רובע ונרבע ומוקצה ונעבד פסול לקרבן דתניא בב''ק (דף מ:) מן הבהמה ולא כל הבהמה להוציא את הרובע והנרבע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה: מוקצה. שהקצהו ויחדהו לתקרובת עבודת כוכבים: נעבד. שעשאו עבודת כוכבים והשתחווה לו: בשלמא מוקצה ונעבד. אף ע''ג דודאי חשידי לא קשיא לן דאם איתא דפלחיה כו': אלא רובע. אי חשידי ליחוש: שלא תיעקר. נעשית עקרה הילכך לא רבע לה אבל אדידן לא חייש כשעומדת בפונדקי: זכרים מאי איכא למימר. ניחוש דלמא רבעה עובד כוכבים דהכא ליכא עיקור וזכר נמי מיפסיל בנרבע דהא קרא דנרבע דמן הבהמה בעולה כתיב ועולה זכר הוא וקאמר להוציא את הרובע ואת הנרבע: וליחוש דלמא רבעה רועה. דהא לאו דידיה היא ולא חס עליה: אינהו דידעי בהדדי. חד בחבריה דאורחיה למירבעה: מירתת. רועה מיניה דאי מיעקרא מרגיש עובד כוכבים וקא תבע ליה מיניה א''נ כל שעתא אתי חזי לה: מכתבא גללא בזע רגלא בחבריה ידע. מכתב שקורין גרפי''א ושל ברזל הוא קורע ורושם את הגלל שייש כלומר השייש שהוא קשה ירא מן המכתב לפי שהוא מכיר בו וכן רכיל ובליעל מכיר בחבירו וירא מפניו רגלא [רכיל] כמו (תהלים טו) לא רגל על לשונו וכן וירגל בעבדך (שמואל ב יט): זכרים מנקבות לא לזבון. לקרבן הואיל וחשידי דלמא ארבעתיה עלה דליכא הכא עיקור ולא כחש בשר: כיון דמיסריך. זכר בתרה ורודפה כל שעה אם תיזקק לו מירתתא שיבינו בני אדם בדבר אבל בדידן אי מוקמינן לה גבה לא מירתתא דלפום שעתא הוא דקאי גבה: לא תרבי כלבא. שמא תתאוה ותרביענו עליה: לא תשרי בר בי רב באושפיזא. דאגב דצניע לא מירתתא שיוציא קול אם תבעל לו: צניע לה. ואיכא למיחש כדפרישית: אלא כלבא. הא אמרת כיון דמוגרי בה ורודפה מירתתא האשה: אמרי. לא דמי כלבא לשאר בהמה: דכיון דכי שדיא ליה אומצא מיסריך. כל שעתא בתרה לא מירתתא דסברה אי מיסריך בתראי מימר אמרי אינשי אומצא הוא דשדיא ליה: אומצא. מעט בשר: נקבות אצל נקבות מ''ט לא מייחדינן. דקתני בברייתא בפ''ק (דף טו:) דאפילו נקבות אצל נקבות לא מייחדינן: ישראל שעמדו על הר סיני. ונתקנו מכל מום כדכתיב (שיר ד) כולך יפה רעיתי ומום אין בך:

ורמינהי לוקחים מהם בהמה לקרבן. תימה אדמותיב מברייתא אמתני' לירמי מתני' אהדדי אין מעמידין ורמינהי מקום שנהגו למכור מוכרין אלמא לא חיישינן לרביעה ולשני נמי כדמשני הכא ועוד קשה אמאי לא שני הכא שינויא קמא דרב דלעיל (דף יד:) מקום שהתירו למכור כו' וי''ל דההיא רומיא דמתני' כבר מרמה לה בפ''ק (שם) ושניה שפיר ואע''ג דהכא נמי נחית לשנויי שנויא קמא דרב מקום שהתירו ליקח מהם להקריב דלא שני הכא דתידוק דהכא הא במקום שאסרו למכור אסור ליקח אלמא איכא דוכתא דחשידי ותקשי א''כ כל הנך קראי דמותבי מינייהו רבנן לר''א לקמן בשמעתין דמשמע בהו שמותר ליקח מן העובדי כוכבים בהמה לקרבן ונצטרך להעמידם במקום שנהגו למכור מפני שאינם חשודים על הרביעה ואין זה יכול להיות דהא מייתי קראי דמצרים וכנען ופלשתים דקי''ל שהן חשודים על הרביעה וגם כל צאן קדר שהם ערביים הם חשודים על הרביעה כדמשמע בסמוך ערבי אחד לקח ירך מן השוק כו' ועוד תקשי אטו ניקום ונימא להו לקראי כי כתביהו במקום שנהגו למכור כתביהו ונראה דמהאי טעמא הדר ביה רב לעיל מהאי שנויא דמקום שנהגו למכור כו' לפי שלא היה יכול להעמידו כאן ועוי''ל דידע שפיר שינויא דעובד כוכבים חס על בהמתו ומ''מ פריך מהכא דלוקחין דס''ד דאיכא למיחש לרביעה כיון שבא למכרה ומשני דלעולם חייש שפעמים אינו יכול למכרה או נמלך וניחא נמי לרבינא ולרבי פדת דבסמוך וא''ת כיון דמוקמינן היתר קרבן בכל מקום אף במקום שנהגו שלא למכור תיקשי לן מכל מקום כיון דמה שאין אנו מעמידין משום חשש רביעה הוא בקרבן איך התירו וי''ל דמקום שנהגו שלא למכור מנהגא הוא דאיכא הא איסורא ליכא ולענין קרבן אפילו מנהגא ליכא שאם היו נוהגין לימנע מליקח מהם בהמה לקרבן אין לדבר סוף דא''א שלא יתערבו בהמות של מקום שנהגו שלא למכור עם בהמות שנהגו למכור ע''י משא ומתן וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ומבהמות הנולדים מביתו של ישראל אין דיי ליקח לקרבן משום דשכיחי מומי דפסלי אפי' בדוקין שבעין: מוקצה. פירוש שיחדו לתקרובת עבודת כוכבים ומסרו לכומרים והאכילוהו כרשיני עבודת כוכבים אבל יחוד גרידא אינו כלום דאין הקדש לעבודת כוכבים (לקמן מד:) כדמשמע (בפ''ב . דתרומה) [צ''ל דתמורה בפ''ו (דף כט.)]: אי איתא דאקצייה לא הוה מזבין ליה. לרווחא דמילתא נקטיה כלומר אפילו במקום דשכיחי דמקצו ופלחו אין לחוש מדמזבין ליה דבלאו האי טעמא בסתמא לא חיישינן לדלמא מקצו ופלחו אסרינן למכור אלא משום חשש רביעה ולא משום חשש המוקצה ונעבד: רגלא בחבריה ידע. בקונטרס גריס רגלא ברי''ש לשון רגיל כמו לא רגל על לשונו (תהלים טו) ור''ת גרס כפירוש הערוך דגלא בדלי''ת לשון שקרן שכן מתרגם (משלי טז) במשפט לא ימעל פיו לא ידגל פומיה וה''ק שקרן בחברו מכיר וכן ההוא דפ' במה אשה (שבת סג.) שני תלמידי חכמים המדגילין זה לזה בהלכה הקב''ה אוהבן שנאמר ודגלו עלי אהבה ומפר''ת המכחישין זה לזה ואינם עומדים על העיקר אפי' הכי הקב''ה אוהבן ולהכי קאמר והוא דידעי צורתא דשמעתא ולית להו רבה למגמר מנייהו ובמדרש נמי משמע ודגלו לשון מעילתו דקאמר מנין לקורא בתורה שקרא לאהרן הרן שיוצא פי' שאע''פ שלא יקרא האלף שנאמר ודגלו עלי אהבה אבל רש''י פירש מדגילין לשון דגל שמקהילים קהלות ברבים וקשיא דאם כן מה ראיה צריך פשיטא שנאהבים לפני המקום: דאמר מר חביבה עליהם בהמתם של ישראל. לא נודע לר''י מהיכן נפקא עיקר דבר זה: עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני. ונראה דגריס נמי דפסקה זוהמתן היינו משום דאף על גב דאינהו לא הוו מזלייהו הוו: