יומא לא ע"ב

דף לא - ב

ומקשינן: והא איכא - והרי יש אמה בעובי התקרה שמעל חלל השער שהיה 20 אמה, ויש גם אמה נוספת בעובי המעזיבה [טיט וחול מגובלים יחד] כדי שלא יחלחלו המים שבמקוה אל חלל השער.

ואם כן, בהכרח שעין עיטם היה גבוה 25 אמות! ולמה אמר אביי שהיה גובהו 23 אמות בלבד?

ומתרצינן: שערים דבית המקדש, כיון דשישא נינהו, כיון שהיו עשויים מאבני שיש שהם חזקים, במשהו עבדי להו בעובי כל שהוא עשאום. ^[1]

וגם המעזיבה שמעליהם היתה בעובי משהו בלבד. מפני שתקרת שיש אטומה כמעט לגמרי, ואין צורך באמה עובי למעזיבה.

ומקשינן: והא והרי איכא האיך משהו! יש את אותו משהו שבעובי השיש והמעזיבה, ואם כן גובה המקוה הוא יותר מ-23 אמות! ולמה אמר אביי שעין עיטם היה גבוה 23 אמות בלבד?

ומתרצינן: כיון דלא הואי אמתא, כיון שאותו משהו לא היה בעובי אמה - לא חשיב לה אביי. לא החשיב אותו ולא מנאו.

שנינו במשנה: [בשעה שירד הכהן הגדול לטבול] פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם.

והוינן בה: מאי שנא במה שונה סדין של בוץ שבחרו להשתמש בו, ולא השתמשו בסדינים העשויים מבד אחר?

ומשנינן: כדאמר רב כהנא להלן בהסבר המשנה הבאה, ^[2] שעשו את הסדין דוקא מבוץ, כדי שיכיר [שהסדין יהיה לו להיכר] שעבודת היום בבגדי בוץ. ^[3]

שביום הכיפורים העבודות הנעשות בפנים נעשות בבגדי בוץ, ואילו בשאר ימות השנה הכהן הגדול היה עובד בשמונה בגדים, ויש מהם בגדי זהב, כגון הציץ והחושן, והאפוד, ופעמוני המעיל. ^[4]

הכא נמי גם כאן במשנתנו, הטעם שבחרו להשתמש בסדין בוץ, הוא כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ. ^[5]

מתניתין:

שנינו בסוף המשנה הקודמת שכאשר הגיע זמן שחיטת התמיד, פרסו סדין של בוץ בין הכהן הגדול ובין העם, כדי שירד לטבול.

והמשנה כאן ממשיכה לתאר את סדר העבודה:

א. פשט הכהן הגדול את בגדי החול שעליו, וירד למקוה, וטבל.

עלה מן המקוה, ונסתפג, התעטף במגבת כדי לספוג את המים שעליו. ^[6]

הביאו לו בגדי זהב, שמונת הבגדים שכהן גדול עובד בהם כל השנה, ויש מהם העשויים זהב [הציץ, חושן, אפוד, ופעמוני המעיל], ולבש אותם כדי להקריב את קרבן התמיד, שהיה קרב בבגדי זהב.

ודרשו חז"ל מן הכתוב בסדר עבודת יום הכיפורים, שבכל פעם שהיה הכהן הגדול מחליף את בגדיו ביום הכיפורים, היה צריך קידוש [רחיצת ידים ורגלים מן הכיור] על הפשיטה, וקידוש על הלבישה.

ועל כן, אחרי שהכהן הגדול לבש את בגדי הזהב קידש ידיו ורגליו מן הכיור. ^[7]

ב. הביאו לו את קרבן התמיד. קרצו שחטו, ולא היה שוחט אלא את רוב שני הסימנים [קנה וושט] שבצואר הבהמה, מפני שהיה צריך למהר ולקבל את הדם, שהרי כל עבודות יום הכיפורים אינן נעשות אלא על ידי כהן גדול. ^[8]

ומירק גמר כהן אחר את השחיטה, על ידו בשבילו. ^[9],

קבל הכהן הגדול את הדם של קרבן התמיד מצואר הבהמה לתוך כלי, וזרקו על המזבח.

ולפני שהמשיך הכהן הגדול בעבודת התמיד [הקטרת איבריו], הוא עבר לעסוק בהקטרת הקטורת והטבת הנרות:

ג. נכנס להיכל על מנת לעשות את העבודות דלהלן: להקטיר קטורת של שחר, שהיו מקטירים על מזבח הזהב בכל יום [שמות ל ז].

ולהיטיב להכין את הנרות שבמנורה שיהיו טובים להדלקה. ^[10]

ד. והמשיך בעבודה, להקריב את הראש ואת האברים של עולת התמיד.

ואת מנחת החביתין שהיה מקריב כהן גדול בכל יום [עשירית האיפה סולת, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב. ויקרא ו יג].

ואת היין, שהיו מנסכים עם התמיד בכל יום [רביעית ההין לכבש האחד. במדבר כז ז]. ^[11]

ה. ועתה המשנה חוזרת ומבארת שאין כל העבודות שבעולת התמיד נעשות כולן בזו אחר זו [גם בשאר ימות השנה]:

קטורת של שחר היתה קריבה בין זריקת דם התמיד, להקטרת האברים שלו. ^[12]

וקטורת של בין הערבים [שהקטירו על מזבח הזהב בכל יום בין הערבים. שמות ל ח] היתה קריבה בין הקטרת האברים של התמיד של בין הערביים לבין הקטרת הנסכים הבאים עם התמיד.

ו. כאן המשנה סיימה לבאר את סדר הקרבת תמיד של שחר. וחוזרת שוב לדיני טבילת הכהן הגדול: ^[13]

אם היה כהן גדול זקן או איסטניס מפונק ביותר, ואינו סובל את קרירות המים בטבילתו [מאירי], ^[14] מחמין לו מים חמין בערב יום הכיפורים, ומטילין אותם לתוך המקוה הצונן ביום הכיפורים עצמו, כדי שתפיג שתסור צינתן של המים. ^[15]

גמרא:

במשנה הבאה [לקמן לד ב] נחלקו רבי מאיר וחכמים בקידוש הידים ורגלים שעשה הכהן הגדול סמוך לטבילה השניה, כשהחליף את בגדי הזהב בבגדי לבן, כיצד עשה:

דעת חכמים:

תמיד היה הקידוש בשעה שהיה הכהן הגדול לבוש בגדי קודש.

וכך עשה: קידש לפני פשיטת בגדי הזהב, ואחר כך הפשיטם, וטבל ולבש את בגדי הלבן, וקידש את ידיו שנית בשעה שהיה לבוש בבגדי הלבן.

נמצא, שלדעת חכמים קידוש אחד הוא משום פשיטת בגדים, וקידוש שני משום לבישת הבגדים החדשים.

דעת רבי מאיר:

תחילה, פשט את בגדי הזהב, ורק אחר כך - קידש ידיו ורגליו, וטבל. ואחרי שלבש את בגדי הלבן, קידש את ידיו ואת רגליו שנית.

מפני שלדעת רבי מאיר שני הקידושים היו משום לבישת הבגדים החדשים - קידוש אחד לפני לבישתם, וקידוש שני אחרי לבישתם. ^[16]

המימרא דלהלן אמרוה רבנן תלמידי רב פפא קמיה דרב פפא:

הא, משנתנו, שלא שנינו בה בטבילה הראשונה אלא קידוש אחד [אחרי לבישת בגדי הזהב], מובנת היטב לדעת חכמים.

שלדבריהם - קידוש אחד היה משום הפשיטה. וקידוש שני משום הלבישה. ובטבילה ראשונה, הרי פשט בגדי חול [שלבש בלילה] שאינם טעונים קידוש, ולכן לא היה מקדש ידיו ורגליו אלא פעם אחת בלבד, בלבישת בגדי הזהב.

והיא דלא כרבי מאיר.

דאי משנתנו כרבי מאיר היא, יש להקשות קושיא:

כיון דאמר רבי מאיר שאת תרי קידושי, את שני הקידושים - אלבישה עביד להו, סמוך ללבישה עושה אותם, קידוש אחד לפני הלבישה וקידוש אחד אחריה.

אם כן, הכא נמי, גם כאן בטבילה הראשונה ליעביד תרי קידושי אלבישה! יעשה שני קידושים על לבישת בגדי הזהב! ולמה שנינו במשנה שבטבילה ראשונה עושב קידוש אחד בלבד? ומוכח שמשנתנו היא כרבנן [ושלא כרבי מאיר].

אמר להו רב פפא לתלמידיו, יש ליישב את דברי משנתנו גם לדעת רבי מאיר:

בין לרבנן ובין לרבי מאיר - חד, קידוש אחד נעשה אפשיטה דבגדי קודש, ורק חד קידוש אחד, נעשה אלבישה של בגדי הקודש החדשים.

ולכן, כאן במשנתנו בטבילה הראשונה, שהפשיטה היתה מבגדי חול [שלבש בלילה], לדברי הכל לא הוצרך לקדש אלא קידוש אחד.

אלא, שאם כן קשה: מדוע נחלק רבי מאיר על חכמים ואמר שהקידוש הראשון היה אחרי הפשיטה? ^[17]

ענה על זה רב פפא: והכא בענין טבילה שניה, בהא קא מיפלגי:

נאמר [ויקרא טז פסוקים כג כד], בענין עבודת יום הכיפורים:

א. "ופשט את בגדי הבד אשר לבש".

ב. "ורחץ את בשרו במים במקום קדוש".

ג. "ולבש את בגדיו".

ורחיצה האמורה כאן פירשו חכמים שקידוש ידים ורגלים היא.

וכיון שרחיצה ["ורחץ"] מוזכרת בתורה בין פשיטה ללבישה, דרשו חכמים את הרחיצה על הפשיטה שלפניה, ועל הלבישה שאחריה, והרי שני קידושים בהחלפת הבגדים.

ומודים חכמים ורבי מאיר שהקידוש השני שהיה מקדש על לבישת הבגדים נעשה אחרי הלבישה. ודרשו זאת לקמן מן הכתוב.

ועוד מודים חכמים ורבי מאיר, שהיות ופשיטה ולבישה נכתבו בתורה סמוכים זה לזה, ולומדים קידוש לשניהם מאותה מילה - "ורחץ", לכן מקישים את הקידוש שבפשיטה לקידוש שבלבישה כדלהלן.

אלא שנחלקו במה הקישן הכתוב זו לזו:

רבי מאיר סבר: מקיש הכתוב פשיטה ללבישה ללמדך דבר זה:

מה לבישה - קודם לובש, ואחר כך מקדש.

אף פשיטה - קודם פושט, ואחר כך מקדש.

ורבנן סברי: מקיש הכתוב פשיטה ללבישה ללמדך דבר זה:

מה לבישה - כשהוא לבוש בבגדי קודש מקדש.

אף פשיטה - כשהוא לבוש מקדש, לפני שפושט.

נמצא שלדברי רב פפא הכל מודים שקידוש הראשון הוא משום פשיטת בגדי הקודש, ולכן סמוך לטבילה ראשונה קידש רק פעם אחת על הלבישה. אבל על הפשיטה לא היה מקדש שהרי הפשיטה היתה בבגדי חול.

אמרו ליה רבנן התלמידים לרב פפא יש לתמוה על דבריך:

ומי מצית אמרת הכי? וכי אתה יכול לומר שרבי מאיר לא מצריך סמוך לטבילה הראשונה אלא קידוש אחד?!

והתניא והרי שנינו בברייתא בענין טבילה ראשונה:

חכמים אומרים: פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם, פשט, וירד וטבל, עלה ונסתפג, הביאו לו בגדי זהב ולבש, וקידש ידיו ורגליו. נמצא, שלדעת חכמים היה קידוש אחד בלבד סמוך לטבילה הראשונה.

רבי מאיר אומר: שני קידושים היה הכהן הגדול עושה: פשט וקידש ידיו ורגליו פעם ראשונה. וירד וטבל, עלה ונסתפג, הביאו לו בגדי זהב ולבש, וקידש ידיו ורגליו פעם שניה.

ומפורש בברייתא שלדעת רבי מאיר היו שני קידושים סמוך לטבילה הראשונה. ^[18] ומכאן הקשו תלמידי רב פפא, על דבריו שרבי מאיר מודה בטבילה הראשונה שהיה בה קידוש אחד בלבד.

אמר להו ענה להם רב פפא:

אני אמרתי שמדברי המשנה להלן בענין הטבילה השניה אין ללמוד שרבי מאיר חולק על משנתנו.

אבל, אי תניא בפירוש בברייתא, שרבי מאיר חולק, וסובר שסמוך לטבילה הראשונה היו שני קידושין, הרי תניא.

כלומר, כיון שיש ברייתא בפירוש שרבי מאיר חולק על משנתנו, אין לחלוק על דברי הברייתא.

ועכשיו שלמדנו שחכמים ורבי מאיר נחלקו בטבילה ראשונה, אם היו בה שני קידושים או קידוש אחד, דנה הגמרא, לפי זה, בדברי המשנה הקודמת [דף ל א] ששנינו בה: חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום.

פרסו סדין של בוץ כו'. כדי שיהא זכור שעבודת היום בבגדי בוץ. סוגיא דשמועה זו ה' טבילות וי' קדושין הן לרבנן כשהוא לבוש בגדי קדש בין בגדי זהב בין בגדי לבן עודם בגדי הקדש עליו מקדש ידיו ורגליו ופושט וטובל ועולה ולובש ומקדש ידיו ורגליו ועובד עבודתו. ולר' מאיר תרי קידושי אלבישה עביד להו.

כיצד פושט ומקדש וטובל ולובש ומקדש על כל טבילה ב' קדושין מיהו לרבנן בטבילה הראשונה כשפושט בגדי חול ולובש בגדי קודש אינו מקדש אלא קדוש אחד בלבישה בלבד. נשאר להן קדוש אחד תשלום העשרה כשמשלים העבודה כולה וצריך לפשוט בגדי קדש מקדש ידיו ורגליו ואח"כ פושט בגדי קדש ולובש בגדי חול:

כדאמר רב הונא כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ הכא נמי כו׳ והא דרב הונא לקמן איתמרא גבי סיפא נמי דקתני פירשו סדין של בוץ בינו לבין העם ותמיה׳ מילתא אמאי איתמרא התם טפי מהכא וי״ל דלקמ׳ שהוא טובל לצורך עבודה שהיא בבגדי בוץ שייך לומר שלפיכך פרסו סדין של בוץ שם אבל בכאן שהעבודה שיש לו לעבוד עכשיו היא בבגדי זהב לא שייך כולי האי לפרוס סדין של בוץ מהאי טעמא ומשום הכי אמרה רב הונא אדלקמן ותלמוד׳ קאמ׳ דהיינו נמי טעמא דהכא שלא חלקו בין טבילה לטבילה ונוסחי איכא דגרסי הכא אמר רב הונא כדי שיכיר כו'. והכי נמי גרסי׳ לקמן ולפי זה אכולה מתני׳ אמרה רב הונא בחדא אלא שהתלמוד מביאה על כל חדא וחדא ודכותא בתלמודא:

דלא כר׳ מאיר. פי׳ אלא כרבנן דסבי׳ להו דתרי קדושי חד הוי אפשיטה וחד הוי אלבישה והכא ליכא אלא חד משום לבישת בגדי זהב שהם קדש. אבל אפשיטה ליכא קדוש כיון דבגדי חול נינהו:

רבי מאיר סבר מקיש פשיטה וכו׳ ורבנן סברי. כו׳ וא״ת מכדי קראי כר׳ מאיר וכרבנן דייקי וא״כ במאי פליגי. י״ל דרבנן סברי דלא מסתבר דליעביד קדוש בעזרה בעודו ערום ור׳ מאיר סבר דכיון דקדוש משום פשיטה בתחלה יש לו לעשות דבר שהוא גורם הקדוש שלא יהא הטפל קודם לעיקר ואי משום ערום יכסה עצמו בשום דבר בשעת קדוש.

והתניא פרשו סדין. כו׳ פי׳ ומדלא תני לרבנן בסיפא אלא קדוש אחד מכלל דבטבילה ראשונה קיימינן שפושט בגדי חיל ואפילו הכי קתני ר׳ מאיר שני קדושין אלמא לר׳ מאיר אפי׳ בטבילה ראשונה איכא תרי קדושי דתרויהו אלבישה עביד להו:

אי תניא תניא. וא״ת וכיון דאתברר דר׳ מאיר פליג אטבילה ראשונה מאי שנא דתני תנא דמתני׳ מאי דפליג בטבילה שנייה ולא קתני מאי דפליג בטבילה ראשונה וי״ל דמשמ׳ ליה דאי תני לה ברישא לא הוה שמעי לסיפא דהוה אמרי׳ להכי קתני ר׳ מאיר שפושט ואח״כ מקדש מפני שלא יקדש בבגדי חול קמ״ל דלבוש בגדי קדש פושט ואח״כ מקדש וכל שכן ברישא ומיהו משום דלא תסוק אדעתין דחדא אפשיטה וחדא אלבישה עביד להו אתא תנא ברא וקתני מאי דפליג ברישא ומאי דלא פריש במתני׳ פריש בברייתא:

ולענין ביאור מיהא ר' מאיר היה חולק בסידור זה ואומר שכל הקדושין לכבוד הבגדים שהוא בא ללבוש ולא לכבוד אותם שהוא פושט כלל ומתוך כך אינו מונה קדוש שקודם טבילה אלא אחר שפשט בגדים שהוא לבוש עכשיו וכשפשטם מקדש וטובל ולובש ומקדש ומתוך כך אין קדוש אצלו בערב אחר שגמר העבודה כולה שהרי בגדי חול הוא בא ללבוש ולכבוד אותם שבא לפשוט אין קדוש שאין קדוש לכבוד פשיטה כלל אבל בשחרית יש בה שתי קדושין שכשפשט בגדי חול מקדש וטובל ולובש בגדי זהב ומקדש ולמדת שלדברי הכל יש כאן חמש טבילות ועשרה קדושין אלא שנחלקו בקדוש אחד כמו שביארנו בפירושינו ומ"מ הלכה כחכמים ולפי דרכך אתה למד שהקרבת אילו ואיל העם שבבגדי זהב מפסיקין בין עבודת היום להוצאת כף ומחתה וכן הדעת סובלת שאי אפשר להוציא כף ומחתה תיכף שהכניסן שהרי עדיין לא נשרפו הבשמים שהניח ע"ג הגחלים לפיכך הוא מניחן ויוצא לעשות אילו ואיל העם וחוזר ונכנס בין הבדים להוצאת כף ומחתה ואע"פ שהמקרא מוכיח שלאחר שהוציא כף ומחתה יוצא לעשות אילו ואיל העם כבר אמרו שכל הפרשה נאמרה על הסדר חוץ מן הפסוק הזה ר"ל ויצא ועשה את עולתו שמשמעו אחר שבא לאהל מועד ר"ל לפנים ונשלמו כל ענייני הקטורת שהוצאת כף ומחתה בכללם ואינו כן שאלו היה כן לא היו שם אלא שלש טבילות וששה קדושין שהרי כל עבודת הפנים היתה בבת אחת ובטבילה אחת ולא הוצרכו אלא לטבילה לתמיד של שחר וטבילה לעבודת פנים שהוצאת כף ומחתה בכללם וטבילה לאילו ואיל העם ולמוספים ולתמיד הערב שהרי אלמלא שהוצאת כף ומחתה מפסקת בין האילים למוספין ותמיד הערב לא היתה ביניהם טבילה שהרי כולם בבגדי זהב היו אלא עבודת היום לא היתה נעשית כולה ביחד אלא נשארה ממנה הוצאת כף ומחתה ונמצא טובל בין עבודת פנים לאילים ובין אילים לכף ומתתה ובין כף ומחתה למוספים ותמיד הערב כמו שיתבאר בפרטי סדר העבודות:

המשנה השניה והכוונה בה בענין החלק הראשון ג"כ והוא שאמר הביאו לו את התמיד קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו וקבל את הדם וזרקו נכנס להקטיר קטרת ולהטיב את הנרות ולהקריב את הראש ואת האברים ואת החלבים ואת היין אמר הר"ם קרצו ר"ל שחטו והוא מגזרת קרץ מצפון והוא שישחוט רוב השנים כי עבודת היום לא תהיה כי אם בכהן גדול ופי' מירק אחר שחיטה על ידו השלים אחר השחיטה אחריו ומירוק נקרא השלמת הפעולה איזו פעולה שתהיה ונסתפג כמו נתקנח קטרת של שחרית היתה קרבה בין הדם לאיברים ושל בין הערבים היתה קרבה בין איברי' לנסכי' אם היה כהן גדול זקן או אסטניס מחמין לו חמין ומטילין לתוך הצונן כדי שתפוג צינתן כבר קדם לך בהלכות שלפני אלו כי קטורת של שחר קרבה בין דם לנרות ואמרם בכאן בין דם לאיברים ר"ל כי אין זריקת דם התמיד והקטרת איבריו מעשה תכוף כלומר שיהיה זה אחר זה אבל מבדיל ביניהם בקטורת וכמו כן בהדלקת נרות ומפני זה לא זכר בכאן הדלקת נרות לפי שלא נתכוין בזה המאמר לסדר העבודות והוא ענין אמרם בסדורם לא קא מיירי ואסטניס הוא שגופו מצונן וקר וענין חמום המים היא שיהיו מחמין עששיות של ברזל מערב יום הכפורים באש עד למחרת ומכבין אותן במים שהיה טובל בהן והיו,,,

אמר המאירי הביאו לו את התמיד כלומר אחר שפשט בגדי חול וטבל ולבש בגדי זהב וקדש ידיו ורגליו הביאו לו את התמיד ר"ל הטלה לתמיד של שחר וקרצו והוא ענין חיתוך הנעשה במהירות ובפתע ופירשו בגמ' שהיה ממהר לשחוט בו רוב שנים ולא היה גומר את השחיטה והטעם מפני שכל עבודות היום אינן נעשות אלא בכהן גדול ואלו היה הוא שוחט מכל וכל היה כהן אחר צריך לקבל את הדם מצד שהוא ממהר לצאת והקבלה עבודה גמורה היא ואינה אלא בכהן גדול ומתוך כך היה שוחט הוא רוב שנים במהירות והכלי מוכן אצלו לקבל את הדם ומניח את השחיטה וכהן אחד מבית אב שהיה ראוי לעבוד באותו היום אלו לא היה יום הכפורים גומרה ואין אנו חוששין למה שכהן אחר גומר שמאחר שנשחטו רוב סימנין אין גמר השחיטה נקרא עבודה ואע"פ שמצוה היא לגומרה כדי שיצא כל הדם יפה וכדכתיב ואת כל הדם מ"מ אינה אלא מדברי סופרים וקרא אסמכתא בעלמא הוא ואף סופרים לא אמרוה אלא לכתחילה אבל בדיעבד לא פסל וזהו ענין האמור כאן ומירק אחר שחיטה על ידו ר"ל גמר את השחיטה במקומו שהמירוק הוא לשון גמר דבר:

ולמדת שאע"פ שבכל ימות השנה השחיטה כשרה בזר אף לכתחילה חוץ מן התמיד שלכתחילה צריך כהן ביום הכפורים מיהא אינה אלא בכהן גדול לכתחילה אלא שבדיעבד אינה פוסלת שלא מצינו שחיטה פסולה בזר בשום מקום כמו שיתבאר:

וזרקו וכו' ר"ל שאחר שקבל את הדם בכלי הלך וזרקו כדין זריקת עולה והיא זריקה בכלי עצמו ולא בהזאת אצבע וכן נתינת דמה מחצי המזבח ולמטה שתי מתנות שהן ארבע חציו לקרן מזרחית צפונית וחציו לקרן מערבית דרומית מפני שקרנות אלו היה בהם יסוד ועולה טעונה יסוד מדכתיב אל יסוד מזבח העולה ולא כתיב יסוד המזבח סתם אבל מזרחית דרומית אע"פ שהיה פוגע בו תחלה בעלייתו לכבש אינו נותן בו שאין בו יסוד שיסוד המזבח לא היה מקיף כל המזבח אלא שהיה מהלך על פני כל הצפון ועל פני כל המערב ונכנס במזרח אמה ובדרום אמה ונמצא שקרן מזרחי דרומי לא היה לו יסוד כמו שביארנו בפרק ראשון ט"ו ב' ומתוך כך היה נותנה בשתי קרנות שהזכרנו עד שיהא מן הדם בארבע כותלי המזבח שהרי נאמר בה סביב ושירי הדם נשפכין על יסוד דרומי:

נכנס להקטיר קטרת ר"ל קטרת שבכל יום שהיו מקטירין בשחרית חצי מנה על מזבח הזהב ומטיב את הנרות ר"ל הטבת חמש נרות ומקריב את הראש ואת האיברים של התמיד ואת החביתין ר"ל חביתי כהן גדול שבכל יום וכן מנחת התמיד אע"פ שלא הוזכרה כאן ואת היין ר"ל ניסוך היין ואמר אח"כ דרך כלל שקטרת של שחרית היתה קריבה ר"ל אף בכל יום בין זריקת הדם להקרבת האיברים ופירוש הדברים שלא היתה הקרבת האיברים סמוכה לזריקת הדם אלא הקטרת היה מפסיק בנתיים והוא הדין שהדלקת נרות היתה מפסקת ביניהם שהרי הטבת חמש נרות היה [מקודם], שאחר שחיטת התמיד וזריקת דמו מטיב חמש נרות ומעלין אחריה האיברים לכבש ומקטירין [הקטרת] ואח"כ מטיב שתי נרות ומקריבין את האיברים אלמא שהדלקת כל הנרות קודם הקטרת האיברים ולא הוזכרה כאן מפני שלא כיון במשנה זו להזכירן על הסדר מפני שלא נתכוין כאן לסדור העבודות שאלו כן היה לו לומר בין נרות לנרות אלא לא כיון אלא לומר שלא היתה הקטרת איברים תכופה לזריקת הדם ושל ערבים ר"ל קטרת של בין הערבים קריבה בין איברים לנסכים וזו מיהא אינה הלכה אלא דינה בערב כבשחרית:

היה כ"ג זקן או אסטניס ר"ל מעונג ביותר ואינו סובל כמה דברים ששאר בני אדם סובלים אותם ומתוך כך אינו סובל קרירות המים לטבילת שחרית מחמין לו חמין ועלה על דעתינו עכשיו מים ממש וביום הכפורים עצמו אע"פ שהיא אב מלאכה ואין פוסלין את המקוה משום שאובה שמקוה שלם אינו נפסל בכך וכ"ש שמקום טבילה מעיין ומ"מ פירשו שלא היו מתירין כך חלילה וחס אלא עששיות של ברזל ר"ל חתיכות עבות של ברזל מלשון עשת שן היו מחמין מבערב ומניחין אותן באש עד למחר ובשעת טבילה מסירין אותן בנחת מעל האור בלא נדנוד הגחלים ומטילין אותן לתוך המים להפיג צנתן ואין זה אלא שבות ואין שבות במקדש ואע"פ שיש כאן מלאכה גמורה והוא הצירוף ר"ל שמחזק הברזל כשמניחו במים אחר חמומו כמנהג הנפחים מ"מ אינו מכוין לכך אלא להפיג צנת המים ומלאכת מחשבת אסרה תורה ואין צריך להעמידה בשלא הגיע לצירוף ר"ל שנצטנן מעט ואינו חם כל כך וכן אם היו מחמין מים מערב יו"ט היו רשאים למחר לסלקן מעל האור ולשפכן לתוך המקוה שאין כאן אלא שבות ובמקדש מותר:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כדאמר רב כהנא כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ. לקמן בפירקין קאמר לה רב כהנא נמי (גבי)^א)צ"ל כהך. הך מילתא [גבי סיפא] והא דלא אמרה הכא^ב)צ"ל משום דבהך עבודה דינה לעשות כו'. משום דדרך עבודת תמיד לעשות בבגדי זהב והך דלקמן מיירי בבגדי בוץ ואתי שפיר טפי למימר לקמן מ"מ כולן היו מענין אחד:

פושט ואח"כ מקדש. דלא מסתברא ליה לרבי מאיר שיעשה הקידוש קודם המעשה שיהא טפל קודם לעיקר ולרבנן לא מסתברא שיעשה קידוש ערום בעזרה אבל לרבי מאיר צריך הוא לעשותו בעזרה אלא שיכסה עצמו בשום דבר^ג)צ"ל דאין. ואין קידוש אלא בפנים כדאמר קדש בכלי שרת בחוץ או בכלי חול בפנים ועבד עבודתו פסולה:

מה לבישה לובש ואח"כ מקדש. כדאמר רב אחא בר יעקב לקמן הכל מודים בקידוש שני שלובש ואח"כ מקדש כו':

אי תניא תניא. תימה כיון דרבי מאיר פליג ארישא מ"ט לא פליג בהדיא ברישא וי"ל דמההיא ברייתא לא הוה ש"מ יעשה שני קידושין בפשיטה הראשונה שהיה לבוש בגדי קודש תחילה דההיא לעיל מיירי שלבוש היה בגדי חול^ד)עיין בריטב"א שהדברים מבוארים שם. ועי' ש"י.:

גמרא ופשט ורחץ ולבש ר"מ כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה ופשט כו' אופשט ואולבש כאילו כו' ובד"ה ר"מ כו' כשהוא לובש מקדש כו' ובד"ה ומי מצית כו' בגדים שהוא לבוש כו' ובד"ה אמר להו אי כו' אבל אי לא אשכחיתו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה כיון דשיישא כו' עבדי ליה למעזיבה כו' לא בעי נמי אמה תקרה כו' עכ"ל מדבריהם נראה דהוו גרסי הכי בשמעתין עבדי ליה למעזיבה אבל מפרש"י אין נראה כן וק"ל:

במשנה ואת האברים והחביתין. עתוי"ט. ומש"כ בתור"ע שהרמב"ם כולל בשם נסכים הסלת והיין וכמ"ש התוי"ט בשמו בזבחים. הרחיק אה"ד כי כמו כן כתב ברפ"ה דשקלים ורמזו לקמן במ"ה. ובעיקר תמיהת התוי"ט מדוע לא תני הסלת דלכאורה תמיה רבתי היא. והת"י כ' לקמן (לב ב) דהמנחה בכלל חביתין וזה דוחק. ולעד"נ דכיון דקי"ל מנחתם ונסכיהם אפילו בלילה ואפי' למחר וזהו אפי' לכתחלה כמש"כ התוס' בר"ה (ל ב) בסה"ד ולכן אינה נקראת עבודת היום שתהא דוקא בכה"ג וביותר לדעת הריטב"א שהבאתי לעיל (יב) ע"ש. ול"ד לאברים שכשרים בכל הלילה שאחריו. משום דבקדשים הלילה הולכת אחר היום. ועוד דלא היה יכול להקטיר החביתין אם לא שתקדם להם אברי התמיד כדלקמן (לג ב) וע"ש בתד"ה העולה ויש עוד לחלק. אבל היין מפני השיר שאומרין עליו לכן לכתחלה מצותו עם הקרבן כמש"כ התוס' בר"ה שם. והמנחה אינה מעכבת את היין כדאיתא במנחות פ"ד מ"א לזאת יכולין להביא היין היום עם הקרבן ומנחתו אפילו אחר י' ימים. והאי דלקמן בסדור אביי מנחה קודם ליין היינו כשמביאן בב"א:

משנה שם אם היה כ"ג זקן כו' מחמין לו חמין ומטילין כו'. בתור"ע דקדק מסדר המשנה דלא הותר זאת אלא בד' טבילות שהיו בקודש דאין שבות במקדש והכא איכא שבות דמצרף כגי' התוס' לקמן (לד ב) ע"ש. ותמיהני דע"כ ל"א לקמן דהוי שבות אלא לר"י דאמר עששיות של ברזל כו' אבל תנא דמתניתין דאמר בחמין ליכא איסורא כלל עי' שבת (מב) ובתוס' שם. ומסדרא דמתני' אדרבה משמע דאטבילה ראשונה קאי דהא תני לה קודם להא דהביאוהו לבית הפרוה כו' [וכמ"ק בתוס' סנהדרין (יח ב) ד"ה משום צינה דבכל הטבילות היו עושין כן] :

גמרא ופשט ורחץ ורחץ ולבש. הרש"א מחק ורחץ הב'. והוא לחנם כי כן איתא גם לקמן (לב) וכן בפירוש רש"י ותוס' כאן:

ד"ה וקידש. מן הכיור. עי' תוי"ט. ובירושלמי פ"ד סוף הלכה ה' איתא בזה פלוגתא דאמוראי קידוש ראשון אי הואי מן הכיור או מן הקיתון של זהב. אך מש"כ רש"י כדיליף כו' לכאורה הוא לל"צ דקידוש זה תיפוק ליה דתחלת עבודה היא:

תד"ה כדאמר ר"כ שלא יטעה וילבש כל ח' בגדים.
לא זכיתי להבין, דאם נידון דהלבישה שניה לא יטעה כיון דפושט בגדי זהב ויש לו ללבוש בגדים אחרים, א"כ מאי חשש בפעם ראשון כשפושט בגדי חול שילבש כל ח' בגדים הא באמת כך הדין דלובש בגדי זהב, וד' יאר עיני:

[הא דלא כר"מ] ק"ל מאי פריך הא טבילה ראשונה לכ"ע לא דמי לשאר טבילות וכדתנן לעיל ה' טבילות וי' קידושים טובל כה"ג ומקדש בו ביום וכולן בק' חוץ מזו בלבד שהיתה [בחול] פירש"י לעיל שאינה באה חובהליוה"כ דהא כל יומא נמי איתא אבל טבילות הבאות חובה ליוה"כ כתב רחמנא במקום קדוש וה"נ לבישה ראשונה לאו משום [יוה"כ אתי הלכך סגי לה בחד קידוש כמו בכל השנה דס"ל בחד קידוש דהא קרא דופשט ורחץ ורחץ ולבש דמניה נפקא ליה בסמוך להני קידושין לא מיירי מלבישה א' ומיהו למאי דפי' לעיל [דהני ה"ט שטובל כה"ג] בו ביום הלכתא גמירי לה מהלכה למשה מסיני ומקרא לא נפקא ליה אלא דבעי במ"ק וכמו שאפרש עוד לקמן א"כ פריך שפיר דראוי להיות כל הקי' בחד גוונא כיון דכולהו בחד גמרא נ"ל וכמו הני ד' טבילות אחרנייתא תרי קידושי אלבישה עביד לה ה"נ לעביד תרי קידושי אלבישה וכה"ג אמ' ספ"ק דהוריות גבי ה' חטאות מתות ר"ש בחד מקום גמיר לה ועוד כיון דג"ל י' קידושין לבו ביום [ראוי לעשות תרי קידושי בטבילה א' דא"א] לא בעינן בטבילה א' אלא חד קידוש ותו לא ובע"כ קידוש בתרא לסוף עבד ליה כי פשט בגדי קודש ולבש בגדי חול כדמסיק בשמעתין אליבא דר' והא א"א לר"מ דס"ל ב' קידושין אלבישה עביד לה [א"כ הך קידוש בתרא] דעביד לה אפשיטה מנ"ל קי' אלא ודאי לר"מ בעי ב' קידושין אלבישה דתחילה:

כיון דאמר ב' קידושי אלבישה עביד לה וה"נ מסיק במסקנא דלר"מ ב' קידושין אלבישה עביד לה [וק"ל הא לקמן] יליף לקידוש לרבי מופשט ורחץ ולבש מדהוטל לורחץ בין פשיטה ללבישה ליתן רחיצה לפשיטה ורחיצה ללבישה והאי ורחץ מבעי ליה לרבי דהיינו קידוש דאלו טבילה מקרא אחרינא נפקא ליה וראב"ש מוקי לה האי קרא ופשט ורחץ אטבילה וקידוש נפקא ליה מק"ו מה במקום שאינו טעון טבילה טעון קידוש מקום שטעון טבילה אינו דין שטעון קידוש והשתא ר"מ כמאן ס"ל אי כרבי דיליף [מופשט] ורחץ ורחץ ולבש כדכ"ר לקידוש בין פשיטה ללבישה א"כ ע"כ חד קידוש אפשיטה וחד אלבישה ולא תרוייהו אלבישה ואי כר"י וראב"ש הא מהקישא דפשיטה ללבישה נ"ל לב' קידושין [הרי בהדיא דחד מהנך ב' קידושי אפשיטה] בעי':

והכא בהא קמיפלגי ופשט ורחץ] ק"ל אמאי נקט להאי קרא דרבי לחוד נ"ל מהתם לקמן בשמעתין לי' קדושין ולא נקט דרשא דר"י וראב"ש דנ"ל לקידוש דלבישה מק"ו ולפשיטה מהקישא דפשיטה ללבישה והוה מצי למימר נמי הכי ר"מ סבר מה לבישה לובש תחילה אף פשיטה פושט תחלה לרבנן מקיש לאידך גיסא דכשהוא לבוש מק' כדאמר השתא וכ"ת דלהאי דרשא [דר"י וראב"ש] יותר ראוי להקיש לחד גיסא או כר"מ או כר' ולא להסב ההיקש לב' צדדים למר כדאית ליה וכן למר הא ליתא דא"כ ל"ל למימר דטעמא דתרווייהו מהאי קרא [דופשט ורחץ ורחץ ולבש לחוד] ועושה פלוגתא חדשה דמר מפקא ליה היקשא דהאי קרא הכי ולמר איפכא הו"ל למימר דלכ"ע הקישא דהאי קרא משמע איפכא מהקישא דאידך קרא דאשר לבש [ובהא קמפלגי דמר מפקא ליה] מהאי קרא דופשט כר' דמשמע הכי ומר נפקא ליה מאידך קרא דאשר לבש כר"י וראב"ש דמשמע איפכא ועוד דהא אר"ח בסיפא דשמעתין דהא דרבי דיליף לקידוש מופשט ורחץ ורחץ ולבש מפקא מדר"מ דאמר הך קידוש בתרא כשהוא לובש מקדש והוא אמר כשהוא פשוט וכ"ש דמפקא מדרבנן ולדידיה ע"כ ר"מ ורבנן תרוייהו מהא דר"י וראב"ש נ"ל להני [י' קדושין א"כ ש"מ] דאיכא למידרש כטעמא דתרוייהו כדר"מ ורבנן:

והאיכא אמה. עובי תקרה על חלל השער: ואמה מעזיבה. של טיט וחול מגובל יחד להיות המים נוחין שם לבד עומק החלל שלש אמות שחשבת: במשהו עביד ליה. תקרה שלהן: שעבודת היום בבגדי בוץ. שיש היום עליו עבודה שהיא בבגדי בוץ לפי שאינו רגיל לשרת בלא שמנה בגדים ויש מהן של זהב כגון ציץ וחשן ואפוד ופעמוני המעיל: מתני' ונסתפג. מתעטף באלונטית של בגד לספוג מים שעל בשרו ונסתפג ונתקנח: וקידש ידיו ורגליו. מן הכיור כדיליף לקמן (דף לב.) שצריך לכל חליפות בגדי היום קידוש לפשיטה קידוש ללבישה וטבילה ראשונה זו שהפשיטה של בגדי חול היא לא הוצרך לקדש על הפשיטה: קרצו. מפרש בגמרא: ומירק אחר. וגמר כהן אחר שחיטה לפי שאין קבלת הדם כשירה אלא בכהן גדול וצריך למהר ולקבל: על ידו. בשבילו כמו קוצץ אדם ע''י עצמו (ב''מ דף צג.) אי נמי על ידו לשון אחריו וסמוך לו והרבה יש בספר עזרא על ידו החזיק פלוני את החומה (נחמיה ג): קטורת של שחר היא היתה קריבה וכו'. בגמ' מפרש: מחמין לו חמין. מבערב יום הכפורים ומטילין ביום הכפורים לתוך חקק בנין בית טבילתו: שתפיג. להמיר מיד צינתו במקצת כמו ויפג לבו (בראשית מה) מפיגין טעמן (ביצה דף יד.) וריחו לא נמר (ירמיה מח) מתרגמינן וריחו לא פג: גמ' רבנן. תלמידי דרב פפא אמרו כך לפניו: הא. מתני' דלא תנן בה שני קידושים בטבילה ראשונה: דלא כר''מ. דפליג במתני' בטבילה שניה אדרבנן שהיו מקדימין קידוש לפשיטה והוא הקדים פשיטה לקידוש דתנן ר' מאיר אומר פשט וקידש ושמעינן מיניה דס''ל דשני קידושין שהוצרך הכתוב בין בגד לבגד כדיליף לקמן תרוייהו משום לבישת בגדים המתחלפים תחת הראשונים הוא וקאמרי מתני' לאו דכוותיה תנן דאי ר''מ בטבילה ראשונה נמי ניבעי תרי קידושי דהא בגדי קדש הוא בא ללבוש: חד אפשיטה. והלכך הכא דפשיטה דבגדי חול היא לא בעיא קידוש והכא גבי טבילה שניה שנחלק ר' מאיר להקדים פשיטה לקידוש לאו משום דס''ל קידוש ראשון שכל טבילה מחמת לבישה בא אלא בגזירת הכתוב פליגי: ופשט ורחץ ורחץ ולבש. ופשט את בגדי הבד אשר לבש וגו' וסמיך ליה ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו והטיל הכתוב רחיצה בין פשיטה ללבישה והאי ורחץ דרשינן ליה לקמן לענין קידוש וילפינן מיניה תרי קידושי דשדינן ורחץ אופשט ואולבש כאילו כתיב ורחץ תרי זימני: ר''מ סבר מקיש. קידוש פשיטה לקידוש של לבישה מה לבישה לובש ואח''כ מקדש קידוש השני כדאמרינן לקמן הכל מודים בקידוש שני כשהוא לבוש מקדש ויליף לה מקראי אף קידוש של פשיטה פושט ואח''כ מקדש ורבנן סברי מה לבישה כשהוא לבוש מקדש ולדברי הכל קידוש בתרא אחר לבישה אף פשיטה כשהוא לבוש בגדים שהוא בא לפשוט מקדש ואח''כ פושט: ומי מצית אמרת. דלא מצריך ר''מ אטבילה ראשונה תרי קידושי: והתניא כו'. וגם טבילה ראשונה תניא מדלא מצרכו ליה רבנן אלא חד קידוש אלא טעמא דר''מ משום דקסבר תרוייהו משום בגדים שהוא לובש הוה: אמר להו אי תניא. בהדיא דמצריך ליה תרי קידושי תניא ומההיא איכא למשמע דטעמא דר''מ משום תרוייהו אלבישה אבל אי לא אשכחייתו מתני' בהדיא לא הוה שמעינן ליה מפלוגתא דטבילה שניה דמתני' איכא לפרושי כדאמרינן להו:

הראש י''ח טפחים והלא הצואר הוא יותר מטפח ושליש אישתכח דארון למטה מי' ובפרק מי שהוציאוהו (עירובין ד' מח.) נמי אמרינן דמקומו של אדם ד' אמות ומפרש דגופו ג' אמות ואמה כדי שיטול חפץ תחת מראשותיו כו' היינו נמי גופו ג' אמות שלימות ואמה העודפת בשביל ראשו וכדי שיפשוט ידיו למעלה מראשו וא''ת א''כ היה עין עיטם גבוה יותר מכ''ג שאם לא היה אלא כ''ג א''כ: היו המים יוצאין לחוץ הא לא קשיא דודאי עין עיטם לא הוה . אלא כ''ג אבל החקק של בית הטבילה היה גבוה יותר מג' אמות אף על פי שהמים עולים למעלה כשנכנס לתוכו לא היו יוצאין לחוץ אי נמי אפילו אם היו יוצאים היו מיד באים אחרים תחתיהן מעין עיטם ואין להקשות דכיון דאמר בכל דוכתא דמקום האדם הוי רוחב אמה היכי טביל בכלי שאינו אלא אמה על אמה דאמתא באמתא היכי יתיב וי''ל הא דאמר מקום האדם הוא דהוי רחב אמה היינו כשהוא לבוש תדע דגבי כוכין אמרינן רחבו ו' טפחים ובהם מכניסין הארון והמת בארון: כיון דשישא הוא במשהו עבדי ליה. למעזיבה וכיון דמעזיבה דשישא דקה היא מאד לא בעי נמי אמה תקרה אלא משהו: כדאמר רב כהנא כדי שיכיר כ''ג שעבודת היום של בוץ. לקמן גבי הביאו לו בגדי לבן תימה מאי שנא דאמרה למילתיה אסיפא ולא ארישא ונ''ל דארישא לא חשש לאומרו דפשיטא דצריך היכירא שלא יטעה וילבש כל ח' בגדים כדרך שהוא עושה כל ימות השנה כשהוא פושט בגדי חול שהוא לובש כל ח' בגדים ולכך פרסו בגדי בוץ כדי שיכיר שהיום אין לו ללבוש בגדי בוץ עם בגדי זהב אלא בפני עצמם אבל בסיפא שהוא פושט בגדי זהב ויש לו ללבוש בגדים אחרים סד''א דלא הוה צריך היכירא דודאי לא אתי למיטעי ועוד סד''א כיון דכבר פירסו פעם אחת סדין של בוץ כדי שיכיר וכו' סגי בהכי להכי איצטריך רב כהנא לפרש דתרי היכירא הוו עבדי: ופשט ורחץ ורחץ ולבש. וה''נ אמרי' בפ' איזהו נשך (ב''מ ד' סא.) את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית בנשך ובמרבית לא תתן אכלך ותימה דבפ''ק דקידושין (ד' לב:) אמרינן ות''ק אי ס''ד כדאמר ר''י הגלילי לכתוב רחמנא מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן וכו' ואמאי לא נימא אע''ג דלא כתיב תקום והדרת אלא חד זימנא נימא דקאי לפניו ולאחריו כי הכא וי''ל התם לא שייך תקום על פני אלא על מפני כמו לא אוכל לקום מפניך (בראשית לא) והדרת לא שייך אמפני אלא על פני כדכתיב (איכה ה) פני זקנים לא נהדרו וההיא דחמשה פסוקים שאין להם הכרע לקמן אפרש בפרק הוציאו לו (דף נב:):