יומא ב ע"ב

ומקשים: ואימא [ואמור] שאכן נלמד גזירה שווה, אך לא כמו זו שלמדנו כי אם "צוה", "צוה" של יום הכפורים, דכתיב [שהרי נאמר בו]: "והיתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאותם אחת בשנה ויעש כאשר צוה ה' את משה" (ויקרא טז, לד) ואינך למד אם כן אלא לפרישה טרם יום הכיפורים. ודוחים: אין ללמוד כן, כי אין דנים בגזירה שווה אלא דברים השוים זה לזה, ולכן דנין "צוה" שנאמר בענין שלפני עשיה כגון בפרה של המצוה מ"צוה" שלפני עשיה האמורה במילואים, ואין דנין "צוה" שלאחר עשיה, כגון זה האמור בענין יום הכיפורים, שנאמר לאחר עשייתה וקיומה של המצוה, מ"צוה" שלפני עשיה.

ומקשים עוד על הגזירה שווה הראשונה: ואימא [ואמור] שהיא באה ללמד לענין "צוה" האמור בקרבנות, דכתיב [שנאמר] בהם: "ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם" (ויקרא ז, לח)! ודוחים: דנין ולמדים בגזירה שווה לשון "צוה" מלשון "צוה" שהן מילים שוות, ואין דנין לשון "צותו" מלשון "צוה" שאינן מילים שוות.

על כך מקשים: ומאי נפקא מינה [ומה יוצא מהבדל זה] כלומר, האם הבדל זה יש בו כדי לעכב? והתנא דבי [והרי כבר שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל על הכתוב: "ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה הנגע בקירות הבית" (ויקרא יד, לט) והכתוב הדומה לו: "ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית" (ויקרא יד, מד) ודרש: זו היא "שיבה", זו היא "ביאה", כלומר אף שאין שוויון בין מילים אלו יש ללמוד בהן גזירה שווה, וכל שנאמר בענין אחד שייך גם לשני. ומתוך כך ניתן להסיק שאפילו כשקיים הבדל גדול בין המילים, כיון שהתוכן זהה — דנים גזירה שווה, כל שכן כאן ששורש המילים אחד, ואין הבדל אלא בצורה הדקדוקית!

ודוחים: הני מילי [דברים אלו] שיש ללמוד גזירה שווה כזו, הרי זה דווקא היכא דליכא דדמי ליה [היכן שאין מילה הדומה לה בדיוק] ולכן משווים אף את המילים שאינן דומות. אבל היכא דאיכא דדמי ליה [היכן שיש מילה הדומה לה] — מדדמי ליה ילפינן [מן הדומה לה למדים אנו].

א עוד דנים ומעיינים בגזירה השווה לענין פרישת הכהן. אמרנו כי "לכפר" — אלו מעשה יום הכפורים. ושואלים: ואימא [ואמור] שהכוונה היא לכפרה של קרבנות בכלל, שכל כהן העוסק בעבודת הקרבנות העשויים לכפר יצטרך לפרוש שבעה ימים טרם עבודתו!

את השאלה הזו מנסים לדחות מבחינה מעשית: מי ידעינן הי [האם יודעים אנו איזה] כהן מתרמי [יזדמן] להקריב קרבן מסויים, דבעי ליה [שיצטרך לעשות] פרישה? על דחיה זו משיבים: אלמה [למה] לא? יש ויש דרך לעשות זאת, כגון ניבעי ליה [נצריך] פרישה לכוליה [לכל] משמרת בית האב, שהרי לכל משמר יש שבוע קבוע לעבוד בו, ולכל בית אב במשמרת יש יום קבוע לעבודה בשבוע זה, ונאמר כי כל הכהנים השייכים לבית אב המיועד לעבודה ביום מסויים, יצטרכו לפרוש שבוע קודם! על כן דוחים את ההצעה בדרך אחרת: דנין דבר שקבוע לו זמן ידוע בשנה, כיום הכיפורים, מדבר שקבוע לו זמן כמצוות המילואים למשכן, לאפוקי [להוציא] קרבנות, דכל יומא איתנהו [שבכל יום ישנם] וכיון שאינם מאותו סוג — אין ללמוד לגביהם.

ומקשים עוד: ואימא [ואמור] שהכוונה במילה "לכפר" היא לקרבנות הרגלים שיצטרכו מקריבי קרבנות הכפרה שברגל לפרוש שבעה ימים קודם! ודוחים: דנין דבר שנוהג פעם אחת בשנה ביום הכיפורים מדבר הנוהג פעם אחת בשנה כמילואים שלא נעשו פעמיים, לאפוקי [להוציא] רגלים, דלאו [שלא] פעם אחת בשנה נינהו [הם] אלא שלוש פעמים.

ומקשים: ואימא [ואמור] שרק רגל אחד מן הרגלים יצטרך פרישה, ויהא זה איפוא רק אחת בשנה! וכי תימא [ואם תאמר]: לא ידעינן הי מיניהו [אין אנו יודעים איזה מהם] הוא החשוב שבהם שצריך לפרוש לפניו, והרי יש להסתפק אי [אם] הכוונה לחג המצות (פסח), הואיל ופתח בו הכתוב תחלה שתמיד מקדימו לשלושה רגלים, אי [אם] הכוונה לחג הסוכות, הואיל ומרובה מצותו בקרבנות, שמרובים בו יותר מבשאר רגלים!

אלא עלינו לדחות את כל הנימוקים שאמרנו ולתת תשובה אחרת לשאלה: דנין בגזירה השווה פרישת שבעה ימים לפני יום אחד של עבודת קודש, של יום הכיפורים, מפרישת שבעה ליום אחד של המילואים. ואין דנין פרישת שבעה ימים לפני עבודת שבעה ימים של הרגל, מפרישת שבעה ימים לפני יום אחד של המילואים, ולכן אין לפרש "לכפר" לענין הרגלים.

ומקשים: אם לפי נימוק זה ואימא [ואמור] שנלמד מן הכתוב שהכוונה שיפרשו שבעה ימים טרם שמיני עצרת, שאף הוא חג, ואז תתקיים ההשוואה, שהרי גם זו פרישת שבעה ליום אחד הוא! ודוחים: דנין דבר שאין קדושה לפניו כיום הכיפורים שהימים שלפניו ימי חול מדבר שאין קדושה לפניו כמילואים, שאף לפניהם לא היה כל יום מקודש, ואין דנין דבר שיש קדושה לפניו כשמיני עצרת שיש לפניו את שבעת ימי חג הסוכות מדבר שאין קדושה לפניו.

על כך מקשים: ולאו [וכי לא] קל וחומר הוא שאפשר ללמוד כאן? השתא [עכשיו, הרי] אם דבר שאין קדושה לפניו בעי [צריך] פרישה מפני קדושתו, דבר שיש קדושה לפניו לא כל שכן שיצטרך פרישה קודמת לו! אמר רב משרשיא בדחיית קושיה זו: לא, אי אפשר ללמוד קל וחומר כאן, כי "הזה" כתיב [נאמר] ("כאשר עשה ביום הזה") להדגיש: דווקא יום כזה בדיוק כפי שהיה במילואים, ולא בכל אופן אחר.

רב אשי אמר: אין לפרש שיצטרכו פרישה לפני שמיני עצרת מטעם אחר, שכן מי איכא מידי [האם יש דבר] שעיקר רגל כלומר, היום הראשון של חג הסוכות, לא בעי [אינו צריך] פרישה כפי שכבר הוכחנו, ואילו הטפל דידיה [לו] בעי [צריך] פרישה כלומר, שמיני עצרת שהוא כתוספת, יום העצרת שלאחר החג העיקרי תהא בו קדושה וחומרה יותר מאשר בעיקר החג? ואפילו לשיטת מאן [מי] שאמר: שמיני עצרת רגל בפני עצמו הוא שאין דינו כחלק מחג הסוכות אלא כחג בפני עצמו, הרי הני מילי [דברים אלה אמורים] לענין

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ב - ב

ופרכינן: ואולי הלימוד הוא בגזירה שוה של ימי המילואים ליום הכיפורים בלבד.

ואימא: "צוה" של ימי המילואים מלמד בגזירה שוה ל"צוה" דיום הכפורים, שצריך הכהן הגדול לפרוש, ואין לנו לימוד על פרישה בפרה אדומה.

דכתיב בעבודת יום הכיפורים של אהרן הכהן [ויקרא טז לד]: "ויעש כאשר צוה ה' את משה!? ^[4]

ומשנינן: דנין בגזירה שוה "צוה" של פרה אדומה דנאמר לפני עשיה של הפרה, מ"צוה" של ימי המילואים דנאמר לפני העשיה של ימי המילואים.

ואין דנין "צוה" של יום הכיפורים דנאמר לאחר עשיה של אהרן הכהן, מ"צוה" דנאמר לפני עשיה בימי המילואים.

ופרכינן: ואימא שדנים בגזירה שוה "צוה" דקרבנות ציבור, דכתיב בהם [ויקרא ז לח]: "ביום צותו את בני ישראל". ונלמד שכל כהן צריך לפרוש שבעה ימים לפני עבודתו בקרבנות ציבור!?

ומשנינן: דנין "צוה" מ"צוה", ואין דנין "צותו" מ"צוה".

ופרכינן: ומאי נפקא מינה אם אין הלשון שבשני הפסוקים זהה בדיוק, והרי דיינו שיהיה ענין המילים שוה.

כי והרי תנא דבי רבי ישמעאל: נאמר בנגעי בתים [ויקרא יד לט]:

"ושב הכהן".

והוא אמור על בית שהוסגר מחמת נגע שבוע ימים, שאם ראה הכהן שפשה הנגע, דינו לחלוץ את האבן שיש בה נגע, ולהוריד את הטיט שמסביב, ולחזור ולטוח את הקיר הבית מחדש.

ואחרי כן נאמר:

"ובא הכהן".

והוא אמור בבית שלא פשה בו הנגע בסוף השבוע הראשון, אלא הוסגר לשבוע שני, שאז אפילו אם לא פשה הנגע בסוף השבוע השני אלא עמד בעינו, חולצים את אבניו וטחים אותו.

ולמדים בגזירה שוה "ושב הכהן", שנאמר בסוף השבוע הראשון בבית שפשה בו הנגע, על חילוץ האבנים גם בבית הזה, שלא פשה בו הנגע אחר שבועיים, שנאמר בו "ובא הכהן".

כי זו היא "שיבה" - זו היא "ביאה".

והיינו, שדיינו בדמיון העניני שבין שני הפסוקים כדי ללמד ממנו גזירה שוה.

ואם כן, יש לנו גם ללמוד בגזירה שוה של "צוה - צוותו".

ומשנינן: הני מילי שיש לדרוש גזירה שוה גם בדמיון הענין - היכא דליכא גזירה שוה אחרת דדמי ליה באותה הלשון.

אבל היכא דאיכא גזירה שוה דדמי ליה באותה הלשון - מהגזירה שוה דדמי ליה בלשון המדויקת ילפינן, ולא מהגזירה שוה הבנויה על דמיון הענין בלבד.

ועתה מבארת הגמרא את מה שאמר רבי יוחנן: "לכפר" - אלו מעשה יום הכפורים. והוינן בה: ואימא כונת הכתוב היא לכפרה דנאמרה בקרבנות, ונאמר שיצטרך הכהן העובד בקרבנות אלו לפרוש שבעה ימים?

ומשנינן: מי, וכי ידעינן הי כהן מתרמי, יפול בגורלו לעבוד בקרבנות אלו, דבעי ליה, שנחייבו פרישה קודם לכן?

אמרי: אלמה מדוע לא אפשר להפרישו?

הרי יתכן הדבר אם ניבעי ליה פרישה לכוליה משמרת בית אב, שמתוך כולם קבוע לכל אחד יומו, ויפרוש כל אחד מהכהנים שבוע קודם יום עבודתו!?

ומשנינן: דנין יום הכיפורים, שהוא דבר שקבוע לו זמן, מימי המילואים, שגם הם "דבר שקבוע לו זמן" [שהרי היו פעם אחת בזמן קבוע].

לאפוקי קרבנות, דכל יומא איתנהו, ולכן אין הם נלמדים מ"לכפר" האמור בימי המילואים.

ותו הוינן בה: ואימא שקרבנות הרגלים, שהם דבר שקבוע לו זמן, שיהיו נכללים ב"לכפר", ויצטרכו הכהנים פרישת שבעה ימים לפני הרגל!?

ומשנינן: דנין יום הכיפורים, שהוא דבר שנוהג רק פעם אחת בשנה, מימי המילואים, שהוא "דבר הנוהג רק פעם אחת בשנה". והיינו, שאירעו פעם אחת בלבד. ^[5] לאפוקי רגלים - דלאו פעם אחת בשנה נינהו, אלא שלש פעמים בשנה.

ופרכינן: ואימא ברגל אחד מתוך שלשת הרגלים, שהוא פעם אחת בשנה, ואפשר ללמוד אותו מימי המילואים, יצטרכו הכהנים לפרוש שבוע ימים לפניו!?

וכי תימא לתרץ: כי לא ידעינן הי מיניהו, איזה משלשת הרגלים יהיה אותו הרגל שיצטרכו לפרוש לפניו. שאין אנו יכולים להכריע איזה מהם עדיף ללומדו מימי המילואים:

יש לך לומר כי יש להעדיף את אחד המועדים:

אי או את חג המצות - הואיל ופתח בו הכתוב תחלה בפרשיות המועדים.

אי או חג הסוכות - הואיל ומרובה מצותו [סוכה ולולב וערבה וניסוך המים] ^[6]

אלא כך יש לתרץ:

דנין פרישת כהן גדול שהיא שבעה ימים ליום אחד [יום הכיפורים] - מפרישת שבעה ימי המילואים ליום אחד [השמיני למילואים].

ואין דנין פרישת שבעה ימים לשבעה ימי הרגל - מפרישת שבעה ימי המילואים ליום אחד [השמיני למילואים].

ופרכינן: ואימא יום שמיני עצרת - דפרישת שבעה ליום אחד הוא!?

ומשנינן: דנין ים הכיפורים, שהוא דבר שאין קדושה לפניו, מהמילואים שהם דבר שאין קדושה לפניו.

ואין דנין שמיני עצרת שהוא דבר שיש קדושה של המועד לפניו, מהמילואים שהם דבר שאין קדושה לפניו.

ופרכינן: וכי לאו קל וחומר הוא!?

השתא, דבר שאין קדושה לפניו - בעי פרישה.

דבר שיש קדושה לפניו - לא כל שכן שצריך פרישה לפניו!?

אמר רב משרשיא: לא אפשר לדורשו בקל וחומר, כי יש לנו גזירת הכתוב:

"כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם" כתיב. לא הצריך הכתוב פרישה אלא ליום שהוא כזה דוגמתו, ולא ביום שקדושתו חמורה ממנו, אך אינו דוגמתו.

רב אשי אמר: כך יש לתרץ מדוע לא נלמד על שמיני עצרת שיהיה צריך פרישה לפניו:

מי איכא מידי האם יש דבר שכזה, דעיקר רגל שבעת ימי חג הסוכות לא בעי פרישה לפניהם, ואילו שמיני עצרת, שהוא טפל דידיה, כיומו השמיני של חג הסוכות - בעי פרישה!?

ואפילו למאן דאמר "שמיני עצרת - רגל בפני עצמו הוא", ואינו טפל לחג הסוכות, גם אין ללמוד על פרישה לפניו, לפי שאינו נקרא רגל בפני עצמו לגמרי.

הערות

^[4] עיין בתוס' שהקשו הרי נאמר בפסוק של המילואים "לכפר", וממנו כבר למדנו על פרישת הכהן הגדול ביום הכיפורים.

^[5] ולשיטות הראשונים שבכל פעם שחונכים את המקדש יש לעשות חנוכת המזבח בקרבנות של שבעת ימי מילואים, הכונה היא לכך שאין עושים זאת אלא פעם אחת בשנה. עיין ברמב"ן ספר המצוות סוף השרש השלישי, ובפירושו על התורה במדבר ז יג. ובריטב"א כאן.

^[6] ויבינו החכמים איזה מהם חשוב יותר. תוס' הרא"ש.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: And say that there is indeed a verbal analogy; however, it is not between the red heifer and the inauguration of the priests, but between the term commanded in the context of the inauguration and the term commanded in the context of Yom Kippur, as it is written: “And this will be an everlasting statute for you, to atone for the children of Israel for all their sins once a year; and he did as the Lord commanded Moses” (Leviticus 16:34). In that case, only the sequestering prior to Yom Kippur can be derived. The Gemara rejects this, as a verbal analogy is derived only between functionally similar phrases. One derives commanded that is stated before performance, as in the portion of the heifer, from commanded that is stated before performance in the portion of the inauguration; and one does not derive commanded that is stated after performance in the portion of Yom Kippur from commanded that is stated before performance.

Again the Gemara asks: And say that there is a verbal analogy between the term commanded in the context of the inauguration and the term commanded with regard to offerings, as it is written: “On the day that He commanded [tzavoto] the children of Israel to sacrifice their offerings” (Leviticus 7:38). The result would be that any priest sacrificing a communal offering would require sequestering for seven days. The Gemara rejects this: One derives the term commanded from the identical term commanded, and one does not derive the term that he commanded [tzavoto] from the term commanded [tziva].

The Gemara raises a difficulty: What is the practical difference between the two terms? Didn’t the school of Rabbi Yishmael teach a verbal analogy with regard to leprosy of houses between the verse: “And the priest shall return [veshav]” (Leviticus 14:39) and the verse: “And the priest shall come [uva]” (Leviticus 14:44)? From that verbal analogy it is derived that this is the halakha with regard to returning, i.e., it is after seven days; and this is the same halakha with regard to coming, i.e., it is also after seven days. Obviously, the less pronounced difference in grammatical forms between tziva and tzavoto should not prevent the teaching of a verbal analogy.

The Gemara rejects this argument: This applies only where there are no terms that are identical to it; however, where there are terms that are identical to it, we derive the verbal analogy from terms that are identical to it, rather than from terms that are merely similar.

§ The Gemara analyzes the verbal analogy from which the sequestering of the High Priest is derived. The Gemara states with regard to the phrase “to make atonement,” written in the context of the inauguration: These are the actions performed on Yom Kippur. The Gemara suggests: And say that it refers to the atonement of offerings in general, such that any priest engaged in sacrificing atonement offerings must be sequestered seven days beforehand.

The Gemara seeks to reject this suggestion from a practical perspective. Do we know in advance which priest will happen to sacrifice a given offering, and who would consequently require sequestering? The Sages say: Why not? There are certainly ways to do so. Each of the twenty-four priestly watches has set weeks during which it serves in the Temple, and the patrilineal families that constitute that watch have set days during that week on which each serves in the Temple. We could require sequestering for the entire patrilineal family of the priestly watch designated to serve on that day the following week. The Gemara rejects the suggestion that all priests should be sequestered prior to sacrificing an atonement offering. We derive a matter that has a fixed time during the year, Yom Kippur, from a matter that also has a fixed time, the inauguration of the priests for service in the Tabernacle, to the exclusion of offerings that are sacrificed every day.

Again the Gemara asks: And say that one derives from the phrase “to make atonement” the principle of sequestering prior to sacrificing atonement offerings on the Festivals, which have fixed times. The Gemara rejects this: We derive a matter that is performed once a year, the service of Yom Kippur, from a matter that is performed once a year, like the inauguration, which was a one-time event, to the exclusion of the service on the Festivals, which is not performed once a year; rather, it is performed three times a year.

The Gemara asks: And say that the service on one Festival of the three, which is performed once a year, should require sequestering. And if you say: We do not know which of them is the most significant and requires sequestering, since one could suggest that it is Passover, with which the verse opened, as the Torah always lists it first among the Festivals; or one could suggest that it is Sukkot, since its mitzva is to bring numerous offerings, many more than the number brought on the other Festivals.

Rather, the Gemara rejects this possibility and explains: One derives sequestering for seven days prior to performing a service for one day, Yom Kippur, from sequestering for seven days prior to performing a service for one day, the inauguration. And one does not derive sequestering for seven days prior to performing a service for seven days, a Festival, from sequestering for seven days prior to performing a service for one day, the inauguration. Therefore, atonement offerings on Festivals are not derived from the inauguration.

The Gemara asks: And say that the sequestering for seven days is prior to the festival of the Eighth Day of Assembly, as that would also be sequestering for seven days prior to performing a service for one day. The Gemara rejects this: One derives a matter before which there is not sanctity, Yom Kippur, which is preceded by weekdays, from a matter before which there is not sanctity, the day of the inauguration, which was also preceded by weekdays. And we do not derive a matter before which there is sanctity, the Eighth Day of Assembly, which is preceded by the seven days of Sukkot, from a matter before which there is not sanctity.

The Gemara challenges this: And is it not an a fortiori inference? Now, if a matter before which there is not sanctity requires sequestering, due to its sanctity, then with regard to a matter before which there is sanctity, all the more so is it not clear that it should require sequestering? Rav Mesharshiyya said in rejection of this challenge: No, there is no a fortiori inference here, as the verse: “As has been done this day, so the Lord has commanded to do, to make atonement for you” (Leviticus 8:34), is written to emphasize specifically a day like this day; precisely as it was for the inauguration, and not in any other situation.

Rav Ashi said: There is another reason why it could not be that sequestering is required prior to the Eighth Day of Assembly. Is there any matter where the primary Festival, the first day of Sukkot, does not require sequestering, as was already proven, while that which is secondary to it requires sequestering? Since the Eighth Day of Assembly is an addendum to Sukkot, could its sanctity and stringency be greater than that which is associated with the primary Festival? And even according to the one who said: The Eighth Day of Assembly is a Festival in and of itself and is not part of the festival of Sukkot, that applies only to the matter of

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואימא צואת יום הכפורים וא״ת א״כ לכפר למה לי. ועוד כיון דגמרי׳ צואה צואה ליתו תרויהו בג״ש פרה ויום הכפורים שהרי שקולים הם ויבואו שניהם וי״ל דלכפר איצטריך דלא נימא יום הכפורים קמא או כהן גדול קמא דהא דכותה (דהא) אמרי׳ לקמן. ודקאמרת דליתו תרוייהו בג״ש דצואה צואה הא ליתא דכל היכא דאפשר למדרש כולי קרא ביום הכפורים לחוד דדמי למלואים שמעשיו בפנים ולכפר לא מוקמינן לה בפרה. עוד תירצו בתוספות דהני תרי קושיי חדא מיתרצא בחברתה דלהכי כתב רחמנא לכפר למעוטי פרה דלאו בר כפרה דהא אתיא צואה צואה ומיהו אכתי איכא למידק למה לי למכתב צואה כלל לכתוב לכפר לחוד ואתי יום הכפורים בלחוד וי״ל דאורחיה דקרא הוא למכתב צואה בכי הא ועוד דדילמא איצטריך לשום דרשא אחריתי כן פי׳ בתוס'.

ואימא צואה דקרבנות. פרש״י ז״ל להצריך פרישה שבעה לכהן הבא לעבוד בקרבנות צבור והכי רהטא כולה סוגיין דבקרבנות צבור איירי ומשום דדמו למילואים.

מאי נפקא לן מינה הא תנא דבי רבי ישמעאל זו היא שיבה זו היא ביאה. פי׳ גבי נגעי בתים כתי׳ בהסגר ראשון בסוף השבוע ושב הכהן אל הבית ביום השביעי וראה והנה פשה הנגע בבית וצוה הכהן וחלצו וכו׳ לומר שחולץ וקוצה וטח ומסגירו עוד שבוע שני וכתי׳ בתר הכי ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חלץ וכו׳ ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית וכתיב ונתץ את הבית וכתוב זה נכתב שלא במקומו דלפום פשטיה משמע שאין נתיצה אחר פריחה אלא כשיש בה פשיון וזה אינו דאתיא פריחה פריחה מבגדים מנגעים מה פריחה בבגדים מטמא׳ ואע״פ שלא פשה אף בבתים כן. ועל כרחין פשיון האמור כאן קודם פריחה הוא וקודם חלוץ וטיחה ובא ללמד דין נגע העומד בהסגר ראשון ופשה בהסגר שני ועדיין היינו סבורין דכל שעמד בראשון ופושה בשני שדינו בנתיצה ולהכי כתביה רחמנא הכא אלא דרבנן גמרי ג״ש נאמר כאן ובא הכהן ונאמר לעיל כשפשה בראשון ושב הכהן מה להלן חולץ וקוצה וטח אף כאן חולץ וקוצה וטח ומשום דהכא כתי׳ ביאה והתם שיבה אתא תנא ואמ׳ דזו היא שיבה זו היא ביאה.

אלמא לא. פי׳ בתמיהא. נהי דלא בעי׳ פרישה לכולה משמרה כו׳ פי׳ דהא שפיר אפשר למעבד פרישה לכל בית אב שבעה ימים קודם זמנם דכולהו בתי אבות שפיר ידעי אי זו יום בשבוע הוא שלהם.

דנין דבר הנוהג פעם בשנה מדבר הנוהג פעם אחת בשנה. פי׳ לאו דוקא מדבר הנוהג אלא ה״ק מדבר שאינו נוהג אלא פעם אחת בשנה שנוהג כמו שהיה בימי משה ובחנוכת המקדש ובימי עזרא כדאיתא בספרא.

סדר המקראות בנגעי בתים מבולבל והענין הוא שבשעה שבא הכהן לראות את הבית ומוצא את הקירות שקערורות ירקרקות או אדמדמות מסגיר שבעה ובא לו בשביעי אם כהה או הלך קולף מקום הנגע והבית טהור פשה חולץ האבנים שהנגע בהם וקוצה העפר חוץ לעיר וטח את כל הבית ומסגירו שבוע שני מצא בו נגע כשני גריסין נותץ לא מצא בו נגע מטהרו בצפרים לא פשה בשבוע ראשון ולא כהה אלא עמד בעיניו מסגיר שבוע שני כהה או הלך לו מטהרו בצפרים פשה או עמד בעיניו לפי סדר המקראות היה לנו לומר שיתוץ אלא שאנו מדמי' פשיון זה לפש' בראשון מדמינן שיבה לביאה שנאמר בראשונה ושב הכהן ונאמר בזו ובא הכהן ואף בזו אינו נותץ אלא חולץ וקוצה וטח ומסגירו שלישית חזר בו בשני גריסין נותץ לא חזר בו מטהרו בצפרים ועיקר דבר זה בסדר טהרות ולמדת מ"מ שדנין גזרה שוה משתי תיבות הדומות זו לזו בענין אע"פ שאינן דומות בלשון לגמרי:

ואימא צוואה דיוה"כ. אם נפרש דה"ק ואימא צוואה דיוה"כ ואתא כוליה קרא לענין לפרוש קודם יוה"כ בג"ש דצוה צוה קשה דא"כ לכפר למאי אתא וא"ת שבא לגלות על הג"ש שלא נדוננה על פרישת פרה א"כ לשתוק קרא מכולהו צוה ולא לכתוב כ"א לכפר לכך נראה כדברי המפרש ואימא נמי צוואה דיוה"כ שצריך לעשות פרישה אחרי יוה"כ שכתב צוה אחר עשייה ולכפר בא לדרוש פרישה לפני יום הכפורים והפסוק דמיירי בלשון כפרה מוכיח שאין לדרוש שום דבר מאותו פסוק אלא לענין יוה"כ נ"ל מ"ש ור"י פירש דאייתר ליה ולמימר צוואה דקרבנו' ולכפר יבא לדרוש על פרישת יוה"כ לכפר על כפרה דקרבנות והפסוק דמפיק בלשון לכפר מוכיח שאין לדורשו אלא כפרה כדפרישית ולעולם בפרישה דלפני יום הכפורים מיירי ואם לא היה אומר אלא לכפר לחוד לא הייתי רואה אלא כפרה דיום הכפורים כדאפרש בסמוך:

אבל היכא דאיכא דדמי ליה מדדמי ליה ילפינן. וכן מתרץ בעירובין פרק מי שהוציאוהו (דף נא.) אבל בפ"ק דמנחות (דף ד:) ובפרק המפלת בנדה (דף כב:) ובפרק בתרא דמכות (דף יג:) ובפ"ב^*)צ"ל דהוריות דף ח. דיבמות (דף יז:) לא מתרץ הכי מפני שבכל אלו וכיוצא בהן סומך אקושיא דועוד שישנה אח"כ:

ואימא כפרה דקרבנות. פי' עם יוה"כ דמהיכא תיתי להוציא זה יותר מזה וכן יש לפרש כל הקושיות שלמעלה:

דנין דבר הקבוע לו זמן. וה"נ ה"מ לשנויי לעיל אלא שלא הוצרך:

תוס' בד"ה ואימא צוה כו' לישני הכי דלא הדר ביה מלעשות כו' עכ"ל דהשתא אי כוליה קרא ליוה"כ כדפריך לעיל לא הוה אצטריך למכתב צוה דמלעשות ולכפר מימעיט שפיר פרה וקרבנות אלא דאצטריך צוה לרבות פרה וק"ל:

בא"ד וי"ל דה"פ מ"ט כו' אימא צוה זה יוה"כ ואייתר לן לעשות לכפר כו' עכ"ל אין להקשות אמאי לא הניח המקשה סברת המתרץ דצוה זה פרה ותקשי ליה הכי ואייתר לן לעשות ולכפר לדרוש לעשות זה מעשה יוה"כ לכפר זה קרבנות די"ל דאי לא הוה כתיב צוה ביוה"כ לא הוי תקשי ליה הכי כיון דע"כ צוה זה פרה לא לכתוב לעשות רק לכפר ומיניה ניליף יוה"כ וקרבנות דלפי תירוץ זה של התוס' אסיק הכא אדעתיה כסברת המקשה דלקמן דמלכפר נפקא לן שפיר יוה"כ וקרבנות ולכך הוצרך המקשה למימר דאימא צוה זה יוה"כ דהשתא ע"כ איצטריך למכתב לעשות דאי לא הוה כתיב רק צוה ולכפר ה"א יוה"כ לחודיה כו' וכמ"ש התוס' בסמוך ודו"ק:

בא"ד א"נ נ"ל כו' אבל פרה לא דלא כתב בה לשון עשייה ולכפר זה קרבנות כו' עכ"ל לפי תירוץ זה ושיטה זו מתוס' ישנים לא ניחא להו למימר כסברת המקשה כבסמוך לדרוש מלכפר יוה"כ וקרבנות אלא דהשתא סבר המקשה כדמסיק דמלכפר לא הוה ילפינן רק יוה"כ ולכך איצטריך למכתב צוה לרבות יוה"כ ולעשות למעט פרה דלא נימא דצוה פרה ויוה"כ והשתא ע"כ לכפר לרבות קרבנות ולא תקשי לא לכתוב צוה ולא לעשות ונילף יוה"כ מלכפר דא"כ לא הוי ניליף מלכפר קרבנות כסברת המסקנא דלא נילף מיניה רק יוה"כ אבל כיון דכתיב צוה לרבות יוה"כ ע"כ לכפר יתורא הוא לרבות קרבנות:

ודע עוד דלפי תירוץ זה ושיטה זו מתוס' ישנים לא ניחא להו למימר כמ"ש לתירוץ ראשון דאי הוה כתיב צוה לכפר ה"א יוה"כ לחודיה דכתיב ביה צוה לכפר כו' אלא דמצוה ה"א זה פרה ויוה"כ ולכפר זה קרבנות וכן כתבו והקשו לפי שיטה זו לקמן לדברי המתרץ לא הוה צריך למכתב אלא צוה לכפר ונדרוש צוה זה פרה כו' ולא ניחא להו למימר דה"א צוה לכפר יוה"כ לחודיה כו' כמ"ש בתירוץ קמא וק"ל:

בא"ד י"ל אי לא כתב אלא צוה לכפר ה"א ע"כ צוה זה יוה"כ כיון דאידי ואידי פרישה לקדושה כו' עכ"ל הוצרכו לסברא זו דה"א צוה זה יוה"כ משום דפרישה לקדושה ולא ניחא להו למימר בלאו סברא זו אלא כסברת המקשה דה"א צוה זה פרה ויוה"כ משום דהי מינייהו מפקת ולכפר זה קרבנות אבל השתא דכתיב לעשות דנין צוואה דלפני עשייה כו' דהיינו פרה ולכפר זה יוה"כ ולא קרבנות כדמסיק דמשמע להו לפי שיטה זו דע"כ אי לא הוה כתיב לעשות לא הוה אמרינן צוה זה פרה ויוה"כ משום דהי מנייהו מפקת דא"כ לפי האמת לא לכתוב לא לעשות ולא לכפר רק צוה זה פרה ויוה"כ דהי מינייהו מפקת אלא דאי לא הוה כתיב לעשות לא הוה מוקמינן צוה רק ליוה"כ משום דפרישתו לקדושה מיהו לפי מה שכתבו בסוף דבריהם דאדרבה כיון דבמילואים לא הוה כתיב לעשות לא הוה צוואה דלפני עשייה אלא לאחר עשייה כו' לא הוו צריכי להך סברא דפרישתו לקדושה אלא דהוה מוקמינן ליוה"כ משום לאחר עשייה ודו"ק:

בא"ד ה"א לכפר זה יוה"כ לעשות זה קרבנות דפרישתן לקדושה אבל כו' עכ"ל כל האי תירוצא אינו בתוס' ישנים גם קשה לדבריהם לעיל דפריך אימא כוליה קרא ביוה"כ כתיב כו' וכמו שפירשו התוס' לעיל דאי לא כתיב אלא לכפר ה"א כפרה דקרבנות כו' ה"ל למפרך כתירוצא הכא דאימא לכפר זה יוה"כ ולעשות זה קרבנות משום דפרישתו לקדושה וק"ל:

בא"ד דאי לא הוה כתיב לעשות אלא [צוה לא] הוה נפקא לן פרה כו' עכ"ל כצ"ל:

גמרא ואימא צוה צוה דיוה"כ דכתיב ויעש כו'. הן לפי המבואר בש"ר ס"פ ל"ח ובויק"ר פכ"א דאהרן ה"ל רשות ליכנס בכל שעה שירצה בסדר הזה ולפ"ז יל"פ הכתוב דויעש כו' לא כפרש"י כשהגיע יוה"כ אלא תיכף כשא"ל משה הפרשה וכן שמעתי בשם הגר"א ז"ל. י"ל דכוונת הגמרא דנילף מצוה דאהרן היה טעון ג"כ פרישה בכל עת שהיה רוצה להכנס ולכפר אתא ליוה"כ ומתורץ קושיית התוס'. והא דקאמר הש"ס צוה דיוה"כ ל"ד אלא ר"ל דכתיב גבי יוה"כ והא דקאמר לקמן (ד) וכ"ת יוה"כ קמא הוא דבעי פרישה כו' דלפ"ז הל"ל יומא קמא. י"ל דלא על אהרן לבד קאמר אלא על כל כה"ג:

גמ' שם ואין דנין צותו מצוה. ק"ק דהא בהאי קרא כתיב ג"כ צוה בראשו אשר צוה ה' את משה:

גמ' שם אלא דנין כו' מפרישת שבעה ליום א'. ק"ל מנ"ל דהאי פרישה הוא משום יום הח' דפשטיה משמע שהיתה לחנכם בזה לכהונת עולם:

[רש"י ד"ה ואימא כפרה דקרבנות. כגון קרבנות יחיד כו'. הא דלא פי' בק"צ כגון שעירי המוספין דכתיב בהן ג"כ לכפר. הוא משום דלא א"ש עלייהו תירוצא דכל יומא איתנהו. אבל מ"מ יל"פ כגון פר הע"ד ושעירי ע"ז] :

תד"ה ואימא. דכי קאמר ריב"ל מתני תרתי כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה הנ"מ. וקשה דביבמות כו' הנ"מ היכא דליכא דדמי ליה כו'. כצ"ל:

גמרא ואימא צוה צוה דיה"כ כו' והקשו בתוספות דלישני א"כ כל הני קראי ל"ל והאריכו בזה ליישב. ולולי דבריהם היה נראה לפרש בפשיטות דאפ"ה מקשי שפיר דכיון דהנך לישני דשייכי בפרה שייכי נמי ביה"כ מש"ה לא משמע ליה לתלמודא לאוקמי בפרה משום יתורא לחוד כיון דפרה לא דמי כלל לא למילואים ולא לשארי קרבנות כדפרישית דלא הוי קדושת הגוף כלל ועוד נראה לי דלענין יה"כ לחוד נמי איצטריכו כל הנך לישני דאי לא הוי כתיב אלא כאשר עשה צוה ה' לכפר עליכם לא הוי שייך כלל לפרשו לענין פרישת הכהן אלא לשאר דברים השייכים האמורין במילואים שיהא נוהג ג"כ ביה"כ לדברים השייכים בקרבן עצמו שהם עיקר הכפרה ושייך בהם לשון לכפר מש"ה כתיב לעשות דהיינו בכהן העושה מעשה הכפרה ועוד דלשון לעשות דהכא היינו מעשה הפרישה עצמו ואפ"ה איצטריך נמי למיכתב צוה שהוא לשון זירוז מיד היום ולדורות כדאיתא בקידושין ולאפוקי דלא נימא דיה"כ קמא או כה"ג קמא הוא דבעי פרישה כדאיתא לקמן. כן נראה לי לולי שהתוספות לא כתבו כן:

שם ואימא כפרה דקרבנות ופירש"י כגון קרבנות יחיד דכתיב בהו בכמה מקומות וכפר עליו הכהן עכ"ל. ויש מקשין דא"כ מה משני בגמרא מי ידעינן הי כהן דמתרמי ופירש"י והלא ע"י פייס היו עובדין כדאמרינן לקמן עכ"ל. ולקושטא דמלתא אשכחן לקמן דף כ"ו ע"ב במשנה במה דברים אמורים בקרבנות צבור אבל בקרבן יחיד אם רצה להקריב מקריב והיינו בלא פייס כמו שפירש"י בהדיא שם. אמנם לענ"ד לק"מ דודאי מה שפירש"י בלשון המקשה דכפרה דקרבנות היינו קרבנות יחיד אין כוונתו לומר דקרבנות יחיד דוקא בעי פרישה ולא קרבן צבור הא ודאי ליתא דהוי כיציבא בארעא כו' ועוד דהא בקרבנות צבור נמי כתיב לכפר דכתיב ושעיר אחד חטאת לכפר עליכם וכן מבואר להדיא בירושלמי דעיקר פרישה דקרא משמע לענין שעירי החטאת ע"ש אלא דעיקר כוונת רש"י דלפי סברת המקשה ודאי אפילו בקרבנות יחיד יש לומר דבעי פרישה כיון דכתיב ג"כ בלשון וכפר ולפ"ז משני הש"ס שפיר מי ידעינן הי כהן מתרמי והיינו כפירש"י הלא על ידי הפייס היו עובדין דהיינו בקרבנות הצבור וכיון דבקרבנות צבור לא שייך פרישה תו לית לן לפרש לכפר דקרא בקרבנות יחיד שלא יהא הטפל חמור מן העיקר ועוד דכתיב בה נמי בהדיא לשון לכפר כן נראה ברור. ועיין בספר משנה למלך:

בתוס' בד"ה ואימא כפרה דקרבנות פירוש דשאר קרבנות נמי כו' דהא יה"כ נמי פרישה דקרבנות הוא עכ"ל. ולולי דבריהם היה נראה לי דמשמע ליה לתלמודא טפי לאוקמי לכפר בשאר קרבנות שטעונין כמה כהנים וכשרים בין בכה"ג ובין בהדיוטות והוו דומיא דמילואים ממש שהיה פרישה נוהג באהרן ובניו משא"כ ביה"כ שלא היה נוהג אלא בכ"ג ועוד דבלא"ה ביה"כ כתיב בזאת יבא אהרן ודרשינן לקמן לענין פרישה כנ"ל ודו"ק:

שם וכ"ת לא ידעינן הי מינייהו אי חג המצות כו' אי חג הסוכות כו'. פי' דאע"ג דאכתי לא ידעינן בהנך תרתי הי מינייהו משום דבכל חד מינייהו יש צד לומר דעליה קאי מ"מ יש לומר שאין זה אלא חסרון ידיעה שלנו אבל התורה סמכה על אותה סברא דשייך ביה יותר לומר דעליה קאי דאי בחג המצות משום דפתח בה תחילה או שנאמר דאותה סברא דסוכה מרובה מצותיו עדיף טפי ולא דמי האי למה דאמרינן בשאר דוכתי שקולין הן ויבואו שניהם דהתם איירי שהמעלות שבכל א' מהצדדים שוין ממש לסברות שבגופם ודו"ק:

ואימא צואה דקרבנות פרש"י להצריך כל כהן העובד פרישה לקרבן צבור ובסמוך דפריך אימא כפרה דקרבנות פי' כגון קרבן יחיד דכתיב בכ"מ וכפר עלי' הכהן ואיני יודע למה פי' צואה וכפרה בתרי גווני הא בין צואה בין כפרה שייך בקרבן יחיד וכן בשל צבור דקרבן צבור נמי מכפר כמו שעירי רגלים ור"ח מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו וכדתנן בפ"ק דשבועות ובאגדה אמרינן למה נקרא שמן כבשים [גבי תמיד מיירי] שכובשין עונותיהם של ישראל ואמרי' לא לן אדם מעולם בירושלים ועון בידו מפני שהתמידים מכפרים שנאמר מלאתי משפט צדק ילין בה מיהו האי דמלאתי משפט דריש גמרא דידן פ"ד דסנהדרין (דף ל"ו) להלנת דין בדיני נפשות או לתענית שמלינין בו צדקה מ"מ שעירי רגלים ור"ח ודאי מכפרין כדכתיב בכולן לכפר ועוד ק"ל מה שפרש"י צואה דקרבן צבור דוקא הא האי קרא לא נאמר גבי ק"צ בפ' פנחס אלא גבי סתם קרבנות בפ' צו דרישא דקרא זאת התורה לעולה ולמנחה ואכתי ק"צ לא נאמר אלא דילפינן מיני' ק"צ לביום ולא בלילה ולשאר מילי כדאמ' במס' זבחים בפרק י"א (דף צ"ח) ובפ"ח דמנחות (דף פ"ג) ומ"מ אין לך להוציא קרבן יחיד מכלל זה ועוד דבר תמוה יותר אני רואה בדברי רש"י דפי' דהא דפריך לקמן ואימא כפרה דקרבנות דאקרבן יחיד פריך דא"כ מאי משני מי ידעינן הי כהן איתרמי ופרש"י הלא ע"י פייס היו עובדין כדאמ' לקמן כיון דפי' אכפרה דקרבנות דמקרבן יחיד פריך מה ענין פייס לקרבן יחיד הלא להדיא תנן בפ"ב (דף כ"ו) בד"א בקרבן צבור אבל בקרבן יחיד אם רצה להקריב מקריב ופרש"י גופי' התם בקרבן יחיד אם רצה להקריב יחידי ובלא פייס מקריב ותו אטו פייס כתיב בקרא דלא ניחא לי' לאוקמא קרא דלכפר על קרבנות הא פייס אינו אלא תקנת חכמים כדתנן לקמן פ"ב (דף כ"ב) ומ"מ הא דפייס יש ליישב בדוחק גדול אבל הפי' הברור נראה דהא דפריך ואימא צואה דקרבנות וכן ואימא כפרה דקרבנות אתרווייהו בין אקרבן יחיד בין אקרבן צבור קאי והא דמשני מי ידעינן הי כהן דאיתרמי היינו משום דכל הקודם זכה בו:

מי ידעינן הי כהן איתרמי ק"ל אמאי לא קא משני נמי הכי אהא דפריך ואימא צואה דקרבנות מי ידעינן הי איתרמי וי"ל דאי הוה דחי לי' הכי אכתי הוי מצי למיפרך ולומר דמקרבנות יוה"כ איירי דאינהו נמי בכלל קרא דביום צותו הוי דבהו הכהן ידוע דכל עבודות יוה"כ אינן כשרים אלא בכה"ג ועדיין הי' קשה מנ"ל דצוה צוה אפרה קאי:

אימא כפרה דקרבנות פי' דשאר קרבנות נמי וה"ה ליוה"כ דבכלל קרבנות הוא כן פי' התוס' וקשה הא אמרינן לקמן בזאת יבוא אהרן במה שאמור בענין דמילואים דבעי פרישה ז' ואי כל הקרבנות בעי פרישה בזאת גבי יוה"כ למה לי הא בכלל קרבנות הוא ואע"ג דאמרינן התם אי מבזאת ה"א יוה"כ קמא או כה"ג קמא לחוד בעי פרישה קמ"ל לכפר ללדורות הא כיון דכתיב לכפר לכל הקרבנות ויוה"כ בכלל ממילא ש"מ לדורות נמי וי"ל דודאי מלכפר לחוד לא ש"מ אלא קמא אלא מדכתב רחמנא תרתי לכפר ובזאת נפקא לן חד לדורות ואידך לקמא והא דפריך אימא לכפרה דשאר קרבנות נמי היינו לקמא לחוד וכתב רחמנא בזאת יתירא גבי יוה"כ ללמד אפי' לדורות ביוה"כ וכמ"ש שם ולפ"ז כולה סוגיא דשקיל וטרי אימא רגלים או עצרת שמיני ור"ה הכל אקמא לחוד פריך דניבעי פרישה אבל לא לדורות דמחד קרא לחוד אין לנו אלא קמא אבל לדורות לא:

ואימא רגלים פי' דקבעי להו זמן ק"ל דמתחלה הו"ל להקשות ואימא ר"ח דקביע לי' זמן דהא שעיר דר"ח נמי מכפר על טומאת מקדש וקדשיו כשל רגלים כדתנן בפ"ק דשבועות ואי משום דאמרינן בפ"ט דשבת (דף פ') דשמיני דמילואים היה בר"ח ניסן ואם איתא דצריך פרישה לשל ר"ח ל"ל דכתב רחמנא לפ' מילואים תיפוק לי' משום ר"ח די"ל דלמאן דאמר לקמן פרשה מילואים מעכב איצטריך לעיכובא משא"כ פרישה דעלמא א"כ ליכאלהקשות כלל למה כתב רחמנא פרשה מילואים ת"ל מחמת ר"ח אלא אפי' למ"ד אינו מעכב אפ"ה איצטריך פרשה דמילואים משום בני אהרן שנתעסקו עמו בקרבנות הבא בחובה למילואים כדכתיב וימציאו בני אהרן את הדם אליו והיינו הולכה שהיא אחד מד' עבודות הדם אבל בקרבנות ר"ח לא מצינו שנתעסקו בו ואדרבה שעיר של ר"ח שנשרף אמרי' בפ"י דזבחים (דף ק"א) דאמר משה לאהרן שמא באנינות אקרבתי' ופסלתי' ואמר לו אהרן הן הקריבו דפסיל בהו אנינות אני הקרבתי אלמא לא התעסקו בו בניו כלל ואע"פ שרש"י פי' התם הן הקריבו וכי בני שהן הדיוטים הקריבו היום הלא עלי הטלת העבודה היום כדכתיב קרב אל המזבח ועשה ואני כה"ג ומקריב אונן דברי תימא הן אדרבה חובת היום של מילואים בניו נתעסקו עמו כדכתיב וימציאו בני אהרן והאי הן הקריבו גבי שעיר של ר"ח כתיב שהוא לבדו נשרף כדאמ' התם:

ואין דנין פרישת ז' לז' ק"ל ואימא יו"ט ראשון דסוכות דקדיש טפי מחולו של מועד אפי' למאן דס"ל מלאכת חולו של מועד אסור מן התורה כמ"ש בחי' פ"ב דחגיגה מ"מ אינו אסור אלא במלאכת שאינו דבר אבוד משא"כ יו"ט ראשון שאסור בכל מלאכה שאינו אוכל נפש וכ"ת דלא תלי' פרישה באיסור מלאכה ותדע מדלא פריך ואימא שבת דחמיר מיו"ט לאיסור מלאכה הא לא ארי' דשאני שבת שאין במוספין שלו חטאת אלא שתי כבשים לעולה שאין באין לכפרה וקרא לכפר כתיב מיהו בלא"ה י"ל דאין סברא להצריך פרישה משום קדושת מלאכה אלא דוקא משום קדושת קרבנות אבל עדיין קשה הא יו"ט ראשון דחג קדיש נמי לפי ענין קרבנות החג דפרי החג מיום ראשון ואילך מתמעטין והולכין וי"ל אע"ג דמתמעטין והולכין אפ"ה כיון דלמילואים היה מועט יותר מהם שלא היה בו אלא פר אחד ש"מ שאין זה גורם פרישה ואם תרבה יו"ט ראשון לפרישה מהאי טעמא בע"כ אי אפשר לך למעט א' מז' ימי הסוכות מן הפרישה והי' פרישת ז' לז' ואין דנין מפרישת ז' ליום אחד דמילואים:

ואימא שמיני דפרישת ז' ליום אחד הוא ק"ל כיון די"ל נמי אימא עצרת או ר"ה דפרישת ז' ליום אחד הן נמי כדמקשה לקמן א"כ לא ידעינן הי מינייהו וממילא אי אפשר לרבות אותן כדאמ' לעיל גבי רגלים וכ"ת לא ידעינן הי מינייהו אי חה"מ וכו' הא לא"ה כיון דלא ידעינן אי אפשר לך לרבות אחד מהן וכולן נמי לא מטעמא דדנין דבר הנוהג פעם אחד בשנה וכו' כדאמרינן לעיל וה"נ כיון דשמיני ועצרת ור"ה שוין בזה אי אפשר לך לרבות לא כולן ולא אחד מהן דהי מינייהו מפקת דלא ידעינן הי מינייהו ואפי' תאמר דהאי מקשה ואימא שמיני ידע מהאי תירוצא דלקמן דדנין פר ואיל אחד ודנין פר ואיל שלו משא"כ עצרת ור"ה וא"כ אין לך תו לרבות אלא שמיני לחוד אפ"ה תקשה הא דאר"א לקמן דנין פר ואיל שלו לאפוקי עצרת ור"ה דציבור נינהו וכן רב אשי דשני לקמן לאפוקי ר"ה ועצרת דתרווייהו עולות נינהו משמע הא לא"ה ה"א לכפר קאי אעצרת ור"ה ואמאי הא תרווייהו אי אפשר לרבות דלאו פעם אחת בשנה הן וחד מינייהו נמי לא דלא ידעינן הי מינייהו וכ"ש רבינא דאמר לקמן לאפוקי כולהו קושיין דלאו עבודה בכה"ג או תחלה הן ולמה לו האי טעמא תיפוק לי' דאי אפשר לרבות לא כולן לא אחד מהן מהאי טעמא דאמרן מיהו לרבינא י"ל דלית לי' האי סברא דדנין דבר הנוהג פעם אחד בשנה ורגלים נמי אי אפשר לרבות מהאי טעמא דלאו בכה"ג ותחלה הן אבל לר"א ורב אשי דתלו טעמא דעצרת ור"ה דלא משום דצבור או תרווייהו עולות נינהו בע"כ הא דלא מרבינן לרגלים פסח וסוכות היינו טעמא משום דלאו פעם אחד בשנה הן ולאחד מהן נמי לא מצינו לרבות דלא ידעינן הי מינייהו והאי טעמא סגי נמי לר"ה ועצרת וקשה שפיר לדידהו למה להו למימר בעצרת ור"ה טעם אחר:

מי איכא מידי דעיקר רגל לא בעי פרישה פי' יו"ט ראשון של רגל קרוי עיקר הרגל כדאמ' בפ"ק דחגיגה (דף ז') בעיקר הרגל דכ"ע לא פליגי דראיית פנים בקרבן והיינו יו"ט ראשון כדפרש"י שם וטפל דידי' בעי פרישה דהיינו ח' של חג בעי פרישה:

ואפילו למ"ד שמיני רגל בפני עצמו הוא היינו ר"נ דאמר בפ"ד דסוכה (דף מ"ו) אין אומרים זמן בז' של פסח דלאו רגל בפני עצמו הוא אבל אומרים זמן בשמיני של חג דרגל בפני עצמו הוא ודלא כר"ש דאמר התם אין אומרים זמן בשמיני של חג נמי דלאו רגל בפני עצמו הוא:

ואימא כפרה דקרבנות פירש"י מי ידעינן הי מתרמי והלא ע"י פייס היו עובדין מקשים דפייס ליתיה ביחיד ועמ"ש הרב מש"ל ה' תמידין. ובסוגיא זו עמ"ש סם חיי בדרושים דף ל"ז. ואחר כמה שנים נדפס ס' שיח יצחק וע"ש מ"ש על ל' רש"י:

ואימא צוואה דקרבנות. להצריך כל כהן העובד במקדש פרישה לקרבנות ציבור: זו היא שיבה וזו היא ביאה. לדון גזירה שוה זה מזה מה שיבה חולץ וקוצה וטח אף ביאה חולץ וקוצה וטח: ואימא כפרה דקרבנות. כגון קרבנות יחיד דכתיב בהן בכמה מקומות וכפר עליו הכהן: מי ידעינן הי מתרמי. והלא ע''י פייס היו עובדין כדאמרינן לקמן (דף כב.): הכי גרסינן אמרי אלמה לא ניבעי פרישה לכולה משמרת בית אב. אלמה לא בתמיה אינך יכול לומר בהן פרישה הרי יש לומר על כל בית אב של משמרת החלוקין לימי שבת לשמש איש יומו שיפרשו כל בית אב שבעת ימים קודם היום הקבוע לו: דבר הקבוע לו זמן. יוה''כ מדבר הקבוע לו זמן המילואים שנאמר (שמות מ) ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים וגו' והוא היה שמיני למילואים: הנוהג פעם אחת בשנה. מילואים פעם אחת הוא דהוו בשנה: אי חג המצות. כלומר יש לך לומר שעל חג המצות נאמר הואיל ופתח בו תחילה בכל מקום או על חג הסוכות הואיל ומרובה מצותו בסוכה ולולב וערבה וניסוך המים: ליום א'. בשביל יום שמיני לבדו: ואימא שמיני. עצרת: הזה כתיב. כאשר עשה ביום הזה: כזה. לא הצריך פרישה אלא לדוגמתו:

ואימא צוה צוה דיוה''כ. וא''ת לישני א''כ כל הני קראי למה לי צוה לעשות לכפר ואין נראה לתרץ דהשתא הדר ביה מדרשא דלעשות ולהכי צריכי תרוייהו דאי מלכפר לחודיה ה''א כפרה דקרבנות ואי מצוה לחודיה ה''א פרה נמי להכי כתב תרוייהו דהא מ''מ אכתי תיקשי לך לישני הכי דלא הדר ביה מלעשות ועוד אי הדר ביה ה''ל למימר אלא ולקמן (דף ג:) נמי מוכח דלא הדר ביה מלעשות דכי קאמר ריב''ל מתניתין תרתי קאמר לעשות זה מעשה פרה אלמא דלעולם לא הדר ביה מדרשא דלעשות וי''ל דה''פ מ''ט לא נפקא לן מקרא אלא פרה ויוה''כ אימא צוה זה יוה''כ ואייתר לן לעשות לכפר ונדרוש לעשות זה מעשה פרה לכפר אלו קרבנות דכתיב בהו כמה זימנין לכפר גבי חטאות ואשמות וליכא למימר א''כ לישתוק מצוה ונידרוש פרה מלעשות ויוה''כ וקרבנות מלכפר דהכי הוי סברת המקשה בסמוך דהא ליתא דאי לא כתב צוה הוה דרשינן לכפר לעשות תרוייהו זה יוה''כ כדפריך . לעיל אימא כוליה קרא ליוה''כ והשתא פריך שפיר אימא צוה זה יוה''כ לעשות זה פרה לכפר אלו קרבנות ואם תאמר אם כן לא ליכתוב אלא צוה לכפר ועל כרחך נידרוש צוה זה פרה לכפר זה יוה''כ וקרבנות כסברת המקשה בסמוך דפריך ואימא לכפר אלו קרבנות אלמא דמלכפר דריש יוה''כ וקרבנות דאי דרשת צוה זה יוה''כ לכפר אלו קרבנות אבל פרה לא אם כן צוה למה לי מלכפר הוה נפקא לן שפיר יוה''כ וקרבנות וי''ל אי לא הוה כתב אלא צוה לכפר ה''א יוה''כ. לחודיה דכתיב ביה צוה לכפר ודמי ליה טפי מקרבנות אבל השתא דכתב לעשות וצריכין אנו לרבויי פרה מלעשות אע''ג דלא דמיא כולי האי למלואים א''כ נימא נמי דנרבי מלכפר קרבנות דלאו למעוטי קרבנות אלא לרבויי דלא תימא לעשות לכפר זה יוה''כ ותו לא כדפריך מעיקרא ולהכי כתב צוה לרבות. יום הכפורים ואייתרו לעשות לכפר לפרה וקרבנות אי נמי נ''ל לפרש אימא צוה לעשות זה יוה''כ דכתב ביה ויעש וכתיב ביה צוה אבל פרה לא דלא כתב בה לשון עשייה ולכפר זה קרבנות ואיצטריך לעשות כדי למעט פרה דאי לא כתב אלא צוה לכפר ה''א צוה זה פרה ויוה''כ דהי מינייהו מפקת להכי כתב לעשות לאשמועינן דווקא צוה שכתב אצלו עשייה כמו יוה''כ לאפוקי פרה דלא כתב בה עשייה ומשני דנין צוואה שלפני עשייה כו' כלומר אע''ג דלא כתב בפרה לשון עשייה טפי עדיפא למילף מהתם דצוה שלה כתב מקמי עשייה דידה דבתר צוה כתב ויקחו אליך פרה וכל דיני עשייה לאפוקי יוה''כ דדיני עשייתו כתיבא ברישא והדר כתב לוה ותירוץ זה נ''ל יותר מן הראשון וא''ת ולדברי המתרץ דמשני דמדדמי ליה ילפינן למאי איצטריך צוה לעשות לכפר לא הוה צריך למיכתב אלא צוה לכפר ונידרוש צוה זה פרה לכפר זה יוה''כ ואי פרכת אימא צוה זה קרבנות לישני דנין צוה מצוה ואין דנין צותו מצוה יש לומר אי לא כתב אלא צוה לכפר ה''א ע''כ צוה זה יוה''כ כיון דאידי ואידי פרישה לקדושה ולא הוה אמרינן זה פרה דפרישותה לטהרה ולא הוה מצי לשנויי כדשנינן דנין צוואה דלפני עשייה מצוואה דלפני עשייה דאדרבה כיון דבמלואים לא הוי כתב לעשות לא הוה ליה צוואה דלפני עשייה אלא לאחר עשייה כאשר עשה צוה כמו ביוה''כ ויעש כאשר צוה להכי איצטריך לעשות ואי לא כתב אלא צוה לעשות ה''א זה פרה דגמרינן צוה דלפני עשייה מצוה דלפני עשייה לאפוקי יוה''כ דלאחר עשייה ואי לא כתב אלא לעשות לכפר ה''א לכפר זה יוה''כ לעשות זה קרבנות דפרישתו לקדושה אבל פרה לא דבין בפרה ובין בקרבנות לא כתב לעשות אלא מייתורא דרשינן מלעשות לרבות וטפי הוה מסתבר לרבויי קרבנות להכי כתב צוה זה פרה אי נמי ה''א לעשות לכפר כוליה קרא ביוה''כ כדפריך הגמרא לעיל ומיהו יותר נראה לי לומר דהדר ביה מדרשא דלעשות ולא דריש אלא צוה לכפר ומתרצי קושיא טובא שכתבתי ומה שהקשיתי דלא הדר ביה מלעשות לא קשיא דע''כ הדר ביה דמלעשות היכי משמע זה מעשה פרה והא לא כתב בפרה לעשות והא דלא קאמר אלא משום דלא הדר ביה לגמרי אלא ה''ק רבי יוחנן צוה לעשות לדורות בפרה ומלעשות לא דריש מידי אלא משום דאי לא [הוה] כתב לעשות אלא צוה [לא] הוה נפקא לן פרה כמו בתר דכתב לעשות דנפקא לן פרה מדכתב בה צוואה לפני עשייה כמלואים: הנ''מ היכא (דאיכא) דדמי ליה. בכמה דוכתי משני הכי ובפ''ק דמנחות (דף ד. ושם) פריך ניגמר עונו דאשם מעון דחטאת ליפסול שלא לשמן וכו' עד והא תנא דבי ר' ישמעאל ושב הכהן ולא משני כי הכא וי''ל דסמיך אועוד ניגמר עונו מעונו דשמיעת קול וכן בפ' המפלת (נדה דף כב: ושם) גבי יצירה דלא משני הכי דסמיך אועוד ניגמר בריאה מבריאה וקשה דביבמות פ' כיצד (דף יז:) גבי דנין אחים מאחים משני כי הכא הנ''מ היכא דאיכא דדמי ליה אע''ג דהדר פריך ולילף אחוה אחוה מלוט וי''ל דהתם לא שייך למיפרך ועוד לילף אחוה מלוט משום דלא דמיא ההיא פירכא לקמייתא דמעיקרא פריך ולילף מעריות ונימא אפילו אשת אחיו מאמו מיהו אשת בן אחיו לא והדר פריך לילף מלוט דאפילו אשת בן אחיו ולהכי אי לא הוה משני הנ''מ היכא דליכא דדמי ליה הוה צריך למיפרך בלשון ועוד כדפריך בפ''ק דמנחות ובפרק המפלת וכיון דלא הויא הקושיא השניה מעין הראשונה לא שייך למיפרך ועוד: אימא כפרה דקרבנות. פירוש דשאר קרבנות נמי ניבעי פרישה אבל אין לפרש דקרבנות דוקא דהא יוה''כ נמי פרישה דקרבנות הוא: דנין דבר שאין קדושה לפניו. אע''ג דשבת לפניו הוא לא קחשיב אלא קחשיב י''ט דתלי בב''ד אבל קדושת שבת קביעא וקיימא ואידי ואידי יש קדושת שבת לפניו:

יומא ב ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף ב - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד