ברכות מו ע"ב

ברכות מו ע"ב - Steinsaltz

and there are among these blessings that one who recites it concludes reciting it with: Blessed, but does not begin reciting it with: Blessed. The blessing: Who is good and does good, one who recites it begins to recite it with: Blessed, but does not conclude reciting it with: Blessed. This proves by inference that it is an independent blessing.

And Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Know that the blessing: Who is good and does good, is not required by Torah law, as it is eliminated in the house of the mourner, as it was taught in a baraita according to the opinion of Rabbi Akiva: What do they say in the house of the mourner? Blessed…Who is good and does good. Rabbi Akiva says: Blessed…the true Judge.

The first opinion in the baraita is challenged: Who is good and does good, yes, it is recited in the house of the mourner, the true Judge, no, it is not recited? Rather, say: Who is good and does good, is recited as well.

The Gemara recounts: Mar Zutra happened to come to Rav Ashi’s home when an incident of mourning befell Rav Ashi. Mar Zutra began a combined blessing and recited:
Who is good and does good,
God of truth, the true Judge,
Who judges with righteousness, takes away with justice,
and is the ruler of His world to do in it as He wills,
as all His ways are just,
that all is His and we are His people and His servants,
and in everything we are obligated to thank Him and bless Him,
Who repairs the breaches in Israel,
He will repair this breach in Israel for life.
Mar Zutra included both: Who is good and does good, as well as mourning and acceptance of divine justice.

Returning to the original topic, it was mentioned above that one interrupts his meal to form a zimmun with two others who finished eating. The question is raised: To where does he return when he finishes his own meal and must begin to recite his own Grace after Meals? Rav Zevid in the name of Abaye said: He returns to the beginning and recites the entire Grace after Meals. And the Rabbis say: He returns to the place that he stopped. And the halakha is: He returns to the place that he stopped, i.e., to the beginning of the second blessing.

On the topic of meals, the Gemara relates the following: The Exilarch said to Rav Sheshet: Although you are elderly Sages, the Persians are more expert than you with regard to the required etiquette at meals. The Persian custom is that when there are two divans on which they would recline, the greater of the two people reclines first and the person second to him in importance reclines on the divan above him, alongside his head. When there are three divans, the greatest of the three reclines on the middle divan, the one second to him in importance reclines on the divan above him, and the one third to him in importance reclines on the divan below the greatest of the three.

Rav Sheshet said to the Exilarch that the custom is flawed. If the greater wishes to speak with the one second to him in importance who is reclining above his head, he must straighten up and sit and only then will he be able to speak to him. The Exilarch answered: The Persians are different, as they signal and communicate with hand gestures, especially during mealtimes, so there is no need to sit up.

Rav Sheshet asked the Exilarch about the Persian practice with regard to the first waters. When washing hands before the meal, from where do they begin? The Exilarch said to him: They begin from the greatest.

Rav Sheshet asked: If that is so, should the greatest person present sit and keep his hands clean and wait until everyone has washed so that they may all be served? The Exilarch said to him: They bring him his table [takka] immediately, as the custom was that each person ate at his own private table, and they brought the table before the greatest person present immediately after he washed so that he need not wait for the others.

Rav Sheshet asked the Exilarch about the Persian practice with regard to the final waters. When washing hands after the meal, from where do they begin? The Exilarch said to him: They begin with the least significant of the attendees.

Rav Sheshet said: If so, should the greatest person present sit with dirty hands until everyone washes his hands? The Exilarch said to him: They do not remove the table from before him until the water reaches him; he can continue eating while the others are washing.

Rav Sheshet said: In terms of conduct at a meal, I know a baraita, as it was taught: What is the order of reclining? When there are two divans on which they would recline, the greater of the two people reclines first, and the person second to him in importance reclines on the divan below him. When there are three divans, the greatest of the three reclines first, on the middle divan, the one second to him in importance reclines on the divan above him, and the one third to him in importance reclines on the divan below the greatest of the three. The first waters before the meal, they begin with the greatest person present. The final waters; when they are five people, they begin with the greatest person present. When they are more than that, even one hundred, they begin the final waters with the least significant of the attendees until they reach the five greatest present, at which point they return and begin with the greatest present. And to the place that the final waters return the blessing also reverts, and the greatest present, the first among the final five to wash his hands, recites Grace after Meals.

This baraita supports the opinion of Rav, as Rabbi Ḥiyya bar Ashi said that Rav said: Whoever washes his hands first at the end of the meal is designated to recite the blessing of Grace after Meals.

Similarly, the Gemara relates: Rav and Rabbi Ḥiyya were seated at a meal before Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Yehuda HaNasi said to Rav: Stand, wash your hands. Rabbi Ḥiyya saw that Rav was trembling in fear that perhaps he had conducted himself improperly during the meal and therefore had to wash his hands. Rabbi Ḥiyya said to him: Son of noblemen, he is saying to you to review Grace after Meals, as the first to wash his hands after the meal is honored with leading the blessing.

The Gemara continues to discuss the topic of washing after a meal. The Sages taught: Although it is customary to defer to greater people, nevertheless, one shows deference neither on roads nor on bridges,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מו - ב

ויש מהן שחותם בהן ב"ברוך" ואין פותח ב"ברוך", כגון ברכה הסמוכה לחברתה, שסומך על "ברוך" שפתח בו את הברכה שקדמה לה ^[13].

ומכאן הוכיח רב, ^[14] כיון שבברכת "הטוב והמטיב" פותח ב"ברוך" ואין חותם ב"ברוך", מכלל זה אתה למד דברכה בפני עצמה היא, ^[15] ואינה מכלל ברכת המזון שהיא מדאורייתא. ^[16]

ואמר רב נחמן בר יצחק: תדע ד"הטוב והמטיב" לאו דאורייתא, שהרי עוקרין אותה בבית האבל, ואומרים ברכה אחרת תחתיה.

כדתניא: מה הם אומרים בברכת המזון בבית האבל? - תנא קמא אומר שמברכים כרגיל "ברוך הטוב והמטיב", ^[17] ואילו רבי עקיבא אומר שאינה נאמרת, אלא אומרים תחתיה "ברוך דיין האמת", ובהכרח שרק רבנן תקנוה, כי אילו חיובה מדאורייתא לא היתה נעקרת.

ותמהה הגמרא על דברי תנא קמא: וכי "הטוב והמטיב", אין, [אומרים] ואילו "דיין אמת" לא אומרים, והרי בבית האבל אי אפשר להודות על הטובה בלא להזכיר את הדין, אלא אימא "אף הטוב והמטיב", ועל כך נחלק רבי עקיבא ואמר שבבית האבל אין אומרים כלל "הטוב והמטיב.

מר זוטרא איקלע לבי רב אשי, איתרע ביה מלתא, נפטר אחד ממשפחת רב אשי, פתח מר זוטרא ^[18] בברכה הרבעית בברכת המזון ובריך כך "ברוך אתה ה' ... האל אבינו מלכנו בוראינו קדושנו קדוש יעקב המלך ^[19] הטוב והמטיב, אל אמת, דיין אמת, שופט בצדק, לוקח במשפט, ^[20] ושליט בעולמו לעשות בו כרצונו, כי כל דרכיו משפט, ^[21] שהכל שלו, ואנחנו עמו ועבדיו, ובכל אנחנו חייבים להודות לו ולברכו, גודר פרצות בישראל הוא יגדור את הפרצה הזאת בישראל לחיים".

דנה הגמרא: אחד שהפסיק לצורך שנים שרוצים לזמן, והמתין עד שסיימו ברכת הזן [כדעת רב ששת], ואחר כך סיים סעודתו ורוצה לברך, להיכן [לאיזה ברכה] הוא חוזר? -

רב זביד משמיה דאביי אמר, חוזר לראש, ומתחיל מתחילת ברכת המזון, כי כבר התחייב בברכת הזן כאשר סעד בשלשה, ^[22] ורבנן אמרי, שחוזר רק למקום שפסק, והיינו שמברך רק מ"נודה לך" ואילך. ^[23]

ומסקנת הגמרא: והלכתא חוזר למקום שפסק. ^[24] אמר ליה ריש גלותא לרב ששת: אף על גב דרבנן קשישי אתון, פרסאי בצרכי סעודה בקיאי מינייכו, שהרי כך הוא מנהגם: בזמן שהן מסובין על שתי מטות, הגדול שבמסובים מסב על מטתו בראש [ראשון], ושני לו מעמידים את מטתו למעלה הימנו [לצד ראשו של הגדול]. ובזמן שהם שלש מטות, גדול מסב באמצע, שני לו למעלה הימנו, שלישי לו מעמידים את מטתו למטה הימנו [לצד רגליו של הגדול].

אמר ליה רב ששת: והרי בסידור באופן זה נמצא כי בעי הגדול אשתעויי בהדיה לדבר עם השני לו, צריך למתריץ תרוצי ויתיב [להזדקף מהסבתו ולהתיישב] ומשתעי בהדיה, שהרי השני מיסב לצד ראשו, ועדיף שיסב למרגלותיו, ויוכל השני לשמעו כשהוא מוטה כלפיו?

אמר ליה ריש גלותא: שאני פרסאי דמחוי ליה במחוג. מנהגם לשוחח בסימני רמזים שעושים באצבעותיהם, ואין השני צריך לראות את פני הגדול בדברו עמו.

שאל רב ששת את ריש גלותא על מנהגי הפרסיים: מים ראשונים שלפני הסעודה, מהיכן מתחילין מי מהמסובים נוטל ראשון?

אמר ליה, מתחילים מן הגדול.

תמה רב ששת: וכי כך ראוי שישב הגדול וישמור ידיו עד שנוטלין כולן? [שהרי אין מביאים את האוכל אלא אחר שהמסובים נוטלים ידיהם].

אמר ליה ריש גלותא: מנהג הפרסיים שלאלתר מייתו תכא [שלחן קטן ועליו האוכל] קמיה הגדול, ומתחיל לאכול.

עוד שאלו רב ששת על מנהגי הפרסיים, מים אחרונים מהיכן מתחילין? -

אמר ליה, מתחילים מן הקטן.

תמה רב ששת: וכי גדול יתיב וידיו מזוהמות עד שנוטלין כולן? -

אמר ליה ריש גלותא: לא מסלקי תכא מקמיה הגדול עד דנמטי מיא לגביה, ועד אז יכול להמשיך לאכול ואינו צריך להמתין.

אמר רב ששת, בתשובה לטענתו של ריש גלותא שמנהגי הסעודה של הפרסיים מעולים משל חכמי ישראל: אנא מתניתא ידענא, וממנה למדו את המנהגים הנכונים בסעודה.

דתניא: כיצד סדר הסבה, בזמן שהן שתי מטות, גדול שבמסובים מסב בראש [ראשון], ושני לו למטה הימנו לצד רגליו, כדי שיוכל הגדול לשוחח עמו בנוחות.

בזמן שהן שלש מטות, גדול מסב בראש, שני לו למעלה הימנו, לצד ראשו, כי הוא המקום המכובד ביותר אחר הראשון, ואם ירצה הגדול לדבר, יוכל לעשות זאת עם השלישי לו שמקום הסבתו למטה הימנו. ^[25]

וכשיש שלחן נפרד לפני כל אחד ^[26], מים הראשונים מתחילין מן הגדול, ^[27] ומביאים לפניו את השלחן, כדי שלא יצטרך להמתין לאחרים לתחילת הסעודה. ^[28] מים אחרונים - בזמן שהם עד חמשה סועדים, מתחילין מן הגדול, כי הנוטל ראשון הוא המזמן, ^[29] ובזמן שהם יותר מחמשה, ואפילו מאה, מתחילין מן הקטן שבדרך כלל הוא יושב אחרון בשלחן, עד שמגיעים אצל חמישי, וחוזרין ומתחילין מן הגדול, ורק אז נוטלין את השלחן מלפניו. ולמקום שמים אחרונים חוזרין, לשם ברכה חוזרת, דהיינו שהנוטל ראשון הוא המזמן, ואם ירצה הגדול יורה לאחד מהמסובין ליטול ראשון ולזמן.

מסייע ליה לרב, דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב, כל הנוטל ידיו באחרונה תחלה [ראשון בין חמשת הנוטלים האחרונים], הוא מזומן לברכה.

וכך היה מעשה: רב ורבי חייא הוו יתבי בסעודתא קמיה דרבי. אמר ליה רבי לרב: קום משי ידך במים אחרונים!

חזייה רבי חייא לרב דקא מרתת, כי סבר שרבי רוצה להעיר לו שידיו מלוכלכות, או שמאריך יותר מדי בסעודה. אמר ליה רבי חייא לרב: בר פחתי [בן גדולים], "עיין בברכת מזונא" קאמר לך רבי, וכוונתו לכבדך לזמן, ^[30] ולכן שאמר לך ליטול ידיך תחילה כדי שתוכל לעיין בברכת המזון קודם שתזמן. ^[31]

תנו רבנן: אין מכבדין אדם את חברו שילך לפניו, לא כאשר נפגשו בדרכים, ^[32] ולא בגשרים מפני הסכנה בשהייה על גבי הגשר, ^[33]

הערות

^[13] רש"י [ד"ה ויש] וכן משמע מדברי הרמב"ם [ראה כס"מ ברכות פ"א ה"ה]. אך בתוס' רא"ש כתב שסומך על "ברוך" שחתם בו את הברכה הקודמת, וראה להלן [מט הערה 23].

^[14] כך ביאר הריטב"א, והיינו שתיבות "והטוב והמיטיב פותח בה וכו' הם ביאור ראית רב מהברייתא. אולם בפסחים [קד ב] הובאה רק הברייתא, ובסופה שנינו תיבות אלו, ומשמע שהראיה מתחילה בתיבת "מכלל" וכו'. וכבר כתב הגר"א למחוק תיבות אלו שם.

^[15] רש"י ותוס' ביארו שפותחת ב"ברוך", כי אף שהיא אחר ברכה דאורייתא, אינה נחשבת כברכה הסמוכה לחברתה, כיון שלא נתקנה על המזון, אלא היא תקנה בפני עצמה על שניתנו הרוגי ביתר לקבורה [ראה מהרש"א]. ומוכח שאין די בעצם הסמיכות לברכה שלפניה, אלא צריך שתהא מאותו ענין, וכיון שהטוב והמטיב אינה מענין ברהמ"ז, אף שתקנו לאומרה סמוך לה, פותחת בברוך בפני עצמה, וכן מבואר מדברי רש"י כתובות [שם] וראה פרישה [קי ח]. אך הריטב"א ומאירי כתבו שהיה ראוי שלא לפותחה בברוך, כי היא סמוכה לחברתה, אך עשו בה היכר, שהיא מדרבנן ואינה כשאר הברכות שהן מדאורייתא. ורש"י להלן [מט א ד"ה ומ"ד] כתב שפותחת בברוך משום שכולה ענין הודאה, ונחשבת כברכת הפירות והמצוות שהן ברכות קצרות ומשום כך גם אין בה חתימה [וכ"כ תוס' כאן], והיינו כדרכם שהיא ברכה בפני עצמה, ורק מפני שהיא קצרה אין חותמין בה. אך הרשב"א נקט שהיא חלק מבהמ"ז, ולכן כתב שהטעם שלא תקנו לחתום בה בברוך הוא כי לא עשאוה מעולה כברכות דאורייתא שלפניה:

^[16] מנידון הגמרא אם "הטוב והמטיב" דאורייתא או לא, משמע ששאר הברכות ודאי דאורייתא הן, וראה לעיל [טז א] שלדעת תוס' [ד"ה וחותם] יש בברהמ"ז שלש ברכות נפרדות מהתורה, וראה בהערה 8 שהמג"א [קצד ג] הוכיח כך מתוס' בסוגיין. אך הב"י [קצא] כתב שלדעת הרמב"ם [ברכות ב ב] אין מנין הברכות מדאורייתא, והסיק שרק חיוב ברכת הזן הוא מהתורה, ואילו המקור לשאר הברכות הוא אסמכתא בעלמא, והמג"א [שם סק"א] העלה מדברי רש"י שיכול להזכיר שלשת ענייני הברכות בברכה אחת, ורק רבנן תקנו שיחתום על כל אחת בנפרד. וראה להלן [מח ב הערה 33].

^[17] ביארנו כפשוטו, אך רבינו יונה כתב שעל ברכה שבכל יום לא היה צריך להשמיענו, ובהכרח שכוונת ת"ק שעליו לכפול ולומר "המלך הטוב והמטיב" גם בהוספת ברכת האבלים שבסמוך, כי "צריך לתת שבח לבורא על הצרה שבאה עליו", וראה הערה 19.

^[18] נוסח ברכה זו נקבע בין לאבל שמזמן ובין לאחרים המזמנים אצלו, [משנה ברורה קפט ו, וראה דברי סופרים אבלות שעט עמק דבר ב]. ודעת תוס' בכתובות [ח ב] ומהר"ם מרוטנבורג [שמחות קמ] שאינה נאמרת אלא כשיש שם עשרה [אף שלא אכלו, כי לכתחילה אין אוכלים יחד, ראה חכמת שלמה יו"ד שם], ואילו הרמב"ן [בתורת האדם] שאומרה גם ביחידות, וכן פסק השו"ע [יו"ד שעט ד]. ובבאר הגולה [שם] כתב שלא ראה שנוהגים להוסיף ברכת אבלים בבהמ"ז, ונראה שסמכו על תוס' בכתובות שאינה אלא בעשרה, ומשמע שרק יחיד אינו אומרה.

^[19] תוס' [ד"ה מר] כתבו שאומר "האל הטוב וכו"', וכתב הב"י [קפט] שאינו אומר ג' הטבות וג' גמולות, כי עיקר הברכה היא רק "הטוב והמטיב", ולכן נקט בשו"ע [יו"ד שעט א] את הנוסח שהבאנו בפנים. אך דעת הב"ח [או"ח שם ויו"ד תג] שאומר ג' הטבות לפני ההוספה וג' גמולות אחריה, וכן דעת הש"ך [שעט סק"א], אלא שהוסיף כי אף שכבר אמר "המלך הטוב והמטיב" כופל ואומר בהוספתו "המלך החי הטוב והמטיב", ומקורו מרבינו יונה [מובא בהערה 17].

^[20] גירסת רבינו יונה "לוקח נפשות במשפט", והביא שבה"ג כתב שלא לומר תיבות אלו, שהרי אמרו [שבת נה ב] "יש מיתה בלא חטא, שנאמר יש נספה בלא משפט". ותמה, שהרי בגמרא נזכר לאומרו, ובודאי ה' יודע למה עושה כן.

^[21] הרמ"א [יו"ד שעט] גרס "במשפט", והב"ח [יו"ד תג] גרס "כל דבריו משפט".

^[22] כך פירש רש"י [ד"ה חוזר], וכדרכו, שלדעת רב ששת היחיד אינו חייב בברכת הזן, אלא באופן שאכל בשלשה. וביאר בראש יוסף שאינו יוצא בברכת הזן ששמע מהמזמן, כי שמעה באמצע סעודתו, ולא התכוון לצאת ידי חובה.

^[23] כך פירש רש"י [ד"ה למקום], וכדרכו הנ"ל, וביאר הראש יוסף שרבנן סברו כי אע"פ שבתחילה אכל בשלשה, והתחייב בברכת הזן, כבר יצא ידי חובתו בשמיעה מהמזמן, ואילו על מה שאכל שוב, אינו מתחייב בברכת הזן, כדעת רב ששת בכל האוכל ביחידות, ולכן מתחיל ממקום שפסק. ותוס' נקטו שודאי חייב בברכת הזן גם על מה שחזר ואכל, ולכן ביארו שהנידון נסוב על מה שאמרו שהמזמן אומר "נברך" והמסובים עונים "ברוך שאכלנו", ודעת אביי שהמברך חוזר ואומר "נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו" [וביאר רבינו יונה שבתחלה מצווה לברך, ובחזרתו כולל עצמו עמהם, ונמצא שאחר שענו אומר "הנה אנו מברכין"], ורבנן סברו שאומר "ברוך שאכלנו". ובשם הר"מ מאיברא הביאו שהנדון באחד שיצא לשוק וקורין לו לענות עמהם, ונחלקו כשיבא אותו אחד לברך מהיכן יתחיל, אם מ"הזן" או מ"נודה לך", וכן הביא הרשב"א בשם הראב"ד, ותמה כיצד מברך ברכה אחת והולך למלאכתו וחוזר לברכה שניה. וראה רמב"ן [במלחמות ה']. כתב שאין לפרש שהנידון על מי ששמע מקצת בהמ"ז ויצא לשוק,

^[24] הטור [ר] דן לדעת רש"י שיחיד המפסיק לשנים, כששב לברך מתחיל ב"נודה לך", מה דין שלשה שהפסיקו לשבעה לברך בהזכרת השם. והשיבו אביו הרא"ש שיתחילו זימון מתחילתו ב"נברך", כי לא הצטרפו אלא כדי להזכיר השם, ומיד רשאין לאכול, ולא ממתינים לסיום "הזן" כאחד העונה לשנים. וביאר הב"י בשני אופנים: א. כדעת רש"י שיחיד אינו מברך הזן, ולכן כשמברכין אותה בזימון צריך לשמעה כדי להצטרף, אך שלשה שחייבים בפני עצמם ב"הזן", כל צירופם לעשרה הוא רק להזכיר את השם. ב. שהמצטרף לזימון צריך להמתין לברכה אחת כדי שיהא ניכר שמזמנים עליו, ולכן אחד העונה לשנים ממתין לסיום "הזן" כי "נברך" אינו ברכה, אך הזכרת השם נקראת ברכה, ואחריה אין צריך להמתין [והעיר הצל"ח שאם כן היה אפשר לבאר בברייתא שמצינו "שלש וארבע ברכות" בעשרה, שבהזכרת השם הזימון עצמו נחשב ברכה]. ומדבריו עולה שברכת הזן אינה חלק מהזימון, ולכן נקט [קפג] שרק אם אין מברכין עם המזמן צריך להמתין, אך אם מברכין עמו יחד אין צריך. אך המג"א [שם יב] כתב שאף אם מברכין עמו יחד צריך להמתין עד סוף הזן, ומשמע שנקט שהחיוב לשמוע ברכת "הזן" הוא משום שהיא חלק מהזימון, ואם כן אין חילוק בין שלשה לעשרה, וגם שלשה ישמעו עד הזן [וראה שם ס"ק ד וחיי אדם מח יד ומ"ב קצג יז ובשעה"צ]. אכן המג"א עצמו [ר ג] הביא את דברי הרא"ש, ותמוה שהרי ברכת הזן היא חלק מהזימון [וכעי"ז תמה החזו"א לא ב עי"ש]. ובהכרח שגם הרא"ש סובר ש"הזן" היא חלק מהזימון, ומה שכתב שלא ימתינו ל"הזן" הוא רק כשהצטרפו שלשה, שהם חייבים בזימון בפני עצמם, ואין חיובם נפקע בצירופם, ולכן אינם חייבים לקיים את חיובם בעת צירופם, אלא יברכו אחר אכילתם, אך שנים שהצטרפו לעשרה, אף שהזכירו את השם, צריכים לשמוע עד הזן.

^[25] פירש רש"י שאין לקבוע את מקום השני למרגלות הגדול לצורך נוחיותו של הגדול בשיחה עמו, כי כבודו של השני עדיף מטרחתו. וראה בלחם משנה [ברכות ז א] שכתב שאין מסדרים את השני למרגלות הגדול ואת השלישי למרגלות השני, כי באופן זה נמצא שהשני יושב במקום האמצעי, והוא המקום הנכבד ששמור לגדול שבין המסובים. ובראש יסף כתב שהגדול מעדיף לדבר עם השלישי, ואינו רוצה לטרוח כל כך עם השני.

^[26] הטור [קסו] הביא שהרא"ש היה נוטל ידיו אחרון, וביאר הט"ז [קסה ג] שסבר כי רק בזמן הגמרא היה נוטל ראשון כי היה שלחן נפרד לפני כל אחד והיה אוכל מיד, אך כיום אין כבודו שיטול וימתין לכל המסובין, ובפרישה כתב שעשה כן כדי שלא לבא לידי הפסק ודיבור. ובמשנה ברורה [קסה ה] כתב שרק אם מוציא את המסובין ברכת המוציא, נוטל אחרון, אך בסעודות גדולות שכל אחד מתחיל את הסעודה בפני עצמו, וגם יש חשש להפסק בשהיה, יטול תחילה ויתחיל לאכול.

^[27] הראש יוסף דן אם הכוונה רק לגדול שבוצע על הפת, או אפילו אם אינו בוצע, וראה מחלוקת הראשונים [בהערה 29] לגבי קדימה במים אחרונים, ולהרמב"ם תמיד הגדול נוטל ראשון, ואילו להראב"ד שהקדימו את המברך כדי שייעיין בברכה, היינו רק בבהמ"ז שהיא ארוכה, אך בברכת המוציא הבוצע קודם מפני כבוד הברכה.

^[28] כך פירש רש"י [ד"ה מתחילין]. אך הרמב"ם [ברכות ז א] לא הזכיר שדין זה הוא באופן שמביאין מיד שלחן לפניו, והעלה מכך הכסף משנה [שם] שסבר כי כיון שבברייתא שהביא רב ששת שנינו "מתחילין מן הראשון" סתם, ומשמע שאפילו אם לא הביאו לפניו שלחן, ואף שרב ששת עצמו תמה על כך בפני ריש גלותא, האמת היא שאין בכך פחיתות לגדול.

^[29] כתבו הרשב"א ורבינו יונה שהקדימה במים אחרונים אינה משום כבוד לגדול, שהרי אמרו בסמוך שאין מכבדין בידים מזוהמות, אלא מפני שהנוטל ראשון הוא המברך, ממילא צריך להקדימו במים אחרונים, אך שאר הנוטלים לא יכבדו זה את זה להקדים ליטול אלא יטלו כסדר ישיבתם, וכן דעת רש"י [ד"ה למקום, הנוטל, וראה מז א הערה 1]. עוד כתבו הראב"ד [ברכות ז יב] והרשב"א שתקנו להקדימו לארבעה אנשים כדי שיעיין בברכה קודם שיזמן, ושיערו שבזמן נטילה של ד' אנשים יכול לעיין בד' ברכות, ולא נתנו לו יותר כדי שתהיה הנטילה סמוכה לברכה [ומשמע מדבריו שהתכיפה במים אחרונים אינה כמים ראשונים, שבהן השיעור הוא כדי מהלך כב אמה, וראה באר שבע סוטה לט א ותורת חיים קפו ג]. והכסף משנה העלה מדברי הרמב"ם [שם] שביאר כי בזמן הגמרא שהיו נוטלין את השלחן מלפניו, היה הגדול נוטל אחרון [או לפני ארבעה אחרונים], ולכן פסק שבזמננו שהשלחן לפניו, הגדול נוטל תחילה כדי שלא ישב וידיו מזוהמות. ומדבריו משמע שהטעם שמתחילין בגדול הוא מפני כבודו.

^[30] תוס' להלן [מז א ד"ה והלכתא] העלו מכך שהגדול יכול לתת רשות לקטן לברך, שהרי רב היה גדול מרבי חייא, ובכל זאת כבדו, וביאר במאמר מרדכי [רא] שהכיבוד לברך תלוי בדעת בעה"ב שרוצה שיברכוהו, וראה מג"א [שם א] שיכול לתת גם לאחר שאינו אורח. ואילו הרא"ש הוכיח מכאן שהאורח מברך אפילו אם בעה"ב גדול ממנו, שהרי רבי היה רבו של רב, וראה בביאור הגר"א [רא א] ובה"ל [שם ד"ה ואם בעה"ב]. ובערוך השלחן הוכיח מדברי תוס' שהגדול אינו נחשב כ"מי שנתנו לו כוס של ברכה", שהרי אסור לסרב לה, אלא כשרוצה ליתנה לאחר הרי הוא מוחל מעיקרא על כיבודו. ובספר פירות תאנה דחה, שהרי מבואר להלן [נה א] כי הטעם שאסור לסרב הוא מפני שמברך לבעה"ב ובזכות זה ה' מברכו, אך רבי שהיה הוא עצמו בעה"ב, אין לו חשש זה. אכן, כיון שתוס' הוכיחו מכאן שכל גדול יכול למחול, בהכרח שאינו מדין בעה"ב שאינו מברך, אלא משום שמוחל על כיבודו.

^[31] על פי הראב"ד והרשב"א בהערה 29.

^[32] רבינו יונה הביא שני ביאורים: א. בדרך שבתוך העיר, אין מכבדין זה את זה כדי שלא להפריע לתנועת העוברים ושבים. ב. בדרך מעיר לעיר, אין זה דרך ארץ להתעכב כדי לכבד זה את זה. והוכיח [מסוגיא בשבת נא ב שאמוראים כבדו זה לזה בדרך] דהיינו רק אם לא נועדו תחילה ללכת יחדיו, וביאר בראש יוסף כי אז אין חוששין לכבודם כי רוצים להגיע מהרה למחוז חפצם, אך בעיר אפילו לא נועדו, מכבדין, כי אין מקפידים על עיכוב. [ואילו לביאור א, בדרך מעיר לעיר, אם נועדו, מכבדין, ובעיר אפילו נועדו לא מכבדין, כדי שלא להפריע].

^[33] ע"פ רבינו יונה.

ויש מהן שחותם בהן ב"ברוך" ואין פותח ב"ברוך". ו"הטוב והמטיב" פותח ב"ברוך" ואין חותם ב"ברוך". מכלל [מכאן] שברכה בפני עצמה היא. ועוד הוכחה שברכת "הטוב והמטיב" איננה מן התורה

אמר רב נחמן בר יצחק: תדע ש"הטוב והמטיב" היא לאו דאורייתא [לא מן התורה] — שהרי עוקרין אותה בבית האבל. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: מה הם אומרים בבית האבל? — "ברוך הטוב והמטיב". ר' עקיבא אומר: "ברוך דיין האמת".

ומקשים לדעה הראשונה שבברייתא: "הטוב והמטיב" — אין [כן] אומרים בבית האבל, ואילו "דיין האמת" — לא אומרים?! אלא אימא [אמור] שכוונת הדברים היא שאומרים אף "הטוב והמטיב".

ומסופר: מר זוטרא איקלע לבי [נקלע, הזדמן לבית] רב אשי, איתרע ביה מילתא [אירע בו ברב אשי, דבר אבילות], פתח ובריך [וברך] ברכה משולבת, וכך אמר: "הטוב והמטיב, אל אמת, דיין אמת, שופט בצדק, לוקח במשפט, ושליט בעולמו לעשות בו כרצונו, כי כל דרכיו משפט, שהכל שלו ואנחנו עמו ועבדיו, ובכל אנחנו חייבים להודות לו ולברכו, גודר פרצות בישראל הוא יגדור את הפרצה הזאת בישראל לחיים", וכלל אם כן בדבריו גם "הטוב והמטיב" וגם הזכרת האבל וצידוק הדין. ומעתה שבים אל הנושא הראשון.

אמרנו שאדם אחד מפסיק מן האוכל ומצטרף אל שני חבריו הרוצים לזמן, ונשאלה השאלה להיכן הוא חוזר? כאשר הוא בא לברך, מהיכן צריך הוא להתחיל? ונחלקו בכך חכמים, רב זביד משמיה [בשמו] של אביי אמר: חוזר לראש ומברך ככל אדם אחר מתחילת ברכת המזון, ואילו רבנן אמרי [חכמים אומרים] שחוזר למקום שבו פסק, כלומר, מתחילת ברכה שניה.

א אגב ענייני הסעודה מסופר: אמר ליה ריש גלותא [לו ראש הגולה] לרב ששת: אף על גב דרבנן קשישי אתון [אף על פי שחכמים קשישים אתם], פרסאי [הפרסיים] בצרכי סעודה (בקביעת סדרים נכונים באכילה) בקיאי מינייכו [בקיאים יותר מכם]. שאצלם בזמן שהן שתי מטות שהיו אנשים מסובים בהן, נוהגים שהגדול — מסב בראש, וזה שהוא שני לו בחשיבות — הריהו מסב למעלה הימנו, לצד ראשו של הגדול. ובזמן שהם שלוש מטות, הגדול — מסב באמצע במיטה אמצעית, השני לו — מסב למעלה הימנו, שלישי לו בחשיבות — מסב למטה הימנו מן הגדול.

אמר ליה [לו] רב ששת לראש הגולה שעדיין יש פגם בדבר, וכי בעי אישתעויי בהדיה, מתרץ תרוצי ויתיב ומשתעי בהדיה [ואם רוצה הגדול לדבר עם השני הרי צריך הוא להתיישר ולשבת ולדבר אתו]?! שמכיון שהשני יושב מעל לראשו של הגדול, כשרוצה הוא לומר לו דבר הריהו נאלץ להזדקף. אמר ליה [לו] ראש הגולה: שאני פרסאי, דמחוי ליה במחוג [שונים הם הפרסים, שכן הוא מראה לו ברמיזה] שנהגו הפרסים לדבר בפרט בשעת הסעודה רק על ידי תנועות שונות בידיהם, ולכן אין צורך להזדקף.

ועוד שאל רב ששת את ראש הגולה כיצד נוהגים הפרסים בענין מים ראשונים ברחיצת ידים שלפני הסעודה מהיכן מתחילין? אמר ליה [לו] ראש הגולה: מן הגדול.

שאלו רב ששת: אם כך נוהגים, ישב גדול וישמור ידיו עד שנוטלין כולן ויביאו לכל הסועדים את האוכל? אמר ליה [לו] ראש הגולה: לאלתר מייתו תכא קמיה [מיד מביאים שולחן לפניו], שנוהגים הם שלכל אדם יש שולחן מיוחד שעליו הוא אוכל, ולגדול מביאים את שולחנו מיד, ואינו צריך להמתין לאחרים.

ועוד שאל רב ששת את ראש הגולה בענייני סעודה הנוהגים אצל הפרסיים: כיצד נוהגים הפרסים ברחיצת הידים לאחר הסעודה, מים אחרונים מהיכן מתחילין? אמר ליה [לו]: מן הקטן.

והקשה רב ששת: ואם כך נוהגים הם, יוצא איפוא שהגדול יתיב [יושב] וידיו מזוהמות וממתין כך עד שנוטלין כולן את ידיהם במים אחרונים? אמר ליה [לו] ראש הגולה: לא מסלקי תכא מקמיה עד דנימטי מיא לגביה [אין מסלקים את השולחן מלפניו עד שמביאים המים אליו], ויכול הוא להמשיך ולאכול ככל שירצה, כל עוד רוחצים האחרים בסעודה את ידיהם במים אחרונים.

אמר רב ששת: אנא מתניתא ידענא [אני יודע משנה], כלומר, שכך אני נוהג בעניין זה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: כיצד סדר הסבה? — בזמן שהן שתי מטות — גדול מסב בראש, ושני לו למטה הימנו. בזמן שהן שלש מטות — גדול מסב בראש, שני לו למעלה הימנו, שלישי לו למטה הימנו. מים הראשונים מתחילין מן הגדול. מים אחרונים, בזמן שהם חמשה — מתחילין מן הגדול, ובזמן שהם יותר מכך, ואפילו הם מאה — מתחילין מן הקטן עד שמגיעים אצל חמשי, חמישה האחרונים, ואז חוזרין ומתחילין מן הגדול שבהם. ולמקום שמים אחרונים חוזרין, כלומר, לאותו אדם שנותנים לו ליטול ידיו ראשון במים האחרונים — לשם ברכה חוזרת, שהוא מברך ברכת המזון.

מסייע ליה [לו] הדבר לרב, שכן אמר ר' חייא בר אשי שכך אמר רב: כל הנוטל ידיו באחרונה תחלה — הוא מזומן לברכה.

ב ומעין זה מסופר: רב ור' חייא הוו יתבי בסעודתא קמיה [היו יושבים בסעודה לפני] רבי, אמר ליה [לו] רבי לרב: קום, משי ידך [עמוד, רחוץ ידיך]. חזייה דקא מרתת [ראהו ר' חייא לרב שהוא מפחד] שמא לא נהג יפה באוכל, ומפני כן הריהו צריך לשטוף ידיו. אמר ליה [לו]: בר פחתי [בן אצילים], "עיין והתבונן בברכת מזונא" [המזון] קאמר [הוא אומר] לך, שהרי הנוטל ידיו בתחילה במים אחרונים, הוא זה שמכבדים אותו בברכת המזון.

ועוד בענין קדימה ברחצת מים אחרונים תנו רבנן [שנו חכמים]: אף על פי שנוהגים להקדים אדם חשוב בראש, מכל מקום אין מכבדין אותו לא בדרכים ולא בגשרים,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שאני פרסאי דבמחוג מחוו והיו מכירין זה את זה ברמיזותיו של זה ומבין כל אחד מהן מה שחבירו אומר ובפ"ק דמסכת חגיגה (דף ה) ר' יהושע בן חנניה הוה קאי בי קיסר אחוי ליה ההוא מינא עמא דאהדרינהו מאריה לאפיה מינייהו אחוי ליה איהו ידו נטויה עלינו אמרו ליה לר' יהושע בן חנניה מאי אחוי לך עמא דאהדרינהו מאריה לאפיה מיניה ומאי אחוית ליה ידו נטויה עלינו אמרו ליה לההוא מינא מאי אחוית ליה עמא דאהדרינהו מאריה לאפיה מיניה ומאי אחוי לך לא ידענא אמרי גברא דלא ידע מאי מחוו ליה במחוג יתיב [בגמ' איתא יחוי] קמיה מלכא וקטלוה:

אמר רב נחמן בר יצחק תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי עוקרין אותה בבית האבל דתנו רבנן וכו'. ומדרבי עקיבא קא מייתי ראיה דסבירא ליה דאין אומר הטוב והמטיב כלל, ואפשר דסבירא ליה לרב נחמן דהלכתא כר' עקיבא. ואנן לא קיימא לן כותיה אלא כמר זוטרא דאיקלע בבי ריש גלותא ופתח בהטוב והמטיב. ואי נמי אפשר דאף רב נחמן כתנא קמא סבירא ליה אלא דקא מייתי ראיה דמדר' עקיבא עקר ליה לגמרי מבית האבל, שמע מינה לאו דאורייתא, דר' עקיבא ורבנן לאו בהא מילתא פליגי אי הטוב והמטיב דאורייתא או דרבנן. כך נראה לי.

להיכן הוא חוזר. פירש הגאון רב האי ז"ל וכן הרב אלפסי ז"ל: היכן הוא חוזר, המברך שכבר אמר נברך שאכלנו משלו וענו אחריו המסובין ברוך שאכלנו להיכן הוא חוזר, חוזר ואומר נברך שאכלנו משלו בא"י אמ"ה הזן וכו'. ואסיקנא רבנן אמרי למקום שפסק וכן הלכה. והראב"ד ז"ל דחה זה הפירוש לפי שעדיין לא דברו בגמרא מהא מילתא כלל. ופירש הוא ז"ל דקאי אההיא דלעיל דאמרן ג' שאכלו ויצא אחד מהן לשוק וקוראין לו ומזמנין עליו, ועלה קא אתינן ומיבעיא לן עד היכן ברכת הזמון. כלומר עד הכין צריך להתעכב כדי שיצא זמון, ואמר רב ששת עד הזן, והשתא קא מבעיא לן אליבא דרב ששת כיון שזה נתעכב עד הזן שהיא ברכת הזימון וכבר יצא ידי זימון כשהוא חוזר ומברך לעצמו להיכן הוא חוזר חוזר הוא לברכת הזן או לברכת הארץ שפסק בה. ואסיקנא למקום שפסק דהיינו ברכת הארץ. ולפי פירושו קיימא לן כרב ששת דברכת הזימון עד הזן, והגאונים ז"ל פסקו כרב נחמן, וזה דבר של תימה שיהא זה מברך ברכה אחת ויצא למלאכתו וחוזר ומתחיל ממקום הברכה השניה שפסק בה. וכדברי הגאונים ז"ל מסתברא.

בזמן שהן חמשה מתחילין מן הגדול. ולאו דוקא גדול ממש אלא מן המזומן לברכה, וכדאמרינן בסמוך ולמקום שמים אחרונים חוזרים שם ברכה חוזרת. ואמרינן נמי אמר ליה רבי לרב קום משי ידך, אלא משום דגדול מברך אלא אם כן נתן רשות לאחר משום הכי קא פסיק מתחילין מן הגדול, דכל עצמה של הקדמת נטילת ידים אינה מחמת כבוד הגדול דהא קיימא לן בסמוך אין מכבדין בידים מזוהמות, אלא מחמת כבוד הברכה הוא וכדי שיעיין בברכה בעוד שאחרים נוטלים ידיהם, וכדאמר ליה ר' חייא לרב עיין בברכת מזונא קאמר לך, ושערו חכמים שבשעור נטילת הארבעה יש לעיין בארבע ברכות של מזון, וכן נמי בשיעור זה ליכא הפסק בין נטילה לברכה, ושמעינן מינה נמי דהא דאמרינן (לעיל ברכות מב, א) תיכף לנטילת ידים ברכה לאו דוקא תיכף ממש אלא בכדי שיעור זה. ומיהו אפשר דהיכא דאיכא למסמך ממש, בכדי לא מפסיק אלא תיכף לנטילה ברכה.

שהרי עוקרין אותה בבית האבל דתניא מה הן אומרים בבית האבל וכולי. ומדר' עקיבא מייתי ראיה דאין אומרים הטוב והמטיב כלל ולא קיי"ל כותיה אלא כמר זוטרא דאיקלע לבי רב אשי ופתח בהטוב והמטיב, ואיפשר נמי למימר דרב נחמן כת"ק ס"ל אלא דקא מייתי ראיה דכיון דחזינן דר' עקיבא עקר לה לגמרי מבית האבל ש"מ דלאו דאורייתא היא:

מים אחרונים בזמן שהן חמשה מתחילין מן הגדול. ולאו דוקא גדול ממש אלא מן המזומן לברכה הוא דמתחילין וכדאמרינן בסמוך ולמקום שמים אחרונים חוזרין שם ברכה חוזרת ואמרינן נמי א"ל רבי לרב קום משי ידך והאי דנקט גדול משום דמסתמא גדול מברך אלא אם כן נתן רשות לאחר לברך דודאי הקדמת נטילת ידים אינה מחמת כבוד הגדול דהא אמרינן לקמן בסמוך אין מכבדין בידים מזוהמות אלא מחמת כבוד הברכה, עוד יש טעם דכשהן חמשה מתחילין מן המזומן לברכה כדי שיהא מעיין בברכה ושיערו חכמים דבעוד שנוטלין ידיהם הארבעה יכול לעיין בארבע ברכות של מזון וכדאמר ליה רבי חייא לרב עיין בברכת מזונא קאמר לך:

ובזמן שהן מאה. פירוש כשהן יותר מחמשה מתחילין מן הקטן כדי שתהא ברכת גדול סמוכה לנטילת ידיו ומשיירין לו חמשה והוא יהא ראשון לאותן חמשה לאות שהוא ראשון לברכה ומעיין בנטילת הארבעה:

ברכה אחרונה של מזון ר"ל הטוב והמטיב שמברכים אותה בבית האבל מוסיפים בה דברים והוא שאומר המלך החי הטוב והמטיב דיין האמת שופט בצדק ולוקח במשפט שליט בעולמו לעשות כרצונו ובכל אנחנו חייבים להודות לו ולברכו הוא ברחמיו יגדור פרצותינו ופרצות עמו בית ישראל ואעפ"כ אין חותמין בה ובתלמוד המערב אמרו אין אומר המלך החי אלא בבית האבל:

אע"פ שאמרו תכף לנטילת ידים ברכה יראה מסוגיא זו שלא בתכיפה גמורה אלא כל שאין ביניהם שיעור אלא בכדי נטילת ארבעה תכיפה היא, ולעיקר השמועה אע"פ שלענין פסק אין לנו בה דין ודברים, לענין ביאור מיהא כך הוא פירושה:

אמר ליה ריש גלותא לרב זביד [הג"ה בגמ' איתא א"ל ר"ג לרב ששת] אע"ג דרבנן קשישי אתון כלומר ויודעים בטיב מנהג, בצרכי סעודה מיהא פרסאי בקיאי מינייכו כלומר ואני נוהג כמותם, בזמן שהם שתי מטות וכו' פי' דרכם היה להסב באכילתם במטה שעל הקרקע לפני כל אחד ואחד ובהסבת שמאל ובזמן שהם שנים גדול מיסב בראש ושני לו למטה הימנו ראש השני סמוכים לרגליו של ראשון, ובזמן שהם ג' מיסב גדול באמצע ושני לו בראש למעלה הימנו ופושט את רגליו כנגד הארץ שלא לפשטם כנגד ראשו של גדול, ושלישי יושב למטה הימנו ראשו לרגלי הגדול ונמצא גדול באמצע והשנים נוח להם לשמשו ביחד, ועל זו שאלו רב זביד היאך היה הוא נוהג כן שהרי דרכו של גדול לדבר עם השני לו והרי אין נוח לו לדבר עמו אלא אם כן זוקף ראשו כנגדו והוא שאמר אי בעי לאשתעויי מיתריץ ויתיב כלומר מתקן עצמו להיות דבורו עמו נוח לו, ותירץ לו דבמחוג משתעי, ר"ל ברמיזת אצבעות, וחזר לו הנשיא לסדרו ואמר מים ראשונים מתחילים מן הגדול, ואף על זו שאלו והרי ודאי אינו מיסב עד שיטלו כלם והאיך ראוי להיות גדול יושב וצריך לשמור ידיו עד שיטלו כלם, ותירץ דלאלתר מנחי פתורא קמיה ומכיון שהסב אין ידיו צריכות שמירה, ואע"פ שאינו אוכל שמ"מ כל שהוא בשלחן לבו לאכילה, ומ"מ ראוי לעיין היאך הקשה לו בזו והרי בבריתא שלנו נאמרה כן כמו שיתבאר בסמוך, פירשו בה דלדידן משום דגדול בוצע והנטילה אות לבציעה וראוי שיטול תחילה להיות לאות לו על הבציעה אבל פרסיים שאין להם בציעה למה ואע"פ שרב זביד לא על הפרסיים היה מקשה אלא על שהיה הוא נוהג כמותם כך פירושו אם לשבח המנהג אתה נוהג כמותם אין כאן שבח, ואם מתורת בציעה אם כן לא מסדר מנהגם את עושה כן, ותירץ לו שמתורת מנהגם היה עושה ואע"פ שלא היה הוא בוצע אלא שמניח מקומו לאחר ומשום דלאלתר יהבי תכא קמיה, וחזר לסידרו לומר מים אחרונים מתחילים מן הקטן, ואף בזו שאלו וודאי אין מים אחרונים אלא עד שיסלקו את השלחן וישב גדול וידיו מזוהמות עד שנוטלים כלם את ידיהם, ותירץ לו דלא מסלקי תכא עד דמשו ידיהו ואין מפסיק באכילה אלא מי שנטל, ואמר ליה רב זביד שהברייתא שלנו מסדרת לנו סדר אחר והוא שאף בג' שני לו למטה הימנו ושלישי למטה מן השני ונמצאו שניהם למטה ויכול לדבר עם שניהם בלא טורח, ויש גורסים שני לו למטה והשלישי למעלה כדי שידבר עם השני לו להדיא והשלישי שלמעלה ישמש:

מים ראשונים מתחילים מן הגדול ומותרת בציעה כמו שכתבנו, אחרונים בזמן שהם ה' מתחילים מן הגדול ולא גדול ממש אלא כל שנתנו לו מקום לברך אלא שמאחר שהברכה ראויה לגדול אלא אם כן נתן רשות לברך הוא סותמה בגדול ומ"מ עיקר הענין לכבוד הברכה שיהא נותן בה לב בעוד שהאחרים נוטלים ושערו בנתינת לב עליה שיעור נטילת ד' ולפיכך אם היו יותר מד' עד כמה מתחילים מן הקטן עד שיגיעו לה' וחוזרים ומתחילים מן הגדול ר"ל שמנוהו לברכה, והוא שאמרו למקום שמים אחרונים חוזרים שם ברכה כלומר שחוזרים ליטול ראשון לחמשה, והוא שאמרו הנוטל ידיו באחרונה הוא מזומן לברכה ור"ל תחלה לאותם ה', ומ"מ אתה למד ממנה דרך סלסול וכבוד הגדולים בסעודה הן לסדר היטב הן להקדמת הנטילה ושאר מיני כבוד לפי מנהג העם ולפי מנהג המקום, ושמא תאמר למה שאמרו בזמן שהם ק' מתחילין מן הקטן הרי הוא יושב וידיו מזוהמות עד שיטלו כלן, אין זו קושיא דלדידן משום ברכה הוא וכדי שתהא נטילתו קרובה לברכה עד שיגיע לחמשה כדי ליתן מתוך נטילתם לב לברכה ושהיא קרויה בכך תיכף לנטילה סעודה, אבל לפרסיים שאין להם ברכה למה וזה מנהג הנשיא משום ברכה לא היה לו לבא בה מתורת פרסיים מנהג כדרך שביארנו במים ראשונים:

אע"פ שראוי לאדם לכבד הבריות יש מקומות שאין חיוב לכבדם בהם ואין בכבוד שבהם שום סלסול ולא שום מוסר, והוא שאמרו שאין מכבדים בדרכים ועיקר פירושה אף בתוך העיר מפני שאין לדבר סוף ויהא יומו קצר למלאכה, וכן שמעכב בני רשות הרבים למלאכתם, וגדולי הרבנים פרשוה בהולכי דרכים בעיר מכבדין, ואין נראה כן מדקאמר דוקא בפתח הראוי למזוזה אלא בין בעיר בין בדרך, ומה שאמר במסכת שבת פרק במה בהמה [נ"א ע"ב] חמור שעסקיו רעים כגון זה מהו לצאת בפרומביא דמשמע שצריך הוא לפייסו, מ"מ כל שאפשר לפייס מפייס, ולא בגשרים מפני הסכנה, ולא בידים מזוהמות שמא מתוך שמפציר בכבודו שוכח הוא את זוהמתו ואוחז בכנף מעילו, ויש מפרשים דבר זה בנטילת מים אחרונים אלא שיהו נוטלים בערבוביא אחר שנטל המברך מפני סכנת מלח סדומית, וכן פרשוה גדולי המפרשים שאינו משמש את הגדול בידים מזוהמות וכן אין מכבדין בפתח בית המרחץ ובית הכסא אלא בפתח הראוי למזוזה:

ויש מהן חותם בברוך ואין פותח בברוך. כגון ברכה הסמוכה לחברתה. ופרשב"ם משום דפטרתה הראשונה שנפתחה בברוך, ור"ת פי' דחתימת הראשונה הויא פתיחה לברכה הסמוכה לה, וקשה לפי' דהא פריך בירושלמי והרי הבדלה ומשני ר' מפזרן והרי קידוש פי' דסמוכה לבורא פרי הגפן ופותח בברוך שניא [היא שאם היה אוכל מבעוד יום ומשכה סעודתו עד שקדש אינו אומר בורא פרי הגפן אלמא משמע אע"ג שברכה שלפניה אינה חותמת בברוך מיקריא ברכה השניה ברכה הסמוכה לחברתה אלמא פתיחת הראשונה [פוטרת] לסמוכה לה, ותימא אלהי נשמה אמאי אינה פותחת בברוך הא אינה סמוכה לברכה אחרת דאמרינן לקמן בפ' הרואה [דף ס':] כי מיתער משנתיה אומר אלהי נשמה, וי"ל דאינה תפלה אלא שבח והודאה בעלמא לכך אינה פותחת בברוך ומן הדין לא היה אפילו לחתום בברוך אלא משום שיש בה אריכות דברים חתמינן בה בברוך לשבח ולהודות לשמו על החסד שעושה עמנו בכל יום מעין תחיית המתים כדאמרי' [דף נ"ז:] שינה א' מס' ממיתה וכן אתה הוא עד שלא נברא העולם אינה אלא ייחוד ליחד שם הקב"ה שהוא א' מראש ועד סוף ובכל העולמות ומתוך שיש אריכות דברים בה חותמים בה בברוך וכן תפלת הדרך אינה פותחת בברוך משום שאינה אלא תפלה בעלמא שמתפלל שהקב"ה יוליכנו לשלום ואינה לא כברכת כהנים ולא כברכה שתקנו ע"ש המאורע אלא כאדם שמבקש רחמים לפני המקום שישמרנו בדרך שהולך בה ומתוך שיש בה אריכות דברים חותמים בה בברוך, והראב"ד פי' שאלהי נשמה שאינה פותחת בברוך לפי שסמוכה היא לברכת השינה שמברך כשהולך לישן המפיל חבלי שינה וכי מיתער אומר אלהי נשמה ושינה לא הוי הפסק ויהי רצון שתרגילנו בתורתך אמאי לא פותחת בברוך והלא אין ברכה הסמוכה לה שאותם ברכות קטנות שרגילין לומר בבהכ"נ לא הויין סמוכות דכל יחיד מיחייב למימרה בשעתא כדמפ' לק' בפ' הרואה [ס':] (ואע"פ שרגילין לסדרן בבהכ"נ משום הכי לא הויין סמוכות דחייב למימרא בשעתא כדמפ' לק' בפ' הרוא') מידי דהוה אהבדלה דמשום שיש שמפזרין אותן אף מי שמכנסן פותח בהן בברוך, וי"ל שהוא סיום של ברכת המעביר שינה מעיני וי"ל יה"ר יש בה נמי מעין פתיחה סמוך לחתימה ותגמלני חסדים טובים לפי שבערב אדם עיף ויגע והולך לישן ומפקיד נשמתו ביד הקב"ה וגומל עמו חסדים טובים לפי שבבקר מחזירה] כשהיא שלמה ושקטה והיינו דכתיב חדשים לבקרים וכו' לכך יאמר בערב אמת ואמונה לפי שבערב מפקיד נשמתו ביד הקב"ה ובבקר עושה לו חסד של אמת ומחזירה לו, וא"ת ברכת הערב נא למה אינה פותחת בברוך לפר"ת שפי' דחתימת הראשונה היא פתיחת השניה וזו שלפניה אינה חותמת בברוך. וי"ל שהוא סיום ברכה של אשר קדשנו והא דאמרינן (בברכות) [י"א:] גבי הערב נא הילכך נימרינהו לכולהו פי' לעסוק בדברי תורה והערב נא ואשר בחר בנו, ר"ת גריס נימרינהו לתרווייהו דהערב נא הוא סיום של ברכת לעסוק בדברי תורה, וא"ת אשר בחר בנו למה פותחת בברוך והלא היא סמוכה לחברתה, וי"ל משום שהקורא בתורה אינו מברך כי אם אותה בלבד, וישתבח שאינה פותחת [בברוך] לפי שהיא סמוכה לברוך שאמר והפסוקים שבנתיים לא הוי הפסק וכן אמת ויציב הויא סמוכה לברכה שלפני ק"ש דק"ש לא הוי הפסק וכן יהללוך ברכה שלאחר ההלל סמוכה היא לברכה שלפני ההלל וכן יראו עינינו סמוכה להשכיבנו דפסוקים לא הוי הפסק הילכך [אין] להפסיק ולברך בין ברוך שאמר לישתבח, וא"ת אמאי ברכה שלאחר קריאת התורה פותחת בברוך כיון שפסוקים לא הוי הפסק, וי"ל דכי אמרינן דפסוקים לא הוי הפסק ה"מ פסוקים הקבועים תמיד ככל הני דאמרינן אבל בקריאת התורה הוי הפסק אי נמי משום דבימיהם לא היו מברכין אלא ראשון ואחרון הילכך צריך לפתוח האחרון בברוך כיון שהוא אחר קריאת הספר נראה שהיא כתחלת מעשה, ולהאי טעמא ניחא נמי בברכה שאחר קריאת המגילה וברכה שלאחר הפטרה צור כל העולמים. ומה שרגילין להפסיק לכשמגיעין עד שכל דבריו אמת וצדק ואח"כ מתחיל נאמן אתה הוא ה' אלהינו לאו משום דשתי ברכות הם דא"כ הוה ליה לראשונה לחתום בברוך אלא הכל ברכה אחת היא ומה שמפסיקין בה משום דאמרינן במס' סופרים שהיו רגילין הכל לומר שם דברי שבח ותדע דברכה אחת הוא שהרי תקנו למפטיר שבע ברכות כנגד ז' שקראו בתורה ג' לפני הפטרה וארבע לאחר הפטרה ואי חשבת להו בתרתי הוו להו שמנה, ושבע ברכות של נשואין שהשלש ראשונות פותחות בברוך פר"ת ששתים הראשונות קצרות הם ואם לא היו פותחות בברוך היה הכל נראה ברכה אחת, וקשה מן הירושלמי לפירושו דפריך מהבדלה וקידוש הסמוכות ולא הוה להו לפתוח בברוך אע"ג דקצרות הם, ורש"י פי' בהם טעם בכתובות משום דשהכל ברא לכבודו היה ראוי לומר מיד על אסיפת העם אלא מאחר שיש בו כוס קבעוהו על הכוס הילכך יוצר האדם לא הוי סמוכה וברכת אשר יצר נמי לא הויא סמוכה משום דאיכא מ"ד התם דלא אמרינן אלא חדא יצירה ואפילו למ"ד תרתי חדא כנגד יצירה וחדא כנגד מחשבה ותרתי מילי נינהו ולא מיקרי סמוכה ושוש תשיש ושמח תשמח סמוכות הן ולכך אינן פותחות בברוך ואשר ברא פותחת בברוך שמברכין אותה לבדה כשאין שם פנים חדשו' ומיהו קשה ברכה אחרונ' של הלל למה אין פותחין בה בברוך בליל פסח כיון שאין ברכה לפניה שאפילו אם בירך על ההלל לפני הסעודה הרי הסעודה מפסקת, וריצב"א היה מברך על ההלל שני פעמים אחת לפני הסעודה ואחת לאחר הסעודה והביא ראיה מירושלמי דפרקין גבי ההיא דכל הברכות פותחות בברוך חוץ מהברכה הסמוכה לחברתה דפריך והרי גאולה פי' ברכת אשר גאלנו דסמוכה לברכת ההלל שלפניה ופותחת בברוך ומשני שניא היא אם שמע הלל בבהכ"נ יצא התיב ר' אליעזר בר יוסי הרי סופה פי' הלל לאחר סעודה שאינו פותח בברוך אע"פ שאינה סמוכה שהרי הסעודה הפסיקה ומשני שתים הם אחת להבא ואחת לשעבר כלומר שתי ברכות מברכין על ההלל אחת לאחר הסעודה ואחת לפני הסעודה, בה"ג כתוב וכן בסדר רב עמרם שאין מברכין בלילי פסחים על הלל לפי שחולקין אותו לפני הסעודה ולאחר הסעודה וה"פ דירושלמי לדעתם והרי גאולה אע"פ שאין ברכה לפניו אין לו לפתוח בברוך שלעולם אין ברכה פותחת בברוך אלא כשהיא תחלת הדבר, וכן מוכח בירושלמי דפריך והרי נברך כלומר למה הזן פותחת בברוך כיון שיש נברך לפניה אלמא אע"פ שאין בנברך לא שם ולא מלכות מיקריא הזן סמוכה לחברתה כיון שאינו התחלת דבר, ומשני אם שמע בבהכ"נ יצא שהיו רגילין לעשות קידוש בבהכ"נ ולומר הגדה והלל להוציא שאינם בקיאין וכשנכנס לביתו אוכל ירקות ומברך אשר גאלנו ושותה כוס שני, והרי סופה כלומר למה חותמת בברוך והלא ברכה קצרה היא כמו ברכת המצות ומשני שתים הם אחת להבא ואחת לשעבר כלומר שיש בה אריכת דברים על הגאולה לשעבר ועל הגאולה לעתיד חותם בה בברוך, וא"ת א"כ יהללוך למה אינה פותחת בברוך כיון שאין ברכה לפניה, וי"ל כיון שכל השנה כשקורין הלל היא סמוכה לברכה שלפניה בליל פסח נמי לא רצו לשנות, ותו פריך בירושלמי והרי הבדלה כלומר נר ובשמים והבדלה סמוכות הן ופותחות בברוך שניא היא דאמר ר' אבא בר זבדא רבי היה מפזרן וחוזר וכוללן על הכוס וכיון שלפעמים מפזרן לא מיקריין סמוכות התיבון והרי נברך שניא היא שאם היו שנים יושבים ואוכלים אין אומר נברך כדפי' לעיל והרי הזן את הכל קשיא, פי' והרי הזן את הכל דלפעמים אינו אומרה כגון שהיו שלשה אוכלין והפסיק אחד לשנים עד נודה לך ואח"כ גומר סעודתו ואמר רב ששת כשגומר סעודתו ומברך מתחיל בנודה לך נמצא שאין ברכה לפניה לפעמים א"כ היה לו להתחיל בברוך מידי דהוה אהבדלה [דלא הוי] סמוכות משום דלפעמים מפזרן, והרי הטוב והמטיב כלומר דסמוכה הוא ולמה פותחת בברוך שניא היא דאמר רב הונא משניתנו הרוגי בתר לקבורה נקבעה הטוב שלא נסרחו והמטיב שניתנו לקבורה והרי קידוש כלומר סמוך הוא לבורא פרי הגפן ולמה פותחת בברוך שניא היא שאם היה יושב ושותה מבעוד יום וקדש עליו [היום] שאינו אומר בורא פרי הגפן והרי סופה א"ר מנא טופס ברכות הוא כך א"ר יודן מטבע קצר פותח בברוך ואינו חותם בברוך מטבע ארוך פותח בברוך] וחותם בברוך, פי' והא סופה דהא כמו ברכת המצות היא ולמה חותמת בברוך ומשני טופס ברכות הוא כך כלומר בשביל שיש בה אריכות דברים לכך מסיימת בברוך:

הטוב והמטיב פותח בברוך ואינו חותם בברוך. תימא בשלמא פותח בברוך ניחא משום דהטוב והמטיב מדרבנן ואינה סמוכה אלא למה אינו חותם בה בברוך והלא ארוכה היא, וי"ל דכל עיקרא לא תקנו אלא הטוב והמטיב אע"פ דאמר רב פפא לקמן בפרקין [דף מ"ט ע"א] שיש בה שני מלכיות מ"מ אינו מזכיר אלא שמותיו של הקב"ה האל אבינו מלכנו אדירנו וכו' ולא דמיא לברכת מגילה שאומר הרב את ריבנו שמסדר שבח להקב"ה, ובתוספתא דברכות תניא אלו ברכות שמקצרין בהן ואין חותמין בהם בברוך ברכת הפירות וברכת המצות וברכת הזימון וברכה אחרונה של ברכת המזון (ומאריך בה):

איתרע ביה מילתא פתח ואמר. וכותיה קיי"ל והכי מברכין בא"י אמ"ה החי הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת שופט בצדק ואמת לוקח נפשות במשפט ושליט בעולמו לעשות בו כרצונו כי כל דרכיו משפט ואנחנו עמו ועבדיו ובכל אנחנו חייבין להודות לו ולברכו גודר פרצות ישראל הוא יגדור פרצה זו מעלינו ומעל האבל הזה לחיים ולשלום הרחמן הוא ימלוך עלינו לעולם ועד, ובה"ג כתב דאין לומר ולוקח במשפט וכן רב אלפס לא כתבו בהלכותיו משום דאמרינן בשבת בפרק במה בהמה [דף נ"ה.] דיש מיתה בלא חטא ויש ייסורין בלא עון מיהו נראה שאין למוחקו בכך וכן עמא דבר:

להיכן הוא חוזר. פרש"י דקאי לאחד דמפסיק לשנים, ורב אלפס פירש להיכן הוא חוזר אותו שאומר נברך שאכלנו משלו רב זביד משמיה דאביי אמר חוזר לראש ואומר נברך שאכלנו משלו פעם אחרת ורבנן אמרי למקום שפסק שאומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו וכן פסק בה"ג, וראיתי כתוב בשם רב האי שאחד המפסיק לשנים צריך [לחזור] ולברך המוציא וכן כתב הראב"ד דכיון שהפסיק יצא מידי ברכה למפרע וצריך ליטול ידיו ולבצוע דהוה ליה כבני חבורה שעקרו רגליהם לצאת לקראת חתן [פסחים דף ק"א ע"ב] שצריך ברכה למפרע וכשחוזרין צריכין ברכה לכתחילה ועוד דכיון שהפסיק אכילתו בברכת המזון [ומיכל] וברוכי בהדי הדדי לא אפשר ואיך יתכן שיאכל באמצע הברכה כי הזימון אחד מן הברכות ואיך יברך ברכה אחת ויאכל ואח"כ ישלים הברכות, ונ"ל דלישנא דמפסיק לשנים לא משמע כדבריהם כי לדבריהם אין כאן הפסק סעודה אלא סעודה אחרת ולא דמי לבני חבורה שעקרו רגליהם דהכא אינו זז ממקומו וגם אינו כמו היסח הדעת ולא דמי למיכל וברוכי בהדי הדדי שהרי אינו מברך אלא מפסיק סעודתו כדי שיזמנו עליו, וכן כתב בה"ג היכא דבעי למיפק חד מינייהו ובעו חברוהי למעבד ליה לפנים משורת הדין פוסקין סעודתייהו ומזמן עליהם עד הזן וגמר איהו ברכה כלה ונפק וחוזרין ואוכלין וגומרין סעודתן ומברכין וכן עמא דבר:

ה"ג בזמן שהם שתי מטות גדול מיסב בראש ושני לו למעלה הימנו. דהיינו כלפי ראשו ולמטה מיקרי נגד מרגלותיו ובדברי רב ששת גרסי' גדול מיסב בראש ושני לו למטה הימנו:

אין מכבדין בדרכים. וא"ת והא אמרינן בשבת בפ' במה בהמה [דף נ"א:] לוי ורב הונא בר חייא הוו קאזלי באורחא קדמיה חמריה דרב הונא לחמריה דלוי בעי וכו' אלמא משמע שצריך לכבד בדרכים, ואמרינן נמי פ' אמר להם הממונה [דף ל"ז.] וכן מצינו בשלשה מלאכים שבאו אצל אברהם מיכאל באמצע וגבריאל בימינו רפאל בשמאלו, וי"ל אם מתחלה נועדו ללכת יחדיו אז מכבדין אף בדרכים אבל אם לא נתחברו יחד אלא פגעו זה בזה ואירע להם דרך למקום אחד אין מכבדין:

בד"ה והטוב והמטיב וא"ת אמאי פותחת בברוך והלא סמוכה כו' עכ"ל לכאורה שדבריהם בעצמם הם דברי התלמוד דאמר פותח בברוך כו' מכלל דברכה בפני עצמה היא ויש ליישב דקשיא להו דנהי דמדרבנן היא מ"מ כיון דסמוכה היא לברכות דאורייתא מקרי סמוכה לחברתה ואהא תירצו דלא שייכא כלל לברכות דאורייתא דלא נתקנה אלא אח"כ בשביל הרוגי ביתר וק"ל:

בא"ד ונאמן אתה של ברכת הפטרה כו' הוא נכתב גדול כו' עכ"ל ביאור דברי התוס' בפ' ע"פ וז"ל וברכה שלאחר ההפטרה צור העולמים עד שכל דבריו אמת וצדק ויש הפסק במחזורים ומתחיל נאמן אתה הוא ואין שם ברכה לא בחתימת ראשונה ולא בפתיחת שניה ונראה כו' ע"ש באורך:

בד"ה להיכן הוא חוזר כו' למקום שפסק שאומר ברוך שאכלנו עכ"ל והוא פי' הרב אלפסי:

בא"ד דהיינו למר מהזן ואילך ולמר מנברך והשתא כו' עכ"ל משמע למר מהזן היינו תחלת הזן ולמר מנברך היינו תחלת נברך וא"כ הוא מאי למקום שפסק גם אם נפרש בדוחק למר מהזן היינו מסוף הזן דהיינו מברכת הארץ ולמר מנברך היינו מסופו דהיינו מהזן קשה קצת דא"כ למ"ד חוזר לראש היינו מתחלת נברך דלא שייך ביחיד לומר כן ונראה להגיה למר מהזן ולמר מנודה לך דהיינו מתחלת הזן ומתחלת נודה לך מיהו מ"ד חוזר לראש ליכא לפרושי אלא למ"ד [עד] נודה לך ודו"ק:

בא"ד והשתא ניחא דלא קשה מהזן שהרי לא ספי בנתיים עכ"ל כצ"ל ר"ל דלהך פירושא דאיירי ביצא אחד מהן לשוק דאפשר דלא ספי ואכיל בנתיים ולכך יוצא שפיר בברכת הזן ששמע כבר מהשנים משא"כ אי הוה איירי בא' המפסיק לב' ואוכל אח"כ תקשי שפיר כדלעיל כיון שאכל אח"כ היאך יוצא בלא הזן דהוא דאורייתא וק"ל:

בד"ה מר זוטרא כו' דיש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון ומיהו בכך אין למחקו עכ"ל כצ"ל עיין ברבינו יונה:

בד"ה בזמן שהן כו' ולקמן במתניתא גרסי' גדול כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אין מכבדין כו'. הא קאזלי באורחא כו' וי"ל כשיצאו לדרך כא' מכבדים כו' עכ"ל ק"ק דהאי לישנא גופא הוו קאזלי באורחא קאמר הכא גבי רבין ואביי וע"כ דלא מתוקמא אלא בשלא יצאו לדרך כא' וק"ל:

אין מכבדין בדרכים כו'. מפורש פרק אמר ליה הממונה:

תוס' ד"ה להיכן וכו'. ולמר מנברך. צ"ל מן נודה לך [רש"א]:

בגמרא להיכן הוא חוזר ופירש"י דאדלעיל קאי במי שנצטרף לזימון ואמרן לעיל אליבא דרב ששת וכו' עס"ה. ולפ"ז נראה בעליל מפירש"י דהלכה כרב ששת בהך דלעיל דהא הנך אמוראי בתראי וסתמא דתלמודא נמי דקאמר והלכתא למקום שפסק לא מתוקמא אלא כרב ששת וכמו שפירש"י להדיא דלמקום שפסק היינו לברכת הארץ כשאר יחיד נמצא דלפ"ז משמע להדיא דלרש"י נמי שייך פלוגתא דר"נ ורב ששת באחד שמפסיק לשנים דלעיל כמו לפי' הר' אלפס כדפרישית לעיל אלא דלענין דינא פליגי דהר' אלפס פוסק כר"נ כיון דכן עמא דבר ומש"ה הוצרך לדחוק כאן לפרש האי להיכן הוא חוזר דהכא והך הלכתא למקום שפסק דהיינו לענין המזמן גופא אם חוזר לומר נברך שאכלנו או ברוך שאכלנו ולפי שהוא פי' דחוק לכך נראה לו לרש"י לפרש בפשיטות דהיינו כרב ששת וכדפרישית לעיל דמהאי דכן עמא דבר אין ראיה דהלכה כר"נ כיון דרב ששת נמי מודה דעיקר בה"מ אפילו ביחיד מדרבנן מיהא היינו ג' ברכות גמורות שאומר ג"כ הזן. אלא דמ"ש לעיל בכוונת רש"י דמדרבנן הוי חיוב גמור על היחיד לומר ברכת הזן בפני עצמו ומלשונו כאן אין נראה כן שהרי כתב דלמקום שפסק היינו ברכת הארץ כשאר יחיד וא"כ משמע דשאר יחיד נמי זימנין דמתחיל בברכת הארץ א"כ לפ"ז ע"כ צריך לומר בכוונת רש"י דמדרבנן נמי אין היחיד חייב לומר ברכת הזן בפני עצמו אלא אם ירצה כגון שהוא טרוד או שאינו יודע לברך ברכת הזן כגון שהוא בור וליכא סופר בהדיה מש"ה שפיר יוכל להתחיל בברכת הארץ כיון שכולל עמו ברכת הזן וחותם ג"כ על הארץ ועל המזון כדפרישית ואין דוחק לפרש כן כיון דאשכחן להדיא בפועלים כה"ג שמברכין שתים וכוללין ג' אלא דמה שהפועל מתחיל לומר ברכת הזן בפני עצמו וכולל ירושלים בברכת הארץ היינו משום דהכי שפיר טפי לפי שברכת הזן פותחת בברוך ועוד דיותר שייך לכלול ירושלים בברכת הארץ ואפשר דאה"נ שאם רוצה לכלול ברכת הזן בברכת הארץ נמי יצא וכבר אפשר דלרש"י גופא היכא שיחיד מתחיל בברכת הארץ פותח בה בברוך ואומר נודה לך. ועוד יש לומר כיון דרש"י סובר דהלכה כרב ששת לפי פירושו ושיטתו וכדמשמע מפשטא דלישנא דתלמודא דלעיל ודהכא דאין היחיד אומר ברכת הזן וקיי"ל נמי דהלכה כרב ששת באיסורא כמ"ש ג"כ התוס' בשמעתין ואם כן אית לן למימר דרב ששת מוקי נפשיה כתנאי והיינו כהך ברייתא דתנא שנים ושלשה משא"כ הך ברייתא דפועלים דלעיל מוקי רב ששת כהך ברייתא דתנא שלשה וארבעה לענין הזן והיינו כר"נ ולא משמע ליה לאוקמי טעמא דהך ברייתא דהטוב והמטיב דאוריי' כיון דמסיק הש"ס בסמוך בכמה הוכחות דהטוב והטיב לאו דאורייתא ועוד דהך ברייתא דהפועלים גופא ע"כ סבר דהטוב והמטיב לאו דאורייתא כן נ"ל נכון בכוונת רש"י ותל"י שזכיתי ליישב שיטת רש"י לנכון כהוגן וכהלכה בלי שום גמגום ודוק היטב:

שם מים אחרונים בזמן שהם ה' מתחילין מן הגדול. וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דטעמא דמילתא דחמשה היינו כדי שמי שמזומן לברך בה"מ יסדר בינו לבין עצמו בה"מ ושיערו חכמים שבשיעור נטילת ד' בני אדם יוכל לסדרן ובהאי שיעורא נמי לא הוי הפסק בין נטילה לברכה וש"מ דתיכף לנ"י ברכה לאו דוקא וכו' ע"ש ומזה נראה סיוע לשיטת הש"ע בסי' ק"ס שכתב בשם התוס' דהשיעור תיכף הוא שיעור מהלך כ"ב אמות ואפשר דאידי ואידי חד שיעורא ועיין מ"ש לעיל דף מ"ב גבי ג' תכיפות שהתוס' בסוטה דקדקו כן מסוגיא דזבחים דף ל"ג אלא שהאחרונים הקשו על זה דאדרבה מסוגיא דהתם לפי המסקנא משמע דאפי' פסיעה אחת הוי הפסק ולא מיקרי תיכף ע"ש שכתבתי ליישב לשון התוס' באריכות מיהא לפמ"ש כאן בלא"ה אי אפשר לומר דבכל דהו הוי הפסק דאם כן תיקשי להו סוגיא דהכא דמשמע דבשיעור ד' וה' בני אדם לא הוי הפסק וכיון שכן דצריך שיעור לענין זה ההפסק אם כן ודאי יפה כתבו התוס' בסוטה מסוגיא דזבחים משמע מיהא דיותר מכ"ב אמה הוי הפסק וכיון דלא אשכחן שיעור מפורש בגמרא בפחות מזה ע"כ יש לנו לומר דאידי ואידי חד שיעורא הוא ובפחות מזה נמי לא הוי הפסק כן נ"ל ודו"ק:

ישב גדול וישמור ידיו וכו' הרמב"ם בפ"ז מהל' ברכות הלכה א' כתב הגדול שבכולן נוטל את ידיו תחלה ואחר כך נכנסין ויושבין מסובין וכו'. הנה רואה אני דבר חדש בדברי רבינו הגדול שהקדים הנטילה לההסיבה ולא כן משמע לעיל דף מ"ג ע"א ששנינו כיצד סדר הסיבה וכו' עלו והסיבו ובא להם מים וכו' שמתחלה הסיבו ואח"כ מביאין להם מים לנטילה ונוטלין שם במקומן וכן משמע בברייתא כאן שמתחלה תנו סדר הסיבה ואח"כ תנו מים הראשונים מתחילין מן הגדול וגם עוד אני רואה מלשונו של רבינו שכתב אח"כ נכנסין וכו' משמע שהנטילה לא היתה במקום ההסיבה רק מבחוץ וזהו מוכיח שלדעת רבינו אפילו הפסק הליכה ממקום למקום בין נטילה להמוציא לא מפסיד מידי ועיין בסימן קס"ו ובמג"א ס"ק ג' והטור שם ג"כ כתב שהרמב"ם מפרש הא דתכף לנ"י ברכה על מים אחרונים ולפי מה שכתבתי מפורש אפילו ההיתר במים ראשונים בדברי רבינו. עוד יש לתמוה בדברי רבינו כאן שלא הזכיר שלאלתר מייתי תנא קמי' הגדול אחר שנטל ידיו כמו שהשיב ר"ג לרב ששת והכ"מ הרגיש בזה וכתב דמאחר דאמר ר"ש אנא מתניתא ידענא ובמתניתא תני מים ראשונים מתחילין מן הגדול היינו דלעולם מתחילין מן הגדול אפילו לא מייתי תכא קמי' ואע"ג דר"ש גופי' אקשי' לר"ג ישב גדול וישמור ידיו וכו' מבדק הוה בדיק לר"ג אבל לפום קושטא לית לן בה עיין בכ"מ ודבריו דחוקים דר"ש ידחה לר"ג במילי דכדי ונלע"ד דבשלמא לפרסאי דלאו בני ברוכי נינהו ברכת הנהנין שפיר השיב ר"ש ישב גדול וישמור ידיו והשיב לו ר"ג דאלתר מייתי תכא קמי' ור"ש כשהקשה לו לא הו' כוונתו שבשביל זה הי' לו ליטול באחרונ' שאין זה כבוד הגדול שיטול באחרונ' אבל רצה לידע מה פעולה עושין בזה שלא יצטרך לישב ולשמור ידיו ובזה שפיר כ' הכ"מ דמבדיק הוה בדיק לר"ג והשיב לו דלאלתר מייתי תכא וכו' אבל לדידן דצריכין אנו לברכת המוציא וממ"נ אם גם הבעה"ב מיסב עמהם והדין נותן שבעה"ב בוצע מה פעולה יהי' במה דמייתי תכא קמי' של הגדול והלא אכתי ידיו אסורות עד שיבצע בעה"ב ואם אין בעה"ב מיסב עמהם אז הגדול בוצע וכלם יוצאים בברכתו ואם מייתי לאלתר תכא ויברך תכף המוציא א"כ יהי' הנטילה שנוטלים אחרים ידיהם הפסק בין ברכת המוציא לאכילת האחרים וס"ל רבינו הרמב"ם שזהו הפסק ושלא כדברי הא"ח שהביאו הב"י בסימן קס"ז וכן פסק שם בשלחן ערוך סעיף ז' וז"ל ראובן שהי' נטל ידיו לאכילה ויעקב הי' מברך המוציא ונתכוין להוציא השומעים ואח"כ נגב ראובן ידיו ובירך ענ"י לא הוה הפסקה ויוצא בברכת יעקב עכ"ל ולענ"ד הדבר צ"ע שאף שברכת הנטילה חשובה מצרכי סעודה ולא גרע מגבול לתורא או הביאו מלח דלא הוה הפסק שאני שם שהוא לאחר הנטילה ובידו לאכול תכף אחר ברכת המוציא ולכן אף שאינו אוכל תכף ומפסיק בדברים שהוא מצרכי המוציא והסעודה לא' חשיב הפסק והרי זה כעין שאמרו כל הראוי לבילה וכו' אבל זה ששמע המוציא קודם שנטל ידיו והרי אין בידו לאכול תכף שוב הנטילה וברכת הנטילה חשיב הפסק ואפילו למה שפסק רמ"א שם בסעיף וי"ו בהג"ה דאחר שאכל הבוצע תכף שוב יצאו כלם באכילת הבוצע ושוב יכולים להפסיק ג"כ הטעם ל שבידם לאכול וכנ"ל ולכן נלע"ד דדעת הרמב"ם שהנטילה של המסובים חשיבה הפסק בין ברכת הבוצע לאכילתן ולכן צריך הבוצע להמתין מלבצוע עד שיטלו כל המסובין ולכן לא קאמר הרמב"ם דלאלתר מייתי תכא קמי' דגדול ופרסאי שאני דלא שייך בהו ברכה:

רש"י ד"ה ובזמן שהם ג' וכו' ואל ישפיל את השני וכו' כוונת רש"י דלהושיב את השני למטה מהגדול והשלישי למטה מהשני אי אפשר משום דכבוד של גדול להיות דוקא באמצע ועיין בלחם משנה בפ"ז מהל' ברכות:

ויש מהם חותם ולא פותח. כגון ברכה הסמוכה לחברתה שהרי כבר פתח בברכה ראשונה וברכה אחרונה שבקריאת שמע אמת ויציב אמת ואמונה שאע''פ שק''ש מפסיק בינתים אברכות דלפניה סמוכה והויא לה סמוכה לחברתה: הטוב והמטיב וכו'. דלאו סמוכה לחברתה היא שאינה מברכת המזון אלא על קבורת הרוגי ביתר תקנוה: שהרי עוקרים אותה בבית האבל. אליבא דר''ע: להיכן הוא חוזר. מי שנצטרף לזימון ואמרן לעיל אליבא דרב ששת ברכת זימון עד הזן והוצרך זה להיות מפסיק אכילתו עד שיגמור המברך ברכת הזן וחזר זה שהפסיק לשנים וגמר סעודתו להיכן הוא חוזר לברך לאחר שיגמור סעודתו: חוזר לראש. לתחלת הזן שהרי נתחייב בזימון שבתחלה הוקבע בג': למקום שפסק. לברכת הארץ כשאר יחיד: ה''ג אף על גב דרבנן אתון פרסאי בצרכי סעודה בקיאי מינייכו: בזמן שהן שתי מטות. רגילין היו לאכול בהסבה על צדו השמאלית מוטה ורגליו לארץ איש איש על מטה אחת: בזמן שהן שנים גדול מסב בראש. כלומר מסב תחלה על מטתו: ושני לו למעלה הימנו. מטת השני לצד מראשותיו של גדול: ובזמן שהן שלשה גדול מסב באמצע שני לו למעלה הימנו שלישי לו למטה הימנו. לצד מרגלותיו: א''ל. רב ששת לריש גלותא: וכי בעי אשתעויי מתריץ תרוצי ויתיב. ואם רצה הגדול לדבר עם שני לו צריך הוא לזקוף עצמו ממסיבתו לישב זקוף דכל זמן שהוא מוטה אינו יכול לדבר עמו לפי שהשני לו אחורי ראשו של גדול הוא ופני הגדול מסובין לצד אחר וטוב לו שישב שני לו למטה הימנו וישמע דבריו כשהוא מוטה: במחוג. מראים בידיהם ובאצבעותיה' ברמיזה: מים ראשונים מהיכן מתחילין. רב ששת קא''ל לריש גלותא מהיכן מתחילין פרסיים מים ראשונים: לאלתר מייתו תכא קמיה. שלחן שלו מביאין מיד לפניו ואוכל ולפני כל אחד ואחד היו מביאין שלחן קטן: לא מסלקי תכא. מקמי גדול עד דמשו כולהו ובעוד שהוא אוכל האחרים נוטלין מים אחרונים: שני לו למטה הימנו. שאם הוצרך גדול לספר עמו לא יהא צריך לזקוף: ובזמן שהם ג' שני לו למעלה הימנו. ואם בא לספר מספר עם השלישי לו ואם בא לספר עם השני לו טוב הוא שיזקוף ואל ישפיל את השני לו לפני קטן ממנו שיהא הוא למטה וקטן ממנו למעלה הימנו: מתחילין מן הגדול. ולאלתר מעיילי תכא קמיה: ובזמן שהם מאה. לאו דוקא דה''ה עשרה ולכל יותר מה' שגנאי הוא שיסלקו השלחן מלפני הגדול כשיטול ידיו וימתין שם יושב ובטל עד שיטלו כלם לפיכך כשהם יותר מחמשה מתחילין מן הקטן היושב בסוף ואין מסלקין שלחן מלפני הגדול עד שיגיעו המים לחמשה שאצלו: וחוזרים ומתחילין מן הגדול. ונוטלין שלחן מלפניו: למקום שמים אחרונים חוזרים. כשמגיעים לחמשה אם נטל הגדול. הוא מברך ואם צוה לאחר ליטול קודם לו הוא מברך: הנוטל ידיו באחרונה תחלה. אותו שנוטל בתחלת החמשה אחרונים קורא תחלה באחרונה: אין מכבדין. לומר היה אתה קודם: לא בדרכים. הולכי דרכים לומר לגדול הימנו לך לפני:

והטוב והמטיב. וא''ת ואמאי פותחת בברוך והלא סמוכה לחברתה היא ויש לומר דנתקנה בפני עצמה (היא) בשביל הרוגי ביתר וא''ת אמאי אינה חותמת בברוך וי''ל משום דקצרה היא רק שתקנו לאחר כך שלש מלכיות ושלש גמולות ושלש הטבות ונאמן אתה של ברכת ההפטרה הוא מן הברכה העליונה ולכך הוא נכתב גדול שבימים הראשונים היו רגילין לעמוד כל הקהל ולומר בקול רם נאמן אתה וכו' כשהיה התינוק מגיע שם: להיכן הוא חוזר. פירש רש''י דקאי לאחד דפסיק לשנים וממתין לאחרים עד הזן והיכן חוזר לאחר סעודתו רבנן אמרי למקום שפסק והלכתא למקום שפסק ותימה דא''כ היכי הלכתא למקום שפסק אחרי שאכל אחר כך פשיטא דיחזור אפילו להזן דהא הזן דאורייתא ע''כ צריך לומר דקאי אהא דאמרינן לעיל דהמברך אומר נברך שאכלנו משלו והמסובין עונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו להיכן הוא חוזר המברך לאחר שיענו המסובין חוזר לראש שהמברך חוזר ואומר נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ורבנן אמרי למקום שפסק שאומר ברוך שאכלנו משלו וכן הלכתא והר''מ מאייבר''א פירש דקאי אשלשה שאכלו ויצא אחד מהם לשוק קוראים לו ומזמנים עליו ולעיל נמי הכי פירושו עד היכן מקום זימון שצריך להו לאותו אחד דקרו ליה ועני עד נברך ומכאן ואילך ילך לדרכו ואינם צריכים האחרים עוד לצירופו והכא בעי לאותו מן השוק להיכן הוא חוזר למקום שפסק דהיינו למר מהזן ואילך ולמר מנברך והשתא ניחא דלא קשה מהזן שהרי לא ספר בינתיים: מר זוטרא איקלע לבי רב אשי איתרע ביה מילתא. וכוותיה קיימא לן והכי מברכין בא''י אמ''ה האל הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת שופט בצדק ולוקח במשפט ושליט במעשיו ואנחנו עבדיו ועמו ובכל אנחנו חייבין להודות לו ולברכו גודר פרצות בישראל הוא יגדור פרצה זאת מעלינו ומעל האבל שבתוכנו לחיים ולשלום הרחמן הוא ימלוך עלינו לעולם ועד וגו' ופירש בה''ג דאין לומר במשפט דקיימא לן בפ' במה בהמה יוצאה (דף נה:) דיש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון ומיהו בכך אין למחקו: בזמן שהן שתי מטות גדול מסב בראש שני לו למעלה הימנו. דהיינו כלפי ראשו שמסב על המטה דרך שמאל ולמטה מקרי דרך מרגלותיו דהיינו מימינו ובזה מדקדק רב ששת דאם כן בעי גדול לתרוצי כפשוטיה כשמדבר עם השני כיון שהשני למעלה הימנו ולקמן במתניתא גרס גדול מסב בראש השני למטה הימנו וזהו כלפי מרגלותיו והוא מימינו ואז לא מתריץ ויתיב כי בעי לאשתעויי בהדי שני: אין מכבדין וכו'. וא''ת הא אמרינן בשבת בפ' במה בהמה (ד' נא:) לוי ורב הונא בר חייא הוו קא אזלי באורחא קדמה חמריה דרב הונא לחמרא דלוי בעי רב הונא לאפוקי מדעתיה דלוי כו' אלמא מכבדים בדרכים וי''ל כשיצאו לדרך כאחד מכבדין בדרכים אבל אם כל אחד ילך לדרכו ופגעו זה בזה ואירע להם דרך למקום אחד אין מכבדים:

ברכות מו ע"ב