דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יד - ב

דתנן: כמה יהא בהן במי החטאת שבכלי ויהא בהם כדי הזאה - כדי שיטבול  ראשי גבעולין במים, ויזה מהם.

והיינו, שיהיה במים שיעור כזה שיספיקו הגבעולין לספוג בתוכם מהמים, ויוכלו להזות מהם, מעבר למה שספגו.

אביי אמר: אפילו תימא משנתנו רבי עקיבא היא, שפיר יכול הכהן הגדול לעבוד כל שבעה, על אף שנטמא ממי ההזאה.

וכגון דעביד עבודה כוליה יומא, ולפניא, לפנות ערב, מדו עליה, וטביל לפני השקיעה, ואז עביד "הערב השמש", ושוב יכול לעבוד למחרת בבוקר עד לפנות ערב, ומזים עליו, וטובל.

שנינו במשנה: ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות.

אלמא, מקטיר קטורת ברישא, תחילה, והדר נרות.

ורמינהו ממסכת תמיד, ששנינו בה בשלש משניות, בזו אחר זו, מה היה עושה כל מי שהיה זוכה בגורל הפיס:

מי שזכה בפיס בדישון מזבח הפנימי, היה עושה ... ומי שזכה בגורל במנורה היה עושה ... ומי שזכה בקטורת ...

ומוכח שהנרות קודמות לקטורת, ההיפך ממשנתנו.

אמר רב הונא: מאן תנא מי הוא התנא השונה את המשניות במסכת תמיד - רבי שמעון, איש המצפה הוא, שמצינו אותו בברייתא כשהוא שונה הלכות סדר התמיד.

ופרכינן: והא איפכא שמעינן ליה, שרבי שמעון איש המצפה אינו זה שלפיו נשנות המשניות במסכת תמיד, אלא הוא חולק על האמור במשנה בסדר תמיד.

דתנן במשנה במסכת תמיד: בא לו הכהן הזורק את דם התמיד על המזבח, לקרן מזרחית צפונית - נותן, זורק שם את הדם, ומתנת הדם מתפשטת וניכרת על המזבח מזרחה צפונה.

ואחר כך מדלג על הקרן הסמוכה ומגיע לקרן הנגדית, מערבית דרומית - ונותן את הדם בזריקה אחת, מערבה דרומה.

וכך הוא הדין בכל העולות, שנותן מתן דמים "שתים שהן ארבע" על שתי הקרנות הללו, בשתי זריקות בלבד.

ותני בברייתא עלה דמשנה זו:

רבי שמעון איש המצפה משנה את סדר הזריקה בקרבן התמיד משאר זריקת דם העולות:

תחילה הוא אמנם עושה ככל קרבנות עולה, שמביא את דם התמיד לקרן מזרחית צפונית - ונותן זורק את הדם מזרחה צפונה.

אך במתן הדם השני בקרבן התמיד הוא מפצל את הנתינה, שמפסיק בין זריקת הדם לשני הצדדים.

בהגיעו לקרן מערבית דרומית - נותן את הדם תחילה רק מערבה.

ואחר כך נותן בזריקה נפרדת דרומה.

ומוכח שאין המשניות במסכת תמיד נשנות על ידי רבי שמעון איש המצפה.

אלא, אמר רבי יוחנן: כך הוא התירוץ:

מאן תנא כאן, בסדר יומא, את עניני סדר התמיד - רבי שמעון איש המצפה הוא, שחולק שם על סתם משנה. וכמו כן כאן הוא שונה את משנתנו, שהיא חולקת על סתם משנה במסכת תמיד.

אך עדיין יש להקשות:

ורמי סדר יומא אסדר יומא.

דתנן: פייס השני הוא - מי שוחט, מי זורק, מי מדשן מזבח הפנימי, ומי מדשן את המנורה, ומי מעלה אברים לכבש.

ובפייס השלישי היו מכריזים: כהנים חדשים לקטורת, שעדיין לא זכו מימיהם בהקטרת הקטורת - בואו והפיסו!

ומוכח מסדר הפייסות שהקטורת היא אחרי הנרות, להיפך ממשנתנו.

אמר אביי: לא קשיא. כי יש הפסק בהטבת הנרות בין חמשת הנרות לשתי הנרות, ובהפסק הזה מוקטרת הקטורת.

ולכן, כאן, במשנתנו ששנינו בה שהקטורת קודמת לנרות, המדובר בה הוא בהטבת שתי הנרות האחרונות.

ואילו כאן במנה להלן ששנינו בה שהקטורת היא אחר הטבת הנרות, המדובר הוא בהטבת חמש נרות. ומקשינן לאביי: למימרא, דבקטורת מפסיק להו בין הנרות?

והא אביי כשהוא היה מסדר את "סדר מערכה" משמיה דגמרא [באופן המקובל מכל בני הישיבה, לפי מה שהם קיבלו מרבותיהם] - בדם התמיד מפסיק להו!

אמרי: לא קשיא.

ההיא סדר המערכה שנה אביי לשיטת אבא שאול.

הא דשנינו את דברי אביי לתרץ את המשניות שבמסכת יומא - לשיטת רבנן הוא.

דתניא: לא ייטיב תחילה את כל שבעת הנרות ואחר כך יקטיר בהפסקה את הקטורת. אלא, יקטיר אחר חמשת הנרות, ואחר כך ייטיב את שתי הנרות.

אבא שאול אומר: מטיב את כל שבעת הנרות לפני הקטורת, ואחר כך מקטיר, אלא שמפסיק בין הנרות בזריקת דם התמיד.

ומבארת הגמרא: מאי טעמא דאבא שאול - דכתיב [שמות ל]: "בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות". ורק הדר כתיב "יקטירנה" לקטורת, ומשמע לו שההקטרה היא לאחר סיום הטבת כל הנרות.

ראשי גבעולין ויזה משמע שיש שיעור מסויים כדי הזאה. אביי אמר: אפילו תימא [תאמר] כי משנתנו כשיטת ר' עקיבא היא, אפשר ליישבה באופן זה: דעביד [שעושה] הכהן הגדול עבודה כוליה יומא [כל היום] בשבעת הימים הללו, ולפניא מדו עליה [ולפנות ערב מזים עליו] את מי החטאת, ואף אם היה אכן טהור ובהזאה זו הוא נטמא, עדיין יכול הוא לטבול מיד ועביד [ועושה] הערב השמש, וכשמגיע הלילה הרי הוא שוב טהור גמור, וראוי לעבודה למחר.

א שנינו במשנה כי באותם שבעה ימים היה הכהן הגדול מקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות. ומעירים: אלמא [מכאן] שקטורת מקטירים ברישא [בראש, תחילה] והדר [ורק אחר כך] מטיבים את הנרות. ורמינהו [ומשליכים, מקשים] על כך ממקור אחר: ששנינו במסכת תמיד בסדר הזוכים בפייס לעבודות הבוקר במקדש, שבראשונה עסק במי שזכה בדישון מזבח הפנימי לנקותו מן האפר, ולאחריו במי שזכה במנורה להיטיב את נרותיה, ורק לאחר מכן עסק במי שזכה בהקטרת הקטורת. ולפי סדר זה משמע שהטבת נרות המנורה קודמת להקטרת הקטורת!

אמר רב הונא: מאן תנא [מיהו ששנה] את מסכת תמיד — ר' שמעון איש המצפה הוא ודעתו שונה מדעת החכם ששנה את משנתנו. על דברי רב הונא שמסכת תמיד היא לשיטת ר' שמעון איש המצפה מקשים: והא איפכא שמעינן ליה [והרי היפך הדברים שמענו אותו] אומר, דתנן [שכן שנינו במשנה] במסכת תמיד: שהכהן הזורק את דם התמיד בא לו לקרן (פינה) מזרחית צפונית של המזבח ונותן הזאה אחת מזרחה צפונה, ומשם הולך לקרן מערבית דרומית ונותן ומזה בשנית מערבה דרומה.

ותני עלה [ושנויה תוספתא עליה] על משנה זו, האומרת: כי ר' שמעון איש המצפה משנה בתמיד, שלדעתו בקרבן התמיד אין מזים כמו בשאר קרבן עולה אלא מתחילה בא לקרן מזרחית צפונית ונותן הזאה אחת מזרחה צפונה, ואילו בקרן מערבית דרומית איננו מזה על הקרן הזאה אחת. אלא נותן הזאה אחת של דם מערבה, ואחר כך נותן הזאה אחרת דרומה. ומתוך שר' שמעון איש המצפה חלוק בענין זה דווקא, ברור הדבר כי מסכת תמיד עצמה אינה כשיטתו!

אלא את הסתירה בין משנתנו ומסכת תמיד יש ליישב אחרת; אמר ר' יוחנן: מאן [מיהו] התנא ששנה סדר יומא [יום הכיפורים], כלומר: את מסכת יומא — ר' שמעון איש המצפה הוא. וחכמים החולקים עליו מפורשת דעתם במסכת תמיד.

ומעירים עוד: ורמי [ומשליכים, ומראים סתירה] מסדר יומא [יום הכיפורים] במקום אחד ממקום אחר בסדר יומא [יום הכיפורים]. דתנן [שכן שנינו במשנה] במסכת יומא: פייס השני מבין הארבעה שהיו עושים הכהנים בבית המקדש בכל יום, היה כך: מי שוחט את קרבן התמיד, מי זורק את דמו, מי מדשן את המזבח הפנימי, ומי מדשן את המנורה, ומי מעלה את האברים של הקרבנות לכבש (השיפוע שבו עולים למזבח). לאחר שסיימו את תהליך הפייס השני נפרדו ולאחר מכן התכנסו בחזרה והפיסו פייס השלישי של הכהנים, שבו היו מכריזים: חדשים לקטורת כלומר כהנים שמימיהם לא הקטירו קטורת בואו והפיסו (השתתפו בפייס) מי מכם יזכה במצות הקטרת הקטורת. ומכאן ברור כי דישון והטבת המנורה קודמים להקטרת הקטורת, ובניגוד לסדר האמור במשנתנו!

אמר אביי: לא קשיא וכך יש ליישב; כאן במשנתנו מדובר בהטבת שתי נרות שאותה עושים אחר הקטורת, וכאן בענין סדר הפייס מדובר בהטבת חמש נרות, שאותה עושים קודם הקטרת הקטורת. שכאשר יבואר להלן, יש להפסיק בין הטבת חמש הנרות הראשונות להטבת השתים האחרונות.

ומקשים: למימרא [האם לומר] שבקטורת מפסיק להו [מפסיק ביניהן], בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות? והא [והרי] אביי היה מסדר מונה, את סדר עבודות קרבנות המערכה משמיה דגמרא [בשם המסורת], ובאותה רשימה בדם התמיד מפסיק להו [מפסיק ביניהם] בין הטבת חמש הנרות להטבת שתי הנרות זריקת דם התמיד ולא הקטרת הקטורת! אמרי [אומרים] ומתרצים: לא קשיא [קשה]; ההיא, אותה דרך של סידור העבודה שאמר אביי בשם המסורת היא כשיטת אבא שאול, ואילו הא [זו] שבסדר שלנו הוא לרבנן [לשיטת חכמים]. דתניא [כפי שאכן שנינו בברייתא] במפורש מחלוקת זו: לא ייטיב את הנרות תחילה ואחר כך יקטיר את הקטורת, אלא יקטיר ואחר כך ייטיב. אבא שאול אומר: מטיב את הנרות בתחילה ואחר כך מקטיר קטורת. ועל פי מחלוקת זו נתבררו השינויים בין המקורות השונים.

לגופו של אותו ענין שואלים: מאי טעמא [מה טעמו] של אבא שאול? ומשיבים: דכתיב [שכן נאמר]: "בבקר בבקר בהיטיבו את הנרת יקטירנה" (שמות ל, ח) משמע: קודם מטיבים את הנרות והדר [ואחר כך] "יקטירנה" את הקטורת. ורבנן [וחכמים] כיצד מפרשים הם פסוק זה? לדעתם מאי קאמר רחמנא [מה אמרה התורה]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the tops of the stems of the hyssop branch into the water and sprinkle it. Apparently, even according to the one who said that there is no minimum measure of water for sprinkling there is a minimum measure of water that must be in the vessel. Abaye said: Even if you say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who said that the purification water impurifies the pure, the difficulty can be resolved: The High Priest performs the Temple service for the entire day on each of the seven days of sequestering, and toward the evening the priests sprinkle the purification water upon him. Even if he was pure and the sprinkling rendered him impure, he immerses immediately and observes the requirement to wait until sunset, at which point he is purified and prepared to serve the next day.

§ The mishna teaches that on each of the seven days the High Priest burns the incense and removes the ashes from the lamps. Apparently, incense is burned first, and then the lamps are cleaned. And the Gemara raises a contradiction from a mishna in tractate Tamid that discusses the lottery in which the priests performing the various tasks that constitute the morning Temple service are selected. That mishna first mentions the one who was privileged to be selected to perform removal of the ashes from the inner altar, and then the one who was privileged to be selected to remove the ashes from the lamps of the candelabrum, and only then does it deal with the one who is privileged to be selected to burn the incense. According to that mishna, removing ashes from the candelabrum precedes the burning of the incense.

Rav Huna said: Who is the tanna who taught the mishnayot in tractate Tamid? It is Rabbi Shimon Ish HaMitzpa, who disagrees with the tanna of the mishna here. The Gemara asks: But didn’t we learn the opposite, as we learned in the mishna in tractate Tamid: The priest sprinkles the blood of the daily offering on the altar. He comes to the northeast corner of the altar and sprinkles once on the northeast corner. From there he proceeds to the southwest corner and sprinkles once on the southwest corner.

And it was taught in the Tosefta concerning this mishna: Rabbi Shimon Ish HaMitzpa changes the sprinkling of the blood of the daily offering relative to the sprinkling of blood of all other burnt-offerings. He agrees with the first tanna with regard to the first sprinkling of the blood; the priest comes to the northeast corner and sprinkles once on the northeast corner. However, when he proceeds to the southwest corner he does not sprinkle once as he would when offering a burnt-offering; rather, he sprinkles on the west side of the altar and then sprinkles on the south side. Since the disputing opinion is that of Rabbi Shimon Ish HaMitzpa, apparently the unattributed opinions in the mishnayot in tractate Tamid are not the opinions of Rabbi Shimon Ish HaMitzpa.

Rather, there must be a different resolution to the contradiction between the mishna here and the one in tractate Tamid. Rabbi Yoḥanan said: Who is the tanna who taught the Yom Kippur service in tractate Yoma? It is Rabbi Shimon Ish HaMitzpa, and tractate Tamid is in accordance with the opinion of the Rabbis who disagree with him.

The Gemara raises a contradiction from one mishna in tractate Yoma against another mishna in tractate Yoma, as we learned in a mishna: The second lottery conducted daily among the priests determined the following: Who slaughters the daily morning offering; who sprinkles its blood; who removes the ashes from the inner altar; and who removes the ashes and burnt wicks from the candelabrum; and who takes the limbs of the daily offering up to the ramp to be burned later. Following the second lottery the priests dispersed, and they later reconvened for the third lottery. Before the third lottery, the appointee declared: Let only those priests who are new to offering the incense come and participate in the lottery for the incense. Apparently, removing the ashes from the lamps of the candelabrum preceded the burning of the incense, which contradicts the mishna here.

Abaye said: This is not difficult. Here, the mishna is discussing the removal of the ashes from two lamps, which is performed after the burning of the incense; there, the mishna of the lotteries is discussing the removal of the ashes from five lamps, which precedes the burning of the incense. As will be explained, the priest attends to five lamps first, and after a break, he attends to the final two lamps.

The Gemara asks: Is that to say that the burning of the incense interposes between attending to the first five lamps and attending the last two? But when Abaye related the order of the daily priestly functions in the name of tradition, didn’t he state that it was the sprinkling of the blood of the daily offering that interposed between the five lamps and the two, not the burning of the incense? The Sages say in response: This is not difficult. That sequence cited by Abaye is in accordance with the opinion of Abba Shaul, whereas this sequence cited in the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis, as it was taught in a baraita: One should not remove the ashes from the lamps and then burn the incense; rather one should burn the incense and then remove the ashes from the lamps. Abba Shaul says: One removes the ashes from the lamps and then burns the incense. The different sources reflect the dispute cited in the baraita.

The Gemara asks: What is the rationale for the opinion of Abba Shaul? It is as it is written: “Every morning when he removes the ashes from the lamps, he shall burn it” (Exodus 30:7), and then it is written: “He shall burn it” (Exodus 30:8). First the lamps are cleaned, and only then is the incense burned. And how do the Rabbis, who hold that the incense was burned first, interpret this verse? They say: What is the Merciful One saying?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מ"ט דר' עקיבא מדהו"ל למיכתב והזה הטהור עליו וכתב על הטמא ש"מ על הטמא טהור ועל הטהור טמא ומפני שמטמא טהורין בהזאה כדרך שמטהר טמאין בהזאה אמר שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני ורבנן ההיא והזה הטהור על הטמא לדברים המקבלין טומאה הוא דאתא כלו' לא תיחשב הזאה אלא אם תפול בדבר המקבל טומאה אבל הכא ק"ו על הטמא כשיזה עליו טהור על הטהור לא כ"ש כשיזה עליו שיהיה טהור. והאי דקאמר שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני למזה ומזין עליו שניהן טהורין הן אבל הנוגע והנושא מי הנדה שניהם טמאין וע"ז אמר שלמה והיא רחוקה ממני כלומר מפני מה המזה טהור והנוגע והנושא טמאין והאי דכתב קרא ומזה והנושא הוא והאי דכתב לנושא בלשון מזה לאשמועינן דאינו טמא הנושא מי הנדה אלא אם ישא שיעור הזאה והוא כדי שיטבול ראשי גבעולין לכל עבודה וכן עושין לו כל שבעת הימים:

ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות איני והתנן בתמיד פ"ו מי שזכה בדישון ומי שזכה במנורה ואח"כ מי שזכה בקטורת.

א"ר יוחנן מאן תנא סדר יומא שמעון איש המצפה דמשנה בתמיד כלומר חולק על התנא ששנה מס' תמיד ורמי סדר יומא אסדר יומא בכאן שנינו קטרת ואחר כך נרות. ובפרק שלאחריו שנינו הנרות בפייס השני והקטרת בפייס הג' הנה נרות ואח"כ קטרת.

ופריק אביי הא מתני' דמקדים הנרות לקטרת [וקטרת] להטבת ב' נרות למימרא דבקטרת מפסיק הנרות ומקטיר וחוזר ומטיב ב' נרות והא אביי מסדר מערכה כלומר מחשב סדר עבודות בגמרא דהביאו לו את התמיד ובדם התמיד מפסיק להו. אמרי לרבנן בקטרת מפסיק להו. ואבא שאול בדם התמיד מפסיק להו ואביי אליבא דאבא שאול דתניא [לא] ייטיב ואח"כ יקטיר אלא יקטיר ואח"כ ייטיב.

פי' לא ייטיב הכל ואחר כך יקטיר אלא יקטיר ואח"כ ישלים ההטבה. אבא שאול אומר מטיב ואח"כ מקטיר כלומר מפסיקין בדם התמיד ומשלים הטבת כל הנרות ואח"כ מקטיר.

מ"ט דאבא שאול דכתיב בבקר בבקר כו' דבריו פשוטין הן:

אביי אמר אפי׳ תימא ר׳ עקיבא דעביד עבודה. כו׳ ובירושלמי אמרו דהא תנן במס׳ פרה כיצד מטמאין אותו וכו׳ דלא כר״ע דאמר טהור שנפלה עליו הזאה כי לפי דבריו לא היו צריכין לטמאו שהרי מזין עליו כל שבעה ואפשר דר׳ עקיבא היה סובר שלא היו מזין עליו או דלית ליה ההיא מתני׳ ולית הלכתא כר׳ עקיבא.

הא דתנן ומטיב את הנרות דעת כל המפרשי׳ ז״ל שאף בשחרית היה חייב לדשן ולהטיב את הנרות ולהדליקם ואע״פ שלא כבו אבל דעת רבינו ז״ל דלהכי כתב רחמנא ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה וכתיב בבוקר בהטיבו את הנרות משום דבערב חייבין להדליק ולדשן על כל פנים ואפי׳ נר מערבי בזמן הנס וכדתניא ממנה היה מתחיל ובה היה מסיים אבל בבוקר אין כאן לא חובת הטבה ותקון כשמצאן שכבו חוץ משתי נרות מזרחיות למ״ד צפון ודרום היו עומדי׳ וכדאיתא במסכת תמיד אבל באחרות אין לו ליגע אם לא כבו ואם כבתה אחת מהן ביום זה הוא ששנינו נר שכבתה נתדשן נתדשנה פתילה ומיהו בלישנה דרבנן קרו הטבת נרות אף לשל (בין הערבים) [שחרית] אבל עיקר הדין אינו אלא כמו שאמרנו וזה דעת רבינו הרמב״ן ז״ל וכבר כתבתיה בפרק במה מדליקין בס״ד:

מאן תנא תמיד שמעון איש המצפה. פי׳ דשמעי׳ ליה דפליג בסדר התמיד וכי היכי דפליג עלה בחדא בהדיא פליג נמי באידך ומשנת מס׳ תמיד נשנית לדעתו. ופרכי׳ והא איפכא שמעי׳ ליה דפליג על סתמי דמס׳ תמיד אלא אמר ר׳ יוחנן מאן תנא משנת מס׳ יומא דהכא ר׳ שמעון איש המצפה ורמי סדר יומא אסדר יומא כו׳ עד פייס השלישי חדשים לקטרת באו והפיסו פי׳ כי הקטרת מעשרת כדכתיב ברן ה׳ חילו ולפי׳ מי שהקטיר פעם אחת אינו נכנס בפייס פעם אחרת עד שיקטירו כל הכהנים וכדאמרי׳ מעולם לא שנה בה אדם יש או׳ שלא שנה בה אדם ממש כי הכהנים היו מרובים כנגד כל הקטרה והקטרה וזה רחוק והנכון שלא הוצרך לשנות בה אי נמי שלא שנה עד שיקטירו כל הכהנים ופעמים שמת קודם לכן ולא שנה כלל ומיהו דוקא בהקטרת עבודת שחרית בענין חדשים לבקרים אבל בין הערבים אף מי שהקטיר שחרית חוזר ומפיס בו ערבית וכן מוכיח במסכת מנחות וכן כתבו בתוספות מ״מ קשיא סדר יומא אסדר יומא דאלו בפרקי׳ דהכא תנן דמקטיר והדר מטיב ולקמן באידך פירקא מני בפייס שני דשון המנורה ובפייס השלישי מני הקטרה אלמא ברישא מטיב והדר מקטיר. וא״ת ודילמא אע״ג דבנרות מפייסין תחלה כשבאין לידי מעשה הקטרה היתה קודמת ותדע דהא קתני בפייס שני מי שוחט מי זורק מי מדשן מזבח פנימי ואלו במעשה דשון מזבח הפנימי קודם לשחיטה וזריקה כדאיתא בהדיא במס׳ תמיד וכדמסדר אביי לקמן בסדר מערכה וי״ל דבפייס גופיה פעמים שהמאוחר במעשה מוקדם בפייס אבל ודאי כל הכתוב בפייס ראשון קודם למה שכתוב בפיים שני וכן בכולם.

וא״ת מ״מ מתני׳ גופה דלקמן תקשי כיון דדישון מזבח קודם במעשה למה מאוחר בהפסה. תירץ רשב״ם ז״ל דמשום דעיקר עבודת תמיד היינו שחיט׳ וזריק׳ מקדימין להפיס עליו והיו מקדימין להפיס עליו והיו מקדימין לדשן שלא להפסיק בין עבודת חוץ לעבודת פנים. ור״י ז״ל פי׳ דאע״ג דדישון מזבח קודם לשחיטה. בקור טלאים קודם לדישון כדאיתא התם שפעמים שמבקרי׳ אותו לאור האבוקות וכיון דכן קדים שחיטה בפייס לדישון מזבח:

אמר אביי לא קשיא כאן בהטבת שתי נרות כאן בהטבת חמש נרות. פי׳ דתנא דמסכת יומא סבירא ליה דנרות מזרח ומערב היו עומדין ושתי נרות מזרחיות השני הוא המערבי שהראשון עושה אותו מערבי ולא היו מטיבין שבעתן כאחד אלא שמפסיק ביניהם בקטורת או בזריקת הדם כדמפרש ואזיל. והאי תנא סבר דבקטורת מפסיק ביניהן. ובתחלה מטיב חמש נרות מקטיר וחוזר ומטיב השתים. והקשו בתוס׳ אמאי לא משנינן הכי לעיל כדרמי׳ מתני׳ דתמיד אמתניתין דסדר יומא. ונימא דההיא דתמיד בהטבת חמש נרות והא דהכא בשתי נרות. ותירץ דסתמא דמסכת תמיד סביר׳ ליה דצפון ודרום היו עומדין ולא היה מפסיק ביניהן אלא מדליק שבעתן כאחד: וי״ל עוד דלא משמע דליפסקינהו תנא לנרות בתרתי מכילתא וליכ׳ לשנויי הכי אלא היכי דתני תרויהו בחדא מסכתא:

דתניא לא ייטיב ואחר כך יקטיר. כו׳ פרש״י ז״ל לא ייטיב כולן ואח״כ מטיב לשתים כלומר שיפסיק בהקטרה בנתים אבא שאול אומר מטיב ואחר כך מקטיר. לומר דלאו בהקטרה מפסיק בינייהו אלא בזריק׳ דמים כדמפרש ואזיל:

אע"פ שבמה שספרנו במשנתנו ממה שהיה עושה כהן גדול באלו ז' הימים הקדמנו הקטרת הקטורת לדישון המנורה לא הקדמנוה אלא למקראה אבל למעשה דישון המנורה קודמת וזה שכל עבודות שבבית המקדש על ידי פייס היה זוכה הזוכה בהן וארבע פייסות היו שם הראשון היו מפייסין לתרומת המזבח החיצון ומי שזכה בו לובש בגדי הרמה והם בגדי כהונה גם כן אלא שלא היו חשובים כשאר הבגדים שהוא עובד בהם כמו שביארנו למעלה ונכנס ומחתה של כסף בידו ועולה לראש המזבח ומפנה גחלים אילך ואילך וחותה מן הגחלים וצוברן ונותנן במקום מן המזבח שבו נותנין מוראת העוף ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה ואח"כ נכנסים הכהנים וגורפין את הדשן במגרפות ומניחין אותו על התפוח עד שמוציאין אותו מחוץ לעיר כמו שיתבאר במקומו ומי שזכה בתרומת המזבח הוא מסדר את המערכה ושני גזירין למזבח וקצת שאר דברים יתבארו במקומם ואח"כ מפיסין פייס שני להעלות אברים לכבש ופייס זה שלשה עשר כהנים היו זוכים בו ולא היו מפייסין אלא כא' ומי שיצא ראשון שוחט תמיד של שחר ומכיון שזכה הוא בפייס זה זכה השני העומד בצדו ומקבל את הדם והוא זורק והשלישי מדשן מזבח הפנימי מן האפר שמאתמול לצורך הקטורת ועניין זה הוא שהיה נכנס ובידו כלי זהב הנקרא טני וחופן בידיו אפר ופחם שבתוך המזבח ונותן לתוך הטני ומכבד את השאר ומניח בהיכל ויוצא הרביעי מדשן את המנורה ומטיב את הנרות ועניין זה הוא שנכנס הוא ובידיו כלי קדש של זהב הנקרא כוז ומתקן את הנרות שלא כבו ומדשנן ואם הוצרך התיקון לכבותם מכבן ומדליקן זו מזו חוץ מנר מערבי שכבה שאין מדליקו אלא ממזבח החצון כמו שיתבאר ואותן שהוא מוצא שכבו מאליהן מוציא כל הפתילה וכל השמן ומקנח את הנר ומחדש בו פתילה ושמן והדלקה זו עם התיקון הוא הנקרא הטבת נרות החמישי מעלה ראש התמיד (ורגליו) [ורגלו] לכבש הששי מעלה שתי הידים השביעי מעלה העוקץ והרגל השמיני מעלה החזה והגרה התשיעי מעלה שתי הדפנות העשירי מעלה הקרבים הי"א מעלה סלת הנסכים הי"ב מעלה החביתין הי"ג מעלה יין של נסכים חזרו ופייסו פייס שלישי להקטיר קטורת ואומר הממונה חדשים לקטורת ר"ל אותן שלא הקטירו קטורת מעולם אבל אותן שהקטירו כבר לא היו מפייסין בזה כמו שאמרו כ"ו א' מעולם לא שנה אדם בקטורת מפני שמעשרת בעליה והיוצא ראשון בזה הוא מקטיר את הקטורת ועניינו הוא שהוא נכנס לפנים וכלי מלא קטורת בידו ובזך שמו ונותנו לתוך הכף ואוחז את הכף בידו ונכנס ומקטיר על הסדר שהתבאר במקומו וחוזרין ומפייסין פייס רביעי להעלות האברים שהוזכרו מן הכבש למזבח הא למדת מ"מ בסידור זה שדישון המנורה קודם להקטרת הקטורת א"כ מהו שהקדים במשנה הקטרה לדישון המנורה תדע שאף במקצת הקטורת קודם וזה שבשעה שיחדנו לדישון המנורה לא הי' מדשן אלא חמש נרות והוא שבשעת שחיטת התמיד נכנס הזוכה בדישון המזבח הפנימי ומדשן והזוכה בדישון המנורה נכנס להיכל עמו וממתין עד שיזרקו את הדם ונכנס ומטיב חמשה נרות ועושין כל בני פייס שני מלאכתן ומברכין אהבת עולם ועשרת הדברות ושמע והיה אם שמוע ואמת ויציב ושים שלום כמו שביארנו במס' ברכות ומפייסין פייס שלישי ונכנס המקטיר ונכנס אחריו אותו שזכה בדישון המנורה ומטיב שתי הנרות שנשארו ויוצא עמו ונמצאת הקטרת קטורת מפסקת בין הטבה להטבה ולא כדברי האומר שזריקת דם התמיד היתה מפסקת ביניהם אבל כל הנרות היתה הטבתן קודמת לקטורת ומדכתיב בבוקר בבוקר וכו' והדר כתיב יקטירנה אלא פירוש המקרא שבשעת הטבה שניה יהא מקטיר הקטורת ר"ל שתעלה תמרתו שתהא ההקטרה קודמת להטבה עד שבשעת ההטבה תהא התימורת עולה:

מאן תנא תמיד רבי שמעון כו' והא שמעינן ליה איפכא. תימה דרב הונא מאי הוה סליק אדעתיה ואומר ה"ר אלחנן כי כן דרך התלמוד וכן מצינו בעירובין בריש פרק חלון (דף עט.) גבי מאן תנא אהלות ר' יוסי היא והיו יודעין דמיירי הני תנאי שהן מביאין בהך מילתא והיו סבורים שאמרו בע"א ממה שאמרו וכשנודעה הברייתא בבית המדרש הקשוה על דבריהם ותירצו אמוראים אחרים איפכא:

אביי אמר לא קשיא כאן בהטבת שתי נרות כו'. וא"ת אמאי לא משני אביי הכי על קושיא דתמיד מיומא דבהא דתמיד נרות ברישא בהטבת (שתי) [חמש] נרות י"ל דבתמיד מוכח שאף הטבת שתי נרות שהיתה בסוף היתה קודם קטורת דתנן התם בסוף פרק שלישי מי שזכה בדישון מזבח הפנימי כו' מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שתי נרות מזרחיות דולקות מדשן את השאר ומניח את אלו מצאן שכבו חוזר ומדליק כו' ובתר הכי תני סדר התמיד ולא היו כופתין את הטלה כו' וכל סדר הולכתו והדר תני החלו עולין כו' מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שתי נרות מזרחיות דולקות מדשן כו' מי שזכה בקטורת כו' אלמא דהנרות קודם לקטורת ומיהו כיון דידע פלוגתא דאבא שאול ורבנן הוה מצי לשנויי הא אבא שאול והא רבנן דסדר יומא כרבנן דאבא שאול אלא בהך בבא דלקמן בה' נרות מיירי וההיא דתמיד כאבא שאול דמאחר קטרת אחר ב' נרות ובדם התמיד מפסיק להו אלא ודאי אביי לא קאי אפירכא דיומא מסדר תמיד ורב הונא ורבי יוחנן לא ידעו פלוגתא דאבא שאול ורבנן א"נ ידעו אלא קשיא להו קושיא דלקמן תנא ברישא הטבת שתי נרות כו':

אמר אביי ל"ק כאן בהטבת שתי נרות כאן בהטבת חמש נרות פי' סדר יומא אסדר יומא מתרץ הכי אלב תמיד אסדר יומא לא מצי לתרוצי הכי דהתם בתמיד משמע שבין הטבת חמש נרות בין הטבת שתי נרות קודמת לקטרת ואל מפסיק להו אלא בדם התמיד ובוודאי דתמיד אבא שאול האו ואביי דמיסדר מערכה משמא דגמרא ממתני' דתמיד מסדר הכי:

בד"ה אמר אביי כו' דשנינן ארומיא דמתני' כו' והא דלא קתני במתני' נמי הטבה דמקמי כו' עכ"ל ובתמיד לא קשיא להו אמאי לא תני הטבה דבתר הקטרתו י"ל דניחא להו דמשום דקמייתא שהם ה' נרות קתני ולא חש למתני נמי בתרייתא שאינן רק שנים וק"ל:

תד"ה ורמינהו (בסופו). ומנרות דקתני התם ברישא פריך. תמוה דמ"מ יקשה דליפרוך אלמא זריקה ברישא והדר נרות והתם תני מי שזכה במנורה והדר תני שחיטת התמיד וזריקתו. וגם קושייתם ל"ק דעיין הטיב בתמיד ותמצא שכך הסידור שם הטבת ה' נרות. שחיטת התמיד וזריקתו. הטבת ב' נרות. וקטרת. וא"כ מזריקה ל"ק דא"ל מתני' דהכא בהטבת ב' נרות דזריקה קודמת להם כדאיתא ג"כ בתמיד אבל מקטורת פריך שפיר דבתמיד איתא דמאוחרת אף להשתי נרות. ובזה תראה דגם דבריהם לקמן בד"ה אמר אביי תמוהים מאד בקושייתם ובתירוצם וכן דברי המהרש"א שם וצ"ע:

תד"ה ההוא. המ"ל מאן תנא תמיד א"ש היא כו'. בספר ב"א האריך ליישב זה ע"ש. והעלה חרס. דאכתי יקשה מדוע לא מוקי ר' יוחנן מתניתין דהכא כרבנן. ודתמיד ודלקמן כא"ש:

ולפניא. נ"ב פירוש סמוך לחשכה. ומלת לפניא כך הוא פירושה כמו לפנות ערב. והערב האמיתי קרוי בלשון תלמוד אורתא ובדף יט הלשון יותר מתוקן לבהדי פניא וכאן קיצור בלשון והלמ"ד משמשת במקום מלת לבהדי. ודוגמת זה הלשון בהדי פניא בגיטין דע״ז שע"כ פירושו קודם שחשכה ובארמי ירושלמי קורא הלילה רמשאי:

פיסקא מקטיר את הקטרת ומטיב את הנרות אלמא קטורת ברישא ורמינהו מי שזכה בדישון כו' ופרש"י דג' משניות הן וכתבו התוס' דהא דמייתי הכא מתניתין דדישון מזבח הפנימי היינו דלא נטעה לומר דהקטרת ונרות דהתם במסכת תמיד איירי בשל בין הערביים משא"כ בדישון ליכא למיטעי. ולכאורה פירושם דחוק בזה דאדרבה בקטורת דבין הערביים כ"ע מודו דהוי קודם נרות כדאיתא לקמן בשמעתין מדכתיב אותו ועוד דאדרבה בדישון איכא למיטעי תדע שכן הוא שהרי לשיטת הרשב"א בתשובותיו סימן ש"ט וסימן ע"ט דמפרש באמת מתני' דפרק שני דתמיד לענין הקטרת ונרות דבין הערביים ע"כ מפרשינן אליביה דדישון מזבח הפנימי הוי נמי בבין הערביים כמו שכתב שם התוספת יום טוב ע"ש ולישנא דמתני' גופא הכי דייק דקתני מי שזכה בדישון מזבח הפנימי והמנורה היו מקדימין לפניהם ויותר קשה אמאי לא מייתי נמי הכא מתני' דסדר תמיד לענין דם התמיד דמינה מוכח טפי דאיירי בשל שחרית ולמירמי נמי דם התמיד אדם התמיד כמו שהקשו בתוספות. ולכאורה היה נ"ל ליישב דהוצרך לאתויי הכא מילתא דדישון מזבח הפנימי דאל"כ לא הוי מצי לאקשויי מתני' אהדדי לענין קטורת ונרות דטעמא דתנא דמתניתין דהכא דקטרת והדר נרות היינו משום דקרא דבהטיבו את הנרות יקטירנה לא כמר דייק ולא כמר דייק כמו שאבאר בסמוך וא"כ הדבר מסור לחכמים וכמ"ש בתשובות הרשב"א ז"ל סימן ע"ט דסברות השואל כן לפי האמת דמדאורייתא ליכא קפידא להקדים הקטורת לנרות או איפכא אלא דעיקר כוונת הכתוב ששני אלו העבודות יהיו תכופות וסמוכות זו לזו ע"ש. וא"כ אף אנו נאמר כן עכ"פ לסברת המקשה ולפ"ז שהדבר מסור לחכמים אם כן ממילא דיש להקדים הקטורת לנרות מטעמא דאין מעבירין על המצות דכי עייל להיכל במזבח פגע ברישא כדאיתא לקמן דף ל"ג בטעמא דרבא לענין דדישון מזבח קודם לנרות ואע"ג דאפשר לחלק כיון שאין הקטורת מוכן בידו אפשר דלא חשיב אין מעבירין על המצות מ"מ כיון ששניהם שקולין מן התורה ודאי מסתבר להקדים וליתן בידו הקטורת כי היכי דמטא להיכל לא יעבור על המצות ועוד שהדי כיון שהוא עסוק בדם התמיד על גב המזבח הרי מוכן לפניו מקום המערכה שניה על הקטורת מיקרי שפיר אין מעבירין על המצות נמצא דהייתי אומר דכל זה לא שייך אלא דומיא דמתניתין שכה"ג היה עובד בעצמו כל העבודות באותן הימים משא"כ במתני' דסדר תמיד דקתני בהדיא שלכל עבודה היה כהן מיוחד מי שזכה ע"י פייס א"כ איכא למימר דלא שייך האי טעמא דאין מעבירין על המצות ומש"ה נרות קודמין לקטורת ומש"ה הוצרך המקשה לאתוי הכא משנה דדישון מזבח הפנימי דקודם לנרות וע"כ היינו כטעמא דרבא לקמן דאין מעבירין על המצות ולפ"ז מוכח להדיא דטעמא דאין מעבירין שייך אפילו בשני כהנים דכיון דבכהן א' צריך להקדים האי דפגע ברישא תו אין לשנות סדר העבודה בכדי אף בכהנים הרבה אם כן מקשה שפיר ממה נפשך:

והשתא לפ"ז ממילא רווחא שמעתא בהא דלא מקשה אהדדי מזריקת דם התמיד דהתם ודאי טעמא רבה איכא לאפלוגי דלכאורה לענין תמיד נמי שייך טעמא דאין מעבירין על המצות כיון דלעולם מקמי דעייל להיכל פגע במזבח ועבודת התמיד שהיה בעזרה אלא דאפ"ה בכל השנה היה צריך להקדים עבודת ההיכל דהיינו דישון הפנימי והנרות קודם התמיד כיון שא"א לשחוט התמיד עד שיפתחו דלתות ההיכל וא"כ אותן שהיו פותחין דלתות ההיכל אותן הכהנים עצמן היו מתעסקין בדישון מזבח והמנורה כדתנן להדיא במסכת תמיד שם דארבע כלים בידם שני מפתחות והטני והכוז. וא"כ היו עושין הכל על הסדר בהיכל דפגעו ברישא ואח"כ בעבודת התמיד משא"כ במתני' שהכ"ג היה עושה הכל מלבד פתיחות דלתות ההיכל שהכהן בעצמו ודאי לא היה פותח דלתות שערי מזרח וא"כ זריקה ברישא אבל מנרות וקטרת פריך שפיר וק"ל:

שם מאן תנא תמיד ר"ש איש המצפה הוא. עיין בתוס' שכתבו שרב הונא קיבל כו' ודבריהם דחוקים מאד ועוד אפילו במאי דמסקינן דמאן תנא סדר יומא ר"ש איש המצפה הוא נמי יש לתמוה דאטו משום דר"ש איש המצפה פליג בחדא מילתא במסכת תמיד פליג אכולהו מסכת אף מאי דלא אדכר בהאי ענינא וסוגיא זו לא מצינו בש"ס. ולולי דבריהם היה נראה לי ליישב הסוגיא כמין חומר והיינו למאי דפרישית דלטעמא דאין מעבירין על המצות לעולם יש לזרוק דם התמיד תחילה ואח"כ קטורת ואחר זה נרות כמתניתין בסדר יומא אלא דהוי קשיא ליה מתניתין דתמיד ובהא משני ר"ה שפיר מאן תנא תמיד ר"ש איש המצפה הוא והיינו למאי דסבירא ליה בברייתא בסמוך דנותן בתחילה מזרחית צפונית ואח"כ מערבית ואחר זה דרומית וקסבר רב הונא דהא דיהיב ברישא מזרחית צפונית מקמי מערבית דרומית ואיפכא הוי ליה למעבד שהרי עומד למטה על הרצפה וזרקו למרחוק צד הצפון וכשמסבב דרך ימין פגע ברישא בקרן מערבית דרומית אלא ע"כ דלית להו האי דכל הפינות כו' לענין זריקת התמיד וכן נראה לכאורה מפשט לשון רש"י שכתב בא לו לקרן מזרחית כו' ומשם מקיף והולך ובא לו לקרן מערבית דרומית משמע להדיא שלא היה חוזר לאחריו לצד ימין ולצד צפון אלא שמקיף כדרך ביאתו מצפון למזרח וממזרח לדרום ומדרום למערב ולפ"ז קשיא אדר"ש איש המצפה אי ס"ד דס"ל אין מעבירין על המצות א"כ אמאי קאמר נותן מערבית ואח"כ נותן דרומית איפכא הו"ל למימר נותן דרומה ואח"כ מערבה דהא בדרומה פגע ברישא אלא ע"כ דלית ליה אין מעבירין על המצות ומתוקמי שפיר מתני' דתמיד כוותיה ברישא נרות והדר קטורת כיון דפשטא דקרא משמע הכי ואתי שפיר נמי דקיהיב דם התמיד בסוף כיון דלית ליה אין מעבירין. וכל זה היינו למאי דס"ד השתא דנהי דס"ל לר"ש איש המצפה דבעינן למיהב בתמיד מעשה חטאת היינו בהא מילתא לחודא דפיסוק מתנות אבל כל שאר מילי לא משגחינן בחטאת כלל למיהב הזריקות כסדר שהיה מסדר בחטאת דשאני התם שהיה עולה בכבש משא"כ בתמיד דאיהו גופא עולה הוא ועומד בארץ וזורק למטה מחוט הסיקרא ועביד בה שפיר כמעשה עולה ולפ"ז מההכרח לומר דלית ליה לר"ש הא דאין מעבירין כו' כדפרישית:

והשתא מקשי שפיר והא איפכא שמעינן ליה כיון דתני בהדיא בברייתא ר"ש איש המצפה משנה בתמיד משמע דתנא דמתניתין בסדר מתנות גופא לאו ר"ש איש המצפה הוא ומדסיפא לאו ר"ש איש המצפה רישא נמי דלא כוותיה ואהא מסיק הש"ס אלא אמר ר"י מאן תנא סדר יומא ר"ש איש המצפה הוא וכוונתו בזה לפרש טעמא דר"ש בסדר הזריקות כדמסיק הש"ס לקמן דאע"ג דעולה היא ועומד בארץ וזורק אפ"ה לענין סדר הזריקה בעינן למעבד כמעשה חטאת ולכך עביד וזורק מערבית ברישא ואחר כך דרומית. ולפ"ז כ"ש שקשה קושיית המקשה דלקמן כתב ברישא מערבית דרומית מקמי מזרחית צפונית אלא ע"כ כדמשני לקמן כו' ברישא בהאי פגע והיינו כפי' רש"י לקמן דאע"ג שעומד בארץ כיון דבחטאת שהוא עולה בכבש הוא דרך ימין יהבינן בתמיד נמי כסדר הזה נמצא למידין מזה דע"כ אית ליה לר"ש טעמא דאין מעבירין על המצות מש"ה מוקמינן שפיר מתניתין דסדר יומא כוותיה ומתני' דתמיד כרבנן וק"ל:

מי שזכה בדישון מזבח הפנימי לא מצינו עיקר לדישון מזבח הפנימי בקרא בהדיא וכתב הרמב"ן בספר המלחמות דאינה מה"ת אלא מדבריהם וק"ל דלקמן בפ"ג (דף ל"ג) אמרינן דבבקר בבקר דשני גזרי עצים לא צריך חד שדי' להטבת ה' נרות וכו' ופריך ר"פ ואימא חד שדי' לדישון מזבח הפנימי דניקדמי' לדם התמיד ואי אינו אלא מדרבנן ואין לו עיקר מה"ת מאי פריך ואומר אני שנעלם מהרמב"ן סוגיא שלימה דפ"ב דמעילה (דף י"ב) והכא גרסינן התם בשלמא מזבח החיצון דכתיב ביה ושמו אצל המזבח מזבח הפנימי מנ"ל אמר ר"א אמר קרא והסיר את מוראתה בנוצתה אם אינו ענין למזבח החיצון תנהו ענין למזבח הפנימי ואימא אידי ואידי במזבח החיצון ולקבוע לומקום א"כ לימא קרא אצל המזבח מאי הדשן דאפילו מזבח הפנימי פי' דהאי אל מקום הדשן מדשן מזבח הפנימי מיירי הרי לעיקר דישון מזבח הפנימי מה"ת וכן נ"ל מפרש"י דלקמן בפ"ב (דף כ"ד) דאמרינן בעי רבא עבודת סילוק בהיכל מהו פי' אי זר חייב עליו מיתה אי לא לפנים מדמינן ליה וכו' ופרש"י עבודת סילוק בהיכל והיא עבודה תמה כגון דישון מזבח הפנימי והמנורה ומדמיבעי ליה אי זר חייב עלי' מיתה ש"מ דעיקר דישון מזבח הפנימי מה"ת הואי עוד כתב שם הרמב"ן דאפי' את"ל דישון מזבח הפנימי מה"ת הואי אפ"ה עבודת לילה היא וכשירה מה"ת אפי' בלילה אבל עם זה לא יתכן וכבר כתבתי בזה בארוכה אבל אין זה מקומו:

מאן תנא תמיד ר"ש הקשו התוס' אמאי לא משני דמתניתין דהכא בשתי נרות ומתניתין דתמיד מה' נרות מיירי וכדמשני אביי לקמן ארומיא דסדר יומא אסדר יומא ואפי' אביי משמע דס"ל להא דתמיד ודהכא כתנאי מדלא קאמר אלא אמר אביי ותירצו דמ"מ הא דהכא פליג אדתמיד דהתם קתני זריקת דם התמיד בתר דישון מזבח הפנימי והמנורה והכא קתני זריקה ברישא להכי צריך לאוקמי כתנאי וק"ל דא"כ עיקר הקושיא חסר מן הספר ואע"פ שהתוס' פירשו לעיל דהא דלא פריך מהא דמנרות דקתני התם ברישא פריך מ"מ הו"ל לאתויי נמי לסיפא ולומר קשיא קטורת ונרות אקטורת ונרות קשיא זריקה אזריקה וכן דרך הגמ' בכ"מ אבל לי נראה דמתניתין דתמיד לא ס"ל כלל שמפסיק בעבודה א' בין הטבת ה' נרות להטבת ב' נרות דהא לא תנינא התם וכ"כ הרשב"א בתשובה וכ"כ זה בחידושי למס' תמיד ועוד פי' פ"א וגם רומיא דזריקה אזריקה יתבאר שם ואין זה מקומו:

לא קשיא כאן בהטבת ב' נרות והקשו התוס' אמאי לא חשיב מתניתין הטבת ה' נרות דקמי קטורת ותירצו דל"ח אלא הטבת ב' נרות שהן גמר העבודה והטבת ה' נרות לא היה עושה הכה"ג כדא' בסמוך אורויי בעלמא קא מורי וק"ל דאיך יתכן שיהא עבודה אחת נעשית ע"י ב' בני אדם דהא הטבת כל ז' נרות עבודה אחת הן וכל ימות השנה היא נעשית ע"י כהן אחד דהא לקמן בפ"ב (דף כ"ב) תנן גבי פייס השני י"ג כהנים זוכין בו ואי ההטבה נעשית ע"י ב' כהנים י"ד הויין אלא ודאי אין עבודה אחת נחלקת לב' כהנים ולא דמי להא דאמרינן בפ"ב (דף כ"ה) ר"י אומר לא היה פייס למחתה אלא כהן שזכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה אע"ג דמחתה וקטורת חדא עבודה היא כדאמ' התם שאני קטורת דמעתרי מש"ה נעשית בב' כהנים דגם מחתה מעשרת כדמוכח התם דקאמר סד"א הואיל ולא שכיחא ומעתרא נתקן לה פייס בפני עצמה קמ"ל ועוד דמחתה אינו אלא מכשירי קטורת ומ"מ עיקר העבודה שהיא הקטרת הקטורת היתה נעשית ע"י אחר בלבד ועוד דטריחא מילתא קצת לעשות מחתה וקטורת ע"י אדם אחד כדפי' התוס' שם אבל עיקר העבודה וליכא טרחא כמו הטבת ז' נרות לא מצינו שיהא נעשה ע"י ב' בני אדם ועוד ק"ל איך יתכן שיהא רוב עבודה שהן הטבת ה' נרות ותחלת עבודה נעשית בהדיוט ומיעוט וסופה בכה"ג דהו"ל כיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ואין נראה לומר דאדרבה מהאי טעמא גופא הוא בכה"ג הואיל והוא סופה וגמר עבודה לכך חשיבא טפי דאין זה סברא כיון דכולן עבודה אחת והא בלא הא לא סגי והא דקמייתו התוס' הא דאמר בסמוך אורויי בעלמא קא מורי אין לו ענין לזה הלכך נ"ל לפרש דודאי הטבת כל ז' נרות בז' ימי פרישה היו נעשים ע"י כה"ג לחוד דאין לחלק עבודה אחת לשני בני אדם דלאו אורח ארעא דמחזי כמאן דטריחא ליה מילתא כדא' אדראב"י לקמן בפ"ב (דף כ"ו) המעלה איברים לכבש הוא מעלה אותן למזבח מקום שכינה לאו אורח ארעא דהוי מהאי טעמא דאמרן כדפרש"י התם ואפי' לרבנן דפליגי אראב"י התם הכא מודו דהטבת ז' נרות אע"ג דנחלקו לחצאין ועבודה א' מפסקת בין תחלתה לגמרה אפ"ה כיון דכולן עבודה א' הן גוף עיקר עבודה ע"י ב' בנ"א לאו אורח ארעא ומהאי טעמא כל ימות השנה כולה כולן נעשין ע"י כהן אחד הלכך בז' ימי הפרישה כה"ג מטיב את כולן והא דשביק תנא במתניתין הטבת ה' נרות הקודמים לקטורת ונקט לב' אחרונים כיון דאורויי בעלמא קא מורי ולא מיירי הכא מהלכות עבודה וסידורן אלא אתי לאשמועינן איזה עבודות שהיה כה"ג עוסק בהן בימי הפרישה להרגיל בעבודה לא דק למיתנא הטבה דקודם קטורת ודלאחריה אלא נקט המאוחרי' שהיה כה"ג עושה אותן וכ"ש להקודמים דהא ליכא למיטעי שהקודמים נעשים ע"י הדיוט והמאוחרים בכה"ג כדפי' לעיל ועוד י"ל דנ"ל לתנא למיתנא הטבה אחרונה דחביבא לי' הואיל וע"י נעשה ונגמרה מצוה זו של הטבה ומצות הטבה נקראת ע"ש ותדע דהא ר"פ לקמן מוקי למתניתין דפייס כאבא שאול דס"ל דבדם התמיד מפסיק בין הטבה להטבה ובהטבת ב' נרות מיירי ההיא דפייס והשתא כיון דתני סדר הפייסות לפי סדר העבודות זה אחר זה ואמרינן לקמן בפ"ב (דף כ"ו) לא לכל עבודה ועבודה מפיסין אלא כהן הזוכה בתמיד י"ב אחיו הכהנים נמשכים אחריו א"כ כיון דתחלת הטבה ורובה שהן ה' נרות היתה נעשית קודם דם התמיד וסופה ומיעוטה אחר דם התמיד אמאי זכה בפייס הקודם בזריקת דם התמיד והמאוחר לו בהטבה ואזלת בתר סוף ההטבה המאוחר לדם התמיד אדרבה זיל בתר התחלתה ורובה הקודם לדם התמיד ויזכה הכהן המוקדם בהטבה והמאוחר בזריקה ואע"ג דגמר הזריקה קודם לגמר הטבה מ"מ מאי חזית דאזלת בתר סופן ודם התמיד קודם אדרבה זיל בתר התחלתן דכן מן הראוי שהרי תחלת כל הדברים קודמין בזמן לסופן והא תחלת הטבה קודם לתחלת זריקה אלא ודאי ה"ט כיון דגמר מצות הטבה הוא ע"י הטבת ב' אחרונים חביבא וכל מצות הטבה נקראת על שמה אע"ג דעיקר המצוה ורובה נעשית בהתחלתה מ"מ דרך בני אדם הוא לקרות כל המצוה ע"ש סופה וגמרה לפיכך בפייס נמי הואיל וסופה נגמרת אחר דם התמיד הפייס נקרא ע"ש סופה מש"ה הזורק זוכה בפייס קודם למטיב הואיל וסוף הזריקה קודם לסוף ההטבה ומש"ה חשיב ליה תנא דידן נמי להקטרה קודם להטבה הואיל וגמר הקטרה קודם לגמר הטבה והכל נקראת ע"ש סופה:

שיטביל ראשי גבעולין ויזה. כלומר כדי שיטבילם בהן טבילה שיהא בה להתיז ממנה: כל מי שזכה כו'. שלש משניות הן בסדר התמיד סדורות זו אחר זו כסדר עבודתו מי שזכה לפייס בדישון מזבח הפנימי נוטל את וכו' וכשסיים סדר מעשה הדישון נקט בתריה מי שזכה במנורה נוטל את הטני כו' ומפרש מעשה הטבת נרות וחוזר ושונה מי שזכה בקטורת ומפרש הלכותיו אלמא כך סידרן: מאן תנא תמיד רבי שמעון איש המצפה הוא. דשמעינן ליה בברייתא דאיירי בהלכות סדר התמיד: והא איפכא שמעינן ליה. דבר פלוגתייהו הוא דשמעינן ליה דפליג אסתמיה דמסכת תמיד ולא מיתוקמי סתמיה דתמיד כוותיה: דתנן. במסכת תמיד בא לו כהן הזורק את הדם לקרן מזרחית צפונית של מזבח נותן מתנה ראשונה מזרחה צפונה מתנה אחת כמין גאם יונית ניכרת למזרח ולצפון ומשם מקיף והולך ובא לו לקרן מערבית דרומית ונותן מערבה דרומה שהעולה טעונה שתי מתנות שהן ארבע בשתי קרנות זו כנגד אלכסונה של זו כדי שיהא מן הדם בארבע רוחות המזבח כארבע מתנות ולקמיה (טו:) מפרש מאי שנא הני תרתי קרנות: ותני עלה ר' שמעון איש המצפה משנה בתמיד. במתן דם התמיד ממתן דמי כל שאר עולות לתת ממנו מתנה ראשונה אחת שהיא שתים כמו שאמרנו כמין גאם יונית ובשניה שתים שהן שתים להפסיקה ולתת מערבה תחילה ואח''כ דרומה כדרך ביאתו שהוא מקיף ובא מן המערב לדרום וכשמגיע לקרן נותן שתי מתנות בפיסוק וטעמא מפרש לקמיה (שם ע''א): מאן תנא סדר יומא. מאן תנא לסדר תמיד דהך מס' דמיירי בסדר יום הכפורים דפליג אמשניות דסדר התמיד רבי שמעון איש המצפה הוא דשמעינן ליה דפליג אסתמיה דתמיד: הפייס השני. בפירקין דלקמן (כה.) איירי בסדר ארבע פייסות שהיו שם בכל יום וקתני באסיפת קיבוץ פייס שני היו מפייסין שלש עשרה עבודות: מי שוחט ומי זורק. את דמו ומי מדשן מזבח הפנימי ומי מעלה אברי תמיד לכבש וסודרן אותן עליו ואחר כך מעלן משם למזבח משום ברוב עם הדרת מלך ומונה והולך שלש עשרה ומתפרדין וחוזרין ונאספין לאחר שעה ומכריזין לפייס שלישי כלומר באסיפה שלישית ולקמן (דף כד:) מפרש למה מתפרדין וחוזרין ונאספין כדי שתהא הרגש קול בעזרה שנאמר (תהלים נה) בבית אלהים נהלך ברגש: חדשים. כהנים שלא הקטירו קטרת מימיהם יתקבצו כולן לכאן לגורל הקטרת אבל לא ישנים דאמר לקמן (דף כו.) מעולם לא שנה בה אדם לפי שהיתה מעשרת שנאמר ישימו קטורה באפך (דברים לג) וכתיב בתריה ברך ה' חילו מ''מ שמעינן מינה הטבת הנרות קודמת לקטורת: כאן בהטבת שתי נרות וכו'. לקמן בפרק שלישי (דף לג.) אמרינן שמפסיק בהטבת הנרות משהטיב חמש פוסק וממתין עד שנעשה עבודה אחרת בנתים וחוזר ומטיב שתים ופליגא אבא שאול ורבנן איכא למאן דאמר בקטורת מפסיק להו ואיכא למ''ד בשחיטת התמיד וזריקת דמו מפסיק להו ולקמן (שם:) מפרש טעמא דהפסקה ותנא דידן סבירא ליה בקטרת מפסיק להו הלכך הא דקתני קטרת ברישא בהטבת שתי נרות קאמר והא דתנן הטבה ברישא בהטבת חמש ראשונות קאמר: והא אביי. לקמן בפ' שלישי (שם.) מסדר בגירסי דסדר מערכה עבודת כל יום ויום: משמיה דגמרא. דבר מקובל מכל בני הישיבה שקיבלו מרבותיהם: לא ייטיב. שבעתן ואחר כך יקטיר אלא יקטיר באמצע ואח''כ יגמור הטבת שתים והא ליכא למימר יקטיר תחלה ואח''כ יתחיל להיטיב קאמרי רבנן דהא קיי''ל דבעי הפסקה וכל עבודות סדורות זו אחר זו על פי הכתובים לקמן במילתא דאביי ואי אפשר להקטיר עד לאחר זריקת דם התמיד ואי אמרת קטרת קודמת להטבת הנרות אין לך עוד עבודה להפסיקן בה: אבא שאול אומר מטיב. את כולם קודם להקטרת והפסקה בדם התמיד:

ורמינהו מי שזכה בדישון מזבח הפנימי ומי שזכה במנורה וכו לא הוה צריך לאתויי מי שזכה בדישון הפנימי אלא מי שזכה במנורה וקטורת כי היכי דלא מייתי הכא מי שזכה לתרום מזבח החיצון ומי שזכה באברים דקתני התם אלא נקט חדא דלעיל מיניה דהיינו דישון מזבח הפנימי שנשנית בסמוך להם לאשמועינן דמי שזכה במנורה ובקטורת דבבקר איירי דדישון מזבח הפנימי אינו אלא בבקר ומתני' דהכא נמי בבקר איירי והכי נמי הוה מצי לאקשויי דבמתני' קתני זריקת דם תמיד ברישא ובמס' תמיד (דף ל:) קתני ברישא מי שזכה בדישון מזבח הפנימי והדר מי שזכה במנורה והדר קתני שחיטת התמיד וקבלת דמו וזריקתו והדר העלאת אברים לכבש והדר קטורת והדר הקטרת אברים והעלאתן מכבש למזבח וכי משני רבי שמעון איש המצפה היא אז הכל מתורץ ומנרות דקתני התם ברישא פריך: מאן תנא תמיד רבי שמעון איש המצפה היא. רב הונא קיבל דר''ש איש המצפה ורבנן פליגי בסדר העבודה אבל לא ידע היכי סבירא ליה: אמר אביי לא קשיא כאן בהטבת שתי נרות כו'. מדלא קאמר אלא אמר אביי מכלל דלא הדר ביה משינויא דשנינן ארומיא דמתניתין אההיא דתמיד וקשיא לן אמאי לא משני נמי הכי דמתניתין דהכא בשתי נרות ומתניתין דתמיד בחמש נרות ונראה לי דאפילו אי הוי משני הכי אכתי פליגא אמתניתין דהתם זריקת דם התמיד בתר דישון מזבח הפנימי והמנורה והכא קתני זריקה ברישא להכי צריך לאוקמי כתנאי והא דלא קתני במתניתין נמי הטבה דמקמי הקטורת י''ל דלא קא חשיב אלא הטובת שתי נרות שהן גמר העבודה והטבת חמש נרות לא היה עושה כה''ג כדאמר בסמוך אורויי בעלמא קא מורי: ההיא לאבא שאול וכו'. לעיל כי קאמר מאן תנא יומא רבי שמעון איש המצפה היא הוה מצי למימר מאן תנא תמיד אבא שאול היא דפליג אמתניתין דיומא ומתניתין דיומא כרבנן דפליגי עליה וי''ל דניחא ליה לומר להזכיר שם התנא דמתניתין דהיינו רבי שמעון איש המצפה ועוד משום דאשכחן ליה בהדיא דאתא לאיפלוגי אמתניתין דתמיד דקאמר רבי שמעון איש המצפה משנה בתמיד:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד