|
טקסט הדף מנוקד
אִיכַּוַּון וּתְקַע לִי אַלְמָא קָסָבַר מַשְׁמִיעַ בָּעֵי כַּוּוֹנָה
מֵיתִיבִי הָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת אוֹ שֶׁהָיָה בֵּיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְשָׁמַע קוֹל שׁוֹפָר אוֹ קוֹל מְגִילָּה אִם כִּוֵּון לִבּוֹ יָצָא וְאִם לָאו לֹא יָצָא וְכִי כִּוֵּון לִבּוֹ מַאי הָוֵי הַיְאךְ לָא קָא מִיכַּוֵּין אַדַּעְתָּא דִּידֵיהּ הָכָא בִּשְׁלִיחַ צִיבּוּר עָסְקִינַן דְּדַעְתֵּיהּ אַכּוּלֵּיהּ עָלְמָא תָּא שְׁמַע נִתְכַּוֵּון שׁוֹמֵעַ וְלֹא נִתְכַּוֵּון מַשְׁמִיעַ נִתְכַּוֵּון מַשְׁמִיעַ וְלֹא נִתְכַּוֵּון שׁוֹמֵעַ לֹא יָצָא עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּון שׁוֹמֵעַ וּמַשְׁמִיעַ קָתָנֵי מַשְׁמִיעַ דֻּומְיָא דְשׁוֹמֵעַ מָה שׁוֹמֵעַ שׁוֹמֵעַ לְעַצְמוֹ אַף מַשְׁמִיעַ מַשְׁמִיעַ לְעַצְמוֹ וְקָתָנֵי לֹא יָצָא תַּנָּאֵי הִיא דְּתַנְיָא שׁוֹמֵעַ שׁוֹמֵעַ לְעַצְמוֹ וּמַשְׁמִיעַ מַשְׁמִיעַ לְפִי דַּרְכּוֹ אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁלִיחַ צִבּוּר אֲבָל בְּיָחִיד לָא יָצָא עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּין שׁוֹמֵעַ וּמַשְׁמִיעַ מַתְנִי' וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' וְכִי יָדָיו שֶׁל מֹשֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה אֶלָּא לוֹמַר לָךְ כׇּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְגַּבְּרִים וְאִם לָאו הָיוּ נוֹפְלִים כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אוֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כׇּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אוֹתוֹ וָחָי וְכִי נָחָשׁ מֵמִית אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְרַפְּאִין וְאִם לָאו הָיוּ נִימּוֹקִים חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן זֶה הַכְּלָל כׇּל שֶׁאֵינוֹ מְחוּיָּיב בַּדָּבָר אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן גְּמָ' תָּנוּ רַבָּנַן הַכֹּל חַיָּיבִין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים גֵּרִים וַעֲבָדִים מְשׁוּחְרָרִים וְטוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין טוּמְטוּם אֵינוֹ מוֹצִיא לֹא אֶת מִינוֹ וְלֹא אֶת שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ אַנְדְּרוֹגִינוֹס מוֹצִיא אֶת מִינוֹ אֲבָל לֹא אֶת שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין אֵינוֹ מוֹצִיא לֹא אֶת מִינוֹ וְלֹא אֶת שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ אָמַר מָר הַכֹּל חַיָּיבִין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים פְּשִׁיטָא אִי הָנֵי לָא מִיחַיְּיבִי מַאן מִיחַיְּיבִי כֹּהֲנִים אִצְטְרִיכָא לֵיהּ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וּכְתִיב יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם מַאן דְּלֵיתֵיהּ אֶלָּא בִּתְקִיעָה דְּחַד יוֹמָא הוּא דְּמִיחַיַּיב וְהָנֵי כֹּהֲנִים הוֹאִיל וְאִיתַנְהוּ בִּתְקִיעוֹת דְּכׇל הַשָּׁנָה דִּכְתִיב וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצוֹצְרוֹת עַל עוֹלוֹתֵיכֶם אֵימָא לָא לִיחַיְּיבוּ קָא מַשְׁמַע לַן מִי דָּמֵי הָתָם חֲצוֹצְרוֹת וְהָכָא שׁוֹפָר אֶלָּא אִצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וּתְנַן שָׁוֶה הַיּוֹבֵל לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה לַתְּקִיעָה וְלַבְּרָכוֹת מַאן דְּאִיתֵיהּ בְּמִצְוַת הַיּוֹבֵל אִיתֵיהּ בְּמִצְוָה דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְהָנֵי כֹּהֲנִים הוֹאִיל וְלֵיתַנְהוּ בְּמִצְוָה דְּיוֹבֵל דִּתְנַן כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם מוֹכְרִין לְעוֹלָם וְגוֹאֲלִין לְעוֹלָם אֵימָא בְּמִצְוָה דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה לֹא לִיחַיְּיבוּ קָא מַשְׁמַע לַן מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין אֵינוֹ מוֹצִיא לֹא אֶת מִינוֹ וְלֹא אֶת שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ אָמַר רַב הוּנָא וּלְעַצְמוֹ מוֹצִיא אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב הוּנָא מַאי שְׁנָא לַאֲחֵרִים דְּלָא דְּלָא אָתֵי צַד עַבְדוּת וּמַפֵּיק צַד חֵירוּת לְעַצְמוֹ נָמֵי לָא אָתֵי צַד עַבְדוּת דִּידֵיהּ וּמַפֵּיק צַד חֵירוּת דִּידֵיהּ אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן אַף לְעַצְמוֹ אֵינוֹ מוֹצִיא תַּנְיָא נָמֵי הָכִי מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין אַף לְעַצְמוֹ אֵינוֹ מוֹצִיא תָּנֵי אַהֲבָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא כׇּל הַבְּרָכוֹת כּוּלָּן אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא מוֹצִיא חוּץ מִבִּרְכַּת הַלֶּחֶם וּבִרְכַּת הַיַּיִן שֶׁאִם לֹא יָצָא מוֹצִיא וְאִם יָצָא אֵינוֹ מוֹצִיא בָּעֵי רָבָא רש"יאיכוון ותקע לי. תתכוין לתקוע בשמי להוציאני ידי חובתי: משמיע בעי כוונה. להוציא השומע: מתני' והיה כאשר ירים משה ידו וגו': גמ' ועבדים משוחררין. אבל עבדים לא דכל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה: וטומטום ואנדרוגינוס. שמא זכר הוא: מי שחציו עבד. משום צד חירות שבו: טומטום אינו מוציא את מינו. טומטום כמותו שמא תוקע זה נקבה וחבירו זכר: אנדרוגינוס מוציא מינו. אנדרוגינוס כמותו דאי בתר זכרות אזלת שניהם חייבין ואי בתר נקבות אזלת שניהן פטורין: מי שחציו עבד כו'. דלא אתי צד עבדות דמשמיע ומפיק צד חירות דשומע: ה''ג כהנים ולוים מקדישין לעולם וגואלין לעולם זו היא גירסת רבינו יצחק הלוי ושאר רבותי גורסין מוכרין לעולם וגואלין לעולם ושתיהן משניות הן במסכת ערכין (דף כו: ודף לג:) ובין מקדישין ובין מוכרין תרוייהו משנה יתירה נינהו אלא איידי דתנא התם גבי ישראל (שם דף כד.) אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים ולא גואלין אחר היובל פחות משנה תנא גבי כהנים מקדישין וגואלין ואיידי דתנא גואלין ומקדישין גבי הדדי תנא נמי גבי גואלין דמכירה מוכרין לעולם והכי מוקים במסכת ערכין (דף כז.) ומהו גואלין לעולם לפי שנאמר בישראל במוכר בית בערי חומה (ויקרא כה) ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה נחלט אבל בלוים גאולת עולם תהיה ללוים ולפי שנאמר בישראל המוכר שדה אחוזה (שם) במספר שני תבואות ימכר לך שאינו מותר לגאול פחות משתי שנים אבל לוים גואלין מיד לפי שנאמר במקדיש שדה אחוזה (שם כז) ואם לא יגאל את השדה בעלים ומכר גזבר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד אלא יוצאה לכהנים ביובל הלוים גואלין לעולם והאי דאמרי הכא ליתנהו במצות יובל קאי אמקדיש שדה אחוזה ולא גאלה ומכרה גזבר שאין יובל מפקיע מיד המקדיש אם לוי הוא כדרך שמפקיע מיד ישראל: קמ''ל גרסי' ולא גרסינן נהי דליתנהו בהשמטת קרקעות כו' דהא ודאי איתנהו בין שלקחו הם מישראל מחזירין ביובל דלא נפקי לוים מכלל כל מצות והדינין בין שלקחו ישראל מהן מן האלפים אמה שניתנו לחוץ לעריהם יוצא ביובל ואפי' בתי ערי חומה שאין חוזרין לישראל ביובל חוזרין להם דכתיב (שם כה) ואשר יגאל מן הלוים וגו': אע''פ שיצא מוציא. שהרי כל ישראל ערבין זה בזה למצות: חוץ מברכת הלחם והיין. ושאר ברכת פירות וריחני שאינן חובה אלא שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה ובזו אין כאן ערבות שאינו חובה על האדם לא ליתהני ולא ליבריך: תוספותדתנן כהנים ולוים מקדישים לעולם וגואלים לעולם. פירש בקונטרס שזו היא גי' ר''י הלוי ושאר רבותיו גורסין מוכרין לעולם וגואלין לעולם ושתיהן משניות הן במסכת ערכין (דף כו: ודף לג:) ובין מקדישין ובין מוכרין תרוייהו משנה יתירה נינהו אלא איידי דתנן התם גבי ישראל (שם דף כד.) אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים ואין גואלין אחר היובל פחות משנה תנא סיפא נמי מקדישין וגואלין ואיידי דתני מקדישין וגואלין גבי הדדי תנא נמי גבי גואלים דמכירה מוכרין לעולם הכי מוקים לה במס' ערכין (דף כז.) וגואלין לעולם היינו לפי שנאמר בישראל המוכר שדה אחוזה במספר שני תבואות ימכר לך שאינו מותר לגאול פחות משתי שנים אבל לוים גואלין מיד וגואלים לעולם ומקדיש היינו לפי שנאמר במקדיש שדה אחוזה לא יגאל עוד אלא יוצאה לכהנים ביובל והלוים גואלין לעולם ועתה גי' רבינו יצחק הלוי ניחא שאין היובל מפקיע מיד המקדיש אם הוא לוי כמו בישראל אבל מכירה וגאולה שגואל מיד א''נ בבתי ערי חומה שאינן נחלטות לסוף שנה מה ענין זה למצוה דיובל אע''ג דאין זה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג מ''מ לא משמע הכי לישנא דליתנהו במצות דיובל ועוד שמשנה ראשונה הוה ליה לאיתויי דההיא דמקדישין לעולם שהיא בפרק אין מקדישין (שם דף כו:) ולא ההיא דמוכרין לעולם דמתניתין היא בפרק בתרא דערכין (דף לג:): קא משמע לן נהי דליתנהו בהשמטת קרקע בהשמטת כספים ושלוח עבדים מיהא איתנהו. כך כתוב ברוב ספרים ובקונטרס גרס קא משמע לן ותו לא ולא גרס נהי דליתנהו בהשמטה דודאי איתנהו בין שלקחו הם מישראל מחזירין דלא נפקי מכלל המצות בין שלקח ישראל מהן מן האלפים אמה שנתנו להם חוץ לעריהם יוצא ביובל ואפילו בתי ערי חומה שאין חוזרין לישראל ביובל חוזרין להם שנאמר ואשר יגאל מן הלוים כן הקשה בקונטרס ואין זו קושיא גמורה שהרי יש לפרש דהשמטת קרקע קרי מקדיש שדה אחוזה ולא גאלה ומכרה גזבר שאין יובל מפקיעה מיד מקדיש אם הוא לוי כדרך שמפקיעה אם הוא ישראל שיוצאה לכהנים ביובל ונהי דליתנהו בהשמטת קרקע דקאמר היינו בכל דין השמטת קרקע אבל זה ודאי קשיא דהוה ליה למימר בהשמטת קרקע דמכירה מיהא איתנהו כגון מכרו להם שדה או מכרו הם לאחרים כי היכי דחשיב בהשמטת כספים ושלוח עבדים ועוד מה ענין השמטת כספים אצל יובל הא בהדיא תנא בספרי בפרשת ראה דשביעית משמטת כספים ואין יובל משמט כספים דממעט ליה מוזה דבר השמיטה שמוט שמיטה משמט כספים ולא יובל וזה דוחק לומר דנקטיה לרבי דלרבי תלויה השמטת כספים ביובל כדאמר בהשולח (גיטין דף לו. ושם) דבזמן שהיובל נוהג השמטת כספים נוהגת: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|