ברכות נ ע"א

אף ברכו ומ''מ נברך עדיף דאמר רב אדא בר אהבה אמרי בי רב תנינא ו' נחלקין עד י' אי אמרת בשלמא נברך עדיף מש''ה נחלקין אלא א''א ברכו עדיף אמאי נחלקין אלא לאו ש''מ נברך עדיף ש''מ תניא נמי הכי בין שאמר ברכו בין שאמר נברך אין תופסין אותו על כך והנקדנין תופסין אותו על כך ומברכותיו של אדם ניכר אם ת''ח הוא אם לאו כיצד רבי אומר ובטובו הרי זה ת''ח ומטובו ה''ז בור א''ל אביי לרב דימי והכתיב {שמואל ב ז-כט} ומברכתך יברך (את) בית עבדך לעולם בשאלה שאני בשאלה נמי הכתיב {תהילים פא-יא} הרחב פיך ואמלאהו ההוא בד''ת כתיב תניא רבי אומר בטובו חיינו הרי זה ת''ח חיים הרי זה בור נהרבלאי מתני איפכא ולית הלכתא כנהרבלאי אמר רבי יוחנן נברך שאכלנו משלו הרי זה ת''ח למי שאכלנו משלו הרי זה בור אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי והא אמרינן למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו א''ל התם מוכחא מילתא מאן עביד ניסי קודשא ב''ה א''ר יוחנן ברוך שאכלנו משלו הרי זה ת''ח על המזון שאכלנו הרי זה בור א''ר הונא בריה דרב יהושע לא אמרן אלא בג' דליכא שם שמים אבל בעשרה דאיכא שם שמים מוכחא מילתא כדתנן כענין שהוא מברך כך עונין אחריו ברוך ה' אלהי ישראל אלהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו: אחד עשרה ואחד עשרה רבוא: הא גופא קשיא אמרת אחד עשרה ואחד עשרה רבוא אלמא כי הדדי נינהו והדר קתני במאה אומר באלף אומר ברבוא אומר אמר רב יוסף לא קשיא הא ר' יוסי הגלילי הא ר''ע דתנן ר' יוסי הגלילי אומר לפי רוב הקהל הם מברכין שנאמר {תהילים סח-כז} במקהלות ברכו אלהים: אר''ע מה מצינו בבית הכנסת וכו': ור''ע האי קרא דרבי יוסי הגלילי מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתניא היה ר' מאיר אומר מנין שאפי' עוברין שבמעי אמן אמרו שירה על הים שנאמר במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל ואידך ממקור נפקא אמר רבא הלכה כר''ע רבינא ורב חמא בר בוזי אקלעו לבי ריש גלותא קם רב חמא וקא מהדר אבי מאה א''ל רבינא לא צריכת הכי אמר רבא הלכה כר''ע אמר רבא כי אכלינן רפתא בי ריש גלותא מברכינן ג' ג' וליברכו י' י' שמע ריש גלותא ואיקפד וניפקו בברכתא דריש גלותא איידי דאוושו כ''ע לא שמעי אמר רבה תוספאה הני ג' דכרכי רפתא בהדי הדדי וקדים חד מינייהו ובריך לדעתיה אינון נפקין בזמון דידיה איהו לא נפיק בזמון דידהו לפי שאין זמון למפרע: ר' ישמעאל אומר: רפרם בר פפא איקלע לבי כנישתא דאבי גיבר קם קרא בספרא ואמר ברכו את ה' ואשתיק ולא אמר המבורך אוושו כ''ע ברכו את ה' המבורך אמר רבא פתיא אוכמא בהדי פלוגתא למה לך ועוד הא נהוג עלמא כרבי ישמעאל:
מתני' ג' שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק וכן ד' וכן חמשה ו' נחלקין עד עשרה ועשרה אין נחלקין עד כ' שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזמון ואם לאו אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים דברי ר' אליעזר וחכ''א מברכין:
גמ' מאי קמ''ל תנינא חדא זימנא ג' שאכלו כאחת חייבין לזמן הא קמ''ל כי הא דאמר רבי אבא אמר שמואל ג' שישבו לאכול כאחת ועדיין לא אכלו אינן רשאין ליחלק ל''א אמר רבי אבא אמר שמואל הכי קתני ג' שישבו לאכול כאחת אע''פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו אינן רשאין ליחלק אי נמי כי הא דרב הונא דאמר רב הונא ג' שבאו מג' חבורות אינן רשאין ליחלק אמר רב חסדא והוא שבאו מג' חבורות של ג' בני אדם אמר רבא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נ - א

מתרצת הגמרא: אימא שכוונת המשנה היא, שאם יש שלשה חוץ ממנו, יכול לומר אף בלשון "ברכו", ^[1] ומכל מקום לשון "נברך" עדיף, כי בו אינו מוציא את עצמו מכלל המברכים.

ומוכיחה הגמרא כשמואל, ממה דאמר רב אדא בר אהבה, אמרי בי רב: תנינא [במשנה הסמוכה], ששה שאכלו יחד נחלקין, ומזמנים בנפרד בשתי חבורות של שלשה, ויכולים להתחלק עד שיהיו עשרה, ומעשרה ועד עשרים לא יחלקו, כדי שלא להפסיד את הזכרת השם. ובבית מדרשו של רב הוכיחו מכך: כי אי אמרת בשלמא שלשון "נברך" עדיף, משום הכי נחלקין, כי לא יפסידו בכך ממעלת הזימון, אלא אי אמרת שלשון "ברכו" עדיף, אמאי נחלקין, והרי לא יהיו אלא שלשה בכל חבורה, ולא יוכלו לומר "ברכו"? ^[2] - אלא לאו שמע מינה כי לשון "נברך" עדיף, וכך המסקנא, כי שמע מינה שלשון "נברך" עדיף, כדי שלא יוציא עצמו מכלל המברכים ^[3].

תניא נמי הכי בברייתא: בין שאמר "ברכו" בין שאמר "נברך" אין תופסין אותו [- אין גוערים בו] על כך, כי אינו עושה איסור בשינוי זה, והנקדנין [- הדייקנים] תופסין אותו על כך שהוציא עצמו מכלל המברכים.

ומברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא אם לאו, כיצד? -

רבי אומר: האומר "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו" הרי זה תלמיד חכם, ואילו האומר "ומטובו חיינו" הרי זה בור, כי "מטובו" משמעותו מקצת טובו, ונראה כממעט בטובותיו של הקב"ה, וכאילו אומר שנותן לנו רק כדי מחיה ולא יותר.

אמר ליה אביי לרב דימי: והכתיב [שמואל ב, ז כט] "ומברכתך יבורך (את) בית עבדך לעולם", ואיך יתכן שדוד ביקש רק מעט "מטובותיך"? ענה לו רב דימי: בשאלה [- בבקשה] שאני, כי דרך המבקש שאינו מעיז להרים ראש ולבקש בקשה גדולה, ולכן בקש דוד רק מעט מברכת ה'.

חזר אביי והקשה: בשאלה נמי הכתיב [תהלים פא יא] שהקב"ה אומר "הרחב פיך ואמלאהו", דהיינו בקש במלא פיך כפי שתחפוץ, ואמלא את כל בקשותיך? ענה לו רב דימי: הפסוק ההוא, בדברי תורה כתיב, שבהם ראוי לבקש הרבה חכמה, אך בשאר דברים לא יבקש אלא מעט.

תניא, רבי אומר: האומר "בטובו חיינו" הרי זה תלמיד חכם, ואילו האומר "בטובו חיים" שמשמעותו שאחרים חיים, הרי זה בור, כי מוציא עצמו מן הכלל, כאשר אינו כולל הודאה על חיי עצמו עמהם.

נהרבלאי מתני איפכא: האומר "בטובו חיינו" הרי זה בור, ואילו האומר "בטובו חיים" הרי זה תלמיד חכם, כי סברו שבלשון "חיים" כולל את כל העולם, ואילו לשון "חיינו" נסוב רק על המסובים עמו. ולית הלכתא כנהרבלאי, אלא עדיף לומר "ובטובו חיינו".

אמר רבי יוחנן: האומר בזימון "נברך שאכלנו משלו" הרי זה תלמיד חכם, ואילו האומר "למי שאכלנו משלו" הרי זה בור, כי "למי" משמעותו שיש הרבה מאכילים, והוא מודה לאחד מהם, והיינו בעל הבית שהאכילו. אך כשאומר "שאכלנו משלו" סתם, משמעותו להקב"ה שכלם אוכלים משלו.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: והא אמרינן בהגדה של פסח "לפיכך אנו חיייבים להודות וכו' למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו", הרי שראוי לומר הודאה בלשון "למי"?

אמר ליה: התם מוכחא מילתא שכוונתו להודות להקב"ה, שהרי מאן עביד ניסי - קודשא בריך הוא, ואינו כברכת המזון, שיתכן לטעות שכוונתו להודות לבעל הבית שהאכילו.

אמר רבי יוחנן: האומר בזימון "ברוך שאכלנו משלו" הרי זה תלמיד חכם, ואילו האומר "על המזון שאכלנו" הרי זה בור, כי כיון שלא אמר "משלו" נראה שמברך את המזון שאכל ולא את הקב"ה. ^[4] אמר רב הונא בריה דרב יהושע: לא אמרן שצריך לומר "נברך שאכלנו" ולא "על המזון שאכלנו" אלא בזימון של שלשה עד עשרה, דליכא הזכרת שם שמים בנוסח הזימון, ויתכן לטעות שמברך את המזון שאכל, אבל בזימון של עשרה אנשים ויותר, דאיכא בנוסחו הזכרת שם שמים, מוכחא מילתא שכוונתם להודות להקב"ה, ויכולים לענות "על המזון שאכלנו", כדתנן במשנתנו: כענין שהוא מברך כך עונין אחריו, "ברוך ה' אלהי ישראל אלהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו". הרי שבמקום שמזכירים שם שמים אומרים "על המזון שאכלנו". ^[5]

שנינו במשנה: אחד עשרה ואחד עשרה רבוא.

הא גופא קשיא: אמרת ברישא "אחד עשרה ואחד עשרה רבוא", אלמא אין חילוק בין נוסח הזימון של עשרה ושל עשרה ריבוא, וכי הדדי נינהו, ואילו הדר קתני בסיפא, נוסחאות שונות של זימון לפי ריבוי המסובין: "במאה אומר", "באלף אומר", "ברבוא אומר"?

אמר רב יוסף: לא קשיא, הא, הסיפא, היא מדברי רבי יוסי הגלילי, ואילו הא, הרישא, היא מדברי רבי עקיבא. דתנן בסוף המשנה: רבי יוסי הגלילי אומר לפי רוב הקהל הם מברכין, שנאמר "במקהלות ברכו אלהים", ו"מקהלות" בלשון רבים משמעותו שיש כמה דרגות ב"קהל", ולכל דרגה נקבעה ברכה בנוסח שונה, ואילו רבי עקיבא סבר שאין שינוי נוסחאות לפי ריבוי הקהל.

שנינו במשנה: אמר רבי עקיבא, מה מצינו בבית הכנסת וכו'. ^[6] מבארת הגמרא: ורבי עקיבא, האי קרא דרבי יוסי הגלילי מאי עביד ליה? - מיבעי ליה לדרשה אחרת, כדתניא: היה רבי מאיר אומר מנין שאפילו עוברין שבמעי אמן אמרו שירה על הים [בעת קריעת ים סוף]? - שנאמר "במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל". והיינו, שבעת "מקהלות" עם ישראל על ים סוף, "ברכו ה'" בשירה אפילו העוברים שהיו ב"מקור".

ואידך, רבי יוסי הגלילי, שדרש מקרא זה לשינוי נוסחאות כפי ריבוי הקהל, מנין ידע שאפילו עוברין אמרו שירה? - מתיבת "מקור" נפקא, ^[7] ואילו תיבת "במקהלות" נדרשת כנ"ל.

אמר רבא: הלכה כרבי עקיבא. ^[8]

רבינא ורב חמא בר בוזי אקלעו לבי ריש גלותא. קם רב חמא וקא מהדר אבי מאה [חיזר אחר מאה אנשים, כדי לזמן בנוסח "נברך ה' אלהינו"].

אמר ליה רבינא: לא צריכת לחפש מאה אנשים, שהרי הכי אמר רבא: הלכה כרבי עקיבא, ואין מוסיפין במאה על הנוסח הנאמר בעשרה. ^[9]

אמר רבא: כי אכלינן רפתא בי ריש גלותא, והיה מאריך בסעודתו, היינו מברכינן שלשה שלשה בקול נמוך, וממתינים אחר הברכה שיסיים ריש גלותא את סעודתו ויזמן בקול רם עם היושבים סמוך אליו.

מקשה הגמרא: למה נחלקו לחבורות של שלשה שלשה, והפסידו את הזכרת השם, וליברכו בחבורות של עשרה עשרה?

מתרצת הגמרא: אילו היו מזמנים בחבורות של עשרה, היה המזמן צריך להגביה קולו, וחששו שמא שמע ריש גלותא ואיקפד על שברכו בפני עצמם בפרהסיא, ^[10] ולכן נחלקו לחבורות של שלשה. ^[11]

מקשה הגמרא: למה ברכו בפני עצמם, וניפקו בברכתא דריש גלותא וירויחו בכך זימון בהזכרת השם?

מתרצת הגמרא: איידי דאוושו כולי עלמא לא שמעי, את קול המזמן, כי היה קולו נבלע בקולות המסובים הרבים שסעדו אצל ריש גלותא. ^[12]

אמר רבה תוספאה: הני שלשה דכרכי רפתא [- אכלו לחם] בהדי הדדי, וקדים חד מינייהו ובריך לדעתיה בלא זימון, אחר שיגמרו סעודתם יצרפוהו לזימון, ויענה עמהם אף שכבר בירך, ^[13] אך רק אינון נפקין בזמון דידיה, ואילו איהו לא נפיק ידי חובתו בזמון דידהו, לפי שאין זמון למפרע - אחר ברכת המזון.

שנינו במשנה: רבי ישמעאל אומר: נוסח "ברכו" בתפלה כך הוא: "ברכו את ה' המבו רך".

רפרם בר פפא איקלע לבי כנישתא [לבית הכנסת] דמקום ^[14] הנקרא "אבי גיבר", קם קרא קריאת התורה בספרא, ואמר כשעלה לקרות: "ברכו את ה'", ואשתיק, ולא אמר "המבורך", אוושו כולי עלמא [צעקו כל הציבור] "ברכו את ה' המבורך"!

אמר רבא: "פתיא אוכמא [כלי חרס שחור ^[15]], בהדי פלוגתא - של רבי ישמעאל ורבי עקיבא - למה לך"?!, הרי גם רבי עקיבא מודה לרבי ישמעאל שעדיף לומר "המבורך", ורק אינו מחייב לאומרו, ואם כן למה לך להמנע מאמירתו. ועוד, הא נהוג עלמא לומר "המבורך" כרבי ישמעאל.

מתניתין:

שלשה שאכלו כאחת, התחייבו בזימון, ושוב אינן רשאין ליחלק ולברך כל אחד בפני עצמו, וכן ארבעה, וכן חמשה לא יחלקו, ואף על פי שחיוב החבורה בזימון מתקיים בשלשה, גם בלעדי הרביעי והחמישי, בכל זאת אסורים להפקיע מעצמם את החיוב שלהם בזימון.

ששה נחלקין לזמן בשלשה שלשה, וכן יכולים להחלק עד שיהיו עשרה. ועשרה אין נחלקין, כדי שלא יפסידו את הזכרת השם בזימון, עד שיהיו עשרים, ואז, אם ירצו, ^[16] יוכלו לזמן עם הזכרת השם בשתי חבורות של עשרה עשרה.

שתי חבורות, שבכל אחת שלשה אנשים, ^[17] שהיו אוכלות בבית אחד, בזמן שמקצתן רואין אלו מחבורה זו את מקצתן אלו מחבורה השניה, ^[18] הרי אלו מצטרפין לזמון, ואם ירצו יזמנו יחד ^[19] . ואם לאו [- שאין מקצתן רואין את מקצתן] אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן.

ומסיימת המשנה בדין ברכת הכוס של ברכת הזימון ^[20]: אין מברכין "בורא פרי הגפן" ^[21] על היין כמות שהוא, כי אינו ראוי לשתיה מחמת חוזקו עד שיתן לתוכו מים, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים, גם על יין כמות שהוא מברכין.

גמרא:

שנינו במשנה: "שלשה שאכלו כאחת, אינן רשאין ליחלק", ותמהה הגמרא: מאי קא משמע לן? - הרי כבר תנינא חדא זימנא במשנה לעיל [מה א] "שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן", ופשיטא שכל עוד לא קיימו חיובם אינם יכולים להחלק?

מבארת הגמרא: הא קא משמע לן - כי הא דאמר רבי אבא אמר שמואל: שלשה שישבו לאכול כאחת, ואפילו עדיין לא אכלו, ^[22] אינן רשאין ליחלק.

לישנא אחרינא: אמר רבי אבא אמר שמואל: הכי קתני - שלשה שישבו לאכול כאחת, אף על פי שכל אחד ואחד אוכל מככרו, בכל זאת הם מצטרפין, וחלה עליהם חובת זימון, ^[23] ולכן אינן רשאין ליח לק.

אי נמי, כוונת המשנה לחדש כי הא דרב הונא, דאמר רב הונא: שלשה שבאו משלש חבורות, שכל אחד מהם הגיע מחבורה אחרת [של שלשה, כדלהלן], ועשו שלשתן חבורה נפרדת, אפילו אם שלשתן לא אכלו כלום יחד, ^[24] כיון שכבר התחייבו בזימון בחבורותיהם הראשונות, אינן רשאין ליחלק.

אמר רב חסדא: והוא שבאו משלש חבורות של שלשה בני אדם, כי אם בתחילה אכלו בחבורות של שנים, וגם אחר שהצטרפו שלשתן לא אכלו יחד, הרי לא התחייבו בזימון.

אמר רבא:

הערות

^[1] אך אם יש רק שלשה, לא יאמר "ברכו", ואפילו לדעת האומר [מה א] שגם שנים מזמנים בפני עצמם - כי אינו אלא רשות, ואילו "ברכו" משמע שהוא חובה עליהם [מלא הרועים].

^[2] בדרכי משה [קצג] כתב שחבורה גדולה עדיפה משום "רוב עם", והפמ"ג [שם משב"ז ג] תמה שא"כ איך הוכיחו ש"נברך" עדיף, והרי לכתחילה גם ששה אין נחלקין, ויתכן דהיינו משום ש"ברכו" עדיף, וראה הערה 16.

^[3] רש"י גרס "שמע מינה 'אף ברכו' קאמר", והיינו משום שאין ראיה ממה שאינם נחלקים ש"נברך" עדיף, אלא רק ש"ברכו" אינו עדיף. וכ"כ תוס' [ד"ה אלא], והוסיפו ש"עדיף" משמעותו "חשוב", וביאורו ש"נברך" נחשב כמו "ברכו". אך הריטב"א כתב כי הסברא ש"לא יוציא עצמו מכלל המברכים" מכריעה להעדיף את לשון "נברך".

^[4] רי"ף רא"ש, וכן הבין הב"י [או"ח קצב] מדברי רש"י. ובתוס' [ד"ה על] כתבו שבאומרו "על המזון" נראה כמברך את בעה"ב שהאכילו, שהרי להקב"ה הוא צריך להודות על הרבה דברים, ולא רק על המזון שאכל משלו.

^[5] ביארנו ע"פ חזו"א [לא ב הובא בהערה למשנה] שרק העונים יכולים לומר "על המזון שאכלנו", ואילו המזמן אף שמזכיר שם שמים, כיון שהוא יחידי אומר "שאכלנו משלו".

^[6] יש גורסים את קטע המשנה כהמשך לתירוצו של רב יוסף, ואין זה ציטוט מהמשנה לתחילת קטע גמרא בפני עצמו.

^[7] ביפה עינים הביא שבירושלמי [סוטה ה ד] מצינו מחלוקת, דעת ריה"ג עוללים ויונקים אמרו שירה, אך לא עוברים, ואילו רבי מאיר סבר שאף עוברים אמרו שירה. וסיים שריה"ג לשיטתו בסוגיין. [ותמוה, שהרי גם ריה"ג מודה שעוברים אמרו שירה, אלא שדרש את הפסוק באופן אחר.

^[8] הט"ז [קסז ד] כתב שהוצרך לפסוק הלכה כרבי עקיבא - אף שכלל הוא בכל מקום שהלכה כרבי עקיבא מחברו - כדי שלא נלמד מהרישא של המשנה שסתמא כריה"ג.

^[9] בהגהות מיימוניות [ברכות פ"ה אות ז] העלה מכאן שמצוה לחזר אחר זימון בעשרה, שהרי בו יש שינוי נוסח מזימון בשלשה, וראה דברי חמודות [אות פג].

^[10] כך פירש רש"י [ד"ה שמע], אך בתוס' רא"ש ביאר שהקפיד על שלא נמנו עמו, ונחסר ב"רוב עם" [וראה הערה 16].

^[11] הטור [קצג] כתב "אם היתה חבורה גדולה וכו' וישמע בעה"ב ויקפיד, יכולין להחלק לחבורות של ג' ג'. ודייק הט"ז [ר ג] שרק עשרה יכולין להחלק, אך אין לבטל מפני קפידא חיוב זימון של שלשה. והעלה מכך שעשרה שלא סיימו יחד מותרין להחלק לשלשה שלשה אף שמפסידין הזכרת השם, כי אילו היה דינם כשלשה - שהתחלתן יחד אוסרתן להחלק, איך יכלו לבטל חיובן מחמת הקפדת ריש גלותא. והמג"א [קצג ז] העלה מכך שעשרה יכולין להחלק לג' ג' לכל צורך מצוה [והיינו שזימון בג' מקיים חלק מזימון עשרה, אך ביוסף אומץ נקט שלצורך מצוה יכול לבטל גם זימון בשלשה, וראה פמ"ג קצז משב"ז א, וחכמת שלמה קצג ובאגרות משה ח"א נו שאם דעתו מתחילת סעודה להחלק, מותר]. ותמה הנשמת אדם [מח ב] שהרי אצל ריש גלותא נחלקו רק משום שלא יכלו לשמוע את הברכה, ומנין שמותר להחלק לצורך אף כשיכול לשמוע את הברכה [ויתכן שראיית המג"א ממה שלא נחלקו מפני כבודו לעשרה, וישמעו] ומסקנת המ"ב [שם לט] שלא יחלקו אפילו למצוה. וראה לשון הרשב"א שזימנו בשלשה כי "גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת, והא דרבנן הוא", וביאר הפמ"ג [שם א"א ו] שסבר שחיוב זימון רק מדרבנן, והחזו"א [לא א] נקט שכוונתו כי רק זימון של שלשה מה"ת, אך חיוב הזכרת השם בעשרה היא מדרבנן, וראה לעיל [מה הערה 8].

^[12] הרא"ש ביאר שחששו שלא ישמעו את המברך, ולא יצאו בברכת המזון, ולכן העדיפו להפסיד זימון בברכת השם כדי לשמעו. ומשמע מדבריו ששמעו ברכת הזימון, וכן נשמע מדברי רש"י [ד"ה שמע] שהטעם שלא היו יוצאין בזימון של ריש גלותא עם הזכרת השם, הוא רק משום שאין זמון למפרע. אך הטור [קצג] כתב "ואינן יכולים לשמוע הברכה", וביאר הב"י [ד"ה ומיהו] שכוונתו לברכת הזימון, כי כל אחד מהעונים לזימון יכול לברך את ברהמ"ז בעצמו, ובדרכי משה נחלק עליו, וכתב שכל אחד מהעונים צריך לשמוע את בהמ"ז גם מהמברך ולענות אחריו אמן, ובהכרח שמדובר באופן שלא יכלו לשמוע את בהמ"ז, והפרישה [אות ה] העיר שהרא"ש כתב ""דזה טוב להם ממה שלא יצאו בבהמ"ז" ומשמע שהעונים אינם מברכין עמו בלחש.

^[13] בתוס' רא"ש כתב שאינו גרוע ממי שבא בסוף הסעודה ואכל עמם עלה של ירק, שיכול להצטרף עמהם. והוכיח מכך החזו"א [לא ב] שהצורך שיאכל כזית אינו בכדי שיתחייב באיזו ברכה [ראה מחלוקת הראשונים בזה לעיל מח הערה 9], שהרי אחר שברך כבר אינו מחויב ברכה. וכבר חילקנו שם בין האוכל ירק, שאם אינו חייב בברכה הרי הוא כאדם מהשוק, שאינו מצטרף אלא רק "עונה", ורק בעת חיובו בברכה יכול להצטרף כ"מברך", לבין האוכל פת שכבר התחייב בברכת הזימון ולא נפקע חיובו. עוד כתב הרא"ש שדוקא אחד שברך בפני עצמו מצטרף לשנים שלא ברכו, [והריטב"א הביא בשם הראב"ד שאפילו אם הקדים ואמר ברכת הזימון, אינו כלום ומצטרף], אך שנים שברכו בלא זימון אין מצטרפין ליחיד שעדיין לא ברך, כי אילו היו מצטרפין היתה הגמרא נוקטת אופן זה שהוא יותר מחודש. ובבה"ל [קצד ד"ה וכן] כתב שיוכל השלישי להצטרף עם חבורה אחרת, [ואפילו של שנים, אם אכל עמהם], כי לא פקע ממנו חיוב הזימון שחל עליו כשהיה בחבורה, רק שהשנים אינם יכולים לזמן עמו. ולכאורה דינו תלוי בטעם ששנים שברכו אין מצטרפין, שלדעת הרשב"א ש"בטלו תורת זימון מהאחד", לא יוכל להצטרף, אך להריטב"א "שאין הזימון נמסר ליחיד" עדיין הוא יכול לזמן עם חבורה אחרת.

^[14] ראה רש"י בעירובין [סא ב ד"ה בבי] שהיה זה בית כנסת גדול. ובתענית [כו א ד"ה אבי] כתב שהוא שם מקום, או שם אדם.

^[15] כאן פירש"י [ד"ה פתיא] שהוא כלי חרס, וראה בע"ז [טז ב] שפירש שהוא כלי שחור, והכוונה לשבחו, כי בגדיו לא היו לבנים, מחמת שהיה עסוק בתורה, ולא היה לו פנאי לכבסם.

^[16] כך פירש רש"י, ובדרכי משה [קצג ב] דייק מכך שעדיף שלא להחלק, כי חבורה גדולה עדיפה משום "רוב עם" [כמבואר בהערה 10], והט"ז [שם ג] כתב שהתנא לא רמז על כך, כי מאידך יש עדיפות גם בחלוקתן, שהרי יעשו שני זימונים, ולכן החלוקה תלויה "אם ירצו". והפמ"ג [משב"ז שם] כתב שהדרכי משה כתב כן רק לגבי עשרים, כי בהם יש עדיפות להזכיר את השם בחבורה גדולה, אך ששה יכולין להחלק לכתחילה, ולכן דקדק רש"י לפרש כן רק בעשרים. אך באליהו רבה נקט שכוונת הדרכ"מ גם לחבורה של ששה, וראה הערה 19.

^[17] כך דקדק הגר"א מהסיפא "ואם לאו, אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן", והעלה מכך שאם בכל חבורה היה א' או ב' אין מצטרפין יחד לזימון. והגרעק"א [על שו"ע] הוכיח שמצטרפין יחד לשיעור זימון, מדברי הרא"ש שש"ץ העומד בפתח מצרף למנין אפילו חבורה אחת בחוץ ואחת בפנים, כשם שהמזמן מצרפן, ובהכרח מדובר באופן שאין בכל חבורה שיעור זימון [וראה מ"ב קצה ט, נה נד]. ובבה"ל [קצה ד"ה שתי] תלה נידון זה בטעם הצירוף, שלדעת הרשב"א נחשב כהסבו יחד, ואפילו אם אין בכל אחת כדי זימון מצטרפין, וכן נקט הרמב"ן [מה א], אך הביא שהרשב"ש [לז] כתב שאפילו אם יש בכל אחת יותר משלשה, אין מצטרפין לעשרה לחייב הזכרת השם [וסבר שחיוב הזימון של שלשה אינו כחיוב של עשרה, ואין הצירוף מועיל לחיוב חדש, ולכן מועיל למנין ולא לזימון, אך הגר"א נקט שאם חל כבר חיוב בשלשה, שוב מצטרפין לעשרה כדי להזכיר השם]. והנה דעת רבינו יונה ששתי חבורות המצטרפות בראיה, נעשות לחבורה אחת, אולם בחיי אדם [מח ה] כתב שאם באחת מהן יש רק שנים, אין אחד מהן רשאי לזמן לבדו עם חבורה השניה, כי מפקיע זימון מחבורתו, ואילו הם כחבורה אחת למה הוא תלוי בבני חבורתו דוקא, וראה בה"ל [קצג ד"ה אבל, קצה ד"ה שתי].

^[18] הרש"ש [מכות ו ב] כתב שדי בראית חלק מכת אחת את חברתה, אף שהכת השניה אינה רואה אותה כלל, אך בערוך לנר [שם] נקט שצריך שחלק מכל כת יראה חלק מהכת השניה. וראה אור שמח [ברכות ה יב] ולהלן ע"ב.

^[19] הב"ח [קצה ב] ביאר שיכולים להצטרף יחד, אך ודאי רשאים להחלק ולברך כל חבורה בפני עצמה, כי כיון שיש בכל חבורה כדי זימון, אין בכך משום "רוב עם", כמו שששה ועשרים מתחלקין, ושלא כדרכ"מ.

^[20] הצל"ח ביאר שמחלוקת רבי מאיר וחכמים היא רק בכוס של ברכת המזון, כי חכמים סברו שמזמן על יין חי, ומוזגה רק בברכת הארץ [כמבואר ברי"ף, ולהלן נא א], ואילו רבי מאיר סבר שמוזגה קודם ברכת הזימון, ורק המחלוקת המובאת בברייתא להלן [ע"ב] עוסקת בברכת יין שאינו מזוג.

^[21] ראה רש"י להלן [ע"ב ד"ה אין] שמברך "בורא פרי העץ" כי כל עוד לא נמזג לא השתנה לשבח, ונשארה ברכתו כברכת הענבים שיצא מהם. והרמב"ם בפיה"מ כתב שקודם שמזגוהו אינו יין מפני שלא יוכלו לשתותו.

^[22] תוס' לעיל [מה א ד"ה שלשה] ביארו שברכו 'המוציא' והתחילו לאכול יחד, אלא שלא אכלו כזית יחד [וראה שם הערה 1]: ורבינו יונה נקט שאפילו לא התחילו לאכול, כיון שישבו לאכול בקביעות יחד, שוב אין רשאין להחלק, כי כיון שגמרו בדעתם וקבלו על עצמם לעשות מצוות זימון, אין להם להחלק עד שיזמנו ויפטרו מחיובם.

^[23] תוס' [ד"ה שלשה] ביארו שהוה אמינא כי כיון שככרותיהם חלוקים, אין ביניהם צירוף, ולא יתחייבו בזימון.

^[24] כך פירש רש"י, ותמה הב"י [קצג ה] אם כן במה הצטרפו, והרי ברכת זימון היא רק על פת, ואין מברכין על הפת אלא במקום שאכלה. וביאר שבאו מג' חבורות שאכלו בבית אחד בג' זויות, וכשמתקבצים מפינה לפינה אינו חשוב כשינוי מקום. ובאופן נוסף ביאר, שכיון שבאו להצטרף יחד, אע"פ שלא הסבו יחד, ולא אכלו יחד, כיון שהתוועדו לזמן אינם רשאין להחלק, וצריכים לאכול יחד כדי לזמן, ותמה הט"ז [ח] איך יתחייבו לאכול לצורך זימון כאשר עדיין אינם חייבין בזימון. והמג"א [יג] כתב שבמקום צירופם לא אכלו יחד, אך כל אחד אכל שם בפני עצמו, וכ"כ הב"ח. וראה עוד ביאורים במאמר מרדכי ומ"ב. ובפסקי רי"ד הוכיח מכאן כשיטת הרמב"ן [מה א] שבמקום שיש חיוב זימון, חובת זימון קובעת אותם בחבורה, ואין צריך שיסבו יחד לקביעות. אך בשלטי גבורים [לב ב אות ד] כתב כי גם לשיטת רבינו יונה [שם] שרק הסבתן בקביעות מחייבת זימון, הרי אף שאין חייבין, יש להם רשות לזמן, וכיון שכל אחד מהפורשים כבר התחייב בזימון, ובצירוף שלשת הפורשים יכול לזמן, לפיכך חל עליו שוב חיוב זימון. והמג"א [יג] כתב שבמקום צירופם לא אכלו יחד, אך כל אחד אכל שם בפני עצמו, וכ"כ הב"ח. וראה עוד ביאורים במאמר מרדכי ומ "ב.

אף "ברכו", שמותר במקרה זה לומר גם "ברכו" ומכל מקום "נברך" עדיף, וראיה לדבר ממה שאמר רב אדא בר אהבה, שכך אמרי בי [אמרו חכמי בית המדרש] של רב, תנינא [שנינו]: ששה שאכלו יחד נחלקין לשתי קבוצות בברכה, משום שכל קבוצה יכולה לזמן לעצמה, עד עשרה, שעשרה מזמנים בהזכרת השם, ואסור להם להתחלק ולבטל זימון זה.

ומעתה נדון בדבר, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שלומר "נברך" עדיף — משום הכי [כך] שישה אנשים שאכלו כאחת הריהם נחלקין, אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שלומר "ברכו" עדיף — אמאי [מדוע] נחלקין, והרי אי אפשר לומר אז "ברכו"! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שלומר "נברך", שבכך אין המזמן מוציא את עצמו מן הכלל, עדיף. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא.

א ובענין זה, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] בתוספתא: בין שאמר "ברכו" בין שאמר "נברך" — אין תופסין אותו על כך, כלומר, אין מקפידים בכך. ורק הנקדנין, כלומר, אנשים המדקדקים בדברים קטנים, תופסין אותו על כך. ובכלל אמרו כי מסגנון ברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא אם לאו [לא]. כיצד? דוגמא לכך רבי אומר, שאם אמר בזימון "ובטובו" ("ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו") — הרי זה תלמיד חכם, ואם אמר "ומטובו" — הרי זה בור, שמביטוי זה נשמע שרק מקצת מטובו של ה' ניתן לו והריהו ככופר בחסד ה'.

על כך אמר ליה [לו] אביי לרב דימי בשאלה: והכתיב [והרי נאמר] בברכה נוסח מעין זה, שכך אמר אמר דוד המלך בתפילתו: "ועתה הואל וברך את בית עבדך להיות לעולם לפניך כי אתה ה' אלהים דברת ומברכתך יברך את בית עבדך לעולם" (שמואל ב ז, כט), והרי גם דוד אומר "מברכתך"! ומשיבים: בשאלה שאני [שונה] הדבר, שאין זה נאה שיתבע אדם את כל שפע הברכה. על כך שואלים: בשאלה נמי [גם כן] מצאנו מילוי כל שפע הברכה, שכן הכתיב [הרי נאמר]: "הרחב פיך ואמלאהו"! (תהלים פא, יא), ואם כן ככל שאדם מבקש יותר — ינתן לו יותר. ומשיבים: הפסוק ההוא, בדברי תורה כתיב [נאמר], שבדברי תורה מותר לו לאדם לבקש ביותר.

ועוד בנוסח הזימון, תניא [שנויה ברייתא], רבי אומר: האומר בזימון "בטובו חיינו" — הרי זה תלמיד חכם, ואילו האומר "בטובו חיים" — הרי זה בור, משום שהוא מוציא עצמו מן הכלל. נהרבלאי [חכמי העיר נהרבלא] מתני איפכא [שונים להיפך], שלדעתם "בטובו חיים" עדיף, מפני שהוא נוסח כללי יותר, בעוד ש"חיינו" הוא מצומצם ואישי. אך מסכמים: ולית הילכתא [ואין הלכה] כנהרבלאי.

מעין זה אמר ר' יוחנן: האומר בנוסח הזימון "נברך שאכלנו משלו" — הרי זה תלמיד חכם, ואילו זה האומר "למי שאכלנו משלו" — הרי זה בור, שנראה כאילו הוא מברך את בעל הסעודה.

על כך אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: והא אמרינן [והרי אנו אומרים] "למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלה", והרי שמשתמשים בנוסח הברכה בביטוי "למי". אמר ליה [לו]: התם מוכחא מילתא [שם מוכח הדבר] שהכוונה לקדוש ברוך הוא, שהרי מאן עביד ניסי [מי עושה נסים] — קודשא בריך הוא [הקדוש ברוך הוא], אך לגבי המזון אין זה ברור שכוונת הדברים לקדוש ברוך הוא, ויכולים הם להיראות כהודאה לבעל הבית.

ועוד בנוסח הזימון, אמר ר' יוחנן: האומר בנוסח הזימון "ברוך שאכלנו משלו" — הרי זה תלמיד חכם. ואם אמר "על המזון שאכלנו" — הרי זה בור, שנראה שהוא מברך את בעל הבית על המזון, שאם לה' הוא מברך משום מה יזכיר רק מזון? (תוספות).

על כך אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: לא אמרן [אמרנו] הלכה זו אלא בשלשה, דליכא [שאין] בזימון הזכרת שם שמים, אבל בעשרה, דאיכא [שיש] בנוסח הזימון הזכרת שם שמים — מוכחא מילתא [מוכח הדבר] למי הוא מתכוון, כדתנן [כמו ששנינו במשנתנו]: כענין שהוא מברך, כך עונין אחריו: "ברוך ה' אלהי ישראל אלהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו".

ב שנינו במשנה בנוסח הזימון: אחד עשרה אוכלים, ואחד עשרה רבוא מזמנים באותו נוסח. על כך מקשים: הא גופא קשיא [היא עצמה קשה], שהרי מצד אחד אמרת כי אחד עשרה ואחד עשרה רבוא, אלמא כי הדדי נינהו [מכאן שאותו דבר הם] ותמיד מברכים אותה ברכה והדר קתני [וחזר ושנה] במאה אומר, באלף אומר, ברבוא אומר, הרי שבכל זאת יש שינוי בין מספרים שונים!

אמר רב יוסף: לא קשיא [אין זה קשה] , כי שני דברים אלה הם שתי שיטות, הא [זו] שיטת ר' יוסי הגלילי, הא [זו] שיטת ר' עקיבא. דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' יוסי הגלילי אומר: לפי רוב הקהל הם מברכין, שנאמר: "במקהלות ברכו אלהים". עוד שנינו במשנה שאמר ר' עקיבא: מה מצינו בבית הכנסת אחד מרובים ואחד מועטים אומר "ברכו את ה'". ואף בברכת המזון אין משנים את הנוסח לפי מספר המברכים.

על כך שואלים: ור' עקיבא האי קרא [פסוק זה] שהביא ר' יוסי הגלילי כראיה לשיטתו מאי עביד ליה [מה הוא עושה בו]? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [צריך אותו לענין זה ששנוי בברייתא], שהיה ר' מאיר אומר: מנין שאפילו עוברין שבמעי אמן אמרו שירה על הים — שנאמר בפרק תהלים המתאר את יציאת מצרים: "במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל", ובכלל "מקהלות" גם העוברים. וחוזרים ושואלים: ואידך [והאחר, ר' יוסי הגלילי] מנין דורש הוא ענין זה של שירת העוברים? ומשיבים: מ"מקור" נפקא [יוצאת] דרשה זו, ש"מקור ישראל" הוא רמז לרחם.

אמר רבא: הלכה כר' עקיבא. ומסופר כי רבינא ורב חמא בר בוזי אקלעו לבי ריש גלותא [נקלעו, נזדמנו לבית ראש הגולה] לסעודה. בסוף הסעודה קם [עמד] רב חמא וקא מהדר אבי [והיה מחזר אחר בית, אגודה, של] מאה סועדים, על מנת שיוכל לעשות את הזימון המיוחד למאה. אמר ליה [לו] רבינא: לא צריכת [צריך אתה] לכך, שהרי הכי [כך] אמר רבא: הלכה כר' עקיבא שאין נוסח הזימון משתנה לפי מספר המסובים, כשהם יותר מעשרה.

ג ועוד מענין סעודה בבית ראש הגולה והנהגתו של רבא בסעודה, אמר רבא: כי אכלינן ריפתא בי ריש גלותא, מברכינן [כאשר היינו אוכלים לחם בבית ראש הגולה, היינו מברכים] שלשה שלשה. ושואלים: וליברכו [ושיברכו] עשרה עשרה! ומשיבים: שמע ריש גלותא, ואיקפד [ישמע ראש הגולה, ויקפיד], שיראה שחבורת חכמים יושבת ומברכת לעצמה לפני שסיים הוא סעודתו. ושואלים: וניפקו בברכתא דריש גלותא [ויצאו בברכתו של ראש הגולה]! ומשיבים: איידי דאוושו כולי עלמא, לא שמעי [משום שרועשים הכל, אין שומעים] ואי אפשר לצאת ידי חובה בזימון זה.

אמר רבה תוספאה: הני תלתא דכרכי רפתא בהדי הדדי, וקדים חד מינייהו ובריך לדעתיה [אלו שלושה אנשים האוכלים פת ביחד, וקדם אחד מהם וברך ברכת המזון לדעתו, לעצמו] — אינון נפקין [הם יוצאים] ידי חובתם בזמון דידיה [שלו] אם זימנו לאחר מכן וצירפו אותו שאכל וברך לזימון שלהם, ואולם איהו [הוא] לא נפיק [יוצא] ידי חובתו בזמון דידהו [שלהם], וטעמו של דבר — לפי שאין זמון למפרע, שלאחר הברכה שוב אין הזימון מועיל.

ד במשנה הובא שר' עקיבא אומר שאומרים בבית הכנסת "ברכו את ה'", ואילו ר' ישמעאל אומר שיש לומר בבית הכנסת "ברכו את ה' המבורך", ומסופר: רפרם בר פפא אקלע לבי כנישתא [נקלע, הזדמן, לבית הכנסת] של הישוב אבי גיבר, קם קרא בספרא [עמד לקרוא בספר התורה] ואמר בברכתו "ברכו את ה'", ואשתיק [והשתתק], ולא אמר גם "המבורך". אוושו כולי עלמא [רעשו כל הציבור]: "ברכו את ה' המבורך"! כי רפרם בר פפא נהג על פי הכלל שהלכה כר' עקיבא, והם לא היו רגילים בכך. אמר לו רבא: פתיא אוכמא [סיר שחור], והוא כינוי חיבה לחבר ותיק, תלמיד חכם המתייגע על התורה ועל העבודה, בהדי פלוגתא [אצל מחלוקת] שנחלקו בה תנאים, למה לך להתערב? שאף כי נחלקו בדבר זה ר' עקיבא ור' ישמעאל, הרי שניהם מסכימים לנוסחת ר' ישמעאל הכוללת יותר. ועוד, הא נהוג עלמא [הרי נוהג העולם] כר' ישמעאל.

ה משנה שלשה אנשים שאכלו כאחת (ביחד) — אינן רשאין ליחלק שיברכו ברכת המזון בנפרד, אלא יזמנו כאחד. וכן הוא הדין בארבעה שאכלו ביחד, וכן בחמשה אוכלים. ואולם אם היו ששה שאכלו ביחד — נחלקין, וכל שלושה אוכלים יזמנו לעצמם. וכן הוא הדין בשבעה ובשמונה ובתשעה אוכלים, עד עשרה. ועשרה — אין נחלקין, עד עשרים. שכך הוא הכלל: חבורה שאכלה כאחת אינה רשאית להתחלק אלא אם כן יוכלו החבורות הנשארות לברך כדרך שהיו מברכים קודם.

ועוד הלכה, בענין צירופן של שתי חבורות: שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד, בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו — הרי אלו מצטרפין לזמון, ואם לאו [לא] — אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן.

ולענין ברכת היין, אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים, אלו דברי ר' אליעזר. כי יין חי שלא מזגו בו מים, חריף מדי ואינו ראוי לברכה. ואילו חכמים אומרים: מאחר שיין זה אפשר לשתותו, אף מברכין עליו.

ו גמרא שנינו בתחילת המשנה כי שלושה שאכלו כאחת אינם רשאים ליחלק, ושואלים: מאי קא משמע לן? תנינא חדא זימנא [מה השמיע לנו במשנה זו? הרי כבר שנינו פעם אחת] כי שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן,

ומשיבים כי בכל זאת יש חידוש במשנתנו, והא קא משמע לן, כי הא [דבר זה השמיעה לנו המשנה, כמו הלכה זו] שאמר ר' אבא שכך אמר שמואל: שלשה שישבו לאכול כאחת, ואף על פי שעדין לא אכלו — אינן רשאין אחר כך ליחלק לשתי קבוצות.

נאמרה עוד לישנא אחרינא [לשון גירסה אחרת] של הדברים הללו: אמר ר' אבא אמר שמואל, הכי קתני [כך שנינו]: שלשה שישבו לאכול כאחת, אף על פי שכל אחד ואחד אוכל מככרו שלו ואינם משותפים בסעודתם, בכל זאת נחשבים הם לחבורה אחת לענין זימון, ולכן אינן רשאין ליחלק. אי נמי [או גם כן] אפשר לומר שדברים אלו שבמשנתנו באו ללמד כי הא [כמו הלכה זו] של רב הונא, שכן אמר רב הונא: שלשה אנשים שבאו משלש חבורות, וישבו לאכול יחד, נעשו אף הם חבורה ואינן רשאין ליחלק.

על הלכה זו אמר רב חסדא: ודין זה הוא נוהג רק כשבאו כל אחד מן האנשים הללו משלש חבורות של שלשה בני אדם, שכל אחת מחבורות אלה היתה חייבת כשלעצמה בזימון, שאז לא פקעה חובת הזימון מהם.

הגבלה נוספת של הדברים אמר רבא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

He may even say: Bless; nevertheless: Let us bless, is preferable as Rav Adda bar Ahava said that they said in the school of Rav: We learned: A group of six to ten people may divide into two groups, each forming its own zimmun. However, a group of ten, which invokes God’s name in the zimmun, may not divide into two groups as that would negate the opportunity to invoke God’s name.

The Gemara proceeds: Granted, if you say: Let us bless is preferable, that is why six people who ate together may divide into two groups. However, if you say: Bless is preferable, why are they permitted to divide into two groups? Neither group would be able to say: Bless. Rather, mustn’t one conclude from this: Let us bless is preferable as the one reciting the zimmun does not exclude himself from the group? The Gemara sums up the discussion: Indeed, conclude from this that that is the case.

That was also taught in the Tosefta: Both if he said: Bless, and if he said: Let us bless, we do not reprimand him for doing so; and the punctilious reprimand him for doing so. And the Gemara says: As a rule, from the style of one’s blessings it is obvious whether or not he is a Torah scholar. How so? For example, Rabbi Yehuda HaNasi says: In a zimmun, one who recites: Blessed be the One from Whose food we have eaten and by Whose goodness we live, he is a Torah scholar. However, one who recites: Blessed be the One from Whose food we have eaten and from Whose goodness we live, he is an ignoramus, as that expression insinuates that only some of God’s goodness was bestowed upon him, which is tantamount to a denial of God’s loving-kindness.

Abaye said to Rav Dimi: Isn’t it written that King David articulated his prayer in that manner: “Be pleased, therefore, to bless Your servant’s house, that it abide before You forever; for You, Lord God, have spoken. And from Your blessing may Your servant’s house be blessed forever” (II Samuel 7:29). David said: From Your blessing. The Gemara answers: In a case of request it is different, as it is inappropriate to demand the full bounty of God’s blessing. The Gemara questions this: In a case of request, too, is it not written that a request for the full bounty of God’s blessing is granted: “Open your mouth wide, that I will fill it” (Psalms 81:11)? What one receives corresponds to what he requests. The Gemara answered: That verse is written with regard to matters of Torah, where it is wholly appropriate to make excessive requests.

On the topic of the zimmun formula, it was taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi says: One who recites in a zimmun: And by His goodness we live, he is a Torah scholar. However, one who recites: And by His goodness they live, he is a fool, as he excluded himself from the collective. The Sages of Neharbela taught the opposite. In their opinion, they live is preferable because it is a more inclusive formula, whereas, we live is more limited and personal. Nonetheless, the Gemara concludes: The halakha is not in accordance with the opinion of the Sages of Neharbela.

On a similar note, Rabbi Yoḥanan said: One who recites in a zimmun: Let us bless the One Whose food we have eaten, he is a Torah scholar. However, one who recites: Let us bless to Him from Whose food we have eaten, he is an ignoramus, as it appears that the blessing is directed to the host of the meal.

Rabbi Aḥa the son of Rava questioned this and said to Rav Ashi: Don’t we say during the Passover seder: To He Who performed all of these miracles for our ancestors and for us, using the expression: To He Who? Rav Ashi said to him: There, in the case of miracles performed for our ancestors and for us, it is self-evident that the blessing refers to God. Who performs miracles? The Holy One, blessed be He. In the case of food, however, it is not self-evident, as the host of the meal also provided the food that was eaten.

Rabbi Yoḥanan said with regard to the formula of the zimmun that one who recites in a zimmun: Blessed be the One from Whose food we have eaten, he is a Torah scholar. However, one who recites: For the food we have eaten, he is an ignoramus, as it appears that he is blessing the host of the meal. If he was blessing God, why would he restrict the blessing to food (Tosafot)?

Rav Huna, son of Rav Yehoshua said: We only said this halakha with regard to a zimmun of three, where there is no mention of God’s name. In a zimmun of ten, however, where there is mention of God’s name, it is self-evident to whom the blessing refers, as we learned in our mishna: Just as he recites the blessing, so too do those present recite in response: Blessed be the Lord our God, the God of Israel, the God of Hosts, Who sits upon the cherubs, for the food that we have eaten.

We learned in our mishna with regard to the formula of zimmun: This formula is recited both in a group of ten and in a group of one hundred thousand. The Gemara raises an objection: The mishna itself is difficult. On one hand, you said: This formula is recited both in a group of ten and in a group of one hundred thousand; consequently, the two cases are the same. On the other hand, it is then taught: In a group of one hundred people, the one reciting the zimmun says; in a group of one thousand people, the one reciting the zimmun says; in a group of ten thousand people, the one reciting the zimmun says. Evidently, the formula depends on the number of people.

Rav Yosef said: This is not difficult, as these two statements are the opinions of different Sages. This is the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, and that is the opinion of Rabbi Akiva. As we learned in our mishna: Rabbi Yosei HaGelili says: According to the size of the crowd, they recite the blessing, as it is stated: “Bless you God in full assemblies, even the Lord, you who are from the fountain of Israel” (Psalms 68:27). We also learned in our mishna that Rabbi Akiva said that there are no distinctions based on the size of the crowd: What do we find in the synagogue? Both when there are many and when there are few, as long as there is a quorum of ten, the prayer leader says: Bless the Lord. In the case of Grace after Meals as well, the formula remains the same regardless of the number of people participating in the zimmun.

The Gemara asks: And Rabbi Akiva, what does he do with that verse cited by Rabbi Yosei HaGelili? The Gemara answers: He needs it to derive that which was taught in a baraita: Rabbi Meir says: From where is it derived that even fetuses in their mother’s womb recited the song at the Red Sea? As it is stated in the chapter of Psalms that describes the exodus from Egypt: “In assemblies, bless God, the Lord, from the source of Israel,” and fetuses are included in these assemblies. The Gemara asks: And from where does the other Sage, Rabbi Yosei HaGelili, derive the matter of the singing of the fetuses? The Gemara answers: He derives it from “from the source of Israel,” which he interprets as an allusion to the womb.

Rava said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva. The Gemara recounts that Ravina and Rav Ḥama bar Buzi happened to come to a banquet at the house of the Exilarch. At the end of the meal, Rav Ḥama rose and was seeking to gather a group of one hundred participants in the meal so that the zimmun for one hundred could be recited. Ravina said to him: You need not do so, as Rava declared the following: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva and the formula remains the same regardless of the number of people participating in the zimmun, as long as there are at least ten.

The Gemara discusses Rava’s conduct at meals at the house of the Exilarch. Rava said: When we would eat bread at the house of the Exilarch, we would recite the Grace after Meals blessing in groups of three. The Gemara asks: Let them recite the blessing in groups of ten. The Gemara answers: Then the Exilarch would hear and become angry upon seeing a large group of Sages reciting Grace after Meals before he completed his meal. The Gemara asks: Why could they not satisfy their obligation with the Exilarch’s blessing? The Gemara answers: Since everyone is making noise, they do not hear and would not fulfill their obligation.

Rabba Tosefa’a said: These three people, who break bread together and one of them went ahead and recited Grace after Meals on his own without a zimmun, they, the other two diners, fulfill their obligation with his participation in their zimmun; he, however, does not fulfill his obligation with his participation in their zimmun because there is no retroactive zimmun, and once he recited his blessing, participating in the zimmun accomplishes nothing for him.

The mishna states that Rabbi Akiva holds that in the synagogue, one recites: Bless the Lord, while Rabbi Yishmael said that he recites: Bless the Lord the blessed One. Rafram bar Pappa happened to come to the synagogue of Abei Givar when he rose to read from the Torah scroll and recited: Bless the Lord, and was silent, and did not recite: The blessed One. Because Rafram bar Pappa followed the principle that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, and those present were not accustomed to that ruling, everyone in the synagogue cried out: Bless the Lord the blessed One. Rava said to Rafram bar Pappa: You black pot, a fond nickname for a Torah scholar who invests great effort in Torah study and worship of God, why are you involving yourself in this tannaitic dispute? Although Rabbi Akiva and Rabbi Yishmael disagree, Rabbi Yishmael’s formula, in which Rabbi Akiva’s formula is included, is acceptable to both. Furthermore, standard practice is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael.

MISHNA: Three people who ate as one are not permitted to divide and recite Grace after Meals individually; rather, they recite the zimmun together. And the same is true of four who ate together, and the same is true of five. However, a group of six, up to but not including ten people who ate as one, may divide into two groups, each reciting its own zimmun. And a group of ten may not divide into two groups until there are twenty people present. The general principle is that a group may not divide unless the smaller groups will be able to recite the same zimmun formula that the whole group would have recited.

The mishna states a halakha with regard to two groups joining together: Two groups that were eating in one house, when some members of each group can see each other, they may combine to form a zimmun. And if not, these recite a zimmun for themselves and those recite a zimmun for themselves.

The mishna also speaks of the blessing over wine: One does not recite a blessing over wine until he adds water to it, that is the statement of Rabbi Eliezer. Undiluted wine is too strong to drink and a blessing is inappropriate. And the Rabbis say: Since it is possible to drink undiluted wine, one recites a blessing over it.

GEMARA: At the beginning of the mishna, we learned that three people who ate together may not disperse. The Gemara asks: What does this mishna teach us? We already learned this once: Three people who ate as one are required to form a zimmun.

The Gemara answers: This teaches us that halakha which Rabbi Abba said that Shmuel said: Three individuals who sat to eat as one, and they have not yet begun to eat, nevertheless, they are not permitted to divide and recite Grace after Meals individually.

The Gemara cites another version: Rabbi Abba said that Shmuel said that this is what the mishna teaches: Three individuals who sat to eat as one, even though they do not share a meal, but each and every one of them eats from his own loaf, they are considered a single group in terms of zimmun, and are not permitted to divide. Alternatively, perhaps the mishna comes to teach that halakha of Rav Huna, as Rav Huna said: Three individuals who came from three different groups and sat together to continue their meals also form a zimmun and are not permitted to divide.

Rav Ḥisda said: And that is only the halakha in a case where the three individuals came from three groups of three people each, so that each original group was independently obligated to recite the zimmun, and that obligation never lapsed.

Rava qualified this, and said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

‎שלשה שבאו משלשה חבורות אינן רשאין לחלק. פרש"י ז"ל משלשה חבורות של ג' ג' בני כדמפרש רב חסדא ואע"פ שלא אכלו אלו ג' הבאים זה עם זה מצטרפין ומברכין ברכת הזימון ואמר רבא לא אמרן אלא דלא אזמין עלייהו בדוכתייהו קודם שנפרד כל אחד ואחד מן החבורה שלו אבל אם כשרצה לצאת זימנו עליו או לאחר שיצא קרו ליה וזימנו עליו ברכת הזימון ולא ברך ברכת המזון ובאו עכשיו לחזור ולברך אין מברכין אלא ברכת המזון דפרח זימון מינייהו ותו לא הדר עלייהו. זהו תורף פירוש הרב ז"ל.
ואני תמה וכי מה בא רבא ללמדנו דמי שזימן עם חביריי יצא ידי חובת זימון ואינו מזמן וחוזר ומזמן ועוד מאי פרח זימון מינייהו אין כאן זימון פורח אלא שזימן אותו כהוגן ועוד שאין לזה ענין במשנה דמטה שנגנבה כו'.‎
והראב"ד ז"ל מפרש לה בשלשה שבאו משלש חבורות של חיוב ואכלו שלשתן כאחת אלא שלא הסיבו ולא קבעו להם מקום בכאן ואעפ"כ כיון שבאו ממקום חיוב אינן רשאין לחלק אבל אם לא אכלו כאחת אין עליהם חיוב זימון כלל. והוא ז"ל סומך בזה על הירושלמי שאמור בו על דעתיה דר' זעירא וחברתיה והן שאכלו שלשתן כאחת. ואמר רבא לא אמרן אלא דלא אזמין עלייהו בדוכתייהו כלומר כשיצא כל אחד מחבורה שלו עדיין היו חביריו רוצים לאכול ולא זימנו כלל אבל אם כשבא לצאת כבר גמרו חביריו סעודתם וזימנו עליו קודם שיצא אע"פ שהוא לא היה רוצה להפסיק שהיה דעתו לחזור ולגמור סעודתו פרח זימון מיניה והם יצאו בזימונו שאם לא יצאו אמאי פרח זימון מיניה ומייתי ליה ממטה שחלקוה אחים או שנגנבה חציה דכיון שאין בידו להחזירה לא מקבלה טומאת איברים ולא מקבלה טומאה ולא הדרא לטומאתה כשהחזירוה אלמא מכיון דפלגא פרחה לה טומאתה לגמרי הכא נמי דיחיד אע"ג דאיכא עליה חובת זימון כיון דאיפלג מחבריה ואזמין עליה ולא אפשר ליה למהדרינהו בהדייהו פרח זימון מיניה אבל כי לא אזמין עליה בדוכתיה ודאי דמי למטה שנפסקה וכולה ברשותו דכיון דיכול לחברה הדרא לטומאתה והאי נמי יכול לחזור אצלם וחובת זימון עליו ואע"פ שנפרד מהם ואכל עם השנים הללו שנפרד וזהו פירוש שמועה זו על ברור ולא שמעתי מי שקדמני בפירוש כל אלו דברי הרב ז"ל.‎
והנה דבריו כדברי רש"י ז"ל בדרך הסוגיא ולא הוסיף בהם אלא השבח הזה שהוא משבחן ועדיין נשאל על שניהם ז"ל אם הוצרכנו למשנה ולברייתא נמי שזימן עם חביריו ויצאו הוא והם ידי זימון שאינו חוזר ומזמן פעם אחרת. ואם יאמר הרב ז"ל שהם זימנו עליו שלא מדעתו שהוא לא היה רוצה להפסיק סעודתו מ"מ כבר זימן עמהם וכבר אמרו אחד מפסיק לשנים ומזמן עמהם וחוזר לסעודתו ומברך ברכת המזון בלא זימון.‎
ולענין מה שחידש הרב ז"ל והוא שאכלו שלשה הבאין כאחת אני תמה אם הועילה להם חבורה ראשונה וחיוב שהיה עליהן מתחלה אע"פ שלא אכלו בכאן יזמנו ואם לא הועיל להם חיובן הראשון אע"פ שאכלו כל זמן שלא הסיבו ולא הוקבע עליהן חיוב הזימון בחבורה זו רשאין הם לחלוק ואינן מזמנין ועוד פירשנו למעלה שאין צריך לשלשה שאכלו כאחת להסיבה ולא לקביעות מקום אלא כל שאכלו כאחת מזמנין.

אבל פירוש השמועה על הנכון שלשה שבאו משלש חבורות של שלשה בני אדם שהוא מקום חיוב ונזדמנו שלשתן למקום אחד לישב ולברך אינן רשאין לחלק אלא מזמנין זה עם זה אע"פ שלא אכלו בכאן יחד דהא אכל חד וחד רמי חיוב זימון ואמר רבא לא אמרן אלא דאכתי לא אדמין עלייהו דהני בדוכתייהו אבל אם זימנו בני חבורתן לעצמן משפירש זה מהן כשהוא יחיד פרח זימון מינייהו דכל חד מהם דהא נשאר יחיד מחבורה שלו ואין תורת זימון על היחיד הלכך אע"פ שנתערב אחר כך עם שנים כיוצא בו אין זימון חוזר וניעור עליהם והא דקאמר עלייהו בדוכתייהו לאו עלייהו דכולהו אלא עלייהו דכל חד מהני קאמר כלומר שזימנו באחת מן החבורות או בשלשה יחד והאי דקאמר עלייהו לאו למימר דהוי בהדייהו אלא כיון דמזימון דידהו פרח זימון מהאי עלייהו הוי וזהו שהביאו מן המשנה מכאן ולהבא אין למפרע לא משום דכיון דפרח מיניה שעה אחת דין מיטה שלימה שוב אינו חוזר עליה טומאה שהיה בה מתחלה הכא נמי כיון שנשאר בלא חבורה שלימה שעה אחת אין זימון חוזר עליו ושמע מינה שאם נתערבו שלשה הבאין ואחר כך ברכו הראשונים בעלי החבורות הללו מזמנין לעצמן דהא לא פרח זימון מינייהו אפילו שעה אחת. זה נ"ל בפירוש השמועה והוא נכון וברור ועונה כהוגן. וגם אני לא ראיתי מי שקדמני בזה אלא שאי אפשר שלא הקדימו בפי' הצרפתים הבקיאים בחדרי הלכה.

והירושלמי שכתב הרב ז"ל הריני חוזר כאן לכתוב סוגיא שלו מתחלתה ר' בא בשם ר' הונא ר' זעירא בשם בשם אבא בר ירמיה שלשה חובה ושנים רשות ואמרה ר' זעירא קומי ר' יסא אמר ליה אני אין לי אלא משנה שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן רבנן דבכא בדעתון דרבנן ורבנן דתמן בדעתון כו' ר' הונא אמר שלשה שאכלו זה בפני עצמו כו' ונתערבו מזמנין א"ר חסדא והן שבאו משלש חבורות על דעתיה דר' זעירא וחבורתיה והן שאכלו שלשתן כאחת ר' יונא על הדא דר' הונא הטביל שלשה אזובות זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ונתערבו מזה בהם אמר רב חסדא והן שבאו משלש חבילות על דעתיה דרבי זעירא וחבורתיה והוא שהטביל שלשתן כאחת ואין תימר אין למדין אזוב מברכה ואנן חזינן רבנן עצמן קיימין בסוכה וילפינן לה מטיט הנרוק כו'.‎
הנה סוגיא זו מפורשת שלא כדעת הרב ז"ל שהשלשה שאכלו כל אחד בפני עצמו ונתערבו במקום אחד ולא אכלו כאחת כלום ונעשו חבורה ומזמנין וכן שלשה קלחין של אזוב ונעשו אגודה בשעת טבילה ומזין בהם וכל זה לדעת ר' הונא אבל לדברי ר' זעירא וחבורתיה והוא ר' יוסא שאמר אני אין לי אלא משנה שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן וכל דלא הוי הכי אפילו בתורת רשות אין מזמנין הכא נמי כיון דלאו שלשה שאכלו כאחת היא אין מזמנין לא חובה ולא רשות וכן באזוב אין מזין אלא א"כ הוטבלו שלשה גבעולין כאחת והיינו דאמרי התם ואין תימר אין למדין אזוב מברכה אלא אע"פ שבברכה לדעת ר' זעירא וחבורתיה בעי' חבורה בשעת אכילה מדוקיא דמתני' באזוב לא בעינן אגודה בשעת טבילה הא חזינן דגמרי רבנן סוכה מטי הנרוק ענין משאינו ענין אף כאן נלמד אזוב מברכה. זהו פירוש סוגית ירושלמי זו ואינה כדברי הרב ז"ל.

על המזון שאכלנו משלו הרי זה בור. וכן הלכתא דבשלשה כיון שאינו מזכיר שם אינו אומר על המזון שיראה כמי שמברך המזון, אבל בעשרה שמזכיר את השם מוכחא מילתא. וכדתניא כענין שהוא מברך כך עונין אחריו ברוך ה' אלהי ישראל אלהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו משלו. ומיהו אף בי' אינו מחויב להזכיר על המזון, אלא אם רצה לומר אומר ואם רצה שלא לומר הרשות בידו.

וליברכו ביה עשרה עשרה שמע ריש גלותא ואיקפד. ואף על פי ששנינו עשרה אינן נחלקין עד שיהיו עשרים, הכא שאני דכיון דאי שמע ריש גלותא היה מונעם עד שיברך הוא עמהם ולא הוו שמעי דאוושי כולי עלמא, טוב להם ליחלק. ואי נמי לא היה מונעם כיון דאיקפד הוו זילותא דבי ריש גלותא, וגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה דרבנן והא דרבנן היא.

אינהו נפקא בזימון דידיה. כלומר: שיזמנו עליו, והוא שיהא שם וכדאמרינן בריש פרקין קוראין לו ומזמנין עליו. ודוקא בדקדים חד מנייהו, דתרי עדיפי ולאו כל כמיניה דחד לבטל תורת זימון מינייהו. אבל קדמו תרי ובריכו פרח זימון מינייהו, דתרי מבטלי תורת זימון מחד. וכן הלכתא.

קא משמע לן כי הא דאמר רבי אבא אמר שמואל שלשה שישבו לאכול אף על פי שכל אחד אוכל מככרו אינן רשאין ליחלק. פירש ר"ח ז"ל דהא קמ"ל שאע"פ שכל אחד אוכל מככרו אפילו כן מצטרפים כיון דישבו לאכול כאחד, וכההיא דתניא בפרק כיצד מברכין (ברכות מב, ב) עשרה בני אדם שהיו מהלכין בדרך ישבו אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו אחד מברך לכולן. וכן נראה מתוך גירסתו של הרב אלפסי ז"ל שהוא גורס בהלכותיו: א"ר אבא אמר שמואל הכי קתני שלשה שישבו לאכול אע"פ שכל אחד ואחד אוכל לעצמו אין רשאין ליחלק.
ורבנו האי גאון ז"ל פירש קמ"ל דכיון שישבו לאכול ביחד אע"פ שלא התחילו בסעודה כיון שנזקקו לאכילת זימון אינן רשאין ליחלק. וכן פירש הראב"ד ז"ל. ומיהו משמע שהתחילו קצת לאכול ואח"כ חזרו פניהם זה לכאן וזה לכאן וגמרו סעודתן אבל אם לא התחילו כלל לא. ובירושלמי דריש פרקין (ה"א) נחלקו בדבר אם צריכין התחלה בכזית אי אפילו בפחות מכזית, דגרסינן התם: הכא איתמר אינן רשאין ליחלק וכה איתמר חייבין לזמן, אמר שמואל כן בתחלה כן בסוף, אי זהו בתחלה ואי זהו בסוף, תרין אמוראי חד אמר נתנו דעתן לאכול זהו בתחלה אכלו כזית זהו בסוף. וחרנה אמר אכלו כזית זהו בתחלה גמרו לאכול זה בסוף.

אי נמי כי הא דאמר רב הונא שלשה שבאו משלשה חבורות אינן רשאין ליחלק. פירש רב האי גאון ז"ל: אינן רשאין ליחלק מחבורתן הראשונה כי היכי דלא ליפקע תורת זימון מחבורתם, והיינו דאמר רב חסדא והוא שבאו משלש חבורות של שלשה שלשה בני אדם, כלומר הא אלו באו מחבורה של ארבעה רשאין ליחלק משום דהא אכתי איכא תלתא בחבורה ראשונה דיכולין לזמן לעצמן. ולפי פירוש זה מתניתין הכי קאמר שלשה שישבו לאכול אין אחד מהן רשאי ליחלק מהם אע"פ שמצטרף הוא עם אחרים מפני שהוא מפסיד זימון מחבורתו הראשונה, ואמר רבא לא שנו וכו', כלומר ואם מהרו אלו השלשה שבאו משלש החבורות וזמנו לעצמן פרח זימון מן החבורות הראשונות. ונראה לפי פירוש זה שהוא ז"ל גורס גירסא אחרת שאינה בספרים שלנו. וכך הוא גורס: אמר רבא ואי אזמין פרח זימון מינייהו, והא קמ"ל רבא דאע"ג דאמר רבה תוספאה לעיל הני תלתא דכרוך ריפתא בהדי הדדי וקם חד מיניהו ובריך לדעתיה אינהו נפיקי בזימון דידיה, התם הוא דוקא כשלא יצא זה השלישי ידי זמון, אבל הכא דנפק ידי זימון פרח זימון מינייהו.
אבל בספרים שלנו גרסי: אמר רבא לא אמרן אלא דלא אזמין עלייהו בדוכתייהו אבל אזמין עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מיניהו. ומתוך גירסא זו נראה דאדרבא הנשארים בחבורות הראשונות הם הם שיזמנו על אלו הנפרדים.
והראב"ד ז"ל פירש: שלשה שבאו משלש חבורות אינן רשאין ליחלק, כלומר מחבורתם זאת השנית, ולומר שאם נצרכו לצאת אלה השלשה הנפרדים מחבורתם ובאו להצטרף זה לזה ולזמן, אף על פי שלא הסבו ביחד ולא אכלו ביחד אפילו הכי כיון שנתועדו לזמן אינן רשאין ליחלק, ורב חסדא בא ופירש דברי רב הונא כלומר והוא שבאו ממקום חיוב, כלומר שחלה עליהם חיוב זימון בחבורתם דהיינו חבורה של שלשה שלשה בני אדם, ואמר רבא והוא דלא אזמין עלייהו השנים הנשארים בחבורתם הראשונה אלא שהם רוצים עדיין לאכול ואלו השלשה הנפרדים צריכין לצאת, אבל אזמין עליהו בדוכתייהו כשראו השנים שהשלישי רוצה להפרד מהן מהרו וזמנו עליו אף על פי שאינו רוצה להפסיק פרח זימון מיניה, והם יצאו בזימונו שאם לא יצאו בזימונו אמאי פרח זימון מיניה.

הא דקתני [במתניתין]: שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין לזימון. אורחא דמלתא נקט, ומיהו לאו דוקא בבית אחד דהוא הדין לשני בתים. וכדגרסינן עלה בירושלמי (ה"ה): לא סוף דבר בית אחד אלא אפילו שני בתים, אמר רבי יוחנן והם שנכנסו בשעה ראשונה על מנת כן. ונראה דאפילו לשתי חבורות שהיו בבית אחד נמי קאמר דדוקא כשנכנסו משעה ראשונה לכך דהוה ליה כהסבו יחד, וכן כתב הראב"ד ז"ל. ומכאן שאפילו לברכת הזימון בעינן הסבה, ומתניתין דהסבו דפרק כיצד (מב, א) בין בברכת הלחם שהיא המוציא בין בברכת הזימון היא. אבל ראיתי לגדולי המפרשים האחרונים ז"ל שפירשו אותה משנה דוקא בברכת הלחם אבל ברכת הזימון אינה צריכה הסבה כפשטה דשמעתא דהתם דעל ההיא מתניתין.

הכי גרסינן אא"ב נברך עדיף משום הכי נחלקין וכו'. אא"א וכו'. פירוש היאך נחלקין הרי אם היו יותר מג' יוכלו לומר ברכו ואם אינן אלא ג' לא מצו למימר ברכו דהא אחריני לא חזו בלא דידיה דלא הוה אלא תרי, ומיהו מהא ליכא למשמע דנברך עדיף טפי אלא דנברך עדיף כמו ברכו ושמעינן דרישא לאו דוקא ברכו קאמר הילכך מצינן למימר דנברך עדיף למצוה מן המובחר כדי שלא יוציא עצמו וכו' כדאיתא בסמוך. והנקדנין תופסין אותו על כך דוקא נקדנין אבל אחריני לא, והראב"ד ז"ל יליף מינה דנברך עדיף לגמרי דקאמר דמשום הכי נחלקין כי היכי דלא ליתי למימר ברכו וס"ל דדוקא נחלקין קאמר. ואסיקנא דמיבעי ליה למימר ובטובו ולא טובו דמשמע קצת מטובו ואינן צריכין לו לגמרי, ומיבעי ליה למימר חיינו ולא חיים. אע"ג דלשון חיים כולל כל העולם מ"מ טפי עדיף שיהא הוא בכלל בפירוש, ואסיקנא דלא מיבעי ליה למימר נברך על המזון שאכלנו דמשמע דמברך למזון אבל כל היכא דמדכר השם כגון בעשרה מצי למימר על המזון אי בעי למימריה דכיון דאמר השם מוכחא מילתא דאקב"ה קאמר ואסיקנא דלא מיבעי למימר למי שאכלנו משלו דמשמע לבעל הבית אלא נברך שאכלנו סתמא. ואע"ג דתנן למי שעשה את כל הנסים וגומר התם מוכחא מילתא מאן עביד ניסי הקב"ה:

רב חמא בר בוזי הוה מהדר אמאה כי היכי דנימא שם המיוחד כר' ישמעאל. א"ל רבינא הכי אמר רבא הלכה כר' עקיבא. פי' דאמר אחד עשרה ואחד עשרה רבוא אמרינן נברך אלהינו ותו לא וכן הלכה. ומה שמזכירין שם המיוחד בבית הכנסת בעשרה ולא בברכת המזון מפני שבית הכנסת מקום המיוחד לתפלה ועיקר קבוצם שם לברך את השם אבל כאן שאינו מקום מיוחד ועיקר הקבוץ לשם מזון לא רצו לתקן שיזכירו את השם המיוחד:

אמר רבא כד הוינן בי ריש גלותא ואכלינן ריפתא בי עשרה מפלגינן לתלתא תלתא. ואקשינן וליברכו עשרה עשרה והא עדיפא דקאמרי נברך אלהינו ומשני דילמא שמע ריש גלותא וקפיד דעל ידי שהם רבים אוושא מילתא שהמברך צריך להגביה קולו להשמיעם והם עונין אמן בקול ויקפיד ריש גלותא מפני שאינם יוצאים בברכתו או מפני שעושין פרהסיא לעצמן וגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. וניפקו בברכה דריש גלותא איידי דאוושי כ"ע לא שמעי וכן הלכה:

ואמר רבה [תוספאה] הני תלתא דכרכי ריפתא בהדי הדדי וקם חד מנייהו ובריך לנפשיה אינהו נפקי בזימון דידיה. דמ"מ מחוייב בזימון הוא וצריך ואין לו תקנה איהו לא נפיק בזימון דידהו לפי שאין זימון למפרע, ויש אומרים שאם קדמו שנים ובירכו לעצמן שוב אין האחד יכול לזמן עליהם שאין הזימון נמסר ליחיד והיינו דנקיט דוקא דקדים חד דאי לא לישמעינן רבותא בתרי וכתב הראב"ד ז"ל דבקדים חד ובריך אפי' קדם ובירך בזימון עליהם לא כלום הוא שאין הזימון נמסר לאחד לא בלשון נברך ולא בלשון ברכו וכן הלכה. והילכתא כר' ישמעאל דאמר בבית הכנסת צריך לומר המבורך:

אי נמי כי הא דאמר רב הונא ג' שבאו מג' חבורות ונצטרפו במקום אחד אעפ"י שלא אכלו יחד כלל אין רשאין ליחלק. ומתניתין הכי קתני ג' שאכלו כאחת אם ימצא אחד מהם עם אחרים במנין הראוי לזימון אינן רשאין ליחלק ואמר רב חסדא והוא שבאים מג' חבורות של שלש שלש בני אדם. פירוש ודאי רב הונא גופיה בהכי איירי דבלאו הכי ליכא למימר דליזמנו כיון דלא באו ממקום חיוב אלא משום דרב הונא קא מסתם לה סתומי אתא רב חסדא ופריש דדוקא שבאו מחבורה של ג' כלומר שיש עמו ג' דהואיל ובאו ממקום חיוב אינן רשאין ליחלק:

ואמר רבא לא אמרן אלא דלא אזמון עלייהו בדוכתייהו. הכי גרסינן בכולהו נוסחי. והראב"ד ז"ל פירש דלא אזמון עלייהו בדוכתייהו כלל שהרי לא היו אלא ג' ויצאו הם ולא יכלו לזמן אבל אזמון עלייהו כגון שגמרו שנים סעודתן שהם יכולין לזמן על השלישי על כרחו כדכתיבנא לעיל בשמעתא דאחד מפסיק לשנים כיון שזימנו עליו אעפ"י שהוא לא רצה להפסיק ולא יצא ידי זימון כיון שהם יצאו ידי זימון פרח זימון נמי מן הג' שבאו מאותן חבורות כיון שבני החבורה יצאו בזימונו ומייתי לה מדתנן במסכת כלים סוף פי"ח מטה שנגנבה חציה וכו'. פירוש דהא מתניתין מתברר בסופה דקתני המטה מטמאה חבילה ומטהרת חבילה וחכמים אומרים מטמאת איברים ומטהרת איברים. פירוש חבילה כשהיא כולה שלימה וכל איבריה הם חבילה אחת שהם אחוזים זה בזה כדרכו וחכמים אומרים אפי' איברים ואוקימנא לה במס' סוכה בארוכה ושתי כרעים או קצרה ושתי כרעים דחזו למיתב ולמישרא בהו אשלי. בפירוש רבינו שמשון למסמך אגודא ולמשרא אשלי כלומר לסמכה לכותל ולתת עצים מן הכותל לכרעיו בנקב שנתרוקן ולתת חבלים אחר כך ולסרג אותה כראוי ופעמים שהנקב בארוכה ופעמים בקצרה. ופירוש ארוכה אותה שהיא לאורך המטה ושתי כרעים וקצרה אותה של רוחב המטה. ודוקא כשהמטה כולה ברשותו ויכול להחזירה כל זמן שירצה דכיון שהיא עשויה איברים אין הפירוק חשוב כשבר אבל בנגנב חציה וכיוצא בו דליתה גביה ואין בידו להחזירה לדברי הכל טהורה אפי' ארוכה ושתי כרעים אלא א"כ יחדה לישב עליה דבהא לא פליגי ואפי' ר"א מודה שאם קבלה טומאה בחבילה ונתפרקה והיא ברשותו שאם החזירה חזרה לטומאתה הראשונה וצריך נמי להחזירה כשרוצה להטבילה דהיינו דקאמר ומיטהרת חבילה. ומ"מ בין לר"א בין לרבנן כל היכא שאינה ברשותו ואינו יכול להחזירה פרח מינה טומאה לגמרי ותו לא הדרא לה. הכא נמי האי יחיד אע"ג דאיכא עליה חובת זימון כיון דאפליג מחבריו ואזמון עליה ולא איפשר למהדר בהדייהו פרח זימון מיניה אבל כי לא אזמון עליה בדוכתיה דמי למטה שנתפרקה וכולה ברשותו דכיון שיכול לחברה הדרא לטומאתה והכא נמי יכול לחזור אצלם וחובת זימון עליו אעפ"י שנפרד מהם ובין מדר' אליעזר בין מדרבנן מייתי ראיה כדפרישנא דכולהו מודו בהא מילתא לפום מאי דכתיבנא, וה"ה להאי פירושא כל היכא דאזמון בדוכתיה אע"ג דלא אזמון עליה כגון שהיו יותר מג' או שבא אחר ונצטרף עמהם דשוב אין אלו ראויין לזימון וליכא הפרשה בין דאזמון עליה בין דלא אזמון עליה דודאי כיון דאזמון בני חבורתו ושוב אינו ראוי לשוב ולזמן עמהם פרח זימון מיניה כמטה שנחלקה ונגנב חציה והאי דנקט אזמון עלייהו לאו דוקא אלא משום דבעי רבא למינקט דיניה בתלתא לחוד כמילתיה דרב חסדא. והרמב"ן ז"ל פירש לא אמרן אלא דלא אזמון בני חבורתו לעצמם ומשכחת לה כגון שהיו ד' או שבא אחר ונצטרף אצלם אבל אי אזמון בני חבורתו לעצמם משפירש זה מהם ומשכחת לה כדפרישית ודאי כיון שנשאר זה כשהוא יחיד פרח זימון מיניה שאין תורת זימון על היחיד ואפי' נצטרף אחר כך עם שנים אחרים כמותו אינו חוזר וניעור והאי דקרי ליה עלייהו משום דבזימון בני החבורה פקע זימון מן הפורשים וכמאן דאזמון עלייהו דמי וזהו שהביאו ראיה ממתניתין דמטה מכאן ולהבא אין למפרע לא דכיון דפלגה ופרח טומאה מינה שעה אחת שוב אין אותה טומאה חוזרת עליה. ומיהו כל היכא שנצטרפו אלו הג' הפורשים קודם שזימנו בחבורתם. אעפ"י שזימנו אח"כ קודם שברכו אלו הג' אכתי יכולין לזמן לעצמם דהא לא פרח מינייהו זימון שעה אחת. ולזה הפירוש לא נהיר לישנא דעלייהו דהו"ל למימר אזמון ולא אזמון, האי דנקט אין רשאין ליחלק ולא נקט חייבין לזמן משום דודאי אי בעו למיהדר לדוכתייהו ולזמן עם חבורותם הרשות בידם אבל אינן רשאין ליחלק ולברך כל אחד לעצמו:

האומר ומטובו חיינו הרי זה בור שאין זה נראה אלא כאומר ממקצת טובו כלומר שלא בהשפע, ואע"פ שמצאנו ומברכתך יבורך בית עבדך לעולם אין השואל שואל בהרחבה כל כך אלא כשואל בצמצום מה שצריך לו לבד, וכן האומר למי שאכלנו הרי זה בור ואע"פ שמצינו למי שעשה לאבותינו ולנו, אין זו דומה לזו שהדבר ידעו שאין עשיית נס מיוחסת אלא למי שבדיו לעשותן וכן האומר על המזון שאכלנו הרי זה בור שמשמעו שאינו מברך לשם אלא למזון, ומ"מ במקום שיש בו הזכרת השם כגון בעשרה רשאי שהדבר ניכר וכן האומר ובטובו חיינו [הג"ה נראה ט"ס ןצ"ל חיים כמסתיים בגמ' דהאומר חיים ה"ז בור]. הערת העורך שאין לברך אלא על שלהם:

שלחן שהיה בו רב עם ומהדרין שבהם מתיראין שמא לא שמעו ברכה כהוגן רשאין עשרה שבהם ליחד עצמן לברכה ולהיות אחד מהן מזמן עליהם לבד נברך לאלקינו וכו', ואחר שזמנו בשם רשאין מיד אותם עשרה בעצמן ליחלק ג' ג' וד' ולהיות אחד מן הג' מברך על ג' ושומעים לו ועונים אמן בכונה, וכן הג' האחרים וכן הד' כדי שישמעו לה בקול נמוך שלא להשמיע קולם לאחרים שנתיחדו מהם והוא הדין לדעתי אם רצו לברך כל אחד לעצמו אחר הזמון, ומה שאמרו אין רשאי ליחלק ר"ל שאין רשאין להפקיע זימון מעליהם, אבל אחר הזמון רשאין אלא שאין צריכים, ויש גורסים בדרך אחרת ומפרשים בה שאם היו י' ורצו שלא לזמן בשם אלא ליחלק לג' ג' וד' אע"פ שבמשנתנו אמרו שלא ליחלק ומפני שנפקע מהם הזכרת השם מ"מ במקום צורך כגון זו שהוזכרה כאן שהיה ריש גלותא קפיד עליהם אם ישמע בברכתם כמי שאינן רוצים לצאת בברכתו רשאים:

ג' שאכלו וקדם האחד וגמר אכילתו ורצה לצאת ובירך לעצמו שלא בזמון ועדיין לא יצא רשאים השנים לזמן עליו אע"פ שבירך הואיל ומיסב עמהם יענה או לא יענה, ומ"מ אפילו ענה עמהם לא יצא הוא ידי חובת זמון שאחר שבירך אין זמון שאין זמון למפרע, ופרשו גדולי המפרשים שאפילו קדם זה והתחיל לומר נברך שאכלנו וכו' הואיל ולא ענו אחריו אין זה כלום שאין הזמון נמסר לאחד אבל נמסר הוא לשנים לזמן על האחד על כרחו ואע"פ שאינו רוצה להפסיק אלא שמ"מ נראה לי שאם נתרצו בזמונו וענו אחריו כבר נפקע מהם תורת זמון מרצונם ושוב אין מזמנים עליו:

המשנה החמשית שלשה שאכלו כאחד אין רשאין ליחלק וכן ד' וה' שהרי חלוקתם מפקעת זמון מהם והואיל ונתחייבו בזמון אין רשאין להפקיעו מהם אבל ששה רשאים ליחלק ג' ג' שהרי יש זמון בכל כת מהם ואם היו י' אין נחלקין אף לכתות של ג' שהרי חלוקתם מפקעת הזכרת השם מהם אלא א"כ היו כ' שיחלקו לי' י' וכן הלכה, זהו ביאור המשנה וביארו עליה בגמ' שאף אם ג' אלו לא גמרו סעודתם אלא שהתחילו לאכול מכיון שאכל כל אחד מהם כזית אין רשאים ליחלק שהרי מ"מ הוקבעו לברכה ולא עוד אלא אף משישבו שלשתם לאכול על שלחן אחד אע"פ שלא התחילו לאכול וכן יראה מסוגיא זו אע"פ שבתלמוד המערב נחלקו בה, וכן הדין בג' שישבו לאכול אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו:

שלשה שאכל כל אחד מהם במקום אחר ונשמט לו משם לאיזו סבה או איזה צד אונס ובא לו לכאן ונמצאו שלשתם יוצאים ממקום קביעותם ומצאו עצמם בכאן אם באו ממקום שאין שם חיוב זמון אין זמון ביניהם הואיל ואין תחלת קביעותם בכאן וחוזר ומברך כל אחד ואחד במקום אכל, ואם באו ממקום חיוב כגון שבאו מג' חבורות של ג' ג' בני אדם אע"פ שלא היו רשאים ליחלק חייבים לזמן ומזמנים כאן ומברכים בכאן שהזמון קובע להם מקום בכאן, ויראה לי אע"פ שלא היו רואים מתחילה זה את זה, ואם כבר זמנו בני חבורה על כל אחד מהם שכשראו שהיה יוצא זמנו עליו אע"פ שהוא לא רצה בכך פרח תורת זמון מהם, ויש אומר שאף אם זמנו משפרשו אלו מהם כגון שהיו אלו יותר מג' ונשארו ג' וזמנו אע"פ שלא יצא הנפרד ידי זמון פרח זמון ממנו הואיל ונפטרו חבריו שהיה חייב עמהם מן הזמון:

אלא ש"מ אף ברכו ש"מ. ה"ג רש"י ובספרים היה כתוב ש"מ נברך עדיף ולא נהירא דליכא למשמע מהכא דנברך עדיף אלא הא ודאי שמעינן דברכו לא עדיף מנברך, ומיהו יש לקיים גירסת הספרים דנברך עדיף היינו חשוב כמו דכ"ע הקש עדיף וגז"ש עדיפא [פ' איזהו מקומן דף מ"ח] שר"ל שהקש חשוב ואין לבטלו מפני גז"ש כי חשובים זה כזה הכי נמי קאמר נברך חשוב כמו ברכו וכיון ששניהם שוין טוב לו לאדם שלא יוציא עצמו מן הכלל, וכענין זה נמי יש לישב נברך עדיף דכיון שהם שוין עדיף טפי למימר [נברך]:

והנקדנין תופסין אותו על כך. פרש"י דווקנין ובערוך פי' הנקדנין פי' מדקדקין בדבר שלא לצורך כמו תרנגול המנקר באשפה וכן אמרינן במס' דרך ארץ [זוטא] [פ"ו] לא יהא אדם מן הנקדנין ומן העקמנין וכן בנדרים [דף מ"ט:] אמר רב חסדא מאן דשאיל להו להני נקדנין דהוצל דייסא היכי אכלי כלומר מדקדקין בדבר שלא לצורך, ירושלמי ובאש לר' זעירא דצווח ר' יעקב בר אחא נוקראה:

[ובטובו] חיינו הרי זה ת"ח. דמשמע בטוב שהשפיע לנו אנו חיין אבל (ובטובו) [מטובו] משמע מטוב שעמו אבל לא השפיע לנו:

על המזון הרי זה בור. דמשמע שמברך לבעל הבית דאי להקב"ה מברך למה הוא מזכיר מזון בלא מזון נמי יש לנו לברכו על כמה טובות שעושה עמנו:

אמר רבא (הלכתא) [הלכה] כר' עקיבא. בהא דקאמר בין בעשרה בין ברבוא הכל שוין אבל במאי דקאמר ברכו [את] ה' נהוג עלמא כר' ישמעאל ואע"ג שבעשרה אומר על המזון מיהו אם אינו רוצה להזכיר המזון הרשות בידו דלא אמרינן לעיל אלא דבעשרה מצי להזכירו דכיון דאיכא שם שמים מוכחא מילתא:

שמע ריש גלותא ואיקפד. משום שלא היו נמנין עמו דברוב עם הדרת מלך, ואע"פ שנתחייבו בברכת השם בעשרה טוב להם זה ממה שלא היו יוצאים בברכת המזון שלא היו יכולים לשמוע את המברך וגם היו יודעין שלא יוכל ריש גלותא להשתיקם:

אינהו נפקי בזימון דידיה. אע"פ שברך כבר מצי למימר ברוך שאכלנו משלו דלא גרע מבא בסוף הסעודה ואכל עלה של ירק שאומר עמהם ברוך הוא שאכלנו ודוקא שנים עם האחד אבל אם ברכו שנים אין השלישי יכול לזמן עמהם דאי לא תימא הכי א"כ לשמעי' רבותא טפי וכי תימא דאשמעינן הך רבותא דאפילו אחד אינו יוצא בזימון השנים כיון שברך דאין זימון למפרע הא מילתא דפשיטא היא דכיון שברך אין ע זימון למפרע:

קמ"ל כי הא דא"ר אבא אמר שמואל שלשה שישבו לאכול וכו'. ועדיין לא אכלו אלא ברכו ברכת המוציא ועדיין לא אכלו שיעור ברכה אינן רשאין ליחלק וחומרא הוא שהחמירו חכמים בדבר וממשנה יתירה שמע לה דקתני ג' שאכלו כאחת ומפרש לה שהתחילו לאכול, ובירושלמי גרס בריש פרקין הכא אתמר חייבין לזמן והכא אתמר אין רשאין לחלק, שמואל אמר כאן בתחלה כאן בסוף איזו היא בתחלה ואיזו היא בסוף תרין אמוראי חד אמר נתנו דעתן לאכול זהו בתחלה אכלו כזית זהו בסוף ואחרינא אמר אכלו כזית זהו בתחלה גמרו לאכול זהו בסוף והך דירושלמי הוי כעין גמרא דידן והא דקאמר הכא אתמר אין] רשאין ליחלק לאו דרך קושיא קאמר אלא כלומר מאי קמ"ל היינו רישא ומשני שבא להוסיף בתחלה, ומה שפירשתי שברכו ברכת המוציא ועדיין לא אכלו שיעור ברכה היינו כמ"ד כזית זהו בתחלה וכזית דנקט לאו דוקא אלא לאפוקי ממ"ד נתנו דעתם לאכול זו היא בתחלה דמשמע רק שגמרו [בדעתם] לאכול אע"פ שלא ברכו ברכת המוציא ואי הוה מפרשינן שישבו לאכול ואע"פ שלא ברכו ברכת המוציא אז הוי כמ"ד נהנו דעתם לאכול זהו בתחלה, אבל לא מסתבר לפרושי כן דחומרא יתירא היא, ורב אלפס גורס ג' שישבו לאכול אע"פ שכל אחד ואחד אוכל לעצמו אינן רשאין לחלק, וכן פר"ח ג' שאכלו כאחד וכל אחד אוכל מככרו מצטרפין לזימון, אבל לשון הירושלמי לא משמע כפירושם וגם לישנא דמתניתין ג' שאכלו כאחד לא מישתמע שפיר כפירושם:

בד"ה אלא ש"מ כו' וה"ק נברך מן הכלל דרבים עדיף וגריס אלא כו' עכ"ל נראה דר"ל דה"ק דמהאי גיסא דנברך ה"ל נברך מן הכלל עדיף ולאידך גיסא דברכו הוי צווי ה"ל ברכו עדיף וכיון דאיכא למימר הכי וא"ל הכי ש"מ דתרוייהו כי הדדי נינהו וק"ל:

בד"ה על המזון כו' יש הרבה לברכו עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ג' שיש בו כו' שכל אחד ואחד אוכל מככרו אינן כו' עכ"ל כ"ה בלשון אחר בגמרות שלפנינו אבל הוא מפיר"ח כמ"ש הרא"ש ואינו מלשון הגמרא וק"ל:

בא"ד אינן רשאין ליחלק הס"ד ואח"כ מ"ה אבל אי אקדימו כו' כצ"ל:

ומטובו ה"ז בור כו' פירש"י שממעט בתגמוליו של מקום כו'. עכ"ל ועוד י"ל שמחסר טובו של מקום כאלו כביכול מה שהוא נותן מטובו לאדם הוא מחסר מעצמו כמדת בשר ודם מה שהוא נותן לאחר הוא מחסר מעצמו משא"כ מדת הקב"ה דמדת טובו לעולם לא יחסר וע"כ נימא ובטובו דמשמע שלא יחסר טובו גם כשהוא מטיב לאחרים. ודקאמר

בשאלה שאני ר"ל בשאלה ודאי לא משמע שהוא מחסר מטובו אלא כשואל דבר מועט וק"ל:

ובשאלה נמי הכתיב הרחב פיך וגו' ההוא בד"ת כו' וסמיך ליה אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים שאל תחשוב שלא אוכל למלא כל שאלתך הרי אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים אשר ראית שם היכולת בידי למלא כל שאלתך בד"ת:

מנין שאפי' עוברין שבמעי אמן כו'. מפורש במס' סוטה פ"ה:

גמרא תנ"ה בין שאמר ברכו כו' והנקדנין תופסין אותו ע"כ. וקשה דילמא ר"ל דתופסין על האומר נברך. וי"ל ע"פ מש"כ הסמ"ע סי' ע"ב סק"ו דהיכא דתני בין כו' בין כו' דרך לנקוט הפשוט באחרונה [ועמש"כ בשבת קנ"ה במשנה בס"ד] . והכא נקיט נברך באחרונה ובירושלמי הגי' ברכו באחרונה. ולכן מפרש שם דהנקדנין תופסין קאי על האומר נברך (כן מוכח שם מדקאמר ובאיש לר"ז בגין דצווח כו' לרחב"ב נקדנא ע"ש ותבין והמפרש שם (רא"פ) ל"ד):

שם כדתנן כענין כו'. לכאורה יפלא מדוע לא הביא מהקודם ברבוא אומר כו' על המזון שאכלנו. לכן נראה גי' הרא"ש עיקר דל"ג זה שם. וכ"ה לענין ובטובו חיינו עמ"א ר"ס קצ"ב:

רש"י ד"ה התם מוכחא מילתא. דבמע"נ ל"ל מרובין. עמש"כ בב"ר פ"א אות ד':

"וּבְטוּבוֹ" הֲרֵי זֶה תַּלְמִיד חָכָם, "וּמִטּוּבוֹ" הֲרֵי זֶה בּוּר. נראה לי בס"ד לתת סימן לדבר (משלי יד, א) חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ, שהחכם קורא בְטוּבוֹ בבי"ת ולא מִטּוּבוֹ במ"ם, וזה בָּנְתָה בֵיתָהּ רצונו לומר באות בי"ת. והטעם נראה לי בס"ד שֶׁהַחָכָם שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, והטוב שנמצא לפניו רואהו שלם ואף על פי שהוא מעט, לכך אינו להוט על עולם הזה ויוכל לעסוק בתורה, ולכן אומר בְטוּבוֹ, כלומר טוב גמור הוא, אך בור הוא בעל תאוה שאינו שביע, וכל טוב שנמצא לפניו יחשבהו למועט, לזה אמר מִטּוּבוֹ, רצונו לומר מקצת, ולכן הוא בּוּר שאינו יכול לעסוק בתורה, כי יהיה להוט אחר הממון ימים ולילות, ויש לו מנה רוצה מאתים, ומה שאמר הַהוּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה כְּתִיב נראה לי בס"ד לכך אמר (תהלים פא, א) הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ, כי פה במילוי כזה פ"ה ה"י, המלוי אותיות י"ה שהם חכמה ובינה הצריכים ללימוד התורה.

"הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ" הַהוּא, בְּדִבְרֵי תּוֹרָה כְּתִיב. נראה לי בס"ד מפיק לה מדכתיב (תהלים פא, יא): 'וַאֲמַלְאֵהוּ' דהול"ל וַאֲמַלֵּא, אך הוסיף אותיות ה"ו, שהם רומזים לתורה שבכתב שהיא חמשה ספרים, ותורה שבעל פה שהיא ששה סדרים. ונ"ל מה שכתוב 'הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ' כי פֶּה במילואו כזה: פ"ה ה"י המילוי הוא י"ה שהם חו"ב שבהם יהיה לאדם שפע בהשגת התורה.

בגמרא אימא אף ברכו ומ"מ נברך עדיף ופרש"י אף ברכו שפיר דמי וכו' עכ"ל. משמע דאי לאו דאשמעינן הכא הו"א דאפילו בדיעבד אם אמר ברכו לא יצא ידי זימון כיון שהוציא עצמו מן הכלל אע"ג דמסקינן לעיל שהמזמן עצמו חוזר ואומר ברוך שאכלנו משלו כמו האחרים אפ"ה כיון שהוציא עצמו לכתחילה מן הכלל ואמר ברכו א"כ נראה כאילו שאינו רוצה להשתתף עמהם וא"כ בטל עיקר מצות זימון דמשמע לשון הזמנה שיתנו דעתם להשתתף יחד בבה"מ מש"ה איצטריך לאשמעינן דאפ"ה יצא כיון שאמר ברוך שאכלנו משלו וגם לבסוף חוזר ואומר ברוך כן נראה לי. אלא דמלשון הירושלמי שהביאו התוספות לא משמע כן דלמאי דפרישית אין מקום לקושית הירושלמי דשפיר מצינן למימר דדוקא לענין זימון שייך הך מילתא דלא יוציא עצמו מן הכלל כיון דעיקר מצות זימון דוקא שישתתפו יחד כדאיתא בריש פירקין בל' הרא"ש ומכ"ש לשיטת רבינו יונה שכתב דהאי דשלשה שאכלו היינו דוקא כשהסבו ולדידן בישיבה אלא דאפשר ליישב לשון הירושלמי דאפ"ה מקשה שפיר לענין לכתחילה למה תיקנו בבה"כ לומר ברכו ולא נברך כדי שלא יוציא עצמו מן הכלל:

במשנה ג' שאכלו כאחת וכו' ופריך בגמרא מאי קמ"ל תנינא. ולפמ"ש התוס' לעיל בריש פירקין בשם הירושלמי לא הוי מקשה הכא מידי דאדרבה שני משניות חלוקות הן הך בתחילה והך בסוף והפוסקים הביאו לשון הירושלמי לפסק הלכה ומלבד זה כתבתי שם בריש פירקין אהא דמקשה הש"ס מאי קמ"ל תנינא הוי מצי לאוקמי דאע"ג שזה שרוצה לחלק דעתיה לגמור סעודתו במקום אחר ולזמן שם אפ"ה אינו רשאי ע"ש. אלא דבלא"ה נראה דקושטא דמילתא ניחא ליה לתלמודא למימר דמתניתין אתי לאשמעינן ככל הנך אוקימתא דאמוראי כיון דכולהו אליבא דהלכתא סלקא וק"ל:

אימא אף ברכו ומ"מ נברך עדיף רש"י ותוס' נדחקו בזה דאם נברך עדיף למה קאמר התנא ברכו ורש"י לא גריס עדיף והתוס' כתבו דעדיף לאו דוקא ועיין מהרש"א ואמנם לפי מה שכתבתי דבאמת מלתא דשמואל הוא אליבא דר"י אבל לר"ע לית הך סברה דאל יוציא עצמו מן הכלל ולדידי' ודאי ברכו עדיף א"כ ניחא דרישא דמתני' אתיא כר"ע ושמואל הכריע כר"י:

והכתיב ומברכתך יבורך וגו' כוונת המקשה בזה להוכיח דגם כשאומר מטובו ג"כ אין משמעו דבר מועט שהרי דוד ביקש ומביתך וגו' ומהי תיתי נימא שדוד מיעט בתגמוליו של הק"בה וביקש רק דבר מועט אלא ודאי שגם מביתך משמעו דבר גדול ומשני בשאלה שאני וכן דוד שאל באמת רק דבר מועט ועל זה הקשה לו והכתיב הר"ב פיך וגו' והכל להוכיח דגם מטובו משמעו גם לדבר גדול כמו ומברכתך ולכן קראי לא הוו קשיין לי אהדדי כלל אי לאו דברי רבי דאמר מטובו הרי זה בור:

אמר ר' יוחנן ברוך וכו' על המזון שאכלנו הרי זה בור רש"י ותוס' חלוקים בפירושן של דברים הללו רש"י מפרש על שלא אמר משלי כמבואר בדברי רש"י בד"ה כדתנן וכו' ולא קתני משלו והתוס' מפרשים שעקר הקפידא על שאמר על המזון כמבואר בתוס' בד"ה על המזון ולפירוש רש"י צריך הבנה מה חסרון יש כשאינו אומר משלו וראיתי ברי"ף וברא"ש שכתבו שהרי זה בור הוא מטעם דמתחזי כמאן דמברך לי' למזונא ונראה שזהו הוא דעת של רש"י וכשאמר משלו ליכא למטעי בכך שוב ראיתי במע"מ שהביא בשם הבית יוסף שרש"י מפרש כפירוש הרי"ף:

מאי קמ"ל תנינא וכו' ואין לומר דקמ"ל דאפילו אין בשלשתן חד מופלג מחבירו אפ"ה לא אמרינן חילוק ברכות עדיף ואינן רשאים לחלק דזה מחשב להגמרא מלתא דפשיטא ואף שטעו בו לעיל דף מ"ה ע"ב יהודה בר מרימר וחביריו מ"מ הגמרא פשיטא לי' דבר זה. אי נמי דאי משום הא לא הי' צריך לומר שאכלו כאחת רק הי' לו לומר שלשה אינן רשאים לחלק והי' קאי ממילא על הני שלשה דמיירי בתחלת הפרק ומדשנה עוד הפעם שאכלו כאחת מכלל שבא לרבות איזה דבר באופן אכילתן כאחת ובזה מיושב נמי דלעיל בריש פרקין הביאו התוס' בשם הירושלמי דרמי מירמי הני תרי משניות אהדדי עיין שם בד"ה שלשה שאכלו וכאן הוא מקשה מאי קמ"ל תנינא ולפי מ"ש ניחא דלעיל בירושלמי קאי על חייבים לזמן דשם עם אינן רשאים ליחלק דבמשנתינו וכאן קושיית הגמרא מאי קמ"ל קאי על אמרו שאכלו כאחת:

לישנא אחרינא וכו' אע"פי שכל אחד אוכל מככרו ולכאורה קשה אכתי מאי קמ"ל תנינא אכל טבל אין מזמנין עליו וכיון דאיהו אוכל טבל א"כ הם לא אכלו מככרו ואפ"ה אי לאו דטבל הוא דבר האסור הי' מצטרף ודוחק לומר דלעיל איכא למימר שאכלו כלם טבל וא"כ אכלו מככר אחד ואפ"ה אין מצטרפין דאכילת דבר האסור לא מקרי קביעו' דלשון אכל טבל משמע שאחד אכל טבל ואלמלא דברי התוס' לעיל בריש פרקין בד"ה אכל טבל שכתבו בסוף הדבור ששלשה המודרים הנאה זה מזה אין מצטרפין הייתי מפרש כאן מה דקאמר אע"פי שכל א' אוכל מככרו היינו שכל א' אוכל מככר שאין חבירו יכול לאכול מככרו דהיינו שהם מודרי הנאה זה מזה ואפ"ה מצטרפין וחייבים בזימון כיון שעכ"פ כל א' אוכל בהיתר אכל כיון שהתוס' לא פסקו כן צריך לתרץ כאן דלעיל שנינו אכל טבל אין מזמנין עליו והיינו שאין רשאין לזמן עליו ומינה היה דייקינן שאם אכל דבר ההיתר אע"פי שאוכל מככרו המיוחד לו רשאים לזמן עליו אכתי לא הוה ידעינן שהוא חובה ואינן רשאים לחלק וקמ"ל כאן שאין רשאים לחלק וחייבים לזמן כאחד:

