דף מז - ב
"מכל מעשרתיכם תרימו", שמשמעותו לחייב להפריש כל תרומה שנמצאת במעשר, וכיון שכבר התחייבה התבואה בתרומה, אם נטלו הלוי לפני הפרשתה, חייב להפריש משלו.
מבררת הגמרא: ומה ראית לדרוש את הפטור האמור בפסוק "מעשר מן המעשר" לגבי הקדימו בשבלים, ואילו את החיוב האמור בפסוק "מכל מעשרתיכם תרימו" דרשת לחייב בהקדימו בכרי, ולמה לא תדרוש להיפך, לחייב בהקדימו בשבלים ולפטור בהקימו בכרי? [25] מבארת הגמרא: האי הקדימו בכרי, חייב בתרומה משום שכבר אידגן, וחיוב התרומה חל על התבואה משעה שנקראת "דגן", ושוב אינו פוקע ממנה אף אם הפרישה למעשר ראשון, ואילו האי שהקדימו בשבלים, פטור מתרומה, משום שעדיין לא אידגן, וכיון שהפרישו למעשר, שוב אינו מתחייב בתרומה, אפילו אם אחר כך נעשה "דגן".
ולכן מסתבר לדרוש את הריבוי "מכל מעשרותיכם" למעשר ראשון שהקדימו לתרומה גדולה כאשר התבואה כבר היתה נקראת "דגן", שאז כבר זכאי הכהן לקבל תרומה גדולה ממנה, ואם הקדים ליטול מעשר ראשון לפני שניטלה תרומה גדולה, חייב המעשר הראשון הזה בתרומה גדולה, ולא נפטר ממנה בהקדמת המעשר. אבל אם עדיין לא חל על התבואה שם "דגן", ולא התחייבה בתרומה גדולה, ונטל ממנה מעשר ראשון, מסתבר שמעשר זה פטור מתרומה גדולה, משום שלא התחייב ביותר מ"מעשר מן המעשר".
שנינו במשנה: מעשר שני והקדש שנפדו:
תמהה הגמרא: פשיטא, שהרי חולין גמורים הם!?
מבארת הגמרא: הכא במאי עסקינן, כגון שבפדיונם נתן את הקרן ולא נתן את החומש, אף שבעלים הפודה את הקדשו או מעשרותיו צריך להוסיף חומש, והא קא משמע לן, דאין חומש מעכב את הפדיון, והרי הם חולין גמורים. [26] שנינו במשנה: השמש שאכל כזית:
תמהה הגמרא: פשיטא, שהרי אכל בשיעור המחייב בברכת המזון?
מבארת הגמרא: מהו דתימא שמש אינו מצרף לזימון, כי לא קבע לו מקום, שהרי הוא הולך ושב לשמש את המסובים, קא משמע לן שכיון שכך היא דרך השמש באכילתו, מצטרף הוא עם המסובים לזימון. [27]
שנינו במשנה: והכותי מזמנין עליו. מקשה הגמרא: אמאי מזמנין עליו, והרי אפילו אם דינו כישראל, לא יהא אלא עם הארץ, שהרי הכותים אינם לומדים תורה, ותניא "אין מזמנין על עם הארץ [28] "? [29]
מתרצת הגמרא: אביי אמר, משנתנו עוסקת באופן שהיה הכותי - חבר [תלמיד חכם].
רבא אמר: אפילו תימא שמשנתנו עוסקת בכותי עם הארץ, ובאמת מזמנים גם בצירוף עם הארץ שאינו לומד תורה, ואילו הכא, בברייתא שאמרו "אין מזמנין על עם הארץ", באדם שנחשב "עם הארץ" לפי הגדרתם דרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר עסקינן.
דתניא: איזהו הנקרא "עם הארץ"? [30] - כל שאינו אוכל חוליו בטהרה כמנהג ה"חברים", דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, כל שאינו מעשר פירותיו כראוי. ולכן מזמנים עם הכותי אף שאינו לומד תורה, [31] שהרי הני כותאי עשורי מעשרי כדחזי [כראוי] [32], כיון דבמאי דכתיב באורייתא מזהר זהירי, כמו דאמר מר, כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל.
תנו רבנן: איזהו "עם הארץ"? [33] - כל שאינו יודע כלום, עד כדי כך שאפילו אינו קורא קריאת שמע ערבית ושחרית, [34] דברי רבי אליעזר.
רבי יהושע אומר: כל שאינו מניח תפילין.
בן עזאי אומר: כל שאין לו ציצית בבגדו אף שיש בו ארבע כנפות. [35]
רבי נתן אומר: כל שאין מזוזה על פתחו.
רבי נתן בר יוסף אומר: כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה. אחרים אומרים: אפילו קרא מקרא, ושנה משנה, ואולם לא שמש תלמידי חכמים ללמוד מהם את טעמי המשנה התלויים בסברא - הרי זה עם הארץ, כי אינו יודע לחלק בדינים הדומים כגון באיסור והיתר וממונות. [36]
אמר רב הונא, הלכה כאחרים. [37]
רמי בר חמא לא אזמין עליה [לא צירף לזימון] דרב מנשיא בר תחליפא, כי סבר שלא שימש תלמידי חכמים, והרי הוא עם הארץ אף על פי דתני ספרא וספרי והלכתא.
כי נח נפשיה דרמי בר חמא, אמר רבא, לא נח נפשיה דרמי בר חמא אלא כעונש על דלא אזמין ארב מנשיא בר תחליפא, ופגע בו בהחשיבו כעם הארץ.
מקשה הגמרא על רבא: והתניא "אחרים אומרים אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ", ואם כן רמי בר חמא עשה כראוי, ועל מה נתבע?
מתרצת הגמרא: שאני רב מנשיא בר תחליפא, דבאמת משמע [היה משמש] להו לרבנן, ורק רמי בר חמא הוא דלא דק אבתריה, וטעה להחשיבו כעם הארץ.
לישנא אחרינא, באמת רב מנשיא בר תחליפא לא שימש תלמידי חכמים לדון בטעמי המשנה בסברא, ובכל זאת לא נחשב עם הארץ, משום דשמע שמעתתא מפומייהו דרבנן וגריס להו כביאורם הנכון, ולכן כצורבא מרבנן דמי. [38]
שנינו במשנה: אכל טבל ומעשר וכו':
מקשה הגמרא: הרי אם אכל טבל פשיטא שאינו מצטרף, שהרי כבר שנינו שאפילו האוכל דמאי אינו מצטרף? [39] מבארת הגמרא: לא צריכא להשמיענו דין זה, אלא בטבל טבול מדרבנן, וללמד שאפילו איסור דרבנן גורם שלא יצטרף לזימון. [40]
ומבררת הגמרא: היכי דמי טבל שהוא טבול רק מדרבנן? - אם גדל בעציץ שאינו נקוב, שלא חייבה התורה אלא גידולי קרקע ממש, וזה שאינו מחובר לקרקע, אין על פירותיו חיוב מעשר אלא מדרבנן. [41]
שנינו במשנה: מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו אין מזמנים עליו.
תמהה הגמרא: פשיטא, שהרי דינו כטבל גמור?
מבארת הגמרא: לא צריכא להשמיענו דין זה, אלא כגון שהקדימו הלוי לכהן ובא אחר שהתמרחה התבואה בכרי, ונטל מבעל הבית את המעשר ראשון לפני שהכהן קבל תרומה גדולה, ואף שהפריש ממנו תרומת מעשר, אסור לאכול מהמעשר, עד שיפריש ממנו תרומה גדולה [ועליה שנינו "שלא ניטלה תרומתו"], והוצרך להשמיענו שאסור לאוכלו, כי מהו דתימא כדאמר ליה רב פפא לאביי לעיל, שידרוש מ"מעשר מן המעשר" לפטור מעשר ראשון מתרומה אפילו אם הקדימו בכרי - קא משמע לן כדשני ליה, שהפסוק "מכל מעשרותיכם" מלמד שאם כבר חל חיוב על התבואה כשהיתה "דגן" שוב אינה נפטרת כשעשאה מעשר ראשון, וגם חלק הלוי חייב בתרומה.
שנינו במשנה: מעשר שני והקדש שלא נפדו אין מזמנין עליו.
תמהה הגמרא: פשיטא, שהרי כל עוד לא נפדו הם אסורים באכילה!?
מבארת הגמרא: לא צריכא להשמיענו דין זה, אלא באופן שנפדו, ולא נפדו כהלכתן, וכדלהלן:
מעשר שני שלא נפדה כהלכתו - כגון שפדאו על גבי אסימון חתיכת כסף שלא הוטבעה עליה צורת מטבע, ורחמנא אמר לגבי פדיון מעשר שני [דברים יד כה] "וצרת הכסף בידך", ודרשו מלשון "וצרת", שהפדיון יעשה רק על כסף שיש (לו) עליו צורה.
הקדש שלא נפדה כהלכתו, שחללו על גבי קרקע, ולא פדאו בכסף, ורחמנא אמר לגבי פדיון הקדש [ויקרא כז יט] "ונתן הכסף וקם לו". וכוונת המשנה להשמיענו שאם פדה ולא קיים פרטים אלו, אין מזמנים עליהם.
שנינו במשנה: והשמש שאכל פחות מכזית. תמהה הגמרא: פשיטא, שהרי לא אכל כשיעור המחייב בברכה? [42]
מבארת הגמרא: איידי דתנא רישא "השמש שאכל כזית" תנא סיפא "שאכל פחות מכזית".
שנינו במשנה: והנכרי אין מזמנין עליו:
תמהה הגמרא: פשיטא, שהרי הוא פטור מכל המצוות?
מבארת הגמרא: הכא במאי עסקינן, בגר שמל ולא טבל, והשמיענו שדינו כגוי גמור. [43]
דאמר רבי זירא אמר רבי יוחנן, לעולם אינו גר עד שימול ויטבול. וכמה דלא טבל - נכרי הוא.
שנינו במשנה: נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן.
אמר רבי יוסי [44]: קטן המוטל בעריסה מזמנין עליו.
מקשה הגמרא: והא תנן "נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם"?
מתרצת הגמרא: הוא דאמר כרבי יהושע בן לוי. דאמר רבי יהושע בן לוי: אף על פי שאמרו [במשנה] קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו, היינו דוקא שאינו מצטרף לחייב זימון בשלשה, אבל עושין אותו סניף לעשרה, כי כיון שכבר חל עליהם חיוב זימון, יכול להצטרף עמם כדי שיוכלו להזכיר את השם, [45] ועל כך נסובו דברי רבי יוסי.
ועוד אמר רבי יהושע בן לוי: תשעה ועבד מצטרפין, לומר דבר שבקדושה, שאינו נאמר אלא בעשרה. [46]
מיתיבי: מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת להתפלל בציבור, [47] ולא מצא עשרה, ושחרר עבדו והשלימו לעשרה. [48]
ומדייקת הגמרא: רק משום ש"שחרר", אין, [יכול היה להצטרף למנין], ומשמע כי אילו לא שחרר, לא היה יכול להצטרף למנין. ואם להשלים לעשרה אפשר לצרף עבד, למה הוצרך לשחררו?
מתרצת הגמרא: תרי אנשים אצטריכו, כי בבית הכנסת היו רק שמונה אנשים, וכיון שאין מצרפין אלא עבד אחד, לכן שחרר חד והוא הצטרף כישראל גמור, ונפיק בחד שצירפו כעשירי.
תמהה הגמרא: והיכי עביד הכי, והאמר רב יהודה: כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר [ויקרא כה מו] לעולם בהם תעבודו?
מתרצת הגמרא: לדבר מצוה שאני. [49] שבה הגמרא ומקשה: הרי מצוה הבאה בעבירה היא? [50]
מתרצת הגמרא: מצוה דרבים, להוציא את הציבור ידי חובתם בקדושה [51] - שאני. ועוד אמר רבי יהושע בן לוי: לעולם ישכים אדם לבית הכנסת, כדי שיזכה וימנה עם עשרה הראשונים, שאפילו מאה באים אחריו, קבל עליו שכר כולם. [52]
תמהה הגמרא: "שכר כולם" סלקא דעתך, וכי שאר המתפללים, חוץ מעשרה ראשונים, אין להם שכר כלל?
מבארת הגמרא: אלא אימא, "נותנין לו שכר כנגד כולם". [53]
אמר רב הונא: תשעה וארון [54] מצטרפין למנין לתפילה. [55]
אמר ליה רב נחמן: וכי ארון גברא הוא, ואיך יצטרף?
אלא אמר רב הונא: תשעה שנראין כעשרה מצטרפין. [56] יש שאמרי לה, שנראים כעשרה רק כי מכנפי [כאשר הם מכונסים יחד], כי אז קשה להבחין כמה הם. ויש שאמרי לה, שנראים כעשרה, רק כי מבדרי [כאשר הם מפוזרים], כי מתוך פיזורם הם נראים מרובים. [57]
אמר רבי אמי: שנים ושבת מצטרפין לחיוב זימון של שלשה.
אמר ליה רב נחמן: וכי שבת גברא הוא, ואיך תצטרף?
אלא אמר רבי אמי: שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה, מצטרפין להחשב כשלשה לזימון. [58] מחוי רב חסדא: כגון אנא ורב ששת! מחוי רב ששת: כגון אנא ורב חסדא. [59]
אמר רבי יוחנן: קטן פורח שהביא סימני גדלות לפני גיל שלש עשרה [60], מזמנין עליו אפילו בשלשה [61].
תניא נמי הכי: קטן שהביא שתי שערות מזמנין עליו, ושלא הביא שתי שערות אין מזמנין עליו, ואין מדקדקין בקטן". ולכאורה הא גופא קשיא, אמרת "הביא שתי שערות", אין, [מזמנין עליו], ומשמע שאם לא הביא, לא מזמנין עליו, כי אינו גדול. ואילו הדר תני "אין מדקדקין בקטן", ומשמע שיתכן קטן שיזמנו עליו, לאתויי מאי? לאו
הערות
[25] כך הבינו תוס' [ביצה שם ועירובין לא ב] את פירוש רש"י, והקשו כיצד יפקע חיובו בכרי, אחר שכבר חל בשלב מוקדם בשבלים? ולכן ביארו שהקושיא היא למה דרשת לפוטרו לגמרי בשבלים ולחייבו לגמרי בכרי, והרי אפשר לומר ששני הפסוקים נאמרו על הקדימו בכרי, והחיוב אחר ראיית פני הבית והפטור קודם ראיית פני הבית. אמנם רש"י בביצה נשמר מקושיית תוס', וכתב שהטעם שבתרומת מעשר נפטר גם מתרומה גדולה, הוא משום ששם אחד לשתיהן, וזו וזו מוציאות מידי טבל, ולא הוצרך לדרוש פטור זה מקרא, אלא מפני שכרוך בו הפסד כהן בתרומה גדולה, שהרי תמיד נוטל שתיהם וכאן מפסיד. ונמצא שבאמת לא נפקע החיוב שחל בשבלים, וקושית הגמרא היא מנין שהפטור מתרומה גדולה התחדש בשבלים ולא בכרי, והרי תרומה אחת פוטרת את שתיהם, ורק משום הפסד כהן נאמר שיקחו "כל מתנותיהם", וטעם זה יכול לפטור בכרי כמו בשבלים, וביאור התירוץ הוא, דהאי אידגן וחלה עליו חובת כהן וזכה בחלקו, ואין תרומה אחת פוטרת אלא כשנמנע רווח לכהן, אך לא במקום שמפסיד מה שזכה בו. ובתוס' רא"ש כאן תירץ, שהגמרא צידדה שמא רק בשבלים קנסו את הלוי להפריש תרומה גדולה, כי מסתמא ידע שעדיין לא הפרישוה עדיין בשלב מוקדם זה, ואעפ"כ הקדים להפסיד הכהן, אך בכרי שמסתבר שכבר הפרישוה, לא יקנסוהו בה.
[26] לכאורה תמוה, שהרי אף שיצא לחולין, עדיין אסור לאכלו [מע"ש ה יב]. ובהכרח שמצטרף אף שאסור לאכלו, כי טעם איסור אכילתו הוא כדמאי, שחוששין שמא יפשע ולא יעשרנו ובהקדש לא יוסיף חומשו, ואין איסור אכילה מונע לצירוף לזימון אלא אם הוא בגוף המאכל, וראה הערה 21. והגר"א [אמרי נעם] ביאר ש"אינו מעכב"- מותר לאכלו, וכוונתו כנ"ל, שאין האיסור מצד המאכל, אלא רק שמא יפשע. וראה רש"ש [שבת קכו] שתמה איך פסק הרמב"ם [ברכות א כ] שהאוכל מע"ש והקדש שנפדו מברך תחילה וסוף, והרי פסק מאידך שאסור לאכלו. ובדרך אמונה [שם בה"ל ד"ה הפודה] כתב שהאיסור רק לעצמו, אך מותר להאכיל לאחרים, ובהכרח שמצד המאכל אין איסור, אלא רק שמא יפשע, ולכן מברכין עליו.
[27] הרא"ש כתב ששאר אדם שאכל דרך ארעי אינו מצטרף לזימון, ורק שמש בזמן הגמרא היה מצטרף אף שאין לו קביעות, משום שכך היתה דרך אכילתו [וראה הערה 4 למשנה שבזמנינו שאינו נוהג לאכול משלחן המסובים, אלא מיסב בפני עצמו אחר הסעודה, דינו ככל אדם ואינו מצטרף]. והריטב"א ביאר ששמש נקבע אגב קביעות המסובים, ונפקא מינה בין הביאורים אם יהא רשאי להחלק, וראה פני יהושע.
[28] גירסת הרא"ש והרשב"א [ח"ד פז] "אין מזמנין על ע"ה בחבורה", וביאר בתוס' רא"ש שאפילו כשהוא בעשרה ואינו ניכר, אין מזמנין עליו [וראה בה"ל קצט שדן בזה]. ולכאורה תמוה, שהרי למסקנא רק ע"ה שאינו מעשר לא מצטרף, ואם הטעם לכך משום שאוכל איסור טבל, למה יהא גרוע מקטן המוטל בעריסה, שמצטרף לעשרה אף שלא אכל. ומשמע שהמניעה לצירוף אינה מפני אכילת איסור, אלא שע"ה בדרגה זו אינו מצטרף, והוא חלק מהשיטות שמצינו בסמוך לגבי דרגת ע"ה.
[29] הריטב"א ומאירי ביארו שהסיבה לכך כדלעיל [מג ב] שאין ראוי לת"ח להסב בסעודה עם עם הארץ, [וראה טעם נוסף בסמוך], ולכן הקשתה הגמרא שמשמעות "מזמנים עליו" היא שכותי מצטרף לזימון עם שני ישראלים, והרי אין ת"ח מיסב עם עם הארץ. ולכן כתבו, ששלשה עמי הארץ חייבים לזמן בפני עצמם, וכן פסק בבה"ל [קצט ד"ה מזמנין].
[30] בתוס' רא"ש כתב שהברייתא דנה מי נחשב כ"עם הארץ" לענין זימון, כי לענין מעשרות כבר שנינו [בכורות ל א] שהחשוד על טהרות אינו חשוד על מעשרות, וכך הוכחנו בהערה 28. וראה תוס' בסוטה [כב א ד"ה כל] שיש הרבה ענייני עם הארץ, וכל ברייתא דנה בגדרו לענין שונה, וראה עוד בהערה 33.
[31] הריטב"א כתב שאע"פ שסתם עמי הארץ מזמנים בפני עצמם, כשאינם יודעים לעשר, אינם מזמנים, שהרי אין זימון באכילת איסור של טבל.
[32] הרמב"ן כתב כי אף ששנינו [דמאי ז ד] שהכותים אינם מעשרים, היינו רק כשמאכילים לאחרים, כי אינם חוששין לאיסור "לפני עור" בהכשלת איסור, אך מקפידים לעשר את מה שאוכלים בעצמם. והרשב"א כתב שסתם כותים לא מעשרים [והיינו שהמעשרים רק לעצמם, הם בכלל עמי הארץ לגבי זימון], והמשנה עוסקת בשבט מסוים מהכותים שמנהגו לעשר, והם מחזיקים ומדקדקים במנהגם.
[33] רש"י בסוטה [כב א] ביאר שברייתא זו דנה מי נחשב כ"עם הארץ" לענין טהרות ומעשרות. ותוס' בגיטין [סא א ד"ה איזהו] ביארו שנידון הברייתא לענין שאין מזמנין עליו.
[34] רש"י סוטה [כב א], אך אם יודע לקרא ואינו קורא, אינו נחשב "עם הארץ" לדעת רבי אליעזר.
[35] כך צידד לבאר החזו"א [שביעית י ז, עי"ש], וכן נקט הב"י [כד], אך בפסחים [קיג ב] מצינו שמי שאין לו ציצית בבגדו הוא מנודה לשמים, ותוס' שם דנו אם מדובר במי שיש לו ואינו לובש, או גם כשאין לו אם צריך לחזור אחריהן. ותוס' בערכין [ב ב ד"ה הכל] כתבו דהיינו רק בזמן הגמרא שהיה דרכם ללבוש בגדים של ד' כנפות, והמשנה את הבגד כדי להפטר מציצית נענש, ולדבריהם לא יחשב ע"ה אלא אם לובש בגד של ד' כנפות ואינו מטיל בו ציצית.
[36] החזו"א [שם] כתב שבזמן הגמרא מי ששנה ולא שימש ת"ח היה גרוע ממי שלא שנה כלל, אך היה מעולה ממי שלא קרא ק"ש שחרית וערבית. וצידד שבזמננו "לא שימש ת"ח" הוא הלומד מקופיא, ואינו יודע לעיין ולהבין, ומתגאה נגד ת"ח היודעים את התורה באמת, ואינו נכנע להם.
[37] תוס' [ד"ה אמר ובחגיגה כב א ד"ה כמאן] כתבו שבזמננו מצרפים עם הארץ לזימון, וכן נפסק בשו"ע [קצט ב], ובמג"א כתב שרק ע"ה שלא למד מצטרף, מחשש שמא אם ירחיקוהו יפרוש מהציבור, אך אם הוא רשע שעושה עבירות, או שאינו מקיים מצוות שידועה לכל ישראל, כגון שאינו קורא ק"ש, אינו מצטרף, וראה בה"ל [ד"ה ע"ה].
[38] ביאר הגר"ח שמואלביץ [שיחות מוסר בכמה מקומות], שלישנא אחרינא סברה שדי בכך שישמע ויקבל מהחכמים, והיינו שיטול מהם כהבנתו, אאך לישנא קמא סברה שצריך שהחכמים יתנו לו, וימשיכו בו את "מסירת התורה", וראה בהרחבה באגרות משה [יו"ד ח"ד לב].
[39] בבית מאיר [קצו] הוכיח מכאן כדעת הרמב"ם [ברכות א יט] שהאוכל דבר האסור אינו מצטרף משום שאסור לברך עליו, ולכן פשיטא שלא יצטרף לזימון, כי היא מצוה הבאה בעבירה. אך לראב"ד שאינו מצטרף לזימון משום שאכילת איסור אינה נחשבת כאכילת קבע, הרי זה גופא צריך להשמיענו שמשום כך אינו מצטרף לזימון. וראה פני יהושע [ד"ה אכל טבל].
[40] והיינו אפילו אם חיוב ברכת הזימון הוא מדאורייתא, כי לרמב"ם האיסור דרבנן גורם שברכתו תהיה בכלל "מנאץ", ולראב"ד אין לו קביעות.
[41] בחיי אדם [נא] הוכיח מכאן שהאוכל מתבואה שגדלה בעציץ שאינו נקוב מברך ברכת המזון [אך לא "המוציא לחם מן הארץ" שהרי אינו "ארץ" [וראה מח הערה 26]. ובספר פירות תאנה דחה, שצירופו הוא כאוכל ירק, שמצטרף לזימון אף שאינו מברך בהמ"ז [להלן מח א, שו"ע קצז ג].
[42] הגרא"מ הורביץ ביאר שהקושיא היא, הרי שנינו ברישא שמצטרף רק אם אכל כזית, ופשיטא שבפחות מכך אינו מצטרף. אך הרש"ש כתב שא"א לפרש כך, שהרי תירוץ הגמ' הוא שנקטו סיפא אטו רישא, ואיך יתכן להפוך את הקושיא לתירוץ. ולכן הקשה מכאן לשיטת הגר"א [קצז ב] ששמש מצטרף לעשרה אפילו אם אכל פחות מכזית [שהרי לא גרע מקטן המוטל בעריסה], וא"כ צריך התנא להשמיענו שאע"פ שמצטרף לעשרה, אינו מצטרף לשלשה.
[43] ראה בקהלות יעקב [יבמות לו] שכך ביארו האחרונים, וכמשמעות לשון רבי זירא "וכמה דלא טבל - נכרי הוא". אולם בפיה"מ להרמב"ם כתב שחידוש המשנה הוא כי אף "שיש בו חלק משלמותו" אין מזמנים עליו, ונחלקו בזה הראשונים ביבמות מז א]
[44] רש"י [ד"ה סניף] גרס "רב אסי" שהוא אמורא ולכן הקשו עליו ממשנה וברייתא.
[45] בעל המאור דקדק שלא אמרו "מצטרף" אלא "עושין סניף", כי גם ג' או ד' קטנים מצטרפין לזימון, והעיקר שיהיו רוב גדולים, ואילו לדבר שבקדושה אין מצרפין אלא אחד. [והב"י נה הביא מספר המנהיג שהדקדוק הוא ממה שאמרו "עושין סניפין" ולא "סניף"]. אך המג"א [נה ח] נקט שריב"ל מודה ששני קטנים אינם מצטרפין, וראה בירושלמי [ה"ב] ובמפרשיו. ובתוס' [מח א ד"ה ולית] הביאו ממדרש שקטן אינו מצטרף אלא לזימון, אך לא לתפלה - ויתכן שהטעם לכך כמבואר לעיל [מה הערה 27] שזימון אינו ככל דבר שבקדושה, ומה שצריך בו עשרה הוא משום ש"בציר מעשרה לאו אורח ארעא", ולצורך זה די בצירוף קטן - אך מסוגיין הוכיחו שקטן מצטרף גם לתפלה, שהרי הקשו לריב"ל ממעשה דרבי אליעזר שהיה בתפלה, וראה עמק ברכה [תפלה ו].
[46] יש לדון אם מצטרפים גם לזימון, כי במשנה שנינו שאין מזמנין על עבדים, וכתב רבינו יונה בשם רש"י שהטעם משום שאין חברתן נאה ואפילו עם בעליהן, ובזה אין חילוק בין שלשה לעשרה [וראה לעיל מה הערה 20]. והב"י [קצט] הביא בשם הר"ן במגילה שהחשש הוא רק כשצירופן ניכר, ולדבריו יתכן שהמשנה עוסקת בשלשה, שבצירופן נוספת כל ברכת הזימון, וריב"ל דיבר על צירוף לעשרה שרק מוסיפין הזכרת השם, וכן משמע במרדכי קעג ש"מצטרפין לברוך אלוהינו". [ולפ"ז תמוה למה לא הזכיר ריב"ל תשעה ואשה].
[47] הרמ"א [קח ח] פסק שלכתחילה לא יעבור זמן תפלה משום הפסד ממון, ובשו"ת יד אליהו [ז] הוכיח מסוגיין שאינו צריך להפסיד, אלא אם יש חשש שלא יתפלל כלל, אך לא לצורך תפלה בציבור, שהרי משמע שרבי אליעזר עשה מדת חסידות כששחרר עבדו לצורך תפלה בצבור, וראה אגרות משה [או"ח ב כז].
[48] החכם צבי [צג] דן אם אפשר לצרף למנין אדם שנברא ע"פ ספר יצירה, ובברכי יוסף [נה ד] הוכיח מסוגיין שאי אפשר לצרפו, שהרי רבי אליעזר שחרר עבדו ולא ברא אדם ע"פ ספר יצירה, ודחה ע"פ הרמב"ן [בסמוך] שבמקום מצוה אין איסור חנינה כלל, ועוד שבריאה זו אורכת הכנה גדולה, ולא היה לו זמן לעשותה לפני התפלה.
[49] הרמב"ן [גיטין לח ב] ביאר שבמקום מצוה אין איסור חנינה כלל, כי איסור "לא תחנם" משמעותו שלא ליתן להם מתנת חינם, אך כשעושה כן לצרכיו, מותר. [וראה עוד טעם בסמוך]. והמג"א [צ ל] וטורי אבן [חגיגה ב ב] תמהו שהרי בסוגיין דנו בה משום מצוה הבאה בעבירה. וביאר החתם סופר [גיטין שם] שקושיית הגמרא הרי "לעולם בהם תעבודו" ו"נקדשתי" שתיהן מצוות שקולות הן, ואם כן אין לאדון עדיפות בקיום "ונקדשתי" ונמצא שמשחרר את העבד שלא לצורכו, ושוב היא מצוה הבאה בעבירה. וראה עוד בשאגת אריה [צז] ובהגהות אמרי ברוך לטורי אבן [שם], ובהגהות הגרא"מ הורביץ ומהר"ץ חיות, ובאגרות משה [או"ח א קפח].
[50] הרא"ש לא גרס קושיא זו, ובשדי חמד [מערכת מ כלל עז] ביאר טעמו כדעת תוס' בסוכה [כט ב] שמצוה הבאה בעבירה אינה פוסלת למצוה דרבנן. ודחה, שרק אם נעשית כבר עבירה בחפץ ובאים לקיים בו מצוה דרבנן, אין פסול של "באה בעבירה", אך קושיית הגמרא היא שאין לעבור עבירה לכתחילה כדי לקיים מצוה. ועוד כתב שבקדושה הוא מקיים עשה דאורייתא של "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ועליה הקשו שהיא באה בעבירה, וראה הערה הבאה.
[51] כך פירש רש"י, וכתב הרא"ש כי שהמצוה היא לקדש את השם, ואף אם חיוב קדושה הוא מדרבנן, כיון שהיא מצוה של רבים היא דוחה עשה דאורייתא, ובאגרות משה או"ח א קפח] ביאר שכוונתו כי אף שאין חיוב מה"ת לומר קדושה, מ"מ האיסור לאומרה ביחידות הוא מדאורייתא, והעלה מכך שאסור לעשות מנין לקטנים. [והרא"ש הוסיף שלא מסתבר להעמיד שרצה לקרות פרשת זכור שחיובה מה"ת, כי משמע שמדובר בכל ענין. וראה תרומת הדשן קח ושעה"צ תרפה ה שדנו אם כוונתו שחיובה מה"ת, או שגם צריך עשרה מה"ת]. והרמב"ן [שם] כתב שמצות תפילה בציבור חמורה, ודוחה אפילו עשה דאורייתא, כי כיון שהקב"ה בא לביהכנ"ס ואינו מוצא שם עשרה, מיד הוא כועס. והר"ן שם הוכיח מסוגיין ש"לעולם בהם תעבודו" אינו עשה גמור, ולכן נדחה אפילו לצורך מצוה דרבנן. ובאגרות משה [שם] ביאר בתירוץ הגמרא כי כיון שהיא מצוה דרבים, נמצא שיש לאדון רווח בקיומה יותר מקיום העשה של "לעולם בהם תעבודו" [כי כנגד איסורו יקיימו רבים מצוה], ושוב אין איסור חנינה כלל, ואין מצוותו באה בעבירה. וראה בקהלות יעקב [כז ו] שהוכיח כי אע"פ שמצוה דרבנן המתקיימת ע"י רבים אינ ה דוחה עשה של כל אחד מהם, אלא רק עשה של יחיד שהוא לצורך הרבים [ותרוצו לקושיית תוד"ה מצוה, ראה רא"ש מו"ק ג].
[52] רבינו יונה כתב שהטעם לכך משום שהראשונים גורמים לשכינה שתבא, שהרי השכינה שורה בביהכנ"ס רק כשיש שם ציבור [וראה מהרש"א], והעלה מכך המעדני יו"ט [פ"א סי' ז אות י] ששכר כל אחד מהראשונים שוה לחברו. אך מסברא דיליה כתב שגם כל המקדים בין העשרה נוטל שכר כנגד הבאים אחריו, וכן נקט הרמ"ע מפאנו [בעשרה מאמרות] והגר"א [משלי יד כח], וכ"כ בעטרת זקנים [על השו"ע צ יד] שכל המקדים יותר, ואפילו אינו מעשרה ראשונים, הוא קרוב לשורש הקדושה. וכדבריו מוכח בספר אגודה [ברכות טו] שלא הזכיר כלל "עשרה ראשונים" אלא כתב שישכים לביהכנ"ס ויטול שכר כנגד כלם, [וכן משמע קצת מהרמב"ם תפלה ח א עי"ש]. ובמג"א [צ כח] הביא מהזהר [נשא רלט] שיתאספו העשרה ויבואו יחד לבית הכנסת, ויתכן שהטעם לכך הוא כדברי הגר"א [משלי שם] שביאר את מאמר הגמרא [ו ב] שהקב"ה בא לביהכנ"ס ואינו מוצא שם עשרה מיד הוא כועס, שכועס גם על אלו שבאו, כי לא הביאו עשרה אנשים [כמבואר שם הערה 42], ולכן עדיף שיבואו יחד, ולא יהיה זמן שאין עשרה יחד.
[53] המעדני יו"ט [שם] דן אם כוונת הגמרא לתקן את לשון ריב"ל, או לבאר שכוונתו כמו בעה"ב המשלם שכר לפועליו, ונותן לאחד שכר כלם לחלק להם, והוא כבוד למחלק.
[54] בתוס' חכמי אנגליה כתבו דהיינו דוקא כשיש בארון ס"ת, וכן משמע בירושלמי שדן על צירוף "קטן או ס"ת" [ומשמע שנקטו כי בתחילה רב הונא דן על ארון, ושלא כמבואר להלן].
[55] הגר"א [דברי אליהו] ביאר ש"ארון" הוא ראשי תיבות של אחד רואה ואינו נראה, והכוונה שמצרפין את הקב"ה כמו שצירפוהו אחי יוסף לעשרה.
[56] בדברי אליהו הובא מהגר"א שרב הונא ביאר שזו היתה כוונתו מתחילה, שתשעה נראים כעשרה, כמו שאמרו על הארון בקדש הקדשים "מקום ארון אינו מן המדה" [מגילה י ב], והיינו שרוחב קה"ק היה עשרים אמה, ואע"פ שהארון עמד באמצעו נשאר לו מכל צד עשרה אמות, הרי שמצינו בארון שתשעה נראים כעשרה. והגרא"מ הורביץ כתב שכוון לרמוז שצריך שיהא המרחק ביניהם כשיעור הארון [ראה שם חשבונו] ותמוה, שהרי נחלקו בדבריו אם צריך שיהו מכונסין או מפוזרין.
[57] בירושלמי [כאן] מקשה הרי עדיין אין כאן עשרה, ואיך מה שנראין מועיל במקום עשירי. ולפי המובא לעיל [מה הערה 27] שדעת הירושלמי שזימון הוא ככל דבר שבקדושה, יתכן שמשום כך מצריך שיהיו עשרה בפועל, אך הבבלי סבר שזימון אינו ככל דבר שבקדושה, ומה שצריך בו עשרה הוא משום ש"בציר מעשרה לאו אורח ארעא", ולצורך זה די בכך שנראין כעשרה.
[58] בתוס' הרא"ש ביאר שההלכה נחשבת כשלישי, ותמה הצל"ח א"כ למה לא הקשו גם כאן "וכי הלכה גברא היא", ולכן ביאר שקושיית הגמרא היא רק על אותם אנשים שלפעמים חייבים בזימון [כשיש עמם ארון או שבת] ולפעמים פטורים, אך שני ת"ח תמיד מחוייבים, והיינו כי אין החשיבות בהלכה המצטרפת, אלא בתלמידי חכמים עצמם. והמאירי [מח א] ביאר שכוונת רב אמי, כי אע"פ שאין קובעין כאחת, ההלכה מנענעתן ומצרפתן ואם יש שלישי ביניהם, מזמנין.
[59] בעירובין [סז א] מבואר שרב חסדא היה מעמיק לדון בנדונים מחודשים, וירא מרב ששת שהיה בקי ומקשה סתירות ממשניות, וראה רש"י בשבת [סג א] שפירש כי שני ת"ח המחדדין, היינו שואלין ומשיבין זה לזה, ויתכן שבכך נחלקו כאן, איזה סוג שו"ת נחשב כחידוד הראוי להצטרף לבהמ"ז.
[60] רש"י, והיינו ששערות מוכיחות על בגרות הגוף, אפילו לפני גיל הבגרות, ומה שאמרו בקידושין [טז ב] ששערות לפני גיל י"ג הן שומא, הוא לגבי דיני גדלות, ולכן נקרא "קטן פורח", [וראה רש"י גיטין סה א, ובהעמק שאלה קטז ג האריך בבירור נידון זה]. אך תוס' [ד"ה קטן] ביארו שכבר נכנס לשנת יג, והתחיל להביא סימנים ולא נגמר שיעורן, שאין בהם כדי לכוף ראשו בצד עיקרו [ונקט שהם עושים את הגדלות, ולא רק ראיה עליה, ולכן כשהגיע לשנים ואינן שומא, כבר בתחילתן יש בו מקצת גדלות]. ונמצא שביאור ראיית הגמרא הוא, שהסיפא מגלה על הרישא, שאין הכוונה לשתי שערות גמורות, אלא די בפורחות.
[61] תוס' [ד"ה קטן] הקשו איך שנינו בברייתא בסמוך שקטן אינו מצטרף, והרי אפילו קטן בעריסה מצטרף, ולכן העמידוה בצירוף לשלשה. וכן העמידו [בסמוך מח א ד"ה ולית] את ההלכה שקטן פורח אינו מצטרף לשלשה אלא לעשרה. וביאר המרדכי שזימון בשלשה חמור מזימון בעשרה. והראב"ד בתמים דעים [א] ביאר להיפך, שבעשרה כיון שרוצים להזכיר שם שמים, דוחקין עצמן ומצרפין קטן לסניף כדי להרבות בשבחו של מקום, אך לזימון של שלשה לא אכפת לן, וראה טור ונו"כ [קצט].
כסף שאין בו צורה שהזכרנו הוא הקרוי בלשון הסוגיא אסימון וכבר אמרו מאי אסימון פולתא ואע"פ שאמרו במסכת שבת בפרק במה אשה [ס"ה ע"א] בענין סלע שעל גבי הצנית אי משום צורתא לעביד ליה פולתא דאלמא פולתא יש לה צורה, פי' בתוספות שיש בה צורה אלא שנפחתה, ולי נראה שהזכירה אחר שאינה בצורת מטבע ונקראת פולתא הן שיהא בה צורה הן שלא יהא בה צורה אלא שסתמא אין בה צורה, יש מי שאומר שאם אכל עם המודר הנאה ממנו אע"פ שהוא אינו יכול לאכול ממה שאוכל חברו הואיל וחברו יכול לאכול ממה שהוא אוכל מצטרף עמו לזמון הואיל ויש כאן צירוף הראוי מצד אחד, וכיוצא בזה התבאר בראשון של ערכין שאם אכלו ב' חולים וכהן עמהם שאוכל תרומה מצטרף עמהן הואיל וכהן יכול לאכול עמהם במה שהם אוכלים, אבל אם היו שלשתן מודרים הנאה זה מזה אין מצטרפין ואע"פ שהיה לנו להתיר מיגו דאי בעי מפקר נכסיה, התם משום דסמכינן נמי על טעם רוב עמי הארץ מעשרים הם, אבל אסור תורה במה שאסרו עליו בעשת הקבע לא, והוא הדין אם אכל דבר שאסורו עליו בנדר, ומ"מ כתבו בתוספות שאם אחד מהם נזהר מפת של עכו"ם ואחרים אינן נזהרין מזמנין הואיל ואין כאן אסור ברור אע"ם שהוא מחמיר על עצמו וכן בכל מה שאין איסורו ברור:
ויראה לי בביאור משנתנו בכל מה שאמרו בה שאין מזמנין עליו דוקא בשהאיסור הוא בעיקר הדבר שעליו הוא קובע סעודתו ושברכת המזון באה עליו כגון פת, אבל אם אכל פת של היתר ואכל לפתן של אסור עמו בשוגג או שאכל במקרה ובשוגג איזה דבר של אסור בתוך סעודתו נראה לי שמזמנין עליו שאין הכונה אלא במה שברכת המזון באה עליו והוא הענין שכל הפרטים הוזכרו במיני הפת.
זהו ביאור המשנה, ובגמ' באו עליה קצת דינים אלא שרובם פרשנו במשנה ומה שנשתייר מהם לפרש כך הוא, אע"פ שהדמאי אסור מדרבנן הקלו בו על נותני צדקה להאכילו לעניים, ועל מכניסי אורחים להאכילו לאורחים הנכנסים בבתיהם אפילו הם ישראלים וכן היא בתלמוד המערב, והטעם שכל שהוא חוץ מביתו כעני הוא, הכותיים כבר עשאום כעכו"ם גמורים ואפילו כותי ת"ח אין מזמנין עליו:
עציץ זה שחלקנו בו בין נקוב לשאינו נקוב יש מפרשים בשל עץ שאם בשל חרס אף שאינו נקוב כנקוב וראייתם ממה שאמרו במנחות פרק כל קרבנות הצבור, תני חדא שבעציץ ושבספינה מביא וקורא ותניא אידך מביא ואינו קורא ותירץ עציץ אעציץ לא קשיא כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס אלמא בספינה שאינה נקובה בשום פנים אחר שהיא של חרס חייב במעשר ואם כן מה שלא תירץ כן בעציץ מפני שסתם עציץ של עץ הוא, ומ"מ בתוספתא שביעית אמרו טומנו בעציץ שלא יצמח אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים, וכן אמרו במסכת גיטין [כ"א ע"ב] כתבו על חרס של עציץ נקוב אלמא סתם עציץ של חרס הוא, ושאף בשל חרס יש לחלק בין נקוב לשאינו נקוב, ויראה שאין חילוק בין של עץ לשל חרס, ומ"מ לענין בכורים הלכה שמעציץ נקוב ומספינה אינו מביא כלל, וכבר כתבנו עיקר הדברים בענין זה בראשון של גיטין:
עם הארץ גמור מדין הלכה אין מזמנין עליו אלא שהדברים נאמרו באותם הימים שהיו נזהרים מלישב במעמד עמי הארץ אבל מימות התלמוד ואילך לא ראינו מי שהקפיד על כך ואפילו עם הארץ שאינו יודע לענות מזמנים עליו שאין לנו ולענייתו דין ודברים אנו מזמנים עליו ואם יענה יענה, ואפילו מי שרוצה לנהוג כדין האמור בהם נראה שעמי הארץ מזמנין לעצמן אם היו שלשה כדין נשים ועבדים, יש מי שאומר שאף בימיהם לא היו נמנעין מזמון על עם הארץ אלא בעם הארץ שאינו מעשר פירותיו ועכשיו שאין מעשר מזמנין עליהם מן הדין, כל מקום שנא' בו עם הארץ לא מפני שאינו בן תורה לבד אלא מפני שאינו מתנהג כראוי ולא בדרך שיהא ראוי לת"ח להתחבר עמו ולישב בקבע בסעודה שלו שהרי נכרי שמל ולא טבל ונשים ועבדים לא נתמעטו מצד שאינן בני תורה אלא מצדדים אחרים כמו שיתבאר:
המשנה השלישית נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם וכו', בא לבאר מי הם אותם שאין ראוי לזמן עליהם ובאיזו אכילה מזמנין, ואמר שהנשים והעבדים והקטנים אין מזמנין עליהם והטעם בנשים ועבדים מפני שאינן בברית ותורה ואין להם חלק בארץ וכן הקטנים מפני שאינן בני דעה ואפילו למי שאומר שהנשים חייבות בברכת המזון אין מזמנין עליהם שאין ישיבתם חשובה קבע אצל זכרים וכן שמא יבא הדבר לידי פריצות אבל הם מזמנים לעצמם, אלא שהנשים אין מזמנות אף עם העבדים משום פריצות, ויש מפרשים שנשים עם בני חורין לא משום פריצות הוא אלא שאין להם קבע מהם, ויש שמוסיף בה שכל שיש ג' בזולתן אף הם מצטרפות ומזמנות ואם אין שם ג' יוצאה בברכת בעלה או בנה או בברכת איזה שיברך שהרי במקום הדחק אשה מברכת לבעלה, ומה שביארנו שהן מזמנות לעצמן יש אומר דוקא בזמון ג' שאין בו הזכרת השם אבל אם היו עשר אע"פ מכל מקום אין מזמנות בשם שהזכרת השם דבר שבקדושה הוא ואין דבר שבקדושה מסור לנשים, ויש שחולקים בכך ויראה כדעת ראשון ממה ששאלנו הזכרת השם בברכה בעשרה מדכתיב במקהלות ברכו אלקים, ונשים ועבדים לא איקרו קהל, ומ"מ לענין צירוף אין מצטרפות אפילו סניפים לעשרה ואע"פ שקטנים מצטרפים לפעמים שאני התם דאתו לכלל חיוב, ואע"פ שבמקרא מגילה מצטרפות לעשרה ומוציאות את הרבים בזה חיובם שוה, אע"ג דבקריאת התורה לא אמעוט אלא מפני כבוד צבור מ"מ אינה עולה למנין של מעמד ותפלה, יש אומר שאף אין עולה למנין הז' או שמא לא נתמעטו אלא מזימון ומשום דשכיח פריצותא במזון, וכן יש מי שאומר שאף זימון ג' אינו חובה להם אלא אם רצו מזמנות אם לאו לאו, וגדולי המחברים כתבו שחייבות לזמן לעצמם, וכן נראה מסוגיא ראשונה של ערכין שאמרו שם הכל חייבין בזמון לאתויי נשים ועבדים וקטנים, וכן יש מי שאומר שהקטנים שהגיעו לחנוך מזמנים לעצמם, ואע"פ שאמרו נשים ועבדים מזמנים לעצמן ולא הוזכר בזה קטנים מפני שבנשים ועבדים הוצרכה ללמדה.
ועד כמה מזמנים לעצמם כלומר עד כמה יאכל זה המצטרף עמהם עד שיהו רשאים לזמן עליו עד כזית ופרשוה בגמ' מדכתיב ואכלת ושבעת ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילה בכזית, ור' יהודה אומר עד כביצה שהוא סובר ואכלת ושבעת כלומר אכילה כדי שביעה והוא כביצה ואף לדעת ת"ק לאו דוקא שאם לא שתה לא יהא טעון ברכה צן התורה אלא שאף בשתיה טעון ברכה לאחריו ויש מי שכתב כן ואין דבריו נראין, ולעיקר המחלוקת הלכה בכזית, ויש מפרשים עד כמה מזמנין כלומר עד כמה מברכים אלא אורחא במלתא נקט שמן הסתם מחזירים הן אחר הזמון, זה פי' המשנה ודינים הבאים עליה בגמ' כך הם, מה שהתבאר במשנה שהקטנים אין מזמנים עליהם דרכים חלוקים יש בו ואף לגדולי הראשונים מחלוקת ישנה בענין זה והשטה הנכונה בזה הוא שהקטן היודע מבינתו למי מברכים הגון, סתם קטנים כבן ט' ובן י' אע"פ שלא הביא שתי שערות מזמנין עליו לזמון ג' ובנודעים בחריפות ופקחות אף בפחות מכן, וראיה לדבר מעשה של אביי ורבא דהוו יתבי קמיה דרבה בסעודתא ואמר להו למי מברכים אמרו ליה לרחמנא ורחמנא היכא יתיב אביי אחוי כלפי טללא ורבא נפיק לברא אחוי כלפי שמיא, וודאי קטנים היו שאלו היו גדולים לא היו שואלים, וכן יראה לענין זמון ג' היה שהוצרך לאחד מהם וכדקאמר בסעודתא, וסתם סעודה אינה בעשרה ומעתה כ"ש לזמון עשרה, פחות מכן אין מזמנין עליו לא לג' ולא לי', וכן בתפלה נעשה סניף לי' אם יודע למי מתפללים פחות מכן אין נעשה סניף ונמצא לשטה זו שזמון ג' וזמון י' ותפלה שוים בדין זה, ומ"מ לא הקלו אלא בקטן אחד אבל בב' וג' לא הקלו לא לזמון ולא לתפלה וכן לא הקלו בהן בעבד וכ"ש שלא הקלו בשנים לזמון ג', וכן הדברים נראין:
זהו כלל הנראה לי בדין זה לפי שטת שמועה זו ואנו מפרשים בה לית הלכתא ככל הני שמעתתא לא כראשונה שאמרה בה בקטן המוטל בעריסה מזמנים עליו, ולא כשניה שאמרה שעושים אותו סניף לי' ולא כשלישית שאמרה ט' ועבד מצטרפים, ולא כרביעית שאמרה ט' ונראין כי' מצטרפין ר"ל שהיו מתכנסים כאחד או מפוזרים ביותר, ולא כחמישית שאמרה ט' וארון מצטרפים, ולא כששית שאמרה שנים ושבת מצטרפים, ולא כשביעית שאמרה שני תלמידי חכמים המחדדים זה את זה בהלכה מצטרפין כלומר אע"פ שאין קובעין כאחת שהלכה מנענעתן ומצרפתן כל שיש שלישי ביניהם, ולא כשמינית שמצרכת להבאת שערות אע"פ שאינה מצרכת לכל שני גדלות והוא ענין קטן פורח, אלא כי הא דקטן היודע למי מברכין וכו' מזמנין עליו לג' וכ"ש שמצטרף לי' לזמון בשם ולתפלה, ויש מקילים בתפלה אף במוטל בעריסה וכן מקילים בב' וג' לזמון י' ולתפלה הואיל ורוב הניכר בגדולים, ממה שאמרו ט' ועבד ולא אמרו ט' וקטן אלמא בקטן אפילו ביתר מאחד, ויש מכריעים בזו דוקא בפורח ויש מקילים אף בברכה בד' הואיל ורובן גדולים ולא החמירו להצריך רוב הניכר, והם מפרשים לית הלכתא ככל הני שמעתתא על כל אותם שנאמרו בזמון ג' אבל כל שנא' בהם לי' לא נאמר בהם כלום אלא יש מהן שאינן הלכה כגון ט' ונראין כי' וט' וארון ויש מהן הלכה כגון קטן המוטל בעריסה וט' ועבד, ויש אומר דהא דקטן פורח הלכתא היא אלא דבעינן נמי בה יודע למי מברכים, ואין נראה לי דפורח ודאי יודע למי מברכים הוא, וגדולי המפרשים חולקים לומר שזמון ג' אין שום קטן מצטרף לו ואפילו קטן פורח ר"ל שהביא שתי שערות קודם זמנו, ויש מפרשים כי אף בהגיע לכלל י"ג אלא שסימניו פורחים עדיין ולא הגיעו לשיעור שיכוף ראשן לעקרן אבל היה קטן היודע למי מברכים מצטרף וזו של אביי ורבא בזמון י' היה, פירשו לית הלכתא ככל הני שמעתתא על כל מה שנא' בי' אבל לג' גדול ממש בעינן והביאוה מתלמוד המערב שאמרו שם אמר ר' יוסה כמה זמנין אכלית עם ר' תחליפא אבא ועם ר' עניני בר סיסאי חביבי ולא זמנון עלוי עד שהבאתי שערות ר"ל שנעשיתי גדול מכל וכל, וזהו לזמון ג' ולזמון י' אמרו קטן עושים אותו סניף לי', ושאלו אם תמן שמזכיר את השם עושהו סניף תמן שאינו מזכיר את השם ר"ל בג' אינו דין שנעשה סניף והשיבו והיינו לא כל שכן תמן על ידי שמזכיר את השם עושהו סניף כלומר דוחקיו את עצמן כדי להזכיר את השם ולשבחו, וכן הדין בתפלה, ויש חולקים לומר שאין שום קטן נעשה סניף לתפלה ואע"פ שתפלה דרבנן וברכת המזון דאורייתא מ"מ תפלה צריכים לכונה אבל בברכת המזון נעשה סניף, וכן היא שנויה בב"ר בפר' וירא יעקב כי יש שבר:
אֵיזֶהוּ עַם הָאָרֶץ? כָּל שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל חֻלָּיו בְּטָהֳרָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל שֶׁאֵינוֹ מְעַשֵּׂר פֵּרוֹתָיו כָּרָאוּי. נראה לי בס"ד טעם לשני דברים אלה שנקרא בהם עַם הָאָרֶץ, כי האדם מורכב גוף ונפש שהם אֶרֶץ וְשָׁמַיִם, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (תהלים ג' ד') יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל, זו הנשמה, וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ, זה הגוף, והדגן הוא מזון הגוף, שהוא חלק הארץ, אך אם האדם יתנהג בדגן על פי מצותו יתברך, דהיינו יעשר דגנו והנשאר שהוא חולין אוכל אותם בטהרה, אז הדגן הזה יתייחס לנפש כמו שנאמר (משלי יג, כה) צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ, וכי הנפש אוכלת והלא הגוף אוכל, אלא הצדיק ששמר מצוה באכילה נעשית אכילתו שובע הנפש ותתייחס אליה, על כן המעשר ואוכל חוליו בטהרה הרי זה מגביר חלק השמים שהוא הנפש ועושה זה עיקר, אבל אם אינו מעשר ואינו אוכל בטהרה, הרי זה נמשך אחר חלק הארץ, שמגביר חלק הגוף המכונה בשם ארץ לכך נקרא עַם הָאָרֶץ.
אֵיזֶהוּ עַם הָאָרֶץ? כָּל שֶׁאֵינוּ קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית. שמעתי בשם הגאון רא"ם ז"ל שאמר כאן מנו חכמינו ז"ל לעם הארץ ששה דברים, שלשה שייכים לתורה, ושלשה במצות עד כאן שמעתי. וצריך להבין למה מנו לו ג' חסרונות בזה ושלשה בזה, ועוד למה דקדקו להביא שלש ושלש אלה ולא זולתם? ונראה לי בס"ד כי שלשה השייכים לתורה הם שייכי להדדי והם תלוים זה בזה, שקריאת שמע היא תורה שבכתב, ושימוש תלמידי חכמים זו תורה שבעל פה, ולא סגי הא בלא הא, ומגדל בניו לתלמוד תורה היא שייכה גם כן ללמוד תורה שלו, כי כשם שחייב אדם ללמוד תורה כן חייב בלימוד בניו, והכתוב כללם יחד וקשר אותם יחד דכתיב (דברים יא, יט) וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם, קרי ביה אתם, כלל חיוב עצמו וחיוב בניו ולא סגי הא בלא הא, הרי בתורה יש ג' חיובים שהם תלוים זה בזה ולא סגי הא בלא הא, וכן במצות מצינו שלשה שהם שייכים להדדי על פי סודן של דברים, ולכן חייב כל אדם ללבוש כל יום ציצית ותפילין, וגם בעודו מלובש בהם יניח ידו על המזוזה ויקרא פרשה ראשונה של שמע, הרי שילוש במצות דשייכי אהדדי. וכנגד זה נקראו ישראל בשם אדם שהוא כינוי לזכר ולנקבה ביחד דכתיב (בראשית א, כז) זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם, וזה השם [45] הוא משולש, כל שליש הוא ט"ו [15] כמנין י"ה, וגם כל שליש ושליש הוא משולש, וגם כן ניתן לזכר ונקבה ביחד, כמו שאמרו איש ואשה זכו שם י"ה ביניהם, והוא משולש כל שליש הוא חמשה [5], נמצא תואר אדם יש בו שני ענייני שילוש, שהוא שלשה פעמים י"ה [45], וגם שם י"ה הוא ג' פעמים חמשה, וזה ניתן לישראל כנגד שני מיני שילוש שיש להם, האחד הוא בענין התורה כאמור, והאחד הוא בענין המצות הנזכרות שהם עדות לישראל. והנה תואר אדם יש בו מעלה מצד החשבון והמספר שלו, שהוא במספר שם הוי"ה במילוי אלפין [יו"ד ה"א וא"ו ה"א 45], ויש בו גרעון מצד המשמעות שלו שהוא לשון אֲדָמָה, שהאדם נברא עָפָר מִן הָאֲדָמָה, ואמרו רבותינו ז"ל 'אתם קרויים אדם ואין העכו"ם קרויים אדם', אך כתבו התוספות שנקראים 'האדם' בה"א, והיינו שישראל נקראו אדם כפי המספר שלו דוקא, אבל העכו"ם אם נקראים אדם גם הם יאמרו כפי המספר שלו הם נקראים, מה שאין כן עתה שקראם 'האדם' בטל מזה רמז המספר של שם הוי"ה, ונקראו האדם על שם המשמעות שלו, שהוא לשון אדמה. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (במדבר כא, כז) עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן, פירוש יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים 'ביצרם', אלו ישראל שהם דבקים בה', בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן, רצונו לומר תביטו בחשבון של תואר שלנו ולא במשמעות שלו.
ובזה יובן (שיר השירים ז, ה) עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן ולא במשמעות, נמצא שלש ושלש דברים הנזכרים להם ירמוז תואר 'אדם' שהוא מספר משולש, וכל שליש גם כן משולש, ולכך הנזהר בהם אינו מתייחס לאדמה שהיא הארץ, כי ישראל נקראו בשם אדם הוא בשביל המספר של אדם ולא בשביל המשמעות, אך אם אינו נזהר בשלש ושלש הנזכרים, אין לו תואר אדם מצד המספר אלא מצד המשמעות שהוא ארץ ואדמה, לכך נקרא עַם הָאָרֶץ, רצונו לומר הוא מן המתייחסים לארץ שהיא האדמה.
מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁנִּכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְלֹא מָצָא עֲשָׂרָה, וְשִׁחְרֵר עַבְדּוֹ וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה. שִׁחְרֵר אִין, לָא שִׁחְרֵר לָא? תְּרֵי אִיצְטְרִיכוּ, שִׁחְרֵר חַד, וְנָפִיק בְּחַד. וְהֵיכִי עָבִיד הָכִי? קשא למה לא הקשה כן מעיקרא קודם ששמע דברי התרצן כיון דהמקשן ידע לההוא עובדא? ונראה לי בס"ד כי מעיקרא חשב דיש להקשות אותו עבד לא היה כולו של ר' אליעזר חציו, ואותו בעל החצי עבד שחררו, והשתא מותר לר' אליעזר לשחרר החצי שהוא שלו מפני תיקון העולם, כי חציו עבד וחציו בן חורין אינו יכול לישא לא בת חורין ולא שפחה, ואחר ששמע דברי התרצן שאמר תרי הוו ושחרר חד ונפק בחד, מוכח דהתרצן יש לו קבלה בידו בהאי עובדא היכי הוה, ואם היה חצי עבד וחצי בן חורין היה מפרש לה לכך הקשה, ושוב ראיתי בצל"ח קרוב לזה.
לְעוֹלָם יַשְׁכִּים אָדָם לְבֵית הַכְּנֶסֶת. נראה לי בס"ד תיבת לְעוֹלָם בא לרבות אפילו בשבת דאין דרך להשכים מפני כבוד השבת. אי נמי נראה לי אפילו אם על ידי כן בטל ממצוה אחרת, שהיא לבישת ציצית ותפילין בבית כדי שיכנס לבית הכנסת בציצית ותפילין, ויאמר פסוק (תהלים ה, ח) וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ כנזכר בזוהר הקדוש, ואם ישכים לא יוכל לקיימה, כי הצבור באים לבית הכנסת קודם עלות השחר, ומה שהיה רבינו האר"י ז"ל מבטל זה מפני זה, שאני רבינו ז"ל שהיה לו כונות גדולות בלבישת ציצית ותפילין בכניסתו לבית הכנסת. אי נמי בבית הכנסת שלו באים כמה וכמה מחצות לילה ונשארים שם.
כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה וְיִמָּנֶה עִם עֲשָׂרָה הָרִאשׁוֹנִים. צריך להבין מי מונה אותם והיכן נמנין? ונראה לי בס"ד על פי הידוע שכל מצוה שיעשה האדם למטה המלאך מכריז למעלה, הבו יקר לפלוני דעביד עובדא דא כדי שהצדיקים ישמעו ויברכו אותו, ולהיפך בעבירות מכריזין על רשעים כדי שישמעו ויקללו אותם, ולכן במצוה רבה כזאת ודאי עושין הכרזה, כי אלו העשרה ראשונים על ידם תשרה שכינה, ואם כן בראשון יכריזו הבו יקר לפלוני שהיה ראשון מעשרה ראשונים, ועל השני יכריזו שהיה שני, וכן על השלישי עד סוף העשרה כולם, וכיון שמכריזין על השני שהיה שני גם הראשון מתברך עמו, יען שאם לא הקדים זה להיות ראשון איך היה זה נעשה שני, וכן על זה הדרך, נמצא הוא נמנה עם כולם, דהוי כאלו מזכירים אותו ומונים אותו עמהם. ומה שאמר שֶׁיִּזְכֶּה וְיִמָּנֶה לכאורה נראה אומרו יזכה לשון יתר, ונראה לי בס"ד הכונה לומר אף על פי שלפעמים מזדמן שבאו חברת אנשים בבית הכנסת בלילה מן הערב ועשו שם משמרה לתיקון כרת, שאז זה שדרכו להשכים לא היה יכול אותו היום להיות מעשרה ראשונים, שכבר קדמוהו אנשי המשמרה מן הערב, עם כל זה זוכה חוץ משורת הדין ונמנה עמהם, יען כי מאחר שהוא טורח כל יום להשכים מעשרה ראשונים, ואותו היום נזדמן סיבה אחרת שקדמו לו, לכך יחשוב לו הקב"ה כאלו גם אותו היום היה מן יו"ד ראשונים:
לְעוֹלָם יַשְׁכִּים אָדָם לְבֵית הַכְּנֶסֶת, כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה וְיִמָּנֶה עִם עֲשָׂרָה הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁאֲפִלּוּ מֵאָה בָּאִים אַחֲרָיו, קִבֵּל שְׂכַר כֻּלָּם. נראה לי בס"ד טעם להא דנקיט מֵאָה, כי אפשר אלה שכרם נחשב כפי ערך האבנים טובות, שהדרך הוא אבן משקלה קירא"ט שוה מאה דנרים, ואם תהיה משקלה עשרה קירא"ט אין אומדים ערכה אלף דנרים, אלא ערכה יהיה עשרה אלפים דנרים, שכל קירא"ט שוה אלף, וכן כאן העשרה ראשונים כל אחד מהם נחשב כעשרה, אם כן הם נחשבים כמאה, כי עשר פעמים עשר הוא מאה, וזה הראשון שקול כנגד כל העשרה שהם מאה.
או יובן כתוב בברכתן של ישראל (ויקרא כ"ו ח') וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ, נמצא הקטנים הם כל אחד שקול כעשרים בערך חמשה למאה, אך הגדולים שקול כמאה, דכתיב וּמֵאָה רְבָבָה יִרְדֹּפוּ, לכן זה המשכים הוא חביב לפני הקב"ה שישקול אותו כנגד מאה בני אדם.
217ימים לסיום הש״ס