|
טקסט הדף מנוקד
וְתַנְיָא רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מֵעוֹלָם לֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְמַטָּה וְלֹא עָלוּ מֹשֶׁה וְאֵלִיָּהוּ לַמָּרוֹם שֶׁנֶּאֱמַר הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם
וְלֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְמַטָּה וְהָכְתִיב וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים וְהָכְתִיב וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּיתִים לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים וְלֹא עָלוּ מֹשֶׁה וְאֵלִיָּהוּ לַמָּרוֹם וְהָכְתִיב וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה וְהָכְתִיב וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה וְהָכְתִיב מְאַחֵז פְּנֵי כִּסֵּא פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ וְאָמַר רַבִּי תַּנְחוּם מְלַמֵּד שֶׁפֵּירַשׂ שַׁדַּי מִזִּיו שְׁכִינָתוֹ וַעֲנָנוֹ עָלָיו לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה מִכׇּל מָקוֹם מְאַחֵז פְּנֵי כִּסֵּא כְּתִיב אִישְׁתַּרְבּוֹבֵי אִישְׁתַּרְבַּב לֵיהּ כִּסֵּא עַד עֲשָׂרָה וּנְקַט בֵּיהּ בִּשְׁלָמָא אָרוֹן תִּשְׁעָה דִּכְתִיב וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אׇרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רׇחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קוֹמָתוֹ אֶלָּא כַּפּוֹרֶת טֶפַח מְנָלַן דְּתָנֵי רַבִּי חֲנִינָא כׇּל הַכֵּלִים שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה נָתְנָה בָּהֶן תּוֹרָה מִדַּת אׇרְכָּן וּמִדַּת רׇחְבָּן וּמִדַּת קוֹמָתָן כַּפּוֹרֶת מִדַּת אׇרְכָּהּ וּמִדַּת רׇחְבָּהּ נָתְנָה מִדַּת קוֹמָתָהּ לֹא נָתְנָה צֵא וּלְמַד מִפָּחוּת שֶׁבַּכֵּלִים שֶׁנֶּאֱמַר וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב מָה לְהַלָּן טֶפַח אַף כָּאן טֶפַח וְנֵילַף מִכֵּלִים גּוּפַיְיהוּ תָּפַשְׂתָּ מְרוּבֶּה לֹא תָּפַשְׂתָּ תָּפַשְׂתָּ מוּעָט תָּפַשְׂתָּ וְנֵילַף מִצִּיץ דְּתַנְיָא צִיץ דּוֹמֶה כְּמִין טַס שֶׁל זָהָב וְרָחָב שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת וּמוּקָּף מֵאֹזֶן לְאֹזֶן וְכָתוּב עָלָיו שְׁתֵּי שִׁיטִין 'יוֹד הֵא' מִלְּמַעְלָה וְ'קֹדֶשׁ לָמֶד' מִלְּמַטָּה וְאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי יוֹסֵי אֲנִי רְאִיתִיו בְּרוֹמִי וְכָתוּב עָלָיו קֹדֶשׁ לַה' בְּשִׁיטָה אַחַת דָּנִין כְּלִי מִכְּלִי וְאֵין דָּנִין כְּלִי מִתַּכְשִׁיט וְנֵילַף מִזֵּר דְּאָמַר מָר זֵר מַשֶּׁהוּ דָּנִין כְּלִי מִכְּלִי וְאֵין דָּנִין כְּלִי מֵהֶכְשֵׁר כְּלִי אִי הָכִי מִסְגֶּרֶת נָמֵי הֶכְשֵׁר כְּלִי הוּא מִסְגַּרְתּוֹ לְמַטָּה הָיְתָה הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר מִסְגַּרְתּוֹ לְמַטָּה הָיְתָה אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מִסְגַּרְתּוֹ לְמַעְלָה הָיְתָה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר הַאי הֶכְשֵׁר כְּלִי הוּא אֶלָּא דָּנִין דָּבָר שֶׁנָּתְנָה בּוֹ תּוֹרָה מִדָּה מִדָּבָר שֶׁנָּתְנָה בּוֹ תּוֹרָה מִדָּה וְאַל יוֹכִיחוּ צִיץ וְזֵר שֶׁלֹּא נִתְּנָה בָּהֶן תּוֹרָה מִדָּה כְּלָל רַב הוּנָא אָמַר מֵהָכָא עַל פְּנֵי הַכַּפּוֹרֶת קֵדְמָה וְאֵין פָּנִים פָּחוֹת מִטֶּפַח וְאֵימָא כְּאַפֵּי רש"י
ותניא מעולם לא ירדה שכינה למטה. וקרא כתיב דעל כפורת ירד ש''מ למעלה מעשרה מיפסקא רשותא: למעלה מעשרה טפחים. תירוצא הוא: שפירש שדי מזיו שכינתו. פרשז נוטריקון קא דריש: מדת קומתה לא נתנה. מדת עוביה היא קומתה שהיא היתה לארון ככסוי תיבה: מסגרת. שפה כעין לבזבזין סביב השלחן: תפשת מרובה כו'. כל דבר שמשמעו מרובה ומועט אם תפשת את המועט יפה תפשת דבציר מהכי לא משמע ואם ימצא שהיה לך לתפוס המרובה הרי הוסיפו לך ולא נטלו ממה שבידך כלום ואם תפשת המרובה לא תפשת שאתה נראה כשקרן בדבריך ושמא המועט יש לך לתפוס ואתה הרבית לתפוס חסרו לך ממה שבידך והיינו לא תפשת אבל כשתתפוש המועט אם יוסיפו טוב ואם לאו מה שתפשת תפשת ומשל הוא: ונילף מציץ. שהוא מועט ממסגרת: קדש למ''ד מלמטה גרסינן: אני ראיתיו ברומי. שהכניסוהו לאוצר המלך כדאמרינן במעילה (דף יז:) בבן תלמיון: תכשיט. מלבוש לאדם: מזר. של ארון או של מזבח או של מסגרת זר אינו כלי אלא תיקון כלי לקשטן: מסגרת נמי הכשר. קישוט שלחן הוא: למטה היתה. מרגל לרגל היתה נתונה בראשם ודף השלחן מונח עליו: הניחא כו'. פלוגתא במנחות (דף צו:): מאי איכא למימר. אדיליף מינה נילף מזר: ואין פנים. של אדם פחותין מטפח:
תוספות
יו''ד ה''א מלמעלה. אע''פ שיו''ד ה''א שם גמור אין זה הוגה שם באותיותיו אם מזכיר שתי אותיות כיון דאינו מזכירם לשם שם שלם ועוד ההוגה שם באותיותיו פירש בקונטרס שדורש אותיות של שם בן ארבעים ושתים ואעפ''כ נזהרין בכל השמות: קדש למ''ד מלמטה. י''מ למטה ממש זה למעלה מזה ולא מיסתבר דאין זה כדרך קריאתו אלא יש לפרש זה שלא כנגד זה קדש למ''ד בתחילת שיטה התחתונה ושם בסוף שיטה עליונה: מסגרתו למטה היתה. משמע מכאן דלדידיה לא היתה מסגרת הכשר כלי שלא היתה מסגרת בשלחן אלא ברגל היתה מונחת בראשה ודף השלחן מונחת עליה ולא כמו שמפרש ר''ת דלמאן דאמר למטה היתה מחוברת נמי בשלחן משום דקשי' ליה הא דאמר ר' יוחנן פרק שתי הלחם (מנחות דף צו:) למאן דאמר למטה היתה טבלא המתהפכת טמאה ובפרק אלו מומין (בכורות דף לח.) לא משכחת טומאה דאורייתא לאין לו תוך בכלי שטף אלא בהנך דחזו למדרסות ובפרק המוכר את הבית (ב''ב דף סו.) גבי דף של נחתומין מסקינן שאני פשוטי כלי עץ דרבנן ולא מיסתבר למימר דאתא כמאן דאמר מסגרתו למעלה היתה דלההוא נמי אמר במנחות (דף צו:) טבלא המתהפכת תיבעי ומתוך כך היה דוחק רבינו תם דלמאן דאמר מסגרתו למטה היתה היה לה בית קיבול מלמטה והיינו מתהפכת שאם היתה מתהפכת היה לה בית קיבול מלמעלה ולכך טמאה טפי משאר פשוטי כלי עץ וזה לא יתכן כדמוכח הכא וצריך לומר דהא דאמרינן גבי דף של נחתומין דרבנן היינו כמאן דאמר מסגרתו למעלה היתה דמדרבנן טמאה ומדאורייתא תיבעי ור' אליעזר דמיקל משום דשמא מדאורייתא טהורה א''נ ההוא שנויא דפ' המוכר את הבית דלא כרבי יוחנן ומסקנא לא קאי וכן פירש שם רשב''א דההיא מסקנא לא קיימא ועוד י''ל דהא דמיבעיא לן בטבלא המתהפכת היינו משום דמשמשת את האדם ומשמשי משמשי אדם כדתניא בתורת כהנים פרשת ויהי ביום השמיני כלי עץ יכול אף הסולם והקולב והנחותא והמנורה ת''ל מכל כלי עץ ולא כל כלי עץ יכול שאני מוציא את השלחן ואת הטבלא ואת הדולבקי ת''ל כל כלי ריבה מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו אחר שריבה הכתוב ומיעט ת''ל שק מה שק מיוחד שמשמש אדם ואת משמשי אדם אף אני מרבה את השלחן ואת הטבלא ואת הדולבקי שמשמש אדם ואת משמשי אדם ומוציא אני את הסולם שמשמש אדם ואינו משמש חת משמשי אדם וקולב והנחותא והמנורה שמשמש את משמשי אדם ואינו משמש אדם ועל כרחין כשאין ראוין למדרס מיירי מדלא נקט מטה כסא וספסל ועוד דהוי מצי לרבויינהו ממשכב וכשאין להם בית קיבול נמי מיירי מדלא קאמר מה שק מיטלטל מלא וריקן ומיבעיא לן במנחות (שם) אי דרשה גמור' או אסמכתא בעלמא משום דעל כרחיך אפילו למ''ד מסגרתו למטה אע''פ שכל הדרשות צריכות ההיא דת''כ לרבויי משמשי אדם ומשמשי משמשי אדם והשלחן הטהור אצטריך ללמד שמגביהין אותו לעולי רגלים מ''מ לענין טבלא לאו דרשה גמורה דטבלא המתהפכת נפקא לן משלחן הטהור והשתא דף של נחתומין דפשיטא לן שהיא מדרבנן אינה משמשת אדם ומשמשי אדם והא דמשמע בכל דוכתא דפשוטי כלי עץ אפילו טומאה דרבנן לית בהו כדמשמע בריש חולין (דף ג. ושם) דקאמר טמא במוקדשין שבדק קרומית של קנה ושחט בה ועל כורחין כשעשאה כלי מיירי דעולה טעונה כלי ובפ' בכל מערבין (עירובין דף לא.) דשקיל ליה בפשוטי כלי עץ ובפרק כל הכלים (שבת דף קכג:) גבי קנה של זיתים דפריך בגמרא פשוטי כלי עץ הוא ובפ''ק דשבת (דף טז.) כלי עץ וזכוכית פשוטיהן טהורין אפילו מדרבנן דומיא דכלי זכוכית ולקמן בפירקין (דף יב:) דאמר סיככה בחצים זכרים כשירה ואי מקבלי טומאה אפילו מדרבנן הוו פסולין לסיכוך דאפילו מטלניות שאין בהן שלש על שלש ואניצי פשתן פסלינן אף על גב דלא מקבלי טומאה כל הני לא דמו לדף של נחתום מחמת שהדפין רחבין וראוי להניח עליהן דבר גזרו עליהן דדמו לבית קיבול כדפירש בקונטרס במנחות (דף צו:) דמהאי טעמא טמאה טבלא המתהפכת מדאורייתא למ''ד מסגרתו למטה היתה ואי הוה מצי למימר דף של נחתומין הוה כטבלא המשמשת אדם ומשמשי אדם כל שכן דניחא טפי דלא דמו לכל הני דאפילו מדרבנן טהורין: ואל יוכיח ציץ וזר שלא נתנה בהן תורה מדה. והא דאמר לעיל דציץ רחב שתי אצבעות אין זה אלא מדרבנן משום דכתיב (שמות כח) על מצחו שיעור מצחו וסתם מצח רוחב שתי אצבעות ומיהו ריב''א מפרש הציץ היה מונח בראש משום דקשיא ליה מאי שנא גבי כהן גדול דקראה מצנפת כדכתיב (שם כט) ושמת המצנפת על ראשו וכתיב (ויקרא טז) ובמצנפת בד יצנף ואמר פ''ק דגיטין (דף ז. ושם) בזמן שהמצנפת בראש כהן גדול תהא עטרה בראש כל אדם ובכהן הדיוט קראה מגבעות כדכתיב (שמות כח) (. ועשית להם מגבעות) אלא ודאי משונות היו זו מזו דשל כהן הדיוט גדולה משל כהן גדול שהציץ היה דוחה אותה וכן התפלין כדאמרינן בפרק שני דזבחים (דף יט.) שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפלין וכהן הדיוט אע''ג דהוה ליה נמי תפלין היה יכול להניחם במקום שכהן גדול מניח את
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|