ברכות מט ע"ב

דף מט - ב

אמר ליה גידל בר מניומי: מאי טעמא עביד מר הכי?

אמר ליה, משום דאמר רבי שילא אמר רב "טעה חוזר לראש". חזר גידל ושאל: למה צריך לחזור, והא אמר רב הונא אמר רב "טעה - אומר "ברוך שנתן לעמו ישראל וכו"?

אמר ליה רב נחמן: וכי לאו איתמר עלה "אמר רב מנשיא בר תחליפא אמר רב, לא שנו שאומר ברכה זו במקום ההזכרה ששכח, אלא באופן שעדיין לא פתח והתחיל בברכת "הטוב והמטיב", אבל אם נזכר שטעה אחר שכבר פתח ב"הטוב והמטיב", ^[38] חוזר לראש! וגם אני נזכרתי אחר שהתחלתי "הטוב והמטיב" ולכן הוצרכתי לחזור לראש ברכת המזון. ^[39]

אמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר רב נחמן אמר שמואל: טעה ולא הזכיר "יעלה ויבא" של ראש חדש בתפלה, וסיים להתפלל, מחזירין אותו, ומתפלל כל התפלה כדי להזכירו בתוך התפילה. אך אם שכח "יעלה ויבא" של ראש חודש בברכת המזון, אין מחזירין אותו.

אמר ליה רב אבין לרב עמרם: מאי שנא תפלה שמחזירין אותו, ומאי שנא ברכת המזון שאין מחזירין אותו?

אמר ליה: אף לדידי קשיא לי, ושאילתיה לרב נחמן, ואמר לי: מיניה דמר שמואל שחידש הלכה זו, לא שמיע לי טעמו, אלא נחזי אנן מה טעם החילוק ביניהם:

תפלה, דחובה היא, מחזירין אותו, כי גם חיוב ההזכרה בו הוא חובה, וצריך לחזור כדי להשלים חיובו. אך ברכת מזונא שחיובה תלוי ברצונו, דאי בעי אכיל פת ^[40] אי בעי לא אכיל, לכן אין מחזירין אותו. ^[41] ורק אם נזכר קודם שהתחיל לברך "הטוב והמטיב", אומר את הברכה שהוזכרה לעיל. ^[42]

הקשה רב אידי בר אבין על הטעם שהציע רב עמרם: אלא מעתה שאינו חוזר משום שאינו חייב לאכול פת, וכי בשבתות וימים טובים, דלא סגי דלא אכיל, כי חייבים לאכול בהם פת, ^[43] הכי נמי דאי טעי ולא הזכיר "רצה" או "יעלה ויבא" - הדר [חוזר ומברך] ? אמר ליה רב עמרם: אין! [אכן, השוכח הזכרה בשבת או ביום טוב חוזר ומברך], ועל כך מצינו דאמר רבי שילא אמר רב: "טעה חוזר לראש".

שב רב אידי ותמה: והא אמר רב הונא אמר רב: טעה אומר "ברוך שנתן וכו'"? השיבו רב עמרם: וכי לאו איתמר עלה: "לא שנו - שמברך "ברוך שנתן וכו'" - אלא באופן שלא פתח ב"הטוב והמטיב", אבל אם כבר פתח בהטוב והמטיב, חוזר לראש.

שנינו במשנה: עד כמה מזמנין, עד כזית, רבי יהודה אומר עד כביצה: דנה הגמרא: למימרא דרבי מאיר [ש"סתם משנה" הוא אמרה], חשיב ליה שיעור "כזית", ואילו רבי יהודה מחשיב רק את שיעור "כביצה", וזה טעם מחלוקתם לגבי השיעור המחייב בברכת המזון ובזימון ^[44].

והא איפכא שמעינן להו, דתנן [פסחים מט א] "וכן [כמו הדין שהוזכר קודם לו, שהמוצא חמץ בפסח שצריך לשורפו, כך גם] מי שיצא מירושלים ונזכר שהיה בידו בשר קודש, ונפסל ביציאתו מחומת העיר, וטעון שריפה, ומדרבנן צריך לשורפו במקום שראוי לאוכלו, אך הקלו בדין זה, שאם עבר את המקום הנקרא "צופים" [כי רק עד מקום זה הוא יכול לראות את בית המקדש ^[45]] - יהא שורפו במקומו, ואם לאו חוזר לירושלים, ושורפו בהר הבית, לפני ה"בירה" [מקום המיועד לשריפת קדשים פסולים], וכששורפו שם יכול לקחת מעצי המערכה לצורך השריפה. עד כמה הם חוזרים? - רבי מאיר אומר בין זה היוצא עם בשר קודש, ובין זה שמצא חמץ ברשותו - שניהם שיעורם ב"כביצה", ואילו רבי יהודה אומר זה וזה שיעורם ב"כזית". ונמצא שרבי יהודה מחשיב את שיעור "כזית" ורבי מאיר מחשיב את שיעור "כביצה", ולהיפך משיטותיהם במשנתנו.

אמר רבי יוחנן: מוחלפת השיטה - צריך להפוך את דבריהם במשנתנו, כי באמת רבי מאיר סובר שהשיעורים ב"כביצה" ורבי יהודה סובר ב"כזית". ^[46]

אביי אמר: לעולם לא תיפוך, כי אפשר לחלק בין השיעורים הנדרשים לזימון ולשריפת חמץ ובשר קדש, שהרי הכא במשנתנו, בקראי פליגי, ^[47] רבי מאיר סבר "ואכלת" זו אכילה, "ושבעת" זו שתיה, ^[48] ואכילה שיעורה בכזית כמו שאר הלכות התלויים ב"אכילה". ורבי יהודה סבר כי אף שכל "אכילה" שיעורה בכזית, לגבי ברכת המזון נאמר "ואכלת ושבעת" ומשמעו אכילה שיש בה שביעה, ואיזו זו - כביצה.

ואילו התם - לגבי חזרה לשריפת בשר קודש - בסברא פליגי, רבי מאיר סבר כי השיעור המחייב את חזרתו הוא כשיעור שגורם לטומאתו, ^[49] ונמצא כי מה טומאתו תלויה בשיעור "כביצה", אף חזרתו אינו חייב אלא אם נמצא בידו כביצה, ורבי יהודה סבר, שהשיעור המחייב את חזרתו הוא כשיעור איסורו לאכילה משום "קדשים פסולים", ונמצא כי מה איסורו בכזית, אף חזרתו בכזית.

מתניתין:

כיצד הוא הנוסח שבו מזמנין? - בשלשה מסובין, המזמן אומר "נברך שאכלנו משלו", וכולל עצמו עמהם. בשלשה והוא [אם הסבו שלשה חוץ ממנו, דהיינו מארבעה עד עשרה מסובין], שגם בלעדיו היו חייבים בזימון, הרי הוא קורא להם לזמן, ולכן אומר "ברכו שאכלנו משלו".

בעשרה, אומר "נברך אלהינו שאכלנו משלו". בעשרה והוא, שגם בלעדיו היו חייבים בהזכרת השם, אומר "ברכו אלוהינו שאכלנו משלו". ^[50]

אחד [בין אם היו] עשרה מסובין, ואחד [ובין אם היו] עשרה רבוא [מאה אלף] מסובין, נוסח הזימון שוה, כי מעשרה ואילך אין שינוי נוסף בנוסחו.

אך יש שנחלקו בדין זה ואמרו שיש שינויים נוספים בנוסחו, וכדלהלן: [וטעמי השיטות מבוארים בהמשך המשנה]. ^[51]

במאה מסובין, הוא [המזמן] אומר "נברך ה' אלהינו שאכלנו משלו", במאה והוא, אומר "ברכו". ובאלף, הוא אומר "נברך לה' ^[52] אלהינו אלהי ישראל", באלף והוא, אומר "ברכו".

ברבוא [עשרת אלפים מסובין], אומר "נברך לה' אלהינו אלהי ישראל אלהי צבאות יושב הכרובים ^[53] על המזון שאכלנו ^[54] ", ברבוא והוא, אומר "ברכו".

כענין [כעין הנוסח] שהוא מברך, כך המסובין עונים אחריו, ולכן ברבוא הם עונים: "ברוך ה' אלהינו אלהי ישראל אלהי צבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו".

ומביאה המשנה את דברי התנא שסובר שיש שינוי בנוסח הזימון גם למעלה מעשרה מסובין: רבי יוסי הגלילי אומר: לפי רוב הקהל הם מברכים, ולכן בזימון של מאה מוסבין יש להוסיף על נוסח הזימון של עשרה, וכן באלף וברבוא, שנאמר [תהלים סו כז] "במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל" ו"מקהלות" בלשון רבים משמעותו שיש כמה דרגות ב"קהל", ולכל דרגה נקבעה ברכה בנוסח שונה.

ומביאה המשנה מאידך את דברי התנא שסובר שאין שינוי בנוסח הזימון למעלה מעשרה מסובין:

אמר רבי עקיבא: יש ללמוד מה מצינו מתפילה בבית הכנסת, שגם רבי יוסי הגלילי מודה כי אין חילוק בנוסחה, אלא מעשרה ומעלה אחד מרובים ואחד מועטים אומר "ברכו את ה'", והוא הדין בנוסח הזימון, שמעשרה ומעלה אין בו שינוי. ^[55]

רבי ישמעאל אומר: נוסח "ברכו" בתפלה כך הוא: "ברכו את ה' המבורך".

גמרא:

אמר שמואל: אף על פי שאם יש שלשה או עשרה חוץ מהמזמן, יכול הוא לומר להם "ברכו" כי חיוב הזימון או הזכרת השם חל גם בלעדיו, מכל מקום עדיף שיאמר "נברך", כי לעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל המברכים יחד. ^[56]

מקשה הגמרא ממשנתנו: תנן: בשלשה והוא אומר "ברכו", ומשמע שעדיף לומר "ברכו" כי מכבד בכך את שאר המסובין, כאומר להם הרי אתם מרובים ויכולים לזמן גם בלעדי, ^[57] ויקשה לשמואל, שהרי הוא מוציא עצמו מכלל המברכים?

מר סבר חזרתו כטומאתו מה טומאתו בכביצה. עיקרה בתורת כהנים יכול יטמא כל שהוא ת"ל אשר יאכל הא אינו מטמא אלא בכביצה ובגמרא דיום הכפורים (דף פ) אמרינן תניא ר' אומר כל איסורין שבתורה בכזית חוץ מטומאת אוכלין בכביצה כו' מנלן א"ר אבהו אמר ר' אלעזר דאמר קרא מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול לאוכלו בבת אחת שיערו חכמים שאין בית הבליעה יתר מביצת תרנגולת ולענין איסורין אמרי' (סוכה ו) ארץ זית שמן ארץ שרוב שיעוריה כזיתים ועיקרו בתורת כהנים אשר תאכל אין אכילה בפחות מכזית ובגמ' דפרק גיד הנשה (חולין דף צו) אמרי' ור' יהודה אכילה כתיבה בה ואכילה בכזית והתם נמי אמרי' (שם דף קב) אבר מן החי צריך כזית מ"ט אכילה כתיב ביה ואכילה בכזית וכמוה רבות בתלמוד ומינה ילפינן לנוגע ולנושא ששיערו חכמים כזית כדתניא בתורת כהנים [בפרשת אמור] והכי איתא בת"כ [שם בפ' שמיני] נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה את שאין לה טומאה אלא אכילה וכו' יכול נבלת בהמה מטמא בגדים בבית הבליעה מק"ו ת"ל בה בה אתה מטמא בבית הבליעה ואין אתה מטמא בנבלת בהמה בבית הבליעה א"כ למה נאמר האוכל ליתן שיעור מה האוכל בכזית אף הנוגע והנושא בכזית:

בשלשה והוא אומר ברכו.

אמר שמואל לעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל ואסיקנא דנברך עדיף למה נהגו העם בספר תורה לומר הקורא ברכו ואינו אומר נברך ופירוקה כי הקורא בס"ת כיון שהצריכוהו לומר המבורך לא יצא מן הכלל והרי בירך הוא תחלה קודם הצבור ובברכת המזון אם הוא אומר ברכו את שאכלנו משלו הרי הוציא את עצמו מן הכלל והכי אמרינן בתלמוד ארץ ישראל שמואל אמר אני איני מוציא את עצמי מן הכלל התיבון הרי הקורא בתורה אומר ברכו אמר ר' אבין מכיון דהוא אומר המבורך אף הוא אינו מוציא עצמו מן הכלל והוא פירוק יפה וחביב:

ר' מאיר סבר ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתייה ואכילה בכזית. פירוש ר' מאיר עביד לקרא תרי מילי אכילה ושתיה כיון דכתיב בקרא חטה ושעורה דהיינו אכילה וכתיב ביה גפן וזית ושמן דמשכחת לה בשתיה אהדרינהו כולהו בכלל ברכה דאע"ג דארץ הפסיק הענין כדאמרן בכיצד מברכין ההוא לאיפלוגי בין ברכה לברכה לומר דלא דמו ברכות הדדי אבל כולהו חייבין בברכה ושמעינן מינה לדברי ר' מאיר דברכה אחת מעין שלש דעל הגפן וה"ה לשבעת המינין כולן דבר תורה הן דבכלל ברכת המזון הן ונפקא מינה למי שנסתפק אם בירך אם לא שחוזר ומברך מה שאין כן בשאר ברכות לעיל פרק כיצד מברכין ובפרק מי שמתו וכן בפרק במה מדליקין וכך אמר בעל הלכות וברכת המזון וכן ברכת שבעת המינין דחיובא דאורייתא נינהו חוזר ומברך אבל שאר ברכות דרבנן לא הדר ומברך.

לא שאנו אלא שלא פתח בהטוב והמטיב אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש. וכן הלכתא. וחוזר לראש פירש הר"ם במז"ל (ברכות פ"ב, הי"ב) ורבותינו הצרפתים ז"ל: חוזר לראש הברכות כולן דהיינו הזן. וטעמא קאמרי שהרי כיון שגמר כל ברכות התורה אע"פ שלא גמר הטוב והמטיב כיון שהיא אינה אלא מדבריהם הרי הוא כאילו גמר כל הברכה וחוזר לראש ממש. ואינו מחוור בעיני כלל, שאם אתה אומר כן אפילו כי לא פתח בהטוב והמטיב נמי יחזור לראש שהרי גמר כל ברכות התורה. אלא נראין דברי הראב"ד ז"ל (שם בהשגות) שכתב שאינו חוזר אלא לראש הברכה דהיינו בונה ירושלים, דלא גרעה ברכת הטוב והמטיב מן הרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו שחוזר לראש העבודה ואינו חוזר לראש התפלה.

תפלה דחובה היא מחזירין אותו בברכת המזון דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל אין מחזירין אותו. פירוש: לאו למימרא דלא אכיל כלל, דראש חודש נמי אסור בתענית (תענית יז, ב), אלא דאי בעי לא אכיל פת, אלא מיני תרגימה דאינו טעון ברכה לאחריו שיזכיר בה מעין המאורע. ומינה שמעינן דהא דאסיקנא דבשבת וימים טובים דעל כרחיה אכיל מחזירין אותו, הני מילי לילה הראשון של פסח וליל ראשון של סוכות דוקא, שהיא חובה באכילת פת דגמרינן לה חמשה עשר חמשה עשר מחג המצות שקבעו חובה הכתוב מבערב תאכלו מצות (שמות יב, יח), הא כולהו שאר עונות דיום טוב ואפילו דיום טוב ראשון אין מחזירין אותו דאי בעי לא אכיל פת, וכדאיתא נמי במסכת סוכה (כז, א) גבי י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, ומינה נמי שמעינן דבשבת ע"כ אכיל פת ומשום דכתיב ביה עונג ואין עונג בלא אכילת פת. ומיהו בסעודה שלישית כתב ר"ת ז"ל שאינו צריך לפת, והילכך אם טעה באותה סעודה אין מחזירין אותו. ואחרים אומרים שאף היא צריכה פת וכדמשמע קצת בכתובות בפ' המדיר (סד, ב) גבי אוכלת עמו ליל שבת ויומו. ושם כתבתיה בארוכה בס"ד.

שבתות וימים טובים דעל כרחו אכיל הכי נמי דהדר א"ל אין, והאמר רב הונא טעה אומר ברוך שנתן וכו'. קשיא לי מאי קא מקשה מדר' הונא דהיינו נמי חזרתו כשחזר ואומר ברוך שנתן. ולאו מילתא היא, אלא דברוך שנתן לאו חזרה היא אלא כשחוזר לראש הוא שנקרא חזרה. ומכאן נ"ל להביא ראיה דהא דשמואל ודרב הונא לא פליגי אהדדי כלל, אלא רב הונא אמר דאפילו בשל ר"ח אם טעה ונזכר קודם שיפתח בהטוב והמטיב אומר ברוך שנתן, ושמואל נמי מודה בה. ושמואל אמר דאי פתח הטוב והמטיב בשל ראש חדש אינו חוזר ובהא אפילו רב הונא מודה בה דמסתמא לא עבדינן פלוגתא בינייהו. וכן פסקו הגאונים ז"ל והראב"ד ז"ל דברוך שנתן לאו חזרה היא. אבל הר"ז הלוי ז"ל חולק עליהם ואמר דשמואל ורב הונא פליגי. וקיימא לן כשמואל דבשל דבריהם הלך אחר המיקל. ודברי הגאונים ז"ל עיקר. והלכך ראש חודש שחל להיות בשבת כיון דעל כרחיה אכיל, אפילו טעה בשל ראש חודש בברכת המזון מחזירין אותו לראש הברכה דהיינו לנחמה, ואין צריך לומר בשלא פתח הטוב והמטיב שאומר ברוך שנתן, ואפילו בכל ראשי חדשים נמי אומר ברוך שנתן.

עד כמה מזמנין עד כזית. אורחא דמילתא נקט והוא הדין לכל ברכת המזון בלא זימון.

אם עבר צופים וכו'. פירש רש"י ז"ל (פסחים מט, א): מקום היה סמוך לירושלים שקרוי צופים. והקשו עליו בתוספות שאם כן היה לו לשנות וכמדתו לכל רוח, וכענין שאמרו בפסח שני בפסחים (צג, ב) איזה היא דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח. אלא פירוש צופים כל שיכול לצפות משם את ירושלים, לפי שכשעבר מקום ראית ירושלים לא הטריחוהו לחזור ולשרוף לפני הבירה, אבל כל שהוא קרוב כל כך שעדיין רואה את ירושלים, הטריחוהו לחזור ולשורפו לפני הבירה כדי לביישו על שלא נזהר עליו.

הכא בקראי פליגי ר"מ סבר ואכלת ושבעת, ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה, ואכילה בכזית. ורבי יהודה סבר ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה, הוי אומר כביצה. מכאן נראה דכזית לרבי מאיר וכביצה לרבי יהודה הוי דאורייתא דהא בקראי פליגי. ורב עוירא דאמר בפרק מי שמתו (ברכות כ, ב) דכזית וכביצה מדרבנן אית ליה כר' יוחנן דאמר מוחלפת השיטה. ומיהו אנן כאביי סבירא לן דבתרא הוא. ויש מי שפירש דהכא אסמכתא בעלמא ולעולם מדאורייתא שביעה גמורה בעינן. ומיהו אף רבי יוחנן משמע דסבירא ליה דכזית מדאורייתא מדגרסינן בירושלמי בפרק כיצד מברכין (ה"א): ר' יוחנן נסיב זיתא ובריך לפניו ולאחריו והוה רבי חייא בר בא מסתכל ביה, א"ל רבי יוחנן בבלאה מה את מסתכל בי לית לך כל שהוא ממין שבעה טעון ברכה לפניו ולאחריו, אית ליה ומה צריכה ליה מפני שגלעינתו ממעיטו, ולית ליה לר' יוחנן מפני שגלעינתו ממעיטו, אית ליה ומה עבד ליה רבי יוחנן בריה שאני שכן אפילו פרידה אחת של ענב ואפילו פרידה אחת של רמון מברך עליו. ומיהו אפשר דמדרבנן קאמר.
וקיימא לן כר"מ דאמר בכזית משום דסתם מתניתין כותיה, ורבי יוחנן נמי קאי כותיה דאכל זית מליח וברך עליו תחלה וסוף, ולעיל (ברכות מח, א) נמי אמרינן ולהוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן דאלמא בכזית דגן חייב ברכה לעצמו והילכך מוציא את הרבים ידי חובתן.

מה טומאתו בכביצה וכו'. לפי מה שכתב ר"ת ז"ל דאוכלין אין מקבלין טומאה בפחות מכביצה ניחא. אבל לדברי רש"י ז"ל שכתב דאפילו כל שהוא מקבל טומאה צריך לפרש כאן דלטמא אחרינא קאמר.

אמר שמואל לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל. פירוש: שלא יאמר ברכו אלא נברך. והקשו עליו בירושלמי (פ"ז, ה"ג): הרי ברכת התורה הרי הוא אומר ברכו. אמר רבי אבין מכיון דהוא אומר המבורך הרי הוא אינו מוציא עצמו מן הכלל. ע"כ. ואם תאמר והכתיב (תהלים לד, ד): גדלו לה' אתי. יש לומר דכיון דאמר אתי הרי הוא כולל עצמו עמהם.

למימרא דר"מ חשיב ליה כזית ור' יהודה חשיב ליה כביצ' והא איפכ' וכו' וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שבידו בשר קודש. פירוש לעיל מינה איירי בהולך לשחוט את פסחו ונזכר שיש לו פת בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו יבטל בלבו ועלה קאמר וכן מי שיצא וכו' אם עבר צופים שורפו במקומו. פי' שנפסל ביציאתו חוץ דכיון דעבר צופים לא אטרחוה לחזור אבל אם לא עבר צופים חוזר ושורפו לפני הבירה. פירוש בהר הבית יש שם בית גדול ששורפין שם פסולי מוקדשין קלים כדאמרינן בזבחים פ' טבול יום כך פירש"י ז"ל. ובתוספות פירשו [דמקדשין קלים מדינא לא צריכי לפני הבירה אלא דרבנן גזור אטו קדשים חמורים. וצופים פירש"י ז"ל שהוא שם מקום שרואה משם בית המקדש, ולא נהיר תינח לאותו רוח שהוא שם ולרוח אחר מאי שיעורא אית ביה והוה ליה למיתני וכמדתו לכל רוח וכמו שאמרו בפסח שני בפ' מי שהיה טמא אי זו היא דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח אלא צופים הוא כל מקום שיכול לצפות ולראות משם את ירושלים לאיזה רוח שיהא וכל שהוא קרוב משיעור זה אטרחוהו רבנן לחזור כדפרישית לעיל וכל שעבר זה השיעור לא אטרחוהו ובמקומו שורפו:

והכא בקראי פליגי ר' מאיר סבר ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה. דאשתיה נמי חייב רחמנא ברכה כי היכי דלא תימא דוקא אענבים חייב רחמנא ברכה ולא איין דאישתני (למעליותא) כיון דאינו גוף הפרי. ומ"מ ליכא למימר דליחייב ג' ברכות כמו בפת דמסתמא ליכא למימר אלא דאהדריה לכללא כלומר לכלל שבעת המינין שאינן טעונין אלא ברכה אחת מעין ג'. ומאן דלית ליה הך דרשא יליף לה דכיון דאישתני למעליותא ודאי לא נפיק מידי ברכה. ובשמן נמי כתב זית שמן משמע דאשמן נמי מברך מדאפקיה בהאי לישנא. מ"מ שמעינן מהא דברכה מעין ג' דאורייתא דמדר' מאיר שמעינן לה ביין וה"ה בשאר מיני שבעה ונפקא מינה למי שנסתפק אם בריך עליה אם לאו שחוזר ומברך, וכן כתב הרב בעל הלכות ז"ל:

מה טומאתו בכביצה. לפי מה שפירש ר"ת ז"ל דאוכלין אין מקבלין טומאה בפחות מכביצה אתי שפיר אבל למה שכתב רש"י ז"ל דלטמא אחרים בעינן כביצה אבל לקבל טומאה אפי' בכזית נצטרך בכאן לפרש כטומאתו לאחרים:

[גמרא] אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל. פירוש דלא לימא ברכו. והקשו בירושלמי בברכת התורה הרי אדם מוציא עצמו מן הכלל ומשני כיון דאמר המבורך הדר לכללא ובהא נמי ניחא לן קושיא אחריתי דהא כתיב הבו גודל אלא דאיכא למימר דהא קאמר לאלהינו וכן בגדלו לה' דהא הדר ואמר אתי וכל כי האי גונא בכללא הוא. וא"ת כיון שאומר ברוך שאכלנו כמו האחרים [אמאי נברך עדיף] וכתב הראב"ד ז"ל מפני קושיא זו היה אומר שאין המזמן חוזר ואומר ברוך אלא חוזר ומתחיל למקום שפסקו לברכת הזן ומפרש שזהו למקום שפסק שאמרו למעלה בריש פרקין. ואין בזה ראיה דא"כ לטעמיך למה להו בירושלמי למימר טעמא משום המבורך דהא התם נמי חוזר ואומר ברוך אשר בחר בנו וכו' שהרי הוא מברך על קריא' התורה אלא שאנו רוצי' שבברכה עצמה שהוא מתחיל בה יכלול בה עצמו כך כתב ה"ר אברהם ז"ל. וא"ת למאי דתירצו בירושלמי תינח לר' ישמעאל דאמר במתניתין דצריך לומר המבורך אלא לר' עקיבא דאמר ברכו את ה' ותו לא מאי איכא למימר. הא לא תיקשי לך דאיהו ממאי דנהיגי קא מקשה ליה דנהגינן למימר ברכו ולא נברך ואיהו נמי אהדר ליה כפום מנהגא דנהוג עלמא כר' ישמעאל דשמואל ודאי גופיה לא אמרה אלא למצוה מן המובחר אבל לעיקר דינא ברכו ונברך שוין:

ואם לא נזכר עד שפתח בברת הטוב והמטב בשבת יו"ט חוזר לראש ר"ל לראש ברכת המזון וכן היא שיטת גדולי הרבנים והמחברים, אבל גדולי המפרשים כתבו שחוזר לראש ברכת נחמה שאף הם אומרים שאותם נסחאות של הרחמן הם תחנונים שאחר תפלה והרי אמרו בכיותא בזה לשומע תפלה כל שרגיל בתחנונים, והדברים נראים כדעת ראשון ובר"ח אף לשטתנו אם פתח בהטוב והמטיב הואיל ואי בעי לא אכיל אין צריך להחזיר כלל ולא להזכירו אף בקצור דברים, וחולו של מועד אף הוא נדון כר"ח לענין זה, ואם נסתפק אם הזכיר אם לא הזכיר יש אומר שאינו חוזר כלל ואפילו בקצור דברים אינו צריך להזכיר, ואע"פ שבתפלה חוזר אף בר"ח הדין נותן כן שהתפלה אינו רשאי לפטור עצמו ממנה אבל ברכת המזון בר"ח רשאי הוא לפטור עצמו ממנה שאם אינו רוצה אינו אוכל מה שאין כן בשבת וי"ט ואע"פ שר"ח אסור בתענית וכמו שאמרו עליו בשני של תענית ר"ח דאורייתא אפשר בפירות:

מה שביארנו שי"ט אי אפשר בלא אכילת פת, שמא תשיב והלא בסוכה ומצה אמרו שאין חיוב אלא לילה ראשונה ואם כדבריך הרי אי אפשר לאכילת פת בלא סוכה, אין זה כלום שהרי אפשר באכילה עראי לדין סוכה ובבצקות של עכו"ם ומצה עשירה לדין מצה, או שמא כך פירושו איני חייב אלא לילה ראשונה מתורת סוכה ומצה אלא מתורת י"ט, יש מפרשים בזו ששבת וי"ט דיו בפירות ואע"פ שאין בהם ברכת המזון אפשר בפירות של ז' המינים שהן במעין ג', ולדעת תלמוד המערב שמטעין להזכיר בה מעין המאורע ובר"ח אינו צריך אף לפירות שלא נאסר בו אלא תענית הבא מצד אבל וצער, ובשבת מיהא לדברי הכל טעון פת דעונג כתיב ביה ואין עונג בלא פת, ואף בזו פרשו אחרוני הרבנים שסעודה שלישית אין צריכה פת אלא כל שהוא במעין ג' אלא שבמקומה נראה שהיא צריכה פת, ומכאן כתבו שבשבת שחל ר"ח בתורה מחיזירים אותו אף בשל ר"ח הואיל וחוזר חוזר לכל, ויש בזו דרכים אחרים לחלוק בהם את התעניות אי זה מותר ואי זה אסור ובמסכת תענית וי"ט יתרחבו בהם הדברים בע"ה:

מי שהיה בידו בשר קדשים קלים ושכח ויצא עמה חוץ לירושלם אם עבר צופים הואיל ועבר תחום הקודש שורפו במקומו ואם לאו אם אין בו כזית אינו טעון כלום, ואם יש לו כזית חוזר ושורפו בירושלם בביתו ואם אין לו בית שורפו בבית הבירה והוא בית הגדול שבהר הבית ששם שורפים פסולי המוקדשים ושורפו מעצי המערכה, וצופים זה פרשו גדולי הרבנים שמקום היה חוץ לירושלם ובתוספות הקשו א"כ היה לו לומר וכמדתה לכל רוח, ופי' מקום שרואין את ירושלים הא משעבר מקום ראייתה אין מטריחים אותו ואפשר שמקומות היו בהרים ההם סביב לה שהיו צופים עומדים שם לראות מהם בכל רוח:

איסור בשר קדש כבר ידעת שהוא בכזית אבל שיעורו לטומאה אוכלין בכביצה בד"א לטמא אחרים אבל לקבל טומאת אוכלין אפילו בכל שהוא, ויש חולקים לומר שאף בקבלת טומאה דוקא בכביצה, ויש מפרשים שבפחות מכביצה ואף בכל שהוא מקבל טומאה אבל אינו מקבל הכשר לטומאה אלא בכביצה וכבר ביארנו במסכת חולין בפרק אותו ואת בנו:

לענין ביאור זה שאמרו וכן מי שיצא מירושלם וכו' חוזר לראש השמועה שאמרה היה הולך לשחוט את פסחו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ואם לאו יבטל בלבו ועליה אמר וכן מי שיצא מירושלם וכו':

המשנה הרביעית כיצד מזמנין וכו', כוונת המשנה לבאר תכונת הזמון הן בג' והן בי' הן ביתר מזה ואמר על זה שבג' אומר נברך שאכלנו וכו' ואם היה ג' והוא כלומר ג' חוץ מן המברך עד שאינו צריך להם לשיעור זמון אומר ברכו שאכלנו משלו וכן הדין בעשרה לנברך לאלהינו ובעשרה והוא אורמ ברוך הוא אלהינו, אחד עשרה ואחד עשר רבוא שאין תכונת זמון מקבלת שנוימי' ולמעלה, ופרשו בגמ' דרישא ר' עקיבא ומה שאמר אחר כן בק' אומר לה' אלהינו ובאלף אומר לה' אלהינו אלהי ישראל וברבוא מוסיף בה יושב הכרובים ר' יוסי הגלילי היא, והוא שאומר לפי רוב הקהל הן מברכים, כלומר שהתכונה מקבלת שנוי מי' לק' ומק' לאלף ומאלף לרבוא, והשיבו ר' עקיבא מה מצינו בבית הכנסת דאחד מרובים ואחד מועטים אומר בקריאת ספר תורה ברכו את ה' ואינו משתנה למאה ואלף ורבוא אף בזמון כן ומג' לי' מודה לו שמוסיף בו ואומר נברך לאלקינו וכן לעולם:

מדרך הדקדוק כתבו רבי' שאין לומר נברך לאלקינו ר"ל שאין לשון ברכה נקשרת באות הלמד אלא שיאמר נברך אלקינו כדכתיב אברך את ה' וגו', ונעתקו ממחלוקת זה למחלוקת קריאה בספר תורה שר' עקיבא אומר ברכו את ה' ור' ישמעאל אומר ברכו את ה' המבורך והלכה כר' עקיבא בזמון שאין לו להוציא עצמו מן הכלל, וכר' ישמעאל בקריאת ספר תורה, אלא שאף בזמון אין הלכה כר' עקיבא מכל וכל שאף בי' והוא אומר נברך ולא ברכו:

נמצא כלל הדברים שנענין זמון מג' עד י' אומר נברך שאכלנו משלו והם עונים ברוך אלקינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו, והקורא בתורה אומר ברכו את ה' המבורך ושאלו בתלמוד המערב והרי עכשיו מוציא עצמו מן הכלל, והשיב מכיון שהוא אומר המבורך לא הוציא עצמו מן הכלל, זהו פירוש המשנה, ופסק שלה ומה שבא בגמ' על זה הוא שאם אמר ברכו בג' והוא אור בעשרה והוא אע"פ שלא כתקון חכמים עשה אין מחזירין אותו, והוא שאמרו והנקדין (ר"ל מדקדקים ביותר) תופסים אותו בכך ומ"מ אין מחזירין אותו:

אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש. וכאן אין עקירת הרגל אחר אלא סילוק סדר הברכות דאורייתא הוי כמו הפסקה, וי"מ כיון דעדיין לא סיים הטוב והמטיב אין צריך לחזור [לראש] ברכת המזון דלא גרע ברכת הטוב והמטיב ממי שרגיל לומר תחנונים לאחר תפלתו שאם טעה ולא אמר של ר"ח בעבודה כל זמן שלא סיים לומר תחנונים אין צריך לחזור כל התפלה הכא נמי כל זמן שלא סיים ברכת הטוב והמטיב אינו צריך לחזור לברכת הזן אלא חוזר לתחלת בונה ירושלים, ולא מסתבר לי דשאני התם דשלש אחרונות כברכה אחת שהרי אם טעה ולא הזכיר בשים שלום בספר חיים בעשרה ימים שבין ר"ה ליום הכפורים וכן וכתוב לחיים במודים לדברי ר"י דכתב דמחזירין אותו אינו חוזר לאותה ברכה שדילג בה אלא לתחלת רצה דהנך ג' חשובות ברכה אחת לענין דילוג וכן ברכת המזון חשובות כלם כברכה אחת וצריך לחזור לראש:

דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל. לאו משום דמותר להתענות בר"ח כדאמרינן פ"ק (דר"ה) [דתענית דף י'] ובמגלת תענית דאסור להתענות אלא ה"ק אי בעי לא אכיל דבר שצריך ברכת המזון שאפשר שיאכל פירות או ירקות רק שלא יתענה:

שבתות וימים טובים דלא סגיא ליה דלא אכיל. משמע הכא דבי"ט לא סגי בלא פת דבר שצריך אחריו ברכת המזון וקשה דבפ"ק דסוכה [דף כ"ז.] קאמר גבי מתניתין דקאמר ר' אליעזר י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה וטעמא, דר' אליעזר דכתיב תשבו כעין תדורו מה דירה אחת ביום ואחת בלילה אף סוכה ורבנן דאמרי אין לדבר קצבה סברי כדירה מה דירה אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל אף סוכה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל (ועוד) [וע"כ] היינו דלא אכיל פת כלל דאי אכיל פת חייב לאכול בסוכה, הילכך נראה הא דקאמר הכא ימים טובים דלא סגיא דלא אכיל היינו דוקא בליל י"ט הראשון של פסח ובליל י"ט הראשון של חג והא דאמרינן בפ"ב דביצה [דף ט"ו:] ובפ' אלו דברים בפסחים [דף ס"ח:] גבי י"ט חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש דברי ר' יהושע אפשר בבשר ופירי דאין בהם ברכת המזון, ומיהו קשה דמשמע ימים טובים דומיא דר"ח ור"ח דוקא ביום דאלו בלילה אפילו בתפלה אין מחזירין דאין מקדשין את החדש בלילה, הילכך נראה לרבינו יהודה דחייב אדם לאכול פת בי"ט משום שמחה כדאמרינן חלקהו חציו לאכילה ועיקר האכילה הוא לחם, והא דקאמר בסוכה מכאן ואילך רשות דאי בעי לא אכיל ה"ק רשות משום סוכה אבל לעולם חובה הוא לשם שמחת י"ט, ותימא הא בהא תליא דכיון שהוא אוכל צריך שיאכל בסוכה, וי"ל דמשכחת לה כגון שהוא מצטער מפני ירידת גשמים ואינו חייב לאכול בסוכה אבל חוץ לסוכה חייב לאכול משום שמחת י"ט ודוקא מלילה ראשונה ואילך רשות אבל בלילה ראשונה בכל ענין חובה ואפילו יורדין גשמים חייב לאכול כזית בסוכה דילפינן מחג המצות:

עד כמה מזמנין. ה"ה ברכת המזון בלא זימון אלא רבותא אשמעינן דאפילו עד כזית מזמנין:

אם עבר צופים. פרש"י מקום הוא [ששמו צופים] שרואים ממנו בהמ"ק, ולא נהירא דא"כ הוה ליה למימר וכמדתה לכל רוח כדאמרי' בפ' מי שהי' טמא [דף צ"ג:] אי זו היא דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח, הילכך נראה דצופים אינו שם מקום אלא שם כללי בכל מקום שיוכל לראות בית המקדש משם כדאמרינן בתוספתא איזהו צופים הרואה ואינו מפסיק ובתוספתא דסוטה תניא גבי מערכי המלחמה הצופים ופי' בכ"מ שיוכל לראות מלחמה משם:

ושורפו לפני הבירה. לאו משום דכל שפסולו בקדש באש תשרף, ואמרינן בפ' כל שעה שצריך לשורפו בעזרה דא"כ אפילו אם עבר צופים נמי כיון דמדאורייתא הוא ועוד דדוקא בקדשי קדשים ובאימורי קדשים קלים הוא דאמרינן הכי כדאיתא בפרק כל שעה אלא מדרבנן החמירו בקדשים קלים אטו קדשי קדשים וכי עבר צופים לא אטרחוהו רבנן לחזור:

ר' מאיר סבר ואכלת זו אכילה ובכזית. נראה [דהני קראי אסמכתא בעלמא נינהו] מדאמרי' בפ' מי שמתו [דף כ':] והם מדקדקין בעצמן עד כזית ועד כביצה ש"מ שיעורא דרבנן וקרא אסמכת' בעלמא הוא, ואמרי' נמי בפ"ב [דף כ':] כגון דאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן ופרש"י שלא אכל אלא כזית, ואמרינן נמי בפ' ב' דסוכה דר' צדוק אכל פחות מכביצה ולא ברך וה"ה פחות מכזית לר"מ ואי כזית או כביצה הוי מן התורה ופחות משיעור זה אין צריך לברך כדחזינן בעובדא דר' צדוק א"כ במאי משכחת לה הא דאמרינן בפ' מי שמתו דאכל שיעורא דרבנן דחייב לברך מדרבנן, והא דאמרי' לעיל [דף מ"ח] ולהוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן לאו משום דכזית הוי שיעורא דאורייתא דאפילו לא אכל כלל הי' יכול להוציא מן התורה כדפי' לעיל בעובדא דשמעון בן שטח, ונראה דהלכה כר"מ דאמר] בכזית אע"ג דקיי"ל דר"מ ור' יהודה הל' כר"י הכא קם ליה ר' יוחנן בשיטתיה דאכל כזית מליח וברך עליו תחלה וסוף ואמרי' לעיל נמי אינו מוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן (ועוד] ר' יוחנן נמי אמר מוחלפת השיטה, וכן פסקו ר"ח וה"ג ושאלתות דרב אחאי פרשת והיה עקב דהלכה כר"מ דאמר כזית אע"ג דלענין יה"כ [בעינן] ככותבת היינו טעמא משום יתובי דעתא, וכן לענין שתיה נראה שצריך לברך על היין לאחריו אפילו שתה פחות ממלא לוגמיו אע"ג דלענין יה"כ בעינן מלא לוגמיו לענין ברכת היין לא בעינן כולי האי כמו שחלקתי לענין אכילה, וגם לענין קידוש אמרי' בפ' ערבי פסחים [דף ק"ח דבבציר מרביעית סגיא, ודוקא בברכה אחרונה בעי שיעורא אבל ברכה ראשונה אפילו כל דהו דאסור ליהנות בעולם הזה בלא ברכה ולעיל בפ' כיצד מברכין כתבתיו:

בשלשה אומר נברך. וא"א לומר ברכו משום דהוי משמע שיכולין לזמן אפילו בשנים אע"ג דכתיב קרא גדלו לה' כיון דכתיב אתי הוי כמו נברך ה"ר יוסף:

נברך אלהינו. ולא גרסי' לאלהינו בלמ"ד דגבי שיר והודאה כתיב בלמ"ד כמו שירו לה' הודו לה' וכן גדלו לה' אבל גבי ברכה לא מצינו בזה הלשון והכי איתא בסדר רב עמרם:

אמר שמואל (לעולם) אל יוציא אדם [את] עצמו מן הכלל. ירושלמי אמר שמואל אין מוציא אדם עצמו מן הכלל מתיבי הרי ברכת התורה הוא אומר ברכו א"ר אבין מכיון שאומר המבורך אינו מוציא עצמו מן הכלל, וה"ר יהודה ברצולני כתב בשם רב סעדיה גאון שהעולה לס"ת אחר שאמר ברכו והשומעים אומרים ברוך ה' המבורך לעולם ועד גם הוא יש לו לחזור ולומר ברוך [ה'] המבורך דכי היכי דאמרינן לעיל שהמברך ברכת המזון חוזר למקום שפסק ואומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו כמו שאמרו האחרים ה"ה נמי הכא חוזר ואומר מה שאמרו האחרים ואע"פ שאמר המבורך ולא הוציא עצמו מן הכלל ה"נ המברך כשאומר נברך אינו מוציא עצמו מן הכלל ואפ"ה חוזר ואומר ברוך שאכלנו משלו:

תנן בשלשה והוא אומר ברכו. קס"ד השתא דברכו עדיף דברכו היינו ציווי לברך את השם אבל נברך אינו אלא נטילת רשות:

בד"ה אם עבר כו' ששמו צופים ול"נ דא"כ הל"ל וכמדתו כו' כצ"ל:

בד"ה ר"מ סבר כו' דלפי מה שמחליף ר' יוחנן קאמר ר"י בכזית כו' עכ"ל ק"ק מהיכא פסיקא להו דמוחלפת השיטה היינו הך דהכא לענין זימון ואימא דהך דהתם וכן מי שיצא מירושלים כו' הוא מחליף ודו"ק:

ע"ב אחד עשרה ואחד עשרה רבוא כו'. כבר ידעת כי כל העשיריות קודש והוא מקור ותכלית לכל המספרים ובמעלה הא' דהיינו פ"א עשרה והעשרים הוא מעלת הב' ב"פ עשרה וכן כולם עד מאה שקונה לו שם אחר שהוא חוזר למעלת הא' והוא כי פ"א מאה הוא י"פ עשרה והב' מאות הוא מעלת הב' והכ' וכן כלם עד אלף שהוא חוזר למעלת הא' והיו"ד והק' כי פ"א אלף הוא עשרה מאות ובדמיון הזה ברבוא אחד שהוא עשרה פעמים אלף והשתא לת"ק דהיינו רע"ק ס"ל כיון דהעשרה הוא המקור לכל המספרים אין חילוק בין עשרה ובין עשרה רבוא שי"ל נברך אלהינו שהוא למעלה מכל עשר קדושות ור"י הגלילי יליף מקרא מדכתיב במקהלות ברכו בלשון רבים ולא כתיב בקהל ברכו וגו' דכל בי עשרה שכינתא שריא וקהל ועדה מקרי אלא ללמדך דלפי רוב הקהל מברכים דהיינו לפי מה שנתוסף העשיריות וקונה לו שם חדש דהיינו מאה ואלף ורבוא שהם כלם כח מספר העשרה כמ"ש עי"ז נתוסף בו קדושה להוסיף בדבר שבקדושה כדמסיק בק' נברך ה' אלהינו כו' וכן כלם ויש לדקדק דפליגי הני תנאי בברכו שבברכת המזון ולא פליגי בברכו ובקדושה שבבהכ"נ וקרא דבמקהלות ברכו וגו' אינו מפורש דאיירי בבה"מ וי"ל דפליגי בבה"מ שהיא ברכה המפורשת בתורה ואכלת ושבעת וברכת ובהכי איירי ודאי קרא:

גמרא א"ל רב אידי בר אבין לר"ע מ"ש כו'. כצ"ל:

שם אכילה שיש בה שביעה ואיזו זו כביצה. ל"י איזו שביעה יש בכביצה. ולכאורה הנל"פ דהכי אסמכוה דאמרינן בשבת (ק"מ ב') בר ב"ר דלא נפישא ליה ריפתא לא ליבצע בצוע וע"ש בפירש"י ובמש"כ שם בס"ד. וביומא אמרינן אין בה"ב מחזיק יותר מכביצה ויהיה פי' הכתוב (לפי האסמכתא) ואכלת (שיעור) ושבעת (כמות אכילה בב"א כדי לשבוע) והוא מלא בית הבליעה. ובשבולי הלקט בסי' מ' ראיתי דקרי לביצה שביעת גרון ונראה דר"ל שהגרון מלא ושבע עי' סוכה (מ"ט ב') ובפירש"י שם ד"ה פוקקין. אולם עומד לנגדינו הא דאמרי' ביומא (ע"ט ב') השתא כביצה שבועי משבעא דעתא לא מיתבא. וצ"ל דקי"ל לרבנן דכביצה משביע קצת. וכן מצינו בסוכה (כ"ו א') כדטעים בב"ר ועייל לכלה והוא כביצה כדמוכח שם (ר"ד כ"ז) ובפרש"י אלמא דמשבע קצת:

במשנה אחד עשרה ואחד עשרה רבוא. בשנ"א פי' דר"ל דשוים לענין זה דמזמנין בשם רק החילוק הוא במאה כו'. לכאורה פי' נגד הגמרא דמוקי הא ריה"ג הא ר"ע ועי' פ"ה דנזיר מ"ה בתוי"ט:

[רש"י ד"ה לפני הבירה. מקום כו' ששורפין פסולי קדשים קלים כדאמרי' בזבחים כו'. שם ליתא פסולי קדשים קלים] :

שם ד"ה א' עשרה הא קתני סיפא במאה הוא אומר כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה אי בעיא. והא הוי ר"ח כו' במג"ת. וכ"כ בתענית (י"ב א') סד"ה ואם. ולכאורה תמוה דהא ר"ח הוה מה"ת כדאיתא בר"ה (ר"ד י"ט) ואולי מפרשים דהא דאמר שם ר"ח דאורייתא ר"ל דהוה מועד מה"ת (וכמ"ק בפירש"י) אבל התענית בו אינו מה"ת. ועי' בשו"ע או"ח ס"ס תק"ע במ"א ובהגר"א ז"ל:

תוס' ד"ה נברך. אבל גבי ברכה לא מצינו זה הלשון. המדקדקים כתבו ברך בפיעל נקשר לרוב עם את וגם עם למ"ד (דה"א כ"ט, נחמיה י"א) וצ"ע:

אכילה שיש בה שביעה כו'. נ"ב דשיערו חכמים בית הבליעה מחזיק ביצת תרנגולת והנאת הגרון חשיבה אכילה כדאיתא ספג״ה:

תוס' ד"ה ר"מ. דלפי מה שמחליף ר"י קאמר רבי יהודא בכזית. נ״ב ליכא למידק דלמא לא מחליף ר"י הא דהכא אלא ההיא דפסחים. משום דפסיקא להו לתוס' דר' יוחנן סבר שעורא דכזית כדמסיק ר"י הכא. ומסתבר טעמיה דס״ל כדקיי"ל בכל דוכתא כר"י במקום ר״מ. משו״ה ניחא להו לאוקמי חלוף דר״י במתניתין דפרקין:

בא"ד דהא קם ליה ר"י לשיטתו לעיל דאינו מוציא רבים כו'. נ״ב לפמ"ש תוס' לעיל שם (בסד״ה עד) לא מוכחי מידי ודוק (וע' רש"א ע"ד תוס' שם. ומבואר בראשונים דעיקר הטעם משום דבעינן דבר שנתחייב בבהמ"ז מדרבנן)

תוס' ד"ה אם עבר צופי' כו' הוי לשון ראיה. עי' לקמן סא ע"ב ברש"י ד"ה מן הצופי':

תוס' ד"ה ר"מ סבר כו' ולענין שתיה אומר ר"י דיש להחמיר ולברך. ק"ל היאך שייך להחמיר לברך הא בברכה ספיקא להקל וצ"ע:

גמרא, אמר רבי יוחנן מוחלפת השיטה [והיינו דת"ק אית לי' דמזמנין עד כביצה ור' יהודא סבר עד כזית.] כתבו בתוס' וקי"ל בכזית דלפ"מ שמחליף ר' יוחנן קאמר ר' יהודא בכזית, ור"מ ור' יהודא הלכה כר"י וגם לאביי דלא מחליף כו' מ"מ הכא קיי"ל כר"מ דהא קאי ר' יוחנן בשיטתו לעיל דאינו מוציא רבים ידי חובתו עד שיאכל כזית. תימא לי מה זה ראי' הא ר"י סבר דמוחלפת השיטה, ולדידי' סובר ר' יהודא בכזית, מש"ה פסק כן דר"מ ור"י הלכה כר"י אבל לאביי י"ל דבעי כביצה דהלכה כר"י נגד ר"מ ומה ראי' מדר"י לאביי:

תוס' ד"ה ר"מ סבר וכו' ולענין שתי' אומר ר"י דיש להחמיר ולברך [אפילו בפחות ממלא לוגמיו, ואינו דומה ליוה"כ דבעי ככותבת]. קשה לי איך שייך להחמיר ולברך, דאם הוא ספק אינו רשאי לברך כמו כל ספק ברכות, ועיין במג"א [סי' ר"ט ס"ק ג'] שהקשה כזה על תוס' ברכות [די"ב ע"א] ובתשובה כתבתי ליישב קושיי' המג"א אבל בכאן ישאר התימה:

אב"ה איתי להציג קצת ממה שראיתי כתוב מאאמ"ו ני' בגליון רבינו יונה ברכות וסדר הדפין הוא באלפסי דפוס א"ד:

בפירש"י והדר לרישא לתחלת בה"מ כדאמרן גבי תפלה עקר את רגליו חוזר לראש וכו' עס"ה. וכתב הרשב"א בחידושיו שכן כתב הרמב"ם ורבותיו הצרפתים כדברי רש"י אלא שהרמב"ם הוסיף טעם במה שתלה הדבר בפתח הטוב והמטיב היינו כיון שהוא גמר כל הג' ברכות דאורייתא והטוב והמטיב אינה אלא מדרבנן מש"ה הוי כעוקר רגליו שחוזר לראש התפילה וה"נ חוזר לתחילת ברכת הזן כו' ולפ"ז משמע דדוקא בטעה ולא הזכיר של שבת וי"ט שייך לומר כן כיון שנתקנו בבונה ירושלים שהיא סיום הג' ברכות דאורייתא משא"כ בהנך דאמרינן לעיל שאם לא הזכיר בברכת הארץ ברית ותורה וחיים ומזון כיוצא בו דשיטת רוב הפוסקים שמחזירין אותו היינו דחוזר לתחלת ברכת הארץ ולא להזן דהא לא דמי לעוקר את רגליו כיון שעדיין לא גמר הג' ברכות שהן מן התורה. אלא שהרשב"א כתב בשם הראב"ד שחולק על שיטת רש"י והרמב"ם דהא אפי' בתפלה אמרינן דאם רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אפילו עקר רגליו אינו חוזר לראש וא"כ אטו מי גרע הטוב והמטיב מתחנונים שאחר תפלתו וכו' ע"ש בל' הרשב"א. וע"ז כתב הרא"ש ז"ל בשמעתין דאפ"ה שאני בה"מ שכל הג' ברכות אינן אלא כברכה אחת מש"ה חוזר לראש שהוא ברכת הזן אם כן לפ"ז משמע דבהנך דלעיל דהיינו ברית ותורה כו' נמי צריך לחזור לברכת הזן ולשון הפוסקים לא משמע כן וצ"ע ודו"ק:

בתוס' בד"ה אי בעי אכיל וכו' עס"ה. מה שיש לדקדק בדבריהם בזה כתבתי בחידושי סוכה דף כ"ו גבי י"ד סעודות ע"ש:

פיסקא עד כמה מזמנין וכו' למימרא דר"מ חשיב ליה כזית ור"י כביצה והא איפכא שמעינן להו וכו'. נראה דסברת המקשה דא"כ הך פלוגתא דר"מ ור"י היינו לענין שיעורא דרבנן דמדאורייתא ודאי בעינן שביעה גמורה ואם כן שפיר תליא פלוגתא דר"מ ור"י בענין חשיבות דלר"י כיון דכזית חשוב בכל דוכתי אפילו לענין עונשין וסתם אכילה נמי בכזית מש"ה חשוב נמי הך שיעורא לענין בה"מ דמדרבנן בעי ברכה ולר"מ דאמר כביצה היינו משום שיש בו מיהא כדי שביעה קצת כדמסיק נמי אליבא דאביי מש"ה הוי שיעור חשוב. ועוד יש לומר דהך מילתא גופא דכביצה יש בו כדי שביעה קצת היינו משום דכתיב גבי טומאה מכל האוכל אשר יאכל ושיערו חכמים שהוא כדי שיעור כביצה שאין בית הבליעה מחזיק יותר מש"ה מקשה שפיר והא איפכא שמעינן להו כן נראה לי מוכרח לפי שיטת התוס' שכתבו בד"ה עד כמה בפשיטות דפלוגתא דר"מ ור"י לאו דוקא בברכת זימון אלא אפי' בבה"מ עצמה והיינו מה"ט דפרי' בסברת המקשה וה"ה לאוקימתא דאביי דאמר בקראי פליגי וכפי' התוספות דהיינו לאסמכתא בעלמא. מיהו לפי שיטת רש"י במשנתינו נראה דאי אפשר לפרש כן מדכתב דנפקא מינה בפלוגתא דר"מ ור"י לענין אם המזמן יכול להוציא אחרים י"ח וכו' א"כ משמע להדיא דלענין בה"מ עצמה לא נפקא מינה מידי בהך פלוגתא דלכ"ע בכזית צריך לברך כדפרישית התם והיינו משום דלשון עד כמה מזמנין משמע ליה הכי דלא פליגי אלא בזימון אבל בבה"מ לכ"ע בכזית כדקתני רישא והשמש שאכל כזית וא"כ לפ"ז אפשר ג"כ לומר דמסברת המקשה גופא נמי משמע ליה הכי מדמדמה פלוגתא דר"מ ור"י לענין זימון לפלוגתא דשיעור שריפת טומאה והיינו ע"כ משום דמשמע ליה דבחשיבות תליא מילתא דעיקר מצות זימון תליא בקביעות ודרך חשיבות כנ"ל ועיין עוד בסמוך ודו"ק:

בתוס' בד"ה ר"מ סבר ואכלת וכו' ואומר הר"י דהני קראי אסמכתא בעלמ' נינהו דמדאורייתא בעינן שביעה גמורה וכו' עכ"ל. וקשיא לי בשלמא למ"ד כביצה שפיר מצינן למימר דנהי דמדאורייתא בעינן שביעה גמורה אפ"ה מדרבנן אפילו בכביצה נמי דאסמכוהו אקרא דושבעת כיון דבכביצה יש בו כדי שביעה קצת משא"כ בהא דמסיק אביי דמ"ד בכזית היינו משום דדריש ושבעת זו שתייה ואם כן בכזית נמי סגי דסתם אכילה בכזית דאכתי שתייה מאן דכר שמי' ומי דוחקיה לפרש כן דלפ"ז פליגי ר"מ ור"י בתרתי דפליגי בשיעור אכילה ופליגי נמי בשתייה ובפשיטות הו"ל לאביי למימר דמ"ד בכזית לית ליה האי אסמכתא כלל אלא דדריש ושבעת כפשטיה דבעינן שביעה גמורה כיון דקושטא דמילתא הכי הוא לשיטת התוס' לכ"ע אלא דמדרבנן החמירו אפילו בכזית כיון דסתם אכילה בכזית והא דבעינן בשריפת קדשים כביצה היינו משום דבסברא פליגי וצ"ע ליישב שיטת התוספות וסייעתם בזה דלע"ד סוגיא זו מכרעת כשיטת הפוסקים שהביא הרשב"א ז"ל בחידושיו דלאביי שיעור דכזית וכביצה דר"מ ור"י היינו מדאורייתא ממש ופליג אדר' עוירא דאמר לעיל ואני לא אשא פנים לישראל שדקדקו על עצמן בכזית ובכביצה ויתכן יותר לפמ"ש בסמוך דלסברת המקשה ולרבי יוחנן דאמר מוחלפת השיטה ודאי הנך שיעורי דרבנן דבחשיבות תליא מילתא מדמדמה לשריפת קדשים ור' עוירא סבר כר' יוחנן:

ומה שהביאו התוס' עוד ראיה מהא דאמרינן לעיל שם בהאי דבן מברך לאביו היינו שיעורא דרבנן וע"ז לא תירץ הרשב"א בחידושיו כלום נראה דהיינו משום דהרשב"א לשיטתו דבלא"ה לא ס"ל כהך אוקימתא דרבינא דמוקי לה בהכי שלא אכל אלא שיעורא דרבנן כדי לדחות דלא נפשוט האיבעיא דבה"מ דאורייתא ואם כן לפי מה שפסק הרשב"א לעיל כרבא דאה"נ דנשים בבה"מ דאורייתא אם כן לפי זה מוקמינן להך ברייתא דבן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה כפשטה אפילו בשיעור דאורייתא כדמסיק הרשב"א ז"ל בשם הירושלמי דהיינו בשענה אחריהן כל מה שאומרים ע"ש:

אלא דלפ"ז אפילו לשיטת התוס' והפוסקים דקי"ל כהך אוקימתא דרבינא שלא לפשוט האיבעיא ובדאכל שיעורא דרבנן איירי אפ"ה שפיר מצינן למימר דלאביי ר"מ ור"י בשיעורא דאורייתא פליגי למר בכזית ולמר בכביצה ואפ"ה מיתוקמא שפיר הך ברייתא דאשה מברכת לבעלה ובן מברך לאביו בדאכל שיעורא דרבנן והיינו משום דהך ברייתא סברה כמ"ד מדאורייתא בכביצה וא"כ שיעור כזית הוי מדרבנן אבל למ"ד דמדאורייתא בכזית אה"נ דלא אשכחן שיעורא דרבנן כלל כן נ"ל וצ"ע ליישב שיטת התוס' וסייעתם שסוברים דאסמכתא בעלמא היא ודוק היטב:

בא"ד וקי"ל בכזית דלפי מה שמחליף רבי יוחנן וכו' ר"מ ור"י הלכה כר"י וכו' עס"ה. ולכאורה אין זו ראיה מספקת מהאי דר"מ ור"י הלכה כר"י דהא אשכחן בסוכה בפ' הישן דמייתי מתניתין מעשה דר' צדוק שהביאו לו אוכל פחות מכביצה ולא בירך אחריו וכתבו שם רש"י והתוס' דהיינו משום דסבר כמ"ד הכא בכביצה וא"כ הא קי"ל דאין דבריו של אח' במקום שנים והו"ל ר"י חד לגבי ר"מ ור"צ ועוד דקי"ל מעשה רב והנראה בזה דעיקר ראיות התוס' היינו במה שהביאו מהא דאמר ר"י לעיל עד שיאכל כזית דגן. אלא דבהא נמי קשיא לי טובא שהרי התוס' כתבו לעיל בהאי דר' יוחנן גופה בד"ה ט' שאכלו דגן דודאי מעיקר דינא דאפי' לא אכל כלל יכול להוציא אחרים י"ח מהאי דפ' ראוהו ב"ד דכל ישראל ערבין אלא הא דבעינן שהמברך צריך שיאכל כזית דגן היינו כדי שיוכל לומר נברך שאכלנו משלו א"כ לפ"ז ממילא דאין מקום גם לראיה זו להכריע דהלכה כמ"ד בכזית ויש ליישב ועמ"ש שם בחידושינו. ומה שהביאו התוס' עוד ראיה מהאי דפ' כ"מ דר"י אכל כזית מליח ובירך עליו תחלה וסוף עמ"ש בחידושי סוכה שם במעשה דר' צדוק בלשון התוספות ואין להאריך כאן יותר ודו"ק:

במשנה כיצד מזמנין בג' אומר נברך בעשרה אומר נברך אלקינו. ולכאורה יש להביא ראיה ממשנתינו דהעיקר כגירסת התוס' לעיל ד' מ"ו שהביאו גירסת הברייתא וברכת זו ברכת הזימון את ה' אלקיך זו ברכת הזן והכי איתא נמי בירושלמי א"כ לפ"ז שפיר משמע מפשטא דקרא דאין לברך בשם אלא מברכת הזן ואילך שהן ברכות גמורות משא"כ ברכת הזימון דסתמא כתיבא וברכת משמע דהיינו בלא שם לפי שאינו אלא הזמנה בעלמא והא דמברך בשם ביו"ד היינו משום דמיקרי קהל דקרינן בהו במקהלות ברכו אלקים משא"כ לפי גירסת הספרים שלנו דגרסינן את ה' אלקיך זו ברכת הזימון אם כן משמע להדיא דיש להזכיר בה השם ומה חילוק יש בין ג' ליו"ד דהא סתם זימון היינו בג' כדאיתא בריש פירקין אם לא שנאמר דאף למאן דיליף ברכת הזימון מאת ה' אלקיך אפ"ה אינו אלא אסמכתא בעלמא ולעולם דעיקר הזימון אינו אלא מדרבנן ועמ"ש בזה לעיל ולענ"ד עדיין צ"ע:

אלא מעתה שבתות וכו' והאמר רב הונא וכו' ואין לחלק דשאני בהמ"ז דאפשר לתקן ע"י ברוך אשר נתן משא"כ בתפלה שלא תיקנו אשר נתן משום הפסק כמו"ש הב"י בשם מהר"ם כמו שהבאתי לעיל דזה ניחא לפי החמת דאם כבר פתח הטוב גם בבהמ"ז לא תיקנו אשר נתן משא"כ לפי דעת המקשה שלא ידע עדיין מזה וא"כ גם אם פתח הטוב אומר אשר נתן אחר שגומר ברכת הטוב והמטיב א"כ גם בתפלה הי' אפשר שיאמר אשר נתן אחר שיגמור כל התפלה דשוב לא שייך הפסק ובזה הבנתי על שהוצרך מהר"ם לומר שהטעם משום הפסק ולא ניחא לי' בהטעם אשר כתבתי לעיל דשמונה עשר תיקנו תשעה עשר לא תיקנו וכן בשבת ויו"ט שבעה תיקנו שמונה לא תיקנו דא"כ לא הי' שייך ברכת אשר נתן בתפלה כלל אפילו בגמר תפלה והי' נסתר קושיית הגמרא כאן והא דבאמת לא אמרינן כאן שמונה עשר תיקנו וכו' כדלעיל דף ל"ג בהבדלה היינו משום דזה לא שייך כלל לענין שכחה דזה לא תיקנו חכמים כי אם הדבר נעשה במקרה והגע בעצמך ששכח יעלה ויבוא שחוזר לרצה אם עדיין לא עקר רגליו הרי הוא אומר ברכות כפילות וא"כ יש יותר משמונה עשרה אלא ודאי דדבר הנעשה במקרה על ידי שכחה ליכא טעם זה ויש לחלק דכאן אין כאן הוספת ברכה חדשה רק כופל ברכות שכבר אמר:

תוס' ד"ה איבעי וכו' ומיהו אומר רבינו יהודה וכו' והא דלא כתבו התוס' דמשום יו"ט סגי כשאוכל כזית ולענין סוכה מחשב זה אכילת עראי ופטור מן הסוכה נראה דדעת התוס' כיון דכזית זה חובה הוא משום יו"ט לא מחשב עראי דחובתו עשאתו קבע וחייב לאכול בסוכה ובטור סימן תרל"ט לא משמע כן דהטור כתב שם דליל הראשון כיון שהוא חובה טפי וכו' עיין שם משמע דשאר סעודת יו"ט אף שהוא חובה יכול לאכול חוץ לסוכה אם אינו אוכל רק כזית:

בא"ד צריך לחזור ולאכול בסוכה לאחר שיפסקו הגשמים וכו' מדבריהם משמע דבשעת ירידת גשמים אפי' בליל ראשון לא שייך חובת סוכה וכן הוא דעת הרשב"א בתשובה הביאו הב"י בסימן תרל"ט והביא שם דעת פוסקים אחרים דבלילה הראשון אפילו גשמים יורדים חייב בסוכה ולענ"ד בלילה הראשון אם בשמים יורדין ימתין שעה ושתים אולי יפסקו וכשרואה שאינן פוסקים יאכל בסוכה כי אולי לא יפסקו כלל אבל לא יברך ברכת הסוכה ואם אחר אכילתו פסקו הגשמים חייב לאכול בסוכה ויאכל כביצה ויברך לישב בסוכה ויוצא לכל הדיעות וכמו כן אם פסקו הגשמים באמצע האכילה הראשונה יברך באמצע הסעודה לישב בסוכה:

במשנה בשלשה וכו' בעשרה והוא אומר ברכו והנה בבהכ"נ אומר ברכו אף שאין שם רק עשרה בצמצום עם הש"ץ נראה דהוא מטעם שכתבו התוס' בד"ה לעולם אל יוציא וכו' בשם הירושלמי דכיון שאומר המבורך אינו מוציא עצמו מן הכלל לכך גם הוא מצטרף לומר ברכו ואמנם לדברי ר"ע שגם בבהכ"נ אינו אומר המבורך הדק"ל איך אומר בעשרה בצמצום ברכו ובשלמא למה דאמר שמואל אל יוציא עצמו מן הכלל ליכא קושיא מדברי ר"ע דאיכא למימר דבהא גופי' פליגי ר"י ור"ע דר' ישמעאל אית לי' הך סברה דלא יוציא עצמו מן הכלל ור"ע לית לי' הך סברה ופסק שמואל כר' ישמעאל כדמסקינן באמת לקמן דנהוג עלמא כר"י והא דהקשה על שמואל מרישא דמשנתינו דאתיא כר"ע כדלקמן היינו שהמקשה הי' סובר הפירוש במשנתינו דבשלשה והוא אומר ברכו היינו דוקא ברכו ואינו רשאי לומר נברך וא"כ לא שייך זה לפלוגתא דר"י ור"ע וכדמשני אף ברכו שפיר מצינן למימר דתליא בפלוגתא אם נברך עדיף או ברכו עדיף וממילא ניחא מלתא דשמואל אבל מ"מ קשה היכא אמרינן לר"ע בעשרה בצמצום עם הש"ץ ברכו ולכן נלע"ד דמכאן ראי' לסתור דעת הב"ח בסימן קצ"ב שפסק דבשלשה אם אמר ברכו לא יצא י"ח והמג"א בס"ק א' השיג עליו וכיון שאנו רואים שעכ"פ בבהכ"נ יכול לומר בעשרה אף עם הש"ץ פוסק ר"ע דאומר ברכו אף שאינו מסיים המברך א"כ בבהמ"ז עכ"פ בדיעבד יוצא בברכו הן בעשרה והן בשלשה והא דבבהמ"ז עכ"פ לכתחלה אינו יכול לומר ברכו ובבהכ"נ אפילו לר"ע אומר לכתחלה ברכו היינו משום דע"פי רוב יש בבהכ"נ יותר מעשרה והש"ץ אינו יכול להשגיח על זה שהרי אלו נכנסים ואלו יוצאין כמו"ש התוס' בד"ה אמר ר"ע מה מצינו וכו' לכך תיקנו שיאמר תמיד ברכו דעדיף טפי לר"ע ואן להקשות כיון דר"ע אית לי' סברת התוס' דבבהכ"נ אלו נכנסים ואלו יוצאים א"כ מאי השיב לריה"ג מבהכ"נ דיש לומר דר"ע אית לי' דמחמת זה תיקנו ברכו שהוא עדיף אבל לח בשביל זה ימעטו בשבחו של מקום אם בבהמ"ז מברכין לפי רוב הקהל גם בבהכ"נ אין למעט השבח ויהי' מוטל על הש"ץ להשגיח על זה ומדלא תיקנו בבה"כ כן ש"מ שאין שום חילוק בין עשרה למאה ולרבוא כלל:

שבתות וי"ט דלא סגי דלא אכיל וכו' עיין מ"ש התוספות והרשב"א בחי' והרא"ש בפסקיו והר"ן בסוכה ויש לי שקלא וטריא בדבריהם והארכתי בתשובותי בס"ד. ועמ"ש הרב דבר משה ח"א ח"מ סי' קכ"ג ומה שהקשה על הרא"ש לק"מ ועוד יש להשיב בדבריו ודוק:

והדר לרישא. לתחלת ברכת המזון כדאמרינן (לעיל דף כט:) גבי תפלה עקר את רגליו חוזר לראש התם הוא דאיכא עקירת רגלים אבל הכא סיום הברכה הוא עקירת רגלים: מי שיצא מירושלים. לעיל מיניה מיירי ההולך לשחוט את פסחו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו יבטל בלבו וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש ונפסל ביציאתו חוץ לחומה: אם עבר צופים. מקום שיכול לראות בהמ''ק: לפני הבירה. מקום בהר הבית שיש שם בית הדשן גדול ששורפין פסולי קדשים קלים כדאמרינן בזבחים בפרק טבול יום (דף קד:): זה וזה. חמץ ובשר קודש: חזרתו כטומאתו גרסינן. שיעור חזרתו כשיעור טומאתו מידי דחשיב לענין טומאה חשיב זה לענין חזרה: מתני' בשלשה והוא אומר ברכו. דהא בלאו דידיה איכא זימון וכן כולם: אחד עשרה ואחד עשרה רבוא. כלומר הכל שוה משראויים להזכיר את השם אין צריכין לשנות ובגמ' פריך הא קתני סיפא במאה והוא אומר כו': לפי רוב הקהל הם מברכים. כמו שאמר שיש חילוק בין מאה לעשרה ובין מאה לאלף ובין אלף לרבוא והא דקתני אחד עשרה ואחד עשרה רבוא ר''ע היא דאמר מה מצינו בבית הכנסת משהגיעו לעשרה אין חילוק בין רבים בין מועטים אף כאן אין חילוק הכי מוקי לה בגמרא: גמ' אל יוציא את עצמו. אע''פ שבארבעה הוא רשאי לומר לשלשה ברכו טוב לו שיאמר נברך ואל יוציא עצמו מכלל המברכים: תנן בשלשה והוא אומר ברכו. אלמא הכי עדיף כלומר רבים אתם ואפילו איני עמכם:

אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל. וא''ת והא הוי ר''ח מיומי דלא להתענות בהון במגילת תענית וי''ל דה''פ אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל פת שחייבנו בברכת המזון אבל ביום טוב צריך לאכול פת ותימה דאמרינן בסוכה (פ''ב דף כז.) אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל חוץ מלילה הראשונה דיליף ט''ו ט''ו מחג המצות וי''ל דה''פ שאינו צריך לאכול בסוכה אם לא ירצה אבל בשביל יו''ט צריך לאכול וא''ת מנ''מ אם צריך לאכול בשביל יו''ט או בשביל סוכות ומיהו אומר רבינו יהודה דנפקא מינה כגון שירדו גשמים ואכלו חוץ לסוכה דהשתא אם לכבוד יו''ט שפיר אבל אם בשביל סוכה ביו''ט ראשון צריך לחזור ולאכול בסוכה לאחר שיפסקו הגשמים דילפינן ט''ו ט''ו מחג המצות אבל בשאר ימים אינו צריך והא דאמרינן בפרק אלו דברים (פסחים ד' סח:) מר בריה דרבינא הוה יתיב בתעניתא כולה שתא משמע שהיה מתענה ביום טוב מפרש ר''י דבתענית חלום קאמר אבל בשאר תעניות אסור וסעודה שלישית של שבת היה מסופק ר''י דשמא אי בעי לא אכיל אלא מיני תרגימא כדפי' ר''ת כדאמרי' בסעודת סוכה ומיהו בכתובות פרק אע''פ (דף סד:) חשיב גבי משרה אשתו על ידי שליש שלש סעודות משל שבת א''כ משמע דכולן שוות ועוד כיון דילפינן ממן אלמא דשוות הן ומיהו אם אכל סעודה רביעית ושכח של שבת לא הדר לרישא דודאי אי בעי לא אכיל הך סעודה רביעית כלל: עד כמה מזמנין וכו'. ה''ה ברכת המזון בלא זימון אלא רבותא אשמעינן דאפילו על כזית מזמנין: אם עבר צופים. פירש''י בפסחים (פ''ג ד' מט.) מקום ששמו צופים ול''נ דא''כ ה''ל למימר וכמדתו לכל רוח כדקאמר התם [צג.] גבי מודיעים ולפנים אלא י''ל שאינו מקום וצופים הוי לשון ראיה וה''פ אם הרחיק מירושלים כ''כ שאינו יכול לראות ירושלים שורפו במקומו: רבי מאיר סבר ואכלת זו אכילה ואכילה בכזית. ואומר הר''י דהני קראי אסמכתא בעלמא נינהו דמדאורייתא בעינן שביעה גמורה כדאמר פרק מי שמתו (ד' כ:) וכי לא אשא פנים לישראל וכו' וכן אמרינן התם בן מברך לאביו ומוקים לה במאן דאכיל שיעורא דרבנן ופירש''י היינו כזית או כביצה ועוד אי כזית או כביצה הוי דאורייתא איזה שיעור דרבנן. וקי''ל בכזית דלפי מה שמחליף רבי יוחנן קאמר רבי יהודה בכזית ור' מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה וגם לאביי דלא מחליף ור''מ אית ליה עד כזית נראה דהלכה כר''מ בכזית אף על גב דבעלמא ר''מ ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה בהא הלכה כר''מ דהא קים ליה ר' יוחנן בשיטתו לעיל דאינו מוציא רבים ידי חובתן עד שיאכל כזית וכן לעיל גבי שאכל כזית מליח וכן פסק בה''ג ור''ח ושאלתות ולענין שתיה אומר ר''י דיש להחמיר ולברך עליו אפילו בפחות ממלא לוגמיו אף על גב דלענין יום הכפורים ליתא לא ילפינן מינה לענין ברכה תדע דלענין ברכת המזון בכזית ולענין יום הכפורים עד דהוי דוקא ככותבת: נברך אלהינו גרסינן ולא גרסינן נברך לאלהינו בלמ''ד דדוקא גבי שיר והודאה כתיב למ''ד כמו שירו לה' הודו לה' גדלו לה' אבל גבי ברכה לא מצינו זה הלשון וכן מפורש בסדר רב עמרם: אמר ר''ע מה מצינו בבית הכנסת אחד עשרה וכו'. משמע דרבי יוסי הגלילי מודה בבית הכנסת מדקאמר מה מצינו וכו' כלומר שאתה מודה לי ומאי שנא דפליגי בברכת המזון ומודו בבית הכנסת ויש לומר דודאי לא חלקו בין עשרה למאה בתפלה דאלו נכנסים ואלו יוצאים ולאו אדעתיה דש''צ אבל בברכת המזון שהן קבועין ומעורבין שם יחד אין לטעות בזה שאין יוצאין עד לאחר ברכת המזון: לעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל. ופריך בירושלמי מן הקורא בתורה ומן החזן שאומר ברכו ומפרש כיון שאומר המבורך אין זה מוציא עצמו מן הכלל: תנן בשלשה והוא אומר ברכו. ס''ד השתא דברכו עדיף משום דברכו היינו צווי לברך את השם אבל נברך אינו אלא נטילת רשות: