דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יז - ב

כיון שראו כל  חורי [נכבדי] יהודה כן, שאין רצון המקום בעבודתם, ושנמס לב המלך בקרבו - עלו לראש גגותיהן, ונפלו ומתו. הדא הוא דכתיב: "משא גיא חזיון [היא ירושלים, שהכל מסתכלין שם - רש"י תענית כט א]:

מה לך איפוא כי עלית כולך לגגות, תשואות מלאה, עיר הומיה, קריה עליזה. חלליך - לא חללי חרב, ולא מתי מלחמה", אלא שהרגו את עצמם.

הלכה ג - מתניתין:

שלשה עשר שולחנות היו במקדש:

שמונה שולחנות של שיש היו בבית המטבחים, הנמצא בצד המזבח, שעליהן היו מדיחין את הקרביים של הקרבנות. ועשאום של שיש ולא של כסף כדי שלא יתעפשו, שהכסף טבעו לחמם, והשיש מצנן.

ושנים שלחנות היו במערב הכבש של מזבח החיצון. אחד מהן היה של שיש, ואחד מהן של כסף.

על של שיש - היו נותנים את האברים של העולה אחר ניתוחם, עד שיקטירום הכהנים.

ועל שלחן של כסף - היו נותנים את כלי שרת הנצרכים לעבודת הקרבנות בכל יום, כמפורש במסכת תמיד [ג ד].

נצטוו הכהנים במקדש לסדר את לחם הפנים על השלחן שבהיכל.

וסדר מצוותו כך הוא:

כל שבת היו מסדרין שנים עשר לחמים על גבי שלחן הזהב שבהיכל, ועמו שני בזיכי לבונה, והיה הכל מונח עד לשבת הבאה.

לשבת הבאה, היו מסירין את הלחם מהשלחן, ומניחים עליו לחם חדש, והלחם שהוסר היו מניחים אותו על שולחן זהב מחוץ להיכל, באולם, עד שהיו מקטירין את הבזיכין.

בהקטרת הבזיכין היה ניתר הלחם באכילה, לפי שהקטרתם נחשבת כהקטרת הקומץ במנחה, שמתיר בהקטרתו את שיירי המנחה באכילה לכהנים.

ואחר כך היה הלחם מתחלק לכהנים.

ושנים שלחנות היו באולם שלפני ההיכל, מבפנים על פתח הבית - סמוך לפתח האולם.

אחד של שיש ואחד של זהב.

על שלחן של שיש - נותנים עליו לחם הפנים בכניסתו להיכל, לפוש שם משעה שנאפה עד שיסדרוהו על שלחן הזהב שבהיכל. [78]

ועל שלחן של זהב - היו מניחים את לחם הפנים ביציאתו [והיה מונח שם עד שיתחלק הלחם לכהנים].

ולא היה שולחן זה עשוי שיש, היות שכבר עמד הלחם על שלחן הזהב שבהיכל, ושוב אין מניחין אותו בסילוקו על של שיש, לפי שמעלין בקודש ולא מורידין. ושולחן אחד של זהב היה מבפנים, בצפון ההיכל, שעליו היה עומד לחם הפנים תמיד, לפני ה'.

גמרא:

שנינו במשנתינו: שנים באולם מבפנים על פתח הבית, אחד של שיש ואחד של זהב. על של שיש נותנין לחם הפנים בכניסתו,

ואילו בברייתא תני: על שלחן של כסף היו מניחים את הלחם בכניסתו, ולא על של שיש כדתנן במשנתינו.

אמר רבי יוסי בשם רבי שמואל בר רב יצחק, ורבי חנניה מטי בה בשם רבי יוחנן: לית כאן של כסף [לא תגרוס של כסף] בברייתא, מפני שהוא מרתיח, ומתחמם הלחם ועלול להתעפש. ועל כן היו מניחים אותו על של שיש שאינו מחמם.

ופרכינן: וכי לא כן תני ביומא: זה אחד מן הנסים שנעשו בבית המקדש, שכשם שהיו מניחין אותו [את לחם הפנים] חם - כך היו מוציאין אותו בשבת הבאה חם.

