|
טקסט הדף מנוקד
וְהָנֵי תַּרְתֵּי מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ אָמַר רַבִּי יִצְחָק בִּשְׂכַר הַגָּפַת דְּלָתוֹת וְנֵימָא לֵיהּ דַּל בְּדַל אָמַר אַבָּיֵי בּוּצִינָא טָבָא מִקָּרָא
אָמַר רַב יְהוּדָה וּבַמּוּסָפִין חוֹלְקִין מֵיתִיבִי מִשְׁמָרָה הַיּוֹצֵאת עוֹשָׂה תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר וּמוּסָפִין מִשְׁמָרָה הַנִּכְנֶסֶת עוֹשָׂה תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם וּבָזִיכִין וְאִילּוּ מוּסָפִין חוֹלְקִין לָא קָתָנֵי הַאי תַּנָּא בַּחֲלוּקָּה לָא קָא מַיְירֵי אָמַר רָבָא וְהָא תָּנָא דְּבֵי שְׁמוּאֵל דְּמַיְירִי בַּחֲלוּקָּה וּבַמּוּסָפִין חוֹלְקִין לָא קָתָנֵי דְּתָנָא דְּבֵי שְׁמוּאֵל מִשְׁמָרָה הַיּוֹצֵאת עוֹשָׂה תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר וּמוּסָפִין מִשְׁמָרָה הַנִּכְנֶסֶת עוֹשָׂה תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם וּבָזִיכִין אַרְבָּעָה כֹּהֲנִים הָיוּ נִכְנָסִין שָׁם שְׁנַיִם מִמִּשְׁמָרָה זוֹ וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁמָרָה זוֹ וְחוֹלְקִין לֶחֶם הַפָּנִים וְאִילּוּ בַּמּוּסָפִין חוֹלְקִין לָא קָתָנֵי תְּיוּבְתָּא דְרַב יְהוּדָה תְּיוּבְתָּא הַנִּכְנָסִין חוֹלְקִין בַּצָּפוֹן תָּנוּ רַבָּנַן הַנִּכְנָסִין חוֹלְקִין בַּצָּפוֹן כְּדֵי שֶׁיֵּרָאוּ שֶׁהֵן נִכְנָסִין וְהַיּוֹצְאִין חוֹלְקִין בַּדָּרוֹם כְּדֵי שֶׁיֵּרָאוּ שֶׁהֵן יוֹצְאִין בִּילְגָּה לְעוֹלָם חוֹלֶקֶת בַּדָּרוֹם תָּנוּ רַבָּנַן מַעֲשֶׂה בְּמִרְיָם בַּת בִּילְגָּה שֶׁהֵמִירָה דָּתָהּ וְהָלְכָה וְנִשֵּׂאת לְסַרְדְּיוֹט אֶחָד מִמַּלְכֵי יְווֹנִים כְּשֶׁנִּכְנְסוּ יְווֹנִים לַהֵיכָל הָיְתָה מְבַעֶטֶת בְּסַנְדָּלָהּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְאָמְרָה לוֹקוּס לוֹקוּס עַד מָתַי אַתָּה מְכַלֶּה מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְאִי אַתָּה עוֹמֵד עֲלֵיהֶם בִּשְׁעַת הַדְּחָק וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר קָבְעוּ אֶת טַבַּעְתָּהּ וְסָתְמוּ אֶת חַלּוֹנָהּ וְיֵשׁ אוֹמְרִים מִשְׁמַרְתּוֹ שׁוֹהָה לָבֹא וְנִכְנַס יֶשֶׁבָב אָחִיו עִמּוֹ וְשִׁימֵּשׁ תַּחְתָּיו אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁכֵינֵי הָרְשָׁעִים לֹא נִשְׂתַּכְּרוּ שְׁכֵינֵי בִילְגָּה נִשְׂתַּכְּרוּ שֶׁבִּילְגָּה לְעוֹלָם חוֹלֶקֶת בַּדָּרוֹם וְיֶשֶׁבָב אָחִיו בַּצָּפוֹן בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר מִשְׁמַרְתּוֹ שׁוֹהָה לָבֹא הַיְינוּ דְּקָנְסִינַן לְכוּלַּהּ מִשְׁמָרָה אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מִרְיָם בַּת בִּילְגָּה שֶׁהֵמִירָה דָתָה מִשּׁוּם בְּרַתֵּיה קָנְסִינַן לֵיהּ לְדִידֵיהּ אָמַר אַבָּיֵי אִין כִּדְאָמְרִי אִינָשֵׁי שׁוּתָא דְיָנוֹקָא בְּשׁוּקָא אוֹ דַאֲבוּהַּ אוֹ דְאִימֵּיהּ וּמִשּׁוּם אֲבוּהּ וְאִימֵּיהּ קָנְסִינַן לְכוּלַּהּ מִשְׁמָרָה אָמַר אַבָּיֵי אוֹי לָרָשָׁע אוֹי לִשְׁכֵינוֹ טוֹב לַצַּדִּיק טוֹב לִשְׁכֵינוֹ [שֶׁנֶּאֱמַר אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ] הֲדַרַן עֲלָךְ הֶחָלִיל וּסְלִיקָא לַהּ מַסֶּכֶת סוּכָּה רש"יגמ' והני תרתי מאי עבידתייהו. אדר' יהודה קאי דאמר הנכנס נוטל שבע: בשכר הגפת דלתות. שמשמר הנכנס מגיף הדלתות ערבית שפתח אותן משמר היוצא: ונימא ליה. יוצא לנכנס: דל בדל. הסר חוק זה מכאן בשביל שיסירוהו אצלך אם תטול עכשיו שבע יטול לשבת הבאה משמר הנכנס שבע ואתה טול עתה בשוה כדי שתטול גם אתה לשבת הבאה בשוה דל הסר כמו דל רגלים (ר''ה דף ז:) וכדגרסינן בריש מסכת (דף ב.) דל עשתרות קרנים איכא צל סוכה דל דפנות ליכא צל סוכה דל מעשר בהמה (ר''ה דף ז:): בוצינא טבא מקרא. משל הדיוט הוא האומר לחבירו דלעת קטנה אני נותן לך במחובר אם תרצה לתולשה עכשיו תלוש ואם תרצה להניחה עד שתיגדל ותיעשה קרא הניחה ותגדל טוב לו ליטלה מיד שמא לאחר זמן יתחרט בו זה או שמא לא יצטרך זה לזה ה''נ גבי משמרות מי שראוי ליטול עכשיו לא ימתין לשבת הבאה: ובמוספין חולקין. כי היכי דפלגי בלחם הפנים משמר הנכנס והיוצא פלגי נמי בעורות המוספין של כל שבת: ובזיכין. מסלקין ומסדרין לחם הפנים ומקטירין שני בזיכי לבונה שסילקו מעל השלחן והן מתירין את הלחם באכילה כדכתיב והיה ללחם לאזכרה: האי תנא לא איירי בחלוקה כלל. ואם תאמר מאחר שהמשמר היוצא עושה המוספין היאך יחלקו בהם משמר הנכנס אינהו נמי מהפכי בהו בצינורא על המזבח כל היום לאחר שיצא משמר היוצא ומתניתין דאיירי בחלוקה ולא תנא חלוקה דמוספין היינו טעמא דלא אותביה דאיכא למימר תנא דמתניתין איידי דאיירי בלחם הפנים דרגלים הוא איירי בלחם דשאר ימות השנה ואגב גררא בעלמא נסב חלוקה בשארי שבתות: נכנסין. לעזרה: כדי שיראו נכנסין. טעמא דמתניתין קא מפרש וגמרא היא: מרים בת בילגא. ממשמר בילגה היתה וכן שמה: כשנכנסו יוונים להיכל. בימי מתתיהו בן יוחנן: לוקוס. הוא זאב בלשון יווני: וכששמעו חכמים בדבר. לאחר שגברה יד בית חשמונאי: סתמו חלונה. של משמרה ולקמן פריך ומשום דידה קנסינן לכולה משמרה: משמרתו של בילגה שוהה לבא. כשהגיע שבת שלה לא היו באים ומוכחא מילתא שאין העבודה חביבה עליה: ונכנס ישבב אחיו. סדר משמרות בילגה אחר ישבב וכשישבב יוצא בילגה נכנס וכששהה משמרת בילגה לבא עיכבן ישבב במשמרתו ולא יצא לפיכך קנסוה: ואע''פ שכל שכיני הרשעים לא נשתכרו. דאוי לרשע אוי לשכינו: שכיני בילגה נשתכרו. היינו ישבב: שבילגה לעולם חולקת בדרום. ואפי' בכניסתו וישבב לעולם בצפון אף ביציאתו שהרי בילגה נכנס אחריו ושבח הוא להם לחולקי צפון: משום ברתיה קנסינן ליה לדידיה. כלומר אפי' לאבוה מי הוה לן למיקנסיה: שותא דינוקא בשוקא דאבוה או דאימיה. משל הדיוט הוא מה שהתינוק מדבר בשוק מאביו או מאמו שמע אף (זה) אם לא שמעה מאביה שהיה מבזה את העבודה לא אמרה כן שותא דיבור כמו לא תיפוק לכו שותא (ב''ב דף לט.) ובקדושין (דף ע.) שותא דמר לא ידענא: אוי לרשע ואוי לשכינו. בתורת כהנים תניא וחלצו את האבנים נגע באבן שבמקצוע שניהן חולצין ואע''פ שהנגע לא נראה אלא בביתו של זה מחמת שהיתה עינו צרה בכליו חבירו לקה בשבילו מכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכינו וממילא טוב לצדיק טוב לשכינו דמדה טובה מרובה: תוספותבוצינא טבא מקרא. משל הדיוט הוא האומר לחברו דלעת קטנה אני נותן לך במחובר אם תרצה להניחה עד שתיגדל ותיעשה קרא תניחה טוב לו ליטלה מיד שמא לאחר זמן יתחרט בו זה או שמא לא יצטרך זה לזה כך פי' בקונטרס ור''ת מפרש דעל כרחך בוצינא וקרא שני מינים הם דקשואין מתרגמינן בוצינא ודלעת היינו קרא כדמוכח בנדרים פרק הנודר מן המבושל (דף נא.) דאמרינן מאי דלעת הרמוצה קרי קרקוזאי וקישואין ודילועין ב' מינים כדמוכח במסכת כלאים (פ''ג מ''ה) דתנן נוטע אדם קישות ודלעת בתוך גומא א' ובלבד שתהא זו נוטה לצד זו וזו נוטה לצד זו ונוטה שער של זו לכאן ושער של זו לכאן ועוד ראיה מהא דאמרינן בפרק שלשה שאכלו (ברבות דף מח.) בוצינא מקטפי' ידיע משמע דלאחר שנגמר הפרי נקרא בוצינא ואומר ר''ת שהקישות מין פרי קטן מדלעת שממהר להתבשל ויכול לתולשו מיד והדלעת גדולה ואינה ממהרת להתבשל ואין יכול לתולשה עד לאחר זמן ואוהב אדם דבר מועט לאלתר מדבר מרובה לאחר זמן.: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|