יומא כ ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כ - ב

ואי סלקא דעתך כדברי רב - שמה ששנינו בזבחים שזמן תרומת הדשן הוא מחצות הלילה - דאורייתא היא, אם כן היכי מקדמינן לתרום את הדשן ברגלים מאשמורה הראשונה, והרי עדיין לא הגיע זמן המצוה.

[היכי מאחרינן בכל יום]. ^[64]

אלא, אמר רבי יוחנן: מה ששנינו שאברים שפקעו לאחר חצות הלילה לא יחזירם אינו מהטעם שאמר רב שכיון שהגיע זמן מצות תרומת הדשן נשלמה מצות הקטרתם. שהרי ממשנתנו מוכח שאין חצות הלילה זמן הרמה מן התורה.

אלא מפסוק אחר למדנו שאברים אלו, שכבר משלה בהן אש המזבח, ועדיין לא נתעכלו לגמרי, נעשים דשן מחצות הלילה, ואין צריך להחזירם אם פקעו לאחר חצות הלילה.

שהרי ממשמע שנאמר "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה" - וכי איני יודע שהוא עד הבקר.

ומה תלמוד לומר "עד הבקר"?

אלא ללמדך, שתתן בקר [השכמה נוספת] לבקרו של לילה שהוא עלות השחר.

שעל עלות השחר, שהוא הבוקר שבגמר הלילה, יש לך להוסיף זמן נוסף לפניו, שיחשב אף הוא בוקר, לענין שלא תקטיר ממנו והלאה. ומתוך שסתם הכתוב ולא פירש זמנו, בעל כרחך לפרש שהוא מחצות הלילה.

ומסתבר שדרשא זו נאמרה לענין אותם אברים שאינן מעוכלין לגמרי, אבל מה שנתעכל קודם חצות וכבר נעשו דשן חלה עליהן מצות הרמה מיד כשנעשו דשן, ואפילו בתחילת הלילה.

הלכך, הואיל שלא נאמר זמן מסויים שהוא תחלת זמן תרומת הדשן לפיכך קבעו חכמים זמן התרומה לפי הצורך, ולכן בכל יום שלא היתה כמות מרובה של דשן, וגם לא היתה סבה למהר קודם סוף הלילה היו תורמין את המזבח בסוף הלילה דהיינו בקריאת הגבר או סמוך לו בין מלפניו בין מלאחריו, וסגיא בהכי.

אבל ביום הכפורים שעבודתו אינה נעשית אלא על ידי הכהן הגדןל, כיון דאיכא חולשא דכהן גדול, מקדימין זמן התרומה ועבדינן מחצות, כדי שיהיה לו זמן לנוח לאחר עבודה זו, קודם שמתחיל בעבודת התמיד. ^[65]

וברגלים דנפישי ישראל שהיו עולים לרגל, ונפישי קרבנות שהיו מביאין ישראל להקריבם בבית המקדש ברגלים, שכן נאמר "ובאת שמה" "והבאתם שמה", והיתה כמות הדשן שנאסף על המזבח מרובה, והיו צריכים זמן מרובה כדי לפנות את הדשן לאמצע המזבח, כדי לעשות מקום לקרבנות היום, ופינוי זה אינו נעשה אלא לאחר תרומת הדשן, לכן מקדימין עוד.

ועבדינן לתרומת הדשן מאשמורת הראשונה.

וכדקתני טעמא במשנה: לא היתה קריאת הגבר מגעת עד שהיתה עזרה מלאה מישראל. ^[66]

והוינן בה: מאי קריאת הגבר?

רב אמר: שבסוף הלילה קרא גברא, והוא האיש הממונה להכריז: עמדו כהנים לעבודתכם.

רבי שילא אמר: קרא תרנגולא.

רב איקלע [הזדמן] לאתריה דרבי שילא בשעה שדרש רבי שילא ברבים, ולא הכירוהו שם, [והיו נוהגים שהיה החכם דורש בלשון הקודש, והיה עומד לפניו אמורא לתרגם דבריו ללשון ארמית שיהיו העם מבינים יותר].

לא הוה שם אמורא, למיקם עליה דרבי שילא בשעת דרשתו, קם רב עליה דרבי שילא [מבלי שידע שהוא רב].

וכאשר לחש לו רבי שילא "קריאת הגבר", תרגם רב את דבריו וקא מפרש: מאי "קריאת הגבר" - קרא גברא.

אמר ליה רבי שילא: ולימא מר: קרא תרנגולא.

אמר ליה רב: והשיבו בלשון משל ידוע, והוא אבוב [מין חליל] לחרי [לבני חורין נכבדים] הוא זמר, ונהנים ממנו. אבל כאשר בא לחולל לפני גרדאי [אנשים פחותים בערכם] לא מקבלוה מיניה.

והנמשל הוא: אני עצמי כי הוה קאימנא כאמורא המתרגם, קמיה דרבי חייא, שהוא גדול ממך, ומפרישנא: מאי קריאת הגבר "קרא גברא", והוא שמע דברי ולא אמר לי ולא מידי, הרי שהסכים לפירושי זה.

ואילו את אינך מקבל את פירושי, ואמרת לי: אימא קרא תרנגולא.

מתוך שסיפר רב שהוא היה מתורגמנו של רבי חייא הבין רבי שילא שהוא רב.

ואמר ליה לרב: והרי מר ניהו רב, מעתה נינח מר שאין זה מן הכבוד שיהא רב מתורגמנו של רבי שילא.

אמר ליה רב: אמרי אינשי: אי תגרת ליה [אם נשכרת אצל אדם למלאכתו] אל תפסיק ממלאכתך, ואפילו פוץ עמריה [נפץ צמרו] אף על פי שמלאכה בזויה היא.

ואף אני, מאחר שהתחלתי לתרגם דבריך אגמור.

איכא דאמרי: הכי אמר ליה רב לרבי שילא: דין הוא שמעלין בקודש ולא מורידין, ואם אפסיק ויעמוד תחתי מי שהוא פחות ממני הורדה היא בערכה של הדרשה.

ומסקינן: תניא כוותיה דרב, וכן תניא כוותיה דרבי שילא.

תניא כוותיה דרב: גביני כרוז [שם אדם שהיה ממונה על ההכרזה] מהו אומר?

עמדו כהנים לעבודתכם ולויים לדוכנכם וישראל למעמדכם.

והיה קולו חזק עד שנשמע במרחק של שלש פרסאות.

ופעם אחת היה מעשה באגריפס המלך שהיה בא בדרך, ושמע את קולו של המכריז במרחק שלש פרסאות, וכשבא המלך לביתו שיגר לו מתנות.

ואף על פי כן שהיה קולו של גביני כרוז, חזק, היה קולו של הכהן הגדול משובח ממנו.

דאמר מר: וכבר היה מעשה שאמר הכהן הגדול ביום הכפורים, בשעה שהתודה "אנא השם", בקול רם, ונשמע קולו ביריחו.

ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: המרחק מירושלים ליריחו הוא עשר פרסי.

והיה הקול חזק כל כך דאף על גב דהכא - ביום הכפורים - איכא חולשא של הכהן הגדול מתוך תעניתו, ואילו הכא במעשה של גביני כרוז - ליכא חולשא.

ועוד דהכא - ביום הכפורים - היה זה ביממא, ואילו התם היה זה בליליא - לפני שעלתה השמש - שהקול נשמע יותר למרחוק.

דהא אמר רבי לוי: מפני מה אין קולו של אדם נשמע ביום, בחוזק כל כך, כדרך שהוא נשמע בלילה, מפני קולו של גלגל חמה שמנסר ברקיע, כחרש [אומן] המנסר בעצי ארזים.

והאי חירגא דיומא [פסולת הנסורת שנעשה מאותו ניסור שגלגל חמה מנסר, ונראה כאבק באור החמה], "לא" שמיה, והיינו דקאמר נבוכנצר בשבחו את הקדוש ברוך הוא, "וכל דיירי ארעא כלא [כלה] חשיבין", שאין בני אדם נחשבים אצלו יותר מאבק הפורח.

תנו רבנן: אלמלא הקול של גלגל החמה היה נשמע בכל העולם קול הממונה של רומי, ואלמלא קול המונה של רומי היה נשמע קול של גלגל חמה.

תנו רבנן: שלש קולות יש שהולכין מסוף העולם ועד סופו, ואלו הן: קול גלגל חמה וקול המונה של רומי וקול הנשמה בשעה שיוצאה מן הגוף.

ויש אומרים ומוסיפים: אף קול של לידה,

הערות

^[64] רש"י לא גרס כן לפי שאף אם זמנה מחצות רשאי לאחר, אבל התוס' גרסוהו משום זריזין מקדימין למצוות.

^[65] מפשטות לשון רש"י משמע שהכהן הגדול תרם את הדשן. וכן פירש בתו"י, ובתוס' פירשו הגמרא אף לדעת הראשונים שתרומת הדשן אינה בכלל העבודות הטעונות כהן גדול.

^[66] ובתו"י פירש שהיה זה גם משום דוחק רוב העם שהיו בעזרה. ולכן היו ממהרים להוציא את הדשן. דלפירש"י שהוא רק משום ריבוי הדשן לא אתי שפיר מה דמסיק "כדקתני טעמא".

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] כי זמן תרומת הדשן מחצות דאורייתא [מן התורה] היא, אם כן היכי מקדמינן והיכי מאחרינן [כיצד מקדימים אנו וכיצד מאחרים אנו] מן הזמן הקצוב בתורה?

אלא אמר ר' יוחנן: לא מכאן למדים אלא ממשמע שנאמר לענין הקטרת האיברים: "כל הלילה" (ויקרא ו, ב) איני יודע שהיא עד הבקר? ומה אם כן תלמוד לומר "עד הבקר" (ויקרא ו, ב) כוונתו: תן בקר לבקרו של לילה, כלומר: הקדם והשכם לפני בוא הבוקר, שאז זמן תרומת הדשן. אולם הקדמה זו לא נקבע לה שיעור מפורש בתורה, ונוהגים בזה לפי הצורך.

הלכך (לכן), בכל יום תורמין את המזבח בקריאת הגבר או סמוך לו בין מלפניו בין מלאחריו, שבקדימה קלה זו סגיא [די], ביום הכפורים דאיכא חולשא [שיש חולשה] של הכהן גדול שהרי עליו מוטלת כל עבודת היום, לכך מקדימים יותר ועבדינן [עושים אנו] כבר מחצות. וברגלים דנפישי [שמרובים] ישראל הבאים, ונפישי [ומרובים] הקרבנות שמביאים להקריב בחג, מקדימים יותר ועבדינן עוד [עושים אנו] מאשמורת הראשונה. כדקתני טעמא [כפי ששנינו את הטעם] במשנתנו עצמה: לא היתה קריאת הגבר מגעת עד שהיתה עזרה מלאה מישראל.

א במשנתנו הוזכרה קריאת הגבר כסימן לזמן מסויים, ושואלים: מאי [מה] פירוש הביטוי: "קריאת הגבר"? רב אמר: פירושו: קרא גברא [האיש], כלומר הכריז האיש הממונה על כך שעל הכהנים לעמוד לעבודתם. ר' שילא אמר שתרגום הביטוי הוא: קרא תרנגולא [התרנגול], שאף הוא קרוי "גבר".

מסופר: רב איקלע לאתריה [הזדמן למקומו] של ר' שילא, ור' שילא היה ידוע כחכם העיר, ואילו רב עדיין לא היה ידוע שם. לא הוה אמורא למיקם עליה [לא היה מתורגמן שיעמוד לפני] ר' שילא ויתרגם את דבריו לקהל, קם [עמד] רב עליה [עליו] כמתורגמן, והזכיר ר' שילא בתוך דבריו את המושג "קריאת הגבר" וקא מפרש [ופירש] רב לקהל ואמר: מאי [מה] פירוש המושג: "קריאת הגבר" — קרא גברא [האיש]. אמר ליה [לו] ר' שילא: ולימא מר: "קרא תרנגולא" [שיאמר אדוני פירוש הדבר: קרא התרנגול] אמר ליה [לו] רב, הפתגם העממי אומר: "אבוב לחרי — זמר, לגרדאי — לא מקבלוה מיניה [אבוב בשביל השרים הוא כלי זמר, ואילו האורגים הפחותים אינם מקבלים ממנו]", משום שבחוסר הבנתם אינם נהנים מנגינתו. אף ביאור זה שאמרתי, הרי שמעוהו לפניך שרים וגדולים ממך בתורה ונתקבל על דעתם, ואתה, שאינך גדול כמותם, אין הדבר מקובל עליך?

הלא כי הוה קאמינא עליה [כאשר הייתי עומד לפני] ר' חייא ומפרישנא [הייתי מפרש]: מאי [מה] "קריאת הגבר" — קרא גברא [האיש], ולא אמר לי ולא מידי [דבר] ואת אמרת [ואתה ר' שילא אומר] לי: אימא [אמור]: קרא תרנגולא [התרנגול]. כיון ששמע ר' שילא דברים אלה, הבין מיהו המתורגמן הזה שלפניו, אמר ליה [לו]: מר ניהו [אדוני הוא] רב? נינח מר [שינוח אדוני] והפסק מלתרגם, שאין זה כבודך שתהא לי כמסייע בלבד. אמר ליה [לו]: אמרי אינשי [אומרים בני אדם] בפתגם: "אי תגרת ליה [אם נשכרת לו] — פוץ עמריה [נפץ צמרו]", שכיון שנשכר אדם לעבודה, עליו לעשות אף מלאכה בזויה. כלומר: אם הסכמת וקבלת על עצמך דבר — צריך אתה לעשות אותו בשלימות. איכא דאמרי, הכי אמר ליה [יש אומרים שכך אמר לו] לר' שילא: מעלין בקדש ולא מורידין, וכיון שמלאכת המתורגמן נעשתה על ידי אדם גדול כמותי — אין ראוי שיבוא תחתי אחר בדרגה נמוכה ממני, ויהא בכך איפוא בזיון לתורה.

ומעירים: תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב, תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' שילא בפירוש הביטוי הזה. ומפרטים: תניא כותיה [שנויה כשיטתו] של רב: גביני הכרוז שהיה הממונה במקדש מה הוא אומר בהכרזתו: "עמדו כהנים לעבודתכם, ולוים לדוכנכם, וישראל למעמדכם". ומסופר: והיה קולו רם כל כך, עד שהיה נשמע בשלש פרסאות (שנים עשר מיל),

ומעשה באגריפס המלך שהיה בא בדרך ושמע קולו של גביני הכרוז במרחק שלש פרסאות, וכשבא המלך לביתו שיגר לו המלך מתנות מתוך התפעלות מחוזק קולו. ומעירים ואף על פי כן למרות קול רם ומשובח זה, קולו של הכהן הגדול היה רם ומשובח ממנו. שאמר מר [החכם]: וכבר היה מקרה שאמר כהן גדול בשעת וידויו על פרו ביום הכיפורים "אנא השם" ונשמע קולו ביריחו. ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מירושלים ליריחו מרחק עשר פרסי (ארבעים מיל).

ולא רק שהיה זה מרחק גדול יותר, אלא ואף על גב דהכא איכא חולשא, והכא ליכא חולשא [ואף על פי שכאן ביום הכיפורים יש חולשה של הכהן הגדול הצם, וכאן בשאר הלילות אין חולשה לכרוז] והכא יממא והתם ליליא [וכאן ביום הכיפורים אומר הכהן הגדול דבר זה ביום, וכאן הכרוז מכריז בלילה] והקול נשמע בלילה יותר,

וכמו שאמר ר' לוי: מפני מה אין קולו של אדם נשמע ביום כדרך שנשמע בלילה — מפני קולו של גלגל חמה שכשמהלך ברקיע מנסר כחרש (נגר) המנסר בארזים, וקול זה מחריש קולות רבים אחרים. ומעירים: והאי חירגא דיומא [וזוהי אותה נסורת של היום] היא האבק הנראה לעינים כשהשמש מאירה מול חפצים ו"לא" שמיה [שמו]. והוא שאמר נבוכדנצר: "וכל דיירי ארעא כלא חשיבין" [וכל דיירי הארץ כלא נחשבים] (דניאל ד, לב) ופירוש הפסוק לפי זה: שהכל נחשבים כאבק הדק שכמעט אינו נראה לעין.

כיון שהוזכר מאמר זה בענין קולות, מביאים: תנו רבנן [שנו חכמים]: אלמלא קולו של גלגל חמה היה נשמע קול המונה (הרעש וההמיה) של העיר רומי, ואלמלא קול המונה של רומי היה נשמע בעולם קול גלגל חמה. ועוד תנו רבנן [שנו חכמים] בענין זה: שלש קולות הולכין מסוף העולם ועד סופו, ואלו הן: קול גלגל חמה, וקול המונה של רומי, וקול נשמה בשעה שיוצאה מן הגוף שכל העולם היה צריך לשמוע אותם, ויש אומרים: אף קול של לידה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And if it enters your mind to say that the time for removal of the ashes is from midnight by Torah law, how do we perform it earlier and how do we perform it later than the time established by Torah law?

Rather, Rabbi Yoḥanan said: The fact that midnight is the deadline after which the limbs may not be burned is derived from a different source. From the fact that it is stated with regard to the burning of the limbs: All night, don’t I know that it means until morning? And for what purpose, then, does the verse state: Until morning? It means: Add another morning to the morning of the night. Arise before dawn, and that is the time for removal of the ashes. Nevertheless, there is no specific hour fixed for performing this removal, and how much earlier than dawn it is performed depends on the need.

Therefore, every day the priests remove the ashes from the altar at the crow of the rooster or adjacent to it, whether before it or after it, as on a typical day removing the ashes just before dawn is sufficient. On Yom Kippur, when, due to the fact that he performs the entire day’s service, there is an issue of the weakness of the High Priest, the ashes are removed earlier and we do so from midnight. And on the Festivals, when the Jewish people in Jerusalem are numerous and the offerings that they bring to sacrifice during the Festival are numerous, the ashes are removed even earlier, and we do so from the first watch, in accordance with the reason that is taught in the mishna: And the call of the rooster would not arrive on Festivals until the Temple courtyard was full with the Jewish people.

