ולענין מה שאמרו: הקב"ה מניח תפילין. פירש רב האי גאון ז"ל, זה לשונו: הכי פירשו רבנן, שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין והנחת תפילין ולימדו במראית העין, כדרך שלמדו מעשה המשכן, שנאמר (שמות כה, ט) ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן, (ככל) אשר אתה מראה בהר (שמות כה, מ). וכן לענין מה שאמרו (ראש השנה יז, ב) שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור שיורד לפני התיבה ולימד את משה בפרשת ויעבור ה' על פניו ויקרא, וכן הוא אומר (שם לג, יט) אני אעביר כל טובי על פניך וגו', ועל אותה שעה אמרו, מנין שהקדוש ברוך הוא מתפלל, והלא בתורה פירש כי כן אמר ה' אל רחום וחנון, וקאמר משה אתה הראתנו לומר שלש עשרה מדות שנאמר (במדבר יד, יז) כאשר דברת לאמר. וכן אמרו לקמן (ברכות ז, א) יהי רצון שיכבשו רחמי את כעסי ללמדנו לומר יהי רצון שיכבשו רחמיך את כעסך. עד כאן לשון רב האי גאון ז"ל. ומיהו מאי דקאמרי תפילי דקודשא בריך הוא מאי כתיב בהו, קשיא טובא לפירוש זה בעיני. ויש לשאר החכמים ענין אחר נעלם בזה, והאלהים יראנו איזה הדרך ישכון אור.

ומה שאמרו כאן שהקב"ה מניח תפלין. פירש רבינו האי ז"ל הכי פירשו רבנן שהראהו הקב"ה למשה קשר של תפילין והנחת תפילין ולמדו במראית העין כדרך שלמדו מעשה המשכן שנאמר ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן, וכן מה שאמר יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי ללמדנו לומר יהי רצון שיכבשו רחמיך את כעסך ע"כ:

כל שאדם יכול להתפלל בבית הכנסת יעשה מפני ששם כונת הלב מצויה, כלל גדול אמרו תפלת הצבור חביבה וכל המתפללים בבית הכנסת בעשרה שכינה עמהם, ובפרק ד' אמרו שאסור לאדם שיקדים תפלתו בצבור לתפלת הצבור והתבאר למטה שאם לא היה יכול להתפלל בב"ה יתפלל בתוך ביתו בשעה שהצבור מתפללים שנאמר ואני תפלתי לך ה' עת רצון, אימתי הוא עת רצון בשעה שהצבור מתפללים, ומכל מקום מי שיש לו ב"ה בעירו והוא יכול לילך ואינו הולך אין רוח חכמים נוחה הימנו ולא עוד אלא שנקרא שכן רע ואם יש לו בית המדרש קבוע מתפלל בו וכך הדבר ברור:

לעולם יזהר אדם שלא לדון ביחידי אפי' בדברים שרשאי בכך, ולעולם לא ידון אלא בג' שהם שנים נושאים ונותנים ואחד בורר ומכריע ובזה נשמרים מן השגיאה ונאמר עליהם ששכינה עמהם וכן לעסוק בתורה, אע"פ שבכל צד נאה ומשובח אם הם שנים הדבר נאה יותר שמביניהם יבחן האמת ביותר, ועוד שמתוך שאחד נושא ונותן עם חבירו הדברים חקוקים בדמיונם יותר ויותר והוא שכיון באמרו שנים מיכתבן מילייהו בספר הזכרונות:

לעולם תהא מחשבתו של אדם רדופה אחר המצות שאף המחשבה אינה אלא תועלת והיא המביאה לידי המעשה, אמרו חכמים אפי' חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה:

כי כסלא לאוגיא. פי' כעין התלמים המקיפין את הערוגה כדאמרינן בריש נדרים [דף ו':] הדין אוגיא להוי פיאה:

חד לא מכתבן מיליה בספר הזכרונות. פי' עם הרבים אבל בספר לבדו נכתבין דהא תנן וכל מעשיך בספר נכתבין [אבות פ"ב] וכ"ש מדה טובה שהיא מרובה:

וכי מאחר דאפילו תלתא עשרה למה לי. תימא דבמס' אבות פ' עקבי' בן מהללאל תנן מנין אפילו חמשה וכיון דידעינן [שלשה] ה' למה לי, וי"ל דמשנה דהתם מיירי בדברים שצריך ה' דיינים כגון (חציצה) [חליצה] למאן דאית ליה ומדידת עגלה וסד"א שאינן חשובין אפילו כשאר דין שאינו צורך אלא ראי' בעלמא הוא קמ"ל:

מנין שהקב"ה מניח תפילין. דמיון ישראל כמו שאנו עושין חטיבה לזכרו בשימה כנגד הלב ועל המוח כן הקב"ה עושה חטיבה לישראל לזוכרם תמיד לטובה:

ובזרוע עוזו אלו תפילין של יד. והכי נמי אמרינן בריש נזיר [ג':] מנין לימין שהיא שבועה שנא' נשבע י"י בימינו, לשמאל שהיא שבועה שנאמר ובזרוע עוזו, אלמא זרוע משמע ליה שמאל:

ותניא ר' אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש. פרש"י שרוב אותיות שדי כתובות בו השי"ן בקמט העור והד' בקשר, ולא נהירא דהא אמרינן בפ"ב דמגלה [דף כ"ו:] תשמישי קדושה נרתק תפילין ורצועותיהן אלמא לא קרי להו אלא תשמישי קדישה בעלמא, ועוד דאמרי' בשבת פי' במה מדליקין [דף כ"ח:] לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור של בהמה טהורה בלבד ואמרי' למאי הילכא אילימא לעורן והאמר מר שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני אלא לרצועותיהן והאמר ר' יצחק רצועות שחורות הלכה למשה מסיני ואי הוי הד' והי' מן השם הוי ליה לאקשויי כמה שהקשה גבי שי"ן, אלמא שאין חשובות מאותיות השם אלא קשר בעלמא כדאמרינן לקמן מלמד שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין, על כן נ"ל אלו תפילין שבראש שלפי שהן בגובה הראש ונראין לכל אבל של יד אינן נראין שנאמר לך לאות ולא לאחרים לאות:

בד"ה אלו תפילין שבראש פרש"י משום שם של שדי כו' עכ"ל כן פרש"י בפרק הקומץ שכתוב עליהן רוב השם שי"ן ודל"ת כו' וע"ש בתוס' וק"ל:

בד"ה אחורי בית הכנסת פירש"י כל פתחי בתי כנסיות היו למזרח ואחוריהם למערב כו' עכ"ל אבל בפרש"י שלפנינו שכתב מעין מקדש ומשכן פניהם למערב ואחוריהם כו' עכ"ל נראה שאחור ר"ל הוא אותו צד שבו הפתח והוי הפי' ממש כפי' התוס' והר"ר יונה הבין מפרש"י עוד פירוש אחר וע"ש וק"ל:

לו הקשבת למצותי כו'. עיין פירש"י שהוא דחוק ובע"י בשם ר"י למצותי מלשון צוות וחבורה ויהיה פי' לו הקשבת שהיית ממתין ומקשיב לענות אמן על כל ברכה שתשמע מחברך צוות לך בב"ה יהיה שכרך כנהר שלום וגו' ועי"ל דסמך בהך דרשה אקרא דלעיל מיניה דכתיב ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך וגו' דהיינו שתועיל לחברך להציל מסכנה מדריכך בדרך תלך דהיינו שהולך בבהכ"נ בדרך שהלכת ע"ז לו הקשבת למצותי זאת ויהי כנהר וגו' וק"ל:

כל חד מינן אלפא משמאליה כו'. עש"ה יפול מצדך אלף ורבבה מימינך וגו' וק"ל:

ובצפרא כו'. דבלילה כשאדם שוכב על מטתו שכיחי מזיקים טפי כמ"ש לא תירא מפחד לילה וגו' מדבר באופל וגו' כי הרוחות מתדבקין באדם ביותר בלילה בעת השינה כדאמרי' פ' הרואה (ברכות נ"ה ע"ב) דיש חלומות בלילה בשינה ע"י שדים ומזיקין וק"ל:

במקום רנה כו'. ובפ' אין עומדין (לקמן ל"א) דרשינן מהאי קרא שיקדים שיר ושבח ואח"כ ישאל אדם צרכיו ועניניו חדא הוא דכיון דלא ישאל אדם צרכיו אלא לבתר רנה ושיר ועיקרו בב"ה כפרש"י ע"כ לא ישאל גם צרכיו אלא שם בב"ה והיינו בסתם בני אדם להתפלל בביתו אבל מי שיש לו מקום קבוע ללמוד תורה יש לו להתפלל שם כדאמרי' בר' אמי ור' אסי (לקמן ח') דהוו מצלי ביני עמודי דהיינו ביהמ"ד שלהם וקדושתו טפי מקדושת ביהכ"נ וק"ל:

ומנין לי' כו' ומנין לג' כו'. כל הני מילי די' וג' וב' וא' משנה שלימה היא בפ"ג דאבות ומייתי לה מהני קראי אלא דמייתי לה כולהו לענין עוסק בתורה ואפשר דאלו לא נאמר קאמר התם אבל הכא בשמעתין מצריך צריכי לכל הני קראי כדקאמר וכי מאחר דאפילו חד תרי מבעיא כו' הוצרך כל חד וחד למלתיה מיהו הא דמוסיף התם ומנין אפילו ה' שנאמר ואגודתו על ארץ וגו' לא מצריך ליה הכא והביאור גבי עשרה המתפללין אמר אלהים נצב כביכול שהוא עומד שם עם המתפללים דאסור לישב תוך ד"א של המתפלל וגבי ג' בדין שהדיינין מצותן בישיבה קאמר נמי בקרב אלהים וגו' כמו שהם יושבין כדמסיק ג' עד דיתבי:

מאי ולחושבי שמו א"ר אשי חשב לעשות מצוה ונאנס כו'. ובספ"ק דקידושין גרסי' אפילו חשב לעשות מצוה כו' ושם מפורש:

שאפילו א' שיושב ועוסק בתורה כו' שנאמר בכל מקום אשר אזכיר וגו'. והכי מפרש לה לענין עוסק בתורה בכ"מ שאתן לך רשות להזכיר שמי דהיינו בדרך לימוד אבל בע"א אסור להזכיר ש"ש דהוה לבטלה וק"ל:

תרי מכתבן מלייהו וכו' לפי ששנים מתוך משא ומתן שלהן בד"ת יבואו ברוב על האמת שניתן ליכתב מלייהו בספר זכרונות לפניו ית' אבל הא' אפשר שיבא לטעות בלימודו ולא ניתן ליכתב:

מנין שהקב"ה מניח תפילין כו'. כבר כתבו בזה סוד נסתר אבל אני רואה בו קרוב לפשוטו כי מצות ענין תפילין הוא שיש לנו להיות דבקים בו ית' והנחתן עלינו היא משרה שכינה עלינו בשמו וד' פרשיותיה שכתוב בו מוכיחין עד"ז מצות תפילין שיהיה לישראל דביקות וקדושה בה' בכל נפשם ובכל לבבם ובכל מאודם ולעומת זה יש להקב"ה דביקות וחטיבה בישראל כמ"ש אני לדודי ודודי לי וכדמייתי שהקב"ה משתבח ומתפאר בישראל וישראל מתפארים ומשתבחים בה' דכתיב את ה' האמרת היום וה' האמירך היום וע"כ נקראים התפילין פאר והוא שהקב"ה מניח תפילין להתדבק ולהתפאר בנחלתו ישראל וכמ"ש שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך וגו' שהוא מורה על דבקות שלו עמנו כתפילין הללו שהם על הזרוע נגד הלב ומייתי מדכתיב נשבע ה' בימינו זו תורה כו' דהיינו שנשבע בב' מדות שהם החסד והגבורה שנשבע ה' בימינו זו תורה מימין היא מדת החסד שנאמר בתורה ותורת חסד על לשונה ובזרוע עזו זו התפילין שביד שמאל הוא מדת הגבורה והעוז כי מתוך הנחתן משרה האדם השכינה על עצמו נגד עמי הארץ ליראה מגבורתו ית' ב"ה כדכתיב וראו כל עמי וגו' כי שם ה' וגו' הרי שריית השכינה ואמר מה כתיב בהו בתפילין דמרי עלמא דהיינו פסוקים המורים על כוונה זו שיש לו יתברך דבקות וחטיבה בישראל דוגמת תפילין שאנו מניחים שמורים על שיש לנו דבקות וחטיבה בו ית' ב"ה ואמר לו מי כעמך ישראל גוי אחד כו' ופירוש האמרת מל' חטיבה עי' בפרש"י במס' חגיגה (ג.) שהוא שבח מיוחד בשניהם דהיינו ה' אחד וישראל גוי אחד וקאמר בשאר בתי מאי דמשמע ליה ודאי דכעין שלנו ד' פרשיות בד' בתי כך הם תפילין של הקב"ה ומסיק כי מי גוי גדול ומי גוי גדול וגו' דדמיין להדדי כו' דכי מי גוי גדול וגו' בכל קראנו אליו מורה על הדבקות לנו בו בתפלה ומי גוי גדול אשר לו חקים וגו' מורה על הדבקות לנו בו בתורה ואשריך ישראל ומי כעמך ישראל בחד ביתא דדמיין להדדי דהיינו שדבקים בו לענין ישועה כמו שכתוב אשריך ישראל מי כמוך עם נושע וגו' ומי כעמך וגו' אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם וגו' או הנסה אלהים וגו' בחד ביתא המורה על הדבקות בו בעשות להם נפלאות ונוראות ולתתך עליון בחד ביתא הוא המורה על הדבקות בו במעלה עליונה כדכתיב לתהלה לשם ולתפארת וגו' ומסיק דכולן כתיבי באדרעיה ופרש"י דר"ל דכולן כתיבי בזרוע בבית אחד ואין זה כמשמעו דהל"ל הכי כולן כתיבי באדרעיה בבית אחד ועוד דמאי אשמעינן בכך דודאי כן הוא ואפשר לומר משום דהא דמייתי מנין שתפילין קרוין עוז מדכתיב וראו כל עמי הארץ כי וגו' דמיירי בתפילין של ראש ועלה קאמר תינח בחד ביתא בשאר בתי כו' דכולה מלתא בשל ראש איירי קאמר ומסיק דכולן כתיבי גם באדרעיה כדקאמר מעיקרא נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו ודו"ק:

גמרא לוא הקשבת כו' כצ"ל וכן ברש"י:

שם קיטמא נהילא כו' נ"ב פירוש אפר הנעבר בנפה ערוך:

שם ולחתום פומיה נ"ב ידחק את פיו מלשון או החתים בשרו נ"ל:

שם עבד הכי חזא ואתזק כו' ואתסי תנא אנא כו' שמי אבוא אליך וברכתיך וכי כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה בוכרתא הבכורה לאמה הס"ד:

בד"ה ולחתמיה לקנה הס"ד:

בד"ה ומנין כו' קרויה עשרה שנאמר כו' כצ"ל:

בד"ה מאי כתיב כו' בהם לשום זכרון כו' להם לישראל אלא כו' כצ"ל:

תוספות בד"ה המתפלל כו' והר"י היה כו' נ"ב פי' שהחמיר אף בבתי כנסיות שלנו וק"ל:

בא"ד עד שיצאו כולם ואם בתוך כך היה שום אדם בא בב"ה היה מעיין כו' כצ"ל ונ"ב כן הוא במרדכי:

בד"ה אלו תפילין כו' מן המותר בפיך כו' נ"ב פי' ומפיק עור של בהמה טמאה לתפילין שפסולים וק"ל:

בא"ד מתורת ה' בפיך כו' נ"ב פי' אלמא אין עליהם תורה כי אין צריכין מן התורה להיות עליהם שם של שדי וק"ל:

גמרא תרי מיכתבן מלייהו כו'. נ"ל דר"ל חדושי תורה שלהן (עי' חגיגה טו ע"ב) ובזה לא נצטרך למה שנדחקו התוס' דודאי חד נמי מיכתב עובדיה היינו דעסיק בתורה רק חדושיו אינן נכתבין:

תוס' ד״ה חד. אבל בספר לבדו כו'. נ״נ לא ידענא מאי נ״מ. ולי נראה במעשה ודאי אין חילוק בין חד לתרי. פשיטא שהכל נכתב בספר והיא ששנינו באבות אבל במחשבה ודבור הוא דאיכא בין חד ותרי דתרי מכתבן מלייהו דייקא. היינו דבור וכדכתיב נמי קרא אז נדנרו וגו' ויקשב ה' ור״ל המחשבה הטובה בלבד ג"כ נכתבת בספר הזכרונות. כדמפרש ואזיל מאי ולחושבי שמו שאפי' נאנס ולא עשאה למצוה שחשב לעשותה כו' וסמיך ארישיה דקרא דמיירי במחשבת דבור. ע״י שנועדים יחדיו יראי ה' ומדברים זה עם זה איך לעשות מצוה (וכ"ה בכולא תלמודא המחשבה היא דבור. כמו במחשב בעבודה) ואז אפי' נאנס אחד מהם ולא עשאה מעלה כו' דמחשבה כי האי קרויה מעשה ונכתב בספר. משא״כ בחד דלא מכתבן מליה. דבריו שדבר וחשב לעשות מצוה ולא הוציאה לפועל אפי' שהיה אנוס. דבורו ומחשבתו אינו נחשב להכתב בספר זכרונות. שאינו עשוי אלא למחשבה טובה דרבים דנפיש זכותייהו (ולא סגי נמי דאית ביה חד דמביאה לידי מעשה) הלכך הקב"ה מצרפה למעשה. ונכון הדבר:

אַלְפָא מִשְּׂמָאלֵיהּ וְרִבְּוָתָא מִימִינֵיהּ. פירוש דריש נפל רצונו לומר שכן כמו (בראשית כ"ה י"ח) עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל, וצריך להבין למה צד שמאל אלף ולימינו עשרה אלפים? ונראה לי בס"ד כי הם יודעים שמאל יד כהה, ולכן קלה בעיניהם ואין חוששים לעשות שם קיבוץ רב אבל ימין חוששים ממנה ויבאו שם ברבוי חיל יותר.
אי נמי נראה לי בס"ד השמאל כיון שמניח בה תפילין יראים ממנה יותר, ואין נגשים הרבה אלא מעט אותם שהם עזים ביותר, ומה שאמר האי דוחקא דכלה מנייהו, הנה כל מאמרים אלה הם מדברים על ימיהם שהיו השדים מצויין הרבה, אבל בזמנים אלו כיון שנתמעט כח הסטרא אחרא נתמעטו השדים גם כן, דהא בהא תליא.

בִּמְקוֹם רִנָּה שָׁם תְּהֵא תְּפִלָּה. נראה לי בס"ד רמז לפי דרכו ענין יחוד השמות שבו תלוי תיקון התפלה, והוא דידוע מה שכתב הרמ"ז ז"ל חיבור 'איש ואשה' דהיינו 'הוי"ה אהי"ה' נעשה על ידי שם הוי"ה דיודי"ן שעולה ע"ב, וסך כולם מ"ז וע"ב עולים קט"ו, וכן יחוד וחיבור 'זכר ונקבה' דהיינו 'הוי"ה אדנ"י' נעשה על ידי שם הוי"ה דאלפין שעולה מ"ה, וסך הכל קל"ו, והנה קי"ט וקל"ו גימטריא רנה [255], עד כאן דבריו ז"ל, והנה ידוע כי חיבור 'הוי"ה אהי"ה' נעשה בעת קריאת שמע, וחיבור 'הוי"ה אדנ"י' נעשה בעת העמידה ונפילת אפים, וזהו שאמרו 'במקום רנה' דייקא שהוא מספר שני יחודים הנזכרים, 'שם תהא תפלה', כי ביחודים אלו יהיה תיקון התפילות כראוי.
אי נמי נראה לי על דרך מה שאמר הכתוב (איכה ב, יט) קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת, רֹנִּי זו רִנָּה של תורה, שִׁפְכִי כַמַּיִם לבד זו תפלה, שנאמר (שמואל א' א, טו) וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי הֳ', וידוע כי התפלה מתקבלת ורצויה יותר אם תהיה במקום דגרסי ביה בתורה, וכמו שאמרו בגמרא על רבי אמי ורב אסי, ולזה אמר בִּמְקוֹם רִנָּה שָׁם תְּהֵא תְּפִלָּה.
אי נמי נראה לי בס"ד שמו של אדם מכונה בשם 'נר', מה נר מאיר לעולם, כך שמו של אדם מאיר לו, כי אותיות שמו הם חיותו שנאמר (בראשית ב, כ) נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ, ולאברהם יש שם אחד שהוא נר אחד, וכן ליצחק אבל ליעקב יש שלשה שמות, שהם שלשה נרות, וכיון שהם תיקנו לנו שלש עתים לתפלה של שמונה עשרה, כולם מסייע אותנו לעשות תיקון בתפילות שמונה עשרה, אם כן יש לנו עזר מן חמש נרות, וזהו שאמר במקום רנ"ה, ה' נ"ר שם תהיה תפלה.

מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָצוּי בְּבֵית הַכְּנֶסֶת? יש להקשות מאחר דיליף מהכא לעשרה שמתפללין שכינה עמהם, מנא ליה האי דרשה דמצוי בבית הכנסת? ועוד היכא משמע מהאי קרא בית הכנסת? ונראה לי בס"ד דהא בהא תליא, כיון דילפינן בעשרה שכינתא שרייא, ממילא ילפינן דמצוי בבית הכנסת, דהא מסיק לקמן בעשרה קדמא שכינתא ואתייא, ולכן בבית הכנסת, דודאי נמצאים עשרה בתפילות שמונה עשרה, הנה בודאי מצוי הקב"ה שם תמיד, דהא בעשרה קדמא שכינתא ואתיא, ולכך סמך הני תרי דרשות להדדי מנין שהקב"ה מצוי וכו' ומנין לעשרה וכו':

וּמִנַּיִן לַעֲשָׂרָה שֶׁמִּתְפַּלְּלִין, שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם? שֶׁנֶּאֱמַר: בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט. נראה לי בס"ד דמספר עשרה בחשבון הקדמיי מגיע למספר חמשה וחמשים, ולזה אמר (ישעיהו ג' ט') הֵן לַהֳ' אֱלֹהֶיךָ, ומספר זה רמוז באותיות הי"ם דשם אלהים, נמצא העדה שהם עשרה נרמזו באותיות הי"ם, ולמעלה מן אותיות הי"ם דשם אלהים יש אותיות אל, ולזה אמר אלהים נצב בעדת אל.

מַאי וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ. הקשה הרי"ף ז"ל מה שייכות יש לזה כאן? ונראה לי בס"ד הביא להא דר"א ללמדינו מה שאמר שנים שעוסקין בתורה שכינה עמהם, היינו דוקא היכא דשניהם מדברים בדברי תורה, וכדמשמע פשטיה דקרא (מלאכי ג, יז) אָז נִדְבְּרוּ, דשניהם מדברים, אבל אחד מדבר ואחד שומע ושותק לאו, לכך הביא הא דר"א דדריש חשב וכו', דנמצא המחשבה לבדה חשיבא כמעשה, וגם הכא השומע דעוסק בתורה במחשבתו הוה ליה כעוסק בפיו וקרינן ביה ונדברו.

אֲפִילּוּ חָשַׁב אָדָם לַעֲשׂוֹת מִצְוָה וְנֶאֱנַס. הקשה הרב פתח עינים ז"ל מאי לשון אֲפִילּוּ? עיין שם. ונראה לי בס"ד כי במחשבה טובה איכא תרתי הא' חושב ומצפה מתי תבא לידי מצוה זו ואקיימנה, וזו המחשבה שייכה בזמן שאין יכול לקיים המצוה ההיא בפועל, הן מחמת שלא הגיע זמנה, הן מחמת שאין היכולת בידו לקיימה, והב' מחשב לעשות מצוה שהגיע זמנה ובידו לקיימה אותה שעה ורק כאשר בא לקיימה נאנס ולא עשאה, ועל זה הב' אפשר לומר כיון שחשב לקיים בפועל ונעשה עליו נדר בלב אם נאנס ולא עשה, לא הוי כאילו עשה, ולזה אמר אפילו בכהאי גוונא מעלה עליו כאלו עשאה. אמנם עדיין יש לדקדק מהיכא מוכח דקאי על המצוה, דקרא אמר (שם) לְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ ולא אמר ולחושבי מצותו? ונראה לי בס"ד כי ידוע אותיות מצוה הם אותיות שם הוי"ה, כי מ"צ בא"ת ב"ש הוא י"ה, ופרשתי בס"ד הטעם להורות שצריך האדם לקיים המצוה בשלימות, ארבעה חלקים שהם מעשה ודבור וכונה ומחשבה, שהם רמוזים בארבע אותיות שם הוי"ה כ"ה כנודע, ולכן אותיות מצוה הם אותיות שם הוי"ה, ולהיות כי המחשבה והכונה הם נסתרים, לכן אותיות י"ה שהם כנגדם באו בהסתר והעלם, שהוא בחילוף מ"צ בא"ת ב"ש, ובזה מובן בס"ד מה שאמר 'וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ' ולא אמר 'ולחושבי מצותו', כי באמת אותיות מצוה הם אותיות שמו, ובא ללמדינו דכל זה איירי בחושב לעשות מצוה שלימה בארבעה חלקים הרמוזים באותיות שמו יתברך, ואז היא נחשבת כמעשה ממש.

וּמִנַּיִן לְאֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה. הנה בזה מובן בס"ד הטעם שאמר (שמות כ, כא) 'אַזְכִּיר' אֶת שְׁמִי ולא אמר 'תזכיר', והיינו לומר 'א' יזכיר', דהיינו אחד יזכיר את שמי, וידוע דאמרו רבותינו ז"ל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, ולזה אמר את שמי, רמז בתיבת את על התורה שהיא כלולה מן א' ועד תי"ו והיא שמותיו של הקב"ה.

תְּרֵי, מִיכְתְּבָן מִלַּיְהוּ. נראה לי בס"ד בזה מה שנאמר באיוב (לא, לה) מִי יִתֶּן לִי שֹׁמֵעַ לִי הֶן תָּוִי שַׁדַּי יַעֲנֵנִי וְסֵפֶר כָּתַב אִישׁ רִיבִי, פירוש מי יתן לי אדם שומע לי בעת שאני מדבר בדברי תורה, כדי שנהיה תרין לומדים, יען כי הן תוי, פירוש תאותי בזה שדי יענני, וכמו שנאמר אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְהוָה אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב הֳ' וַיִּשְׁמָע, ועוד איכא תועלת דתרי מכתבן מלייהו, וזה שאמר וְסֵפֶר כָּתַב, והנה אנכי מתאוה וחפץ בכך אפילו אם זה האיש אשר שֹׁמֵעַ לִי הוא אִישׁ רִיבִי.

חַד, לָא מִיכְתְּבָן מִילֵיהּ. הקשו התוספות ממה שאמרו (אבות פרק ב' משנה א') וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין? ותירצו ולא מכתבין עם אחרים, אבל בספר לבדו נכתבין, וקשא כיון דנכתבין מה הפרש יש בזה? ונראה לי בס"ד כל אדם יש לו ספר על שמו שבו נכתבין זכיותיו וחובותיו, ולכן כתיבת הזכיות על ספר הזה אין בה מעלה וחשיבות מאחר שבאותו ספר נכתבין העונות הרבים גם כן, אך מלבד זה יש ספר כללי שבו נכתבים כל זכיות של כל ישראל כדי שיהיה להם דין קבוע, ובזה הספר אין נכתבין עונות כלל, ועל זה הספר אמרו רבותינו ז"ל בגמרא דאתייהיב רשות למלאך מט"ט (לכתוב) זכיות ישראל מיושב, ונראה לי הטעם ללמד כי זכיות אלו אין נכתבים בשביל 'חשבון', אלא כדי שיהיה להם 'דין קבוע', ולכך כותבם מיושב, כי ישיבה מורה על קביעות כנודע מדיני ברכות, ועל זה הספר קאמר הכא דאין נכתבין שם זכיות של דברי תורה דגריס בחד, ודו"ק.

עֲשָׂרָה, קָדְמָה שְׁכִינָה וְאַתְיָא. נמצא אפילו בתשעה לא קדמה שכינתא אלא בני אדם מקדמין לבא, ונראה לי בס"ד רמז לדבר במיכה (ו' ו') בַּמָּה אֲקַדֵּם הֳ', כי ידוע מספר התשעה הוא מ"ה [45] במספר הקדמיי שהוא אבג"ד הוזח"ט [א+ב+ג+ד+...+ט= 45], דהיינו עד מה שהוא תשעה אני אקדם, אבל ביותר מן תשעה שהוא מי' ואילך קדמה שכינתא.

מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנִּיחַ תְּפִלִּין? הנה דבר זה ידוע לכל דאגדה זו לא נאמרה כפי פשוטה, ואינה אלא רק חידה ומשל רומזת לענין נעלם ונסתר, וכדי ליישב דעת הקורא נדבר בזה בקצרה, והוא כי הדבר ידוע ומפורסם שכל מעשה המצות הם מכוונים כנגד אורות נשגבים אשר למעלה, וכאשר יעשה האדם המצוה בדבר גשמי למטה לקיים מצות הבורא יתברך, הנה בזה מעורר האור העליון למעלה אשר אותו הדבר רמוז אליו, וממשיך הארתו בכל העולמות. והנה מצות תפילין היא גדולה ויקרה וממנה נמשך חיים לעולמות למעלה, ולכן אמרו רבותינו ז"ל המניח תפילין מאריך ימים שנאמר (ישעיהו לח, יו) ה' עֲלֵיהֶם יִחְיוּ, כי מצוה זו היא מכוונת כנגד אורות נשגבים למעלה, דהיינו פרשה א' מכוונת כנגד אור העליון הנקרא חכמה, ופרשה ב' כנגד אור הנקרא בינה, ופרשה ג' כנגד אור הנקרא חסד, ופרשה ד' כנגד אור הנקרא גבורה, והבתים של הפרשיות גם כן מכוונים כנגד אורות נשגבים אשר הם מלבישים לאותם אורות העליונים הנרמזים בארבע פרשיות שבתוכם, וכפי סוד האורות ההם וסדרן ומעמדן אנחנו עושין למטה במצות תפילין של יד וראש, שאז בקיום המצוה ההיא שאנחנו מקיימים גזרתו יתברך ומצותו ורצונו בזה הנה אנחנו מעוררים את כל האורות הנזכרים לעיל, אשר הם מכוונים כנגד מעשה המצוה הזאת, וממשיכים הארתם במקום הראוי להם כפי רצונו יתברך. ולכן נקראת מצוה זו בשם תפילין שהוא לשון חיבור, רמז לחיבור האורות למעלה והתיקון הנעשה שם, כי כך גזרה חכמתו יתברך וכך היה רצונו הפשוט כדי לזכותינו שהמעשה שלנו בדברים גשמים, בצירוף מחשבתינו הטובה, תועיל ותספיק לפעול פעולה רוחנית למעלה, כי כפי מה שאנחנו עושין בגשמיות על פי רצונו ומצותו יתברך, כן יעשה הקב"ה בעצמו ברוחניות באורות העליונים, ולכן כתיב (תהלים קכא, ה) הֳ' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ, כלומר דוגמת הצל שכל מה שיעשה האדם תנועה בראשו או בידו או ברגלו, נעשה דוגמתה בצל שלו, והנה מעתה אל תתמה ותתפלא בדברי רבותינו ז"ל שאמרו הקב"ה מניח תפילין, דכל זה הוא על תיקון הנעשה באורות עליונים הרמוזים במצות תפילין. ומה ששאל רב נחמן בר יצחק הַנֵי תְּפִלִּין דְּמָארֵי עָלְמָא, מַה כְּתִיב בְּהוּ? והשיב וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד, אין הדברים כפשוטן, אלא גם בזה מדבר על אורות נשגבים אשר המה רמוזים בפסוקים הנזכרים, וכדי להסתיר הסוד ולהעלימו דברו חכמינו ז"ל בלשון זה, שנראה כאלו אומר שהפסוקים אלו בעצמן כתובין שם, אך באמת הכונה הוא על אורות הרמוזים בפסוקים הנזכרים, כי באמת ובאמונה הוא לא יש למעלה ללא גוף ולא כח הגוף חלילה, וגם לא אות ולא נקודה, וכל מה שדברו רבותינו ז"ל בזה וכיוצא בזה הכל הוא דרך משל ודמיון וציור לשבר את האוזן, ודע כי מה שאמרו וכולהו כתיבי באדרעיה ודאי יש בזה סוד נסתר, אך ראיתי בדקדוקי סופרים שכתוב שם בנוסחת תלמוד כתב יד ליתא להאי.
והנה בעץ חיים שער הכללים פרק ה' כתוב שבחינת י"ה שבשם, נותנים לבחינת ו"ה שבשם אורות הנקראים מוחין, כדי שיתייחדו והם הרמוזים בסוד שי"ן של ד' ראשין ושל ג' ראשין שבתפילין, דבתחילה היו ד' מוחין ואחר כך נכללו ונעשו ג' מוחין בסוד (שיר השירים נ, יא) בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ, וסימן זה שהקב"ה מניח תפילין, פירוש קאי על בחינת וא"ו שבשם הוי"ה כ"ה, כי הוא"ו הוא המתעטר באורות אלו הרמוזין בתפילין, עד כאן תוכן דבריו זלה"ה יעויין שם.

וְאֵין 'עֻזּוֹ' אֶלָּא תְּפִלִּין. נראה לי בס"ד עו"ז [83] מלא בוא"ו הוא מספר מ"ו [46] ול"ז [37] שהם מילואים של ע"ב וס"ג, שהם סוד חכמה ובינה, וידוע כי תפילין סדר רבינו תם וסדר רש"י הם סוד חכמה ובינה, לכך דריש עוז על תפילין.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ. עיין התוספות מה שכתבו טעם לזה [לפי שהן בגבהו של ראש ונראין דשייך בהו וראו אבל תפילין של יד מכוסין], ונראה לי בס"ד עוד טעם אחר על פי מה שכתב הגאון מהר"י ז"ל בי"ד, דתפילין של יד הוא כנגד המעשה, ותפילין של ראש כנגד המחשבה עיין שם, עוד ידוע דבישראל מחשבה טובה מצטרפת למעשה, ומחשבה רעה אין נענשים עליה, ואומות העולם להפך, על מחשבה טובה אין מקבלים שכר, ועל מחשבה רעה נענשים, ולכן כשרואין אומות העולם תפילין של ראש, שהוא כנגד מחשבה שישראל מקבלין עליה שכר, שדבר זה ליתיה בהו, אז יראים מהם, שבזה ידעו בודאי שישראל גוברים עליהם משני צדדין.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד טעם לתפילין של ראש על פי מה שכתוב בספר חסידים, שהמזיקין והשדים מתחברים יחד ט' ט', ולכך מי שרוצה לרפאות אדם הניזוק מן השד, יאמר הלחש תשעה פעמים, כמו שעושין באשכנז שמונין תשעה קנומפלי"ש, או מרפאין אותו בתשעה עצים שקורין וכו', שמתקנים ותולין בצואר החולה לוקחים מתשעה גשרים מתשעה שערי מדינה וכו', יעויין שם, וידוע מה שכתבו המקובלים שעל ידי התפילין דוחין את המזיקין ומכניעין הקליפות, ובזה יובן בס"ד הטעם שיש בתפילין של ראש שני אותיות ש"ד, להורות שהוא מכניע ודוחה את השד שהוא המזיק, ולכן יש בו גם כן צורת שני שיני"ן, אחד של ג' ראשין ואחד של ד' ראשין, שבשניהם יש תשעה ווי"ן, יען כי בכל אחת יש לה צורת וא"ו בתחתית שלה הרי תשעה ווי"ן הן דוגמת ט' עצים שכתב בספר חסידים, שבהם דוחין את המזיקין והשדים שהם מתחברים יחד ט"ט, ובזה יובן בס"ד הטעם דתפילין של ראש נקרא בלשון תורה טטפת, כדכתיב (שמות יג, יו) וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ, לרמוז שהוא דוחה ומבריח המזיקין שהם ט"ט, הבאים ונמשכין מן פ"ת מספר לילית, שהיא אימן של שדים כנזכר בזוהר הקדוש, ולכן דריש כאן (דברים כח, י) וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם הֳ' נִקְרָא עָלֶיךָ אלו תפילין שבראש, וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ כי בהם נדחין המזיקין ונכנעים הקליפות, אשר אלו עמי הארץ הם מסטרא דילהון.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד טעם ליתרון תפילין של ראש על פי מה שכתוב בי"א בשם ראב"ד ז"ל ד' בתים שבראש הם כנגד ד' חושים אשר שם, שהם חוש הריאות וחוש השמע וחוש הריח וחוש הטעם, ותפילין של יד כנגד חוש המשוש שהוא הדפק עד כאן דבריו, יעויין שם, וידוע כי ד' חושים הנזכרים שבראש, הם כנגד ד' אותיות שם הוי"ה, כי חוש הריאות כנגד יו"ד שהיא סוד חכמה, והשמע אות ה״א ראשונה שהיא סוד בינה, והריח וא"ו שהיא סוד תפארת, והטעם ה״א אחרונה שהיא סוד מלכות שהיא סוד פה כנודע, נמצא בתפילין של ראש יש ד' בתים כנגד ד' אותיות שם הוי"ה לכן דריש שם שֵׁם הֳ' נִקְרָא עָלֶיךָ אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד כי יתרון שיש לישראל על אומות העולם במצות הוא תר"ו מצות ומספר תר"ו הנזכר רמוז בשתי שינין שבתפילין של ראש כי ב' פעמים ש' מספר ת"ר, ויש בהם ש' אחת שיש בה וא"ו אחד יתר שמספרו ששה הרי תר"ו, ואלו הם מצות עשה ולא תעשה שרמוזים באותיות שם הוי"ה, כי העשין הם באותיות ו"ה והלאוין הם באותיות י"ה וכמו שאמרו בתיקונים, ובזה פרשתי בס"ד (יחזקאל טז, י) וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי, ש"ש הם שני שיני"ן דתפילין של ראש שבהם רמוזים תר"ו מצות עשה ולא תעשה, ובזה אֲכַסֵּךְ מֶשִׁי אותיות שמי, כי כולם אחוזים באותיות שם הוי"ה ברוך הוא, ולזה אמר כִּי שֵׁם הֳ' נִקְרָא עָלֶיךָ אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ, שבהם רמוזים מצות עשה ולא תעשה שיש לכם יתרון בהם על אומות העולם שאינם נמצאים איתם, ובזה וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ בראותם רבוי המצות שיש לכם.

אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, דִּכְתִיב: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הֳ' אֱלֹהֵינוּ הֳ' אֶחָד. נראה לי בס"ד הא דקרי ליה בשם חטיבה, שהוא לשון התנשאות וגבהות כמו (תהלים קמד, יב) מְחֻטָּבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל, היינו כי פסוק זה יש בו כ"ה אותיות כמנין חיבה, רמז שישראל אומרים יחוד זה בחיבה, לכך סמיך ליה פסוק וְאָהַבְתָּ, וידוע כי יחוד פסוק זה הוא יחוד התפארת הרמוז באותיות 'אח' ד'אֶחָד', יען שהוא כולל ט' ספירות כמנין א"ח שהם חב"ד חג"ת נה"י, אך יחוד בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד הוא יחוד המלכות הרמוזה באות ד' ד'אֶחָד', ולכן יחוד שמע ישראל שהוא יחוד התפארת שיש בו כ"ה אותיות כמנין חיבה נקרא חטיבה, שאם תניח ט' שהיא סוד התפארת שכולל ט' ספירות בתוך אותיות חיבה יהיה בזה צירוף חטיב"ה, ולזה אמר אתם עשיתוני 'חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם' שנאמר שמע ישראל וכו', אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת דכתיב ומי כעמך ישראל וכו', שפסוק זה יש כו כ"ב אותיות צרף עמהם מספר י"ב כנגד י"ב שבטי ישראל, שקורא את כולם גוי אחד, הרי כאן מספר צ"ד שעולה חטיבה.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד הא דנקיט בזה לשון חטיבה, והוא חטיבה [34] עולה ב' פעמים טוב [17], וידוע ישראל מעלים על ידי יחוד זה מ"ן מתתא לעילא, וממשיכים מ"ד מעילא לתתא, הרי טוב כפול עולה ויורד, גם על ידי זה הקב"ה מנחיל לישראל טוב כפול בעולם הזה ובעולם הבא בסוד (אבות פר' ו' משנה ') גְּדוֹלָה תוֹרָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.
ואפשר לרמוז בס"ד פסוק שמע ישראל במילואו יעלה ס"ו [66] אותיות, ואותיות יום עם מספר נקוד חולם עולים ס"ו [66] ולזה אמר (דברים כו, יז) אֶת הֳ' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם, רמז באותיות יום על פסוק שמע ישראל וכו', גם אותיות (דה"א יז, כא) וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ במילואם הם ס"א [61], אותיות כמנין הַיּוֹם, ולזה אמר וַהֳ' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם.
ועוד נראה לי בס"ד בזה פסוק שמע ישראל יש בו כ"ה אותיות ופסוק ומי כעמך וכו' יש בו כ"ב, ובזה יובן (תהלים יח, ל) כִּי בְכָה אָרוּץ גְּדוּד, תיבת בְכָה נדרשת בך כה, כי הכ"ף באמצע הולך לכאן ולכאן, והכונה לומר בשני שבחים אלו, של הקב"ה ושל ישראל, אָרוּץ גְּדוּד שאכניע את אויבי ישראל, נמצא שבח של ישראל הוא בכ"ב אותיות, ובזה יובן בס"ד (שם פד, ה) אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ בָךְ, אשריו שיש לו עוז בשבח של 'ב"ך אותיות', שהוא פסוק וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, וידוע שישראל הם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם, וזכו לשבח זה בזכות שקבלו התורה שהיא 'כ"ב אותיות', ובעבור זה ישיגו טובה [22] בעולם שמספרה כ"ב.

אִם הִמְתִּין לוֹ, מַה שְּׂכָרוֹ? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: זוֹכֶה לַבְּרָכוֹת הַלָּלוּ שֶׁנֶּאֱמַר: לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֹתָי (ישעיה מח, יח). קשה, מהיכא משמע דקאי הכתוב על דבר הזה של המתנה, ד'מִצְוֹתָי' פשוטו קאי על כל המצוות בסתם?
ונ"ל בס"ד, דמצינו שהקב"ה כביכול קיים מצות גמילות חסדים זו של המתנה שתי פעמים. דאמרו בגמרא דשבת (דף קכז.) א"ר אלעזר בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם אין קטן יכול לומר לגדול המתן עד שאבא אצלך, ואילו בהקב"ה כתיב: וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ (בראשית יח, ג) ע"ש. נמצא עשה הקב"ה חסד בזה שהמתין לאברהם אע"ה עד שעשה הכנסת אורחין, ולא סילק המרכבה מעליו, ואח"כ דבר עמו.
עוד מצינו דבר אחד דומה לזה, דארז"ל בגמרא (סוטה ט:) מרים המתינה למשה שעה אחת, המתינו לה ישראל שבעה ימים, דכתיב: וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם (במדבר יב, טו). והמתנה זו תלויה בשכינתו יתברך, וזו היא העיקר, כי בנסוע ארון ה' יסעו ישראל, וכיון דארון ה' המתין ולא נסע, גם ישראל המתינו ולא נסעו, ונמצא הקב"ה כביכול קיים מצוה זו של גמילות חסדים בהמתנה שני פעמים. ולז"א: לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֹתָי דייקא, היא המצוה של המתנה שאני קיימתי מצוה זו תלה, שהמתנתי לאברהם והמתנתי למרים כדי לעשות עמהם חסד.
ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש דארז"ל (ירושלמי נדרים פ"ט, ד) וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ זה כלל גדול בתורה, דמצוה זו כוללת בה כל המצוות כולן, ולכן קרי למצוה זו של וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ בשם 'מִצְוֹתָי' לשון רבים, שכוללת כל המצוות, וההמתנה שצריך להמתין חיוב שלה יוצא ממצוה זו של וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, עכ"ד נר"ו.
והנה ברכות הללו הם שלשה. הא', כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ. והב', וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָּם. והג', וַיְהִי כַחוֹל זַרְעֶךָ, והיינו, בזכות החסד שעשה עם זה המתפלל, יזכה לשלשה ברכות אלו, כי מספר החסד [72] משתלש לשלשה חלקים, כל חלק הוא כ"ד [24], ולכן נקודת החסד הוא הַסֶגוֹל שהוא שלשה נקודות שעומדים בסדר נכון ויפה וקיים.
אי נמי, כנגד ג' יודי"ן של חוֹלָם ושל שׁוּרֻק ושל חִיריק הרומזים לשלשה מדרגות של ישראל, שהם כֹּהֲנִים לְוִיִּם יִשְׂרְאֵלִים. ור"ת שלשה אלו שהם נָּהָר גַלֵּי חוֹל – נג"ח, שבאלו הברכות יְנַגַּח עַמִּים, כדכתיב בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ. והטיל אות א' בתיבת לוּא, לרמוז שזה יש לו אות א' שמספרו אחד ולא פגם בו.
ואומרו וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש בגמרא דשבת (דף סה:) דאמר שמואל, נהרא מכיפיה מבריך. ופירש רש"י ז"ל, ממקורו ומסלעו, ולא מן מימי גשמים, דסלע תרגומו יפה ע"ש. וידוע שיש אדם נצרך לבריות, הן בענייני הנפש שהם תורה ותפילה שאין בהם כח לעלות למעלה למקום עליון אא"כ יהיו נתלים בצדיקים גדולים, כמו ספינה פשוטה שתולין אותה בספינה של אש ומושכתה ומוליכה אותה עמה. והן בענייני גשמיות צריך שיחזיקוהו אחרים, להלוות לו מעות או לתת לו עסק וכיוצא בזה, ויש שאינו צריך לאחרים הן בגשמיות הן ברוחניות אלא מכיפיה מבריך דמתעלה מיניה וביה, ולז"א וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ, כנהר דייקא, דמכיפיה מבריך.
או יובן כַנָּהָר הידוע היוצא מעדן להשקות את הגן, ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים, כן הוא ירד שפע העולם בשביל שלו, ומשם יתחלק לאחרים, וכמ"ש על רחב"ד (תענית כד:) כל העולם נזון בשביל חנינה בני, ופירשו הכונה, ששפע של העולם יורד תוך השביל (שלו) וממנו יתחלק לכל אחד ואחד.
ואומרו וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָּם. נ"ל בס"ד, טבע המים לירד ולא לעלות, אך גַלֵּי הַיָּם עולין ויורדין, והוא רמז לבירור נ"ק הנעשה מן הדצח"ם [דומם, צומח, חי, מדבר] דעולין מלמטה למעלה נקראים מ"ן, ועי"כ היורד מלמעלה נקרא מ"ד, דנמצא יש בהם עליה וירידה וירידה ועליה.
ואומרו וַיְהִי כַחוֹל זַרְעֶךָ, נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש במשלי (כז, ג) כֹּבֶד אֶבֶן וְנֵטֶל הַחוֹל, דְּהָאֶבֶן קושי שלה מצד כובדה ולא מצד נטילתה, דאין צריך האדם ליטול אותה כולה בידו, אלא אע"פ שאחז במקצתה די. אבל הַחוֹל הקושי שלו מצד נטילתו, שצריך ליטול אותו כולו בידו, ואינו יוצא ממנו חוץ לידו, דאפילו משהו ממנו אם לא יהיה אוחזו בידו יפול לארץ. ונראה, דבן כסיל שאינו שומע לקול אביו, ורק באכילה ולבוש יכיר את אביו להכניס עצמו תחת השגחתו ושליטתו, שיאמר לו: אבי הלבישני, האכילני, ובשאר דברים אין שומע לו ולא יחשוב אותו בסוג אב.
מעשה בבן אחד שהיה סורר ואינו שומע בקול אביו בשום דבר, ואין לו מורא ממנו ואינו מכבדו ואינו חושבו לאב, ורק כשירצה מאכל או מלבוש אומר לו: אבי קנה לי מאכל זה, קנה לי מלבוש זה, א"ל אביו: באכילה ומלבוש אני אביך, ובשאר דברים איני אביך?! והנה בן זה ידמה לאבן כבדה, דאין נכנס ממנה (כולה) ביד הנושאה, אלא מקצת ממנה כבוש תחת יד הנושאה ורובה יוצא לחוץ, כן זה במקצת דברים נכנס תחת שליטת אביו. אבל בן החכם והטוב ידמה לנטל הַחוֹל שכולו נכנס לתוך ידי הנושאו, ואין יוצא מתחת שליטת ידו אפילו משהו, שאם משהו ממנו לא יכנס לתוך ידו יפול ארצה. ולז"א וְכַחוֹל יִהְיֶה זַרְעֶךָ, ר"ל: יהיו אנשים טובים וצדיקים אשר ידמו לחול.

אֵין תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת, אֶלָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁנֶּאֱמַר "לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה" בִּמְקוֹם רִנָּה שָׁם תְּהֵא תְּפִלָּה. נ"ל בס"ד, רמזו לפי דרכם שראוי לעשות בתפלה ניגונים, כאשר נוהגים באיזה קהילות לנגן בפסוקים של הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב שקודם בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וגם מנגנים באמירת קדיש, ברכו, וגם בנשמת כל חי וביוצר וכיוצא. והטעם נראה בזה כדי להבריח התפילה מן המקטרגים, כי יש מקטרגים מעליהם, אשר עיניהם צרה בתפילות שיתפללו ישראל בעד צרכיהם. ולכן מקטרגים מצד מעשיהם לברר שאינם ראויים לטובה אשר מבקשים. אמנם כשרואין שעושים ניגונים, חושבים שבאו לנגן ולשורר ולא להתפלל על צרכיהם, כי המבקש בעד מחסורו עומד כעני וצועק בקול מר ובכי ואינו משורר, ונמצא עי"כ יהיה הברחה לתפילות מכמה כיתות של מקטרגים שלא ירגישו בהם, מחמת שרואין עושים ניגונים. מעשה במלך אחד שהיה רחמני הרבה, וכל אדם שיבא לפניו לבקש צדקה נותן לו בשופע, וראו שריו שבזה מבזבז המלך אוצרותיו, לכך עשו תקנה זו שצוו את השומרים של בית המלך, שאם יבא עני או אחד שרוצה לבקש צדקה מאת המלך, לא יניחו אותו ליכנס. מה עשה עני אחד, החליף שמלותיו ולבש בגדים מכובדים, ועוד כתב שירים למלך, ובתוך השיר דיבר בעד מחסורו וצרכיו. וכשבא ליכנס וראו אותו לובש מלבושים טובים וחקרו אותו על מה בא, וא"ל: לברך המלך ולשבחו בשירים אלו שעשה לכבודו, ויראם את הנייר כתוב עליו שירים, ויניחוהו ליכנס. ובעת שעמד לפני המלך לנגן ולשורר, אז דיבר בעד כל צרכיו ושאל שאלותיו ובקשותיו, והמלך נתן לו. נמצא עשה הברחה לבקשותיו על ידי הניגונים והשירים!
כן כאן ארז"ל: בִּמְקוֹם רִנָּה ראוי להיות תְּפִלָּה, כדי שתהיה הברחה לתפילה. גם רמזו: בִּמְקוֹם רִנָּה – זו אמירת הקדישים, שם תהיה תְּפִלָּה.

תְּרֵי, מִיכְתְּבָן מִלַּיְהוּ בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת, חַד, לָא מִיכְתְּבָן מִילֵיהּ. נ"ל בס"ד, דאם אחד לומד לבדו ומוציא הדברים מפיו, מִיכְתְּבָן מִלַּיְהוּ, ולהכי קאמר, כָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין (משנה אבות ב, א), כי עקימת שפתיו חשיב מעשה, וכמ"ש בגמרא (סנהדרין סה:) בעדים זוממין, אבל אם אינו מוציא מפיו לָא מִיכְתְּבָן מִילֵיהּ, וכדנקיט הכא. מיהו אם שנים לומדים ביחד וא' קורא בפה והב' שומע ולומד בלבו דוקא, מִיכְתְּבָן מִילֵיהּ של זה השומע כיון דאיכא חד דלמד עמו והוא מדבר בפיו, לז"א כאן תְּרֵי מִיכְתְּבָן מִלַּיְהוּ, דהיינו אפילו בחד מנייהו שותק.

גמ' אין תפלתו של אדם כו'. עי' ע"ז ד ע"ב תוס' ד"ה כיון וגרסתם אלא עם הצבור:

רש"י ד"ה ומנין לעשרה וכו' עדה כו'. לקמן כ"א ע"ב:

תניא אבא בנימין אומר אלמלא נתנה רשות לעין לראות כו' נראה דהכוונה בזה דודאי יותר טוב היה שיהא רשות לעין לראותם כדי שהצדיקים שמתקיים בהם יפול מצדך אלף ורבבה מימינך יראו במפלת שונאיהן שכן התפלל דוד ואמר ישמח צדיק כי חזה נקם ואמר ג"כ ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי וכן כל המזמור דמה רבו צרי מורה ע"ז וגם היה בזה תועלת גדול להטיל אימה על הרשעים כשהם רואים המזיקים קיימין עליהם כי כסלא לאוגיא וע"כ יפחדו מהקב"ה כי האלקים עשה שיראו מלפניו אלא שעם כל זה לא ניתנה רשות לעין לראותם לפי שלא היה יכול שום בריה לעמוד מפניהם ע"י שהיו מתקנאים בו ביותר כדאשכחן בפלימו שהיה אומר גירא בעיני דשטנא והיה השטן מבקש להמיתו כדאיתא בפרק החליל כה"ג טובא כדאשכחן בשאר צדיקים בכמה דוכתי כנ"ל:

שם תניא אבא בנימין אומר אין תפלה של אדם נשמעת אלא בבהכ"נ כו' אין זה סותר למאי דאמרינן לקמן דרבי אמי ורבי אסי הוי מצלו בביתייהו היכא דהוו גרסי דודאי כך עדיפא טפי כדדרשינן לקמן מקרא דאוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב דשערי ציון המצויינין בהלכה חביבין לפני הקב"ה מבתי כנסיות ואמרינן נמי בעלמא דאין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד. ועיקר מימרא דאבא בנימין הכא לא בא למעט אלא שלא יקדים אדם תפלתו להתפלל בביתו משום זריזין מקדימין למצוה או כדי להתפלל עם דמדומי חמה ועל זה אמר דאפ"ה תפלה בביהכ"נ עם הציבור עדיפא מטעמא דבמקום רנה שם תהא תפלה. וכה"ג איתא בפרק הכותב ובמהרש"א ז"ל בח" א ע"ש:

שם אמר רבין בר אדא אמר רבי יצחק מנין שהקב"ה מצוי בהכ"נ שנא' אלהים נצב בעדת אל כו' ומנין לעשרה שמתפללין כו'. ויש לדקדק דלכאורה מדקאמר מניין לעשרה שמתפללין ויליף לה מאלקים נצב א"כ משמע דהא דקאמר מעיקרא מניין שהקב"ה מצוי בבהכ"נ היינו אפילו שלא בשעת תפלה או אפילו ליחיד שמתפלל שם וא"כ היא גופא מנליה לרבי יצחק למדרש קרא להכי ולהכי. ואף דנראה שרש"י ז"ל הרגיש בזה ומפרש דבהכ"נ משמע מדכתיב עדת אל משמע בית ועד שלו מ"מ כיון דכתיב עדת משמע דהיינו בעשרה אלא דאכתי מצינו למימר דתרתי למעליותא בעינן דכל היכא שעשרה מתפללין בבהכ"נ השכינה שרויה ביניהן. ויש ליישב דודאי פשטא דקרא היינו לענין עשרה שמתפללין דכל עשרה מיקרי עדת אל כדאמרינן נמי בעלמא כל בי עשרה שכינתא שריא. אלא כיון דמסקינן הכא דע"כ הא דאיצטריך קרא לעשרה שמתפללין היינו לענין דקדמה שכינה ואתי' וא"כ ממילא מסברא אית לן למימר דבבהכ"נ שהיא בית הועד של הקב"ה כיון שנבנית לשם קדושת בהכ"נ והזמנה מלתא היא ומתפללין בה תמיד בעשרה כמה פעמים בכל יום א"כ לא שייך לישנא דקדמה ואתי' אלא לישנא ששכינה מצויה שם תמיד ואינה מסתלקת משם כלל כנ"ל וק"ל:

בפרש"י בד"ה בקרב אלקים ישפוט ואין ב"ד קרוין אלקים אלא בג' בפ"ק דסנהדרין. ואע"ג דאיכא למ"ד התם מדאורייתא חד נמי כשר ותנן נמי שם בברייתא שאם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי. אפ"ה לא תיקשי ליה אמימרא דרבי יצחק דהכא כיון דלכ"ע מיהו סתם דין היינו בשלשה כדאמרי' נמי באבות אל תהי דן יחידי ועיין מה שאבאר בסמוך:

בד"ה אשר אזכיר את שמי אשר יזכר שמי על מצותי ודברי עכ"ל. ולפי פירושו אין זה ענין ליושב ועוסק בתורה דוקא כיון דבכל המצות שייך לומר כן וכן במה שפי' מהרש"א ז"ל דאשר אזכיר את שמי איירי בתורה דדרך לימודו יש לו רשות להזכיר שמו של הקב"ה נמי קשיא לי דה"ד אי בשם המיוחד אפילו דרך לימודו נמי אסור כדאיתא בפסחים ס"פ אלו עוברין דרבא סבר למידרשא בפירקא אמר ליה ההוא סבא לעלם כתיב. ואי בשאר שמות הדרא קושיא לדוכתי' מאי איריא תורה אפי' תפלה ושאר מצות אנו מזכירין שמו של הקב"ה בברכותיהן. ולענ"ד היה נראה דודאי פשטא דקרא דאשר אזכיר את שמי לא איירי כלל בד"ת אלא בקרבנות דכתיבי ברישא דקרא וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וגו' ובסיפא דקרא דכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי ופי' הרמב"ן ז"ל בפי' החומש דהיינו נמי בכל מקום שיקריב קרבנו אלא דהכא בק"ו יליף לה כיון דאפי' ביחיד שהוא מקריב שכינה שרויה שם כדכתיב אבוא אליך בלשון יחיד א"כ כ"ש ת"ת דעדיף מעבודה כדאית' בכמה דוכתי:

שם בגמרא וכי מאחר דאפילו תרי תלתא מיבעיא מהו דתימא דינא שלמא בעלמא הוא כו' קמ"ל כו'. ולכאורה הוי מצי למימר דאה"נ דדינא שלמא בעלמא הוא ולא אתי' שכינה עד דאיכא תלתא משא"כ בתורה אפילו בחד ותרי אלא משום דלקושט' דמילתא קיי"ל דדין היינו תורה כדאיתא פ"ק דשבת דף י' בהא דרב חסדא ורבה בר רב הונא הוו יתבו כו' וחליש ליבייהו ע"ש בפי' רש"י. דלפירושא קמא משמע להדיא דדין הוי כמו תורה. ולפירוש השני שם אפשר דעדיף מתורה כיון דאפילו בשעה א' מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה ויליף מג"ש מבוקר עד ערב. מש"ה מסיק נמי הכא דדין הוי כמו תורה ואין ה"נ דאפילו ביחיד שכינה שורה אלא דהא דקאמר הכא שלשה שיושבין בדין היינו משום סתם דין היינו בשלשה כדפרישית מהאי משנה דאבות דאל תהי דן יחידי. ומתוך כך נתיישב לי פי' הפסוק דקאמר יתרו למשה מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בוקר ועד ערב והשיב לו משה כי יבוא אלי העם לדרוש אלקים וגו'. והיינו משום דעיקר קושיית יתרו היה שהי' תמה על שהי' משה יושב ודן כל היום עד הערב א"כ תורתך מתי נעשית כדפי' רש"י על חלש ליבייהו וע"כ צ"ל דדין עדיף מתורה וא"כ הקשה לו מדוע אתה יושב לבדך דע"כ כיון שהיה דן יחידי היינו משום דיחיד מומחה דן אפילו ביחידי והו"ל כמו שלשה וא"כ אי ס"ד דדין עדיף מתורה תו לא צריך קרא דהשכינה שורה על שלשה שעוסקין בדין כיון דאפי' ביחיד בלא"ה מצינן שפיר למילף בק"ו מת"ת דיחיד אלא דאכתי מצינן למימר דאה"נ דלעיקר השראת שכינה לא צריך קרא לענין דין אלא כי איצטריך קרא היינו לענין דקדמא ואתי' דאדרבה הכי משמע פשטא דקרא אלקי' נצב בעדת אל בקרב אלקים ישפוט והאי נצב אכולה מילתא קאי בין לעשרה שמתפללין ובין ליחיד מומחה או ג' שעוסקין בדין בתרווייהו שכינה קדמא ואתי' משא"כ בתורה דלא קדמא ואתי' אלא דע"ז נמי הי' קשה ליתרו א"כ מדוע אתה יושב וכל העם נצב כיון דשכינה קדמא ואתי' דבשלמא אי אמרי' דבדין נמי לא קדמא ואתי' א"ש דדיינין בישיבה ובעלי דינים בעמידה דכיון דלא אתי' שכינה בדין עד דיתבי מש"ה אין צריכין לעמוד דכיון דהתחלת דין היינו משיתעטפו הדיינין שכבר היו יושבין קודם לכן מש"ה אין צריכין לעמוד כדאיתא להדיא במדרש שהביאו רש"י בחומש פ' וירא שאמר הקב"ה לאברהם שב ואתה סימן לבניך כו' ע"ש והיינו נמי מטעם כיון שכבר יושבין אין צריכין לעמוד כדאשכחן באברהם משא"כ בבעלי דינין שמתחילין לטעון לפני הדיינין לאחר שכבר התעטפו א"כ השכינה קודמת להם מש"ה צריכין לעמוד. אבל לאחר שכבר הוכחנו ממלתא דמשה גופ' דדין עדיף מתורה ושכינה קדמא ואתי' כמו שפירשנו וא"כ קאמר ליה שפיר מדוע אתה יושב וכל העם נצב. וע"ז השיבו משה שפיר כי יבא אלי העם לדרוש אלקים. אלי דייקא ולדרוש אלקים דייקא דדוקא לגבי משה הוי דין עדיף מתורה משום שלעולם היה דן דין אמת לאמתו כדפי' רש"י בחומש על לדרוש אלקים דכל מה שהיו שומעין מפי משה היה כאילו שומעין מפי הגבורה וא"כ נעשה שותף להקב"ה ומה"ט גופא הורשה לדון יחידי משא"כ בשארי דיינים אין דנין אלא בשלשה כדאמרינן אל תהי דן יחידי ואפי' בשלשה נמי לא קדמא שכינה ואתי' דדין לא עדיף מתורה ואדרבה אמרינן הכא מהו דתימא דינא שלמא בעלמא והיינו בסתם דיינין שאינן יודעין בעצמן שדנין דין אמת לאמתו דזימנין הדין מרומה כמ"ש התוס' כנ"ל:

שם אמר רבי אבין בר רב אדא אמר ר' יצחק מניין שהקב"ה מניח תפילין שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו עד סוף האגדה. ידוע לכל יודעי חן שהאגדה זו יש לה סוד מופלא וכבר האריך הרשב"א ז"ל בחידושי אגדות שלו הובא בע"י ע"ש ובאמת שכל האריכות בזה הוא ללא צורך שלא בלבד בענין האגדה זו ושארי האגדות כיוצא בו אנו צריכין לדברי הקבלה אלא כל המקרא בתורה ובנביאים ובכתובים כל מקום שמצינו תואר ודמות וגבול ומקר' ושינוי בענייני האל ית' כגון ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו כו' וכן ראיתי ה' צבאות יושב על כסא רם ונשא וכן וראית את אחורי ופני לא יראו והרבה כיוצא באלו בכולן אנו צריכין לקבלה והן סודות מופלאים שהרי אין לו כביכול להבורא שום דמות ותואר וגבול ועמידה וישיבה או שום דבר מקרה או שינוי אלא הכל לפי הדמותו לעבדיו הנביאים כמ"ש בספר הראב"ן בשם רבינו חננאל הגאון באגדה זו וכיוצא בזה לא יפול בו כביכול אפילו שום שינוי רצון כי אם מצד מעשה התחתונים שע"י מעשיהם הטובים מוסיפים כח בפמליא שלו וכן להפך ח"ו והכל תלוי בענין קיום התורה והמצות של ישראל שלכך נקרא ה' אלקי ישראל העולה כמנין תרי"ג מצות כמבואר הכל באריכות בספרי הקבלה. אמנם אין לנו עסק בנסתרות מ"מ מצאתי עצמי מחוייב בדבר לפרש אגדה זו לפי פשוטה דנהי שבעיקר הדבר שהקב"ה מניח תפילין מביא ראיה גמורה מפסוק דנשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו שהוא ממש פשוטו של מקרא אלא דאכתי יש לתמוה טובא בהא דא"ל רב נחמן ב"י לר' חייא בר אבין הני תפילין דמרי עלמא מה כתוב בהו ומהדר ליה מי כעמך ישראל כו' ורב אשי נמי מסיק עלה בסמוך מאי דכתיבי בשאר בתי כי מי גוי גדול כו' ובזה לא מייתו שום ראיה לדבריהם ולכאורה אין אלו אלא דברי נביאות ואף שמצאתי כתוב בס' הראב"ן שהביא דברי רה"ג באריכות ומסיים בה דהך מלתא דאמוראי דמאי דכתיבי בהנך בתי אינו אלא דברי קבלה הל"מ שאי אפשר לדברים הללו להתפרש מן העדות כלל כו' ולא ידענא אי האי סיומא דהראב"ן הם דברי עצמו או דברי הגאון. עכ"פ קשה לי טובא בגויה דאי ס"ד שהם בקבלה הל"מ אפילו מאי דכתיבי בהנך בתי א"כ ממילא דכ"ש שהנחת תפילין עצמן הן הל"מ א"כ מאי האי דקאמר ר' יצחק מנין שהקב"ה מניח תפילין וקי"ל דהלכה למ"מ היא כדמצינו בעלמא וכי מאחר דהלכתא היא קרא ל"ל. תו קשי' לי אי ס"ד דמאי דכתיבי בהני בתי הוי הל"מ א"כ מאי מקשה בסמוך ומי משתבח קודשא ב"ה בשבחייהו דישראל וכי יש להקשות שום דבר אהלכה למ"מ שאפי' בענייני הלכות גמורות אמרו שאין טעם לדבר דהא מהאי טעמא גופא אמרינן שק"ו מהלכה לא ילפינן וכ"ש בענייני האגדות כאלה שהן ע"פ סוד מופלא כמ"ש הגאון בעצמו. אלא דבר מן דין קשיא לי בהא דקאמר ומי משתבח קודש' ב"ה בשבחייהו דישראל שהרי כמה מקראות לאין מספר בתורה ונביאים וכתובים שהקב"ה משתבח בשבחייהו דישראל ואין לך מקרא מפורש יותר ממה דכתיב ישראל אשר בך אתפאר ואדרבה משמע נמי מהאי קרא גופא דאתפילין קאי שהרי תפילין נקראין פאר וכתיב נמי הן על כפים חקותיך וכי יש שבח לישראל ודבקותם בו יותר מזה ושייך ג"כ טובא בענין התפילין והנראה לפי ענ"ד בענין ליישב חדא מגו חדא דהנך אמוראי דאיירי במה דכתיב בהנך בתי דמרי עלמא ודאי בסברא דנפשייהו מסקו הכי דכיון דילפינן מקרא דנשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו דבימינו קאי אתורה ובזרוע עוזו אתפילין ונהי דבימינו היינו תורה סתמו כפירושו והיינו תורה שלנו שכך כתובה לפניו במרום משא"כ בתפילין דלא ידעינן מה כתיב בהו ולמה נקראין זרוע עוזו בודאי שלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש א"כ ע"כ מסברא פשוטה נדע בכל זה והיינו דמסתמא התפילין של הקב"ה הם דוגמא לתפילין שלנו וכי היכי דבפרשה ראשונה דכתיב' בתפילין דמרי עלמא ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ שהם ממש דוגמת שמע ישראל בתפילין שלנו כדמסיק להדיא דהיינו חטיבה מול חטיבה ששניהם מורין בענין האחדות כמו כן שארי פרשיות של תפילין שלנו שהם לזכרון מצותיו של הקב"ה כמו שפרש"י ז"ל שע"י זכירות המצות כ"ש שאנו זוכרין קבלת מלכותו ואחדותו ודבקותו בנו וממילא שכך יש לנו לומר בענין שארי בתי דמרי עלמא שהם מעניני זכירה זה אי אפשר שאין שכחה לפניו יתברך כביכול אע"כ דאהזכרת השם ושבח של ישראל קאי שהמה תמיד לזכרון לפניו ומקרא מלא הוא ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך הן על כפים חקותיך. והיינו ע"י ששמן של ישראל חקוק לפניו תמיד הוא זוכר בהן להסיר הד' שכחות שכתובין בפסוק הזה. נמצא לפ"ז א"ש שכל הד' בתים דתפילין דמרי עלמא הם דוגמא דתפילין שלנו מסברא גמורה אלא דאפ"ה מקשי שפיר ומי משתבח קב"ה בשבחייהו דישראל ואדלעיל מיניה קאי דקאמר ובזרוע עוזו אלו תפילין ומייתי ראיה שהתפילין עוז לישראל דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' עליך ויראו ממך ולפ"ז ע"כ צריכין אנו לומר שבזה הענין עצמו תפילין דהקב"ה נקרא זרוע עוזו שעוז המה לו וע"ז מקשי שפיר דאכתי לא דמי דנהי שהתפילין שלנו נקראין עוז לפי שעל ידיהן מתיראין כל עמי הארץ כשרואין כי שם ה' נקרא עלינו וכמ"ש התוס' דאשם שדי קאי ולפיכך נופל עליהם פחד ואימה ועוד ע"י שמותיו של הקב"ה הכתובין בתפילין והנחתן בראש ובזרוע נתוסף בהן אור גדול להיותם בענין הרוחני מאד וכמאמר חכמינו ז"ל שצריכין גוף נקי שהגוף מתברר ומתלבן על ידיהן ג"כ מגשמי לרוחני כענין שכתוב ויחזו את אלקי ישראל ויאכלו וישתו ומתרגמינן והוו חדאין כאילו אכלין ושתין וכמבואר אצלינו במקום אחר שהוא ממש מעין עה"ב וא"כ ענין תפילין הם שבח ממש לגופן ולנשמתן אלא דבתפילין דמרי עלמא לא שייך לומר כן דהקב"ה משתבח ע"י תפילין ולשון שבח כאן הוא ענין שבח ממש שהוא מלשון הוספה ונהי דמצינו דודאי דיש שבח והוספה לקב"ה כביכול ע"י תורתם ומעשיהם טובים של ישראל כדאיתא לקמן במכילתין שמוסיפין כח בפמליא של מעלה מ"מ במה שהוא משבח את ישראל בהנך פרשות דתפילין שלו שהוא ענין תמידי אפילו אין מקיימין התורה והמצות כראוי לא מצינו שום סברא לומר שיהא בזה שום שבח ועילוי לעצמותו ית' עד שהתפילין יהיו נקראין עוז בשביל כך והדרא קושיא לדוכתא דאכתי לא דמי. וע"ז משני שפיר דודאי שיש שבח ועילוי להקב"ה ע"י התפילין שעל ידיהן נזכור שעשו אותו חטיבה א' בעולם ע"י קבלת עול מלכות יותר מכל העובדי כוכבים וכ"ש בקבלת תורתו דעל' כתיב ואנכי לא אשכחך דעלה דרשינן זה מעשה סיני כן נראה לי נכון בעז"ה:

תניא אבא בנימין אומר אלמלא נתנה רשות וכו'. הנה הני מימרות של א"ב דלעיל הם מעניני תפלה והי' להסמיך הך דלקמן שאין תפלתו של אדם נשמעת וכו' להני דלעיל ואח"כ למתני הך דהכא ונראה דהך דהכא שייך לדלעיל דשנים שנכנסו להתפלל וכו' שמיירי בשדות משום מזיקין ולכן הביא הך דהכא שהמזיקין שכיחי טובא וקיימי עלן ככסלא לאוגי' לכן צריך אדם שימור בפרט בשדה:

אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבה"כ וכו' יש להסתפק בכוונת אבא בנימין בזה אם המקום גורם ואפי' אין הציבור מתפללי' עתה כגון שנתאחר וכבר השלימו הצבור תפלתם והוא מוכרח להתפלל ביחיד אפ"ה ילך לבה"כ ששם תפלתו בודאי נשמעת וכן דעת הרמב"ם בריש פ"ח מהל' תפלה ועיין בכ"מ ובל"מ שם ועיין בתר"י ובזה אפשר דוקא גם כשיתפלל חוץ לבה"כ יתפלל יחידי אז מוטב להתפלל בבה"כ אבל אם נזדמן לו בי עשרה המתפללים חוץ לבה"כ בציבור ויש לו ברירה להתפלל עמהם בעשרה או ללכת לבה"כ שהוא מקום קבוע תמד לתפלה אבל שם לא ימצא עשרה כי כבר השלימו הציבור תפלתם עדיף להתפלל בעשרה חוץ לבה"כ ובזה מדוקדק לשונו של אבא בנימין דקאמר אין תפלתו של אדם נשמעת וכו' וה"ל למימר סתם אין תפלה נשמעת אלא בבה"כ א"ו דקמ"ל בזה דדוקא תפלתו של אדם יחידי אינה נשמעת וכו' אבל תפלת הצבור בכל מקום נשמעת אבל במס' ע"ז דף ד' ע"ב בתוס' בד"ה כיון דאיכא ציבורא כתבו בזה הלשון אינה נשמעת אלא במקום שהצבור מתפללים כדאמרי' בפ"ק דברכות אין תפלתו של אדם נשמעת אלא עם הצבור יע"ש וא"כ נראה שהם מפרשים דברי אבא בנימין דבה"כ כוונתו הצבור שמתפללים שם בבה"כ וצ"ל דתרתי בעי עם הצבור ודוקא בה"כ דאל"כ למה הזכיר בה"כ ה"ל למימר אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בציבור אלא ודאי דבעי ג"כ בה"כ וכן משמע לשון התוס' הנ"ל שהתחילו במקום שהציבור וסיימו עם הציבור ולפי"ז גם תפלת הצבור א"כ אלא בבה"כ קשה למה קאמר אבא בנימין אין תפלתו של אדם נשמעת ה"ל למימר אין תפלה נשמעת אלא בבה"כ ולכן נלע"ד דתפלת הצבור גם לדעת התוס' נשמעת בכל מקום שמתפללין ותפלה של יחיד כשהוא לבדו אפי' בבה"כ אינו בטוח שתהא נשמעת אבל אם היחיד מתפלל בבה"כ בעת שהצבור שם אף שנתאחר וכבר סיימו הצבור תפלתם אלא שהם עדיין עוסקים בשירות ותשבחות כמו אשרי ובא לציון וכדומה והיחיד מתפלל שם תפלתו נשמעת והיינו לשמוע אל הרנה ואל התפלה הואיל והק"בה שומע אל הרנה של הציבור שומע ג"כ תפלה של היחיד וק"ו אם מתפלל בבית הכנסת שחרית בעת שהציבור מתפללים מוסף והמג"א שכ' בסי' צ' ס"ק י"ז דמשמע במס' ע"ז דאם מתפלל מוסף בעת שהציבור מתפללים שחרית לא מקרי בשעה שהציבור מתפללים היינו כשאינו מתפלל עמהם בבה"כ אבל אם התפלל עמהם בבה"כ לא זו שאינה נדחית אלא אפילו נשמעת כנלע"ד:

מנין שהק"בה מניח תפילין וכו' ויש לתמוה למה הביא קרא דישעי' ולא הביא קרא מתורת משה וכדלקמן דף ז' ע"א וראיתי את אחורי מלמד שהראהו הק"בה קשר של תפילין ואולי מקרא דוראית לא היינו מפרשי' שקאי על קשר של תפילין ורש"י לקמן פירש בד"ה ותמונת ה' יביט זה מראה אחוריים כך שנוי בספרי וקשר של תפילין מאחוריו הוא ואמרינן לעיל דהק"בה מניח תפילין עכ"ל רש"י שם ולכאורה האריך כאן להביא דברי הספרי ללא צורך ואמנם כוונת רש"י הוא לתרץ קושי' הנ"ל דלמה לא הביא כאן ראי' דהק"בה מניח תפילין מדכתיב וראית את אחורי ולכן פירש"י התם ותמונת ה יביט זה מראה אחורים וזהו עקר כוונת הכתוב במה שאמר וראית את אחורי אמנם כיון שכבר שמענו כאן בסוגי' זו שהק"בה מניח תפילין ממילא ידעינן שכאשר הראהו למשה מראה אחורים הראהו קשר של תפילין ששם הוא מקום הקשר:

ועוד נלע"ד שהרשב"א בחידושיו הביא בשם רבינו האי גאון פי' הגדה זו שהק"בה מניח תפילין שלפי פשוטן של דברים הם רחוקים מהשכל ופי' רבינו האי שהראה הק"בה למשה קשר של תפילין והנחת תפילין כדרך שלמדו מעשה משכן שנא' ככל אשר אני מראה אותך וגו' ככל אשר אתה מראה בהר וגו' הנה הסיב רבינו האי הדברים מפשוטן לפרש אותם שבמעמד משה רבינו שם למדו הק"בה בה אופן הנחת התפילין ואופן מעשה הקשר כדי שידע ללמד את בני ישראל איך יעשו ועל אותו רגע אמרו שהק"בה מניח תפילין הנה ראה הגאון לקרב הדברים אל השכל וכן ראוי לעשות בכל כיוצא בזה ואמנם רבינו הרשב"א השיב עליו תשובה נצחת דאם הפירוש כן אין שום הבנה למה ששאלו הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו. ואני אומר שגם גוף המאמר אין מקום לפרש כרבינו האי שהרי יליף ממה דכתיב בזרוע עוזו ועוזו על הק"בה כביכול קאי שהם עוזו ומ"ש שהתפילין הם עוז לישראל היינו שמסתמא הני תפילין דמ"ע הם דוגמת דידן לדידן הכי נמי דידי' לדידי' וכדרך הפרשיות שבהן שבהני דידן כתיב שבחו של הק"בה ובדידי' שבחא דידן וא"כ כשם שכביכול דידי' הם עוזו ה"כ דידן הם עוז לנו ולכן שאל מנין שהם עוז לישראל. ומעתה לא נפלאת ולא רחוקה היא ממנו לידע מה שלא הביא כאן ראי' מקרא דוראית את אחורי שילפי' משם שהראהו קשר ש"ת שעל ראי' זו ודאי היינו יכולים לפרש כרבינו האי שהראוהו למשה כדי שידע ללמדינו אופן עשיית הקשר ומקומו האמתי בראש ובאמת כוונת בעל המאמר לומר שכביכול באמת מניח תפילין ולכן הוכרח להביא מקרא דישעי':

ולקרב דבר זה קצת לפשוטו הגם שבודאי יש בהגדה זו סוד נשגב ונעלם מאד ואין לנו עסק בנסתרות ואעפ"כ לקרב הדבר קצת אל השכל מהו ענין הני תפילין דמ"ע ואומר אני שמה שאמרו כאן שהתפילין הם עוז לישראל גם על תפילין דמרי עלמא רמזו ור"א הגדול דיבר ורמז עליהם ושורש הפעולה של הני תפילין לדעתי הוא לפי שכשם שעומדים עלינו בעולם השפל שונאים הרבה שהם עומדים עלינו לכלותינו כן גם למעלה יש משמאילים לחובה המקטרגים על ישראל וכשהק"בה מתעטר בתפילין שבהם משתבח בישראל כמבואר בסוגיא זו במה שכתב בהני תפילין ותפילין נקראים פאר ומתקיים ישראל אשר בך אתפאר וכשרואים המקטריגים גודל חשיבות ישראל ואהבת הק"בה להם אין להם פה להשטין ומתערבבים ואני אומר ק"ו אם השופר בא לערבב השטן כמפורש במס' ר"ה דף ט"ז ע"ב ופיר"שי שם כשרואה שישראל מחבבין המצות הוא מתערבב יע"ש וא"כ פשיטא ופשיטא כשרואה שהק"בה מחבב אותנו ומשתבח בנו שהוא מתערבב ולכן התפילין הם זרוע עוזו וגבורתו לכבוש כעסו והם בשמאל כי המשמאילים הם המקטרגים וכשאנו מוסיפים כח למעלה גם השמאל נעשה ימין וזה שהתה יד כהה נעשית ימין עוז וכ"ז ע"י התפילין שרואים שמתעטר בעמו ישראל וזה פירש הפסוק תנו עוז לאלקים על ישראל גאותו כי ע"י זה שעל ישראל גאותו עוזו בשחקים ולכן אמר אח"כ כורא אלקים ממקדשיך אל ישראל הוא נותן עוז ותעצומות לעם שגם למטה. הם לנו עוז וכל עמי הארץ מתיראים וזהו כוונת ר"א הגדול וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך כביכול שמו המשובח והמפואר נקרא עלינו אלקי ישראל ע"יז ויראו ממך ורומז גם למעלה כל שרי או"ה למעלה שרואים תפילין דמ"ע ושם ה' נקרא עלינו וכל הפרשיות שבהם הוא שבחינו הם מתיראים מלקטרג נמצא כי הני תפילין דידן והני תפילין דמ"ע לדבר אחד מתכוונים שיהי' עמי הארץ למטה ושריהם למעלה מתיראים מפנינו וה' יאיר עינינו בתורתו:

מה כתיב בהו. א"ל ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ הנה יש לתמוה דהך קרא כתיב בשמואל ב' ז' ודוד המלך אמרו ושם כתיב ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ וגם כתיב הך קרא בד"ה א' י"ז ושם כתיב ומי כעמך ישראל גוי ארד בארץ והנה שביק כאן קרא דשמואל והביא קרא דד"ה המאוחר וכאשר עיינתי בזה אמרתי שיותר ויותר גדלה התמי' שהרי האי קרא בחד מהבתים היא ובשאר בתי כתיב פסוקי תורה כמבואר כאן בסוגיא וא"כ למה זה כאשר שאל מה כתיב בהו שביק כל הני פסוקי דאורייתא דמשה והביא הך קרא ומי כעמך ישראל שאמרו דוד והנלע"ד כי רצה להביא קרא דמהאי גופי' שמענו שהק"בה משתבח בישראל והנה בשמואל כתיב ומי כעמך וגו' אשר הלכו אלקים לפדות לו לעם ולשום לו שם וגו' והרי מצינו כאן בהך קרא שהק"בה עשה לעצמו שם במה שפדה ישראל ונמצא שהק"בה משתבח בישראל ואמנם יש מקום לדחות דמאן ימר דהאי לשום לו על הק"בה חוזר דלמא הך לו על עם ישראל חוזר לשום שם לעם ישראל אבל בד"ה כתיב ומי כעמך ישראל וגו' אשר הלך אלקים לפדות לו עם לשום לך שם וגו' הרי מפורש באר היטב שהק"בה שם לו לעצמו כביכול שם במה שפדה ישראל לו לעם והוא משתבח בשבחייהו דישראל ולכן הביא דוקא קרא דדברי הימים ומה שהקשה אח"כ ומי משתבח קב"ה וכו' ולפי מ"ש הרי מגופי' דהך קרא הוא נשמע ואמנם קרא זה לאו קב"ה אמרו אלא דוד המלך אמרו ודוד גופי' מנ"ל דבר זה שהק"בה משתבח בשבחייהו דישראל והרי שבח גדול כזה לישראל אם איתא שהיא כן בודאי הי' משה רמזו באורייתא ולכן שאל ומי משתבח וכו' דלמה לא מצינו זה בתורת משה והשיב אין דכתיב בתורת משה את ה' האמרת וגומר:

ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו וכו'. נראה דעוסק היינו שמעיין בהלכה וזהו לשון עוסק דבהלכה צריך עסק וידוע דתורה שבע"פ היא כנגד השכינה וכן הלכה הוא ה' כלה ולכן שכינה עמו:

תרי מכתבן מילייהו בספר הזכרונות. התוספות הקשו מדתנן וכל מעשיך בספר נכתבים ונדחקו דהיינו בספר לבדו. והרב יעבץ בספר עץ אבות פ"ג תירץ דיש חילוק בין דבור למעשה דכשהוא מעשה אפילו חד נכתב. אך כשהוא דבור תרי מכתבן מילייהו וחד לא:

מאי ולחושבי שמו אמר רב אשי אפילו חשב אדם לעשות מצוה ולא עשאה וכו' הכי גריס בעין יעקב ולגירס' זו דקדק עטרת ראשי אבא מארי זלה"ה מאי אפילו דקאמר. ופירש דהכונה עם מאי דאמרינן דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה והכונה דהקב"ה משלם לו שכר על המחשבה ועל המעשה וז"ש לא מיבעיא דאם חשב מצוה ועשאה דהקב"ה משלם לו על המעשה ועל המחשבה אלא אפילו חשב ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה עכ"ד הרב אבא מארי עטרת ראשי זלה"ה. אמנם בש"ס לא גרסינן אפילו:
והרב ישרש יעקב הקשה דהא אמרינן פ"ק דסוטה אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה. ונראה דל"ק דמעלה עליו הכתוב כאלו עשאה ומיהו אינה נקראת אלא על שם גומרה. ואחר זמן רב בא לידי אור יקרות למהר"ם יצחקי זלה"ה וראיתי שתירץ כן בדף נ"ו ע"ש ועוד כתב הרב ישרש יעקב איכא למידק דמאחר דחד לא מכתבא מילי בספר הזכרונות איך עדיף חושב מצוה מעוסק בת"ת תירץ בת"ל דגרע דעבר על חרב אל הבדים וליתא דקרא כתיב ולחושבי רבים שחשבו שנים לעשות מצוה בשותפות ומ"ש חשב לאו דוקא דקרא ברבים כתיב ע"כ דברי הרב ישרש יעקב. ולפי דרכו אפשר לומר דקרא ולחושבי שנים קאמר דמכתבן אלא דמדשנים מכתבן שמעינן דחד אף דלא מכתבא מילי מ"מ מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה ובדקדוק נקט רב אשי חד חשב לעשות מצוה. וכן בדין. ועל דברי הרב ת"ל דכתב דגרע חד דעסיק בתורה וכו' ק"ק דהא איכא טובא דלא עברי אי משום דלא משכח צוותא דאינך לא בעו דליצטריף בהדייהו ואי משום דבאורתא קאי בביתיה ולא מצי לאצטרופי ואי משום דלדרכו היה מהלך והוא באחד ומילתא פסיקתא קאמר דחד לא מכתבן מיליה:
ואעיקרא נראה דקושיא ליתא דהכתוב אומר אז נדברו בתורה וכו' ומי הוא זה ואיזה הוא לז"א ליראי ה' ולחושבי שמו לאלו יראי ה' וחושבי שמו אם נדברו בתורה מכתבן מילייהו אבל לאו דחושבי לבד מכתבן מילייהו ודוק היטב:

תרי מכתבן מילייהו וכו' שמעתי שפירשו בזה כונת הכתוב רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר הכונה אם רחש לבי בדברי תורה הוא דבר טוב דהיינו כשלומד ביחיד אבל אם אומר אני מעשי למלך כלומר שאני לומד עם חכם אחר וזהו למלך דמאן מלכי רבנן אז לשוני סופר מהיר דתרי מכתבן מילייהו עד כאן שמעתי. ואפשר להמשיך בזה הפסוק שאחריו יפיפית מבני אדם וכו' במאי דאמרינן בסמוך מהו דתימא דדינא שלמא בעלמא ולא אתיא שכינה קמ"ל דדינא נמי היינו תורה וז"ש יפיפית מבני אדם כלומר שדנת את הדין ושבח יתנו הבעלי דינין וגם הדין נקרא יופי כמ"ש בתנחומא ריש פ' שופטים ע"פ ויצא לך שם בגוים ביפיך לא תסבור דדינא שלמא בעלמא אלא הוצק חן דהיינו תורה בשפתותיך דדינא נמי היינו תורה. ועמ"ש בעניותי בקונט' זרוע ימין פ"ג דאבות משנה ב' ע"ש בס"ד:

קדמה שכינתא ואתיא הרב מהר"ם די לונזאנו בדרך חיים דף צ"ב ע"ב הקשה ממ"ש כשבא הקב"ה ולא מצא עשרה כועס ותירץ דהיינו היכא שמגיעים למקום שצ"ל קדיש וכו' ע"ש ולשון כשבא הקב"ה לא משמע הכי ועוד נעלם ממנו דהרשב"א בתשו' סי' ן' עמד על זה וע"ש מה שתירץ: