ברכות מה ע"ב

ברכות מה ע"ב - Steinsaltz

in the case of a waiter, because from the outset, they prefer to establish their zimmun as an obligation rather than as an option.

The Gemara cites yet another proof. Come and hear: Women form a zimmun for themselves and slaves form a zimmun for themselves; however, women, slaves, and minors, even if they wish to form a zimmun together, they may not form a zimmun. But aren’t one hundred women considered the equivalent of two men, in that they cannot constitute a prayer quorum? And yet, the baraita teaches that women form a zimmun for themselves and Canaanite slaves form a zimmun for themselves. Apparently, like women, two men can form a zimmun on their own.

The Gemara rejects this: There it is different because, although women cannot constitute a prayer quorum, since there are three individual minds, i.e., people, three women can fulfill the verse: “Praise God with me, and we will exalt His name together.” Two men cannot.

The Gemara objects: If so, say the latter clause of this baraita: Women and slaves, if they wish to form a zimmun, they may not form a zimmun. Why not? Aren’t they individual minds, which should enable the collective praise of God?

The Gemara responds: That is not the reason that women and slaves were prohibited from forming a zimmun together. Rather, it is different there, as the Sages were concerned with regard to women and slaves joining together due to promiscuity.

In the dispute between Rav and Rabbi Yoḥanan, it is unclear which amora held which opinion. The Gemara seeks to resolve this: Conclude that Rav is the one who said: If they wanted to join together, they may not form a zimmun. As Rav Dimi bar Yosef said that Rav said: Three people who ate as one and one of them went out to the marketplace, they call him and include him in the zimmun. The reason is because they call him; by inference, if they do not call him, no, they cannot form a zimmun.

The Gemara rejects this proof: It is different there, in the case of three who ate together and one of them left, because from the outset, they established themselves as a group of three who were obligated to form a zimmun. That is why they need to call him and include him in their zimmun.

The Gemara now attempts to prove the opposite: Rather, conclude that Rabbi Yoḥanan is the one who said: If they wanted to join together, they may not form a zimmun, as Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: Two people who ate as one, one fulfills his obligation to recite a blessing with the recitation of the blessing of the other.

The Gemara comments: And we discussed it in an attempt to clarify the halakha. What is he teaching us? We already learned this halakha explicitly: One who heard a blessing and did not respond, nevertheless he fulfilled his obligation And Rabbi Zeira said: Rabbi Yoḥanan’s statement teaches us that there is no blessing of zimmun among them. Indeed, conclude that Rabbi Yoḥanan is the amora who held that two may not form a zimmun.

With regard to this, Rava bar Rav Huna said to his father Rav Huna: Didn’t the Sages who came from the West, from Eretz Yisrael, say that two individuals who ate together, if they wanted to join together, they may form a zimmun? What, is it not that they heard it from Rabbi Yoḥanan, who was from Eretz Yisrael? Rav Huna answered: No, this is not a proof, as it is possible that they heard this halakha from Rav before he left Eretz Yisrael and descended to Babylonia.

The Gemara now explains the matter of Rav’s statement itself: Rav Dimi bar Yosef said that Rav said: Three people who ate as one and one of them went out to the marketplace, they call him and include him in the zimmun, even if he is not beside them. And Abaye said: This is only in a case that they call him and he responds, but if he is too far away to answer he cannot be included.

Mar Zutra said: We only said this, that it is sufficient to hear and answer, with regard to a zimmun of three; but, with regard to a quorum of ten, they may not form a zimmun which includes mention of God’s name until the one who left comes and sits with them.

Rav Ashi strongly objects to this: On the contrary, the opposite is more reasonable. Nine people who ate together appear like ten, so even if one is missing, the quorum does not seem to be incomplete. Two people who ate together do not appear like three, so it would be reasonable to require the actual presence of the third.

The Gemara concludes: And the halakha is in accordance with the opinion of Mar Zutra. What is the reason? Because in a zimmun of ten they need to mention the Name of Heaven, and it is not proper conduct to invoke the Name of Heaven with fewer than ten people present.

With regard to the halakhot of zimmun, Abaye said that we have a tradition: Two people who ate as one, it is a mitzva for them to separate and for each to recite a blessing for himself. This was also taught in a baraita: Two people who ate as one, it is a mitzva for them to separate The baraita, however, adds: In what case are these matters stated? Specifically when both individuals are learned people [soferim] and capable of reciting prayers and blessings. However, if one of them was a learned person and the other an ignoramus, the learned person recites the blessing and the ignoramus thereby fulfills his obligation.

Rava said: This is a statement that I said and it was stated in the name of Rabbi Zeira in accordance with my opinion: Three people who ate as one but did not conclude their meals together, one interrupts his meal in order to join the other two in a zimmun, but two do not interrupt their meal to join the other one in a zimmun.

The Gemara challenges: And do two really not interrupt their meal to join the other one in a zimmun? Didn’t Rav Pappa interrupt his meal to enable Abba Mar, his son, to recite the zimmun blessing; and, in that case, it was Rav Pappa and one other person? The Gemara responds: The case of Rav Pappa is different, as he acted beyond the letter of the law.

The Gemara relates that three Sages, Yehuda bar Mareimar, Mar bar Rav Ashi and Rav Aḥa of Difti ate bread together. None among them was greater than the other in either age or wisdom, rendering him the obvious choice to recite the blessing on their behalf. They sat down and raised a dilemma: That which we learned in our mishna: Three people who ate as one are required to join together and recite Grace after Meals, does that apply only when there is a great man among them, but where they are on a par with each other, perhaps separating and reciting independent blessings is preferable?

Indeed, that is what they did, and each person recited the blessing for himself. Later, they came before Mareimar to ask him if they had acted correctly. Mareimar said to them: Although you fulfilled your obligation to recite a blessing over your food, you did not fulfill your obligation to form a zimmun. And if you say: Let us go back and form a zimmun, there is no retroactive zimmun. Once the blessing over the meal has been recited, one can no longer recite the zimmun.

The Gemara discusses another question: One who came and found them reciting the zimmun blessing, what does he say after them in response to the zimmun.Rav Zevid said that he says: Blessed is He and blessed is His Name for ever and all time (Tosafot). Rav Pappa said: He answers amen.

The Gemara explains that Rav Zevid and Rav Pappa do not disagree. This is in a case where he found them saying: Let us bless; and that is in a case where he found them saying: Blessed be. The Gemara specifies: Where he found them saying: Let us bless, he says: Blessed is He and blessed is His Name for ever and all time; where he found them saying: Blessed be, he answers amen.

A similar explanation resolves a difficulty in a related topic. One baraita taught: One who answers amen after his own blessings, it is praiseworthy. Another baraita taught: It is reprehensible.

The Gemara resolves this apparent contradiction: This is not difficult. This, where the first baraita says that it is praiseworthy to answer amen after his own blessing, is in the blessing: Who builds Jerusalem; this, where the second baraita deems it offensive, is in other blessings.

The Gemara relates: Abaye would answer amen aloud after reciting the blessing: Who builds Jerusalem, so the workers would hear and stand to return to work, as the ensuing blessing: Who is good and does good, is not required by Torah law, so the laborers working for the homeowner need not recite it. Rav Ashi, on the other hand, would answer amen in a whisper, so that those who heard him would not relate to the blessing: Who is good and does good, with contempt.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מה - ב

דניחא להו שיאכל עמהם כדי דמקבע להו ברכת הזימון בחובה, שהרי גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה.

תא שמע מברייתא כדעת האומר ששנים מזמנים בפני עצמן: שלש נשים מזמנות לעצמן, ^[17] וכן שלשה עבדים מזמנים לעצמן, ^[18] אבל אם אכלו נשים ועבדים וקטנים יחד, אפילו אם רצו לזמן אין מזמנין [והטעם לכך מבואר בסמוך], והא לענין זימון מאה נשי כתרי גברי דמיין שהרי אין בהם חובת זימון לעולם, ובכל זאת קתני "נשים מזמנות לעצמן, ועבדים מזמנין לעצמן" ואם כן גם שני אנשים יהיו רשאין לזמן אף שאינם חייבין בזימון.

דוחה הגמרא: שאני התם, בנשים ועבדים, כי אף שאינם בני חיוב זימון, יש בהם מעלה על שני אנשים, כיון דאיכא שלש דעות. ולמדו מ"גדלו לה' אתי" שברכת זימון היא הודאה הנאמרת מפי שלשה בני דעה לפחות. מה שאין בשני אנשים בפני עצמם.

מקשה הגמרא: אי הכי, ^[19] אימא סיפא של הברייתא: נשים ועבדים שאכלו יחד, אפילו אם רצו לזמן, אין מזמנין. אמאי לא מזמנין יחד? והא איכא דעות!?

מתרצת הגמרא: שאני התם, בנשים ועבדים יחד, שלא יזמנו משום שקביעותם יחד נחשבת פריצותא ^[20] [וכן קטנים לא יזמנו עם עבדים, כי חוששים מהעבדים על משכב זכור עם הקטנים]. דנה הגמרא: תסתיים, יש להוכיח דרב הוא דאמר, אם רצו לזמן אין מזמנין.

דאמר רב דימי בר יוסף אמר רב: שלשה שאכלו כאחת, ולפני שברכו ברכת המזון יצא אחד מהם לשוק, קוראין לו ומודיעים לו שהם רוצים לזמן עמו, ויענה עמם ממקומו ומזמנין עליו אף שאינו נמצא בחדר אחד עמהם.

ומשמע, טעמא שיכולים לזמן, הוא רק משום ד"קוראין לו" ומצטרף עמהם לשלשה. הא לא קוראין לו, לא יזמנו. ומוכח, שלדעת רב שנים בפני עצמן לא יזמנו.

דוחה הגמרא: שאני התם, באופן שאכלו יחד ויצא אחד מהן, שאינם יכולים לזמן אלא אם מצטרף עמהם, כיון דכבר אקבעו להו בחובה מעיקרא, ושוב אינם רשאין להחלק, כדי שיקיימו יחד זימון של חובה. אך עדיין יתכן ששנים שאכלו בפני עצמן רשאים לזמן.

אלא תסתיים ניתן להוכיח להיפך: דרבי יוחנן הוא דאמר אם רצו לזמן אין מזמנין.

דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שנים שאכלו כאחת, אחד מהן יוצא בברכת המזון מפי חבירו. ^[21]

והוינן בה, מאי קא משמע לן, הרי כבר תנינא: שמע ברכה ולא ענה בפיו, יצא, משום ש"שומע כעונה". ומה החידוש בכך שיוצא ברכת המזון מפי חברו?

ואמר רבי זירא, כוונת רבי יוחנן לומר, שאין ברכת הזימון ביניהם. דהיינו, שאינם רשאין ^[22] לברך ברכת הזימון, שהיא ברכת שניהם יחד, שהאחד קורא "נברך" וחברו עונה "ברוך", אלא אחד שומע ברכת המזון מחברו. ^[23] ונמצא שרבי יוחנן סובר שאינם רשאין לזמן.

ומסקנת הגמרא: אכן תסתיים שרבי יוחנן הוא זה שאמר "אם רצו לזמן אין מזמנין", ואילו רב סבר שמזמנים.

אמר ליה רבא בר רב הונא לרב הונא: איך יתכן לומר שרבי יוחנן הוא זה שאמר "אם רצו לזמן אין מזמנין", והא רבנן דאתו ממערבא אמרי: אם רצו לזמן, מזמנין.

מאי לאו, דשמיע להו מרבי יוחנן, שהיה בארץ ישראל, שהרי לא יכלו לשמעה מרב שהיה בבבל.

דוחה הגמרא: לא, דשמיע להו מרב, מקמי דנחית לפני שהוא ירד לבבל.

גופא, אמר רב דימי בר יוסף אמר רב: שלשה שאכלו כאחת, ויצא אחד מהם לשוק, קוראין לו ומזמנין עליו ^[24]. אמר אביי: ודין זה הוא דוקא באופן דקרו ליה ועני עמהם "ברוך שאכלנו משלו", ^[25] אך אם הוא רחוק ואינו יכול לענות עמהם, אינו מצטרף.

אמר מר זוטרא: ולא אמרן שמצרפים את היוצא לזמן עמם, אלא באופן שהיו רק שלשה שאכלו יחד, אבל בעשרה האוכלים יחד ורוצים להזכיר שם ה' בזימון, אין היוצא מצטרף עמם עד דנייתי [יחזור] ^[26] ויהא עמם במקום אחד.

מתקיף לה רב אשי: אדרבה איפכא מסתברא, שהיוצא מעשרה יצטרף עמהם, כי תשעה הם רבים, והנשארים נראין כעשרה, ואילו היוצא משלשה לא יצטרף עמהם, כי שנים הנותרים הם מועטים, ואין נראין כשלשה.

ומסקנת הגמרא: הלכתא כמר זוטרא, שהיוצא מעשרה לא מצטרף עמהם.

מאי טעמא - כיון דבעי לאדכורי שם שמים, בציר מעשרה לאו אורח ארעא. ^[27]

אמר אביי: נקיטינן הלכה למעשה, שנים שאכלו כאחת, מצוה ליחלק, וכל אחד יברך בפני עצמו ברכת המוציא וברכת הזימון. ^[28] כי לכתחילה אינו ראוי לצאת בשמיעה מפי חברו. ^[29]

תניא נמי הכי: שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק. במה דברים אמורים, כששניהם סופרים, חכמים, שיודעים לברך לעצמם, אבל אם היה אחד מהם סופר ואחד בור, שאינו יודע לברך, סופר מברך ובור יוצא בשמיעה מפי הסופר.

אמר רבא: הא מילתא דלהלן, אמריתא אנא, ואיתמרה גם משמיה דרבי זירא כוותי: שלשה שאכלו כאחת, וחלקם רוצים לזמן, דרך ארץ הוא ^[30] שיהא האחד מפסיק לשנים שרוצים לזמן, וימתין עד גמר הזימון שהוא בסוף ברכת הזן [כדלהלן], ויחזור לסעודתו, ^[31] ואין שנים צריכים להיות מפסיקין לאחד, אלא ימתין עד שיסיימו כדי לזמן יחד. ^[32]

תמהה הגמרא: וכי שנים לא מפסיקין לאחד? והא רב פפא אפסיק ליה לצורך "אבא מר" בריה, שסיים סעודתו ורצה לזמן, אף שהיו עמו בסעודה איהו [רב פפא] ועוד חד?

מתרצת הגמרא: שאני רב פפא, דלפנים משורת הדין הוא דעבד, כדי לכבד את בנו. ^[33]

יהודה בר מרימר ומר בר רב אשי ורב אחא מדפתי כרכי ריפתא בהדי הדדי, אכלו לחם יחד, וכיון שהיו שלשה התחייבו בזימון, אך כיון שלא הוה בהו חד דהוה מופלג מחבריה בחכמה או בזקנה מחבריו כדי לברוכי להו [והגדול שבחבורה מזמן ומברך ומוציא את כולם בברכתו, כדלהלן מז א], [אמרו], הא דתנן שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן, הני מילי רק היכא דאיכא אדם גדול, ^[34] אבל היכא דכל המסובים כי הדדי נינהו, חילוק ברכות עדיף, ^[35] ולפיכך בריך איניש לנפשיה.

אחר כך אתו לקמיה דמרימר, ושאלו אם עשו כראוי.

אמר להו: ידי ברכה [ברכת המזון] יצאתם, אולם ידי חובת זימון לא יצאתם, כי מצות הזימון היא גם במקום שאין גדול הקורא לשאר המסובים.

וכי תימרו, ניהדר כעת ונזמן, ונאמר עתה את ברכת הזימון,

אי אפשר לעשות כן, כי אין זימון למפרע, אלא רק קודם ברכת המזון. דנה הגמרא: באופן שבא אדם שלא אכל, ומצאן כשהן מברכים [מזמנים], ואינו יכול לומר "ברוך שאכלנו משלו", מהו אומר אחריהם?

רב זביד אמר "ברוך ומבורך", ^[36] רב פפא אמר עונה "אמן" ^[37].

ולא פליגי, כי דבריהם נסובו על אופנים חלוקים. הא, רב זביד עסק באופן דאשכחינהו דקא אמרי [המזמן] "נברך", ואילו הא, רב פפא דיבר באופן דאשכחינהו דקא אמרי [העונים] "ברוך". והיינו, כי אם אשכחינהו דקא אמרי המזמן "נברך" אומר אחריו "ברוך ומבורך", ואם אשכחינהו דקא אמרי העונים "ברוך", ולא שמע שהמזמן אומר "נברך" ובכך מבקש מהשומעים לברך, אינו יכול לומר "ברוך ומבורך", ולכן עונה עמהם "אמן".

תני חדא: העונה אמן אחר [כל] ^[38] ברכותיו של עצמו, הרי זה משובח. ותניא אידך: הרי זה מגונה.

מבארת הגמרא: לא קשיא, הא שנחשב "משובח", הוא בברכת "בונה ירושלים" שבברכת המזון, כי היא הברכה האחרונה שחיובה מדאורייתא, ^[39] וענייתו נסובה על כל שלשת הברכות, ואילו הא שנחשב "מגונה", הוא כשעונה אמן בכל שאר ברכות, כי כל זמן שלא סיים ברכותיו מגונה הוא לומר "אמן".

אביי עני ליה, ל"אמן" שאחר ברכת "בונה ירושלים", בקלא, כי היכי דלשמעו פועלים שנגמרה ברכת המזון, שהרי אין עונים "אמן" אלא אחר כל הברכות, וליקומו ללכת לעבודתן, ולא היה איכפת לו שיפסידו ברכת "הטוב והמטיב", כיון דהטוב והמטיב לאו דאורייתא, וכשתקנוה חכמים לא התירו לפועלים לבטל ממלאכתן לצורכה. ^[40]

ואילו רב אשי עני ליה בלחישא, כדי שלא ישמעו ויבינו שנגמרו הברכות, כי היכי דלא נזלזלו בברכת "הטוב והמטיב". ^[41]

הערות

^[17] תוס' [ד"ה שאני] כתבו שהמנהג שאינם מזמנות, כי אינו חובה עליהן, ומדבריהם משמע שגם אינן מצטרפות לאנשים לזימון, ורבינו יונה והרא"ש כתבו שהן חייבות בזימון אפילו בפני עצמן, ובשו"ע [קצט ז] נפסק שלעצמן רשות, אך כשאכלו עם ג' אנשים חייבות בזימון, וכן דעת הסמ"ג [עשין כו], וביאר החזו"א [ל ח] טעמו, שחיוב זימון חל גם על נשים, אלא שאין זימון אלא בשלשה אנשים כמו שאין דבר שבקדושה אלא בעשרה אנשים [ותמוה, א"כ איך רשאות לזמן בפני עצמן]. והגר"א הסיק שגם לעצמן הוא חיוב, והביאו בבה"ל וכתב שלא נהגו כן. ובשו"ע הגר"ז [קצט] כתב שאם אכלו נשים עם האנשים והתחייבו בזימון, הרי הן כששה שאכלו, רשאות להתחלק ולזמן לעצמן, וזימון זה חובה עליהם. ובביאור הלכה הביא מיד הקטנה שבצירופה לאנשים לא תזמן האשה אלא רק תענה, ובכף החיים כתב שהטעם לכך משום שספק אם היא חייבת בברכת המזון מדאורייתא, ואינה מוציאה את האנשים בברכת הזימון, אולם יתכן שנשים לא התחייבו כלל לזמן, ואפילו בצירופן לאנשים חיובם רק לענות, ולפ"ז, אם הצטרפו לאנשים, לא יוכלו להחלק ולברך לעצמן. וראה באגרות משה [או"ח ח"ה ט] שאשה צריכה להצטרף לאנשים, והם חייבים להמתין עליה לזימון.

^[18] הרמב"ם [ברכות ה ז] כתב שנשים או עבדים מזמנים לעצמן, ובלבד שלא יזמנו בשם. וביאר הכסף משנה שאין דבר שבקדושה פחות מעשרה גדולים ובני חורין, כמו שמצינו בתפלה [תפלה ח], ותמה באבן האזל, שהרי קטן היודע למי מזמנין מצטרף עם גדולים לזימון בשם, ובהכרח שחלוק דין עשרה בזימון מתפלה.

^[19] תוס' [ד"ה אי] כתבו, שאין לגרוס "אי הכי" שהרי יש להקשות כן בעצם הברייתא גם ללא ההנחה "דאיכא דעות", וראה פני יהושע שמיישב הגירסא בשני אופנים.

^[20] הראב"ד בתמים דעים [א] כתב שהטעם לדין ששנינו במשנה שאין אנשים מזמנים עם נשים ולא עם עבדים הוא משום שאינן בני קביעות. ורבינו יונה כתב בשם רש"י, שהטעם הוא משום שאין חברתן נאה ואפילו עם בעליהן. אולם רש"י בערכין [ד א ד"ה מזמנות] כתב שהטעם הוא משום שנשים לא אומרות "ברית ותורה" ועבדים לא אומרים "נחלתנו", ותמה הגר"א א"כ למה הוצרכה הגמרא כאן לטעם ש לפריצות, והרי גם העבדים אינם אומרים מה שנשים אומרות, ולכן ביאר שאין קפידא על מה שאין נשים אומרות "ברית ותורה" שלא שייך בהם, אלא שגם הן אינם אומרות "נחלתנו" כעבדים, כי הארץ לא התחלקה לנקבות. ובראש יוסף כתב שאשה אינה מצטרפת כי חיובה מדרבנן, ודינה כקטן שאינו מצטרף אף אם הגיע לחינוך וחייב מדרבנן [קצט י].

^[21] הרשב"א צידד שמדובר באופן ששניהם יודעים לברך, והחידוש הוא שבדיעבד יוצא בברכת חברו - כי אילו אחד מהם אינו יודע, איך הוינן בה "מאי קמ"ל", והרי יש כאן חידוש שאע"פ ששנינו בסמוך שבכל שנים מצוה להחלק, מכל מקום באופן זה צריך הבור לצאת מפי החכם - אך ראה בסמוך שדחה ביאור זה.

^[22] החידוש הוא שאין רשאין לזמן [מהטעמים שבהערה 12], ואילו מה שאין חייבין לזמן, פשיטא הוא. אך רש"י כתב שאין "צריכין" זימון, וראה צל"ח שביאר כוונתו.

^[23] כך פירש רש"י. אך הרשב"א ביאר שלכתחילה יוצא בברכת חברו ולא יאמרו "נברך" [ובדיעבד אף אם אמר "נברך" יצאו ידי ברכת המזון], והעלה מכך שרבי יוחנן אמר שיוצא לכתחילה בשמיעה, ולא ידע מה שנינו שמצוה להחלק, או שסבר כי אינה אלא "מצוה", אך אין חיוב אפילו לכתחילה.

^[24] כתב רבינו יונה [להלן נ א] שמועיל רק לקיים את חיוב הנשארים שקראו לו, אך הוא עצמו, כיון שלא התכוון לצאת, אינו יוצא בזימון זה, וכן משמע מלשון רש"י [ד"ה קוראין] "ודי להם בכך". אך הרמב"ם [ברכות ה יג] כתב שגם הוא יוצא בזימון. ונחלקו אם כיון שיצא בטלה קביעותו, ויכול רק להצטרף ולהשלים לשלשה, או שבענייתו הוא נחשב כהמשך קביעותו עמהם במקום אכילתו, וראה ברשב"א בשם רב האי גאון שמצטרף רק אם פתחו של בית לשוק, והיינו רק אם קוראים לו כדי להמשיך קביעותו, אך צירוף אינו תלוי באופן הפתח.

^[25] כך פירש רש"י, והיינו אפילו אם בתחילה הלך לרחוק, כיון שבעת הזימון עונה עמהם, מצטרף לזימון [וראה רמב"ן שצירוף זה מועיל רק לזימון, כי כבר הצטרפו בתחילת אכילתן, אך לשאר דברים שבקדושה אין צירוף במקצת מועיל, אלא אם שב למקומו]. אך הרא"ה ביאר שקוראים לו וחוזר ובא אצלם לזימון, והוא שיעור למרחק, שכל עוד יכולים לקרא לו, נחשב מצורף להם ולא פקע צירופם לזימון ביציאתו, אך בעשרה פקע הזימון מיד ביציאתו, כיון שהיו שעה אחת בלא עשרה, וראה גירסתו בסמוך.

^[26] הרא"ה גרס "עד דאיתיה" וביאר שבעשרה צריך שיהא עמם כל הזמן, כי אם יצא פקע צירופם לזימון, ואפילו יחזור לא יתחייב. ובעמק ברכה [עמ' ס] כתב שהיוצא לשוק מצרף רק כג' דעות, ואינו מועיל להזכרת שם שמים, שאינו אלא בצירוף י' אנשים במקום אחד ולא בי' דעות.

^[27] במגילה [כג ב] למדו שאין דבר שבקדושה פחות מעשרה מדכתיב "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ואילו לענין הזכרת השם בזימון נקטו את הטעם של בציר מעשרה לאו אורח ארעא", ומשמע שזימון אינו ככל דבר שבקדושה [וראה רשב"א וטורי אבן שם], ובב"י [ס"ס קצט] כתב שלכן מזמנין על קטן היודע למי מברכין, אף שבתפילה אינו מצטרף למנין. אולם בירושלמי [ברכות פ"ז ה"ג] נקט את המקור מ"ונקדשתי" גם לגבי זימון, ונפקא מינה אם צריך לעמוד בהזכרת השם בזימון ככל דבר שבקדושה, [ובחתם סופר או"ח נא, ובה"ל נה ד"ה ולא נקטו שאין עומדין], וראה עוד להלן [מז הערה 53].

^[28] רש"י [ד"ה מצוה], אך תוס' [ע"א ד"ה אם, חולין קו ד"ה ושמע] נקטו שרק בברכת המזון לא יצא מחברו, וביאר רשב"ם שהחמירו בה כי היא מדאורייתא, אך ברכה ראשונה יכול לצאת בשמיעה כי היא מדרבנן, ור"י ביאר שברכה ראשונה אינו יוצא מחברו משום שעומדים להפרד, ואילו בברכה אחרונה יוצא, כי יושבים לאכול יחד ודעתם להצטרף, [ע"פ רבינו יונה]. וראה במשנה לעיל [מב א] שהיושבים מסובים מצטרפים לאכול יחד, ואחד מברך לכולם, ברכה ראשונה ואחרונה [תוס' שם], אך כאשר כל אחד אוכל בפני עצמו אינו יוצא בברכת חברו.

^[29] כבר הבאנו בשם הרשב"א שרבי יוחנן ביאר בכוונת הברייתא, שאינה אלא "מצוה", אך אין זה "חיוב" אפילו לכתחילה. אולם מדברי תוס' [ע"א ד"ה אם] משמע שאינו יוצא בשמיעה מחברו.

^[30] רש"י [ד"ה אחד], אך רבינו יונה ביאר שאחד חייב מדינא להפסיק לשנים. והרשב"א כתב שהשנים מזמנים עליו בעל כרחו, אפילו אם לא יענה, כיון שעומד שם [ויתכן שגם לרש"י רק כשהוא באמצע סעודתו אין מזמנין עליו בעל כרחו, כי אינו מצטרף, אך אם סיים ואינו רוצה לענות, מודה רש"י שיצטרף בעל כרחו]. וכתבו האור זרוע והרא"ה שהאחד חייב להפסיק לשנים רק כשהוצרו לצאת, אך אם לא הוצרכו אינו אלא דרך ארץ, אך השו"ע [ר] לא הזכיר חילוק זה, וראה בה"ל [ד"ה שאכלו]. ובעמק ברכה [שם] כתב שדין זה חלוק מאחד שיצא לשוק, שאין מזמנים עליו אלא אם קורין לו ועונה, כי כששלשה במקום אחד מזמנין משום צירוף ואין צריך שיענה, אך היוצא לשוק מזמנים עמו רק כג' דעות, כמו שמצינו בנשים, ולזה צריך שיענה.

^[31] כך פירש רש"י [ד"ה אחד], ואילו הרשב"א כתב בשם רב האי גאון שהאחד צריך לברך שוב המוציא, וביאר שכוונתו לחייבו לברך ברהמ"ז כיון שהפסיק, ולכן אם רוצה לאכול שוב, צריך לברך המוציא. ובשם הראב"ד הביא שצריך ליטול ידיו, כי בברכת הזימון יוצא בברכה ראשונה של ברהמ"ז, ואיך יאכל באמצע ברהמ"ז.

^[32] כך פירש רש"י [ד"ה אחד], ואילו הרשב"א כתב בשם רב האי גאון שהאחד יברך לעצמו בלא זימון, ויצא. וכתב הב"י [ר] דהיינו רק באופן שאינו יכול להתעכב, אך אם יש לו זמן חייב להמתין עד שיסיימו השנים, כדי לזמן עמם, ותמה הב"ח שהרי אם צריך לצאת מפני הסכנה, פשיטא הוא, ואילו משום הפסד ממון ודאי אסור לעבור על דברי חכמים, והעלה מכך שחיוב זימון חל רק בגמר הסעודה, ורק אז אסור להחלק.

^[33] בברכי יוסף דן באופן שרק אחד סיים, אך אחד מהשנים מסכים להפסיק לצרכו, אם השלישי חייב להפסיק. ודקדק מנדון הגמרא על מה שהפסיק "רב פפא" לבנו, שלכאורה תמוה, שהרי היה עמו עוד אחד, והיה ראוי לומר ששניהם הפסיקו, ובהכרח שהשני הפסיק מפני כבוד התורה של אבא בן רב פפא, ובכל זאת לא התחייב רב פפא להפסיק מחמתם, כי השני היה באמצע סעודתו, [או להיפך, שרב פפא הפסיק לכבוד בנו, ובכל זאת לא התחייב השני להפסיק].

^[34] תוס' הרא"ש והריטב"א ביארו שהם סברו כי במקור לזימון מצינו שמשה אמר "גדלו לה"' או שדוד אמר "הבו גודל", ומשמע שהגדול קורא לרבים, ואין זימון אלא באופן כזה שהגדול משאר המסובים קורא והם עונים, אך כשאין גדול עדיף שכל אחד יברך לעצמו. ובשו"ת פנים מאירות הוכיח מכך שחיוב זימון אינו רק בקריאת האחד לאחרים לזמן, אלא גם בהוצאתם ידי חובה בברכתו, וסברו שאם אין זימון לא יצאו, וכן מבואר בב"ח [קצג] וביאור הגר"א [ס"ס קצה] וראה אשר לשלמה [מועד טז]. והחזו"א [ל ד] כתב שמלשונו של מרימר שאמר להם "ידי זימון לא יצאתם", מוכח שהם כן זימנו, אלא שזימנו בנוסח אחר מתקנת חכמים, ולכן אמר להם שלא יצאו ידי זימון בנוסח שלהם. וראה במנחת שלמה [יח ט], שסברו כי אין לזמן אלא כתקנת חכמים, ובמקום שיש ספק אם כך תקנו, עדיף שלא לזמן, כי אם יראו שכל אדם עושה כישר בעיניו יחלש תוקף התקנה [אך ראה בה"ל קצז ד"ה עמהם]. והט"ז [קצג סק"ג] כתב, שטעות נוספת היתה להם בכך שברכו כל אחד בפני עצמו, והפסידו מעלת "ברוב עם" [ואולי סברו ששלשה אינם נחשבים "ברוב עם"].

^[35] הב"ח [קצג] הוכיח מכאן שהעונים לא יברכו ברכת המזון בעצמם, אלא ישמעוה מהמזמן, שהרי אם מברכים בעצמם נמצא שגם אם יברכו יחד יהא להם חילוק ברכות, וכתב הט"ז שרק בזמן הגמרא יכלו לכוון ולצאת בברכת המזמן, אך בזמנינו עדיף שכל אחד יברך בלחש.

^[36] תוס' הביאו בשם בה"ג שיאמר "ברוך הוא ומבורך שמו תמיד לעולם ועד", ואם היו עשרה ומזמנים בשם, יוסיף "ברוך אלהינו ומבורך וכו". ובמג"א [קצח א] כתב שאם שתה עמהם, אומר "ברוך שאכלנו", והפמ"ג דן אם בעשרה יאמר עמהם "אלהינו".

^[37] השל"ה כתב שגם המסובין יענו "אמן" אחר שיאמר המזמן "ברוך שאכלנו", והלבוש [קצח] כתב שלא יענו כדי שיתנו לב לברכתם. וביאר המג"א [ריש קצב] שדין זה תלוי במחלוקת דלהלן, כי אם ברכת הזימון היא עד נברך, יענו, כי זו סוף הברכה. אך אם היא עד סוף ברכת הזן, לא יענו, כי סוף נברך הוא באמצע הברכה. והט"ז הרחיב בזה, וכתב [קצח א] שהשומעים את בקשת המזמן "נברך", צריכים לברך "ברוך שאכלנו" או "ברוך ומבורך", והשומע את ברכתם עונה אמן כמו אחר כל הברכות, אך אם שמע רק את המזמן חוזר ואומר "ברוך", לא יענה, ואף שאינו צריך לברך, אינו מחוייב יותר מהמסובים שאינם עונים, ושלא כהלבוש שהשומע "ברוך" מהמזמן יענה "אמן". וראה בשעה"צ [רא טו] ש"נברך" היא ברכת הזימון, ואמירת המסובים "ברוך שאכלנו" נחשבת כעניית אמן, ולכן הבא ושומע שאומרים "ברוך" אומר עמהם "אמן", ואינו כעונה על ברכתם.

^[38] גירסת רש"י [ד"ה הא]

^[39] תוס' [ד"ה הא] נקטו, שרק העונה אחר ברכת "בונה ירושלים" בברכת המזון נחשב "משובח", וביאר המג"א [רטו ב] שענייתו באה להבדיל בין שלשת הברכות הראשונות שהן מדאורייתא, לברכה שלישית שהיא מדרבנן. אך רש"י [ד"ה הא בבונה] נקט שגם העונה אחר ברכות ק"ש שחרית וערבית הרי זה משובח. ודעת הרמב"ם [ברכות א טז-יח] שאינו עונה אמן על ברכת עצמו, אלא אם ברך לפחות שתי ברכות סמוכות, ורק העונה אחר ברכותיו בק"ש של ערבית נחשב משובח, אבל בק"ש של שחרית הוא מגונה, וביאר רבינו יונה שבערבית יש שתי ברכות ללא הפסק, ואילו בשחרית הק"ש מפסקת, ואינו עונה אלא על ברכה אחת, והמאירי כתב שבשחרית לא יפסיק כי צריך לסמוך גאולה לתפלה. והראב"ד [שם] והרא"ה כתבו שבין הברכות אינו עונה משום הפסק, אך במקום שאין חשש הפסק, עונה אפילו אחר ברכה אחת, כגון אחר ברכה אחרונה על הפירות. וכתב הב"י שנהגו לענות אחר "ישתבח" ו"יהללוך" בהלל, וביאר המג"א דהיינו משום שנחשבות כסמוכות כי אינו יכול להפסיק ביניהם לברכה שלפניהם, ואינם כברכת הפירות שיכול להפסיק בדיבור בין ברכה ראשונה לאחרונה. ובמג"א [נא ב] דייק מלשון השו"ע שגם אם סיים ברכה יחד עם חברו, אינו עונה אמן, [ובאגרות משה ח"ה ט נקט שה"ה אם סיים תכ"ד לחברו], אך כתב שבברכות "ישתבח" ו"יהללוך" שנחלקו בהם אם עונה בהם אחר עצמו, כשסיים יחד עם הש"ץ יענה אחריו.

^[40] הפרישה [קצא] תמה ממה נפשך, אם אביי אכל עמהם, הרי אין צריכים להפסיק, וכדלעיל [טז א] שאם בעל הבית עמהם מברכין ד' ברכות, ואילו לא היה עמהם הרי אמרו [שם] שמברכין רק ב' ברכות, ודחק שמדובר באופן שארע ואמרו ג' ברכות.

^[41] כתב הרמ"א [קפח ב] שרק כשמברך לבדו עונה אמן זה בלחש, אבל כשמזמנין, עונים אחריו אמן כמו על שלשת הברכות הראשונות, וגם המברך עונה בקול כי כיון שכלם עונים עמו, אינו ניכר כל כך. והב"ח כתב שהחשש שיזלזלו היה רק בזמן הגמרא שלא היו הפועלים אומרים הטוב והמטיב, וכיון שיפסיקו יבואו אחרים לזלזל בה, אך כיום שגם הפועלים מברכים אותה [קצא ב] אין לחוש לזלזול, ויכול לאומרו בקול.

דניחא להו דמקבע להו [שנוח להם שיקבע להם] הדבר כחובה מעיקרא [מתחילה], ולא רשות בלבד, כשהם שנים.

ומביאים ראיה אחרת לדבר, תא שמע [בא ושמע] מה ששנינו: נשים מזמנות לעצמן, ועבדים מזמנים לעצמן, ואולם נשים ועבדים וקטנים אם רצו לזמן — אין מזמנין. והא [והרי] מאה נשי [נשים] הריהן כתרי גברי דמיין [כשני גברים הן נחשבות], שאין מספרן מצרפן להיות חלק ממנין בתפילה, ובכל זאת קתני [שנינו] שנשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן, ואם כן אפשר להסיק שגם שני גברים יוכלו לזמן לעצמם!

ודוחים: שאני התם דאיכא [שונה שם שיש] דעות, כלומר, אף שאין הנשים מצטרפות למנין של תפילה, בכל זאת מאחר שיש כאן שלוש דעות, כלומר, שלוש אישויות נפרדות לכן נחשבות כאן שלוש נשים יותר משני גברים.

על כך מקשים: אי הכי, אימא סיפא [אם כן, אמור את הסוף] ששנינו בו: נשים ועבדים אם רצו לזמן — אין מזמנין, ויש לשאול: אמאי [מדוע] לא יזמנו, והא איכא [והרי יש] דעות! שהרי גם שם יש לפחות שלושה אישויות נפרדות.

ומשיבים, כי מטעם זה אכן לא היה מקום לאסור זימון נשים ועבדים, ושאני התם [ושונה שם] שנאסר הדבר משום פריצותא [פריצות], שחששו לצרף הנשים ועבדים.

א במחלוקת זו לא היה ברור מיהו החכם שאמר כל אחת מן הדעות, ומנסים לברר זאת ולומר: תסתיים [תוברר, יוגדר שם האומר], שרב הוא זה שאמר שאם שנים רצו לזמן — אין הם מזמנין. שכן אמר רב דימי בר יוסף שכך אמר רב: שלשה שאכלו כאחת ויצא אחד מהם לשוק — קוראין לו ומזמנין עליו. טעמא [טעם, הדבר דווקא] שקוראין לו, הא [הרי ] מכאן שאם לא קוראין לו — לא מזמנים! ומכאן ששנים אינם יכולים לזמן.

הוכחה זו נדחית: שאני התם דאיקבעו להו [שונה שם שנקבעו להם] כבר בחובה מעיקרא [מתחילה], ולכן אם קראו לו, מזמנים עליו. אבל אם לא קראו לו, אין מזמנים עליו כלל, שכן זימון בשנים אינו אלא רשות.

ומעתה מנסים להוכיח להיפך, אלא תסתיים [תוברר, יוגדר שם האומר], שר' יוחנן הוא זה שאמר אם רצו לזמן — אין מזמנין, שכן אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: שנים שאכלו כאחת — אחד מהן יוצא בברכת חבירו. ועל כך

הווינן [עסקנו] בה, בררנו את ההלכה הזו: מאי קא משמע לן [מה משמיע לנו] בכך, והרי תנינא [שנינו כבר] הלכה זו במפורש: שמע ברכה ואף שלא ענה — יצא ידי חובה! ואמר ר' זירא בהסבירו את דברי ר' יוחנן שפסקו בא לומר שאין ברכת הזימון ביניהם. ואם כן תסתיים [תוגדר] שר' יוחנן הוא שסבר כי שנים אינם מזמנים.

על כך אמר ליה [לו] רבא בר רב הונא לרב הונא אביו בשאלה: והא רבנן דאתו ממערבא אמרי [הרי חכמים שבאו מארץ ישראל אומרים] שבשנים, אם רצו לזמן — מזמנין, מאי לאו דשמיע להו [האם לא ששמעו הם] את ההלכה הזו מר' יוחנן שמארץ ישראל הוא? על כך ענה לו אביו: לא, אין זו ראיה, שיתכן דשמיע להו [ששמעו הם] את ההלכה הזו מרב, מקמי דנחית [לפני שירד] לבבל.

ב את דברי רב שהוזכרו קודם מבררים עתה לגופא [גוף] עניינם. אמר רב דימי בר יוסף אמר רב: שלשה שאכלו כאחת, ויצא אחד מהם לשוק — קוראין לו השנים, ומזמנין עליו אפילו אם אינו לידם. ועל כך הוסיף ואמר אביי: והוא דקרו ליה ועני [שקוראים לו ועונה], אבל אם היה רחוק מדי — אין לצרפו.

ואמר מר זוטרא: ולא אמרן [אמרנו] שדי במה שהוא שומע ויכול לענות, אלא כשהם שלשה, אבל כשהם עשרה אין מזמנים עד דנייתי [שיבוא] האיש שהלך וישב עמם.

מתקיף [הקשה] לה רב אשי על כך: אדרבא איפכא מסתברא [ההיפך מסתבר יותר] כי תשעה נראין כעשרה וגם אם חסר אחד — המנין אינו נראה פגום, ואילו שנים אין נראים כשלושה והיה ראוי שדווקא בשנים יצטרכו לחכות שיבוא השלישי וישלים.

ומסכמים: והלכתא [והלכה] כמר זוטרא. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — כיון דבעי לאדכורי [שצריך להזכיר] שם שמים — בציר [פחות] מעשרה לאו אורח ארעא [איננו דרך ארץ], ומאחר שמזמנים בעשרה בהזכרת ה' יש לדאוג לכך שכל העשרה יהיו מצויים במקום.

ג בהלכות זימון אמר אביי: נקיטינן [מוחזקים אנו, בכלל זה] שנים שאכלו כאחת — מצוה ליחלק ושכל אחד מהם יברך לעצמו. ואכן תניא נמי הכי [שנויה גם כן כך בברייתא]: שנים שאכלו כאחת — מצוה ליחלק, ואולם בברייתא מוסיפים: במה דברים אמורים, שדין זה הוא דווקא כששניהם סופרים, כלומר, יודעים לברך ולהתפלל, אבל אם היה אחד מהם סופר ואחד בור — סופר מברך, ובור יוצא ידי חובתו בברכת הסופר.

אמר רבא: הא מילתא אמריתא אנא, ואיתמרה משמיה [דבר זה אמרתיו אני ונאמר משמו] של ר' זירא כוותי [כמותי]: שלשה שאכלו כאחת ולא סיימו סעודתם בבת אחת, דרך ארץ היא כי אחד מפסיק מסעודתו כדי לאפשר לשנים לזמן, ואין השנים מפסיקין לאחד.

על כך מקשים: ולא, וכי אין השנים מפסיקים לאחד? והא [והרי] רב פפא אפסיק ליה [הפסיק לו] לאבא מר בריה איהו וחד [בנו, הוא ועוד אחד]! ועונים: שאני [שונה] הוא רב פפא, שדבר זה שעשה, לפנים משורת הדין הוא דעבד [שעשה], זאת, ולא כחובה.

ד מסופר כי שלושת החכמים, יהודה בר מרימר ומר בר רב אשי ורב אחא מדיפתי כרכי ריפתא בהדי הדדי [אכלו לחם יחד], לא הוה בהו חד דהוה [היה בהם אחד שהיה] מופלג מחבריה [מחבריו] בחכמה או בזקנה לברוכי להו [לברך להם]. יתבי וקא מיבעיא להו [ישבו לדון בדבר, והיתה קשה להם שאלה זו] : הא דתנן [זה ששנינו במשנתנו] כי שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן, האם הני מילי [דברים אלו] אמורים דווקא היכא [היכן, כאשר] דאיכא [שיש] שם אדם גדול ביניהם, אבל היכא דכי הדדי נינהו [היכן ששווים הם] — חלוק ברכות שכל אחד מברך לעצמו עדיף.

ואכן כך נהגו, בריך איניש לנפשיה [ברך כל אדם לעצמו]. אחר כך כאשר אתו לקמיה [באו לפני] מרימר לשאול אם יפה עשו. אמר להו [להם]: אמנם ידי ברכה על המזון יצאתם, אך ידי זימון לא יצאתם. וכי תימרו: נהדר ונזמן [ואם תאמרו: נחזור ונזמן], הרי אין זימון למפרע שאין לזמן על סעודה שכבר ברכו עליה.

ה דנים בבעיה אחרת מה אומר אדם שבא ומצאן לחבורת אנשים כשהן מברכים, מהו אומר אחריהם? רב זביד אמר: אומר "ברוך ומבורך". רב פפא אמר: עונה "אמן".

ומסבירים את השיטות: ולא פליגי [חולקים] הם בדבר, כי, הא [זה] — דאשכחינהו דקא אמרי [שמצאם שהם אומרים] "נברך", והא [וזה] — דאשכחינהו דקא אמרי [שמצאם שהם אומרים] "ברוך". ומפרטים: אשכחינהו דקא אמרי [מצאם שהם אומרים] "נברך" — אומר "ברוך ומבורך", אשכחינהו דקא אמרי [מצאם שהם אומרים] "ברוך" — עונה "אמן".

ומעין דרך הסבר זו מביאים בנושא קרוב, תני חדא [שנויה בברייתא אחת]: העונה "אמן" אחר ברכותיו שהוא עצמו אומר — הרי זה משובח. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: הרי זה מגונה.

ומתרצים: לא קשיא [קשה], הא [זה] — ב"בונה ירושלים" שנאה לו לומר "אמן" אחר ברכה זו. והא [זה] שאמרו שמגונה הדבר — בשאר ברכות.

מסופר כי אביי עני ליה בקלא, כי היכי דלישמעו [היה עונה אותו, את ה"אמן" אחר "בונה ירושלים", בקול, כדי שישמעו] הפועלים וליקומו [ויעמדו] לעבודתם, שכן ברכת "הטוב והמטיב" שבאה אחר כך לאו דאורייתא [אינה מן התורה], והפועלים העובדים אצל בעל הבית יכולים לוותר עליה. ואילו רב אשי עני ליה בלחישא, כי היכי [היה עונה אותו בלחישה, כדי] שלא נזלזלו [יזלזלו] בברכת "הטוב והמטיב".

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

in the case of a waiter, because from the outset, they prefer to establish their zimmun as an obligation rather than as an option.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמר רבה בר בר חנה משמיה דרבי יוחנן שנים שאכלו אחד מהן יוצא בברכת חבירו. מסתברא בששניהן סופרין קאמר, דאלו אחד סופר ואחד בור היכי קא מקשינן מאי קא משמע לן, דטובא קא משמע לן דאשמעינן מאי דאשמעינן בברייתא (בסמוך), דאף על גב דשנים שאכלו מצוה ליחלק, בזמן שאחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא, ועוד דאי איתא דבסופר ובור קאמר הוי ליה למימר בהדיא שנים שאכלו כאחד אחד סופר ואחד בור כלישנא דברייתא, אלא ודאי בששניהן סופרים קאמר, ומאי יוצא דקאמר בדיעבד הא לכתחלה אינן רשאין, והיינו דאקשינן מאי קא משמע לן שמע ולא ענה יצא תנינא. אלא דאכתי קשיא לי מדקאמר רבי זירא לומר דאין ברכת זימון ביניהן, משמע דהכי קאמר ובלבד שלא יאמרו נברך, וההיא ודאי לכתחלה היא הא בדיעבד אף על פי שאמרו נברך ידי ברכת המזון יצאו, ומינה דהא דרבי יוחנן דאמר אחד יוצא בברכת חבירו אפילו לכתחלה קאמר ואי שניהם סופרים לכתחלה היכי נפיק בברכת חבירו והא קתני שנים שאכלו מצוה ליחלק כדאיתא בברייתא דבסמוך. ויש לי לומר דרבי יוחנן לא שמיע ליה ההיא ברייתא, ודרבי יוחנן ליתא בהא, דקיימא לן כברייתא דקתני מצוה ליחלק, ולא מצוה ליחלק שלא יזמנו קאמר, אלא שלא יצא חד בברכת חבירו קאמר. וזהו שלא כתבה הרב אלפסי ז"ל להא דרבי יוחנן בהלכות. ואי נמי יש לומר דמצוה מן המובחר הוא ליחלק הא חובה ליכא ואילו רצה לצאת לכתחלה בברכת חבירו יצא.

אמר רבי דימי בר יוסף אמר רב שלשה שאכלו ויצא אחד מהן לשוק קוראין לו ומברכין עליו. ואוקימנא כגון דקרו ליה ועני. וכתב רב האי גאון ז"ל בשם רבוותא דהני מילי כגון שפתחו של בית לשוק והוא יושב כנגדו, קוראין לו ושומע קולן ומזמנין.

אחד מפסיק לשנים, שנים אין מפסיקין לאחד. נראה דהכי פירושו: אחד מפסיק על כרחו לשנים ועונה עמהם ואפילו לא רצה להפסיק הן מזמנין עליו בין עונה בין אין עונה כל שהוא עומד שם, אבל שנים אין מפסיקין לאחד אין חייבין להפסיק, והלכך אין חיוב זמון חל עד שיתרצו להפסיק ולברך, ואם לא רצו להפסיק וזימן הוא עליהם לא עשה ולא כלום, והלכך אם לא רצו להפסיק אף הוא אינו רשאי לברך ולצאת לשוק עד שעה שיגמרו השנים ויזמן עמהם שהרי כבר נתחייב הוא בזימון והיאך יברך בלא זימון. אבל ראיתי לרב האי גאון ז"ל שכתב אם בקש אחד מהן לצאת, אין השנים מפסיקין סעודתן ומזמנין עמו אלא הוא מברך לעצמו בלא זימון ויוצא והם גומרין סעודתן, וצריכא עיונא.
ולענין אחד שמפסיק לשנים, פירש רש"י ז"ל שמפסיק עד נברך או עד הזן, וכדאמרינן בסמוך (מו, א) עד היכן ברכת הזימון רב נחמן אמר עד נברך ורב ששת אמר עד הזן, ואחר כך אם רצה היחיד לחזור ולגמור סעודתו חוזר וגומר ואחר כך מברך לעצמו. וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל. ואף בהלכות גדולות כתוב: והיכא דקא בעי למיפק חד מינייהו ובעו חבריה למעבד ליה לפנים משורת הדין, פסקין סעודתייהו ומזמנין עליו עד הזן, וגמר איהו ברכה כולה (ונפקין) [ונפיק], וחוזרין ואוכלין וגומרין סעודתן ומברכין. אבל רב האי גאון ז"ל כתב: כשהשנים גומרין אם רצה האחד לחזור ולגמור סעודתו מתחיל ומברך המוציא. ונראה מדבריו דכיון שהפסיק כבר חל עליו חיוב ברכה דלבסוף והלכך חייב לברך לשעבר, ואם רצה עוד לחזור ולאכול צריך לברך המוציא להבא. ואף הראב"ד ז"ל כן כתב דכיון שהפסיק יצא ידי ברכה למפרע וצריך ליטול ידיו ולבצוע אם ירצה לאכול עוד, דהוי ליה כבני חבורה שעקרו רגליהם לצאת לקראת חתן שצריכין ברכה למפרע וכשחוזרין צריכין ברכה לכתחילה (פסחים קא, ב). ועוד נותן טעם לדבר דכיון שהפסיק אכילתו בברכת המזון, מיכל וברוכי בהדי הדדי אי אפשר, דאיך יתכן שיאכל באמצע הברכה, כי הזימון אחת מהברכות של מזון ואיך יברך ברכה אחת ויאכל ואחר כך ישלים כל ברכותיו. ונראין הדברים.

וכי תימרו להדור וליזמון אין זמון למפרע. ומיהו אי אשתלי חד מינייהו ובריך לנפשיה אכתי לא פרחה תורת זימון מן השנים ומזמנין על השלישי, אלא שהשלישי שכבר בירך הפסיד תורת זימון לפי שאין זמון למפרע כדאיתא לקמן בפרקין (ברכות נ, א).

לא קשיא הא בשאר ברכות הא בבונה ירושלים. ובונה ירושלים לאו דוקא אלא הוא הדין לסוף כל ברכותיו כגון אחר ברכות של קריאת שמע ובסוף ברכת יהללוך, וכן כתבו רש"י ז"ל ור"ח ז"ל. ולפי דבריהם הא דנקט בונה ירושלים לרבותא נקטיה, לומר דאפילו אחר בונה ירושלים שהיא סוף ברכות דאורייתא עונין, ואף על פי שיש לאחריה ברכת הטוב והמטיב ואינה סוף ברכותיו ממש וכל שכן לסוף שאר ברכותיו. וכן כתבו בתוספות. ועוד אמרו ז"ל דאי אפשר לומר דדוקא בבונה ירושלים ומשום דלידעו פועלים דהטוב והמטיב לאו דאורייתא, דתינח לאביי דעני ליה בקלא אלא לרב אשי דעני ליה בלחישא כי היכי דלא ליזלזלו בה מאי איכא למימר. והכי נמי משמע בגמרא דבני מערבא דגרסינן התם בפרק אין עומדין (פ"ה, ה"ד): תני הפורס את שמע והעובר לפני התיבה והנושא את כפיו והקורא בתורה והמפטיר בנביא והמברך על אחת מכל מצות האמורות בתורה לא יענה אחרי עצמו אמן, ואם ענה הרי זה בור, אית תנא תני הרי זה חכם, אמר רב חסדא מאן דמר הרי זה בור אחר כל ברכה וברכה, ומאן דמר הרי זה חכם בעונה בסוף ברכותיו.
ומקצת מרבוותא אמרו דהוא הדין לאחר ברכה אחרונה של פירות אבל לאחר ברכה ראשונה של פירות לא. וכן כתב רב האי גאון ז"ל משמיה דרב יהודאי גאון ז"ל, וקא יהיב רב יהודאי ז"ל טעמא דבתר אכילה כיון דגמרה לה (בתר אכילה) ברכותיו ואמר אמן מקבל לה עליה ומהימין בה. וקרא נמי קא מסייע ברוך ה' לעולם אמן ואמן (תהלים פט, א). (וכדתני) [והדתני] בגמרא מגונה, ותני בברייתא נמי (תוספתא מגילה פ"ג, הט"ז) המברך על הפירות ועל המצות ועונה אמן אחר עצמו הרי זה דרך בורות, בדקמי אכילה הוא, כיון דבריך ליה לא מבעי ליה לאשתעויי עד דטעים, וכדעני אמן דמי כמאן דמשתעי, והיינו דקתני דרך בורות, ואמרין נמי דאשכחו לבני ארץ ישראל, כאן בתחלה כאן בסוף.

והא נשים דאפי' מאה לענין חשיבותא כבי תרי דמיין וקתני דמזמנות ש"מ דאפי' שנים רשאים לזמן. שאני התם דאיכא דעות. פירוש דטעמא לאו משום חשיבותא הוא אלא משום דבעינן ג' דעות והכא אעפ"י שהן נשים הא איכא ג' דעות מה שאין כן בשני בני אדם דריבוי דעות חשיבי לן לענין זימון:

אי הכי נשים ועבדים אמאי לא. פי' דהא איכא ריבוי דעות דכיון דאמרת דטעמא משום הכי: שאני התם משום פריצותא. דעבדים שטופין בזמה הן ולא הוי צירופן נאה, ומהאי טעמא נמי הוא דנשים לא מצטרפי בהדי אנשים לזימון כי ליכא זימון לבר מדידהו אבל ודאי כי איכא זימון לבר מדידהו נראה ודאי דנפקי בברכת האנשים:

מאי קמ"ל תנינא שמע ולא ענה יצא. פירוש דליכא למימר דברכת זימון קאמר דההוא לאו ברכת חברו הוא דכשהן מזמנין יחדיו קרינן להו. לומר שאין ברכת זימון ביניהם. כלומר דדוקא בברכת חברו הוא יוצא אבל זימון אינן רשאין שהזימון כעין דבר שבקדושה הוא ואינו נוהג בפחות מג':

סופר מברך ובור יוצא. פירוש דעדיפא ליה לצאת בברכת סופר בעונה אחריו אמן או בשומע דקיי"ל דשומע כעונה יותר משיצא בברכת עצמו ויכול הוא לצאת בברכת חברו אע"ג דלאו בזימון דמן הדין ברכת המזון הרי הוא כשאר כל הברכות וכל אחד מוציא לחברו אלא דרבנן אסמכוה לזימון ובתלתא משום ברוב עם הדרת מלך ואצרוכינהו לאיצטרופי ולברוכי והיכא דאיכא סופר ובור אוקמוה רבנן אדינא ואפילו בלא זימון סופר מברך ובור יוצא דברכת סופר עדיפי. והאי בור לאו דלא ידע ברכת המזון דאי הכי פשיטא ומאי קמ"ל אלא אף בידע כיון דאיכא סופר עדיף. ומיהו דוקא כשהסופר אכל אבל אי לא אכל לא דלא וותרו רבנן במילתא כולי האי ואע"ג דמדינא ודאי אע"ג דלא אכל מפיק משום דמדינא ברכת המזון לאו ברכת הנהנין דאם יצא אינו מוציא אלא אעפ"י שיצא או שלא אכל בדין הוא שיוציא אלא דרבנן הוא שעשאוה כעין ברכת הנהנין שאינו מוציא אלא כשאכל לפי שהיא באה על הנאה:

שלשה שאכלו אחד מפסיק לשנים שנים אין מפסיקין לאחד. פירוש אם רצו שנים מהם לצאת ורוצים לברך ולצאת שכבר גמרו אכילתן והאחד לא גמר עדיין האחד מפסיק אכילתו על כרחו ומזמנין עליו ועונה עמהם ואפי' לא רצה להפסיק הן מזמנין עליו ויוצאין ידי זימון בין עונה בין אינו עונה כל זמן שהוא עומד לשם. שנים אין מפסיקין לאחד, אם רצה אחד מהם לצאת אין חייבין השנים להפסיק אכילתן בשביל האחד והילכך אין חיוב זימון חל עד שיתרצו להפסיק ולברך ואם לא רצו להפסיק וזימן הוא עליהם לא עשה ולא כלום ואם לא הספיק לצאת אחר שבירך עד שגמרו אלו לאכול בודאי מזמנין עליו דלא פקע זימון מהני כל זמן שלא יצא אעפ"י שבירך. ומיהו האי חד לא נפיק ידי זימון דאין זימון למפרע כלומר אחר שבירך ברכת המזון והכי איתא לקמן בהדיא:

שאני רב פפא דלפנים משורת הדין עבד. פירוש דאנן לא אמרינן אלא דאין שנים חייבין להפסיק לאחד אבל אי בעו מצו עבדי ויצאו כולן ידי זימון ואחר ברכת זימון חוזרין לאכול אלו שלא גמרו לאכול. ונראה שאין צריכין לברך המוציא שהרי אלו לא פסקו לדעת גמר סעודה ודעתן לגמור סעודתן וכן דעת רבותינו הצרפתים וכן דעת בעל הלכות גדולות ז"ל. ושנים שרצו להפסיק לאחד עונין עמו ברכת זימון והוא מברך ד' ברכות כולן ואחר שענו עמו ברכת זימון בלבד חוזרין ואוכלין לאלתר. ואפי' למ"ד לקמן דברכת זימון עד הזן והזן בכלל היינו לענין שצריכין לעמוד בקביעותן עד הזן שלא יפרוש אחד מהם ואפי' אחד מהם שקדם ובירך ובאו שנים אלו לזמן עליו צריך היחיד לעמוד עמהם עד הזן דאי לא בטיל קביעותייהו דבעינן מקצת ברכה בצירוף ושוב יכול לילך לו דהא כבר עבר ברכת זימון ולא בעינן תו צירוף אבל לענין אכילה מכיון שאלו בדעתם לאכול ולא נתחייבו לענות אלא ברוך שאכלנו משלו למה יעמדו מלאכול שהרי ברכת הזן הם יחזרו ויברכו אותה כל אחד ואחד שהרי היחיד אומרה ולא אמרו שברכת הזן מברכת זימון אלא לענין צירוף דבעינן מקצת ברכת המזון עצמה בצירוף שלשה שאם היה אחד מהם הולך קודם ברכת הזן נראה כאלו לא היה כאן קביעות. והא דאמרן ביחיד שקדם ובירך דמזמנין שנים האחרים עליו בעודו כאן ולא פקע זימון מינייהו היינו ביחיד שקדם ובירך ונשאר הקביעות בשנים שהם עיקר לגבי יחיד אבל קדמו השנים וברכו בלא זימון פקע זימון מינייהו דהא בטיל קביעותייהו ואין היחיד מזמן עליהם. והא דאמרינן לעיל ביצא אחד מהן לשוק דקוראין לו ומזמנין עליו בדקרו ליה ועני ההיא נמי מיירי כשבירך דאי לא אינו רשאי לצאת בלא ברכה אי נמי כשעבר ויצא שלא כדין:

בריכו כל חד לנפשיה. פירוש דסבירא להו דחילוק ברכות עדיף היכא דליכא חד מופלג וחיוב זימון הוא בדאיכא חד מופלג דהוא מברך דומיא דמשה דהא מכי שם ה' אקרא נפקא לן או כדוד מדכתיב גדלו לה' אתי:

בא ומצאן כשהן מברכין מהו אומר וכו'. דאעפ"י שלא אכל צריך לענות עמהם כדתנן עונין אמן אחר ישראל המברך ומהו עונה על המזמנין:

הא בשאר ברכות הא בבונה ירושלים פירוש הא דאמרינן דעונה אמן בבונה ירושלים לאו דוקא בבונה ירושלים בלחוד ולמיעבד היכרא בין דאורייתא להטוב והמטיב דרבנן דתינח לאביי דעני לה בקלא כלומר שכשהיה מסיים בונה ירושלים היה אומר אמן בקול רם כדי שיכירו פועלים ששם סיום ברכות של תורה והטוב והמטיב אינה אלא מדרבנן אלא לרב אשי דהיה עונה אמן בלחש כי היכי דלא לשמעו ולא ליזלזלו בהטוב והמטיב מאי איכא למימר הא לית בה הכירא אלא ודאי טעמא משום דחשיבא כסוף ברכותיו משום דעד כאן דאורייתא וה"ה דבכל מקום בסוף ברכותיו דעונה אמן, ודוקא בסוף משום דלא הוי הפסק כגון יהללוך וישתבח וכל כיוצא בזה ולאפוקי בין ברכה לברכה ובין ברכה לק"ש ובין גאולה לתפלה ובברכת המצות בין ברכה לקיום המצוה ובברכת הנהנין בין ברכה להנאה כללו של דבר כל מקום שיש לחוש להפסק אין ראוי לענות אמן אחר ברכותיו של עצמו ובכל מקום שאין לחוש להפסק כגון ברכת התורה לאחריה ומפטיר בנביא לאחריה וברכת הפירות לאחריה וכל כיוצא בזה עונה אמן אחר ברכותיו של עצמו, ומיהו כאן וכאן עונה אמן אחר ברכת חברו ומפסיק אפילו באמצע ברכה שלו לבר ממקומות שאינו רשאי להפסיק כלל כגון בין גאולה לתפלה ובין אני ה' אלהיכם לאמת ואין צריך לומר בתפלה עצמה ובין ברכה לקיום המצוה ובין ברכה להנאה ולפיכך נהגו במקצת מקומות אחר אהבת עולם לומר אל מלך נאמן לפי שהיה דרכן שברכות ק"ש אין מברכין להן כל יחיד ויחיד אלא ששליח צבור מברך וכולן יוצאין שהרי רשאין בכך חוץ מק"ש שחייבין בו כל אחד ואחד לפי שהיא שנון ותפלה משום דרחמי היא חייבין בה כל אחד ואחד הבקיאין אלא ששליח צבור מוציא שאינו בקי כדאיתא בראש השנה אבל שאר ברכות חוץ מתפלה וק"ש שהוא שינון שליח צבור מברך והן יוצאין ועונין אחריו אמן ולפיכך במקום אמן תקנו לומר אחר אהבת אל מלך נאמן דהוא חד מן פירושה דאמן כדאיתא בהרואה ותקנו כן להשלים רמ"ח תיבות דק"ש כנגד רמ"ח איברים כדאיתא באגדה וכן במקומות שנוהגין שהצבור אומרים ברכות ק"ש עם שליח צבור אלא שהם מקדימין לחתום באהבת עולם ושליח צבור חוזר וחותם אף כאן הדין כן שהם חייבים לענות אמן או אל מלך נאמן שאין זה עונה אחר ברכת עצמו אלא אחר ברכת חברו אבל במקומות שהצבור חוזרין עם שליח צבור אינו ראוי להפסיק כלל בין ברכה לק"ש דהו"ל עונה אמן אחר ברכת עצמו:

שלשה שאכלו ויצא אחד מהם לשוק קודם שיברך קורין לו ומזמנים עליו ובלבד שיענה לזמון ממקומו ויאמר ברוך הוא שאכלנו וכו', והוא שאמרו דקרו ליה ועני ופי' בו גדולי הרבנים שיענה להם ברוך שאכלנו וכו' ויוצא אף הוא עמהם ידי זימון וברכה אע"פ שצריך לברך במקום שאכל חובת הזמון מביאה כחו לכאן הואיל ושומע קול המברך וכלם נמשכים ממקומם אחר המברך, ויש אומר שאינו יוצא אלא מן הזימון אבל צריך הוא לחזור ולברך במקום שאכל וכן כל כיוצא בברכת חברו צריך לישב בשלחן במקום שאכל, ואין נראה לי כן אלא שהזמון מצרף כח כלם אצל המברך, ויש אומר שאף לזימון צריך לחזור למקומו ולא הקלו בכך אלא לומר שאע"פ שיצא לשוק והסיח דעתו הואיל ולא נתרחק אלא מעט עד שאם יקראוהו הוא שומע ויכול לענות מזמנים עליו אבל אם נתרחק ביתר מזה אין מצטרף עוד עמהם אפילו חזר עמהם, ואין שיטת הסוגיא מוכחת כן, וכן יש מי שמפרש שאין צריך לחזור למקומו ולא לענות ממקום שהוא ברוך הוא שאכלנו וכו' שכל שמזמנים עליו אם יענה יענה ואם לא יענה אנו אין לנו אלא שקורין לו ומזמנין עליו, ומה שאמרו דקרו ליה ועני פירושו שיודיעוהו ויקראוהו ליתן לב לזמון ויענה לנו שכבר הוא נותן לב על כך, וכן כתבוה גדולי המפרשים שהרי הגע עצמך שהוא עם הארץ ואינו יודע לענות ודאי מזמנין עליו הכא נמי לא שנא, ומ"מ לכל הפירושים אין מקילין אלא בג' שאין בזימון שלהם הזכרת השם, אבל בעשרה אין מקילין בכך הואיל ויש שם הזכרת השם אלא יחזור למקומו, ואע"פ שלענין סניפין של קטן ועבד ומי שלא אכל דגן מקילין בי' יותר מבג' בזו מ"מ צריך שיהיו כלם לשם מדכתיב במקהלות ברכו אלהים, ויש מי שאומר שאף בג' דוקא בשרואין זה את זה אבל אם אין רואין זה את זה אין מצטרפין, ויש מי שאומר הואיל ומחבורתם היה האין צריכין להיות רואין זה את זה ואין הדבר דומה לשתי חבורות שאין מצטרפות אלא אם כן רואין זה את זה ששתי חבורות מעולם לא נתחברו בסעודה זו:

כבר ביארנו באחד סופר ואחד בור שסופר מברך ובור יוצא מכאן למדו בתוספות שהנשים יוצאות בברכה שלנו ומ"מ אין כאן ראיה שהבור מבין קצת אלא שאינו בקי בנסח ומ"מ ראיה ברורה לזה מה שאמרו במגילה [י"ז ע"א] הלועז ששמע אשורית יצא:

שלשה שהסבו כאחד וגמרו השנים אכילתם ורוצים לצאת והשלישי לא גמר אכילתו מפסיק האחד לשנים ומזמנים עליו ועונה עמהם אם ירצה ומברך אחד על עצמו ועל חבירו שגמר סעודתו וזה השלישי שהפסיק להם לזימון חוזר ואוכל אחר שהשלימו הזימון על הדרך שיתבאר למטה אע"פ שלא השלימו ברכת המזון, וכשהוא חוזר לאכול אינו צריך לא ליטול ידיו ולא לברך המוציא ויש אומר שאם ענה עמהם צריך לחזור ולברך המוציא על מה שרוצה לאכול שהזימון הפסק שהרי מיכל וברוכי בהדי הדיי לא אפשר ויש מצריכין זה אף בלא ענה ומ"מ אין צריך להפסיק להם לברכת המזון שאינו צריך לשמוע ברכת המזון על מה שאכל, וגדולי המפרשים אמרו שצריך להפסיק עד שתגמר כל הברכה, ואין נראה לי כן וכן אין נראה שיהא הפסק אחר שדעתו לאכול ושעל כרחו הוא מפסיק ואינו דומה לחבירו שיצאו לקראת חתן שבזו כבר הפסיקו לגמרי, וכן לא להבו נבריך שבזו כבר הסיחו דעתם לגמרי אלא שהעיקר להפסיק עד כדי ברכת זמון אם עד סוף נברך אם עד סוף ברכת הזן על הדרך שיתבאר למטה, ואם גמר האחד סעודתו והשנים לא גמרו סעודתן אין השנים צריכים להפסיק לאחד אלא עומד השלישי עמהם עד שיאכלו ואם עבר וברך לעצמו פקעה תורת זימון משם ואם רצו למחול על כבודם ולהפסיק לו רשאין:

זה שביארנו בשלישי זה שמפסיק לשנים אם לא רצה להפסיק להם פירשו גדולי הרבנים שאין מזמנין עליו, ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שאפילו לא היה לשלישי מפסיק מזמנים עליו על כרחו יפסיק או לא יפסיק יענה או לא יענה, זה שאמרו [לקמן נ'] בהני תלתא כרוך ריפתא ואשתלי חד מניהו ובריך לנפשיה אינהו נפקי בזמון דידיה כלומר שחוזרים ומזמנים עליו אע"פ שברך ואיהו לא נפיק בזימון דידהו שכבר בירך ואין זמון למפרע ואפילו זמן הוא עליהם בשעה שברך לא עשה ולא כלום אחר שלא הפסיק לו ולא יצא ידי זמון, ולשטה זו לא אמרו כאן להפסיק אלא לצאת הוא עמהם ידי זמון, לא סוף דבר בשלשה שאכלו שחייבים לזמן בשיש שם אחד שגדול מחבירו שהתראת הזימון מוטלת עליו אלא אף אם היו שלשתם שוים אחד מברך ומזמן עליהם ואם ברכו כל אחד לעצמו ידי ברכה יצאו ידי זמון לא יצאו ואם רצו לחזור ולזמן אחר הברכה אינו כלום שהזמון התראה לברכה הוא ואין התראה למפרע:

מי שבא אל השלחן ומצא אחד מבני השלחן שמברך, אם מצאם בעת שהמברך מתרה ואומר נברך שאכלנו וכו' אף הוא כולל עצמו בכלל המותרים ואומר ברוך הוא ומבורך ומ"מ אינו אומר ברוך הוא שאכלנו אחר שלא אכל ואם בא בעת שהעונים אומרים ברוך הוא שאכלנו וכו', עונה אמן ודיו, ואם היו עשרה שמזכירים את השן ואומרים נברך אלקינו כמו שיתבאר, כתבו בהלכות גדולות שאף זה עונה ברוך הוא אלקינו ומבורך לעולם ולעולמי עולמים, וגדולי המפרשים נראה מדבריהם שאם באלו בעת שהמברך אומר נברך וכו' אינו כולל עצמו בכלל המותרים ואינו אומר כלום אבל כשישמע האחרים עונין ברוך הוא וכו' הוא אומר ברוך ומבורך ואם בסוף הברכות עונה אמן עמהם, והן גורסיןם בכאן אשכחינהו דקאמרי ברוך אומר ברוף ומבורך אשכחינהו דענו אמן עונה אמן עמהם, ועיקר הדברים כדעת ראשון:

כשאדם מברך ברכות הרבה ראוי לו לענות אמן אחר ברכת עצמו בסוף ברכה אחרונה כגון בסוף בונה ירושלים של ברכת המזון שהיא סוף ברכה של תורה שברכת הטוב והמטיב אינה מעיקר הברכה, וכן בסוף ברכת שלום רב בשמנה עשרה, וכן בסוף ישתבח של פסוקי דזמרה ובסוף יהללוך של הלל אבל אחרי כל ברכה וברכה הרי זה מגונה, ומגדולי המחברים כתבוה כן אחר ברכות אחרונות של ק"ש ערבית אבל בשל שחרית מתוך שסומכים גאולה לתפלה אינו עונה אמן, וגדולי הצרפתים מזקיקים לאמרו אף לאחר ברכות אחרונות של שחרית שאין אמן הפסק בין גאולה לתפלה אבל אחר ברכות ראשונות יש בדבר מחלוקת, שלדעת קצת רבנים אומרו ולדעת גדולי המחברים אינו אומר מפני שהוא לדעתם הפסק בין הברכה והמצוה, וכן אחר ברכות של חנוכה וברכות ראשונות של מגילה, ויש מכריעים לאמרו כשיהא משנה את המטבע אלא אל מלך נאמן שהוא נוטריקון של אמן, וכן אנו נוהגים ונסעדים בה ממה שאמרו במדרש שמור רמ"ח שלי ואני אשמור רמ"ל שלך ואין רמ"ח תיבות בק"ש אלא בתוספת זה, ואף בזו ערערו עלינו הרבה קצת רבנים, וכבר השבנו עליהם בארוכה בקונטרס מיוחד בפני עצמו, הא מכל מקום ברכה אחת אין עונה אחריה הוא עצמו אמן, כגון ברכת הפירות אפילו האחרונה וכגון ברכה אחרונה של מגילה והדומים לאלו, ויש חולקים שאף בברכה אחרונה עונה אמן אחר עצמו הא בראשונה לא, לא במצוה ולא באכילה מפני שהוא לדעתם הפסק בין הברכה והדבר שמברך עליו, ויש אומר כן אף בראשונה שלא נאמר שלא לענות אמן אחר כל ברכה אלא במקום שיש שם הרבה ברכות ואם משום הפסק בין הברכה והדבר שברך עליו אין זה הפסק, ויש מכריעים לומר שבמצוה הוי הפסק אבל בברכת הפירות לא הואיל ובהמוציא אשתרי למימר טוב ברוך וכו', ומ"מ בברייתא אמרו על המברך על הפירות ועל המצות ועונה אחר עצמו אמן הרי זה דרך בורות, ומ"מ לא אמרו שהוא הפסק אלא שהוא בורות לענות אמן אחר ברכה אחת, אבל אחר ברכות ארוכות אין כאן לא הפסק ולא בורות וכבר הארכנו בענין זה בקונטרס מיוחד על עניין אל מלך נאמן:

והא מאה נשי כתרי גברא דמיין. פי' לכל דבר שצריך סכום ומנין כגון לתפלה ולקריאת מגילה וקריאת ס"ת אינן משלימין המנין וכן לענין זימון שצריך ג' לא חשיבא כתלתא גברי אלא כשנים וקתני מזמנות לעצמן אבל לא מצי למימר כחד דמיין דא"כ לא היו יכולות לזמן לעצמן:

נשים ועבדים אמאי לא משום פריצותא. ברייתא מפרש ליה ואזיל, וי"ס דגרסי א"ה נשים ועבדים אמאי לא והא איכא דעות ומשני משום פריצותא, ויש לישבה בדוחק אא"ב בשנים אם רצו מזמנין ניחא לי דנשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין משום דאיכא חד איש וחד אשה אסור משום ייחוד אלא אי אמרת דדעות בעינן א"כ איכא שתי נשים או שני עבדים א"כ אמאי אין מזמנין ומשני אפילו הכין איכא פריצותא.

משמע הכא דנשים מזמנות לעצמן וחייבות בזימון, ותימא שלא נהגו כן, וי"ל הא דקתני נשים מזמנות לעצמן וחייבות בזימון היינו אם רצו לזמן וכן משמע לשון הברייתא מדקתני בסיפא נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין משמע הא דקתני ברישא נשים ועבדים מזמנין היינו אם רצו לזמן אבל חובה ליכא וגם מדמייתי מינה תלמודא ראיה לשנים משמע דומיא דשנים ודוקא אם רצו אבל חובה ליכא והא דאמרינן בעירוכין [ג'.] הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים וקאמר הכל לאתויי נשים לאו לענין חובה קאמר אלא דאם רצו לזמן מזמנין:

שנים שאכלו מצוה ליחלק. פרש"י בין ברכת זימון בין ברכת המוציא ולא נהגו כן, וגם רש"י עצמו לא שמענו שהיה נוהג כן בברכת המוציא וכן עובדא דבר קפרא ותלמידיו דלעיל [דף ל"ט.] נתן לאחד מהם לברך להוציא את כלם. ומה שיש [חילוק] בין ברכה ראשונה לאחרונה היינו משום דבתחלת הסעודה כשהן מסובין וקבועין יחד דדעתם להצטרף הלכך האחד יוצא בברכת חברו אבל, בסוף הסעודה בטל הקבע ונחלקין זה מזה הילכך כל אחד מברך לעצמו, וה"ר יוסף פי' בשם רשב"ם משום דברכת המזון דאורייתא אבל ברכה ראשונה דרבנן ולא אחמיר בה כולי האי ויוצא האחד בברכת חברו:

סופר מברך ובור יוצא. מכאן רוצין להביא ראיה דאשה יוצאה בברכת המזון בשמיעה אע"פ שאינה מבינה לשון הקודש ואינה צריכה לברך בלשון שהיא מכירה, ואין ראיה מכאן דדילמא מיירי הכא שבור מבין [לשון הקודש] אבל אינו יודע לברך, ורש"י הביא ראיה מדתניא במגילה [דף י"ח.] והלועז ששמע אשורית יצא אע"פ שאינו מבין הלשון, ויש לדחות דפרסומי ניסא שאני כדאמר רבינא אטו האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן מאי ניהו אלא פרסומי ניסא שאני:

הני מילי היכא דאיכא אדם גדול. דילפינן ליה מקרא כמשה ודוד דהם היו גדולי הדור:

אין זימון למפרע. הילכך ג' שאכלו ושכחו ובירך כל אחד לעצמו בטל הזימון אבל אם שכח אחד מהם וברך לעצמו השנים יכולין לזמן על השלישי שכבר בירך כדאיתא לקמן:

אשכחינהו דקאמרי נברך אומר ברוך ומבורך. כתב בה"ג אי הוי עשרה יאמר איהו ברוך אלהינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד ואם אינם עשרה יאמר ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד:

הא בשאר ברכות הא בבונה ירושלים. פר"ח וה"ג דלאו דוקא נקט בונה ירושלים אלא כל סיום ברכה כעין בונה דליכא למימר דוקא בונה ירושלים משום היכרא דפועלים דהא לרב אשי דעני ליה בלחישא מאי איכא למימר אלא ודאי כל סיום ברכות כעין ישתבח דהוי סיום ברכה לסוף פסוקי דזמרה וכן יהללוך דהלל וסוף ברכות י"ח וכן אמן אחר גאל ישראל, ואין בזה הפסקה כיון דצריך הוא לאומרו, וכן פרש"י, ובה"ג מפרש הטעם דודאי על הפירות או על המצות אי עני אמן בתר נפשיה הוי בורות שכן דרך בורים דמשתעין בתר ברכה והדר טעמין אבל בסוף ברכה הרי זה משובח, והא דנקט הכא בונה ירושלים לרבותא נקטיה אע"ג דאיכא הטוב והמטיב בתרי' יש לו לענות אמן וגם משום דאיירי הכא בברכת המזון נקט בונה ירושלים. וכן משמע בירושלמי דפ' אין עומדין דקאמר התם הפורס על שמע והעובר לפני התיבה והנושא כפיו והקורא בתורה והמפטיר בנביא והמברך על כל אחת מכל המצות האמורות בתורה לא יענה בתר עצמו אמן ואם ענה הרי זה בור, ואית תנא תני הרי זה חכם אמר רב חסדא מ"ד הרי זה בור בעונה על כל ברכה ומ"ד הרי זה חכם בעונה בסוף, כתבו הגאונים מר רבי יהודאי ורבינו האי שאחר אכילת פירות וכיוצא שצריך לברך אחר אכילתו צריך ג"כ לענות אמן על ברכה אחרונה כיון דזהו סוף הענין צריך לענות אמן, ור"מ כתב דדוקא כשאמר שתי ברכות או יותר אבל בברכה ראשונה אין לו לענות אמן אחריה ואפילו בסוף:

רב אשי עני ליה בלחישה כי היכא דלא נזלזלו בהטוב והמיטיב. בה"ג פסק כרב אשי ועוד לדידן דלית לן פועלים אפי' אביי מודה:

בד"ה והא ק' נשי כתרי כו' אבל לא המ"ל כחד דמיין דאינן כו' עכ"ל ר"ל לענין קבוץ תפלה ה"ל למנקט כחד דמיין אלא דלא ה"מ למנקט הכי דא"כ גם אינן יכולין לזמן והא קתני כו' וק"ל:

בד"ה שאני התם דאיכא דעות כו' מדקתני מזמנות משמע דקאמר חייבות כו' עכ"ל יש לדקדק הא כבר פירשו לעיל בשם רש"י הא דקאמר כתרי דמיין היינו דפסיקא ליה דאין חייבין לזמן וע"כ מזמנות רצו משמע ויש ליישב דודאי לדברי המקשה דמדמה להו כתרי ולא אסיק אדעתיה הא דאיכא דעות לית לן לפרושי מזמנות אלא רשות אבל השתא דמסיק דאיכא דעות משמע להו שפיר לפרושי מזמנות דחייבות לזמן וכמ"ש הרא"ש והרר"י ובהכי יתיישבו תחלת דבריהם שסמכו אותן כאן אשינויא דאיכא דיעות דמכאן משמע דנשים יכולות לזמן כו' דהא מברייתא גופה איכא למשמע הכי דקתני מזמנות והיינו לכל הפחות יכולות לזמן אלא שסמכו דבריהם כאן משום הך קושיא דמזמנות משמע חייבות להאי שינויא דאיכא דיעות ודו"ק:

תוס' בד"ה אכל טבל כו' מן וה"ה אם אכלו שלשתן עד אלא מנאץ כל זה נמחק ונ"ב אין כאן מקומו והאשר"י הביא ראיה ממנו דדוקא אין מזמנים עליו אבל ברכה תחלה וסוף בעי אע"פ שהיא אכילת איסור ע"ש באשר"י. (עיין במהרש"א):

[גמרא תנינא שמע ולא ענה יצא. עמש"כ בגיטין (פ"ה)] :

רש"י ד"ה לפנים מש"ה. לאחשוביה. הא דלא פי' כפשטא דאבא מר היה נחפז לצאת ואם לא היו מפסיקין ליה היה נצרך להתמהמה עד שיגמרו משום דס"ל היכא דגמר אחד קודם רשאי ליחלק כמ"ש המ"א סי' ר' סק"ב:

תוס' ד"ה והא. אבל למ"ל כו' והא קתני כו'. כצ"ל וכ"מ שהיה גי' המהרש"א. אמנם מש"כ דלענין קבוץ תפלה כחד דמיין שם אפי' כחד לא חשיבן רק לענין עדות אשה וסוטה ועריפה. שם אמרינן ביבמות ובסוטה דכחד דמיין איברא דעבדים מצינו גם לענין תפלה אליבא דריב"ל לקמן (מ"ז ב' ע"ש):

גמ' א"ל "רבה" בר"ה לרב הונא. כצ״ל:

בגמרא ת"ש נשים וכו' והא מאה נשים וכו' וקתני מזמנות לעצמן. ויש לדקדק בזה לסברת דיש מתרצים שהביאו התוספות לעיל דברכת המזון שהיא דאורייתא דוקא אמרינן שאין א' מוציא את חבירו מש"ה אם רצו לזמן אין מזמנין אבל בברכות דרבנן א' מוציא את חבירו טפי עדיף א"כ מאי מקשה הכא בפשיטות אמ"ד אין מזמנין דילמא ס"ל דנשים בבה"מ לאו דאורייתא ומש"ה אם רצו לזמן מזמנות משא"כ בבה"מ דאורייתא אין מזמנין ונראה דכי היכא דלא ניפשוט האיבעיא דלעיל אי נשים בבה"מ דאורייתא או דרבנן מש"ה ניחא ליה לשנויי שאני הכא דאיכא דיעות ומכ"ש דא"ש לפי שיטת הרשב"א ז"ל בחידושיו בפרק מי שמתו שכתב בשם הראב"ד דהלכה כרבא דנשים בבה"מ דאורייתא ע"ש וק"ל:

בתוס' בד"ה שאני התם דאיכא דיעות וכו' וקשה אמאי לא נהגו וכו' והא דקאמר בריש עירובין הכל חייבין בזימון לענין רשות קאמר ולא לענין חובה עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דנראה מכל האריכות של התוס' דרפיא בידייהו הך מילתא דזימון של נשים בפני עצמן אי הוי מדאורייתא או מדרבנן בכל דקדוקי מסוגיא דשמעתין ולא כתבו שום טעם בדבר זה דאמאי הוי רשות ולא חובה דהא אפילו בעיקר דינא דמתניתין דאין מזמנין על נשים לא נמצא שום טעם בדבר אלא שרבינו יונה כתב בשם רש"י לפי שאין חבורתן נאה א"כ משמע להדיא דהיינו דוקא בהדי אנשים אבל בפני עצמן למה יגרעו לא מיבעיא למ"ד נשים בבה"מ דאורייתא וברכת הזימון נמי דאורייתא וא"כ פשיטא דעיקר מצות זימון עלייהו דידהו נמי רמיא אלא אפילו למ"ד דנשים בבה"מ דרבנן או דעיקר ברכת זימון מדרבנן אפ"ה הא אשכחן טובא דנשים חייבות אפילו במצות דרבנן שאין הזמן גרמא. ועוד דכיון שלא נמצא טעם מבואר בדבר א"כ למה נוציא לשון הברייתא דערכין מפשטה ולומר דהכל חייבין לאתויי נשים היינו רשות. והנראה בזה דכיון דאמרינן הכא בשמעתין והא מאה נשים כתרי גברי דמי אלמא דפשיטא ליה לסתמא דתלמודא דלישנא דברייתא דקתני נשים מזמנות לעצמן ולא קתני חייבות לזמן אלמא דאין מזמנות חובה אלא רשות. אלא דלפ"ז יש לנו לומר דהא דפשיטא ליה לסתמא דתלמודא הכי היינו משום דסבר דנשים בבה"מ דרבנן מש"ה לא תיקנו בהו זימון כלל שלא יוציאו אנשים י"ח דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא. מיהו לאידך גיסא ליכא למימר דלעולם נשים בבה"מ דאורייתא אלא דעיקר ברכת זימון אינה אלא מדרבנן דהאי דרשא את ה' אלקיך אסמכתא בעלמא היא דלפי פרש"י בד"ה מנא ה"מ משמע להדיא דהוי מדאורייתא וכדפרישית וצ"ע ודו"ק:

בד"ה אי הכי אימא סיפא לא גרסינן א"ה דהא אפילו מעיקרא וכו' עס"ה. ולענ"ד יש ליישב גירסת הספרים והיינו למאי דפרישית לעיל דודאי לקושטא דמילתא עיקר פלוגתא דרב ור"י בזימון דשנים היינו אם יש צד איסור לומר נברך בשנים או לא באחד משני הטעמים שכתבתי וא"כ לפ"ז שייך שפיר לחלק בין היכא דאיכא דיעות דודאי שפיר שייך לשון נברך כיון שהם שלשה דשייך בהו האי לישנא דגדלו לה' אתי אבל למאי דס"ד דהמקשה מעיקרא מהך ברייתא דנשים הוי סבר דעיקר פלוגתא דרב ור"י בשנים היינו אם אחד יוצא י"ח בברכת חבירו כמ"ש התוס' וא"כ לפ"ז שפיר מקשה מהך ברייתא אמ"ד דאין מזמנין אבל למ"ד מזמנין הוי אתי ליה שפיר כולה ברייתא דנשים ודאי מזמנות לעצמן בשלשה חובה ובשנים רשות כמו באנשים ואפשר דס"ל דנשים בברכת הזימון דאורייתא ומה"ט גופא אתי ליה שפיר נמי סיפא דברייתא דקתני נשים ועבדים אין מצטרפין דלא מיבעיא אם נאמר דנשים חייבות בבה"מ מדאורייתא דבני נחלה נינהו כמ"ש התוס' לעיל בפרק מי שמתו א"כ בעבדים ודאי הוי מדרבנן מש"ה אין מצטרפין לפי שאין הנשים יוצאות בברכת עבדים אלא אפילו אם נאמר דנשים נמי מדרבנן אפ"ה ודאי דעבדים גריעי מינייהו טובא כיון דלאו בני נחלה נינהו כלל. משא"כ למאי דמהדר הש"ס לאוקמי הך ברייתא כמ"ד דאין מזמנין רשות ושאני הכא דאיכא דיעות א"כ ע"כ דטעמא דמ"ד אין מזמנין לאו משום דאין יוצא בברכת חבירו היכא דליכא חובת זימון דא"כ היכא דאיכא דיעות נמי אמאי מזמנות ויוצאות בברכת חבירתה אע"כ דליתא להך סברא דאי הוי רשאי לזמן רשות ממילא דהוי יוצא כיון דלאו ברכת חבירו מיקרי מהטעם שכתב רש"י דכיון שאומר נברך ברכת שניהם היא א"כ לפום הך סברא נראה דהיכא שאומר נברך מכ"ש בזימון גמור אתי דרבנן ומפיק דאורייתא מה"ט גופא דברכת שניהם מיקרי והוי כאילו היה מברך האי בר חיובא דאורייתא בפני עצמו א"כ מקשה שפיר א"ה אימא סיפא נשים ועבדים אמאי אין מזמנין כן נראה לי נכון ועיין מה שאכתוב בזה לקמן בעובדא דשמעון בן שטח בלשון התוס'. אלא דהתוספות לשיטתייהו דלא נחתו להנך סברות שכתבתי כדמוכח ממ"ש לעיל בד"ה אם רצו לזמן וכמו שהארכתי שם ולפי שיטתם לפי המסקנא נמי למ"ד אין מזמנין אין אחד יוצא בברכת חבירו אפילו בדיעבד מש"ה כתבו שפיר דלא גרסינן א"ה אימא סיפא מיהו יש ליישב גירסת א"ה בע"א לפי' דיש מתרצים דלעיל ובכה"ג גופא דמעיקרא הוי סבר דנשים ועבדים אין מצטרפות היינו משום דנשים בבה"מ דאורייתא ועבדים דרבנן משא"כ השתא דמשני דאיכא דיעות ואכתי קשה היאך אחת מהן יוצאה בברכת חבירתה דהא בברכה דאורייתא לפי' דיש מתרצים אין א' מהם יוצא בברכת חבירו אלא ע"י זימון גמור דאורייתא אע"כ דנשים בבה"מ דרבנן ובדרבנן א' יוצא בברכת חבירו א"כ מקשה שפיר נשים ועבדים אמאי אין מצטרפין ודוק היטב:

שם אלא תסתיים דר"י וכו' דאמר רבה בב"ח אמר ר"י שנים שאכלו כאחד א' מהם יוצא בברכת חבירו. לפמ"ש לעיל בשמעתין בשיטת התוס' דבבה"מ אפילו בדיעבד אין אחד מהם יוצא בברכת חבירו לפי שני החילוקים שכתבו התוס' וכתבתי ג"כ בס"פ כיצד מברכין גבי הסבו שכן היא שיטת הרא"ש והטור והש"ע ורוב הפוסקים דכל היכא דאמרינן כל א' מברך לעצמו אפילו בדיעבד אין אחד מהם יוצא בברכת חבירו וכדמשמע לכאורה מלישנא דברייתא בסמוך דדוקא באחד סופר ואחד בור קתני דסופר מברך ובור יוצא ויוצא בדיעבד משמע וממילא משמע דבשניהם סופרים אפילו בדיעבד אינו יוצא וא"כ לפ"ז צריך לומר דהא דקאמר ר' יוחנן הכא אחד יוצא בברכת חבירו היינו נמי באחד סופר ואחד בור והיינו דקאמר יוצא דמשמע אפי' דיעבד כיון דלא סגי בלא"ה. והא דנקיט סתמא היינו משום דאורחא דמילתא הכי הוא דמי שיודע לברך מברך בעצמו דהא קי"ל דמברך עדיף כן נראה לי לפי שיטת התוס':

אלא שראיתי שהרשב"א ז"ל בחידושיו לא ניחא ליה לאוקמי מילתא דר' יוחנן באח' סופר ואח' בור אלא אפי' בשניהם סופרים יצא לכתחילה מדנקיט סתמא ומש"ה כתב דר"י לא שמיע ליה הך ברייתא דבסמוך דקתני בשניהם סופרים מצוה ליחלק ומה שהוכרח לפרש כן היינו משום דקשיא ליה הא דמסקינן במילתא דר' יוחנן שבא לומר דאין ברכת זימון ביניהם א"כ ע"כ היינו לכתחילה דבדיעבד פשיטא דיצא דלמה יחזור ויברך בשביל שהוסיף לומר נברך וכיון שכן ממילא דבעיקר מימרא דר"י דיוצא בברכת חבירו נמי היינו לכתחילה דלא כברייתא אלו תמצית דברי הרשב"א ז"ל ע"ש:

אמנם כבר כתבתי לעיל בסמוך בלשון התוספות דנראה שרש"י ז"ל נזהר מזה במה שהאריך בד"ה ואמר ר' זירא לומר שאין ברכת זימון ביניהן וכו' דאי יש זימון ברכת שניהן הוא עכ"ל. ונראה דכוונתו בזה לפי שסובר ג"כ דהא דאמרינן בסמוך במימרא דאביי ובברייתא דמצוה ליחלק בין בה"מ ובין ברכת המוציא היינו למצוה מן המובחר בעלמא כדפרישית משום דחילוק ברכות עדיף וקי"ל נמי דמברך עדיף כדמשמע מסוגיא דפ' כל הבשר א"כ לפ"ז שפיר קאמר ר' יוחנן דבדיעבד מיהא אחד יוצא בברכת חבירו אפי' בשניהם סופרים ואפ"ה א"ש הא דמסיק ר' זירא לומר דעיקר מימרא דר"י היינו שאין ברכת זימון ביניהן וע"כ היינו לענין לכתחילה משום דעיקר מימרא דר"י כפשטי' דאח' יוצא בברכת חבירו אלא דמקשינן עליה מאי קמ"ל תנינא שמע ולא ענה יצא והיינו ממאי דתנינן בכמה משניות בשופר ומגילה דשומע כעונה ואע"ג דהתם בברכת המצות איירי מטעמא דכל ישראל ערבין אפ"ה משמע להו לתלמודא בפשיטות דבה"מ נמי ברכת המצות היא כיון שכבר אכל ונתחייב בה ולא דמי לשאר ברכות הנהנין וע"ז משני ר' זירא שפיר לומר שאין ברכת זימון ביניהן והכי קאמר ר"י דודאי אי הוי שייך ברכת זימון ביניהן לא היה אחד מהם יוצא בברכת חבירו והיינו שלא ע"י זימון אלא היו צריכין לזמן ולומר נברך כדי שיהא כל בה"מ ע"י שניהם כמו שפרש"י וכיון שלא זימן לומר נברך מסתמא אין דעתו להוציא חבירו כדפרישית לעיל בסוגיא דהסבו אלא כיון דבאמת שנים אינן רשאין לזמן ולומר נברך כמ"ש התוספות בפ' כל הבשר שיש צד איסור והטעם מבואר דכיון דלא דמי לגדלו לה' אתי ולהבו גודל דאיירי בשלשה מיחזי כחוכא דכל המוסיף גורע כדפרישית לעיל וכיון דאי אפשר שיברך אחד מהם ויהא ברכת שניהם מש"ה יצא בברכת חבירו בדיעבד דלכתחילה ודאי חילוק ברכות עדיף דכיון שאכלו כאחד הוי להו כאילו נתכוונו שניהם לצאת י"ח כן נראה לי ברור בל' רש"י וכמ"ש באריכות בס"פ ראוהו ב"ד בפירש"י ע"ש ודוק היטב:

שם לא דשמיע להו מרב מקמי דנחית לבבל. ואין להקשות אהא דמסקינן הכא דרב סובר אם רצו לזמן מזמנין ולית ליה האי דחילוק ברכות עדיף ומצוה ליחלק והא רב גופא לקמן בפירקין ובשילהי נזיר אמר לבריה חטוף ובריך ומסקינן משום דס"ל כהאי תנא דמברך עדיף וא"כ פשיטא דמצוה ליחלק ולברך כל אחד בפני עצמו אלא דמשום הא לא איריא דאפשר דשאני הכא כיון שע"י הזימון יש ריבוי שבח וגודל למקום מש"ה סבר רב דאם רצו רשאין לזמן ואפי' שכרו לא הפסיד כיון דלדידיה אין צד איסור בשנים לומר נברך כן נראה לי:

שם תניא נמי הכי שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק. כבר כתבתי באריכות לעיל ובס"פ ראוהו ב"ד דהאי מצוה ליחלק פשטא דלישנא משמע דהיינו דוקא למצוה מן המובחר אבל בדיעבד יוצא אפי' בשניהם סופרים לפי שיטת רש"י והרשב"א בתשובה שהביא הב"י בסי' רי"ג ושכן משמע מל' הסוגיא דפ' כל הבשר ולפ"ז צריך לומר דהא דנקיט בסיפא אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא האי יוצא לאו דיעבד הוא אלא אפילו לכתחילה ומכ"ש בבור גמור דלא סגי בלא"ה אלא הא גופא אתי לאשמעינן דאע"ג שאינו מבין על בוריו אפ"ה כיון שיוצא מש"ה יש לו לעשות כן לכתחלה לשמוע הברכות מפי הסופר שיודע לכוין כן נראה לי:

דניחא להו דמקבע להו בחובה מעיקרא. והנה לפי מה שכתבתי לעיל דלמ"ד אם רנו מזמנין ברכו עדיף מנברך א"כ קשה בשלשה למה לא יאכל עמהם נימא דניחא להו שיהיו ארבעה ויוכלו לומר ברכו ואף שגם עתה שהם שלשה יכולים לומר ברכו מ"מ נימא דניחא להו דמקבע להו בחובה לומר ברכו ולכן נלע"ד דסוגיא דלקמן דנברך עדיף שפיר אתי' אפילו לרב דאמר כאן דשנים אם רצו מזמנין. ועד כאן לא כתבתי לעיל דלמ"ד אם רצו מזמנין מוכרחין אנו לפרש המשנה דלקמן בשלשה אומר נברך שהפירוש הוא שיכולים לומר נברך אלא לפרש דעת המקשה שלא אסיק דחובה עדיף מרשות דגדול המצוה ועושה ולא אסיק אדעתא הך סברה דניחא להו דמקבע להו בחובה ולדידי' כיון דשנים רשות בידם לזמן אז ממילא הרשות בידו לומר ברכו שהאחד יאמר לשנים ברכו ולכך ספיר כתבתי שלא הי' יכול להקשות ממשנה דארבעה וכן חמשה אין נחלקין הכל כמו שכתבתי אבל למה דמסיק דניחא להו דמקבע להו בחובה ומטעם דחוב הוה מצוה ועושה דגדול ממי שאינו מצוה ועושה א"כ בשלשה אינו רשאי לומר ברכו דלענין נברך איקבעו להו בחובה מעיקרא ולענין ברכו הוא רק רשות ואיך יפקיע אותם מחוב לרשות וא"כ המסקנא דלקמן דנברך עדיף אתיא לכולי עלמא ובשלשה אומר נברך היינו דוקא נברך ולא ברכו אפילו לרב ובארבעה אומר ברכו היינו אף ברכו שיכול לומר ברכו אבל נברך עדיף כמסקנא דסוגיא דהתם ושפיר אתיא הך אמרי בי רב דסוגיא דהתם גם בשטת רב דכאן וגם אתי שפיר דהשמש שמשמש על שלשה אינו אוכל עמהם בלי רשות דהרי נברך עדיף:

וקתני נשים מזמנות לעצמן והקשה הפני יושע לפי מ"ש התוס' בעמוד הקודם בסוף ד"ה אם רצו לחלק בין ברכת המוציא שהוא דרבנן לברכת המזון שהוא דאורייתא א"נ מאי מקשה כאן מנשים ודלמא האי מ"ד דסבר אם רצו אין מזמנין סובר דנשים בברכת המזון דרבנן ולכך מזמנין ולענ"ד אין כאן קושיא דמה ענין חילוק זה לזימון התוס' לעיל כתבו חילוק זה לענין שיכול אחד להוציא חבירו בברכתו אפילו בשניהם סופרים בזה מועיל במה שהחיוב הוא רק מדרבנן שפיר יוכל להוציאו אבל לענין זימון שיאמר נברך מה מועיל מה שהוא מדרבנן ואטו בברכת המוציא או בפירות אף שאחד מוציא את חבירו הכי נימא שיכולים לזמן ולומר נברך הא ודאי ליתא ודוק בדברי רש"י שלעיל בריש הסוגיא לא הזכיר רש"י כלל מברכת המוציא שהרי הי' לו לרש"י לרשום לעיל על מה שאמרו אם רצו לזמן אין מזמנין הי' לו לרש"י לפרש אלא מברכין כל אחד לעצמו בין ברכת המוציא ובין ברכת המזון כמו שפי' רש"י לקמן בברייתא בד"ה מצוה לחלק אלא ודאי דתחלת הסוגיא לעיל לענין זימון איירי ומה שאמר אין מזמנין היינו דבשנים לא שייך לומר נברך אין כאן ענין להזכיר ברכת המוציא אבל לקמן בסמוך בברייתא לא קתני לשון זימון אבל קתני מצוה לחלק ושם הטעם דחילוק ברבות עדיף דאל"כ מה בכך שאין מזמנין ואינן יכולים לומר נברך אכתי יברך אחד ויוציא את חבירו אלא ודאי שהטעם משום דחילוק ברכות עדיף כתב רש"י שגם בברכת המוציא הוא כן וגם לפי מה שרציתי לעיל דף ך' ע"ב לומר דמה דמספקא להו אם נשים בבהמ"ז דאורייתא הוא דק לענין שלש ברכות אבל ברכה ראשונה שהיא ברכת הזן ודאי חייבים מן התורה א"כ בלא"ה נסתר קושיית הפני יושע אלא שכבר חזרתי בי מסברה זו כמבואר שם בדברינו:

תנינא שמע ולא ענה יצא. המראה מקום במסורת הש"ס נרשם סוכה דף ל"ח ע"ב ואמנם איננו שם ואם כוונתו על המשנה שם ששנינו אם הי' גדול מקרא אותו עינה אחריו הללוי' אין מזה ראי' דשומע כעונה ומה שיוצא שם הוא משום שאומר הללוי' ותדע שכן הוא שהרי שם בגמרא בהלכתא גבירתא דאיכא למשמע ממנהגא דהלילא קחשיב הוא אומר הללו עבדי ה' והן עונין אחריו הללוי' מכאן שאם הי' גדול מקרא אותו עונה אחריו הללוי' וכו' הוא אומר ברוך הבא והן אומרין בשם ה' מכאן לשומע כעונה הרי דמרישא דהוא אומר הללו עבדי ה' והן עונין הללוי' לא אמר דמכאן דשומע כעונה ומעתה לא שנינו שם בסוכה לא במשנה ולא בברייתא דשומע כעונה רק רבא אמר כן ממנהגא דהלילא ואיך קאמר כאן מאי קמ"ל תנינא. ועוד לפי מ"ש התוס' לעיל בסוף ד"ה אם רצו וכו' דיש חילוק בין ברכת המוציא שהיא דרבנן לברכת המזון שהיא מן התירה א"כ אף אם היינו מוצאים ברייתא בהלל דשומע כעונה אכתי הרי הלל דרבנן וליכא למשמע מינה לברכת החזון שהיא של תורה וטובא קמ"ל ר' יוחנן דאפילו בשל תורה שמע ולא ענה יצא ולכן נלע"ד דהך תנינא שמע ולא ענה דמייתי כאן היא ברייתא שנוי' לענין ברכות המזון ואם אנו לא מצאנוה בתוספתא שבידינו חכמי התלמוד ראוה והרבה ברייתות הובאו בש"ס מה שאינן שנוים בתוספתא שבידינו. ובזה נלע"ד לתרץ דעכ"פ בברייתא זו מפורש דשמע ולא ענה דיצא היינו רק בדיעבד אבל לא לכתחלה שאם הי' יכול לסמוך על השמיעה אפילו לכתחלה הי' לו לומר שומע כעונה כדברי רבא שם בסוכה לענין הלל אלא ודאי מדתני שמע וכו' יצא היינו דוקא בדיעבד וא"כ היא גופא קשיא על רבא שם בסוכה דאמר שומע כעונה והיינו אפילו לכתחלה וכמנהגא דהלילא שם שהוא מנהג כן לכתחלה אבל לפי מ"ש דהך ברייתא לענין ברכת המזון היא נשנית ממילא לא קשה מידי אי משום דשאני ברכת המזון שהיא מן התורה ואי משום שברכת המזון היא בסוף סעודה שדעתן להסתלק הכל כמבואר בדברי התוס' בד"ה אם רצו משא"כ הלל שהוא דרבנן וגם נתוועדו יחד לומר הלל:

תנינא שמע ולא ענה יצא ואף דברייתא זו לשון דיעבד הוא שכן משמעות לשון יצא ור' יוחנן קאמר אחד מהן יוצא בברכת חבירו א"כ אפילו לכתחלה מתיר ר' יוחנן והיכי הקשה מאי קמ"ל תנינא והרי טובא קמ"ל להתיר אפי' לכתחלה ונראה דהרי היא גופא קשיא כיון דמוכח מהברייתא שאינו יוצא אלא בדיעבד איך מתיר ר' יוחנן אפילו לכתחלה ועל כרחך צריך לומר דר' יוחנן מיירי באחד סופר ואחד בור ובבור הלכתחלה הוא דיעבד שהרי אינו יודע לברך לעצמו ובזה נלע"ד לפרש דברי רש"י בד"ה ואמר ר"ז וכו' לא בא ללמדינו אלא שאינן צריכין זימון וכו' ודברי רש"י הללו המה מחסורי ההבנה ואטו זה שאין צריכין זימון אנו מוכרחין ללמוד מדברי ר' יוחנן הללו והלא משנתינו היא זו שלשה שאכלו כאחד חייבים לזמן ודייקינן מזה בריש סוגיין שלשה אין שנים לא וההיא מ"ד דס"ל דשנים שרצו יכולין לזמן עכ"פ הוצרך לשנויי התם חובה הכא רשות וא"כ עכ"פ לכולי עלמא דייקינן ממשנתינו דבשנים ליכא חובה לזמן ולמה הוצרך ר' יוחנן ללמדינו שאין צריכין לזמן לפי פירוש רש"י ואמנם קושיא זו לא על רש"י היא אלא על הגמרא שהרי אם נרצה לפרש דברי הגמרא שלא כפירוש רש"י ונפרש דלומר שאין ברכת הזימן ביניהם היינו שאינן רשאים לזמן קשה מהיכן שמענו זה מדברי ר' יוחנן ואי משום דקאמר יוצא בברכת חבירו הרי משכחת לה שלא רצו לזמן שהר הרשות בידם שלא לזמן ואז משכחת שיוצאים בברכת חבירו ואמנם לפי מ"ש ניחא שהרי ר' יוחנן מתיר לכתחלה שיצא בברכת חבירו וא"כ על כרחך באחד בור מיירי דהוה לי' לגבי' הלכתחלה כדיעבד דהרי אי אפשר לו לברך לעצמו ואי אמרינן דשנה אם אם רצו מזמנין א"כ הברירה לברך בזימון ואז אינו צריך לצאת בברכת חבירו דעל ידי זימון הוי כמו מברך לעצמו ואז ממילא בא ד סופר ואחד בור חיוב הוא לזמון אלא ודאי מדאמר ר' יוחנן שיוצא לכתחלה בברכת חבירו ש"מ שסבר דשנים אינן רשאים לזמן וזהו כוונת רש"י שכתב שאין צריכין זימון וכו' אפילו באחד בור וממילא ש"מ שאינן רשאים לזמן ובסמוך בדברינו יתבאר יותר:

אמר אביי נקטינן שנים שאכלו מצוה לחלק. ויש לדקדק למה עשה אביי בזה מימרא לעצמו והוה לי' למימר הלכה כר' יוחנן או הוה לי' למימר נקטינן שנים שאכלו אם רצו לזמן אין מזמנין וכלישנא דפלוגתא דרב ור' יוחנן וגם קשה דמייתי כאן תכ"ה וכו' ולמה לא מותיב לעיל מברייתא זו על רב דאמר אם רצו לזמן מזמנין ונראה דדברי אביי דאמר מצוה לחלק ודברי ר"י דאמר אין מזמנין יש הפרש ביניהם דר' יוחנן דאמר אין מזמנין הטעם הוא דשנים לא חשיבי לומר נברך בלשון רבים אבל לאביי אין הטעם משום דלא חשיבי אבל הטעם דחילוק ברכות עדיף ואל תתמה שהרי אפילו בשלשה דודאי יש זימון אפ"ה הוי סילוק אדעתייהו דיהודה וחביריו לקמן בסמוך דכי היכי דכי הדדי' נינהו חילוק ברכות עדיף ואף דלא קיי"ל כן כדמסקינן לקמן היינו בשלשה אבל בשנים שפיר יש בידינו לפרש הטעם דלכך אם רצו לזמן אין מזמנין משום דחילוק ברכות עדיף. ואומר אני שיש הפרש בין הטעמים הללו שאם הטעם דשנים אין מזמנין הוא מחמת שאינן חשובים לומר נברך אז אין שום סברה לחלק בין שניהם סופרים ובין אחד סופר ואחד בור דאטו משום דאחד מהם בור יש להם חשיבות יותר משניהם סופרים ואם אנו אומרים דבאחד סופר ואחד בור שפיר מזמנין על כרחך צריכין אנו לומר דגם בסופר ובור לא התירו לכתחלה שנימא שומע כעונה ולהתיר להבור שיצא בשמיעה לבד לכך יותר בחרו להתיר להם הזימון אף דלא חשיבי כדי שלא יצטרך לצאת בשמיעה לבד ואז ממילא לא זו שהוא רשות לשנים לזמן כשאחד מהם בור אלא אפילו חיוב לזמן ועל דרך זה שפיר אתי כל מה שכתבתי בסוגיא זו דאי אפשר לנו לפרש דהאי מ"ד דאמר אם רצו לזמן מזמנין מיירי באחד מהם בור דא"כ לא שייך לומר רצו שהרי הוא אפילו חובה ושפיר הקשה לעיל כל הני קושייתא וליכא לשנויי דהני מתניתא וברייתא מיירי בשניהם סופרים ורב מיירי באחד בור וכנ"ל אבל אם נימא דהא דאם רצו לזמן אין מזמנין הטעם הוא משום חילוק ברכות עדיף א"כ שפיר יש לחלק דהא תינח בשניהם סופרים שאז אפשר להיות חילוק ברכות ולכן חילוק ברכות עדיף אבל באחד סופר ואחד בור דאז בשום אופן אי אפשר להיות חילוק ברכות שהרי הבור אינו יודע לברך וכיון שבשום אופן אי אפשרי לקיים חילוק ברכות אז אפשר שאם רצו לזמן הרשות בידם ולא מטעם שלא יצטרך לצאת בשמיעה לבד דהרי אפשר דבבור התירו אפילו לכתחלה להיות שומע כעונה ולא תיקנו בבור אפילו למצוה שיצטרך לעשות שום פעולה שלא יצא בשמיעה לבד וא"כ הזימון הוא רשות באחד בור ולא חובה וממילא ליכא קושיא כלל על רב מברייתא דהרי השתא דאתינן לברייתא זו וזכינו לטעם חילוק ברכות עדיף כדמשמע לשון הברייתא מצוה לחלק שוב שפיר יש לתרץ דרב מיירי באחד בור:

ואין להקשות דלפי זה נסתר התסתיים דלעיל ואיכא למומר דר' יוחנן הוא דאמר אם רצו לזמן מזמנין ומה דאמר אחד יוצא בברכת חבירו לומר שאין זימון ביניהם היינו שאין חובה לזמן נראה דהרי הא דאין חובה לזמן שמעינן מברייתא זו דהרי תני סופר מברך ובור יוצא ואי ס"ד שחובה לזמן הוה לי' למימר סופר מברך ברכת זימון ובור יוצא אלא ודאי שאין חובה לזמן וא"כ מה שוב הוצרך ר' יוחנן להשמיענו שאין זימון ביניהם אלא ודאי דר' יוחנן דקאמר אחד יוצא בברכת חבירו היינו שאי אפשר באופן אחר כי אם שיצא בברכת חבירו דלא משכחת לה זימון ביניהם א"כ ש"מ שאם רצו לזמן אין מזמנין:

רש"י ד"ה וליקומו וכו' דקסבר דלא דאורייתא וכו' מלשון דקסבר משמע שיש פלוגתא בזה והיינו משום דת"ק דברייתא לקמן דף מ"ח ע"ב דדריש אשר נתן לך זו הטוב והמטיב וסובר רש"י דדרשה גמורה היא ולא אסמכתא ולקמן יבואר:

תוס' ד"ה אי הכי וכו' לא גרסינן א"ה וכו' ולענ"ד נראה דלפי דעת הרא"ש ורבינו יונה דלפי מה דמשני שאני התם דאיכא דיעות שוב אפילו חיובא היא בנשים לזימון שפיר יש לקיים גרסת אי הכי דגם המקשה אסיק אדעתא חששא דפריצות אלא דה' סבר שאין כדאי בחשש הזה לאפוקי מהם דבר שהוא חובה. וא"כ בתחלה שהי' סובר דמאה נשי כתרי גברא דמי וליכא בהו שום צד חוב רק רשות לכן הוה ניחא לי' דנשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין משום פריצותא אבל עכשיו שחידוש לו שאני התם דאיכא דיעות וא"כ הזימון הוא חיוב הקשה אי הכי וכו' והי' סובר דחשש פריצות אינו מועיל לאפקועי החוב וא"ב איך תני נשים ועבדים אין מזמנין והלא אם אכלו יחד שתי נשים ושני עבדים כבר איקבעו בחובה ואמאי אין מזמנין והתרצן השיב לו משום פריצותא אפילו דבר שבחוב הפקיעו חכמים מהם והתוס' אזלי לשטתייהו שכתבו בדבור הקדום שגם למסקנא נשים אינן חייבות בזימון רק הרשות בידם אם רצו ולכן כתבו דלא גרסינן אי הכי. ואמנם אמינא דאף לסברת התוס' אכתי יש לקיים הגרסא דבשלמא אם שנים שאכלו אם רצו מזמנין א"כ בשתי נשים ושני עבדים אף בהתוועדן יחד אינם חובה לזימון וע"י מניעת התוועדן אין מפקיעים מהם הזימון שהרי אם רצו יכולין השתי נשים לזמן וכן השני עבדים לכך שפיר חיישינן לפריצותא דלמה יתוועדו הלא גם בהתוועדן אינם רק רשות אבל השתא דמשני שאני התם דאיכא דיעות א"כ איך שנינו נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין ונשים ועבדים היינו אפילו שתי נשים ושני עבדים דבהתוועדן יחד איכא דיעות ויהיו יכולים לזמן ועל ידי מניעת התוועדן אי אפשר להם לזמן הי' נראה לו שלא לחוש בזה לחשש פריצות:

ולא והא רב פפא אפסיק לאבא מר בריה איהו וחד שאני רב פפא דלפני' משורת הדין הוא דעבד איכא למידק אטו ס"ד דמקשן דמ"ש אין שנים מפסיקין לאחד היינו שאין יכולין להפסיק הא ודאי לא מסתבר ופשיטא דמאי דאמרו אין שנים מפסיקין לאחד היינו שאין חייבין להפסיק אבל אם ירצו להפסיק מפסיקין ומאחר שכן ודקארי לה מאי קארי לה ומאי פריך מרב פפא דאפסיק איהו וחד דעמיה הם נתרצו להפסיק ולאו מדינא ותו התרצן אמאי האריך לומר שאני רב פפא דלפני' משורת הדין הוא דעבד דהא דקאמר שאני רב פפא יתר. ואפשר דהכי פירושו אי אמרת בשלמא דשנים צריכין להפסיק משו"ה אבא מרי הפסיק אכילתו על סמך שאביו יעשה כדין והראה לפניהם שהשלים או אמר להם שיזמנו כלומר שיפסיקו לזמן מאחר דדינא הכי. אלא אי אמרת דדינא הוא דאין צריכין להפסיק אמאי אמר להם שיפסיקו דאם היה אחר ניחא אבל אין זה כבוד אב שהבן ירצה שיעשה לו מה שאינו חייב. ותירץ שאני רב פפא דאיהו מעצמו מבלי שיעשה בנו שום הרגש רצה האב לעשות לפנים מש"ה. אי נמי הכונה שאני רב פפא דרגיל לעשות לפנים משורת הדין וכיון דהכי ארחיה אבא מר סמך על פי מדותי"ו כי חיו"ת הנה. אי נמי דאף דקי"ל אחד מפסיק לשנים כי יקרה הלא אב אחד ושני בניו מסובין ובניו השלימו אף דבעלמא דינא הוא להפסיק מסתברא דאבא לגביה בניה אין צריך להפסיק להם כי הם מצווין בכבודו והיינו דקאמר התרצן שאני רב פפא כלו' אף לפי סברתך דשני' צריכין מן הדין להפסיק אין דין זה לגבי אביו ודעמיה ואיך אפסיק רב פפא אלא מוכרח לומר דלפנים משורת הדין עבד א"כ גם עתה שפיר מצינן למימר דשנים אין צריכין להפסיק ולפנים מ"ה עבד ולז"א שאני רב פפא כלומר דעל כרחך לכל הדברות אתה מוכרח לומר לפנים מ"ה עבד:

דניחא להו דמקבע להו בחובה. דגדול המצווה ועושה: אם רצו אין מזמנים. כדמפרש טעמא לקמן שאין קביעותן נאה משום פריצותא בין דנשים בין דמשכב זכור דעבדים בקטנים: דאפילו מאה כתרי דמיין. לענין חובה דאין חייבות לזמן ואם רצו מזמנין והוא הדין לשנים: דאיכא דעות. דאע''ג דלענין חובה אינן חייבות לענין רשות דעות שלשה חשיבי להודות טפי משני אנשים דאיכא משום גדלו לה' אתי: קוראין לו. להודיעו שהם רוצים לזמן ויפנה אליהם במקום מעמדו ודי להם בכך: ומזמנין עליו. ואע''פ שאינו בא אצלם: ואמר רבי זירא לומר שאין ברכת הזימון ביניהן. לא בא ללמדנו אלא שאין צריכין זימון דכיון דאחד יוצא בברכת חברו אשמעינן דאין זימון דאי יש זימון ברכת שניהם היא שהרי אומר נברך והוא עונה ברוך הוא: לאו דשמיע להו מרבי יוחנן. דבר מערבא הוא דאילו רב בבבל הוה ובני מערבא היכא שמיע להו: והוא דקרו ליה ועני. שסמוך הוא אצלם ועונה ברוך הוא: לא אמרן. דלא צריך למיתי גבייהו אלא שלשה אבל עשרה שיצטרפו משום הזכרת השם עד דאתי גבייהו: נראין כעשרה. דאין אדם ממהר להבחין בין עשרה לתשעה: מצוה ליחלק. ולברך כל אחד בפני עצמו בין ברכת המוציא בין ברכת המזון: אחד מפסיק לשנים. אם גמרו השנים סעודתן ורוצין לזמן דרך ארץ הוא שיהא האחד מפסיק את סעודתו עד שיזמנו עליו עד ברכת הזן דהיינו ברכת זימון וחוזר וגומר סעודתו אבל שנים אין עליהם להפסיק בשביל היחיד וימתין עד שיגמרו: לפנים משורת הדין. לאחשוביה: לא הוה בהו. מופלג בחכמה ובזקנה מן השנים: דאיכא אדם גדול. שהגדול מברך כדפסקינן לקמן הלכתא (דף מז.): בא ומצאן. אחד מן השוק בא ומצא שלשה שהיו מזמנין: ברוך ומבורך. דלא מצי למימר שאכלנו משלו: הא דקאמר ברוך ומבורך. כדאשכחינהו דקאמר המזמן נברך אבל אשכחינהו דענו ברוך הוא עונה בתרייהו אמן: הא בבונה ירושלים. שהיה סוף הברכות הרי זה משובח וכן בסוף ברכות דקריאת שמע שחרית וערבית ואחר כל ברכותיו דקתני בברייתא הרי זה משובח אחר גמר כל ברכותיו קאמר ואחר כל ברכותיו דקתני הרי זה מגונה בסוף כל ברכה וברכה קאמר: כי היכי דלשמעו פועלים. וידעו שנגמרה כל הברכה שהרי אין המברך עונה אמן אלא לבסוף: וליקומו. לעבידתייהו ואי משום דקמפקע להו מהטוב והמטיב לא איכפת ליה דקסבר דלאו דאורייתא היא אלא ביבנה תקנוה על הרוגי ביתר שנתנו לקבורה: רב אשי עני. לההוא אמן בלחישה כי היכי דלא לשמעו וידעו ששם גמר הברכות ויזלזלו בהטוב והמטיב ומיהו משום דסוף כל ברכותיו היה ותניא בברייתא ה''ז משובח לא סגי דלא עני ליה:

והא מאה נשי כתרי גברי דמיין. לענין קבוץ תפלה ולענין כל דבר שבעשרה ואפילו הכי חשבינן להו כשלשה וה''ה לשנים אבל לא מצי למימר כחד דמיין דאינן יכולות לזמן דהא קתני נשים מזמנות לעצמן ורש''י פירש כתרי לענין חובה דאין חייבות לזמן ואם רצו מזמנות והוא הדין לשנים: שאני התם דאיכא דעות. מכאן משמע דנשים יכולות לזמן לעצמן וכן עשו בנות רבינו אברהם חמיו של רבינו יהודה ע''פ אביהן ומיהו לא נהגו העולם כן וקשה אמאי לא נהגו מדקתני מזמנות משמע דקאמר חייבות לזמן וי''ל דנשים מזמנות לעצמן היינו אם רצו לזמן מזמנות וכן משמע קצת הלשון מדקתני בסמוך נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין ועוד דמדמה ליה הגמרא לשנים משמע דחובה ליכא והא דקאמר בריש ערכין (דף ג. ושם) הכל מחוייבין בזימון לאתויי נשים לענין רשות קאמר ולא לענין חובה ונשים צריך עיון אם יוצאות בברכת הזימון של אנשים מאחר שאין מבינות ויש מביאין ראיה שיוצאות מדאמר לקמן סופר מברך ובור יוצא מכאן משמע שאף הנשים יוצאות בבהמ''ז שלנו מיהו יש לדחות אותה ראיה דשאני בור שמבין בלשון הקדש ויודע קצת מאי קאמר אבל אינו יודע לברך אבל נשים שאינן מבינות כלל מצי למימר דלא נפקי והא דאמרי' במגילה (פ''ב ד' יז.) לועז ששמע אשורית יצא פרסומי ניסא בעלמא שאני כדאמרינן התם (דף יח.) האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן מאי ניהו: אי הכי אימא סיפא. לא גרס אי הכי דהא אפי' מעיקר' נמי הוה מצי למפרך מסיפא דאין מזמנין: רב זביד אמר ברוך הוא ומבורך. ובה''ג פסק ברוך הוא ומבורך שמו תמיד לעולם ועד ואי הוה עשרה עני בתרייהו ברוך הוא אלהינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד: הא בבונה ירושלים הא בשאר ברכות. פר''ח וה''ג די''מ בכל ברכה וברכה כגון אחר ישתבח וכיוצא בו ומיהו פוק חזי מאי עמא דבר שלא נהגו לענות אמן אלא אחר בונה ירושלים דבהמ''ז: רב אשי עני ליה בלחישה. וכן פסק בה''ג ועוד לדידן דליכא פועלים אפילו אביי מודה:

ברכות מה ע"ב