מדסיפא. בשתי כיתות להכי תלי רישא בסיפא דרישא לא ניחא לן לאוקמה בשתי כיתות אלא בג' משום דקתני שהרי הרב אומר כן ואי דלא אתאי כת אחריתי מקמי דידהו ואמרו איפכא לא הוה ניחא ליה בהני דמפקי ליה לעבד לחירות אלא מדסיפא מיתוקמא בשתי כיתות וע''כ במיפך והזמה מוקמית ליה הלכך רישא נמי אוקי במיפך והזמה: שהרי העבד אומר כן. דניחא ליה דמפקי ליה לחירות ויהבי לה דמי עין: בתראי. אותן שמזימין: אילימא דלא קמודו. הנך בתראי בחבלא דעבד כלל אלא דקאמרי עמנו הייתם ותו לא מידי: כוליה עבד. בעי קמאי לשלומי: ואפכינהו. ואהנו ליה לרב לפוטרו מדמי עין שהן מרובין מדמי שן ומיהו עבד נפיק לחירות: ואזמינהו. והכא ליכא למימר כדאמר רבא ברישא דאתאי כת אחריתי מקמי דידהו ואמרי איפכא סימא את עינו והפיל את שינו דאי אתאי כת אחריתי ברישא והדר אמרי הני הפיל את שינו וסימא את עינו כיון דלא אפומייהו פסקינן דינא אלא בראשונים שמזקיקים את הרב לדמי שן שישנו בכלל דמי עין של אחרונים אפילו נמצאו זוממין אלו האחרונים לא הוי מחייבו דאין עדים זוממים מתחייבים עד שיגמר הדין על פיהם הלכך הך סיפא מוכחא לפום ריהטא בשתי כיתות ומיפך והזמה: והיכי דמי. בין רישא ובין סיפא כיון דהשתא מוקמת לה במיפך והזמה ובשתי כיתות עדים היכי דמי: אי דמאחרי אחורי הני בתראי. כגון דאמרי קמאי יום ראשון הוה מעשה ואתו בתראי ואמרי יום שני הוה מעשה ואיפכא הוה: אכתי כוליה עבד בעי לשלומי לרב. דכי מחייבי ליה מיום ראשון להוציא עבדו לחירות אכתי לא הוה בר חיובא דהא ביום שני הוה מעשה ואכתי כוליה עבד בעי לשלומי לרב דכי אתו לאסהודי לחיוביה לרב אכתי לאו בר חיובא הוא: דמקדמי אקדומי הני בתראי. שהם מודים דקודם שבאת כת ראשונה להעיד נעשה מעשה: ואי דלא העמידו. העבד לרבו בדין קודם שבאת כת ראשונה להעיד אכתי כולי דמי עבד בעי שלומי דהא כוליה בעי אפסודיה מיניה דאכתי גברא לא מיחייב דאי הוה בעי הוה אתא לבי דינא ומודה ומפטר דמודה בקנס פטור וחירות דשן ועין קנסא הוא: כשעמד בדין. על החבלות הללו ע''י עדים אחרים בב''ד אחר וחייבוהו להניח העבד וברח דהשתא אי קאתי בעלים קמן הא לא מהניא ליה הודאה וקתבע ליה האי עבד הפלת את שיני וסימת את עיני והעמדתיך בדין ונתחייבת לי דמי עיני והביא עדים אלו על כך ואתו סהדי אחריני ואפכינהו ואמרו לא חייבינהו ב''ד אלא דמי שן ואזמינהו הלכך בין רישא ובין סיפא אדמי עבד לא מחייבי דהא מב''ד קמא נפק עבד לחירות אלא שזה היה מחזיק בו אבל דמי עין משלמי לעבד בבבא דרישא דהא ממונא דעין אית ליה גביה מבית דין קמא וקבעו הני למיפטריה ובסיפא משלמי דמי עין לרב דקא מחייבי ליה אשקרא וע''כ בדאפכינהו מוקמת לית דאי לאו הכי כיון דליכא סהדי אבי דינא קמא כוליה עבד בעי שלומי: דוקא דרבא. דהכחשה תחילת הזמה היא מהיכא: אילימא מרישא. דמוקי לה בשלש כיתות סוף סוף מי קא איתכחשו דתיהוי עדותן בטילה בהכחשה דקמאי הא אי לאו מיתזמי דינא כוותייהו פסקינן ויהיב דמי שן דישנו בכלל עדות הראשונים ומשום הכי מהניא בהן תורת הזמה אבל גבי שנים אומרים הרג ושנים אומרים לא הרג דאיתכחוש קמאי ולא קטלינן ליה ולעולם אימא לך כיון דבטיל סהדותייהו לא מהניא בהו תורת הזמה: מדרישא. מוכחא בשלש כיתות דקתני שהרי הרב אומר כן אלמא דאתו כת אחריתי ברישא דהוה מחייב ליה דמי עין: סיפא נמי בשלש. כיתות ונהי דלא אפשר דתהוי כת אחריתי קודמת דא''כ דקמאי אמרי סימא והדר הפיל והני אמרי הפיל והדר סימא לא מיגמר דינא אפומייהו למיתן דמי עינא אלא דמי שן והוי בכללא דתרוייהו וכיון דלא נגמר הדין על פיהם לא מחייבי הני מציעאי בהזמה דכת שלישית מיהו הכי מוקי לה דאתו הני בי תרי ברישא ואמרי הפיל והדר סימא ופסקינן לדינא אפומייהו כו': דקא מכחשי לקמאי. ובטלה עדותן דלא יהיב דמים היתירים וקתני דכי נמצאו זוממים על ידי כת שלישית משלמין: אלא סיפא למה לי. לאוקמה בדוחקא בשלש כיתות הא בתרי סגיא ובדאפכינהו ואזמינהו ורישא כדמשמע בשלשה ודלא בדאפכינהו ומיהו מינה ליכא למידק מידי:

כדפרכינן לעיל בתר דמפקי ליה לחירות דמי עין בעי לשלומי ליה ויכולין לומר לטובתו באנו כדאמר בפ' היו בודקין (סנהדרין מא.) דיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו וי''ל דלמאי דמוקי לה השתא במיפך והזמה מסקינן דאיירי כשעמד כבר בדין ומסתמא כבר נתפרסם הדבר שיצא העבד לחירות והרב בעצמו מודה כדקתני שהרב אומר כך שעמד בדין וכל עיקר שבאין לדין עכשיו לפי שהעבד תובע דמי עינו ומזמין את הרב לדין ורבו מודה לו דמי שינו לכך כי אתו סהדי לא אתו אלא לגרע כחו של עבד שאם יבאו עדים על דמי עינו לא יהיה ממש בדבריהם ויודעים הם שיבאו עדים אבל מעיקרא לא הוה ידעינן דמיירי כשעמד בדין אפי' הרב מודה כמה פעמים צריך העבד לעדים דמודה בקנס פטור משום הכי פריך שפיר בתר דמפקי ליה לחירות כו' וא''ת למה דחק אביי לאוקמי לסיפא במיפך והזמה כיון דבעמד בדין מוקמינן לה יאמר שהעבד תובעו דמי עינו והרב מודה לו דמי שינו והביא עבד עדים דהפיל את שינו וסימא את עינו ובאו עדים והזימום וי''ל דודאי ה''ה כך שוה אם מיפך הוה ע''י הודאת הרב כמו על פי עדים אלא אורחא דמילתא נקט שאין רגילות הרב להודות כלל אלא כשיש עדים בדבר: דאכתי גברא לא מחייב. אין הטעם משום דאי הוה בעי הוה אתי לב''ד ומודה ומיפטר דאפי' לשמואל דאמר לקמן (דף עה.) מודה בקנס ואח''כ באו עדים חייב הכא כיון דלא עמד בדין לא חשבינן לגברא בר חיובא לענין קנס כדפרישית בסוף המניח (לעיל לג. ושם: ד''ה איכא) בשמעתין דהוחלט השור: ונמצאו זוממים קמאי. בהך סיפא הוצרך לומר שהעדים שהוזכרו בברייתא שהוזמו הם היו ראשונים משום דצריך לומר דפסקינן לדינא אפומייהו דאין העדים זוממים משלמים עד שיגמר הדין על פיהם ואם לא שבאו תחילה לא ה''מ למפסק דינא אפומייהו אבל ברישא אע''פ שבאו לסוף פסקינן דינא אפומייהו: עבד כל דהו מימר הוה בעי הוה אתא לבי דינא אמר. הרבה יש לתמוה אמאי קאמר כל דהו דלגמרי באין לסיועיה: