מתני' הריני נזיר מן הגרוגרות וכו' בש''א נזיר. דכיון דאמר הריני נזיר חל עליה נזירות וכי הדר ואמר מן הגרוגרות ומן הדבילה לא אמר כלום: ובה''א אינו נזיר. דכיון דאמר מן הגרוגרות לא שייך שום נזירות בגרוגרות ודבילה: א''ר יהודה אף ב''ש לא אמרו. שיהיה בו שום נזירות כלל אלא לפי מה שאמרו שחוששין לדבריו בזמן שאומר הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה והרי הן עלי קרבן כלומר שאסורין עליו כקרבן שיהיה נדור מלאכול מהן אבל משום נזירות אין חוששין בו כל עיקר: גמ' ולדברי ב''ש אמאי הוי נזיר. בתמיה מכל אשר יעשה מגפן היין אמר רחמנא דליהוי נזיר אבל מגרוגרות ודבילה דלאו מגפן היין הוא לא: ב''ש אית להו כר''מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. ערך כלי עלי אדם יודע שאין ערך לכלי וחייב בכל דמי ערכו אף ה''נ כי אמר הריני נזיר מן הגרוגרות יודע הוא שאין. נוזרין מן הגרוגרות ואין מוציא דבריו לבטלה ומקבל עליו נזירות גמורה: וב''ה. דאמרי אינו נזיר סבירא להו כרבי יוסי דאמר במס' תמורה בפ' כיצד מערימין (דף כה:) דבגמר דבריו אדם נתפס וכיון דאמר בגמר דבריו מן הגרוגרות ומן הדבילה תפוס לשון אחרון ולא חיילא עליה כלל וא''ת הא אמר ר' יוסי דאף בגמר דבריו אדם נתפס ומדקאמר אף ליהוי נזיר משום דתפוס לשון ראשון הא ל''ק דהיכא א''ר יוסי אף בגמר דבריו אדם נתפס כגון שהיתה לו בהמת חולין ורוצה להמיר אותה על שתי בהמות קדשים שלפניו אחת עולה ואחת שלמים ואמר זו תמורת עולה ותמורת שלמים דכיון דאפשר לקיים דבריו הראשונים והאחרונים תמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים אמרינן דאף בגמר דבריו אדם נתפס שכן היתה כוונתו מתחלה לכך לשם עולה ולשם שלמים אלא שלא היה יכול להוציא את שניהם מפיו בבת אחת ואמר בזו אחר זו אבל גבי נזירות ליכא למימר הכי הוה ליה האי נדר ופתחו עמו שלא הזיר אלא מן הגרוגרות והואיל דלא חייל עליה נזירות בגרוגרות אין בדבריו כלום ואינו נזיר כלל: ולב''ש נמי. כיון דהאי נדר פתחו עמו אמאי הוי נזירות כלל הא פתחו עמו דאינו רוצה להיות נזיר אלא מן הגרוגרות וכל היכא דפתחו עמו אפילו ר''מ מודה: אלא ב''ש סברי לה כר''מ. ומש''ה כיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר ודאי והאי דלבתר הכי אמר מן הגרוגרות לאיתשולי הוא דקאתי דקאמר כשנזרתי לא נזרתי אלא מן הגרוגרות ומיהו אפ''ה מותר ביין דב''ש סברי אין שאלה בטעות להקדש ולא לטעות בנזירות דכהקדש דמי כדכתיב קדוש יהיה גדל פרע (במדבר ו): וב''ה סברי. כיון דלא הזיר כשאר הנוזרין שאין נוזרין אלא מן היין אין שום נזירות חל עליו דאית להו כר''ש דתנן כו' לבסוף קתני לה: מתני' דקתני לב''ה דאפי' נדור לא הוי:. ב''ש דסברי נדור מן הגרוגרות ונזיר מן היין סברי להו כר''מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכיון דאמר הריני נזיר ה''ז נזיר והוי נמי נדור מן הגרוגרות דסברי לה כר' יהודה דאמר שאוסרין עליו כקרבן ומתני' קתני דב''ש סברי נזיר ותו לא: ובה''א נדור. מן הגרוגרות ודבילה ואינו נזיר מן היין משום דנדר ופתחו עמו הוא ומתניתין קתני דבית הלל אומרים אינו נזיר דבין לרבי יהודה בין לתנא קמא דידיה אליבא דבית הלל אינו נדור ואינו נזיר: לישנא אחרינא אמרי לה כו' נדור ואינו נזיר ותנא קמא דר' יהודה אמר דנזיר אליבא דב''ש והיינו דלא כרבי נתן:

מתני' הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה בש''א נזיר. כל דין נזירות עליו ונהי דנחית לפרושי ולא פירש מיוצא מגפן היין ובגמ' מפרש טעמא. בתוספתא (ריש פ''ב) כינויי כינויין בש''א נזיר ובה''א אינו נזיר איזה כינויי כינויין האומר הריני נזיר מן הדבילה ולמה קרי ליה כנויי מה שייך דבילה בנזירות וי''ל דבירוש' קרי לדבילה תירוש: אמר ר' יהודה אף כשאמרו ב''ש לא אמרו אלא באומר הרי עלי קרבן. רבי יהודה . פליג אתנא דמתניתין אליבא דב''ש וקאמר דלא הוי נזיר לדין נזירות כיון דלא נדר מאשר יוצא מגפן היין אלא נדור הוי מן הגרוגרות ומן הדבילה כאילו אמר הרי הן עלי כקרבן וא''ת והא איהו נזיר קאמר ואיך יהיה נזיר וי''ל דנזיר לשון הפרשה וכאילו אמר הריני פרוש מן הגרוגרות וא''ת והא בנדרים (דף יג.) מוכח לרבי [יהודה] אמר קרבן לא הוי נדר בקרבן עד שיאמר כקרבן בכ''ף וי''ל דה''מ כשלא אמר עלי אלא ככר זה קרבן אבל כי אמר ככר זה עלי קרבן א''צ לומר כ''ף: אין אדם מוציא דבריו לבטלה. נחלקו בערכין (דף כ. ע''ש) בהאומר ערך כלי עלי דאין ערכין לכלי רבנן פטרי ליה מכלום ור''מ פליג ואמר אדם יודע שאין ערך לכלי וגמר ואמר לשם דמים ונותן דמי הכלי להקדש לפי שאין אדם מוציא דבריו לבטלה וה''נ אדם יודע שאין נזירות בגרוגרות וגמר ואמר לשם נזירות יין וב''ה סברי לה כר' יוסי דאמר בגמר דבריו אדם נתפס והאי נדר ופתחו עמו הוא דר' יוסי בהאומר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים תרעה עד שתסתאב ותמכר וחצי דמיה לעולה וחצי דמיה לשלמים ה''נ בגמר דבריו שאמר גרוגרות נתפס וכיון שאין נזירות בגרוגרות לא הוי נזיר ואע''ג דבתחלה אמר הריני נזיר חזר בתוך כדי דבור ואמר מגרוגרות ובגמר דבריו אדם נתפס כאילו נדר ובתוך כדי דבור מצא פתח לו וחרטה דכיון שנדרו ופתחו עמו לא חל כלל וא''ת והאמר ר' יוסי בגמר דבריו אדם נתפס הוי פי' אף בגמר דבריו אדם נתפס והוי תמורת עולה ותמורת שלמים וה''נ נתפוס לשון ראשון נמי דקאמר נזיר ויהיה נזיר מיין. ונזיר מן הגרוגרות וי''ל דהכי מפורש בתמורה (דף כו.) היכא דדבריו סותרין זה את זה וליכא למימר דסיפא לפרושי תחלת דבריו קאתי הלכך חיילי ב' הלשונות לר' יוסי והוי תמורת עולה ותמורת שלמים אבל במתני' איכא למימר דסיפא לפרושי רישא כלומר (כיון) האי דקאמר נזיר לאו מיין קאמר אלא מגרוגרות והלכך גמר דבריו עיקר הן ליתפס בהן ולא בתחילת דבריו והכי מתיישב לי דלא תקשה מדר' יהודה אדר' יהודה דר' יהודה אית ליה במתני' דנזיר הוי מגרוגרות ולא נזיר מיין אפי' לב''ש ואמאי והא שמעינן ליה לרבי יהודה דפליג אדרבי יוסי בההיא דתמורה (ג''ז שם) וקאמר תפוס לשון ראשון ה''נ נתפוס לשון ראשון וליהוי נזיר מיין אלא ודאי דוקא בתמורה פליגי דהדברים סותרין זה את זה וליכא למימר דדיבור האחרון מפרש אבל הכא ודאי דאיכא למימר דלפרושי קאתי י''ל דודאי דלפרש בא ולומר לאו איין נדרתי וניחא נמי דלא קאמר דב''ש סברי כר' יהודה דאמר תפוס לשון ראשון עיקר להכי הוי נזיר מיין אלא ודאי לא שייכא ההוא פלוגתא להכא וא''ת ואמאי קאמר ב''ה כר' יוסי לימא דסברי ב''ה כרבנן דר''מ בערכין (דף כ.) דאמרי אדם מוציא דבריו לבטלה וי''ל דלא ניחא ליה לאוקמי ההיא פלוגתא דר''מ ורבנן בפלוגתא דב''ש וב''ה דא''כ ר''מ כב''ש להכי קאמר ב''ה כר' יוסי ומעתה אפילו דערכין יכול לסבור דב''ה דמתני' מטעמא דקאמר דבגמר דבריו אדם נתפס וא''ת ולר''מ מ''ש דבערך כלי מתחייב דמים מטעם דאין אדם מוציא דבריו לבטלה לעולם וי''ל דלא דמי דהתם נהי דאין שייך ערך לכלי דמים מיהא שייכא ביה ואדם זה נתכוון ליתן להקדש מה שיוכל הלכך נותן דמיו וקרי להו ערך לדמי הכלי משום דערך האדם נמי הוי דמים להכי קרי דמי כלי ערך אבל גרוגרות לא שייך בהן לשון נזירות כלל וע''כ הוציא דבריו לבטלה וה''ק הריני נזיר ולא מיין אלא מגרוגרות וסיפא לפרושי תחילת דבריו קאתי הלכך לאו כלום קאמר: לאיתשולי קאתי. לאו דוקא לאיתשולי דהא לא בא לשאלה אלא מתחרט וחוזר בו כאדם שבא לשאול לחכ' על נדרו מחמת חרטה שהחכם מוצא לו פתח וחרטה והוי נדר טעות ובטל: אין שאלה לנזירות. דנזירות כהקדש דכתיב קדוש יהיה גדל פרע וא''ת תיפוק ליה דאין בו חרטה ותירץ (דשניהם) [דס''ל] דשני הכא דתוך כדי דיבור הוא ואין צריך חרטה וב''ש דהקדש טעות הוי הקדש ולהכי לב''ש לא מהני ביה שאלה וה''נ לא מהני שאלה בנזיר דאקרי קדושה דכתיב קדוש יהיה וא''ת ומה לו להאריך כל כך ולחזור ולומר ב''ש כר''מ סבירא להו כי פריך ליה מעיקרא ולב''ש נדר ופתחו עמו הוא לישני ליה לאלתר ב''ש לטעמייהו דאין שאלה כו' וי''ל דסד''א דלא אמרינן ב''ש כר''מ ס''ל וחזר בו משום האי קושיא שהקשה הש''ס וא''כ שוב אין יכול לתרץ ולומר דקסבר דאין שאלה דלא אמרינן אין שאלה אלא היכא דחל הקדש רגע אחד שוב אין מועיל בו שאלה אבל הכא נדרו ופתחו עמו הוא ולא חל עליה נזירות אפילו רגע אחד להכי חוזר ואומר בית שמאי כרבי מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה והרי חל הנדר רגע אחד וכי אמר מגרוגרות הוה ליה כבא לאיתשולי (וכל שכן) דאין שאלה להקדש: ובית הלל כרבי שמעון דפוטר שלא התנדב כדרך הנודבים. לקמן מייתי פלוגתא הרי עלי מנחה מן השעורין יביא מן החיטין ור''ש