יומא לה ע"ב

דף לה - ב

מיתיבי, הקשו בני הישיבה על דברי משנתנו [שבגדי שחרית היו חשובין משל ערבית], מדברי הנביא יחזקאל:

נאמר ביחזקאל [מד יט] בענין עבודת הכהנים הגדולים ביום הכיפורים:

"ובצאתם אל החצר החיצונה ... יפשטו את בגדיהם [בגדי הלבן] ... ולבשו בגדים אחרים".

כלומר, בשעה שחוזרים ונכנסים לקדש הקדשים להוציא את הכף והמחתה, ילבשו בגדי לבן אחרים. ^[1] ודבר זה אנו יודעים מהלכה למשה מסיני [לעיל לב א], ובא יחזקאל והסמיך [חיזק] דבר זה, וקבעו במקרא.

וסוף הפסוק הוא: "ולא יקדשו את העם בבגדיהם" [הגמרא מביאה כאן את הפסוק עד סופו אף על פי שהמשפט הזה דבר בפני עצמו הוא. ואין לו קשר לסוגייתנו. וכך פירושו]: וכשיצאו אל העם, דהיינו אל מחוץ לעזרה לא ילבשו בגדי קודש [ריטב"א בהסבר רש"י]. ^[2]

ולמדנו מדברי הנביא, שכאשר הכהן הגדול נכנס בין הערביים להוצאת כף ומחתה, הוא לובש בגדים "אחרים".

והוינן בה: מאי, מה היא כוונת הנביא שהדגיש ואמר "ולבשו בגדים אחרים", ולא אמר "ולבשו בגדים" סתם?

לאו, האם לא התכוין לומר, ש"אחרים" היינו שונים וחשובין מהן מן הראשונים שלבש בשחר?!

ומכאן קושיא על דברי משנתנו [ששנינו שבגדי השחר היו חשובין משל בין הערבים]! ^[3] ומתרצינן: לא! "אחרים" היינו פחותים מהן [מן הראשונים שלבש בשחר], משום שהעבודה שבשחר חשובה יותר, שהקריב קרבנות לכפרה. אבל הוצאת הכף והמחתה אינה באה לכפר, אלא לפנות את קדש הקדשים. שאין זה מכובד שיהיו מונחים שם כלים. ^[4]

שנינו במשנה שבגדי הלבן של יום הכיפורים באים משל הקדש. ואם רצה להוסיף [יותר משלשים מנה לרבנן, ומעשרים מנה לרבי מאיר], מוסיף משלו.

תני רב הונא בר יהודה ברייתא. ואמרי לה [אחרים אומרים אותה, בשם] רב שמואל בר יהודה: אחר שכלתה עבודת קרבנות הציבור, כהן גדול שעשתה לו אמו כתונת [מכספו או מכספה] לובשה, ועובד בה עבודת יחיד בלבד.

כלומר, עבודה שאין בה צורך לציבור, והיינו הוצאת הכף והמחתה שנעשתה רק משום כבוד מקום קדש הקדשים [ונקראה עבודת יחיד מפני שעבודה זו מוטלת על הכהן הגדול, לפנות את המקום. רש"י]. ^[5]

ובלבד, שימסרנה הכהן הגדול לציבור. ^[6] כיון שסוף סוף עבודת הציבור היא במקצת [רש"י. ריטב"א].

ומקשינן: מאחר שהכהן הגדול מוסר אותה לציבור, פשיטא שיכול לעבוד בה!?

ומתרצינן: מהו דתימא שמא תאמר, ניחוש [נחשוש] שמא לא ימסרנה יפה יפה, שמא לא יגמור בדעתו לתתה לציבור בלב שלם. ונאסור עליו לעבוד בה. קמשמע לן השמיע לנו התנא בברייתא שלא חוששים לזה, ומותר לו לעבוד בה. ^[7]

ואגב ששנינו בדברי הברייתא "כהן גדול שעשתה לו אמו כתונת". מביאה הגמרא את המעשים דלהלן [תוספתא פרק א]:

אמרו עליו על רבי ישמעאל בן פאבי הכהן הגדול, שעשתה לו אמו כתונת של מאה מנה והיה לובשה, ועובד בה עבודת יחיד, ומסרה לציבור לפני שעבד בה.

אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שעשתה לו אמו כתונת משתי ריבוא [עשרים אלף] מנים, ולא הניחוהו אחיו הכהנים ללובשה, מפני שהיתה עשויה מחוטים דקים, עד כדי כך שנראה כערום.

ומקשינן: ומי מתחזי וכי היה בשרו יכול להיראות דרך הכתונת?! והאמר מר התנא בברייתא [לקמן עא ב]: בגדי כהונה שנאמר בהם שהיו עשויים משש [פשתן], חוטן היה כפול ששה [והכתונת היתה משש], ואם כן, איך יתכן שראו את בשרו דרך בגדים עבים כל כך?

אמר אביי תירוץ: משל לדבר, כחמרא במזגא, כיין בקנקן זכוכית, שאף על פי שהזכוכית עבה, היין נראה מתוכה. וכיוצא בזה בגדי רבי אלעזר בן חרסום היו מפשתן בהיר ושקוף, עד שנראה בשרו מתוכם.

אגב שהזכרנו את עשירותו של רבי אלעזר בן חרסום [שאמו עשתה לו כתונת משתי ריבוא מנה], מביאה הגמרא עוד ברייתא, המזכירה את עשירותו:

תנו רבנן:

עני, ועשיר, ורשע הנמשך אחרי תאוותיו באין לדין לעתיד לבוא על ביטול תורה. ^[8] ובית דין של מעלה יכולים לחייבם בדין, ולהוכיח להם שיכלו לעסוק בתורה.

והברייתא מפרשת והולכת:

א. לעני, אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה?

אם העני אומר: עני הייתי וטרוד במזונותי, ולא יכלתי לעסוק בתורה. אומרים לו: כלום עני היית יותר מהלל שהיה עני מרוד ועסק בתורה?!

שכך אמרו עליו על הלל הזקן, שבכל יום ויום היה עושה עובד למחייתו, ומשתכר בטרפעיק [מטבע השוה חצי דינר. והיא סלע מדינה. רש"י]. חציו היה נותן לשומר בית המדרש על מנת שיתן לו להכנס ללמוד תורה מפי שמעיה ואבטליון, ^[9] וחציו הוציא לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו.

פעם אחת לא מצא עבודה להשתכר בה, ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס.

עלה הלל על הגג, ונתלה וישב על פי הארובה [חלון בגג, שמשם נכנס האור לבית המדרש] כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון.

אמרו: אותו היום ערב שבת היה. ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר [של שבת בבוקר] אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי, בכל יום הבית מאיר [מואר], והיום אפל. שמא יום המעונן הוא. ^[10]

הציצו בעיניהן, וראו דמות אדם בארובה.

עלו, ומצאו עליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו פירקו את משא השלג מעליו, והרחיצוהו, וסיכוהו בשמן, והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה במצבו הקפוא - לחלל עליו את השבת. ^[11]

ב. לעשיר שבא לדין לעתיד לבא, אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה?

אם אומר עשיר הייתי, וטרוד הייתי בנכסי, ולא יכלתי לעסוק בתורה, אומרים לו: כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר בן חרסום?!

שכך אמרו עליו, על רבי אלעזר בן חרסום: שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה, וכנגדן אלף ספינות בים. ובכל יום ויום היה נוטל נאד של קמח על כתיפו למחיה. ומהלך מעיר לעיר, וממדינה למדינה ללמוד תורה.

פעם אחת מצאוהו עבדיו הגרים באחת מהעיירות השייכות לו, ולא הכירוהו. וחשבו שמיושבי העיירה הוא. ועשו בו, הכריחוהו לעשות אנגריה, עבודת אדון העיירה, המוטלת על יושביה.

אמר להן: בבקשה מכם, הניחוני ואלך ללמוד תורה. אמרו לו: נשבעים אנו שבועה בחיי רבי אלעזר בן חרסום, אדון העיר, שאין מניחין אותך לילך מכאן עד שתעשה את העבודה המוטלת עליך כדין תושב העיר.

[הלך, נתן להם ממון הרבה כדי שיניחו אותו. כך הגירסא בעין יעקב].

ומימיו של רבי אלעזר בן חרסום, לא הלך לעבדיו וראה אותן איך הם עובדים. אלא היה יושב ועוסק בתורה כל היום, וכל הלילה.

ג. והברייתא מבארת את דין הרשע:

רשע הנמשך אחרי תאוותיו, אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה?

אם אמר: נאה הייתי, וטרוד ביצרי הייתי. אומרים לו: כלום נאה היית [וטרוד ביצרך ^[12]] יותר מיוסף?!

שכך אמרו עליו על יוסף הצדיק: בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים. בגדים שלבשה לו כדי לפתתו שחרית, לא לבשה לו בערבית. וכן בגדים שלבשה לו ערבית, לא לבשה לו בשחרית,

אמרה לו: השמע לי לדבר עבירה.

אמר לה: לאו.

אמרה לו: הריני חובשתך בבית האסורין.

אמר לה [על פי תהילים קמו]: "ה' מתיר אסו רים".

אמרה לו: הריני כופפת קומתך. אמר לה [על פי תהלים שם]: "ה' זוקף כפופים".

אמרה לו: הריני מסמא את עיניך.

אמר לה: "ה' פוקח עורים" [תהלים שם].

נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה, לשכב אצלה, להיות עמה. ולא רצה לשמוע אליה.

ולמה נאמר [בראשית לט י]: "ולא שמע אליה לשכב אצלה, להיות עמה" בכפל לשון?

"לשכב אצלה היינו בעולם הזה. "להיות עמה" היינו לעולם הבא. ^[13]

ועתה הברייתא מסכמת את דבריה: נמצא:

הלל מחייב את העניים [שלא למדו תורה] בדין.

רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים.

ויוסף מחייב את הרשעים.

מתניתין:

המשנה מתחילה לסדר את עבודות היום הנעשות בבגדי לבן.

בא לו הכהן הגדול אצל פרו, פר החטאת השייך לו. ^[14]

ופרו היה עומד בין האולם ולמזבח, בצפון העזרה [כך מוכח בגמרא].

ראשו של הפר היה פונה לדרום, וזנבו לצפון.

ופניו היו נוטים למערב [שהטו את ראשו הצידה, עד שפניו היו כלפי מערב] לכיוון ההיכל. ^[15]

והכהן הגדול עומד במזרח, [אחוריו למזרח] ופניו למערב. וסומך שתי ידיו עליו, ומתודה. וכך היה אומר בוידויו:

אנא השם [כאן היה הכהן הגדול מזכיר את השם ככתבו יו"ד ה"א וא"ו ה"א ^[16]]: עויתי, פשעתי, חטאתי לפניך, אני וביתי. ^[17]

אנא השם! ^[18] כפר נא, לעונות ולפשעים ולחטאים, שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך, אני וביתי. שהרי הבטחת לנו לכפר עלינו היום, ככתוב בתורת משה עבדך [ויקרא טז ל]: "כי ביום הזה יכפר עליכם, לטהר אתכם מכל חטאתיכם".

והן - העומדים בעזרה, כאשר שמעו את השם יוצא מפי כהן גדול עונין אחריו [בהשתחויה. תפארת ישראל ^[19]]: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

הכל ל' מנה כלומר אילו נוטל מן ההקדש כו' ולדברי הכל של שחר מעולין משל ערבית תנא אחר שכלתה עבודת צבור כהן שיש לו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד ובלבד שלא ימסרנה לצבור יפה יפה.

ישמעאל בן פאבי עשתה לו אמו כתונת בק' מנה כו'.

וכן ר' אלעזר בן חרסום לבש כתונת משתי רבוא. ואע"ג שהיו החוטין כפולין ששה היה נראה מתוכה כערום. ולפיכך לא הניחוהו הכהנים לעבוד בה:
ירושלמי מילא אותה ר' אלעזר בן חרסום מים וסובב את המזבח ז' פעמים:

תנו רבנן עני ועשיר ורשע באין לדין כו' עד ונמצא הלל מחייב את העניים ור' אלעזר בן חרסום את העשירים ויוסף את הרשעים:
ירושלמי בתחלת זה הפרק תני ישן טעון טבילה נתנמנם טעון קידוש ידים ורגלים ואוקמוה שם שסמך בכותל וישן. ותני ר' חייא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד. וריש לקיש. ולא אפילו למלכי בית דוד והאי דכתיב ויבא המלך דוד וישב לפני ה' שישב עצמו בתפלה. תני עור שעיבדו לשום קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה רשב"ג אוסר תני העושה כלי עד שלא נשתמש בו הדיוט מותר לגבוה. אבל משנשתמש בו הדיוט אסור לגבוה. אבנים שחצבם לשום מת אסורין בהנאה לשום חי ולשום מת מותרין בהנאה. הזורק כלי לפני מטתו של מת לתוך ד' אמות אסור בהנאה חוץ לד' אמות מותר בהנאה:

מתני' בא לו אצל פרו ופר היה עומד בין האולם ולמזבח כו'.

ה״ג וכן גירס׳ רש״י ז״ל. מתיבי ולבשו. כו׳ עד פחותין מהם ובתר הכי גרסי׳ תני רב ושמואל כו׳ ונוסחי דגרסי מאי דתני רב ושמואל מעיקרא והדר גרסי מיתיבי טעותא היא וכן כתבו בתוספות מתיבי ולבשו בגדים אחרים וכו׳ כתב רש״י ז״ל לא גר׳ וקרבו את אשר לעם דההוא לאו גבי שירות כתיב אלא גבי בגדים שאכלו בהם ולא אפשר לאוקומי ביום הכפורים שאין בו אכילה אלא מהאי קרא מותיב ובצאתם אל החצר החיצונה וגו׳ דאיכא לאוקמוה ביום הכפורים דכתיב לעיל מיניה והיה בבואם אל שער החצר הפנימית בגדי פשתים ילבשו ולא יעלה עליהם צמר וגו׳ והא ודאי ביום הכפורים דאי בשאר ימות השנה הא איכא מעיל דכוליה תכלת. וחשן ואפוד ואבנט דאית בהו תיכלא וכתיב בתריה ובצאתם אל החצר החיצונה יפשטו את בגדיהם אשר המה משרתים בם וגו׳ ולבשו בגדים אחרים עכ״ל ז״ל.

מאי לאו בגדים אחרים חשובין מהם. פי׳ אלמ׳ בגדי לבן שלובש כהן גדול ביום הכפורים בין הערבים חשובין מאותם שלובש שחרית. וא״ת ומנא לן דהא דכתי׳ ולבשו בגדים אחרים הם בגדי לבן של בין הערבים אדרבא מיירי בבגדי זהב שהוא לובש כשפושט בגדי הבד כדכתי׳ בספר אורייתא דמשה. י״ל דמשמע לן דיחזקאל לא אתא אלא לפרושי מידי דלא כתיב באורייתא אלא דהוי גמירי לה ואתא איהו ואסמכה אקרא. כדאמרי׳ דכותה בכמה דוכתי וכן פרש״י ז״ל בכאן וזה לשונו וקס״ד דה״ק קרא וכשיחזור ויכנס שם בין הערבים ילבש בגדים אחרים ומשום דלא רמזה משה באורייתא והלכת׳ גמירי לה אתא יחזקאל ואסמכיה אקרא עד כאן. עוד כתב רש״י דהא דכתי׳ בסופיה דקרא ולא יקדשו את העם בבגדיהם לא תיקשי לן למאי דדרשינן הכא דסופיה דקרא לאו ארישא קאי אלא מלתא אחריתי היא שלא ילבשו בגדי קדש במדינה. ופרקי׳ לא פחותין מהן. וק״ל ומהיכא הוה משמע לן מעיק׳ דאחרים חשובים קאמ׳ ומאי דפרש״י ז״ל דאי לא לעלוייהי אתי למה לי למכתב אחרים דמשמע שאין דומין לראשונים. זה אינו מספיק דאדרבא גבי הוצאת הדשן דכתי׳ אחרים אמרי׳ פחותין מהן קאמ׳ כדאי׳ לעיל. וי״ל דשאני הכא שנכנס לקדש הקדשים ומסתברא מעלין בקדש ולא מורידין כי מה גנות ראה שם פעם ראשון שחוזר שם בבגדים פחותין. ואנן פרקי׳ דאדרבא בגדים פחותין קאמר קרא כיון שאין עבודה זו חשובה כראשונה שאין נכנס עתה אלא לפנות מקום להוציא משם כף ומחתה. ובגדים שמזג כוס והקטיר לפני רבו אל יסלק בהם כלים משולחן רבו.

עבודת יחיד יש שפי׳ יחיד ממש ולא נהיר דקרבן יחיד בגדי כהונה גמורה בעי. לכך פרש״י ז״ל דלהוצאת כף ומחתה קרי׳ עבודת יחיד לפי שאין בה צורך צבור אלא גמר עבודה שלא לצורך לפנות המקום שנתן בה כלים אלו. ובשם רבותיו ז״ל פי׳ דקרי עבודת יחיד לעבודת מקרא פרשה שהיה כהן גדול קורא בבגדי לבן בעוד שמשלחין השעיר למדבר כדאי׳ לקמן ואמרי׳ לקמן שאם ירצה קורא אותה באצטלית לבן משלו. והקשה רש״י ז״ל דהא לא קתני התם ובלבד שימסרנה לצבור. ואיכא לפרושי דבריתא מאי דלא פריש במתני׳ אתי׳ לפרושי והתם הוה ליה לאתוייה:

ובלבד שימסרנה לצבור. פי׳ דסוף סוף עבודת צבור היא קצת.

מהו דתימא ניחוש שמא לא ימסרם יפה קמ״ל והקשו בתוספות אכתי מאי קמ״ל דהא גבי שקלים תנן שאם רצה להוסיף יותר ממחצית השקל מוסיף ובלבד שימסור לצבור ולא חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה. וי״ל דשאני התם שמוסרו לצבור ומתרוקן ממנו מה שאין כן בבגדים אלו שהוא עצמו לובש אותן. והוה ס״ד דניחוש שמא לא ימסרם כראוי וא״ת והא גבי ספיחין דשביעית אמרי׳ בשילהי בבא מציעא דפליגי תנאי אם באין משל יחיד וחיישי רבנן שמא לא ימסרם יפה יפה. וי״ל דהתם בדבר שאין הכל יודעין שצריך לבא משל צבור חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה:

משתי רבוא. פרש״י ז״ל משתי רבוא מנה:

אנא ה׳ חטאתי. כו׳ אנא ה׳ כפר נא והא דמהדר את השם תרי זימני. פי׳ בתוספו׳ משום דעשרה פעמים יש לו לכהן גדול להזכיר את השם ביום הכפו׳ חד כשעולה הגורל לה׳ בידו שאומר לה׳ חטאת כדלקמן ובג׳ וידויין שמתודה מזכירו ג׳ פעמים בכל אחד ואחד הני תרי ואידך לפני ה׳ תטהרו. והן עונין בשכמל״ו. אמרו במדרש כי בכל השנה אין לומר בשכמל״ו בקול גדול אבל ביום הכפו׳ יש לאומרו בקול גדול כדרך שהאופנים וחיות הקדש עונין אותו ברעש גדול בכל ימות השנה.

בגדי כהונה אינם באים אלא משל צבור וכהן שיש לו כתנת משלו או שעשאתה אמו או אחד מקרוביו ונתנוה לו אע"פ שמקדישה לעבודת עצמו אינו כלום אא"כ מוסרה לצבור להיותה שלהם כשאר בגדים שבעזרה מסרה לצבור הרי היא אח"כ כשל צבור ומותר לעבוד בה בין הוא בין אחר במה דברים אמורים בשמסרה קודם שיבא לעבוד אבל אם לא מסרה בשעת הקדשו אלא שמעכבה לעצמו ועכשיו בא לעבוד בה הוא מוסרה ואינו מוסרה בלב שלם ובעין יפה ומתוך כך אין מניחין אותו לעבוד בה עבודת צבור כגון תמידין ועבודת יום הכפורים והדומים להם ומ"מ מותר לו בכך לעבוד בה עבודת יחיד כגון נדרים ונדבות ולפי דרכך למדת שיום הכפרים שאין בו עבודת יחיד כלל אינו עובד בה אא"כ מסרה במוחלט מקודם שיבא לעבוד כך היא שיטתנו וכן הדברים נראין ומ"מ יש לגדולי הרבנים שיטה אחרת וחילוף גרסאות בסוגיא ולדעתם יש קצת עבודות אף ביום הכפרים שקרויות עבודת יחיד לענין זה ושעובד בה אותה עבודה במסירה לצבור אע"פ שבשעת עבודה הוא בא למסרה ועבודה זו היא הוצאת כף ומחתה שאינה צורך צבור אלא שהיא מוטלת עליו לפנות את המקום שאינו דרך כבוד שיהיו מונחים שם:

ואע"פ שזהו היוצא לנו משמועה זו אם לשיטתינו אם לשיטת גדולי הרבנים אני רוצה להעירך מעט בביאור הסוגיא והוא שגרסת הספרים בנוסח שלנו וביאורה לשיטתינו כך הוא תני רב הונא וכו' אחר שכלתה עבודת צבור ר"ל התמיד כהן שיש לו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד ר"ל נדרים ונדבות ובלבד שימסרנה לצבור ר"ל קודם שיעבוד כלומר שאע"פ שהקדישה לעבודת עצמו אינו כלום עד שימסרנה לצבור להחזיק בה כשלהם כשאר בגדי העזרה פשיטא כלומר שמאחר שמסרה לצבור של צבור היא מהו דתימא שמא לא מסרה יפה כלומר שמאחר שבשעה שבא לעבוד הוא מוסרה אינו מוסרה בלב שלם אלא מתוך שהוא נכסף לעבוד בה קמ"ל ואין חוששין בכך לעבודת יחיד הא לעבודת צבור חוששין מיתבי מדכתי' ביחזקאל ולבשו בגדים אחרים והקריבו את אשר לעם ר"ל תמיד הערב ואין לפרש שלא יעשוהו בבגדי חול שזו פשוטה היא אלא שלא יעשה תמיד הערב שהוא עבודת צבור בבגדים שלבשן בעבודת יחיד כגון נדרים ונדבות מאי לאו אחרים חשובים מהם כלומר שמתוך שהיא עבודת צבור ראויים לבגדים חשובים יותר הא כל שהן חשובים יותר אין מחלקין ביניהם לדבר אחר וכל שמוסרם לצבור אף ברגע הסמוך לעבודה דיו אף לעבודת צבור ותירץ לא פחותים מהם כלומר לא בא לדקדק בחשיבות אלא כל שהם עשויים כהלכתם מותר בין בחשובים בין בפחותים ולא בא לחלוק ביניהם אלא שלא יעבוד בשלו אף במסירה לצבור תיכף לעבודה זו היא שיטתנו ולמדת שאין בה מקום ליום הכפורים שהרי אין בה עבודת יחיד וכל שביום הכפורים אינו עובד בה כלל אא"כ מסרה במוחלט שלא בשעת עבודת עצמו אלא בשאר ימות השנה נאמרה:

וגדולי הרבנים מפרשים דברי רב הונא ביום הכפרים ואחר שכלתה עבודת הצבור פירושו לדעתם בעבודה מיוחדת ליום כגון פר ושעיר והזיותיהם ווידוייהם ועבודת יחיד פירושו הוצאת כף ומחתה וקושיית המקרא האמור ביחזקאל לא על דברי רב הונא הם מפרשים אותה אלא על משנתינו שפרשה שבגדי לבן של שחרית ביום הכפורים צריך שיהו יקרים משל ערבית בהוצאת כף ומחתה ולא עוד אלא שהם מקדימין בגרסתם הקושיא לדברי רב הונא כדי להתברר שעל המשנה היא חוזרת ואין הקושיא לפי גרסתם ממקרא שכתבנו בשיטה ראשונה ר"ל ולבשו בגדים אחרים והקריבו את אשר לעם שמקרא זה אין הכרח לפרשו ביום הכפורים אדרבא לא בבגדי שירות נאמר אלא בבגדי חול שכשיגיע זמן קרבן העם ר"ל תמיד הערב יפשיטום וילבשו בגדי עבודה אלא מפסוק אחר שנאמר שם ובצאתם אל החצר החיצונה ופשטו את בגדיהם ולבשו בגדים אחרים שנאמר למעלה הימנו ולא יעלה עליהם צמר וזו ודאי ביום הכפרים היא שאלו בשאר ימות השנה הרי המעיל כלו תכלת שהוא צמר וחשן ואפוד ואבנט כולן יש בהן תכלת אלא ביוה"כ כלומר שכשיחזרו שם להוצאת כף ומחתה ילבשו אחרים וודאי אחר שהזקיקם לאחרים לעילוי ולחשיבות הוא מתכוין אלמא שאותם של עבודת היום שבערב צריך שיהו יקרים מאותם של שחרית ותירץ לא פחותים מהם ואין חוששין להורדה בקודש מפני שעבודה ראשונה חשובה ומכפרת וזו אינה אלא לפנות את המקום ונראין הדברים לעניין פירוש ולעניין פסק כשיטה ראשונה:

אע"פ שמצוה מהודרת להיות הבגדים נאים וחשובים כל שהם דקים כל כך עד שבשרו נראה מתחתיו אין ראוי לעבוד בהם לכתחילה מעשה היה בר"א בן חרסום שעשתה לו אמו כתנת משתים רבוא ר"ל מבגד שהמשאוי הנמכר ממנו לסחורה נמכר בשתים רבוא ולא הניחוהו אחיו הכהנים לעבוד בה מפני שנראה כערום ואע"פ שהיה חוטן כפול ששה מ"מ מתוך צהיבותו וספיריותו היה נראה מתחתיו כיין צלול הנראה מתוך כלי זכוכית אע"פ שהכלי עבה:

לעולם יהא אדם שוקד על דלתות התורה וחפץ בלמודה ולא יורה היתר לעצמו להתנצל בהתרשלותו מתוך עושר ורוב עסקים ולא מתוך עוני וצרכו לבקש טרפו אלא יתן לכל דבר מקום כפי הצריך לו ואין לו התנצלות מצד רוע טבעו ותכונת מזגו מצד תולדתו שמ"מ הבחירה בידו והרשות נתונה לו להכניע יצרו ולהחזירו למוטב דרך הערה אמרו עני ועשיר ורשע באים לדין עני אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה והוא אומר עני היה וטרוד במזונותיו אומרים לו כלום עני היית יותר מהלל שהיה משתכר בכל יום טרפעיק אחד והוא סלע מדינה שהוא חצי דינר ונותן חציו לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ופרנסת אנשי ביתו פעם לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש ליכנס עלה לגג וישב בפני ארובה לשמוע דברי אלקים חיים מפי שמעי' ואבטליון אמרו ערב שבת היה ותקופת טבת היה ירד עליו השלג (ושברו) כיון שעלה עמוד השחר אמר שמעיה לאבטליון אחי בכל יום הבית מאיר והיום אפל הציצו עיניהם וראו דמות אדם בארובה עלו ומצאו עליו רום ג' אמות שלג פרקו השלג מעליו והרחיצוהו והושיבוהו כנגד המדורה אמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת עשיר אומרין לו מפני מה לא עסקת בתורה אומר עשיר הייתי וטרוד בנכסי אומרים לו כלום היית עשיר יותר מר' אליעזר בן חרסום שהניח לו אביי אלף עיירות ביבשה ואלף ספינות בים ולא הלך לראותן אלא יושב ועוסק בתורה פעם אחת היה הולך ללמוד תורה ועבר באחד מאותן עיירות שלו מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא ר"ל שהיו תובעין ממנו מס הראוי לכל גלגולת של בני העיר ליתן לשר העיר ושלו היה והיו סבורים שהיה מן העיר ותובעין ממנו והוא מתנצל להם שאינו מן העיר אלא שהולך ללמוד תורה ואמרו חיי ר' אליעזר בן חרסום אדונינו אם אנו מניחים אותך ולא אמר להם כלום רשע אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה והוא אומר נאה הייתי ויצרי פוחז עלי כלומר שטבעי גרם לי אומרין לו [כלום] נאה היית יותר מיוסף שהיתה אשת פוטיפר משדלתו בכל יום בדברים בגדים שלבשה לו ערבית ר"ל שלבשה בשבילו להתקשט בפניו לא לבשה שחרית ויש גורסין שהלבישה לו ואמרה לו השמע לי והוא אומר לאו אמרה לו הריני חובשך בבית האסורים אמר לה ד' מתיר אסורים הריני כופף קומתך אמר לה ד' זוקף כפופים הריני מסמא את עיניך אמר לה ד' פוקח עורים נתנה לו אלף ככר כסף ולא שמע אליה לשכב אצלה בעוה"ז ולהיות עמה בבאר שחת לעוה"ב נמצא הלל מחייב עניים ור' אליעזר בן חרסום מחייב עשירים ויוסף מחייב את הרשעי':

מאי לאו אחרים חשובים. וא"ת הא מיירי ביציאה דלפני ולפנים ואותם ודאי הן חשובים שמשנה לבגדי זהב י"ל דולבשו בגדים אחרים משמע ליה שכל היום ילבשו בגדים אחרים ואם תאמר מנא ליה דנימא חשובים מהם נהי דלא דמי להוצאות הדשן דנימא פחותים חשובים מיהו מנין לנו דילמא כאותם דוקא י"ל דומיא דבגדי זהב שלובש כשיוצא מבית קדשי הקדשים שהן חשובים ומסתמא כן יהו כל אחרים:

לובשה ועובד בה עבודת יחיד. הוצאת כף ומחתה כפי' הקונטרס והא דקתני במשנה אלו משל ציבור היינו אם הוא רוצה אבל הרוצה עושהו משלו לכבוד ולתפארת:

ובלבד שימסרנה לציבור. שצריך שיהא משל ציבור כדתניא בת"כ בגדי קדש בנין אב לכל בגדי כהן שיהו מקודש ודוקא בעבודת יחיד אבל בעבודת ציבור אינו יכול לעשות אע"פ שמוסרה לציבור ולא ידע רבינו יהודה מאי שנא מקטורת שיכולין להקטיר אם עשאה יחיד ומסרה לציבור:

רשע אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה. כדאמרינן בסנהדרין (דף ז.) שאין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה:

בפרש"י בד"ה מיתיבי כו' תני רב שמואל עכ"ל ובד"ה פשיטא דעובד בה כיון כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ניחוש שמא כו' כל כהן ששוקל אינו חוטא כו' כצ"ל:

ומשתכר כו'. ר"ל קודם שהלך לבית המדרש היה הולך ומשתכר לקיים מה ששנינו כל תורה שיש עמה מלאכה סופה להתקיים ושאין עמה מלאכה אין סופה להתקיים גם שישתכר מה ליתן לשומר בהמ"ד וענין נתינתן לשומר אפשר משום שהיו בתי מדרשות שלהן בשדה והיה צריך שמירה א"נ שלא היו מניחין הכל לבהמ"ד כדאמרי' פ' ת"ה שהיה ר"ג מכריז כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבהמ"ד ועד"ז הושיבו שומר:

כשעלה עמוד השחר כו'. נראה מענינו שהיה שם ע"פ ארובה ביום בע"ש וליל שבת עד עמוד השחר של יום השבת ומה שלא הרגישו בדבר בע"ש שהוא אפל אפשר שבכל היום בע"ש היה מבקש מקום להשתכר עד קרוב להכנסת שבת שלא מצא מקום להשתכר ישב לו ע"פ ארובה להיות שם כל ליל שבת:

נטל נאד של קמח על כתיפו כו'. ע"ד שאמרו אם אין קמח אין תורה כו' ע"ש:

א"ל חיי ר"א כו'. ומה שלא הודיע אותן שהוא ר"א בן חרסום דליכא למימר הכא כההיא דנדרים דהיה ר"ט מצטער על שהודיע להם שהוא ר"ט והציל עצמו בתורתו דהכא לא היה מציל עצמו בתורה אלא במה שהכל שלו והן עבדיו ואפשר שלא היו מאמינין לו ומפני ביטול תורה לא רצה להתעכב שם עד שיודיעם כדקאמר ומימיו לא הלך וראה אותן:

בגדים כו'. הוא פי' הכתוב ויהי כדברה אליו יום יום וגו' דהיינו שהיתה משדלתו בדברים המשנים מיום ליום מערבית לשחרית כו':

א"ל ה' מתיר וגו'. זה המזמור נדרש על יוסף שהתחיל אשרי שאל יעקב בעזרו שברו וגו' ואמרו בב"ר דכתיב וירא יעקב כי יש שבר וגו' יש סבר כו' הוא יוסף הוא השליט כי יש שבר ועבדום וענו אותם וגו' כו' וז"ש השומר אמת לעולם לשמור הבטחת בין הבתרים ואמר עושה משפט לעשוקים שעשה הקב"ה משפט ליוסף שהיה עשוק מאשת פוטיפר עד אשר נתגדל וניתן על ידו לחם לרעבים בכל עולם וסיים הענין שעשה לו הקב"ה משפע ועל שא"ל הנני חובשך כו' ה' מתיר אסורים דכתיב ויריצוהו מן הבור ושא"ל הנני כופף כו' הקב"ה זקף קומתו וגדולתו כמ"ש רק הכסא אגדל גו' ושא"ל לסמא עונוו על שלא רצה להביט עליה ה' פוקח עורים וכל זה כי ה' אוהב צדיקים שהוא יוסף הצדיק ושומר את גרים שהיה יוסף גר במצרים:

לשכב אצלה בעוה"ז כו'. מפורש פ"ק דע"ז ובסוטה פ' אלו נאמרין וע"ש:

גמרא א"ל חיי ראב"ח שאין אנו מניחין אותך הלך ונתן להם ממון הרבה עד שהניחו אותו ומימיו כו'. כ"ה הגי' בע"י:

במשנה אנא השם. עי' תוי"ט ובט"ז או"ח סי' תרכ"א ססק"ב:

רש"י ד"ה מיתיבי ולבשו. והילכתא הוי גמירי לה כו'. הגרע"א בחדושיו הקשה א"כ למאי צריך הש"ס לעיל (לב) להוכיח דובא אהרן כו' ל"נ עה"ס מהא דאר"ח גמירי כו' ת"ל מדגמירי שינוי בגדי לבן מוכח דלובשם שני פעמים. ובעיני לק"מ די"ל דמ"מ היו תכופים זה אח"ז ואעפ"כ היה צריך להחליף הבגדים להוצאת כו"מ מפני שאינה עבודה חשובה כמו הראשונות דומיא דלהוצאת הדשן לעיל (כג ב). וק"ק דשם בברייתא איתא להדיא אחרים פחותין א"כ מאי ס"ד דמקשה הכא. ולכה"פ ה"ל להש"ס לסייעיה להתרצן מינה ועמש"כ בברכות ס"פ מ"ש בס"ד ולשון וקס"ד שבפרש"י אינו מדוייק דהא גם לפי האמת הכי איתא:

גמ' ובכל יום ויום נוטל נאד של קמח על כתפו כו'. נ"ב זה היה קודם שעלה לכהונה גדולה (עי"ל דף ט ע״א). דוגמא בהלל קודם שעלה לנשיאות וכ"כ מציט כפנחס הסתת כ״ג:

שם שאין מניחין אותך. וכיון שראו שאינו בעל עבורה הניחוהו. ומימיו לא ראה אותם לכן לא הכירוהו והיה לו גזבר ופקיד נאמן ממונה עליהם:

כֹּהֵן שֶׁעָשְׂתָה לוֹ אִמּוֹ כֻּתֹּנֶת. יש להקשות הוה ליה למימר 'שֶׁעָשָׂה כֻּתֹּנֶת' ולמה מזכירה על שם אִמּוֹ דמשמע שהיא משתדלת במעשה הכתונת טפי? וכן אָמְרוּ עַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן פַּאבִּי וְעַל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם שֶׁעָשְׂתָה לוֹ אִמּוֹ.
ונראה לי בס"ד דאיתא במכות (מכות יא.) על הורגין בשוגג שגולין לערי מקלט 'לפיכך אמותיהם של כהנים מספיקות להם מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהם שלא ימותו' עיין שם. וידוע דכתונת מכפרת על שפיכות דמים כמו שנאמר (בראשית לז, לא) 'וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם' ולכן מאחר שאמותיהם של כהנים הם שמים לב בעבור בניהם שלא יתפללו עליהם אלו השופכי דם בשוגג שימותו לכך משתדלים לעשות הכתונת המכפרת על שפיכות דמים מצוה מן המובחר כדי שתגין שלא יהיה שפיכות דמים בישראל ולא יצטרכו לגלות לערי מקלט ואז יהיו בניהם ניצולים מקללות הגולין דגלות אין כאן גם קללה אין כאן.

שֶׁמָּא לֹא יִמְסְרֶנָּה יָפֶה יָפֶה. כפל הלשון רוצה לומר בפה ובלב דחיישינן כיון דהוא עצמו מתכבד בה לכך הוא מוסרה ואם לא היה לו כבוד בה לא היה מוסרה מלב ונפש ורצון טוב. ולפי ההשערה כתונת רבי אלעזר בן חרסום שהיתה משתי רבוא עולה למספר גדול ואף על גב דדברו חכמים בלשון גוזמא אפשר דהכא לאו גוזמא הוא.

אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה. נראה ודאי שהלך וקידש בביתו מבעוד יום ובא לשם אחר חשיכה כי היו קובעים ללמוד בית המדרש גם בליל שבת ויש הולכים לביתם אחר חצות לילה לקיים עונת תלמידי חכמים ויש שאין הולכים לביתם דאין להם עונה כי אין נשיהם טהורים ולכן נשארים בבית המדרש עד אור הבוקר, ונזדמן שאותו ליל שבת נשארו שמעיה ואבטליון בבית המדרש כל הלילה והנה בודאי שאותו ערב שבת הזמין לו הקב"ה פרנסתו כנהוג שהוא טְרַפָּעִיק. ומה שאמרו לֹא מָצָא לְהִשְׂתַּכֵּר היינו כדרכו שהוא טְרַפָּעִיק שלם ונעשה לו כך בהשגחה כדי להביאו ליד נסיון להרבות שכרו וכדי שהעולם ילמדו מוסר ממנו.
ומה שהיה מוכרח ליתן לשומר בית המדרש חצי טרפעיק בכל יום עיין מהרש"א שכתב ב' טעמים והם רחוקים. ונראה לי בס"ד דלעולם הבית המדרש היה בתוך העיר דהכי מסתברא מכמה טעמים אך השומר היה בו צורך לבית המדרש בשביל הלילה שאי אפשר להניח פתח בית המדרש פתוח כל הלילה ומוכרח שיעמוד השומר אצל הפתח כל הלילה לפתוח לכל הבא ולנעול אחריו, וגם עוד אפשר שהוצאות של הדלקת אש בימי הקור וגם הדלקת שמן לנרות הכל יעשה השמש מכיסו ותמורת כל זה יקח לו הרווחה זו שיקח מכל אדם חצי טרפעיק ואם לא יתנו לו לא יכניסם יען כי הוא עושה הוצאות כנגד הרווחה זו, והנכנס לבית המדרש בליל שבת מקדים להביא חצי הטרפעיק ביום ששי מבעוד יום והלל ע"ה כיון שלא הביא לא הכניסו ולכך עָלָה וְיָשַׁב עַל פִּי אֲרֻבָּה לִשְׁמֹעַ תּוֹרָה.

וְיָרַד עָלָיו שֶׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם. קשה למאי אצטריך לפרש 'מִן הַשָּׁמַיִם' פשיטא הוא דהשלג יורד מן השמים?
ונראה לי בס"ד דאותו היום לא היה קור גדול שראוי לירד בו שלג אלא ירידת השלג היתה בהשגחה פרטית מן השמים ואינה טבעית מחמת הקור, ולזה אמר וְיָרַד עָלָיו שֶׁלֶג בהשגחה מִן הַשָּׁמַיִם ולא מחמת הקור.
ובזה יתורץ דקדוק אחר דאם היה קור גדול ויורד שלג בטבע איך סיכן עצמו הלל ע"ה לישב על הגג והשלג יורד עליו הלא איתא בגמרא דקמא (בבא קמא סא.) אמר דוד המלך ע"ה כך מקובלני מבית דינו של שמואל כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים הלכה משמו? ובזה ניחא דבעת שֶׁנִתְלָה עַל אֲרֻבָּה לא היה קור גדול ולא היה יורד שלג אלא אחר שנתלה והעמיק מחשבתו בדברי תורה ירד השלג בהשגחה והוא להיותו מעיין בעומק דברי תורה לא הרגיש וכמו שאמרו בשבת (שבת פח.) על רבא דהיה מעיין בשמעתתא ויתבה אצבעתיה תותי כרעיה ונתמעכה עד שיצא דם ממנה ולא הרגיש מחמת טירדת עיונו. ואחר כך מרבוי השלג נתקרר הרבה ונתעלף שלא היה בו כח לקום לפרוק מעליו השלג ולכן גם שמעיה אמר בלשון ספק שמא יום מעונן דאם היה קור גדול לא היה מסתפק בזה והיה מחליט דודאי יום מעונן.
ונראה לי דהיה דרכם לדרוש בליל שבת בבית המדרש ובפרט אחר חצות לילה ברזין עלאין, ולזה אמר כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמַע דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים מִפִּי שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן.
והא דנעשה פרסום צדקתו בחיבוב התורה בַּשֶּׁלֶג ולא באופן אחר נראה לי בס"ד, כי יש שלשה מיני אילופים כלומר לימודים. האחד לימוד הסוד והשני לימוד המשניות דהיינו בקיאות בהלכות פסוקות, והשלישי לימוד העיון והסברא לדעת טעם כל הלכה והלכה. וכל לימוד נקרא אלף מלשון (איוב לג, לג) 'וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה' וכן (תהלים נה, יד) 'אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי' ושלשה פעמים אל"ף עולה שֶׁלֶג [אלף 111 × 3= שֶׁלֶג 333] לכך חיבוב תורה שהיה לו בשלשה לימודים הנזכרים נתפרסם ונודע בענין הַשֶׁלֶג שֶׁיָרַד עָלָיו. ולכך היה עליו שֶׁלֶג שְׁלֹשָׁה אַמּוֹת כנגד שלשה לימודים הנזכרים והם י"ח טפחים שעשה לו הקב"ה נס ונשאר חי.
ונראה לי בזכות חיבוב תורה של הלל אשר נתפרסם ונודע במעשה זו שהיתה בליל שבת, לכך אחרי זה עלה לגדולה ולנשיאות מסיבת השבת שחל להיות ערב פסח בשבת ולא ידעו אם פסח דוחה שבת עד שבא הלל ע"ה והודיעם, נמצא סיבת נשיאותו היה מכח השבת.

רָאוּי זֶה לְחַלֵּל עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת. הקשה הגאון פתח עינים ז"ל מה חידוש זה, והלא פקוח נפש דוחה שבת? ועוד הוה ליה למימר כן בעת שמצאוהו קודם שעשו לו כל אותם המעשים יעוין שם.
ונראה לי בס"ד כי באמת לא הוצרכו לחלל שבת באיסור תורה שנקרא חילול ממש, דרחיצה וסיכה דרבנן וגם המדורה לא הוצרכו להדליק בעבורו אלא היתה מדורה דולקת אצלם מערב שבת אך רצו לפרסם מעלתו לעיני העולם שהוא נכנס בסכנה בעבור חבוב תורה שאינו עתה כחולה שאין בו סכנה דאסור לחלל שבת בעבורו אלא רָאוּי הוּא מצד הסכנה לְחַלֵּל עָלָיו הַשַּׁבָּת, אך לא הוצרכנו לכך מפני שהיה לנו מדורה דולקת. גם כוונו בזה לומר רָאוּי מן הדין לְחַלֵּל עָלָיו אך זכותו גרם שלא הוצרכנו לְחַלֵּל!
ועל דרך הדרש נראה לי בס"ד דידוע דהלל ע"ה היה ניצוץ משה רבינו ע"ה אשר השבת הוא חלקו כמו שאומרים בעמידה 'יִשמַח משֶׁה בְּמַתְּנַת חֶלְקוֹ' ולזה אמר רָאוּי מצד בחינתו לְחַלֵּל עָלָיו הַשַּׁבָּת שהוא בחינתו ויש לו שייכות בו.
או אפשר לומר דאותו היום שלא מצא להשתכר היה ביום חמישי ולשומר לא היו נותנים שכר בעבור היום אלא רק בעבור הלילה מטעם שכתבתי לעיל, ולכן בליל שישי לא הכניסו ונתלה בארובה וכיון שעלה עמוד השחר של יום השישי הרגישו בו וּפֵּרְקוּהוּ וְהִרְחִיצוּהוּ, וְסָכוּהוּ, וְהוֹשִׁיבוּהוּ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה.
ומה שאמרו 'אָמְרוּ: אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה' לא קאי על יום שלא מצא להשתכר בו אלא קאי על היום ההוא שֶׁפֵּרְקוּהוּ וְהִרְחִיצוּהוּ, וְסָכוּהוּ, וְהוֹשִׁיבוּהוּ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה.
ומה שאמרו רָאוּי זֶה לְחַלֵּל עָלָיו הַשַּׁבָּת כלומר אם היה מזדמן דבר זה ביום שבת הנה חשיב מסוכן 'שֶׁרָאוּי זֶה לְחַלֵּל עָלָיו הַשַּׁבָּת' ובזה האופן יתיישבו כמה קושיות ודקדוקים.
ודע כי מה שאמר וְהִרְחִיצוּהוּ הכונה דרחצו אותו במים חמין שהיה מוכן אצלם, והוצרכו לכך מפני כי עורו נתכוון מחמת קרירות השלג ולא היה מקבל הסיכה היטב, ועל ידי רחיצה במים חמין נתפשט העור ואז מקבל הסיכה היטב.

מִפְּנֵי מַה לֹּא עָסַקְתָּ בַּתּוֹרָה?. לפי הכלל הידוע צריך שנראה לו ב' טעמים בדבר ושואל 'מִפְּנֵי מַה' ונראה לי דכאן נמי יש ב' טעמים האחד שאין הזמן שלו מספיק כדי להביא לסיפוק פרנסתו ובני ביתו, והשני שלבו טרוד ואין לו ישוב הדעת ללמוד, ולכן מביאים לו הוכחה מהלל דהוה ביה תרתי.
ולעשיר אומרים לו 'מִפְּנֵי מַה' דגם כאן יש ב' טעמים, האחד שהוא היה מחזיק ביד לומדי תורה, ולכך פטור הוא עצמו מלימוד דכתיב (קהלת ז, יב) 'בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף' והשני ד'מַרְבֶּה נְכָסִים, מַרְבֶּה דְאָגָה' (משנה אבות ב, ז) וטרוד הוא בעסקיו להשגיח עליהם ולכך מביאים לו הוכחה מרבי אלעזר בן חרסום דודאי היה מחזיק ביד לומדי תורה, וגם היה לו נכסים רבים שראוי להיות טרוד לבו בהשגחתם, ועם כל זה לא היה נטרד שכלו בהם ולא היה דואג ומחשב עליהם.

שֶׁהִנִּיחַ לוֹ אָבִיו אֶלֶף עֲיָרוֹת בַּיַּבָּשָׁה. יש להקשות הוה ליה למימר 'שֶׁהָיָה לוֹ אֶלֶף עֲיָרוֹת' ולמה דקדק ללמדינו שבאו לו בירושה? ונראה לי בס"ד להגדיל שבחו שלא תחשוב שהוא המציא והוליד העושר הזה ומסתמא איבד בו זמן הרבה בתחילה עד שעלה בידו עושר הרב הזה לכך אמר שֶׁהִנִּיחַ לוֹ אָבִיו.
והא דאמר כְנֶגְדָּן אֶלֶף סְפִינוֹת בַּיָּם, קשה למאי אצטריך לומר 'כְנֶגְדָּן' לימא 'אֶלֶף עֲיָרוֹת וְאֶלֶף סְפִינוֹת'? ונראה לי דאם היה אומר כן הוה אפשר לומר סך זה הוא לשון גוזמא, הן בעיירות הן בספינות ולא הוו אלף ממש לכך נקיט כנגדן דהראה לנו בזה שהוא תופס המספר בדקדוק ולא נקיט לשון גוזמא.

רָשָׁע, אוֹמְרִים לוֹ: מִפְּנֵי מַה לֹּא עָסַקְתָּ בַּתּוֹרָה?. נראה לי גם כאן יש שני טעמים האחד הוא על דרך המעשה ששמעתי באדם שהיה עשיר גדול אך היה רשע ומנאף הרבה והיו רוצים להעלותו לספר תורה בשביל הממון דמאחר שהוא עשיר הרבה מוכרח שיתנדב והוא היה מסרב ולא היה רוצה שיעלוהו אפילו פעם אחת בשנה, והיה נותן לבית הכנסת נדבת העליה ואינו עולה, וישאלוהו למה אין אתה רוצה לעלות? והשיב שהוא מכבד התורה בכך יען כי הוא טמא בזנות וכמה מיני ניאוף ואין כבוד לתורה שיעלה איש טמא כמוהו לספר תורה! וכן זה הרשע נותן טעם על שאינו עוסק בתורה בשביל שאין ראוי לאיש טמא בטומאת הזנות כמוהו לעסוק בתורה הקדושה. וטעם השני שהוא טָרוּד בְּיִצְרוֹ, ואחר שמשיב טעם זה מביאין לו הוכחה מן יוסף הצדיק ע"ה.
אי נמי איכא שני טעמים, האחד בשביל שהוא יפה מאד חושקים בו הנשים ועושין לו המצאות לפתותו לשכב עמהם לכך הוא מתבלבל מכח מעשים שעושין לו כי יסובבוהו מכל רוחותיו כדי לנאף עמהם, והשני כי גם מצד עצמו היצר הרע בוער בקרבו וטורדו, ולכך הוא משיב גם כן שני טעמים אלו שאומר נָאֶה הָיָה, ולכן חושקים בו הנשים ורודפים אחריו לנאף, ועוד גם מצד עצמו בוערת בקרבו התאוה שטרוד ביצרו היה, ולכך מביאים לו הוכחה מיוסף הצדיק ע"ה.

בְּגָדִים שֶׁלָּבְשָׁה לוֹ שַׁחֲרִית, לֹא לָבְשָׁה עַרְבִית עַרְבִית, לֹא לָבְשָׁה שַׁחֲרִית. כן הגרסא בעין יעקב, ופירש רש"י שֶׁלָּבְשָׁה לוֹ רוצה לומר 'בשבילו' ויש להקשות למה בשחרית נקיט 'לוֹ' ובערבית לא נקיט 'לוֹ' דהוה ליה למימר 'לֹא לָבְשָׁה לוֹ עַרְבִית'?
ונראה לי בס"ד כי היא כל פתויים שלה היו ביום שבעלה אינו בבית אלא הולך לשירות המלך על פקודתו, ולכן בשחרית כשילך בעלה לובשת בגדים נאים ומפוארים בשבילו כדי לפתותו בהם, אך בערבית פושטת אותם הבגדים ולובשת בגדים כמנהגה כי בלילה בעלה עמה בבית, ולכן לא נקיט 'לוֹ' שהוא רוצה לומר 'בשבילו' אלא בשחרית.
וחזר ואמר 'עַרְבִית לֹא לָבְשָׁה שַׁחֲרִית' הכונה אם היה מזדמן שבערבית גם כן לובשת בגדים מפוארים כגון שיש להם ימי איד וכיוצא שמנהגה ללבוש בגדים נאים לא היתה מנחת אותם הבגדים עליה בשחרית שהוא זמן הפיתוי אף על פי שגם אלו הם בגדים נאים אלא מחליפתם ולובשת בגדים נאים אחרים, ולזה אמר 'עַרְבִית לֹא לָבְשָׁה שַׁחֲרִית'.
ונראה לי דהעליות שלו באו לו על פי סדר הדברים שדברה עמו דהיתה אומרת לו תחילה הֲרֵינִי חוֹבַשְׁתְּךָ בְּבֵית הָאֲסוּרִין! וכן הוא תחילת הכל העלהו פרעה מבית האסורין דכתיב (בראשית מא, יד) 'יִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר' ואחר כך אמרה לו הֲרֵינִי כּוֹפֶפֶת אֶת קוֹמָתְךָ! כן אחר כך (שם) 'וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו' וקומת האדם ניכרת ונהדרת במלבושים, ואחר כך אמרה לו הֲרֵינִי מְסַמֵּאת אֶת עֵינֶיךָ! גם הוא בא אחר כך לפני פרעה ונפתחו עיני חכמתו ושכלו ופתר לו החלום ואמר לו פרעה 'אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ' (בראשית מא, לט) ואחר כך נָתְנָה לוֹ אֶלֶף כִּכַּר כֶּסֶף להעשירו ולא קבל לכך נקרא 'אַבְרֵךְ' (שם פסוק מג) שהוא מילה מורכבת 'אב רך' על אשר נתנסה בשני דרכים האחד בעושר שעשתה אותו אב והשני ביסורין שעשתה אותו רך ועם כל זה גבר עליה.

נִמְצָא הִלֵּל מְחַיֵּב אֶת הָעֲנִיִּים. קשה והלא יוסף הצדיק ע"ה קדים והוה ליה למנקט יוסף הצדיק ע"ה ברישא?
ונראה לי בס"ד דנקיט להו כפי חשיבות המתחייבים כי העני אפילו שלא עסק בתורה הוא חשוב בבית דין של מעלה טפי מעשיר וכל שכן מרשע דכתיב (איוב לו, טו) 'יְחַלֵּץ עָנִי בְעָנְיוֹ' דניצול מדינה של גהינם, והעשיר אף על פי שלא עסק בתורה הוא חשיב בבית דין של מעלה טפי מרשע דהוא מאוס בטומאת ניאוף.

הֲרֵינִי חוֹבַשְׁתְּךָ בְּבֵית הָאֲסוּרִין. נראה לי בס"ד דדברים אלו באים ויוצאים ממנה על פי סדר הנהגתו עמה, שהיא רוצה שישאר כל היום לפניה בחצר הפנימי ובחדר שלה אפילו שאין לו עסק שם, והוא היה נשמט ויוצא כל שעה לחצר החיצון כדי שלא תראה אותו, ובעבור שהיה מצערה בכך אמרה לו הֲרֵינִי חוֹבַשְׁתְּךָ בְּבֵית הָאֲסוּרִין! שלא תזוז ממקומך אמה אחת ולא תראה בני אדם עוד בחוץ, ואמר לה 'ה' מַתִּיר אֲסוּרִים'. גם עוד היא רוצה שילך לפניה בקומה זקופה שתראה צורת פניו היטב, והוא כאשר היה מוכרח לילך לפניה בשביל איזה עסק ושמוש היה כופף קומתו כדי שיהיו עיניו מביטות בקרקע ואין צורת פניו נראין לה היטב, ולכן בעבור שהיה מצערה בכך היתה אומרת לו הֲרֵינִי כּוֹפֶפֶת קוֹמָתְךָ בְּעוֹל בַּרְזֶל אֲשֶׁר אַנִּיחַ עָלֶיךָ והוא משיב לה 'ה' זוֹקֵף כְּפוּפִים' גם עוד כשהיתה מדברת עמו לאיזה צורך דאז היה מוכרח להרים ראשו מהביט בקרקע להיות פניו כנגדה לשמוע דבריה ולראות מה שמורה לו באצבעותיה, אז סוגר עיניו ופותחן מעט כדי שלא יסתכל בה היטב ורק פותחן כדי הצורך והיא רוצה שיפתח עיניו היטב, לכן בעבור שהיה מצערה בכך היתה אומרת לו הֲרֵינִי מְסַמֵּאת עֵינֶיךָ אשר אתה סוגרם לפני והוא משיב 'ה' פּוֹקֵחַ עִוְרִים'.

רש"י ד"ה מיתבי וכו' אתא יחזקאל ואסמכיה אקרא. וכעין מה דאיתא בתענית דף י"ז ע"ב:

רש"י ד"ה מיתבי, וקא ס"ד דהכי קאמר.
לישנא קס"ד מוקשה, דהא האמת ג"כ כן הוא דלובש בגדים אחרים, היינו כשחזר ונכנס שם בין הערבים, אלא דאחרים היינו פחותים מהם.
ובמה שפירש"י דהלכתא גמירי שילבוש בגדים לבנים אחרים קשה לי דלפ"ז למאי צריך הש"ס לעיל בפירקין (דף לב ע"א) להוכיח דובא אל אוהל מועד לא נאמרה על הסדר, ממה דקאמר רב חסדא גמירי חמש טבילות ועשרה קדושין, הא בפשוטו מדהלכתא גמירי דמשנה בגדים לבנים אחרים מוכח דלובש שני פעמים לבנים, ומוכח דלאו על הסדר נאמרה ויש ליישב:

[מלואים: מאי לאו אחרים חשובים מהם ק"ל ודקארי לה מאי קארי הא איכא למימר אחרים פחותין כדמשני ומנ"ל לפרש אחרים חשובין מהן ולהקשות:]

נמצא הלל מחייב העניים רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים יוסף הצדיק מחייב את הרשעים. כת הקודמין רמזו עצת ה' היא תקום הי"א ר"ת הלל יוסף אלעזר במותב תלתא אהנו כי עצת ה' לעסוק בתורה היא תקום עכ"ד ואפשר לרמוז בפסוק מבוא העיר ר"ת מחייב אלעזר בעשירים וגם הלל עניים יוסף רשעים:

לעני אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה וכו' פירוש דהגם דאמרו פ' במה מדליקין דברישא שואלים נשאת ונתת באמונה ואח"ך עסקת בתורה הכא לא קאמר דברישא שואלים לו מפני מה לא עסקת בתורה אלא הכונה בהגיע תור שאלת עסק התורה אומרים לו שאף שהיה עני הי"ל לעסוק כמו הלל הזקן ועמ"ש בתוס' ישנים. ואע"ג דאמרו בריש פרק מצות חליצה יחלץ עני בעניו דניצול מגהינם מ"מ הוא נדון ויש לו עונש אחר הגם דנצול מדינה של גהנם:

כלום עני היית יותר מהלל וכו' פי' והיה לו ללמוד מהלל לפחות לקבוע עתים לתורה ביום ובלילה וכמ"ש הרמב"ם פרק א' דתלמוד תורה דהעני חייב לקבוע עתים לתורה. ואם הלל הזקן היה עושה לפנים משורת הדין לעסוק תדיר בתורה מה יענה אם לא עסק כלל ולא קבע עתים:

כשעלה עמוד השחר וכו' דרכן היה לקבוע מדרש גם בלילי שבת וכתבו התוס' בפסחים דף ק"ט דמנהגם לילך לבית המדרש גם בלילי יום טוב כדמוכח בביצה דף כ"א וע"ש בפירש"י. ונראה דלא היו יושבים כל לילי שבת וי"ט בבית המדרש דהיו צריכים גם כן לילך לביתם אלא דהכא בהאי עובדא דהלל היו אנוסים מפני השלג ולכן ישבו כל הלילה עד שעלה עמוד השחר:

ראוי זה לחלל עליו השבת יש להבין מה החידוש הזה והלא פקוח נפש דוחה שבת. ועוד דכשמצאוהו קודם שפירקוהו וכו' הול"ל ראוי זה לחלל את השבת ואח"ך יאמר פרקוהו וכו' ולא אחר שנעשו כל המעשים. ואפשר דהן אמת דלכל אדם מישראל מותר לחלל שבת. אמנם אפשר דאח"ך זה האדם שחיללו שבת בעבורו יגדיל עונות מאד וטוב לו אם לא חיללו עליו שבת והיה מת. ברם אם הוא צדיק גמור מריש ועד כען לזה מצוה גדולה להצילו. וז"ש אחר שכבר פירקו וכו' ראוי זה לחלל וכו' כלומר זה צדיק גמור חזו גברא שלו ראוי ונאות לחלל עליו השבת דהוא מסר עצמו למיתה בשביל התורה ונתקדש כל גופו ודוק:

(לה רע"ב) עבודת יחיד וכו'.—פי' רש"י: הוצאת כף ומחתה. ולפי זה אינו אלא בכה"ג ביוה"כ. וקשה דלעיל (כה א) משמע דמיירי בכהן הדיוט. לכך נראה שדין זה הוא בכל הכהנים, ו"עבודת יחיד" היינו עבודה של קרבן יחיד אבל לא של קרבן צבור, ומדבר תורה אם מסר את הבגדים לצבור עובד בהם אף קרבן צבור, אלא שחכמים תקנו שלא לעבוד בקרבן צבור אלא בבגדים שקנו הצבור. וטעם תקנה זו, שכל הכהנים העובדים עבודת צבור יהיו לובשים בגדים השוים במראה ובדמים, כמו שקונים אותם הצבור. שאם יהיו מותרים להתנדב משלהם יהיה כהן אחד עובד בבגדים של עשרה זוזים ואחד עובד בבגדים של מאה מנה, ולא חששו לזה אלא בקרבן צבור ולא בקרבן יחיד. ואף בשל צבור לא אסרו אלא לכתחילה, אבל אם עבר הכהן והקריב קרבן צבור בבגדים שהתנדב משלו שמסרן לצבור עבודתו כשרה כדאמרינן בר"ה (ז א), דאפי' קרבנות צבור עצמם, שנדבם יחיד ומסרם לצבור כשרים והיינו בדיעבד.

ודע שלהרמב"ם שיטה אחרת בזה בפ"ח ה"ז מהל' כלי המקדש והוא שאפי' לכתחילה יחיד נודב קרבנות ומוסרם לצבור, שדעת הרמב"ם דסוגיא דהכא חולקת אסוגיא דר"ה ופסק כסוגיא דר"ה (כ"ש במל"מ שם, ועי' עוד במל"מ פ"ד ה"ו מהל' שקלים באריכות).

(שם) כתונת משתי ריבוא.—פי' משתי ריבוא זוז דהיינו מאתים מנה. ואיני יודע טעמו של רש"י שהוציא הדבר מפשוטו ופי' "שתי ריבוא מנה". ואולי היה קשה לו השינוי, דה"ל לומר כאן מאתים מנה, וכענין שאמרו לעיל אצל ישמעאל בן פיאבי "מאה מנה". אבל אינו מוכרח די"ל דמשום דשתי אותיות שוות זו אחר זו קשות למבטא, לכן החליפו ואמרו "משתי ריבוא".

מיתיבי גרסינן ברישא והדר גרסינן תני רב שמואל: מיתיבי ולבשו בגדים אחרים. ולא גרסינן וקרבו אל אשר לעם דההוא קרא לא גבי שירות כתיב אלא גבי בגדים שאכלו בהן ולא אפשר לאוקומי ביוה''כ אלא מהאי קרא מותיב ובצאתם אל חצר החיצונה וגו' דאיכא לאוקומי ביום הכפורים דכתיב לעיל מיניה והיה בבואם אל שערי החצר הפנימית ולא יעלה עליהם צמר הא ודאי ביום הכיפורים כתיב דאי בשאר ימות השנה הא איכא מעיל דכוליה תכלת וחושן ואפוד דאית ביה תכלת וכתיב בתריה ובצאתם אל החצר החיצונה יפשטו את בגדיהם וגו' ולבשו בגדים אחרים וקא סלקא דעתיך דהכי קאמר וכשיחזור ויכנס שם בין הערבים ולבש בגדי בד אחרים ולא את הראשונים ומשום דלא רמזה משה באורייתא והילכתא הוו גמירי לה אתא יחזקאל ואסמכיה אקרא ולא יקדשו את העם דכתיב בסיפא מילתא אחריתי היא וכשיתערבו עם העם ילבשו בגדי חול: מאי לאו אחרים חשובין מהן. דאי לאו לעילוינהו למה לי למכתב אחרים דמשמע שלא יהיו דומין לראשונים: לא פחותין מהן. לפי שעבודה הראשונה חשובה ומכפרת וזו אינה אלא לפנות את המקום שאין כבוד שיהיו מונחין שם לפיכך שינה הכתוב בבגדים לפחות: עבודת יחיד. הוצאת כף ומחתה שאינה צריכה לציבור אלא לפי שמוטלת עליו לפנות את המקום לפיכך קורא לה עבודת יחיד: ובלבד שימסרנה לציבור. דסוף סוף מעבודת ציבור היא כך נראה בעיני ואני שמעתי עבודת יחיד מקרא פרשה דתנן [במתני'] (לקמן דף סח:) קורא באיצטלית לבן משלו וקשיא לי בגוה דלא תנן התם ובלבד שימסרנה לציבור: פשיטא. דעובד בה כיון דאמרת מוסרה לציבור דציבור היא: משתי ריבוא. מנה: האמר מר חוטן. של בגדי כהונה כפול ששה לקמן בפרק בא לו (דף עא:): כחמרא במזגא. כיין הנראה מחוץ לכלי זכוכית ואע''פ שהזכוכית עבה כך היה הפשתן מוצהב ונראה בשרו מתוכה: לעני אומרים וכו'. כלומר אם באו ב''ד שלמעלה לחייב עניים ע''י הלל ועשירים ע''י ר' אלעזר וטרודי היצר על ידי יוסף יש פתחון פה לבעל הדין לחייבם: טרפעיק. סלע מדינה שהוא חצי דינר כך מפורש בכתובות (סד.): פירקוהו. פירקו משוי השלג מעליו: אנגריא. עבודת שר העיר ועבודת עצמו היתה והם אינם מכירים בו וסבורים שהוא מיושבי העיירות שלו שעבודת אדוני הארץ מוטלת עליהם: משדלתו. מפתה אותו כי יפתה מתרגמינן ארי ישדל (שמות נב): שלבשה לו. בשבילו: מתני' ראשו לדרום ופניו למערב. מפרש בגמרא שעוקם ראשו לצד ההיכל וקא בעי טעמא אמאי לא מוקי ליה להדיא זנבו למזרח וראשו למערב: והכהן עומד במזרח. אחוריו למזרח:

ניחוש שמא לא ימסרנה יפה יפה קמ''ל. ואפי' לרבנן דרבי יוסי בפרק הבית והעליה (ב''מ דף קיח.) דסבירא להו שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ורבי יוסי אומר אף הרוצה להתנדב בחנם עושה וקאמר דפליגי במיחש דילמא לא מסר לצבור יפה דרבנן סברי חיישינן הכא מודו דאנן סהדי דכ''ג מסר ליה יפה שהוא גדול בתורה ויודע שיש למסור יפה ועוד כיון שכל כבוד כהונה הוא שלו מסר ליה יפה אגב חביבות שעובד בה וכן לבן בוכרי דאמר בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כא:) כל כהן ששוקל אינו חוטא ופריך כיון דלכתחילה לא מיחייב לאיתויי כי קא מייתי מעייל חולין לעזרה ומשני דמסר ליה לצבור איכא למימר אפילו את''ל דסבירא ליה כרבנן דפ' הבית והעליה (ב''מ דף קיח.) בההיא אפי' רבנן מודו כיון שכל ישראל מביאין שקלים אינהו נמי נהי דפטירי מסרי לצבור יפה יפה ועוד כיון שכל ריוח הקרבנות הבאים מן השקלים שלהם הוא גמרי ומסרי יפה: אנא השם. בירושלמי יש דבראשונה אמר אנא השם ובשניה אנא בשם כפר נא וכו':