|
טקסט הדף מנוקד
וְיַעֲבִירֶנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהַיְינוּ טַעְמָא דְשׁוֹפָר וְהַיְינוּ טַעְמָא דִמְגִילָּה
אִי הָכִי יוֹם רִאשׁוֹן נָמֵי רִאשׁוֹן הָא תַּקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן בְּבֵיתוֹ הָתִינַח אַחַר תַּקָּנָה קוֹדֶם תַּקָּנָה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר אֶלָּא רִאשׁוֹן דְּאִיתֵיהּ מִן הַתּוֹרָה בִּגְבוּלִין לָא גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן הָנָךְ דְּלֵיתַנְהוּ מִן הַתּוֹרָה בִּגְבוּלִין גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן אִי הָכִי הָאִידָּנָא נָמֵי אֲנַן לָא יָדְעִינַן בְּקִיבּוּעָא דְיַרְחָא אִינְהוּ דְּיָדְעִי בְּקִיבּוּעָא דְיַרְחָא לִידְחוֹ אִין הָכִי נָמֵי (דְּתָנֵי) חֲדָא בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת כׇּל הָעָם מוֹלִיכִין אֶת לוּלְבֵיהֶן לְהַר הַבַּיִת (וְתַנְיָא) אִידַּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת שְׁמַע מִינַּהּ כָּאן בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים כָּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים שְׁמַע מִינַּהּ דְּאִיתֵיהּ מִן הַתּוֹרָה בִּגְבוּלִין מְנָא לַן דְּתַנְיָא וּלְקַחְתֶּם שֶׁתְּהֵא לְקִיחָה בְּיַד כׇּל אֶחָד וְאֶחָד לָכֶם מִשֶּׁלָּכֶם לְהוֹצִיא אֶת הַשָּׁאוּל וְאֶת הַגָּזוּל בַּיּוֹם וַאֲפִילּוּ בַּשַּׁבָּת רִאשׁוֹן אֲפִילּוּ בִּגְבוּלִין הָרִאשׁוֹן מְלַמֵּד שֶׁאֵינוֹ דּוֹחֶה אֶלָּא יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן בִּלְבַד אָמַר מָר בַּיּוֹם וַאֲפִילּוּ בַּשַּׁבָּת מִכְּדֵי טִלְטוּל בְּעָלְמָא הוּא אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמִישְׁרֵי טִלְטוּל אָמַר רָבָא לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְמַכְשִׁירֵי לוּלָב וְאַלִּיבָּא דְּהַאי תַּנָּא דְּתַנְיָא לוּלָב וְכׇל מַכְשִׁירָיו דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר קְרָא בַּיּוֹם וַאֲפִילּוּ בַּשַּׁבָּת וְרַבָּנַן הַאי בַּיּוֹם מַאי עָבְדִי לֵיהּ מִיבְּעֵי לֵיהּ בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה מְנָא לֵיהּ נָפְקָא לֵיהּ מִסֵּיפָא דִקְרָא וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים יָמִים וְלֹא לֵילוֹת וְרַבָּנַן אִי מֵהָתָם הֲוָה אָמֵינָא לֵילַף יָמִים יָמִים מִסּוּכָּה מָה לְהַלָּן יָמִים וַאֲפִילּוּ לֵילוֹת אַף כָּאן נָמֵי יָמִים וַאֲפִילּוּ לֵילוֹת וְסוּכָּה גּוּפַהּ מְנָלַן דְּתָנוּ רַבָּנַן בַּסּוּכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים יָמִים וַאֲפִילּוּ לֵילוֹת אַתָּה אוֹמֵר יָמִים וַאֲפִילּוּ לֵילוֹת אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא יָמִים וְלֹא לֵילוֹת וְדִין הוּא נֶאֱמַר כָּאן יָמִים וְנֶאֱמַר בְּלוּלָב יָמִים מָה לְהַלָּן יָמִים וְלֹא לֵילוֹת אַף כָּאן יָמִים וְלֹא לֵילוֹת אוֹ כְּלָךְ לַדֶּרֶךְ זוֹ נֶאֱמַר כָּאן יָמִים וְנֶאֱמַר בְּמִלּוּאִים יָמִים מָה לְהַלָּן יָמִים וַאֲפִילּוּ לֵילוֹת אַף כָּאן יָמִים וַאֲפִילּוּ לֵילוֹת נִרְאֶה לְמִי דּוֹמֶה דָּנִין דָּבָר שֶׁמִּצְוָתוֹ כׇּל הַיּוֹם מִדָּבָר שֶׁמִּצְוָתוֹ כׇּל הַיּוֹם וְאַל יוֹכִיחַ דָּבָר שֶׁמִּצְוָתוֹ שָׁעָה אַחַת אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ דָּנִין דָּבָר שֶׁמִּצְוָתוֹ לְדוֹרוֹת מִדָּבָר שֶׁמִּצְוָתוֹ לְדוֹרוֹת וְאַל יוֹכִיחוּ מִלּוּאִים שֶׁאֵין נוֹהֲגִין לְדוֹרוֹת תַּלְמוּד לוֹמַר רש"י
ויעבירנו ארבע אמות ברה''ר. הוא הדין דמצי למימר ויוציא מרשות היחיד לרשות הרבים אלא שברוב מקומות וענינים אמרינן יש לחוש להעברת ארבע אמות ואין לחוש להוצאה כגון אם היה מונח בכרמלית או בקרפף או בגינה דאין כאן איסור הוצאה דאורייתא ויש כאן איסור העברה ברה''ר או הגביהו על מנת ליטלו ולא להוציאו ונמלך להוציאו פטור משום הוצאה אם לא עמד לפוש בינתים כדאמרינן במסכת שבת (דף ה:): הא תקינו ליה רבנן ליטלו בביתו. כדקתני מתניתין התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו ומתוך שלא התרת לו אלא בביתו זכור הוא ולא אתי לאפוקי: אלא ראשון. דחשובה נטילתו דאפי' בגבולין חייב לא גזרו ביה רבנן לא בגבולין ולא במקדש אבל שאר הימים שאינו מן התורה אלא במקדש לא חשיבא נטילה דידהו וגזור ביה רבנן משום חומרא דשבת אף במקדש ואם תאמר נמצאו ב''ד מתנין לעקור דבר מן התורה הא אותבינה ביבמות (דף צ:) ושנינן שב ואל תעשה שאני: אי הכי. משום דאיתיה בגבולין לא גזור ביה: האידנא נמי. לידחי בי''ט ראשון את השבת: לא ידעינן בקביעא דירחא. שמא אין י''ט עד למחר דהוה לן למעבד אלול מעובר: אינהו. בני א''י שעדיין מקדשין על הראיה: לידחו. להו אף בזמן הזה: ותניא אידך. מתניתין היא בסוף פירקין דלעיל (דף מא:): ביום אפי' בשבת. דמשמע כל דהו יום וקרא יתירא הוא דמצי למכתב בראשון: ראשון אף בגבולין. לאו מרבויא דריש אלא ולקחתם ביום ראשון ולא פירש מקדש משמע אפי' בגבולין: הראשון. ה''א מיעוטא הוא כלומר בראשון לחודיה הוא דאמינא לך ואף בשבת: אצטריך קרא למישרא טלטול. דרבנן עדיין לא נאסר טלטול בעולם ובא הכתוב להתירו כאן: למכשירי לולב. בא הכתוב ללמדך שמכשירי לולב דוחין את השבת כלומר תיקוניה ואפילו לקוצצו מן המחובר ולאוגדו: ונאמר להלן ימים. בלולב מה להלן ימים ולא לילות כדכתיב ביום הראשון: במלואים. כדכתיב (ויקרא ח) ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה וגו': סוכה מצותה כל היום ומלואים מצותם כל היום לישב בעזרה ושלא לצאת כדכתיב ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים ונאמר תשבו יומם ולילה שבעת ימים:
תוספות
ויעבירנו ארבע אמות ברה''ר. ה''ה דמצי למימר ויוציאנו מרה''י לרה''ר אלא שברוב מקומות וענינים אמרינן דיש לחוש להעברת ארבע אמות ואין לחוש להוצאה כגון אם היה מונח בכרמלית או בקרפף או בגינה דאין כאן איסור הוצאה מדאוריי' ויש כאן איסור העברה ברה''ר או אם הגביהו על מנת ליטלו ולא להוציא ונמלך עליו להוציאו פטור אם לא עמד לפוש בינתים כדאמרינן בפ''ק דשבת (דף ה:) כך פי' בקונט' וטעם זה לא יתכן דגבי העברה נמי אם מתחילה נטלו על מנת שלא להעבירו ארבע אמות אע''פ שהעבירו אחרי כן לא מיחייב אם לא עמד לפוש בינתים וטעם ראשון נראה אי נמי מרה''י לרה''ר אית להו היכירא וליכא למיגזר אבל ברה''ר זימנין דלאו אדעתיה ומעביר ארבע אמות: הא תקינו רבנן ליטול בביתו. כדקתני מתניתין ומתוך שלא התרת לו אלא בביתו זכור הוא ולא אתי לאפוקי וכי תימא א''כ לתקנו נמי כל שבעה בביתו כשחל בשבת יודע הגמרא דמהני קצת הואיל דראשון דאורייתא: לא ידעינן בקביעא דירחא. לאו משום דלא ידעינן דהא אמרינן בריש ביצה (דף ד:) דהאידנא ידעינן אלא עבוד רבנן כאילו לא ידעינן משום גזרה דהתם דזימנין דגזרו גזרה ואתי לקלקולי ובפ' מקום שנהגו (פסחים דף נא: ושם) דאמ' ליה רב ספרא (. לרבא) כגון אנא דידענא בקביעא דירחא בישוב לא עבידנא במדבר מאי לא כמו שפירש בקונט' שהיה בקי בסוד העיבור דמ''מ אסור כדפרישי' אלא מפרש רבינו תם דהוה דייר היכא דמטו שלוחי תשרי וזימנין דאזיל בניסן היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי דגזרינן בההוא דוכתא ניסן אטו תשרי ועבדינן תרי יומי כדאמרינן בסוף פ''ק דראש השנה (דף כא:): אינהו דידעי בקביעא דירחא אין הכי נמי. אין מסקנא זו קיימא דלקמן מסקינן כיון דלדידן לא דחי לדידהו נמי לא דחי (וברייתא) דקתני מוליכין לולביהן לבית הכנסת מוקמינן בזמן שבית המקדש קיים ובגבולין וא''ת מאי שנא משופר דתנן פרק ד' דר''ה (דף כט: ושם) י''ט של ר''ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה וי''ל דשאני לולב שאינו אלא טלטול בעלמא וכיון דאישתרי במקדש לא החמירו במדינה אבל בתקיעת שופר איכא מעשה חכמה ואחמור בה טפי ומיהו קשה דלאחר חורבן הקילו בשופר טפי מבלולב דתנן בר''ה (שם) משחרב בהמ''ק התקין רבי יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעין בכ''מ שיש בו ב''ד ולולב לא אישתרי כלל כדמסקי' לקמן וי''ל דשופר שהוא לעלות זכרונם של ישראל לאביהם שבשמים לא רצו לבטל לגמרי וכיון דבחד ב''ד תקנו תקנו בכל מקום שיש בו ב''ד אע''פ שבזמן הבית לא היה אלא במקדש דוקא ועוד דבדין הוא דלולב יהא דוחה בגבולין יותר משופר דבר''ה דלא ידיע קביעות החודש אלא בירושלים אבל י''ט ראשון דלולב היה ידוע אף בגבולין: הראשון מלמד שאינו דוחה אלא י''ט ראשון. מייתורא דה''א קא דריש דה''א מיעוטא הוא כלומר בראשון לחודיה הוא דבו ביום ובפ' גיד הנשה (חולין ד' צא.) דרש הירך המיומנת שבירך למעוטי שמאל וכן העולה עולה ראשונה (פסחים ד' נח:) וזימנין דאתיא ה''א לרבות כדאמרינן לעיל בסוף פרק הישן (ד' כח:) גבי תוספת עינוי דיום הכפורים האזרח לרבות את הנשים וגבי סוכה האזרח לרבות את הגרים כל אחד לפי עניינו: וסוכה גופה מנלן. דאי משום תשבו כעין תדורו מה דירה בין ביום בין בלילה דמהאי טעמא הוה מרבינן נשים מה דירה איש ואשתו אי לאו משום הלכתא שאני הכא דמעטיה קרא בהדיא לילות דשבעת ימים משמע ימים ולא לילות דשבעת ימים מיהו למאי דקאמרינן נראה למי דומה קשה:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|