יומא כה ע"ב

תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקור אחר; ממה ששנינו: ר' יהודה אומר: כשעשו פייס לקטורת, אף על פי שהיו צריכים לעבודה זו שני כהנים, האחד שהיה מוליך את הקטורת להקטרה בהיכל והשני שהיה חותה גחלים מהמזבח החיצון והיה מכניסם להיכל ומניחם על גבי מזבח הזהב, כדי שיוכל חבירו להניח עליהם את הקטורת, מכל מקום לא היה פייס מיוחד להולכת המחתה אלא כהן שזכה בקטרת אומר לזה שעמו (שעומד סמוך לו) זכה עמי במחתה. הרי שלא עשו פייס מיוחד לכל עבודה בנפרד!

ראיה זו דוחים: שאני [שונה] מחתה וקטרת דחדא עבודה היא [שכעבודה אחת היא] נחשבת, ולכן אין ראוי לעשותה בשני פייסות.

איכא דאמרי [יש אומרים] שממקור זה רצוננו להוכיח מתחילה הוכחה הפוכה: דוקא מחתה וקטרת דחדא עבודה [שכעבודה אחת] היא אמר ר' יהודה שאין צורך בפייס לחוד אבל שאר עבודות — בעי [צריך] פייס לכל אחת בנפרד!

ודוחים ראיה זו: מכאן אין להוכיח כי מחתה אצטריכא ליה [הוצרכה לו] לומר במפורש שאינה צריכה פייס, ולא משום שאין כן הסדר בשאר עבודות, אלא, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] הואיל ועבודה זו לא שכיחא [אינה מצויה] שהרי נעשית רק פעמיים בכל יום ואינה כשאר הקרבנות שבאים נדבה ומעתרא [והיא מעשירה], שאמרו חכמים שהקטרת הקטורת היא סגולה לעושר, נתקין לה פייס בפני עצמה שהרי רבים הקופצים עליה. קא משמע לן [השמיע לנו] כי בכל זאת אין עושים כן, ואם כן אין מכאן ראיה.

תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנה ר' חייא במפורש: לא לכל עבודה ועבודה מפייסין, אלא כהן שזכה בתמיד שנים עשר אחיו הכהנים העומדים סמוך לו נמשכין עמו לשאר עבודות שבקרבן התמיד. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

א שנינו במשנה: פייס השני מי שוחט מי זורק וכו'. איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים השאלה: מי מקבל את הדם? שהרי לא נזכר בין הזוכים בפייס הכהן המקבל את הדם היוצא בשעת שחיטה, שאותו יש לזרוק אחר כך על המזבח. ואם כן מובן שכהן העושה עבודה אחרת עוסק גם בקבלת הדם, ויש לחקור האם השוחט עצמו מקבל, וטעם הדבר: דאי אמרת [שאם אומר אתה] כי הזורק הוא שמקבל, אם כן יכול להווצר מצב שאגב חביבותיה [חביבותה] של המצוה, שהוא חפץ למהר ולזרוק אינו ממתין ולא [אינו] מקבל ליה לכוליה [את כל] הדם, אלא כשיש בידו דם כדי זריקה ממהר הוא לזורקו.

או דילמא [שמא] נאמר בצד אחר: כי זורק מקבל, דאי אמרת [שאם אומר אתה] שהשוחט הוא שמקבל — זימנין דשחיט [פעמים ששוחט] זר, שהרי שחיטת הקרבן אינה בין עבודות הקודש ומותרת בכל אדם, ולפי ההרגל יקבל הוא עצמו את הדם וישכח כי הקבלה מצות כהונה היא?

ומביאים ראיה: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במשנה: הכהן הגדול בן קטין עשה שנים עשר דד (פיות) לכיור הגדול במקום שנים שהיו לו קודם כדי שיהיו שנים עשר אחיו הכהנים העסוקין בתמיד, מקדשין (רוחצין) ידיהן ורגליהן בבת אחת.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] כי השוחט הוא גם זה המקבל — אם כן תליסר הוי [שלושה עשר הם] כפי שנמנו במשנה! כי לשחיטה בלבד אין חייבים לרחוץ ידים ורגלים, שכן אינה עבודת קודש וכשרה גם בזר, אולם אם השוחט הוא גם המקבל, ודאי שצריך הוא לרחוץ לפני הקבלה שהיא עבודת קודש! אלא לאו [האם לא] שמע מינה [למד מכאן] כי הזורק הוא המקבל את הדם. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: אף אנן נמי תנינא [אנו שנינו גם כן] במשנתנו ראיה לדבר, שנאמר בסדר עבודת התמיד: שחט השוחט, וקבל המקבל ובא לו לזרוק משמע שהמקבל הוא זה שזורק. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן].

ב במשנה הובא שאמר בן עזאי לפני ר' עקיבא בשם ר' יהושע שהיו מעלים את התמיד כדרך הילוכו, שחלקו הקדמי עולה תחילה. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: כיצד דרך הלוכו? — באופן זה: הראש והרגל תחילה, ולאחריהם כסדר הזה החזה והגרה, ושתי ידים, ושתי דפנות, העוקץ (הזנב) והרגל. ר' יוסי אומר: דרך הפשטו היה קרב, כיצד דרך הפשטו? — מפשיטין אותו הראש והרגל יחד, העוקץ והרגל יחד, ואחר כך שתי דפנות, ושתי ידים, החזה והגרה.

ור' עקיבא אומר: דרך ניתוחו לאיברים לאחר ההפשטה היה קרב. וכיצד דרך ניתוחו? — הראש והרגל, ושתי ידים, החזה, והגרה, ושתי דפנות, והעוקץ והרגל. ר' יוסי הגלילי אומר: דרך עילויו (טיבו) היה קרב שהחלקים המובחרים הם היו עולים ראשונה. כיצד דרך עילויו? — הראש והרגל, החזה והגרה, ושתי הדפנות, העוקץ והרגל ולבסוף שתי הידים.

על דברי ר' יוסי הגלילי מקשים: והכתיב [והרי נאמר]: "כל נתח טוב ירך וכתף" (יחזקאל כד, ד) משמע שאלה הם החלקים המובחרים, ומדוע אין ר' יוסי מקדימם (ר"ח)? ומשיבים: ההיא [יחזקאל כד, ד] מדובר בצאן כחושה, שבה אכן הירך והכתף הן המובחרות, אבל בכבש התמיד שהיו נוהגים להביאו מן המובחר, החלקים האחרים טובים יותר.

אמר רבא: בין לשיטת תנא דידן [התנא שלנו, במשנתנו] ובין לשיטת ר' יוסי בתר עילויא דבישרא אזלינן [אחר עילויו וטיבו של הבשר הולכים] וטעם ההבדל בדעותיהם הוא, כי מר אזיל בתר איברא דבישרא [חכם זה, התנא שלנו, הולך אחר אבריו, גודלו, של הבשר] ומר [חכם זה], ר' יוסי, אזיל בתר שמנא דבישרא [הולך אחר שומנו של הבשר].

ושואלים: לפי כל הדעות מאי טעמא סלקא הרגל [מה הטעם עולה] בהדי רישא [יחד עם הראש], ומה הקשר ביניהם? ומסבירים: משום דרישא נפישי ביה עצמות [שבראש מרובות בו עצמות], לכך קרבא [קריבה] גם הרגל בהדיה [עמו] כדי להשלים למנה יפה.

ועוד שואלים: זה דכולי עלמא מיהת [שלדעת הכל] הראש קרב ברישא [בתחילה], מנא לן [מניין לנו] דבר זה? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מניין לראש ופדר שקודמין לכל האברים בהקרבה — תלמוד לומר: "וניתח אתו לנתחיו ואת ראשו ואת פדרו וערך הכהן אותם על העצים אשר על האש אשר על המזבח" (ויקרא א, יב). ושואלים: ואידך [והאחר], הפדר אחרינא [האחר] שנאמר לאחר מכן: "את הנתחים את הראש ואת הפדר"

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כה - ב

תא שמע: תניא: רבי יהודה אומר: בפייס השלישי שהיו עושין בכל יום לעבודת הקטורת, לא היה פייס נפרד למחתה.

שהרי שני כהנים עסקו בעבודת הקטורת, אחד היה מוליך את הקטורת להיכל ומקטירו, ואחד היה חותה [גורף] גחלים מעל מזבח החיצון במחתה, ומכניסם להיכל, ונותנם על מזבח הפנימי כדי שהכהן השני יקטיר עליהן את הקטורת.

אלא היו עושין רק פייס אחד מי יזכה בהקטרת הקטורת, והכהן שזכה בקטורת אומר לזה שבימינו: זכה עמי במחתה! ^[1]

הרי, שבפייס השלישי לא היו עושין פייס נפרד לכל עבודה ועבודה שבאותו פייס. והוא הדין בפייס השני דמשנתנו, היו עושין רק פייס אחד בלבד.

ודחינן: שאני מחתה וקטורת - דחדא עבודה היא. הלכך פייס אחד להן. אבל שלש עשרה עבודות המנויות במשנתינו, שכל אחת מהן היא עבודה נפרדת, אפשר שמפייסין על כל עבודה ועבודה.

איכא דאמרי: נדייק מדברי רבי יהודה להיפך:

דוקא מחתה וקטורת, דחדא עבודה היא, לכן מפייסין עליהן רק פעם אחת.

אבל שאר עבודות - בעי פייס נפרד לכל עבודה ועבודה.

ודחינן: לעולם גם בשאר עבודות די בפייס אחד לכולן. והא דנקט רבי יהודה דוקא מחתה, משום דמחתה איצטריכא ליה לאשמעינן.

דסלקא דעתך אמינא: הואיל ועבודת הקטורת לא שכיחא, לפי שאין מקטירין אלא פעמיים בכל יום, וגם אין מביאין קטורת כקרבן נדבה, ומעתרא, הקטורת מעשירה את העוסקים בה.

הלכך נתקין לה למחתה פייס בפני עצמה.

קמשמע לן שאעפ"י כן, די לה בפייס אחד.

תא שמע מהא דתני רבי חייא: לא לכל עבודה ועבודה מפייסין. אלא, כהן שזכה בשחיטת התמיד - שנים עשר אחיו הכהנים נמשכין עמו לזכות בשאר עבודות, לפי סדר עמידתם לימינו.

ומסקינן: שמע מינה.

שנינו במשנה: פייס השני מי שוחט מי זורק.

איבעיא להו: מי מקבל את הדם מצואר הכבש לאחר שחיטה? שהרי כיון שהתנא של המשנה לא מנה את הקבלה כעבודה שזכה בה כהן, בנפרד, שמע מינה שאחד מהכהנים שזכה בעבודה הסמוכה לה, דהיינו או שחיטה או זריקה - זכה גם בה.

ויש להסתפק: מי הוא אותו כהן?

האם הכהן השוחט הוא המקבל את הדם.

משום דאי אמרת שהכהן הזורק יקבל יש לחשוש שאגב חביבותיה, מתוך שחביבה על הכהן עבודת הזריקה יותר מאשר עבודת הקבלה [משום שהיא עבודת מזבח] ימהר להוליך את הדם לזריקה, ולא מקבל ליה לכוליה דם. לא ימתין עד שכל הדם יתקבל לתוך הכלי. והדין הוא שצריך לקבל את כל דם הבהמה. ^[2]

או דילמא, הכהן הזורק הוא המקבל את הדם.

משום דאי אמרת שהשוחט מקבל, זימנין דשחיט זר לפעמים השוחט הוא זר, שהרי השחיטה כשירה גם בזר, והוא אינו יכול לקבל את הדם שהרי הקבלה פסולה בזר. ולכן בהכרח שהזורק הוא יקבל.

תא שמע: תניא: בן קטין, שמו של אחד מהכהנים הגדולים - עשה שנים עשר דד ברזים לכיור, כדי שיהיו שנים עשר אחיו הכהנים העסוקין בתמיד מקדשין ידיהן ורגליהן בבת אחת, טרם יתחילו בעבודה.

והיינו שנים עשר הכהנים המנויים במשנתינו, מלבד השוחט, שאינו צריך לקדש ידיו ורגליו. כי מאחר שהשחיטה כשירה בזר הרי גם כשכהן שוחט הוא פטור מקידוש ידים ורגלים.

ואי סלקא דעתך שהשוחט מקבל, נמצא שאף השוחט צריך לקדש ידיו ורגליו בגלל הקבלה, ואם כן - תליסר שלש עשרה הוי!?

אלא, לאו, שמע מינה, שהזורק הוא המקבל, ואין כאן אלא שנים עשר. שהרי הזורק כבר נמנה בין שנים עשר הכהנים שעוסקין בתמיד.

ומסקינן: שמע מינה!

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: אף אנן נמי תנינא כן במשנה במסכת תמיד:

שחט השוחט, וקבל המקבל, ובא לו למזבח לזרוק.

ומשמע שהמקבל הוא הזורק.

ומסקינן: שמע מינה!

שנינו במשנה: אמר בן עזאי לפני רבי עקיבא משום רבי יהושע: דרך הלוכו היה קרב:

דהיינו לפי קירבתו של האבר אל הראש, כך היה קרב קודם. שהרי הבהמה הולכת לצד ראשה.

תנו רבנן: כיצד דרך הלוכו?

הראש והרגל האחורית הימנית קרבים ראשונה [וזה לדברי הכל, הראש נלמד מקרא שהוא קרב ראשונה ^[3]. והרגל קרבה עמו מהטעם שיבואר להלן].

ולאחריהם החזה והגרה.

ושתי ידים אחריהם.

ושתי דפנות אחריהם.

העוקץ והרגל האחורית השמאלית אחריהם.

רבי יוסי אומר: דרך הפשטו היה קרב. לפי סדר הפשטת עורו, דהיינו, מצד הרגלים לצד הראש.

כיצד דרך הפשטו?

הראש והרגל. העוקץ והרגל. ושתי דפנות. ושתי הידים. החזה והגרה.

רבי עקיבא אומר: דרך ניתוחו היה קרב. כסדר שמנתחים אותו, אבר אבר לאחר הפשטו. ^[4]

כיצד דרך ניתוחו? הראש והרגל. ושתי הידים. החזה והגרה. ושתי דפנות. והעוקץ והרגל.

רבי יוסי הגלילי אומר: דרך עילויו היה קרב.

ככל שהאבר מעולה ומובחר יותר הוא קרב קודם.

כיצד דרך עילויו?

הראש והרגל. החזה והגרה. ושתי הדפנות. והעוקץ והרגל. ושתי הידים.

ומקשינן לרבי יוסי הגלילי: והכתיב "כל נתח טוב ירך, וכתף". הרי שהירך מעולה מהכתף, ואילו רבי יוסי הגלילי מקדים את שתי הדפנות, שבהן הכתפים, לרגל, שבה הירך.

ומתרצינן: ההיא - בכחושה. הפסוק מדבר בבהמה כחושה שבה הירך טובה מהכתף.

אבל בקרבן תמיד, שהיו מהדרים להביא בהמה שמנה, הכתף מעולה מהירך. לפי שיש בכתף הרבה שומן.

אמר רבא: בין תנא דידן, תנא קמא דמתניתין, שסדרו שונה מכל התנאים דלעיל, ובין רבי יוסי הגלילי - שניהם מודים דבתר עילויא דבשרא אזלינן הולכים אחר הבשר המעולה, שככל שהבשר מעולה יותר הוא קרב קודם.

ולא נחלקו אלא במהות העילוי.

מר תנא דידן אזיל בתר איברא דבישרא אחר גודל האיברים.

ומר רבי יוסי הגלילי אזיל בתר שמנא דבישרא אחר הבשר השמן יותר.

והוינן בה: מאי טעמא מודו כל התנאים דסלקא רגל בהדי רישא, שרגל ימין קריבה ביחד עם הראש?

ומשנינן: משום דרישא, הראש, נפישי ביה יש בו הרבה עצמות. הלכך קרבא רגל ^[5] בהדיה ^[6].

תו הוינן בה: דכולי עלמא, מיהת, על כל פנים, ראש קרב ברישא. ומנא לן דבר זה?

ומשנינן: דתניא: מנין לראש ופדר החלב שקודמין לכל האברים?

תלמוד לומר "ונתח אותו לנתחיו, ואת ראשו ואת פדרו. וערך הכהן אתם על העצים אשר על האש אשר על המזבח".

ומשמע שהראש והפדר יהיו ראשונים לעריכה.

ומבארת הגמרא עוד: ואידך "פדר" אחרינא שכתוב בפסוק אחר "וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים את הראש ואת הפדר על העצים אשר על האש אשר על המזבח".

הערות

^[1] מלשון זה משמע שלא היה הכהן שעומד לימינו זוכה במחתה מכח הפייס כמו בכל העבודות דקאמר להלן שאחיו הכהנים נמשכים עמו אלא הכל היה תלוי ברצונו של הכהן שזכה בקטורת, אם רצה היה עושה גם את עבודת המחתה או שהיה אומר לכהן אחר שאינו עומד סמוך לו כלל. רק אורתא דמילתא היה שבגלל הטורח היה אומר לאחר שיזכה במחתה, ורגיל היה לומר לכהן שלימינו כדי שלא יקפידו עליו הכהנים האחרים. תוד"ה תא שמע.

^[2] לכאורה גם אם השוחט יקבל יש לחוש שמא מתוך שהקבלה חביבה יותר גי היא עבודה ושחיטה לאו עבודה לא יגמור שחיטתו. אלא שאם לא יגמור את כל השחיטה הרי גם הקבלה לא קיים כדינה דמצוה לקבל את כל הדם ולכן אין לחשוש לזה משא"כ בקבלה וזריקה בזריקה לא תליא בקבלה דאף אם לא קיבל כל הדם מקיימא זריקה כהלכתה יש לחשוש שמא לא יגמור את הקבלה. שיח יצחק.

^[3] לדעת בן עזאי אי"צ לקרא אלא הטעם משום שהראש הוא קודם לכל דרך הליכתו. ובירושלמי מבואר דלבן עזאי גם הא דהרגל קרב עם הראש הוא משום שהרגל הימיני הוא קודם לתנועת ההילוך יתר מיד אתר הראש. מאירי.

^[4] היו מנתחים את התמיד לפי הסדר דלהלן וניתנים כל אבר ואבר לכהן שזכה בו וכולם ממתינים שם עד שיקבלו כולם את האברים שזכו בהם, וזה לדברי הכל. והמחלוקת היא רק בסדר ההולכה משם לכבש. רש"י.

^[5] של ימין, שמכיון שהיא נישאת עם הראש בעינן של ימין שהימין חשוב לעולם. רש"י מנחות ו. א ד"ה ותנן.

^[6] שאף היא יש בה הרבה עצמות ודומה להראש הלכך יש לחברה למינה. מאירי. והמפרש בתמיד [לא. ב] כתב להיפוך שהרגל כולו בשר וכך ראוי שתהא בהקטרה עצמות ובשר. ורבינו אליקים מפרש שאין זה דרך כבוד להקריב את הראש לבדו מאחר שאין בו כמעט בשר והעיקר בו עצמות לכן צירפו לו את הרגל.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Come and hear a proof from a baraita: Rabbi Yehuda says: When the third lottery was held to determine who would perform the burning of the incense, there was no separate lottery held for carrying the coal pan, although a second priest was required to rake up coals from the outer altar, carry them in a coal pan, and put them on the inner altar, where the priest assigned the task of burning the incense would then place the incense onto the coals. Rather, the priest who won the privilege of the incense said to the one who was next to him: Be privileged along with me with the task of carrying the coal pan. This shows that each individual service did not have its own lottery; rather, the other priests adjacent to the winner of the lottery were automatically chosen for the ancillary tasks.

The Gemara rejects this proof: The tasks of carrying the coal pan and burning the incense are different, because together they are considered as a single service, so that a single lottery determined the participants for the two tasks.

There are those who say that this baraita was brought to derive the opposite conclusion: It was specifically concerning the case of carrying the coal pan and burning the incense, which are considered as two parts of one and the same service, that Rabbi Yehuda said one lottery can be used to assign the two tasks. However, the implication is that other services, which are not interrelated in this manner, require a lottery for each and every separate task. If Rabbi Yehuda had meant this to be a general principle, why did he mention the specific example of the coal pan and the incense?

This argument is rejected: That is not a proof that other services require their own lotteries. The reason Rabbi Yehuda mentioned this specific example is that it was necessary for him to teach explicitly that the coal pan and the burning of the incense do not have separate lotteries but a single, combined lottery. It might have entered your mind to say that since the burning of incense is infrequent, being performed only twice a day, unlike other offerings, which may be donated by private individuals and brought many times a day, and also since it brings about wealth for whoever performs it, as the Gemara teaches later, we should institute a separate lottery for bringing in the coal pan itself, as many priests wished to perform this task. Therefore, Rabbi Yehuda teaches us that despite this, the bringing in of the coal pan does not have its own lottery. Consequently, there is no proof either way from this baraita.

Come and hear a proof from what Rabbi Ḥiyya taught explicitly in a baraita: A lottery is not held for each individual service; rather, beginning with the priest who won the lottery of the daily offering, twelve of his fellow priests, those standing next to him, are drawn in along with him to perform the other acts of the daily offering. The Gemara concludes: Learn from this that it is so.

§ It was taught in the mishna: The second lottery determines who slaughters, who sprinkles the blood, etc. The task of collecting the blood in a vessel, which is between slaughtering and sprinkling, is not mentioned. Therefore, it must be assumed that either the priest who slaughtered or the priest who sprinkled the blood was assigned this task as well. A dilemma was raised before the Sages: Who collects the blood? Is it the one who slaughters the offering who also collects the blood? The reason to support this conclusion is that if you say that the one who sprinkles the blood is the one who collects it, a situation might arise in which, due to his enthusiasm and his love for the mitzva of sprinkling, a service that is considered more important than collecting because it directly involves the altar, the priest might not collect all the blood as the halakha requires but would hurry to go on and sprinkle it after he has collected only some of the blood.

Or perhaps one should draw the opposite conclusion, that it is the one who sprinkles that collects the blood, as, if you say that the one who slaughters is the one who collects, this principle could not be universally applied, as sometimes a non-priest slaughters the offering. Slaughtering offerings is not a sacred service and may be performed by anyone, unlike the collection of the blood, which is performed by a priest. In those cases when a non-priest slaughtered the daily offering, he would not be able to collect the blood.

The Gemara cites a source as evidence for one side of the argument: Come and hear from that which was taught in a mishna: Ben Katin made twelve spigots for the large laver to replace the original two spouts that were there, so that his twelve fellow priests who were engaged in the sacrifice of the daily offering could all sanctify their hands and feet at one time. Although there are thirteen participants listed in the mishna, the slaughterer of the offering was not required to sanctify his hands and feet because, as mentioned above, slaughtering is not a sacred service. Therefore, only twelve spigots were needed.

And if it should enter your mind to say that the one who slaughters is the one who collects the blood, then there are sometimes thirteen participants, so thirteen spigots should be needed. On those occasions when a non-priest slaughtered the daily offering, an extra priest would be required to come and collect its blood. Since the collection of blood is a sacred service, it too requires sanctification of the hands and feet. Rather, since there were only twelve spigots, isn’t it correct to conclude from this that it is the one who sprinkles, and not the one who slaughters, who collects the blood? The Gemara concludes: Conclude from this that it is so.

Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: We too have learned a support for this conclusion in a mishna that gives the sequence of the services for the daily offering: The slaughterer of the offering slaughtered, the collector of its blood collected, and he then comes to sprinkle the blood. The wording indicates that the one who collects the blood is also the one who subsequently sprinkles it. The Gemara concludes: Conclude from this that it is so.

§ The mishna states that ben Azzai said before Rabbi Akiva in the name of Rabbi Yehoshua that the sequence for carrying up the animal’s limbs was based on the way it walks when alive, meaning that its front parts are taken up first. The Sages taught in the Tosefta: In what manner is the animal brought up according to the way it walks? It is in this manner: The head and the right hind leg are brought up first. The other parts follow this sequence: The breast and the neck, and then the two forelegs, and then the two flanks, then the tail and the left hind leg. Rabbi Yosei says: It was sacrificed according to the way it was skinned. In what manner is the animal brought up according to the way it was skinned? It is in this manner: The head and the right leg are brought first, then the tail and the left leg together, then the two flanks, and then the two forelegs, then the breast and the neck.

Rabbi Akiva says: It was sacrificed according to the way it was cut up into limbs after the skinning. In what manner is the animal brought up according to the way it was cut up? It is in this manner: The head and the right leg first, and then the two forelegs, then the breast and the neck, and then the two flanks, and then the tail and the left leg. Rabbi Yosei HaGelili says: It was sacrificed according to the quality of its various sections, so that the best pieces were taken up first. In what manner is the animal brought up according to the quality of the pieces? It is in this manner: The head and the right leg, then the breast and the neck, and then the two flanks, then the tail and the left leg, and then the two forelegs.

The Gemara poses a question with regard to Rabbi Yosei HaGelili’s position: But isn’t it written: “Every good piece, the thigh and the shoulder” (Ezekiel 24:4), indicating that these are the best cuts of the animal? Why doesn’t Rabbi Yosei HaGelili say that these are offered first (Rabbeinu Ḥananel)? The Gemara answers: That verse is speaking of a lean sheep, whose thigh and shoulder are indeed the best pieces. However, in the sheep brought for the daily offering, which were of the finest quality, there were other parts that were of higher quality.

The Gemara explains the reason behind the order of the pieces in the mishna. Rava said: Both the tanna of our mishna and Rabbi Yosei HaGelili agree that we follow the relative quality of the meat in the various pieces. The difference in opinion between them is that one Sage, the tanna of this mishna, follows the limb, i.e., the amount, of the meat; the other Sage, Rabbi Yosei, follows the fattiness of the meat.

The Gemara asks: According to all opinions, what is the reason that the right leg goes up to the altar together with the head? What is the connection between these two pieces? The Gemara explains: Because the head has much bone in it, the leg is offered with it.

The Gemara asks further: Although the Sages disagree as to the order of bringing up the various pieces, at any rate everyone agrees that the head is sacrificed first. From where do we derive this? As it was taught in a baraita: From where is it derived that when sacrificing an animal the head and the fat precede all the other limbs? The verse states: “And he shall cut it up into its pieces and its head and its fat, and the priest shall arrange them on the wood that is on the fire upon the altar” (Leviticus 1:12). The Gemara asks: And the other mention of fat before this, where the verse states: “The pieces, the head and the fat” (Leviticus 1:8),

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ט' בשתי דפנות. י' בקרביים. י"א בסולת המנחה. י"ב בחביתי כהן [גדול]. י"ג ביין נסך:

איבעיא להו שוחט מקבל או זורק ופשטנה זורק מקבל. דרך הילוכו היה קרב:
ירושלמי הראש והרגל. א"ר מנא פשט ראשיה עקר רגליה.

ת"ר כיצד דרך הילוכו. הראש והרגל כולי עלמא הראש והרגל ברישא לא נחלקו אלא בשאר האברים החזה והגרה. כלומר אחרי הראש החזה. ואחרי החזה הידים. ואחרי הידים הדפנות.

ואחרי הדפנות העוקץ והרגל ר' יוסי אומר דרך הפשטו היה קרב. העוקץ והרגל כו' ודבריו פשוטין הן. ר' עקיבא אומר דרך ניתוחו היה קרב הראש והרגל שתי ידים וכו'. פי' ניתוחו מפורש בתמיד פרק ו' והוא כדברי ר' עקיבא. ר' יוסי אומר דרך עילוי היה קרב כיצד אחר הראש הדפנות כו' והא דכתיב כל נתח טוב ירך וכתף.

ההוא בכחושה. כלומר אין בה שומן הכל עצמות היא אין בשר אלא בירך וכתף.

אמר רבא בין תנא דידן ובין ר' יוסי תרוויהו בתר עילויא אזלי. מיהו תנא דידן דקתני שתי ידים והן הכתפים אזיל איברא דבשרא כי הבשר בירך ובכתף הוא לפיכך אחר הידים מזכיר העוקץ והרגל שהן הירכות. אבל ר' יוסי דקתני ב' דפנות אזיל בתר שומנה. כי השומן כולו בדפנות הוא ע"ג הצלעות.

וקשיא תרי לישני דר' יוסי אדר' יוסי.

ת״ש ר׳ יהודה אומר לא היה לה פייס למחתה וכו׳. וקס״ד דכיון שהיו עושין כן באלו שהן חשובות שכן היו עושין בשאר עבודות שבשאר פייסות שאין מפיסין אלא בעבודה אחת:

הואיל ולא שכיחא ומעתרא. פי׳ דכולי שאר עבודות שכיחי בכל הקרבנות אבל קטורת ליתא אלא בקרבן תמיד והקטרת מעשרת כדלקמן: י״ב אחיו הכהנים נמשכים אחריו פי׳ שזוכין בגורלו כמו שפירשנו:

מי שקבל הדם שוחט מקבל. פי׳ כשהוא כהן.

ואי ס״ד שוחט מקבל תליסר הוו. פי׳ שאע״פ שהשוחט אינו טעון קדוש ידים ורגלים מחמת השחיטה לפי שכשרה בזר. הרי הוא צריך קדוש ידים ורגלים מפני קבלת הדם שהיא מצות כהונה. והקשו בתוס׳ אמאי לא פשטי׳ בעיין ממתני׳ דתנן לקמן נתנו לו את התמיד קירצו ומירק אחר שחיט׳ על ידו. וש״מ דדוקא ביום הכפורים מפני שכל עבודת יום הכפורים אינה כשרה אלא בו וצריך הוא עצמו לקבל הדם. הא בשאר ימות השנה הוא עצמו ממרק שחיטתו וכיון שהוא ממרק לא סגיא שלא יהא אחר מקבל. ותירצו דדילמא ביו״הכ הוא חיובא לעכובא מפני שאי אפשר בכהן אחר אבל בשאר ימות השנה כדיניה או שממרק הוא וזורק מקבל או מקבל הוא ואחר ממרק:

אף אנן נמי תנינא דמדקתני קבל המקבל ובא לו לזרוק מכלל שהמקבל הוא הבא לזרוק:

כיצד דרך הלוכו כו'. וכולהו תנאי מודו שהראש והרגל מוליכין ביחד כדאיתא לקמן ואין חוששין בזה לא בדרך הלוכו ולא לשום סדר אחר:

והכתיב כל נתח טוב ירך וכתף. אלמא ירך משובח מן הכתף ואלו הכא קתני ידים מקמי רגל שמאל. ופרקי׳ לא קשיא הא בבריאה הא בכחושה. פרש״י ז״ל דבבריאה כתף עדיף ובכחושה ירך עדיף וקרא מיירי בעניי ישראל שהיו הראשונים גוזלין וחומסין אותן:

בין תנא דידן וגו׳ הוצרך לומר כך משום דתנא דידן לא אזיל במנינא כחד מהני תנאי להכי פריש רבא דבשיטתא דרבי יוסי אזיל דאזיל בתר עילויא. אלא דתנא דידן אזיל בתר איברא דבשרא כלו׳ גודל האיברים שהגדול יותר הוא המעולה בעיניו. ור׳ יוסי חשיב לעילויא ההוא דשמן טפי וכדפרש״י ז״ל:

מנין לראש ופדר׳ שקודמין לכל האיברים. פי׳ בסדור האיברים על המערכה ת״ל את ראשו ואת פדרו וערך:

ואידך פדר למאי אתיא. פי׳ דהדר כתיב בענינא את הראש ואת הפדר. והא דלא שילינן ואידך ראש למאי אתא משום דהא דרשינן ליה התם לרבות את הראש להפשט אע״פ שכבר הותז וכדאיתא בפ׳ השוחט דחולין.

כבר ביארנו שעבודת התמיד כולן היו נעשות בפייס אחד ר"ל שמכיון שנתברר מי הוא השוחט נתבררו כל עבודות התמיד לשנים עשר הכהנים הסמוכים לו כמו שפירשנו במשנה בפייס שני אף בפייס שלישי כל שזכה בקטרת הוא צריך כהן אחר עמו מפני שהזוכה בא ונוטל כלי מלא וגדוש בקטורת וצריך לו אחר שיהא מביא מחתה מלאה אש ממזבח החיצון על הדרך שיתבאר ומחתה זו אין מפייסין עליה כלל אלא מכיון שזכה אחד בקטורת זכה הסמוך לו במחתה כדרך שביארנו בפייס שני ואין אומרים הואיל וקטורת אינו דבר המצוי כלומר שאין זמן עשייתה נמשך וכן שהיתה חזקה בידם שהוא מעשר אף הזוכה במחתה יהיו מפייסים בה אלא אין מפייסין בה כלל:

המקבל את הדם צריך שיקבל את כולו שנאמ' ואת כל הדם וכבר ביארנו שהשחיטה כשרה בזר ומעתה אף כשהיה על ידי כהן אינה צריכה קידוש ידים ורגלים וזו היא שאמרו בן קטין עשה דדים לכיור ר"ל שמתחלה לא היו עושים שם אלא שנים והוא הוסיף עשרה והם שנים עשר כדי שיהו כולם מקדשין בבת אחת ואלו היה השוחט טעון קידוש היה צריך לשלשה עשר:

או דילמא זורק מקבל. וא"ת ואמאי לא פשיט ליה מדתנן לקמן בפ"ג (דף לא:) קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו משמע דוקא כ"ג אבל בשאר ימים אין אחר ממרק אלא השוחט ממרק לפי שאחר היה מקבל י"ל דה"ה נמי באחר שצריך למרק שחיטה אף על גב דלא תני ליה ועוד בכהן גדול איצטריך למיתנייה ליה לפי שיש פסול אם אין עבודות נעשות בו אי נמי י"ל משום חולשא דכ"ג מירק אחר ולא משום שלא היה יכול לקבל אם היה ממרק:

דרך הלוכו הראש והרגל. לכולהו קדים ראש ורגל כדמפרש טעם לקמן ולא משום דרך הלוכו כך ודרך הפשטו כך כדמוכח בפרק כל כתבי (דף קיו:)^א)משם מוכח רק דדרך הפשטו הוא מן הרגלים וע"ש ברש"י ובתו' מנחות ס"ג ע"ב אבל מדרך הלוכו לא מוכח התם מידי. ועיין ש"י.:

ושתי ידים העוקץ והרגל. ופריך והכתיב כל מבחר ירך וכתף אלמא רגל קדים ליד ולספרים דגרסי רגל מקמי ידים איכא למימר דפריך אכולהו דמדמדכר ידים ורגל אחרונים א"כ גרועים הם והכתוב משבחם מבחר ירך וכתף ומשני ההוא בכחושה דמיירי ברשעי ישראל שהן אוכלין וחומסין עניים והם טובים לפי שיש רוב בשר אבל בתמיד שהיה שמן מיוחד שבעדרו אזלינן בתר שומנה:

בפרש"י בד"ה לא היה כו' ומכניס להיכל ונותן על כו' ובד"ה מי מקבל כו' דלא מנה לה במתני' כהן כו' ובד"ה דרך הלוכו כו' הקודם קודם הס"ד ובד"ה דרך הפשטו מצד הרגלים לצד הראש הס"ד ואח"כ מה"ד דרך נתוחו כו' וסדר הולכתן פליגי הני תנאי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ת"ש כו' הכא דלא טריחא מלתא דמצי כו' ובד"ה מנין כו' בכלל הראש הוא הס"ד ואח"כ מ"ה נותן פדר כו' לכל הנתחים דכיון דהראש קודם כו' כצ"ל:

גמרא מחתה איצטריכא ליה כו' ומעתרא. משמע להדיא דמחתה ג"כ מעשרת וכ"ה בירושלמי אר"ח וכן למחתה (פי' היו ג"כ חדשים) אר"י מתניתא אמרה כן מי שזכה בקטורת אומר לזה שעל ימינו אף את למחתה. (נ"ל דהראיה הוא מדקאמר שעל ימינו דוקא ועי' לשון התוס' והם היו כולם חדשים אבל משאר כהנים לא) נמצאתה אומר ב' כהנים היו מתברכין בכל פעם כ"ה הגירסא בירושלמי שלפנינו וכן העתיק המלחמות ודלא כמו שהעתיק התוי"ט מתברכין בכל יום וכן בקה"ע וגי' זו הטעתו להתו"ח וכתב מש"כ ע"ש. וכן הת"י כתבו לקמן (כו ב) בד"ה דלא כראב"י בסופו דהירושלמי סובר דמחתה ג"כ מעשרת ע"ש:

תד"ה ת"ש. א"נ נ"ל דלר"י כו'. כצ"ל. ולענין עיקר פי' הסוגיא הנך רואה שנתלבטו מאד. ולעד"נ דר"י אתא לאפוקי מדראב"י לקמן (כו סע"א) דא"ל ע"כ שהיה פייס בפ"ע למחתה ובאסיפה חדשה לזה אומר דלא אלא היתה שוה לפייס דעבודת התמיד דמי שזכה בשחיטה אומר לזה שעמו זכה בזריקה וכן כולם. כמו כן בקטורת אומר כו'. והא"ד דייק מדלא הל"ל אלא לא היה פייס למחתה ומה לו לסיים אלא כו' ע"כ ר"ל בזה דלא תטעה לומר דמ"מ ה"ל פייס בפ"ע באסיפה דקטורת כשאר עבודת התמיד קמ"ל דאף פייס כזה לא ה"ל אלא כו'. ועמש"כ בתמיד פ"ה מ"ה בס"ד בישוב דעת הרמב"ם ותעלה בזה ג"כ סוגיא דהכא אל נכון:

גמרא ת"ר כיצד דרך הילוכו כו'. הן ת"ק דמתני' דלא כחד מהני תנאי ואורחיה דהש"ס בכמו זה להקשות מני מתניתין לא כפלוני ולא כפלוני. ונ"ל מכאן ראיה למש"כ הרא"ש בפ"ק דסוכה (סט"ו) דדרך הש"ס שלא להקשות אלא מה דמצי לשנויי ועמש"כ בפסחים (קב ב):

רש"י ד"ה דרך ניתוחו. ובסדר הולכתן פליגי כו'. ותנא דידן אזיל בתר איברא דבישרא כדלקמן. מזה היה נראה לכאורה למילף לענין היקף הבימה בחג בלולבין שיקיפו בסדר עילוי הלולבין ואין משגיחין על חשיבות האנשים. ואולי יש לדחות דהכא הוא משום דכסדר הולכתן כן היה סדר הנחתן על הכבש וכן היה סדר הקטרתן כדמוכח בסוגיין. ומפני הנחתן והקטרתן הוא דאזיל בתר העילוי ועוד יש לחלק בענין אחר ואכמ"ל:

תוס' ד״ה ת"ש. כהן שזכה במחתה. צ"ל בקטרת:

לא היה פייס למחתה משמע דת"ק פליג עליה וס"ל דהיה לו פייס בפני עצמו והיינו ראב"י דאמר לקמן המעלה איברים לכבש הוא מעלה אותם ע"ג המזבח ובציר ליה פייסות ונותן פייס למחתה תחת פייס למן הכבש ולמזבח כדי להשלים מנין ד' פייסות והיינו דאמרי' לקמן לא ראב"י אית ליה דר"י ולא ר"י אית ליה דראב"י דא"כ בצרי להו פייסות והשתא דייק שפיר מדר"י דע"כ לא פליגי רבנן עליה אלא שס"ל דהיה פייס למחתה בפ"ע כדי להשלים מנין הפייסות אבל בעלמא מודו ולמאי דפרישית אין צריך לכל מה שהאריכו התוס' בזה משום דק"ל מאי מייתי מדר"י לייתי מת"ק איפכא ולק"מ כדפירשתי ולקמן אפרש עוד נ"ל איבעיא להו מי מקבל שוחט מקבל כו' ק"ל אמאי לא מבע"ל נמי מי מוליך דהא קבלה והולכה היה בין שחיטה לזריקה ובמתני' לא חשיב אלא שוחט וזורק לחוד ואלו קבלה והולכה שבין שחיטה לזריקה שייר ולא חשיב להו כלל והא איכא למיבעי נמי דלמא שוחט מקבל ומוליך נמי אע"ג דהשתא נתת לשוחט ג' עבודות ולזורק אינו אלא א' הא השתא נמי א"א זורק מקבל נתת לזורק ג' עבודות כיון דקבלה דקדים להולכה נתת לו כ"ש שהולכהשאחריה נעשית ע"י נמצא לו ג' ולשוחט אינו אלא א' ולא עוד אלא שג' שלו חשובין שכולן בעו כהונה ופסולות בזר ולשוחט לא נתת אלא א' לחוד וגריע דהא שחיטה בזר כשירה ואפ"ה ל"ל בה כ"ש דאיכא למימר דשוחט מקבל ומוליך ואידך אינו אלא זורק לחוד אע"ג דלזה ג' ולזה א' דל"ל בה וי"ל דודאי מן הסתם היכא דליכא טעמא ראוי לחלק ד' עבודות שבדם שהן שחיטה וקבלה הולכה וזריקה לחצאין בשוה ליתן לזה ב' שהן שחיטה וקבלה ולזה ב' שהן הולכה וזריקה ואין להרבות לא' ולמעט להשני הלכך א"א לומר שהשוחט מקבל ומוליך והשני אינו אלא זורק לבד דאין לזה טעם ליתן לזה ג' ולזה אינו אלא א' א"ו זורק הוא המוליך מיהו הא מ"ל דילמא הוא נמי מקבל אע"ג דהשתא נתת לו ג' ולשוחט ליכא אלא א' מ"מ א"א בענין אחר כדמפרש טעמא דאי אמרת שוחט מקבל זמנין דשחיט זר וכיון דאיכא טעמא ליכא להקשות אמאי זה עביד ג' ולזה אינו אלא א' והא נמי ליכא למימר דלבתר דמקבל הזורק יחזור השוחט ויוליך דהא אכתי אית ליה להאי טעמא זמנין דשחיט זר ועוד בלא"ה נמי אין זה סברא שד' עבודות הדם יהיה נעשים ע"י ב' כהנים בסירוגין שזה ישחט וזה יקבל ויחזור השוחט ויוליך והמקבל יחזור ויזרוק אלא ודאי כיון דזורק מקבל הולכה דאחריו נמי נעשה ע"י מה"ט דפרי' ואע"ג דלזה יש ג' ולזה א' הא איכא טעמא דאי אפשר בע"א אבל אי שוחט מקבל אין טעם ליתן לו נמי הולכה נמצא לו ג' ולזורק אינו אלא א' וזה לא יתכן אלא ודאי זורק הוא דמוליך והא אין לספק כלל וכ"ת אם איתא להאי טעמא דפי' דאין מן הראוי ליתן לזה ג' ולזה א' אלא מן הסתם ראוי לחלק ד' עבודת הדם שביניהם בשוה ליתן לזה ב' ולזה ב' א"כ ל"ל למימר ה"ט דאי אמרת זורק מקבל אגב חביבותיה לא מקבל לכולה דם ת"ל בלא"ה מן הראוי לשוחט לקבל ולא לזורק כדי לחלק ד' עבודות הדם ביניהם בשוה. לק"מ דהא בעל האיבעיא ידע להאי טעמא דבסמוך דזורק מקבל דאי אמרת שוחט מקבל זמנין דשחיט זר דהא בצד השני איהו גופיה מסיק ליה לה"ט הילכך אי לאו דאיכא נמי טעמא להאי גיסא דשוחט ראוי לקבל אע"ג דזימנין דשחיט זר דא"א זורק מקבל אגב חביבותיה וכו' היה ראוי לזורק לקבל ול"ל בה אע"ג דנתת לו ג' ולאידך א' כיון דאיכא טעמא זימנין דשחיט זר אבל השתא דאיכא טעמא שלא יקבל הזורק משום אגב חביבותיה אלא השוחט יקבל לא חייש לה"ט זימנין דשחיט זר ומ"מ [הולכה] ודאי בזורק הוי כיון דליכא טעמא לדחיי' לזורק מהולכה א"א ליתן לשוחט ג' בלי טעמא ולזורק אינו אלא א' משא"כ אם אתה נותן קבלה לזורק מה"ט דזימנין דשחיט זר האי טעמא שייך בהולכה נמי כמו בקבלה ובע"כ אי אפשר אלא א"כ אתה נותן לזורק ג' ולשוחט אינו אלא א':

לא היה פייס למחתה. כשהיו מפיסין לקטורת כדתנן מתניתין חדשים לקטורת באו והפיסו והקטורת צריכה שני כהנים א' שמוליך הקטורת להיכל ומקטירו ואחד שחותה גחלים מעל המזבח החיצון ומכניס להיכל ונותן על המזבח הפנימי להקטיר את הקטורת עליהן כדילפינן לקמן (דף מה.) מקראי שגחלי מזבח הפנימי ניטלין ממזבח החיצון בכל יום וקאמר ר' יהודה לא היו מפיסין מי שזוכה במחתה אלא מי יזכה בקטורת ומי שזכה בה אומר לזה שבימינו זכה עמי במחתה אלמא לאו לכל עבודה ועבודה מפיסין: הואיל ולא שכיחא. הקטורת אלא פעמיים ליום שאין הקטרת באה נדבה: ומעתרא. ומעשרת את העוסקין בה כדאמרינן לקמן בפרקין (דף כו.): מי מקבל. דם התמיד כיון דלא מנה לה במתני' כהן שמע מינה חד מהני עביד לה: אגב חביבותיה. דזריקה שהיא עבודת מזבח לא מקבל ליה לכוליה דם ואמרינן לקמן (דף מח.) צריך שיקבל את כל הדם שנאמר (ויקרא ד) ואת כל (הדם) ישפך: זימנין דשחיט זר. שהשחיטה כשרה בזר והקבלה פסולה בו שנאמר (ויקרא א) ושחט את בן הבקר והקריבו הכהנים את הדם מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על השחיטה שכשירה בזר: בן קטין. כ''ג היה: י''ב דדים. שהוא יוצק בהן מים: תליסר הוי. שהרי שלש עשרה עבודות נמנו במשנתנו בעבודות פייס התמיד אלא שהשחיטה אינה טעונה קידוש ידים ורגלים אפילו כשהיא בכהן לפי שהיא עבודה שהיא כשירה בזר ואי אמרת שוחט מקבל נמצא שהוא צריך לקדש ידיו ורגליו בשביל הקבלה: אף אנן נמי תנינא. במסכת תמיד ובא לו לזרוק גרסינן: דרך הלוכו. של צד הראש קודמין הקודם קודם: הראש והרגל של ימין לדברי הכל קודמת ומקרא יליף לה לקמן: דרך הפשטו. מצד הרגלים לצד הראש: דרך ניתוחו. כסדר שמנתחין אותו לאחר הפשטו אבר אחר אבר וסדר ניתוחו מפורש במס' תמיד (ד' לא.) כמו שהוא סדור כאן כיצד דרך ניתוחו כו' וכשהוא מנתח נותן כל אבר ואבר למי שזכה בו וכולן עומדים שם עד שיקבלו שם כולן והולכין ומוליכין אותן לכבש זה אחר זה ובסדר הולכתן פליגי הני תנאי מר אמר הכי ומר אמר הכי: הכי גרסינן כיצד דרך ניתוחו הראש והרגל ושתי ידיו והחזה והגרה ושתי הדפנות עוקץ והרגל: דרך עילויו. דרך מיטב שלו ומבחר נתחיו המובחר קודם: ה''ג כיצד דרך עילויו הראש והרגל החזה והגרה ושתי דפנות והעוקץ והרגל ושתי ידים: והכתיב כל נתח טוב ירך וכתף. אלמא ירך מעלי מכתף: בכחושה. ירך מעלי דאלים: תנא דידן. תנא דמתניתין לא אמר כחד מנייהו: מר אזיל בתר איברא. תנא דידן הולך אחר עילוי גודל האיברים ור' יוסי הולך אחר עילוי השמן: ואידך פדר. קרא אחרינא כתיב את הנתחים את הראש ואת הפדר:

תא שמע רבי יהודה אומר לא היה פייס למחתה כו'. תימה מאי מייתי מר' יהודה לייתי מתנא קמא איפכא וי''ל דהכי מייתי דאפילו ת''ק לא פליג עליה אלא בקטרת משום דלא שכיחא ומעתרא אבל בעלמא מודה אי נמי צ''ל דלר' יהודה הזוכה במחתה לא היה זוכה כלל מכח פייס מחמת שזכה זה בקטרת וזכה זה שאצלו לימינו במחתה אלא בדעתו דכהן שזכה בקטרת תליא מילתא אי בעיא איהו עביד הכל שקיל קטורת ושקיל מחתה כדאשכחן ביוה''כ דכ''ג לחודיה עביד לכולה מילתא אע''ג דהתם טריחא מילתא טובא דבעי לאתויי בחפניו כדאיתא לקמן בפ' הוציאו לו (דף מז.) כ''ש הכא דלא טריחא מילתא דמצי עביד לה לכולי מילתא לחודיה מיהו משום דטריחא מילתא קצת אורחא דמילתא הוה שהיה אומר לאחר זכה עמי במחתה ורגיל היה לומר לאותו שעומד אצלו לימינו משום איבה שלא יקפידו האחרים עליו ומיהו אם ירצה לשנות הרשות בידו לעשות הוא בעצמו הכל או לומר למי שעומד בשמאלו או לאחר שאינו עומד אצלו כלל זכה עמי וכן משמע הלשון כהן שזכה במחתה אומר כו' ולא קאמר העומד אצלו נמשך עמו כדקאמר בסמוך י''ב אחיו הכהנים נמשכין עמו וכן משמע בתוספתא [פ''א] דקתני בתר מילתא דר' יהודה דהכא דברי ראב''י דמייתי בסמוך לא היה פייס לאברים אלא המעלה אותן לכבש מעלה אותן למזבח אלמא דומיא דראב''י איירי ר' יהודה דלא הוה שום צד זכיית פייס במחתה והשתא מייתי שפיר מר' יהודה דע''כ לא פליגי רבנן עליה אלא דלא ס''ל דבדעת הכהן הזוכה בקטורת תליא מילתא ומיהו מודו דאין חוזרין ומפיסין אלא דהעומד לימינו זוכה מכח פייס וע''כ לא פליג ראב''י עליה לקמן דס''ל שחוזר ומפיס לצורך מחתה אלא כדי להשלים ד' פייסות כי שום טעם יש שאין לפחות מד' פייסות ומדקא פריך לקמן (דף כו.) כמה זימנין א''כ בצרי להו פייס וא''כ בפייס השני כולי עלמא מודו כיון דבפעם אחת מפייסו דלא לכל עבודה מפייסו: מניין לראש ופדר שקודמים כו'. תימה לי א''כ אמאי לא חשיב במתני' פדר בהדי ראש וי''ל כיון דאי אפשר להקטיר הראש בלא פדר וזהו דרך כבוד בכלל הראש הוא: נותן פדר על בית השחיטה ומעלהו. וא''ת מהאי קרא תיפוק לן שהפדר קודם לכל הנתחים דכיון דהראש קודם פדר שעליו נמי קודם יש לומר דסלקא דעתך אמינא חופה הפדר על בית השחיטה עד שמעלהו לראשו של מזבח ואז מסיר הפדר ומניחו ומקטיר הראש בפני עצמו והפדר מקטיר עם הקרבים אי נמי י''ל אי לא כתב הך קרא לא הוה דרשינן ליה אלא לומר שראש ופדר קודמין לכל הנתחים ובפרק השוחט (חולין דף כז.) כתבתי יותר וכאן אין שייך:

יומא כה ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף כה - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד