יומא יט ע"ב

מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד ושלוחי דידן מצו עבדי [האם יש דבר שאנו עצמנו איננו יכולים לעשות, ואילו השלוחים שלנו יכולים לעשות]? שהרי תפקיד השליח הוא למלאות את מקום המשלח, וכיון שאנו, הישראלים, אסורים בכניסה לקודש ובעשיית עבודה, לכן אין לומר שהכהנים נחשבים כשלוחים שלנו. ולשון המשנה שזקני בית דין אומרים לכהן הגדול שהוא שלוחם, סותרת לכאורה שיטה זו! ומתרצים: הכי קאמרי ליה [כך אומרים לו], כלומר, זו היא כוונת הדברים: משביעין אנו עליך על דעתנו ועל דעת בית דין לומר לו שלא יעבור על השבועה באומרו שנתכוון בלבו לדבר אחר, אלא הוא נשבע לפי הבנת הדברים על ידי בית הדין. ואין מכאן ראיה איפוא לענין שליחותו של הכהן.

א אמרנו שהוא הכהן הגדול פורש ובוכה והן בית הדין פורשין ובוכין. ומסבירים: הוא פורש ובוכה משום העלבון שחשדוהו שהוא צדוקי, והם פורשין ובוכין — שכן אמר ר' יהושע בן לוי: כל החושד בכשרים לוקה בגופו, ושמא הכהן הגדול כשר היה וחשדו בו לחינם.

ושואלים: וכל כך למה מקפידים עליו להשביעו? ומסבירים: כדי שלא יתקן את הקטורת וידליקנה מבחוץ בהיכל לפני הכניסה לקודש הקדשים ויכניס את המחתה כאשר הקטורת בוערת אל קודש הקדשים, כדרך שהיו הצדוקין עושין. וכיון שהכהן הגדול נמצא שם לבדו ואי אפשר לבדוק זאת — יש צורך להשביעו על כך.

תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: מעשה בצדוקי אחד שנתמנה לכהונה גדולה שהתקין את הקטורת מבחוץ ורק אחר כך הכניס לבית קודש הקדשים. ביציאתו היה שמח שמחה גדולה שהצליח בכך. פגע (פגש) בו באותו צדוקי אביו ואמר לו: בני, אף על פי שצדוקין אנו ולדעתנו כך צריכים לעשות, מתיראין אנו מן הפרושים ואיננו נוהגים הלכה למעשה כשיטתנו. אמר לו הבן: כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה: "כי בענן אראה על הכפרת" (ויקרא טז, ב) שהצדוקים מבינים שלאחר שכבר קיים ענן הקטורת אז "אראה על הכפורת", — אכנס לבית קודש הקדשים, אמרתי: "מתי יבוא לידי לקיים פסוק זה כפי שיטתנו ואקיימנו, עכשיו שבא לידי — לא אקיימנו"?

אמרו: לא היו ימים מועטין שעברו עד שמת אותו צדוקי והוטל באשפה, והיו תולעין יוצאין מחוטמו כעונש על מה שעשה. ויש אומרים: כבר ביציאתו מן הקודש ניגף, שכן תני [שנה] ר' חייא: כמין קול נשמע בעזרה משום שבא מלאך וחבטו על פניו. ונכנסו אחיו הכהנים להוציאו משם ומצאו סימן ככף רגל עגל בין כתפיו, והוא סימן למכת המלאך, שהרי נאמר במלאכים: "ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל" (יחזקאל א, ז).

ב במשנה נזכר שאמר ר' זכריה בן קבוטל שהוא עצמו היה קורא לפני הכהן הגדול בספר דניאל. מתני ליה [משנה, מלמד היה לו], רב חנן בר רבא לחייא בר רב קמיה [לפני] רב בלשון זו: אמר ר' זכריה בן קפוטל, ומחוי ליה רב בידיה [והיה רב מראה לו בידו] שלא כך צריך לגרוס אלא קבוטל בב'. ושואלים: מדוע הראה לו כן? ונימא ליה מימר [שיאמר לו אמירה מפורשת]! ומשיבים: קריאת שמע הוה קרי [היה קורא] רב באותה שעה, ולכן לא יכול היה להפסיק בדיבור.

ושואלים: וכי האי גוונא מי שרי [ובכגון זה האם מותר] להפסיק ולרמוז בתוך הקריאה? והאמר [והרי אמר] ר' יצחק בר שמואל בר מרתא: הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו באותה שעה, ולא יקרוץ (יסגור, ויפתח לרמז) בשפתותיו, ולא יורה באצבעותיו. וכיוצא בו תניא [שנינו בברייתא]: ר' אלעזר חסמא אומר: הקורא את שמע ומרמז בעיניו ומקרץ בשפתותיו ומראה באצבעו — עליו הכתוב אומר: "ולא אתי קראת יעקב" (ישעיה מג, כב), שמראה שאין לפניו כבוד שמים, וכביכול אינו קורא לפני הקדוש ברוך הוא. ואם כן כיצד רמז רב בקריאת שמע?

ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]; הא [זה] שאמרנו שאסור להפסיק אפילו ברמיזה בלבד הוא בפרק ראשון של קריאת שמע שחמור ועיקרי יותר, הא [זה] שאמרנו שרימז רב בידו בשעת קריאת שמע היה זה בפרק שני ובו מותר להפסיק באופן זה לצורך דבר חשוב.

כיון שהזכרנו את הענין מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא אחרת: נאמר "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם" (דברים ו, ו-ז) משמע: "ודברת" — הותר לך לצרכים מסויימים לדבר בם — בתוך דברי תורה וקריאת שמע, מותר להפסיק ולדבר בהם לעת צורך חשוב, אבל לא בתפלה, שבה אסור להפסיק בדיבור לכל צורך שהוא. ופירוש אחר: "ודברת בם" הכוונה להדגיש: בם בדברי תורה דווקא יש לך רשות לדבר אבל לא בדברים אחרים, כגון בדברים המביאים לידי קלות ראש.

ר' אחא אומר: "ודברת בם" כוונתו: עשה אותן את דברי התורה קבע ואל תעשם ארעי. אמר רבא: השח שיחת חולין שאין בה מדברי תורה ואין בה צורך מיוחד עובר על מצות עשה, שנאמר: "ודברת בם" וכוונתו: בם — ולא בדברים אחרים. רב אחא בר יעקב אמר: יתר על כן, עובר אף בלאו, שנאמר: "כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר" (קהלת א, ח), לומר שהמדבר דברים בטלים — עובר על לאו זה, ש"לא יוכל" משמעו — אינו רשאי.

ג משנה אם בקש הכהן הגדול להתנמנם בלילה, פרחי (צעירי) כהונה היו מכין לפניו באצבע צרדא ומשמיעים רעש, ואומרים לו מפעם לפעם: אישי (אדוני) כהן גדול! עמוד ממטתך והפג (צנן) את עצמך פעם אחת על הרצפה, ותסיר ממך את השינה. ומעסיקין אותו בדרכים שונות עד שיאיר המזרח ויגיע זמן השחיטה של התמיד של שחר.

ד גמרא שואלים: מאי [מה הוא] אצבע צרדא שהוזכרה במשנה? אמר רב יהודה: צרתה דדא [של האצבע הזאת], מאי [ומה] היא האצבע הזאת — גודל, וצרדא — צרתה, היא האצבע האמצעית ביד. שהיו מצמידים את האצבע לאגודל בעוצמה, ומשהפרידום היתה האצבע מכה על כף היד והיתה משמיעה קול. וכדי להוכיח מאי עוצמת הקול הנוצרת מהכאה באצבע צרדה, מחוי [היה מראה] רב הונא כיצד מכים כך באצבע צרדא ואזל קלא בכולי בי [והלך ונשמע הקול בכל בית המדרש] של רב. ויש איפוא בקול כזה כדי לגרום לכהן הגדול להתעורר מתרדמתו.

ה שנינו במשנה כי היו אומרים לו אישי (אדוני) כהן גדול הפג (צנן) את עצמך פעם אחת על הרצפה והתעורר. אמר רב יצחק: על חדת [הבא, הכנס משהו חדש]. ושואלים: מאי היא [מה הוא] דבר זה של חידוש שביקשו ממנו? אמרי ליה [היו אומרים לו]: אחוי [הראה לנו כיצד עושה אתה] קידה, שזהו דרך השתחוויה מיוחד שהיה הכהן הגדול בקי בו, וקשה מאוד לעשותו, ועל ידי מאמץ זה היה מתעורר.

ו נאמר במשנה כי היו מעסיקין אותו עד שיגיע זמן שחיטה. תנא [שנה החכם]: לא היו מעסיקין אותו לא בנבל ולא בכנור שאסור לנגן בהם בחג, אלא בפה היו שרים, ומה היו אומרין — פסוק זה: "אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר" (תהלים קכז, א), לרמז שצריך הכהן להזהר בעבודתו שתהא לשם שמים, כדי שתעלה לרצון, שאם לא יעשה כן — תהא כל טרחתו לשוא.

ומספרים: מיקירי (חשובי) ירושלים לא היו ישנין כל הלילה ועוסקים בתורה כדי שישמע כהן גדול קול הברה (רעש) מן העיר ולא תהא שינה חוטפתו מחמת השקט, כשכל העיר כולה רדומה. תניא [שנינו בברייתא], אבא שאול אומר: אף בגבולין (חוץ לירושלים) היו עושין כן להיות נעורים כל הלילה זכר למקדש, אלא שהיו חוטאין, שהיו הגברים והנשים משחקים במשחקים משותפים והגיעו בשל כך לידי עבירה.

אמר אביי ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רב נחמן בר יצחק: תרגומא [תרגם], אמור את הדברים כלפי העיר נהרדעא, שבה היה מצוי דבר זה. כפי המסופר: שאמר לו אליהו הנביא לרב יהודה אחוה [אחיו] של רב סלא חסידא [החסיד]: אמריתו [אומרים אתם] ומתפלאים: "אמאי לא אתי [מדוע לא בא] משיח"? ומה פלא, והא האידנא יומא דכיפורי הוא [והרי עכשיו יום הכיפורים הוא] ואבעול כמה בתולתא [ונבעלו בלילה זה כמה בתולות] בנהרדעא, כפי שאמרנו שהיו נעורים בלילה ומגיעים לידי פריצות. אמר ליה [לו] רב יהודה: הקדוש ברוך הוא מאי אמר [מה אומר] הוא על חטאים אלה שעושים בני ישראל? אמר ליה [לו], כך הוא אומר:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יט - ב

והוכיח רב הונא בריה דרב יהושע כדבריו, דאי אמרת שהכהנים שלוחי דידן נינהו בעבודתם, וכי מי איכא מידי [האם יתכן הדבר] דאנן לא מצינן למעבד שהרי עבודת זר פסולה, ושלוחי דידן מצו עבדי, והלא כלל הוא בהלכות שליחות שאין השליח יכול לעשות מה שאין בכח המשלח לעשות בעצמו.

ומשנינן: מה שאמרו לו "אתה שלוחנו ושליח בית דין", אין פירושו שהוא שלוחם בעבודתו, אלא הכי קאמרי ליה: שבועה זו משביעין אנו אותה עליך, על דעתינו ועל דעת בית דין, שלא יעלה בדעתו להערים עליהם, ולכוין בקבלת השבועה, דברים אחרים שלא כפי כונת המשביעים.

שנינו במשנה: הוא פורש ובוכה והן פורשין ובוכין וכו'

ומפרשינן: שהיה הוא [הכהן הגדול] פורש ובוכה לאחר שהשביעוהו, מפני שחשדוהו שהוא צדוקי, ואף הם שהשביעוהו היו פורשין ובוכין, משום דאמר רבי יהושע בן לוי: כל החושד בכשרים לוקה בגופו, שכן מצינו אצל משה רבינו שאמר להקדוש ברוך הוא על בני ישראל במצרים "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו לא נראה אליך ה'", ועל שחשד לחנם לקה מיד בגופו שאמר לו הקדוש ברוך הוא להביא ידו בחיקו, וכשהוציאה היתה ידו מצורעת.

ומבארינן עוד: וכל כך למה הוצרכו לחשוד בו ולהשביעו?

כדי שלא יתקן מבחוץ לבית קדשי הקדשים, את הקטורת על הגחלים, ואחר כך יכניס את המחתה והקטורת המוקטרת, כדרך שהיו הצדוקין עושין.

תנו רבנן: מעשה בצדוקי אחד - ששימש בכהונה גדולה ביום הכפורים - שהתקין הקטורת על האש מבחוץ, [פירוש, בהיכל] ואחר כך הכניס לפנים, ביציאתו משם היה שמח שמחה גדולה.

פגע בו אביו שהיה אף הוא צדוקי, ואמר לו: בני, אף על פי שצדוקים אנו, מתיראין אנו מן הפרושים.

אמר לו בנו: כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה "ואל יבא בכל עת אל הקודש כי בענן אראה על הכפרת", שפירשוהו הצדוקים שלא כהלכה, שכאילו לא הותר להכנס לקודש הקדשים, אלא לאחר שכבר עלה ענן הקטורת על האש, ואמרתי מתי יבא לידי מקרא זה ואקיימנו, עכשיו שנתמניתי כהן גדול, ובא לידי, וכי לא אקיימנו?

אמרו: לא היו ימים מועטים עד שמת אותו צדוקי והוטל באשפה והיו תולעין יוצאין מחוטמו, לפי שהחוטם הוא האבר הראשון שנכנס לפנים, וכיון שכנסיתו שלא כהלכה היתה נענש באבר זה.

ויש אומרים: תיכף ביציאתו מקודש הקדשים להיכל ניגף.

דתני רבי חייא: כמין קול נשמע בעזרה כשיצא, שבא מלאך וחבטו על פניו, ונכנסו אחיו הכהנים להיכל, ומצאו סימן ככף רגל של עגל בין כתפיו, שכן נאמר על המלאכים" "ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל". ^[56]

שנינו במשנה: אמר רבי זכריה בן קבוטל: פעמים הרבה קראתי לפניו בספר דניאל.

מתני ליה רב חנן בר רבא לחייא בר רב קמיה דרב: אמר רבי זכריה בן "קפוטל", בפ"א ולא בבי"ת, ומחוי ליה רב בידיה [עשה לו רב סימן בידו] שיש לומר "קבוטל", בבי"ת.

והוינן בה: ונימא ליה מימר בפיו, ולמה הוצרך להורותו בידו.

ומפרשינן: רב, קריאת שמע הוה קרי באותו זמן, ולא היה רשאי להפסיק בדיבור.

ותמהינן: וכי האי גוונא מי שרי ךהפסיק בקריאת שמע, ואף שלא על ידי דיבור, והאמר רבי יצחק בר שמואל בר מרתא: הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתותיו ולא יורה באצבעותיו.

וכן תניא: הקורא את שמע, ובשעת מעשה מרמז בעיניו, ומקרץ בשפתותיו ומראה באצבעו, עליו הכתוב אומר: [ישעיה מג כב], "ולא אותי קראת יעקב".

ומשנינן: לא קשיא.

הא דאסור להפסיק אף שלא על ידי דיבור בפרק ראשון של קריאת שמע, שהכוונה מעכבת בו. ^[57] והא שהראה רב בידו, כי בפרק שני היה קורא.

תנו רבנן: נאמר בפסוק "ושננתם לבניך ודברת בם", וממעטינן שדוקא כשמדבר "בם", וקורא קריאת שמע, ^[58]

יש לו להשמיע לאזנו מה שהוא מוציא מפיו, ולא בתפלה, שהרי כן נאמר בתפלת חנה "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע".

וכן יש לדרוש "ודברת בם" שדוקא "בם" בדברי תורה יש לך רשות לדבר, ולא בדברים אחרים, כגון שיחת הילדים וקלות ראש.

רבי אחא אומר: "ודברת בם", עשה אותן קבע ואל תעשה עראי. ^[59]

אמר רבא: השח שיחת חולין עובר בעשה, שנאמר "ודברת בם", ודורש "בם", ולא בדברים אחרים. ^[60]

רב אחא בר יעקב אמר: שאף עובר בלאו, שנאמר "כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר". ^[61]

מתניתין:

אם בקש הכהן הגדול להתנמנם בליל יום הכפורים, היו פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדא, שמשמיעה קול, כדי לעוררו, וכן היו אומרים לו: אישי כהן גדול, עמוד על רגליך, והפג [שחוק וטייל והסר שנתך] פעם אחת, על הרצפה.

ומעסיקין אותו בשעשועים שכאלו כל הלילה עד שיגיע זמן השחיטה של תמיד של שחר. ^[62]

גמרא:

מאי אצבע צרדא?

אמר רב יהודה: צרתה דדא, פירוש, אצבע שהיא כמו אשה צרה לאצבע הזו [שתבואר מיד].

ומפרשינן: מאי היא? למי אצבע זו צרה: - גודל.

שהיו מחברים את האצבע לאגודל, ושומטים אותה בכח על כף ידם, ועל ידי זה נשמע קול. ^[63]

מחוי [הראה] רב הונא בידו, איך מכים באצבע צרדא, ואזל קלא בכוליה בי רב, ונשמע קולו בכל בית המדרש.

שנינו במשנה: ואומרים לו אישי כהן גדול עמוד והפג אחת על הרצפה וכו'.

אמר רב יצחק: היו אומרים לו: הראה לנו על חדת [דבר חידוש].

ומפרשינן: מאי היא?

אמרי ליה: אחוי [הראה] לנו איך עושים קידה, והיא מין השתחויה שבה הוא שוחה עד שמגיע לארץ, בלא שיהיה גופו נוגע בארץ.

שנינו במשנה: ומעסיקין אותו עד שיגיע זמן השחיטה.

תנא: לא היו מעסיקין אותו בכלי שיר, לא בנבל ולא בכנור, אלא היו משוררין לפניו בפה.

ומה היו אומרין: את הפסוק "אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו", כדי להורות לו שבלא שתהיה עבודתו רצויה לפני הקדוש ברוך הוא, אין טרחתו בעבודה שוה כלום, ולכן עליו להזהר שתהא עבודתו לשם שמים.

עוד שנינו בברייתא: נהגו מיקירי ירושלים שלא היו ישנין כל אותו הלילה, ועוסקין בתורה, כדי שישמע הכהן הגדול קול הברה, נועל ידי זה לא תהא השינה חוטפתו.

תניא: אבא שאול אומר: אף בגבולין - לאחר חורבן הבית - היו עושין כן, כלומר, שנעורין כל הלילה, אלא שעל ידי זה פעמים שהגיעו לידי כך שהיו חוטאין.

אמר אביי ואיתימא רב נחמן בר יצחק: מה ששנינו שהיו חוטאים, תרגומא [תפרשנה], על העיר נהרדעא, דאמר ליה אליהו הנביא לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא: אמריתו [כלומר, תמהים אתם] אמאי לא אתי משיח.

והא האידנא יומא דכיפורי הוא שהוא מקודש ביותר, ואף על פי כן אבעול בלילה זה כמה בתולתא בנהרדעא.

אמר ליה רב יהודה לאליהו הנביא: והקדוש ברוך הוא מאי אמר.

הערות

^[56] ואף על פי שאין המלאכים רשאים להכנס למקדש בשעה שהכהן הגדול עובד שם, שנאמר "וכל אדם לא יהיה באהל מועד", אפילו אותם שנאמר בהם "ופניהם פני אדם", הכא שאני שלא הקטיר כמצותו. ריטב"א בשם הירושלמי.

^[57] כן פירש"י, והריטב"א הביא דעת הגאונים שאף למאי דקיימא לן שהכונה מעכבת רק בפסוק ראשון אסור לרמוז ולקרוץ עד סוף פרק ראשון. וכן כתב הרי"ף ברכות טז א, והטעם משום שעושהו עראי, וראה להלן.

^[58] ובמאירי פירש כן אף לדברי תורה על פי הגמרא עירובין נד א "כי חיים הם למוצאיהם".

^[59] המהרש"א פירש דברי הגמרא לענין דברי תורה, שיהיה עיקר דיבורו בהם, וכן הוא בפירוש תלמידי רבינו יונה בברכות טז א. והגרעק"א פירש לענין קריאת שמע, וכדלעיל לענין איסור רמיזה.

^[60] ובאור שמח פ"א מהל' תלמוד תורה ה"ב כתב שדברי רבא הם למאן דאמר קריאת שמע דרבנן, אבל למאי דקיימא לן דקריאת שמע דאורייתא, אין פסוק זה עוסק בדברי תורה אלא בקריאת שמע. ועי' במאירי.

^[61] ופירש רש"י "לא יוכל" אין לך רשות, ומהרש"א ציין לאיסור "לא תוכל לאכול בשעריך" שתרגומו "לית לך רשו".

^[62] נחלקו הראשונים בדין תרומת הדשן האם אף היא בכלל עבודת יום הכפורים שאינה כשירה אלא בכהן גדול, ולכאורה ממשנתנו זו מוכח שהכהן הגדול לא היה עובד עד שחיטת תמיד של שחר, וכתב המאירי לדעת ראשונים אלו שהיה הוא תורם את הדשן בחצות, ושאר הכהנים היו מפנים את שאר הדשן, והוא חוזר לו אצל פרחי כהונה שהמשיכו להעסיקו כל הלילה.

^[63] ורבינו תם פירש שהכוונה לאצבע שלישית הקרויה "אמה", שקולה נשמע יותר בכח, והיא נחשבת צרה של האגודל, שיותר משתמש בה עם האגודל.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

is there any matter that we are unable to perform and our agents are able to perform? The role of the agent is to perform a task on behalf of the one who commissioned him. The agent cannot perform a task that the one who commissioned him is unable to perform. Since it is prohibited for Israelites to enter the priests’ courtyard and to perform the sacrificial rites, clearly the priests are not agents representing the Israelites. The language of the mishna in which the court Elders address the High Priest as their agent apparently contradicts that understanding. The Gemara answers: This is what they say to him: We administer an oath to you according to our understanding and the understanding of the court, cautioning him that he cannot rationalize violating the oath by claiming that he took the oath based on his own interpretation. He is bound by the understanding of the court. The mishna does not address the nature of the High Priest’s agency.

§ The mishna continues: After this oath, he would leave them and cry and they would leave him and cry. The Gemara explains: He turned aside and cried due to the indignity that they suspected him of being a Sadducee; and they turned aside and cried, as Rabbi Yehoshua ben Levi said: One who suspects the innocent of indiscretion is afflicted in his body. The High Priest might in fact be beyond reproach and they may have suspected him falsely.

The Gemara asks: And why were the Elders so insistent that the High Priest take an oath? The Gemara explains: So that he would not prepare the incense and light it outside in the Sanctuary, before entering the Holy of Holies, and bring the coal pan with the incense already burning on it into the Holy of Holies in the manner that the Sadducees did. Since the High Priest is alone inside the Sanctuary and there is no way to ascertain whether he is in fact performing the service in the proper manner, the Elders insisted that he take an oath to perform it according to their instructions.

The Sages taught in the Tosefta: There was an incident involving a certain Sadducee who was appointed as High Priest, who prepared the incense outside and then brought it into the Holy of Holies. Upon his emergence he was overjoyed that he had succeeded. The father of that Sadducee met him and said to him: My son, although we are Sadducees and you performed the service in accordance with our opinion, we fear the Pharisees and do not actually implement that procedure in practice. The son said to his father: All my days I have been troubled over this verse: “For I will appear in the cloud above the Ark cover” (Leviticus 16:2). The Sadducees interpreted this verse to mean that God will appear above the Ark cover, i.e., will enter the Holy of Holies, only after the incense cloud is already there. I said: When will the opportunity become available to me, and I will fulfill it according to the Sadducee interpretation? Now that the opportunity has become available to me, will I not fulfill it?

The Sages said: Not even a few days passed until he died and was laid out in the garbage dump, and worms were coming out of his nose in punishment for his actions. And some say that he was struck as soon as he emerged from the Holy of Holies, as Rabbi Ḥiyya taught: A type of sound was heard in the Temple courtyard, as an angel came and struck him in the face. And his fellow priests came in to remove him from there and they found the likeness of a footprint of a calf between his shoulders. That is the mark left by an angel striking, as it is stated with regard to angels: “And their feet were straight feet, and the sole of their feet was like the sole of a calf’s foot” (Ezekiel 1:7).

§ It was taught in the mishna that Rabbi Zekharya ben Kevutal says: Many times I read before the High Priest from the book of Daniel. Rav Ḥanan bar Rava taught this to Ḥiyya bar Rav before Rav in the following manner: Rabbi Zekharya bar Kefutal said, and Rav demonstrated with his hand that the name should be pronounced Kevutal. The Gemara asks: Why did Rav demonstrate his point with a gesture? Let him simply say it. The Gemara answers: Rav was reciting Shema at that moment and could not interrupt Shema by speaking.

The Gemara asks: And is interrupting in a manner of that sort, by gesturing, permitted during Shema? Didn’t Rabbi Yitzḥak bar Shmuel bar Marta say: One who is reciting Shema should neither make allusions with his eyes, nor open and close his mouth with his lips to convey a message, nor gesture with his fingers? And it was taught in a baraita that Rabbi Elazar Ḥisma says: Concerning one who recites Shema and makes allusions with his eyes, or opens and closes his mouth with his lips, or gestures with his fingers, the verse says: “And you did not call out to Me, O Jacob” (Isaiah 43:22). By signaling while reciting Shema he behaves contemptuously toward God, and it is tantamount to not having recited Shema before Him. How, then, could Rav gesture while reading Shema?

The Gemara answers: This is not difficult. This prohibition to interrupt one’s recitation of Shema with a gesture applies in the course of reciting the first paragraph of Shema, which is more fundamental; that case where Rav gestured was in the course of reciting the second paragraph of Shema, where gesturing to convey a significant message is permitted.

Apropos interruptions in the course of reciting Shema, the Gemara cites a baraita in which the Sages taught: “And these words, which I command you this day, shall be upon your heart; and you shall teach them diligently unto your children, and you shall talk of them when you sit in your house, and when you walk by the way, and when you lie down, and when you arise” (Deuteronomy 6:6–7). This means that in the course of reciting them, the study of Torah and the recitation of Shema, it is permitted to interrupt to state a significant matter, but not in the course of reciting the Amida prayer, which may not be interrupted for any kind of speech. Another interpretation of the verse is: And you shall talk of them is to emphasize that it is permitted to interrupt Shema to speak these matters of Torah, but not to speak other matters that may lead to levity.

Rabbi Aḥa says: Talk of them means one must render them, the words of Torah, a permanent fixture, and not render them a temporary exercise. Rava said: One who engages in idle chatter without Torah or any particular purpose violates a positive commandment, as it is stated: And you shall talk of them; talk of them and not of other matters. Rav Aḥa bar Ya’akov said: Furthermore, one even violates a negative commandment, as it is stated: “All these matters are wearisome; no man can ever state them” (Ecclesiastes 1:8). The phrase: No man can ever state them, is understood as a prohibition against engaging in idle chatter.

MISHNA: If the High Priest sought to sleep at night, the young priests would snap the middle [tzerada] finger against the thumb before him, and they would say to him every so often: My Master, High Priest. Stand from your bed and chill yourself once on the floor and overcome your drowsiness. And they would engage him in various ways until the time would arrive to slaughter the daily offering.

GEMARA: The Gemara asks: What is the tzerada finger mentioned in the mishna? Rav Yehuda said: It is the rival [tzara] of that [da] one. Which finger is it? Tzerada is the rival of the thumb; it is the middle finger. The middle finger would be strongly positioned against the thumb, and when one separates them, the finger hits the palm, creating a sound. Rav Huna demonstrated the loud noise that could be achieved by snapping with the middle finger, and the sound traveled throughout Rav’s study hall. The sound created was loud enough to keep the High Priest awake.

It was taught in the mishna that they said to him: My Master, High Priest. Stand from your bed and chill yourself once on the floor and overcome your drowsiness. Rav Yitzḥak said that they said to the High Priest: Introduce something new. The Gemara asks: What is it that they asked him to introduce? They say to him: Demonstrate how to perform the ceremonial bowing [kidda]. This was a form of bowing that was difficult to perform, in which the High Priest was expert. The thought was that the exercise would keep him awake.

The mishna continues: And they would engage him in different ways until the time to slaughter the daily offering would arrive. It was taught: They would not occupy him with a harp or a lyre, which may not be played on a Festival, but would sing with their mouths. And what would they say? They would say this verse: “Unless the Lord builds the house, its builders labor in vain on it; unless the Lord watches over the city, the watchman keeps vigil in vain” (Psalms 127:1). The message to the High Priest was that his service must be performed for the sake of Heaven for it to be accepted by God; otherwise his efforts would be in vain.

The Gemara relates that the prominent men of Jerusalem would not sleep the entire night but instead engaged in Torah study, so that the High Priest would hear the sound of noise in the city and sleep would not overcome him in the silence of the sleeping city. It was taught in a baraita that Abba Shaul said: They would do so even in the outlying areas and stay awake all night in acknowledgment of the Temple; however, the result was that they would sin, as the men and women would participate in games together to pass the time, leading to transgression.

Abaye said, and some say it was Rav Naḥman bar Yitzḥak who said: Interpret that statement as referring to Neharde’a, as Elijah the Prophet said to Rav Yehuda, brother of Rav Salla Ḥasida: You have said and wondered: Why has the Messiah not come? Why is that surprising? Isn’t today Yom Kippur, and relations were had with several virgins in Neharde’a, as the men and women stayed awake all night and that led to promiscuity? Rav Yehuda said to him: What did the Holy One, Blessed be He, say about those sins committed by the Jewish people? He said: This is what God said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הוא פורש ובוכה שחשדוהו בצדוקי. והן בוכין שכל החושד בכשרים לוקה בגופו.

וכל כך למה שלא יתן את הקטורת על המחתה בהיכל ויכניס לפני ולפני' שדורשין כי בענן אראה על הכפורת. כלומר צריך לתת הקטורת [מבחוץ] ומכניס בבית קדשי הקדשים. והענן כבר עלה.

מעשה בצדוקי אחד כ"ג שעשה כך ובא מלאך וחבטו על פניו ונכנסו הכהנים [ומצאו] מכה כמין כף רגל עגל בין כתפיו.

כדכתיב ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל:
אם היה חכם דורש. ואם לאו ת"ח קורין לפניו כו'. ירושלמי אעפ"כ היו קורין לפניו המקרא הזה אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו אם ה' לא ישמר עיר שוא וגו'. תני במשלי ובתהלים מפני שטעמן מפיג את השינה.

הוה מתני רב חנן לחייא כו' כלומר היה מלמדו המשנה ושונה א' זכריה בן קפוטר. והיה רב מתפלל וקורא ק"ש ולא היה יכול לומר לו (כמו) כי טעיתה והיה מראה לו באצבעו בית כלומר קבוטר הוא. ואקשינן וכי שרי לקורא ק"ש למעבד הכי. והתניא ר' אלעזר הסמא אומר הקורא ק"ש ומרמז בעיניו [ומקרץ] בשפתיו ומורה באצבעו עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב וגו' ופרקינן כי תניא ההיא בפרק ראשון שהוא משמע עד והיה אם שמוע. ורב כי עבד בפרק ב' עבד:

ת"ר ודברת בם בם ולא בתפלה. בקול ולא בלחש. בם יש לך רשות לדבר ולפסוק מן התלמוד ולא בדברים אחרים.

בם עשאם קבע. אמר רב המפסיק בעת שקורא בתלמוד ושח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם. בם יש לך להפסיק ולקרות ק"ש ולא בדברים אחרים. רב אחא אמר עובר בלאו שנאמר כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר:
פי' צרדה צרת גודל.

עמוד והפג על הרצפה.

א"ר יצחק על חדת.

ומעסקין אותו עד זמן שחיטה. תנא אין מעסקין אותו לא בנבל ולא בכינור אלא בפה ומה היו אומרים אם ה' לא יבנה בית שוא וגו'.

מיקירי ירושלים לא היו ישינים כל הלילה תניא אבא שאול אומר אף בגבולין והיא נהרדעא היו עושין כן אלא שהיו חוטאין. כדאמר להו אליהו כמה בתולות איבעול בנהרדעא ביומא דכיפורי.

והקב"ה מאי אמר.

ה״ק משביעים אנו עליך על דעתינו. פי׳ דלאו שלוחנו להקרבה קאמרי׳ אלא שלוחנו לשבועה זו שאתה נשבע אותה על דעתנו שהוא במקום דעת ב״ד שאנו שלוחיהם:

והיו תולעין יוצאין מחוטמו. פי׳ רש״י ז״ל כי מפני שחוטמו נכנס שם בתחלה לפיכך נדון תחלה ואחרים פי׳ לפי שהריח מריח הקטורת חוץ לקדש הקדשים:

ומצאו רגל עגל בין כתיפיו שנאמר וכף רגליהם ככף רגל עגל. ההשו בירושלמי דהכתיב וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לשרת בקדש ודרשי׳ אפילו אותם שנאמר עליהם ודמות פניהם פני אדם ותירצו דשניא הא דהכא שלא נעשה הקטורת כמצותו. עוד הקשו כן על מעשה דשמעון הצדיק שבשלהי מסכת מנחות ולקמן בפרק טרף בקלפי שהיה רואה שם ביום הכפורים כאיש לבוש לבנים ומעוטף לבנים נכנס עמו ויוצא עמו. ותירצו דכבוד שכינה היה נראה שם כעין איש לבוש לבנים.

ה״ג וכן גרש״י ז״ל מתני׳ רב נחמן בר חייא לחייא בר רב קפוטל בפ״ה ומחזי ליה רב קבוטל בבי״ת. ויש שגורסי׳ דמתני ליה קבוטל ואחוי ליה קפוטל: ולא נהירא דא״כ בכל המשניות שאנו גורסי׳ קבוטל בטעות׳ גרסי׳ ליה.

וכי האי גוונא מי שרי והתניא הקורא את שמע כו׳ ושמעינן מהא שאסו׳ לקרוץ ולרמוז אפילו בדבר מצוה ומיהו לאפרושי מאיסורא דלית ליה תקנתא מותר לרמוז ואפילו להפסיק ולומר לו. דלא גרע מן המפסיק לקרוא שלום מפני היראה או מפני הכבוד דכבוד שמים עדיף.

הא בפרק ראשון הא בפרק שני יש שפי׳ דהא דנקטינן פרק ראשון היינו לרב דס״ל דבעי כונה בפרק ראשון. אבל אנן דקיימא לן כרבא שאין חובת כונה מעכבת אלא בפסוק ראשון הכא נמי בפסוק א'. ויש אומרים דלענין דלא לשוויי עראי בקריצה וברמיזה אפי׳ רבא מודה דכוליה פרק ראשון אסור וזה דעת הגאונים ז״ל וכבר פריש׳ לה בפר׳ מי שמתו בס״ד:

בם ולא בתפלה. פרש״י ז״ל בם הדבור בקול מותר ואריך. ולא בתפלה שהתפל׳ צריכה בלחש כדכתיב וקולה לא ישמע. ואחרים פירשו לענין שאלת שלום. דבק״ש מותר להפסיק אבל לא בתפלה שאפילו נחש כרוך על כתפו לא יפסיק וכן פי׳ בירושלמי ואחרים פירשו שזה לענין אותה שאמרו בפ׳ יציאות השבת חברים העוסקים בתורה מפסיקים לק״ש ואין מפסיקים לתפלה. אי נמי שלא יאריך בתפלה יותר מדאי שיתבטל הרבה מתורתו שלא להניח חיי עולם ולעסוק בחיי שעה.

מאי צרדא אמר רב הונא צרתא דדא. פרש״י ז״ל האצבע שהוא סמוך לגודל והוא שני לו אבל ר״ת ז״ל פי׳ כי היא האצבע הארוכה שהיא כנגד הגודל ובו נשמע הקול יותר. וכן יסד הפייט הקלירי תבל וכל עפרה בצרדה הכילו וזה לפי שדורש וכל בשליש עפר הארץ כי באצבע שלישי בראו וקורא לאצבע שלישי צרדה וכן הוא בתוספתא איזו היא אצבע צרדה זו אצבע גדולה של ימין. וכן בילמדנו בס׳ בוא אל פרעה ושיעור רצועה של יד אמ׳ ריש לקיש עד אצבע צרדה. ומאי אצבע צרדה אמצעית פי׳ אצבע צרודה וכן פירש בעל הערוך ז״ל.

עמוד והפג אחת על הרצפה. פי׳ הפג וסלק שינה מעיניך והלך על הרצפ׳ שמצננת הרגלים ומנדדת השינה.

אמר רבי יצחק (עוד) על חדת. כלומר עוד עושה דבר אחר על הרצפה מאי היא אמרו ליה אחוי קידה פי׳ ולזה רמז התנא כשאמר הפג אחת על הרצפה.

חשש זה שהיו חוששין בכ"ג סרך הדברי' על הרוב היתה מחמת חשש דעות הצדוקים שהיו משבשים את הדעות בכמה ענינים והזכירו מהם אחת בענין הקטורת שהיו מתקנין את הקטורת מבחוץ ר"ל נתינת הקטורת על הגחלי' ואח"כ מכניסין אותו בפנים והיו דורשים בענן אראה כלומר שתהא הקטורת בענן ר"ל בתימורת קודם שיראה בפנים וממה שראיתי משיבושי קצת אמונות מן המקטרים לצבא השמים יראה לי שהיה זה רמז אצלם להיות רומזים בזה לשתי הקטרות אחת מבחוץ ואחת בפנים והוא העיקר ובין זה ועל דבר זה היתה אזהרת הפרושים חמורה על זה והוא שאמרו בכהן שעשה כן שמצאו רגל עגל בין כתפיו ר"ל סיבת העגל ושרש עניינו מצאו בשעה שחקרוהו ונשאו ונתנו עמו:

הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו בפרשה ראשונה הא בשאר פרשיות מותר ויש מתירין אף בפרשה ראשונה מפסוק ראשון ואילך וכבר כתבנוה במס' ברכות י"ג ב':

כל העוסק בדברי תורה צריך להגביה קולו בהם מעט כבר אמרו ערובין נ"ד א' כי חיים הם למוצאיהם אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאהם בפה הא כל שהוא מתפלל כל שאומד בדעתו שיכול לכוין בלחש נוח לו להתפלל בלחש הא אם אינו אומד כן בדעתו מתפלל על הדרך שהוא מכוין בה ביותר וכבר ביארנוה במסכת ברכות:

לעולם יזהר אדם שלא להיות ביושבי קרנות ושלא לדבר בשיחה בטלה אלא כפי מה שיכריחנו הצורך דרך צחות אמרו השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם ולא בדברים בטלים:

מה שביארנו במשנה שמתעסקין היו עמו עד זמן שחיטה לא בנבל ולא בכינור ולא בכלי ניגון אלא בפה ומה היו אומרים אם ד' לא יבנה בית וגומר ומיקירי ירושלים לא היו ישנים כל הלילה כדי שתהא שם קול הברה ולא תהא שינה חוטפתו ואף לאחר חרבן היו עושין כן בקצת מקומות בגבולין זכר למקדש אלא שהיו באים לידי חטא מצד פריצותם:

והיו תולעים יוצאין מחוטמו. מדה כנגד מדה שהריח שלא לצורך ובקונטרס פירש שחוטמו נכנס קודם לפני ולפנים מיהו ידיו שנטלו הכף והמחתה נכנסו קודם:

כמין רגל עגל. בירושלמי פריך והכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד ואפילו אותן שכתוב בהן ודמות פניהם פני אדם ומתרץ שזה הקטורת לא נעשה כמדתו ולקמן גבי מעשה דשמעון הצדיק פרק טרף בקלפי (דף לט:) שהיה נכנס עמו זקן לפני ולפנים פריך בירושלמי כה"ג ומתרץ כבוד הקב"ה היה:

ודברת בם ולא בתפלה. פי' בקונטרס שהתפלה בלחש ועוד נוכל לפרש ודברת בם שאילת שלום ומשיב מפני הכבוד וכן מפרש בירושלמי [פרק היה קורא] ועוד יש לפרש כדאמרינן בפ"ק דשבת (דף יא.) חבירים שהיו עסוקים בתורה מפסיקין לקרית שמע ואין מפסיקין לתפלה:

צרדא. פירש בקונטרס שהוא אצבע שני לגודל ורבינו תם פירש כי זו היא אמה וצרדא צרתה דדא שהיא אגודל וכן שנינו בתוספתא (פ"א) איזהו אצבע צרדא אצבע גדולה של ימין וכן נשמע יותר הקול וכן יסד הפייט [בפרשת שקלים] גיא וכל עפרה בצרדא הכילו וזהו לפי שדורש וכל בשליש עפר הארץ ובאצבע שלישי בראו ובשום מדרש מצא:

והיו תולעין יוצאי מחוטמו פי' מושם שהריח ריח הקטורת קודם שהכניסו לפני ולפנים:

בפרש"י בד"ה הכי קאמרי ליה האי כו' ובד"ה שחשדוהו צדוקי לתקן הקטורת כו' מחתת האש בהיכל כו' ובד"ה שלא יתקן כו' הקטרת על האש וגו' מבחוץ כו' שהיו דורשין אל יבא כי אם בענן כי בענן אראה וכתיב כו' ובד"ה צרתה דדא כו' היה מחברו לאגודל בחזקה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מי איכא כו' ומלתא דרב הונא בריה דרב יהושע דאמר לאו שלוחי דידן כו' אלא נראה דנ"מ כו' הא אמר לא בעינא ולא כו' עכ"ל כצ"ל ודברי התוס' פ"ק דקדושין מגומגמים בזה בדברים מהופכים ויש להגיה בהן כדברי התוס' דהכא ע"ש:

והיו תולעין יוצאין מחוטמו כו'. פרש"י שהוא ראשון לאברים שנכנס לבית כו' ע"ש והריטב"א מפרש לפי שהריח מריח הקטרת חוץ לקדשי קדשים ע"ש:

רגל עגל כו'. כתב הריטב"א הקשו התוס' דהא כתיב וכל אדם לא יהיה באוהל מועד וגו' ודרשינן אפי' אותם שנאמר עליהם ודמות פניהם פני אדם ותירצו דשאני הכא שלא נעשה הקטורת כמצותה עכ"ל והוא דחוק אבל הנראה דלא קאמר דבכניסתו לקדשי קדשים ניגף מה"ט שלא היה רשות שם למלאך ליכנס שם לנוגפו אבל דקדק לומר דביציאתו מבית ק"ק ובא להיכל שם ניגף ע"י מלאך שאז היה רשות למלאך לבא לאהל מועד כדכתיב עד צאתו וז"ש כששמעו אחיו הכהנים בעזרה קול יוצא מהיכל נכנסו להיכל במקום שהותרו ליכנס ומצאו כף רגל כו' ותו לא מידי ובירושלמי מצאתי כמ"ש התוס':

ולא אותי קראת יעקב כו'. מבואר בכמה מקומות ששם ישראל ע"ש המעלה והחשיבות ושם יעקב ע"ש העקב ושפלות ולזה בק"ש מתחיל שמע ישראל באם קרא כדינו אבל כשאינו קורא כהוגן כהך דקורא ק"ש ומרמז בעיניו כו' נקרא בשם יעקב וקאמר ולא אותי קראת בק"ש שלא נתכוונת בקריאתך ושמעתי בזה ע"פ המדרש כשבא יעקב למצרים כתיב וירא יוסף וגו' ויבך על צואריו וגו' ויעקב לא נפל שקרא את שמע ע"כ וז"ש ולא אותי קראת יעקב שלא רמז בעיניו כו' ולא הפסיק בק"ש וק"ל:

ולא בתפלה כו'. עיין בפרש"י והתוס' פירשו שם שואל מפני היראה כו' ולא בתפלה כו' ע"ש וכה"ג יש לפרש לענין האומנים קורין בראש האילן מה שאין רשאין לעשות כן בתפלה ועוד יש דברים מותרים בק"ש ולא בתפלה:

עשה אותן קבע כו'. מפורש בילקוט שלא יהא משאך ומתנך אלא בהם כו' שלא תאמר למדתי חכמת ישראל אלך ואלמוד חכמת אומות העולם כו' ע"ש:

עובר בלאו שנאמר כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר. ויהיה לא יוכל כמו לא תוכל לאכול בשעריך וגו' דלפי פשוטו דלא יוכל שא"א מפני רבויים לא איצטריך דהא כבר אמר שהם יגעים מלדבר ועוד אם המניעה בהם שא"א מפני רבויים ה"ל למיכתב לדברם שהמניעה תלוי בהם אבל לדבר משמע שהמניעה תלוי בו מפני איסורו ודו"ק:

צרדא אמר ר"י צרתה דדא כו'. פרש"י באצבע הסמוכה לגודל היה מחבר לאגודל כו' ע"ש אבל בערוך פי' שהיא אצבע הארוכה האמצעית ועי' בתוס' פרק הקומץ:

על חדת מאי היא כו'. אחוי קידה כו'. שהוא דבר חידוש כמ"ש פ' החליל דרשב"ג עביד קידה ואין כל בריה היה יכולה לעשות כן בדורו וק"ל:

לא בנבל ולא בכנור כו'. גם שהם כלי זמר שמפיגין השינה כמ"ש עורה כבודי עורה הנבל וכנור וגו' לא היו מנערין ומפיגין שינת הכ"ג אלא בפה:

ומה היו אומרים אם ה' לא יבנה בית וגו'. זה המזמור נאמר על בנין הבית ומסיים ענין זה שהיה להם ביוה"כ ואמר שוא לכם משכימי קום ביוה"כ לבא למקדש כמו בשאר ימים וכן מאחרי שבת בשאר הימים שהיו אוכלים לחם העצבים אבל ביוה"כ שהוא יום שאין בו אכילה אינו כן אלא כן יתן לידידו שנה למנדדים שינתן כל הלילה זו וכה"ג דרשינן ליה לגבי ת"ח בפ' יוה"כ:

אמריתו אמאי לא אתי משיח כו'. משמע שהם חשבו בדור ההוא שראוי שיבא משיח וקשה אם לפי הזמן הא אמרי' ובעונותינו שיצאו מה שיצאו ואם סמכו עצמם בדור ההוא על זכות וכמ"ש זכו אחישנה זה אין סברא גם אם ידעו בנגלות מי יוכל לידע בנסתרות ונראה מתוך דבריהם שהיה זה ביוה"כ שהש"י מכפר עונם ומנוקים מכל עון כמה"ש וחשבו אמאי לא אתי משיח מיד בצאת יוה"כ שהרי עתה אין להם חטא שנתכפר להם ביוה"כ וע"ז השיב להם דאל תחשבו כן דהא האידנא יוה"כ כו' וחוטאים וזה ודאי לא נתכפר דיוה"כ אינו מכפר אלא ע"י תשובה. ואמר

הקב"ה אומר לפתח חטאת וגו'. פרש"י יצה"ר מחטיאן בע"כ עכ"ל גם שניתן לאדם הבחירה וכמו שכתוב ואתה תמשול בו וגו' מ"מ יש להם קצת התנצלות בזה שהקב"ה ברא היצה"ר ואילו לא נברא לא חטאו כדאמרי' אלמלא ג' פסוקים הללו נתמוטטו ח"ו רגלי שונאיהם של ישראל דכתיב ואשר הרעותי וכתיב כי הנה כחומר וגו' וכתיב והסירותי לב האבן וגו' ועי"ל דה"ק לפתח שיתנו לבא לידי חטאת רובץ ומביא לידי חטא וע"ד שאמרו פרצה קוראה לגנב שע"י שאינן ישינים בביתם בלילה ומשחקין ביחד וחושבים לעשות מצוה זכר למקדש זה מביא להם לידי עבירה זו. ואמר

והשטן מאי אמר כו'. גם שהוא מפורסם במדרשות שביוה"כ אין רשות לשטן לקטרג לפי שהם מנוקים מעון אבל האידנא שיש כמה עונות ביוה"כ ע"י נדנוד השינה מאי קאמר השטן. והשיב אעפ"כ אין לו רשות ביוה"כ דהשטן גימטריא שס"ד וכו' מפורש בנדרים פ"ד:

גמרא מתני ליה ר"ח ב"ר לחייא כו'. כה"ג בשבת (סו):

גמ' שם ודברת בם בם ולא בתפלה. עי' פרש"י ותוס'. ועוד נל"פ שיהא עיקר עסקך בתורה ולא בתפלה וכדאמר רבא לר"ה דהוה מאריך בצלותיה מניחין חיי עולם כו' (שבת י) וע"ש בעובדא דר"ז ור' ירמיה ושם (יא) חברים שהיו עוסקין בתורה כו' ואין מפסיקין לתפלה. ובשלהי ר"ה דר"י הוה מצלי מתלתין יומין כו':

גמ' שם ודברת בם עשה אותם קבע כו'. עי' בתר"י בברכות פ"ב בגמרא דמשנת האומנין דר"ל שיהיה כל דבריך בזה כו' מכאן שהשח שיחת חולין עובר בעשה. וק"ל דא"כ היינו ת"ק וכדדייק רבא. ולע"ד נל"פ דאתי לאפוקי דלא ירמוז כו' דלעיל וכפי' הרי"ף שם דטעמא משום דקא משוי לה עראי ולכן קבע הש"ס הכא הך ברייתא לפרש בה טעמא דלא ירמוז הנזכר לעיל ונכון בעז"ה:

גמ' שם ארי"צ על חדת. נראה דמפרש אחת דמתני' דר"ל מיוחדת כדפירש רש"י על אחד העם (בראשית כו):

רש"י ד"ה מבחוץ. כי אם בענן. הס"ד:

[רש"י ד"ה אם ה' לא יבנה בית. כלומר הזהר כו'. בירושלמי בפרקין ה"ד משמע דעל כוונה אחרת אמרוהו ע"ש] :

רש"י ד"ה מיקירי ירושלים. מחשובי ירושלים. הס"ד:

תד"ה מי (בסופו). נהי כו' אף כו' נינהו עיקרם כו'. כצ"ל בלא וא"ו:

רש"י ל״ה מחוטמו שהוא ראשון כו' אלמא הבא דרך אחוריו כו'. נ"ב נ"ל דלא דמי כי ההולך דרך אחוריו ודאי חוטמו נכנס אחרון משא״כ ההולך לפניו בידוע שרגלו קודמת. אבל נ"ל דה"ט דאענש מחוטמו לפי שהתקין מבחוץ ונהנה מריח הקטורת (וכ״כ הריטב"א) שלא במקום מצוה ובמזיד אע"ג דלא נתכוין להנות וריח לית ביה מעילה מ"מ איסורא הוא. ושאני הנאה הבאה לאדם בע"כ במקום מצוה בדלא אפשר. לפיכך בא לו העונש כאופן זה. כי תחת שהיה לו לקיים ישימו קטורה באפך הנה הוא שלח הזמורה אל אפו:

בְּנִי, אַף עַל פִּי שֶׁצְּדוֹקִין אָנוּ, מִתְיָרְאִין אָנוּ מִן הַפְּרוּשִׁים. נראה לי הכונה אל תחשוב אני עתה לבי נוטה לפרושין ולכן לא ערבו לי מעשיך אלא אף על פי דגם לעת עתה צדוקין אנחנו עם כל זה יש לנו לחוש ולירא מן הפרושין פן ירגישו בנו ויעשו נזק דהמון העם כולם נוטין אחריהם כדהוה עובדא (משנה סוכה ד, ט) 'שֶׁפַּעַם אַחַת נִסֵּךְ אֶחָד עַל גַּבֵּי רַגְלָיו וּרְגָמוּהוּ כָּל הָעָם בְּאֶתְרוֹגֵיהֶן'.
או הכונה נקיט הכא לשון מליצה לומר אף על פי שמוצדקין אנחנו בדברינו דהאמת אתנו, עם כל זה יראים אנחנו מן הפרושין.

לֹא הָיוּ יָמִים מֻעָטִים עַד שֶׁמֵּת, וְהֻטַּל בָּאַשְׁפָּה וְהָיוּ תּוֹלָעִים יוֹצְאוֹת מֵחָטְמוֹ. פירש רש"י 'לפי שהחוטם בולט ונכנס לבית ראשון לאיברים' ומקשים והלא ידיו שאוחזים במחתה מוכרח שהם יוצאים ובולטים לחוץ יותר מן החוטם ובפרט שכבר נתן גחלים על הקטורת בחוץ שמוכרח להרחיק המחתה מגופו יותר?
ותירץ בני ידידי כה"ר יעקב הי"ו דאין הכי נמי היד נכנסה קודם החוטם, אך אם היה לוקה בידיו לא היה נודע שזה היה צדוקי והקטיר בחוץ והכניס, אלא יש לומר זה חטא בדבר אחר שתפס המחתה על ידי בגד בשביל שהיתה חמה ועשה חציצה שפוסלת בעבודה ולכך לקה בידיו על דרך שנמצא ביששכר איש כפר ברקאי (כריתות כח.) דהוה כריך ידיה בשראי ועביד עבודה ונגזר עליו מן השמים שנקצצו ידיו וכנזכר בגמרא דפסחים (פסחים נז.) לכן לקה בחוטמו שהוא נכנס אחר היד קודם לשאר איברים כדי שידעו שזה לקה בעבור חטא שהיה לו בכניסה שלו שנכנס על דרך הצדוקים בעשן שהקטיר מבחוץ עד כאן דבריו נר"ו.
וראיתי להגאון חיד"א ז"ל ב'ככר לאדן' (דף קפג) שכתב על דברי רש"י ז"ל, יש מי שהקשה אמאי אצטריך רש"י להוציאו מדיוקא דהנכנס מאחוריו וכו' הרי הוא מפורש במסכת נזיר דף מג. עיין שם, עד כאן לשונו. ואנא עבדא לא ראיתי בזה ריח קושיא דרש"י בא להוכיח שהחוטם מחמת שהוא בולט הוא נכנס קודם שאר הגוף, ודבר זה מפורש במסכת שבועות הנזכר ולאו מכח דיוקא ומאי עדיפות איכא במסכת נזיר למילף הא מינה טפי ממה שאמר במסכת שבועות נהי דבמסכת שבועות נקיט זה על הנכנס דרך אחוריו מה הפרש יש לענין זה בין הא דנזיר הלא המכוון שבשניהם הוא דבר אחד דאמרינן שהחוטם מחמת שהוא בולט אינו שוה בכניסה וביציאה עם שאר הגוף, ובעל הקושיא הנזכר היה לו לדקדק על רש"י כך אמאי הביא דוגמה לזה ממה שאמר בשבועות ולא הביא ממסכת נזיר דקדים למסכת שבועות? אך באמת גם זה אינו דקדוק כל כך.
מיהו נראה דיש לדקדק על פירוש רש"י בעצמו מהך דמסכת נזיר (נזיר מג.) דמקשי בגמרא והא אי אפשר דלא עייל אצבעתא דכרעיה ברישא ועיין בתוספות שם. ואם כן השתא יש להקשות לפירוש רש"י ז"ל איך מפרש כאן משום דחוטמו נכנס תחילה והלא כאן בידו המחתה אשר תיקן מבחוץ שהניח הקטורת על הגחלים והעשן עולה ובהכרח לומר כשיכנס לא היה שוחה ראשו אלא דוחה ראשו לאחוריו כדי להתרחק מן העשן העולה מן המחתה שאוחז בידו לפניו ומתבעורת אש הקטורת, ועל כן מוכרח דאצבעות רגליו קדמי להכנס תחילה וכמו שאמרו בגמרא דנזיר הנזכר. מיהו הריטב"א כתב טעם אחר למה שלקה בחוטמו מפני שהריח מן ריח הקטורת חוץ לקודש קדשים.
ואנא עבדא נראה לי בס"ד טעם אחר להא דלקה בחוטמו, דידוע שהחוטם מספר ס"ג והוא בסוד הבינה ששם הוא שם ס"ג וידוע שיום הכיפורים הוא בסוד הבינה ונשפע מן הבינה, ולכן זה שקלקל בעבודה של יום הכיפורים שהוא בסוד הבינה לקה בחוטמו שהוא בסוד הבינה.
ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו ז"ל בעץ חיים (שער טנת"א פ"ב) שהחוטם הוא סוד רוח דכתיב (בראשית ז, כב) 'כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו' עיין שם. והנה זה קלקל בעשן הקטורת שהעלהו בחוץ והעשן הוא רוח לכך לקה בחוטם ששם הוא סוד רוח.
או נראה לי בס"ד דידוע ששם הוי"ה רמוז בחוטם האדם שהוא צורת שני יודי"ן והכותל המפסיק בין שני הנחריים הוא דוגמת וא"ו הרי כאן מספר שם הוי"ה ולכן זה שהשביעו אותו בשם הוי"ה שלא ישנה ושינה לקה בחוטמו ששם רמוז מספר שמו יתברך.
ומה שהיה לקות שלו בתולעים? נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו ז"ל בשער הכונות שיש תולעת בקדושה והוא סוד (ישעיה מא, יד) 'אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב' והוא סוד שם אב"ג ית"ץ [אָנָּא בְּכֹחַ גְדֻּלַּת יְמִינְךָ תַּתִּיר צְרוּרָה] שהוא בגימטריא תּוֹלָע [506] והוא סוד החסד המתגבר ומתגלה בכל בוקר ובוקר, ושם הזה הוא בחסד. והנה בדמיון התולע הזה שבקדושה יש כנגדו תולע אחר בסטרא אחרא בקליפה וגם הוא מתעורר בכל בוקר לכלות העולם ח"ו והשם יתברך ברחמיו מגלה התולע שבקדושה שהוא אור החסד ונכנע התולע הטמא דסטרא אחרא, וזהו סוד ענין התמיד שנאמר בו 'עוֹלַת תָּמִיד' (במדבר כח, ב-ד) כי עוֹלַת הם היפוך תּוֹלָע עד כאן דבריו, יעוין שם. וידוע שהכהן הוא בסוד החסד ולכן מעשיו מכניעין את התולע הטמא דסטרא אחרא, אך זה שהיה צדוקי ושינה ופגם בעבודתו נמצא נתן כח לתולע הטמא דסטרא אחרא ולכן היה עונשו בתולעים שהיו יוצאין מחוטמו ודוק.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בִּיצִיאָתוֹ נִגַּף. יש להקשות איך נחלקים במציאות שיש בין דברי 'תנא קמא' לדברי 'יש אומרים' הפרש גדול? ואין לפרש תרי עובדי הוו. גם יש להקשות לדברי תנא קמא למה היה מוּטָל בָּאַשְׁפָּה אם מת יקברוהו ואם עודנו חי יהיה מונח בביתו?
ונראה לי בס"ד דאותם יש אומרים מודים בכל הדברים שאמר תנא קמא ורק באו להוסיף מה שהיה מקובל אצלם תוספת דברים במעשה זו, והוא כך היה מעשה לדברי היש אומרים דאותו צדוקי שתיקן מבחוץ לא המיתו המלאך במקום הקודש אלא מת אחר שיצא מיתה משונה וביציאתו מבית קודש קדשים להיכל בא מלאך ונגפו, וסתם נגיפה היא מכה ממכות הַדֶּבֶר, והוא נגפו במכת הדבר והיא יש לה סימנים ידועים, ובעת שנגפו במכה זו חבטו על פניו וזה נתעלף מכח החבטה, והכהנים באו מקול החבטה וראו אותו ניגף במכה בין כתפיו ששם הם קצוות הידים שעשה בהם שינוי בקטורת, אך הוא לא מת אלא רק נתעלף לפי שעה וקם על רגליו והלך לביתו כי מכת הדבר בתחילתה לא תחליש הגוף לגמרי, וביציאתו מן המקדש היה שמח שמחה גדולה, ואביו הבין שזה שינה העבודה כפי דתם ואמר לו אַף עַל פִּי שֶׁצְּדוֹקִין אָנוּ, מִתְיָרְאִין אָנוּ מִן הַפְּרוּשִׁים, והוא השיב כָּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל הַמִּקְרָא הַזֶּה: 'כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת', אָמַרְתִּי: אֵימָתַי יָבוֹא לְיָדִי וַאֲקַיְּמֶנּוּ, עַכְשָׁיו שֶׁבָּא לְיָדִי, לֹא אֲקַיְּמֶנּוּ?! וכמו שאמר תנא קמא בברייתא, וזה כשהלך לביתו הוכבד עליו חולי המכה ונפל למשכב ואביו ובני ביתו כשראו מכתו היא ממכות הדבר שיש לה סימנים ידועים וזהו חולי המדבק כמו שאמרו בדבר (דברים כח, כא) 'יַדְבֵּק בְּךָ אֶת הַדָּבֶר' לכן לא הניחו אותו בבית בתוך העיר אלא הניחו אותו חוץ לעיר במקום שמשלחים המצורעים ומוכי שחין וזה המקום קרוי אַשְׁפָּה, כי עשו יאוש ממנו כשראו שהכביד עליו החולי מאד ולכך הניחו אותו שם במקום שיושבים שם מצורעין וכיוצא שיש בהם חולי המדבק וזה המקום קרוי אַשְׁפָּה ועל זה היה בירושלים שער אחד בחומה הנקרא 'שַׁעַר הָאַשְׁפּוֹת' שדרך שם יוצאין למקום האשפות והוא מקום פנוי ממהלך בני אדם כדי שלא יזוקו בו, ואחר שהוטל שם אז מת בחליו ותכף ומיד היו תּוֹלָעִים יוֹצְאִים מֵחָטְמוֹ, אף על פי שלא שהה שם עת הרבה כי תולעים אלו לא נעשו לו בטבע אלא בשביל עון שחטא בו על פי הטעמים הנזכר לעיל. ובזה מובן שלא יש סתירה בין יש אומרים ובין תנא קמא וכולהו אתנהו.

בִּקֵּשׁ לְהִתְנַמְנֵם, פִּרְחֵי כְּהֻנָּה מַכִּין לְפָנָיו בְּאֶצְבַּע צְרֵדָה. יש להקשות לפירוש הרמב"ם ז"ל שכתב בביאור המשנה דמכה בגודל עם אצבע האמצעי, איך יתיישב דברי רב יהודה שאמר צרתא דדא?
ונראה לי להיות שהאמצעי הוא משוך יותר מכל האצבעות והגודל נמוך יותר לכך נקרא האמצעי צרה לגודל, אי נמי כיון דמכה בה בחוזק וכח יותר מן השאר לכך נקרא הגודל צר ואויב לאצבע האמצעי, ועיין בתיום טוב.

וְהֵן פּוֹרְשִׁין וּבוֹכִין, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִּישׁ: כָּל הַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים לוֹקֶה בְּגוּפוֹ. ראה דְּמָעוֹת גימטריא [520] כמנין כָּשֵׁר, לכך בוכין שמא חשדו אדם כשר.

הכי קאמרי ליה משביעים אנו עליך על דעתינו ועל דעת ב"ד. ק"ל בעל דעתינו לחוד סגי ול"ל ע"ד ב"ד דהא בספ"ג דשבועות (דף כ"ט) אמרינן דכי אשתבע בתר פומיה אזלינן ולא בתר דעתיה ופריך מהא דתניא וכן מצינו כשהשביע משה את ישראל אמר להם דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא ע"ד המקום ועל דעתי ופריך לימא להו על דעתי ע"ד המקום ל"ל ומשני כי היכי דלא להוי הפרה לשבועתייהו ופי' רש"י כי היכא דתהוי השבועה ע"ד רבים דאין לה הפרה ואע"ג דאין ע"ד רבים פחות מג' כדאמ' בפ"ד דגיטין ע"ד המקום שאני והשתא הכא תקשה ע"ד ב"ד ל"ל דמסתמא הא דתנן מסרוה זקני ב"ד לזקני כהונה הרבה זקני כהונה היו ובעל דעתינו נמי סגי למהוי ע"ד רבים וא"כ בע"ד לחוד סגי ע"ד ב"ד ל"ל [וגם בע"ד ב"ד לחוד נמי סגי] דהא אין ב"ד פחות מג' [ותרווייהו ל"ל] ובשלמא התם דאע"ג דאמרי להם ע"ד המקום בהא לחוד לא סגי אי לאו דא"ל נמי על דעתי משום דאיכא למימר על דעת המקום חשיב כב' בני אדם ולא חד אלא שצריך בג' מש"ה אמר נמי על דעתי דהו"ל בג' אבל [הכא] בע"ד או ע"ד ב"ד לחוד סגי וי"ל מאן ס"ל התם דרבים הוי ג' ר' נחמן הא אית לי' ברפ"ד דגיטין (דף ל"ד) דבי תרי נמי ב"ד קרו להו דהשתא תרווייהו צריכא דאי בע"ד ב"ד לחוד ה"א על דעת בי תרי דקרואים נמי ב"ד ואי בעל דעתינו לחוד פעמים שלא יהיה בשעת שבועה אלא בשנים מזקני כהונה מש"ה השביעוהו ע"ד וע"ד ב"ד דע"י צירוף שניהם עכ"פ ג' הויין ולר"י דאמר התם אין רבים פחות מעשרה צריכי שניהם דפעמים לא יהיה עשרה אלא ע"י צירוף שניהם אלא הא ודאי קשה דפריך התם ספ"ג דשבועות (חסר כאן וחבל על דאבדין וכו'):

שכן באטב"ח דרבי חייא וכו'. עיין מה שכתבתי בעניותי בקונטריס ככר לאדן דף קפ"ג ע"א ע"ש בס"ד. ואנו ליה עינינו רחם תרחם עלינו כרב רחמיך וגודל חסדיך כי עמך מקור חיים:

יוצאין מחוטמו וכו'. עיין מ"ש בקונטריס הנזכר שם וכמ"ש בש"ס לקמן הא בפרק ראשון הא בפרק שני ע"ש בקונטריס הנזכר מה שכתבתי שם בס"ד:

והאמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא הקורא את שמע וכו' אע"ג דרב יצחק ב"ש ב"מ היה תלמידו וכדמשמע בפסחים דף ק"ו ע"ב דקאמר אכתי לא נח נפשיה דרב שכחנינהו לשמעתתי' ופ' שלשה שאכלו (ברכות דף מ"ו ע"א) אמר משמיה דרב ושאר דוכתי מ"מ פריך עלה דקאמר דרב הוה קרי ק"ש ממימרת תלמידו להיותה מימרא מוסכמת בין האמוראים ופריך על מאי דמוקי להא דרב דמחוי קבוטל דהוה קרי ק"ש מדין מוסכם ביניהם דקורא ק"ש לא ירמוז וכו'. א"נ פריך על רב יצחק ב"ש ב"מ דרבו סבר להפך. שוב ראיתי בהרי"ף והרא"ש פ' היה קורא שהביאו הא דקמן וז"ל כי הא דגרסינן ביומא פ"ק אמר רב יצחק בר מרתא משמיה דרב הקורא את שמע לא ירמוז וכו' ע"ש. והשתא ניחא טובא דפרי' מדרב גופיה וכצ"ל בסוגיין והאמר ריב"ש ב"מ משמיה דרב הקורא וכו' כמו שהביאו הגירסא הרי"ף והרא"ש:

ולא אותי קראת יעקב. אפשר לפי פשוטו דכיון דקורץ וכו' א"כ הוא חושב במילי דעלמא ואינה קריאה לשמו יתברך וז"ש עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת מלשון קריאה ולימוד כלומר שאין אתה קורא לשמי ואינה נחשבת קריאה שהפה קורא לפי הרגלו ולבו הלך חשכים בהבלי העולם ומסוגיין דפריך אדרב משמע דאף לצורך קצת מצוה וכמ"ש הרב מג"א ומדרז"ל במדרש גבי יעקב אבינו שלא נפל על יוסף ולא נשק ליוסף וכיוצא לפי שהיה קורא את שמע משמע אף לדבר גדול מאד ויש לדחות שהיה באחד ועמ"ש מהרש"א בח"א ודוק:

ודברת בם ולא בתפלה עיין מה שפירש"י ובשאלתות פ' ואתחנן ועמ"ש בעניותי לעיל בברכות דף ט"ו בס"ד:

מאי צרדא צרתא דדא וכו' בס' אור יקרות למהר"ם יצחקי הביא מי שפירש שהוא האמצעי ועיין בתי"ט וכן פי' הר"מ וכן מצאתי דקאמר בתוספתא וכו' ע"ש וק"ק דמציאה זו מהתוספת' כבר זכו בה התוס' משם הערוך והביאם התי"ט שרמז ושם הזכיר פי' הר"מ גם כן ע"ש:

הכי קאמרי ליה. האי דקאמרי ליה אתה שלוחנו לאו בעבודה קאמרי ליה אלא לענין קבלת שבועה כלומר לא לפי מחשבה שבלבך אם באת להערים בקבלת השבועה אנו משביעין אותך לפי דעתינו ודעת בי''ד: שחשדוהו צדוקי. לתקן הקטורת ולתת אותה על מחתת האש בהיכל ולהכניסה אחרי כן לבית קדשי הקדשים שכן אומרים הצדוקים כדלקמן: החושד בכשרים לוקה בגופו. דכתיב (שמות ד) הן לא יאמינו לי וגו' וכתיב והנה ידו מצורעת כשלג: וכל כך למה. השבועה הזאת למה: שלא יתקן. הקטורת מלא חפנים הניתנת ביוה''כ על המחתה כדכתיב (ויקרא טז) ומלא חפניו וגו' ונתן את הקטורת על האש וגו': מבחוץ. בהיכל היו נותנין אותה צדוקין על האש ואח''כ מכניסין שהיו דורשין אל יבא כי אם בענן כי בענן אראה (שם) וכתיב ברישא דקרא ואל יבא בכל עת אל הקדש ומשמע כי בענן עשן הקטרת יבא ואז אראה על הכפרת: מחוטמו. שהוא ראשון לאברים ליכנס לבית לפי שהוא בולט לפניו כדאמר נמי במס' שבועות (דף יז:) הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו ואפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור אלמא הבא דרך אחוריו נכנס חוטמו אחרון: מתני ליה לחייא בר רב א''ר זכריה בן קפוטל. בפ''א ומחוי ליה רב בבי''ת עשה לו סימן שהוא קבוטל בבי''ת: ירמוז יקרוץ יורה. כולן לשון אחד הן אלא שזה נופל על העינים וזה נופל על האצבעות שנאמר (משלי ו) קורץ בעיניו מולל ברגליו מורה באצבעותיו: בפרק ראשון. צריך בו כוונה שנאמר בו (דברים ו) והיו הדברים האלה על לבבך: בם. שיש לך להשמיע מה שאתה מוציא מפיך: ולא בתפלה. שהתפלה בלחש שנאמר (ש''א א) וקולה לא ישמע כך מצאתי בשאלתות דרב אחאי גאון: בם. בדברי תורה: ולא בדברים אחרים. שיחת הילדים וקלות ראש: לא יוכל איש לדבר. אין לו רשות: מתני' אצבע צרדא. מפרש בגמ': והפג. טייל להפיג שינה מעיניך עמוד והפג אחת שחוק לנו פעם אחת על הרצפה להפיג שינתך ובגמרא מפרש מאי היא: ומעסיקין אותו. בהפיגותם ובטיוליהם שלא יישן עד שמגיע זמן שחיטת תמיד של שחרית שהוא בהאיר המזרח: גמ' צרתה דדא. צרתה של זו אצבע תהי צרה לזו ומאי היא זו גודל באצבע הסמוכה לגודל היה מחברו לאגודל בחזקה ושומטה ומכה על כפו ונשמע הקול: בכוליה בי רב. בית המדרש. על חדת דרך חידוש הראה לנו: אחוי קידה. נועץ גודליו בארץ ושוחה ונושק את הרצפה ועומד כך מפורש במס' סוכה (דף נג.): אלא בפה. היו משוררין לפניו: אם ה' לא יבנה בית וגו'. כלומר הזהר בעבודתך שתהא לשם שמים שתהא לרצות שאם אינה רצויה אין טורחך עולה לכלום: שוא עמלו בוניו בו. בחנם יגעים בבנין שלא יתקיים: מיקירי ירושלים. מחשובי ירושלים עושין כך שלא היו ישנים: אלא שהיו חוטאין. משחקין אנשים ונשים יחד ובאין לעבירה: תרגומא. להאי בגבולים היכא היו חוטאין בנהרדעא:

מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד כו'. תימה דבפרק אין בין המודר (נדרים דף לה:) מיבעיא לן הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחי דידן נינהו וקאמר ת''ש ת''ש טובא התם ולבסוף לא איפשיטא ואמאי לא פשיט לה מדרב הונא בריה דרב יהושע דהכא י''ל דלא בעי למיפשט מדברי אמוראים אלא ממתני' וברייתא וכי האי גוונא צ''ל אהא דמיבעיא לן בפ''ק דב''מ (יז: ושם) ובפ' הכותב (כתובות פט:) אי אלמנה מן האירוסין אית לה כתובה ולא איפשיטא אע''ג דבכמה דוכתי בש''ס משמע בפרק נערה (שם מד. ושם) ובפרק האומר (קדושין דף סה. ושם) דאית לה כתובה כמו שהוכיח שם ר''י אלא לא בעי למיפשט אלא ממתני' וברייתא. ולי נראה דלעולם פשיטא ליה מדרב הונא בריה דרב יהושע דשלוחי דרחמנא נינהו דאי ס''ד שלוחי דידן דווקא נינהו ולא שלוחי דרחמנא כלל מי איכא מידי כו' והתם מיבעיא ליה אי שלוחי דידן קצת דהוו להו שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן או שלוחי דרחמנא דווקא והא לא מצי למיפשט מדרב הונא דאפילו אי שלוחי דידן נמי הוו מקרבי אע''ג דאנן לא מצינן למיעבד כיון דאף שלוחי דרחמנא נינהו ומילתא דרב הונא בריה דרב יהושע דאמר [לאו] שלוחי דידן נינהו לא נפקא מיניה מידי לענין מודר הנאה דבין אי שלוחי דידן דווקא נינהו בין אי שלוחי דרחמנא נמי נינהו אסור במודר הנאה דקא מהני ליה אלא נראה דנפקא מינה אי אמר בעל הקרבן לא בעינא דלקרביה [כהן] שבאותו משמר אלא כהן אחר אי אמרינן שלוחי דידן דווקא הא אמר לא בעינא ולא נקריב ליה כהן שבאותו משמר בעל כרחו ואי אמרינן שלוחי דרחמנא נינהו נהי נמי דמפרשינן אף שלוחי דרחמנא נינהו עיקרם שלוחי דרחמנא נינהו ולאו כל כמיניה לעכב על ידם שלא יקריבוהו כהני משמר.: בם ולא בתפלה. נראה לי. בם שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ולא בתפלה דאמרינן (ברכות דף ל:) אפילו מלך שואל בשלומו לא ישיבנו אפי' נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק: