דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 217ימים לסיום הש״ס

ברכות נ ע"ב - Steinsaltz

We only said this halakha in a case where those members of the previous groups did not include them in the zimmun in their original place, but in a case where they included them in the zimmun in their original place, their obligation to participate in a zimmun has left them. The obligation incumbent upon these three individuals to form a zimmun stems from their obligation to form a zimmun with the members of their original groups. If their groups already included them in a zimmun, their obligation as individuals has lapsed and they can no longer form another zimmun.

In order to explain the general principle contained in this halakhic ruling, Rava said: From where do I derive to say this halakha? As we learned in a mishna: A ritually impure bed, half of which was stolen or half of which was lost, or it was divided by brothers after they inherited it from their father, or was divided by partners, it is ritually pure. This is true with regard to any ritually impure utensil that was broken or divided; it is no longer a utensil and is therefore ritually pure. However, if they restored it and reattached the parts, it is susceptible to ritual impurity from here on.

Rava infers: From here on, yes, it is susceptible to ritual impurity, retroactively, no, it does not reassume its previous status of ritual impurity. Apparently, once they divided it, the ritual impurity left it. Although it was restored, it does not reassume its previous status of ritual impurity. Here, too, once they included them in the zimmun, their obligation left them and they do not reassume their previous obligation.

The mishna explained the circumstances in which two groups that were eating in one house may combine to form a zimmun. The Gemara adds: It was taught: If there is a common waiter among them, serving both groups, the waiter joins them into a single group, even if they cannot see each other.

In the mishna, we learned: One does not recite a blessing over wine until he adds water to it, that is the statement of Rabbi Eliezer. And the Rabbis say: One recites a blessing over it. Regarding this, the Sages taught in the Tosefta: Over wine, until he added water to it, one does not recite: Who creates fruit of the vine; rather, he recites: Who creates fruit of the tree, as it is merely fruit juice and not wine. Moreover, since it is not halakhically considered wine, one ritually washes his hands with it. Once he added water to it, however, it is considered wine, and one recites over it: Who creates fruit of the vine, and one does not ritually wash his hands with it, that is the statement of Rabbi Eliezer. The Rabbis say: In either case, whether water has been added or not, it is considered wine for all intents and purposes, and one recites over it: Who creates fruit of the vine, and one may not ritually wash his hands from it.

In accordance with whose opinion is that halakha which Shmuel said: A person may perform all his needs with bread? He may use it for purposes other than food, and he need not be concerned that he is treating the food contemptuously. In accordance with whose opinion among the tannaitic opinions cited above? The Gemara answers: It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who permits one to wash his hands with undiluted wine.

Rabbi Yosei bar Rabbi Ḥanina said: The Rabbis agree with Rabbi Eliezer with regard to a cup of blessing, e.g., the cup of wine over which Grace after Meals is recited, that one does not recite a blessing over it until he adds water to it. What is the reason? Rav Oshaya said: We require that a mitzva be performed in the best possible manner.

With regard the issue of wine itself, the Gemara asks: And according to the Rabbis, for what is undiluted wine, which is virtually undrinkable, fit? Rabbi Zeira said: It is good for koraiytei, a medicinal drink made of wine and oil.

The Gemara continues to discuss the topic of using food. The Sages taught: Four things were said with regard to bread: One may not place raw meat on bread so the blood will not drip onto the bread and render it inedible; and one may not pass a full cup of wine over bread lest the wine drip on it and ruin the bread; and one may not throw bread; and one may not prop up a dish with a piece of bread. The basis for these laws is the need to treat bread with respect.

The Gemara recounts: Ameimar, Mar Zutra and Rav Ashi ate bread together when they brought dates and pomegranates before them. Mar Zutra took fruit and threw a portion before Rav Ashi. Rav Ashi was astounded and said to him: Does the Master not hold with that which was taught in a baraita: One may not throw food? He responded: That was taught with regard to bread, not other foods. Rav Ashi challenged him again: Wasn’t it taught in a baraita: Just as one may not throw bread, so too one may not throw other foods? Mar Zutra said to him: Wasn’t the opposite taught in another baraita: Although one may not throw bread, he may throw other foods?

Rather, that is not difficult, as the two baraitot address two different cases. This baraita, in which it is taught that one may not throw other foods, refers to a food item that becomes disgusting when thrown, whereas that baraita, in which it is taught that one may throw other foods, refers to a food item that does not become disgusting when thrown.

Similarly, the Sages taught: One may draw wine through pipes before a bride and groom as a blessed omen, and one may throw roasted grain and nuts before them in the summer, but not in the rainy season, as in the summer they can be retrieved and eaten, which is not the case in the rainy season. But one may not throw cakes, neither in the summer nor in the rainy season.

Rav Yehuda said: If one forgot and put food items in his mouth without reciting a blessing, he moves them to one side of his mouth and recites the blessing.

The Gemara notes that there are three baraitot on this topic: It was taught in one baraita: He swallows them. It was taught in another baraita: He spits them out. Another baraita taught: He moves them to the side of his mouth.

The Gemara explains: That is not difficult, as each baraita addresses a different case. This baraita in which it was taught: He swallows them refers to liquids, as there is no alternative. This baraita in which it was taught: He spits them out, refers to a food item that does not become disgusting and if he removes it from his mouth he can subsequently eat it. This baraita in which it was taught: He moves them to the side of his mouth, refers to a food item that becomes disgusting, in which case it is sufficient to move it to the side.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נ - ב

ולא אמרן שהפורשים מחבורות אחרות מצטרפין לזימון, אלא באופן דלא אקדימו הנך חבורות שפרשו מהם ואזמון עלייהו בדוכתייהו, כמו שמצינו לעיל [מה ב] שקורין להם ומצטרפים לזימון בענייתם ממקומם, אבל אם כבר קראו להם ואזמון עלייהו בדוכתייהו, אף על פי שעדיין לא ברכו ברכת המזון, [25] פרח חיוב זימון מינייהו, [26] ואינם מצטרפין יחד לזימון [27].

אמר רבא: מנא אמינא לה שצירופן יחד אינו מחזיר עליהם את חיובן הראשון [אע"פ שפקע בצירופן לחבורתיהם]?

דתנן [כלים יח ט]: מטה טמאה שנגנבה חציה, או שאבדה חציה, או שחלקוה אחין או שותפין, טהורה, כי כעת אינה נחשבת כ"כלי" המקבל טומאה. ואם תקנוה והחזירוה למצבה הקודם, מקבלת טומאה מכאן ולהבא. ומדייק רבא: מכאן ולהבא אין [- מקבלת טומאה], [28] אך למפרע [- טומאתה הישנה] לא חוזרת עליה, אלמא, כיון דפלגוה פרח לה טומאה מינה, ושוב אינה חוזרת עליה, הכא נמי לגבי צירוף יחידים שפרשו מחבורותיהם לזימון - כיון דאזמון עלייהו, פרח זימון מינייהו, ואין הפורשים מצטרפים שוב לזימון.

שנינו במשנה: שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד, בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו, הרי אלו מצטרפין לזמון. ואם לאו, אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן.

תנא: אם יש שמש ביניהם, שמשמש את שתיהן, שמש מצרפן, אף על פי שאינן רואין אלו את אלו כלל.

שנינו במשנה: אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים, מברכין.

תנו רבנן: יין עד שלא נתן לתוכו מים, הרי הוא בחוזקו ואינו ראוי לשתיה, ונמצא שאין לו מעלה של יין, [29] ולפיכך אין מברכין עליו "בורא פרי הגפן" אלא "בורא פרי העץ" כפי שברכו עליו מתחילה כשהיה בענביו [30]. וכיון שאין לו מעלת יין, הרי הוא נחשב כשאר מי פירות, ונוטלין ממנו לידים. משנתן לתוכו מים, נחשב ליין, ומברכין עליו "בורא פרי הגפן", ואין נוטלין ממנו לידים, כי אין נוטלים ידים אלא במים, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים, בין כך ובין כך [בין יין חי ובין מזוג] נחשב "יין", ולפיכך מברכין עליו "בורא פרי הגפן", [31] ואין נוטלין הימנו לידים. [32] דנה הגמרא לפי מה ששנינו בברייתא זו: כמאן אזלא הא דאמר שמואל "עושה אדם כל צרכיו בפת" ומתיר להשתמש באוכלין לכל צורך, גם שלא לאכילה [33] - כמאן? - כרבי אליעזר [34] שהתיר בברייתא ליטול ידים ביין שאינו מזוג, ואינו חושש ל"הפסד אוכלין". [35] אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מודים חכמים לרבי אליעזר בכוס של ברכה - שעושים עליו קידוש או מברכים עליו ברכת המזון [36] - שאין מברכין עליו ברכת המזון וקידוש עד שיתן לתוכו מים, מאי טעמא? - אמר רב אושעיא: כיון שעושה בו מצוה, בעינן מצוה מן המובחר.

ומקשה הגמרא על רבנן, שאמרו בברייתא שגם על יין שאינו מזוג מברך "בורא פרי הגפן" - למאי חזי? הרי אם אינו ראוי לשתיה, אין בו מעלה שתגרום לשנות ברכתו מ"בורא פרי העץ" ל"הגפן? [37] מבארת הגמרא: אמר רבי זירא, יין חי ראוי לקורייטי - משקה העשוי מתערובת יין דבש ופלפלין, בלי מים. [38]

תנו רבנן: ארבעה דברים נאמרו בפת, א. אין מניחין בשר חי על הפת, שלא תמאס מחמתו. [39] ב. ואין מעבירין כוס מלא [יין] [40] על הפת, שמא תשפך על הפת, ונמצאת הפת בזויה. [41] ג. ואין זורקין את הפת באויר, ואפילו באופן שאין חשש שתיפול ותמאס, כי הוא דרך בזיון [42]. ד. ואין סומכין את הקערה המלאה בתבשיל - כדי שלא תשפך - בפת, כי חוששין שהתבשיל יישפך עליה ותימאס. [43] אמימר ומר זוטרא ורב אשי כרכו ריפתא בהדי הדדי, אייתי לקמייהו תמרי ורמוני, שקל מר זוטרא פתק זרק לקמיה דרב אשי דסתנא [מנת בשר מבושל [44]],

אמר ליה רב אשי: וכי לא סבר לה מר להא דתניא "אין זורקין את האוכלין"?

ענה לו מר זוטרא: ההיא ברייתא שאסור לזרוק אוכלין - בפת תניא, אך שאר אוכלין מותר לזרוק.

אמר לו רב אשי: והתניא "כשם שאין זורקין את הפת, כך אין זורקין את האוכלין"? אמר ליה מר זוטרא: והתניא לאידך "אף על פי שאין זורקין את הפת, אבל זורקין את האוכלין"? - אלא בהכרח לא קשיא, כי הא הברייתא ש"אין זורקין את האוכלין" עוסקת במידי דממאיס, כגון תאנים ותותים שמתמעכים בנפילתן [45], ואילו הא הברייתא ש"זורקין את האוכלין" עוסקת במידי דלא ממאיס, כגון רמונים ואגוזים [46], אך פת אסור לזרוק משום בזיונה, ואפילו אם אינה נמאסת.

תנו רבנן: ממשיכין - מזרימים - יין בצנורות לפני חתן ולפני כלה, כסימן טוב שתמשך שלוותם, [47] וזורקין לפניהם קליות - גרעיני חטה קלויה - ואגוזים, ומנהג זה נעשה רק בימות החמה שאין חשש שימאסו האוכלין בנפלם על הארץ, אבל לא בימות הגשמים שאז חוששין שימאסו בבוץ. [48] אבל לא זורקים לפניהם גלוסקאות - מיני מאפה - לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, כי הן נמאסות בנפילתן אפילו בימות החמה. [49]

אמר רב יהודה: שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה, מסלקן לצד אחד בפיו, ומברך. ומצינו שלש לשונות בברייתות שהביאו דין זה: תניא חדא "בולען" בלא ברכה, ותניא אידך "פולטן" ומברך עליהן וחוזר ואוכלן, ותניא אידך "מסלקן" לצד פיו ומברך.

ומבארת הגמרא: לא קשיא סתירה בין שלשת הלשונות, כי הא דתניא "בולען" בלי ברכה - מדובר במשקין, שאם יפלטם ימאסו, ואם יסלקם לצד פיו לא יוכל לברך, ולכן מותר לבלעם בלי ברכה [50]. והא דתניא "פולטן" ומברך וחוזר ואוכל - מדובר במידי דלא ממאיס ויכול לחזור ולאוכלו אחר שפלטו, והא דתניא אידך "מסלקן" לצד פיו ומברך - במידי דממאיס כשפולטו, וכיון שלא יוכל לאוכלו שוב, יסלקו לצד אחד, אך לא יבלענו בלא ברכה.

הערות

[25] ע"פ רש"י [ד"ה אבל, והוסיף שהיה שם רק עד "נברך", ויבואר להלן], ותמה רבינו יונה שהרי באופן זה פשיטא שאין מצטרפין, כי אין מזמנים פעמיים? והביא ביאור ר"י מפריז שבני החבורה של כל אחד מהפורשים זימנו לעצמם בלעדיו, וע"י כך פרח חיוב זימון גם מעליו, וכשם שכבר אינו יכול לזמן עם חבורתו, כך אינו יכול להצטרף עם אחרים לזימון [וראה רמב"ן וראב"ד בהערה הבאה]. ודחאו, כי "זימנו עלייהו" משמע "עמהם", ולא "בלעדיהם". ולכן ביאר שיש חידוש בכך ששוב אין מצטרפין, שהרי העונה ממקומו אינו מתכוון לצאת ידי חובת זימון, ורק מועיל לצירוף לחבורתו [ולכך כתב רש"י שהיה שם רק עד "נברך", כי אם היה נשאר ל"הזן" היה גם הוא יוצא בזימון], ובכל זאת אינו מצטרף לחבורה אחרת, כי פקע ממנו חיוב זימון כאשר יצאו בני חבורתו ידי חובתם. ותוס' [נדפס בע"א] ביארו שענו לשאר בני חבורתם שברכו לפני שסיימו הם לאכול. וגם הרא"ש והטור [קצג] פירשו כתוס', ולכן כתבו שהחידוש הוא ש"שוב אין יכולין לזמן, אפילו אכלו אח"כ שלשתן יחד וגמרו סעודתן" כי כבר זימנו בתחילת הסעודה.

[26] הרמב"ן ביאר [כר"י מפריז] שבני החבורה של כל אחד מהפורשים זימנו לעצמם בלעדיו, אך נקט כי הטעם לפריחת הזימון הוא משום שנשאר שעה אחת יחיד בלי חבורה, ואין זימון אלא בחבורה, ושוב אין חיוב זימון חוזר וניעור עליו [וכן ביאר הלחם משנה ברכות ה יא, בדעת הראב"ד שם], ונקטו שבאופן ש"לא זימנו עלייהו בדוכתייהו", מזמנים שלשתן מדין חבורה חדשה. ואכן הרמבן נקט כי אם הפורשים הצטרפו לפני שהנותרים זימנו לעצמם, אפילו שאח"כ זימנו הנותרים, לא פרח זימון מהפושים, כי לא היו יחידים שעה אחת. אך ר"י מפריז נקט טעם אחר לפריחת הזימון, והוא משום ששוב אינו יכול להצטרף לחבורתו, כי הם כבר זימנו, ואין מזמנים פעמיים, ונמצא שבאופן ש"לא זימנו עלייהו בדוכתייהו", הרי הם רק מצטרפים לזמן מדין חיובם בחבורה הראשונה. ואם כן גם אם הצטרפו קודם שזימנו הנותרים, כאשר יזמנו בחבורותיהם יפקע מהם הזימון.

[27] כך פירש רש"י [שם], אך תוס' [שם] כתבו רק ש"רשאין להחלק", ודקדק הב"ח [קצג] שאם ירצו יכולין לזמן, וכן העלה הלחם משנה [ברכות ה י] מדברי הרמב"ם. ויתכן שלא נחלקו, כי באופן שהמשיך לאכול אח"כ, יכול להצטרף, ואילו כשיצא לשוק וכבר אינו אוכל, פטור לגמרי מזימון, וראה שו"ת פנים מאירות [ח"ב ו].

[28] הגר"א הקשה הרי לביאור הרא"ש והטור [קצג] ש"שוב אין יכולין לזמן, אפילו אכלו אח"כ שלשתן יחד וגמרו סעודתן" נמצא שזימון אינו אפילו מכאן ולהבא, ונמצא שאינו דומה למטה. ויתכן לחלק, כי במטה הטומאה הישנה אינה חלה שוב על המטה החדשה, ואינה מקבלת אלא רק טומאה חדשה, אך חיוב הזימון בסעודה החדשה, אינו חיוב חדש, אלא שבה מצטרפים לקיים את החיוב הקודם, ואחר שנפטרו ממנו שוב אינם חייבים אף כשהצטרפו. וההוכחה ממטה היא רק שאין חל חיוב למפרע, כי כיון שפקע זימון שוב אינו חוזר, כמו טומאה הפוקעת בשבירת המטה.

[29] הפני יהושע [לעיל לה ב] כתב שלדעת רבי יהושע שכל המשקין היוצאים מפירות נחשבים כ"זיעה", הרי יין השתנה למעליותא בכך שיש לו שם "משקה" ואינו "זיעה" [והיינו רק כשנתנו בו מים, ואפשר לשתותו], ואילו לרבי אליעזר שגם שאר המשקין היוצאים מפירות נחשבים "משקה" בהכרח מעלת היין מפני שראוי לנסכים, ותמוה מסוגיין, שהרי לנסכים דרוש דוקא יין חי ולא מזוג [ב"ב צז ב], ואיך אמר רבי אליעזר שיין חי לא השתנה למעליותא.

[30] באור שמח [ברכות ג ב] תמה למה יברך "העץ", ומה החילוק בין האוכל קמח שמברך "שהכל", כי השתנה מברייתו, ונצרך לשינוי נוסף כדי להגיע למעלתו [כדלעיל לו א]. וחילק בין עשיית פת שהוא שינוי בעצם הקמח, לבין מזיגת יין שהוא עצמו אינו משתנה, אלא שתייתו קלה יותר בתערובת המים, וראה אבי עזרי [שם].

[31] באבן העוזר [רח כב] הוכיח מכאן שלא כהמג"א שנקט כי המברך על יין בורא פרי העץ צריך לחזור, שהרי רבנן לא נחלקו על רבי אליעזר אלא מה היא ברכתו לכתחילה, אך גם הם מודים ששייך לברך על יין "בורא פרי העץ".

[32] רש"י [ד"ה משנתן] הביא גירסא נוספת בברייתא: יין עד שלא נתן לתוכו מים, מברכין עליו "בורא פרי העץ" ואין נוטלין ממנו לידים [כי אינו נחשב "משקה" אלא "מי פירות"], משנתן לתוכו מים מברכין עליו "בורא פרי הגפן" [כי נקרא "יין", ולכן נחשב "משקה] ונוטלין ממנו לידים, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים, בין כך ובין כך מברכין עליו "בורא פרי הגפן", ו [בכל זאת, כיון שאסור להפסיד אוכלין] אין נוטלין הימנו לידים. ודחה גירסא זו כי לא מצאה בתוספתא, וראה הגהות הגר"א. והרא"ש הביא בשם הראב"ד שגרס בין ברישא ובין בסיפא "ונוטלין מהן לידים", וביאר שאין הכוונה לנטילת ידים לאוכל, אלא לנקיות בעלמא. והביא עוד גירסא: "משנתן לתוכו מים אין נוטלין ממנו לידים" וביאר שהכוונה למים אחרונים שאין הדרך לזלזל במים המעורבין ביין ליטול בהם מים אחרונים, כי השתנו למעלה לברכת "הגפן", וכן נקט הרשב"א, וכתב הגר"א שלשיטתם מותר ליטול בשאר מי פירות [ובשו"ע קס יב מובאת שיטה לנטילת מים ראשונים מועיל כל מי פירות ואפילו ביין].

[33] הפמ"ג [קעא] כתב שלא התירו לעשות בפת אלא צורך אכילה, כי שאר מלאכות אסורות משום בזיון לה, וכמבואר בסמוך שמפני כך אסור לזורקה, ובבה"ל [שם ד"ה אם] תמה, הרי ממה שמצינו בסמוך שמותר רלסמוך בה קדרה ריקה, כמבואר בהערה 43.

[34] כתב הריטב"א שכוונת הגמרא להוכיח מדברי רבי אליעזר כשמואל, אך יתכן שגם חכמים סוברים שעושה כל צרכיו בפת, ורק לענין נטילת ידים סברו שאינו יוצא ביין. והרשב"א הקשה מכאן לגירסתנו שאם לא נתן לתוכו מים נוטלין ממנו, שהרי טעמו של רבי אליעזר הוא משום שאינו "יין", ומה ראיה שמתיר להשתמש באוכלין. אכן רש"י נקט שאיסור השימוש הוא משום הפסד אוכלין [ולא משום בזיונם] ויתכן שהפסד שייך גם כשהם ראויים להעשות אוכלין [ע"י מזיגה], ואפילו קודם שחל עליהם שם "יין" גמור [וראה ש"ך יו"ד שנט שהפסד אוכלין הוא מדין בל תשחית, ואינו תלוי אם כבר חלה המעלה באוכל או שרק ראוי לה].

[35] תוס' [ד"ה כמאן] הקשו, הרי בנטילת ידים היין נמאס, ומצינו בשבת [נ ב] ששמואל מודה שאם הפת נמאסת בעשיית צרכיו, אסור לעשותן בה. ותרצו שרק רבי אליעזר התיר לעשות צרכיו אפילו כשנמאסת בכך, ואילו שמואל סובר כמותו רק בהיתר עשיית צרכיו בפת, אך לא באופן שנמאסת. והריטב"א כתב שהסוגיות חלוקות בדעת שמואל בזה.

[36] רש"י להלן [נא א ד"ה כוס] פירש "ברכת המזון", אך המגיד משנה למד מדברי הרמב"ם [שבת כט ז] שמדובר בכוס של קידוש, וראה להלן שם.

[37] ע"פ תוס' [ד"ה למאי].

[38] הרשב"א צידד שגם רבנן מודים שאם אינו צריך לקורייטי אינו מברך עליו בורא פרי הגפן, ודחה שנחשב כהשתנה למעליותא, בכך שהוא ראוי לעשות קורייטי, ולכן ברכתו "הגפן". ובתפארת ישראל [בועז ח] ביאר כי אף שיין חי ראוי לשתיה גם ע"י מזיגה במים - אין אפשרות זו נחשבת כסיבה לברך עליו "הגפן" כפי שהוא, משום שהמזיגה במים עושה לו "פנים חדשות", כי היא ביחס של שלשה חלקים מים כנגד חלק אחד יין, אך המזיגה לקורייטי עיקרה היין, ולכן גם קודם המזיגה ניתן לברך עליו כמזוג.

[39] רבינו יונה, וכתב טעם נוסף, שאם ידבק בה מהדם שעל הבשר יצטרך להדיחה.

[40] רבינו יונה [ד"ה ואין].

[41] כך פירש רש"י [ד"ה אין], ובתענית [כ ב] כתב שהמבזה אוכלין נראה כבועט בטובתו של הקב"ה. ותוס' [ד"ה אין] והרא"ה נקטו שגם איסור העברת הכוס הוא משום מיאוס, וכ"כ רבינו יונה [ד"ה ואין], אך נקט שתבשיל הנופל על פת אינו ממאיסה, וראה הערה 43

[42] ע"פ תוס' [ד"ה אין], וביאר הב"י [קעא] שהפת חשובה יותר משאר אוכלין, ולכן אסור לבזותה, ואילו בשאר אוכלין מותר להשתמש בהן לכל צורך, ורק אסור להמאיסם. אך מדברי רבינו יונה והרשב"א דייק שמותר לזרוק אפילו פת אם אינה נמאסת, ודעת רש"י בזה תבואר להלן [הערה 50].

[43] הרי"ף הביא כל הברייתא להלכה. אך רבינו יונה נקט שכיון שהלכה כשמואל שעושה אדם צרכיו בפת ובלבד שלא תמאס, נמצא שמותר לסמוך את הקערה בפת, כי בנפילת תבשיל על פת אין חשש מיאוס כמו בבשר ויין. אך תוס' [ד"ה כמאן] נקטו שבסמיכת הקערה יש חשש שתמאס הפת [ובב"ח קעא כתב שהאיסור כשתחתיתה מלוכלכת], ואף שמואל מודה לאסור בזה. והרשב"א העלה מכך שמותר לסמוך בפת קדירה ריקה [ונקיה].

[44] רש"י, וכבר תמה המהרש"א שהרי בסמוך אמרו שמותר לזרוק רק רימונים ואגוזים, ולא דבר שנמאס [כגון תאנה בשלה, וכל שכן בשר מבושל]. ובב"י [קעא] כתב שזרקו למקום נקי שאינו נמאס, שהרי עצם הזריקה לא נאסרה אלא בפת [או בתאנים שנמאסים במעיכתם מחמת הזריקה, וראה מאמר מרדכי שם ד שהרחיב בזה]. אמנם בפסקי רי"ד גרס שזרק לו "רימונא" מאלו שהגישו לפניהם, ובהגהות יעב"ץ גרס "ריסתנא ".

[45] כך פירש רש"י, והוצרך להוסיף שמתמעכים, להשמיענו כדברי הב"י והב"ח [קעא] שהאיסור חל אפילו אם זורקם לתוך כלי ואינם מתלכלכים. והרמב"ם [ברכות ז ט] נקט שהאיסור בתאנים ותותים משום שאין להם קליפה, ונקט שהמיעוך ממאיס רק כשאין קליפה, ולכן כתב גם לגבי המכניס אוכל לפיו בלא ברכה, שאם הוא ממינים אלו הרי הוא נמאס בפליטתו, ואל יוציאנו, וכדלהלן.

[46] הב"י [שם] כתב שאפילו אם אינם בקליפתם מותר לזרקם ע"ג מקום נקי [כמבואר בהערה 44], והב"ח כתב שבימות החמה לא יזרקם ע"ג קרקע, ובימות הגשמים אפילו בקליפתם אסור [כמבואר בהערה 48]. והלבוש כתב שהנידון רק על אגוזים ורימונים חיים, אך מבושלין אסור לזרוק מפני שמתמעכים.

[47] ע"פ לבוש [או"ח קעא ד], ובב"י [יו"ד קעט] הביא משו"ת הרמב"ן [רפג] שאין בכך חשש ניחוש, כי אינו אלא סימן, וביאר בשלטי הגבורים [סנהדרין יז א] ביאר שאינו תולה מעשיו בסימן, שהרי כבר נישאו, ומותר לעשות סימן להצלחה. והמקור למנהג זה הוא בתוספתא [שבת ח ח], ושם מובא כי היו עושין כן גם לכבוד חכם שבא לעיר. והנה רש"י ביאר שאין בכך משום בזיון והפסד אוכלין, כי היין נשפך לתוך כלי, ומשמע שהוצרך לכך מצד בזיון היין, אך מצד ההפסד לבד לא היה איסור אפילו אם היה נשפך לקרקע, כי נעשה לצורך. ואף שלעיל מצינו שביזוי מותר באוכלין, שהרי זורקם כשאינם נמאסין - יין חשוב כפת, שהרי הוא משביע כמו פת [לעיל לה ב] ולכן אסור לבזותו, ועוד, שהרי השתנה למעליותא בברכה. וראה בפתח הדביר [או"ח רצו ג] ובמחצית השקל [קעא א] שחילקו בין ההיתר להפסיד את היין לצורך זילוף, שהוא להנאת הגוף, ומותר גם ביין של תרומה טמאה, לבין צורך שמחה שאינה בגוף האדם, ואסור להפסידו לצורכה. והרשב"א כתב שלצורך שמחת חתן וכלה מותר להמאיס אוכלין, וההיתר רק בהמשכת יין שהוא עיקר השמחה, אך זריקת קליות ואגוזין לא התירו אלא בימות החמה, כי אין בהם אלא מקצת שמחה [ולשון רבינו יונה: ד"ביזוי כזה" מותר משום שמחת חתן וכלה] וכתב הב"י שגם הם מודים שצריך לקבל את היין בכלי, כי לא התירו לצורך שמחה אלא ביזוי אוכלין, אך לא להפסידן לגמרי, אך הריטב"א וכן רבינו מנוח בשם הראב"ד כתבו שלצורך שמחה מותר אפילו לאבדן [והב"ח כ"כ גם לדעת הרשב"א. והרשב"ץ הוכיח כך מהיתר הזילוף. וראה מג"א ובה"ל ד"ה לא, לגבי שימוש לצורך, כשאין דרך שימושו בכך].

[48] תוס' [ד"ה ולא] כתבו כי אע"פ שהאוכל שבאגוז מוגן מלכלוך ע"י קליפתו, מכל מקום כשנפל בטיט הוא נמאס [כך ביארם הב"י], אך בשעה"צ [ס"ק יט] הביא מתוספתא [שמחות ח] שמותר לזרוק אגוזים בקליפתן אפילו בימות הגשמים, ולכן ביאר שההאיסור רק באגוזים קלופים. ויתכן שדין זה תלוי אם האיסור הוא רק באופן שיש הפסד בשעת הזריקה, או שכל הפסד אסור, כי בהגהות מיימוניות [ברכות ז ל] כתבו שהזורקים חיטין לפני חתן צריכים ללקטן אח"כ כדי שלא ידרסו עליהן, וכן פסק השו"ע [שם ה], אך בב"י כתב שלא נהגו כן, וביאר במאמר מרדכי שהאיסור רק אם זורקם למקום שנמאסים ומאבדן בידים, אך אח"כ הפסדם בשב ואל תעשה.

[49] רש"י [ד"ה אבל], והב"י הוכיח מכך שחולק על תוס' שנקטו כי אסור לזרוק פת אפילו אם אינה נופלת לארץ, מפני בזיונה [וכן משמע מרש"י לעיל כג ב ד"ה הרי]. אך הגר"א כתב שרק זריקת פת אסורה, אך בשאר מיני מאפה כגלוסקאות הזריקה מותרת. והרש"ש כתב שרש"י גרס כהרי"ף והרא"ש שגרסו "ולא חתיכות [בשר] ולא גלוסקאות", ונקט את הטעם של חשש מיאוס לגבי זריקת בשר, וראה מעדני יו"ט [סי' לב אות ו] ולהלן [נב ב הערה 20]. ובבני ציון ביאר כי לולי שהיו נמאסים היה מותר לזרקן רק לצורך שמחת חתן וכלה, שבהם התירו ביזוי, כמו להמשיך יין בסמוך.

[50] הרא"ש הביא בשם רבינו חננאל שכיון שכבר אינם ראויין לשתיית כל אדם, אין להקפיד על ברכתו, ונחלק עליו כי משמעות הברייתא ששלשת האופנים שוים, והכוונה שיבלעם ואח"כ יברך. ואף שהשוכח ולא ברך על האוכל אינו מברך אחר שבלעו, כאן כיון שנזכר כשהיו בפיו, אלא שלא יכל לברך, נחשבת זכירתו כעובר לעשייתו [וראה פמ"ג א"א א שמחמת מאיסותן הקלו עליו, ואינו חייב אפילו להרהר את הברכה, אך לטעם רש"י שאי אפשר לסלקן לצד אחד, צריך לומר כמהרש"א לה א, שאם אין מצוה לברך, אינו נחשב כנהנה בלי ברכה. אך בהגהות אשר"י פ"א יג נקט שכיון שאסור שיהנה בלי ברכה לפניו, נדחה, וגם אחריה אינו מברך, וראה אבי עזרי ברכות יא ה, ולהלן נא הערה 2]. והרמב"ם [ברכות ח יב] כתב "בולען ומברך עלים בסוף", והב"י [קעב] דן אם כוונתו כרבינו חננאל, שאינו מברך אלא ברכה אחרונה, ולפניהם פטור, או כהרא"ש שמברך עליהם ברכה ראשונה "בסוף" - דהיינו אחר שבולען, ודקדק כצד השני מהשגת הראב"ד "והוא שדעתו לאכול יותר, דאם לא כן הוי ליה גמר", והנידון על ברכה ראשונה שאין מברכים אותה למפרע. אך הרשב"א הביא בשם הראב"ד שאם אין לו אלא משקין אלו בולע ומברך למפרע, ואם יש לו אחרים, פולט את הראשונים, ומברך על האחרים ושותה.

ולא אמרן [אמרנו] הלכה זו אלא כשלא אקדימו הנך ואזמון עלייהו בדוכתייהו [הקדימו ההם, בני החבורות הקודמות שנשארו במקומם, וזמנו עליהם במקומם], אבל אזמון עלייהו בדוכתייהו [זימנו עליהם במקומם] — פרח חיוב זימון מינייהו [מהם], שהרי חיובם של שלושה אלה בזימון נובע מחובתם לזמן עם בני חבורותיהם הקודמות, אך אם הקדימו ההם וזימנו, ממילא פקעה חובת הזימון של יחידים אלה, ואינם מצטרפים עוד לחבורה.

וכדי להסביר את העקרון הכללי המצוי בפסק הלכה זה אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה, את ההלכה הזאת] — דתנן [שכן שנינו במשנה]: מטה שהיתה טמאה שנגנבה חציה, או שאבדה חציה, או שחלקוה אחין ביניהם לאחר שירשו אותה מאביהם, או שחילקוה שותפין ביניהם — טהורה היא, כדין כל כלי טמא שנשבר או נחלק שבכך הוא נטהר מטומאתו. ואולם אם החזירוה וצירפו את חלקיה — מקבלת טומאה מכאן ולהבא, כלומר, מעת צירופה מחדש.

ומדייק רבא: מכאן ולהבא — אין [כן], ואולם למפרע — לא. אלמא [הרי איפוא], יש להסיק כי כיון דפלגוה [שחילקוה] — פרח לה טומאה מינה [ממנה], ואף שחזרו והרכיבוה הריהי כמיטה חדשה, ואין טומאתה הישנה חוזרת אליה. ואם כן, הכא נמי [כאן גם כן] כיון דאזמון עלייהו [שזימנו עליהם] בני חבורתם, פרח זימון מינייהו [מהם] על פי העקרון שיחידה שנתפרקה, גם אם לאחר מכן הורכבה מחדש, הריהי כדבר חדש ולא חזרה לדמותה הקודמת.

א במשנה הוסבר מתי מצטרפות שתי חבורות שאכלו בבית אחד, ומביאים תוספת דברים: תנא [שנינו]: אם יש שמש ביניהם והוא משמש את שתי החבורות — השמש מצרפן להיות חבורה אחת, אף על פי שאינם רואים אלו את אלו.

במשנה שנינו שדעת ר' אליעזר היא שאין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים, וחכמים אומרים שמברכים. ובענין זה עוד תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: יין עד שלא נתן לתוכו מים — אין מברכין עליו "בורא פרי הגפן" אלא "בורא פרי העץ", שאין זה אלא כעין מיץ פירות בלבד, ולא יין של ממש. וכיון שאינו נחשב ליין, אף נוטלין ממנו לצורך נטילת ידים. משנתן לתוכו מים — הריהו נחשב יין, ולכן מברכין עליו "בורא פרי הגפן", ואין נוטלין ממנו לידים, אלו דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים: בין כך ובין כך, בין שמזגו במים ובין שלא מזגו, הרי הוא יין לכל דבר, ולכן מברכין עליו "בורא פרי הגפן" ואין נוטלין הימנו לידים.

ודנים מעתה, כמאן אזלא הא [כשיטת מי הולכת הלכה זו] שאמר שמואל: עושה אדם כל צרכיו בפת, שמותר להשתמש בה לא רק לאכילה אלא גם לשאר צרכים, בלי לחשוש לבזיון האוכל, כמאן [כמי] משיטות התנאים הללו? ומשיבים: כר' אליעזר המתיר ליטול ידים ביין חי.

הוסיף ואמר ר' יוסי בר' חנינא: מודים חכמים לר' אליעזר בכוס של ברכה. שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אמר רב אושעיא: בעינן [צריכים אנו] שתהא המצוה מן המובחר.

ולגופו של דבר שואלים: ורבנן, למאי חזי [ולדעת חכמים למה ראוי] יין חי, שלא נמזג בו מים, שהרי כמעט שאין אפשרות לשתותו? אמר ר' זירא: ראוי הוא לקורייטי, כלומר, לעשות ממנו משקה רפואה העשוי מיין ושמן.

ב ועוד בענין זה של עשיית צרכי האדם באוכלים, תנו רבנן [שנו חכמים]: ארבעה דברים נאמרו בפת: אין מניחין בשר חי על הפת, שלא יטוף הדם מן הבשר על הלחם ויפסול אותו מאכילה. ואין מעבירין כוס מלא יין על הפת, שמא יישפכו הנוזלים ויקלקלו את הפת. ואין זורקין את הפת. ואין סומכין (משעינים) את הקערה בפרוסת לחם. וכל אלה כדי שלא לבזות את הלחם.

מסופר: אמימר ומר זוטרא ורב אשי כרכו ריפתא בהדי הדדי [אכלו יחד], אייתי לקמייהו תמרי ורמוני [הביאו לפניהם תמרים ורימונים]. שקל [לקח] מר זוטרא מאותם פירות ופתק לקמיה [זרק לפני] רב אשי דסתנא [מנה]. תמה רב אשי ואמר ליה [לו]: וכי לא סבר לה מר להא דתניא [סבור אדוני את הלכה זו ששנויה בברייתא] שאין זורקין את האוכלין? ענה לו: ההיא בפת תניא [שנויה], ולא במאכל אחר. חזר והקשה לו: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: כשם שאין זורקין את הפת, כך אין זורקין את האוכלין! אמר ליה [לו] מר זוטרא: והתניא [והרי שנינו ברייתא] אחרת בה נאמר להיפך: אף על פי שאין זורקין את הפת, אבל זורקין את האוכלין!

אלא אלא על כרחך עליך לתרץ ולומר כי לא קשיא [אין זה קשה], שכן שתי הברייתות דנות במקרים שונים, הא [זה] שאמרו שאסור לזרוק שאר דברי מאכל — הרי זה במידי דממאיס [בדבר שנמאס, מתקלקל] בזריקתו, ואילו הא [זה] שאמרו שמותר לזרוק שאר דברי מאכל — הרי זה במידי [בדבר] שלא ממאיס [נמאס] בזריקתו.

בדומה לכך תנו רבנן [שנו חכמים]: ממשיכין יין בצנורות לפני חתן ולפני כלה לסימן ברכה, וכן זורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה, אבל לא בימות הגשמים, שבימות החמה אפשר יהיה להרים את האגוזים ולאכלם אחר כך, ואילו בימות הגשמים ימאסו ויתקלקלו. אבל לא זורקים גלוסקאות (עוגות) לא בימות החמה ולא בימות הגשמים.

ג אמר רב יהודה: מי ששכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה — מסלקן לצד אחד בפיו ומברך.

ומעירים כי בנושא זה מצויות שלוש ברייתות, תניא חדא [שנויה ברייתא אחת] שהאוכלים הללו בולען, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: פולטן, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: מסלקן לצד אחד בפיו.

ומסבירים שלא קשיא [אין זה קשה], שכל אחת מהברייתות דנה במקרה אחר. הא דתניא [זו ששנינו בה] בולען מדברת במשקין, שאין דרך אלא לבולעם. והא דתניא [וזו ששנינו בה] פולטן מדברת במידי [בדבר] שלא ממאיס [נמאס], שאם יוציא אותו מפיו יוכל להכניסו שוב. והא דתניא [וזו ששנינו בה] מסלקן מדובר במידי דממאיס [בדבר הנמאס] שדי שמסלקו לצד.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

We only said this halakha in a case where those members of the previous groups did not include them in the zimmun in their original place, but in a case where they included them in the zimmun in their original place, their obligation to participate in a zimmun has left them. The obligation incumbent upon these three individuals to form a zimmun stems from their obligation to form a zimmun with the members of their original groups. If their groups already included them in a zimmun, their obligation as individuals has lapsed and they can no longer form another zimmun.

In order to explain the general principle contained in this halakhic ruling, Rava said: From where do I derive to say this halakha? As we learned in a mishna: A ritually impure bed, half of which was stolen or half of which was lost, or it was divided by brothers after they inherited it from their father, or was divided by partners, it is ritually pure. This is true with regard to any ritually impure utensil that was broken or divided; it is no longer a utensil and is therefore ritually pure. However, if they restored it and reattached the parts, it is susceptible to ritual impurity from here on.

Rava infers: From here on, yes, it is susceptible to ritual impurity, retroactively, no, it does not reassume its previous status of ritual impurity. Apparently, once they divided it, the ritual impurity left it. Although it was restored, it does not reassume its previous status of ritual impurity. Here, too, once they included them in the zimmun, their obligation left them and they do not reassume their previous obligation.

The mishna explained the circumstances in which two groups that were eating in one house may combine to form a zimmun. The Gemara adds: It was taught: If there is a common waiter among them, serving both groups, the waiter joins them into a single group, even if they cannot see each other.

In the mishna, we learned: One does not recite a blessing over wine until he adds water to it, that is the statement of Rabbi Eliezer. And the Rabbis say: One recites a blessing over it. Regarding this, the Sages taught in the Tosefta: Over wine, until he added water to it, one does not recite: Who creates fruit of the vine; rather, he recites: Who creates fruit of the tree, as it is merely fruit juice and not wine. Moreover, since it is not halakhically considered wine, one ritually washes his hands with it. Once he added water to it, however, it is considered wine, and one recites over it: Who creates fruit of the vine, and one does not ritually wash his hands with it, that is the statement of Rabbi Eliezer. The Rabbis say: In either case, whether water has been added or not, it is considered wine for all intents and purposes, and one recites over it: Who creates fruit of the vine, and one may not ritually wash his hands from it.

In accordance with whose opinion is that halakha which Shmuel said: A person may perform all his needs with bread? He may use it for purposes other than food, and he need not be concerned that he is treating the food contemptuously. In accordance with whose opinion among the tannaitic opinions cited above? The Gemara answers: It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who permits one to wash his hands with undiluted wine.

Rabbi Yosei bar Rabbi Ḥanina said: The Rabbis agree with Rabbi Eliezer with regard to a cup of blessing, e.g., the cup of wine over which Grace after Meals is recited, that one does not recite a blessing over it until he adds water to it. What is the reason? Rav Oshaya said: We require that a mitzva be performed in the best possible manner.

With regard the issue of wine itself, the Gemara asks: And according to the Rabbis, for what is undiluted wine, which is virtually undrinkable, fit? Rabbi Zeira said: It is good for koraiytei, a medicinal drink made of wine and oil.

The Gemara continues to discuss the topic of using food. The Sages taught: Four things were said with regard to bread: One may not place raw meat on bread so the blood will not drip onto the bread and render it inedible; and one may not pass a full cup of wine over bread lest the wine drip on it and ruin the bread; and one may not throw bread; and one may not prop up a dish with a piece of bread. The basis for these laws is the need to treat bread with respect.

The Gemara recounts: Ameimar, Mar Zutra and Rav Ashi ate bread together when they brought dates and pomegranates before them. Mar Zutra took fruit and threw a portion before Rav Ashi. Rav Ashi was astounded and said to him: Does the Master not hold with that which was taught in a baraita: One may not throw food? He responded: That was taught with regard to bread, not other foods. Rav Ashi challenged him again: Wasn’t it taught in a baraita: Just as one may not throw bread, so too one may not throw other foods? Mar Zutra said to him: Wasn’t the opposite taught in another baraita: Although one may not throw bread, he may throw other foods?

Rather, that is not difficult, as the two baraitot address two different cases. This baraita, in which it is taught that one may not throw other foods, refers to a food item that becomes disgusting when thrown, whereas that baraita, in which it is taught that one may throw other foods, refers to a food item that does not become disgusting when thrown.

Similarly, the Sages taught: One may draw wine through pipes before a bride and groom as a blessed omen, and one may throw roasted grain and nuts before them in the summer, but not in the rainy season, as in the summer they can be retrieved and eaten, which is not the case in the rainy season. But one may not throw cakes, neither in the summer nor in the rainy season.

Rav Yehuda said: If one forgot and put food items in his mouth without reciting a blessing, he moves them to one side of his mouth and recites the blessing.

The Gemara notes that there are three baraitot on this topic: It was taught in one baraita: He swallows them. It was taught in another baraita: He spits them out. Another baraita taught: He moves them to the side of his mouth.

The Gemara explains: That is not difficult, as each baraita addresses a different case. This baraita in which it was taught: He swallows them refers to liquids, as there is no alternative. This baraita in which it was taught: He spits them out, refers to a food item that does not become disgusting and if he removes it from his mouth he can subsequently eat it. This baraita in which it was taught: He moves them to the side of his mouth, refers to a food item that becomes disgusting, in which case it is sufficient to move it to the side.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תנא אם היה שמש ביניהן שמש מצרפן. פירוש: בשאין רואין אלו את אלו אפילו הכי השמש מצרפן. ירושלמי (שם): רבי ברכיה מוקים לאמוריה על תרעא מציעתא דבי מדרשא ומזמן על אילין ועל אילין.

כך הגירסא בספרים שלנו: ת"ר יין עד שלא נתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי העץ ונוטלין ממנו לידים, משנתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי הגפן ואין נוטלין ממנו לידים. וכן נראית גירסתו של רבנו שלמה ז"ל. ופירש הוא ז"ל עד שלא נתן לתוכו מים מברכין בורא פרי העץ, ביינות שלהן שהן חזקים ולא אשתנו לעלוי וכענבים דמי עד שיתן לתוכו מים, ונוטלין ממנו לידים כלומר לנטילת ידים דשם מים עליו דמי פירות בעלמא מיקרו, ומשנתן לתוכו מים שם יין עליו ואין נטילה אלא במים.
ומיהו קשה על גירסא זו קצת מדאמרינן בסמוך כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צרכיו בפת כמאן כר"א, ואי איתא אפי' כר"א לא אזלא דהא לר"א נמי אין נוטלין ממנו כל היכא דאשבחוה במים. ועוד קשה לי (זה) על פירוש רבנו שלמה ז"ל דמיהא דר"א לא שמעינן אלא אי נפיק ביה ידי נטילה או לא, הא להתיר הפסידן לא שמעינן מדר"א כלל. ועוד קשה לפרושו דמי פירות פסולין הן לנטילת ידים ואפילו אחזותה קפדינן כדאיתא בחולין בפ' כל הבשר (חולין קו, א). אלא נראה שלא נטילת ידים המכשירין קאמר אלא לנטילת ידים [ל]נקיות בעלמא קאמר ומשום הפסד אוכלין. וכן כתב הראב"ד ז"ל, דאלו לנטילת ידים המכשירין לאכילה קאמר, אין כשר להם אלא מים כעין מקוה לפי שעשו נטילת ידים לחולין כטבילה לתרומה, ואין עושין מקוה אלא מן המים וכתיב (ויקרא טו, יא) וידיו לא שטף במים. ומכאן סמכו חכמים לנטילת ידים (חולין קו, א).
ומיהו אכתי קשה על הגירסא היכי יליף מינה דשמואל אזיל כר"א. ויש מי שפירש דמרישא קאמר דאמר נוטלין ממנו לידים. והא דקתני בסיפא משנתן לתוכו מים אין נוטלין ממנו לידים לאו משום הפסד אוכלין או בזיונן קאמר אלא אין נוטלין למים אחרונים קאמר, וטעמא משום דכיון דחזי לברכה לא מזלזלינן ביה ליטול ממנו למים אחרונים. אבל הראב"ד ז"ל גורס בדר"א בין ברישא בין בסיפא נוטלין ממנו לידים.
ולענין פסק הלכה בהא דשמואל עושה אדם כל צרכיו בפת, איכא מאן דדחי לה לבר מהלכתא משום דקאי כר"א. ויש מי שפסק כשמואל, והני מילי במידי דלא ממאיס כעין לסמוך את הקערה שאין בה אוכל שאם יפול עליו שימאסנו, וכן בשאר תשמישין שאינו נמאס בכך, אבל במידי דממאיס לא. והא דמוקי לה כר"א משום דלר"א שמעינן בהדיא דשרי אפילו במידי דממאיס וכ"ש במידי דלא ממאיס. אבל רבנן במידי דממאיס כנטילת ידים ביין שמעינן להו דאסרי, ובמידי דלא ממאיס לא שמעינן להו לא איסור ולא היתר, ודילמא אף רבנן מודו בה, והא דאמרינן כמאן כר"א בכל שכן קאמרינן. וכתבו בתוספות דמשמע נמי דאף שמואל גופיה מודה הוא במידי דממאיס כיין דאסור, וכדאמרינן בשבת בפרק במה טומנין (שבת נ, ב) בעו מיניה מר' ששת מהו לפצוע זיתים וכו', אמר להם וכי בחול מי התירו קסבר משום הפסד אוכלין, לימא פליגא אדשמואל דאמר עושה אדם כל צרכו בפת, אמרי פת לא מאיס הני מאיסי. וכן נראה מדברי ר"ה גאון ז"ל, דכתב אין זורקין את הפת ולא שאר אוכלין דממאיסי, אבל דלא ממאסי זורקין. ואף רבנו אלפסי ז"ל כתב כן. ויש שנוהגין לאכול דיסא בפת ואוכלין את הפת לבסוף אבל שלא לאכול את הפת לבסוף אסור.
ומיהו במסכת סופרים (פ"ג, הי"ד) אסרו, דאמרינן התם אין נוהגין בזיון באוכלין ואין זורקין אוכלין ממקום למקום, לא ישב אדם על גבי קופה מלאה תמרים או גרוגרות, אבל יושב על קופה מלאה קטנית ועגול של דבלה, אין סומכין באוכלין ואין מכסין בהן ואין אוכלין אוכלין באוכלין אלא אם כן ראוין לאכילה, עד כאן. ושמא אתיא דלא כשמואל, ומיהו אנן כשמואל קיימא לן כדאמרן. והא דתניא (לקמן) ממשיכין ביין בצנורות לפני חתן ולפני כלה אף על פי שנמאסים. התם משום דעיקר שמחת חתן וכלה בכך וכדי לשמחן שרי. וקליות ואגוזים דאסירי בימות הגשמים לפי שאין עיקר שמחתן בכך, אלא שמתוך שיש קצת שמחה בכך שרי בימות החמה.

למאי חזי לקורייטי. לכאורה היה נראה לי מכאן שאין מברכין בורא פרי הגפן לכולי עלמא עד שיתן לתוכו מים אלא אם כן בעו ליה לקורייטי, וכאותה שאמרו בשמן זית בריש פרק כיצד (לה, ב) דמברכין עליו בורא פרי העץ, ואוקימנא דוקא בדשתי ליה ע"י אניגרון, אלא שבתוס' פירשו דכיון דאישתני לעלוי לקורייטי מברכין עליה לעולם בורא פרי הגפן, וכדאמרינן בפרק ערבי פסחים (פסחים קח, ב) שתאן חי יצא אמר רבא ידי יין יצא ידי חירות לא יצא.

והתניא בלען במשקין. פירש ר"ח ז"ל דטעמא דבולען בלא ברכה משום דכיון דהכניסן בפיו ממאסן ואדחו משתיה לכל אדם, והלכך אין להקפיד על ברכתן. וכן דעת הגאונים ז"ל דאינו מברך עליהם כלל משום דהוו להו נראה ונדחה והואיל ואידחו אידחו, וכדאמרינן בסמוך במי שאכל ושכח ולא בירך דאם גמר סעודתו שוב אינו מברך דהואיל ואידחי אידחי ודלא כרבינא. אבל הראב"ד ז"ל פסק בההיא כרבינא. והא דהכא בולען ומברך עליהם בשאין לו אלא הם, ואם יש לו זולתן פולטן ומברך על האחרים ושותה, והביא ההיא דגרסינן בירושלמי (פ"ו, ה"א) דגרסינן התם: רב הונא אמר הרי שנתן לתוך פיו ושכח ולא בירך אם היו משקין פולטן אם היו אוכלין סולקן לצדדין ואין כאן בולען. וכתב דמסתברא דהא דקאמר פולטן בשיש לו זולתן. ואני תמה היאך נפסוק הלכה כרבינא, ורבינא לא אמר לה אלא מהא דתנן גבי גר טבל ועלה בעליתו אומר אשר קדשנו במצותיו וכו', ומסקנא דגמרא ולא היא התם מעיקרא גברא דחיא וכו', אבל הכא מעיקרא גברא חזי' והשתא הוא דאדחי ואמור רבנן הואיל ואדחי אדחי.

מתניתין שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין. גרסינן בירושלמי לא סוף דבר בית אחד אלא אפי' שני בתים א"ר יונה והם שנכנסו משעה ראשונה על דעת כן, פירוש כי היכי דתיהוי כהסיבה וכדאמר בפ' כיצד מברכין כיון דאמרינן ניזול ניכול גהמא בדוכתא פלן הויא לה קביעותא ולמאן דסבר דגבי זימון לא בעינן הסיבה מפרש דלא קאי אלא אשני בתים אבל בבית אחד לא בעינן ישבו על דעת כן ואמרינן בגמ' דאפילו בשאין מקצתן רואין אלו את אלו אם יש שמש ביניהם משמש לכולן שמש מצרפן ומזמנין כאחד וה"ה שמצרפן כשעומדים בשני בתים. וה"ג התם ר' ברכיה מוקי לאמוריה על תרעא דבי מדרשא ומזמן על אלין ועל אלין:

ה"ג בכולהו נוסחי. עד שלא נתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי העץ ונוטלין ממנו לידים משנתן לתוכו מים וכו' אין נוטלין ממנו לידים. ואין לפרש כמו שפירש"י ז"ל דנטילת ידים לאכילה קאמר דהא לא איפשר דודאי מים בעינן בנטילת ידים לאכילה כטבילה לגבי כל הגוף ומי פירות ודאי לא מהני לטבילה כלל וגבי קידוש דכהנים בעינן נמי מים כדכתיב קרא בהדיא. ובפ' כל הבשר משמע דדיני נטילת ידים מקידוש ידים שבמקדש ילפינן להו, ועוד אמרינן התם דאפי' אחזותא דמיא קפדינן ואמרינן נמי במס' ידים דמים שנפלו לתוכו קומוס וקנקנתום ונשחט מראיהן פסולין ולא גרעי ודאי נשתנו מראיהן ממי פירות לכך פירשו דנטילת ידים דלנקיות קאמר כגון מים אחרונים או לתפלה וקודם שנתנו לתוכו מים אינו חשוב כל כך ואין מברכין בורא פרי הגפן ונוטלין לידים דלא חיישינן להפסד אוכלין ומשנתן לתוכו מים חשוב לברך עליו בורא פרי הגפן ולברכת המזון ולכמה מצות הילכך אינו בדין שיטול עכשיו ידיו בו ואח"כ יברך עליו על מזונו. ואמרינן כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צרכיו בפת כר"א דאמר ברישא נוטלין הימנו לידים. ואע"ג דסיפא אמר אין נוטלין הא פרישנא טעמא משום דחזי לברכת המזון והאי טעמא ליתיה בפת דלא שייכי ביה נטילה ולא ברכ' המזון והראב"ד ז"ל גריס בין ברישא בין בסיפא ונוטלין. ולענין פסק הלכה איכא מאן דדחי לה להא דשמואל לבר מהלכתא דהא אמרינן דכר' אליעזר אזלא ולא נהירא דהא אמרינן בפ' שני דביצה גבי סופלי לחיותא דמטלטלינן להו אגב ריפתא כשמואל אלמא הילכתא היא ובשבת פ' במה טומנין אמרינן לימא פליגי אדשמואל ודחינן דלא פליגא ואיכא מ"ד דסוגיין דהכא מחלפא מההיא דפ' במה טומנין דהתם אמרינן דשמואל לא אמרה אלא במידי דלא מימאיס אבל במידי דמימאיס לא והכא אמרינן דאתיא כר' אליעזר דשרי אפי' במידי דמימאיס. ואנן קיי"ל כסוגיא דהתם דכל דאיכא לאוקומי שמואל כרבנן מוקמינן. ויש עוד לומר דהכא נמי הכין ס"ל והכא לא אמרינן דאתיא לגמרי כר"א אלא משום דמדרבנן ליכא למשמע מידי אי משום הפסד אוכלין אתו לה או משום דחזו לברכה משום הכי קאמר כר' אליעזר כלומר דמדר"א איכא למישמעה מכל דכן אבל לא כותיה לגמרי דשמואל לא שרי אלא במידי דלא מאיס ור' אליעזר שרי בכל ענין מיהו אנן קיי"ל כשמואל דדוקא במידי דלא מאיס אבל במידי דמאיס אסור וברייתא דבסמוך דאין מעבירין כוס מלא על הפת ובשר חי וסמיכת קערה בפת משום דילמא משפכי ואיכא מאיסותא ובהא אף שמואל מודה. ויש שנהגו לאכול דייסא בפת כיון שאוכלין הפת לבסוף כשמואל דאמר עושה אדם וכו' ואע"ג דמימאיס כיון דאוכלו לבסוף שפיר דמי. ובמס' סופרים אוסר דאמרינן התם אין נוהגין בזיון באוכלין ואין זורקין אוכלין ממקום למקום ולא ישב אדם על גבי קופה מלאה תמרים או גרוגרות אבל יושב על קופה מלאה קטנית ועיגול של דבילה [מפני שנהגו כן] ואין סומכין באוכלין ואין מכסין בהן ואין אוכלין אוכלין באוכלין אלא א"כ ראויין לאכילה (עיין ברא"ש פירושו) ממשיכין יין בצינורות לקראת חתן וכלה איכא מאן דפריש בדלא מימאיס כגון בצנור של עץ ומקבלו בכלי כשמגיע לראש הצנור ואיכא מאן דפריש אפילו על גב קרקע דממאיס דכיון דעיקר שמחת חתן וכלה בכך התירו וכן עיקר אבל קליות ואגוזים אין עיקר שמחה בכך ולא התירו אלא בימות החמה דלא ממאיס ובימות הגשמים אסור וצריך ליזהר שלא לזרוק חטים לפני חתן וכלה כמו שנהגו. ויש אומרים דחטים לא חשיבי אוכל לגבי הא מילתא:

ורבנן כי לא נתן לתוכו מים למאי חזי אמר ר' זירא לקורייטי. פירוש שאוכלים דברים חריפים ושותין אחריהם יין חי ומזוג אינו ראוי הילכך אישתני למעליותא קרינן ביה ואפילו היכא דלא בעי ליה לקורייטא מברך עליה בורא פרי הגפן והכי משמע בערבי פסחים. דאמרינן שתאן חי יצא ידי יין אלמא חזי וכן עיקר:

שכח והכניס אוכלין לתוך פיו. במידי דאי זריק ליה ממאיס מסלקו לצד אחד ומברך במידי דלא מאיס פולטו ומברך כדי שיהא פיו פנוי משום שנאמר ימלא פי תהלתך. במשקין דאי איפשר לסלקן ולברך בולען ולא פולטן מפני שהוא מפסידן לגמרי. ודעת הגאונים ז"ל שאינו מברך לאחר אכילתן מה שהיה ראוי לברך עליהם בתחלה משום דכיון דמכניסן לתוך פיו פגומין הן קצת ואין להקפיד על ברכתן והוו להו נראו ונדחו דשוב אינן נראין וכדאמרינן בסמוך גבי רבינא דאמר דאפילו גמר סעודתו מברך המוציא ודחינן בגמ' דלא דכיון דאידחי אידחי. אבל הראב"ד ז"ל כתב דמברך בסוף וכההיא דרבינא דס"ל לרב ז"ל דלא אידחיא אלא סייעתיה דרבינא אבל מלתיה לא אידחיא. וכתב עוד דהכא איירי בשאין לו משקין אלא הם ואם יפלוט אותם תבטל ברכתו והנאתו ולפיכך התירו לו לבולען ולברך בסוף אבל כשיש לו משקין יותר פולט את אלו ומברך על השאר. ויש סעד לדבריו ממה שאמרו בירושלמי רב הונא אמר הרי שנתן לתוך פיו ושכח ולא בירך אם היו משקין פולטן ואלו בגמרין אמרינן בולען קשיאן אהדדי אלא כאן בשאין לו אלא הם כאן בשיש לו יותר:

כבר ידעת שכל כלי שנטמא ונשבר טהור מעתה מטה שנטמאת ונגנבה חציה או אבדה חציה ו שחלקוה אחים או שותפים הרי היא טהורה כדין כלי הנשבר, החזירה על כנה מקבלת טומאה מכאן להבא אבל לא למפרע הרי זה כמי שעשה כלי משברי כלי שנטמא, יש מי שאומר שאם היתה עשויה חליות ואפשר להחזירה בלא שום שינוי חוזרת לטומאתה וכן יראה מסוגיא זו והוא דמיון מה שנאמר בכאן בלשון התלמוד דלא אזמין עליהו בדוכתיהו:

המשנה הששית שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד כל אחת על שלחנה כל זמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזמון אחד להיות אחד מברך לכלן או שמצטרפים לברך בשם אם הם י' בין כלם, ואם אין רואין אלו את אלו מזמנות כל אחת לעצמה, ופירשו בגמ' שאם היה שמש אחד לכלן אותו שמש מצרפן אע"פ שאין רואין זה את זה, ובתלמוד המערב פירשו שלא שהיו בבית אחד לבד אלא אף בב' בתים הואיל ורואין זה את זה ואין ספק שצריך שיהו שומעין זה את זה, ופירשו עוד שם שלא נאמרו הדברים אלא בשנכנסו משעה ראשונה על מנת כן, ומגדולי המפרשים כתבו שאפילו בבית אחד צריך שיהא דעתם לכך, זהו פירוש המשנה ובתלמוד המערב אמרו עשרה בני אדם שהיו מהלכין בדרך אע"פ שכלם אוכלים מככר אחד כל אחד מברך לעצמו ישבו לאכול אע"פ שכל אחד אוכל ככר בפני עצמו אחד מברך על ידי כלם:

המשנה השביעית אין מברכין על היין ב"פ הגפן עד שיתן לתוכו מים דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים מברכים והלכה כחכמים, גמ' אחר שפסקנו כחכמים יין בין חי בין מזוג מברכים עליו ב"פ הגפן ואין נוטלין ממנו לידים שהרי מ"מ ראוי לברכה הוא דהא חזי לקורייטי והם אכילת דברים חריפים שהיין חי בא אחריהם ומאחר שברכו בכך אף בשאינו רוצה אותם חל עליו שם ראוי וכמו שאמרו שתאן חי ידי יין יצא שמאחר שאף החי קרוי יין אין מזלזלין בו ואע"פ שבמקום אחר הותר לעשות בו זלוף אין זו דומה לזלוף שהזלוף דרך היין בכך ואין בו זלזול, ואם נטל בו ידיו יש אומר שיצא בדיעבד אף בסעודה המכשרת לאכילה לא נאמר אלא מפני זלזול אוכלים ואע"פ שלמים אנו צריכים הרי הוא מי פירות, ויש אומרים לא יצא בהם ידי נטילה במים ראשונים אף בדיעבד טעם הדבר מפני שמתוך חלקלקותו אין בהן נטילה יפה, וכן נראה דעת חכמי הצרפתים, וגדולי המפרשים כתבו שלעולם לא יצא ידי נטילה במים ראשונים אלא במים שנטילת ידים לחולין כטהרת מקוה לתרומה ואין מקוה אלא במים ומ"מ כל שאינה אלא לנקיות ידין כגון מים אחרונים ודומיהם יצא לדברי הכל ביין דבש ושמן כמו שיתבאר בסוף המסכתא ועל כיוצא באלו הוזכרה כאן נטילת ידים ויש מכשירים בה לתפלה:

כוס של ברכת המזון הכל מודים שאין מברכים עליו עד שיתן לתוכו מים שיהא ראוי לשתיה בהרוחה, הואיל וחשבו חכמים לזלזול אוכלים אין הלכה כדברי האומר עושה אדם כל צרכיו בפת אחר שכן אין מניחים בשר חי על הפת ואין מעבירים כוס מלא ואין סומכים את הקערה בפת שמא יפול מן התבשיל עליו וימאיסהו, ויש מתירים בו כל שבדעתו לאכלו אחר שימסר תבשיל הקערה מעט הא כל דבר שאין בו חשש מיאוס משתמשים בו כמו שכתבנו בשני של י"ט [כ"א ע"ב] בשמועת סופלי לחיותא דמטלטלינן להו אגב ריפתא כשמואל אלמא הלכתא היא, ובשבת פרק הטמנה [נ' ע"ב] אמרו לימא פליגא אדשמואל והעלו בה דלא פליגא, אלא ששם נראה שלא אמרה שמואל אלא במידי דלא ממאיס וכאן נראה שאמרה אף במידי דממאס כר' אליעזר, אלא שאף זה יש לפרש שלא כר' אלעזר דיקא לגמרי אלא מתוך שמדרבנן ליכא למוכח מידי דילמא משום בזוי לברכה אתינן עלה אמר כר' אליעזר מ"ו דוקא במידי דלא ממאיס, ויש מפרשים שהקערה שלפניו כשהוא על השלחן ורוצה לאכול אם נוטה לצד אחד סומכה בפת ואין כאן מיאוס ולא נאסר אלא שהיה דרכם להריק כל התבשיל בקערה גדולה קודם אכילה ואחר כך מביאים אותה על השלחן וכן עיקר, ואלו שנוהגים לאכול דייסא בפת יש מצריכים לאכלו אחר שאכל הדייסא ואם אין כונתו לאכול אסור, ובמסכת סופרים אמר אין נוהגין בזיון באוכלים ואין זורקים אוכלים ממקום למקום ולא ישב אדם על קופה מלאה תמרים או גרוגרות אבל יושב על קופה מלאה קטנית ועגולי דבלה, ואין סומכים באוכלים ואין מכסין בהן ואין אוכלים אוכלין באוכלין אלא אם כן ראויין לאכילה ומ"מ אין זורקין את הפת, וזריקה אף כל אוכלים נאסרו בה ומ"מ דוקא במה שהוא נמאס בזריקתו כגון פירות הלחים אבל פירות שאינם נמאסים בזריקתם כגון אגוזים ורמונים מותר לזרקן:

ומותר להמשיך יין בצנורות לפני חתן ולפני כלה אע"פ שיש כאן קצת זלזול הואיל ואינו הולך לאיבוד שהרי מקבלו על פי הצנור, ויש אומר אף בהולך לאבוד מפני שיש בזו שמחה יתירה, וזורקים לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה אבל לא בימות הגשמים שהטיט מצוי ויש הפסד בדבר ולא גלוסקאות אף בימות החמה מפני שממאיסים, וחטים עצמן שלא הוכנו לאכול כגון שאינן קליות ושאר מיני תבואה יש שמתירים אף בימות הגשמים וכן אנו נוהגים עכשיו:

כבר ביארנו שאסור לאכול שום דבר ליהנות בלא ברכה ומי ששכח והכניס אוכלים לתוך פיהו ולא בירך ועדיין לא בלען, אם היו משקין בולעם ומברך אחר בליעתן ברכה לאחריה, ומה שכתבו בה גדולי המחברים בולען ומברך לבסוף לא כינו לברכה שלפניה כמו שחשבו רבים אלא על ברכה לאחריה, וגדולי המפרשים כתוב שלא נאמר כן אלא בשאין שם עוד מאותן משקים לפניו ומוטב שיבלעם ויברך ברכה אחרונה משיפלטם ויפסיד הנאתו וברכתו אבל אם יש לפניו שם משקים מלבד אותם שבלוגמיו פולטן ומשליכן ולוקח מן המשקין ומברך לפניו, ואם היו אוכלים שאין פליטתן ממאיסתן פולטן, ואוכלין שפליטתן ממאיסתן כגון מאכל לח מסלקו לצדדים שבחיך ומברך עליהן לכתחלה:

אבל אזמין עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו. פרש"י כגון שנצטרפו אלו עמהם לזימון כדאמר לעיל קורין לו ומזמנין עליו וברכו החבורות ואלו לא היו שם אלא כדי נברך וברוך הוא שאכלנו ועכשיו באין לברך לא מזמני דפרח מינייהו חובת זימון ותו לא הדר עלייהו, והקשה ה"ר יהודה דהא מילתא דפשיטא היא שלא יזמנו עוד שהרי כל אחד יצא ידי זימון עם חבורתו וגם לא שייך על זה לומר פרח זימון מינייהו שהרי זימנו כבר ולא פרח מהם אלא יצאו ידי זימון כמו אחרים והיאך יצטרפו ויאמרו פעם אחרת, ועוד אין הנדון דומה לראיה שמביא ממטה שחלקוה דפרח טומאה ישנה ממנה אפילו החזירוה דהכא לא שייך חזרה דכיון שנפטרו ידי זימון אפילו נקבצו השלשה יחד חבורה חדשה היא ואין כאן חזרה, ופירש הוא דאילו החבורות היה בכל אחד ד' ופירש אחד מכל החבורה ונצטרפו לחבורה אחת וזימנו השלשה הנשארים, והא דקאמר אזמין עלייהו בדוכתייהו לא שהיו עמהם אלא ה"ק זימנו עמהם כאלו היה שם כי נשאר להם כדי זימון פרח זימון מינייהו כיון שחבריהם זימנו הוי כמו מטה שנחלקה שפרחה ממנה טומאה ישנה ולא תחזור עוד אפילו החזירוה הכא נמי לא יצטרפו עוד לזימון:

מטה שנגנבה חציה וכו'. מיירי שלא נשאר יחד ארוכה ושתי כרעים וקצרה ושתי כרעים דהא תנן בפ' י"ח דכלים חכמים אומרים מטה מטמאת איברים, פי' לא נטהרה ע"י שנחלקה לאיברי' ומפרש לה בפ"ק דסוכ' [דף ט"ז.] כגון שנשאר ארוכה ושתי כרעים וקצרה ושתי כרעים למאי חזי למסמך אגודה ומשדא אשלי. א"נ הא דקאמ' מטמא איברים היינו להבא אבל טומאה ישנה פרחה ממנה ואע"ג דחזיא למיסמך אגודה:

תנא אם יש שמש ביניהן השמש מצרפן. ולא מבעיא שתי חבורות שאוכלות בבית אחד אלא אפילו בשני בתים שאין רואין כלל אלו לאלו השמש מצרפן, וכפר"ח דאורחא דמילתא נקט מתניתין ב' חבורות שאוכלות בבית אחד דה"ה בשני בתים וכן פירש בה"ג, וכן משמע בירושלמי ר' יונה ור' אבא בר זמינא בשם ר' זעירא לשני בתים נצרכה א"ר יונה והוא שנכנסו משעה ראשונה על מנת כן אילין בית נשיא מה את עביד להון כבית אחד או כשתי בתים אם היה דרכן לעבור אלו על אלו מזמנין ר' ברכיה מוקי לאמוראי אתרעא מציעא דבי מדרש' והוא מזמן על אילין ועל אילין:

ונוטלין ממנו לידים. פרש"י דשם מים עליהם ומי פירות מקרי, משמע מתוך פירושו דכל מי פירות ראויין לנטילת ידים אבל משנתן לתוכו מים הוי שם יין עליו ואין נטילה ביין, ותימא דבפ' כל הבשר [דף ק"ז אמרינן דקפדינן אמנא ואחזותא ותנן במס' ידים (פ"א) מים שנפל לתוכו קומוס או קנקנתום ונשתנו מראיהן פסולין אלמא אפילו מראה מים בעינן ומי פירות אין בהם אפילו מראה מים, ושמא יש לחלק דמים שנשתנו מראיהם גריעי ממי פירות שעומדין במראיתן ושם מים עליהם:

כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צרכו בפת [כמאן] כר' אליעזר. פסק ר"ח כרבן וגם ברייתא דבסמוך דאין סומכין הקערה בפת פליגא אדשמואל הילכך אין הלכה כשמואל, מיהו בפרק ב' דביצה [דף כ"א ע"ב] אמרינן הני סופלי דחיותא ביומא טבא היכי עבדינן להו ומסיק דמטלטלין להו אגב ריפתא כדשמואל דאמר עושה אדם כל צרכו בפת אלמא סתמא דתלמודא סבירא ליה כשמואל. ובה"ג גבי קידוש והבדלה כתב והלכתא כרבנן דאמרי עד שלא נתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי הגפן ואין נוטלין ממנו לידים ואע"ג דאמרינן כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צרכו בפת כר' אלעזר וקיי"ל הלכתא כותיה דשמואל ה"מ במידי דלא מאיס אבל במידי דמאיס לא. ונראה לומר דאפילו שמואל מודה במידי דמאיס דאסור, וכן מוכח בשבת בפ' במה טומנין [דף נ' ע"ב] בעי מיניה מרב ששת מהו לפצוע זיתים בשבת פי' ליטול ידיו במים היוצאים מהם שחזקים הם ומעבירין הזוהמא כדתנן [עבודת כוכבים דף ע"ה ע"א] מולגים במי זיתים א"ל וכי בחול מי התירו לך קא סבר משום הפסד אוכלין לימא פליגי אדשמואל דאמר עושה אדם כל צרכו בפת אמרי פת לא מאיסי הני מאיסי,, והא דקאמר הכא כמאן אזלא הא דקאמר שמואל כר' אליעזר ה"ק ר' אליעזר סבירא ליה כשמואל ועדיפא מיניה ומתיר אפילו היכא דממאיס הילכך קיי"ל כשמואל דהיכא דלא ממאיס עושה כל צרכו בפת ומותר לסמוך הקערה בפת אי לא ממאיס, ויש נוהגין לאכול דייסא או חביצה בפת במקום כף כיון שאוכלין הפת אח"כ, אבל במס' סופרים אוסרו ושמא ההיא דלא כשמואל, וזה לשון מס' סופרים [פ"ג] אין נוהגין בזוי באוכלין ואין זורקין אוכלין ממקום למקום לא ישב אדם על גבי קופה מלאה תמרים או גרוגרות אבל יושב הוא על גבי קופה מלאה קטניות או ע"ג עיגול של דבלה מפני שנהגו כן אין סומכין באוכלין ואין מכסין באוכלין ואין אוכלין באוכלין אלא א"כ ראויין לאכילה:

למאי חזי א"ר זירא חזי לקורייטי. כלומר במאי אישתנו לעילויא ומשני דלהאי גוונא אישתני הילכך בכל ענין מברכין עליו בורא פרי הגפן, והכי אמרינן בפ' ערבי פסחים [דף ק"ח] גבי ד' כוסות דשתאן חי יצא ואמר רבא ידי יין יצא ידי חירות לא יצא:

אין מעבירין כוס מלא על הפת. בהני תלת שמואל מודה דאין מעבירין כוס מלא על הפת ולא מניחין בשר חי עליו וגם אין זורקין אבל סומכין אי לא ממאיס:

אבל לא בימות הגשמים. אע"ג שבאגוזים האוכל שבתוכו אינו נמאס מ"מ כשנופלין מאיס, ועכשיו שנהגו לזרוק חטים בבית חתנים היה צריך שלא יזרקם אלא במקום נקי שיהיו ראויין ללקטן:

והא דתניא בולען במשקין. פר"ח ואין מברך עליהם משום דאידחו להו מתורת משקין דאינן ראויין לשתות לכל אדם הלכך אין להקפיד בברכתו ואפילו יכול לברך ע"י הדחק משום שנאמר ימלא פי תהלתך, הילכך יש ליזהר שלא יכנס אדם דבר בתוך פיו בשעה שהוא מברך:

בד"ה חלקוהו האחין כו' ול"נ דהתם איירי להחזירו כאשר כו' עכ"ל ובתוס' פ"ק דסוכה תירצו בפשיטות דהתם מיירי שהמטה של איש אחד ולא נגנב חציו וק"ל:

בד"ה בורא פרי העץ כו' משמע דמי פירות כשירות לנ"י ויש כו' עכ"ל ר"ל דמי פירות שם מים מקרי עליו לנ"י אבל משניתן לתוכו מים שם יין עליו ואסור לנ"י דבעי שם מים ועיין ברא"ש וזהו גירסא ראשונה של רש"י דהשתא איכא לפרושי שפיר טעמייהו דרבנן דבין כך ובין כך אין נוטלין ממנו לידים היינו משום דשם יין מקרי עליו אבל לגירסא שניה של רש"י דנתינת מים ליין מכשיר לנ"י לר"א ע"כ לרבנן דבין כך ובין כך אין נוטלין ממנו לנ"י משום הפסד אוכלין הוא וק"ל:

בד"ה כמאן אזלא כו' וי"א דצריך לאכול אח"כ ויש כו' עכ"ל לא ידענא כיון דלא ממאיס ע"י סמיכה מה צריך לאכלו אח"כ גם ברא"ש אינו וק"ל:

גמרא שקל מר זוטרא פתק לקמיה דרב אשי דסתנא כו' מלת דסתנא לא ידענא אהיכא קאי דמשמע מתוך הסוגיא דתמרי ורמוני זרק מר זוטרא דמותר לזרוק אבל דסתנא שהוא בשר מבושל ממאיס ואסור לזרוק וכן נראה מפירש"י דמלת דסתנא אין כאן מקומו אבל לא ידענא מקומו ודו"ק:

רש"י ד"ה אבל לא גלוסקאות. שהרי כו' נמאסין. הן פת משמע לעיל דאף בלא מימאס אסור. ונראה שגירסתו היתה אבל לא חתיכות ולא גלוסקאות כגי' הרי"ף והרא"ש וכצ"ל הציון ברש"י וכ"א ברש"י שאצל הרי"ף. וקאי הטעם על חתיכות:

גמ' פתק לקמיה דר"א "דסתנא". נ"ב להערוך הוא בדלי״ת אבל בספרינו ברי״ש בכ״מ:

תוס' ד"ה למאי. דאמרינן (פסחים קח,ב) שתאן חי יצא. נ"ב ראיה זו נ"ל אינה מכרחת. דה״א התם ידי חירות לא יצא ואי משום דאית בהו נמי כוס דקדוש ודבהמ"ז. הרי יוצאין בהם גם בחמר מדינה. אבל פשיטא הלכה כחכמים (א"א. עיין ברשב"א שכוונת התוס' לאפוקי שלא נאמד דלא מברכין בפה"ג לכ״ע אא״כ בעי ליה לקורייטי ובלא״ה לא חזי כנראה לכאורה פשטות הגמ'. אבל התוס' מפרשים דכיון דאשתני לעלויא לקורייטי מברכינן לעולם בפה״ג ולזה הוצרכו להביא ראיה מההיא דע"פ ושפיר הוכיחו. וכ״מ בתוס' ר"י חסיד):

אַרְבָּעָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּפַת. קשא מניינא למה לי, והוה ליה למימר תָּנוּ רַבָּנָן אֵין מַנִּיחִין בָּשָׂר חַי עַל הַפַּת, וְאֵין מַעֲבִירִין וכו'? ונראה לי בס"ד נחית למיקט מנין אַרְבָּעָה בפירוש, לרמוז שזכה הפת לארבעה מיני כבוד אלו בשביל שזכה לעשות בו רמז לארבע אותיות שם הוי"ה ב"ה בשבת ויו"ט, כי ידוע בכונות האר"י ז"ל שצריך להניח בשבת ארבע ככרות על השולחן, ולכוין שהם כנגד ד' אותיות שם הוי"ה, ושתים העליונות הם כנגד אותיות י"ו, ושתים התחתונים כנגד שני ההי"ן, ומאחר שזכה לעשות בו רמז וכונה לארבע אותיות שם הוי"ה לכך זכה לארבע מיני כבוד אלו.

אַיְתּוּ לְקַמַּיְהוּ תַּמְרֵי וְרִמּוֹנֵי שָׁקַל מַר זוּטְרָא, פָּתַק לְקַמֵּיהּ דְּרַב אַשִׁי דִּסְתְּנָא. פירש רש"י מנה של בשר, ויש להקשות אם כן אמאי לא אמר אייתו לקמייה תבשיל, ולמה נקיט תַּמְרֵי וְרִמּוֹנֵי דלא דבר עליהם במעשה הזאת כלום, ואיך יהיה העיקר חסר? ונראה לי בס"ד כל דבר לח ורטוב נקרא דִּסְתְּנָא, ורש"י ז"ל דכתב מנה של בשר מבושל, רצונו לומר שם דִּסְתְּנָא נקרא על דבר מבושל, והכא ודאי לא הביאו לפניהם אלא רק תַּמְרֵי וְרִמּוֹנֵי, ושקל מלא חפניו תמרי שהיו לחים ורטובים ביותר כמו דבר שהוא מבושל על האש.

תָּנוּ רַבָּנָן: מַמְשִׁיכִין יַיִן בְּצִנּוֹרוֹת לִפְנֵי חָתָן וְכַלָּה. פירש רש"י ז"ל מקבלן בראש פי הצינור בכלי. ונראה לי בס"ד שעושין כן לסימן טוב על חבור הזכר והנקבה, שהזכר יורה זרעו כחץ ומקבלתו רחם הנקבה, והיין הוא רומז לזרע שממנו נוצר הולד, וכאשר יגבר זרע הזכר אזי יוליד זכר כמוהו, ומה שעושין זה הסימן ביין ולא בדבר אחר, מפני שה'יין' בתוך אותיות הפשוט שלו יש לו במילוי עוד 'יַיִן' אחר, לרמוז שזרע האיש המקלח לתוך רחם האשה יוליד כמוהו, דהיינו זכר, ואף על גב דאותיות 'מים' גם כן יש בתוכם 'מים', עושין זה ביין שהוא משמח, ובלידת זכר הכל שמחין אפילו מלאכים כדנקיט רבותינו ז"ל. או נראה לי בזה עשה הדמיון לסימן שיולידו זכרים, שהדבור קשה ליין, וכן הוא קשה לזכרים, אבל לנקבות נאה להם כי אין להם עסק התורה, ולכך נשים דברניות הן, ועוד היין נאה לזכרים לשתות, וגנאי לנשים, ולכן ביין יש סימן לזכרים דהוא שייך להם. ומה שזורקין לפניהם קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים, נראה לי בס"ד אגוז [17] בגימטריא טוב [17], וזה הוא לסימן טוב, גם אגוז 'זוג א', רצונו לומר הזווג נעשה אחד, כמו שנאמר (בראשית ב, כד) וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד, וקליות [552] הוא אותיות לוו"י ת"ק כי רמ"ח [248] אֵיבָרִים באיש ורנ"ב [252] באשה, ובעת שמתחברים יחד יהיה בהם לוו"י של ת"ק [500].

אַרְבָּעָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּפַת. קשה, מניינא למה לי, לימא תָּנוּ רַבָּנָן אֵין מַנִּיחִין בָּשָׂר חַי עַל הַפַּת וְאֵין מַעֲבִירִין כּוֹס מָלֵא עַל הַפַּת, וְאֵין זוֹרְקִין אֶת הַפַּת, וְאֵין סוֹמְכִין אֶת הַקְּעָרָה בַּפַּת? ונראה לי בס"ד, זכר בו מספר אַרְבָּעָה, לרמוז כיון שהפת זכה לארבעה ברכות של ברכת המזון, ראוי לנהוג בו כבוד בארבעה דברים אלו.
והא דנקטינהו בסדר זה, נ"ל בס"ד, כל דבר שהוא ממאסו יותר בודאי נקיט ליה ברישא, ולכן נקיט אֵין מַנִּיחִין בָּשָׂר חַי עַל הַפַּת ברישא, כי דבר זה ממאיס אותו בודאי. ואחריו נקיט אֵין מַעֲבִירִין כּוֹס מָלֵא עַל הַפַּת, כי דבר זה אינו ברור לנו שישפך עליו וימאס, דאפשר יעבירו ולא ישפך כלום ממנו. ואחר כך נקיט אֵין זוֹרְקִין, שבזה הטעם הוא משום זלזול כבוד ואין כאן מאיסות. ואחר כך נקיט אֵין סוֹמְכִין אֶת הַקְּעָרָה בַּפַּת דגם כן טעמו משום זלזול, אך זריקה הוי בה זלזול טפי, ולכן נקיט לה קודם אֵין סוֹמְכִין.

מַמְשִׁיכִין יַיִן בְּצִנּוֹרוֹת לִפְנֵי חָתָן וְכַלָּה. נ"ל בס"ד הטעם שעושין ביין ולא במים, לרמוז שאהבת החתן עם הכלה, ואהבת הכלה עם החתן תהיה כמו היין דכל מה שיתיישן יותר ישביח יותר, כן תהיה האהבה ביניהם נוספת וגדלה ברבוי הימים, ולא תתמעט ותחלש אהבתם אחר שירגילו לשבת זה עם זה.
ועוד נ"ל בס"ד, דעושין הסימן ביין ולא במים, כי היין אף על פי שהאדם שופכו בתוך פיו למטה שירד חדרי בטנו, הנה הוא אחר כך עולה למעלה לראשו, דעל כן ישתכר השותה אותו, וכן הכלה אף על פי שהיא תחתונה שנעשית כר לבעלה, הנה אם תהיה אשת חיל אז תהיה עטרה בראשו, דכתיב (משלי יב, ד) אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ.

ת"ר יין עד שלא נתן לתוכו מים וכו' מה שיש לדקדק בזה בפרש"י והתוס' בכל הסוגיא תמצא בהרשב"א ז"ל בחידושיו שהביא כמה נוסחאות ופירושים אחרים דנטילת ידים דשמעתין היינו לנקיות בעלמא או למים אחרונים:

ת"ר יין וכו' אין מברכין עליו בפה"ג אלא בפה"ע וכו'. הנה בכאן הלשון מדוקדק אבל במשנתינו שנינו אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים הלשון תמוה דהרי לענין שטעון ברכה לפניו אין חילוק בין קודם שנתן לתוכו מים ובין אחר שנתן לתוכו מים והחילוק הוא רק בנוסח הברכה איזה ברכה שיברך עליו ואיך שייך למתני אין מברכין עליו ואטו ברכת בפה"ע לאו ברכה היא ומתוך כך הי' נכון לפרש משנתינו דעל ברכת המזון קאי ובזה הוה ניחא לן מה שקבע פלוגתא דר"א ורבנן כאן בפרק שלשה שאכלו שכל הפרק הזה אינו עוסק בדין ברכת הנהנין והי' ראוי' לקבוע פלוגתא זו בפרק כיצד מברכין ששם מבואר דין ברכת היין שהוא בפה"ג אבל פרק שלשה שאכלו כל המשניות בדיני ברכת המזון מיירי ולכן נכון לפרש משנתינו דקאי על ברכת המזון שאין מברכין בהמ"ז על כוס יין עד שיתן לתוכו מים אבל קודם שנתן לתוכו מים אינו נחשב יין רק מי פירות ואין מברכין בהמ"ז על שאר משקים ור"א לשטתו דקודם שנתן לתוכו מים ברכתו בפה"ע כדאמר בברייתא ולכן אינו נחשב יין וחכ"א מברכין דאזלי לשטתייהו דגם קודם שנתן לתוכו מים ברכתו בפה"ג וחמרא הוא ומברכין עליו ברכת המזון כך הי' נראה לפרש משנתינו אבל מצינו בגמרא להיפך שהרי אמר ריב"ח מודים חכמים לר"א בכוס של ברכה וא"כ על כרחך פלוגתייהו דר"א וחכמים במשנתינו לאו בכוס של ברכה הוא וא"כ הדק"ל איך שייך לומר אין מברכין עליו ומתוך כך עמדתי על כוונת הרשב"ם במס' ב"ב דף צ"ז ע"ב ששם הובא האי דריב"ח דמודים חכמים וכו' וכתב רשב"ם בד"ה מודים וכו' דפליגי בניסוך וכו' כן נראה בעיני ולא ידענא פלוגתייהו היכא ולכאורה יפלא וכי נעלם מעיני הבדולח כיון של הרשב"ם משנתינו והתוס' שם באמת כתבו דקאי אהא דתנן בפרק שלשה שאכלו עיין שם ולפי מ"ש ניחא דרשב"ם ראה שודאי לא על חכמים דמשנתינו לריב"ח דחכמים דמשנתינו ודאי גם בכוס של ברכה פליגי וריב"ח ודאי על חכמים אחרים דפליגי עם ר"א בניסוך קאמר ריב"ח דחכמים ההמה מודו בכוס של ברכה וא"כ שפיר כתב הרשב"ם דלא ידע פלוגתייהו היכא. ואמנם לתרץ דברי משנתינו גם לדעת התוס' שם בבבא בתרא דמודים חכמים היינו חכמים דמשנתינו וכן פירש הרמב"ן בחידושיו שם נלע"ד דמשנתינו על היין שתוך הסעודה קאי שאין פת פוטרתו כמבואר בדף מ"א ע"ב דפת פוטר כל הבא בסעודה חוץ מן היין וקאמר ר"א דאין מברכין על היין בתוך הסעודה אלא כשנתן לתוכו מים שאז ברכתו בפה"ג וגורם ברכה לעצמו ולכן אין הפת פוטרת אבל קודם שנתן לתוכו מים כיון שברכתו בפה"ע הרי הוא בכלל שאר משקין ואין מברכין עליו כי הפת פוטרתו וע"ש בתוס' בד"ה אי הכי יין וכו' וחכ"א מברכין דאינהו לשטתייהו דברכתו בורא פה"ג והרי הוא יין שאין הפת פוטרתו ועל זה קאמר ריב"ח דמודים חכמים שאין מברכין עליו ברכת המזון דבעינן מצוה מן המובחר ופירושן אתי שפיר לשטת רשב"א שם בתוס' בד"ה א"ה וכו' שפירש שגורם ברכה לעצמו היינו שברכתו בפה"ג אבל לפירוש רש"י ותוס' שם דגורם ברכה לעצמו היינו בקידוש ובברכת אירוסין א"כ כיון דלחכמים עכ"פ מודו דאין מברכין עליו בכוס של ברכה א"כ אינו קובע ברכה לעצמו ולמה יברך עליו בתוך הסעודה כראה דאעפ"כ ניחא דעכ"פ לברכת אירוסין חזי וגם לא גרע מיין מגולה ועיין במה שכתבתי בפרק קמא דף י"ב ע"א בסוגיא היכי דנקט כסא דחמרא וכו' בחידושינו שם:

כמאן אזלא הא דאמר שמואל וכו' כר"א. הנה ללישנא קמא דרש"י שאם הוא יין הוא פסול לנט"י א"כ אין לנו ראי' דרבנן סברי אסור לעשות צרכיו באוכלים והא דאסרו לנט"י היינו משום דנטילת ידים צריך מים דוקא ולא יין וצריך לומר ללשון הזה דהא דאמר כר"א היינו דמדברי ר"א שמעינן ההיתר מפורש אבל מדברי חכמים אף שלא שמענו איסור מ"מ גם היתר לא שמענו:

רש"י ד"ה לשון אחר ה"ג וכו' לשון זה הא דגרע קודם שנתן לתוכו מים היינו משום מים דמי פירות קרוים מים ולכן בתורת מים קפדינן אחזותא והרי אין לו מראה מים ופסול לנט"י אבל משנתן לתוכו מים יין מקרי ונוטלין ממנו בתורת יין והרי יש לו מראה יין:

ד"ה אבל לא גלוסקאות וכו' נמאסין לא הי' רש"י צריך לזה דפת אפילו לא ממאיס אין זורקין כדמוכח מהאי דתניא אע"פי שאין זורקין הפת אבל זורקין את האוכלין ומוקי לה במידי דלא ממאיס וא"כ פת אפילו לא ממאיס אין זורקין אותו:

ולא אמרן אלא דלא אקדימו הנך. חבורות שפרשו אלו מהן ואזמון עלייהו דהני כגון אם היו ארבעה בכל חבורה ונשאר בכל אחת כדי זימון והפורשים הללו היו צריכים לצאת לשוק קודם שגמרו החבורות את סעודתם: אבל אזמון עלייהו. דהני כגון שנצטרפו אלו עמהם לזימון כדאמ' לעיל קורין לו ומזמנים עליו וברכו החבורות ואלו לא היו שם אלא כדי נברך וברוך הוא ועכשיו הם באים לברך לא מזמני דפרח מינייהו חובת זימון ותו לא הדר עלייהו: מטה טמאה שנגנבה חציה אלמא כיון דפלגוה. פקע שם מטה מינה ושם טומאה אע''ג דהדר הדרוה והרי היא מטה לא הדרה טומאתה הכא נמי כיון דפקע שם שלשה מינייהו בהפרדם ושם זימון ע''י שזימנו הראשונים עליהם אע''ג דהדרי לכלל שם שלשה לא הדרי לכלל זימון אבל כי לא אזמון לא פקע חובת זימון מהן אף לפי פרידתם: אם יש שמש ביניהם. שמשמש לשתיהם: שמש מצרפן. אע''פ שאין אלו רואין את אלו כגון יריעה פרוסה ביניהם: אין מברכין עליו ב''פ הגפן. לפי שהיה יינם חזק מאד ואין ראוי לשתיה בלא מים הלכך אכתי לא אשתני למעליותא ולא זז מברכתו הראשונה והרי הוא כענבים וברכתו ב''פ העץ: ונוטלין ממנו לידים. דשם מים עליו דמי פירות בעלמא מקרי: משנתן לתוכו מים. שם יין עליו ואין נוטלין אלא במים. לשון אחר הכי גרסי' יין עד שלא נתן לתוכו מים מברכין עליו ב''פ העץ ואין נוטלין הימנו לידים משנתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי הגפן ונוטלין הימנו לידים דברי רבי אליעזר וחכ''א בין כך ובין כך מברכין עליו ב''פ הגפן ואין נוטלין ממנו לידים וטעמייהו דרבנן משום הפסד אוכלין כך מצאתי בהלכות גדולות אצל קידוש והבדלה ובדקתי בתוספתא ולא גרסינן בה הכי אלא כמו שהוא בספרים: כר''א. דאמר נוטלין הימנו לידים ולא חייש להפסד אוכלין: למאי חזי. לשתיה דמברכין עליו ברכת היין: לקורייטי. פיישו''ן בלע"ז ובלשון חכמים אנומלית ואלונתית: אין מעבירים כוס מלא על הפת. שלא ישפך על הפת ותהא הפת בזויה: פתק. זרק: דסתנא. אמינישטרישו''ן בלע''ז מנה של בשר מבושל: מידי דממאיס. שמתמעך בזריקתו כגון תאנים שבשלו כל צרכם ותותים: דלא ממאיס. רמון ואגוז וכל דבר קשה: ממשיכין יין בצנורות. משום סימן טוב ואין כאן משום בזיון והפסד לפי שמקבלים אותו בראש פי הצנור בכלי: בימות החמה. שאין טיט בדרכים: אבל לא גלוסקאות. שהרי אף בימות החמה הן נמאסין בזריקתן: בולען. בלא ברכה: פולטן. ומברך וחוזר ואוכלן: משקין. בולען שאי אפשר לסלקן לאחד מלוגמיו ולברך ולא לפולטם שמפסידן: פולטן במידי דלא ממאיס. במה שנתנו בפיו ויכול לחזור ולאוכלו:

שחלקוה אחין או שותפין טהורה. תימה דאמר בסוכה (פ''ק דף טז.) מטה מטמאה אברים כגון ארוכה ושתי כרעים. ולי נראה דהתם מיירי שיכול להחזירה כאשר בתחלה ולתקנה שהכרעים בעין והדיוט יכול להחזירה. וא''ת אמאי לא פריך הכא מכל כלי שנשבר וטהור אלמא כיון דפלגוה פרח לה טומאה ול''נ דשאני התם שאינו ראוי עוד להצטרף הכלי יחד ולקבל טומאה אפילו מכאן ולהבא ולא הוי דומיא דשלשה בני אדם דהוו ראוים עוד להצטרף לזמון: שמש מצרפן לזמון. וה''ה בשני בתים ובני אדם עומדים ומשמשין מזו לזו מצטרפין וכן איתא בירושלמי ובלבד שישמעו ברכת המזון מפי המברך והא דנקט במתני' בית [אחד] משום חדוש דסיפא דאפילו בבית אחד אם לאו אין מזמנין וכן בבית חתנים כשאוכלים בחופה בב' בתים ובני אדם משמשין מזו לזו מצטרפין ובלבד שישמעו ברכת המזון מפי המברך: בורא פרי העץ ונוטלין ממנו לידים. פירש''י כי לא נתן לתוכו מים לא הוי אלא כמי פירות ומכאן משמע דמי פירות כשרין לנטילת ידים ויש לחלק בין הני דאמרינן בפרק כל הבשר (דף קז.) דאחזותא קפדיתו ומיהו יש מפרשים לנטילת ידים בעינן מים דכתיב וידיו לא שטף במים: כמאן אזלא הא דאמר שמואל וכו' כר' אליעזר. לכאורה משמע ממאי דאמר ר''א נוטלין וכו'. ותימה דאמרינן בפרק במה טומנין (ד' נ:) אימר דאמר שמואל במידי דלא ממאיס במידי דממאיס מי אמר וא''כ היכי מוקים לה הא דשמואל כר''א דהא יין מידי דממאיס בנטילת ידים ובמידי דממאיס מודה שמואל ועוד קשה דהכא משמע דאין הלכה כשמואל מדמוקי לה כר''א ובפרק שני דביצה (ד' כא:) קאמר סתמא דגמ' דסופלי לחיותא בי''ט דמטלטלינן להו אגב רפתא כשמואל משמע דקי''ל כוותיה וי''ל דהכא לא קאמר אלא לדברי ר''א דסבר לה כשמואל ועדיפא מיניה קאמר שמתיר אפילו היכא דממאיס ולא נחת כאן אלא לפרש טעמא דר''א כדפירשנו ובה''ג אמר דהלכה כרבנן דהכא והלכה נמי כשמואל דכי קאמר שמואל הני מילי מידי דלא ממאיס אבל מידי דממאיס לא ודלא כפי' ר''ת שפסק דלא כשמואל מדמוקי ליה כר''א אלא ודאי קיימא לן כשמואל כדפירשנו וא''כ מותר לסמוך הקערה בפת היכא דלא ממאיס וי''א דצריך לאכלו אח''כ ויש נוהגים לאכול דייסא בפת הואיל ואוכלין הפת אח''כ אבל במס' סופרים אוסרו דאמרינן במס' סופרים (פ''ג) אין אוכלין אוכלין באוכלין אא''כ היה אוכלן בבת אחת ושמא ההיא דלא כשמואל: מודים חכמים לר''א בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים. תימה דאמרינן לקמן ד' דברים נאמרו בכוס של ברכה חי ומלא וי''ל דבעינן שיתנו חי לתוך הכוס ואח''כ ימזגנו אי נמי בעינן חי מן החבית אי נמי קאי אכוס עצמו ומאי חי שלם כדאיתא במכות (ד' טז:) ריסק ט' נמלים ואחד חי וכו' אלמא דאותו חי היינו שלם ה''נ בעינן שיהא הכוס שלם בלא שבירה: למאי חזי. פי' ולמאי אשתני לעילויא ומשני לקורייטי וכן הלכה כרבנן דיין חי מברכין עליו בורא פרי הגפן דאמרינן (פסחים קח) שתאן חי יצא: אין זורקין את האוכלים. בהני שלשה מודה שמואל אין מעבירין כוס מלא על הפת וגם אין חותכין עליו בשר חי ואין זורקין את הפת אפילו לא ממאיס וכן שאר אוכלין אסור לזרוק במידי דממאיס: ולא בימות הגשמים. אע''פ שבאגוזים אין האוכל נמאס בתוכו מ''מ כשהן נופלים בטיט נמאסים ומיהו עכשיו שדרכן לזרוק חטים בבית חתנים צריך ליזהר שלא יזרקום אלא במקום נקי:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד