אפילו תימא רבי יהודה היא. מתני' דשני בין נדר לנדבה דלר' יהודה נמי שאני ליה וכי קאמר ר' יהודה טוב נודר ומשלם היינו דאמר בלשון נדבה אבל בנדר לא אמר: מ''ש נדר דלא כו' דאתי בה לידי תקלה. כדלעיל: לפי שאין הקב''ה מביא תקלה על ידייהן. (שאין באין) כלומר שהם מתייראים שלא יעשו שום חטא ורוצין להביא קרבן להתכפר עליהם לפי שאין הקב''ה מביא תקלה על ידיהם מה היו עושין כדי שיתחייבו קרבן שאין מביאין קרבן חטאת אלא על חטא ממש ענין אחר לפי שאין הקב''ה מביא תקלה על ידיהם שאין באין לידי שום תקלה ושום חטא שיתחייבו קרבן חטאת: אלא הרוצה להתנדב מתנדב ומביא שלמים וכו'. אבל חטאת לא אתי בנדבה ובנזירות נמי לא היו מתנדבין שלא יקראו חוטאים ומתני' דקתני נדר בנזיר דמשמע דכשרים נודרין בנזירות לאו ר' שמעון היא: כולן שיטה אחת. דבשיטה אחת משוו דעתייהו: דנזיר חוטא הוי. משום דנדר: והדין קרא בנזיר טמא כתיב. על שם שטימא את עצמו במת קאמר קרא אשר חטא על הנפש: משום דשנה בחטא הוא. דעל שם ששנה עצמו בחטא שנזר עצמו ועוד שטימא נזירותו להכי כתיב ביה אשר חטא על הנפש והוא הדין נמי לשאר נזירין דאיקרו חוטאים וגלי רחמנא בהאי והוא הדין לכולהו ואהכי גילה בהאי משום דזה שונה בחטא שני פעמים ותולין הקלקלה במקולקל: מתני' האומר קונם. שאמר קונם ככר זה עלי: חרק. האומר ככר זה עליך חרק או שאמר נזיק נזיח פזיח הריני נזיק אם אוכל ככר זה או שאמר נזיח הוי כאילו נדר בנזיר: שבותה. שלא אוכל ככר זה או שקוקה הרי אלו כינווים לשבועה והוי כאילו נשבע ממש: נדר במוהי. כמו מומתא לשון שבועה: גמ' איתמר כינויין. דקתני במתני': רבי יוחנן אמר לשון אומות הן. דהכי משתבעי אומות וכי נדרי אז משתבעי משתעו בהני לשונות וישראל נמי כי אמר בהאי לישנא מיתסר דהתורה אמרה כי ידור בכל לשון דנדר: לשון שבדו להן חכמים. הני לשונות מצאו להם חכמים שיהו נודרין בהן: תקינו חכמים כינויין דלא לימא קרבן. בשם כדאמרינן בעלמא (עירובין ד' כא:) קודם שבא שלמה היתה תורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים עד שבא שלמה ותיקן לה אזנים דכתיב איזן וחיקר תיקן משלים הרבה שגזר על השניות כי היכי דלא לפגעו באיסורא דאורייתא הכי נמי תקינו רבנן כינויין לנדרים דהנודר בהני כינויין כאילו נודר בקרבן עצמו וכן בכינוי דחרם וכגון נמי ושמרתם את משמרתי (ויקרא יח) עשו משמרת למשמרתי כי היכי דלא ליתי למינדר בנדר דאורייתא דאתי למימר נמי קרבן לה' והיינו דתנן (אבות פ''ג מי''ג) נדרים סיג לפרישות שתיקנו אלו כינויין כדי להפריש האדם מן העבירה:

ואבע''א כי קאמר ר' יהודה בנדר אבל בנדבה לא קאמר: נדבה נמי אתי לידי תקלה. ומשני ר''י לטעמיה ה''מ לשנויי כדלעיל אלא ניחא ליה לאתויי כרבי יהודה גופיה וכן בסמוך [גבי] נזירות מייתי מר' יהודה חסידים הראשונים וכו' מהאי טעמא אע''ג דהוה מצי לשנויי כדלעיל: רבי יהודה אומר אדם מביא כבשתו בעזרה. ואם תאמר וללישנא קמא דאוקמינא פלוגתייהו בנדר ואפי' בנדר שרי ר' יהודה הא דקתני בהו אדם מביא כבשתו וכו' אלמא חייש רבי יהודה לתקלה ואפי' בנדבה לא שרי אלא בכה''ג לכ''ש בנדר דמיתסר וי''ל דאיכא למימר עצה טובה קמ''ל וא''ת והא בתוספתא קתני ר' יהודה אמר טוב מזה ומזה ש''מ דלענין איסורא קאמר וי''ל דלעולם עצה טובה קמ''ל הך ברייתא ולא משום איסורא קאמר ואיידי דאיירי ר''מ טוב מזה ומזה דלענין איסור קאמר ר''מ א''ר יהודה נמי האי לישנא טוב מזה ומזה ולעולם לענין עצה טובה קמ''ל ולא לענין איסור קא''ל והשתא מסיק לישנא בתרא דנדרים אתי לכ''ע אפי' לר' יהודה וכן ללישנא קמא אפי' לר''מ בנדבה: אדם מביא כבשתו. מדנקט לשון נקיבה אלמא דבשלמים איירי ותימה דמאי תקלה שייך בשלמים והלא אין מעילה בשלמים וי''ל דנהי דמעילה ליכא איסור דאורייתא מיהא איכא כדאמר בר''ה (דף כח.) בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא משום דאיסורא רכיב עליה: אמר אביי שמעון הצדיק כו'. תרוייהו אינם שוין ר''ש איירי בנזיר טמא כדאמר לעיל ור' אליעזר הקפר איירי בטהור וי''ל דאה''נ ולהכי לא קאמר דבר אחד אלא שיטה א' דכולהו ס''ל דנזיר חוטא טפי מרבנן דידהו וכה''ג אמרי' בהמוכר את הספינה (דף עח:): חרק חרך וכו'. אין לפרש משום דלשונות הללו נוטין קצת אחר לשון חרם אלא למאן דאמר לשון אומות נינהו דוקא [אבל] למ''ד לשון שבדו חכמים [לא דא''כ לתני נמי חרך חרט]: דשנה בחטא. בצער של יין כי חוזר ומתחיל נזירות אי נמי שנה בחטא דיין ובטומאה: כולן שיטה אחת הן. לאו דוקא שהרי שמעון הצדיק אין להוכיח דטעמא אינו אלא מפני שמתחרטין וכה''ג איכא בפרק רבן גמליאל (דף נא: ושם) כולהו סבירא להו מאמר קונה קנין גמור הר''ר יוסף זצ''ל כדפירש': דנזירות מאי איכא למימר. והלא מיד שנדר קם ליה בבל יאכל ובבל ישתה ואיכא חששא לתקלה שמא יעבור ומשני כי ההיא דשמעון הצדיק דנדר נזירות לשם שמים מאהבה ולכך קרי ליה נדבה כדכתיב (שמות לה) כל נדיב לב וא''ת והלא כל הכשרים שמתנדבים לשם שמים נודרין בלשון נדר [וא''כ] כנדרי כשרים אמאי לא אמר כלום אף כי שמא זה אינו מתכוין לשם שמים תופס שפיר הלשון כיון שיש כשרים שנודרים נזירות לשם שמים מידי דהוה אנדבת כשרים דקרבן לפירוש הר''ר אליעזר וכדפרישית לעיל וי''ל דמ''מ נדר כשר לא מיקרי כלל דנדר משמע מה שאדם נודר מדאגת יסורים מעונותיהם ולא מאהבת המקום אבל כשרים תופס שפיר דנדבה משמע מאהבה דכתיב (הושע יד) אהבם נדבה אלמא נדבה משמע מאהבה וכן בתוספ' קתני כנדבת רשעים לא אמר כלום לפי שאין הרשעים מתנדבין כלל ואע''ג דכמה מתנדבים בלשון נדבה ואומרים הרי זו עולה מ''מ לא מיקרי נדבה משום שאין עושין מנדבת לבם מאהבה רק מדאגת יסורים מעונותיהם כנדבת רשעים אינו קרויין נדבה לפי שאין עושין מאהבת המקום נדרי כשרים נמי אינו קרוי נדר כיון שאין עושין מדאגת יסורים אלא מאהבה (אלא) קרוי נדבה ולכך. קרי נזירות כשרין נדבתם אע''ג דבלשון נדר נמי דכל נזירות בלשון נדר הוא: (הדבורים כאן הם שלא כסדרן וכצ''ל בדף ע ע''ב ד''ה כהלל הזקן כו' סה''ד כלום. אח''כ ד''ה דנזירות מאי כו' אח''כ ד''ה כשהן תוהין כו'. אח''כ ד''ה ואבע''א כו' וד''ה נדבה וד''ה ר' יהודה וד''ה אדם וד''ה אמר אביי כו' אח''כ ד''ה כולן שיטה כו' אח''כ ד''ה דשנה בחטא אח''כ ד''ה חרק חרך): וכן הוא אומר בחדש אשר בדא מלבו. וכה''ג לא אשכחן בעלמא: ה''ג דלא לימא קרבן ולימא קרבן דלמא אמר קרבן לה' ונימא קרבן לה' דילמא אמר לה' ולא אמר קרבן. והאי טעמא שייך בכולהו [כמו] בנדרים כדאמר הש''ס בנזיר דלא לימא לה' הריני נזיר כדכתיב נזיר להזיר לה' (במדבר ו) וחרם דלא לימא לה' חרם דכתיב אשר יחרם איש לה' (ויקרא כז) וכן שבועה דכתיב שבועת ה' תהיה וגו' (שמות כב) ומשום דעיקר מכילתין בנדרים נקט לפרושי הכי בנדרים דוקא:

ר"ן
תני נודב ומקיים. ור' יהודה דריש להו לקראי כר' מאיר דטוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר מיהו בהא פליג עליה דר' מאיר דלרבי מאיר קרא דנקט נודר הוא הדין לנודב ולדידיה דוקא נודר אבל נודב טוב מזה ומזה: רבי יהודה לטעמיה. דאמר דכשרין מתאוין להביא קרבנות של חובה ומתוך כך הם נודרין בנזיר וכיון שלכוונה זו הם עושים מיקרי נדבה: ד' מיני לחמה. חמץ וג' מינים של מצה חלות רקיקין רבוכין: כולן בשיטה אחת הן. מיהו לא אמרו ממש דבר אחד דלשמעון הצדיק דוקא נזיר טמא הוא שנקרא חוטא ולאו משום דמצער עצמו אלא משום דמתחרט ואילו לר' שמעון ולר' אלעזר הקפר אפילו נזיר טהור נקרא חוטא מיהו כולן שוין דאיכא חטא בנזירות: והדין קרא בנזיר טמא כתיב. לר' שמעון ולרבי אלעזר הקפר פריך דאילו לשמעון הצדיק לא קשיא מידי דאיהו קאמר דוקא נזיר טמא נקרא חוטא: משום דשנה בחטא. שציער עצמו ונטמא ויתורא דעל הנפש קא דריש דאי מחטא טומאה בלחוד קאמר הוה ליה למיכתב מאשר חטא ותו לא על הנפש ל''ל: מתני' הרי אלו כנויין לחרם. ובגליל אפילו בסתם אסור דמשמע חרמי גבוה לפי שאין מכירין בחרמי כהנים וביהודה דוקא במפרש חרם של בדק הבית וכדאיתא לקמן בפ' ואלו מותרין (דף יח:): נדר במוהי הרי אלו כנויין לשבועה. במוהי כנוי למשה בשבועת משה כדכתיב (שמות ב) ויואל משה והכי איתא בירושל' והאי דקאמר נדר במוהי ולא קאמר שבותה שקוקה במוהי אפרש בגמ' בס''ד: גמ' לשון אומות הם. דקרו קרבן בהני לישני: שבדו להם חכמים. שחדשו מלבם: דילמא אמר לה' ולא אמר קרבן. ומש''ה תקנו קונם כי היכי דלימא קונם בלחוד דאילו אמר קרבן אמר לשם כלישנא דקרא ובחרמים נמי אע''ג דביהודה לא סגי ליה בחרם בלחוד שסתם חרמים ביהודה אינם לבדק הבית מיהו אם אמר חרם הוא אמר לשם כדכתיב אבל כי אמר חרך כיון דלאו לישנא דקרא הוא לא הוה אמר לשם אלא לבדק הבית: