דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 217ימים לסיום הש״ס

ברכות מה ע"א - Steinsaltz

who was choked by a piece of meat and drank water in order to wash it down. He need not recite a blessing.

We learned in the mishna that Rabbi Tarfon says: Over water one recites: Who creates the many forms of life and their needs. Rava bar Rav Ḥanan said to Abaye, and some say to Rav Yosef: What is the halakha in this dispute? He said to him: Go out and observe what the people are doing and act accordingly.

May we return unto thee : What benediction do we say !

MISHNA: This mishna sets out the essential halakhot pertaining to the invitation to recite Grace after Meals after a joint meal [zimmun]: Three people who ate as one are required to form a zimmun and recite Grace after Meals. If, among the diners, one ate doubtfully tithed produce [demai], and first tithe from which its teruma was already taken, or second tithe, and consecrated food that were redeemed and therefore permitted to be eaten; and even the waiter who served the meal to the diners and who ate at least an olive-bulk from the meal, and the Samaritan [Kuti] who ate with two others at a meal; each of these people is included among the three to obligate those with whom they ate in a zimmun.

However, one who ate untithed produce [tevel], and first tithe from which its teruma was not separated, and second tithe, and consecrated food that were not redeemed, and the waiter who did not eat an olive-bulk, and the gentile who ate with two Jews, none of these people is included among the three to obligate those with whom they ate in a zimmun. Women, slaves, and minors do not obligate those with whom they ate in a zimmun. How much must one eat to obligate those with whom he ate in a zimmun? An olive-bulk of food suffices to obligate those with whom they ate in a zimmun. Rabbi Yehuda says: An egg-bulk is the minimum measure to obligate those with whom they ate in a zimmun.

GEMARA: With regard to the basic mitzva of zimmun, the Gemara asks: From where are these matters derived, that after a meal in which three diners participated, a zimmun must be recited? Rav Asi said: As the verse states: “Praise God with me, and we will exalt His name together” (Psalms 34:4), i.e., the one reciting the blessing turns to at least two others to praise God together. Rabbi Abbahu said: The source of the mitzva of zimmun is derived from the verse here: “When I call the Name of the Lord, give [plural] praise to our God” (Deuteronomy 32:3).

Having mentioned these verses, the Gemara cites related matters. Rav Ḥanan bar Abba said: From where is it derived that one who answers amen should not raise his voice louder than the one reciting the blessing? As it is stated: “Praise God with me, and we will exalt His Name together”; together and not with the respondent raising his voice louder than the one reciting the blessing.

Similarly, Rabbi Shimon ben Pazi said: From where is it derived that the translator who translated the public Torah reading into Aramaic is not permitted to raise his voice louder than the reader? As it is stated: “Moses spoke, and God responded in a voice” (Exodus 19:19). This verse requires further consideration, as there is no need for the verse to state: In a voice. The phrase, in a voice, adds nothing. Rather, to what purpose did the verse state: In a voice? In Moses’ voice, i.e., in a voice no louder than Moses’ voice. This verse instructs subsequent generations that Torah readers and translators should keep their voices at an equal volume just as Moses transmitted God’s word to the people and their voices were equal in volume.

This was also taught in a baraita: The translator is not permitted to raise his voice louder than the reader. The converse is also true; and if the translator cannot raise his voice to match that of the reader, the reader should lower his voice and read.

The mishna rules that three who ate as one are required to join together and recite Grace after Meals. The Gemara discusses this halakha further: It was stated: Two who ate as one and wish to join together in a zimmun, although they are under no obligation, are they permitted to do so? Rav and Rabbi Yoḥanan disagreed: One said: If they wanted to join together, they may form a zimmun. The other said: Even if they wanted to join together, they may not form a zimmun.

The Gemara cites a proof from what we learned in our mishna: Three who ate as one are required to join together and recite Grace after Meals. By inference: Three, yes, they form a zimmun; two, no, they do not form a zimmun. This contradicts the opinion that holds that two individuals who wish to form a zimmun may do so.

The Gemara answers: There is no proof from the mishna, as there, the mishna discussed an obligatory zimmun; here, the amora’im disagree with regard to an optional zimmun.

The Gemara cites an additional proof. Come and hear: Three who ate as one are required to join together and recite Grace after Meals and may not disperse to recite Grace after Meals individually. Apparently, three, yes, they form a zimmun; two, no, they do not form a zimmun. If a zimmun was possible with two people, three people would not be forbidden to disperse, as even if one recited Grace after Meals alone, the remaining two would constitute a zimmun.

The Gemara rejects this proof: It is different there, in the case of a group of three who dispersed, because from the outset, they established themselves as a group of three who were obligated to form a zimmun. Consequently, they are not permitted to forego an obligatory zimmun in favor of an optional one.

The Gemara cites an additional proof. Come and hear, based on what was taught in a baraita: A waiter who was serving two people eats with them, although they did not give him permission to do so, because he will thereby be eligible to join them in a zimmun. If a waiter was serving three people, he may not eat with them unless they gave him permission to do so. Evidently, two may not form a zimmun. If that were the case, the waiter would require permission even when serving two people.

The Gemara responds: It is different there,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מה - א

אמר רב אידי בר אבין: לאפוקי למאן  דחנקתיה אומצא [שנחנק על ידי חתיכת בשר] בבית הבליעה ושותה מן המים כדי לסלקה משם, - באופן זה, כיון שאינו רוצה כלל בגוף שתיית המים, אינו מברך עליהם [1].

שנינו במשנה: רבי טרפון אומר: מברך לפני [2] שתיית מים בורא נפשות רבות וחסרונן.

אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי, ואמרי לה, לרב יוסף: הלכתא - מאי? האם הלכה כתנא קמא הסובר שיש לברך עליהם בתחלה שהכל, או כרבי טרפון הסובר שיש לברך עליהם בתחלה בורא נפשות?

אמר ליה: פוק חזי מאי עמא דבר! צא וראה היאך נוהגים כולם, וכבר נהגו לברך בתחלה שהכל, ולבסוף בורא נפשות רבות.

הדרן עלך פרק כיצד מברכין

הערות

[1] מפשטות דברי הגמרא נראה, שדוקא אם אין לו כלל כונה לשתות מהמים אלא עושה זאת רק כדי להעביר האומצא אין לברך עליהם, וכן נראה מלשון השולחן ערוך (ר"ד ס"ז). ואולם הביאור הלכה (שם) הביא מהגר"א, שלא רק באופן זה אין לו לברך עליהם, אלא אף אם היתה לו כונה לשתות מהם רק שאינו נהנה מהשתיה כי אינו צמא, גם כן הדין הוא שאינו מברך עליהם. והגמרא שנקטה "חנקתיה אומצא" לאו בדוקא היא, אלא אורחא דמילתא היא. ודייק כן מלשון הרמב"ם (פ"ח ה"א) שכתב: "השותה מים שלא לרוות צמאו, אינו טעון ברכה, לא לפניו ולא לאחריו". ולפי זה כתב הביאור הלכה, שגם אם שותה מהמים כדי להצטרף לזימון, או משום שיש לו ספק אם שתה כשיעור ורוצה לשתות עוד כדי להתחייב בברכה אחרונה, לא יתחייב בברכה על שתיה זו, שהרי אינו שותה זאת להנאה.

[2] כן פירשו התוספות ורוב הראשונים בסוגייתנו. - ולענין ברכה אחרונה לדעת רבי טרפון, סובר הרשב"א שגם כן יברך בורא נפשות. ואולם ראה בתוספות הרא"ש ובתוספות רבינו יהודה החסיד הסוברים שאין לברך לאחריהם כלל, כי לא יתכן שיברכו לפניהם ולאחריהם באותו נוסח ברכה, ולברך בנוסח אחר לא יתכן, שהרי לא מצאנו נוסח אחר של ברכה לאחריה אלא זו בלבד, וכן היא דעת הרא"ה. והנה מדברי הראשונים הנ"ל נראה שהמים מצד עצמן ראוים הם לברכה אחרונה ורק מחמת סיבה צדדית לא תיקנו להם ברכה, ואולם עיין בריטב"א שפירש שלדעת רבי טרפון אין מברכים עליהם כלל ברכה אחרונה משום שאינם מזינים, ומטעם זה נקטה המשנה "השותה מים לצמאו" להורות שהמים אינם מוסיפים לאדם שום מזון חדש אלא רק משלימים חסרונו, שאם היה צמא, הוא מרווה בהם את צמאונו, וכל ענינה של "ברכה אחרונה" הוא להודות על התוספת החדשה שהתווספה לאדם. יסוד לדברים אלו מצינו כבר בפירוש המשניות לרמב"ם (עירובין פ"א מ"א) שכתב: "והמים והמלח אינם מן המזונות אלא הם מוליכין המזון למקומותיו הידועים".

פרק שביעי - שלשה שאכלו

מתניתין:

שלשה שאכלו פת, והיו יושבין בסעודה כאחת [יחד] [1], חייבין [2] לזמן - להזדמן ולהצטרף יחד, כדי לברך "ברכת הזימון" בלשון רבים [3].

אכל אחד משלשתן דמאי, שהאיסור לאוכלו מדרבנן, ויש בו היתר לעניים, וכן אם אכל מעשר ראשון שנטלה ממנו רק תרומתו [תרומת מעשר, ובגמרא מבואר שמדובר באופן שפטור מתרומה גדולה], או שאכל מעשר שני והקדש שנפדו, וכן השמש המשרת לפניהם שאכל עמהם כזית פת, אף שלא ישב עמהם בקביעות [4], והכותי, [5] כל אחד מאלו שהיה עם שנים אחרים שאכלו פת מזמנין עליו, אף על פי שיש מהן שאכל דבר האסור דרבנן, או דבר הדומה לאיסור, או שאינו קבוע בסעודה, בכל זאת מצטרף לזימון.

אבל אם אחד משלשתן אכל טבל, אפילו דרבנן, ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו, שאיסורן מדאורייתא, [6] והשמש שאכל פחות מכזית, והנכרי שאינו חייב בברכת המזון, אף שהיה עם שנים אחרים שאכלו פת, אין מזמנין עליו.

נשים ועבדים וקטנים שאכלו יחד עם שני אנשים גדולים ובני חורין שאכלו פת, אין מזמנין עליהן.

עד כמה מזמנין מהו שיעור הפת המחייב את הסועד בזימון [7] - עד שיאכל לפחות כזית, רבי יהודה אומר עד שיאכל לפחות כביצה.

גמרא:

מנא הני מילי שרק אם אכלו שלשתן כאחת מצטרפים לזימון. [8]

אמר רב אסי: דאמר קרא [תהלים לד ד] גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו, ומשמע שאחד אומר לרבים "גדלו", ומיעוט רבים שנים, ועם הקורא להם יחד הם שלשה.

רבי אבהו אמר: מהכא [דברים לב ג]: כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו, וגם בפסוק זה משמע שהיחיד קורא לרבים "הבו גודל". [9]

אמר רב חנן בר אבא: מנין לעונה "אמן" על ברכת חברו שלא יגביה קולו יותר מן המברך - שנאמר "גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו" כי משמעות "אתי" היא שיענו עמו בדומה לו, ובכלל זה שיענו בקול השוה לקריאתו - ברכתו.

אמר רבי שמעון בן פזי: מנין שאין המתרגם את קריאת התורה רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא - שנאמר [שמות יט יט] "משה ידבר, והאלהים יעננו בקול".

שאין תלמוד לומר "בקול", ומה תלמוד לומר "בקול"? -

לומר, שדיבר הקב"ה בקולו של משה, שהיה קולו של הקב"ה גבוה כקולו של משה, כדי שלא יהא קולו של משה [המתרגם] גבוה מקולו. [10] תניא נמי הכי: אין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא, ואם אי אפשר למתרגם להגביה קולו כנגד הקורא - ימעך הקורא קולו ויקרא, כדי שלא יהיה קולו גבוה מקול המתרגם, אלא שוה לו. [11]

אתמר: שנים שאכלו כאחת, בדין זה פליגי רב ורבי יוחנן. חד אמר, אם רצו לזמן, מזמנין, וחד אמר אם רצו לזמן, אין מזמנין. [12]

מוכיחה הגמרא ממשנתנו כדעת האומר שלא יזמנו: תנן, שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן, ומשמע כי דוקא שלשה - אין - מזמנים, אבל שנים לא יזמנו.

דוחה הגמרא: התם במשנה הנידון מתי ברכת הזימון חלה עליהם כחובה, ואילו הכא במחלוקת האמוראים, הנידון אם לשנים יש רשות לזמן בפני עצמם.

תא שמע מברייתא [13] כדעת האומר ששנים לא יזמנו: שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן, ואין רשאין ליחלק. ומשמע שדוקא שלשה - אין - חייבין לברך, אבל שנים, לא יזמנו, כי אילו גם שנים יכולים לזמן בפני עצמן, למה אין השלשה רשאין להחלק, והרי גם אם ילך אחד מהן לא יפקע חיוב הזימון מהשנים הנותרים, ובהכרח ששנים אינם מזמנים, ולכן אסור להחלק שלא יבטל הזימון.

דוחה הגמרא: שאני התם, בברייתא, שהאיסור להחלק הוא משום דכבר קבעו להו בחובה מעיקרא, ואם יחלקו תהא להם ברכת הזימון רשות, וגדול המצווה ועושה [14] ממי שאינו מצווה ועושה.

תא שמע מברייתא כדעת האומר ששנים לא יזמנו: השמש שהיה משמש על השנים, הרי זה אוכל עמהם, אף על פי שלא נתנו לו רשות, ואין בכך משום גאוה, [15] כי ודאי הם רוצים שיאכל עמם כדי שיוכלו לזמן יחדיו, [16] אבל אם היה משמש על השלשה, כיון שיכולים לזמן בלעדיו, הרי זה אינו אוכל עמהם, אלא אם כן נתנו לו רשות, ואילו גם שנים מזמנים בפני עצמן, למה יאכל עמהם בלי רשות.

דוחה הגמרא: שאני התם, בברייתא,

הערות

[1] ראה להלן [נ א] מתי נחשבין "כאחת" ומתי רשאין להחלק. ובירושלמי מצינו ב' ביאורים במה עוסקת משנתנו: א. שקבעו מתחילה לאכול ולברך המוציא יחד. ב. אף אם בתחילה לא קבעו לאכול, ולא ברכו המוציא יחד, כיון שסיימו יחד, הסיום קובע אותם לזימון. והכריע הרי"ף שחיוב הזימון חל כאשר התחילו לאכול יחד, ואם לא התחילו יחד יכולים לסיים בנפרד ולהפטר מזימון, אך אם סיימו יחד חייבין לזמן [ראה תוס' ד"ה שלשה, ורבינו יונה]. ודעת הרמב"ן שבמקום שיש חיוב זימון, חובת זימון קובעת אותם בחבורה, ואין צריך שיסבו יחד לקביעות. אך הרא"ש כתב שרק אם ישבו שלשתן לאכול בקביעות, חלה חובת זימון על כלם, ושוב אין רשאין להחלק, וכן נפסק בשו"ע [קצג ב], ובמ"ב ושעה"צ שם הסיק שרק התחלה או גמר ביחד מחייבין, אך אם התחיל אחריהם וסיימו לפניו, רשאין לברך בפני עצמן, אלא שלכתחילה מצוה להמתין ולהצטרף לזימון, וראה קהלות יעקב [כז ד].

[2] הטור [קפח] הביא בשם הראב"ד [בהשגות לבעה"מ מד א] שחיוב ברכת הזימון הוא מן התורה, ואפילו בשלשה, וכן הוכיח החזו"א [לא א] מדברי הרשב"א [נ א], ונקט שרק עצם הזימון מה"ת, אך חיוב הזכרת השם מדרבנן, אך הפמ"ג [קצג א"א ו] כתב שרוב הפוסקים נקטו שהוא מדרבנן, וכן מבואר בחידושי הרא"ה והמאירי, וראה הערה 8. ובקרית ספר [ברכות פ"ה] ואליהו רבה [קצט ה] חילקו בין זימון בשלשה שהוא מדרבנן, לזימון בעשרה, שכיון שמזכירין בו את השם הוא מה"ת, וראה מהרש"א [חי' אגדות מח ב ד"ה את].

[3] רש"י פירש: לצירוף ברכה בלשון רבים, כגון "נברך". והיינו, שבאמירת "נברך" מצרף המזמן את כל האוכלים לברך יחד. ועיקר הזימון הוא, שמברכים ברהמ"ז ברוב עם [ע"פ ריטב"א, שעה"צ רא טו חזו"א ל ב]. והמאירי כתב, שהמזמן אומר כן דרך אזהרה להתעורר לברך בכוונה. וכיון שאינה ברכה, לא מזכירים בה שם ומלכות, אלא בעשרה שהם מנין לדבר שבקדושה. והגר"א [או"ח קצח ה] מבאר, שעיקר הצירוף של זימון הוא בכך שהמזמן מברך לבדו את ברכת המזון, ומוציא את כולם בברכתו. [וכתב הלבוש קצ"ח, שאחר "נברך" אין אומרים אמן, כי אמירה זאת אינה בגדר ברכה. אך אחר "ברוך שאכלנו" אומרים, כי הוא עיקר הברכה, ראה הערה 37]. וראה תוס' להלן [מו א ד"ה עד] שברכת הזימון בפני עצמה אינה נחשבת ברכה. אולם להלן [מח ב] בגמרא מצינו שנקראת "ברכה". וביאר הראב"ד בהשגות לבעה"מ [שם] כי זה שלא אומרים בברכת הזימון שם ומלכות הוא משום שאינה ברכה קבועה, שהרי יחיד פטור ממנה. והרשב"א [נד א] כתב בשמו, שהקלו בברכת הזימון שלא להזכיר בה שם ומלות, כיון שמברך בה בהמ"ז שיש בה ג' מלכויות ואזכרות. ובערוך השלחן [קצב א] ביאר שברכת הזימון כשלעצמה כן נקראת "ברכה", אף שאין בה שם ומלכות, כיון שהיא הכנה לכמה ברכות, ולכן אומר "נברך" אף עליה, אף שכוונתו היא גם על ענייתם "ברוך שאכלנו".

[4] בפתח הדביר [קצז] כתב ששמש בזמן הגמרא היה מצטרף אף שאין לו קביעות, משום שכך היתה דרך אכילתו [ראה להלן מז ב, ובסמוך הערה 7], אך בזמנינו שאינו נוהג לאכול משלחן המסובים, אלא מיסב בפני עצמו אחר הסעודה, הרי הוא ככל אדם שאכל דרך ארעי שאינו מצטרף לזימון של שלשה [כמבואר ברא"ש, וראה של"ה דף פב, ושדי חמד מערכת ז אות ח].

[5] בתוס' רא"ש כתב שמשנתנו כמ"ד כותים גרי אמת הן [קידושין עה ב] וחייבין בברכת המזון, אך כיון ששוב התברר שהם עובדים ע"ז בהר גריזים, גזרו עליהם שיהיו כנכרים [חולין ו א] ואין מזמנים עליהם, וכן נפסק בשו"ע [קצט ב]. וראה להלן [מז ב] מה החידוש בכותי.

[6] הרמב"ם [ברכות א יט] נקט שאינו מצטרף משום שהאוכל דבר איסור אסור לברך עליו, ונמצא שאינו חייב בברכת המזון. והראב"ד השיגו שהאיסור רק בברכה ראשונה, אך חייב בברכת המזון, ומה שאינו מצטרף לזימון, הוא משום שאכילת איסור אינה נחשבת כאכילת קבע, ואינה מחייבת בזימון. והרשב"א כתב שהטעם הוא "מפני שאין חבריו רשאין להתחבר עמו בחבורה". ובבית יוסף [קצו] דייק מלשון רש"י כהרמב"ם, שביאר כי בכל אלו "אין כאן ברכה בעבירה", וראה רש"י להלן [מז א ד"ה הא, ופני יהושע שם].

[7] רש"י הוסיף "ונפקא מינה להוציאם ידי חובתן אם יתנו לו לזמן", וביאר הפני יהושע שהוקשה לו הרי כבר שנינו את השיעור בדין "השמש שאכל כזית", וביאר שכאן הנידון מתי יתחייב בפני עצמו בברכה ויוכל להוציא אחרים, ולזה מצריך רבי יהודה שיאכל כביצה, אך ברישא מדובר על צירוף לחיוב של שנים שאכלו כראוי ומצרפים אותו לזימון, ובזה לכולי עלמא השיעור בכזית, כי רבי יהודה מודה בצירוף, כמו שמצינו להלן [מח א] שהאוכל ירק מצטרף לזימון. אך הגר"א נקט שהאוכל ירק מצטרף אפילו אכל פחות מכזית, וכתב הבה"ל [קצז ד"ה כזית] דהיינו במצטרף לעשרה, שהרי ממשנתנו מוכח שהמצטרף בירק לשלשה צריך כזית, אך הרש"ש והגרא"מ הורביץ נקטו שכוונת הגר"א גם במצטרף לשלשה [וכך הביאו החזו"א ל יא], וביארו שלדעתו לא שנינו שצריך שיאכל כזית אלא כדי להוציא אחרים, אבל שמש צריך כזית אפילו כדי להצטרף לזימון, כי אוכל ארעי [ואין לתמוה, שהרי להלן מז ב מקשינן "פשיטא" ששמש מצטרף, ומשמע שדינו ככל אדם, כי כבר ביארנו בהערה 4 שמצטרף בכזית ארעי כי כך דרך אכילתו].

[8] רש"י, וכתב הפני יהושע שלא פירש מנין ששלשה חייבין לזמן, כי אין לכך ראיה בפסוקים אלו, ובהכרח שהנידון מנין שהצירוף לזימון הוא דוקא בשלשה. אך הרא"ה כתב ש"ברכת זימון דרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא", ומשמע שהבין כי הנידון על המקור לעצם ברכת זימון, וכן כתב הריטב"א שהנידון מנין שזימון בשלשה, וכשהן שלשה מתחייבים לזמן. [ואין להקשות שלהלן מח ב הובא מקור לזימון מ"וברכת", כי כבר כתב בקרית ספר תפלה ב, שהוא מקור רק לזימון בעשרה, וכדרכו [שם פי"ב] ש"גדלו" בא ללמד על חיוב עניית אמן, ולא לזימון, וראה הערה 2].

[9] הב"ח [קצב] כתב שאם הם רק שלשה ואמר "ברכו" ולא "נברך" לא יצא, ונחלק עליו המג"א [שם ב], שהרי מקור הזימון בשלשה נלמד מ"גדלו" ו"הבו גודל" שאומר האחד לשנים שיברכו, [ואף ש"גדלו" נאמר "אתי" ומשמעו שלשתם יחד, ביאר הפמ"ג שאילו היה צריך לומר "נברך" היה אומר "נגדלה"].

[10] תוס' [ד"ה בקולו] ביארו שמשה היה מגביה קולו כדי שישמעו העם, ונחשב כ"מתרגם" לדברי הקב"ה, ולפיכך הגביה הקב"ה קולו [כביכול] בדברו אליו, אף שבדברו עמו לחוד לא היה צריך לקול רם. ומכאן יש לתמוה על המשנה ברורה [קכד מז] שמותר לעונה להגביה קולו לצורך השומעים, שהרי גם משה הגביה קולו לצורך ישראל, ובכל זאת הוצרך הקב"ה להגביה קולו כנגדו.

[11] מבואר, כי כשם שהמתרגם לא יגביה קולו יותר מהקורא, כך אין לו להנמיך קולו יותר, וכן נפסק בשו"ע [קמה א] שאין לקורא להגביה קולו יותר מהמתרגם, [והמג"א שם הביא את דרשת הגמרא כמקור לדין זה]. וראה בהגהות הגרא"מ הורביץ שהוא הדין לעונה "אמן" על ברכה, ונקטו בשניהם "שלא יגביה קולו", כי המתרגם מגביה קולו שישמעו העם, והעונה רוצה לענות אמן בכל כוחו כציווי חכמים, ולכן הוצרך להזהירם שלא יגביהו קולם יותר מהקורא והמברך.

[12] מדברי תוס' [ד"ה אם] משמע שהנידון אם אחד יכול להוציא את חברו בברכת המזון, אך תוס' בחולין [קו ב ד"ה ושמע] והרשב"א בסוגיין נקטו שהנידון אם מותר לומר "נברך", וביאר הריטב"א דהיינו משום שזימון הוא כעין דבר שבקדושה הנוהג רק בשלשה, והפני יהושע נקט שנחשב כמוסיף על הברכות. וראה רמ"א קצג ב] שאם לא הוקבעו מתחילה, אף שרשאין להחלק, עדיף שיזמנו כי ברוב עם הדרת מלך, ונחלק המג"א שהרי אם אינו מוציא את חברו אינו רשאי לזמן, וביאר בשער הציון [כב] שאין יכול לומר "נברך" כי ביאורו שנברכנו יחד, והם חייבים להחלק ולברך לעצמם, ומשמע ש"נברך" נסוב על ברכת המזון ולא על הזימון.

[13] תוס' [ד"ה שלשה] גרסו "שלשה שאכלו כאחת אין רשאין לחלק", והיא משנה להלן [נ א].

[14] משמע מכאן שעצם המעשה גדול הוא כשאינו מצווה, ואין כלל זה אמור רק כלפי שכרו, שהרי לא מסתבר שיהא איסור למעט משכרו.

[15] כך פירש רש"י, והיינו שאכל משלו, או שהמנהג היה שאוכל משלהם בפני עצמו, אך לא הותר לו לאכול משלהם בלא רשותם לצורך זימון, ואכן בערוך השלחן [קע יח] כתב שאסור לאדם זר לאכול משל חברו שלא ברשותו כדי לחייבו בזימון.

[16] הרא"ש כתב שמכאן משמע שמצוה לחזר אחר שלשה לזימון, כי ברוב עם הדרת מלך, ומדבריו משמע לכאורה כי כיון ש"רוב עם" הוא רק באלו הנצרכים לקיום המצוה, ואם יוסיף על שלשה לא יחשב בכך יותר "ברוב עם", שאם לא כן איך הוכיחה הברייתא שאין מזמנים בשנים, והרי יתכן שרוצים בצירוף השמש ל"רוב עם". אך זה אינו נכון, שהרי גם אם היו ששה או עשרים אין נחלקים משום רוב עם [רמ"א קצג ב וראה שם ט"ז סק"ג], ובהכרח שיש שתידרגות ב"רוב עם", המעולה היא באלו הנצרכים לקיום המצוה, ולצורך זה ירצו שהשמש יאכל עמם, והשניה לה ככל שירבו המשתתפים, אך לצורך זה לא יסכימו שיאכל עמם.

דחנקתיה אומצא [שחנקה אותו אומצת בשר] ושתה מים לזרז הבליעה שאז אינו צריך לברך.

א שנינו במשנה שר' טרפון אומר שיש לברך על המים "בורא נפשות רבות וחסרונן". אמר ליה [לו] רבא בר רב חנן לאביי, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת לרב יוסף: הלכתא מאי [מה ההלכה], במחלוקת זו? אמר ליה [לו]: פוק חזי מאי עמא דבר [צא וראה מה נוהג העם], וכך תעשה.

הדרן עלך כיצד מברכין

א משנה במשנה זו נקבעים עיקרי ההלכות השייכות לזימון. שלשה אנשים שאכלו כאחת (יחד), הריהם חייבין מעתה לזמן, לאמר, להשתתף בברכת המזון משותפת. ואף אם יש בין האוכלים מי שאכל דמאי (דבר מאכל שאין זה ברור אם הוא מעושר), וכן אם אכל דבר מאכל שהינו מעשר ראשון שנטלה כבר תרומתו. וכן אם אכל מעשר שני, וכן הקדש שנפדו, ומותרים הם מעתה לאכילה. ואף השמש (המלצר) המגיש את האוכל למסובים שאכל לפחות כשיעור זית מן הסעודה, וכן הכותי (שומרוני) שאכל עם שניים נוספים בסעודה אחת — מזמנין עליו, על כל אחד מאלה, שמצטרפים הם לחייב בזימון את האוכלים אתם.

אך אם אכל טבל (תבואה שלא הופרש ממנה מעשר), וכן מי שאכל מעשר ראשון שלא נטלה ממנו תרומתו, וכן מי שאכל מעשר שני והקדש שלא נפדו, וכן השמש שאכל פחות מכזית, וכן הגוי שסעד עם שניים מישראל — אין מזמנין עליו. ועוד מהלכות צירוף לחיוב זימון: נשים ועבדים וקטנים — אין מזמנין עליהן. לענין שיעור האכילה עד כמה קטן הוא, ועדיין מזמנין (מתחייבים עליו בזימון)? — נחלקו הדעות: עד כזית, שדי בכך כדי לחייבו. ר' יהודה אומר: עד כביצה, שהוא שיעור האכילה הקטן ביותר המחייב בזימון.

ב גמרא שנינו במשנתנו מהלכות הזימון, ועל עצם מצוות הזימון שואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? מנין אנו יודעים שיש לזמן לאחר הסעודה, ובשלושה אוכלים? אמר רב אסי, שכן אמר קרא [הכתוב]: "גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו" (תהלים לד, ד), כלומר, שהמברך פונה לפחות לשנים אחרים להלל יחד את שם ה'. ר' אבהו אמר: מהכא [מכאן] ממקרא זה יש להביא מקור למצוות הזימון, שכן נאמר: "כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו" (דברים לב, ג). עם הזכרתם של פסוקים אלה מביאים דברים שנאמרו בקשר להם.

אמר רב חנן בר אבא: מנין מקור במקרא לעונה "אמן" אחר ברכת חבירו שלא יגביה קולו בעניית ה"אמן" יותר מן המברך — ממה שנאמר: "גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו", ולא שירים העונה קולו יותר מן המברך, ולא יהיו עוד שניהם יחדיו.

מעין זה אמר ר' שמעון בן פזי: מנין שאין המתרגם שהיה מתרגם לארמית את הדברים שקראו בתורה בציבור רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא בתורה, שכן נאמר: "משה ידבר והאלהים יעננו בקול" (שמות יט, יט), ויש לדון בכתוב זה, שהרי אין תלמוד לומר "בקול", כלומר, שהמלה "בקול" אינה מגלה באיזה קול, ומה תלמוד לומר "בקול" — בקולו של משה, כלומר, בקול שאינו גבוה יותר. והרי זו הוראה לדורות הבאים, ובדומה לקדוש ברוך הוא האומר את הדברים, ומשה משמש כמתורגמן, היו קולותיהם שווים בגובהם, כן ינהגו הקוראים בתורה והמתרגמים שיהיו קולותיהם שווים.

ומעין זה תניא נמי הכי [שנינו בברייתא גם כן כך]: אין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא. ולחילופין, אף הקורא אם רואה שאי אפשר למתרגם להגביה קולו כנגד הקורא — צריך שימעך (ינמיך) הקורא קולו ויקרא.

ג במשנה נפסק כי שלושה שאכלו יחד חייבים לזמן. ודנים עוד בהלכה זו, אתמר [נאמר]: שנים שאכלו כאחת, ואף שאין הם חייבים בזימון, הריהם רוצים בכך, האם רשאים הם לעשות כן. פליגי [נחלקו] בשאלה זו רב ור' יוחנן. חד [אחד מהם] אמר: אם רצו לזמן — מזמנין, וחד [ואחד מהם] אמר: אף אם רצו לזמן — אין מזמנין.

ושואלים: תנן [שנינו] במשנתנו: שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. ויש מכאן מקום לדקדק: שלשה — אין [כן] מזמנים, ואילו שנים — לא מזמנים! והרי זו ראיה שלא כדעת הסובר ששנים הרוצים לזמן, רשאים לעשות כן.

ומשיבים: אין להביא ממשנתנו ראיה, כי התם [שם], במשנתנו, מדובר בזימון שהוא חובה, ואילו הכא [כאן], במחלוקת זו של חכמים מדובר בזימון שהוא רשות, משום שהאוכלים רוצים בכך.

ואומרים עוד, תא שמע [בא ושמע] ראיה אחרת בעניין זה, ממה ששנינו: שלשה שאכלו כאחת — חייבין לזמן, ואין רשאין ליחלק ולברך בנפרד. מכאן יש לדקדק: שלשה — אין [כן] מזמנים, ואילו שנים — לא מזמנים! והרי זו ראיה שרק בשלושה שייך זימון, אבל בשנים — לא. שאם לא כן, גם אם נחלקה חבורת השלושה ונשארו שנים, עדיין יוכלו לזמן.

הוכחה זו דוחים: שאני התם [שונה שם] משום שקבעו להו [להם] את הדבר כחובה מעיקרא [מתחילה], ואינם רשאים עתה להיחלק, ושיהא הזימון לגביהם רשות ולא חובה.

ועוד מביאים ראיה, תא שמע [בא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: השמש שהיה משמש על השנים — הרי זה אוכל עמהם, אף על פי שלא נתנו לו במפורש רשות לאכול אתם, שהרי נוח להם הדבר, שכן בכך יוכל להצטרף אתם לזימון. ואם היה משמש על השלשה — הרי זה אינו אוכל עמהם, אלא אם כן נתנו לו רשות מפורשת. הרי ששנים אינם יכולים לזמן לעצמם!

משיבים: שאני התם [שונה שם]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

who was choked by a piece of meat and drank water in order to wash it down. He need not recite a blessing.

We learned in the mishna that Rabbi Tarfon says: Over water one recites: Who creates the many forms of life and their needs. Rava bar Rav Ḥanan said to Abaye, and some say to Rav Yosef: What is the halakha in this dispute? He said to him: Go out and observe what the people are doing and act accordingly.

May we return unto thee : What benediction do we say !

MISHNA: This mishna sets out the essential halakhot pertaining to the invitation to recite Grace after Meals after a joint meal [zimmun]: Three people who ate as one are required to form a zimmun and recite Grace after Meals. If, among the diners, one ate doubtfully tithed produce [demai], and first tithe from which its teruma was already taken, or second tithe, and consecrated food that were redeemed and therefore permitted to be eaten; and even the waiter who served the meal to the diners and who ate at least an olive-bulk from the meal, and the Samaritan [Kuti] who ate with two others at a meal; each of these people is included among the three to obligate those with whom they ate in a zimmun.

However, one who ate untithed produce [tevel], and first tithe from which its teruma was not separated, and second tithe, and consecrated food that were not redeemed, and the waiter who did not eat an olive-bulk, and the gentile who ate with two Jews, none of these people is included among the three to obligate those with whom they ate in a zimmun. Women, slaves, and minors do not obligate those with whom they ate in a zimmun. How much must one eat to obligate those with whom he ate in a zimmun? An olive-bulk of food suffices to obligate those with whom they ate in a zimmun. Rabbi Yehuda says: An egg-bulk is the minimum measure to obligate those with whom they ate in a zimmun.

GEMARA: With regard to the basic mitzva of zimmun, the Gemara asks: From where are these matters derived, that after a meal in which three diners participated, a zimmun must be recited? Rav Asi said: As the verse states: “Praise God with me, and we will exalt His name together” (Psalms 34:4), i.e., the one reciting the blessing turns to at least two others to praise God together. Rabbi Abbahu said: The source of the mitzva of zimmun is derived from the verse here: “When I call the Name of the Lord, give [plural] praise to our God” (Deuteronomy 32:3).

Having mentioned these verses, the Gemara cites related matters. Rav Ḥanan bar Abba said: From where is it derived that one who answers amen should not raise his voice louder than the one reciting the blessing? As it is stated: “Praise God with me, and we will exalt His Name together”; together and not with the respondent raising his voice louder than the one reciting the blessing.

Similarly, Rabbi Shimon ben Pazi said: From where is it derived that the translator who translated the public Torah reading into Aramaic is not permitted to raise his voice louder than the reader? As it is stated: “Moses spoke, and God responded in a voice” (Exodus 19:19). This verse requires further consideration, as there is no need for the verse to state: In a voice. The phrase, in a voice, adds nothing. Rather, to what purpose did the verse state: In a voice? In Moses’ voice, i.e., in a voice no louder than Moses’ voice. This verse instructs subsequent generations that Torah readers and translators should keep their voices at an equal volume just as Moses transmitted God’s word to the people and their voices were equal in volume.

This was also taught in a baraita: The translator is not permitted to raise his voice louder than the reader. The converse is also true; and if the translator cannot raise his voice to match that of the reader, the reader should lower his voice and read.

The mishna rules that three who ate as one are required to join together and recite Grace after Meals. The Gemara discusses this halakha further: It was stated: Two who ate as one and wish to join together in a zimmun, although they are under no obligation, are they permitted to do so? Rav and Rabbi Yoḥanan disagreed: One said: If they wanted to join together, they may form a zimmun. The other said: Even if they wanted to join together, they may not form a zimmun.

The Gemara cites a proof from what we learned in our mishna: Three who ate as one are required to join together and recite Grace after Meals. By inference: Three, yes, they form a zimmun; two, no, they do not form a zimmun. This contradicts the opinion that holds that two individuals who wish to form a zimmun may do so.

The Gemara answers: There is no proof from the mishna, as there, the mishna discussed an obligatory zimmun; here, the amora’im disagree with regard to an optional zimmun.

The Gemara cites an additional proof. Come and hear: Three who ate as one are required to join together and recite Grace after Meals and may not disperse to recite Grace after Meals individually. Apparently, three, yes, they form a zimmun; two, no, they do not form a zimmun. If a zimmun was possible with two people, three people would not be forbidden to disperse, as even if one recited Grace after Meals alone, the remaining two would constitute a zimmun.

The Gemara rejects this proof: It is different there, in the case of a group of three who dispersed, because from the outset, they established themselves as a group of three who were obligated to form a zimmun. Consequently, they are not permitted to forego an obligatory zimmun in favor of an optional one.

The Gemara cites an additional proof. Come and hear, based on what was taught in a baraita: A waiter who was serving two people eats with them, although they did not give him permission to do so, because he will thereby be eligible to join them in a zimmun. If a waiter was serving three people, he may not eat with them unless they gave him permission to do so. Evidently, two may not form a zimmun. If that were the case, the waiter would require permission even when serving two people.

The Gemara responds: It is different there,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

זו ששנינו שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. אעפ"י שלא הסיבו הוא דחובת זמון קובעת אותם בחבור' דהא אינ' רשאין ליחלק אבל משנתנו דכיצד מברכין [דף מ"ב ע"א] דבעי הסיבה א"נ ניכול נהמא בברכת המוציא ובורא פרי נשנית וכולה מתני' התם בברכה שלפני אכילה היא וכן כתב בהלכות רבי' ז"ל. ודקא אמרינן עלה נח נפשיה דרב ואפי' ברכת מזונא לא גמרינן כולהו ברכות דמזון כייל בה לומד שאינן בקיאין בהם כלל.
לפיכך אני אומר בשתי חבורות שהם בבית א' שאפי' רואין אלו את אלו או שיש שמש ביניהם אינן מצטרפין לברכה דהמוציא שחובת זימון קובעתן ואפי' יש בכל חבורה כדי זימון מתוך שאינן רשאין ליחלק קבועין הם אפי' מחבורה לחבורה שאם רצו לזמן ביחד מזמנין אבל להמוציא אינן קובעין חבורה אלא בשהסיבו במסיבה אחת. וכן זו שאמרו שלשה שאכלו ויצא אחד מהם לשוק קורין לו ומזמנין עליו כלומר כשהוא בשוק והוא דקרו ליה ועני דוקא לאחר אכילה משום דחובתן קובעתן אבל להמוציא אינו מצטרף כדאמרינן בפסחים מן האגף ולפנים כלפנים ואמר ר"י אמר רב וכן לתפלה ולא תימא התם תפלה דוקא משום דבעי' במקהלות ברכו אלהים דאפי' הוי הם עשרה דמברכין בשם איהו לא עני אמן ולא נפיק.
אבל בהלכות גדולות מפרשי' לה כשהסיבו וכך כתוב שם: והיכא דיתבו ואימלוך אימלוכי וכל חד מנהון איקרי אכל אומצא לא מחייבין בברכת זמון ודאי קבעי סעודתייהו מזמנין דתנן היו יושבין כו' ואפי' הוו מסגי באורחא ואמר ניזיל נכרוך רפתא בדוכתא פלן אע"ג דכי מטו התם כל איניש ואיניש נכרוך לחודיה איקבעו להו בזימון וקשיא לי' עובדא [דף מ"ז ע"א] דשמואל ורב (כריך וקא) [דרב שימי קא] מסרהיב ואכיל ואע"ג דגמר' לה סעודתייהו איצטריף בהדייהו משום דאלו מייתי גוזליא הוו אכלי והא הכא ליכא הסיבו וליכא בסל נהמא דרב שימי שלא מדעתן התחיל לאכול ואפ"ה מצטרף וכן השמש שעומד על שנים דאוכל ואעפ"י שלא נתנו לו רשות מטה ומכריע כדברינו.

והא דקתני באוכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו שאין מזמנין. רבותינו מפרשים שאין מזמנין עליהם בחבורה ברכת זמון לפי שאין חבורה לאיסור אבל ברכת המזון מברך הוא לעצמו שכבר נהנה. אבל בתוספתא דמסכת דמאי בפרק שני ראיתי עם הארץ שאמר לחבר תן לי ככר זה ואוכלנו יין זה ואשתנו לא יתן לו שאין מאכילין טהרות לעם הארץ היה נדור מן הככר אמר לו תן לי ואוכלנו מאבטיח שנוקר תן לי ואוכלנו יין ונתגלה תן לי ואשתנו לא יתן לו שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו כיוצא בו לא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו אבל כולן אין מברכין עליהן ואין מזמנין עליהם ואין עונין אחריהם אמן.

למעוטי דחנקתיה אומצא. וכתבו בתוספות דדוקא ששותה מים בדחנקתיה אומצא לא יברך משום דלא מתהני בשתייתן, אבל יין ושאר משקין דממילא מיהא מתהני בהו מברך. ובודאי משמע כדבריהם מדקתני במתניתין השותה מים לצמאו, ומאי שנא דנקט מים טפי מביין. והם הביאו ראיה מדאמרינן לעיל בפרקין (ברכות לו, א) מהו דתימא כיון דלרפואה קא מכוין לא ליבריך, קא משמע לן כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי.

רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות. ואיכא למימר דאיהו לא הוה מברך אמיא לבסוף כדר' יצחק דלעיל, כן כתבו בתוס'. ואינו מחוור בעיני, דאם איתא לסתייע רבי יצחק מדרבי טרפון, ואי משום רבנן דפליגי עליה מדרבנן לא תשמע כלום מינה לברכה שבסוף, ומדרבי טרפון שמעת מינה דלא מברך אמיא לבסוף. אלא מסתברא דלא נשמע מדרבי טרפון לברכה שבסוף ולא כלום, דדילמא בין בתחלה בין בסוף מברך אמיא הכי כדאשכחן לעיל (ברכות מ, ב) דבריך בריך יהא רחמנא מריה דהאי פיתא מהני בין בתחלה בין בסוף, ומאן דלא ידע מברכא, מברך הכי בין בתחלה בין בסוף.

אכל טבל. אוקימנא בגמרא (לקמן ברכות מז, ב) בטבל טבול דרבנן כגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב. וכתב הראב"ד ז"ל דמינה שמעינן דאלו שאין מפרישין חלת האור מעיסתן, אף על פי שאינה אלא מדרבנן אין זמון ביניהן. וטעמא דמילתא דאין מזמנין על מי שאכל דברים האסורים מפני שאין חביריו רשאין להתחבר עמו בחבורה. ובני חבורה שכולן אכלו מדברים האסורים אלו גם הן אין להם קבע שאין קבע וחבור לדברים האסורין, והלכך דוקא ברכת זמון הוא דאין כאן, אבל האוכל מהן אף על פי שאינו רשאי חייב לברך עליהן המוציא ושלש ברכות, שלא אמרו אלא שאין מזמנין עליהן. והרמב"ם ז"ל (ברכות פ"א ה' יט-כ) לא כתב כן וזו היא אחת מן ההשגות שהשיג עליו הראב"ד ז"ל. ולי נראה כדברי הרמב"ם ז"ל, (מדתניא) [מדתנן] (דמאי פ"א, מ"ד) ומייתינן לה בשבת בפ' במה מדליקין (שבת כג, א) הדמאי מערבין בו ומשתתפין בו ומברכין עליו ומזמנין עליו ומפרישין אותו ערום ובין השמשות. דאלמא דמאי הוא דמברכין עליו הא טבל אין מברכין עליו, ודוחק הוא לומר דמברכין כדי נקטי' ואגב גררא דמזמנין.
וכתבו בתוספות רבותינו הצרפתים שאם יש בחבורת הזמון, אחד הנזהר מפת של נכרים והאחרים אינן נזהרים ואוכלין דליכא אפילו איסורא דרבנן, מזמנין יחד, ואף על גב דחד מינייהו אינו יכול לאכול מפתן מחמת שמחמיר על עצמו ונזהר בכך, כיון דאינהו מצי אכלי מדידיה אף על גב דאיהו לא מצי אכל מדידהו מצטרפין לזימון. וראיה לדבר (מדתנן) [מדתני] בריש ערכין (ד, א) הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים, ואמרינן עלה בגמרא פשיטא, לא צריכא דכהנים אכלי תרומה וקדשים וזר אכל חולין, מהו דתימא כיון דזר לא אכיל תרומה וקדשים לא מצטרף קא משמע לן כיון דכהן מצי אכיל חולין שפיר דמי. ועוד יש ללמוד מההיא דערכין שאם היה אחד מהן מודר מן השנים מצטרפין, אבל אם כולן מודרין הנייה זה מזה כיון דליכא חד מינייהו דמצי אכיל מדחבריה לא מצטרפין, דהא התם טעמא דמצטרפין משום דכהני מצי אכלי חולין, הא לאו הכין אלא שאלו לא מצי אכלי תרומה וקדשים והני לא מצי אכלי חולין לא מצטרפי.

גמרא: תא שמע שלשה שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק. ואם תאמר מאי ראיה, דילמא שלשה אין רשאין ליחלק הא שנים רשאין ומיהו אם רצו לזמן מזמנין. פירש רש"י ז"ל אם איתא דשנים רשאין לזמן אמאי אין אחד מהן רשאי ליחלק, ניזיל איהו ולא ליפקע בהכי זימון ויזמנו השנים. והקשו עליו בתוספות מאי ראיה דילמא משום דחד גופיה, דלא ליפקע מיניה תורת זימון, דהא קתני (לקמן ברכות נ, א) ארבעה אינן רשאין ליחלק אף על גב דכי אזיל חד מנייהו אכתי איכא זימון בתלתא. ופירשו הם ז"ל שאם רצו לזמן מזמנין, ליתני שלשה שאכלו כאחת אין היחיד רשאי ליחלק, אלא מדקתני אינן רשאין ליחלק משמע שאפילו השנים שנחלקין לצד אחד אין זימון ביניהן. וגם זה אינו מחוור בעיני כלל, דדילמא התם היינו טעמא משום חיובא דיחיד דלא ליפקעו מיניה דחד תורת זימון. אלא ודאי נראה דהכי גרסינן וכן הוא בכל הספרים שלנו, וכן נראה שהיא גירסתן של גאונים ז"ל: תא שמע שלשה שאכלו כאחד אינן רשאין ליחלק וכן ארבעה וכן חמשה. ומארבעה וחמשה קא מייתי ראיה, דאלמא שנים שרצו לזמן אין מזמנין, דאי איתא ארבעה וחמשה אמאי אינן רשאין ליחלק הא איכא זימון בכל כת וכת מינייהו, ומשני שאני הכא דקבעו בהו מעיקרא חובה ולפיכך אינן רשאין לצאת מחובה לרשות.

הילכתא מאי. פירוש משום דמסתבר טעמיה במים דלא זייני כלל קא מיבעיא ליה, אי נמי דשמיע ליה מאן דאמר כותיה. פוק חזי מאי עמא דבר. וכך הוא שאומרים תחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות וכדרב פפא דלעיל:

פרק שלשה שאכלו
שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. פירוש שרוצים להתחבר יחד לסעודה וכגון דאמרי ניזיל וניכול נהמא בדוכתא פלן או כשהסבו דהויא קביעותא כדאמרינן לעיל חייבין להצטרף ולזמן יחד וחובת זימון הוא מפני כבוד הבורא כשהן מתחברין ומתרין זה לזה לברכו ומשום ברב עם הדרת מלך:

אכל טבל. פירוש תבואה שאינו מעושרת כלל. ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו והשמש שאכל פחות מכזית כו' אין מזמנין עליהם. פי' טעמא דמתניתין בכל הני דבכל מאכל שיש עבירה באכילתו לא מברכינן עליה כלל ולא תימא דוקא זימון הוא דלא מזמנינן בהו הא ברוכי מברכינן עלייהו דהא קתני בהדייהו והשמש שאכל פחות מכזית נמי וליכא למימר דבפחות מכזית זימון הוא דליכא הא ברכה לאחריו איכא אלא ודאי אינו מברך כלל והדין נותן דמכיון שיש עבירה באכילתו אין זה מברך אלא מנאץ וכן כתב הרמב"ם ז"ל תדע לך הרי שהיה אוכל חזיר ונבלה ואפילו בהיתר כגון מסוכן שצריך להם התאמר שיברך זה בודאי אין ראוי. וכן הדין אף באיסורין דרבנן באוכלן באיסור. אבל אוכלן בהיתר לא נחמיר כל כך וחייב לברך בהן כגון חולה במעשה שבת ע"י נכרי דודאי כיון שהתירוהו והוא טעון ברכה מן התורה ראוי לו שיברך שיום זה מותר באכילה הוא ומאכל זה ג"כ מותר הוא לו מחמת חוליו אעפ"י שנעשה בו מלאכת איסור דמעולם לא נאסר לגבי האי. אבל מי שהוצרך לאכול ביום הכפורים מחמת חולי אעפ"י שמותר נראה ודאי דאין לו לברך כלל בין לפניו בין לאחריו דלאו הנאה הוא לו אלא צערא. ואע"ג דלא איפשר דלא מתהני הו"ל כאשה דכיון דהוי תחלתה באונס אעפ"י שסופה ברצון חשבינן ליה אונס:

[גמרא] מנא הני מילי. פירוש דזימון בתלתא וכד הוו תלתא חייבין לזמן. דכתיב גדלו לה' אתי. פירוש גדלו לשון רבים ואי איפשר בפחות משנים ואתי דכתיב ביה הרי תלתא וכד הוו תלתא קאמר קרא גדלו להוסיף ברכה והיינו ברכת זימון ובודאי מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא:

מנין לעונה אמן וכו' שנאמר גדלו לה' אתי. פירוש עניית אמן היינו גדלו וקאמר אתי כלומר שוה לי והיינו שוה לקולו:

הרי הוא אוכל אעפ"י שלא נתנו לו רשות. פי' דמסתמא ניחא להו כדי שיצטרף לזימון עמהם ואם איתא דאפי' שנים יכולים לזמן אמאי אוכל בלא רשות דכי היכי דבג' אינו רשאי לאכול בלא רשות משום דאיכא זימון בהם בלא הוא הכי נמי בשנים:

שלשה שאכלו וכו' זה הפרק יסוד הכוונה בו לבאר לנו דרך פרט ענין ברכת המזון וענין הזמון ותכונתו, ורובו יסוב על ה' ענינים, הראשון לבאר כמה בני אדם חייבין בזימון ובאיזה צד מצטרפין ובאיזה צד אין מצטרפין השני לבאר על איזה מאכל ראוי לזמן, השלישי לבאר על מי מזמנים, הרביעי לבאר תכונת הזימון האיך היא, החמישי לבאר בדברים הצריכים בכוס של ברכה ובתכונת הברכה, זו היא כונת הפרק דרך כלל אלא שנתגלגלו בו דברים כמו שיתבאר וכמו שהקדמנו:

והמשנה הראשונה תכוין לבאר לנו עד כמה חייבין בזימון שפחות מכן לא תהא חובת זמון חלה עליהם, ואמר על זה שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן, ויש מי שפי' דוקא בשהכינו להם מקום לסעודה או הסבו על השלחן כאחד וכוונו לאכול כאחד או שאמרו ניזיל וניכול נהמא בדוך פלן, והוא הדין לדעת גדולי המפרשים בבעל הבית עם בני ביתו שאין צריכים להכרזת ניזיל וניכול ולא להסבה למקום אחד, אלא שבתלמוד המערב נראה שאף זה צריך הזמנה כמו שביארנו למעלה בסוגיית משנה ד' אלא שגדולי המפרשים פוסקים כלשון ראשון האמור שם, אבל אם באו ג' זה אחר זה במקרה ואכלו במקום אחד אין כאן זימון, ולדעתנו לא נאמר דין הסבו אלא לברכת המוציא אבל ברכת המזון אפילו בזה אחר זה ואפילו על דרך אקראי כמו שביארנו למעלה, ומה שאמרו למטה בשמואל ורב דהוו יתבי בסעודתא ואתא רב שימי ואצטרף בהדינו אע"פ שלא התחיל עמהם בהסבה כל שיש קביעות ביניהם ר"ל שבא בתוך סעודתם ומסב עמהם מצטרף עמהם על ידי מפה או שלחן וכן השמש מצטרף אע"פ שאינו מסב שמאחר שהוא עומד ומשמש עליהם בטל הוא אצלם והרי הוא כהסבה וענין הזמון הוא דרך אזהרה והתראה להתעורר בברכה מתוך כונה ומתוך כך לא הוזכרה בו כונה ולא מלכות הואיל ולא הותקנה אלא לאזהרה אלא שבעשרה הותקנה הזכרת השם כמו שיתבאר הואיל ומנינם דבר שבקדושה, ואע"פ שברכת המזון מן התורה אין הזימון מן התורה, ומ"מ דרשוהו דרך סמך ממה שנא' גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו שנמצא אחד מתרה את השנים להוועד עמו לרומם את האל, זהו ביאור המשנה ודינים שבאו עליה בגמ' כך הם:

השומע את הברכה מפי המברך כשעונה אמן אין לו להגביה קולו יותר מן המברך שנא' גדלו לה' אתי, וכן המתרגם אין לו להגביה קולו יותר מן הקורא, וכן הדין שלא יגביה הקורא קולו יותר מן המתרגם והוא שאמרו שאם אין המתרגם יכול להגביה קולו ימעך הקורא קולו ויקרא:

שנים שאכלו כאחד אפילו רצו לזמן אין מזמנין אלא חובה עליהם ליחלק ולברך כל אחד לעצמו ברכת המזון ויתבאר למטה שאם היו ג' אין רשאין ליחלק וכן ד' וכן ה' שהרי חובת זמון נפקעת מהם בכך ובשנים מיהא אם ברך האחד ושמע השני יצא בדיעבד שהשומע כעונה הואיל ונתכוון לכך, ואם היה האחד סופר והאחד בור סופר מברך ובור שומע ואפילו לכתחלה ואפילו היה יודע לברך שמכל מקום כונתו שברכת החבר רצויה יותר, ובברייתא אמרוה אפילו שניהם תלמידים ואחד גדול מחברו שגדול מברך וקטן שומע, אלא שגדולי הפוסקים לא הביאוה, ומ"מ כל שאחד מברך ואחד שומע צריך שיברך בקול רם בכדי שישמע הלה ויצא בברכתו וכן הדין בבעל הבית שאשתו ובניו יוצאים בברכתו ושאר מצות של ברכה כגון קדוש והבדלה והמוציא ודומיהם אחד מברך לכלן הן ברכות של תורה הן ברכתו שחיובן מדברי סופרים:

זהו שביארנו בברכת המוציא שאחד מברך לכלן דוקא בהסבה כמו שביארנו למעלה לא שישבו להם במקרה, הא קידוש והבדלה אינן צריכים הסבה שהרי ברכות חובה הם, וכל המצות אין ספק שאחד מוציא את הרבים:

גדולי הרבנים פירשו כנגד שיטתנו לומר שבשנים מצוה ליחלק אף בהמוציא ולברכו כל אחד לעצמו, ובמחילה מהם אינו כן שבהמוציא אין הענין תלוי בשנים או שלשה שלא בהסבה וכל שיש שם הסבה אחד מברך לכלן כמה שהם, וזה שבכאן לא נאמרה אלא בברכת המזון וכדקאמר שנים שאכלו וכן בפרק כל בשר [ק"ו ע"א] ר' אמי ור' אסי אייתו לקיימהו כלכלה דפירי ואכלו כי לא משו ידיהו ולא יהבו ליה לרבה בר בר חנא דקאים לקמייהו ובריך כל חד לנפשיה, ואמרו שם ש"מ תלת, ש"מ אין נטילת ידים לפירות וש"מ אין זימון לפירות, וש"מ שנים שאכלו מצוה ליחלק, אלמא שבברכה אחרונה נאמרה, וכן גדולי הדורות תלו הטעם בדאורייתא שכל ברכה שהיא מן התורה אין האחד מוציא את חברו ומצוה ליחלק וכל שהיא מדרבנן אחד מברך לכלן, וקשה לי לדבריהם שהרי קדוש דאורייתא הוא וכן כלכלה דפירי דרבנן, אלא שהם פירשו זו של כלכלה בז המינים שברכתם מן התורה, וכן פרשו בקדוש שמאחר שהוא במקום סעודה הסבה איכא, ואף בהבדלה הואיל ואמרו [שבת קי"ט ע"א] לעולם יסדיר אדם שלחנו במוצאי שבת אע"פ שאינו צריך אלא לכזית מן הסתם על שלחנו הוא מבדיל או עם בני ביתו ואיכא הסבה, ולדעתי אין אנו צריכים לכך שקדוש והבדלה ברכת מצוה הן ואין ספק שבמצוה אחד מוציא את האחרים ואין אנו עסוקים אלא בברכת הנאה, ומה שאמרו בפרק אלו דברים [נ"ג ע"א] הביאו לפניהם אור בבית המדרש ב"ש אומרים כל אחד מברך לעצמו ואף ב"ה [הג"ה המו"ל ע' בספר דקדוקי סופרים שהביא הג' בש"א אחד מברך לכולם משום שנא' ברוב עם הדרת מלך ובה"א כל אחד ואחד מברך לעצמו מפני בטול בהמ"ד] לא נחלקו אלא משום בטול, אע"פ שהיא מדברי סופרים פירושו משום בטול מצוה להיות אחד מברך הא לאו הכי אם רצו כל אחד וכו' ועיקר הדברים כמו שכתבנו שכל ברכת חובה או מצוה הן מן התורה הן מדרבנן אחד מברך לכלן כמו שכתבנו:

השמש שעומד על שנים אוכל בלא רשות שהרי מתחדשת להם מצוה באכילתו והרי הוא מן הסתם כמורשה מהם בכך, היה עומד על ג' אין ראוי לו לאכול אלא אם כן נתנו לו רשות, ענין הזמון בנשים ועבדים וקטנים אע"פ שנתגלגל בכאן יתבאר דינו למטה בהמשנה השלישית, ומ"מ לענין ביאור מה שהקשו מנשים מזמנות לעצמן וכו' והא נשים מאה כתרי ודאי אין חובה עליהם אלא רשות ואם כן הוא הדין לשנים, ותירץ שאני התם דאיכא דעות וחובה קאמר הואיל ומתקיימת בהם התראה מאחד לשנים, והקשה נשים ועבדים אמאי לא ואין גורסים אי הכי דהא בלאו הכי קשיא אלא שיש גורסים כן ומפרשים בשלמא ברישא דרשות הואיל ורשות הוא ואין הדבר נאה לצרף נשים ועבדים ניחא, אלא אי חובה הויא אמאי לא, ותירץ משום פריצותה דאלימא טעמא דפריצותה להפקעו אף במקום חיוב [הג"ה חסר כאן, ונראה דקאי על מה דפרכינן מדתנן שלשה שאכלו כו' ליחלק, ומפרש קו' הש"ס דלא כפי' רש"י מרישא אלא מסיפא כפי' התוס' ד"ה שלשה ע"ש] וכן פריך שהרי מ"מ אף משום היחיד אסור אלא מסיפא שמא יש כאן שנים מצד אחד:

דחנקתיה אומצא. ודוקא שותה מים לפי שאינו נהנה מן המים אבל שאר משקין נהנה בשתייתו ובטעמו ואפילו חנקתיה אומצא צריך לברך הואיל ונהנה כדאמר לעיל [דף ל"ו ע"ב] מהו דתימא כיון דלרפואה קא מכוין לא ליבריך קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי לברוכי ובסדר רב עמרם כתב היכא דחנקתיה אומצא דאמרינן לא בעי ברוכי הכי שדר רב פלטוי בר אביי ראש ישיבה מקמי דלישתי לא יברך שהכל משום דאניס לבתר דשתי מברך בנ"ר, ולא נהירא דטעמא הוי משום דלא מתהני וא"כ מה לי לפניו מה לי לאחריו אלא ודאי לא צריך לברוכי כלל לא לפניו ולא לאחריו, וגם קשה לי על דברי רב פלטוי מה הוצרך לשנות לצמאו למעוטי דחנקתיה אומצא פשיטא הא אניס אלא ודאי אתא למעוטי אף מברכה אחרונה:

ר' טרפון אומר בנ"ר. והוא לא היה מברך על המים [לבסוף] כדאשכחן אמוראי לעיל שהרי לא מצינו ברכה אחריה אלא זו בלבד:

הדרן עלך פרק כיצד מברכין

פרק שביעי שלשה שאכלו

והכותי שמעינן דכותים גרי אמת הם:

אכל טבל. כתב ר"מ שאינו מברך עליו כלל לא בתחלה ולא בסוף והראב"ד השיג עליו וז"ל טעה בזה טעות גדול שלא אמרו אין מברכין אלא שאין מזמנין עליהם לומר שאין להם קביעות לזימון אבל ברכה [תחלה] וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנו, ונ"ל כדבריו וכן מוכח בההיא דאמרינן בפ"ק דסנהדרין [דף ו:] ובפ' הגוזל [דף צ"ד:] הרי שגזל סאה חטים מחברו טחנה אפאה והפריש ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ משמע שחייב לברך אלא שברכתו היא ניאוץ:

כתב רשב"ם שלשה שאכלו יחד אחד מהם נזהר מפת של כותים ואחד אינו נזהר אע"פ שאין אותו שנזהר יכול לאכול מפת של כותים כיון שאותו שאין נזהר יכול לאכול מפתו מצטרפים זה עם זה לזימון, והביא ראיה מריש ערכין [דף ג' ע"א) הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים פשיטא לא צריכא דכהנים אוכלין תרומה וקדשים (חד) [וזר] אוכל חולין מהו דתימא כיון [דחד] [דזר] לא מצי אכיל תרומה וקדשים לא מצטרף קמ"ל כיון דכהנים מצי אכלי חולין שפיר דמי, ויש ללמוד משם שאם יש [ג'] אנשים שמודרין הנאה זה מזה אין מצטרפין לזימון דנהי דמצו לאיתשו לי השתא מיהא לא איתשלו:

שלשה שאכלו כאחד אין רשאין לחלק שלשה אין שנים לא. תימא מאי פריך [דילמא] שנים רשאין ליחלק הא אם רצו לזמן מזמנין, ופרש"י דע"כ ר"ל אין מזמנין אפילו רצו דאי אמרת שנים נמי אם רצו מזמנין א"כ כשהם ג' אמאי אין האחד רשאי ליחלק ליזיל איהו ולא פקע ברכת זימון מהני ויזמנו בשנים, ולא נהירא כי חל עליו חובת זימון ואי אפשר לו לברך בלא זימון כדקתני במתניתין ד' וה' אינן רשאין ליחלק אע"פ שנשארו שלשה, וה"ר יוסף פי' בשם רשב"ם דאסיפא קא סמיך דקתני וכן ארבעה וכן חמשה ששה נחלקים וה"פ שלשה אין כלומר כשהן נחלקין ג' לכל צד אז רשאין לחלק אבל אי הוו שנים מצד אחד לא ואי איכא זימון בשנים אמאי אין חמשה נחלקין, וקצת דחוק פירושו דמה לו לומר ג' אין שנים לא כיון דמפורש במשנה ד' וה' אינן נחלקין ועיקר קושייתו מאותו משנה, הילכך נראה לפרש דארישא דייק שפיר דשנים רשאים ליחלק ואם רצו לזמן אין מזמנין דאם איתא [דיכולים] לזמן היה לו לשטת ג' אין היחיד רשאי ליחלק א"נ אין אחד מהם רשאי ליחלק דאז הוה משמע דאיסור החילוק הוא בשביל היחיד שחל עליו חובת זימון אבל הנשארים לא איכפת להו בזימון שיכולין לזמן אם ירצו ומדקתני אין רשאין ליחלק משמע דאיסור החילוק הוא על כולם שאם נחלק אחד מהם בטל הזימון מכלם. ומשני שאני התם דאיקבעו חובה מעיקרא הילכך אינן רשאין ליחלק להפקיע מהם חובת הזימון אע"פ שיכולין לזמן רשות:

השמש שעומד על שנים אוכל עמהם וכו'. מכאן משמע שמצוה [לחזור] אחר זימון בכל מה שיכולין משום ברכת זימון דברוב עם הדרת מלך וכן משמע נמי בפ' כל הבשר [דף ק"ו ע"א] דאמר רבה בר בר חנה הוה קאימנא קמיה ר' אמי ור' אסי ואייתי לקמייהו כלכלה דפירי ואכלי ולא יהבי לי וקאמר ש"מ אין מזמנין על הפירות, פי' דאם היו מזמנין היו נותנין לו:

פירש"י בד"ה עד כמה כו' ונ"מ להוציאם י"ח אם יתנו לו הכוס כו' עכ"ל דאי לענין צירוף לזימון לא הוה אצטריך ליה למתני עד כמה מזמנין עליו אלא דה"ל למיפלג לענין ברכה אי חייב בכזית אי בעי כביצה וממילא דהוה שמעינן מיניה לענין צירוף דלא גרע מטבל עמו בציר דמצטרף כדלקמן אלא דלענין להוציא את הרבים י"ח אצטריך ליה למיתני כדאמרי' לקמן וק"ל:

תוס' בד"ה שלשה שאכלו כו' ורב אלפס תופס דרך משנה עיקר כו' עכ"ל כן הוא בתוס' בכל ספרים ישנים וחדשים מקרוב באו שהגיהו ורב אלפס תופס דרך ראשון עיקר וה"פ כו' עכ"ל לא ידענא להולמו שהרי רב אלפס כתב דאשמעינן מתני' דאין רשאין לחלק דאע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו לעצמו אין רשאין לחלק ואין זה מסכים לדרך ראשון שכתבו התוס' וה"פ נתנו כו' וגם רבינו יונה כתב לפי דברי הרי"ף שאינו לדעת ב' האמוראים שבירושלמי וע"ש באורך:

בד"ה אכל טבל כו' וה"ה אם אכלו שלשתן טבל דאין חייבין לזמן כדאמרי' כו' עכ"ל מהרש"ל מחק כל זה מדברי התוס' לפי שמצא ראיה זו בדברי הרא"ש על ע"א ואין זה כדאי למחוק כל נוסחות התוס' שלפנינו והפי' לדבריהם דהשתא דטעמא דאין מזמנין על האוכל טבל משום דלאו שמה אכילה ואין קובעין עליה כיון דאסורה אף לכהן ה"ה באכלו שלשתן טבל דאין מזמנין כדאמרינן הרי שגזל כו' אלא מנאץ כיון דמנאץ הוא אין זה מקרי להו קבוע לזמן עליו וה"ל כאוכל פירות כמ"ש הרר"י בפי' הרי"ף וק"ל:

בד"ה בקולו של משה וא"ת היכי כו' והוא מביא שהקב"ה היה קורא ומשה היה מתרגם כו' עכ"ל הוצרכו לזה דאי הוה איכא לפרושי שמשה היה קורא והקב"ה היה מתרגם הוה א"ש דמייתי ראיה שהמתרגם אינו רשאי להרים קולו יותר מהקורא אבל השתא שמתוך המקרא שהביא משה ידבר והאלהים יעננו וגו' משמע שהקב"ה קורא ומשה היה מתרגם א"כ אין כאן ראיה [שלא להרים קול] אלא שהקורא לא ירים קולו יותר מהמתרגם ודו"ק:

בד"ה שלשה שאכלו כו' וכה"ג תמצא בהרבה מקומות ותימה אם כן אמאי לא מקשה כו' עכ"ל ר"ל דבכמה מקומות מייתי הרישא וסמך בעיקר קושייתו אסיפא ומה שהקשו שוב אמאי לא מקשה מן הסיפא כו' ר"ל כיון דהקושיא מהסיפא לא הוי ליה למקשה למנקט במלתיה שלשה אין ב' לא דהיינו הקושיא מרישא וק"ל:

בא"ד דא"כ הל"ל אין היחיד רשאי ליחלק א"נ כו' עכ"ל ושפיר הוה משמע נמי שהשנים לא יניחו אותו ליחלק שיפקיעו ממנו ברכת הזימון ומיהו בסיפא דקתני ארבע ה"מ למתני אף לפי האמת אין היחיד רשאי ליחלק אלא משום רישא דקתני שלשה נקט האי לישנא וק"ל:

שנאמר משה ידבר כו'. וכתבו התוספות וא"ת כו' ע"ש וכל דבריהם ע"פ מה שהבינו דהקב"ה הוא הקורא ומשה הוא היה המתרגם כמ"ש בחידושי הלכות ולולי דבריהם היה נראה לפרש דס"ל משה היה הקורא והקב"ה הוא המתרגם דמשה לא היה קורא רק בלה"ק שאין הכל מבינים בו אבל דבורו של הקב"ה היו בו ע' לשון כדאמרי' פ' רע"ק (פח.) כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה היה נחלק לע' לשונות והיינו שהיה מתרגם לכל אחד כפי הלשון שמבין ותו לא מידי וק"ל:

רש"י בד"ה מאי עמא דבר היאך נוהגין הס"ד ואח"כ מ"ה וכבר נהגו לברך בתחלה כו' מה שברא הס"ד והשאר נמחק:

תוס' בד"ה דחנקתיה כו' הנאה כי אם לשתות מים לצמאו והנאה דחנקתיה כו' כצ"ל:

בא"ד כדאמרינן לעיל. נ"ב דף ל"ו:

במשנה רש"י ד"ה עד כמה. ונ"מ להוציאם כו'. נראה משום דק"ל הא דמסקינן לקמן (מ"ח) דאפילו אכל עלה של ירק מצטרף והוא פחות מכזית כמ"ש הגר"א ז"ל בסי' קצ"ז סק"ב וחילוק של הרי"ף ותוס' שם בין עשרה לשלשה לא ס"ל עי' ברא"ש שם. (ולפ"ז צריך לחלק בין שמש לשאר אדם כיון דלא קבע בעי כזית) גם י"ל דהיה ק"ל דברישא סתם והשמש שאכל כזית מזמנין עליו ומשמע ליה ז"ל דאתא לכ"ע אפילו לר"י דזה דחיקא ליה לומר דהוה סתם ואח"כ מחלוקת (אך לפ"ז יקשה מאי פריך הש"ס על הא שאכל כזית פשיטא) לכן פי' דהכא איירי להוציא וכדמסקינן לקמן וזה מדוייק בלשון המשנה דל"ת עד כמה מזמנין עליו כדקתני ברישא אכל דמאי כו' מזמנין עליו נשים כו' א"מ עליהם. אלא דלשון עליו עליהם משמע צירוף ומזמנין סתם היינו להוציא וזה דלא כמהרש"א:

[רש"י ד"ה גדלו. הבו גודל היחיד אומר לשנים. ק"ק ממתני' דלקמן דדוקא לג' חוץ ממנו אומר ברכו] :

תוס' ד"ה שלשה. וח"א אכלו כזית זהו בתחלה גמרו אכילתן זהו בסוף. כצ"ל. וכ"ה הגי' בירושלמי שלפנינו וכן הביאוהו הרא"ש ותר"י במתני' דלקמן:

תו' ד"ה אם. אלא פירות. נ"ב ואין מזמנין על הפירות:

שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת חַיָּבִין לְזַמֵּן וְכוּ'. גְּמָרָא. מְנָא הַנֵי מִילֵי? אָמַר רַב אַסִי: דְּאָמַר קְרָא: (תהילים ל״ד:ד׳) "גַּדְּלוּ לַהֳ' אִתִּי, וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו". הא דלא הביא קרא דתורה שהוא (דברים לב, ג) כִּי שֵׁם הֳ' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ, נראה לי בס"ד האי קרא עדיף ליה מפני שבו נרמז ענין הזימון יותר, דקיימא לן צריך המזמן לחזור ולומר בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ שלא יוציא עצמו מן הכלל, וזה נרמז שפיר בפסוק גַּדְּלוּ לַהֳ' אִתִּי בעת שאני אומר לכם נְבָרֵךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ, וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו שאני ואתם נאמר ברוך שאכלנו, אבל קרא דְשֵׁם הֳ' אֶקְרָא לא נרמז עניית המזמן, כי הוא אומר כִּי שֵׁם הֳ' אֶקְרָא בזימון לומר נְבָרֵךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ, אתם הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ לומר בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ, ולא נרמז שגם הוא יאמר עמהם, ורבי אבהו בחר להביא גם פסוק זה בשביל שהוא פסוק תורה.

מִנַּיִן לָעוֹנֶה 'אָמֵן', שֶׁלֹּא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מִן הַמְבָרֵךְ? נראה לי בס"ד טעם לדבר זה כי העונה אמן צריך שישים לבו אל הברכה שידע מה היא, ולא יענה אמן יתומה, ולכתחילה צריך לשמוע הברכה כולה מתחילתה, ולכן הוזהר שלא יגביה קולו יותר מן המברך, כדי שבזה מוכרח שישים לבו היטב אל הברכה כדי שידע מדריגת קול המברך וישוה אליו. אי נמי להורות דשוים הם במעלה, ולא כמאן דאמר גָּדוֹל הָעוֹנֶה אָמֵן יוֹתֵר מֵהַמְּבָרֵךְ. ומה שצריך המתרגם נמי שֶׁלֹּא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מִן הַקּוֹרֵא, נראה לי בס"ד מפני כי בודאי הקורא הוא גדול במעלה מן המתרגם, וכדי שלא יאמרו לעולם המתרגם הוא גדול במעלה מזה הקורא, ומה ששמו אותו מתרגם ולא קורא מפני שקולו הוא יותר גדול ורם, ולכך נעשה מתרגם כדי שישמע קולו לרבים, על כן אינו רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא, דבזה נודע כי הקורא הוא הגדול במעלה מזה האיש המתרגם.

שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת חַיָּבִין לְזַמֵּן וְכוּ'. גְּמָרָא. מְנָא הַנֵי מִילֵי? אָמַר רַב אַסִי: דְּאָמַר קְרָא: (תהלים לד, ד) "גַּדְּלוּ לַהֳ' אִתִּי, וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו". מקשים, אמאי הוצרך להביא סיפיה דקרא גם כן, דכתיב: וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו, מאחר דהוכחתו היא מרישיה דקרא גַּדְּלוּ לַהֳ' אִתִּי?
ונראה לי בס"ד, דאיכא למידק מנא ליה דקאי על זימון דברכת המזון, דילמא קאי על ברכו דעליית ספר תורה, או ברכו דקדיש, שהעולה או האומר קדיש אומר להם בָּרְכוּ אֶת הֳ' הַמְּבֹרָךְ, והקהל אומרים בָּרוּךְ הֳ' הַמְּבֹרָךְ, וחוזר הוא ואומר בָּרוּךְ הֳ' הַמְּבֹרָךְ, ולזה אומר: גַּדְּלוּ לַהֳ' אִתִּי, ועל כן הביא סיפיה דקרא דכתיב: וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו, שהדברים כפולים, אלא ודאי דקאי על הזימון דברכת המזון, דאחר הזימון אומרים ברכת המזון שיש בה ד' ברכות כנגד ד' אותיות שם הוי"ה ב"ה, וכנגד ד' מילואים ע"כ ס"ג מ"ה ב"ן, ובכל ברכה מכוונים במילוי אחד. ולז"א: גַּדְּלוּ לַהֳ' אִתִּי – בזימון, ואחר כך וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו – בברכת המזון, שמו דייקא שהיא ד' ברכות כנגד ד' אותיות השם, וכנגד ד' מילואיו.

תוס' ד"ה אכל טבל כו' ואפאן ואכלן ומברך. שם ליתא כן. אלא ואפאה והפריש חלה ובירך וצ"ע:

תוס' ד"ה שלשה שאכלו כאחד אין רשאין ליחלק כו' סמיך אסיפא. כעין זה בתוס' גיטין דף פ' ע"ב תוס' ד"ה זו דברי ר"מ וש"נ:

מתניתין, אכל טבל, בהרא"ש כתב ר"מ ז"ל שאינו מברך עליו תחילה וסוף, והראב"ד השיג עליו דרק אין מזמנין עליו אבל ברכה תחילה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנו, וכתב הרא"ש עלה ונ"ל כדבריו מהא דאמרינן בפרק הגוזל הרי שגזל סאה חטים טחנה אפאה והפריש ממנו חלה אין זה מברך אלא מנאץ, משמע שחייב לברך אלא שברכתו הוא ניאוץ, עכ"ל. וקשה לי דאיך אפשר לדייק מלשון זה דאינו מברך אלא מנאץ דחייב לברך אלא שברכתו ניאוץ, הא למה דקאמר אביי בב"ק דטעמא דראב"י דס' שינוי אינו קונה, א"כ ממילא אסור לו לברך דהא כיון דלא קנאו הוי כנוטל חלה מעיסה אחרת דלא הוי חלה כלל, גם אף למה דדחינן שם דס' שינוי קונה אלא דהוי מצוה הבאה בעבירה, הא מ"מ משום מה"ב לא יצא ידי מצוה ואין שייכות ברכה בזה ואף למ"ש תוס' רפ"ג דסוכה דדחויי בעלמא הוא דהיכא דקנה קודם המצוה לא מקרי מה"ב, הא מ"מ לפי הדחויי דגם זהו הוי מה"ב ממילא אינו רשאי לברך, וא"כ לאידך תירוצא דתוס' שם, דברכה שאני דאיכא בי' הזכרה לש"ש, דבזה י"ל דמברך כיון דיצא ידי מצוה אלא דהוי ניאוץ, מ"מ ליכא ראי' מלשון זה דאינו מברך אלא מנאץ דחייב לברך דהא עכ"פ לאביי דסבר דהטעם דשינוי אינו קונה אינו מברך היינו אינו רשאי לברך ודלמא גם לפי טעמא דמה"ב הוא כן. גם לפי ההנחה זו דלא הוי מה"ב ממש כיון דנקנה לו קודם המצוה ממילא ליתא לראיית הרא"ש דהתם דבשעת הפרשת חלה כבר נסתלק העבירה מש"ה מברך דהוי רק גנאי להזכיר ש"ש עליו, אבל הכא באוכל טבל בעידן האכילה הוי העבירה י"ל דאינו מברך כלל וצ"ע:

משנה שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן. וכתב בחידושי תלמידי רבינו יונה שיש מפרשים דברכת הזימון לא שייך אלא כשהסבו דוקא בתחלת הסעודה לפי דין המשנה ולדידן נמי בעינן שיקבעו יחד בשעת המוציא ויש מפרשים דלא בעינן קביעות בתחילת הסעודה דאפילו לא היו בתחלת הסעודה רק שנים ולבסוף בא השלישי וקבע עמהם נמי חייבין בזימון וכתבו שרבינו יונה הכריע כדעה ראשונה והביא ראיה מעובדא דתלמידי דרב דלעיל בפרק כיצד מברכין ומתני' דהכא נמי מדייק לה מדקתני והשמש שאכל כזית מזמנין עליו ועיין בלשון הרא"ש שכתב כן בשמו (אבל הרא"ש ז"ל בעצמו השיג עליו והכריע כדעה אחרונה) ולענין אותה ראיה שהביא רבינו יונה מסוגיא דכיצד מברכין גבי הסבו כבר כתבתי שם דאין ראייתו מוכרחת שיש לפרש הך סוגיא בענין דליכא זימון או בענין שלא שייך שום קביעות כלל כמ"ש ג"כ הרא"ש ז"ל וזה מבואר בפוסקים שמי שאוכל כשמהלך לא שייך בו זימון כלל וצריך כל אחד לברך לעצמו וכמו שהוספתי בזה נופך משלי דכיון דגלו דעתייהו דלא ניחא להו להשתתף ולאכול כאחד מש"ה אין הנאתו והנאת חבירו מצטרפות דבכה"ג אפילו בברכת המצות אין אחד מוציא את חבירו כמ"ש בס"פ ראוהו ב"ד דבכה"ג לא שייך הך טעמא דכל ישראל ערבים זה בזה ע"ש א"כ היכא דלא גלו דעתייהו אלא שישבו כא' אף ע"פ שלא הסבו ולא קבעו מקום לדידן אין סברא לומר שיפטרו מברכת הזימון שהיא דאורייתא ומה שהביא עוד ראיה ממתני' דקתני והשמש שאכל כזית יש לתמוה טובא דאדרבא איפכא משמע דהא אהאי דהשמש מקשה הש"ס לקמן פשיטא ואי ס"ד דלפי דין הגמרא לא שייך זימון אלא בהסבה א"כ מאי מקשה פשיטא אדרבא איפכא הו"ל לאקשויי אמאי מצטרף דהא מילתא דפשיטא היא דבשמש לא שייך הסבה כלל ואפילו קביעות מקום לא שייך ביה כלל שהולך אנה ואנה ופעמים שיש לו ב' או ג' חבורות כדאמרינן בעלמא והשמש מצרפן אע"כ מדמקשה הש"ס פשיטא ומשני מהו דתימא הואיל ולא קבע משמע דלא כסברת רבינו יונה אלא כסברת הרא"ש ז"ל דלא בעינן הסבו ולא קביעות מקום אלא אפילו אם אכל עמהם כזית בסוף הסעודה או באמצע הסעודה סגי וא"כ מקשה הש"ס שפיר פשיטא דהא ודאי אוכל משלהם וע"ז משני שפיר מהו דתימא הא לא קבע פי' שאין אכילתו דרך קביעות כלל כמ"ש הרא"ש וכדפרישית וא"כ הו"א דלא קבע קמ"ל דאפ"ה מצטרף כיון שדרך אכילתו בכך וא"כ ניחא ליה בהאי שיתוף שלהן וכ"ש שאין כאן גילוי דעת להיפך א"כ חל עליהן חובת זימון מדאורייתא ומכ"ש דמה"ט כל אחד יוצא בברכת חבירו מטעמא דכל ישראל ערבין כמו בשאר ברכת המצות כיון שהזימון עצמו עושה קביעות שצריכין להשתתף יחדיו ולומר נברך כנ"ל נכון בטעם שיטת הרא"ש וסייעתו ושיטתו של רבינו יונה כתבתי ג"כ קצת לעיל בפ' כיצד מברכין בעובדא דתלמידי דרב ועיין עוד מה שאכתוב בסמוך בלשון התוס' בד"ה אם רצו לזמן אין מזמנין ודו"ק:

בפרש"י בד"ה והשמש וכו' ואכל עמהם כזית כדי להצטרף עמהם לזימון עכ"ל. נראה דכונתו בזה משום דקשיא ליה אמאי איצטריך למיתני והשמש שאכל כזית ומש"ה קתני נמי בסיפא והשמש שאכל פחות מכזית אין מזמנין ומסקינן לקמן בגמרא דקתני בה איידי דרישא ואכתי כולה מילתא יתירא דאטו מי עדיף שמש מבני סעודה עצמן דעכ"פ צריך לאכול כזית כדקתני בסיפא (ועוד דבאינך בבי דרישא נמי הו"ל למיתני כזית) דהא עיקר מילתא דשמש לא קתני לה אלא לאשמעינן דמצטרף אע"ג דלא קבע כדמסקינן לקמן וא"כ לא הוי צריך למיתני אלא דהשמש מצטרף ושיעורא דכזית מסיפא שמעינן לה וע"ז כתב רש"י שפיר דאפ"ה שייך למיתני שיעורא דכזית גבי שמש דממילא שמעינן חדא דאית בה תרתי דמסתמא אורחא דמילתא דהשמש אינו אוכל עמהם אלא כדי להצטרף לזימון דעיקר אכילת השמש אינו אלא לאחר הסעודה או קודם הסעודה כדאשכחן דקדים טפי ודמאחר טפי ולפ"ז שפיר שמעינן דלענין צירוף בעלמא לזימון נמי בעי כזית וסגיא בהכי אפילו לרבי יהודא דאמר עד כביצה דלא בעי ר"י כביצה אלא להמברך עצמו להוציא אחרים ידי חובתן ובזה מדוקדק היטב לשון רש"י במ"ש בד"ה עד כמה מזמנין כנ"ל בכוונת רש"י ודו"ק. ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר לקמן בגמרא בעיקר טעם פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה לענין כזית וכביצה ע"ש:

בגמרא מה"מ ופירש"י מה"מ דשלשה ראוין לברכת צירוף עכ"ל. נראה דכוונתו בזה דודאי לעיקר זימון לא שייך לאקשויי מה"מ דהא לקמן בברייתא ילפינן לה מדכתיב וברכת את ה' אלקיך (מיהו לרבי דפליג את"ק דברייתא דלקמן במאי דיליף לזימון מאת ה' אלקיך ולרבי מגדלו לה' אתי נפקא ולפ"ז צריך לומר דלרבי עיקר ברכות זימון אינו אלא מדרבנן דאסמכינהו אקרא דגדלו לה' אתי ועיין בקונטרס אחרון) ועוד דעיקר זימון לא שייך כלל בהנך קראי דמייתי רבי אסי ורבי אבהו דהנך קראי לא איירי כלל בענין זימון דבה"מ אע"כ דהא דמקשה מה"מ היינו לענין שלשה דלא רמיזי כלל בקרא דוברכת את ה' אלקיך וכיון דלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש אית לן למימר דבכל ענין ריבוי שבח למקום בעינן עשרה כדדרשינן מקרא דונקדשתי בתוך בני ישראל דכל דבר שבקדושה אינו אלא בעשרה כדאיתא בסוף פ"ג דמגילה. ואם נפשך לומר דברכת הזימון לא דמי לשאר דברים שבקדושה א"כ כיון דקרא סתמא כתיב יש לנו לומר דבשנים סגי דתפסת מרובה לא תפסת וע"ז מייתי שפיר מהנך קראי דגדלו לה' אתי או מכי שם ה' אקרא כן נראה לי בכוונת רש"י. אלא דאכתי איכא למידק אהך ילפותא דרבי אסי דיליף מגדלו לה' אתי אטו קרא דוברכת את ה' אלקיך שבא ללמד על הזימון אקרא דדברי קבלה סמיך ומפשטא דקרא אית לן למימר דסגי בשנים או דבעינן עשרה כדפרישית כיון דלכאורה לא אשכחן בתורה שום מעלה בשלשה יותר מבשנים והנלע"ד דודאי אשכחן במעלות טובא בשלשה לדין ולכל הנך דרפ"ק דסנהדרין דילפינן לה מקראי דבעינן ג'. ואפשר עוד לומר דפשטא דקרא דאת ה' אלקיך הכי משמע דהיינו במקום דאשכחן שהשכינה מצויה והיינו בג' דכתיב ועמדו שני האנשים לפני ה':

וראיה ברורה לדברי מצאתי בלשון הירושלמי דשמעתין דהך פלוגתא גופא דבסמוך דפליגי רב ורבי יוחנן לענין שנים אם רצו לזמן מסיק עלה בירושלמי דרבנן דהכא כדעתין ורבנן דהתם כדעתין דתליא בפלוגתא דשנים שדנו אי דיניהם דין או לא ולכאורה הוא תמוה מאד דמה ענין זימון לדין ולמאי דפרישית א"ש טובא ובכה"ג נראה לי לפרש ג"כ הא דתניא בברייתא בפ"ק דסנהדרין דתני תנא זימון וברכת זימון בשלשה ומסקינן דהאי זימון היינו הזמנה לדין שצריך להזמין הבעל דין ע"פ ג' הדיינין ומה ענין זה לזה ולפמ"ש א"ש דודאי הא בהא תליא ואפשר דהנך אמוראי דהכא נמי נחתו להך סברא דיש מעלה בג' יותר מבשנים אלא דלא סגי להו בהכי ללמד על עיקר חיוב זימון דבעינן דוקא ג' אי לאו מהנך קראי דבשנים לא אפשר לומר נברך ולהוסיף שבח לגדלות של מקום כנ"ל נכון כפתור ופרח בעזה"י ודו"ק:

בתוס' בד"ה אם רצו לזמן אין מזמנין פרש"י וכן לענין המוציא וכו' לגבי הא דאמר אביי וכו' עסה"ד. נראה בכוונת התוס' דמה שסמכו דבריהם בזה בעיקר מילתא דאם רצו לזמן אין מזמנין דלכאורה לקמן על פרש"י במימרא דאביי הוי להו לפרש ולדקדק בכל זה אלא משום דלקושטא דמילתא משמע להו להתוס' דטעמא דמ"ד אם רצו לזמן אין מזמנין לאו משום דיש איסור בזה לומר נברך בשנים דמה איסור יש בזה כיון שאין בו הזכרת השם אלא דאפ"ה אסורין לזמן כיון שאין האחד יוצא בברכת חבירו והיינו דהכי משמע להו מפרש"י לקמן במימרא דאביי דאפילו לענין דיעבד איירי מדקתני לסיפא דברייתא דסופר מברך ובור יוצא משמע דכשאין אחד מהם בור אפילו בדיעבד לא יצא וכמו שאבאר (ואף דמלשון התוס' בפרק כל הבשר (חולין דף ק"ו) משמע דבלא"ה יש איסור בשנים לומר נברך ואפשר דטעם האיסור משום דמיחזי כמוסיף על הברכה דכה"ג כתב הטוא"ח סי' קפ"ז) היינו לפי סברתם בתחילת דבריהם שם משא"כ הכא דמשמע להו כפרש"י דאפילו לענין דיעבד שייך הך מילתא דאין מזמנין שאין א' יוצא בברכת חבירו כמ"ש לעיל בסוגיא דבעי הסבה ומהני הסבה בשם הרא"ש והטור והש"ע ע"ש כן נראה לי בכוונת התוס'. ובזה נתיישב לי היטב כל המשך לשון התוס' כאן דלכאורה כל דבריהם כאן כמילתא דלית ליה פתרי במה שכתבו על פי' רש"י ולא נהירא על מ"ש דברכת המוציא ובה"מ שוין ולשני התירוצים שכתבו כאן משמע דפשיטא להו דיש לחלק בין ברכת המוציא לבה"מ ולפ"ז דבריהם כאן סותרין דברי עצמן דלעיל בס"פ כיצד מברכין (ברכות דף מ"ב) במשנה דהסבו א' מברך לכולן כתבו התוס' להדיא דאיירי בין בברכת המוציא ובין בבה"מ והוכיחו כן בראיות ברורות מסוגיא דהתם וכן כתבו ג"כ שם ברומיא דמתני' אברייתא מעשרה שהיו הולכין בדרך ובעובדא דתלמידי דרב דכל השקלא וטריא דהתם היינו בין בברכת המוציא ובין בבה"מ והיינו כמ"ש רש"י כאן במימרא דאביי בסמוך ואמאי לא קשיא להו לעיל נמי מעובדא דבר קפרא ומהאי דמאור כמו שהקשו כאן על פרש"י ויותר קשה דלשני התירוצים שכתבו התוס' כאן משמע דבברכות שלפני אכילה אחד מברך לכולן כי האי דמאור דאסיקנא לקמן טעמא דב"ה משום ברוב עם הדרת מלך וא"כ תיקשי להו סוגיא דלעיל פרק כיצד מברכין בפלוגתא דרב ורבי יוחנן דקיי"ל כר"י ומשמע דיין בעי הסבה או מהני הסבה וא"כ בלא הסבה כל אחד מברך לעצמו ותיקשי להו האי דמאור דבעינן ברוב עם וכ"ש ללישנא בתרא דרב דביין לא מהני הסבה (ועיין מ"ש שם בחידושינו) והתם ע"כ בברכת היין שלפניו איירי דהא איין דלאחר המזון בתוך הסעודה קאי קודם בה"מ כמו שהוכחתי שם דליכא ברכה שלאחריו וכ"ש דקשה מסוגיא דפרק כל הבשר דמסקינן התם דמצוה ליחלק אפילו בפירות ולפי' דיש מתרצים שהביאו התוס' קשה יותר האי דכל הבשר דאפילו את"ל דסברי דאברכה שלאחריו קאי התם כדמשמע מלשון דאין מזמנין וסברי ג"כ דברכה שלאחריו בז' מינים שהיא מעין ג' הוי דאורייתא מ"מ מדנקט התם סתמא כלכלה דפירי ודייקינן עלה ש"מ תלת משמע דלאו דוקא בז' מינים איירי אלא אפילו בשאר פירות ומסקינן עלה דמצוה ליחלק אף ע"ג דלאו דאורייתא נינהו:

אמנם למאי דפרישית א"ש טובא דכל דברי התוס' דלעיל בסוגיא דהסבו ודפרק כל הבשר אינן אלא לענין מצוה מן המובחר אי אמרינן דאחד מברך לכולן משום ברוב עם הדרת מלך כטעמא דב"ה במאור או אם נאמר דחילוק ברכות עדיף כפשטא דברייתא דלקמן ודפרק כל הבשר דמצוה ליחלק וע"ז מסקו התוס' שפיר לעיל ובפרק כל הבשר דברכת המוציא ובה"מ שוין לענין זה ואפ"ה לא קשיא להו מהאי דבר קפרא ומהאי דמאור דודאי איכא לאפלוגי בכמה גווני והיינו למאי דפרישית לעיל בסוגיא דהסבו בפלוגתא דתנאי לקמן בפירקין ובשילהי נזיר אי מברך עדיף או דשניהם שוין א' השומע ואחד העונה א"כ ממילא דברוב עם עדיף ויש לחלק ג"כ בין היכא דאיכא אדם גדול דלכ"ע הגדול מברך וכן היכא דאיכא בעל הבית דב"ה מברך המוציא ונראה ברור שהרשות ביד ב"ה או ביד הגדול לחלוק כבוד למי שירצה משום דמתחילה אדעתא דהכי ישבו לאכול ביחד שאחד יברך לכולן ולא ניחא להו בחילוק ברכות וא"כ בפשיטות איכא לאוקמי האי דבר קפרא בחד מהנך גווני ומהאי דמאור נמי לא הוי קשיא להו לעיל משום דמאור דמי לברכות המצות דכל ישראל ערבין זה בזה ועוד דבמאור שאני שההנאה באה לכל בני חבורה כאחד כמ"ש התוס' לעיל לענין מוגמר בד"ה הסבו ובפרק כל הבשר לענין מאור גופא. אבל בסוגיא דהכא דמשמע להו דמ"ד אם רצו לזמן אין מזמנין אע"ג דאיכא ריבוי שבח אפ"ה אין רשאין כיון שאין אחד מהם יוצא בברכת חבירו אפילו בדיעבד וכדפרישית נמי לעיל בהסבה דפשטא דברייתא דלקמן גבי סופר ובור משמע להו דלענין דיעבד איירי וא"כ שפיר קשיא להו מהאי דבר קפרא ומהאי דמאור דלענין דיעבד לא משמע להו לחלק מאותן הסברות שכתבתי בסמוך דלענין מצוה מן המובחר לחוד איירי וע"ז כתבו שני תירוצים דקושטא דמילתא הכי הוא דבברכות שלאחריהן לתירוץ הראשון או בבה"מ לחוד לפי' דיש מתרצים ודאי אין א' יוצא בברכת חבירו היכא דליכא זימון אבל לענין מצוה מן המובחר אכתי קיימו התוס' בשיטתם דלעיל ודפ' כל הבשר דלפניהן ולאחריהן שוין כן נראה לי נכון ומוכרח בכוונת התוס' למאי דמשמע להו מפרש""י דלקמן דברכת המוציא ובה"מ שוין אפילו לענין דיעבד:

מיהו לע"ד נראה דאין זה דעת רש"י אלא דלקמן נמי לענין מצוה מן המובחר לחוד איירי (והיינו לפי גירסת פירש"י שלפנינו לקמן דלא נמצא זה הלשון דלהוציא אחרים שהעתיקו התוספות בשמו) וכמו שאבאר לקמן בשיטת רש"י ושיטת התוס' בזה לכל חד כדאית ליה ודוק היטב:

בא"ד ויש מתרצים דיש חילוק וכו' אבל בבה"מ שהיא מדאורייתא לשם החמירו עכ"ל. עיין מ"ש בזה לעיל בס"פ כיצד מברכין גבי הסבו ובס"פ ראוהו ב"ד בירושלמי יליף להך מילתא מקרא דאע"ג דבכל הברכות אדם מוציא את חבירו אפ"ה שאני בה"מ דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך. מיהו לקמן בפירקין במעשה דשמעון בן שטח נראה מל' התוס' להיפך דבבה"מ בדין הוא שאפילו אם יצא מוציא אחרים ידי חובתן וכ"כ שם הרשב"א ז"ל בחידושיו שכן הוא מדין תורה וזה נוטה לאותה סברא שכתבתי לעיל ובס"פ ראוהו ב"ד דאדרבה בה"מ שהיא לאחר אכילה שייך יותר לומר שאחד מוציא אחרים י"ח דדמי לברכת המצות מטעמא דכל ישראל ערבין זה בזה כיון שכבר נתחייב בה ודוקא בברכות שקודם אכילה אמרינן בס"פ ראוהו ב"ד חוץ מברכת הנהנין שאם יצא אינו מוציא כיון דלא שייך האי טעמא דכל ישראל ערבין דלא לתהני ולא לברך א"כ לפ"ז משמע דכ"ש במי שאכל גם כן ונתחייב בבה"מ שיוכל להוציא ג"כ אחרים שאכלו וזה מ"ש להיפך מסברת דיש מתרצים שהיא סברת רבינו שמואל שהביא רבינו יונה והרשב"א ז"ל ע"ש ולקמן בעובדא דשמעון בן שטח אבאר עוד בזה:

בד"ה שלשה שאכלו כאחד אין רשאין ליחלק פרש"י אמאי אין רשאין ליחלק וכו' תימא דלמא טעמא דאין רשאין ליחלק וכו' עס"ה. ולענ"ד נראה ליישב פרש"י דעיקר סברת המקשה משום דמשמע ליה דהך מתני' דשלשה שאכלו אין רשאין ליחלק משנה שאינה צריכה היא דכיון דתנינן הכא דחייבין לזמן פשיטא שאין יכולין להפקיע עצמן ממצות זימון אע"כ משמע ליה דמתני' דלקמן איירי שאפילו אם אחד מהם רוצה לגמור סעודתו במסיבה אחרת ולזמן שם ויקיים מצות זימון אפ"ה אינו רשאי משום שמפקיע השנים מזימון א"כ מדייק שפיר והא דמקשה הש"ס לקמן אהך מתניתין גופא דאין רשאין ליחלק הא תנינא חדא זימנא חייבין לזמן ולא משני דאתי לאשמעינן בכה"ג כדפרישית היינו משום דלקושטא דמילתא קי"ל דבלא"ה מילתא דפשיטא היא דשנים אם רצו לזמן אין מזמנין אי משום דלא שייך לומר נברך או כסברת התוס' לעיל דמדינא צריך לברך כל אחד בעצמו כדפרישית בסמוך בשיטת התוס' וא"כ מקשה שפיר למה לי למיתני הך מילתא תרי זימנא וניחא ליה טפי לשנויי בחד מהנך גווני כאוקימתא דאמוראי דמייתי התם כן נראה לי ליישב שיטת רש"י ודו"ק:

אמר לי' רבא וכו' הלכתא מאי. כאן מצאה הקפידה מקום לנוח וכי מה זו שאלה ומהי תיתי לא תהא הלכתא כת"ק ור' טרפון יחיד הוא ונראה דהתוס' בד"ה רט"א נסתפקו אם ר"ט על לפניו קאי או אלאחריו ואף שהתוס' הוכיחו דר"ט קאי אלפניו מכח קושיית המקשן לעיל דפריך מרב פפא ולא פריך מר"ט היינו שעכ"פ האמת הוא דר"ט קאי אלפניו אבל בדברי ר"ט עצמו ה' מקום לספק זה והנה לכאורה יש לדקדק למה פליג ר"ע דוקא על מים ולא על שאר דברים שמברכין עליהם הן אמת שעל ברכות פרטית אין זה קושי' דגם ר"ט מודה שבכל אלו צריך לפרט אבל הא קשיא על ברכת שהכל שהוא כללית לגמרי למה פליג דוקא במים ולא פליג לעיל במשנה דעל דבר שאין גדולי מן הארץ לעיל דף מ' ע"ב דתנן אומר שהנ"ב שם יחלוק ר"ט ויאמר בכ"ר וכו' ונראה לתרץ בב' אופנים האופן הראשון הוא משום דבמקום שיש ברכה לפניה וברכה לאחריה מודה ר"ט שלפניה אומר שהנ"ב ולאחרי' בנ"ר וכן ת"ק סובר כן ואין כאן מחלוקת ואמנם במים בהא פליגי דת"ק סבר שנס על מים יש ברכה לאחרי' ולכך אומר לפניה שהנ"ב ור"ט ס"ל שעל המים אין שם ברכה לאחריה רק לפניה ולכן מברך לפניה בנ"ר ולפי זה הלכה כר"ט דהרי שאלה זו שנשאלה הלכתא מאי לאביי או לרב יוסף נשאלה וכבר קדמו להם אמוראים ראשונים דלעיל דהיינו רב יצחק בר אבדימי ור' יצחק ושניהם ס"ל דעכ"פ על מיא אינו מברך לאחריה והיינו כר"ט לפי אופן זה והאופן השני דר"ט על ברכה אחרונה קאי ובהא פליגי דת"ק סבר שעל מיא אינו מברך רק לפני' ובא ר"ט לחלוק שגם על מיא מברך לאחרי' בנ"ר ולפי זה הלכה כת"ק כאמוראי קדמאי דלעיל וזה הוא השאלה הלכתא מאי ועל זה א"ל פוק חזי מה עמא דבר שהוא שלא כדברי אמוראי קדמאי ומברך גם על המים תחלה שהנ"ב ולבסוף בנ"ר:

תוס' ד"ה דחנקתי' אומצא ודוקא מים וכו' כדאמרינן לעיל ואע"ג דלרפואה וכו' והרשב"א בחידושיו הוכיח זה ממשנתינו דתנן השותה מים ומ"ש מים דנקט טפי מיין עיין ברשב"א ואמנם לפי מ"ש לעיל דבברכות פרטית לא פליג ר' טרפון א"כ איך נתנו יין והלא רצה לשנות על זה מחלוקת דר"ט ואמנם אף שהרשב"א אחז בלשונו יין אנן נוכיח מדלא תנן סתם השותה משקין לצמאו דהא ודאי יש הרבה משקים שמברכין עליהם שהכל שכר ומשקין היוצאין מן הפירות ואמנם התוס' שהביאו ראייתם ממרחק ולא הוכיחו משנתינו נראה לתרץ לפי מ"ס לעיל באופן הראשון ור' טרפון על ברכה לפניה קאי ופירשתי פלוגתייהו דר"ט סובר שעל מים ליכא ברכה לאחרי' ולכך סובר שמברך לפני' בנ"ר ולפי זה משקין היוצאין מן הפירות והוא דבר הצומח בכל השנה שכבר הכריע ר' יצחק לעיל דגם על ירקא מברך לאחרי' ובמקום שיש ברכה אחרונה לא פליג ר"ט והוכרח במשנתינו למנקט מים בלשונו ולכך הוכרחו התוס' להביא הוכחה מלעיל דאמרינן שאע"ג שמכוין לרפואה בעי ברכה:

סליק לה פרק כיצד מברכין ונתחיל בעזה"י פרק שלשה שאכלו

משנה שלשה שאכלו וכו' אכל דמאי נקט אכל והה"ד אכלו כלם דמאי ואולי נקט אכל שהוא רבותא יותר דאף שהאחרים לא רצו לאכול דמאי דבאמת יש איסור באכילתו שהרי לא הפקירו נכסיהן אלא כיון דאיבעי מפקיר הוא קיל משאר איסורי דרבנן ומוקי אכילת קבע ועיין בתוס' בד"ה אכל טבל וכו' ועוד נלע"ד דנקט לשון יחיד משום דתני השמש וגם משום דבעי למתני והכותי שאם שלשתן כותים איך שייך למתני בהו חיובא ואטו הם שומעים לדברי חכמים לשמוע מהם חיוב או פטור:

והשמש שאכל כזית ויש לדקדק הלא עקר חידוש שהשמש מצטרף הוא משום שהי' הוה אמינא דלא קבע כדאמרינן לקמן דף מ"ז ע"ב ולפי זה די הי' שיאמר והשמש אבל למה הזכיר השיעור שיאכל דלענין השיעור איזה סברה שישתנה השמש משאר האוכלים ויותר יפלא דעכשיו דתני שאכל כזית תני בסיפא והשמש שאכול פחות מכזית שהוא בבא מיותרת לגמרי ותני לה רק אגב דתני רישא שאכל כזית כדאמרינן לקמן שם והיא גופא קשיא לא נתנו ברישא כזית ולא נתנו סיפא כלל וראיתי שהרגיש בזה הפ"י ונראה שהי' מקום לומר בשמש דוקא היכא דאכל כדי שביעה שנתחייב עכ"פ בברכת המזון מן התורה בזה הוא מצטרף עמהם לזימון אע"ג דלא קבע אבל אם אכל רק שיעורא דרבנן שאז גוף חיובו אינו מן התורה וגם לא קבע בזה לא יצטרף לזימון קמ"ל דאפילו בכזית מצטרף אף שהולך ובא ולא קבע:

ודע כי דין זה שהשמש שאכל כזית מזמנין עליו לא מצאתיו ברמב"ם בפ' ה' מהל' ברכות ולא בשום מקום בספרו הגדול וכעת לא מצאתי בדברי שום אחד מנושאי כליו שהרגישו בזה והנה ראיתי שדעת רבינו הגדול דהא דבעינן הסבו או ישיבה לדידן או קביעות יחד כמו ניכול לחמא בדוך פלן כל הדינים הללו שנזכרו לעיל דף מ"ב במשנה ובגמרא הוא רק לענין ברכה שלפני' ולא לענין ברכת המזון ולא כדעת התוס' לעיל ולכן הביא הרמב"ם דין זה בפ"א מברכות הלכה י"ב אבל לענין ברכת המזון נלע"ד דדעת רבינו הגדול שלענין שיהיו חייבים לזמן בעינן שאכלו יחד אבל אם לא אכלו יחד כלל לא בתחלה ולא בסוף רק אכלו כל אחד לעצמו מככרו אז אין עליהם חובת זימון אבל הרשות בידם להצטרף לזימון וזהו ממש דעת המצאתי כתוב שהביא הב"י בסוף סימן קצ"ג ועיין שם במג"א סוף ס"ק ת' ולענ"ד נראה ראי' לזה מהא דלקמן בעובדא דרב ושמואל דף מ"ז ע"א דאמר שמואל אלו מייתי לי אורדליא וכו' והרי צירפו לרב שימי עמהם אף שלא אכלו יחד כיון שהי' יכולים להביא גוזליא וארדיליא והרי זה שייך בכל האוכלים שהברירה בידם שיכולים לאכול יחד והנה לקמן דף מ"ז והשמש שאכל כזית פשיטא מ"ד שמש לא קבע קמ"ל ודעת רבינו יונה במשנתינו והרא"ש הביאו שהפירוש הוא שקמ"ל משנתינו שהשמש דינו משונה משאר האוכלים שבשאר האוכלים בעינן שיקבעו ובשמש לא בעינן ולענ"ד הרמב"ם מפרש מ"ד שמש לא קבע ולכן הוה אמינא שדין ברכת המזון כדין ברכת המוציא ושאינן יכולים להצטרף כי אם ע"י קביעות קמ"ל שבברכת המזון אפלו בלי קבע הרשות בידם לצרפו ומה דקתני במשנתינו והשמש שאכל כזית מזמנין עליו היינו שיכולים לזמן עליו אבל חובת זימון באמת אין כאן ע"י השמש ומעתה כיון שהרמב"ם הביא שם בפרק ה' הל' ט' שנים שאכלו וגמרו מלאכול ובא שלישי ואכל אם יכולים לאכול עמו כל שהו ואפילו משאר אוכלים מצטרף עמהם עכ"ל א"כ כבר ביאר דיכולים לצרף בלי קביעות כלל שוב לה הי' צריך להביא דין השמש דאטו השמש גרע משאר אדם:

גמרא. אמר רב אסי וכו' ונרוממה שמו יחדיו ר' אבוה וכו' הבו גודל וכו' נלע"ד דלקמן דף מ"ט ע"ב אמרינן בשלשה והוא אומר ברכו ולפי זה לרב דאמר כאן בשמעתין דשנים שרצו לזמן מזמנין א"כ בשלשה יכול לומר ברכו ולר' יוחנן דאמר שנים אינן יכולים לזמן א"כ אף כשהם שלשה אונו יכול לומר ברכו רק נברך וא"כ איכא למימר דרב אסי סבר כר' יוחנן ולכך מביא קרא ונרוממה שמו יחדיו וכולל עצמו עמהן שאומר נברך ור' אבוה סבר כרב ויכול לומר ברכו לכך מביא קרא הבו גודל שהוא אומר להם ברכו ולקמן יבואר יותר:

חד אמר אם רצו לזמן מזמנין נלע"ד דלהאי מ"ד שאם רצו מזמנין משכחת לפעמים שיהי' אפילו חוב לזמן כגון אחד סופר ואחד בור שאם לא יזמנו יהי' הבור מוכרח לצאת בברכת הסופר וכמו ששנינו לקמן פ"ב כמה דברים אמורים וכו' אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך וכו' והיינו משום דזה חשיב דיעבד ואמנם אם היו מזמנין יוצא אפילו לכתחלה דזה לא מקרי יוצא בברכת חבירו וכמו"ש רש"י לקמן עמוד ב' בד"ה ואמר ר' זירא וכו' ואז הי' צריכין לזמן דכיון דאפשר לזמן אינו רשאי לצאת בברכת חבירו וכן מוכת לקמן דקאמר תסתיים דר"י אמר אם רצו לזמן אין מזמנין ולכאורה תמוה ודלמא ר"י קאמר אם רצו מזמנין ומה דקאמר אחד מהם יוצא בברכת חבירו היינו אם לא רצו לזמן אלא על כרחך שאם הרשות בידם א"כ בכאן שאחד בור וצריך לצאת בברכת חבירו אז הי' חיוב לזמון:

תנן שלשה וכו' שלשה אין שנים לא לכאורה יפלא דקארי לה מה קארי לה וכי לא ראה דבמשנתינו תנן חייבים ובשנים כ"ע מודו דעכ"פ ליכא חיובא ואמנם לפי דברינו לעיל ניחא דהכי קא קשיא לי' שלשה הוא דאיכא חיובא אבל בשנים ליכא חיובא בשום פעם ולמאן דאמר אם רצו מזמנין א"כ משכחת לפעמים אף בשנים חיובא כגון באחד סופר ואחד בור ומשני התם חובה פירוש דבכל ענין הוא חובה הכא רשות דבשנים ברוב זימני הוא רשות ואף דמשכחת לה לפעמים חובה תנא לא מיירי במה שהוא באקראי:

ת"ש וכו' ואין רשאין לחלק שלשה אין שנים לא נראה דדייק זה מכפל הלשון שהרי כיון שאמר שחייבין לזמן ממילא ידענו שאין רשאין לחלק ולמה הוצרך שוב לומר ואינן רשאין לחלק אלא ודאי דקמ"ל דהשנים אפילו מצד עצמן ג"כ איכן רשאין לחלק אפילו אם לא יפסיד השלישי כגון שהוא הולך לחבורה אחרת ויברך שם בזימון אינן רשאים מצד עצמן לחלק וזהו כוונת רש"י מדקתני אינן רשאין לחלק והיינו מכפל לשון וכמו שכתבתי. והתוס' בד"ה שלשה שאכלו כאחד היו סבורים שקושיית הגמרא כאן הוא מן המשנה דלקמן דף נ' ע"א ולכן השיגו על פירוש רש"י ולדעתי אינו כן וזה שמביא כאן הוא איזה ברייתא ולא המשנה דלקמן שבמשנה לא תנן שם חייבים לזמן רק שנינו שם שלשה שאכלו כאחת אינו רשאים לחלק ומכאן ראי' לפירושינו הנ"ל דמכפל הלשון דייק דהרי היא גופא קשיא למה שביק משנה דלקמן ומקשה מברייתא אלא ודאי דמהמשנה ליכא קושיא דמצי לדחויי דהטעם שאין רשאין לחלק הוא בשביל השלישי כקושיית התוס' ולכן הקשה מהברייתא מכפל הלשון ואין להקשות דאכתי הי' לו להקשות ממתניתין ומסיפא דמתניתין ששנינו וכן ארבעה וכו' וכמו שרצו התוס' באמת לפרש שהקושיא היא מהסיפא ונראה דאף מארבעה וחמשה ליכא קושיא דלקמן דף כ' ע"א קאמר אף ברכו ומכל מקום נברך עדיף דאמר רב אדא ב"א אמרי בי רב תנינא ששה נחלקין ואי אמרת ברכו עדיף אמאי נחלקין ואומר אני דלמ"ד שגם שנים אם רצו מזמנין ויכולים שנים לומר נברך א"כ בג' יכול לומר ברכו שהיחיד יכול לומר לשנים ברכו וכמוש"ל בתחלת הסוגיא ולפי"ז על כרחך לקמן הפירוש במשנ' דתנן בשלשה והוא אומר ברכו היינו שמחוייב לומר ברכו דברכו עדיף דליכא למימר דאומר ברכו היינו אף ברכו דא"כ ברישא דמתניתין שם דתנן בשלשה אומר נברך היינו דוקא נברך שאינו יכול לומר ברכו וזה אי אפשר דמדוע לא יהי' יכול לומר ברכו להשנים שהרי גם שנים מזמנין אם רצו אלא וודאי שהפרושו שיכול לומר נברך ואינו מחויב לומר ברכו שהרי גם מה שהשנים יכולין לזמן ג"כ ברצו דוקא אבל אם אינן רוצים אינם מחויבים לכך גם בשלשה אינו חייב לומר ברכו וממילא סיפא בשלשה והוא אומר ברכו היינו דוקא ברכו דברכו עדיף ולא כמסקנא דגמרא שם ולפי זה דלההוא מ"ד דשנים שרצו מזמנין ודאי דברכו עדיף לכך ארבעה וחמשה אינן נחלקים שהרי נתחייבו לומר ברכו ואם יהיו נחלקים אז באותן שנשארו רק שנים לא יהו יכולים לומר ברכו וששה נחלקין שכיון שיש בכל כת שלשה יכולים לומר ברכו ולכך לא הי' יכול להקשות מהמשנה והוצרך להקשות מברייתא מכח כפל הלשון וכמו שכתבתי ואין להקשות דא"כ גם מברייתא ליכא קושיא ואף דמוכח מיותר לשון דאפילו השנים מצד עצמן אינן רשאים לחלק מ"מ לא בשביל שלא יהי' יכולים לזמן דודאי יהיו יכולים אלא דאכתי אם יזמנו יצטרכו לומר נברך ועתה כשהם שלשה יכולים לומר ברכו והרי ברכו עדיף ואמנם זה אינו דאף דלפי שטה זו בשלשה יכול לומר ברכו אכתי רשות לומר גם נברך וא"כ איך נימא דבשביל זה אינן רשאין לחלק לפי שלא יוכלו לומר ברכו דהרי גם עתה אם רצו שלא לומר ברכו הברירה בידם ושפיר מקשה מברייתא. והנה לפי מה שבארנו כאן דלמ"ד שנים שרצו מזמנין אז ודאי הפירוש במשנה דלקמן ששנינו בשלשה והוא אומר ברכו היינו דוקא ברכו דברכו עדיף וסוגיא דלקמן דמסקינן דאף ברכו קאמר אבל נברך עדיף היינו למסקנא דכאן דנקטינן שנים שאכלו כאחד מצוה לחלק ודלא כרב שאמר אם רצו מזמנין ולפי זה לקמן דף נ' ע"א דקאמר רב אדא בר אהבה אמרי בי רב תנינא ששה נחלקין הני אמרי בי רב לאו היינו משמי' דרב ועיין בסנהדרין דף י"ז ע"ב בתוס' בד"ה אלא רב המנונא ואמנם בסמוך יתבאר בדברינו דשפיר יכול להיות הני אמרי בי רב היינו משמי' דרב:

ת"ש השמש שהי' משמש על השנים וכו' ואין לומר דלכך אוכל עמהם דהרי למ"ד אם רצו לזמן מזמנין הוכחתי לעיל דברכו עדיף וגם ביארתי דלההוא מ"ד יכול לומר בשלשה ברכו ולכך אוכל עמהם בלי רשות דניחא להו לומר ברכו ונראה כיון שעכ"פ גם בג' אין הכרח לומר ברכו ויכול לומר נברך בשביל דבר שאינו רק רשות אינו יכול לאכול בלי נטילת רשות לאכול דאולי אף שיאכל עמהם לא ירצו לומר רק נברך ותדע שבשביל דבר שהוא רק רשות אינו יכול לאכול עמהם דאל"כ קשה מאי משני דניחא להו דמקבע להו בחובה דאכתי קשה מדיוקא הי' משמש על השנים הוא דיכול לאכול עמהם אבל אם הי' משמש רק על אחד אינו יכול לאכול עמו ואמאי ולמה לא נימא גם באחד שיכול לאכול עמו כדי שיהיו שנים ויוכלו לזמן אלא ודאי כיון שרק אם רצו מזמנין בשביל זה לא אמרינן דיכול לאכול עמו בלי נטילת רשות על האכילה:

רש"י ד"ה שנטלה תרומתו קס"ד וכו' דברי רש"י תמוהין דהרי האמת כן הוא לקמן דף מ"ז ע"א דמוקי שנטלה הימנו רק תרומות מעשר ולא תרומה גדולה ולולא דמסתפינא להגי' הייתי אומר שהוא טעות הדפוס ורש"י מרשים על הסיפא ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו קס"ד תרומות מעשר שלו ורצונו דלקמן המקשה בדף מ"ז ע"ב שהקשה פשיטא היינו משום דקס"ד שלא בעלה הימנו אפילו תרומת מעשר לכן הקשה פשיטא עיין שם אלא דלפי זה היא גופא קשיא למה לא פירש רש"י ברישא ההיפוך והיה לי' לפרש שניטלה תרומתו קס"ד כל צד תרומה שבו ועוד הרי חזינן דבכולהו שאר מילי דבמשנתינו לא פירוש רש"י כלום מה הי' הקס"ד דמקשן דלקמן דפריך בכל א' פשיטא ולכן יותר נלע"ד דהך קס"ד הוא טעות סופר לגמרי וכך הוא הנוסחא ברש"י שנטלה תרומתו תרומת מעשר שלו וכו':

ד"ה והשמש וכו' ובכל הני איצטרך לאשמועינן אף ע"ב דדמו לאיסור וכו' ולכאורה יפלא מה צד איסור יש בשמש שאכל כזית ולולי שרש"י מפרש לקמן דף מ"ז ע"ב דקאמר מ"ד שמש לא קבע ופירש רש"י לא קבע לפי שהולך ובא הייתי מפרש לא קבע שאין לו קבע לאכול עמהן והוא אוכל בלי נטילת רשות והוה גזל ושפיר הוא דומיא דכל הני שהי' הוה אמינא שיש צד איסור באכילתן:

בא"ד ואכל עמהם כזית כדי להצטרף עמהם לזמון אפשר כוונת רש"י בזה דלא תימא דסתם תנא בזה כר"מ דסובר כזית סגי לכן כתב רש"י שכאן מיירי שתחלת אכילתו היתה על כוונה זו להצטרף לזמון ובזה אפשר גם ר"י מודה דסגי בכזית ולכן השמש שאין דרכו לאכול עמהם כלל ותחלתו אכילתו הוא רק כדי שיצטרף לזימון סגי בכזית אלא דלפי זה קשה לקמן דף מ"ז ע"ב דפריך והשמש שאכל כזית פשיטא ולפי מ"ש דשמש משונה דינו משאר כל אדם וגם ר"י מודה דסגי בכזית א"כ טובא קמ"ל. ולכן נלע"ד דאפשר סובר רש"י דעד כאן לא פליגי ר"י ור"מ וסובר ר"י דוקא כביצה אלא להוציא אחרים י"ח הוא דפליג ר"י וסובר דלא סגי בכזית וכן מוכח לשון רש"י בסמוך בד"ה עד כמה מזמנין וכו' ונ"מ להוציאם י"ח אם יתנו לו הכוס וכו' ומדברי רש"י הללו משמע דדוקא להוציא אחרים בברכתו הוא דבעי ר"י כביצה אבל להצטרף עמהן מודה לר"י דסגי בכזית ולכן פירש רש"י כאן להצטרף עמהן לזימון ורצינו לומר לאפוקי שיברך השמש ויוציאם בברכתו בזה איכא פלוגתא אי סבי בכזית או בעי כביצה:

ולכאורה גם מדברי המשנה עצמה דתני עד כמה מזמנין ולא תני כמה יאכל ויתחייב בברכת המזון מזה מוכח דעכ"פ לענין חיוב ברכת המזון לעצמו מודה ר"י דסגי בכזית אלא דלפי זה קשה לעיל דף ך' ע"ב דקאמר איך לא אשא להם פנים וכו' והם מדקדקים עד כזית ועד כביצה ופירש רש"י כזית לר"מ וכביצה לר"י ולפי מ"ש בחנם נקט כביצה דהרי גם לר"י הם מדקדקים על עצמן בכזית. ולכן נלע"ד דודאי ר"מ ור"י גם לענין חיוב בהמ"ז לעצמו פליגי ולר"י אינו חייב לברך ברכת המזון כי אם בכביצה ומה דפירש רש"י בפלוגתתן דנ"מ להוציאם י"ח היא גופא קשה לרש"י כיון דר"מ ור"י גם בעקר חיוב בהמ"ז פליגי א"כ למה קאמר בפלוגתתן עד כמה מזמנין ולא נקט עד כמה מתחייב בבהמ"ז לכך פירש רש"י דנ"מ להוציאם י"ח היא גופא קמ"ל דבכזית לר"מ וכביצה לר"י יכול להוציא אחרים י"ח אף שאכלו כדי שביעה אבל להצטרף עמהם אפילו לר"י סגי בכזית אף שאינו מחויב כלל לברך בהמ"ז אעפ"כ לא גרע מטבל עמהם בציר לקמן דף מ"ח ע"א:

תוס' ד"ה אם רצו וכו' וכן במי אמרינן לקמן דעל המאור וכו' לפי מ"ש התוס' לעיל דף מ"ב ע"א בד"ה הסבו וכו' בשם הירושלמי דשאני מוגמר שכלם כהנים כאחד א"כ גם מברכת המאור אין ראי' דגם במאור נהנין כלם כאחד וצריך לומר דמאור אינו דומה למוגמר דבמוגמר הברכה הוא על ההנאה שנהנה עכשיו מהריח אבל ברכת המאור אינה על הנאה שנהנה עכשיו שהרי אפילו אינו נהנה מברך וכדאמרינן לקמן דף נ"ג ע"ב אמר ר"י אמר רב לא יאותו יאותו ממש וכו':

בא"ד הואיל ויושבין לאכול יחד דעתן לצרף וכו' אבל בברכה שבסוף סעודה שמסתלקין זה מזה וכו' נלע"ד דעקר הטעם הוא מה שמסתלקין זה מזה דהרי במאור לא שייך שדעתן לצרף אבל עכ"פ אין דעתן להסתלק זה מזה:

בא"ד ויש מתרצים דיש חילוק בין ברכת המוציא דלא הוה כי אם דרבנן נלע"ד דיש נ"מ בין הני ב' תירוצים דלתירוץ הראשון אז בברכה אחרונה אפילו של פירות ושאר מינן שהוא רק מדרבנן אפ"ה אין אחד מוציא את כלם כיון שמתפרדין זה מזה ולתירץ השני כיון שהוא מדרבנן שפיר מוציא ועוד איכא כ"מ היכי דאכלו פת ולא כדי שביעה רק כל אחד אכל כזית או כביצה לתירוץ השני אפילו שנים אחד מוציא את חבירו שהרי אין כאן חיוב רק מדרבנן ולתירוץ הראשון אינו מוציא את חבירו:

ד"ה שלשה שאכלו וכו' וכה"ג מצינו בהרבה מקומות ותימא א"כ אמאי לא מקשה מן הסיפא וכו' עיין מהרש"א מ"ש בכוונת דבריהם ולענ"ד דמה שכתבו וכה"ג מצינו וכו' היינו שמביא בקושייתו רק הרישא וכוונתו גם על הסיפא מיהו כל זה היכי דגם מסיפא לחוד ליכא קושיא כי אם בצירוף יחד הרישא עם הסיפא אז כיון דעכ"פ צריך להביא הרישא מביא רק הרישא והוה כמו וכו' אבל היכי דמרישא ליכא קושיא ומהסיפא הקושיא היא בלי הרישא כלל בזה אין דרך להביא הרישא ולא הסיפא אדרבה ראוי להביא רק הסיפא ושפיר כתבו ותימא וכו':

בא"ד אבל מדקתני אין רשאין לחלק משמע מכולהו פקע זימון. וצריך לומר לדבריהם דמה דקתני סיפא וכן ארבעה וכן חמשה לאו שהם דומין ממש לרישא דהרי בסיפא ודאי לא פקע זימון מכולהו אפילו למ"ד שנים שרצו לזמן אין מזמנין אכתי מן הנך שנשארו שלשה לא פקע לכן צריך לומר דמה דתני וכן הוא רק אין רשאין לחלק בשביל אותן שישארו פחות משלשה ולא לגמרי להשוותם לרישא ועיין מהרש"א:

אכל טבל ומעשר ראשון וכו'. נשאל הרב כמהר"ר אברהם בן טוואה ז"ל בסוף תשובות הרשב"ץ בחוט המשולש בטור השלישי סימן כ"ט אם אחד אוכל בשר ואחד אוכל גבינה אם מצטרפין לזמון והשיב דרשב"ם כתב דאם אחד אינו נזהר מפת גוים וכו' ומשם הביא ראיה לנדונו ובסוף דבריו כתב וז"ל אחר שכתבתי זה מצאתי שדברי רשב"ם ז"ל הם גמרא ערוכה פ"ק דערכין וכו' ע"ש. וקשה דנעלם ממנו דהרא"ש בפסקיו בריש פרקין כתב דרשב"ם עצמו הביא ראיה זו מפ"ק דערכין ע"ש גם התוספות הזכירו סוגיא זו וכתבו כדין רשב"ם וגם רבינו יונה כתב דרשב"ם עצמו הביא ראיה זו ע"ש וגם נ"ד באחד אוכל בשר ואחד אוכל גבינה כתבו בספר האגודה ע"ש:

הלכתא מאי א"ל פוק חזי וכו' עמ"ש אני בעניי בשם הגדולים ח"ב דף צ"ב איברא ידי לא אסורות לברר האמת ויש לי להאריך ולברר שאין סתירה לדברי מהרשב"א על דף מ' אכן כונת לימודינו לעשות נ"ר ליוצרנו לפי קצורנו ובכן לכבוד שמו ית' עמד קנה במקומו וקמיה שמיא גליא ועמ"ש הג' הרמ"ע בתשו' שהבאתי במשג"ב סוף דף נ"ד:

מה"מ אמר רב אסי דאמר קרא גדלו לה' אתי וכו' הא דרב אסי לא מייתי קרא דמשה רבינו ע"ה כדמייתי ר' אבהו מקרא כי שם ה' אקרא, אפשר משום דקרא דגדלו איירי בברכה בהדיא דכתיב מקודם אברכה את ה' בכל עת. ותו דמפורש יותר גדלו לה' אתי על דרך נברך שאכלנו. משא"כ בקרא כי שם [ה'] אקרא. ור' אבהו בחר להביא כי שם ה' אקרא לאשמועינן דליכא מידי דלא רמיזא באורייתא כמ"ש בתעניות .

מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו וכו' שאין ת"ל וכו'. מרן בכ"מ פי"ב מתפלה כתב דמהכתוב אין ראיה אלא שהקורא לא יגביה קולו יותר מהמתרגם אלא דמשמע ליה לגמרא דקורא ומתרגם שוים הם וכי היכי דאשכחן דקורא לא יגביה קולו מן המתרגם הה"נ דמתרגם לא יגביה קולו מן הקורא עכ"ל וק"ק דהו"ל לר"ש בן פזי לומר דין המפורש בכתוב ולומר מנין שאין הקורא רשאי להגביה קולו יותר מהמתרגם שנאמר משה ידבר וכו' ומיניה נשמע שאין המתרגם רשאי וכו' וי"ל דלכתחילה נקט שאין המתרגם וכו' לאשמועינן דכי היכי דמהכתוב נשמע דקורא לא יגביה ה"ה מתרגם ודא ודא חדא היא ומשו"ה נקט חלוקה שאינה בכתוב ללמד בקוצר דזה וזה שוים:
ורש"י פירש בפירוש החומש והאלהים יעננו על דבר הקול שהקב"ה מסייעו להיות קולו מתגבר ונשמע ובזה אפשר לפרש מאמרינו כי הנה בכתוב הזה לא נזכר אמירת הקב"ה רק התחיל הכתוב משה ידבר דהיינו ידבר אל העם מה שדיבר הקב"ה ולא נזכר אמירת הגבוה וז"ש שאין ת"ל בקול דתיסגי והאלהים יעננו. וכי תימא דאצטריך לומר דה' מסייע למשה שיתחזק קולו. ומה ת"ל בקול הול"ל והאלהים יעננו קול. אלא בקולו של משה כלומר היה נותן לו כח כמו שראוי להיות קולו של משה שוה לקול ה' שהוא הקורא כביכול לפי שאין המתרגם רשאי להגביה או להנמיך קולו מן הקורא ולכן ה' שהוא הקורא היה נותן בקולו של משה כפי הראוי שיהיה שוה לקולו ובזה ניחא הכל ודקדוק לשון המאמר:
ואפשר לרמוז שרז"ל במתק לשונם כיונו לרמוז מעלת משה רבינו בנבואה שהיתה מבחינת קול שהוא הבחינה היותר גדולה היתה מתלבשת בקול משה עצמו כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל בריש שער רוח הקדש וז"ש שאין ת"ל בקול דתיסגי לכתוב שיאמר והאלהים יעננו ותיבת בקול יתר וכי תימא שבא לרמוז שבחינת נבואת משה רבינו ע"ה היתה מבחינת קול הול"ל משה ידבר וקול אלהים יעננו ומה ת"ל בקול. אלא בקולו של משה הכונה דלא לבד השמיענו הכתוב שנבואתו מבחינת קול אלא שרומז עוד שהיה מתלבש ממש בקולו עצמו של משה כמ"ש רבינו האר"י ז"ל וזה רמזו בלשונם חוץ מפשטן של דברים שהוא ללמוד שאין המתרגם וכו' כי כן דרך רז"ל להסתיר בדבריהם רזי עולם במתק ויופי לשונם הקדוש. ומ"ש מהרש"א שכביכול הקב"ה היה מתרגם בע' לשון וכו' אינו מחוור דאף שדיבורו נחלק לע' לשון לא נכון לומר שהוא מתרגם כביכול שאפי' ישראל לא היו מבינים ואמרו ואל ידבר עמנו אלהים וכו' גם מ"ש הרב עיון יעקב דז"ש שהדבור נחלק לע' לשון היה דיבורו של משה רבינו ע"ש וז"ש באר היטב בע' לשון וכו' ע"ש לא נהירא דלשון הש"ס דיבורו של הקב"ה מתחלק לע' לשון ודוק היטב:

(מה א) אין המתרגם רשאי להגביה וכו' ואם א"א למתרגם וכו'.—אין הלשון מכוון, והעיקר כמו שהעתיק בסדר רע"ג סדר שחרית לשבת: אין המתרגם וכו' מן הקורא ואין הקורא רשאי להגביה קולו יותר מן המתרגם ואם א"א למתרגם וכו'. וכנוסח זה נראה שהיה לפני טור א"ח סי' קמה.

מאי עמא דבר. היאך נוהגים וכבר נהגו לברך בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא: שלשה שאכלו וכו' לזמן. להזדמן יחד לצרוף ברכה בלשון רבים כגון נברך: שנטלה תרומתו. קס''ד תרומת מעשר שלו שעל הלוי להפריש: מעשר שני שנפדה. להתירו באכילה חוץ לירושלים ואת פדיונו יעלה לירושלים ויאכל: והשמש. ששמשם בסעודה ואכל עמהם כזית כדי להצטרף עמהם לזמון ובכל הני אצטריך לאשמעינן אע''ג דדמו לאיסור אין כאן ברכה בעבירה כדמפרש ואזיל בגמרא: עד כמה מזמנין. כמה יאכל עמהם ויתחייב עמהם בזימון ונפקא מינה להוציאם ידי חובתן אם יתנו לו הכוס לברך: גמ' מה''מ. דשלשה ראוים לברכת צירוף: גדלו לה' אתי. הרי שלשה וכן אקרא הבו גודל היחיד אומר לשנים: אינן רשאין ליחלק. ולברך כל אחד לעצמו דמפקעי לה לתורת זמון: שלשה אין שנים לא. ה''פ דמדקתני אין רשאין ליחלק שמע מינה דשלשה מזמנין שנים אין מזמנין ואפילו רצו דאי אמרת שנים נמי אם רצו מזמנין אמאי אין האחד רשאי ליחלק ליזיל הוא ולא מפקעת ברכת זמון בהכי ויזמנו השנים: שאני התם דהוקבעו בחובה מעיקרא. ואי אזיל הוא מפקעת להו חובה וקמו להו ברשות וגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה: אוכל עמהם. אין כאן גאוה דניחא להו דמייתי להו לידי זמון ואי שנים מזמנין אמאי ניחא להו בלאו דידיה נמי אי בעו מזמני:

דחנקתיה אומצא. ודוקא מים שאין לו הנאה כי אם לשתות מים לצמאו והנאה דחנקתיה אומצא אין זה נחשב הנאה אבל שאר משקים שלעולם הגוף נהנה מהן בכל ענין מברך ואפילו חנקתיה אומצא כדאמרינן לעיל (דף לו.) ואע''ג דלרפואה אתי בעי ברוכי ורב עמרם פירש דדוקא לפניו לא בעי ברוכי אבל לאחריו חייב ורבינו משה פירש דלא היא דהואיל ואינו נהנה אפילו לאחריו לא בעי ברכה: רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות וכו'. פירוש לפניו ופוק חזי מאי עמא דבר והנה נהגו העולם לברך לאחריו אבל לא מצינו לפרש דפליגי בלאחריו דתנא קמא סבר דמברך לפניו ולא לאחריו ורבי טרפון סבר אף לאחריו יברך בורא נפשות רבות דאם כן כי פריך לעיל מרב פפא דמברך (ליקשי) [לסייעיה] ממלתיה דרבי טרפון שהוא תנא: שלשה שאכלו כאחת. בירושלמי פריך הכא את אמרת אין רשאין ליחלק והכא את אמרת חייבים לזמן ועתה לכאורה אין זה קשה וכן לקמן (דף נ.) פריך תנינא חדא זימנא שאין רשאין ליחלק היינו משום דחייבים לזמן ול''נ דהכי פריך הכא את אמרת דאין רשאין ליחלק דמשמע אם גמרו אכילתן יחד אינן רשאין ליחלק אבל האחד רשאי לגמור סעודתו ולברך קודם חברו וחייבין לזמן משמע דחובת זימון עליהם ואינן רשאין לגמור סעודתן זה בלא זה ומשני שמואל כאן בתחלה כאן בסוף איזהו בתחלה ואיזהו בסוף פליגי בה תרי אמוראי חד אמר נתנו דעתם לאכול זהו בתחלה אכלו כזית זהו בסוף וחד אמר אכלו כזית זהו בתחלה נתנו דעתם לאכול זהו בסוף ורב אלפס תופס דרך ראשון עיקר וה''פ נתנו דעתם לאכול כלומר שהתחילו מתחלה לאכול ביחד זהו בתחלה אז ודאי חובת זימון עליהם אכלו כזית זהו בסוף כלומר אם האחד התחיל קודם חברו בכזית אז ודאי אם גמרו סעודתם יחד חייבים לזמן אבל רשאין לגמור זה בלא זה ולברך: אכל טבל אין מזמנין עליו. תימה דאמר בערכין דף ד.) הכל מצטרפין לזמון כהנים לוים וישראלים ופריך פשיטא ומשני לא צריכא אף על גב דכהן אוכל תרומה וישראל חולין אלמא אף על גב דתרומה אסורה לישראל אחרי שהכהן יכול לצרף עם ישראל לאכול בחולין מצטרפין לזמון והכא נמי נהי דחד מנייהו אכל טבל דאין ראוי לאחרים אמאי אינן מזמנין ויש לומר דאכילת טבל לאו שמה אכילה דלא חזיא אף לכהן אבל תרומה לכל הפחות ראויה לכהן האוכלה והוא הדין אם אכלו שלשתן טבל דאין חייבים לזמן כדאמרינן (בב''ק פ''ט דצ''ד) הרי שגזל סאה חטין וטחנה ואפאה ואכלה ומברך עליהן אינו מברך אלא מנאץ מכאן היה אומר רבינו יהודה דשלשה שאכלו והאחד היה מודר הנאה מן השנים והוא אוכל משלו יכול להצטרף עמהם לזימון דנהי דאינו ראוי לאכול עמהם הם ראוים לאכול עמו וכן לענין הנזהר מפת של נכרי אבל אם שלשתן מודרין הנאה זה מזה אין מצטרפין אע''פ שיכולים לשאול על נדרם דהשתא מיהא לא אתשילו: בקולו של משה. וא''ת היכי מייתי ראיה ממשה והא צריך לאתויי דמשה היה מתרגם ולא היה מרים קולו יותר מהקב''ה שהיה קורא והוא מביא שהקב''ה היה קורא ומשה היה מתרגם ופירש רב אלפס בקולו של משה מסתמא משה בכל כחו היה עונה כדי להשמיע קולו לכל העם אבל הקב''ה לא היה צריך להרים קולו שהרי לא היה מדבר אלא למשה לבד ואפילו הכי היה מגביה קולו כדי שלא יהא קולו של משה המתרגם רם יותר מקולו של הקב''ה שהיה קורא: אם רצו לזמן אין מזמנין. פירש''י וכן לענין המוציא ושאר ברכות אין האחד מברך להוציא חברו לגבי הא דאמר אביי נקטינן שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק ולברך כל אחד לעצמו בין ברכת המוציא בין ברכת המזון לשון רש''י לקמן ולא נהירא דלעיל פרק כיצד מברכין (דף לט.) בעובדא דבר קפרא נתן בר קפרא רשות לאחד לברך ושנים הוו התם ועוד אי הוו שלשה התם לא היו שם אלא פירות וכן נמי אמרינן לקמן (דף נג.) דעל המאור אחד מברך לכולן ע''כ נ''ל דבברכה ראשונה מוציאין זה את זה שנים לכ''ע והטעם הואיל ויושבין לאכול יחד דעתן לצרף ואחד מברך להוציא חברו אבל בברכה של סוף סעודה שמסתלקין זה מזה צריך לברך כל אחד לעצמו ויש מתרצים דיש חלוק בין ברכת המוציא דלא הויא כי אם דרבנן ע''כ מוציאין זה את זה אבל בבהמ''ז שהיא מדאורייתא לשם החמירו: שלשה שאכלו כאחד אין רשאין ליחלק. מפרש''י אמאי אין רשאין ליחלק האחד מפני השנים כיון דב' נמי מזמנין ליזיל הוא והא לא מיפק' ברכת זמון תימה דילמא טעמא דאין רשאין ליחלק משום דיפטרו לשלישי מברכת הזמון וגם הוא אין לו להפקיע ממנו ברכת הזמון וי''ל דעיקר פרכתו סמיך אסיפא דקתני ד' אין רשאין ליחלק אע''ג דאיכא שנים מכאן וב' מכאן והוי כמו וכו' וכה''ג תמצא בהרבה מקומות ותימה א''כ אמאי לא מקשי מן הסיפא בהדיא ע''כ פירש רבינו יהודה דודאי פריך מרישא וה''ק דליכא למימר דמשום היחיד קאמר דא''כ ה''ל למימר אין היחיד רשאי ליחלק א''נ אין אחד מהם רשאי ליחלק אבל מדקתני אין רשאין ליחלק משמע מכלהו פקע זמון אם נסתלק אחד מהם:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד