דף מו - ב
ויש מהן שחותם בהן ב"ברוך" ואין פותח ב"ברוך", כגון ברכה הסמוכה לחברתה, שסומך על "ברוך" שפתח בו את הברכה שקדמה לה [13].
ומכאן הוכיח רב, [14] כיון שבברכת "הטוב והמטיב" פותח ב"ברוך" ואין חותם ב"ברוך", מכלל זה אתה למד דברכה בפני עצמה היא, [15] ואינה מכלל ברכת המזון שהיא מדאורייתא. [16]
ואמר רב נחמן בר יצחק: תדע ד"הטוב והמטיב" לאו דאורייתא, שהרי עוקרין אותה בבית האבל, ואומרים ברכה אחרת תחתיה.
כדתניא: מה הם אומרים בברכת המזון בבית האבל? - תנא קמא אומר שמברכים כרגיל "ברוך הטוב והמטיב", [17] ואילו רבי עקיבא אומר שאינה נאמרת, אלא אומרים תחתיה "ברוך דיין האמת", ובהכרח שרק רבנן תקנוה, כי אילו חיובה מדאורייתא לא היתה נעקרת.
ותמהה הגמרא על דברי תנא קמא: וכי "הטוב והמטיב", אין, [אומרים] ואילו "דיין אמת" לא אומרים, והרי בבית האבל אי אפשר להודות על הטובה בלא להזכיר את הדין, אלא אימא "אף הטוב והמטיב", ועל כך נחלק רבי עקיבא ואמר שבבית האבל אין אומרים כלל "הטוב והמטיב.
מר זוטרא איקלע לבי רב אשי, איתרע ביה מלתא, נפטר אחד ממשפחת רב אשי, פתח מר זוטרא [18] בברכה הרבעית בברכת המזון ובריך כך "ברוך אתה ה' ... האל אבינו מלכנו בוראינו קדושנו קדוש יעקב המלך [19] הטוב והמטיב, אל אמת, דיין אמת, שופט בצדק, לוקח במשפט, [20] ושליט בעולמו לעשות בו כרצונו, כי כל דרכיו משפט, [21] שהכל שלו, ואנחנו עמו ועבדיו, ובכל אנחנו חייבים להודות לו ולברכו, גודר פרצות בישראל הוא יגדור את הפרצה הזאת בישראל לחיים".
דנה הגמרא: אחד שהפסיק לצורך שנים שרוצים לזמן, והמתין עד שסיימו ברכת הזן [כדעת רב ששת], ואחר כך סיים סעודתו ורוצה לברך, להיכן [לאיזה ברכה] הוא חוזר? -
רב זביד משמיה דאביי אמר, חוזר לראש, ומתחיל מתחילת ברכת המזון, כי כבר התחייב בברכת הזן כאשר סעד בשלשה, [22] ורבנן אמרי, שחוזר רק למקום שפסק, והיינו שמברך רק מ"נודה לך" ואילך. [23]
ומסקנת הגמרא: והלכתא חוזר למקום שפסק. [24] אמר ליה ריש גלותא לרב ששת: אף על גב דרבנן קשישי אתון, פרסאי בצרכי סעודה בקיאי מינייכו, שהרי כך הוא מנהגם: בזמן שהן מסובין על שתי מטות, הגדול שבמסובים מסב על מטתו בראש [ראשון], ושני לו מעמידים את מטתו למעלה הימנו [לצד ראשו של הגדול]. ובזמן שהם שלש מטות, גדול מסב באמצע, שני לו למעלה הימנו, שלישי לו מעמידים את מטתו למטה הימנו [לצד רגליו של הגדול].
אמר ליה רב ששת: והרי בסידור באופן זה נמצא כי בעי הגדול אשתעויי בהדיה לדבר עם השני לו, צריך למתריץ תרוצי ויתיב [להזדקף מהסבתו ולהתיישב] ומשתעי בהדיה, שהרי השני מיסב לצד ראשו, ועדיף שיסב למרגלותיו, ויוכל השני לשמעו כשהוא מוטה כלפיו?
אמר ליה ריש גלותא: שאני פרסאי דמחוי ליה במחוג. מנהגם לשוחח בסימני רמזים שעושים באצבעותיהם, ואין השני צריך לראות את פני הגדול בדברו עמו.
שאל רב ששת את ריש גלותא על מנהגי הפרסיים: מים ראשונים שלפני הסעודה, מהיכן מתחילין מי מהמסובים נוטל ראשון?
אמר ליה, מתחילים מן הגדול.
תמה רב ששת: וכי כך ראוי שישב הגדול וישמור ידיו עד שנוטלין כולן? [שהרי אין מביאים את האוכל אלא אחר שהמסובים נוטלים ידיהם].
אמר ליה ריש גלותא: מנהג הפרסיים שלאלתר מייתו תכא [שלחן קטן ועליו האוכל] קמיה הגדול, ומתחיל לאכול.
עוד שאלו רב ששת על מנהגי הפרסיים, מים אחרונים מהיכן מתחילין? -
אמר ליה, מתחילים מן הקטן.
תמה רב ששת: וכי גדול יתיב וידיו מזוהמות עד שנוטלין כולן? -
אמר ליה ריש גלותא: לא מסלקי תכא מקמיה הגדול עד דנמטי מיא לגביה, ועד אז יכול להמשיך לאכול ואינו צריך להמתין.
אמר רב ששת, בתשובה לטענתו של ריש גלותא שמנהגי הסעודה של הפרסיים מעולים משל חכמי ישראל: אנא מתניתא ידענא, וממנה למדו את המנהגים הנכונים בסעודה.
דתניא: כיצד סדר הסבה, בזמן שהן שתי מטות, גדול שבמסובים מסב בראש [ראשון], ושני לו למטה הימנו לצד רגליו, כדי שיוכל הגדול לשוחח עמו בנוחות.
בזמן שהן שלש מטות, גדול מסב בראש, שני לו למעלה הימנו, לצד ראשו, כי הוא המקום המכובד ביותר אחר הראשון, ואם ירצה הגדול לדבר, יוכל לעשות זאת עם השלישי לו שמקום הסבתו למטה הימנו. [25]
וכשיש שלחן נפרד לפני כל אחד [26], מים הראשונים מתחילין מן הגדול, [27] ומביאים לפניו את השלחן, כדי שלא יצטרך להמתין לאחרים לתחילת הסעודה. [28] מים אחרונים - בזמן שהם עד חמשה סועדים, מתחילין מן הגדול, כי הנוטל ראשון הוא המזמן, [29] ובזמן שהם יותר מחמשה, ואפילו מאה, מתחילין מן הקטן שבדרך כלל הוא יושב אחרון בשלחן, עד שמגיעים אצל חמישי, וחוזרין ומתחילין מן הגדול, ורק אז נוטלין את השלחן מלפניו. ולמקום שמים אחרונים חוזרין, לשם ברכה חוזרת, דהיינו שהנוטל ראשון הוא המזמן, ואם ירצה הגדול יורה לאחד מהמסובין ליטול ראשון ולזמן.
מסייע ליה לרב, דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב, כל הנוטל ידיו באחרונה תחלה [ראשון בין חמשת הנוטלים האחרונים], הוא מזומן לברכה.
וכך היה מעשה: רב ורבי חייא הוו יתבי בסעודתא קמיה דרבי. אמר ליה רבי לרב: קום משי ידך במים אחרונים!
חזייה רבי חייא לרב דקא מרתת, כי סבר שרבי רוצה להעיר לו שידיו מלוכלכות, או שמאריך יותר מדי בסעודה. אמר ליה רבי חייא לרב: בר פחתי [בן גדולים], "עיין בברכת מזונא" קאמר לך רבי, וכוונתו לכבדך לזמן, [30] ולכן שאמר לך ליטול ידיך תחילה כדי שתוכל לעיין בברכת המזון קודם שתזמן. [31]
תנו רבנן: אין מכבדין אדם את חברו שילך לפניו, לא כאשר נפגשו בדרכים, [32] ולא בגשרים מפני הסכנה בשהייה על גבי הגשר, [33]
הערות
[13] רש"י [ד"ה ויש] וכן משמע מדברי הרמב"ם [ראה כס"מ ברכות פ"א ה"ה]. אך בתוס' רא"ש כתב שסומך על "ברוך" שחתם בו את הברכה הקודמת, וראה להלן [מט הערה 23].
[14] כך ביאר הריטב"א, והיינו שתיבות "והטוב והמיטיב פותח בה וכו' הם ביאור ראית רב מהברייתא. אולם בפסחים [קד ב] הובאה רק הברייתא, ובסופה שנינו תיבות אלו, ומשמע שהראיה מתחילה בתיבת "מכלל" וכו'. וכבר כתב הגר"א למחוק תיבות אלו שם.
[15] רש"י ותוס' ביארו שפותחת ב"ברוך", כי אף שהיא אחר ברכה דאורייתא, אינה נחשבת כברכה הסמוכה לחברתה, כיון שלא נתקנה על המזון, אלא היא תקנה בפני עצמה על שניתנו הרוגי ביתר לקבורה [ראה מהרש"א]. ומוכח שאין די בעצם הסמיכות לברכה שלפניה, אלא צריך שתהא מאותו ענין, וכיון שהטוב והמטיב אינה מענין ברהמ"ז, אף שתקנו לאומרה סמוך לה, פותחת בברוך בפני עצמה, וכן מבואר מדברי רש"י כתובות [שם] וראה פרישה [קי ח]. אך הריטב"א ומאירי כתבו שהיה ראוי שלא לפותחה בברוך, כי היא סמוכה לחברתה, אך עשו בה היכר, שהיא מדרבנן ואינה כשאר הברכות שהן מדאורייתא. ורש"י להלן [מט א ד"ה ומ"ד] כתב שפותחת בברוך משום שכולה ענין הודאה, ונחשבת כברכת הפירות והמצוות שהן ברכות קצרות ומשום כך גם אין בה חתימה [וכ"כ תוס' כאן], והיינו כדרכם שהיא ברכה בפני עצמה, ורק מפני שהיא קצרה אין חותמין בה. אך הרשב"א נקט שהיא חלק מבהמ"ז, ולכן כתב שהטעם שלא תקנו לחתום בה בברוך הוא כי לא עשאוה מעולה כברכות דאורייתא שלפניה:
[16] מנידון הגמרא אם "הטוב והמטיב" דאורייתא או לא, משמע ששאר הברכות ודאי דאורייתא הן, וראה לעיל [טז א] שלדעת תוס' [ד"ה וחותם] יש בברהמ"ז שלש ברכות נפרדות מהתורה, וראה בהערה 8 שהמג"א [קצד ג] הוכיח כך מתוס' בסוגיין. אך הב"י [קצא] כתב שלדעת הרמב"ם [ברכות ב ב] אין מנין הברכות מדאורייתא, והסיק שרק חיוב ברכת הזן הוא מהתורה, ואילו המקור לשאר הברכות הוא אסמכתא בעלמא, והמג"א [שם סק"א] העלה מדברי רש"י שיכול להזכיר שלשת ענייני הברכות בברכה אחת, ורק רבנן תקנו שיחתום על כל אחת בנפרד. וראה להלן [מח ב הערה 33].
[17] ביארנו כפשוטו, אך רבינו יונה כתב שעל ברכה שבכל יום לא היה צריך להשמיענו, ובהכרח שכוונת ת"ק שעליו לכפול ולומר "המלך הטוב והמטיב" גם בהוספת ברכת האבלים שבסמוך, כי "צריך לתת שבח לבורא על הצרה שבאה עליו", וראה הערה 19.
[18] נוסח ברכה זו נקבע בין לאבל שמזמן ובין לאחרים המזמנים אצלו, [משנה ברורה קפט ו, וראה דברי סופרים אבלות שעט עמק דבר ב]. ודעת תוס' בכתובות [ח ב] ומהר"ם מרוטנבורג [שמחות קמ] שאינה נאמרת אלא כשיש שם עשרה [אף שלא אכלו, כי לכתחילה אין אוכלים יחד, ראה חכמת שלמה יו"ד שם], ואילו הרמב"ן [בתורת האדם] שאומרה גם ביחידות, וכן פסק השו"ע [יו"ד שעט ד]. ובבאר הגולה [שם] כתב שלא ראה שנוהגים להוסיף ברכת אבלים בבהמ"ז, ונראה שסמכו על תוס' בכתובות שאינה אלא בעשרה, ומשמע שרק יחיד אינו אומרה.
[19] תוס' [ד"ה מר] כתבו שאומר "האל הטוב וכו"', וכתב הב"י [קפט] שאינו אומר ג' הטבות וג' גמולות, כי עיקר הברכה היא רק "הטוב והמטיב", ולכן נקט בשו"ע [יו"ד שעט א] את הנוסח שהבאנו בפנים. אך דעת הב"ח [או"ח שם ויו"ד תג] שאומר ג' הטבות לפני ההוספה וג' גמולות אחריה, וכן דעת הש"ך [שעט סק"א], אלא שהוסיף כי אף שכבר אמר "המלך הטוב והמטיב" כופל ואומר בהוספתו "המלך החי הטוב והמטיב", ומקורו מרבינו יונה [מובא בהערה 17].
[20] גירסת רבינו יונה "לוקח נפשות במשפט", והביא שבה"ג כתב שלא לומר תיבות אלו, שהרי אמרו [שבת נה ב] "יש מיתה בלא חטא, שנאמר יש נספה בלא משפט". ותמה, שהרי בגמרא נזכר לאומרו, ובודאי ה' יודע למה עושה כן.
[21] הרמ"א [יו"ד שעט] גרס "במשפט", והב"ח [יו"ד תג] גרס "כל דבריו משפט".
[22] כך פירש רש"י [ד"ה חוזר], וכדרכו, שלדעת רב ששת היחיד אינו חייב בברכת הזן, אלא באופן שאכל בשלשה. וביאר בראש יוסף שאינו יוצא בברכת הזן ששמע מהמזמן, כי שמעה באמצע סעודתו, ולא התכוון לצאת ידי חובה.
[23] כך פירש רש"י [ד"ה למקום], וכדרכו הנ"ל, וביאר הראש יוסף שרבנן סברו כי אע"פ שבתחילה אכל בשלשה, והתחייב בברכת הזן, כבר יצא ידי חובתו בשמיעה מהמזמן, ואילו על מה שאכל שוב, אינו מתחייב בברכת הזן, כדעת רב ששת בכל האוכל ביחידות, ולכן מתחיל ממקום שפסק. ותוס' נקטו שודאי חייב בברכת הזן גם על מה שחזר ואכל, ולכן ביארו שהנידון נסוב על מה שאמרו שהמזמן אומר "נברך" והמסובים עונים "ברוך שאכלנו", ודעת אביי שהמברך חוזר ואומר "נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו" [וביאר רבינו יונה שבתחלה מצווה לברך, ובחזרתו כולל עצמו עמהם, ונמצא שאחר שענו אומר "הנה אנו מברכין"], ורבנן סברו שאומר "ברוך שאכלנו". ובשם הר"מ מאיברא הביאו שהנדון באחד שיצא לשוק וקורין לו לענות עמהם, ונחלקו כשיבא אותו אחד לברך מהיכן יתחיל, אם מ"הזן" או מ"נודה לך", וכן הביא הרשב"א בשם הראב"ד, ותמה כיצד מברך ברכה אחת והולך למלאכתו וחוזר לברכה שניה. וראה רמב"ן [במלחמות ה']. כתב שאין לפרש שהנידון על מי ששמע מקצת בהמ"ז ויצא לשוק,
[24] הטור [ר] דן לדעת רש"י שיחיד המפסיק לשנים, כששב לברך מתחיל ב"נודה לך", מה דין שלשה שהפסיקו לשבעה לברך בהזכרת השם. והשיבו אביו הרא"ש שיתחילו זימון מתחילתו ב"נברך", כי לא הצטרפו אלא כדי להזכיר השם, ומיד רשאין לאכול, ולא ממתינים לסיום "הזן" כאחד העונה לשנים. וביאר הב"י בשני אופנים: א. כדעת רש"י שיחיד אינו מברך הזן, ולכן כשמברכין אותה בזימון צריך לשמעה כדי להצטרף, אך שלשה שחייבים בפני עצמם ב"הזן", כל צירופם לעשרה הוא רק להזכיר את השם. ב. שהמצטרף לזימון צריך להמתין לברכה אחת כדי שיהא ניכר שמזמנים עליו, ולכן אחד העונה לשנים ממתין לסיום "הזן" כי "נברך" אינו ברכה, אך הזכרת השם נקראת ברכה, ואחריה אין צריך להמתין [והעיר הצל"ח שאם כן היה אפשר לבאר בברייתא שמצינו "שלש וארבע ברכות" בעשרה, שבהזכרת השם הזימון עצמו נחשב ברכה]. ומדבריו עולה שברכת הזן אינה חלק מהזימון, ולכן נקט [קפג] שרק אם אין מברכין עם המזמן צריך להמתין, אך אם מברכין עמו יחד אין צריך. אך המג"א [שם יב] כתב שאף אם מברכין עמו יחד צריך להמתין עד סוף הזן, ומשמע שנקט שהחיוב לשמוע ברכת "הזן" הוא משום שהיא חלק מהזימון, ואם כן אין חילוק בין שלשה לעשרה, וגם שלשה ישמעו עד הזן [וראה שם ס"ק ד וחיי אדם מח יד ומ"ב קצג יז ובשעה"צ]. אכן המג"א עצמו [ר ג] הביא את דברי הרא"ש, ותמוה שהרי ברכת הזן היא חלק מהזימון [וכעי"ז תמה החזו"א לא ב עי"ש]. ובהכרח שגם הרא"ש סובר ש"הזן" היא חלק מהזימון, ומה שכתב שלא ימתינו ל"הזן" הוא רק כשהצטרפו שלשה, שהם חייבים בזימון בפני עצמם, ואין חיובם נפקע בצירופם, ולכן אינם חייבים לקיים את חיובם בעת צירופם, אלא יברכו אחר אכילתם, אך שנים שהצטרפו לעשרה, אף שהזכירו את השם, צריכים לשמוע עד הזן.
[25] פירש רש"י שאין לקבוע את מקום השני למרגלות הגדול לצורך נוחיותו של הגדול בשיחה עמו, כי כבודו של השני עדיף מטרחתו. וראה בלחם משנה [ברכות ז א] שכתב שאין מסדרים את השני למרגלות הגדול ואת השלישי למרגלות השני, כי באופן זה נמצא שהשני יושב במקום האמצעי, והוא המקום הנכבד ששמור לגדול שבין המסובים. ובראש יסף כתב שהגדול מעדיף לדבר עם השלישי, ואינו רוצה לטרוח כל כך עם השני.
[26] הטור [קסו] הביא שהרא"ש היה נוטל ידיו אחרון, וביאר הט"ז [קסה ג] שסבר כי רק בזמן הגמרא היה נוטל ראשון כי היה שלחן נפרד לפני כל אחד והיה אוכל מיד, אך כיום אין כבודו שיטול וימתין לכל המסובין, ובפרישה כתב שעשה כן כדי שלא לבא לידי הפסק ודיבור. ובמשנה ברורה [קסה ה] כתב שרק אם מוציא את המסובין ברכת המוציא, נוטל אחרון, אך בסעודות גדולות שכל אחד מתחיל את הסעודה בפני עצמו, וגם יש חשש להפסק בשהיה, יטול תחילה ויתחיל לאכול.
[27] הראש יוסף דן אם הכוונה רק לגדול שבוצע על הפת, או אפילו אם אינו בוצע, וראה מחלוקת הראשונים [בהערה 29] לגבי קדימה במים אחרונים, ולהרמב"ם תמיד הגדול נוטל ראשון, ואילו להראב"ד שהקדימו את המברך כדי שייעיין בברכה, היינו רק בבהמ"ז שהיא ארוכה, אך בברכת המוציא הבוצע קודם מפני כבוד הברכה.
[28] כך פירש רש"י [ד"ה מתחילין]. אך הרמב"ם [ברכות ז א] לא הזכיר שדין זה הוא באופן שמביאין מיד שלחן לפניו, והעלה מכך הכסף משנה [שם] שסבר כי כיון שבברייתא שהביא רב ששת שנינו "מתחילין מן הראשון" סתם, ומשמע שאפילו אם לא הביאו לפניו שלחן, ואף שרב ששת עצמו תמה על כך בפני ריש גלותא, האמת היא שאין בכך פחיתות לגדול.
[29] כתבו הרשב"א ורבינו יונה שהקדימה במים אחרונים אינה משום כבוד לגדול, שהרי אמרו בסמוך שאין מכבדין בידים מזוהמות, אלא מפני שהנוטל ראשון הוא המברך, ממילא צריך להקדימו במים אחרונים, אך שאר הנוטלים לא יכבדו זה את זה להקדים ליטול אלא יטלו כסדר ישיבתם, וכן דעת רש"י [ד"ה למקום, הנוטל, וראה מז א הערה 1]. עוד כתבו הראב"ד [ברכות ז יב] והרשב"א שתקנו להקדימו לארבעה אנשים כדי שיעיין בברכה קודם שיזמן, ושיערו שבזמן נטילה של ד' אנשים יכול לעיין בד' ברכות, ולא נתנו לו יותר כדי שתהיה הנטילה סמוכה לברכה [ומשמע מדבריו שהתכיפה במים אחרונים אינה כמים ראשונים, שבהן השיעור הוא כדי מהלך כב אמה, וראה באר שבע סוטה לט א ותורת חיים קפו ג]. והכסף משנה העלה מדברי הרמב"ם [שם] שביאר כי בזמן הגמרא שהיו נוטלין את השלחן מלפניו, היה הגדול נוטל אחרון [או לפני ארבעה אחרונים], ולכן פסק שבזמננו שהשלחן לפניו, הגדול נוטל תחילה כדי שלא ישב וידיו מזוהמות. ומדבריו משמע שהטעם שמתחילין בגדול הוא מפני כבודו.
[30] תוס' להלן [מז א ד"ה והלכתא] העלו מכך שהגדול יכול לתת רשות לקטן לברך, שהרי רב היה גדול מרבי חייא, ובכל זאת כבדו, וביאר במאמר מרדכי [רא] שהכיבוד לברך תלוי בדעת בעה"ב שרוצה שיברכוהו, וראה מג"א [שם א] שיכול לתת גם לאחר שאינו אורח. ואילו הרא"ש הוכיח מכאן שהאורח מברך אפילו אם בעה"ב גדול ממנו, שהרי רבי היה רבו של רב, וראה בביאור הגר"א [רא א] ובה"ל [שם ד"ה ואם בעה"ב]. ובערוך השלחן הוכיח מדברי תוס' שהגדול אינו נחשב כ"מי שנתנו לו כוס של ברכה", שהרי אסור לסרב לה, אלא כשרוצה ליתנה לאחר הרי הוא מוחל מעיקרא על כיבודו. ובספר פירות תאנה דחה, שהרי מבואר להלן [נה א] כי הטעם שאסור לסרב הוא מפני שמברך לבעה"ב ובזכות זה ה' מברכו, אך רבי שהיה הוא עצמו בעה"ב, אין לו חשש זה. אכן, כיון שתוס' הוכיחו מכאן שכל גדול יכול למחול, בהכרח שאינו מדין בעה"ב שאינו מברך, אלא משום שמוחל על כיבודו.
[31] על פי הראב"ד והרשב"א בהערה 29.
[32] רבינו יונה הביא שני ביאורים: א. בדרך שבתוך העיר, אין מכבדין זה את זה כדי שלא להפריע לתנועת העוברים ושבים. ב. בדרך מעיר לעיר, אין זה דרך ארץ להתעכב כדי לכבד זה את זה. והוכיח [מסוגיא בשבת נא ב שאמוראים כבדו זה לזה בדרך] דהיינו רק אם לא נועדו תחילה ללכת יחדיו, וביאר בראש יוסף כי אז אין חוששין לכבודם כי רוצים להגיע מהרה למחוז חפצם, אך בעיר אפילו לא נועדו, מכבדין, כי אין מקפידים על עיכוב. [ואילו לביאור א, בדרך מעיר לעיר, אם נועדו, מכבדין, ובעיר אפילו נועדו לא מכבדין, כדי שלא להפריע].
[33] ע"פ רבינו יונה.
ברכה אחרונה של מזון ר"ל הטוב והמטיב שמברכים אותה בבית האבל מוסיפים בה דברים והוא שאומר המלך החי הטוב והמטיב דיין האמת שופט בצדק ולוקח במשפט שליט בעולמו לעשות כרצונו ובכל אנחנו חייבים להודות לו ולברכו הוא ברחמיו יגדור פרצותינו ופרצות עמו בית ישראל ואעפ"כ אין חותמין בה ובתלמוד המערב אמרו אין אומר המלך החי אלא בבית האבל:
אע"פ שאמרו תכף לנטילת ידים ברכה יראה מסוגיא זו שלא בתכיפה גמורה אלא כל שאין ביניהם שיעור אלא בכדי נטילת ארבעה תכיפה היא, ולעיקר השמועה אע"פ שלענין פסק אין לנו בה דין ודברים, לענין ביאור מיהא כך הוא פירושה:
אמר ליה ריש גלותא לרב זביד [הג"ה בגמ' איתא א"ל ר"ג לרב ששת] אע"ג דרבנן קשישי אתון כלומר ויודעים בטיב מנהג, בצרכי סעודה מיהא פרסאי בקיאי מינייכו כלומר ואני נוהג כמותם, בזמן שהם שתי מטות וכו' פי' דרכם היה להסב באכילתם במטה שעל הקרקע לפני כל אחד ואחד ובהסבת שמאל ובזמן שהם שנים גדול מיסב בראש ושני לו למטה הימנו ראש השני סמוכים לרגליו של ראשון, ובזמן שהם ג' מיסב גדול באמצע ושני לו בראש למעלה הימנו ופושט את רגליו כנגד הארץ שלא לפשטם כנגד ראשו של גדול, ושלישי יושב למטה הימנו ראשו לרגלי הגדול ונמצא גדול באמצע והשנים נוח להם לשמשו ביחד, ועל זו שאלו רב זביד היאך היה הוא נוהג כן שהרי דרכו של גדול לדבר עם השני לו והרי אין נוח לו לדבר עמו אלא אם כן זוקף ראשו כנגדו והוא שאמר אי בעי לאשתעויי מיתריץ ויתיב כלומר מתקן עצמו להיות דבורו עמו נוח לו, ותירץ לו דבמחוג משתעי, ר"ל ברמיזת אצבעות, וחזר לו הנשיא לסדרו ואמר מים ראשונים מתחילים מן הגדול, ואף על זו שאלו והרי ודאי אינו מיסב עד שיטלו כלם והאיך ראוי להיות גדול יושב וצריך לשמור ידיו עד שיטלו כלם, ותירץ דלאלתר מנחי פתורא קמיה ומכיון שהסב אין ידיו צריכות שמירה, ואע"פ שאינו אוכל שמ"מ כל שהוא בשלחן לבו לאכילה, ומ"מ ראוי לעיין היאך הקשה לו בזו והרי בבריתא שלנו נאמרה כן כמו שיתבאר בסמוך, פירשו בה דלדידן משום דגדול בוצע והנטילה אות לבציעה וראוי שיטול תחילה להיות לאות לו על הבציעה אבל פרסיים שאין להם בציעה למה ואע"פ שרב זביד לא על הפרסיים היה מקשה אלא על שהיה הוא נוהג כמותם כך פירושו אם לשבח המנהג אתה נוהג כמותם אין כאן שבח, ואם מתורת בציעה אם כן לא מסדר מנהגם את עושה כן, ותירץ לו שמתורת מנהגם היה עושה ואע"פ שלא היה הוא בוצע אלא שמניח מקומו לאחר ומשום דלאלתר יהבי תכא קמיה, וחזר לסידרו לומר מים אחרונים מתחילים מן הקטן, ואף בזו שאלו וודאי אין מים אחרונים אלא עד שיסלקו את השלחן וישב גדול וידיו מזוהמות עד שנוטלים כלם את ידיהם, ותירץ לו דלא מסלקי תכא עד דמשו ידיהו ואין מפסיק באכילה אלא מי שנטל, ואמר ליה רב זביד שהברייתא שלנו מסדרת לנו סדר אחר והוא שאף בג' שני לו למטה הימנו ושלישי למטה מן השני ונמצאו שניהם למטה ויכול לדבר עם שניהם בלא טורח, ויש גורסים שני לו למטה והשלישי למעלה כדי שידבר עם השני לו להדיא והשלישי שלמעלה ישמש:
מים ראשונים מתחילים מן הגדול ומותרת בציעה כמו שכתבנו, אחרונים בזמן שהם ה' מתחילים מן הגדול ולא גדול ממש אלא כל שנתנו לו מקום לברך אלא שמאחר שהברכה ראויה לגדול אלא אם כן נתן רשות לברך הוא סותמה בגדול ומ"מ עיקר הענין לכבוד הברכה שיהא נותן בה לב בעוד שהאחרים נוטלים ושערו בנתינת לב עליה שיעור נטילת ד' ולפיכך אם היו יותר מד' עד כמה מתחילים מן הקטן עד שיגיעו לה' וחוזרים ומתחילים מן הגדול ר"ל שמנוהו לברכה, והוא שאמרו למקום שמים אחרונים חוזרים שם ברכה כלומר שחוזרים ליטול ראשון לחמשה, והוא שאמרו הנוטל ידיו באחרונה הוא מזומן לברכה ור"ל תחלה לאותם ה', ומ"מ אתה למד ממנה דרך סלסול וכבוד הגדולים בסעודה הן לסדר היטב הן להקדמת הנטילה ושאר מיני כבוד לפי מנהג העם ולפי מנהג המקום, ושמא תאמר למה שאמרו בזמן שהם ק' מתחילין מן הקטן הרי הוא יושב וידיו מזוהמות עד שיטלו כלן, אין זו קושיא דלדידן משום ברכה הוא וכדי שתהא נטילתו קרובה לברכה עד שיגיע לחמשה כדי ליתן מתוך נטילתם לב לברכה ושהיא קרויה בכך תיכף לנטילה סעודה, אבל לפרסיים שאין להם ברכה למה וזה מנהג הנשיא משום ברכה לא היה לו לבא בה מתורת פרסיים מנהג כדרך שביארנו במים ראשונים:
אע"פ שראוי לאדם לכבד הבריות יש מקומות שאין חיוב לכבדם בהם ואין בכבוד שבהם שום סלסול ולא שום מוסר, והוא שאמרו שאין מכבדים בדרכים ועיקר פירושה אף בתוך העיר מפני שאין לדבר סוף ויהא יומו קצר למלאכה, וכן שמעכב בני רשות הרבים למלאכתם, וגדולי הרבנים פרשוה בהולכי דרכים בעיר מכבדין, ואין נראה כן מדקאמר דוקא בפתח הראוי למזוזה אלא בין בעיר בין בדרך, ומה שאמר במסכת שבת פרק במה בהמה [נ"א ע"ב] חמור שעסקיו רעים כגון זה מהו לצאת בפרומביא דמשמע שצריך הוא לפייסו, מ"מ כל שאפשר לפייס מפייס, ולא בגשרים מפני הסכנה, ולא בידים מזוהמות שמא מתוך שמפציר בכבודו שוכח הוא את זוהמתו ואוחז בכנף מעילו, ויש מפרשים דבר זה בנטילת מים אחרונים אלא שיהו נוטלים בערבוביא אחר שנטל המברך מפני סכנת מלח סדומית, וכן פרשוה גדולי המפרשים שאינו משמש את הגדול בידים מזוהמות וכן אין מכבדין בפתח בית המרחץ ובית הכסא אלא בפתח הראוי למזוזה:
ויש מהן חותם בברוך ואין פותח בברוך. כגון ברכה הסמוכה לחברתה. ופרשב"ם משום דפטרתה הראשונה שנפתחה בברוך, ור"ת פי' דחתימת הראשונה הויא פתיחה לברכה הסמוכה לה, וקשה לפי' דהא פריך בירושלמי והרי הבדלה ומשני ר' מפזרן והרי קידוש פי' דסמוכה לבורא פרי הגפן ופותח בברוך שניא [היא שאם היה אוכל מבעוד יום ומשכה סעודתו עד שקדש אינו אומר בורא פרי הגפן אלמא משמע אע"ג שברכה שלפניה אינה חותמת בברוך מיקריא ברכה השניה ברכה הסמוכה לחברתה אלמא פתיחת הראשונה [פוטרת] לסמוכה לה, ותימא אלהי נשמה אמאי אינה פותחת בברוך הא אינה סמוכה לברכה אחרת דאמרינן לקמן בפ' הרואה [דף ס':] כי מיתער משנתיה אומר אלהי נשמה, וי"ל דאינה תפלה אלא שבח והודאה בעלמא לכך אינה פותחת בברוך ומן הדין לא היה אפילו לחתום בברוך אלא משום שיש בה אריכות דברים חתמינן בה בברוך לשבח ולהודות לשמו על החסד שעושה עמנו בכל יום מעין תחיית המתים כדאמרי' [דף נ"ז:] שינה א' מס' ממיתה וכן אתה הוא עד שלא נברא העולם אינה אלא ייחוד ליחד שם הקב"ה שהוא א' מראש ועד סוף ובכל העולמות ומתוך שיש אריכות דברים בה חותמים בה בברוך וכן תפלת הדרך אינה פותחת בברוך משום שאינה אלא תפלה בעלמא שמתפלל שהקב"ה יוליכנו לשלום ואינה לא כברכת כהנים ולא כברכה שתקנו ע"ש המאורע אלא כאדם שמבקש רחמים לפני המקום שישמרנו בדרך שהולך בה ומתוך שיש בה אריכות דברים חותמים בה בברוך, והראב"ד פי' שאלהי נשמה שאינה פותחת בברוך לפי שסמוכה היא לברכת השינה שמברך כשהולך לישן המפיל חבלי שינה וכי מיתער אומר אלהי נשמה ושינה לא הוי הפסק ויהי רצון שתרגילנו בתורתך אמאי לא פותחת בברוך והלא אין ברכה הסמוכה לה שאותם ברכות קטנות שרגילין לומר בבהכ"נ לא הויין סמוכות דכל יחיד מיחייב למימרה בשעתא כדמפ' לק' בפ' הרואה [ס':] (ואע"פ שרגילין לסדרן בבהכ"נ משום הכי לא הויין סמוכות דחייב למימרא בשעתא כדמפ' לק' בפ' הרוא') מידי דהוה אהבדלה דמשום שיש שמפזרין אותן אף מי שמכנסן פותח בהן בברוך, וי"ל שהוא סיום של ברכת המעביר שינה מעיני וי"ל יה"ר יש בה נמי מעין פתיחה סמוך לחתימה ותגמלני חסדים טובים לפי שבערב אדם עיף ויגע והולך לישן ומפקיד נשמתו ביד הקב"ה וגומל עמו חסדים טובים לפי שבבקר מחזירה] כשהיא שלמה ושקטה והיינו דכתיב חדשים לבקרים וכו' לכך יאמר בערב אמת ואמונה לפי שבערב מפקיד נשמתו ביד הקב"ה ובבקר עושה לו חסד של אמת ומחזירה לו, וא"ת ברכת הערב נא למה אינה פותחת בברוך לפר"ת שפי' דחתימת הראשונה היא פתיחת השניה וזו שלפניה אינה חותמת בברוך. וי"ל שהוא סיום ברכה של אשר קדשנו והא דאמרינן (בברכות) [י"א:] גבי הערב נא הילכך נימרינהו לכולהו פי' לעסוק בדברי תורה והערב נא ואשר בחר בנו, ר"ת גריס נימרינהו לתרווייהו דהערב נא הוא סיום של ברכת לעסוק בדברי תורה, וא"ת אשר בחר בנו למה פותחת בברוך והלא היא סמוכה לחברתה, וי"ל משום שהקורא בתורה אינו מברך כי אם אותה בלבד, וישתבח שאינה פותחת [בברוך] לפי שהיא סמוכה לברוך שאמר והפסוקים שבנתיים לא הוי הפסק וכן אמת ויציב הויא סמוכה לברכה שלפני ק"ש דק"ש לא הוי הפסק וכן יהללוך ברכה שלאחר ההלל סמוכה היא לברכה שלפני ההלל וכן יראו עינינו סמוכה להשכיבנו דפסוקים לא הוי הפסק הילכך [אין] להפסיק ולברך בין ברוך שאמר לישתבח, וא"ת אמאי ברכה שלאחר קריאת התורה פותחת בברוך כיון שפסוקים לא הוי הפסק, וי"ל דכי אמרינן דפסוקים לא הוי הפסק ה"מ פסוקים הקבועים תמיד ככל הני דאמרינן אבל בקריאת התורה הוי הפסק אי נמי משום דבימיהם לא היו מברכין אלא ראשון ואחרון הילכך צריך לפתוח האחרון בברוך כיון שהוא אחר קריאת הספר נראה שהיא כתחלת מעשה, ולהאי טעמא ניחא נמי בברכה שאחר קריאת המגילה וברכה שלאחר הפטרה צור כל העולמים. ומה שרגילין להפסיק לכשמגיעין עד שכל דבריו אמת וצדק ואח"כ מתחיל נאמן אתה הוא ה' אלהינו לאו משום דשתי ברכות הם דא"כ הוה ליה לראשונה לחתום בברוך אלא הכל ברכה אחת היא ומה שמפסיקין בה משום דאמרינן במס' סופרים שהיו רגילין הכל לומר שם דברי שבח ותדע דברכה אחת הוא שהרי תקנו למפטיר שבע ברכות כנגד ז' שקראו בתורה ג' לפני הפטרה וארבע לאחר הפטרה ואי חשבת להו בתרתי הוו להו שמנה, ושבע ברכות של נשואין שהשלש ראשונות פותחות בברוך פר"ת ששתים הראשונות קצרות הם ואם לא היו פותחות בברוך היה הכל נראה ברכה אחת, וקשה מן הירושלמי לפירושו דפריך מהבדלה וקידוש הסמוכות ולא הוה להו לפתוח בברוך אע"ג דקצרות הם, ורש"י פי' בהם טעם בכתובות משום דשהכל ברא לכבודו היה ראוי לומר מיד על אסיפת העם אלא מאחר שיש בו כוס קבעוהו על הכוס הילכך יוצר האדם לא הוי סמוכה וברכת אשר יצר נמי לא הויא סמוכה משום דאיכא מ"ד התם דלא אמרינן אלא חדא יצירה ואפילו למ"ד תרתי חדא כנגד יצירה וחדא כנגד מחשבה ותרתי מילי נינהו ולא מיקרי סמוכה ושוש תשיש ושמח תשמח סמוכות הן ולכך אינן פותחות בברוך ואשר ברא פותחת בברוך שמברכין אותה לבדה כשאין שם פנים חדשו' ומיהו קשה ברכה אחרונ' של הלל למה אין פותחין בה בברוך בליל פסח כיון שאין ברכה לפניה שאפילו אם בירך על ההלל לפני הסעודה הרי הסעודה מפסקת, וריצב"א היה מברך על ההלל שני פעמים אחת לפני הסעודה ואחת לאחר הסעודה והביא ראיה מירושלמי דפרקין גבי ההיא דכל הברכות פותחות בברוך חוץ מהברכה הסמוכה לחברתה דפריך והרי גאולה פי' ברכת אשר גאלנו דסמוכה לברכת ההלל שלפניה ופותחת בברוך ומשני שניא היא אם שמע הלל בבהכ"נ יצא התיב ר' אליעזר בר יוסי הרי סופה פי' הלל לאחר סעודה שאינו פותח בברוך אע"פ שאינה סמוכה שהרי הסעודה הפסיקה ומשני שתים הם אחת להבא ואחת לשעבר כלומר שתי ברכות מברכין על ההלל אחת לאחר הסעודה ואחת לפני הסעודה, בה"ג כתוב וכן בסדר רב עמרם שאין מברכין בלילי פסחים על הלל לפי שחולקין אותו לפני הסעודה ולאחר הסעודה וה"פ דירושלמי לדעתם והרי גאולה אע"פ שאין ברכה לפניו אין לו לפתוח בברוך שלעולם אין ברכה פותחת בברוך אלא כשהיא תחלת הדבר, וכן מוכח בירושלמי דפריך והרי נברך כלומר למה הזן פותחת בברוך כיון שיש נברך לפניה אלמא אע"פ שאין בנברך לא שם ולא מלכות מיקריא הזן סמוכה לחברתה כיון שאינו התחלת דבר, ומשני אם שמע בבהכ"נ יצא שהיו רגילין לעשות קידוש בבהכ"נ ולומר הגדה והלל להוציא שאינם בקיאין וכשנכנס לביתו אוכל ירקות ומברך אשר גאלנו ושותה כוס שני, והרי סופה כלומר למה חותמת בברוך והלא ברכה קצרה היא כמו ברכת המצות ומשני שתים הם אחת להבא ואחת לשעבר כלומר שיש בה אריכת דברים על הגאולה לשעבר ועל הגאולה לעתיד חותם בה בברוך, וא"ת א"כ יהללוך למה אינה פותחת בברוך כיון שאין ברכה לפניה, וי"ל כיון שכל השנה כשקורין הלל היא סמוכה לברכה שלפניה בליל פסח נמי לא רצו לשנות, ותו פריך בירושלמי והרי הבדלה כלומר נר ובשמים והבדלה סמוכות הן ופותחות בברוך שניא היא דאמר ר' אבא בר זבדא רבי היה מפזרן וחוזר וכוללן על הכוס וכיון שלפעמים מפזרן לא מיקריין סמוכות התיבון והרי נברך שניא היא שאם היו שנים יושבים ואוכלים אין אומר נברך כדפי' לעיל והרי הזן את הכל קשיא, פי' והרי הזן את הכל דלפעמים אינו אומרה כגון שהיו שלשה אוכלין והפסיק אחד לשנים עד נודה לך ואח"כ גומר סעודתו ואמר רב ששת כשגומר סעודתו ומברך מתחיל בנודה לך נמצא שאין ברכה לפניה לפעמים א"כ היה לו להתחיל בברוך מידי דהוה אהבדלה [דלא הוי] סמוכות משום דלפעמים מפזרן, והרי הטוב והמטיב כלומר דסמוכה הוא ולמה פותחת בברוך שניא היא דאמר רב הונא משניתנו הרוגי בתר לקבורה נקבעה הטוב שלא נסרחו והמטיב שניתנו לקבורה והרי קידוש כלומר סמוך הוא לבורא פרי הגפן ולמה פותחת בברוך שניא היא שאם היה יושב ושותה מבעוד יום וקדש עליו [היום] שאינו אומר בורא פרי הגפן והרי סופה א"ר מנא טופס ברכות הוא כך א"ר יודן מטבע קצר פותח בברוך ואינו חותם בברוך מטבע ארוך פותח בברוך] וחותם בברוך, פי' והא סופה דהא כמו ברכת המצות היא ולמה חותמת בברוך ומשני טופס ברכות הוא כך כלומר בשביל שיש בה אריכות דברים לכך מסיימת בברוך:
הטוב והמטיב פותח בברוך ואינו חותם בברוך. תימא בשלמא פותח בברוך ניחא משום דהטוב והמטיב מדרבנן ואינה סמוכה אלא למה אינו חותם בה בברוך והלא ארוכה היא, וי"ל דכל עיקרא לא תקנו אלא הטוב והמטיב אע"פ דאמר רב פפא לקמן בפרקין [דף מ"ט ע"א] שיש בה שני מלכיות מ"מ אינו מזכיר אלא שמותיו של הקב"ה האל אבינו מלכנו אדירנו וכו' ולא דמיא לברכת מגילה שאומר הרב את ריבנו שמסדר שבח להקב"ה, ובתוספתא דברכות תניא אלו ברכות שמקצרין בהן ואין חותמין בהם בברוך ברכת הפירות וברכת המצות וברכת הזימון וברכה אחרונה של ברכת המזון (ומאריך בה):
איתרע ביה מילתא פתח ואמר. וכותיה קיי"ל והכי מברכין בא"י אמ"ה החי הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת שופט בצדק ואמת לוקח נפשות במשפט ושליט בעולמו לעשות בו כרצונו כי כל דרכיו משפט ואנחנו עמו ועבדיו ובכל אנחנו חייבין להודות לו ולברכו גודר פרצות ישראל הוא יגדור פרצה זו מעלינו ומעל האבל הזה לחיים ולשלום הרחמן הוא ימלוך עלינו לעולם ועד, ובה"ג כתב דאין לומר ולוקח במשפט וכן רב אלפס לא כתבו בהלכותיו משום דאמרינן בשבת בפרק במה בהמה [דף נ"ה.] דיש מיתה בלא חטא ויש ייסורין בלא עון מיהו נראה שאין למוחקו בכך וכן עמא דבר:
להיכן הוא חוזר. פרש"י דקאי לאחד דמפסיק לשנים, ורב אלפס פירש להיכן הוא חוזר אותו שאומר נברך שאכלנו משלו רב זביד משמיה דאביי אמר חוזר לראש ואומר נברך שאכלנו משלו פעם אחרת ורבנן אמרי למקום שפסק שאומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו וכן פסק בה"ג, וראיתי כתוב בשם רב האי שאחד המפסיק לשנים צריך [לחזור] ולברך המוציא וכן כתב הראב"ד דכיון שהפסיק יצא מידי ברכה למפרע וצריך ליטול ידיו ולבצוע דהוה ליה כבני חבורה שעקרו רגליהם לצאת לקראת חתן [פסחים דף ק"א ע"ב] שצריך ברכה למפרע וכשחוזרין צריכין ברכה לכתחילה ועוד דכיון שהפסיק אכילתו בברכת המזון [ומיכל] וברוכי בהדי הדדי לא אפשר ואיך יתכן שיאכל באמצע הברכה כי הזימון אחד מן הברכות ואיך יברך ברכה אחת ויאכל ואח"כ ישלים הברכות, ונ"ל דלישנא דמפסיק לשנים לא משמע כדבריהם כי לדבריהם אין כאן הפסק סעודה אלא סעודה אחרת ולא דמי לבני חבורה שעקרו רגליהם דהכא אינו זז ממקומו וגם אינו כמו היסח הדעת ולא דמי למיכל וברוכי בהדי הדדי שהרי אינו מברך אלא מפסיק סעודתו כדי שיזמנו עליו, וכן כתב בה"ג היכא דבעי למיפק חד מינייהו ובעו חברוהי למעבד ליה לפנים משורת הדין פוסקין סעודתייהו ומזמן עליהם עד הזן וגמר איהו ברכה כלה ונפק וחוזרין ואוכלין וגומרין סעודתן ומברכין וכן עמא דבר:
ה"ג בזמן שהם שתי מטות גדול מיסב בראש ושני לו למעלה הימנו. דהיינו כלפי ראשו ולמטה מיקרי נגד מרגלותיו ובדברי רב ששת גרסי' גדול מיסב בראש ושני לו למטה הימנו:
אין מכבדין בדרכים. וא"ת והא אמרינן בשבת בפ' במה בהמה [דף נ"א:] לוי ורב הונא בר חייא הוו קאזלי באורחא קדמיה חמריה דרב הונא לחמריה דלוי בעי וכו' אלמא משמע שצריך לכבד בדרכים, ואמרינן נמי פ' אמר להם הממונה [דף ל"ז.] וכן מצינו בשלשה מלאכים שבאו אצל אברהם מיכאל באמצע וגבריאל בימינו רפאל בשמאלו, וי"ל אם מתחלה נועדו ללכת יחדיו אז מכבדין אף בדרכים אבל אם לא נתחברו יחד אלא פגעו זה בזה ואירע להם דרך למקום אחד אין מכבדין:
217ימים לסיום הש״ס