שנאמר: "לשום לחם חם ביום הלקחו".

וכיון שמצינו שהיה נשמר חום הלחם עד שעת סילוקו בשבת הבאה, אם כן לא היה מתעפש אפילו היו מניחין אותו על שלחן של כסף.

ומשנינן: רבי יהושע בן לוי אמר: אין מזכירין מעשה ניסים! שאין סומכין על הנס אלא עושין הכל בדרך הטבע, וחוששים שלא יתעפש. ועל כן היו מניחים אותו על של שיש ולא על של כסף.

בעון קומו [נסתפקו לפני] רבי אילא: אם הניחו לחם הפנים בשבת, ונשאר עד שבת הבאה כדינו, ולא היה שם, בשבת השניה, לחם אחר כדי לסדר על השלחן - מהו להניחו ללחם שהיה מונח עליו משבת שעברה עד לשבת הבאה?

ויסוד הנידון הוא: האם נפסל הלחם בפסול "לינה"?

מצד אחד יש לומר, כיון שנתקדש הלחם בכלי שרת על ידי הנחתו על השולחן, ועבר זמנו, הרי הוא נפסל בלינה, הלכך יש להסיר הלחם ולהשאיר את השולחן ריקם.

או שהלחם אינ נפסל בלינה בהיותו על גבי השולחן, גם אם עבר זמנו.

ואם כן, צריך להשאיר את הלחם הקיים לשבוע נוסף, כדי שלא ישאר השולחן בלי לחם.

אמר לון רבי אילא: כתיב: "ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד". ומדכתיב "תמיד" ילפינן שאפילו הוא כמה ימים על השולחן יכול להניחו ואינו נפסל.

[גירסת הגר"א]. [79]

עשרה שלחנות עשה שלמה במקדש דכתיב בדברי הימים "ויעש שלחנות עשרה וינח בהיכל חמשה מימין וחמשה משמאל"

ומפרשת הגמרא הא דכתיב "חמשה מימין וחמשה משמאל":

אין הכוונה שחמשה שלחנות היו בימין ההיכל בדרום וחמשה בשמאלו בצפון. דאין תימר [דאם תאמר] כן דחמשה היו בדרום וחמשה בצפון, והלא אין השלחן כשר אלא בצפון.

שנאמר: "ואת השלחן תתן על צלע צפון".

אם כן, מה תלמוד לומר "חמשה מימין וחמשה משמאל"?

אלא, כוונת הכתוב הוא שחמשה שלחנות היו מימין שלחנו של משה [שנצטווה לעשותו במלאכת המשכן], וחמשה משמאלו. וכולם בצפון היו.

ואף על פי כן, שהיו עשרה שולחנות מלבד השלחן שעשה משה, לא היה מסדר את הלחם אלא בשלחן של משה בלבד.

שנאמר: "ויעש שלמה את כל הכלים אשר בית ה': את מזבח הזהב, ואת השלחן אשר עליו לחם הפנים זהב". ומשמע שעל שולחן אחד בלבד היה מסודר לחם הפנים.

רבי יוסי בי רבי יהודה אומר: על כולן היה מסדר הלחם, פעמים בזה ופעמים בזה, ולא היו מקפידין לסדרו על השלחן שעשה משה דווקא. לפי שנאמר בספר דברי הימים: "ויעש שלמה את כל הכלים אשר בית האלהים, ואת מזבח הזהב, ואת השולחנות, ועליהם לחם הפנים".

ומשמע שעל כולם היה יכול לסדר את לחם הפנים.

ותנא קמא, הסובר שעל שולחן אחד היה מסדר, מפרש להאי קרא ד"את השולחנות ועליהם לחם הפנים" דמיירי בשני השולחנות שהיו בפתח ההיכל, שהניחו עליהם את הלחם בכניסתו וביציאתו [מנחות צט א].

עתה דנה הגמרא כיצד סודרו השולחנות שבהיכל:

האם היה אורכן נתון לאורך ההיכל, ונמצא ראשן האחד למערב וראשן השני למזרח, והיו נתונים כולן ראשו של זה בצד סופו של זה לאורך הכותל הצפוני של ההיכל.

או שאורכן של השולחנות היו נתונים לרוחב ההיכל בין הדרום לצפון.

תני בברייתא: אלו השולחנות שהיו בהיכל בין מזרח ומערב היו נתונין, אורכן לאורך ההיכל, דברי רבי.

רבי אלעזר בי רבי שמעון אומר: בין צפון ודרום היו נתונין, אורכן לרוחב ההיכל

ואמרינן: מאן דאמר בין מזרח ומערב היו נתונין ניחא. ולא קשה עליו מידי. דאף דעשה שולחנות עשה שלמה כולהן [כולם] ראוין הם לשירות לסדר עליהם לחם הפנים שהרי כולם היו מסודרין במקומן - בצפון, כל אחד בראשו של חברו לאורך רוח צפון.

אלא, למאן דאמר בין צפון ודרום היו נתונים השלחנות, תקשי: הרי רחבו של ההיכל מצפון לדרום הוא עשרים אמה, והשלחן היה אמתיים ארכו ואמה רחבו, וכשנחשב מידת אורכן של עשרת השולחנות העומדים זה אחר זה, עולה כי מדתן היא עשרים אמה.

נמצא שהשלחנות תופסין את רוחב ההיכל מכותל צפון עד כותל דרום.

ונמצא אם כן שהשלחן לא היה כדינו בצפון אלא בדרום, כיון שמחצית השולחנות היו בדרום ומחציתן בצפון, ואין כולן ראויין לסידור השולחן.


הערות

[78] הקשה קדושת יום טוב [סימן לז], הרי מכיון שהתקדש הלחם בקדושת כלי שרת שוב אין מניחין אותו בכלי חול [כמבואר במנחות צה ב], ובהכרח שהיה השולחן שהניחו עליו את הלחם בכניסתו וביציאתו כלי שרת, ותיקשי, הרי אין עושים כלי שרת מאבן [כמו ששנינו במנחות כח ב]. ובפירות תאנה כתב ליישב שרק כלי שרת שנעשית בהם עבודה אינם נעשים מאבן, אבל כלי שרת שלא נעשית בהם עבודה אפשר לעשותם גם מאבן, כמו סכין השחיטה, שכתבו התוס' בריש פרק איזהו מקומן, שאפילו אך מעשה השחיטה חייב להעשות בכלי שרת בכל זאת מותר לשחוט בסכין העשויה מעץ ולא ממתכת, כי שחיטה לאו "עבודה" היא, ואין בה את החסרון של "הקריבהו נא לפחתך" [שמכוחו נפסלים כלי עץ או אבן].

[79] לפי הגר"א הגירסא היא: "ונתת על השולחן לחם פנים תמיד" - אפילו כמה ימים ! ולפי גירסת הגר"א אין מקטירים את הבזיכים אלא לאחר השבת, שהרי אין הלחם נפסל והוא נשאר כשר, ומקטירים את הבזיכים בשעה שיסירו את הלחם. ולפי זה מבוארת הוכחת הגר"ח [בכתבים] שחיוב הקטרת הבזיכים אינה מחובת סדרי עבודת יום השבת אלא מחובת העבודה של הבזיכים כשלעצמן, אלא שבאופן רגיל יוצא שמקטירים אותם בשבת, אך אם התעכב הלחם על השולחן מחמת שלא היה להם לשבת הבאה, אין חובה להקטיר אותם בשבת. אך לגירסא שמשאירים על השולחן את הלחם והוא נפסל, מסתבר שמקריבים לעולם את הבזיכים בשבת דוקא, ואם כן, יתכן והקטרת הבזיכים היא מסדרי עבודת השבת.

חורי (אצילי, גדולי) יהודה כן שמן השמים הסכימו לדבריו ועברו מפתחות המקדש לרשות שמים, עלו לראש גגותיהן ונפלו ומתו. הדא הוא דכתיב [זה הוא שנאמר] "משא גיא חזיון מה לך איפוא כי עלית כולך לגגות. תשואות מלאה עיר הומיה קריה עליזה חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה" (ישעיה כב, א—ב). כלומר, נבואה ("משא") על ירושלים ("גיא חזיון"): מה לך איפוא ירושלים כי עלו אציליך לגגות המקדש ונפלו משם אל מותם? את ירושלים שהיית "תשואות מלאה", "עיר הומיה", "קריה עליזה", חלליך לא חללי חרב או מתי מלחמה היו, אלא מנפילה מגגות.

א הלכה ג משנה שנינו במשנה בתחילת הפרק ששלושה עשר שלחנות היו במקדש. ובאה משנתנו לפרט את מקומם ושימושם במקדש. שלשה עשר שלחנות היו במקדש, שמונה מהם שהיו של שייש היו מונחים בבית המטבחיים, בצפון המזבח, ששם היו שוחטים את קדשי הקדשים, שעליהן, על שולחנות אלה היו מדיחין (רוחצים) את הקרביים של הקרבנות. והיו של שיש משום שהוא חומר קר, ושומר על טריות הבשר. ושנים שולחנות נוספים היו מונחים במערב הכבש בדרומו של המזבח, אחד מהם היה של שייש ואחד מהם היה של כסף. על השולחן של שייש היו נותנין את האברים העומדים להקרבה, ומשם היו מעלים אותם על המזבח, ועל השולחן של כסף היו מניחים את תשעים ושלושה כלי השרת אשר היו מוציאים בתחילת כל יום מלשכת הכלים לצורך עבודת היום. ושנים שולחנות אחרים היו באולם אשר לפני ההיכל מבפנים האולם על (אצל) פתח הבית, אחד מהם היה של שייש ואחד מהם היה של זהב. על זה של שייש היו נותנין את לחם הפנים בכניסתו בערב שבת לאחר אפייתו עד העברתו לשולחן הפנים. ואת הלחם הישן היו מניחים על שולחן של זהב ביציאתו, ומשם היה מתחלק לכהנים. וטעם הדבר שבהכנסתו היה מונח הלחם על של שיש ואילו ביציאתו היה מונח על של זהב — שמעלין בקודש ולא מורידין, כי כיון שהיה הלחם מונח כבר לפני ה', אי אפשר להניחו אלא במקום מעולה יותר ממה שהיה בו בתחילה. ועוד שולחן אחד של זהב היה מבפנים בצפון ההיכל שעליו היה מונח לחם הפנים תמיד. ובסך הכל הרי הם שלושה עשר שלחנות.

ב גמרא שנינו במשנה שבכניסתו היו מניחים את לחם הפנים על שולחן של שיש. ומביאים כי תני [שנינו בברייתא] דעה חולקת והסבורה כי בכניסתו הניחוהו על של כסף. ואומרים: לשיטת משנתנו שבכניסתו היה מונח על של שיש ר' יוסי בשם ר' שמואל בר רב יצחק ר' חנניה מטי בה [היה מושך את השמועה הזו, נוטה לאומרה] בשם ר' יוחנן: לית [לא היה] כאן שולחן של כסף מפני שהוא מרתיח, כלומר, הוא גורם לדברים המונחים על גביו להתחמם, וחששו שמא יתחמם הלחם ויתעפש. ושואלים: האם לא כן תני [כך שנינו]: זה אחד מן הנסים שנעשו בבית המקדש, שכשם שהיו מניחין אותו את לחם הפנים בחום כשהיה יוצא מן התנור, כך היו מוציאין אותו בחום, שנאמר "לשום לחם חם ביום הלקחו" (שמואל א כא, ז), שבעת הסרתו משולחן הפנים לאחר שבוע ימים, היה חם כבשעה שהניחוהו עליו. ומדוע חששו איפוא להניחו על גבי שולחן של כסף, שהרי יישאר ממילא חם?! ומשיבים: ר' יהושע בן לוי אמר: אין מזכירין מעשה נסים. שלמרות שאכן קורים ניסים, אין לכתחילה לסמוך על הנס, אלא יש לעשות את הדברים שיהיו כדרך הטבע, ולכן דאגו שלא יתקלקל הלחם בגלל שולחן הכסף. מסופר, בעון קומי [שאלו לפני] ר' אילא: אם באחת השבתות לא היה שם לחם חדש כדי להניחו על שולחן הפנים במקדש במקום הישן, מהו להניחו את הלחם שישאר שם על שולחן הפנים לשבת הבאה? האם מאחר וכבר הגיע זמן הסרתו מן השולחן וחלוקתו לכהנים, אם ישאר שם לאחר מכן הריהו כ'נותר' וייפסל בלינה. או שמא מאחר ואין עתה לחם אחר, הריהו לחמו של השולחן ואינו נפסל בלינה עד הכנסת לחם חדש? אמר לון [להם] ר' אילא: כתיב [נאמר] "ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד" (שמות כה, ל), "תמיד" — שיהיה מונח לחם פנים תמיד על השולחן ואפילו הוא פסול, ובלבד שיהיה שם לחם.

כיון שעסקו בשולחן הפנים, מביאים עוד מה ששנינו בעניינו בברייתא: עשרה שלחנות כדוגמת שולחן הפנים עשה שלמה המלך למקדש, דכתיב [שנאמר] בשלמה: "ויעש שולחנות עשרה וינח בהיכל חמשה מימין וחמשה משמאל". (דברי הימים ב ד, ח). וכדי לבאר פיסקה זו בברייתא מפסיקה הגמרא ותוהה: אין תימר [אם תאמר] כי "מימין" ו"משמאל" מתייחסים לצידי ההיכל, שהעמיד שלמה חמשה מהשלחנות בדרום ההיכל משמאל לפתחו, וחמשה מהם בצפון ההיכל מימין לפתחו — אי אפשר לומר כן, והלא אין השלחן כשר אלא כשהוא מונח בצפון ההיכל, שנאמר "ואת השלחן תתן על צלע צפון" (שמות כו, לה)! אם כן, מה תלמוד לומר "חמשה מימין וחמשה משמאל"? אלא שהיה שלחנו של משה מונח בהיכל וחמשה מהשלחנות שעשה שלמה היו מונחים מימין שלחנו של משה וחמשה מהם משמאלו. אף על פי כן שהיו בהיכל המקדש הרבה שולחנות, לא היה הכהן מסדר את לחם הפנים אלא בשלחנו של משה בלבד, שנאמר "ויעש שלמה את כל הכלים... ואת השלחן אשר עליו לחם הפנים" (מלכים א ז, מח), "השלחן" בה"א הידיעה, ללמד שהיה שולחן אחד מיוחד עליו היו עורכים את לחם הפנים, ובודאי שהיה זה שלחנו של משה. ואילו ר' יוסי בי [בנו] של ר' יהודה אומר: על כולן היה מסדר את לחם הפנים (פעם על זה ופעם על אחר), שנאמר "את השולחנות ועליהם לחם הפנים" (דברי הימים ב ד, יט), משמע שעל כולם היה לחם. ועוד בענין שולחן לחם הפנים, תני [שנויה ברייתא]: כל השולחנות (של משה ושל שלמה) ממזרח ומערב (למערב) בצפון ההיכל היו נתונין, שאורכם היה לאורך ההיכל. אלו דברי רבי. ר' אלעזר בי [בנו] של ר' שמעון אומר: מצפון ודרום (לדרום) היו נתונין, שאורכם היה לרוחב ההיכל. ומעירים: מאן דאמר [מי שאומר] שהיו השולחנות מונחים בין מזרח ומערב בצפון ההיכל — ניחא [נוח מובן הדבר], שכן כולהן [כולם], כל השולחנות הללו, היו ראויין לשירות, ולכן העמידום במקום ובצד הראוי למלאכתם, שהרי צפון ההיכל הוא מקום השולחן, כנאמר: "והשלחן תתן על צלע צפון" (שמות כו, לה). אבל מאן דאמר [מי שאומר] שהיו מונחים בין צפון ודרום אם כן נמצא שהשלחן, כלומר, חמישה מהשולחנות, מונחים היו בדרום ההיכל שלא במקומם הראוי, ושלא כדין!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the nobles of [ḥorei] Judea saw what had occurred, they went up to the top of their roofs and fell and died. This is as it is written: "The burden concerning the Valley of Vision. What ails you now, that you have wholly gone up to the housetops, you that are full of uproar, a tumultuous city, a joyous town? Your slain are not slain with the sword, nor dead in battle" (Isaiah 22:1-2). Isaiah prophesies about Jerusalem, the Valley of Vision, which will be conquered by Nebuchadnezzar, crying: What ails you, Jerusalem, that your nobles will go up to the rooftops and fall to their deaths? Your dead will not be slain with the sword or in battle; they will die by falling from the rooftops.

Halakha 3 · MISHNA This mishna details the exact location and purpose of the thirteen tables in the Temple. There were thirteen tables in the Temple. Eight of them were made of marble and were located in the slaughtering area, north of the altar, where the priests would slaughter the offerings of the most sacred order. Upon these tables they would wash the innards of the offerings, as the marble was cool and preserved the freshness of the meat. And there were two more tables on the western side of the ramp, south of the altar, one of marble and one of silver.On the table of marble they would place the limbs before they were sacrificed, and from there the priests would bring them up to the altar. On the table made of silver they would place the ninety-three sacred vessels brought out from the Chamber of Vessels each morning for the services of that day. And there were two tables in the Entrance Hall to the Sanctuary, on the inside of the Entrance Hall, near the opening to the Temple, one of marble and one of gold. On the table of marble they would put the shewbread before its entrance to the Sanctuary after it was baked on the eve of Shabbat. And they would place the old shewbread on the table of gold upon its exit from the Sanctuary, to be divided among the priests. The reason the shewbread was placed on a marble table before being brought into the Sanctuary and on a golden one upon when removed from there is that one elevates to a higher level in matters of sanctity and one does not downgrade. Since it had been placed on the golden Shewbread table all week inside the Sanctuary, upon its removal it could not be derogated to a marble table and so was placed on a different golden table in the Entrance Hall. Finally, there was one table of gold inside the Sanctuary, i.e. the Shewbread table, upon which the shewbread was placed always.

GEMARA: The mishna stated that the shewbread was placed on a marble table when it was brought into the Sanctuary. The Gemara cites a different opinion: As it was taught in a baraita: When the shewbread was brought into the sanctuary it was placed on a table of silver. In accordance with the opinion stated in the mishna, that the bread was placed on a marble table, Rabbi Yosei said in the name of Rabbi Shmuel bar Rav Yitzḥak, who said that Rabbi Ḥananya cites this tradition in the name of Rabbi Yoḥanan: There was no table of silver here, as it boils, i.e., it heats articles placed upon it, which could cause the shewbread to grow moldy. The Gemara raises a difficulty: Wasn't it taught in a baraita as follows: This was one of the miracles that were performed in the Temple, that just as they would place the shewbread hot as it came out of the oven, so too they would remove it hot, as it is stated: "To put hot bread in the day when it was taken away" (I Samuel 21:7). When they removed the shewbread after seven days on the golden table, it was as hot as it was when they originally placed it there. Why, then, were they concerned about placing the shewbread on a silver table, if it would remain warm in any event? The Gemara answers that Rabbi Yehoshua ben Levi said: One does not mention miraculous events. Despite the fact that miracles occur, one should not rely on them, but rather act according to the laws of nature. Therefore the priests did not place the bread on a silver table that could have spoiled the shewbread through natural causes. They raised a dilemma before Rabbi Ila: If one week there was no new bread to replace the old bread on the shewbread table, what is the halakha with regard to leaving the old shewbread until the next Shabbat? On the one hand, as the time has arrived for the bread to be removed and divided among the priests, if it remains after this time it could be considered notar, left over, and disqualified by remaining overnight. On the other hand, as there is no new bread to replace it, perhaps this bread would still be considered the shewbread of the table and would not be disqualified until new bread would be brought. Rabbi Ila said to them that it is written: "And you shall set upon the table shewbread before Me always" (Exodus 25:30). There should always be shewbread on the table, even if it is disqualified.

The Gemara cites a baraita that discusses the shewbread table: Solomon built ten tables for the Temple, modeled after the shewbread table. As it is written: "He made also ten tables, and placed them in the Temple, five on the right side and five on the left" (II Chronicles 4:8). The Gemara asks: If you say that right and left refer to the sides of the entrance to the Sanctuary, which means that Solomon set up five tables in the southern side of the Sanctuary to the left of its entrance, and five in the northern side of the Sanctuary to the right, this is difficult. The Gemara explains the difficulty: Isn't the table fit only if it is in the northern part of the Sanctuary, as it is stated: "And you shall put the table on the north side" (Exodus 26:35)? If so, what is the meaning when the verse states: "Five on the right side and five on the left"? Rather, it must mean that the table prepared by Moses was positioned in the proper place in the Sanctuary, and five of the tables made by Solomon were placed to the right of the table of Moses, and five to its left. Even so, despite the fact that there were so many tables in the Sanctuary, the priest would arrange the shewbread only on the table of Moses alone, as it is stated: "And Solomon made all the vessels that were in the House of the Lord, the golden altar, and the table whereupon the shewbread was, of gold" (I Kings 7:48). The use of the definite article "the" to describe the table indicates that there was one unique table upon which the shewbread was arranged, the table of Moses. Conversely, Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: He would arrange the shewbread on all of the tables, each one in turn, as it is stated: "And the tables upon which was the shewbread" (II Chronicles 4:19). This verse indicates that the shewbread was placed on all the tables. The Gemara continues to discuss the shewbread table. It was taught in a baraita: All the tables, both of Moses and Solomon, were positioned from east to west, in the northern part of the Sanctuary, so that their length ran parallel to the length of the Sanctuary. This is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: They were placed from north to south, and their length was to the width of the Sanctuary. According to the one who said that the tables were placed from east to west it works out well, as they are all suitable for service. The tables were positioned in a manner that rendered them all fit for service, as the table could be used only in the northern part of the Sanctuary, in accordance with the verse: "And you shall put the table on the north side" (Exodus 26:35). However, according to the one who said that they were placed from north to south, the table, i.e., five of the tables, are found in the southern part of the Sanctuary,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הלכה ג* מתני' על של שיש מניחין את האברים. אחר הנתוח מסדרין אותן על השלחן עד שיעלום הכהנים ובגמרא מפרש למה לא עשאו של כסף או של זהב: ועל של כסף. כלי שרת שמוציאין בכל בוקר שלשה ותשעים כלי שרת כדתנן בתמיד: נותנין לחם הפנים בכניסתו אחר שנאפה עד שיסדרוהו על השלחן: ועל של . זהב ביציאתו. והיה מונח שם עד זמן חילוק: שמעלין בקדש ולא מורידין. דכיון שסלקוהו מעל השלחן של זהב אין מורידין אותו להניחו בשל כסף: גמ' תני על של כסף . אותן של אילם אחד היה של כסף ואחד של זהב על של כסף היו נותנין בכניסתו דאין עניות במקום עשירות: לית כאן של כסף. לא היה באולם של כסף אלא כדתנן במתני' דשל כסף מרתיח ומתחמם הלחם ויש לחוש שיתעפש: ופריך לא כן תני זה אחד מן הנסים וכו'. שהיה נשמר חום הלחם עד שעת סילוקו בשבת הבא א''כ לא היה מתעפש אפי' היו מניחין אותו על שלחן של כסף: אין מזכירין מעשה נסים. כלומר אין סומכין על הנס ועושין הכל שלח יתעפש בדרך הטבע: לא היה שם לחם לסדר בשבת ובתוך ימי השבוע נזדמן להם מהו להניחם מלסדר עד שבת הבאה או דלמא אע''ג שהוא פסול דכל שלא עברה עליו שבעה ימים על השלחן פסול הוא מ''מ לקיים מצות לתם הפנים לפני תמיד אין להניחו בלא לחם א''נ לא היה שם לחם לערוך ביום השבת מהו להניח הלחם הראשון על השלחן שהרי לא יתקלקל גם בשבת הבאה מיהו פסול הוא משום לינה: לפני תמיד. שיהו תמיד לפני ה' אע''פ שהן פסולין: עשרה שולחנות עשה שלמה. דכתיב ויעש שולחנות עשרה וגו': אין תימר חמשה בדרום וכו'. ומימין היינו מימין הפתח ומשמאל היינו משמאלו של פתח שהפתח היתה באמצע ההיכל בכותל מזרחי א''נ מימין היינו דרום שנקרא ימין ומדדרום נקרא ימין צפון נקרא שמאל: אלא של משה באמצע וה' מימינו וחמשה משמאלו וכולן בצפון ההיכל: את השלחן. לשון יחיד: על כלם היה מסדר. פעמים בזה ופעמים בזה: מזרח ומערב היו נתונין. השולחנות ראשו אחד למזרח ואחד למערב דהיינו ארכו לאורך הבית: כולהון ראוין לשירות. ואיכא למימר על כולם היה מסדר: נמצא שלחן בדרום וה''פ שלחן ארכו ב' אמו ' (ומחצה) הרי הוא (שלשים) עשרים אמה לעשרה שלחנו' וההיכל כולו אינו אלא עשרים אם כן חמשה שלחנות

כדאי' ביומא פ''ג (דף לו.) נקנור שם אדם ומזכירין אותו לשבח פשפשין שערים קטנים שלא היו גבוהין ורחבין כשאר שערי הבית: לא היה להם שם. מה היה משמש: מתגי' י''ג שולחנות. אינו מונה י' שולחנות שעשה שלמה כדכתיב במשכן דשלמה במלכים וסדר הנחתן מביא בפ' שתי הלחם במנחות אלא בבית שני עסקינן שלא היו שם אותן שלחנות. אחד של שיש . שמניחין שם האברים: ירושלמי ר' יוסי בשם ר' שמואל בר יצחק בשם ר' יוחנן לית כאן של כסף מפני שהוא מרתיח יתחממו האברים ויסריחו ולפי שבקרבנות יחיד כהן א' יכול להוליך כל האברים ומניחן שם כדי לנוח והא דתנן בפ''ב דיומא תמיד קרב בא' עשר וכו' ומונה שם דכך הולכת אברין למזבח הא אמרינן התם (דכ''ו:) בד''א בקרבנות צבור אבל בקרבנו' יחיד כל שרוצה להקריב מקריב אפילו אחד: על של שיש נותנין לחם הפנים בכניסתי כדי לנוח ועל של זהב ביציאתו עד שיוקטרו בזיכי לבונה הבאין עם הלחם כך פירש רבינו שלמה בפ' שתי הלחם הכא תנן אחד של שיש ובפ' שתי הלחם (דצ''ט.) תניא ר' יוסי בר יהודה אומר שנים שהיו באולם אחד של כסף ואחד של זהב ופירש רבינו שלמה אותו של כסף על שהוא לבן כשיש נקרא של שיש ולי נראה דתנאי היא דההיא ר' יוסי היא: שמעלין בקודש מנלן בפרק שתי הלחם בחמר רב אחא בר יעקב אמר קרא את מחתות החטאים האלה בנפשותם ועשו אותם רקועי פחים צפוי למזבח בתחלה תשמישי מזבח ולבסוף גופו של מזבח. ולא מורידין מנלן אמר ר' אחי דאמר קרא ויקם משה את המשכן ויתן את אדניו וישם את קרשיו ויתן את בריחיו ויקם את עמודיו רישיה וסיפיה לשון הקמה ולא כתיב ירידה ועוד שלא סייעו אחר אלא הוא עשהו שהוא גדול כך פירש רבינו שלמה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד