|
טקסט הדף מנוקד
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּבֵיצָה
אֲמַר לֵיהּ אֲנָא כִּנְהַרְדָּעֵי סְבִירָא לִי דְּאָמְרִי אַף בְּבֵיצָה וּמַאי דַּעְתָּיךְ דִּלְמָא מְעַבְּרִי לֵיהּ לֶאֱלוּל הָאָמַר רַב חִינָּנָא בַּר כָּהֲנָא מִימוֹת עֶזְרָא וְאֵילָךְ לֹא מָצִינוּ אֱלוּל מְעוּבָּר וְאֵין אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין אֶלָּא רְקִיקִין תָּנוּ רַבָּנַן בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵין אוֹפִין פַּת עָבָה בְּפֶסַח וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין וְכַמָּה פַּת עָבָה אָמַר רַב הוּנָא טֶפַח שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּלֶחֶם הַפָּנִים טֶפַח מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף אִם אָמְרוּ בִּזְרִיזִין יֹאמְרוּ בְּשֶׁאֵינָן זְרִיזִין אִם אָמְרוּ בְּפַת עֲמִלָה יֹאמְרוּ בְּפַת שֶׁאֵינָהּ עֲמִלָה אִם אָמְרוּ בְּעֵצִים יְבֵשִׁים יֹאמְרוּ בְּעֵצִים לַחִים אִם אָמְרוּ בַּתַּנּוּר חַם יֹאמְרוּ בְּתַנּוּר צוֹנֵן אִם אָמְרוּ בְּתַנּוּר שֶׁל מַתֶּכֶת יֹאמְרוּ בְּתַנּוּר שֶׁל חֶרֶס אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא שְׁאֵלִית אֶת רַבִּי בְּיִחוּד וּמַנּוּ רַב מַאי פַּת עָבָה פַּת מְרוּבָּה אִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב שְׁאֵלִית אֶת רַבִּי בְּיִחוּד וּמַנּוּ רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ מַאי פַּת עָבָה פַּת מְרוּבָּה וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ פַּת עָבָה מִשּׁוּם דִּנְפִישָׁא בְּלִישָׁה אִי נָמֵי בְּאַתְרֵיהּ דְּהַאי תַּנָּא פַּת מְרוּבָּה פַּת עָבָה קָרוּ לֵיהּ מִכְּדִי מִשּׁוּם דְּקָטָרַח טִרְחָא דְּלָא צְרִיךְ הוּא מַאי אִרְיָא פֶּסַח אֲפִילּוּ בִּשְׁאָר יָמִים טוֹבִים נָמֵי אִין הָכִי נָמֵי וְתַנָּא בְּיוֹם טוֹב דְּפֶסַח קָאֵי תַּנְיָא נָמֵי הָכִי בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵין אוֹפִין פַּת מְרוּבָּה בְּיוֹם טוֹב וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין מַתְנִי' אַף הוּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים לְהָקֵל מְכַבְּדִין בֵּית הַמִּטּוֹת וּמַנִּיחִין אֶת הַמּוּגְמָר בְּיוֹם טוֹב וְעוֹשִׂין גְּדִי מְקוּלָּס בְּלֵילֵי פְסָחִים וַחֲכָמִים אוֹסְרִין גְּמָ' אָמַר רַב אַסִּי מַחְלוֹקֶת לְגַמֵּר אֲבָל לְהָרִיחַ דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר מֵיתִיבִי אֵין מְכַבְּדִין בֵּית הַמִּטּוֹת בְּיוֹם טוֹב וְשֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל מְכַבְּדִין אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק פְּעָמִים הַרְבֵּה נִכְנַסְתִּי אַחַר אַבָּא לְבֵית רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְלֹא הָיוּ מְכַבְּדִין בֵּית הַמִּטּוֹת בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא מְכַבְּדִין אוֹתָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וּפוֹרְסִין עֲלֵיהֶם סְדִינִין לְמָחָר כְּשֶׁאוֹרְחִים נִכְנָסִין מְסַלְּקִין אֶת הַסְּדִינִין וְנִמְצָא הַבַּיִת מִתְכַּבֵּד מֵאֵלָיו אָמְרוּ לוֹ אִם כֵּן אַף בַּשַּׁבָּת מוּתָּר לַעֲשׂוֹת כֵּן וְאֵין מַנִּיחִין אֶת הַמּוּגְמָר בְּיוֹם טוֹב וְשֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַנִּיחִין אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק פְּעָמִים הַרְבֵּה נִכְנַסְתִּי אַחַר אַבָּא לְבֵית רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְלֹא הָיוּ מַנִּיחִין אֶת הַמּוּגְמָר בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא מְבִיאִין עַרְדַּסְקָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וּמְעַשְּׁנִין אוֹתָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וּפוֹקְקִין נִקְבֵיהֶן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב לְמָחָר כְּשֶׁאוֹרְחִים נִכְנָסִין פּוֹתְחִין אֶת נִקְבֵיהֶן וְנִמְצָא הַבַּיִת מִתְגַּמֵּר מֵאֵלָיו אָמְרוּ לוֹ אִם כֵּן אַף בַּשַּׁבָּת מוּתָּר לַעֲשׂוֹת כֵּן אֶלָּא אִי אִתְּמַר הָכִי אִתְּמַר אָמַר רַב אַסִּי מַחְלוֹקֶת לְהָרִיחַ אֲבָל לְגַמֵּר אָסוּר אִיבַּעְיָא לְהוּ מַהוּ לְעַשֵּׁן רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב אָסוּר וּשְׁמוּאֵל אָמַר מוּתָּר רַב הוּנָא אָמַר אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁמְּכַבֶּה אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן וְנֵימָא מָר מִפְּנֵי שֶׁמַּבְעִיר אֲמַר לֵיהּ תְּחִלָּתוֹ מְכַבֶּה וְסוֹפוֹ מַבְעִיר אָמַר רַב יְהוּדָה עַל גַּבֵּי גַּחֶלֶת אָסוּר רש"ימה שאין כן בביצה. דקדושה אחת הן ולא הקלו בי''ט שני של ראש השנה אלא לענין מת בלבד: בפסח. קא סלקא דעתך שאינו יכול לשמרה מהחמיץ: וכמה פת עבה. שהתירו בית הלל: שכן מצינו בלחם הפנים. שהוא מצה כדאמרינן בכל המנחות באות מצה (מנחות דף נז.) ועביו טפח כשמו לחם הפנים יש לו פנים ואין פנים פחותין מטפח: בזריזין. של בית גרמו שהיו אומנים וזריזים בדבר: פת עמלה. בריי''א בלע''ז שהיה טעון ג' מאות שיפה שפשוף בידו וחמש מאות בעיטה באגרוף שף אחת בועט שתים שף שתים בועט שלש במנחות (דף עו.): עצים יבשים. מט''ו באב היו פוסקין מלכרות עצים למערכה במסכת תענית (דף לא.) ומעצי לשכת העצים היו אופין ומבשלים כל צרכי מקדש: בתנור חם. שמסיקין אותו בכל יום הן למנחות הן לצלי: מתכת. במס' זבחים (דף צה:) אמרי' תנור של מקדש של מתכת היה משום שתי הלחם ולחם הפנים שאפייתן וקדושתן בתנור הוה ליה כלי שרת וכלי שרת דחרס לא עבדינן: ביחוד. ביני לבינו: ואיכא דאמרי. רב גופיה אמר שאלית את רבי ביחוד: ומנו. רבו דרב רבינו הקדוש לשון אחר ביחוד בברור כדתנן בשקלים (פ''ו מ''ב) וידעו ביחוד ששם ארון נגנז: פת מרובה. ולאו משום חמוץ הוא אלא משום דטרח טרחא יתירא למחר וליום אחר: וב''ה מתירין. כדאמרינן שהפת נאפה יפה כשהתנור מלא: תניא נמי הכי. דבשאר יום טוב נמי נחלקו: מתני' מכבדין בית המטות. בית המסיבה שאוכלין שם שהיו מסובין ואוכלין על גבי המטות: מוגמר. לבונה על גבי גחלים: מקולס. כרעיו ובני מעיו תלויין חוצה לו בצדו כשצולהו והיו עושין זכר למקדש שכתוב בו על כרעיו ועל קרבו ומקולס לשון גבור מזויין שכלי זיינו תלוין לו בצדו כדמתרגמינן וכובע נחשת וקולסא דנחשא (שמואל א יז): וחכמים אוסרין. בשלשתן בכבוד משום אשוויי גומות ובמוגמר משום דלאו צורך כל נפש הוא ומהאי טעמא אסרינן ליה בכתובות בפרק ראשון (דף ז.) אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש וזה אינו אלא למפונקים או למי שריחו רע ובגדי מקולס מפני שדומה לקדשים ויאמרו מותר להקדיש ולאכול קדשים בחוץ: גמ' מחלוקת לגמר. כשאסרו חכמים לא אסרו אלא כשמניחו כדי לגמר בו כלים שנותן המחתה עם הלבונה והגחלים תחת הבגדים להכניס בהן ריח דלאו להנאת הגוף הוא אלא להכשיר כלים אבל מניח לבונה על גבי גחלים להריח ריח מותר שהנאת הגוף הוא ולאוכל נפש דמי והשתא למאי דקאמר רב אסי לא הוי טעמא דרבנן משום דבר השוה לכל נפש כדפרישית לעיל אלא משום דלקשוט כלים הוא מכוין ולקמן הדר ביה מחמת קושיא: כשאורחים נכנסין. שהן קרויין לסעודת הנשיא לכבוד יום טוב: ערדסקיאות. אנצינצייר''ש והם נבובים ומנוקבים: ופוקקין נקביהן. לשמור העשן והריח שלא יצא: אם כן. לא היו חביריו חלוקין עליו דאף בשבת מותר לעשות כן אלא ודאי ביום טוב היו מניחים לפיכך נחלקו עליו מכל מקום גמרינן מינה דלאו לגמר הוה אלא להריח ולכבוד האורחין ואפלוג רבנן עליה למיסר להניחו ביום טוב אליבא דתנא קמא ולר''א בר צדוק אפי' רבן גמליאל לא התיר ואת אמרת דברי הכל מותר: מחלוקת להריח. התם הוא דשרי רבן גמליאל להניח ביום טוב כדי להריח כתנא קמא דרבי אליעזר בר צדוק ורבנן אסרי דבעינן דבר השוה לכל נפש: מהו לעשן. פירות בעשן בשמים לקלוט טעם הבושם: אסור. דתפנוק יתירא הוא ואין שוה לכל נפש אלא לאיסטניס ובהאי עשן איכא אב מלאכה כדמפרש רב הונא טעמיה דרב מפני שהוא מכבה הגחלים כשנותן אבקת הבשמים עליהן: ושמואל אמר מותר. דאוכל נפש הוא וראוי אף לעניים אלא שאינו מצוי להם ודמי לנזדמן לו צבי בי''ט כדאמרינן בכתובות (שם): מפני שמכבה. כדפרישית אינו שוה לכל נפש לפיכך אסור לעשות אב מלאכה בשבילה: ונימא מר מפני שמבעיר. הבשמים שגם זה אב מלאכה: אמר ליה תחילתו מכבה וסופו מבעיר. ותרוייהו הוו ביה ואנא קמא קמא נקטי: על גבי גחלת אסור. דאיכא מכבה ומבעיר: תוספותדנפישא בלישה. פירש רש''י וב''ה מתירין משום דאמר ר''ש בן אלעזר. ממלאה אשה תנור פת וכו' ולא נהירא חדא דאם כן ה''ל לאתויי הא דר' שמעון בן אלעזר כיון דפלוגתייהו בהכי ועוד דלא דמי כלל לפתין גריצין ולמאי אייתינהו הכא לכן נראה לי דפת מרובה. דקאמר היינו פתים גדולים ביותר ועושה לצורך חול הואיל ואין בו טורח כל כך והכי משמע בירושלמי מתוך שאתה מיגעו ממנע ואין עושה אלא כדי צרכו דפת קטן יש בו טורח יותר בעריסת כל אחד ואחד ובין גריצין ובין רקיקין היינו כדי צרכו בלבד וגם הן שוין בעביין אלא דגריצין היינו גדולות ורקיקין קטנות והא דקאמר בסמוך משום דקא טרח טרחא דלא צריך הכי קאמר מתוך שעושה ככרות גדולות אתי למעבד יותר מצורך י''ט: [ועי' תוספות פסחים לז. ד''ה וב''ה]: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|