ברכות מח ע"ב

ברכות מח ע"ב - Steinsaltz

dipped with them a small bit of food in brine and ate with them only a single dry fig, he joins them. And to satisfy the obligation of the many, he does not satisfy their obligation until he eats an olive-bulk of grain. Rabbi Ḥana bar Yehuda said in the name of Rava that the halakha is: If one ate a vegetable leaf and drank a cup of wine, he joins the diners. However, to satisfy the obligation of others, he does not satisfy their obligation until he eats an olive-bulk of grain.

With regard to the origins of the four blessings of Grace after Meals, Rav Naḥman said:
Moses instituted for Israel the first blessing of: Who feeds all, when the manna descended for them and they needed to thank God.
Joshua instituted the blessing of the land when they entered Eretz Yisrael.
David and Solomon instituted the third blessing: Who builds Jerusalem, in the following manner:
David instituted “…on Israel Your people and on Jerusalem Your city…” as he conquered the city,
and Solomon instituted “…on the great and Holy Temple…” as he was the one who built the Temple.
They instituted the blessing: Who is good and does good, at Yavne in reference to the slain Jews of the city of Beitar at the culmination of the bar Kokheva rebellion. They were ultimately brought to burial after a period during which Hadrian refused to permit their burial. As Rav Mattana said: On the same day that the slain of Beitar were brought to burial, they instituted the blessing: Who is good and does good, at Yavne. Who is good, thanking God that the corpses did not decompose while awaiting burial, and does good, thanking God that they were ultimately brought to burial.

On the topic of the blessings of Grace after Meals, the Gemara adds that the Sages taught in a baraita that the order of Grace after Meals is as follows: The first blessing is the blessing of: Who feeds all; the second is the blessing of the land; the third is: Who builds Jerusalem; and the fourth is: Who is good and does good. On Shabbat one begins the third blessing with consolation and ends with consolation and mentions the sanctity of the day with mention of Shabbat in the middle. Rabbi Eliezer says: If one wishes to recite the supplement for the sanctity of Shabbat in the blessing of consolation: Who builds Jerusalem, he recites it there; in the blessing of the land, he recites it there; in the blessing instituted by the Sages at Yavne, Who is good and does good, he recites it there. And the Rabbis say: He may only recite the mention of the sanctity of Shabbat in the context of the blessing of consolation.

The Gemara remarks: The opinion of the Rabbis is identical with the opinion of the first tanna. Both opinions hold that the mention of Shabbat is in the third blessing. The Gemara responds: The difference between the opinion of the Rabbis and the opinion of the first tanna is with regard to after the fact. They both agree that ab initio, Shabbat should be mentioned in the third blessing. If, though, one inadvertently mentioned Shabbat in one of the other blessings mentioned by Rabbi Eliezer, the first tanna holds that he fulfilled his obligation and the Rabbis emphasize that it may only be recited in the blessing of consolation.

The Sages taught in a Tosefta: From where is it derived that Grace after Meals is from the Torah? As it is stated: “And you shall eat and be satisfied, and you shall bless the Lord, your God, for the good land that He has given you” (Deuteronomy 8:10). The Gemara explains: And you shall bless, that is the blessing of: Who feeds all. The Lord, your God, that is the zimmun blessing in which God’s name is invoked. For the land, that is the blessing of the land; good, that is the blessing: Who builds Jerusalem, and it also says: “This good mountain and Lebanon” (Deuteronomy 3:25), which is interpreted homiletically as referring to Jerusalem and the Temple. That He gave you, that is: Who is good and does good. However, I only have a Torah source for blessings after eating, i.e., Grace after Meals. From where is it derived that one is obligated to recite blessings before eating? You said that it can be derived through an a fortiori inference: When one is satisfied, he is obligated to recite a blessing and thank God for food; when he is hungry, all the more so that he should recite a blessing to offer thanks for the food he will eat.

Rabbi Yehuda HaNasi says: It is not necessary to interpret the verse this way; rather, it should be understood in a slightly different manner, as follows: “And you shall eat and be satisfied, and you shall bless,” that is the blessing of: Who feeds all; however, the zimmun blessing is derived from the verse: “Praise God with me and we will exalt His name together” (Psalms 34:3). He continues: For the land, that is the blessing of the land. Good, that is the blessing: Who builds Jerusalem, and it also says: This good mountain and Lebanon. They instituted the blessing: Who is good and does good, at Yavne and, as such, it has no biblical source. However, I only have a Torah source for blessings after eating, i.e., Grace after Meals. From where is it derived that one is obligated to recite blessings before eating? The verse states: That he gave you. A blessing must be recited over food from the moment that God gave it to you, not only afterward.

Rabbi Yitzḥak says: That source for the obligation to recite a blessing beforehand is not necessary, as it says: “And He will bless your bread and your water” (Exodus 23:25); do not read: And He will bless [uveirakh], rather: And you will bless [uvareikh]. And when is it called bread? Before it is eaten.

Rabbi Natan says: That source for the obligation to recite a blessing beforehand is not necessary, as it says when the maidens told Saul: “As soon you come into the city, find him right away, before he goes up to the high place to eat; for the people will not eat until he comes, because he will bless the sacrifice; and afterwards all those who are invited will eat; now go, for you shall find him at this time of day” (I Samuel 9:13). A blessing recited prior to eating is explicitly mentioned in that verse.

Tangentially, the Gemara asks: Why did these maidens go on so expansively while speaking to Saul? It is because women are chatterers. And Shmuel said a different reason: They spoke expansively in order to gaze upon Saul’s beauty longer, as it is written about him: “An excellent young man; no one among the Israelites was better than he; he was taller than the people from the shoulders up” (I Samuel 9:2). Rabbi Yoḥanan said that their expansiveness was initiated by God, because one sovereignty does not overlap with its counterpart, even one hairbreadth. Saul’s coronation was delayed so that Samuel’s leadership would not be curtailed.

The baraita with regard to Grace after Meals continues: I only have a Torah source for Grace after Meals. From where is the obligation to recite the blessing of the Torah derived? Several answers are offered: Rabbi Yishmael said: It is derived through an a fortiori inference from Grace after Meals: Over food, which is an aspect of temporal life, one recites a blessing, all the more so one recites a blessing over the Torah, which is eternal life. Rabbi Ḥiyya bar Naḥmani, the student of Rabbi Yishmael, says in the name of Rabbi Yishmael: This a fortiori inference is not necessary, as this halakha can be derived from the same verse from which Grace after Meals is derived, as it states: “For the good land that He gave [natan] you,” and below, with regard to the Torah, it says: “And I will give [ve’etna] you the stone tablets, and the Torah and the mitzva, which I have written, that you may teach them” (Exodus 24:12). Here, just as giving with regard to the good land requires a blessing, giving with regard to the Torah requires a blessing.

Concerning this verse, Rabbi Meir says: From where is it derived that just as one recites a blessing over the good that befalls him he recites a blessing over the bad? The verse states: “That the Lord, your God gave you.” “Your God” is a reference to the attribute of divine justice; your Judge, in whatever judgment that He judges you, whether it is a positive measure of goodness or a measure of calamity.

Rabbi Yehuda ben Beteira says: Proof for a blessing over the Torah from a different verse is not necessary, as it says: “For the good [hatova] land.” Two different matters are derived from different aspects of the word hatova: Tova, that is Torah, as it says: “For I have given you good [tov] teachings, do not forsake My Torah” (Proverbs 4:2); hatova, that is the building of Jerusalem, as it says: “This good mountain [hatov] and Lebanon.”

With regard to the formula of Grace after Meals, the Gemara continues: It was taught in a baraita: Rabbi Eliezer says: Anyone who did not say: A desirable, good, and spacious land in the blessing of the land, and who did not mention the royal house of David in the blessing: Who builds Jerusalem, did not fulfill his obligation. Naḥum the Elder says: One must mention the covenant of circumcision in the blessing of the land. Rabbi Yosei says: One must mention the Torah in the blessing of the land. Pelimu, one of the last tanna’im, says: He must make mention of the covenant of circumcision preceding mention of the Torah, as this, the Torah, was given to the Jewish people with three covenants,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מח - ב

ומדייקת הגמרא: משמע שרק אצטרופי מצטרף, אבל להוציא את הרבים ידי חובתן אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן. איתמר נמי: אמר רב חנא בר יהודה משמיה דרבא, אפילו לא טבל עמהם אלא בציר, ולא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת, מצטרף. ולהוציא את הרבים ידי חובתם אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן.

אמר רב חנא בר יהודה משמיה דרבא: הלכתא, אכל עלה ירק ושתה כוס של יין, מצטרף לזימון, אך להוציא את אחרים בברכת המזון, אינו מוציא, עד שיאכל כזית דגן.

אמר רב נחמן: משה תיקן לישראל ברכת הזן ^[26] בשעה שירד להם מן ^[27]. יהושע תיקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ.

דוד ושלמה תקנו ^[28] ברכת בונה ירושלים, וכל אחד מהם תיקן חלק מהברכה: דוד תיקן "על ישראל עמך ועל ירושלים עירך", ושלמה תיקן "על הבית הגדול והקדוש". ^[29] ברכת "הטוב והמטיב" ביבנה תקנוה, כנגד הרוגי ביתר.

דאמר רב מתנא: אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה "הטוב והמטיב".

"הטוב" - שלא הסריחו, "והמטיב" - שניתנו לקבורה. ^[30] ונמצא שברכת הטוב והמטיב מדדרבנן [ובסמוך נחלקו בזה].

תנו רבנן: סדר ברכת המזון ^[31] כך היא: ברכה ראשונה - ברכת הזן, שניה - ברכת הארץ, שלישית - בונה ירושלים, רביעית - הטוב והמטיב.

וגם בשבת, אינו צריך לפתוח ולסיים את הברכה השלישית בענין שבת, ^[32] אלא מתחיל בנחמה, בבקשה על נחמה בבנין ירושלים, ומסיים בנחמה, ואומר קדושת היום באמצע.

רבי אליעזר אומר: רצה לאומרה את קדושת היום בנחמה - אומרה, בברכת הארץ - אומרה, בברכה שתקנו חכמים ביבנה - אומרה. וחכמים אומרים: אינו אומרה אלא בנחמה בלבד.

מקשה הגמרא: הרי דברי חכמים שאומרה בנחמה, היינו כדברי תנא קמא?

מבארת הגמרא: איכא בינייהו דיעבד. באופן ששכח ולא אמרה בנחמה. לדעת תנא קמא יכול לאומרה בהטוב והמטיב, ואילו לחכמים "אינו אומרה אלא בנחמה בלבד". ואם שכח, צריך לחזור לראש.

תנו רבנן: מנין לברכת המזון מן התורה? ^[33]

שנאמר [דברים ח י] "ואכלת ושבעת וברכת" - זו ברכת הזן.

"את ה' אלהיך" - זו ברכת הזמון. ^[34]

"על הארץ" - זו ברכת הארץ,

"הטובה" - זו ברכת בונה ירושלים, וכן הוא אומר [דברים ג כה] "ההר הטוב הזה וה לבנון".

"אשר נתן לך" - זו ברכת הטוב והמטיב. וברייתא זו סוברת כי גם ברכת הטוב והמטיב היא מדאורייתא.

אין לי מקור מן התורה שצריך לברך על המזון, אלא לאחריו. לפניו מנין שצריך לברך?

אמרת קל וחומר: כשהוא שבע מברך, כשהוא רעב לא כל שכן!

רבי אומר: [אינו צריך] ללמוד מקל וחומר, כי כך נדרש הפסוק "ואכלת ושבעת וברכת"

- זו ברכת הזן.

אבל ברכת הזמון מ"גדלו לה' אתי" נפקא. "על הארץ" - זו ברכת הארץ.

"הטובה" - זו בונה ירושלים, וכן הוא אומר "ההר הטוב הזה והלבנון".

אבל ברכת הטוב והמטיב אינה מן התורה כי רק ביבנה תקנוה.

אין לי אלא לאחריו, לפניו מנין? -

תלמוד לומר "אשר נתן לך" - עליך לברך גם משנתן לך.

רבי יצחק אומר: אינו צריך ללמוד מ"אשר נתן לך", כי הרי הוא אומר [שמות ג כה] "וברך את לחמך ואת מימיך" וכך הוא נדרש אל תקרי "ו?ב?ר?ך" בלשון הבטחה, אלא "ו?ב?ר?ך" שהוא לשון ציווי, ומשמעותו שעליך לברך על לחמך, ואימתי קרוי "לחם", קודם שיאכלנו.

רבי נתן אומר: אינו צריך ללמוד מקל וחומר או מדרשת הפסוקים, כי הרי הוא אומר מפורש ^[35] [שמואל א, ט יג] כששאל שאול את נשי עירו של שמואל הנביא, היכן מקומו, ענו לו "כבאכם העיר כן תמצאון אותו, בטרם יעלה הבמתה לאכול, כי לא יאכל העם עד בואו, כי הוא יברך הזבח אחרי כן יאכלו הקרואים". הרי שצריך לברך לפני האכילה. ^[36]

ומבארת הגמרא את הטעם שכל כך האריכו בתשובתן כיצד ימצאוהו - למה? - לפי שהנשים דברניות הן.

ושמואל אמר שהאריכו בדבריהן כדי להסתכל ביפיו של שאול, דכתיב [שם פסוק ב] "משכמו ומעלה גבוה מכל העם".

ורבי יוחנן אמר: לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא [כחוט השערה, והיינו שנקבע זמן מדויק לכל מלכות, ואין המלך אחד מולך בזמן חברו אפילו רגע אחד], וכיון ששמואל מסר לשאול את הנהגת עם ישראל, נדרש עיכוב מועט זה כדי שלא יגיע לפני זמן מלכותו. ^[37]

[המשך הברייתא] ואין לי מקור מן התורה שצריך לברך, אלא על ברכת המזון. ברכת התורה ^[38] מנין? -

אמר רבי ישמעאל: קל וחומר, שהרי אם על חיי שעה מברך, על חיי עולם הבא ^[39] לא כל שכן! רבי חייא בר נחמני תלמידו של רבי ישמעאל אומר משום רבי ישמעאל: אינו צריך ללמוד את ברכת התורה מקל וחומר, כי הרי הוא אומר בברכת המזון [דברים ח י] "וברכת את ה' אלוהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" ולהלן הוא אומר [שמות כד יב] "ואתנה לך את לחות האבן והתורה והמצוה וגו'" וכל דבר שנאמרה בו "נתינה" צריך לברך עליו.

רבי מאיר אומר: מנין שכשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה? - תלמוד לומר ^[40] "אשר נתן לך ה' אלהיך", ודרש מהזכרת השם במדת הרחמים [ה'] ובמדת הדין [אלוהיך] שחובה לברך על הדין כמו על הרחמים, ^[41] כי הקב"ה הוא דיינך בכל דין שדנך, בין מדה טובה היא התורה שמברך על נתינתה לנו ^[42] ובין מדה פורענות.

רבי יהודה בן בתירה אומר: אינו צריך ללמוד ברכת התורה מלשון נתינה שנאמרה בה, כי הרי הוא אומר "על הארץ הטובה", ויש בכך שני יתורים ^[43], א. לא היה צריך לכתוב "טובה" כי כבר נזכר קודם לכן שהיא ארץ טובה, ב. הוסיף ה' וכתב "הטובה", ובהכרח ש"טובה" נסוב על התורה, כי "טובה" - זו תורה, וכן הוא אומר [משלי ד ב] "כי לקח טוב נתתי לכם", וזה מקור לברכת התורה. ואילו "הטובה" בה"א הידיעה - זו בנין ירושלים, וכן הוא אומר "ההר הטוב הזה והלבנון".

תניא, רבי אליעזר אומר: כל שלא אמר "ארץ חמדה טובה ורחבה" ^[44] בברכת הארץ, ו"מלכות בית דוד" בבונה ירושלים, ^[45] לא יצא ידי חובתו. ^[46]

נחום הזקן אומר: צריך שיזכור בה בברכת הארץ "ברית", כי נתנה לאברהם אבינו ע"י ברית, בבין הבתרים.

רבי יוסי אומר: צריך שיזכור בה בברכת הארץ גם "תורה", כי ירשו את הארץ גם בזכות התורה, שנאמר [דברים ח א] "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות, למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם".

פלימו אומר: צריך שיקדים ברית לתורה, ויאמר "על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו", ^[47] משום שזו - התורה - נתנה בשלש בריתות והם א. בהר סיני ובאהל מועד. ב. בערבות מואב. ג. בהר גריזים ובהר עיבל. ^[48]

הערות

^[26] בנשמת אדם [קנב] נקט שלפני אכילת המן לא בירכו "המוציא לחם מן הארץ", כי ירד מהשמים, והעלה מכך שדבר שאין גידולו מן הארץ אף שמברכין עליו בהמ"ז [ראה הוכחתו מז ב הערה 41] אין מברכין עליו "המוציא" כי אינו מה"ארץ": אולם בשדי חמד [מערכת כ, ק] הביא לשון הירושלמי [כלאים ז ז] שכל פת שמברכין אחריה שלש ברכות מברך לפניה המוציא, וביאר שעל המן לא ברכו לפניו כלל, שהרי בעת ירידתו נתקנה רק ברכת הזן, ולא אמרו "שלש ברכות" [וחיוב ברכת הנהנין רק מדרבנן], וראה הערה 28. אכן ספר חסידים ורמ"ע מפאנו [שבת ה] נקטו שברכו המוציא לפני המן, ובשו"ת בית יצחק [יו"ד א פד] כתב שכוונתם שכך יברכו עליו לעתיד לבא, אך במדבר לא ברכו, כי נבלע באברים. ובבני יששכר כתב שברכו בשבת ולא ביום חול. וראה מהרש"א [חגיגה יב ב] שהוא מאכל העוה"ב, ונמצא שלא היה בו איסור הנאה מעוה"ז בלא ברכה. ובגליוני הש"ס כתב כי אע"פ שאין מברכין בהמ"ז אלא על פת מה' מיני דגן, אחרי המן ברכו בהמ"ז, וכמ"ד שהיה בו טעמו וממשו של כל מין שחפצו בו, [יומא עה א], ותמוה, שהרי הריטב"א [קידושין לז ב] כתב שלא יצאו בו ידי חובת מצה כי אינו מה' מיני דגן. ובטעמא דקרא [פר' בשלח] כתב שלכו"ע היה בו תכונות כל מין שחפצו בו, ולכן מצינו שלא נעשה כקישואים ובצלים שתכונותיהם מזיקות, ולכן כשחפצו בלחם בירכו עליו בהמ"ז, כי היה מזין וקבעו עליו סעודה, אך אם כוונו לפירות היה בו אלא תכונת פירות, ולא ברכו בהמ"ז, ומסתבר שלכן לא הועיל למצה, כי לא היה בו ממשות ה' מינים, אלא תכונות כחפצו. והגרי"ש אלישיב תירץ עפ"ד המעדני יו"ט [מובא בסמוך] שמשה תיקן ברכת הזן קודם שחייבה התורה בברהמ"ז, וחיובה אינו תלוי בה' מיני דגן, כי אין בה דיני בהמ"ז. ויש שביארו עפ"ד החתם סופר [או"ח קצז] שהמן היה החלק המובחר של תבואת ארץ ישראל, ולכן נחשב כ"גידולו מן הארץ".

^[27] החזו"א [או"ח כח ד] דן אם הטעם שאין מברכין בהמ"ז אחר שיעור עיכול, הוא משום שמברך על מעשה האכילה, ובשיעור שהיה כזה נחשב הפסק בין המעשה לברכה, או שהברכה לה' על שמספק לו מזונו לשובע [כדברי רש"י ד"ה כשהוא], ואחר עיכול כבר כלתה טובתו. והוכיח ממה שתיקן משה בהמ"ז על המן, אף שהיה נבלע באברים, ובהכרח שהברכה על האכילה, ובעיכול אינו נחשב שכלתה טובתו, אלא הוא שיעור לשהיה, אך יכול לברך מיד [אכן, בברכי יוסף רי כתב שהמקיא את האוכל, נחשב כנתעכל, ואינו מברך, ומשמע שאין ברכה אפילו כשהעיכול תיכף אחר אכילה, וראה להלן נא הערה 7, נג הערה 49]. ובטעמא דקרא [פר' בשלח] דחה לפי דרכו, שהיו בו תכונות לחם, ולא נבלע באברים עד שיעור עיכול, ועד אז יכלו לברך.

^[28] הרשב"א הקשה שהרי בסמוך אמרו שג' ברכות ראשונות מדאורייתא, ואיך אמרו שמשה דוד ושלמה תקנוה? ותירץ שמה"ת יכל לאומרן בכל מטבע שירצה, עד שתקנו להן מטבע קבוע. [וביאר החזו"א כח ח, שאין לומר שמשה תקן להם גם את מטבע ברכת הארץ, ויהושע שינה בה אחר שנכנסו לארץ - שהרי גם ברכת ירושלים השתנתה אחר שנחרבה, ולא נקראת על שם המשנים, ובהכרח שכיון שברכת הארץ עמדה לשינוי כשיכנסו לארץ, לא תקן לה משה מטבע]. וגם הרא"ש כתב כן, אך לא דן על תקנת משה, אלא רק על דוד ושלמה, וביאר מעדני יו"ט שסבר כי על תקנת משה אין להקשות, שהרי תיקנה בירידת המן בתחילת שנות המדבר, וקדמה לחיוב בהמ"ז שנאמר בסוף ארבעים שנה לפני כניסתם לארץ. ונמצא שכבר בזמן משה רבינו אמרו ג' ברכות, ומשה דוד ושלמה תקנו רק נוסחם [וראה שעה"צ קסח ע"א]. אך תוס' [מט א ד"ה לומר] כתבו שברכת הארץ טעונה מלכות, כיון כי כאשר תקן משה את ברכת הזן עדיין לא נתקנה ברכת הארץ אחריה, ולכן שם ומלכות שבברכת "הזן" אינו נסוב עליה, ומוכח שבימי משה לא אמרו כלל ג' ברכות [וחיובן מדאורייתא חל בכל אחת אחר שהגיעה זמנה, בכניסתן לארץ ובבנין ירושלים]. וכן נראה מדברי החינוך [תל] שעזרא תיקן נוסח כל הברכות, ומשה דוד ושלמה תקנו עיקר הענין, וכך אמרו בבמדבר רבה [כג ז] "עד שלא נכנסו לארץ היו מברכין ברכה אחת".

^[29] הרשב"א והריטב"א כתבו שנוסח הבקשה שתקנו דוד ושלמה היה לקיים את בית המקדש ולהעמיד את המלכות [ולהמשיך שלוות הארץ], ואחר החרבן שינוה להחזיר את המלכות ולבנות את ביהמ"ק, וראה הערה 28.

^[30] הרא"ש ביאר שסמכו את ברכת "הטוב והמטיב" אחר "בונה ירושלים", כי אמרו בירושלמי "כשנחרבה ביתר נגדעה קרן ישראל, ואינה עתידה לחזור עד שיבא בן דוד". [ובמעדני יו"ט ביאר שהוא טעם נוסף לתקנת הברכה, כדי לסומכה לבונה ירושלים שהיא מענינה. אך אין צריך טעם למה מקומה אחר בונה ירושלים, שהרי רבנן תקנוה, ואי אפשר לאומרה בין ג' ברכות דאורייתא]. ובמשך חכמה [דברים ח י] ביאר שתקנוה על קיום האומה הבודדת במועדיה להיות הולכת בגולה זה אלפים שנה והיא קיימת ברוחה ובהודה ותפארתה, ואחר החורבן חשבו כי קיומה בלתי אפשר ועתידה לכלות ולנדוד כהצוענים בלא תפארת אדם, כאשר ראו כי בביתר לא נושעו, אמנם כאשר ראו כי עמד מלך חסד אחר וגזר עליהן קבורה, הבינו כי ישראל שה אחת בין שבעים זאבים וכו', וראה עוד בצל"ח ומהר"ל [נתיבות עולם, עבודה יח].

^[31] הפמ"ג [קצד א"א א] והחזו"א [כח ח] דנו אם סדר הברכות מעכב בבהמ"ז, אכן בבאר היטב [קצד ב] נקט שמעכב, ואף ששנינו במגילה [יז א] "הקורא למפרע לא יצא" ובברייתא שם "וכן בהלל ובק"ש ובתפלה" ואילו בהמ"ז לא הוזכרה, צ"ל ש"תנא ושייר". ובערוך השלחן [קפח ט] הוכיח שאינו מעכב, ואם הקדים אחת לחברתה יצא, שהרי הסדר נלמד מ"וברכת - זו הזן, את ה' אלהיך - זו הזימון" ונקט הכתוב תחילה את ברכת הזן אף שברכת הזימון קודם לה, כדי ללמד שהסדר אינו מעכב [אכן, כבר הגיה הגר"א והקדים ברכת הזימון להזן, ראה הערה 34].

^[32] כך משמע מרש"י [ד"ה ובשבת] ומהסמ"ג [עשה כז] שכתב "כדרך שמתחיל בנחמה רחם על ירושלים עירך כך מסיים בנחמה ברוך אתה ה' בונה ירושלים, ולא יסיים ברוך אתה ה' מקדש השבת כמו בתפילה". והרי"ף כתב שבשבת משנים מטבע הברכה בתחילתה ובסופה, ופותח ב"נחמינו ה' אלקינו" וחותם ב"מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים" [וביאר בפסקי רי"ד שהטעם לכך כי שבת היא מעין עולם הבא, ומזכירים בה את נחמת ישראל שתהיה בעת הגאולה], וביאר שזו כוונת הברייתא שבשבת פותח ומסים ב"נחמה". ובתוס' [ד"ה מתחיל] כתבו שטעם המשנים בשבת הוא כדי שלא לומר תחנונים, ודחו דבריהם, כי גם "רחם" לשון נחמה. והרמב"ם [ברכות ב ד] נקט כי בין בחול ובין יכול לומר כל אחת מהנוסחאות, וביאר הלחם משנה שלדעתו נקטה הגמרא את נוסח "נחמנו" כאחת הנוסחאות האפשריות.

^[33] דעת תוס' לעיל [טז ד"ה וחותם, מו ד"ה ולמאן] שיש בברהמ"ז שלש ברכות מה"ת, ואם אינו יודע את כל בהמ"ז לא יברך כלל [ראה מו א הערות 16-8]. אך הכסף משנה [ברכות ב ב] הוכיח שלדעת הרמב"ם והרמב"ן רק חיוב ברכת הזן הוא מה"ת, ואילו המקורות שנקטה הברייתא לשאר הברכות הן אסמכתא בעלמא. והמג"א [קצד ג] העלה מדברי הרמב"ן [במלחמות ה' לעיל מו א] שאין הברכות בבהמ"ז מעכבות זו את זו, אך אין ראיה שאינו צריך להזכיר את ענין שלשת הברכות בברכה אחת, וראה נשמת אדם [מז א]. ובזכרון שמואל [כא ב] הקשה אם אינן מעכבות, למה השוכח הזכרה חוזר כל בהמ"ז ולא רק את "בונה ירושלים", ובהכרח שגם אם אין מעכבות, אינן ברכות נפרדות, אלא כלולות במצוה אחת, ואף שאם דלג יכול לאמרן שלא כסדרן, הרי מצות ההזכרה היא בבהמ"ז שלמה, ולכן חוזר על כולה.

^[34] הגר"א גרס "וברכת - זו ברכת הזמון, את ה' אלוהך - זו ברכת הזן" וכן העתיקו גם תוס' לעיל [מו א ד"ה עד].

^[35] פירשנו כך כדי לבאר למה העדיף רבי נתן ללמוד מפס' האמור בשמואל יותר מדרשת הפסוק בתורה, והפני יוהשע ביאר שרבי נתן סבר שכל הדרשות [מ"וברך" ו"אשר נתן לך"] הם רק אסמכתא בעלמא. ומהר"ץ חיות ביאר שרבי נתן דרש את המקור שלפניו באופן אחר, ואמר כי לומדים גזרה שוה "וברך"-"כי הוא יברך" [ויישב בכך גם את קושיית המהרש"א בהערה הבאה].

^[36] המהרש"א תמה לפי רש"י שמדובר בברכה שלפני אכילת קדשים, מה הראיה מברכת המצוות לברכת הנהנין שלפני המזון? והפני יהושע כתב שהראיה ממה שהמתינו לו לברך ולא ברכו כל אחד לעצמו, ובהכרח שהיה בוצע ומברך תחילה על הפת, ולכן ברך תחילה גם על הזבח וראה צל"ח והגהות רא"מ הורביץ. אכן בתרגום יונתן ורד"ק פירשו שהיה מברך ברכת המוציא על הפת וברכת הזבח על השלמים.

^[37] המהרש"א ביאר שהנשים לא התכוונו לעכבו לצורך זה, שודאי לא ידעו ממנו, אלא שהקב"ה סיבב שיאריכו בדבריהן כזמן הנצרך בדיוק.

^[38] לעיל [כא א] למדו ברכת התורה לפניה מקרא, ולאחריה מק"ו, ופרכו הק"ו שהרי במזון הוא נהנה, והפירכא שייכת גם לק"ו של רבי ישמעאל, וכן משמע מדברי הרשב"א שכאן מדובר בברכה שלאחריה, ולהלכה חיובה רק מדרבנן. אך במעדני יו"ט [פ"א סי' יג ק] כתב שנידון הברייתא בסוגיין הוא על ברכת התורה לאחריה בקריאתה בציבור, וכיון שהיא רק תקנה דרבנן, ודאי אין הברכה מה"ת, ולכן לא חש לבאר הפירכא, והמקור מקרא הוא רק אסמכתא בעלמא. ומאידך כתב [פ"ו סי' טז ע] שהפירכא "שכן נהנה" שייכת רק על ברכה שלאחריה, כי כבר נהנה, ואילו בסוגיין מדובר על ברכה שלפניה [וכן מבואר בריטב"א ופני יהושע כא א]. ובמראה הפנים לירושלמי [פ"ז ה"א] נקט שהנידון על ברכה שלפניה, ותמה מכאן על הרמב"ן [השמטות לסהמ"צ טו] שנקט כי חיובה מה"ת. ואמנם מקור ברייתא זו הוא במכילתא דרבי ישמעאל [סו"פ בא], ושם הנידון בין על ברכה שלפניה ובין על שלאחריה.

^[39] היעב"ץ לא גרס "הבא", וביאר שהכוונה ל"חיי עולם", דהיינו חיי נצח.

^[40] ביאר הרש"ש שדרש את "אשר נתן לך" כהמשך לתחילת הפסוק "וברכת את ה' אלוהיך", וכאילו נאמר "וברכת כל אשר נתן לך ה' אלוהיך".

^[41] ע"פ מהרש"א.

^[42] ע"פ רש"י, והמהרש"א ביאר כוונתו שמברכין בין על הברכות ובין על הקללות שנכתבו בתורה, והלימוד מקרא שכלם בכלל "מדה טובה". ומשמע שלולי קרא הוה אמינא שלא לברך על לימוד הקללות, והיינו כביאור הקהלות יעקב [כב] שברכת התורה היא ברכת הנהנין, ולולי שנכללו הקללות ב"מדה טובה" לא היו בכל "נהנין".

^[43] ע"פ מהרש"א.

^[44] ביאר רבינו יונה שבמקום שמזכיר את הארץ צריך להזכיר שבחה, וארץ ישראל נקראה "חמדה" [ירמיה ג יט], ו"טובה ורחבה" [שמות ג ח]. ובשבלי הלקט [קנז] כתב שיהושע ראה איך חמד משה רבינו להכנס אליה, וכיון שהוא זכה להכנס שם תקן בברכתו לומר "ארץ חמדה".

^[45] כי ירשלים התקדשה ע"י דוד [רש"י ד"ה מלכות]. והמאירי פירש משום שאין נחמה שלמה בבנין ירושלים אלא עם מלכות בית דוד.

^[46] הראשונים נחלקו אם מי שלא אמר פרטים אלו לא יצא כלל, וחוזר ומברך, או שרק לא יצא ידי חובתו כראוי, אך אינו חוזר, ראה טור וב"י [קפז].

^[47] כך פירש רש"י [ד"ה שיקדים], וביארו תוס' [ד"ה ברית] שאין צריך לומר תיבות "ברית" ו"תורה" אלא את עניינם, ושלא כנוסח הרמב"ם [ס"ס אהבה] "כי הנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה, ברית ותורה וכו', על תורתך שלמדתנו, וראה מרדכי [ריז].

^[48] כך פירש רש"י, וראה מהרש"א וצל"ח שדנו אלו שתים מברייתות אלו נחשבו כאחת, שהרי נקראו "שלש" אף שנאמרו ברבע מקומות.

טבל עמהם אלא בציר, ולא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת — מצטרף. ולהוציא את הרבים ידי חובתם — אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן. אמר רב חנא בר יהודה משמיה [משמו] של רבא, הלכתא [הלכה] היא: אם אכל עלה של ירק וכן אם שתה כוס של יין — מצטרף לזימון. ואולם להוציא אחרים ידי חובה — אינו מוציא, עד שיאכל כזית דגן.

א על ארבע הברכות בברכת המזון אמר רב נחמן: משה תקן לישראל את הברכה הראשונה ברכת "הזן" בשעה שירד להם מן, והיו צריכים להודות עליו. יהושע תקן להם את ברכת הארץ כיון (כאשר) שנכנסו לארץ. דוד ושלמה תקנו את הברכה השלישית "בונה ירושלים", ובאופן זה: דוד תקן "על ישראל עמך ועל ירושלים עירך", ושלמה תקן "על הבית הגדול והקדוש" שכן הוא שבנה את הבית. ואת ברכת "הטוב והמטיב" ביבנה תקנוה החכמים שתיאמר כנגד הרוגי העיר ביתר שמזמן בר כוכבא שהובאו לקבורה לאחר שלא נתן אדריינוס לקוברם. שכן אמר רב מתנא: אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה, תקנו ביבנה שתיאמר בברכת המזון אף ברכת "הטוב והמטיב", ובפירוש הדברים: "הטוב" — שלא הסריחו גופות המתים במשך כל אותו זמן, "והמטיב" — שניתנו לקבורה.

לאחר שמדובר על סדר הברכות מוסיפים עוד מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא, סדר ברכת המזון כך היא: ברכה ראשונה — ברכת "הזן", שניה — ברכת הארץ, שלישית — "בונה ירושלים", רביעית — "הטוב והמטיב", ובשבת — מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה, ואומר קדושת היום, היא הזכרת השבת באמצע כתוספת. ר' אליעזר אומר: את התוספת על קדושת השבת אם רצה לאומרה בנחמה — אומרה, בברכת הארץ — אומרה, בברכה שתקנו חכמים ביבנה "הטוב והמטיב" — אומרה. וחכמים אומרים: אינו אומרה אלא בנחמה בלבד.

ושואלים: דעת חכמים היינו תנא קמא [זוהי דעת התנא הראשון], שלכאורה החכמים החולקים על ר' אליעזר אומרים כאותה דעה שנזכרה בראש המשנה שעליה חלק ר' אליעזר. ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל זה, ביחס לדיעבד שמסתם משנה למדים שראוי להזכיר את קדושת השבת בברכת הנחמה, אבל אם הזכיר בברכה אחרת, כנראה יצא, ואילו החכמים מדגישים שאין הזכרה זו אלא בברכת הנחמה בלבד.

ב תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: מנין לברכת המזון שהיא מן התורה? — שנאמר: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" (דברים ח, י), ומפרשים: "ואכלת ושבעת וברכת" — זו ברכת "הזן", "את ה' אלהיך" — זו ברכת הזמון (שמוזכר בה ה'), "על הארץ" — הרי זו ברכת הארץ, "הטובה" — הרי זו ברכת "בונה ירושלים", וכן הוא אומר "ההר הטוב הזה והלבנון" (שם ג, כה), שלפי המדרש פירושו ירושלים ובית המקדש. "אשר נתן לך" — זו ברכת "הטוב והמטיב". ואולם אין לי לימוד מהכתוב אלא על הברכה שלאחריו, שמכאן למדנו לברכה שאחר המזון, ואולם מקור בכתוב לחובת ברכה שלפניו, לפני האכילה, מנין? — אמרת שדבר זה יש ללמוד מקל וחומר: ומה כשהוא שבע כבר — מברך ומודה לה' על המזון, כשהוא רעב — לא כל שכן, ודאי שראוי לו להודות על האוכל.

רבי אומר: [אינו צריך] לדרוש כך את הפסוק, אלא יש להבינו בדרך אחרת במקצת, ובאופן זה: מה שנאמר "ואכלת ושבעת וברכת" — זו ברכת "הזן", אבל ברכת הזמון מן הכתוב "גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו" (תהלים לד, ג) נפקא [יוצאת, נלמדת], והוא מפרש "על הארץ" — זו ברכת הארץ, "הטובה" — זו "בונה ירושלים", וכן הוא אומר "ההר הטוב הזה והלבנון", וברכת "הטוב והמטיב" אינה רמוזה בתורה, שכן ביבנה תקנוה. אין לי אלא לאחריו, לפניו מנין? תלמוד לומר מקרא יתר: "אשר נתן לך" שממנו למדים שיש לברך על המזון משנתן לך, משעה שנתן ה' אותו, ולא רק אחרי האוכל.

ר' יצחק אומר: אינו צריך לראיה זו לברכה ראשונה, שהרי הוא אומר "וברך את לחמך ואת מימיך" (שמות כג, כה) אל תקרי (תקרא) "ובירך" אלא "וברך" בלשון ציווי, ואימתי קרוי "לחם" — קודם שיאכלנו.

ר' נתן אומר: אינו צריך, בראיה זו, שהרי הוא אומר בכתוב במפורש שהנערות אומרות לשאול "כבאכם העיר כן תמצאון אותו בטרם יעלה הבמתה לאכול כי לא יאכל העם עד באו כי הוא יברך הזבח אחרי כן יאכלו הקראים ועתה עלו כי אותו כהיום תמצאון אותו" (שמואל א' ט, יג) וכאן מפורשת הברכה שלפני האוכל.

דרך אגב שואלים: וכל כך למה האריכו הנערות בסיפור הדברים? לפי שהנשים דברניות הן. ושמואל אמר טעם אחר: שבכוונה האריכו כדי להסתכל ביפיו של שאול, דכתיב [שנאמר] בו שהיה "בחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו משכמו ומעלה גבה מכל העם" (שם, שם א). ור' יוחנן אמר שאריכות הדברים היתה כן מלפני ה', לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימא (שערה), והיה צורך לעכב את שאול כדי שיגיע זמן מלכותו בלי שיחסר דבר מתקופת נשיאותו של שמואל.

ג בהמשך הברייתא הדנה בברכת המזון, מבררים עוד, ואין לי מפורש בתורה אלא החובה לברך ברכת המזון, ואולם ברכת התורה מנין? ולכך הביאו ראיות אחדות. אמר ר' ישמעאל: קל וחומר מברכת המזון, מה אם על המזון שהוא חיי שעה מברך, על התורה שהיא חיי עולם לא כל שכן שמברך. ר' חייא בר נחמני תלמידו של ר' ישמעאל אומר משום [בשם] ר' ישמעאל: אינו צריך לקל וחומר זה, ואפשר ללמוד את ההלכה מאותו כתוב, שבברכת המזון הרי הוא אומר "על הארץ הטובה אשר נתן לך", ולהלן (והלאה) ביחס לתורה הוא אומר: "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם" (שמות כד, יב) והוא לומד שנתינה זו שמברכים עליה היא נתינת התורה.

מפסוק זה ר' מאיר אומר: ומנין שכשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה? תלמוד לומר: "אשר נתן לך ה' אלהיך", ו"אלהיך" משמעו: דיינך, שיש לברך בכל דין שדנך, בין מדה טובה ובין מדת פורענות.

ר' יהודה בן בתירא אומר: אינו צריך להביא ראיה מפסוק אחר לברכת התורה, שהרי הוא אומר: "על הארץ הטובה", ויש בכלל זה "טובה", "הטובה", "טובה" — זו תורה, וכן הוא אומר: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו" (משלי ד, ב) ואילו "הטובה" — זו בנין ירושלים, וכן הוא אומר "ההר הטוב הזה והלבנון".

ד ועוד בנוסח ברכת המזון. תניא ר' אליעזר אומר: כל שלא אמר "ארץ חמדה טובה ורחבה" בברכת הארץ, ומלכות בית דוד ב"בונה ירושלים" — לא יצא ידי חובתו. נחום הזקן אומר: צריך שיזכיר בה ברית המילה. ר' יוסי אומר: צריך שיזכור בה תורה. ופלימו שהוא אחד מאחרוני התנאים אומר: צריך שיקדים ברית לתורה, שזו התורה ניתנה בשלש בריתות,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דאמר רב מתנה אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תיקנו הטוב והמטיב. בסוף מסכת תענית (דף כו) שנינו אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב ואמרי' בגמ' רב מתנה אמר יום שניתנו הרוגי ביתר בו לקבורה הודיענו רב מתנה כי הדבר שגרם לעשות את יום ט"ו באב בשמחה היא קבורת אלו ההרוגים ואיתא למעשה דביתר ובמה נהרגו בה והיאך נתגלגל הדבר מפרש במסכת גיטין בפרק הניזקין (גיטין דף נז) ובגמ' דסוף תענית דבני מערבא:

שזו ניתנה בג' בריתות.

הא דאמרינן: משה תקן להם ברכת הזן יהושע תקן להם ברכת הארץ וכו'. קשיא לי והא קיימא לן בסמוך דברכות אלו מדאורייתא נינהו. ויש לומר דמטבען הוא שטבעו להם, דאי מדאורייתא אם רצה לאומרה באי זה מטבע שירצה אומרה ואתו משה ויהושע ודוד ושלמה ותקנו להן מטבע לכל אחת ואחת בזמנה, וכדאמרינן לעיל בפרק כיצד מברכין (ברכות מ, ב) גמ' ועל כולם אם אמר שהכל יצא, מנימין רעיא בתר דאכל אמר בריך מריה דהאי פיתא, אמר רב יצא. ואקשינן מאי קא משמע לן אף על גב דאמרה בלשון חול יצא, תנינא אלו נאמרין בכל לשון וכו', איצטריך סלקא דעתך אמינא היכא אמרינן כי אמר בלשון חול יצא היכא דאמרה כי היכי דתקינו לה רבנן אבל כי לא אמרה כי היכי דתקינו לה רבנן בלשון הקודש לא יצא קא משמע לן. דאלמא המטבע הוא שטבעו רבנן ובודאי דקודם כיבוש הארץ ובנין ירושלם לא היו אומרין כמטבע שאמרו לאחר כיבוש ובנין, וכמו שאין אנו אומרים באותו מטבע שתקנו דוד ושלמה, שאנו מבקשים להחזיר המלכות ולבנות הבית, והם היו מבקשין להעמיד המלכות ולהעמיד הבית ולהמשיך שלות הארץ.

מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה. פירש הרב אלפסי ז"ל בהלכות: מתחיל נחמנו ומסיים מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים. ואינו מחוור, דלמה ישנו את המטבע בשבת. ויש אומרים לפי שאין מבקשין צרכים בשבת ורחם הוי בקשת צרכים. ואינו נכון כלל, חדא דאף נחם דכותה. ועוד דטופס ברכות הוא וכדאמרינן בירושלמי (שבת פט"ו ה"ג) מהו לומר רוענו זוננו בשבת, ואמרינן דשרי דטופס ברכות כך הוא. והנכון כמו שפירש רש"י ז"ל דברכת בונה ירושלים עצמה קרויה נחמה. והכי קאמר מתחיל ומסיים בה כדרכו ובלבד שיזכיר קדושת היום באמצע, ולומר שאינו צריך להזכיר של שבת (באמצע) בפני עצמה כתפלה. ותדע לך מדאמרינן ר"א אומר הרוצה לאומרה בנחמה אומרה בברכת הארץ אומרה וכו', וחכמים אומרים אין אומרה אלא בנחמה, אלמא ברכת בנין ירושלים קרויה נחמה וכן עיקר.

[לפניו מנין וכו']. הא דאפליגו תנאי הכא בברכה ראשונה דפת מהיכא וכולהו סבירא להו דהויא דאורייתא, ולא קיימא לן כחד מינייהו, אלא ברכה שלפניה מדרבנן, וכסתמא דמתניתין דקתני בפרק מי שמתו (ברכות כ, ב) גבי בעל קרי על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו, כלומר משום דלאחריו דאורייתא ולפניו לאו דאורייתא, והוא הדין לברכת התורה שלאחריה כדאיתא התם בפרק מי שמתו (ברכות כא, א) דאמרינן התם אמר רבי יוחנן למדנו ברכת התורה לאחריה מן המזון וברכת המזון לפניה מן התורה כו', ודחינן איכא למיפרך מה למזון שכן נהנה ומה לתורה שכן חיי העולם ועוד תנן על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו.

אמר רב נחמן משה תקן להם לישראל ברכת הזן יהושע ברכת הארץ דוד ושלמה בונה ירושלים ונוסח שלה היה על קיום הבית ולהעמיד המלכות ולהמשיך שלות הארץ, ונוסח שלנו הוא שאנו מבקשים על מלכות בית דוד ושיבנה הבית: הטוב והמטיב ביבנה תקנוה. ותקנוה בברכת הזן מפני שכולה הודאה. וא"ת היכי אמרינן הכא דמשה ויהושע תקנו ברכות הללו והא אמרינן בסמוך דברכות אלו מדאורייתא נינהו וכי תימא ממטבע שלהן קאמרינן דתקון הרי תפלה דעיקרה מדאורייתא מדכתיב ולעבדו בכל לבבכם ואיזו היא עבודה שבלב זו תפלה ומשום דמטבע שלה מדרבנן אמרינן בכל דוכתא בכולהו דינא דתפלה דרבנן. יש לומר דתפלה לית לה עיקר במטבע שלה מן התורה אלא כל שהוא מודה ומתחנן סגי ליה ולית לה שום נוסח מדאורייתא הילכך האי תפלה בהאי נוסחא דרבנן היא אבל ברכת המזון יש לה קצת נוסח מן התורה שהוא צריך לברך על מזונו ולהזכירו ולהזכיר הארץ וירושלים דדרשינן הטוב זו בונה ירושלים אשתכח דכולהו בקרא בהדיא ואין צריך לומר בית המקדש שיבנה במהרה בימינו הילכך ברכת המזון כולה מדאורייתא שהרי נוסחה ומטבעה דברים אלו אבל ודאי אי אמרינהו באנפא אחרינא נפיק וכדמוכח לעיל גבי מנימין רעיא:

ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה. פירש הריא"ף ז"ל דצריך להתחיל בנחמה ולשנות הלשון ולומר במקום רחם נחמנו ובחתימה שיאמר אחר רצה והחליצנו ונחמנו בציון עירך כי אתה הוא בעל הנחמות, בא"י מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים. אבל רש"י ז"ל פירש דלא בעי לשנויי לישנא שאומר בחול ולא להוסיף עליו כלל דכשמזכיר רחמים תחלה ובנין ירושלים בסוף זהו נחמה כי נחמתן של ישראל הוא רחמי שמים ובנין ירושלים ולא אתא לאשמעינן הכא אלא שיזכיר קדוש היום באמצע, כלומר בין רחם לבונה ירושלים וסדר הענין בא להשמיענו. ובודאי מדקתני שלישית בונה ירושלים והדר תני ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה לא סגי דמשני למימר מידי דנחמה בשבת דאם איתא דברכת בונה ירושלים קרי נחמה הו"ל לומר ובשבת כולל קדוש היום בבונה ירושלים ומאי דאמרינן בסמוך ר"א אומר רצה לאומרה בנחמה אומרה וחכמים אומרים אין אומרה אלא בנחמה בלבד משום דבשבת איירי ובה עסיק קרי לה לבונה ירושלים נחמה דבשבת מתחיל ומסיים בנחמה:

קו"ח כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כש"כ. והאי קו"ח פריכא הוא כדאיתא בריש פרק כיצד אלא דמדרבנן בעלמא הוא ור' נתן ור' יצחק דמוכחי ברכה דפת לפניה מקראי לאו למימרא דסבירא להו דתיהוי דאורייתא אלא מדרבנן וקרא לברכה לפניה אסמכתא בעלמא הוא וכסתמא דמתניתין דפ' מי שמתו גבי בעל קרי על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו משום דלאחריו דאורייתא ולפניו דרבנן וה"ה לברכת התורה לאחריה דהיא דרבנן דהא התם בפרק מי שמתו אמרינן דילפינן לה מברכת מזון לאחריה ודחינך דלא היא דאיכא למיפרך דמה למזון שכן נהנה ולמאן דס"ל כהני תנאי דהטוב והמטיב דאורייתא ס"ל נמי דחותמת ואינה פותחת דלדידיה אינה צריכה מלכות ולמאן דאמר דרבנן פותחת ואינה חותמת ויש בה מלכות. וא"כ לפי זה מאי קאמרינן לעיל תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותח בה בברוך והא אמרת דלמ"ד דאורייתא לא פתחינן בה בברוך. יש לומר דה"ק תדע דסבירא לן לאו דאורייתא שהרי פותח בה ואינו חותם כלומר דאנן הכי עבדינן:

משה רבינו תקן להן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, יהושע תקן להם ברכת הארץ בשעה שנכנסו לארץ, דוד ושלמה תקנו להם בונה ירושלים דוד תקן בה על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, ושלמה תקן בה על הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו ואע"פ שבסמוך למדוה מהמקראות ושכך גזור לומר שהם מן התורה, מ"מ הם תקנו להם מטבע אע"פ שאחר חורבן הוצרכו חכמי הדורות לשנות המטבע בקצת דברים בהשבת מלכות בית דוד למקומה וכיוצא בזה:

הטוב והמטיב ביבנה תקנוה על הרוגי ביתר שנתנו לקבורה הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה וזה שתקנוה בברכה והיה ראוי יותר לתקנה בתפלה, פרשו בהגדה שתקנוה על היין מפני שז' שנים זבלו כרמיהם בדמם וכן פירשו בה טעם אחר להזכיר רעדה במקום גילה:

נמצא סדר ברכת המזון ראשונה ברכת הזן, שניה ברכת הארץ, שלישית בונה ירושלים רביעית הטוב והמטיב, ובשבת כולל קדושת היום באמצע ברכת נחמה, ר"ל בונה ירושלים ואינו חותם ולא פותח בשבת אלא שכוללו באמצע ופותח בנחמה ומסיים בנחמה כדרכו בחול הן שיתחיל רחם הןהן שיתחיל בנחמנו הן שיסיים בונה ירושלים הן שיסיים מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים שכל אלו ענין נחמה הם, ומה שאמרו פותח בנחמה כל הברכה קרויה נחמה שלא בא אלא לומר שאינו חותם בשל שבת אלא בברכת נחמה וכלל של שבת באמצע, ואע"פ שגדולי הפוסקים סוברים פתיחה וחתימה בלשון נחמה דוקא, אין הדברים נראין לי, אין צריך לדקדק להתחיל בשבת נחמנו ולסיים מנחם עמו ישראל וכו', הא כל שהזכיר של שבת בשאר ברכות ולא בברכת נחמה לא יצא:

בתלמוד המערב בראשון של שבת התבאר שאע"פ שאמרו לא ישראל אדם צרכיו בשבת, רשאי הוא לומר בברכת נחמה זוננו פרנסנו וכו' ומכאן אנו סומכים להאריך בתחנונים שאחר ברכה כגון הרחמן וכו' כדרכנו בחול וכן בתפלה באלקי נצור:

כבר ביארנו בשלישי במשנה ה' שברכת המזון לפניה אינה אלא מדברי סופרים וכן ביארנו בפרק זה בזמון א"כ זה שהביאו את שתיהן כאן מן המקראות אמסכתא בעלמא היא:

כל מי שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו הואיל והזכיר את הארץ ראוי לו להזכיר בשבחה, ושבח ראשון שיצא מפי הב"ה על הארץ היה בנסח זה שנא' וארד להצילו וגו' על ארץ טובה ורחבה וכו', וכן צריך שיזכיר בה ברית להודיע שבזכות הברית נתנה להם כאמרו ונתתי לך ולזרעך את ארץ מגוריך ואתה את בריתי תשמור, ובמדרשות אמרו וזה הדבר אשר מל יהושע אמר להם יהושע וכי מה אתם סבורים ליכנס לארץ ערלים כך אמר לו הב"ה לאברהם ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך על מנת ואתה את בריתי תשמור, וצריך להזכיר בה תורה להודיע שבזכות התורה מתקיימת בידם כאמרו ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חקיו ותורתיו ינצורו, ונשים יש אומרים שאין מזכירות ברית ותורה הואיל ואין להם אצלם דין ודברים, ולדעתנו אף הנשים אומרות כן מידי דהוה אברכת הארץ אע"פ שאין להם חלק בארת שהרי בכלל ישראל הם ועל ישראל הן אומרות כך, ובעבדים אמרו לענין בכורים שמביאין וקורין אע"ג דכתיב אשר נשבעת לאבותינו, וצריך שיקדים ברית לתורה שלא הוזכרו בתורה אלא ג' בריתות ובברית הוזכרו י"ג בריתות:

דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים. לא שלא ברכו אותה ברכה עד שבא דוד דהא לקמן דרשינן כולהו מקראי אלא דוד ושלמה תקנו המטבע לפי מה שניתוסף טובה לישראל:

הטוב והמטיב ביבנה תקנוה. וקבעוה בברכת המזון שכלה הודאה, ואמרינן בירושלמי כשנחרבה ביתר נגדעה קרן ישראל ואין עתידה לחזור עד שיבא בן דוד, ולכך סמכו אותה אצל בונה ירושלים:

ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה. י"מ שפותח במקום רחם נחמנו ומסיים כי בעל הישועות ובעל הנחמות אתה, ברוך אתה ה' מנחם ציון בבנין ירושלים, אבל רש"י לא פי' כן דרחום נמי היינו נחמה אלא ה"ק אין צריך להתחיל ולא לסיים של שבת אלא מתחיל ומסיים בנחמה היינו בתקון הברכה דבונה ירושלים קרי נחמה בין שהתחיל רחם בין שיתחיל נחמנו, וה"ר יוסף פי' דרחם הוא לשון תפלה ואין לומר בשבת לשון תפלה אבל נחם אינו לשון תפלה אלא כמו והנחם על הרעה לעמך, ולא נהירא דהכל לשון תפלה זה כמו זה, ואמרינן נמי בירושלמי דשבת פ' אלו קשרים תניא אסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת ר' זירא שאל לר' חייא בר אבא מהו מימר רוענו זוננו פרנסנו בשבת אמר ליה טופס ברכות כך הוא וכ"ש רחם שאינו כ"כ לשון תפלה יותר מנחם, ומה שכתב רב אלפס שחותם בשבת בא"י מנחם עמו בבנין ירושלים הקשה עליו רבינו אפרים מהא דאמרינן לקמן דאין אומר מושיע ישראל ובונה ירושלים משום דאין חותמין בשתים ומנחם עמו ובונה ירושלים הוו להו שתים, ויש מתרצים שאם היו אומרים מנחם עמו ישראל ובונה ירושלים הוה ליה שתים אבל כיון שאומר מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים דבר אחד הוא שירחם עמו ע"י הבנין, וה"ר יונה אומר שגם זה נמי חשוב כשתים כמו שמצינו בהביננו [לעיל דף כ"ט ע"א] שתקנו וישמחו צדיקים בבנין עירך וזהו מעין שתי ברכות ישמחו צדיקים [מעין על הצדיקים ובבנין עירך הוא מעין תשכון בתוך ירושלים הנה שאמרו בבנין עירך והוא דבר בפ"ע ה"נ אע"פ שאמר בבנין ירושלים ענין אחר בפ"ע הוי] אבל החותם מנחם ציון בבנין ירושלים לא הוי חותם בשתים דציון וירושלים חד הוא:

ר' אליעזר אומר [רצה לאומרה] בנחמה אומרה בברכת הארץ אומרה. זו היא ראיה לפרש"י דברכת ירושלים קרי לה נחמה:

וחכמים אומרים אינה אומרה אלא בנחמה בלבד. וטעמא כמו שפי' בירושלמי בפ' תפלת השחר א"ר אחא בר יצחק בשם ר' חנינא דצפורי יחיד בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע רחם ה' על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך וכו' ר' אבדימי דצפורי בעי קומי ר' מנא היכן אומרה א"ל עדיין אתה צריך לזו כל דבר שהוא להבא אומרה בעבודה וכל דבר שהוא לשעבר אומר בהודאה ומתניתין אמרה כן נותן הודאה למה שעבר וצועק על העתיד לבא, הילכך אומר רצה והחליצנו בברכת רחם שהוא להבא וכן יעלה ויבא, אבל על הנסים אומר בברכת נודה לך שהם לשעבר וכן בתפלה יעלה ויבא ברצה ונחם בבונה ירושלים ועננו בשומע תפלה ועל הנסים בהודאה:

איכא בינייהו דיעבד. פרש"י דרבנן סברי דבדיעבד לא יצא, וטעמא דרש"י משום דאמרינן בכל דוכתא דרבנן בתראי לטפויי קא אתו, והכא אינו נראה לי לפרש כן דרבנן קיימי אר' אליעזר דאמר אם רצה לאומרה בברכת הארץ אומרה אפילו לכתחלה וחכ"א א"א לכתחילה אלא בדיעבד:

ר' יוסי אומר צריך להזכיר תורה פלימו אומר וכו'. כל הני תנאי לא פליגי אלא מר אמר, חדא ומר אמר חדא:

ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו. פר"ח דקיי"ל בכולהו אם לא אמר לא יצא ידי חובתו:

בא"ד אפילו לא אכל כלל כדאמרי' כו' וכזית דגן אינו צריך אלא שיוכל לומר שאכלנו משלו עכ"ל ק"ק להאי טעמא אפילו לא אכל אלא ירק ושתה יין יוציא אחרים ויכול לומר שאכלנו וכמ"ש התוס' לעיל ויש ליישב ועיין ברא"ש וק"ל:

פירש"י בד"ה בין מדה טובה והתורה מדה טובה הוא עכ"ל נראה מפירושו שהוא מפרש הא דקאמר הכא אר"מ מנין שכשם שמברכין על הטובה כך מברכין על הרעה כו' קאי אברכת התורה דקיימינן ביה לעיל מיניה וקאמר מנין שמברכין ברכת התורה אף על הרעה ופורענות וקללות שנכתבו בתורה ויליף מי"י אלהיך כו' דבין מדת פורענות וזה שדקדק לפרש ובין מדה טובה דקאמר לאו דוקא בברכות שנאמרו בתורה אלא דכולה מדה טובה היא ודו"ק:

בד"ה תורה ניתנה כו' בסיני ובאהל מועד ובהר גרזים ובערבות מואב כו' עכ"ל חשיב ד' דאיכא מאן דמפיק הר גרזים ועייל אהל מועד ע"ש:

תוס' בד"ה ברית ותורה כו' ותורה וחיים ומזון דדי להזכיר על בריתך כו' עכ"ל לשון המרדכי שאין לומר ברית ותורה חיים ומזון דמה לנו להודות על החיים שנוחל לאבותינו כו' ע"ש:

ע"ב זו ברכת הזן וכו'. דהיינו אכל דבר ששבע ממנו ומיזן כדאמר לעיל שמשה תקנו אירידת המן שהיו ג"כ שבעים ממנו:

את ה' אלהיך זו ברכת הזימון. שאין אומרים בה דברים רק נברך שאכלנו משלו ועיקר הזימון בעשרה אומרים אלהינו וקצת דחוק שהקדים בקרא ברכת הזן לברכת הזימון והתוס' לעיל הביאו ברייתא זו בהפך זה וברכת זו ברכת הזימון את ה' אלהיך זו ברכת הזן ולא ידעתי משמעה:

על הארץ זו ברכת הארץ. משה רמז לה שיהושע תקנה כשנכנסו לארץ ואמר הטובה זו בונה ירושלים שהוסיפו לתקן דוד ושלמה כדאמר לעיל ואמר אשר נתן לך זה הטוב ומטיב דהיינו כדרך הנותן שנותן בעין יפה וטובה כדאמרי' במס'. ב"ב (נג. סה. עא.) כו' וק"ל:

קו"ח כשהוא כו' יש לדקדק מהאי ק"ו תבעי נמי ג' ברכות לפניו וכן יש לדקדק לקמן דקאמ' ברכת התורה מנין ק"ו דעל חיי שעה כו' מה"ט תבעי נמי ג' ברכות אחרונות וי"ל דלאו ק"ו גמור הוא דאיכא למימר אדרבה היכא שכבר נהנה יש לו לברך אבל לפניו שעדיין לא נהנה לא יברך וכ"כ התוס' בר"פ כיצד מברכין דלאו ק"ו הוא דא"כ תהא ברכה לפניו נמי מדאורייתא כו' עכ"ל ע"ש אלא דסמך עצמו בברכה דלפניו משום דאסור ליהנות בעוה"ז בלא ברכה דה"ל כאלו מעל כדמסיק פ' כיצד מברכין וכן י"ל בברכת התורה דלאו ק"ו הוא משום דלחיי שעה דנהנה בעוה"ז יש לו לברך משא"כ בחיי עולם הבא דעדיין לא נהנה בו ודו"ק:

אל תיקרי ובירך אלא וברך כו'. דריש כן דלפי פשוטו ה"ל למכתב ויברך את לחמך וגו' ועוד דמסיים בהאי קרא והסירותי מחלה וגו' וא"כ ה"ל למכתב נמי ברישא דקרא וברכתי את לחמך וגו' בלשון מדבר בעדו ע"כ דרש דכינוי וברך קאי על האדם שתעשה ברכה על הלחם שתאכל ומים שאתה שותה ולכך כתיב לחמך ומימך דאחר שתברך נעשה לחמך ומימך כדדרשינן לעיל גבי דגנך וק"ל:

כי הוא יברך הזבח וגו' פירש"י שטעון לברך כו' בא"י אקב"ו לאכול את הזבח כו' עכ"ל. וק"ק דאין זה ראיה אלא לברכת המצות אבל לברכת אכילת רשות והנהנה דקיימינן ביה השתא מנין דבעי ברכה לפניו במכילתא דקאמר בהאי לישנא כי הוא יברך הזבח ר"נ אומר מכאן לברכה לפני המזון מזה נראה דלאו ברכת המצוה קאמר אלא ברכת הנהנה שעל המזון לפניו דהיינו בבשר שנ"ב בלאו ברכת המצוה של זבח ותו לא מידי וק"ל:

וכ"כ למה לפי כו'. ר"ל שהוא לא שאל אלא היש בזה הרואה והם השיבו לו הרבה דברים שלא שאל עליהם כלל שלא היה להם להשיב רק יש הנה גם מה שאמרו לו עוד ועתה עלו כי אותו כהיום תמצאון וגו' הוא כפול שכבר א"ל כבואכם העיר כן תמצאון אותו וק"ל:

כדי להסתכל כו'. באגדת שמואל איכא דפליגי ביה תנאי כל האורך הזה למה מביטות היו בנוי של שאול כו' דברי ר"י א"ל ר' יוסי א"כ עשית בנות ישראל כזונות כו' אלא שלא הגיע עדיין השעה שאמר הקב"ה כעת מחר אשלח לך וגו' וצ"ל דלאו במתכוין לכך האריכו הנערות בדבריהם דהא ודאי לאו נביאות היו אלא שהקב"ה שם אריכות דברים אלו בפיהם כדי שישהה שם עד שתגיע השעה כו' וכצ"ל ברבקה שאמרה למה אשכל גם שניכם וגו' כמפורש פ"ק דסוטה וק"ל:

בין מדה טובה כו' פירש"י והתורה מדה טובה היא עכ"ל. מפירושו נראה דר"מ בעי נמי לאתויי ראיה דמברכין על התורה ולא משמע כן דהא לא קאמר אין צריך כדקאמרי הני תנאי בכל הנהו דרשות דלעיל דדרשי ראיה אברכת התורה ועוד דמברך על הטובה פסיקא ליה כדקאמר שכשם שמברך על הטובה ולא בעי לאתויי הכא אלא דכן מברכין על הרעה והיא מלתא באנפי נפשה אהאי קרא דלכך כתיבי הכא גבי ברכה ב' השמות ה' אלהיך שהם הרחמים והדין לומר לך שכשם שמברכין על מדה נוובה כמפורש בקרא על הארץ הטובה כך מברכין כו' ודו"ק:

ר"י ב"ב כו' טובה הטובה טובה זו תורה כו' הטובה זה כו'. נראה לפרש דה"ק מדכתיב כבר לעיל מיניה אל ארץ טובה וגו' לא ה"ל למכתב כאן הטובה דודאי על אותה ארץ טובה דלעיל קאי אלא האי הטובה יתירא הוא למדרש מיניה בה"א הידיעה דמקרי טובה במקו' אחר אי תורה קאמר דכתי' כי לקח טוב וגו' ואי בנין ירושלים דכתי' ההר הטוב וגו' וק"ל:

גמרא [ברכת התורה מנין כו'. ולעיל (כ"א) יליף לה רב יהודה מקרא אחרינא ע"ש] :

שם רמ"א מנין כו' ת"ל אשר נתן לך ה' אלהיך כו'. בקרא כתיב וברכת את ה' אלהיך כו' אשר נתן לך. ונ"ל דכלפי דדריש ר' ישמעאל אשר נתן לך על התורה. אר"מ דלא אלא אשר נתן לך קאי על ה' אלהיך דלעיל מיניה למידרש בין מדה טובה כו':

רש"י (בסוה"ע) וכתיב ושמרתם את בריתי (שמות י״ט:ה׳). כנ"ל דצ"ל והוא לראיה על ברית דסיני:

גמ' על חיי עולם הבא. נ"ב נ"ל מלת הבא ט"ס הוא:

מֹשֶׁה תִּקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל "בִּרְכַּת הַזָּן" בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד לָהֶם הַמָּן. יש להקשות תיבת לָהֶם נראה לשון יתר? ונראה לי בס"ד דידוע אף על פי שפשוטן של ברכות הם לצורך התחתונים, הנה סודם הוא בעליונים, ולכן כמו שמשתלשל שפע מן ברכת המזון לישראל, כן משתלשל שפע בעולמות העליונים כנודע, ולזה אמר ברמז בלשון העלם תִּקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, פירוש לָהֶם קאי על עולמות העליונים, וגם לישראל שתיקן ברכות אלו לצורך העליונים והתחתונים. ונראה לי בס"ד שלשה ברכות שהם מן התורה תיקנום ארבע צדיקים, שהם מֹשֶׁה יְהוֹשֻׁעַ דָּוִד שְׁלֹמֹה, וראשי תיבות שלהם שָׁדַיִ"ם, שהם כמו הדדים שיונק התינוק מהם, כן ישראל יונקים שפע מאלו הברכות כנודע, ובזה מובן ברכה שבירך יעקב אבינו ע"ה את יוסף הצדיק ע"ה, שאמר לו (בראשית מט, כה) בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם, שבירכו משורש ברכות של ברכת המזון שתיקנום שָׁדַיִ"ם, וגם ברכו משורש קריאת שמע שהיא רמ"ח תיבות וזהו 'שָׁדַיִם וָרָחַם'.

"הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב" בְּיַבְנֶה תִּקְּנוּהָ כְּנֶגֶד הֲרוּגֵי בֵּיתָר. הנה הרא"ש ז"ל בתוספותיו נתעורר לתת טעם דמה יש לזה בברכת המזון, יעוין שם, ואנא עבדא נראה לי בס"ד עוד טעם לזה, דאיכא במדרש איכה בפסוק (איכה ב' ב') בִּלַּע אֲדֹנָי וְלֹא חָמַל, חמשים ושתים שנה עשתה בֵּיתָר אחר חורבן הבית ולמה נחרבה? על שהדליקו נרות לחורבן בית המקדש, מפני שהיו שמחים בחורבנה של יְרוּשָׁלַיִם, מחמת כי קודם חרבנה היו בירושלים אנשים עשירים שהיו מצערים לאנשי בֵּיתָר, שכותבים שטר מכירה על שדותיהם ובתיהם בשקר ולוקחים אותם בחזקה, עיין שם. ולכן חכמי ישראל אשר ביבנה שהם היו מאנשי יְרוּשָׁלַיִם ובחרבנה הלכו ליבנה, אמרו עתה בחרבנה של ביתר יאמרו העולם אנחנו שמחים בחרבנה, כשם שאנשי ביתר שמחו בחרבן יְרוּשָׁלַיִם עירנו ומולדתנו, ולכך תיקנו בִּרְכַּת הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב לכבוד אנשי בֵּיתָר שֶׁלֹּא הִסְרִיחוּ וְנִּתְּנוּ לִקְבוּרָה, וסמכו ברכה זו אצל בּוֹנֶה יְרוּשָׁלַיִם, כלומר אף על פי שאנחנו מצטערים על חורבן ירושלים עירנו ומתפללים על בניינה, לא שמחנו בהריגת אנשי בֵּיתָר ששמחו בחורבנה, אלא אדרבה אנחנו מחבבין אותם ומברכים להשם יתברך על הטובה שעשה לאנשי ביתר.

"הַטּוֹב" שֶׁלֹּא הִסְרִיחוּ, "וְהַמֵּטִיב" שֶׁנִּתְּנוּ לִקְבוּרָה. והא דתקנו ההודאה בלשון הטוב והמטיב, נראה לי בס"ד כי יעקב אבינו ע"ה אמר (בראשית לב, יא) פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים, וזה נתקיים בביתר שהרגו בה שמנים אלף רבוא מבני ישראל אֵם עַל בָּנִים ממש, כדאיתא במדרש ואף על פי שבני עשו הרגו בישראל גם בירושלים, לא הרגו הרג רב כמו שהרגו בביתר, דאמרו רבותינו ז"ל שהיו הורגים בהם עד שהסוס היה שוקע בדם עד חוטמו, והיה הדם כמו נחל שוטף, שהיה מגלגל אבנים של ארבעים סאה והולך בים ארבעה מילין, ויעקב אבינו ע"ה צפה כל זה ברוח הקודש, ואמר פן יבא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים, וסוף דבריו סיים (שם שם יג) וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ, שבקש בלשון הטבה כפולה, ודבריו עשו פירות שעשה להם הקב"ה נס שֶׁלֹּא הִסְרִיחוּ וגם שֶׁנִּתְּנוּ לִקְבוּרָה, ולכן גם חכמינו ז"ל תקנו ההודאה בלשון זה של הטוב והמטיב שנשתמש בו יעקב אבינו ע"ה.
ועוד נראה לי בס"ד תקנו בלשון הטוב לרמוז כי זכות התורה שהיתה שם הוא גרם הנס הזה, והתורה נקראת טוב לכן אמרו הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, ועיין במדרש איכה מה שהפליגו ז"ל בריבוץ תורה שהיה בביתר, שנמצא שם ת"ק בתי סופרים, פירוש כותבי ספרי תורה, וקטן שבהם לא היה פחות משלש מאות תינוקות, והיו אומרים אם יבואו השונאין, בקלמוסין הללו אנחנו יוצאין ודוקרין אותם עיין שם.

רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אֵין צָרִיךְ. אף על גב דילפותא מפסוקי תורה עדיפה, עם כל זה כיון דילפותא הנזכרת אינם מתיישבים בפשט המקראות, לכך אמר אינו צריך למילף בדרשה דחוקה, כי הדבר מפורש להדיה בפסוק של נביאים, דכתיב (שמואל א' ט, יג) כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח.

וְכָל כָּךְ לָמָּה? הדבר יפלא הלא כאן הביא הפסוק דרך אגב למילף מיניה דין ברכה ממה שאמרו הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח, ומה שייכות יש כאן לבאר לנו טעם לרבוי הדברים שנמצאים בזה הפסוק, אין כאן מקום להתעורר בזה? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הגאון הצל"ח ז"ל על ראייתו של רַבִּי נָתָן מפסוק הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח, דזו היא ברכת המצות ואיך יליף מהכא ברכת הנהנין? ותירץ הרב ז"ל דיליף ממה דדייקו הנשים ואמרו, כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח מכלל דאיכא ברכה אחרת קודם אכילה שאינה ברכת הַזֶּבַח, דאם לא כן די לומר כִּי הוּא יְבָרֵךְ ואחר כך יאכלו, עד כאן דבריו, עיין שם, ובזה נתרצה קושיתינו שפיר, כי סתמא דהש"ס הבין כונת רבי נתן דיליף מן יתורא דתיבת הַזֶּבַח וכמו שכתב הצל"ח ז"ל. אך על זה קשיא ליה וכי מדברי נשים אנחנו לומדים דבר הלכה, ולא עוד אלא שאתה למד מן יתור תיבה אחת שהוסיפו בדבריהם ללא צורך, והלא כלל ידוע נָּשִׁים דַּבְּרָנִיּוֹת הֵן, ומה הוכחה יש מיתור מלת הזבח שהוסיפו ללא צורך, לכך הביא הש"ס קושיא זו שיש להקשות בפסוק על יתור דברים הנמצא בו, ואמר כל כך למה והביא על זה תשובת האמוראים אשר נתעוררו בזה, ובכלל הביא דברי רבי יוחנן שאמר לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה, אם כן לפי דעת ר' יוחנן כל הדברים האלה לא דברום הנשים מדעתם ורצונם כמנהגן ודרכן, אלא מן השמים שמו בפיהם דברים בשיעור מצומצם הצריך להעביר הזמן, עד שיגיע הרגע של מלכות שאול, ועל כן כיון דדברים אלו מן השמים הן ששמו בפיהן של הנשים, לדבר אותם הא ודאי שפיר גמרינן הלכה מדיוק הדברים, שהדברים האלה כיון שיצאו מן השמים והושמו בפיהן של הנשים הרי הם כאלו כתובים במקרא, ואם כן רבי נתן דיליף הלכה מדיוק מלת הזבח שפיר יליף.

לְפִי שֶׁהַנָּשִׁים דַּבְּרָנִיּוֹת הֵן. צריך להבין מילת 'הֵן' נראה לשון יתר, ונראה לי בס"ד דידוע הנשים שרשם במלכות ששם בחינת דבור, בסוד מה שנאמר (שמות ד, י) לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי, ולכן אמר דַּבְּרָנִיּוֹת הֵן רצונו לומר מצד שרשן ולא בשאט הנפש הם מדברים הרבה. ונראה לי בס"ד לכך הבשמים ראוי לנשים וגנאי לאנשים להתבשם, כי הקול יפה לבשמים שהדבור יפה להם, אך היין הדבור קשה לו ניתן לאנשים וגנאי לנשים.

כְּדֵי לְהִסְתַּכֵּל בְּיָפְיוֹ שֶׁל שָׁאוּל, דִּכְתִיב: "מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם". יש להקשות אמאי אצטריך להביא קרא על דבר זה? ונראה לי בס"ד דאיתא במדרש בהאי קרא פלוגתא דתנאי אריכות זו למה, שהיו מביטות בנוייו של שָׁאוּל ולא היו שביעות ממנו, זו דברי רבי יהודה, אמר לו רבי יוסי אם כן עשית בנות ישראל כזונות! והלא כשם שאי אפשר לאיש לזון את עיניו מאשה שאינה ראויה לו, כך אי אפשר לאשה לזון את עיניה מאיש שאינו שלה, אלא שלא הגיע עדיין השעה שאמר הקב"ה לשמואל כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ, עד כאן לשונו. והשתא לפי זה קשא ודאי שמואל ידע ושמע דברי התנאים רבי יהודה ורבי יוסי. ומה שאמר רבי יוסי לרבי יהודה, ואיך הוא חזר לומר טעמו של רבי יהודה ולא חש לקושיא שהקשה לו רבי יוסי ושתק, אך באמת כונת שמואל לאו כמו שאמר רבי יהודה שהיו מסתכלים בנוי פניו וצורתו, אלא כונתו שהיו מסתכלים בגובה קומתו שיש בה חידוש, ויופי גובה הקומה אינו מביא לידי הרהור, ורק יופי הפנים ונוי הצורה וזהרורית שלו זה מביא לידי תאוה, אך יופי גובה הקומה אשר זה הוא חידוש שלא נמצא בשאר אין מביא לידי תאוה והרהור שאין האשה מתאוית לאדם ארוך הרבה יותר מאדם בינוני שאינו ארוך, לכך כיון שאמר כדי להסתכל ביופיו של שאול הביא הפסוק דכתיב מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם, לומר ביופי הקומה היו מסתכלים, שאין זה מושך הלב לתאוה של ניאוף חס וחלילה, כי זהו יופי של הידור אנשים שמטילים אימה בקומתם.

גמ' יהושע תקן. עיין תשב"ץ ח"ב (ענין קסא):

בא"ד ובעל ה"ג פירש וכו' אלא נראה לחלק וכו' מחויב בדבר קרינן ביה אפילו לא אכל כלל וכו' והיינו טעמא דכל ישראל ערבין וכו' עס"ה. ויש כאן מקום עיון שדבריהם בזה סותרין לגמרי דברי עצמן שכתבו לעיל בריש פירקין בד"ה אם רצו לזמן דאדרבה בבה"מ מחמרינן טפי לומר שאין א' יוצא בברכת חבירו טפי מלענין המוציא והיינו בחד מתרי טעמי שכתבו שם אי משום דבשעת בה"מ מתפרדין זה מזה או משום דבה"מ דאורייתא אלמא דאפי' בשניהם חייבין בבה"מ מחמרינן ולפי דבריהם כאן הוא ממש להיפך דאפילו בשלא אכל המברך כלל מוציא את חבירו מטעם דכל ישראל ערבין משא"כ בהמוציא דברכת הנהנין הוא לא שייך האי טעמא דכל ישראל ערבין כדאיתא להדיא בבריית' דס"פ ראוהו ב"ד דקתני חוץ מברכת המוציא וכו' וכה"ג קשה מדבריהם דהכא על דבריהם בס"פ כיצד מברכין גבי הסבו ובפ' כל הבשר גבי אין מזמנין על הפירות ע"ש. והנלע"ד בזה ליישב היינו ע"פ מ"ש הרא"ש ז"ל בשמעתין דהאי טעמא דכל ישראל ערבין לא מהני אלא מדאורייתא אבל מדרבנן מי שלא אכל כלל אינו מוציא ומייתי ראיה מהירושלמי דפרק מי שמתו לעיל בכמה דוכתי דדרשינן ואכלת ושבעת וברכת דמי שאכל הוא יברך וכתב הרא"ש כאן דאסמכת' בעלמא הוא ומדרבנן משא"כ כשאכל שיעורא דרבנן אוקמוהו אדאורייתא אלו תמצית דברי הרא"ש ז"ל. אלא שאני מוסיף בו טעם לשבח דאפילו בלא האי אסמכתא דהירושלמי יש סברא לומר דמי שאכל הוא יברך למצוה מן המובחר דהא בלא"ה קי"ל דמברך עדיף כדאיתא לקמן דאמר רב לחייא בריה חטוף ובריך וכדפרישית לעיל דמה"ט אפילו שנים שאכלו מצוה ליחלק למצוה מן המובחר אלא היכא דאיכא מצות זימון ודאי לא שייך האי טעמא דמברך עדיף ואם כן לפ"ז א"ש טובא דמ"ש התוספות כאן האי טעמא דכל ישראל ערבים כוונתן ג"כ כמ"ש הרא"ש ז"ל דמדאורייתא הכי הוא אבל מדרבנן אסור משא"כ היכא דאיכא זימון וכ"ש היכא דאיכא גדול כגון בעובדא דשמעון בן שטח דלא הוי סגי בלא"ה כמו שאמר ינאי דלא הוי גברא דלברך להו מש"ה אי הוי אכל כזית דגן שפיר היה יכול לברך ולהוציא אחרים י"ח כדי לקיים מצות זימון וא"כ בכה"ג מצינן לאוקמי נמי מימרא דרבי יוחנן דהכא כשאכל כזית דגן דמוציא אחרים י"ח היכא דלא סגי בלא"ה שהוא יברך כגון שהוא גדול בחכמה מחביריו. ולענ"ד בלא"ה ע"כ בהכי איירי דאל"כ הא משמע לעיל בפירקין דרב אמר עיקר שבסעודה מברך אפילו היכא דאיכא גדול ומסקינן עלה דהלכתא דגדול מברך אע"פ שבא לבסוף וא"כ ממילא שמעינן דהיכא דליכא גדול עיקר שבסעודה מברך אם כן מסתמא דמי שאכל כדי שביעה הוי עיקר שבסעודה לגבי מי שאכל כזית:

ולפ"ז יש לי ליישב שיטת בעל ה"ג להסכים שיטתו לשיטת התוס' והרא"ש ולפרש דבריו היכא דליכא גדול ואם כן מעיקר הדין דדוקא עיקר שבסעודה צריך לברך להוציא אחרים ואדרבה שיטת הירושלמי מסייע להך סברא דכיון דדרשינן לאסמכתא ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך וא"כ למאי דקי"ל דמדאורייתא בעינן כדי שביעה ממילא דדרשינן האי אסמכתא דואכלת ושבעת וברכת כפשטיה דמי שאכל ושבע הוא יברך. ואף דמלשון בעל ה"ג משמע לכאורה דבדיעבד נמי לא יצא אפ"ה אין כוונתו שמי שאכל כדי שביעה אינו יוצא כלל וצריך לחזור ולברך אלא עיקר כוונתו דמעיקר הדין כן הוא דמי שאכל כזית אין לו להוציא חבירו שאכל כדי שביעה ומש"ה צריך א' מהם לברך או לחלק. ואין תימא בזה דבלא"ה כבר כתבתי בפירקין ובס"פ כיצד מברכין בכמה דוכתי דלשון יוצא ואינו יוצא צריך לפרש בכה"ג לפי שיטת רש"י והתוספות ועיין בטוא"ח בסי' קפ"ז מ"ש בשם אחיו רבינו יחיאל ואין להאריך יותר ומכ"ש דא"ש לפי מאי דמשמע לעיל מל' רש"י בריש פירקין דכל מקום שיש זימון ביניהם ואמרו נברך לא מיקרי ברכת חבירו אלא ברכת שניהם ועמ"ש שם באריכות ודוק היטב:

בגמרא ת"ר מניין לברכת המזון וכו' את ה' אלקיך זו ברכת הזמון וכו' רבי אומר וכו'. אבל ברכת הזמון מגדלו לה' אתי נפקא ובש"ס שנדפסו מקרוב הוגה רבי אומר אינו צריך ולענ"ד אין הג"ה זו מיושרת דכיון דרבי לא דריש את ה' אלקיך לדרשא אחריתי אלא כולה לברכת הזן וא"כ מאי אבל ברכת הזמון דקאמר אטו לא ניחא לן למילף ברכת הזמון מאת ה' אלקיך דכתיב בבה"מ גופא ממאי דיליף לה מקרא דדברי קבלה מגדלו לה' אתי. ועוד דלעיל בריש פירקין בהא דמקשה תלמודא מנא הני מילי ומפרש רש"י מה"מ דבעינן ג' נראה מבואר מלשונו דאף למאי דילפינן עיקר זימון מאת ה' אלקיך אפ"ה איצטריך למילף מגדלו לה' אתי דבעינן ג' והיינו כדפרישית התם דעיקר זימון לא שייך למילף כלל מגדלו וא"כ לפ"ז ודאי דלענין עיקר זימון פליג רבי את"ק לת"ק הוי מדאורייתא ולרבי אינו מן התורה אלא מדרבנן ואסמכוהו אקרא דגדלו לה' אתי אע"ג דלא איירי התם בבה"מ מ"מ אסמכתא מיהא הוי ואפשר דהיינו משום דלעיל בהאי קרא כתיב אברכה את ה' בכל עת דמשמע דלענין ברכה איירי וע"כ אינו אלא אסמכתא אליבא דרבי כן נראה לי. ואף לפי גירסת הספרים חדשים ג"כ יש לפרש כן או שיש לפרש דהאי אין צריך לאו לענין ברכת הזמון איירי אלא לענין ברכה דשלפניו שאין צריך מק"ו אלא מדכתיב אשר נתן לך כדמסיק רבי גופא והא דשייך לשון אינו צריך לענין ק"ו אפשר דהיינו משום דלאו ק"ו גמור הוא דאית ליה פירכא כמ"ש התוספות לעיל בר"פ כ"מ ועמ"ש שם דאיכא למימר דשפיר הוי ק"ו גמור למאן דתני כרם רבעי ע"ש ומה שהוצרכתי להאריך בכל זה היינו למידק מינה דלת"ק הוי עיקר ברכת זימון מדאורייתא ולא אסמכתא והא דאמרינן לעיל אין זמון למפרע ולא אמרינן שצריכין לחזור ולברך כל ברכת המזון ע"י זמון כמו בכל הנך דלקמן בשמעתין דאם טעה מחזירין אותו אפשר דהיינו משום דברכת הזמון לא שייכי כלל לעיקר בה"מ אלא כמו הזמנה בעלמא:

שם ר' נתן אומר אינו צריך הרי הוא אומר כבואכם העיר וכו' כאן ג"כ יש לדקדק בהא דקאמר אינו צריך דהא ודאי ניחא לן למילף מדברי תורה ממאי דניליף מדברי קבלה ונראה מזה דר' נתן סובר דהך דרשא דאל תיקרי ובירך אלא וברך נמי לאו דרשא גמורה היא ולעולם דברכה דשלפניו לא הוי אלא מדרבנן ואפשר דאף לרבי דיליף מאשר נתן לך נמי לא הוי אלא אסמכתא ועמ"ש בר"פ כיצד מברכין:

אלא דבעיקר הך ילפותא דר' נתן יש לתמוה טובא דהא רש"י מפרש להדיא דהאי כי הוא יברך את הזבח אברכת שלמים קאי שהיא ברכת המצות ואם כן מה ענין ברכת המוציא שהיא ברכת הנהנין לברכת שלמים שהיא ברכת המצות ואדרבה מהאי קרא משמע איפכא דאי ס"ד דברכת המוציא הוי חיוב גמור הו"ל למימר שהוא יברך ברכת הלחם שהרי עיקר הסעודה נקראת על שם הלחם. מיהו למאי דפרישית בר"פ כיצד מברכין דאף למאי דקי"ל דברכת המוציא מדרבנן כדמוכח ממתני' דבעל קרי אין מברך לפניו וכדמסקינן נמי בהך סוגיא דר"פ כ"מ גופא דמסיק אלא סברא הוא אפ"ה א"ש הא דקאמר מעיקרא מנא הני מילי משום דקס"ד דאין רשות ביד חכמים לתקן שום ברכה דלא אשכחן כוותיה באורייתא וע"ש באריכות אם כן לפ"ז כ"ש דא"ש מסוגיא דהכא לפמ"ש בסמוך דלהנך תנאי דברייתא נמי אין ברכת המוציא אלא מדרבנן ואפ"ה הוצרכו לפרש שיש להם קצת רמז מן התורה דאל"כ לא הו"ל לחכמים לתקנן דהוי כברכה שאינה צריכה ועובר משום לא תשא אם כן לפ"ז שפיר קאמר ר' נתן כיון דאשכחן מיהא דשייך ברכה שלפניו בברכת המצות כגון האי דשלמים אלמא דלא מיקרי ברכה שאינה צריכה אם כן ה"ה לענין ברכת הנהנין כיון דסברא הוא דאסור לאדם ליהנות בלא ברכה כן נראה לי. ועוד נראה לי לפרש בדרך אחר דנהי דפשטא דקרא דהוא יברך הזבח אברכת שלמים קאי מ"מ כיון דמקמי הכי כתיב כי לא יאכל העם עד בואו ובתרא נמי כתיב אחרי כן יאכלו הקרואים וכפל לשון הוא אלא ע"כ דקושטא דמילתא הכי הוא דכל העם המתינו מלאכול שום דבר עד בואו כדי שיברך ברכת המוציא תחילה כדאמרינן לעיל שכן הוא עיקר הדין דאחד מברך לכולן כשהסבו בחבורה אחת וכיון שהתחיל במצוה לבצוע תחילה ממילא שהוא יברך ג"כ תחילה ברכת הזבח כדאמרינן לעיל דהמתחיל אומרים לו גמור בדברים השייכים לסעודה כדפרישית התם לענין מוגמר ע"ש וכ"ש הכא בברכת המצות דשייך ברוב עם הדרת מלך כדאיתא לקמן לענין הביאו לפניהם מאור וא"כ שפיר ילפינן ממילא דשייך ברכת המוציא לפניו אי מיתורא דקרא או מעיקר דינא דאי לאו ברכת המוציא דבהסבו אחד מברך לכולן לא היו צריכין להמתין ג"כ עד בואו משום ברכת הזבח אלא כל אחד היה מברך לעצמו ומברך עדיף אם לא היכא דאיכא כבר אדם גדול כן נראה לי וכן נראה מלשון רש"י והרד"ק בפי' הפסוקים במ"ש בכוונת התרגום ע"ש. ואפ"ה א"ש הא דמקשינן וכל כך למה משום דהני נשי לאו דינא בעו לאגמורי לשאול אלא מתוך סיפור דבריהם למדנו שכך היו עושין לפנים בישראל והתמיה שלא התעורר שום מפרש בענין זה ודו"ק:

בפירש"י בד"ה בין מדה טובה והתורה מדה טובה היא. עיין במהרש"א:

אותו יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תיקנו ביבנה וכו' נראה שתיקנו הטוב והמטיב שלא תאמר כיון שלא הסריחו אין כאן צורך לקבורה שהרי גם בלי קבורה לא יתבזו אבל באמת הקבורה איננה צורך הגוף לבד רק ג"כ צורך הנפש כי כל זמן שלא ישוב העפר אל הארץ לא תשוב הרוח אל האלקים כדכתיב בקהלת וישוב העפר וגומר והרוח תשוב וגו' לכן תיקנו המטיב שניתנו לקבורה ואסמכוהו לברכת המזון שהחי יתן אל לבו כי סופו להסריח שהרי באלו חשבינן לנס שלא הסריחו ולכך לא ימלא בטנו כבטן רשעים כי ע"י זה מתרבה הבשר ועקר הסרחון הוא מהבשר וצדיק אוכל לשובע נפשו לקיום הנפש ההכרחי ומסתפק במועט ותיקנוה סמוך לבונה ירושלים להחזיק אותנו בגלות שלא נחשב ח"ו לכיון שאנחנו חוץ לארץ הקדושה ואין לנו משכן ושכינה בתוכנו אי אפשר לנו להתגבר על יצרנו הרע שמחטיא אותנו ואיך נוכל לעמוד נגדו שהוא מלאך ואנחנו בשר ונחשוב שעל כרחנו יחטיא אותנו ונסריח בסרחון העוונות שאין סרחון יותר מזה לכן הראה אותנו הק"בה מופת זה בהרוגי ביתר כי האדם בחייו הנפש אשר בקרבו משמרו שלא יסריח הבשר והרי בהרוגים הללו אף שנסתלקה הנפש מן הגוף אעפ"כ היתה חופפת מבחוץ להחזיק הבלא דגרמי הנשאר אחר המיתה ולהשפיע בהבל הזה שיגן על הגוף שלא יסריח כן אנחנו אף שאנחנו חוץ למשכן שכינה והשכינה לא זזה מכותל מערבי משם משפעת עלינו לסייע להבא להטהר שיוכל לשמור עצמו מסרחן העבירות ולהתקדש בקדושת התורה:

ר"א אומר רצה לאומרה וכו' בכל הברכות נתן רשות לאמרה מלבד בברכת הזן ונראה הטעם כיון דפותחת וחותמת בברוך לא רצו שיזכיר בה שום ענין אחר שאינו מעין אותה הברכה והיינו דוקא בבה"מ כיון שבידו להזכיר קדושת היום בשאר ברכות אבל בברכה מעין שלש אף שפותחת וחותמת בברוך מזכיר בה קדושת היום כיון שאין שם ברכה אחרת רק זו בלבד והתוס' לעיל בדף מ"ד ע"א בד"ה על העץ באמת לא ברירא להו להזכיר מעין המאורע בברכה מעין שלש וכתבו שהעולם נהגו להזכיר ולפי סברתינו כאן יש למנהג שהביאו התוס' יסוד מוסד מדברי הסוגיא דכאן:

ואכלת וגומר זו ברכת הזן את ה' וגומר זו ברכת הזימון הקדים ברכת הזן לברכת הזימון לפי שברכת הזן נוהגת גם ביחיד משא"כ ברכת הזימון והקדים ברכת הזימון לברכת הארץ וירושלים לפי שברכת הזימון אם היא מן התורה נהגה גם במדבר תכף כשנהג ברכת הזן וברכת הארץ וירושלים לא נהגו במדבר אבל בירושלמי ראיתי הגרסא וברכת זו ברכת הזימון את ה' זו ברכת הזן את הכל על הארץ זו ברכת הארץ הטובה זו בונה ירושלים וכן נראה שצריך להיות גם בתלמודא דידן הברכות על סדרן וכן הוא לעיל דף מ"ו ע"א בתוס' בד"ה עד היכן ומ"ש מהרש"א בח"א שלא ידע משמעה נלע"ד לפי שבשאר ברכות שבברכת המזון שהם רק חותמין בברוך לא נזכר רק שה הוי' אבל ברכת הזן שפותחת בברוך נזכרה אלקינו:

כי הוא יברך הזבח וכו' ברכה זו אינה ברכת הנהנין דעסיק בה בשמעתין אבל היא ברכת המצות וכמו שפירש רש"י כאן וכבר הרגישו בזה הנאון מוהררנ"ך והגאון בעל פ"י וכבר קדמם המהרש"א בחידושי אגדות דאיך יליף מכאן ברכת הנהנין ולענ"ד נראה מדדייקו ואמרו כי הוא יברך הזבח מכלל דאיכא ברכה אחרית שאינה ברכת הזבח דאל"כ הי' די באמרם כי הוא יברך ואח"כ יאכלו ואף שנשים דברניות היינו שדברו מה שאינו נוגע לשאלת שאול אבל לא דברו דבר בכל לגמרי ומדאמרו כי הוא יברך הזבח מכלל דאיכא ברכה אחרית והא דבאמת בירך שמואל רק ברכת הזבח ולא בירך ג"כ ברכת המוציא על הלחם נראה לפי המבואר שם בכתוב האי זבח לאו זבחו של שמואל הי' אבל בני העיר הי' להם אז זבח בבמה וזימנו את שמואל שיבוא להעיר להיות עמהם באכילת הזבח דכן כתיב כי היום בא לעיר כי זבח היום לעם בבמה וגומר וברכת המוציא בעל הבית בוצע כדלעיל דף מ"ו ע"א ומי שהי' אז עקר בהזבח הי' נחשב בעל הבית ובירך המוציא ושמואל בירך ברכת הזבח:

רש"י ד"ה כשהוא שבע וכו' ולהודות על שבעו לעיל דף ל"ה ע"א ג"כ אמרו הך ק"ו ולא פירש רש"י כלום נראה דכוונת רש"י כאן לתרץ קושיית מהרש"א בח"א שהקשה כיון דהוא ק"ו נבעי לפניו שלש ברכות כמו לאחריו ולזה כיון רש"י שעבר הק"ו הוא על הברכה שעקרה על האכילה והשובע והיינו ברכת הזן אבל ברכת הארץ וברכת ירושלים אין עקר ההודאה על האכילה רק על הארץ שהנחילנו ועל ירושלים ומקדש שנקרא שמו עליו לא שייך בזה ק"ו מן השבע על הרעב וזהו כאן שיליף כל שלש ברכות מן התורה אבל לעיל בריש כיצד מברכין לא הזכיר שם שלש ברכות לא הוצרך רש"י לזה:

ד"ה כי הוא יברך וגו' והיכן ציונו והבשר תאכל לכאורה יפלא למה שביק רש"י קרא דפ' צו ביום קרבנו יאכל דכתיב בתודה או קרא דבתרי' ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת דכתיב בשלמים ואחז קרא דמשנה תורה דכתיב ודם זבחך ישפך והבשר תאכל רציתי לומר דקרא דפ' צו לא בא למצות עשה לאכול הבשר אבל לקבוע לו זמן לאסור האכילה אחר הזמן בלאו הבא מכלל עשה ושיעבור האוכל אחר זמנו גם בלאו הבא מכלל עשה והדרנא בי דהרי גם קרא דמשנה תורה ג"כ בא לאיסור עשה לאוכל קודם זריקה וכמפורש ברש"י במס' מכות דף י"ז ע"א בד"ה לפני זריקה וכו' שאין בו אזהרה מפורשת במקום אחר אלא עשה בלבד ודם זבחך ישפך וה ר והבשר תאכל והנלע"ד דלכך לא אחז רש"י הכי קראי דפ' צו שלא נאמרו בלשון צווי על האדם כי אם על הבשר יאכל $$ציור בספר$$ שאם הי' בלשון מדבר עם האדם לנוכח הי' כתיב תאכל ואף אם הי' מדבר בלשון נסתר הי' נקוד יאכל בחולם היוד אבל מדקרינן יאכל$$ציור בספר$$ אינו מדבר רק על הבשר שהוא מותר באכילה אבל בקרא דמשנה תורה כתב והבשר תאכל מדבר לנוכח עם האדם שתאכל הבשר ובחידושינו במס' ביצה דן י"ט הארכתי אם יש מצוה עשה באכילת קדשים קלים וביארתי דעת הרמב"ם בזה דרשהו משם:

ד"ה תורה ניתנה בשלש בריתות וכו' בסיני באהל מועד ובהר גריזים ובערבות מואב וכו' דקדק רש"י בלשונו בסיני באהל מועד וחדא הוא סיני היינו אוהל מועד ונקט רש"י כאן דברי ר' ישמעאל שם בסוטה דף ל"ז ע"ב ועיין שם ברש"י בד"ה ונשתלשו בערבות מואב וכו' ת"ק סבירא לי' כר"י הלכך הר סיני ואהל מועד חדא הוא עיין שם וביינם נד כד מהרש"א כאן בדברי רש"י ואמנם מה שהקדים רש"י הר גריזים לערבות מואב צ"ע:

תוס' סוף ד"ה עד שיאכל וכו' וכזית דגן אינו צריך אלא כדי שיוכל לומר שאכלנו משלו והקשה מהרש"א א"כ למה לי כזית דגן והלא גם אם אכל עלה של ירק ג"כ יכול לומר שאכלנו ואני אומר ע"פי שהקדמתי בדברי הגמרא שעל מצות שהם רק מדרבנן ליכא ערבות שלא נכנסנו בברית הערבות בהר גריזים אלא על תרי"ג מצות האמורות בתורה א"כ אם הוא לא אכל רק ירק הרי הוא אינו מחויב בדבר כלל אפילו מדרבנן ותינח שיכול להוציא את מי שאכל כדי שביעה והרי הוא ערב עבורו אבל אם לא אכלו האחרים רק כל א' כזית ולא נתחייבו רק מדרבנן והוא אינו מחויב כלל אפילו מדרבנן וגם מצד הערבות אינו מחויב ואיך יהי' יכול להוציאם אבל כשאכל היא כזית דגן ונתחייב עכ"פ מדרבנן שוב יכול להוציא את כלם ממ"נ אם אכלו כדי שביעה הרי הוא מחויב מצד הערבות ואם אכלו רק כזית הרי הוא מחויב מדרבנן כוותייהו ואתי דרבנן ומפיק לדרבנן אלא דלפי זה לא היו התוס' צריכים לומר דכזית שיאכל הוא כדי שיוכל לומר שאכלנו דהרי בלאו הכי צריך שיאכל כזית כדי להוציא את מי שלא אכל כדי שביעה:

והרא"ש כתב עד שיאכל כזית דגן אבל שתי' ועלה של ירק לא מהני דבעינן אכילת דבר שראוי לומר עליו שלש ברכות או שמא ברכה אחת מעין שלש שפיר דמי מדנקט דגן ולא נקט פת וטעמא כיון דאיכא אכילה ואיכא ברכה דאורייתא שפיר דמי עכ"ל הרא"ש ואני תמה שהרי בתחלת הסוגיא ג"כ אמרו תשעה אכלו דגן וכו' והרי שם ודאי היינו שאכלו פת דאל"כ ליכא זימון ואולי ס"ל להרא"ש כדעת ראב"י בשם רבינו החי שהביא הב"ח ריש סימן קצ"ב דעל כל שבעת המינין מזמנין ואמנם הא קשיא לי דאכתי אמאי נקט דגן ולא נקט שאר שבעת המינין דאם יש ברכה מן התורה מעין שלש א"כ בכל שבעת המינין היא מן התורה והטור כתב בפירוש דלהרא"ש לא מהני כי אם מחמשת המינין:

(מח רע"ב) דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים.—כתב בחי' רשב"א שהם ביקשו בבונה ירושלים להעמיד המלכות והבית ולהמשיך שלות הארץ (ע"ש). ומצאתי בתנחומא פ' מסעי סי' ו': משחרבה ירושלים הוסיפו בונה ירושלים.

ובשבת מתחיל בנחמה. כלומר אינו צריך לא לסיים ולא להתחיל בשל שבת אלא מתחיל ומסיים בנחמה בנין ירושלים קרי נחמה כל היכי דמתחיל בין רחם בין נחמנו: בברכה שתקנו חכמים. בהטוב והמטיב: איכא בינייהו דיעבד. לרבנן בתראי מהדרינן ליה: בדתנא קמא גרסינן אשר נתן לך זו הטוב והמטיב ולא גרסינן ביבנה תקנוה אלא בדרבי: כשהוא שבע. מצוה לברך ולהודות על שבעו: כשהוא רעב. והוא בא להפיק את רעבו ע''י ברייתו של הקב''ה לא כל שכן שזה צריך לברך להקב''ה יותר: אינו צריך. לק''ו זה ולא גרסי' בדרבי אשר נתן לך זה הטוב והמטיב: אלא וברך את לחמך. ברך על לחמך: כי הוא יברך הזבח ואחרי כן יאכלו הקרואים. למדך שטעון לברך לפני אכילה על הזבח הוא אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול את הזבח והיכן צונו והבשר תאכל (דברים יב): וכל כך למה. היו מאריכות בדבריהן: שאין מלכות נוגעת בחברתה. לפי ששמואל היה מנהיג את ישראל ושאול היה נוטל את השררה משדבר שמואל אליו ואורך דברים עכב לפי שעה: בין מדה טובה. התורה מדה טובה היא: ומלכות בית דוד בבונה ירושלים. שעל ידו נתקדשה ירושלים: צריך שיזכור בה ברית. בברכת הארץ שעל ידי ברית נתנה לאברהם בפרשת מילה (בראשית יז) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך: צריך שיזכור בה תורה. שאף בזכות התורה והמצות ירשו את הארץ שנאמר למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ (דברים ח): צריך שיקדים ברית לתורה. כגון על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו ועל חיים שחוננתנו: תורה נתנה בשלש בריתות. בשלשה מקומות נתנה תורה לישראל בסיני באהל מועד ובהר גרזים ובערבות מואב ובכל אחד נכרתה ברית כדתניא במסכת סוטה (דף לז.) ארור בכלל וארור בפרט וכו' וכן באהל מועד שנא' (דברים כח) אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב וכתיב (שם כט) ושמרתם את דברי הברית וגו':

קטן שהגיע לחינוך לא מיקרי מחויב דרבנן דאביו חייב לחנכו אבל עליו אין שום חיוב וקשה לפירושו מכל מקום כיון שאינו מן התורה אינו מוציא אחרים שמחויבים ועוד דוחק לומר בקטן שהגיע לחינוך קרי אינו מחויב מדרבנן דאם אינו מחויב אפילו מדרבנן אם כן אינו פוטר את אביו ובה''ג פירש דאחד שאכל כזית אינו יכול להוציא אחרים שאכלו כדי שביעה דלא אתי דרבנן ופוטר דאורייתא אבל כשלא אכלו גם האחרים רק כזית פוטר אותם ולא היא דהא סמכינן אעובדא דינאי וחבריו והם אכלו כדי שביעה ואפילו הכי קא חזינן דקא פטר להו שמעון בן שטח אלא נראה לחלק דקטן שאינו בר חיוב כלל דאורייתא אפילו אכל כדי שביעה הלכך אינו מחויב בדבר קרינן ביה ולכך לא מפיק ליה אי אכל שיעורא דאורייתא אבל גדול שהוא בר חיובא מן התורה כי אכיל כדי שביעה מחויב בדבר קרינן ביה אפילו לא אכל כלל כדאמרי' בראש השנה (פ''ג ד' כט.) כל הברכות אף על פי שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין והיינו טעמא דכל ישראל ערבין זה בזה והוא הדין בברכת המזון אף ע''פ שיצא מוציא כדפרישית וכזית דגן אינו צריך אלא שיוכל לומר שאכלנו משלו: מתחיל בנחמה. פי' הקונטרס לאו דוק' מתחיל בנחמה ומסיים אלא כלומר דאין צריך להזכיר של שבת לא בפתיחה ולא בנחמה אלא באמצע אבל מתחיל ומסיים בנחמת ירושלים כמו בחול שאומר רחם וחותם בבונה ירושלים ויש שמתחילין בנחמנו וחותמים בנחמת ציון עירך ובבנין ירושלים ונותנים טעם לדבריהם דרחם הוי לשון תחנה ואין אומרים תחנונים בשבת אבל נחם אינו לשון תחנונים אלא כמו והנחם על הרעה לעמך (שמות לב) ולא נהירא דהכל משמע לשון תחנונים ואין להקפיד אפילו אי הוי לשון בקשה כדאמר בירושלמי דשבת בפרק אלו קשרים מהו לומר רוענו זוננו פרנסנו בשבת א''ל טופס ברכות כך הוא ומנהג שטות הוא המשנה ברכה של חול: ברית ותורה. אין צריך להזכיר ברית ותורה וחיים ומזון דדי להזכיר על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו וכו' דהיינו ברית ותורה והגמרא לסימנא בעלמא נקטיה:

ברכות מח ע"ב