רש"י ד"ה הלכה כר"ע בבהמ"ז וכו' אפשר לפרש כוונת רש"י דלא תימא דרבא דאמר הלכה כר"ע כוונתו על פלוגתתא עם ר' ישמעאל אם אמרינן המבורך ובזה באמת הלכה כר"י לכן פירש רש"י בברכת המזון דאחד עשרה ואחד עשרה רבוא אלא דאכתי דברי רש"י הם דבר ם שאינם צריכים דאיך יהי' ס"ד דרבא יתכוין באמרו הלכה כר"ע על מחלוקתו עם ר' ישמעאל והרי רבא גופי' אמר לקמן דנהוג עלמא כר' ישמעאל ועוד דהא קאמר עלה רבינא ורב חמא איקלעו לבי ר"ג וכו' מהדר אבי מאה וכו' הכי אמר רבא הלכה כר"ע ונלע"ד דכוונת רש"י שלא תאמר מה דאמר ר"ע מה מצינו בבית הכנסת אחד מרובים וכו' איהו הוא דקאמר הכי אבל ריה"ג פליג גם בבה"כ ועל זה קאמר רבא הלכה כר"ע דבבהכ"נ אין חילוק אבל בברכת המזון לח הכריע רבא וגם הך עובדא דבי ר"ג דמהדר רב חמא אבי מאה ג"כ נפרש לענין לתפלה הוה שהר"ג הי' לו בי כנישתא בביתו ולזה פירוש רש"י כי לא כן הוא ורבא על ברכת המזון קאמר הלכה כר"ע אבל בבהכ"נ גם ריה"ג מודה וכמו"ש התוס' במשנתינו בד"ה אמר ר' עקיבא. וע"פי זה נ"ל לפרש דברי התוס' בד"ה אמר רבא הלכה כר"ע פר"ח דהכי קיי"ל הלכך בין בעשרה בין במאה בין ברבוא אומר נברך אלקינו על המזון וכו' ולכאורה דבריהם תמוהים שהביאו ראי' מדברי ר"ח על דברי רבא דאמר הלכה כר"ע ומהי תיתי דלא יהי' קיי"ל כרבא ורבינא ג"כ הורה כן ולפי מ"ש הביאו דברי ר"ח כדי שנדע דרבא על בהמ"ז פסק כר"ע וכל לשון זה של התוס' הוא לשונו של ר"ח וחזינן דמפרש דברי רבא על בהמ"ז:

תוס' ד"ה על המזון וכו דמשמע דמברך לבעל הבית וכו' ועל דברי ר' יוחנן הראשונים למי שאכלנו וכו' פי' רש"י דמברך לבעה"ב ואמנם לענ"ד דלעיל החשש שיאמרו שתי רשויות יש זה זן את זה וזה זן את זה וכאן באמרו על המזון הוא החשש שיאמרו שמברך לבעה"ב כפירוש התוס' ובהכי ניחא מה שראיתי דבר תימה בשינוי הלשון בין מאמר הראשון של ר' יוחנן ובין מאמר השני דבמאמר הראשון אמר ר' יוחנן נברך שאכלנו וכו' הרי שעל המברך כיון ר' יוחנן שאיהו אומר נברך ובמאמר השני אמר ר' יוחנן ברוך שאכלנו משלו וכו' הרי על העונים כיון ר' יוחנן והדבר יפלא למה שביק המברך והרי הוא הפותח תחלה ונראה ע"פי מה שהביא הב"ח בסימן קצ"ב בשם רש"ל וגם הט"ז בס"ק ב' הביאו שגם המברך יאמר ובטובו חיינו שיאמר נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ונתן רש"ל טעם שבזה אנו רואים שאינו מכוין על בעל הבית שהרי בטובו חיינו משמע מי שבידו להמית ולהחיות והב"ח והט"ז השיגו עליו שלא מצינו בגמרא ובפוסקים לשון זה כי אם אצל העונים שהם עונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו עיין בדבריהם וגם רש"ל מודה שמדינא דגמרא לא ה' המברך אומר רק נברך שאכלנו משלו ולא יותר שהרי כתב שהאידנא נהגו כן. והנה סברת רש"ל שעל ידי אמירת ובטובו חיינו יצאנו מחשש שלא נימא שמברך לבעה"ב אמנם אין זה מועיל מחשש שתי רשויות ומעתה מאמר הראשון של ר' יוחנן שלא יאמר למי שאכלנו שזה הוא מחשש שתי רשויות חשש זה שייך בשוה אצל העונים כמו אצל המברך ולכן אמר ר' יוחנן דבריו על המברך שהרי הוא פותח תחלה וממילא הה"ד העונים אבל במאמר השני שזה לית בי' חשש שתי רשויות רק חשש שמברך לבעה"ב ובזה יש מקום לומר דתינח שיש חשש זה אצל המברך שאינו אומר ובטובו חיינו אבל אצל העונים כיון דהם אומרים ובטובו חיינו שוב ליכא חשש שהרי הבעה"ב ודאי אין בידו להמית ולהחיות כסברת רש"ל וא"כ יהיו יכולים לומר על המזון קמ"ל ר' יוחנן דאפילו העונים ג"כ לא יאמרו על המזון ודלא כרש"ל שגם בזה עדיין יש לטעות על בעה"ב שבטובו שהטיב עמנו להאכילנו משלו יש חיוני לשעה שעל הלחם יחי' האדם:

ד"ה אמר רבא וכו' ואומר ובטובו חיינו דברים הללו אין להם קישור לדברים הקודמים ועיין בט"ז סימן קצ"ב סוף ס"ק ב' ובא"ר סוף ס"ק א' תמה על הט"ז שחילק בין שלשה לעשרה דממ"נ אם אין המברך אומר בשלשה גם בעשרה אינו אומר כן והנה באמת לא מצאתי במשנה ובשתי התלמודים אמירת ובטובו חיינו אי' מקומו ומי יאמרו והובא בגמ' בברייתא דרך מקרה לחלק בין האומר ובטובו להאומר ומטובו שזה בור וזה ת"ח וברמב"ם בפי' המשנ' ראיתי דבג' לא הזכיר ובטובו חיינו כלל לא באמירת המברך ולא בעניית העונים אבל בעשרה הזכירו בעניית העונים אבל לא באמירת המברך וא"כ הי' מקום לפרש כוונת התוס' כפי שפירש הט"ז דעל עשרה סיימו כן אבל לא כדברי הט"ז ממש שאיהו רצה לפרש דבריהם על המברך ואני אומר ע"פי דברי הרמב"ם בפירוש המשנה יש לפרש דבריהם על על העונים ואמנם רבינו הגדול עצמו בחבורו בספר היד פ"ה מהל' ברכות הל' ב' זה לשונו היו האוכלים משלשה ועד יו"ד מברך אחד מהם ואומר נברך שאכלנו משלו והכל עונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו והוא חוזר ואומר וכו' ובהלכה ד' היו האוכלים מעשרה ולמעלה מזמנין בשם כיצד המברך אומר נברך לאלקינו שאכלנו משלו והן עונין ברוך אלקינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו והוא חוזר ואומר וכו'. הרי שכאן בחיבורו השוה שלשה לעשרה לענין עניות העונין ובטובו חיינו וכן הוא בטור בסימן קצ"ב וגם בתוס' לעיל דף מ"ו ע"ב בד"ה להיכן הוא חוזר וכו' כתבו דהמברך אומר נברך שאכלנו משלו והמסובין עונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו עיין שם בדבריהם ועל שלשה קאי שהרי לא הזכיר רק נברך שאכלנו ולא הזכיר השם. והנלע"ד בכוונת דבריהם כאן דקיימו על מה שכתבו שם דבשלשה לא יזכיר על המזון וגם בעשרה הרשות בידו שלא להזכיר על המזון ועל זה סיימו דאפילו היכי שאינו מזכיר על המזון דהיינו בשלשה או בעשרה כשאינה רוצה להזכיר אעפ"כ יאמר ובטובו חיינו שלא תאמר שבטובו חיינו אתי רק להודיע שאין כוונתו באמרו על המזון שרומז לבעה"ב לכן כתבו כי לא זה הטעם רק כך תיקנו חכמים הנוסח ועל העונה קאי ולא על המברך ואמנם לשון ואומר שהוא לשון יחיד מורה קצת שקאי על המברך והדבר צריך תלמוד:

הכתיב הרחב פיך ואמלאהו ההוא בדברי תורה כתיב. כבר הרב הכותב פירש דכתיב ה"א המעלך מארץ מצרים וכתיב בהוציאך את העם וכו' תעבדון וכו' אלמא בדברי תורה כתיב וגם הרב עיון יעקב ז"ל פירש דאז"ל דלעמל פה נברא. ויש להוסיף דכתיב בתריה ולא שמע לקולי דהיינו ללמוד תורה:

בשאלה שאני וכו' עמ"ש אני בעניי בספרי הקטן ראש דוד פ' שמיני ושם הבאתי דברי הרב תאוה לעינים ודברי הרב דברי אמת ע"ש:

בהדי פלוגתא למה לך וכו' עמ"ש הט"ז סי' קס"ז ומ"ש אני בעניותי בברכי יוסף ומחזיק ברכה ע"ש:

אף ברכו. שפיר דמי ומיהו טוב לו להיות בכלל המברכים: תנינא. סיעתא לשמואל: ששה נחלקין. אם רצו ליחלק לשתי חבורות ולזמן אלו לעצמן ואלו לעצמן רשאין הן שהרי יש זימון כאן וכאן: עד עשרה. כלומר וכן ז' וכן ח' לשתי חבורות וכן ט' לשתי חבורות או לשלשה עד עשרה אבל אם היו עשרה חלה עליהן הזכרת השם ואם יחלקו לא יהיה שם הזכרה אין נחלקין עד שיהיו שם עשרים: ה''ג ואי אמרת ברכו עדיף אמאי ששה נחלקין. אם ירצו הא מעיקרא יכולין לומר ברכו והשתא תו לא אמרי: אלא לאו ש''מ. אף ברכו קאמר מתני' וכיון דמתני' אף ברכו קאמר מסתברא היא שטוב לו לאדם להיות מן המברכים וסייעתא דשמואל וגירסא הכי איתא ששה עד עשרה ואי אמרת ברכו דוקא אמאי ששה נחלקין אלא לאו ש''מ אף ברכו ש''מ: תנ''ה. דמתני' אף ברכו קאמר: והנקדנין. דווקנין תופסין אותו על שהוציא עצמו מן הכלל: ומטובו הרי זה בור. שממעט בתגמוליו של מקום דמשמע דבר מועט כדי חיים: בשאלה שאני. שהשואל שואל כעני על פתח שאינו מרים ראש לשאול שאלה גדולה: הרחב פיך. לשאול כל תאותך: חיים ה''ז בור. דהוציא עצמו מן הכלל: מתני איפכא. חיים עדיף שכולל את כל באי עולם: נברך שאכלנו משלו. משמע שהוא יחידי שהכל אוכלים משלו: למי שאכלנו משלו. משמע מרובים הן זה זן את זה וזה זן את זה ולפי דבריו מברך את בעל הבית: התם מוכחא מילתא. דבמעשה נסים ליכא למימר מרובין: כדתנן על המזון שאכלנו. ולא קתני משלו: ואידך. עוברים ממקור נפקא ואנן ממקהלות דרשינן: הלכה כר''ע. בבהמ''ז דאחד עשרה ואחד עשרה רבוא: מברכינן תלתא תלתא. ריש גלותא מאריך בסעודתו ואנן כל ג' וג' שגמרו סעודתן מזמנין בקול נמוך ויושבין אחר הברכה עד שגמר ריש גלותא ויזמנו הוא והיושבין אצלו בקול רם ולקמן פריך וניפקו בברכה דריש גלותא: שמע ריש גלותא. אם היו מזמנין י' י' היה צריך המברך להגביה קולו וישמע ריש גלותא ויחרה לו שאנו עושין חבורה לעצמנו בפרהסיא אע''ג דמפקי נפשייהו מידי זמון של הזכרת השם וכי הדר מזמן ריש גלותא בהזכרת השם לאו אינהו נפקי ביה כדאמר רבה תוספאה דאין זמון למפרע אפ''ה ניחא להו בהכי משום דאוושי כולי עלמא שהיו שם מסובין רבים ואין קול המברך נשמע: ובריך לדעתיה. לעצמו בלא זימון: למפרע. משבירך וידי זמון לא יצא: פתיא. כלי חרס כדאמר (ע''ז ד' לג:) הני פתיותא דבי מכסי: בהדי פלוגתא למה לך. טוב לך לאחוז דברי רבי ישמעאל שאף ר''ע מודה דכי אמר המבורך טפי עדיף אלא שאין צריך: מתני' אינן רשאין ליחלק. דאיתחייבו להו בזמון: וכן ד'. אין הג' מזמנין והיחיד יחלק מהם דאיהו נמי איקבע בחובת זמון: ששה נחלקים. כדי זמון לכאן וכדי זמון לכאן: עד עשרה. אבל עשרה אין נחלקים דאיתחייבו להו בזמון הזכרת השם עד שיהא עשרים ואז יחלקו אם ירצו לשתי חבורות: גמ' ג' שבאו משלש חבורות. וכדמסיים רב חסדא שבאו מג' חבורות של ג' בני אדם בכל חבורה ונתחייבו אלו בזמון ועמד אחד מכל חבורה ונצטרפו שלשה לחבורה אחת חייבין לזמן ואינן רשאין ליחלק שכבר הוקבעו ואפילו לא אכלו אלו השלשה משנצטרפו יחד שכבר גמרו סעודתן עם הראשונים:

אלא ש''מ נברך עדיף. לאו דוקא עדיף אלא כי הדדי נינהו ועדיף היינו חשוב כמו הקישא עדיף וג''ש עדיף פ' איזהו מקומן (ד' מח.) ר''ל דההיקש חשוב ואין לבטלו מפני הג''ש וה''נ קאמר נברך חשוב כמו ברכו ולפיכך לא יוציא עצמו מן הכלל והקונטרס מוחק עדיף ומיהו אתי שפיר עדיף כדפי': על המזון הרי זה בור. דמשמע דמברך לבעל הבית המאכילו דאי לרחמנא למה הוא מזכיר מזון בלא מזון יש הרבה לברכו: אמר רבא הלכה כר''ע. פירש ר''ח דהכי קיי''ל והלכך בין בעשרה בין במאה בין ברבוא אומר נברך אלהינו על המזון שאכלנו אבל בג' לא יזכיר על המזון כדאמר לעיל וגם בעשרה אם אינו רוצה להזכיר על המזון הרשות בידו ואומר ובטובו חיינו: שלשה שישבו לאכול כאחד. אף על פי שהיו חלוקין בככר שכל אחד ואחד אוכל מככרו אינן רשאין ליחלק כלומר אף על פי שהן חלוקין בככרות וס''ד אין זה צרוף ולא חל עליהם חובת זימון אפ''ה אינן רשאין ליחלק: אבל אי אקדימו ואזמינו עלייהו בדוכתייהו. פי' שאכל כל אחד מהשלשה והפסיק לשתים שהיו מסובין עמו עד הזן כדאיתא לעיל (דף מה:) פרח חובת זמון מעליהם כלומר פטורין מן הזמון ורשאין עתה ליחלק ורש''י לא פירש כן: