מתני' אלא מחמשת מינין. חטה ושעורה וכוסמין ושיפון ושבולת שועל: רבי מאיר אומר בו'. בהא ודאי מודינא לך שהנודר מן התבואה אינו אסור אלא מחמשת מינין אבל הנודר מן הדגן אסור בכל מין דמידגן משמע דבר שעושין ממנו כר ופול המצרי יבש עושין ממנו כרי ולהכי אסור: גמ' למימרא דדגן. דכתיב בקרא כל מין דמידגן משמע וחייב במעשר מן התורה ואפי' משאר מינין מדקתני הנודר מן הדגן אסור בכל: וכפרוץ הדבר. כלומר קיבלו עליהם תקנתא של חזקיהו לעשר הכל כדכתיב הרבו בני ישראל וגו' אי אמרת בשלמא דדגן לא משמע אלא מחמשת מינין היינו דאתא קרא למימר הרבו בני ישראל דאפי' דבר שלא נתחייב במעשר מן התורה כגון שאר מיני דמידגני היו מעשרים כדי להחזיק בתקנה אלא אי אמרת דגן כל מיני דמידגן משמע מאי וכפרוץ הדבר הרבו כלומר מה הוסיפו על מה שכתוב בתורה: אמר אביי. כל דמידגן משמע ומאי וכפרוץ הדבר הרבו לאיתויי פירות האילן וירק דהרבו בו בני ישראל ליתן מהן מעשר דמדאורייתא לא מחייב במעשר אלא מידי דמידגן דלא משמע אלא מחמשת מינין: ותבואת השדה לרוב. אלמא דתבואה משמע כל מילי דהא דכתיב ותבואת השדה לאו מחמשת מינין דאיקרו תבואה: תבואה סתם לא משמע אלא מחמשת מינין תבואת השדה משמע כל מידי הגדל מן השדה: פקיד. צוה בצוואתו: היכי מיקריא. כלומר ממה אגבה אותו ממון: אלא מחמשת מינין. ואינו גובה אלא מחמשת מינין: עללתא. משמע כל מילי שעולה ומשבח ואפי' משאר פירות שמשבחין צוה לגבות מהן: אהדרוה לקמיה דרבא. לאותה תשובה: שכר בתים ושכר ספינות. גובה מהן או לא: מי אמרינן כיון דפחתן. שמתחסרין כל זמן שמתיישנין: לאו עללתא. מיקרו שאין עולה ומשביח ולא גבי מינייהו: או דילמא כיון דלא ידיע פחתייהו. שעל יד על יד מתחסר ואינו ניכר פחיתותו להדיא והואיל ונוטל הימנו שכר עולה ומשביח הוי ויהבו ליה מההוא אגרא: אמרוה קמיה דרב יוסף. הא דאמר רבא דהא לא מיבעיא ליה דעללתא כל מידי משמע: דמי למזיגא דרבא. שכשהיה רבא לומד לפניו היה מוזג לו בענין זה: לא תיתיב אכרעך כו'. לפי שהגיס לבו שאל לו מקרא זה כדי להשפיל דעתו: כמדבר שהוא מופקר לכל. מלמד תורה בחנם לכל: נחליאל. נעשית לו התורה כמו נחלה: ששוקעין אותו בארץ. כמו המשקוף:

מתניתין אסור בפול המצרי. דכל מידי דאידגן שמעמידין אותו בכרי נקרא דגן: וכפרוץ הדבר. פסוק הוא בדברי הימים שתיקן חזקיהו שיביאו המעשרות לאוצר לבית המקדש וכפרוץ תקנתו הרבו בני ישראל מעשר דגן תירוש ויצהר וכל תבואת שדה לרוב והשתא ס''ד דכל תבואת שדה כלומר כגון פול המצרי אסיפא דקרא סמיך דכתיב כל תבואת שדה לרוב ואי דגן כל מילי דאידגן משמע ל''ל למיכתב כל תבואת שדה ונהי דדגן דכתיב באורייתא מעשר דגנך לא משמע אלא ה' מינין מיהו ההוא דדברי הימים משמע כל מילי דאי בלשון ב''א משמע כל מידי דמדגן ההוא נמי משמע כל מילי: הכל מודים. אפילו רבנן שאין אסור אלא מה' מינין: מתיב רב יוסף. וה''ה לרבי מאיר דמתני' מותיב ואמר אביי לאיתויי פירות האילן וירק: תבואת שדה לחוד. דודאי משמע כל מילי: עללתא. כל מין דמידגן משמע: הא לא מיבעיא ליה. דכל פירות איקרי עללתא כל דבר אוכלין מקרי עללתא וכן שאר נכסים דעללתא מידי דהוא בעין משמע כי קמיבעיא ליה שכר בתים שכר ספינות מי אמרינן כיון דבתים וספינות פוחתים בכל יום ומשתנים לאו בכלל עללתא דעללתא משמע מידי דמשבח ולא מידי דפוחת: או דלמא כיון דלא ידיע פחתייהו. פי' שפוחתין מעט מעט ולזמן מרובה ה''ל [מידי] דמשבח ואיקרי שפיר עללתא: שיהא מופקר לכל. שיהיה מלמד תורה לכל: ששוקפין. לשון איסקופה הנדרסת:

ר"ן
מתני' הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי יבש. דכיון דמידגן שעושין ממנו דגן סבירא ליה לר' מאיר דדגן מיקרי: גמ' וכפרוץ הדבר. מקרא הוא בד''ה דבימי חזקיה לא היו זריזין להפריש תרומות ומעשרות עמד חזקיה ותקן שיביאו אותם בית ה' וכתיב וכפרוץ הדבר שנתחזקה וגברה תקנתו של חזקיה: הרבו בני ישראל וגו' ואי אמרת דגן כל דמידגן משמע מאי וכל תבואת השדה. דהא כל דמידגן הוו בכלל דגן ואם כן כל תבואת השדה בכלל: לאיתויי פירות האילן וירק. שאין עושין דגן מהן: הכל מודים בנודר מן התבואה וכו'. דאע''ג דתני לה במתניתין בלשון יחיד דברי הכל היא: מהו דתימא תבואה כל מילי משמע. מדמתרגמינן עללתא ועללתא משמע כל מילי כדאמרינן לקמן: בר מר שמואל פקיד וכו' עללתא היכי מיקריא. שלא היה לו לרבא ליטול אלא מעללתא שייחד לו [בר] מר שמואל: אינו אסור אלא בחמשת המינין. והוה סבירא ליה לרב יוסף דכיון דעללתא תרגום תבואה הוא חמשת המינין בלחוד משמע: עללתא כל מילי משמע. דעללתא לשון ביאה והכנסה ושבח: הדין מזגא דמי למזגא דבריה דרב יוסף בר חמא. דמזיג על חד תלתא מיא דרבא הוא דאמר כל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא: מאי דכתיב וממדבר מתנה. נתכוון רב יוסף להזהיר. רבא שיהא שפל רוח ביותר: