שקלים כא ע"ב

מצא קופיץ בחמשה עשר בניסן, כלומר, ביום טוב עצמו — שוחט בה מיד. שוודאי הטבילוהו בעליו מאתמול כדי שיוכלו להשתמש בו היום לשבירת עצמות קרבן החגיגה. נמצאה (נמצא) הקופיץ קשורה לסכין — הרי היא כסכין, שאם נמצאו בשלושה עשר בניסן — שונה ומטביל את הקופיץ ואינו יכול להשתמש בו אלא למחרת, ואם נמצא בארבעה עשר — שוחט בו מיד, שודאי כבר הטבילוהו מאתמול.

א גמרא שנינו במשנה שלדעת ר' מאיר כל הרוקים הנמצאים בירושלים טהורים, חוץ מאלו הנמצאים בשוק העליון. ובענין זה ר' אבין בשם ר' יהושע בן לוי מסביר: קצרן (מצודה) של נכרים היה שם, בשוק העליון, וכיון שגזרו חכמים על הגויים שיטמאו כזבים לכל דבריהם (ראה שבת יז,ב ונדה לד,א), ובכלל זה ברוקם, וכיון שכל החיילים שם היו גויים, ודאי הרוק הנמצא שם שלהם הוא, וטמא. וכיון שהוזכר מקום זה (קצרן) מספרים אמר ר' חנינה: אירע מעשה וערודות (חמורי בר) היו נוחרין (ממיתים בדקירת הגרון בסכין, שלא כדרך שחיטה) בירושלים, כדי להאכיל את בשרם לאריות המצויים בקרקס (ראה גם מנחות קג,ב), והיו עולי רגלים העושים דרכם לירושלים, ונזהרים מלהיטמא משתקעין בדם עד ארכובותיהן (קרסוליהם) מרוב דם הערודים. ובאו לפני חכמים לברר אם הם טמאים או לא, ולא אמרו להן חכמים דבר, משום שסברו שאין דם נבילות מטמא, אף שבשרן מטמא. והיכן היה מעשה זה? ר' שמעון בר אבא אומר בשם ר' חנינה: קצרן של נכרים היה שם בשוק העליון של ירושלים, ושם נחרו הגויים את הערודים.

ועוד בענין טומאת דם נבילות, ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אומר: מעשה בפרדה משל בית רבי שמתה, וטהרו חכמים את דמיה משום נבילה, משום שדם הנבילה אינו טמא. ובענין זה ר' אלעזר שאיל [שאל] לר' סימון: ועד כמה יהיה שיעור דם הנבילה ולא יטמא? ולא אגיביה [ולא ענה לו]. שאיל [שאל] אחר כך את ר' יהושע בן לוי עצמו, אמר ליה [לו] עד שיעור רביעית — טהור, יותר מיכן — טמא. ובאש [והיה רע בעיני] ר' לעזר דלא חזר ליה [שלא החזיר לו] ר' סימון שמועתא [את ההלכה] ששיעור טומאתו הוא ברביעית, כפי שבוודאי שמע מפי ר' יהושע בן לוי. ובדומה לכך מסופר: רב ביבי הוה יתיב מתני הדין עובדא [היה יושב ושונה את המעשה הזה] בפרדת בית רבי שמתה וטיהרו חכמים את דמה מטומאת נבילה. אמר ליה [לו] ר' יצחק בר ביסנא: עד כמה יהיה שיעור דם הנבילה ולא יטמא? אמר ליה [לו] רב ביבי: עד רביעית — טהור, יותר מיכן — טמא. ובעט ביה [ובעט בו, דחאו מעל פניו]. אמר ליה [לו] ר' זריקא לרב ביבי: בגין דהוה שאיל לך את בעיט ביה [מפני שהוא שואל אותך אתה בועט בו]? אמר לו ר' זריקא: בגין דלא הוות דעתי בי [מפני שלא היתה דעתי מיושבת בי], לכן בעטתי בו, ולא מפני שעשה דבר רע. שכן אמר ר' חנין בדרשת הכתוב בתוכחה "והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך" (דברים כח, סו), "והיו חייך תלואים לך מנגד" — זה שהוא לוקח (קונה) לו חטין לשנה, שאינו בטוח שתימצא לו תבואה אף בשנה שלאחריה. "ופחדת לילה ויומם" — זה שיש בידו רק מעות מועטים עד שהוא לוקח חיטים מן הסדקי (החנווני) מעט מעט לצורך סעודתו הקרובה, וחושש שמא לא יהיו לו מעות לקנות חיטים לסעודתו הבאה. "ולא תאמין בחייך" — זה שהוא לוקח מן הפלטור (האופה), שאף אין לו חיטים משל עצמו וצריך לקנות את לחמו לקראת כל סעודה מן הפלטר. ואנא סמיך אפלטירא [ואני, רב ביבי סומך על האופה], שאני בדרגת הדוחק הגדולה ביותר, ולכן אין דעתי מיושבת עלי. ושואלים: מאי כדון [מה עניינו], מהי המסקנה להלכה בטומאת דם הנבילות? ומשיבים: יש ללמוד דבר זה ממה שהעיד ר' יהושע בן פתורה (ראה עדויות ח,א) על דם נבילות שהוא טהור, ומשמע שהריהו טהור בכל שיעור, ואף ביותר מרביעית. ודוחים: מהו הכוונה "טהור"? — טהור מלהכשיר דבר מאכל לטומאה. שאף שדם הוא אחד משבעת המשקים המכשירים לטומאה, ואולם דם נבילות אינו נחשב כדם לענין זה, הא ליטמות [אבל לענין טומאה] הוא אכן מטמא. ושואלים: והלא תמן [שם] במסכת מכשירין (פ"ו מ"ה) תנינן [שנינו]: דם השרץ מטמא כבשרו, מטמא ואולם אינו מכשיר, ואין לנו עוד כיוצא בו, כדם השרץ, שהוא מטמא אבל אינו מכשיר. ומכאן אתה למד כי דם נבילות גם מטמא וגם מכשיר! ומשיבים: פירוש הדברים אינו כך, אלא "אין לנו כיוצא בו" כוונתו: כשיעור טומאתו, שאין דבר הדומה לדם השרץ ששיעור טומאת בשרו ודמו שווים — בכעדשה. שהרי דם הנבילה אין שיעורו לטמא כשיעור בשרו, ששיעור בשרו לטמא הוא בכזית, ואילו שיעור דמו הוא ברביעית. אבל גם בנבילה דמו מטמא כבשרו, שהרי כשקורשת רביעית הדם, שיעורה במוצק הוא כזית. אמר ר' יוסי: פליגי [נחלקו] בה בהלכה זו אם דם נבילות מטמא תרין אמוראין [שני אמוראים], חד אמר [אחד מהם אמר]: טמא (בשיעור רביעית), וחד אמר [ואחד מהם אמר]: טהור. מאן דאמר [מי שאמר] טמא סבור כדעת ר' יהודה במשנה במסכת עדויות (פ"ה מ"א) הסבור כי מחלוקת היא בין בית שמאי לבית הלל, ובית הלל (שהלכה כמותם) סבורים שהוא טמא. ומאן דאמר [ומי שאמר] טהור סבור כדעת ר' יהושע בן פתורה שהעיד (שם פ"ח מ"א) שדם נבילות טהור, ומשמע שלדבריו הריהו טהור לגמרי אף בשיעור רביעית. אמר ליה [לו] רב אבדומה דמן נחותה [מן היורדים שירדו מארץ ישראל לבבל] לר' יוסי: ויאות [ויפה פירש], שכן ר' יהודה מוריינה דבי נשיאה הוה [מורה ההוראה, הרב של בית הנשיא היה], ולכן אם מסופר על דבר שהיה בבית הנשיא, בוודאי שהוא שהורה כן להלכה, והוא זה שטיהר את דמי פרדת בית רבי שמתה, וכשיטתך.

ב שנינו במשנה שלדעת ר' מאיר כל הרוקין שנמצאו בירושלים טהורים, חוץ משל שוק העליון. ושואלים: האם לא כן אמר ר' אבהו בשם ר' יוסי בן חנינה: לא גזרו חכמים טומאה על הרוקין שנמצאים בירושלים? ומדוע אם כן הרוקים הנמצאים בשוק העליון טמאים? ומשיבים: הא איתמר עליה [הרי כבר נאמר על כך], ר' אבין בשם ר' יהושע בן לוי אומר: קצרן (מצודה) של גוים היה שם, ומאחר שגזרו חכמים שיהיו כל הגויים מטמאים כזבים, הרי כל הרוקים הנמצאים שם טמאים. עוד שנינו במשנה שלדעת ר' יוסי הרוקים הנמצאים באמצע הרחוב טמאים ושבצדדים טהורים, ובשעת הרגל, שבאמצע טהורים ושבצדדים טמאים. ומביאים ברייתא המבארת שיטה זו: בשאר ימות השנה הטמאין מהלכין שיבולת (בקבוצה אחת באמצע הרחוב), והטהורין מהלכין מן הצד שלא ייטמאו. והטהורין מהלכין סתם ואינם מזהירים את הטמאים שלא יגעו בהם, והטמאים עצמם הם שאומרין להן לטהורים "פרושו" שלא תיטמאו. ואילו בשעת הרגל הטהורים מהלכין שיבולת, והטמאין מהלכין מן הצד. הטמאין מהלכין סתם ואינם מזהירים את הטהורים שלא יגעו בהם, והטהורין עצמם הם שאומרים להן לטמאים "פרושו", כלומר, הזהרו לבל תגעו בנו ותטמאונו.

ג עוד שנינו במשנה: וכל הכלים הנמצאים בירושלים, אם נמצאו בדרך ירידה לבית הטבילה — טמאים, ואם נמצאו בדרך עליה — טהורים. ושואלים: לא כן [האם לא כך] אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן: לא גזרו חכמים טומאה על הכלים שנמצאים בירושלים? ומשיבים: עיונים מכיון שנמצאו דרך ירידה לבית הטבילה נעשו "הוכיח", הרי זה נעשה כדבר המוכח שהם טמאים, שכן אין מוליכים לבית הטבילה אלא כלי טמא. עוד שנינו במשנה שר' יוסי סבור שכל הכלים הנמצאים בירושלים טהורים, חוץ מן הסל והמגריפה והמריצה המיוחדין לקברות.

ומסופר כי אבא שאול (שהיה קברן והיה עוסק כרגיל בכלים אלו למלאכתו) היה קורא אותן את המריצות הללו "ציפורין". ומסבירים: מאן דאמר [מי שאומר, מכנה אותם] "ציפורין" הרי זה משום שהיה כלי זה דומה לציפורין (ציפורן אצבעות יד אדם), שראשו חד. ואילו מאן דאמר [מי שאמר, מכנה אותם] "מריצה" — שמריצה (מוליכה) את האבן המיועדת לשמש כגולל על הקבר לבית הקברות.

עוד שנינו במשנה שאם נמצא קופיץ קשור לסכין, דינו כדין הסכין עצמה לענין טומאה. ומביאים: תני [שנויה ברייתא] החלוקה בדין זה על שיטת משנתנו, ולדעתה אם היתה הסכין קשורה לה, לקופיץ — הרי זו כמותה, שאם הקופיץ טמא אף הסכין דינה כן.

ד הלכה ב משנה פרוכת (של המקדש) שנטמאת בולד הטומאה, שנגעה במשקים הטמאים בדרגת ראשון לטומאה, ונעשתה שני לטומאה מדברי חכמים (שגזרו חכמים שיטמאו המשקים אף את הכלים להיות שני לטומאה), כיון שטומאתה רק מדברי חכמים, אין צורך להוציאה אל מחוץ למקדש, אלא מטבילין אותה בפנים בתוך המקדש. ואם הוציאוה אל מחוץ לעזרה כדי להטבילה, מכניסין אותה בחזרה לעזרה אף מיד, לפי שעיקר טומאתה רק מדברי חכמים אין צורך בהערב שמש קודם הכנסתה לעזרה. ושנטמאת באב הטומאה, כגון שנגעה באחד משמונת השרצים המטמאים במותם, שטומאתה מן התורה — מטבילין אותה בחוץ, מחוץ לעזרה, ושוטחין אותה לייבוש בחיל (מקום המוקף חומה קטנה בתוך הר הבית, ואינו קדוש בקדושת העזרה), מפני שהיא צריכה הערב שמש, שכיון שטומאתה מן התורה, אינה נטהרת לגמרי בטבילה אלא לאחר שתעריב שמש יום השביעי. ואם היתה פרוכת זו חדשה — שוטחין אותה לייבוש על גג האיצטבא (מקום גבוה בהר הבית), כדי שיראה העם אגב כך גם את מלאכתה שהיא נאה. וכיון שהוזכרה הפרוכת, מביאים עוד בעניינה. רבן שמעון בן גמליאל אומר משום (בשם) ר' שמעון בן הסגן: פרוכת היה עוביה טפח, ועל שבעים ושתים נימים (חוטי שתי) היתה נארגת, על כל נימה ונימה מאותן שבעים ושתים נדרשו עשרים וארבעה חוטין כדי לעשותה. שכן היתה הפרוכת עשויה מארבעה מינים: תכלת, ארגמן, תולעת שני, ושש. וחוטו של כל אחד מארבעת אלה היה כפול ששה חוטים. ומידותיה של הפרוכת: ארכה היה ארבעים אמה כגובה פתח האולם שהיה ארבעים אמה, ורחבה היה עשרים אמה כרוחב הפתח, ומשמונים ושתים רבוא (שמונה מאות ועשרים אלף) דינרי זהב היתה הפרוכת נעשית. ושתים, שתי פרוכות חדשות, היו עושין בכל שנה. וכה כבדה היתה הפרוכת עד שהוצרכו לשלש מאות כהנים לשאתה כשהיו מטבילין אותה.

ה גמרא שנינו במשנה שכל אחת מן הנימים מהן היתה ארוגה הפרוכת היתה עשויה מעשרים וארבעה חוטים. ומביאים את המקור לדברים: אילו אמר הכתוב ביחס לפרוכת "חוט" — הייתי אומר שהכוונה היא לחוט אחד. אם היה אומר "כפול" — הייתי אומר שהכוונה לשנים. ואילו היה אומר "שזור" — הייתי אומר שהכוונה לשלשה. אבל כיון שנאמר (שמות כו, לא) "משזר" שמשמעותה רחבה יותר מזו של "שזור" — ודאי הכוונה לכפול את מניינם לששה, ומכיון שהפרוכת היתה ארוגה מארבע מיני חוטים, תכלת וארגמן, תולעת שני (צמר צבוע אדום) ושש (פשתן), מכאן אם כן הא [הרי] שכל חוט מחוטי הפרוכת היה שזור מעשרים וארבעה חוטים, שש פעמים ארבע. לעומת זאת תני [שנויה ברייתא] דעה אחרת: משלשים ושתים חוטים היה שזור כל חוט מחוטי הפרוכת. וכך דורש תנא זה את הכתוב: אילו אמר "חוט" — הייתי אומר שהכוונה לאחד. ואילו היה אומר "כפול" — הייתי אומר שהכוונה לשנים. ואילו היה אומר "שזור" — הייתי אומר שהכוונה לארבע. אבל כיון שנאמר "משזר" — ודאי הכוונה לשמונה, ומכיון שהפרוכת היתה ארוגה מארבע מיני חוטים, מכאן הא [הרי] שכל חוט מחוטי הפרוכת היה שזור מתלתין ותרין [הרי שלושים ושנים] חוטים, שמונה כפול ארבע. דעה נוספת תנא [שנויה בברייתא אחרת]: מארבעים ושמונה חוטים היה שזור כל חוט מחוטי הפרוכת. וכך דורש תנא זה את הכתוב: אילו אמר הכתוב ביחס לפרוכת "חוט" — הייתי אומר שהכוונה לאחד. ואילו היה אומר "כפול" — הייתי אומר שהכוונה לשנים. ואילו היה אומר "קליעה" — הייתי אומר שהכוונה לשלשה. ואילו היה אומר "שזור" — הייתי אומר שהכוונה לששה. אבל מכיון שנאמר "משזר" — ודאי הכוונה לשנים עשר, ומכיון שהפרוכת היתה ארוגה מארבעה מיני חוטים, מכאן הא [הרי] שכל חוט מחוטי הפרוכת היה שזור מארבעים ותמניא [ארבעים ושמונה] חוטים.

כיון שעוסקים בפרוכת, מביאים עוד בעניינה. שנינו בברייתא: כתוב אחד אומר על הפרוכת שהיא "מעשה רוקם" (שם פסוק לו), וכתוב אחד אומר עליה "מעשה חושב" (שם לא). ומסבירים: "מעשה רוקם" — פרצוף (דמות) אחד היה על הפרוכת משני צידיה. "מעשה חושב" — שני פרצופות שונים בכל צד. ובהסבר הדברים נחלקו ר' יהודה ור' נחמיה, חד אמר [אחד מהם אמר] ש"מעשה רוקם" פירושו: שהיתה רקומה על גבי הפרוכת דמות שהיתה נראית משני צידיה, וכגון דמות ארי מכאן, מצידה האחד, ודמות ארי מכאן מצידה השני. "מעשה חושב" פירושו: שהיתה רקומה על הפרוכת דמות כגון ארי שהיתה נראית רק מכאן, מצידה האחד, וחלק ללא כל דמות מכאן, מצידה האחר. וחרנה אמר [והאחר אמר]: "מעשה רוקם" פירושו: שהיתה נראית דמות כגון ארי מכאן, מצידה האחד וחלק ללא כל דמות מכאן. "מעשה חושב" פירושו: שהיו נראים משני צידיה שתי דמויות שונות, וכגון דמות ארי מכאן ודמות נשר מכאן.

שנינו במשנה שבשמונים ושתים רבוא היתה הפרוכת נעשית שלוש מאות כהנים היו מטבילים אותה. ובענין זה שנינו שאמר ר' יצחק בר ביזנא בשם שמואל: מנין זה של שלוש מאות כהנים לשון גוזמא [גוזמה] הוא, ובאמת היה דרוש להטבלת הפרוכת מספר קטן בהרבה של כהנים, אלא שרצו חכמים לומר שהיה מניינם רב, אלא שהפריזו במניינם. ומעירים כי בדומה לכך תמן תנינן [שם במשנה במסכת תמיד (פ"ב מ"ב) שנינו] שפעמים היה צבור עליה על מקום המערכה שעל גבי המזבח כשלש מאות כור מאפר קרבנות שהצטבר במשך הזמן. ועל כך אמר ר' יוסי בי ר' בון בשם שמואל: מנין זה לשון גוזמא [גוזמה] היא, שלא הניחו לכמות כזו של אפר להצטבר על גבי מקום המערכה.

ו הלכה ג משנה בשר קדשי הקדשים שנטמא, בין שנטמא באב הטומאה, בין בולד הטומאה, בין נטמא בפנים העזרה בין נטמא בחוץ, דינו לשריפה (ראה ויקרא ז, יט). ונחלקו תנאים היכן צריך בשר זה להישרף. בית שמאי אומרים: הכל ישרף בפנים העזרה שבמקדש, חוץ מזה שנטמא באב הטומאה בחוץ, שכיון שטומאתו חמורה וגם נטמאה מחוץ לעזרה, אין ראוי להכניסו למקדש. ואילו בית הלל אומרים: הכל ישרף בחוץ, חוץ מזה שנטמא בולד הטומאה בפנים, שכיון שטומאתו קלה וגם נטמא בפנים — אפשר לשורפו בעזרה.

If the cleaver was found on the fifteenth of Nisan, i.e., if it was found on the Festival itself, he may slaughter with it immediately. The owners of the cleaver would have immersed it so that they could use it on the fifteenth to cut up the bones of a Festival peace-offering. If the cleaver was found attached to a knife, it is like a knife, i.e., if it was found on the thirteenth of Nisan it is presumed impure, and if it was found on the fourteenth he may slaughter with it immediately, as it was certainly immersed on the day before.

GEMARA: The mishna taught that according to Rabbi Meir, all spittle that is found in Jerusalem is ritually pure, except if it were found in the upper marketplace. With regard to this, Rabbi Avin in the name of Rabbi Yehoshua ben Levi explains: A fortress [katzran] of gentiles was there in the upper marketplace. The Sages decreed that gentiles have the ritual impurity of a zav (see Shabbat 17b and Nidda 34a), therefore their spittle is impure. The Roman soldiers were gentiles, so any spittle found in the upper marketplace was presumably theirs. The Gemara recounts an incident about this fortress. Rabbi Ḥanina said: Once they were killing wild donkeys in Jerusalem, to feed the lions in the circus (see Menaḥot 103b), and the pilgrims coming to Jerusalem to celebrate the Festival were wading in blood up to their ankles from the large amount of blood coming from the wild donkeys. And they came before the Sages to find out if they had been rendered ritually impure, and they, the Sages, did not say anything, as the blood of an animal carcass does not render one ritually impure, even though the carcass itself does. Where did this story take place? Rabbi Shimon bar Abba said in the name of Rabbi Ḥanina: There was a gentile, i.e., Roman, fortress there, in the upper marketplace of Jerusalem, and that was where they were killing the wild donkeys.

Apropos the ritual impurity of blood from an animal carcass, the Gemara recounts that. Rabbi Simon said in the name of Rabbi Yehoshua ben Levi: There was an incident with regard to a mule from Rabbi Yehuda HaNasi's household that died, and the Sages ruled its blood to be ritually pure and not subject to the impurity imparted by an animal carcass. On this topic, Rabbi Elazar asked Rabbi Simon: Up to how much blood from an animal carcass does not render one ritually impure? And he did not answer him. He then went and asked Rabbi Yehoshua ben Levi. Rabbi Yehoshua ben Levi, said to him: Up to the size of a quarter-log is ritually pure; more than that is ritually impure. And Rabbi Elazar was annoyed that Rabbi Simon did not respond with the halakha that the minimal size for ritual impurity is a quarter-log, as he certainly heard it from Rabbi Yehoshua ben Levi. The Gemara continues: Rav Beivai was sitting and teaching this story of the mule from Rabbi Yehuda HaNasi's household, in which the Sages ruled that the blood of a carcass does not render one impure. Rabbi Yitzḥak bar Bisna said to him: Up to how much blood from an animal carcass does not render one ritually impure? Rav Beivai said to him: Up to a quarter-log is ritually pure; more than that is impure. And then he kicked him. Rabbi Zerika said to Rav Beivai: You kicked him because he asked you a question? He said to Rabbi Zerika: Because my mind was unsettled, and not because he did anything wrong. As Rabbi Ḥanin said in expounding the verse: "And your life shall hang in doubt before you; and you shall fear night and day, and shall have no assurance of your life" (Deuteronomy 28:66). "And your life shall hang in doubt before you"; this is one who buys for himself wheat for a year, who has no financial security with regard to the following year. "And you shall fear night and day"; this is one who is so poor that he buys wheat from the storekeeper a bit at a time, with the attendant concern that he might not have enough for the morrow. "And shall have no assurance of your life"; this is one who is so poor he buys from the baker and cannot afford to buy wheat in advance to assure even one future meal. And I rely on the baker, i.e., I am on this lowest level of poverty, and therefore I do not have the presence of mind to answer his questions. The Gemara asks: What then is the halakhic ruling regarding the ritual impurity of the blood of an animal carcass? In response, the Gemara quotes a mishna (Eduyyot 8:1): Rabbi Yehoshua ben Petora testified that the blood of animal carcasses is ritually pure, which implies that it is ritually pure regardless of the amount, even more than a quarter-log. The Gemara rejects this answer: What does the mishna mean by ritually pure? That such blood is ritually pure in that it does not render an item susceptible to impurity. Even though blood is one of the seven liquids that render an item susceptible to ritual impurity, the blood of an animal carcass is not deemed blood for this purpose. Nevertheless, with regard to conferring impurity, such blood does render something ritually impure. The Gemara asks: Didn't we learn in a mishna there (Makhshirin 6:5): The blood of a creeping animal confers ritual impurity, as does its flesh? It confers impurity, but does not render an item susceptible to impurity, and we have nothing else like it that confers impurity but does not render something susceptible to impurity. The implication is that the blood of an animal carcass would either both confer impurity and render an item susceptible to impurity or do neither. The Gemara answers: When the mishna said that we have nothing else like it, it meant that we have nothing else like it with regard to the measure required for this substance to confer impurity. The measure of both the blood and the flesh of a creeping animal required for conferring impurity is a lentil-bulk. Creeping animals are unique in this regard, since the measures of blood and flesh that confer impurity from an animal carcass are different. An olive-bulk of flesh is sufficient to confer impurity, while a quarter-log of blood is required. However, the Gemara concludes, its blood, i.e., that of an animal carcass, nevertheless confers impurity like its flesh. Rabbi Yosei said: Two amora'im disputed this point, whether the blood of an animal carcass confers ritual impurity. One said a quarter-log of this blood renders one ritually impure, and one said that even after contact with this blood, one remains ritually pure. The one who said ritually impure holds like the opinion of Rabbi Yehuda as it appears in a mishna (Eduyyot 5:1). Rabbi Yehuda asserts there that this issue is the subject of a dispute between Beit Shammai and Beit Hillel. The halakha would follow the opinion of Beit Hillel, which is that carcass blood does confer impurity. And the one who said ritually pure holds like the opinion of Rabbi Yehoshua ben Petora, who testified (Eduyyot 8:1) that the blood of an animal carcass is ritually pure. It appears that this amora interprets Rabbi Yehoshua ben Petora's statement literally, implying that even more than a quarter-log of blood does not confer impurity. Rav Avduma of the descenders, i.e., travelers from Eretz Yisrael to Babylonia, bringing with them the Torah taught in Eretz Yisrael, said to him: And it is right, that which you explained is correct, as Rabbi Yehuda was the halakhic authority for the house of the Nasi. Rabbi Yehuda ruled then that the blood of the dead mule was pure only because there was less than a quarter-log of it.

§ The mishna states that according to Rabbi Meir's opinion, all the spittle found in Jerusalem is pure, except for spittle found in the upper marketplace. The Gemara asks: Didn't Rabbi Abbahu say this in the name of Rabbi Yosei ben Ḥanina: The Sages did not decree the spittle found in Jerusalem to be ritually impure? If so, why is the spittle found in the upper marketplace ritually impure? The Gemara answers: But wasn't it stated with regard to that marketplace that Rabbi Avin said in the name of Rabbi Yehoshua ben Levi: A fortress of gentiles was there, and since the Sages decreed that gentiles have the ritual impurity of a zav, any spittle found there must be from them and therefore is ritually impure. The mishna also states Rabbi Yosei's opinion that for most of the year, all spittle found in the middle of the street was impure and spittle found on the sides was pure; during the pilgrim Festival, the spittle in the middle was pure and that on the sides was impure. The Gemara discusses a baraita that explains this opinion: On the rest of the days of the year, the ritually impure proceed down the middle of the street in a group, and the pure proceed on the side to avoid contact that would render them impure. And the ritually pure proceed ordinarily and don't warn the ritually impure not to touch them, while the impure are the ones who say to those who are ritually pure: Stay away. During the period of the pilgrim Festival the ritually pure proceed in a group in the middle of the street and the impure proceed on the side of the street. The impure proceed ordinarily and do not warn the ritually pure not to touch them, and the ritually pure are the ones who say to those who are impure: Stay away, i.e., be careful not to touch us and render us impure.

§ The mishna further states: And all the vessels that are found in Jerusalem, if they are found on the way down to the bathhouse, where one purifies vessels in a ritual bath, they are ritually impure, and if they are found on the way up, they are ritually pure. The Gemara asks: Didn't Rabbi Abbahu say this in the name of Rabbi Yoḥanan: The Sages did not decree ritual impurity with regard to the vessels found in Jerusalem? The Gemara answers: Since they were found on the way down to the bathhouse, it becomes as if it had been conclusively demonstrated that they are ritually impure, for one does not bring a vessel to be immersed if it is not ritually impure.

The mishna also states that Rabbi Yosei is of the opinion that all vessels that are found in Jerusalem are ritually pure, except for the basket, the shovel, and the meritza, which are specifically used for graves. The Gemara recounts that Abba Shaul, who was a gravedigger and regularly used such tools, would call them, the tools referred to by the name meritza, fingernails [tzipporin]. The Gemara explains: The one who said to call it tzipporin did so because this tool was similar in appearance to a fingernail, with a sharp point. The one who said to call it a meritza, literally, a runner, did so because it is a tool with which one runs, i.e., moves the stone used to close the entrance to the burial cave to the cemetery.

The mishna also states that if the cleaver is found tied to a knife, it has the same rule as the knife with regard to ritual impurity. The Gemara quotes: It was taught in a baraita that disagrees with the halakha in the mishna, and in its view, if the knife were tied to the cleaver, it has the same halakha as the cleaver, and if the cleaver is ritually impure, the knife is also ritually impure.

Halakha 2 · MISHNA With regard to a curtain that became ritually impure from a secondary source of impurity, since its ritual impurity is by rabbinic law and not Torah law, there is no need to remove it from the Temple. Rather, it is immersed inside the Temple. And if it were removed to outside the courtyard in order to immerse it, it can be brought back into the courtyard immediately. Since it is ritually impure only by rabbinic law, there is no need to wait until sunset before returning it. But if it became impure from a primary source of impurity, e.g., it came into contact with the carcass of one of the eight creeping animals that confer impurity by Torah law, it is immersed outside the courtyard and is spread out to dry on the rampart. This is the low wall surrounding the Temple courtyard and the buildings within it, which has a lower level of holiness than the courtyard. The reason for this policy is because the sun needs to set on it. Immersion does not confer ritual purity on an item that became impure by Torah law until after the sun has set. And if this curtain were new, it is spread out to dry on top of the bench [itztabba], a prominent place on the Temple Mount, so that the people will see its craftsmanship and perceive its beauty. The Gemara discusses the aforementioned curtain that separated the Holy of Holies from the Sanctuary. Rabban Shimon ben Gamliel says in the name of Rabbi Shimon the son of the deputy High Priest: The curtain has the thickness of a handbreadth, and it is woven from seventy-two strands of yarn. And each and every strand from those seventy-two is made from twenty-four threads. The curtain was made from four materials: Sky-blue wool, purple wool, scarlet wool, and fine linen, and a strand was made up of six threads of each type of material. And with regard to the dimensions of the curtain, its length was forty cubits, as the height of the ceiling of the Sanctuary; and its width was twenty cubits, to match the width of the entrance; and it was made from eighty-two ten-thousands, i.e., 820,000 golden dinar. And they used to make two new curtains every year. And the curtain was so heavy that they needed three hundred priests to carry it when they would immerse it.

GEMARA: The mishna stated that every one of the strands of yarn used to weave the curtain was made of twenty-four threads. The Gemara explains the biblical source for this: The verse says: "And you shall make a curtain of sky-blue wool, purple wool, scarlet wool, and fine twined linen" (Exodus 26:31). Had the verse about the curtain said a thread, it would mean one thread. Had it said doubled, it would be expanded to two threads. Twisted would be increased to three threads. Twined, which is what the verse in fact says, must mean double that, i.e., to six threads. Since the curtain was woven from four types of thread, i.e., sky-blue wool, purple wool, scarlet wool, and fine linen, from here this count tells us that each strand used in the curtain was made from twenty-four threads. Another opinion was taught in a baraita: Each strand of the curtain was made from thirty-two threads. This is how that tanna expounds the verse: Had the verse about the curtain said a thread, it would mean one thread. Had it said doubled, it would be expanded to two threads. Twisted would be increased to four threads. Twined, which is what the verse in fact says, must mean double that, i.e., to eight threads. Since the curtain was woven from four types of thread, from here this count tells us that each strand used in the curtain was made from thirty-two threads. Another baraita taught: Each strand of the curtain was made from forty-eight threads. That tanna expounds the verse as follows: Had the verse about the curtain said a thread, it would mean one thread. Had it said doubled, it would be expanded to two threads. Wound would be increased to three threads. Twisted would be increased to six threads. Twined, which is what the verse in fact says, must mean double that, i.e., to twelve threads. Since the curtain was woven from four types of thread, from here this count tells us that each thread used in the curtain was made from forty-eight threads.

The Gemara compares the workmanship of the curtain, which separated the Holy of Holies from the Sanctuary, with that of the screen, which was hung at the entrance to the Sanctuary: One verse, about the screen, says that it is "the work of the embroiderer" (Exodus 26:36), and one verse, about the curtain, says that it is "the work of the skillful workman" (Exodus 26:31). The Gemara explains: "The work of the embroiderer" means one face was on both sides of the curtain; "the work of the skillful workman" means there were two different faces, one on each side. Rabbi Yehuda and Rabbi Neḥemya disagreed about this: One said that "the work of the embroiderer" means that there was an image embroidered that could be seen from both sides, e.g., a lion from here, on one side, and a lion from there, on the other side. "The work of the skillful workman" means that the lion could be seen from here, from one side, and it was smooth with no image from there, on the other side. And the other said: "The work of the embroiderer" means that there was an image like a lion from here, on one side, and smooth without an image from there. "The work of the skillful workman" means that from each side a different image could be seen, e.g., a lion from here and an eagle from there.

The mishna stated that the curtain was made from eighty-two ten-thousands, i.e., 820,000 golden dinar, and that it needed three hundred priests in order to immerse it. Rabbi Yitzḥak bar Bizna said in the name of Shmuel: Three hundred priests is an exaggeration [guzma], and really a much smaller number of priests were needed. Similarly, we learned in a mishna there (Tamid 28b) with regard to the pile of ash on the altar, that at times there was on it as much as three hundred kor. Regarding this, Rabbi Yosei, son of Rabbi Bun, said in the name of Shmuel: This is an exaggeration.

Halakha 3 · MISHNA With regard to the flesh of offerings of the most sacred order that became impure, whether it became impure from a primary source of impurity or from a secondary source of impurity, whether it became impure inside the courtyard or outside, it must be burned. There is a dispute among the tanna'im with regard to where it is burned. Beit Shammai say: It all should be burned inside the Temple courtyard, except for that which became impure from a primary source of ritual impurity outside, as under such circumstances, it is not appropriate to bring it inside the Temple. Beit Hillel say: It all should be burned outside the Temple courtyard, except for that which became ritually impure by a secondary source of impurity inside. In such a case the flesh need not be removed from the courtyard and is burned there.