יומא לו ע"ב

דף לו - ב

ומפרשינן: אמר רבי ירמיה:  בלאו דנבילה קא מיפלגי. כלומר, הכל מודים שמצוות לא תעשה שנאמר בלקט שכחה ופאה, שהזכיר רבי יוסי הגלילי, אינם בגדר "לאו הניתק לעשה". ואף על פי שנאמר בהם [ויקרא יט ט]: "לא תכלה פאת שדך לקצור ולקט קצירך לא תלקט" [שזו מצות לא תעשה]. ואחר כך נאמר [בפסוק י]: "לעני ולגר תעזב אותם" [שזו מצות עשה]. מכל מקום אין העשה בא לתקן את הלאו, שהרי עשה זה מוטל על האדם גם בלא שעבר על הלאו.

אלא לקט שכחה ופאה הן מצוות הדומות לנבילה, שנאמר [בדברים יד כא] בענין נבילה: "לא תאכלו כל נבלה" - הרי מצות לא תעשה "לגר [תושב] אשר בשעריך תתננה" - הרי מצות עשה. ועשה זה ודאי אינו בא לתיקון הלאו, שהרי אם כבר אכל את הנבלה, אינו יכול ליתנה לגר תושב.

ובזה נחלקו רבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי:

רבי עקיבא סבר: כיון שמצות העשה לא באה לתקן את הלאו, ממילא לאו מעליא לאו גמור הוא. והאוכל נבילה או המלקט לעצמו לקט שכחה ופאה לוקים. ואין העולה באה לכפר עליהם. ^[1]

ואילו רבי יוסי הגלילי סבר: אמנם מצות עשה שנאמרה בנבלה לא נאמרה אלא לפני שעבר על העבירה, אך מכל מקום כיון שנאמר בענין נבלה גם מצות עשה, ממילא הלאו שנאמר בה לאו "לאו מעליא הוא", שאין זה "לאו" גמור ואין לוקים עליו. [והוא הדין בלקט שכחה ופאה].

וכיון שאין לוקין עליהם, העולה מכפרת עליהם.

[סברות רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא התבארו בהערה ^[2]].

אביי אמר הסבר אחר במחלוקת רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא: דכולי עלמא הכל מודים שלאו דנבילה לאו מעליא לאו גמור הוא, כיון שהעשה שנאמר בנבלה לא בא לתיקון הלאו, ולכן לוקים עליו.

והכא, כאן בברייתא, בעשה שנאמר בלקט שכחה ופאה - "לעני ולגר תעזוב אותם" [ויקרא יט י]. קא מיפלגי נחלקו:

דרבי עקיבא סבר: אף על פי שמצות עשה זו נאמרה אחרי הלאו, מכל מקום "תעזוב"

- מעיקרא מתחילה משמע.

כלומר, לפני שעבר על הלאו ונטל מתנות עניים לעצמו, אמר לו הכתוב: "ולקט קצירך לא תלקט", אלא - "לעני ולגר תעזב אתם" [ולא תלקטם].

וממילא לקט שכחה ופאה דומה ללאו שנאמר בנבלה, ולוקים עליו.

ואילו רבי יוסי הגלילי סבר: "לעני ולגר תעזב אתם" השתא עכשיו משמע, כלומר, אחרי שליקט באיסור ציוהו הכתוב שיעזוב אותם ויפקירם. והרי לאוים אלו נתקן לעשה, ואין לוקים עליהם, אלא מתכפרים בעולה.

שנינו במשנה שהכהן הגדול התודה ואמר: "עויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי". ונחלקו בזה תנאים בברייתא [תוספתא ב, א]:

תנו רבנן:

כיצד כהן גדול מתודה על פרו?

"עויתי פשעתי וחטאתי" ^[3].

וכן בשעיר המשתלח לעזאזל הוא [הכתוב] אומר [ויקרא טז כא]: "והתודה עליו את כל עוונת בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם". הפסוק מסדר את העונות תחילה. ואחריהם את הפשעים ואחריהם את החטאות.

וכן בשלוש עשרה מידות רחמים שאמר משה, הוא אומר [שמות לד ז]: "נושא עון ופשע וחטאה" ^[4].

אלו דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: יש להוכיח שסדר הוידוי לא היה כדברי רבי מאיר.

שהרי "עונות" - אלו הזדונות, [העובר עבירות במזיד].

וכן הוא [הכתוב] אומר [במדבר טו, לא]: "הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה". ואין עונש כרת בא אלא על המזיד.

"פשעים" - אלו המרדים [העובר עבירה לשם מרד, להכעיס] וכן הוא [הכתוב] אומר [מלכים - ב ג, ז]: "מלך מואב פשע בי" כלומר, מרד בי.

ועוד הכתוב אומר [שם ח כב]: "אז תפשע לבנה בעת ההיא", כלומר, אז מרדה לבנה במלך יהודה. מכאן שפשע פירושו מרד.

"לכל חטאתם" - אלו השגגות [העובר עבירות בשוגג]. וכן הוא [הכתוב] אומר [ויקרא ד ב]: "נפש כי תחטא בשגגה".

ומכאן ראיה נגד דברי רבי מאיר [שאמר שסדר הוידוי - חטאתי, עויתי, פשעתי]. שהרי לדברי רבי מאיר קשה: ומאחר שכבר התודה על החטאות שהם הזדונות, ועל הפשעים שהם המרדים, שאלו עברות חמורות, חוזר ומתודה על השגגות שהם עברות קלות?! הרי אם ימחלו לו על החמורות אין צורך לבקש מחילה על הקלות!

אלא כך היה מתודה: חטאתי [בשגגה] ועויתי [במזיד] ופשעתי [להכעיס] לפניך אני וביתי וכו'.

וכן בוידוי שאמר דוד, הוא [הכתוב] אומר [תהילים קו, ו]: "חטאנו עם אבותינו, העוינו הרשענו" ^[5]. הרי שהזכיר את החטאים לפני העוונות.

וכן בוידוי המוזכר בתפלת שלמה, הוא [הכתוב] אומר [מלכים א. ח, מז]: "חטאנו והעוינו רשענו".

וכן בוידוי שאמר דניאל, הוא [הכתוב] אומר [דניאל ט ה]: "חטאנו ועוינו והרשענו ומ רד נו". אלא [אבל] קשה, מהו שאמר משה "נושא עון ופשע וחטאה" שהזכיר את החטאים בסוף?

כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם בשעה שישראל חוטאין לפניך, ועושין תשובה, עשה להם זדונות כשגגות. ופירוש הפסוק: "נושא עון ופשע", כ"חטאה" בשוגג ^[6].

אמר רבה בר שמואל אמר רב: הלכה כדברי חכמים שמזכיר את החטאים תחילה [ולא כרבי מאיר].

ותמהינן: פשיטא! למה צריך להשמיענו דבר זה? הרי יש כלל בידנו: יחיד ורבים שנחלקו, הלכה כרבים! ^[7].

ומתרצינן: מהו דתימא שמא תאמר מסתבר טעמיה דרבי מאיר. דקמסייע ליה קרא, ^[8] כיון שמסייע לו לשון הפסוק המדבר בוידוי יום הכיפורים עצמו בשעיר המשתלח ["והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם"] נפסוק הלכה כמותו.

לכן קמשמע לן השמיע לנו רב שהלכה כחכמים.

מעשה בההוא שליח ציבור דנחית, שירד לפני התיבה, קמיה דרבה לפני רבה. ^[9]

ובשעה שסידר בתפילתו את סדר עבודת הכהן הגדול עבד [עשה] כרבי מאיר, שאמר את וידוי הכהן הגדול בנוסח "עויתי פשעתי וחטאתי".

אמר ליה רבה: שבקת רבנן עזבת את שיטת חכמים, ועבדת ועשית כרבי מאיר! [ואין ראוי לעשות כן!]

אמר ליה שליח הציבור: כרבי מאיר סבירא לי [אני סובר], כדכתיב [כמו שכתוב] בספר אורייתא דמשה בסדר עבודת יום הכיפורים, שהחטאות הוזכרו בסוף [על פי ריטב"א] ^[10].

ועתה הגמרא מביאה ברייתא הדנה מנין למדו חכמים שמתוודים על הפר המוזכר במשנתנו.

תנו רבנן:

נאמר [ויקרא טז, ו] בענין פר החטאת של הכהן הגדול: "וכפר בעדו ובעד ביתו". ומה היא "כפרה" זו?

בכפרת דברים בכפרה שבאה על ידי דיבורים [כלומר וידוי] הכתוב מדבר.

ושאלו בברייתא: אתה אומר שהכתוב מדבר בכפרת דברים, אך מנין לך דבר זה? או אולי אינו מדבר אלא בכפרת דמים כפרה על ידי נתינת הדם על קרנות המזבח? ^[11].

מתרצת הברייתא: הרי אני דן גזירה שוה: נאמרה כאן בענין הפר של הכהן הגדול, לשון כפרה ["וכפר בעדו"] ונאמרה להלן [ויקרא טז] בענין שעיר המשתלח לשון כפרה ["יעמד חי לפני ה' לכפר עליו"].

מה היא הכפרה האמורה בשעיר? וידוי דברים! [שהרי שעיר המשתלח אינו נשחט בעזרה ואין נותנים מדמו על המזבח]. מכאן נלמד שאף כפרה האמורה בפר, מדובר בוידוי דברים ^[12].

ומוסיפה הברייתא: ואם עדיין נפשך [רצונך] לומר שכפרה האמורה בפר היא כפרת דמים ^[13], אביא לך ראיה אחרת מתוך הפסוק עצמו שלא כדבריך, שהרי כך הוא הכתוב אומר [שם, פסוק יא]: "והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו". ובעל כרחך עדיין לא נשחט הפר שהרי רק אחר כך נאמר בפסוק "ושחט את פר החטאת אשר לו".

והוינן בה: מאי מה כוונת הברייתא, שאמרה - ואם עדיין נפשך [רצונך] לומר שכפרה האמורה בפר היא כפרת דמים? הרי כבר למדנו בתחילת הברייתא גזרה שוה משעיר המשתלח, שכפרה שנאמרה בו היא כפרה בדברים!

ומתרצינן: כך כוונת הברייתא: וכי תימא ואם תאמר, הרי גם בענין שעיר החטאת הפנימית ^[14] נאמר לשון כפרה ["וכפר על הקדש מטמאת בני ישראל" ויקרא טז, טז] ואם כן, נילף נלמד משעיר החטאת הנעשה בפנים שכפרתו בדמים ולא בוידוי, שהרי נאמר בפסוק "והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת, וכפר על הקדש". ומשמע שההזאה עצמה היא הכפרה ^[15].

ניתק לעשה לעני ולגר תעזוב אותם האידנא. ואמרינן בלאו דנבלה פליגי דכתיב ביה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ר' יוסי הגלילי סבר לא דמו להני אלא ההוא לאו מעליא הוא.

ור"ע סבר האי נמי לאו שניתק לעשה הוא דכל תנא בתרא לטפויי קאתי.

אביי אמר בתעזוב פליגי ר' עקיבא סבר מעיקרא משמע ואינו לא תעשה שניתק לעשה אלא כגון לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו וגו' אבל הני לא.

ור' יוסי הגלילי סבר תעזוב השתא משמע כלומר לא תלקט ואם לקטת תעזבהו השתא:

ת"ר כיצד מתודה. אומר עויתי פשעתי חטאתי כו'.

וחכ"א חטאתי עויתי פשעתי כו' ואסיקנא אמר רבה בר שמואל אמר רב הלכתא כחכמים.

ואע"פ דר' מאיר מסייע ליה קרא וההוא מרבנן דנחת קמיה דרבא ועבד כר' מאיר ואמר כדכתיב בספר אורייתא דמשה הלכתא כחכמים ולא משגחינן להני כלהו דהא איפרקן כולהו ופשוטין הן:

ירושלמי תנא כיצד מתודים אומר עויתי פשעתי חטאתי כו'. א"ר חגי בראשונה אומרים אנא השם ובשניה אומרים אנא בשם ואמר והתודה עליו את כל עונות בני ישראל דברי ר' מאיר וחכ"א עונות אלו הזדונות כו' ומתני' בתרווייהו קתני אנא השם. וקיי"ל כמתני' דלגבי ר' לא משגחינן ברבי חייא דאמר [ביבמות מג וכי] ר' לא שנא ר' חייא מנא ליה. ועוד יש לומר כיון שאין בהתוספתא אלא עויתי פשעתי בלא הזכרת אנא השם בתחלה כלל בא ר' חגי לומר בראשונה ובשניה מזכיר בשניהן אנא השם והרואה טעה:
ירושלמי חד אסי אמר לר' פנחס תא נמסור לך השם א"ל לית אנא יכול דאנא אכיל מעשר ואמר רב דרגיל בשם לא יכיל מיכול מבר נש כלום. ואסיקנא לא מסרינן ליה לרמאין:

ת"ר וכפר בכפרת דברים כלומר הכפרה בוידוי או אינו אלא בדמים כדכתיב כי הדם הוא בנפש יכפר נאמר כפרה בפר ונאמר כפרה בשעיר המשתלח מה כפרה האמורה בשעיר המשתלח בכפרת דברים והוא הוידוי אף כפרה בפר וידוי ואם יש לך לומר למוד כפרה כפרה משעיר הנעשה בפנים שהוא כפרת הדם הרי הוא אומר והקריב וכיפר ועדיין לא נשחט נתברר כי כפרה זו כפרה בדברים (היא שנינו) [הא דשנינו] במשנתנו סידור הוידוי אנא השם כו'.

[מתורת האדם] ת"ר כיצד מתודה אומר עויתי פשעתי חטאתי. וכן בשעיר המשתלח הוא אומר והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם. וכן במשה הוא אומר נושא עון ופשע וחטאה דברי ר"מ וחכ"א עונות אלו הזדונות וכן הוא אומר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה. פשעים אלו המרדים וכן ה"א מלך מואב פשע בי. חטאים אלו השגגות וכה"א נפש כי תחטא בשגגה. אחר שהתודה על הזדונות חוזר ומתודה על השגגות. אלא אומר חטאתי עויתי פשעתי. וכן בדוד אומר חטאנו עם אבותינו העוינו והרשענו. אלא מהו שאמר משה נושא עון ופשע וחטאה. אמר משה לפני הקב"ה בשעה שישראל חוטאים לפניך ועושים תשובה עשה להם זדונות כשגגות. אמר רבה בר שמואל אמר רב הלכה כחכמים. פשיטא יחיד כרבים הלכה כרבים. מהו דתימא מסתברי' טעמא דר"מ דקמסייעי לי' קראי דמשה קמ"ל. ההוא דנחית קמיה דרבה עבד כר"מ. א"ל שבקת רבנן ועבדת כר"מ. א"ל אנא כר"מ ס"ל כדכתיב בספר אורייתא דמשה.
איכא מאן דפסק כר"מ דסתמא דמתניתין התם כוותי' דר"מ סתמה רבי. ועוד מהאי דנחית קמי' דרבה וא"ל אלא כר"מ ס"ל כדכתיב בספר אורייתא דמשה ושתיק ליה רבה ולא אהדר ליה לית הילכתא כר"מ אלא כרבנן ש"מ קבלה. וסברא דרבה בתרא הוא וכוותי' חזי למיעבד. והדין סברא לרב רי"ץ בן גיאת.
ואיכא מ"ד הלכה כרבנן כדפסיקו בגמרא, והדין סברא דבעל הלכות, ורבינו הגדול ז"ל נמי כרבנן פסק ומסתבר כרבנן. חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים. ובגמרא נמי אמרינן עלה פשיטא ולא חיישי לר"מ ולסתמא דידיה. ועוד לא דחינן מימרא מפורשת דרב מגברא דנחת ולא ידעינן מנו ורבה נמי כרבנן ס"ל דלא שבקינן רבים ועבדינן כיחיד. אלא מדיהיב ההוא גברא טעמא למלתא שתיק מיני' ולא אהדריה. הא לכתחלה ודאי הלכתא כרבנן ולית ביה ספק.
וסדר וידוי שכיב מרע כך קבלנו מחסידים ואנשי מעשה: מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שרפואתי בידך ומיתתי בידך. יהי רצון מלפניך שתרפאני רפואה שלמה. ואם אמותתהא מיתתי כפרה על כל עונותי וחטאים ופשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך. ותן חלקי בג"ע. וזכני לעוה"ב הצפון לצדיקים.
במדרש קהלת (ד,ב) מי יודע רוח בני האדם (קהלת ג,כא) ר' חנינא פתר קרייה בהרוגי מלכות שהן באין לחיי עולם הבא אעפ"י שאינן מתודין:

בלאו דנבלה קא מיפלגי מר סבר לאו מעליא הוא ומר סבר דלאו לאו מעליא. פרש״י ז״ל דבנבילה כתיב עשה אחר הלאו לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ודכולי עלמא לא הוי לאו שניתק לעשה כיון שכבר אכלה היאך אפשר לו עוד ליתנה לגר. הילכך על כרחין ההוא עשה מעיקרא משמע קודם עקירת הלאו ואפי׳ הכי סבי׳ ליה לר׳ יוסי הגלילי דאהני מאי דכתביה לעשה אחר הלאו דלא לילקי עליה דלא ליהוי כלאו דחסימה וכיון דלית ביה מלקות העולה מכפרת על זדונו ולר׳ עקיבא לאו מעליא הוא ולוקין עליו ואין העולה מכפרת אלא על לאו שניתק לעשה וא״ת ומהיכן משמ׳ מלישנא דרבי יוסי הגלילי ור׳ עקיבא דפליגי בלאו דנבילה דהא אפילו ר׳ יוסי הגלילי לא אדכר אלא לקט שכחה ופאה. י״ל דהשתא סבי׳ לן דלכולי עלמא עשה דכתיב בלקט שכחה ופאה בתר לאו דידהו עשה דמעיקרא הוא ואין הלאו ניתק לעשה כלל אפילו הכי סבר ר׳ יוסי הגלילי דאין לוקין עליו דלא דמי ללאו דחסימה וכיון דכן ה״ה ללאו דנבילה. ולפרושי הא אמרי דודאי כי היכי דפליגי בלקט שכחה ופאה הכי נמי פליגי בלאו דנבילה:

אביי אמ׳ בלאו דנבילה כולי עלמא לא פליגי דלאו מעליא הוא כיון דלא אפשר בשום צד לתקוני לאו. ולא פליגי אלא בלקט שכחה ופאה בלחוד ר׳ עקיבא סבר תעזב מעיקרא משמע ואין הלאו שלפניו ניתק לעשה ולוקין עליו ור׳ יוסי סבר דהשתא משמע ולאו שנתק לעשה הוא ואין לוקין עליו וכל שאין לוקין עליו עולה מכפרת עליו:

מהו דתימא מסתבר טעמא דר׳ מאיר דמסייעי ליה קראי. פי׳ קראי וכדאמרי׳ בסמוך אנא כר׳ מאיר סבי׳ לי כדכתיב בספר אורייתא דמשה. וכן פרש״י ז״ל דמסייע ליה קרא דכתיב ביום הכפורים עצמו בוידוי השעיר והא עדיף מכולהו קראי ויש שפוסקי׳ הלכה כרבי מאיר דסתם מתני׳ כותיה וכההוא דנחית קמיה דרבה דהא רבה שתיק ליה ולא אהדריה. אבל הגאונים פסקו כרבנן כדפסק רב בהדיא ולא אשכחן אמורא דפליג עליה ורבא נמי הכי סבי׳ ליה ואתמה על ההוא דהוה נחית קמיה ואמר ליה שבקת רבנן ועבדת כר׳ מאיר וכן עיקר. וכן המנהג בכל הארצות האלו. אבל יש מקומות בספרד ואשכנז שנוהגין כדברי ר׳ מאיר. ורבי׳ הגדול הרמב״ן ז״ל הכריע כדברי הגאונים ז״ל ותו לא מידי:

וכשהוא מתודה על העולה מתודה תחילה דרך כלל וחוזר ומזכיר הפרט שמתודה עליו והוא שאומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך וחזרתי בתשובה לפניך וזו כפרתי ואינו משנה בסדר זה ר"ל שיהא מקדים עון לחטאת ופשע לעון שהחטאים אלו השגגות שנ' נפש כי תחטא בשגגה והעונות אלו הזדונות שנ' הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה והפשעים אלו המרדים ר"ל שעושין אותן להכעיס וראוי להקדים את הקל תחלה כדרך שאמר דוד שגיאות מי יבין וכו' גם מזדים וכו' וכן הוא אומר בדוד גם כן חטאנו עם אבותינו העוינו והרשענו וכן בדניאל ואע"פ שאמר משה נושא עון ופשע וחטאה פירושו שעושה להם זדונות כשגגות ר"ל להקל בענשם אף בעולם הזה מצד תשובתם וכן הענין בווידויין שכהן גדול מתודה ביום הכפרים הן בוידוי ראשין לעצמו הן בוידוי שני על כל אחיו הכהנים הן בוידוי שלישי על כל ישראל בכלן מסדרין בלשון חטא ועון ופשע ואע"פ שבשעיר המשתלח כתי' את כל עונות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם אף הוא פירושו עונות ופשעים אחר שיתודה על החטאים וזהו לשון לכל חטאתם:

בלאו דנבילה קמיפלגי. דאין זה לאו גמור כלאו דחסימה לפי שכתוב בו לגר אשר בשעריך תתננה וגו' וא"ת אמאי לא הוי לאו מעליא וכי משום דאיכא עשה מיגרע גרע דהכי מסיק בפרק בתרא דמכות (דף טו.) דלא דמי ללאו שניתק לעשה דלנתוקי לאוין הוא דאתא י"ל דלתרץ [לר"י] הוא דקאמר התם הכי אבל מ"מ יכול להיות דגרע טפי בהכי אע"ג דלא גרע כמו לאו הניתק לעשה גמור כמו שפירשתי בחולין בפרק אותו ואת בנו ובפ"ק דתמורה:

בלאו דנבלה קמיפלגי. ובתעזוב כולהו מודו דמעיקרא משמע כדפי' בקונטרס וקשה לרבי דאמרינן בהגוזל קמא (דף צד.) ובפרק קמא דתמורה (דף ו.) ובפרק בתרא דמכות (דף טז:) מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש מן הקמה יפריש מן העומרים כו' ואמאי כיון דמעיקרא משמע ואינו מנתקי לעשה אם עבר וליקט ואין נראה לומר דמדרבנן חייב דהא בפרק בתרא דמכות (שם) מוכח מינה דלאו דלקט שכחה ופאה ניתק לעשה וגם אין לומר דפליג אהני תנאי דהכא מדפריך (שם) מהך ברייתא דמצות פאה על רבי יוחנן דהתם דאמר אין לנו [אלא] זאת ועוד אחרת משמע דכולי עלמא מודו ליה מיהו יש לומר סוגיא דמכות כמ"ד בסמוך תעזוב להבא משמע וה"נ משמע בפרק קמא דראש השנה (דף ד:) דלהבא משמע דקאמר שעובר על לקט שכחה ופאה בבל תאחר וחייב להחזירן דליכא למימר דלא מיירי אלא בשליקטן לצורך עניים שלא היו בעיר ולא נתכוין לעבור דהא פשיטא שהיה פטור כדאמרינן בהזרוע (דף קלד:) לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולא לעטלפים אבל אין נראה לרבי לפרש דכולי עלמא מודו בתעזוב דלהבא משמע^א)צ"ל כסוגיא. בסוגיא דמכות ובלאו דנבלה פליגי לחוד דא"כ הוה מוקי פלוגתייהו דלא איירי בה כלל ולא מוכחא מילתא כלל דבהא פליגי אבל לפי' אתי שפיר דפליגי נמי בלקט שכחה ופאה ור' ירמיה דנקט בלאו דנבלה לפרושי מילתייהו נקטה דהא ודאי מעיקרא הוא לכ"ע ה"נ הוה מצי ת"ק למינקט נבלה אלא דלא חשיב כי רוכלא:

עשה זדונות כשגגות. וכן יש נמי לפרושי לקרא דוהתודה עליו שהתוודה עליו שיעשה פשעים ועונות^ב)צ"ל שלהם. עליהם כחטאתם:

הלכה כדברי חכמים. מיכן י"ל בוידוי יוה"כ תחילה חטאתינו עונותינו ופשעינו:

עויתי פשעתי חטאתי כו'. נראה דודאי ר"מ נמי ס"ל עון הוא מזיד ופשע הוא מרד וחטא הוא שוגג כדמוכחי קראי דמייתי לקמן אלא דטעמו שיתודה מקודם על הזדונות שהם שכיחים בעושה לתיאבון ואח"כ על המרדים שהם להכעיס ואינו שכיח ומצוי כ"כ ואח"כ על החטאים שאינן מצוים וידועים כלל אלא דלא חש ר"מ להא דמקשי ליה חכמים ומאחר שהתודה על הזדונות כו' חוזר ומתודה על השגגות כו' דאפשר אם לא יתודה גם על השגגות הם יכריעו לחובה והזדונות ומרדות לא ימחלו לו וק"ל:
חטאנו עם אבותינו כו'. יש לדקדק בהאי קרא שאמר עם אבותינו גבי חטא שהוא שוגג ולא אמר כן בעון ורשע שהם מזיד ומרד ונראה משום דמזיד ומרד שהם בכוונה ודאי עון עצמו הוא משא"כ חטא שהוא השוגג בלא כוונה וידיעה אפשר ששגג כן משום דלא למדוהו אבותיו שהוא עבירה ואילו למדוהו אבותיו שהוא עבירה לא בא כלל לידי חטא זה לזה אמר חטאנו עם אבותינו שהם חטאו עמנו על שלא למדו עמנו יפה וק"ל:
וכן בשלמה כו'. בכל הני קראי דמייתי מדוד ושלמה ומדניאל בכולהו שוון דמקדים בהו החטא שהוא השוגג מיהי הרשענו הנאמר בהנהו קראי אין לו משמעות אחד דבקרא דדוד משמע שהוא מרד ובקרא דשלמה משמע שהוא מזיד ובדניאל אין בו הכרע והוא נקט ד' חלוקות בעבירות כמ"ש בד' חלוקי כפרה בפ' יוה"כ ולפי זה נראה דהרשע הוא קרוב למזיד וקרוב למרד והוא ממוצע ביניהם ונראה שע"פ ג' חלוקי עבירות אלו לפי גודל העבירה ראוי להיות עונשן אשר ע"ז כוונו במדרש שאמרו שאלו לחכמה חוטא מה עונשו אמרה חטאים תרדף רעה שאלו לנבואה אמרה הנפש החוטאת היא תמות שאלו לתורה אמרה יביא קרבן ויתכפר שאלו להקב"ה אמר יעשה תשובה ויתודה ויתכפר דכתיב קחו עמכם דברים וגו' הה"ד טוב וישר ה' וגו' דאינו נראה דפליגי אבל כ"א גוזר ואומר העונש על א' מהני ג' חלוקי עבירות דלפי גודל העבירה יהיה עונשו וע"פ מה שאמרו בפ' יוה"כ בארבעה חלוקי כפרה ע"ש ואמר כי החכמה תתן עונש למזיד שיתכפר ביסורין והיינו חטאים תרדף רעה כמ"ש ובאו עליך כל הקללות האלה ורדפוך וגו' וזש"ה ביום רעה ראה דהיינו ביום רעה שיבואו עליך יסורין ראה תשובה והנבואה תתן עונש לפושע ומורד שהמיתה ממרקת כמ"ש הנפש החוטאת היא תמות והתורה תתן עונש לשוגג שהוא הקרבן והקב"ה במדת חסדו אמר יעשה תשובה ויתודה כו' דאין לך דבר שעומד בפני התשובה וז"ש טוב וישר ה' וגו' שהוא יורה חטאים בדרך בלא עונש ומיתה רק בתשובה שלימה והוא מבואר דג' חלוקי עבירות אלו באים לפי כח א' מג' נפשות שיש לאדם כמ"ש הרמב"ם בח' פרקים והם טבעית וחיונית ונפשית ובעלי קבלה קראום נפש רוח נשמה ולפיהן יהיה פעולת אדם הן לטוב הן לרע ואלו ג' חלוקי עבירות חטא עון ופשע שהם שוגג ומזיד ומרד יבואו מהן שהטבעי הוא פועל בלא כוונה ויצא ממנו השוגג והחיוני שבו כח התאוה יפעל המזיד בכוונה ורצון והנשמה שהוא כח השכלי הוא בודאי פועל הפשע שיודע רבונו ומורד בו והוא ענין המדרש שאמרו בערב ר"ה מוותר להן הקב"ה שליש ובי' ימי תשובה שליש וביוה"כ שליש ויש מקשים בזה כיון דב' שלישים כבר נתכפרו קודם יוה"כ וא"כ מאי רבותיה דיוה"כ הא אמרי' ורב חסד מטה כלפי חסד אלא די"ל דחלקי השלישיות אינן שוין דשליש דערב ר"ה לא נתכפר בו רק השוגג ובי' ימי תשובה המזיד וביוה"כ המרד:
ר"מ ס"ל כדכתיב באורייתא כו'. נראה מפרש"י דהיינו קרא דוידוי יוה"כ אבל קרא דמשה נושא עון ופשע השיבו חכמים עליה דה"ק עשה להן זדונות כשגגות ומיהו למאי דקי"ל הלכתא כחכמים צ"ל דלא חשו חכמים להשיב כלל אההוא קרא דוידוי יוה"כ דהא לא קאמר קרא ואת כל חטאתם כמ"ש את כל עונות וגו' ואת כל פשעיהם אלא דה"ק לכל חטאתם שהתודה כבר יתודה גם על כל עונות וגו' ואת כל פשעיהם וגו' והיינו כחכמים ודו"ק:

גמרא דרע"ס תעזוב מעיקרא משמע. ונ"ל משום דתעזוב משמעו הנח לפניהם והם יבוזו כדאיתא רפ"ד דפאה. וכשכבר הן ביד בעה"ב הדין שיחלק כדאיתא שם. ובירושלמי הביאו הר"ש שם ר"ש בר אבדימי בעי כילה שדהו איתמר חזרה פאה לעמרים אפילו כן בעה"ב מחלק בידו כו':

גמ' שם וכן בדניאל הוא אומר חטאנו ועוינו והרשענו כו'. כצ"ל:

גמ' שם אלא מהו שאמר כו'. וקרא דוהתודה עליו כו' נ"ל כיון דכתיב לכל חטאתם ולא וכל משמע דה"ק שיצרף בוידויו העונות והפשעים לכל החטאות שיאמר קודם להם: [אח"ז ראיתי שקדמני בזה הרש"א בח"א] :

גמ' שם עשה להם זדונות כשגגות. מפירוש רש"י נראה דר"ל שתכפר להם הזדונות כמו שאתה מכפר על השגגות. והתור"ע לקמן בפ"ד אות כ"א לא הבין כן ולכן העלה בצ"ע ע"ש:

גמ' שם פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים כו'. ק"ל הא מ"מ סתם מתניתין כר"מ וקי"ל סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם עיין ב"ב (ס"ד עט) בפי' רשב"ם ובחולין (נה ב) בתד"ה בלשון ובמש"כ בב"ק (כט) בס"ד (ומזה ק"ל ג"כ על פסק הרמב"ם בפי"ד מהל' מעה"ק הי"ג לענין ב"ת דג' רגלים דל"ב כסדרן נגד סתם מתניתין משום דאתיא כר"ש ורבים פליגי עליה בברייתא. ורש"י בסוכה (נה) כתב טעם שיסדו מזמור ולרשע כו' בחה"ס משום דהוא זמן ב"ת לג"ר כסדרן. אולם הכ"מ כתב עוד ט"א על שלא פסק כסתמא דמתניתין ע"ש ואכמ"ל) ולכן נ"ל דגי' שלפנינו לקמן (סו) במשנה עקרית ודלא כהתוי"ט והגרי"פ שם. ואע"ג דכר"מ תרי סתמי וכרבנן חדא הא אמרי' ביבמות (קא ב) ובקדושין (נד ב) מה לי חד סתמא מה לי תרי ועיין חולין (מג) תד"ה והאר"י. ואמרינן בסנהדרין (לד ב) ובנדה (נ) סתמא דרבים עדיפא:

גמ' שם מאי ואם נפשך לומר כו'. לכאורה י"ל בפשוט משום דר"י דריש לקמן (מ ב) במשנה דלכפר דבשעיר המשתלח ר"ל ג"כ כפרת דמים:

עשה להם זדונות כשגגות. נ"ב לפטרם בלא כלום אי אפשר. ועי' אם לבינה (ועי"ל פ"ו ע"ב):

וּמֵאַחַר שֶׁהִתְוַדָּה עַל הַזְּדוֹנוֹת וְעַל הַמְּרָדִים, חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עַל הַשְּׁגָגוֹת?. יש להקשות איך יתרץ רבי מאיר קושיא זו דחכמים.
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל הטעם דחייבה תורה קרבן על השוגג מאחר דנעשה בלי דעת היינו טעמא דאמרינן בסיבת עשותו תחילה (ויקרא ד, כז) 'אַחַת מִמִּצְוֹת הֳ' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה' במזיד לכך נמשך לו אחר כך השוגג ד'שְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה' (משנה אבות ד, ב) דאם לא כן אין הקב"ה מביא תקלה על ידי צדיקים (חולין ה:) עיין שם. נמצא השוגג נולד מן המזיד, ולכן לרבי מאיר יתוודה על השוגג אחר המזיד שיזכיר תחילה את המוליד ואחר כך את הנולד.
ברם קשה לרבי מאיר אמאי הוצרך להביא שני פסוקים פסוק (ויקרא טז, כא) 'וְהִתְוַדָּה' ופסוק נושא עון, ועוד פסוק (שמות לד, ז) 'נֹשֵׂא עָוֹן' קדים והוה ליה להזכירו תחילה?
ונראה לי בס"ד דהביא תחילה פסוק 'וְהִתְוַדָּה' משום דכתיב באותו ענין עצמו של ודוי כהן גדול ביום הכיפורים אך מפסוק זה לבדו ליכא הוכחה גמורה דבזה הכתוב בא לצוות אותו שיתודה וכיון דהוא מצווהו על חטאתם נקיט סדר זה כדרך לא זו אף זו דלא מבעיא שיתודה על פשעים שלהם אלא גם על חטאתם יתודה, ומנא ליה דאם האדם מבקש דרך תפלה לפני הקב"ה שיזכיר עון ברישא לכך הביא פסוק 'נֹשֵׂא עָוֹן' שהוא דרך תפלה ונקיט עון ברישא.

וְאוֹמֵר: "אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה בָּעֵת הָהִיא". יש להקשות והלא כבר הביא קרא (מלכים ב' ג, ז) ד'מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי' ולמה הוצרך להביא פסוק (מלכים ב' ח, כב) 'אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה'?
ונראה לי ד'מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי' אלו דברי יהורם בן אחאב ואיכא למימר יהורם לא דייק לישנא וקרי למרד בשם פשע, אך פסוק 'אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה' הוא מדברי הנביא ודייק לישנא, ואף על גב דקרא כתיב הכי 'וַיִּפְשַׁע אֱדוֹם מִתַּחַת יַד יְהוּדָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה' הביא סופו ולא הביא תחילתו, דיש לומר כיון דאמר 'מִתַּחַת יַד יְהוּדָה' לכך האי פשיעה רוצה לומר מרד אבל לשון פשיעה בלבד מנא ליה? לכך הביא סוף הפסוק 'אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה'. מיהו קשיא לי דלעיל מזה (מלכים ב' ג, ה) כתיב 'וַיְהִי כְּמוֹת אַחְאָב וַיִּפְשַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל' ופסוק זה קודם 'מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי' והוא מדברי הנביא ואמאי לא הביא פסוק זה? וצריך ישוב.

אֶלָּא מַהוּ שֶׁאָמַר מֹשֶׁה: (שמות לד, ז) "נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה"?. יש להקשות מה יתרצו חכמים לקרא קמא דרבי מאיר שהוא פסוק (ויקרא טז, כא) 'וְהִתְוַדָּה'?
ונראה לי דלא חיישי להאי קרא מפני שהוא צווי שמצוהו להתוודות על חטאתם ולכן נקיט החמור תחילה ואחר כך הקל בדרך לא זו אף זו. אי נמי על פי הקדמה הנזכר לעיל דהשוגג נולד מן המזיד ואם כן הכי קאמר 'וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם' אשר הם גרמו להביאם לידי חטאתם.

"פְּשָׁעִים" אֵלּוּ הַמְּרָדִים. קשה לרבי מאיר דסבירא ליה לומר החמור תחילה הוה ליה למימר פָּשַׁעְתִּי עָוִיתִי חָטָאתִי?
ונראה לי בס"ד דרבי מאיר לא סבירא ליה 'פְּשָׁעִים' אֵלּוּ הַמְּרָדִים שהוא להכעיס כמו שאמרו חכמים אלא סבירא ליה פשע ועון ענין אחד שהוא מזיד שלא להכעיס ונקיט בודוי תרתי עון ופשע חד על מזיד שבין אדם למקום וחד על מזיד שבין אדם לחבירו ותרווייהו להנאתו הוא עושה ולא להכעיס דסבירא ליה לרבי מאיר לא חשידי ישראל שיעשו מרד שהוא להכעיס כדי שיתוודה כהן גדול ביום הכיפורים עליהם שאם ימצא אחד בעיר שיעשה מרד להכעיס יבטל במיעוטו והרי זה יצא מכללות ישראל ואין צריך כהן גדול להתוודות על זה, וכן תמצא בודוי רבינו נסים ביום הכיפורים את אשר קרבת הרחקתי וכו' אך לא להכעיסך נתכונתי.
ודע כי בעל כרחו צריך לומר דרבי מאיר לא סבירא ליה 'פְּשָׁעִים' אֵלּוּ הַמְּרָדִים כמו שאמרו חכמים דהא חכמים נקטי בתחילת דבריהם 'עֲוֹנוֹת' אֵלּוּ זְדוֹנוֹת וכו' 'פְּשָׁעִים' אֵלּוּ הַמְּרָדִים וכו' ואם איתא דגם לרבי מאיר הוא כך למה הוצרכו חכמים לפרש זה בדבריהם והוה ליה למימר כך וחכמים אומרים מאחר שהתודה על הזדונות וכו' אלא ודאי דרבי מאיר שהוא תנא קמא לא מפרש 'פְּשָׁעִים' אֵלּוּ הַמְּרָדִים ובאו חכמים להודיע סברתם בביאור הפשעים שהם מרדים.

וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: (תהלים קו, ו) "חָטָאנוּ עִם אֲבוֹתֵינוּ, הֶעֱוִינוּ וְהִרְשָׁעְנוּ". קשה רבי מאיר איך יתרץ להני קראי? ונראה לי בס"ד דרבי מאיר יפרש מה שאמר דוד ושלמה ודניאל 'חָטָאנוּ' קאי על חטאות נעורים דבאותו זמן להיותם נערים גם המזידין נקראים חטאים על דרך שאמרו רבותינו ז"ל זדון עם הארץ נחשב שגגה וּשֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן' (משנה אבות ד, יג), והכי קאמר חָטָאנוּ בנעורינו וגם עתה בגדלינו עֱוִינוּ וּפָשַׁעְנוּ, ולא הזכירו שגגות של ימי הגדלות כיון דהזכירו הזדונות נכללו השגגות מכל שכן, רק של ימי נעורים הזכירו תחילה לומר מנעורינו ועד עתה חטאנו ועוינו ופשענו לפניך.
מיהו קשיא לי לרבנן דסבירא להן מסתבר טעמא להזכיר הקל הקל תחילה אם כן למה אמר יעקב אבינו ע"ה ללבן (בראשית לא, לו) 'מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי'? ואם נאמר דכאן שייך למנקט כן בדרך לא זו אף זו משום שהוא דבר תוכחה שמוכיחו על כך הנה עוד קשיא לי מן פסוק (בראשית נ, יז) 'שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם' בפרשת ויחי דאין זה תוכחה אלא בקשה? ויש לישב.

וְעוֹשִׂין תְּשׁוּבָה, עֲשֵׂה לָהֶם זְדוֹנוֹת כִּשְׁגָגוֹת. מקשים והלא משה רבינו ע"ה חפץ הרבה בטובת ישראל ולמה לא התפלל שיעשה זדונות כזכויות?
ונראה לי בס"ד שרצה לחלוק כבוד ליום הכיפורים שבו נאמר (ישעיהו א, יח) 'אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ' שכוחו לעשות שגגות כזכויות לכך התפלל שיהיו זְדוֹנוֹת כִּשְׁגָגוֹת ואז יבא יום הכיפורים אחר כך ויעשה את הַשְּׁגָגוֹת אלו כְּזָכִיּוֹת.
ועוד נראה לי בס"ד דמשה רבינו ע"ה ידע שאין ישראל עושין תשובה חמורה הצריכה להיות בעבור הזדונות אלא תשובה קלה לכך התפלל בשעה שחוטאין ישראל ועושין תשובה הנה קודם שיעשו התשובה תעשה להם כמידת טובך הזדונות כשגגות על דרך שנאמר (ישעיה נח, א) 'וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם' שזדון עם הארץ נחשב בדין לשוגג כן אתה כמידת טובך תחשוב להם בדין את הזדונות כשגגות ונמצא אין בידם זדונות אלא רק שגגות ואז תספיק תשובתם להעביר השוגג אף על פי שהיא תשובה קלה וכן הקב"ה הבטיח לישראל על ידי הנביא (הושע יא, א) 'כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ' כלומר אדון את מעשיהם כמעשה נַעַר שזדונו חשוב שוגג.

גמ' בלאו דנבילה. עיין חולין דף פ ע"ב תוס' ד"ה הנח למחוסר זמן:

כיצד מתודה עויתי פשעתי חטאתי ק"ל ר"מ לא חשיב לא מלמטה למעלה ולא מלמעלה למטה דהא עון מזיד ופשע מרד דחמיר טפי וחטאת שוגג דקיל מכולן כדמסיק והשתא אי מלמטה למעלה חטאת עון פשע מיבעי ליה ואי מלמעלה למטה מתודה פשע עון חטאת מיבעי ליה אבל להתודות על פשע החמור מכולן במציעי אין לו ענין כלל:

וכן במשה הוא אומר ק"ל מאי ואומר וכן דרך הגמ' להקשות ונ"ל משום דקרא קמא דוהתודה עליו אתי להא דדרשינן בפ"ב דכריתות (דף כ"ה) לחטאים דומיא דפשעים מה פשעים דלאו בני קרבן אף חטאות דלאו בני קרבן נינהו ויליף מהא דחייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יוה"כ חייב להביא אחר יוה"כ ולפיכך כתב רחמנא לחטאים לבסוף אע"ג דקדמי בודוי לאקושינהו לפשעים דכן היא דרך הקישא לאקושי סיפא דקרא לרישא כמו שכתבו התוס' רפ"ג דפסחים (דף מ"ג) גבי לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות ולעולם בתחלה מתודה על חטאים כרבנן קמ"ל וכן במשה הוא אומר והיינו דנקטי חכמים בסיפא דמילתייהו אלא מהו שאמר משה וכו' ואילו קרא דוהתודה לא דרשי ביה מידי משום דאין משם ראיה לדר"מ דאתא להא דאמרן מיהו אכתי ק"ל דהא לבתר הכי בסוגיא דחייבי אשם תלוי מסיק רבא מדכתיב מכל חטאתיכם לפני ה' חטא שאין מכיר בו אלא המקום יוה"כ מכפר ומינה אבל דידע בה כגון חטאת ואשם ודאי לא מכפר וכיון דמהכא יליף לה הא אכתי המ"ל הא דר"מ מקרא קמא דוהתודה וקרא דמשה ל"ל וגם רבנן בהאי קרא דוהתודה מאי דרשי ביה:

ואומר אז תפשע לבנה ונ"ל דאי מקרא קמא דמלך מואב פשע לא משמע דפשע זה מרד דלהכעיס דלאו משום להכעיס מרד בו אלא להנאתו וטובתו שלא רצה כפוף תחתיו ליתן לו מסים ומתנות כדכתיב ומלך מואב היה נוקד והשיב למלך ישראל וכו' לכן מביא ראיה מאז תפשע לבנה במלך יהודה שהיתה עיר ובודאי לא מלכה לעצמה אלא נסמכה על מלך אחר ואין זה אלא להכעיס דמה לה להיות כפופה למלך זה או לזה ואין זה כ"א בזדונה ורע לבבה עשתה זאת להכעיס:

וכן בשלמה הוא אומר נ"ל משום הכי מייתי רבנן קראי דדוד ושלמה ודניאל משום דהרשענו דכתיב בקרא דדוד לא ידענא מהו להכי מייתי קרא דשלמה דכתיב מרדנו בפעם ג' לבתר חטאנו והרשענו ש"מ דוהרשענו דגבי [דוד] דכתיב בפעם ג' היינו מורדים דהא סדר הוידוי כבר למדנו ממשה ומשלמה המלך דצריך להתודות על זדונים ומורדים ושגגות ואי משלמה לחוד לא ידענא הרשענו דקחשיב שלמה במציעי בין חטא למרד מאי נינהו קמ"ל קרא דדוד דאמר עון במציעי ש"מ דהרשענו דשלמה עון מזיד הוא ואי מהני תרי קראי דדוד ושלמה לחוד ה"א קשיא קראי אהדדי דשלמה קרא לעון מזיד רשע ודוד קרא למרד רשע לפיכך מייתי קרא דדניאל דאמר חטא ועון רשע ומרד והאי רשע מאי ניהו אי עון מזיד כבר נאמר ואי מרד כבר נאמר אלא ודאי לפיכך הטיל הכתוב לרשע בין עון דמזיד למרד ללמדך דרשע שני לשונות במשמע משמע מזיד שהוא עון ומשמע מרד לפיכך גבי דוד דעון בהדיא כתיב רשע ע"כ היינו מרד וגבי שלמה דמרד כתיב בהדיא רשע ע"כ היינו עון דהוא מזיד ואל תתמה על זה דכה"ג מצינו בקרא גבי מומין בפ' אמור דכתיב גרב או ילפת דגרב זו החרס שחין היבש מבפנים ומבחוץ וילפת זו חזזית המצרית שמלפפת והולכת עד יום המיתה והוא לח מבחוץ ויבש מבפנים ובמשנה תורה בתוכחה כתיב בגרב ובחרס ומדכתיב חרס אלמא גרב הוא ילפת משום דגרב ב' לשונות במשמע חרס וילפת כשהוא סמוך לילפת גרב זו חרס וכשהוא סמוך לחרס גרב זו ילפת כדאמר בספ"ק דבכורות (דף מ"ד) וכמו שפירש"י בפי' התורה פ' אמור וה"נ דכוותיה ומ"מ צריך טעם למה אמר דניאל הרשענו בוידויו כיון דכבר התודה על עון ומרד וכ"ת פי' קא מפרש מאי והרשענו מרדנו משום דוהרשענו ב' לשונות במשמע ורצה לפרט ולבאר וידויו יותר מפורש מדוד ושלמה א"כ הרשענו מרדנו בלא ו' הל"ל מאי ומרדנו ושמא אין בזה קפידא הא דקאמר ומרדנו בו' ואחטאנו והעוינו דלפני פניו קא מוסיף האי וי"ו:

פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים ק"ל מאי פשיטותא היא זו הא סתם לן תנא במתניתין כר"מ והשתא טובא קמ"ל דאין הלכה כסתם משנה זו וה"נ ק"ל הא דאמר ליה רבה דנחית קמיה שבקת רבנן ועבדת כר"מ בתמי' ומאי תמה עליו הא בכ"מ קי"ל הלכה כסתם משנה אפי' ביחיד נגד רבים:

[מלואים: ונאמר להלן כפרה בשעיר המשתלח יעמד חי לפני ה' לכפר נ"ל דהך ברייתא ר"ש היא דתניא לקמן (דף מ') יעמד חי לכפר עליו עד מתי הוא זקוק לעמוד חי עד שעת מתן דמו של חבירו דברי ר"י ר"ש אומר עד שעת וידוי דברים דלכפר עליו בכפרה המוטלת עליו דהיינו וידוי במשמע דאלו לר"י הא כפרה דשעיר המשתלח גופיה כפרת דמים של חבירו במשמע מיהו א"ל דכר"י נמי אתיא והיינו אם נפשך לומר דקאמר וכדמפרש ואזיל וכ"ת נילף משעיר הנעשה בפנים שכפרתו בדמים וכ"ת אי ר"י היא אמאי שביק לשעיר המשתלח דאיירי ביה ונקט נילף משעיר הנעשה בפנים ה"ט משום הא גופיה דכפרה דשעיר המשתלח לר"י בכפרת דמים של חבירו משמע יליף לה מהאי כפרה דשעיר הנעשה בפנים כדאי' התם לכפר בכפרת דמים הכתוב מדבר וכן הוא אומר וכלה מכפר את הקודש גבי שעיר הנעשה בפנים מה להלן בכפרת דמים אף כאן בכפרת דמים ואי לאו האי קרא דוכפר דכתיב בפנימי אפי' ר"י היה דורש לכפרה דשעיר המשתלח בכפרת דברים דעליו כפרת דברים משמע כר"ש ומהאי טעמא נקט נילף משעיר הנעשה בפנים דאיהו מגלה על כפרה דשעיר המשתלח דכפרת דמים הוא לר"י ואפשר עוד לפרש דהא דקאמר נילף משעיר הנעשה בפנים שכפרתו בדמים האי נילף לאו אפר קאי אלא אשעיר המשתלח ולאו למימרא דנילף וכפר דפר מכפרה דשעיר המשתלח דבדמים הוא לר"י דכיון דוכפר דשעיר המשתלח גופיה דבדמים הוא הא גופא מגז"ש דפנימי אתיא כפרה כפרה הא קי"ל בקדשים דבר הלמד בגז"ש אינו חוזר ומלמד בגז"ש אלא ה"ק נילף הא כפרה דשעיר המשתלח בגז"ש משעיר הנעשה בפנים דבדמים הוא ממילא האי כפרה דפר נמי בדמים כיון דלא אשכחן כפרה אצל דברים בעלמא ממילא סתם כפרה אינו אלא בדמים ועוד איכא למילף פר בגז"ש משעיר פנימי דבדמים הוא מ"מ ק"ל דהא אפ"ת רישא ר"ש היא מ"מ ר"י נמי מודה דכפרה דפר בדברים הוא מה"ט דמסיק הרי הוא אומר לכפר ועדיין לא נשחט הפר וא"כ אמאי יליף לקמן בגז"ש האי כפרה דשעיר המשתלח דבדמים הוא משעיר פנימי נילף שעיר המשתלח כפרה כפרה מפר דבדברים הוא ושם אפרש:]

(לו ב) אלא מהו שאמר משה וכו'.—ועל המקרא "והתודה עליו וגו'" לא הוצרכו להשיבו לפי שדרך הכתוב לדבר בלשון "לא זו אף זו", לפיכך בצווי שצותה התורה להתודות הרבותא היא, שאף בשוגג צריך להתודות, ולכך כתוב השוגג אחר המזיד; אבל בוידוי עצמו שאדם צריך להתודות על מה שחטא הרבותא היא בזדונות, שלא רק בשוגג חטא אלא אף במזיד, לפיכך יש לו להקדים תחילה את השגגות.