§ The term keriat hagever, translated above as the call of the rooster, is mentioned in the mishna as an indication of a certain time. The Gemara asks: What is the meaning of the phrase keriat hagever? Rav said: It is the call of the man; the priest appointed for this task proclaimed that it was time for the priests to report for service. Rabbi Sheila said: It is the call of the rooster, which is also called gever.

Rav happened to come to the place where Rabbi Sheila was the most prominent local Torah scholar and Rav was not yet known. There was no disseminator to stand before Rabbi Sheila to disseminate his lecture to the public. Rav stood before him to disseminate the lecture, in the course of which Rabbi Sheila mentioned keriat hagever. Rav interpreted the concept for the audience and said: What is the meaning of keriat hagever? It means the call of the man. Rabbi Sheila said to him: And let the Master say it is the call of the rooster. Rav said to him, quoting a folk saying: A flute played for noblemen is music, but when played for weavers, they receive no pleasure from it, due to their lack of sophistication. Similarly, the interpretation that I disseminated was accepted by Torah scholars greater than you. You, who lack their sophistication, cannot appreciate it.

When I stood before Rabbi Ḥiyya and interpreted: What is the meaning of keriat hagever? It means the call of the man, he did not say anything to me in response, and you, Rabbi Sheila, say to me: Say it is the call of the rooster. As soon as Rabbi Sheila heard that, he knew at once who had been disseminating his lecture. He said to him: Is the Master Rav? Let the Master rest and cease disseminating my lecture, as it is beneath your dignity to serve as my assistant. Rav said to him: People say this aphorism: If you hired yourself to him, comb his wool. Once one agrees to perform a task, he should bear its less pleasing aspects and complete the job. Some say, this is what Rav said to him: One elevates to a higher level in matters of sanctity and one does not downgrade. Since the task of interpreting was undertaken by a man of my stature, it is not fitting that a lesser man will replace me. That would be a display of contempt for the Torah.

The Gemara comments: A baraita was taught in accordance with the opinion of Rav, and a baraita was taught in accordance with the opinion of Rabbi Sheila. The Gemara elaborates: A baraita was taught in accordance with the opinion of Rav: What did Gevini the Crier, who was an appointee in the Temple, say in his proclamation? Arise, priests, to your service, and Levites to your platform, and Israelites to your non-priestly watch. And the Gemara relates: His voice was so strong that it could be heard at a distance of three parasangs, slightly more than eight miles.

There was an incident involving King Agrippa, who was coming down the road and heard Gevini the Crier’s voice at a distance of three parasangs. And when the king came to his house he sent gifts to him, since he was so impressed with the man’s voice. The Gemara notes: And even so, the voice of the High Priest was stronger and superior to his, as the Master said: And there already was an incident where the High Priest recited, in his confession that accompanied the placing of hands on his bull on Yom Kippur: Please God, and his voice was heard in Jericho. And Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: The distance from Jerusalem to Jericho is ten parasangs.

And not only was the distance greater in the case of the High Priest than in the case of Gevini the Crier, here, there is the issue of the weakness of the High Priest due to the fast and his obligation to perform the entire service, while there, there is no issue of the weakness of Gevini. And in addition, here it was during the day, when sound does not travel as well, that the High Priest recited his confession; and there it was during the night when Gevini called the priests, Levites, and Israelites.

As Rabbi Levi said: Why is a person’s voice not heard during the day in the manner that it is during the night? It is due to the fact that the sound of the sphere of the sun traversing the sky generates noise like the noise generated by a carpenter sawing cedars, and that noise drowns out other sounds. And that sawdust that is visible during the day in the rays of the sun, la is its name. This is what Nebuchadnezzar said: “And all the inhabitants of the world are considered like la” (Daniel 4:32), i.e., all inhabitants of the earth are equivalent to specks of dust.

Apropos sounds, the Gemara cites that the Sages taught: Were it not for the sound of the sphere of the sun, the sound of the bustle of the crowds of Rome would be heard throughout the world; and were it not for the sound of the bustle of the crowds of Rome, the sound of the sun’s sphere would be heard throughout the world. And the Sages taught: Three sounds travel from the end of the world to its other end, and these are: The sound of the sphere of the sun, and the sound of the bustle of the crowds of Rome, and the sound of the soul at the moment that it leaves the body, which should be audible throughout the world. And some say: Even the sound of a woman giving birth.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ובענין הזה כתובה זו השמועה בשחיטת קדשים בפרק המזבח מקדש באחריתו פי' קרא דכתב הכי לא אשכחנן כי כתב קרא הכי כתב על מוקדה על המזבח כל הלילה ותני בתורת כהנים. מה אני מקיים לא ילין חלב חגי עד בקר זהו האמור ללמד שיהו מעלין מן הארץ האברים שפקעו מע"ג המזבח כל הלילה שיהא נותנן מבוא השמש והן מתאכלין ע"ג המזבח כל הלילה.

א"כ מה ת"ל עד בקר. אלא אם אינו ענין לאיכול אברים תנהו ענין לתרומת הדשן מלמד שתורמין את המזבח כל הלילה וכיון שהוא מפורש כאן בתורת כהנים. אמר רב קרא הוא שכל הלילה כשר להקטרה וכשר להרמה הא כיצד חלקהו חציו של לילה להקטרה וחציו להרמה. ואקשינן וכיון דמדאורייתא מחצי הלילה חובת ההרמה היכי מקדמינן לה והיכי מאחרינן לה ופריק ר' יוחנן ממשמע שנאמר כל הלילה איני יודע שעד בקר לילה הוא. למה הוצרך עוד לומר עד בקר אלא הכי קאמר תן בקר לבקרו של לילה. כלומר אינו ממש כל הלילה אלא בין מקודם בין מאחרי כן כשר הלכך בכל יום תורמין את המזבח בקריאת הגבר או סמוך לו סגיא. לפי שדשן המזבח מעט הוא ודיי לו השיעור הזה.

ביוה"כ דאיכא חולשא (וכ"ג) [דכ"ג] מקדימין מחצות ברגלים שהיו קרבנותיה רבה והדשן מרובה מקדימין מאשמורת הראשונ'.

קרות הגבר רב אמר קרא גברא ר' שילא אמר קרא תרנגולא. תניא כמר ותניא כמר אבוב לחדי זמר גורדאי לא קיבלוה. כמו משל הוא. אבוב שהיה אב לשרים גדולים זמר אנשים פעוטים אינו ערב להם אלא מחזירין עליו:

וכן אי תגרת ליה פוץ עמריה. אמר פעם אחת נשכר עני בן טובים אצל בעה"ב שלא היה מכירו ונותן לו צמר לנפצו. ונעצב הנשכר שהגיע לזו הפחיתה. והרגיש בעה"ב וא"ל הניחהו. והשיב לו מאחר שנשכר (הנה) ינפץ הצמר:

גביני כרוז נשמע קולו בג' פרסאות וכ"ג משובח ממנו דא' וכבר אמר אנא השם ונשמע קולו ביריחו. שהוא [י'] פרסאות וכ"ג איכא חלשא דתענית והוא ביום שאין הקול נשמע ביום כמו בלילה פי' אחרי שהזכיר השם בחשאי בקול נמוך והבליעו בנעימת אחיו הכהנים אמר בקול רם חטאתי כו'. בראשונה היה אומר השם בקול רם משרבו הפריצים לא היה אומרו אלא בקול נמוך. ת"ר ג' קולן הולך מסוף העולם ועד סופו קול גלגל חמה.

אלא אמר רבי יוחנן ממשמע שנאמר כל הלילה איני יודע שעד הבקר ומה ת״ל עד הבקר תן בקר לבקרו של לילה פירש רש״י ז״ל דסתם בקר היינו מעמוד השחר וכשכתב עד בקר בא להקדים בקר אחר וכיון שלא פי׳ לך הכתוב שיעורו מסתמ׳ היינו מחצות והיינו בשמשלה האור ברובו. ואם לא משלה האור ברובו היינו דאמ׳ קרא כל הלילה והקטיר ואם משלה האור בכולו הרי הוא חשוב מיד כאפר והיינו דכתי׳ כל הליל׳ והרים מאשר אכלה האש כבר ועל הרוב כבר משלה האור ברובו בחצות ויש שנתאכל לגמרי ואפילו מאשמרת הא׳ ודכולי עלמא מצות הרמת הדשן מאיכול בשר העולה וכן שנינו במס׳ תמיד נטל מחתה של כסף ועלה לראש המזבח ופנה הגחלי׳ אילך ואילך וחתה מן הגחלי׳ המאוכלות וירד ופי׳ רבי׳ חיים כהן ז״ל דאאיברי עולה המאוכלין קאי שנ׳ והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה וכן כל הסוגיא.

מעלין בקדש ולא מורידין. פי׳ ואין כאן אדם חשוב כמותי להיות עומד תחתי לסיים דרשא שלך.

והיה קולו נשמע לשלש פרסאות איכא למידק דהא תנן במסכת תמיד כי מיריחו היו שומעין קול גבני כרוז. ויש שתירצו דאין הכי נמי אבל הכא כך היה המעש׳ שאגריפס שמע קולו ג׳ פרסאו׳ כי לא היה יוצא ממקום רחוק יותר. ולא נהיר חדא דהא כיון דרישא קתני והיה קולו נשמע שלש פרסאות מכלל דדוק׳ הוא ועוד א״כ מאי האי דכהן גדול דקאמר משובח ממנו ויש מתרצים כי הברת הקול היה נשמע ביריחו אבל תכונת דברים לא היו שומעין אלא עד ג׳ פרסאות וכהן גדול משובח ממנו ששומעין קול דבריו עד יריחו. ולא נהיר דא״כ הוה ליה לתלמודא לפרושי דהא נמי איכא בינייהו כדקא׳ דאיכא בינייהו חולשא ויממא. ור״י ז״ל פירש דפליגן אהדדי דהכי נמי פליגן אהדדי סוגיא דלקמן פרק טרף בקלפי בענין קול שער גדול שנפתח. בהדי סוגיא דתמיד דאלו בתמיד אמרי׳ שהיה נשמע עד שמנה תחומי שבת וכדבעינן למימר קמן בסד״י.

כל חכם שרואה לפניו חכם אחר אע"פ שמכבדו לבא לפניו וממנהו ראש על עצמו מצד שהוא בא בגבולו לא יהא האחר מתנכר בכך אלא יכיר ענותנותו של זה ויניח לו מקום לפי כבודו אף אם בא לחלוק עמו בקצת דברים וכ"ש שלא יקפוץ על דבריו וכ"ש ברבים ובמקום פרסום דרך הערה אמרו מאי קריאת הגבר רב אמר קרא גברא על הדרך שביארנו במשנתינו ור' שילא אמר קרא תרנגולא והוא שיעור מוקדם הרבה לראשון ואמרו על זה רב איקלע לאתרי' דר' שילא לא הוה אמורא למיקם עלויה דר' שילא קם רב וקא מפרש מאי קריאת הגבר קרא גברא א"ל רב שילא לימא מר קרא תרנגולא א"ל אבוב לחרי זמר השתא לגירדאי ולא קבלוה כלומר עוגב שהיה מקדם זמר לנכבדים עכשיו נפל ביד פחותים בעלי אומנות ואין יודעים לקבלו כלומר כשהייתי אמורא לפני גדולים כגון רבינו הקדוש היה מקבל מה שהיה מפרש בדבריו ועכשיו נזדמנתי לך ולא קבלתני וא"ל אי מר הוא רב נינח מר כלומר שאיני כדאי להיות אדם חשוב כל כך משמשני בכך ואף הוא השיבו דרך כעס אי תגרת ליה פוץ עמריה כלומר מי שנישכרת לו ולא התנית באיזו מלאכה הואיל ונשכרת אצלו עשה לו כל מה שירצה אפילו במלאכה שבזויה לך כך מאחר שנזדמנתי לכך הריני גומר ואיכא דאמרי הכי א"ל מעלין בקדש ולא מורידין כלומר שמא יהא מקומי מונח לפחות ממני ואיני רוצה בכך:

תן בקר לבקרו. אבל לא משמע לפרש ליתן בקר שני לשריפתן שהרי אין מתעכבין כל כך להתעכל:

משום חולשא דכהן גדול עבדינן מחצות. מכאן משמע שהיה כהן גדול עושה תרומת הדשן והא דחשיב עלה לקמן פייס במשנה היינו בכל יום דהתם נמי קתני מי שוחט מי זורק ומי מדשן ואע"פ דצריך לקדש ידיו ורגליו לתרומת הדשן ואין זו מחשבון חמש טבילות ועשרה קידושין זהו לפי שהיתה בעוד לילה קודם שיתחיל עבודת היום היה יכול לצאת חוץ לעזרה והפייט שפייט בסדר יוה"כ שהיה שם פייס לתרומת הדשן ללשון המשנה וסדרה תפס שיטת תפלתו והא דקתני מעסיקין אותו עד זמן שחיטה משום דמיכן ואילך מתחיל עבודת היום בלא הפסק ולא כפי' ריב"א שרוצה לפרש מכח אלו הראיות שהיה אז תרומת הדשן בשאר כהנים:

ברגלים דנפישי ישראל ונפישי קרבנות כדקתני לא היתה קריאת הגבר מגעת כו'. וכיון שיש שם רוב קרבנות ורוב העם והיו דוחקין בעזרה היה ממהר להוציא הדשן ולהכי מסיק טעם דמסיק כדקתני כו' אבל לפי' הקונט' שלא תלה הטעם אלא בנפישי קרבנות לא אתי שפיר טעם דמסיק כדקתני כו'. ריב"א:

והיה קולו נשמע עד ג' פרסאות. וא"ת והתנן (תמיד פ"ח מ"ח) מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז ותירץ ה"ר יוסף בר' משה דודאי היה נשמע עד יריחו אבל אגריפס שמע עד ג' פרסאות ולא נהירא דמשמע שלא היה נשמע יותר ור"ת אומר דקול הברה שלו נשמע עד יריחו אבל לא היו שומעין ומבינים הכרוז אלא עד ג' פרסאות ואין נראה לרבי דהא משמע דלא משבח חשיבותא דכהן גדול אלא דהואי חולשא ויממא ולא קאמר שקול דבריו של כהן גדול היו מבינים ולא של גביני כרוז ונראה לרבי שמואל שחולקות והכי נמי פליגי ההיא דתניא לקמן בפרק טרף בקלפי וההיא דתמיד (שם) דקתני מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח ובפרק טרף בקלפי (דף לט:) קאמר עד ח' תחומי שבת ואין לומר דההוא דלקמן בשער^א)צ"ל היכל. עזרה וההיא דתמיד בשער^ב)צ"ל עזרה. ההיכל דהא קתני הגדול דהיינו שער היכל שהיו פותחין קודם התמיד ואין לחלק בין ציר שער הגדול לקול שער הגדול ועל כן נראה נמי דהנך פליגי:

אלא אמר ר' יוחנן ממשמעות שנא כו' עיין התם בפ' המזבח מקדש דמשבש המורה האי אלא יפריש בענינא אחרינא:

אעפ"כ כהן גדול משובח ממנו כו' קשיא לי דבפ"ג דתמיד תנן מיריחו היו שומעין קול גביני כרוח:

בפרש"י בד"ה אלא אומר ר"י הכי דריש הכתוב הכשר כל הלילה כו' וחצות דעושה עיכול באברים שמשלה כו' כצ"ל:

א"ל אבוב לחרי כו'. יש לפרש המשל ממש דומה לנמשל שהאבוב הוא כלי זמר חשוב קול ערב מימי משה כדאמרי' בערכין והוא אינו מקובל לגרדאי שהם רגילים בכלי זמר הגרועים כן הוא גבר מלשון גברא בלה"ק בכמה מקומות במקרא והוא קול אדם והוא מכריז בקולו עמדו כהנים כו' אינו מקובל בעיניך אלא כקול תרנגול הגרוע בכל זה וק"ל:

אי תגרת ליה פוץ עמריה כו'. עי' פרש"י ובערוך פי' נשכר עני בן טובים כו' נתן לו צמר לנפץ ונעצב הנשכר שהגיע לזו הפחיתה והרגיש בעה"ב וא"ל הניחהו והשיב לו מאחר שנשכר ינפץ הצמר עכ"ל ולפי זה נראה לפרש הא דקא"ל נינח מר היינו מאחר שאתה רב תניח מפירושי דגבר היינו תרנגול ותתרגם כפירושך גבר היינו גברא וע"ז א"ל רב המשל כיון שנשכרתי לך אעמוד לתרגם כפירושך:

וא"ד א"ל מעלין בקודש כו'. שהסכים על דבריו וא"ל מעלין בקודש שהוא פירוש דגבר היינו גברא ואין מורידין לפרש דגבר היינו תרנגול ודו"ק: והכא

ליכא. חולשא כו'. דע"כ לאו ביוה"כ הוה עובדא דגביני כרוז דהא אמר שבא המלך בדרך וביוה"כ היה בו איסור תחום ושאר תענית לא הוו בזמן שבהמ"ק קיים וק"ק ביוה"כ נמי מאי חולשא דתעניתא איכא בלילה: מפני

גלגל חמה כו'. למאי דאמרי' פ' מי שהיה לדעת חכמי ישראל דביום החמה מהלכת למטה מן הרקיע ובלילה למעלה מהרקיע אינו נשמע קול המנסר דחמה בלילה לפי שהיא רחוקה יותר מן הארץ גם הרקיע מפסיק בלילה בין הלוכה דחמה ובין הארץ ולדעת חכמי אומות העולם דביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע ובלילה למטה מן הקרקע ניחא טפי שהארץ מפסיק בין האדם ובין החמה בלילה ויש להשיב בזה גלגל הלבנה ההולך גם בלילה ודאי גם הוא מנסר ברקיע ולמה נשמע בלילה קול אדם יותר מביום ויש ליישב גם שגלגל הלבנה הוא קרוב יותר לנו מגלגל החמה נסורו של גלגל חמה נשמע ביותר שהוא גדול הרבה ונסורו משמיע קולו ביותר: והאי

חרגא דיומא לא שמיה כו'. מפורש פ"ק דנדרים וע"ש: אלמלא

כו'. משמע דע"י קול גלגל חמה אין קול המונה של רומי נשמע ויש לדקדק מההיא דספ"ב דמכות שאמרו וכבר היו ר"ג כו' ושמעו קול המונה של רומי ק"כ מיל כו' ויש ליישב דהתם בלילה קאמר דליכא קול גלגל חמה כ"כ כדלעיל ועוד נראה דדברים אלו אינן ממש כמשמען אלא ע"פ מ"ש במדרשות דישראל מונין ללבנה ועובדי כוכבי' לחמה וכמו שהחמה אינה שולטת רק ביום ולא בלילה כן עובדי כוכבי' יהיה להם לילה בעוה"ב כמ"ש פ' חלק אקרא למה זה לכם יום ה' הוא חושך ולא אור משא"כ ישראל יהיו שולטים בעוה"ז ובעוה"ב דומין ללבנה שהיא שולטת ביום ובלילה ואמרו בפ' הישן כשחמה לוקה סימן רע לעובדי כוכבים וז"ש אלמלא גלגל חמה שאנו רואין בו שהוא המאור הגדול ואעפ"כ הרי הוא מחשיך אורו בלילה היינו חושבין שיהיה ח"ו נשמע קול המונה של רומי לעולם אבל עתה בגלגל חמה רואין אנו שאין הצלחתם לעולם שיהיה מחשיך לעתיד וכן בהיפך ואלמלא קול המונה כו' נשמע קול גלגל חמה. שהוא מאור גדול לומר שיש בו ממש שהרי ממשלתו בכל העולם אבל השתא אנו רואין שגם בני אדם כמו כן ממשלתן רב כדאמרי' דמלכה רומי בכפה והיינו כדאמרי' דמשמיא מוקמי להו: שלשה

גמרא הילכך בכל יום בקריאת הגבר כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אי תגרת. בזויה כגון ניפוץ צמר. הכי אשכחנא ביבמות (ס"ד קיח):

רש"י ד"ה דיומא. שמש. כצ"ל:

תד"ה היכי. בקרות הגבר או סמוך לו כו'. כצ"ל:

גמ' גביני כרוז. נ״ב תואר בפלס יכול וכן כדניאל (ג) וכרוזא:

שם אלמלא גלגל חמה נשמע "קול" המונה של "רומי". נ״ב רוחני. רוחנית וכן קול נשמה ושארא כולהו קול רוחני נינהו ואעפ"כ פועל קצת שמיעת ב"א גופניים כענין (מגילה ג א סנהדרין דף צד ע"א) אע"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזי וכמו שהוא בחוש הראות כ"ה בחוש השמע יש המעלות מה לגופני מן הרוחני. כי לעולם קשורים הם זה בזה התחתון מושפע מן העליון וקונה ממנו הרגשותיו כנודע לידעי בינה:

מַאי "קָרָא גַּבְרָא"? רַב אָמַר: קָרָא גַּבְרָא שֶׁהוּא הַמַּכְרִיז עָמְדוּ כֹּהֲנִים וְכוּ'. ונראה לי לכך קראו גֶּבֶר כי הוא מכריז ומדבר לשלשה כיתות שהם כהנים לוים ישראלים, וכולם נקראו בנים ונרמזו באותיות גֶּבֶר שהוא ג' בר.
ומה שאמר לו אַבּוּב לְחָרֵי זֶמֶר לְגַרְדָּאֵי המשיל עצמו לאבוב כי הוא עיקר שמו אבא ואבוב ואבא הם מלות קרובות, ונקיט חָרֵי כנגד דודו רבי חייא כי חרי ראשי תיבות רבי חייא והיו"ד אינה יוצא במבטא. והמשיל רב שילא לְגַרְדָּאֵי כי גרדי אורג, וכן הדרשן אורג ראשי תיבות זה בזה בדרשה. והא דאמר גַרְדָּאֵי ולא נקיט בעלי מלאכה אחרת דודאי יש בעלי מלאכות פחותים ממלאכה דגרדאי? נראה לי דאיתא בסוטה (סוטה מח.) אמר רב הונא זמרא דנגדי ודבקרי שרי דגרדאי אסיר, עיין שם. נמצא היה דרכם של גרדאים לשמוע קול זמר בשעת מלאכה.

מַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין. נראה לי בס"ד רמז לדבר קוֹדֶשׁ במספר קטן עולה י"ד וי"ד במספר קטן חמשה ואם תניח על מספר י"ד עוד מספר י"ד יעלה כ"ה וכ"ה במספר קטן עשרה. הרי במה שהוספת כנגדו עלה ולא ירד, אך חוֹל במספר קטן י"ז וי"ז במספר קטן שמונה ואם תוסיף י"ז על י"ז יעלה ל"ד ול"ד במספר קטן שבעה הרי נחסר מן מספר הראשון ונמצא הכפל שהוספת עליו הורידו.
ונראה לי בס"ד רמז לפי דרכם מַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ רמז לבחינת י"ה שנקראו קוֹדֶשׁ מעלין מצות ותיקון שם אך אֵין מוֹרִידִין שאין פגם העונות מגיע שם.
ועוד נראה לי בס"ד מַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ הוא שכר מצות שגונזין אותו למעלה וְאֵין מוֹרִידִין לבקש השכר בעולם הזה התחתון על דרך שאמר מונבז המלך אבותיו גנזו למטה ואני גנזתי למעלה (בבא בתרא יא.).

וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בִּירִיחוֹ. אל תתמה על הדבר הזה לפי ראות עיניך בדורות אלו, כי הראשונים כמו שהיה להם גבורה נפלאה בגופם כן היה להם כח גדול בהרמת קולם, ועוד גם כח חוש השמע שלהם היה חזק מאה ידות על חוש השמע של דורות אלו. ואם כן בצירוף זה וזה אין רחוק דבר זה להיות ועוד כיון דדברים אלו היו נעשים בבית המקדש היה מסייע בזה מעשה נסים.

שְׁלֹשָׁה, קוֹלָן הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. ודאי אין הדברים כפשוטן שהוא קול ממש אלא כמו שכתב מהרש"א דקול האמור כאן אינו קול ממש אלא נופל על פרסום דבר כמו עדים מפקי לקלא, וכן כאן אמר קוֹלָן רוצה לומר פרסומן הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ עיין שם.
ועוד נראה לי קוֹלָן רוצה לומר כוחן כי הקול הוא הכח ואחד הם ועולם דנקיט לאו היא מילתא דשווייא לכולהו אלא כח החמה מתפשט וְהוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם שלה וְעַד סוֹפוֹ שהוא התבל הזה שזורחת בו.
וכח רוֹמִי רוצה לומר הממשלה שלהם הולך ומתפשט בכל הישוב כולו שהיו שולטים בכל הישוב ממשלה חזקה ולא רפויה כשאר ממלכות. וכח הַנְשָׁמָה הולך ומתפשט בכל הגוף בעת יציאתה ממנו שכל דבר סמוך לנפילתו יתגבר בכל עוז, ולכן החולים בזמן הקדמון סמוך למיתתם יצעקו צעקות רבות וחזקות ויתגברו לקום על רגליהם, ועל זה בקשו רבנן רחמי ובטלוה שלא ימצא ככה אצל החולים הגוססין כי צער גדול הוא להם וגם לקרוביהם צער גדול שישמעו תוקף צעקתם בהרמת קול חזק היוצא בכח גדול מכל איברי הגוף. וכן כח חֶבֶל יוֹלֵדָה היושבת על המשבר מתפשט בכל הגוף שלה שהוא עולם שלה כי כל גוף נקרא עולם בפני עצמו. וכן הַגְּשָׁמִים כוחן הולך בכל התבל שמרווים את הארץ.

מִפְּנֵי מָה אֵין קוֹלוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁמָע בַּיּוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּשְׁמָע בַּלַּיְלָה? מִפְּנֵי גַּלְגַּל חַמָּה, הַמְנַסֵּר בָּרָקִיעַ כְּחָרָשׁ שֶׁמְּנַסֵּר בָּאֲרָזִים. מאמר זה אינו כפשוטו כלל אלא בעל המאמר מדבר כאן בסוד עמוק על דרך החידה! ונראה לי בס"ד בדרך אפשר אולי יוכשר בעיני ה' והוא כי התפארת נקרא חַמָּה והבינה המקיימת אותו נקראת גַּלְגַּל חַמָּה וכן מצאתי בספר מאורי אור שכתב דהבינה נקראת כך, גם כתב הרמ"ק ז"ל בפרדס שהמלכות נקראת לפעמים רָקִיעַ שהוא הרקיע שעל ראשי החיות התחתונות עיין שם. וידוע שהמלכות ננסרת כל יום על ידי הבינה וידוע שעסק התורה בלילה הוא יקר מאד ועל ידי עסק התורה בלילה יהיה סוד הנסירה, ואמרו בזוהר הקדוש על עסק התורה בלילה דכל צדיקייא דבגן עדן צייתי לקבליה ועיין זוהר ויקרא דף י"ג דקב"ה אצית ליה וכו' ואיתא התם כמה כרוזים של שבח יהיה למעלה על אותם העוסקים בתורה בלילה וכן בשאר מקומות בזוהר הפליגו בלימוד הלילה אחר חצות מאד מאד!
ועל זה בא רבי לוי לומר מִפְּנֵי מָה אֵין קוֹלוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁמָע בַּיּוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּשְׁמָע בַּלַּיְלָה? רוצה לומר אינו מרוצה לימוד היום דצייתין ליה בגן עדן כמו לימוד של הלילה שיש למעלה עליו כמה כרוזים של שבח, והשיב מפני שעל ידי קול תורה של לילה יהיה סוד הנסירה, ואמר שֶׁגַּלְגַּל חַמָּה רמז לבינה מְנַסֵּר בָּרָקִיעַ שהוא סוד המלכות כְּחָרָשׁ שֶׁמְּנַסֵּר בָּאֲרָזִים ומאחר כי בזכות הלימוד הזה יהיה סוד הנסירה לכך הוא מרוצה ומשובח יותר מקול תורה של אדם ביום.
ומה שאמרו וְהַאי חִירְגָא דְּיוֹמָא, 'לָא' שְׁמֵיהּ וכו' פירש רש"י פסולת הנסורת והוא נראה בעמוד של חמה. וכתב ספר הברית ז"ל (מאמר יב פרק ז') דבר זה הוא זר מאד ומעולם לא עלתה על דעת בעל המאמר כן בענין ההוא דרבי לוי ודאי ידע דהאי חרגא דיומא הנראה בעמוד השמש הנכנס בעד האשנב לבית ובעד החלון נשקפה הוא אבק דק מעפר הארץ העולה באויר על ידי תנועת רוח כל שהוא ופרח בבית ומתנועע אנה ואנה עולים ויורדים בו ופרחם מאבק יעלה ואין נופלים מן השמים כי עינינו רואות שהוא אבק דק מעפר הארץ ולרוב קטנם אין נראין אלא בעמודי זוהרי חמה עד כאן דבריו עיין שם.
ודברי הרב ברורין דודאי כן הוא, אך רבי לוי רמז בדברים אלו דבר נסתר וסוד ונראה לי בס"ד 'חִירְגָא' רוצה לומר פחד דתרגום (דברים לב, כה) 'וּמֵחֲדָרִים אֵימָה' חַרְגַת מוֹתָא, וכן פירש הרד"ק ז"ל בפסוק (תהלים יח, מו) 'וְיַחְרְגוּ מִמִּסְגְּרוֹתֵיהֶם' שהוא רוצה לומר ויפחדו עיין שם. וידוע שבלילה יש שליטת הדינין ולכן יש פחד הרבה אבל ביום אין שליטתם נחשבת כלום לגבי הלילה ולכן אין הפחד חשיב כלום ביום לגבי פחד הלילה וכמו שנאמר (שיר השירים ג, ח) 'מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת' ולזה אמר חִירְגָא דְּיוֹמָא רוצה לומר הפחד של היום לָא שְׁמֵיהּ כלומר אינו חשוב כלום לגבי הלילה. וכדי שתבין פירוש דבריו דקאמר לָא שְׁמֵיהּ מה הפירוש של 'לָא'? הביא דוגמה פסוק (דניאל ד, לב) 'וְכָל דָּיְרֵי אַרְעָא כְּלָא חֲשִׁיבִין' רוצה לומר כאין ואפס.
וסמך רבי לוי להאי מלתא עם מלתא קמייתא, דאמר 'מִפְּנֵי מָה אֵין קוֹלוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁמָע בַּיּוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּשְׁמָע בַּלַּיְלָה?' לפי הביאור שבארתי שבא לרמוז עוד טעם אחר מה שיש חשיבות לקול תורה בלילה יותר מן היום מפני כי בלילה יש שליטה לחיצונים וביום אין שליטה ולכן יש תועלת בלימוד התורה בלילה להחליש כח החיצונים 'דָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב' לכך ישובח שיש בו צורך יותר.

אִלְמָלֵא קוֹל גַּלְגַּל חַמָּה, נִשְׁמַע קוֹל הֲמוֹנָהּ שֶׁל רוֹמִי, וְאִלְמָלֵא קוֹל הֲמוֹנָהּ שֶׁל רוֹמִי, נִשְׁמַע קוֹל גַּלְגַּל חַמָּה. נראה לי בס"ד קוֹל גַּלְגַּל חַמָּה הוא קול עסק התורה כי התורה היא חמשה ספרים ונקנית במ"ח מעלות כמו שאמרו בברייתא דאבות (משנה אבות ו, ו) ולכן נקראת 'חַמָּה' שהוא אותיות מ"ח ה' ולכן ישראל העוסקין בה נמשלו לחמה דכתיב (שופטים ה, לא) 'וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ'.
וְקוֹל הֲמוֹנָהּ שֶׁל רוֹמִי קאי על מלכות אדום זרע עשו שיצא להם קול בעולם ברוב עושרם ותוקפם וממשלתם ומלחמותיהן, ואמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה סה, ב) כְּשֶׁהַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב אין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו (בראשית כז, כב), ולזה אמר אִלְמָלֵא קוֹל גַּלְגַּל חַמָּה הוא עסק התורה היה נִשְׁמַע יותר קוֹל הֲמוֹנָהּ שֶׁל רוֹמִי רוצה לומר היו מתגברים יותר אך קול תורה מחלישם ואם לא היה תוקף ממשלה של רוֹמִי בעולם היה נִשְׁמַע קוֹל גַּלְגַּל חַמָּה שהיו ישראל עוסקים בתורה עשר ידות על עתה, אך הגזרות היוצאים מתוקף ממשלתם הם מרפים ומחלישים עסק לימוד התורה בישראל.

והכא איכא חולשא וכו'. עמ"ש שם בקונטריס הנזכר בס"ד:

שלא יאמרו כ"ג חבוש בבית האסורין. הדבר מבואר דר' יהודה דאית ליה דירה בעל כרחו לא שמה דירה לדידיה בית האסורין אף שיהיה דירת כבוד שלא יש שם טינוף וכיוצא פטור אך לרבנן דדירה בעל כרחו שמה דירה ומשו"ה מחייבי בלשכת פרהדרין אף שהוא דירה בע"כ וכפ"ז גם בית האסורין חייב לרבנן. ואין לומר בזה אפושי פלוגתא לא מפשינן וכשם שבית האסורין לר' יהודה אינו חייב גם לרבנן נימא הכי דאינו דירת כבוד. הא לא תסברא דאין כאן אלא מחלקת אחך אי דירה בע"כ שמה דירה אי לא ומזה נמשך דבית אסורין לר"י פטור ולרבנן מחייב. ותו דמאי דממעט מדירת כבוד היינו בית המרחץ ובורסקי ובית הכסא כדקתני בברייתא לקמן. ובית האסורין אם הוא נקי דירת כבוד מקרי אלא דהויא דירה בע"כ ולרבנן שמה דירה. והוזקקתי לזה שראיתי להרב בית הלל י"ד סי' פו"ר דפשיטא ליה דבית האסורין אף דאינו מטונף כלל פטור דקרינן ביה דירה שאינה של כבוד ומביא ראיה מסוגיין דקאמר גזרה שמא יאמרו כ"ג חבוש בבית האסורין אלמא דבית האסורין פטור והוא מטעם שאינה דירת כבוד עכ"ד ולי ההדיוט נראה דאינה ראיה דזה דעת ר' יהודה אבל לרבנן חייב אם הוא מקום נקי ולמה יגרע כיון דדירה בע"כ שמה דירה וככל אשר דברנו: הגם הלום ראיתי להרב שער אפרים בתשובה סימן פ"ג שנשאל בזה אי קהל שיש להם בית האסורין ומניחין לאדם בתפיסה כמה חדשים אי חייב במזוזה והרב ז"ל השיב שיש להביא ראיה מסוגין גבי לשכת פרהדרין אי חייב במזוזה וקמפלגי אי דירה בע"כ שמה דירה. והרב בנו בהגהה שם למד מסוגיא דילן שבית האסורין חייב במזוזה ואיפסיקא הלכה כרבנן שאמרו דירה בע"כ שמה דירה ויש להביא ראיה לזה ממ"ש הרמב"ם פ"ו מה' ס"ת עשר תנאים יש בבית ואח"ך יתחייב הדר בו לעשות מזוזה וכו' ולמה לא מביא בכלל העשרה תנאים שלא יהיה הדירה בע"כ אלא ודאי שהרמב"ם פוסק כרבנן דדירה בע"כ שמה דירה וחייבת במזוזה עכ"ל עין רואה דבין הרב המחבר בין הרב בנו לא הזכירו אלא הא דדירה בע"כ שמה דירה ולא כמ"ש הרב בית הלל ראיה מדברי ר' יהודה שאמר גזרה שלא יאמרו כ"ג חבוש וכו' ופסקו דחייבת בית האסורין במזוזה דהגם שהרב המחבר דיבר בלשון קצרה הדבר ברור מדנקט בדבריו אי דירה בע"כ וכו' ותו לא מוכח דלא נגע ולא פגע בהא דאמר ר"י גזרה שלא יאמרו כ"ג חבוש וכו' וסבר כמו שביאר הרב בנו ז"ל דחייב' במזוזה דקי"ל כרבנן דדירה בע"כ שמה דירה:
ואולם לא תעזוב נפשי לשאו"ל בדברי הרב מהרי"ל בן הרב שער אפרים בהגהתו הנז' דמלבד דלשון ואיפסיקא הלכה כרבנן לא יצדק דלשון זה מורה ובא דבש"ס אתמר בהדיא הלכה כרבנן מאי דליתיה במאי דקמן אלא במה שהוכיח מדברי הרמב"ם דפסק כרבנן דדירה בע"כ שמה דירה ממאי דלא מנה זו בהני עשר מילי יש לדחות דאי משום הא לא איריא דהרמב"ם מני מילי דתלו בבית וכמ"ש שם עשרה תנאי' יש בבית ואח"ך יתחייב הדר לעשות לו מזוזה. וזו שלפנינו אינו תלוי בבית דזמנין משכחת בית שיש בו כל עשרה תנאים ומצד הבית לא יבצר אך הכריחו לאדם ואנסוהו על כרחו לדור בו ולדעת ר' יהודה פטור ומשו"ה לא תנייה הרמב"ם בכלל הנך דזו אינה משלנו דאינו תלוי בעצם ואיכות הבית. אמנם זו אינה צריכה לפנים שהרי הרמב"ם כתב שם וז"ל כל השערים שהיו במקדש לא הי"ל מזוזות חוץ משער נקנור ושלפנים ממנו ושל לשכת פרהדרין מפני שהלשכה הזאת היתה בית דירה לכ"ג בשבעת ימי ההפרשה עכ"ל ומסתמות דבריו מוכח שלשכת פרהדרין הייבת במזוזה מדאוריתא מפני שהיתה בית דירה וכו' והרי דפסק כרבנן דדירה בעל כרחה שמה דירה דאי ס"ד דדירה בע"כ לא שמה דירה ואינה הייבת אלא מדרבנן הי"ל לפרש ומדקא פסיק ותני מוכח שחייבת מדאוריתא ועוד שכתב מפני שהלשכה הזאת היתה בית דירה דנראה דהוא חיוב גמור דאי לא הול"ל שהלשכה הזאת היה יושב בה כה"ג בז' ימי ההפרשה ומזה ה"ל להוכיח להרב הנז' שהרמב"ם פסק כרבנן דדירה בע"כ הויא דירה. ומיהו ק"ק שלא ראיתי לפוסקים שכתבו דין זה דדירה בע"כ הויא דירה והייב במזוזה זולת הרמב"ם דמוכח כן מדבריו ועמ"ש אני בעניי בס' הקטן ברכי יוסף י"ד סי' פר"ו אות ג' דף נ"ד ע"ד ושם שיטה י"ט יש ט"ס וצ"ל והרי רפת בקר ובית העצים חייבים וה"ה בית האסורין כצ"ל. ושם צדדתי לפטור בית האסורין דה"ל כבתי' של ספינה דעיקרן לדירת עראי וכן בלאזאריט"ו וכו' ע"ש. ועתה נדפס ס' מרכבת המשנה ה"ב להרב מהר"ש ז"ל ושם ראיתי שכתב דבתי' של ספינה טעמא משום דנייד ע"ש באורך ולפום ריהט' מדברי הרמב"ם שכתב סוכ' חג ובית שבספינה פטורין לפי שאינן עשויין לדירת קבע לא משמע הכי כאשר יראה המעיין ומדקדק בנועם שיח הרמב"ם. ומיהו בבית שיושבים בלאזאריט"ו אין אנו צריכים לזה דדוקא בבית שהוא שוכר מהגוי פסק מרן דהייב אבל הבית הזה אינו שוכר אותה רק מטעם המלך שישב שם משו' שמירה כנודע ואינו ביתו כלל וגם אמרו לי דזמנין לצורך הן חליפות למו מבית לבית:

והיה קולו נשמע בג' פרסאות. התוס' הקשו דפ"ג דתמיד תנן מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז ותירצו דמיריחו לא היו מבינין אלא קול הברה בעלמא. ובתוס' ישנים הביאו תירוץ זה משם ר"ת וכתבו עליו ואין נראה לרבי דהא משמע דלא משכח חשיבותא דכ"ג אלא דהויא חולשא ויממא ולא קאמר שקול דברי כ"ג היו מבינים ולא של גביני כרוז עכ"ד וכן הקשה הריטב"א בחידושיו על פירוש זה ע"ש ולפום ריהטא לא הבנתי מאי קשיא להו דהרי בסוגיין קאי אמאי דתניא דגביני כרוז היה נשמע קולו בג' פרסאות וקאמר עלה ואעפ"כ כהן גדול משובח ממנו דאמר מר וכבר אמר אנא השם ונשמע קולו ביריחו ואמר רבב"ח אר"י מירושלם ליריחו עשר פרסי ואף על פי (כן) דהכא איכא חולשא והכא ליכא חולשא והכא יממא והתם ליליא. וא"כ הוא היה מונה ג' הפרשות שיש בין גביני כרוז לכה"ג חדא דגביני כרוז ג' פרסי וכה"ג עשרה ותו חולשא ותו יממא וא"כ הש"ס קאי על ג' פרסי דהיו שומעין הדברים עצמן וקאמר דכה"ג עשרה פרסי ומה הי"ל לחשוב דגביני לא היו שומעין אלא קול הברה הרי מג' פרסי היו שומעין התיבות עצמן ועלה קאי דכה"ג נשמעין התיבות בעשרה פרסי וכו':
וזה שנים רבות שתמהתי עמ"ש הרב תוספת יום טוב פ"ג דתמיד אהא דתנן התם מיריחו היו שומעים קול השופר וי"א אף קול של כהן גדול בשעה שהוא מזכיר את השם ביה"ך וכתב התי"ט וז"ל קול של כ"ג בשעה וכו' שהכהנים והעם העומדים בעזרה היו אומרים בשכמל"ו ועל אותו קול הוא אומר כן אלא שמיחסו לכה"ג שהוא ראש המדברים ואין נראה שיהא קולו של כ"ג לבדו נשמע עד יריחו דבשלמא קול גביני כרוז אותו האיש הי"ל קול גדול אבל להחליט על כל כה"ג א"א לומר כן וכן מוכח לשון בשעה שהיה מזכיר ולא קתני כשמזכיר עכ"ל ודבריו קשים חדא דהוא דוחק בלשון המשנה דקתני קול של כה"ג לומר דהיה בצירוף קול העם הרב. ותו דבסוגיין קאמר וכבר אמר אנא השם ונשמע קולו ולא קתני בשעה שהוא מזכיר דבהא תלי זייניה. ותו מאי קאמר בסוגיין ואעפ"כ כ"ג משובח ממנו ואי ס"ד כמ"ש הרב תי"ט מה שבח הוא זה דהיה נשמע קול ההמון הרב וגביני כרוז נשמע קולו לבד והוא באחד. והיה נראה לומר דבסוגיין ודאי על כ"ג לבד קאמר וזה היה מעשה בכ"ג שהי"ל קול חזק מאד ולא בכל כ"ג אתמר. וכן נראה מדברי רש"י שכתב וז"ל כבר פעם אחת היה מעשה שהיה כ"ג מתודה וכו' ע"ש ודקדק לומר פעם אחת לומר שלא בכל כ"ג זה מדבר. וקאמר דקול כ"ג זה היה משובח מגביני כרוז. אך במשנתנו דמיירי בכל כ"ג וקאמר בשעה שהיה מזכיר בהא הוא דכתב הרב תי"ט דהיה בצירוף העם. ומ"מ הוא דוחק וגם הי"ל להזכיר סוגיין ולישבה:
והראב"ד בחידושיו לתמיד כתב קול הצלצל וא"ת אמאי לא חשיב בהדייהו נמי אנא השם כשהיה הכ"ג אומר דה"נ אמרינן פ"ק דיומא שהיה נשמע מיריחו י"ל דהכא לא קחשיב אלא הנך דהוו בכל יומא לאפוקי ההיא שלא היה אלא ביה"ך לבד עכ"ל ונראה דכונתו דהתם בתמיד תנן וי"א אף קול כ"ג ומקשה אמאי ת"ק לא חשיב לה ואין לומר דת"ק פליג דלא היה נשמע קול כ"ג דהא הכא בסוגיין מוכח דנשמע דקאמר וכבר אמר אנא השם ונשמע קולו ונראה דכך היה מעשה ועל זה תירץ דלא חשיב אלא הנך דהוו בכל יומא ולא פליגי ת"ק וי"א:
ולפי דברי רש"י שכתב כבר פעם אחד היה מעשה ומוכח דלא בכל כ"ג היה זה כדאמרן אפשר לומר דת"ק לא חשיב אלא דבר קבוע ולא חשיב מאי דאירע פעם אחת באותו הכ"ג שהיה קולו חזק ואפשר דגם י"א לא פליג אלא דכיון דהיה זה מיהא חשיב ליה. ויותר נראה די"א פליג דהיה זה ברוב פעמים. וכל זה כפי פשטן של דברים ולא כפי פירוש הרב תי"ט. והראב"ד שם כתב משם רבו הרב החסיד ז"ל דכל הני דקחשיב מעשה נסים היו והאי דקאמר בסוגיין דכ"ג משובח היינו לפי ראות בני אדם אבל לא היה כח בשום אדם לשמוע קולו ביריחו אלא שנס היה עכ"ד ע"ש באורך:
ומהרש"א בח"א כתב וז"ל והכא ליכא חולשא דע"כ לאו ביה"ך הוה עובדא דגביני כרוז וכו' ושאר תענית לא הוו בזמן שבה[מ]"ק קיים וק"ק ביה"כ נמי מאי חולשא דתעניתא איכא בלילה עכ"ל ודברים ככתבן אינם מובנים מאי מקשה דשפיר קאמר בסוגיין דהכ"ג היה ביום ואיכא חולשא. ונראה דט"ס יש והאי ק"ק סמי מכאן וצ"ל וביה"כ נמי ונמשך למעלה על גביני כרוז ודוק ואחר עשרים שנה שכתבתי זה בא לידי ספר אור יקרות למהר"ם יצחקי וראיתי שנתקשה בדברי מהרש"א הנז' ופירש דקאי אדתנן וביה"ך מחצות ומפ' בגמ' משום חולשא דכהן וכפי' ריב"א וכו' ע"ש ואינו מחוור חדא דהוא שלא כסדר ותו דחסר תחילת הלשון דהו"ל לציין בדברי הש"ס ולרמוז פירוש ריב"א ותו דהו"ל לכתבו בחידושי הלכות ולא בחי' אגדות ודוק:

ואי דאורייתא הוא היכי מקדמינן. גרסינן ולא גרסינן היכי מאחרינן הלא כל חציו ראוי להרמה ומה לנו אם יאחר: היכי מקדמינן: אפילו דשן המעוכל יפה והא אמרת חציו להרמה אלמא אין חצי הראשון כשר לכך: אלא א''ר יוחנן. לא תימא חציו לכך וחציו לכך אלא הכי דריש הכתוב הכשר כל הלילה בין להקטרה שאין מעוכלין בין להרמה אם יש דשן מעוכל וחצות דעושה עיכול באברים שמשלה בהן האור מהכא נפקא ממשמע שנאמר בהקטרה כל הלילה על מוקדה איני יודע שעד הבקר קרוי לילה: ומה ת''ל עד בקר תן השכמה אחרת לבקרו של לילה. בוקרו של לילה הוא עלות השחר ונתן לך הכתוב בו בקר אחר לומר שאין צריך להקטיר מן השכמה ואילך וכיון שלא נתן זמן באותו בקר על כרחך הוא חצות לילה הלכך הואיל וכל הלילה כשר להרמה קבעו חכמים זמנה הכל לפי שעה בכל יום דלא נפישי קרבנות ורב להם היום בקרות הגבר סגי: ביוה''כ דאיכא חולשא דכ''ג. שהרי עליו לבדו הוא מוטל צריך להשכים יותר: דנפישי קרבנות. ורב הדשן במקום המערכה וצריך להעלות את הדשן לתפוח לאחר ההרמה כדתנן במסכת תמיד (דף כח:) מעלין האפר לתפוח ותפוח הוא גל של אפר כמין תפוח של ענבים הנדרך בגת ששם כנסו אפר של כל ימות החג והוא באמצע המזבח ופעמים שהוא עליו כג' מאות כור לפיכך צריך להקדים לתרום מאשמורה הראשונה: קרא גברא. מכריז הממונה על הכרוז ואומר עמדו כהנים לעבודתכם כדקתני בברייתא בשמעתין: רב איקלע לאתריה דר' שילא. ולא היו מכירין אותו: לא היה אמורא. מתורגמן העומד לפני חכם הדרשן והחכם לוחש לו לשון עברית והוא מתרגם לרבים לשון שהן שומעין: וקא מפרש קרות הגבר קרא גברא. נפל לו בתוך הדרש שלחש לו ר' שילא קרות הגבר לשון עברי והוא תרגם לרבים קרא גברא: אבוב לחרי זמר. חליל שהוא חשוב לפני בני חורים זמר נאה וערב: לגרדאי לא קבלוה מיניה. בא אצל גרדיים לשורר ולחולל להם לא הוכשר בעיניהם ומשל הוא כלומר פירוש זה שפירשתי לפני שרים רבים פעמים רבות ולא מיחו בידי עכשיו פירשתי לפניך שאינך גדול כמותם ולא קבלתו: מר הוא רב. שאתה רגיל לקום ולתרגם לפני ר' חייא שהוא דודך: נינח מר. לך ושב בכבודך שאיני כדאי שתהא מתורגמני: אי תגרת ליה פוץ עמריה. אם נשכרת אצל אדם למלאכת יום כל מלאכה שיטיל עליך ואפילו היא בזויה כגון ניפוץ צמר שהיא מלאכת נשים עשה לו אף אני מאחר שהתחלתי בפעולותיך אגמור: ולא מורידין. גנאי הדרשה הוא שארד אני ויקום פחות ממני לגומרה: גביני כרוז. גביני המכריז: דאמר מר. לקמן בפ''ד (דף לט:): כבר אמר אנא השם. כבר פעם אחת היה מעשה שהיה כ''ג מתודה על פרו ביום הכפורים ואמר אנא השם חטאתי וכו' ונשמע קולו ביריחו: ואיכא חולשא. דתעניתא: והכא יממא. שאין הקול נשמע בו כבלילה: והאי חירגא לא שמיה. והאי פסולת הנסורות והוא נראה בעמוד של חמה דיומא ממש: לא שמיה. כן שמו לשון אין:

היכי מקדמינן והיכי מאחרינן. רש''י לא גרס היכי מאחרינן ונראה לי דשפיר גרס ליה דכיון דזמנו קבוע מחצות ואילך היכי מקדימין ברגלים ובכל יום היכי מאחרין דמשמע שלעולם היו רגילים לתרום בקרות הגבר סמוך לו מלפניו או מלאחריו ואמאי והא זריזין מקדימין למצות וכי היכי דתמיד של שחר זמנו עד ד' שעות ואפ''ה היו מקדימין בהאיר המזרח דהיינו מתחילת זמן שקבעה לו תורה ה''נ אמאי מאחרינן ליה לכתחילה עד קרות הגבר: אלא א''ר יוחנן ממשמע שנאמר כו'. בפ' המזבח מקדש (זבחים דף פו:) לא גרס רש''י אלא ופירש דרבי יוחנן מתרץ לקראי כרב חציו להקטרה וחציו להרמה מיהו היינו דוקא בשרירי וגבי הרמה מקרא אחרינא נפקא לן דכתיב עד בקר תן בקר לבקרו של לילה ומוקמינן ליה בהרמה ולא מסרן הכתוב אלא לחכמים להיות משכימין כל מה שירצו לפי הצורך וקשה דקרא דעד בקר דכתיב בהקטרה היכי מוקמינן ליה בהרמה ועוד דבכל הספרים גרסי' אלא ויש פירושים אחרים של רש''י שפירש בהם דגרסינן אלא ופירש דרבי יוחנן פליג אדרב וס''ל דכל הלילה קאי אהקטרה וקאי אהרמה דכל הלילה כשר להקטרה כשאין דשן וכשר להרמה אם יש דשן מעוכל וגבי הקטרה כתיב בקר מיותר לומר תן בקר לבקרו של לילה והיינו בשרירי דחצות עושה עיכול והכי מידריש קרא תן השכמה אחת לבקרו של לילה ובקרו של לילה הוא עמוד השחר ונתן לך הכתוב בקר אחר לומר שאין צריך להקטיר מן השכמה ואילך וכיון שלא קבע זמן לאותו בקר על כרחך הוא חצות לילה שמע מינה דבשרירי תלוי בחצות ובדשן מעוכל דלית ביה ממשא כל הלילה והרים אבל אית ביה ממשא כל הלילה והקטיר וכן פירש רש''י בכאן ובפ' שני דמגילה (דף כ:) דקאמר כל הלילה כשר להקטרה קשה אמאי לא קאמר נמי להרמה וי''ל משום דבשום פעם לא היו רגילין לתרום קודם אשמורה הראשונה לא קתני ליה: משום חולשא דכ''ג עבדינן מחצות. משמע דאפי' תרומת הדשן שהיא עבודת הלילה אינה כשירה אלא בו ולהכי מקדמינן ליה כדי שינוח בין עבודה זו לעבודת היום וריב''א פירש דלא גרסי' כ''ג אלא הכי גרסי' משום חולשא דכהן קודם שהכהן

דף כ - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד