א הלכה א משנה באחד באדר משמיעין (מכריזים) בית דין על חובת נתינת השקלים (מחצית השקל). וכן משמיעים על חובת עקירת הכלאים, כלאי הזרעים הנמצאים בגינות ובשדות. ובחמשה עשר בו בחודש אדר קורין את המגילה בכרכים (מקומות המוקפים חומה מימות יהושע). ומתקנין את הדרכים שהתקלקלו בחורף, ואת הרחובות, ואת מקוות (מאגרי) המים, ועושין את כל צרכי הרבים שזהו זמנם, ומציינין (מסמנים) את הקברות (קברי מתי ישראל), לאחר שהטשטשו הסימנים הקודמים בימות הגשמים, כדי שיידעו היכן מקומם ולא יגרמו לטומאה, ויוצאין שלוחי בית הדין אף על הכלאים לבדוק את השדות אם עקרו בעליהם את הכלאיים לאחר ההכרזה על כך בראש חודש, ואם מצאו שלא עקרום — עוקרים אותם שלוחי בית הדין.

ב גמרא שנינו במשנה שבאחד באדר משמיעים על השקלים. ושואלים: ולמה משמיעים על השקלים דווקא באחד באדר? ומשיבים: כדי שיביאו ישראל את שקליהן ללישכה המיוחדת לכך במקדש בעונתן, עד סוף חודש אדר שהוא הזמן האחרון להבאתם בכל שנה, ותיתרם תרומת הלשכה (שמוציאים שקלים מן הלשכה לצורך הקרבת קרבנות ציבור), מן התרומה החדשה של השנה הזו בזמנה, שהוא באחד בניסן. ומר [ואמר] ר' שמואל בר רב יצחק: תרומת הלשכה נעשית בכל שנה כתחלתה, באותו זמן שעשו אותה בפעם הראשונה, דכתיב [שנאמר]: "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן" (שמות מ, יז). ותני עלה [ושנויה ברייתא עליה]: ביום שהוקם המשכן — בו ביום נתרמה התרומה, משמע שהיום הראוי לתרומה של המשכן הוא באחד בניסן, וקבעוהו כזמן תרומת הלישכה לעולם. ר' טבי בשם ר' יאשיה בשם כהנא אומר כך: נאמר כאן בענין קרבנות המוספים של ראש חודש "חדשי" ("זאת עולת חודש בחדשו לחדשי השנה". במדבר כח, יד), ונאמר להלן בענין מנין חדשי השנה "חדשי" ("החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה". שמות יב, ב), מה "חדשי" שנאמר להלן במנין חדשי השנה אין מונין כראשון לחודשים אלא מניסן, אף "חדשי" שנאמר כאן בענין תרומת הלישכה אין מונין אלא מניסן. שהזמן בו מתחילים להביא קרבנות ציבור מהשקלים החדשים שנתרמו בשנה זו הוא ראש חודש ניסן, ולכן צריך לתרום את הלישכה ביום זה, שכן קונים את הבהמות לקרבנות אלה מכספי תרומה זו. אמר ר' יונה: שבק [הניח] ר' טבי את ראשה דמתניתא [של ברייתא זו], ואמר רק את סופה [סופה]. ואולם מסופה למדים אנו רק שחדשי השנה נמנים מניסן, ומפיסקא זו עדיין אינך יודע כי זהו הזמן להבאת קרבנות הציבור מהשקלים החדשים. דל כן כהדא דתני [שלא כן כמו ששנינו]. שכך היא שנויה: נאמר "זאת עולת חדש בחדשו" (במדבר כח, יד), ויש לדון על זה: יכול תהא אומר שיהא אדם תורם בכל חדש וחדש? תלמוד לומר: "בחדשו לחדשי (השנה)", לומר: בחדש אחד הוא תורם לכל חדשי השנה. יכול תאמר שיכול לתרום באיזה חדש שירצה? נאמר כאן בענין קרבנות המוספים של ראש חודש "חדשי" ונאמר להלן בענין מנין חדשי השנה "חדשי", מה "חדשי" שנאמר להלן בענין מנין חדשי השנה אין מונין אלא מניסן, אף "חדשי" שנאמר כאן בענין הקרבנות אין מונין אותו אלא מניסן.

ג שנינו במשנה שבאחד באדר משמיעים על השקלים. ושואלים: מהו (מהי משמעות) "משמיעין"? רב הונא אמר: כוונתו — מכריזין בציבור על חובת נתינת השקלים. ומדוע צריכה מצות זו הכרזה וזירוז יותר ממצוות אחרות שלהן זמן קבוע? — היך מה דאת אמר [כמו שאתה אומר] בדברי הכתוב "ויתנו קול ביהודה ובירושל ם להביא לה' משאת משה" (דברי הימים ב כד, ט), שהכריזו אז שיש להביא את "משאת משה", היא מחצית השקל שנצטוו להביא במדבר. ואף שהיתה הכרזה זו לשנה ההיא, למדו חכמים שיש לעשות כן בכל שנה.

תמן תנינן [שם במשנה במסכת מגילה שנינו]: אין הבדל בהלכה בין אדר הראשון לאדר השני אלא לענין חובת מקרא מגילה ומתנות לאביונים, שעושים אותם רק באדר השני, והעושה אותם בראשון — לא יצא ידי חובתו. ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אומר: אף שימוע שקלים וכלאים ביניהם. שההכרזה על חובת הבאת השקלים ועל החובה לעקור את הכלאיים בשדות נעשים בשני ולא בראשון. ר' חלבו ורב הונא בשם רב בשם ר' חייא רבה [הגדול] אומר כך: הכל יוצאין ידי חובת קריאת מגילה בארבעה עשר באדר שהוא זמן קרייתה (קריאתה) הקבוע לרוב ישראל. אמר ר' יוסי: ויאות [וכן הוא]? כלום [האם לא] אמרו שמשמיעין על השקלים באחד באדר לא כדי שיביאו ישראל את שקליהן בעונתן, עד ראש חודש ניסן. ואם את אמר [אתה אומר] שבשנה מעוברת משמיעין על השקלים באדר הראשון, עד כדון אית בשתא שיתין יומין [עד עכשיו יש בשנה עוד שישים יום] עד שיגיע ראש חודש ניסן, וכיון שיש עדיין זמן רב להבאת השקלים אולי יתרשלו ולא יביאום. אלא בוודאי עושים זאת לאחר מכן, חודש אחד לפני ראש חודש ניסן. ועוד, כלום אמרו שבחמישה עשר באדר יוצאין שלוחי בית הדין אף על הכלאים, לבדוק אם עקרו בעלי השדות את הכלאים, ולעוקרם אם לא עקרום בעליהם, האם לא כדי שיהיו הצמחין ניכרין באותו זמן, ובודאי עושים זאת בזמן הסמוך לאביב, שאז הצמחים יהיו ניכרים ואפשר לדעת איזה מהם כלאיים באותו שדה או גינה, ואם אומר את [אם אומר אתה] שעושים זאת באדר הראשון, עד כדון אינון דקיקין [עד כאן הם קטנים] ואין רואים אותם עדיין, וודאי צריך לחכות עד אדר השני שיהיו גדולים יותר ויהיו ניכרים.

ומעירים: לאור דברים אלו ר' חזקיה שאל את בני בית המדרש, לדעתכם, אם משמיעים על השקלים כדי לזרז את האנשים שיפרישו את התרומה שתגיע למקדש בזמנה, אם כן מעתה יהיו בני בבל הרחוקים מירושלים מהלך כמה חודשים משמיעין על השקלים מראשו של (חודש) חורף, שהרי האם לא כדי שיביאו ישראל שקליהן בעונתן ותיתרם תרומת הלשכה מן החדשה בזמנה באחד בניסן קבעו חכמים שיש להכריז על חובה זו בראש חודש אדר, ואם כן במקומות המרוחקים מירושלים יכריזו על כך מוקדם יותר! התיב [הקשה] ר' עולא קומי [לפני] ר' מנא: ואיך אמר ר' חזקיה שלבני המקומות המרוחקים, כבבל, ההכרזה נעשית מוקדם יותר, ומשמע שההכרזה נעשית בכל מקום לפי חשבון הזמן שיכולים השקלים להגיע משם למקדש, והא תנינן [והרי שנינו]: בשלשה פרקים (זמנים) בשנה תורמין את הלשכה לצורך הקרבנות: בפרוס הפסח, חמישה עשר יום קודם חג הפסח, בפרוס העצרת, חמישה עשר יום קודם חג השבועות, ובפרוס החג, חמישה עשר יום קודם חג הסוכות, ולפי זה, המשיך ו אמר ליה [לו] ר' עולא: נימר [האם לא נאמר] כך: ההכרזה על השקלים תיעשה בכל המקומות רק פעם אחת בשנה, בראש חודש אדר, ואולם תרומת הלישכה תיעשה בכמה עיתים בשנה, לפי קצב הבאתם למקדש, שאילין דקריבין [אלה שהם קרובים] לירושלים והספיקו להביא את שקליהם עד ראש חודש ניסן, תורמים משקליהם בפרוס הפסח, בראש חודש ניסן, ואילין דרחוקין [אלה שרחוקים יותר] ומביאים אותם יותר מאוחר, תורמים משקליהם בפרוס העצרת, ואילין דרחוקין מנהון [ואלה שרחוקים עוד יותר מהם] תורמים משקליהם בפרוס החג!