סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הַכְּבוּסָה שֶׁשָּׁוָה בְּכׇל אָדָם וּמוֹצִיא אֶת הַמְּלוּגְמָא שֶׁאֵינָהּ שָׁוָה לְכׇל אָדָם
מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן לְאׇכְלָה וְלֹא לִמְלוּגְמָא לְאׇכְלָה וְלֹא לְזִילּוּף לְאׇכְלָה וְלֹא לַעֲשׂוֹת מִמֶּנָּה אַפִּיקְטְוִיזִין כְּמַאן כְּרַבִּי יוֹסֵי דְּאִי רַבָּנַן הָא אִיכָּא נָמֵי מִשְׁרָה וּכְבוּסָה
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אֵין שְׁבִיעִית מִתְחַלֶּלֶת אֶלָּא דֶּרֶךְ מִקָּח וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר בֵּין דֶּרֶךְ מִקָּח בֵּין דֶּרֶךְ חִילּוּל
מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר דִּכְתִיב בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת וְגוֹ' וּסְמִיךְ לֵיהּ וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר דֶּרֶךְ מִקָּח וְלֹא דֶּרֶךְ חִילּוּל וְרַבִּי יוֹחָנָן מַאי טַעְמֵיהּ דִּכְתִיב כִּי יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ מָה קֹדֶשׁ בֵּין דֶּרֶךְ מִקָּח בֵּין דֶּרֶךְ חִילּוּל אַף שְׁבִיעִית בֵּין דֶּרֶךְ מִקָּח בֵּין דֶּרֶךְ חִילּוּל
וְרַבִּי יוֹחָנָן הַאי כִּי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר מַאי עָבֵיד לֵיהּ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא דְּתַנְיָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה קָשֶׁה אֲבָקָהּ שֶׁל שְׁבִיעִית וְכוּ' אָדָם נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית לְסוֹף מוֹכֵר אֶת מִטַּלְטְלָיו וְאֶת כֵּלָיו שֶׁנֶּאֱמַר בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחוּזָּתוֹ וּסְמִיךְ לֵיהּ וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ וְגוֹ'
וְרַבִּי אֶלְעָזָר הַאי קְרָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן מַאי עָבֵיד לֵיהּ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא כִּי יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ מָה קֹדֶשׁ תּוֹפֵס אֶת דָּמָיו אַף שְׁבִיעִית תּוֹפֶסֶת אֶת דָּמֶיהָ
תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר וְתַנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר שְׁבִיעִית תּוֹפֶסֶת אֶת דָּמֶיהָ שֶׁנֶּאֱמַר כִּי יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מָה קֹדֶשׁ תּוֹפֵס אֶת דָּמָיו וְאָסוּר אַף שְׁבִיעִית תּוֹפֶסֶת אֶת דָּמֶיהָ וַאֲסוּרָה
אִי מָה קֹדֶשׁ תּוֹפֵס דָּמָיו וְיוֹצֵא לְחוּלִּין אַף שְׁבִיעִית תּוֹפֶסֶת אֶת דָּמֶיהָ וְיוֹצֵאת לְחוּלִּין תַּלְמוּד לוֹמַר תִּהְיֶה בַּהֲוָיָיתָהּ תְּהֵא
הָא כֵּיצַד לָקַח בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית בָּשָׂר אֵלּוּ וָאֵלּוּ מִתְבַּעֲרִין בַּשְּׁבִיעִית לָקַח בַּבָּשָׂר דָּגִים יָצָא בָּשָׂר וְנִכְנְסוּ דָּגִים לָקַח בַּדָּגִים יַיִן יָצְאוּ דָּגִים וְנִכְנַס יַיִן לָקַח בַּיַּיִן שֶׁמֶן יָצָא יַיִן וְנִכְנַס שֶׁמֶן
הָא כֵּיצַד אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן נִכְנָס בַּשְּׁבִיעִית וּפְרִי עַצְמוֹ אָסוּר מִדְּקָתָנֵי לָקַח לָקַח אַלְמָא דֶּרֶךְ מִקָּח אִין דֶּרֶךְ חִילּוּל לָא
תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אֶחָד שְׁבִיעִית וְאֶחָד מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מִתְחַלְּלִין עַל בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף בֵּין חַיִּין בֵּין שְׁחוּטִין דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים עַל שְׁחוּטִין מִתְחַלְּלִין עַל חַיִּין אֵין מִתְחַלְּלִין גְּזֵירָה שֶׁמָּא יְגַדֵּל מֵהֶן עֲדָרִים
אָמַר רָבָא מַחְלוֹקֶת

רש"י

מרבה אני את הכבוסה ששוה בכל אדם. שהכל צריכין לה כמו אכילה ששוה בכל אדם: מלוגמא שאינה שוה בכל אדם. שאין הכל חולין: ולא לזלף. יין שמזלפין בבית לריח טוב: אפיקטויזין. להקיא והוא בנוטריקון אפיק טפי זין מזון האוכל יותר מדאי מוציא ומקיא: כמאן כר' יוסי. דלא ממעט אלא הנאה שאינה שוה בכל והנך נמי אינם אלא לצורך חולי ואסטניס והיינו תנאי דלעיל דלרבנן לא נהגא שביעית אלא בדבר שהנאתו וביעורו שוה דדרשינן ליה נמי הכי והיתה שבת הארץ נוהגת בדבר שהוא לכם דומיא דלאכלה שהנאתו וביעורו שוה ולא בעצים ורבי יוסי דריש הכי והיתה שבת הארץ נוהגת כולו שהנאתו שוה בכל אדם ואפילו עצים להסקה: אין שביעית מתחללת. לתפוס דמיה בקדושתה אלא דרך מקח שמוכרה זה לחבירו אבל לא ע''י חילול לומר הרי פירות הללו מחוללין על מעות האלו כדרך שפודין הקדשות: בשנת היובל. שביעית ויובל חדא היא: וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר. ודרשינן סמוכין למימרא דלא שייך בפירות לתפוס קדושת הדמים אלא ע''י ממכר: קודש מתחלל בין דרך מקח בין דרך חילול. דכתיב (ויקרא כז) ופדה בערכך ויסף חמישיתו עליו הרי חילול ואם לא יגאל ונמכר בערכך (שם) הרי מקח: ורבי יוחנן. הך דרשה דסמוכין דסמיך וכי תמכרו ליובל מאי דריש ביה: דרבי יוסי בר חנינא. במסכת ערכין (דף ל:) ארוכה היא מאד וכאן לא נכתבה כולה בספרים כמה קשה אבקה של שביעית מידי דלא הוי עיקר האיסור תלוי בו קרוי אבק וכן אבק רבית וכן אבק לשון הרע שאינו לשון הרע גמור אלא צד לשון הרע כמו אבק העולה מדבר הנכתש במכתשת: אדם נושא ונותן בפירות שביעית. לסחורה דהיינו אבק שביעית דעיקר איסור שביעית לא תזרע לא תזמור וזהו איסור קל שבה: לסוף מוכר את מטלטליו ואת כליו. מחמת עניות: שנאמר בשנת היובל הזאת וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר. ודרשינן סמוכין שבשביל עונשה של שביעית תבא לידי כך: קודש תופס את דמיו. פדיה כתיב ביה שזה יוצא וזה נכנס תחתיו יוצא הקדש לחולין ונכנסין הדמים תחתיו דהיינו ופדה והיינו נמכר דכל מכירה יוצאה מכחו של זה ובא לזה והדמים נכנסין לרשות המוכר: בהוייתה תהא. בקדושתה: מתבערין בשביעית. בתוך זמן הביעור: יצא בשר. שהדמים יוצאין לחולין ע''י פדיה בדמים של קודש דלא כתיב תהיה אלא בפירות עצמן: ופרי עצמו. פרי הראשון אסור לנהוג בעצמו חול אלא קדושת שביעית עליו: מתחללין. משמע דרך חילול בפדיה ולא במקח וממכר: שמא יגדל מהם. ישהם אצלו לגדל וולדות ונמצא משהה מעשרותיו והתורה אמרה (דברים יד) שנה שנה ואכלת ואם שהה ראשונה ושניה חייב בשלישית לבער כל מעשרותיו בסוף שנה שלישית מן הבית ולהתוודות וגבי שביעית נהנה מהן להתעשר והתורה אמרה ולא לסחורה אלא להפקיר ולבער בשביעית עד שלא תכלה לחיה מן השדה הוא זמן ביעור לפירות ולדמיהן:

תוספות

אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח. והא דתניא לעיל (דף לט.) ואם מכר יאמר מעות הללו מחוללין על פירות שיש לי בבית קנסא בעלמא כדפרישית לעיל: אבקה של שביעית. עיקר איסור בעבודת קרקע כגון חרישה וזריעה אבל משא ומתן אינו אלא עשה בעלמא דלאכלה ולא לסחורה ועונש זה מפרש בפרק קמא דקדושין (דף כ.) לסוף מוכר את מטלטליו ואת ביתו ואת עצמו בעון משא ומתן בא לו מדה כנגד מדה: על חיין אין מתחללין. במעשר שני חוץ לירושלים איירי דבירושלים מותר לקנות ממנו בהמה לזבחי שלמים כדמוכח פרק קמא דמעשר שני ועוד מדדייק בסמוך דאי לא תימא הכי מעשר מעשר ממש והא כתיב וצרת הכסף בידך כלומר היאך מתחלל על בהמה חיה ועוף אלא מאי מעשר דמי מעשר משמע בהדיא דאיירי חוץ לירושלים מדמייתי עלה קרא דוצרת הכסף ואפי' לכתחלה שרי ר''מ לחלל כדקתני בהדיא בתוספתא דשביעית אחד שביעית ואחד מעשר שני מחללין אותו על חיה ועוף ועל בהמה בעלת מום דברי רבי מאיר וחכמים אומרים לא אמרו אלא שחוטין ומחללין לכתחלה משמע והא דנקט הכא מתחללין דמשמע דיעבד כדאמר בריש הזהב (ב''מ דף מה:) מתחללין ואין מתחללין מיבעי ליה משום רבותא דרבנן נקט לה דאפילו דיעבד אין מתחללין על חיין ותימה דבריש הזהב (שם דף מד:) משמע בין לב''ש בין לב''ה דטיבעא אפירא לא מחללין גבי פלוגתא דלא יעשה אדם סלעים דינרי זהב וי''ל דהכא מיירי ע''מ להעלותו ולאוכלו בירושלים ופלוגתא היא בירושלמי פ''ק דמעשר שני יש שאוסר אפילו על מנת להעלותו ומוקי פלוגתא דר' מאיר ורבנן דהכא בדמאי ותימה דמשום גזירה דרבנן דשמא יגדל מהם עדרים לא הוה לן למימר אין מתחללים דיעבד כדמשמע בריש הזהב גבי פלוגתא דלא יעשה אדם סלעים דינרי זהב דפריך בשלמא להך לישנא דאמרת מדאורייתא משרא שרי ורבנן הוא דגזרו בהו שמא ישהה עליותיו היינו דקתני יעשה ולא יעשה אלא להך לישנא דאמרת מדאוריי' פליגי מתחללין ולא מתחללין מיבעי ליה משמע דמשום גזרה דרבנן לא אמרינן אין מתחללין דיעבד וי''ל דאין מתחללין דהכא היינו שיחזרו דמים למקומן כדאשכחן דכוותיה בפ' האיש מקדש (קדושין נו.): שמא יגדל מהם עדרים. פרק האיש מקדש (קדושין דף נה: ושם) דתניא אין לוקחין בהמה במעות מעשר שני פירש שם בקונטרס שמא תכחיש ולא היה לו לפרש כן אלא כדמפרש טעמא הכא שמא יגדל עדרים ואפילו ר''מ לא פליג אלא בזכרים אבל בנקבות לא כדקאמרינן הכא ומפרש בירושלמי דבזכרים פליגי אי גזרי' זכרים אטו נקבות ותימה דרבנן דהתם דאמרי ואם לקח בשוגג יחזרו דמים למקומם במזיד תעלה ותאכל במקום וי''ל דאיירי כמו שמפרש ר' יהודה התם בד''א במתכוין ולקחו מתחלתו לשם שלמים [א היינו נקבה כדאיתא בביצה (דף כ.) דאז לא גזרינן דיעבד שמא יגדל ולאו דווקא לקחו לשם שלמים דאפי' בסתם נמי כיון שהם תמימין דהא לא ממעט אלא דווקא מתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין אבל בעלי מומין קתני רבי יהודה בסיפא בתוספתא בין בשוגג בין במזיד יחזרו דמים למקומן וכולה ברייתא דקדושין רבי יהודה היא
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר