|
טקסט הדף מנוקד
שֶׁהֵן טְמֵאוֹת וְשֶׁל טְבֶרְיָא שֶׁהֵן טְהוֹרוֹת עַל מָה נֶחְלְקוּ עַל שְׁאָר מְקוֹמוֹת מָר סָבַר כֵּיוָן דְּלֵיכָּא דְּיָתֵיב עֲלַיְיהוּ כְּדִטְבֶרְיָא דָּמְיָין וּמָר סָבַר כֵּיוָן דְּמִקְּרֵי וְיָתְבִי עֲלַיְיהוּ כִּדְאוּשָׁא דָּמְיָין
אָמַר מָר כׇּל הַחוֹצָלוֹת מְטַמְּאִין טְמֵא מֵת דִּבְרֵי רַבִּי דּוֹסָא וְהָתַנְיָא וְכֵן הָיָה רַבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר כִּדְבָרָיו לָא קַשְׁיָא הָא דְּאִית לֵיהּ גְּדָנְפָא הָא דְּלֵית לֵיהּ גְּדָנְפָא מֵיתִיבִי חוֹצָלוֹת שֶׁל שַׁעַם וְשֶׁל גֶּמִי וְשֶׁל שַׂק וְשֶׁל סְפִירָא מִטַּמֵּא טְמֵא מֵת דִּבְרֵי רַבִּי דּוֹסָא וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אַף מִדְרָס בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר מַרְזוֹבְלֵי שֶׁל שַׁעַם וְשֶׁל גֶּמִי חֲזוּ לְכִינְתָּא דְפֵירֵי שֶׁל שַׂק וְשֶׁל סְפִירָא חֲזוּ לִגְוָלְקֵי וְצַנֵּי אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מַחְצָלוֹת מַמָּשׁ בִּשְׁלָמָא שֶׁל שַׂק וְשֶׁל סְפִירָא חֲזוּ לִפְרָסֵי וְנָפְווֹתָא אֶלָּא שֶׁל שַׁעַם וְשֶׁל גֶּמִי לְמַאי חֲזוּ חֲזוּ לְנַזְיָאתָא אִיכָּא דְּאָמְרִי בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר מַחְצָלוֹת מַמָּשׁ שֶׁל שַׁעַם וְשֶׁל גֶּמִי חֲזוּ לְנַזְיָאתָא שֶׁל שַׂק וְשֶׁל סְפִירָא חֲזוּ לִפְרָסֵי וְנָפְווֹתָא אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מַרְזוֹבְלֵי בִּשְׁלָמָא שֶׁל שַׂק וְשֶׁל סְפִירָא חֲזוּ לִגְוָלְקִי וְצַנֵּי אֶלָּא שֶׁל שַׁעַם וְשֶׁל גֶּמִי לְמַאי חֲזוּ חֲזוּ לְכִינְתָּא דְפֵירֵי תַּנְיָא אָמַר רַבִּי חֲנַנְיָה כְּשֶׁיָּרַדְתִּי לַגּוֹלָה מָצָאתִי זָקֵן אֶחָד וְאָמַר לִי מְסַכְּכִין בְּבוּדְיָא וּכְשֶׁבָּאתִי אֵצֶל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֲחִי אַבָּא הוֹדָה לִדְבָרָיו אָמַר רַב חִסְדָּא וְהוּא דְּלֵית לֵיהּ גְּדָנְפָא אָמַר עוּלָּא הָנֵי בּוּדְיָתָא דִּבְנֵי מָחוֹזָא אִלְמָלֵא קִיר שֶׁלָּהֶן מְסַכְּכִין בְּהוּ תַּנְיָא נָמֵי הָכִי מְסַכְּכִין בְּבוּדְיָא וְאִם יֵשׁ לָהֶן קִיר אֵין מְסַכְּכִין בָּהֶן הֲדַרַן עֲלָךְ סוּכָּה מַתְנִי' הַיָּשֵׁן תַּחַת הַמִּטָּה בַּסּוּכָּה לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ אָמַר רַבִּי יְהוּדָה נוֹהֲגִין הָיִינוּ שֶׁהָיִינוּ יְשֵׁנִים תַּחַת הַמִּטָּה בִּפְנֵי הַזְּקֵנִים וְלֹא אָמְרוּ לָנוּ דָּבָר אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מַעֲשֶׂה בְּטָבִי עַבְדּוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָיָה יָשֵׁן תַּחַת הַמִּטָּה וְאָמַר לָהֶן רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַזְּקֵנִים רְאִיתֶם טָבִי עַבְדִּי שֶׁהוּא תַּלְמִיד חָכָם וְיוֹדֵעַ שֶׁעֲבָדִים פְּטוּרִין מִן הַסּוּכָּה לְפִיכָךְ יָשֵׁן הוּא תַּחַת הַמִּטָּה וּלְפִי דַּרְכֵּינוּ לָמַדְנוּ שֶׁהַיָּשֵׁן תַּחַת הַמִּטָּה לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ גְּמָ' וְהָא לֵיכָּא עֲשָׂרָה תַּרְגְּמָא שְׁמוּאֵל בְּמִטָּה עֲשָׂרָה תְּנַן הָתָם אֶחָד חוֹר שֶׁחֲרָרוּהוּ מַיִם אוֹ שְׁרָצִים אוֹ שֶׁאֲכָלַתּוּ מְלַחַת וְכֵן מִדְבַּךְ אֲבָנִים וְכֵן סְוָאר שֶׁל קוֹרוֹת מַאֲהִיל עַל הַטּוּמְאָה רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כׇּל אֹהֶל שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי בִּידֵי אָדָם אֵינוֹ אֹהֶל מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה רש"ישהן טמאות. אף מדרס דמיוחדות לשכיבה הן ולא לתשמיש אחר: ועל של טבריא. קשות הן ואין לך אדם שוכב עליהן: כיון דליכא דיתיב עלייהו. אין רוב בני אדם רגילין לייחדן לכך: דמקרי ויתיב. ומייחדן לכך: והתניא. לעיל: וכן היה ר' דוסא אומר כדבריו. של ר' יוסי דזו וזו מסככין בה אלמא לאו כלי הוא לקבל טומאה: גדנפא. כעין שפה סביב גבוה מעט לקבל מה שנותנין בהו ועשויה לתשמיש לתת פירות על גבה: דלית ביה גדנפא. אפילו כלי לא הויא דלסכך על גבי אהלים עשויה: שעם. פוויי''ל מין שיפה: של שק. מנוצה של עזים: של ספירא. ממה שמסתפר מצואר הסוס ומזנבו: מטמאין טמא מת. ולא מדרס דכלי הן ולא לישיבה: בשלמא למאן דאמר. חוצלות היינו מזבלי איכא למימר בכל הני דכי לא עבידן לשכיבה כלי הם לתשמיש אחר: של שעם ושל גמי. אף על פי שאין נארגים היטב ויש הפרש בין בית ניר לבית ניר: ראויין הן לכנתא דפירי. פירות גסין שאין יוצאין דרך נקב קטן: של שק ושל ספירא. שנארגים יפה: חזו לגולקי וצני. כלים כעין שקין שנותנין בהן קטניות ופירות דקין: אלא למאן דאמר מחצלות ממש. שהן פשוטין ואין להן בית קיבול: בשלמא של שק ושל ספירא. לר' דוסא אע''ג דלאו לשכיבה עבידי: חזו לפרסי ונפוותא. לוילון כנגד הפתח כדמתרגם מסך הפתח (שמות לה) פרסא דתרעא: נפוותא. לנפות בהן הקמח כמות שהן נותנין עליו קמח וכופלין אותן וקושרין בראש הכפל כעין בויטי''ל שלנו: למאי חזיין. אליבא דרבי דוסא דאמר לאו לשכיבה עבידן אמאי טמאות שום טומאה: לנזייתא. לכסות בהן גיגית שעושין בהן שכר: חנניה. בן אחי רבי יהושע: כשירדתי לגולה. כשירד לגולה לעבר שנה כדאמרינן בברכות בהרואה (דף סג.): בודיא. מחצלת: מסככים. דסתמא לסיכוך ואינה כלי לתשמיש: קיר. הוא גדנפא: מתני' הישן לא יצא. דאהל מפסיק בינו לסוכה ועיקר ישיבת הסוכה אכילה שתיה ושינה: נוהגין היינו כו'. טעמא מפרש בגמרא דלא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע: מעשה בטבי עבדו. ועבדים פטורין מן הסוכה דמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות וכל שהאשה חייבת עבד נמי חייב כדאמרי' בחגיגה (דף ד.): ולפי דרכינו למדנו. כלומר אע''פ שלא אמר לנו לשם לימוד אלא לשיחת חולין בעלמא שהיה משתבח בעבדו לבדיחותא בעלמא למדנו ע''פ דרך בדיחותו שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו: גמ' תנן התם. באהלות קא חשיב את המביאין טומאה: שחררוהו המים. כגון בשפה גבוהה על הנהר והמים חוטטין מתחתיה ונכנסין ועושין נקב ארוך: או שרצים. כגון חולדות ואישות: או שאכלתו מלחת. שהארץ מליחה ומתבקעת מאיליה: וכן מדבך. אבנים גדולות הערוכות זו על זו ופעמים שהאחת סדורה על גבי השנים והתחתונות שוכבות זו אצל זו ומפרידות זו מזו ויש שם אהל טפח: וכן סואר של קורות. אף הן קורות הערוכות על גבי קרקע זו על גב זו ועומדות לבנין ויש שם הרבה נקבים ביניהם ויש בהן אהל כל אלו אם כזית מת בתוך האהל בראשו אחד וכלים בראשו שני נטמאו באהל המת: בידי אדם. מתכוין לעשותו אהל: אינו אהל. לטומאה: תוספותחזיין לפרסי. מסך לפני הפתח ומקבל טומאה הוא כדאמרי' סוף פרק קמא דביצה (דף יד: ושם) מפני מה אמרו וילון טמא: חזיין לנזייתא. פי' בקונטרס לכסות בהן גיגית שעושין בה שכר ואי אפשר לומר כן דשעם וגמי לא מקבלי טומאה אלא מתורת כלי עץ דאיתקש לשק ובמסכת כלים פי''ו [מ''ח] תנן גבי כלי עור וכלי עץ זה הכלל העשוי לתיק טמא ולחיפוי טהור ותנן נמי פכ''ו [מ''ו] במס' כלים עור שעשאו חיפוי לכלים טהור דהא דפליגי התם למשקולת טמא ורבי יוסי מטהר משום דהעשוי לכסות משקולת פעמים שמקבלין בו דבר ור' יוסי מטהר משום דעיקרו לכסוי וצריך לומר הכא שעושין לקבל בהן דבר: מסככין בבודיא. עשויה היא לקבל תמרים כדאשכחן בכתובות פרק נערה (דף נ:) זיל הב ליה מתמרי דעל בודיא וא''ת אם כן מקבלת טומאה מדרבנן כדף של נחתומין פרק המוכר את הבית (ב''ב דף סו.) והיאך מסככין בה ויש לומר דההיא דאית ליה גדנפא היא העשויה לקבל תמרים והך מוקמינן בדלית ליה גדנפא דההיא ודאי עשויה לסיכוך וטהורה: מתני' הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו. בגמרא מוקי לה שמואל בגבוהה עשרה דפחות מכאן לא חשיב אהל להפסיק ומצינן למימר דשמואל לטעמיה דמכשר בפרק קמא (דף י.) תחתונה כשאין בעליונה עשרה אבל לאינך אמוראי דפסלי משום דעליונה חשיבא אהל אע''פ שאינה גבוהה י' הוא הדין דחשיב אהל להפסיק ושמא מטה שאני כדאמר בגמרא דהויא לה מטה אהל עראי הלכך כולהו מודו דבפחות מעשרה לאו כלום היא: ראיתם טבי עבדי שהוא תלמיד חכם. עבד כשר היה כדאיתא בפרק שני דברכות (דף טז:) ובירושלמי תני שהיה מניח תפילין ולא מיחו בידו חכמים ופריך מחלפא שיטתי' דרבן גמליאל דהא הכא גבי סוכה מיחו בידו חכמים מלישב בסוכה שהרי היה ישן תחת המטה ומשני שהיה עושה כן שלא לדחוק את חכמים שהיו ישנים בסוכה ופריך אי שלא לדחוק את חכמים ישב לו חוץ לסוכה ומשני דרוצה היה לשמוע דברי חכמים: תנן התם. באהלות פ''ג [מ''ז] אחד חור שחררוהו מים ארישא קאי דאיירי בביב שהוא קמור תחת הבית וקמ''ל אע''פ שנעשה ע''י מים או שרצים: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|