"פְּלַנְיָא בַּר פְּלַנְתָּא צַחִינָא מַיָּא"! וכו'. פירוש כיון שקורא לחבירו בשמו תרגיש רוח רעה שיש אחר שם עמו ולא תתגרה להזיקו באותם מים. והא דצריך להזכיר שם אמו כי רוח שומעת שתי שמות של זכר ונקבה תחשוב שיש עמו שנים איש ואשה והרי נעשו בין הכל שלושה ובורחת מן אותם המים כי בשלושה בורחים דאמרו רבותינו ז"ל שלושה לא נראין ולא מזיקין.
אַל תֵּשֵׁב בְּגָבְהָהּ שֶׁל עִיר וְתִשְׁנֶה. עיין פירוש רש"י ז"ל [מקום שבני העיר עוברים ושבין שמא כשהן עוברין ושבין יבטלוך ויפסיקוך ממשנתך]. וקשה לי לפירושו אם כן למה תלה הדבר בְּגָבְהָהּ שֶׁל עִיר לימא ליה 'אַל תֵּשֵׁב בְּמָקוֹם עוֹבְרִים וְשָׁבִים וְתִשְׁנֶה' דימצא עוברים ושבים גם בבקעה של עיר?
ונראה לי בס"ד הכוונה דעל הרוב בעיר הבנויה בהר אין שטח שלה שבו בנין הבתים הוא שוה, אלא יש ג' הדרגות בקרקעיתה דהיינו בתים בנויים בשפולי קרקע העיר ואילו אין נח בדירתם כי יקבלו רוח מעופש מן העמק ששם יתקבץ ויאסף הזבל והסרחון ולחלוחית העמק והדרים בבתים ההם לא צילא דעתייהו, ויש בתים בנויים בְּגָבְהָהּ שֶׁל עִיר דהיינו בשטח העליון של קרקע העיר ואילו ניצולים מן העיפוש וכיוצא אך לפעמים יזדמן רוח סערה קשה שמגיע להם יותר מן התחתונים ומבלבל דעתם, אבל אותם בתים הבנויים בשטח האמצעי דירתם טובה מכל צד כי הם רחוקים מן העיפוש של העמק וגם אין שולט בהם רוח קשה.
ולכן כיון ד'שמעתתא בעיא צילותא' (עירובין סה.) לכך על דירה שהיא בשיפולי העיר לא הוצרך לצוות לו כי זה רואה כל אדם ברעתה מצד ריח העיפוש והסירחון המגיע שם תמיד מן הלחלוחית ומן האשפתות הזורקים חוץ לעיר בשיפול שלה, אך הוצרך לצוות על דירה שהיא בְּגָבְהָהּ שֶׁל עִיר דהיינו בשטח העליון שלא ישב שם וישנה דאף על פי ששם האויר הוא טוב ונקי עם כל זה מחמת גובהו שולט בו לפעמים רוח קשה וחזק אשר יבלבל דעת האדם לכן ציוהו אל ישב שם וישנה אלא ישב בשטח האמצעי שהוא טוב תמיד בכל עת.
וְאַל תָּדוּר בְּעִיר שֶׁרָאשֶׁיהָ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. עיין פירוש רש"י ז"ל [דטרוד בגרסיה ולא במילי דציבורא]. ועוד נראה לי בס"ד כיון שדרכם למנות את תלמידי חכמים לראשים אם כן יש חשש פן גם לו יסכימו עליו למנותו מן הראשים ואז יתבטל מלימודו.
או יובן בס"ד דהטעם מפני שהראשים צריכים ליסר את המון העם ולהוכיחם במילי דשמייא ולכך המון העם שונאים אותם ומדברים אחריהם דברים של בזיון וכמו שאמרו בגמרא (כתובות קה:) 'האי צורבא מרבנן דרחמי ליה בני מתא משום דלא מוכח להו במילי דשמייא' ואם הראשים האלה הם תלמידי חכמים אז יהיו כל התלמידי חכמים שנואים אצל המון העם ואפילו אותם שאין להם עסק עמהם, כי כן היא המדה והמנהג בעונותינו הרבים אם אדם עם הארץ יש לו איזה דבר עם אחד תלמיד חכם הוא יבזה וידבר סרה על כל החכמים, ולכן אל תדור בעיר זו פן תהיה שנוא ללצים אלו על חנם.
או יובן בס"ד אם הראשים תלמידי חכמים מוכרח להרבות בתכשיטין לנשים שלהם מאחר שהם פרנסים של העיר צריך שיתכבדו נשיהם ואם כן אתה תרצה אשתך גם כן לעשות לה תכשיטין רבים כמותם באומרה כמו שאלו הם חכמים ועושין תכשיטין לנשיהם גם אתה תעשה לי תכשיטין כמותם אף על פי שאתה חכם.
וְאַל תִּמְנַע מִנְעָלִים מֵרַגְלֶיךָ. פירוש לאו מבעיא הילוך ד' אמות שלא ילך יחף אלא אפילו שיעור אמה אחת מזוית לזוית לא ילך יחף.
אי נמי הזהירו על יום הכיפורים ויום ט' באב שהולכים יחפים עם כל זה לא ילך יחף לגמרי אלא ילבש מנעלים של בגד וכאשר הזהיר בזה הגאון ב"ח ושאר פוסקים:
עֲשֵׂה שַׁבַּתְּךָ חֹל וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. הא דאמר 'שַׁבַּתְּךָ' ולא אמר 'שַׁבָּת'? נראה לי כי ידוע דעונג שבת של אכילה ושתיה יתייחס לגוף האדם אך שמירת שבת במצות שבו תתייחס להשם יתברך, ואם היה אומר 'עֲשֵׂה שַׁבָּת חֹל' היה איש שוגה ופתי מבין שיחלל השבת במלאכה בשכירות כדי שיקח בשכירותו אכילה ולא יצטרך לבריות וזה אינו! לכך אמר 'שַׁבַּתְּךָ' רוצה לומר עונג אכילה ושתיה שזה יתייחס לך 'עשהו חול' רוצה לומר שתאכל בצמצום כמו בחול 'וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת' ליקח בתורת צדקה כדי לאכול בהרווחה, אבל שבת המתייחס להשם יתברך שהוא שמירת מצותיו צריך לשומרו ולא תחללו אפילו אם אין לך מה לאכול.
וֶהֱוֵי מִשְׁתַּדֵּל עִם מִי שֶׁהַשָּׁעָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ. נראה לי בס"ד 'מְשַׂחֶקֶת' רוצה לומר 'משמחת' כי שחוק הוא לשון חדוה כמו (בראשית כא, ו) 'צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי' ותרגומו 'חֶדְוָא עֲבַד לִי יְיָ כָּל דִּשְׁמַע יֶחֱדֵּי לִי' ויש אדם שיש לו הצלחה שאינו מפסיד אלא רק מרויח אך הרווחתו היא נהוגה וטבעית שקונה סחורה בעשרת אלפים דינרים שיש לו קרן מדודים ומרויח בה אלף דינרים שהוא עשרה למאה דהריוח הזה הוא נהוג וטבעי וזה האדם לא ישמח על אשר לא הפסיד וגם לא ישמח כל כך בריוח כזה שהוא עשרה למאה הנהוג אף על פי שהריוח הוא אלף דינרים, אבל אם קנה סחורה במאה דינר והרויח בה אלף דינר הוא שמח שמחה גדולה, ואדם כזה דהרווחים שלו אינם כפי הנהוג אלא על חד עשר הנה זה נקרא שָּׁעָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ פירוש 'משמחתו'.
או יובן מְשַׂחֶקֶת מלשון טפח שוחק שיראה ימיו כפלים באיכותם מחמת רוב טובה ומנוחה שרואה מכל צד.
אִם אִי אַתָּה מְלַמְּדֵנִי, אֲנִי אוֹמֵר לְיוֹחַאי אַבָּא, וּמוֹסֶרְךָ לַמַּלְכוּת. פשט המאמר קשה להולמו איך יוציא רשב"י דברים כאלה מפיו לרבו? ואפילו אם נאמר שהוא לשון גוזמא! ועוד והלא כבר נמסר למלכות שהוא חבוש בבית האסורים כדי להורגו, ומה יוסיף לו במסירה מחדש?
ונראה לי בס"ד דאין כוונת רשב"י על מלכות הרשעה ח"ו אלא כוונתו על מדת המלכות שבקדושה אשר בעשר ספירות למעלה שבידה מסור פועל הדין והעונש כנודע. וידוע כי יוחאי אביו של רשב"י היה אדם גדול בתורה והתנאים הגדולים קורין אותו חברינו, וכוונתו לומר שאומר ליוחאי אבא שיעניש אותך על ידי כוונות הידועות לו בעבור 'שֶׁאֵין אַתָּה מְלַמְּדֵנִי תּוֹרָה' ומאחר דפעולת העונש היא נמשכת מן ספירת המלכות לכך אמר לו 'מוֹסֶרְךָ לַמַּלְכוּת'. וכן היו מענישים הצדיקים בנפילת אפיים שהיא בסוד המלכות, וכאשר עשה רבי אליעזר לרבן גמליאל שהענישו בנפילת אפיים שהיה עושה ביום, וכנזכר בגמרא דמציעא (בבא מציעא נט: 'אשכחתיה דנפל על אנפיה').
אִם בִּקַּשְׁתָּ לֵיחָנֵק, הִתָּלֵה בְּאִילָן גָּדוֹל. נראה לי בס"ד הכוונה אִם בִּקַּשְׁתָּ למסור עצמך על קידוש השם כמו הרוגי מלכות, או שתרצה לשלוח נפשך לקליפות להוציא משם ניצוצי קדושה בסוד נפילת אפיים כנזכר בספר הכוונות לרבינו האר"י ז"ל אז הִתָּלֵה בְּאִילָן גָּדוֹל, 'אִילָן' [91] הוא סוד יחוד 'הוי"ה אדנ"י' [65+26=91] שהם מספר 'אִילָן' ורומזים לתו"מ [תפארת ומלכות] שהם קבה"ו [קודשא בריך הוא ושכינתיה] וזהו בְּאִילָן גָּדוֹל כלומר זו"ן [זעיר ונוקבא] דאצילות בסוד הגדלות ליחד קבה"ו.
והנה רש"י ז"ל פירש אִם בִּקַּשְׁתָּ לומר דבר שיהא נשמע לבריות ויקבלו ממך. וקשה איך יכנה לאמירה בדברי תורה בלשון חניקה? וראיתי להרב עיון יעקב ז"ל שנרגש בזה, ומה שרצה לתקן עדיין אינו מיושב בזה הלשון כי ליחנק משמע דקאי עליו ואינו פועל יוצא לאחרים דאם כן הוה ליה למימר לחנוק.
ובערוך פירש אם רצית לשאול בדבר איסור בלימוד שאתה צריך לדון דין חמור כדין נפשות, שאל לחכם גדול ועשה כהוראתו עד כאן לשונו. וגם על זה קשה, והלא דיני נפשות ביטלו באותו זמן של הצוואה הזאת.
ונראה לי בס"ד ליישב דרך הערוך ז"ל כך אם בא לידך דין אשת איש הן בענין גיטין הן בענין קדושין הן בענין עגונה ותרצה להתיר אותה לא תפסוק ההיתר שלה מדעתך בלבד אלא תתלה בחכם גדול שיהיה גם הוא מסכים בהיתר זה והואיל ואיסור אשת איש בחנק והמורה היתר אי אפשר בטעות גורם שיכשלו אחרים באיסור חנק לכן קרא להוראה זה שמורין היתר באי אפשר בלשון חנק, כן נראה לי ליישב דרכו של הרב הערוך ז"ל.
ובדרך אחר נראה לי בס"ד לפי פשט המאמר דרבי עקיבא היה נמנע מללמדו. מפני שהיה ירא עליו פן יסתכן ביד העכו"ם מאחר שהוא נתפס להריגה בעבור תלמוד תורה ולכך עשה לו משל דהפרה מונעת חלבה מבנה אם חוששת שיחנק בו, ורשב"י השיב לו מי הוא זה בסכנת החנק? הוא העגל, והוא לא איכפת לו ורוצה לינק אפילו אם יחנק! ולכן כיון שראה שהוא מוסר עצמו בסכנת החנק על דברי תורה, לכך לימדו עיצה טובה כשיבא ללמוד תורה במקום גזירה אשר כינה במשל לסכנת חנק יתלה באדם גדול, כלומר ישתדל ללמוד תורה בזמן הסכנה מאדם גדול בתורה ומעשים כדי שזכותו יגן עליו שלא יהיה בסכנה בזה לימוד התורה שלומד ממנו, וכמו שנאמר (תהלים קיט, קסה) שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל מגזרות העכו"ם מחמת לימוד התורה.
וּכְשֶׁאַתָּה מְלַמֵּד אֶת בִּנְךָ תּוֹרָה, לַמְּדֵהוּ בְּסֵפֶר מֻגָּהּ, מַאי הִיא?. קשה מה שאלה זו הלא הטעם מובן מאליו כדי שלא ילמוד בטעות?
ונראה לי בס"ד דקשה ליה למה צווהו על בנו ולא צווהו על עצמו? ולכן שואל 'מַאי הִיא' מה לימוד יש שהקפיד בו על בנו ולא הקפיד על עצמו? ומשני בלימוד חדש, ולכך צווהו על בנו שעדיין לא למד והלימוד יהיה אצלו חדש אבל על עצמו לא צווהו שהוא כבר למד כל המקרא ומה דהוה הוה ומה יועיל לו עתה ספר מוגה?
ודע כי הם לא היו לומדים מתוך הספר אלא המקרא תורה שבכתב ולא תורה שבעל פה.
וְאַל תְּבַשֵּׁל בִּקְדֵרָה שֶׁבִּשֵּׁל בָּהּ חֲבֵרְךָ. קשה למה דיבר לו בזה ברמז יאמר לו בפירוש 'לֹא תִּשָּׂא גְּרוּשָׁה'?
ונראה לי בס"ד דבר עמו בלשון זה להודיעו טעמו של דבר משום ד'אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי' (סנהדרין כב:), ולכן כינה את האשה בשם 'קְדֵרָה' כי בעלה הראשון עשאה קדרה שהיא כלי ולכן אליו דוקא כורתת ברית באמת ובאמונה, ולא לבעל שני! ומזה יבין דין אחר דגרושה מן האירוסין לית לן בה.
ומה שאמר רב פפא בִּגְרוּשָׁה בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ יש להקשות מה הפרש יש בזה בין אם בעלה הראשון חי או מת, והלא כיון דנשאת נאסרה על בעלה הראשון ולגבי דידה חשוב כמת שאין לה עוד תקוה לחזור אליו כדי שיהיה לבה נמשך אליו?
ונראה לי בס"ד דאין החשש שמא יהיה לבה נוטה שתחזור אליו אלא הכוונה כי היא תזכור געגועין שהיה בינו לבינה בעת תשמיש, כי כאשר משמש עמה בעלה הב' זוכרת מה שהיה לה בתשמיש עם בעלה הראשון, ונמצא נעשה מחשבת פיגול וזרה נעשה בתשמיש של זה הב', וכל עוד שבעלה חי אפשר שתזכור, אבל אם מת כיון דגזרה היא מן השמים שהמת ישתכח מן הלב (פסחים נד:) אם כן לא תזכור אותו וממילא לא תזכור געגועין שלו ומחשבתה רק בבעלה השני.
והנה הרב עיון יעקב ז"ל הקשה אמאי לא קא מזהיר להפך שֶׁאִשָּׁה לֹא תִּשָּׂא אִישׁ שֶׁגִּירֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ? ותירץ האיש מגרש לרצונו ואינו זוכרה עיין שם. ודבריו תמוהין דהא מייתי עלה אָמַר מַר: אַרְבַּע דֵּעוֹת בַּמִּטָּה. אך באמת אין התחלה לקושיא זו כי הוא עתה מצווהו דברים השייכים לעצמו שהוא איש ואינו מצווה לאשה.
אִי בָּעִית אֵימָא: אֲפִלּוּ בְּאַלְמָנָה, לְפִי שֶׁאֵין כָּל הָאֶצְבָּעוֹת שָׁווֹת. לפי פירוש רש"י ז"ל [אבר תשמיש שלא יהא תשמיש זה טוב לה כראשון ותזלזל בו] קשה למה נקיט זה הטעם באלמנה והלא ישנו גם בגרושה שמת בעלה? ועוד דאיכא להפך שהשני טוב לה ותרבה בו אהבה?
לכן נראה לי בס"ד הכוונה על פי מה שכתב הגאון חיד"א ז"ל בחיים שאל (חלק ב' סימן יט) מעשה נורא שאירע בזמן רבינו הרש"ש ז"ל שכתב וז"ל, בא לפנינו רב אחד חסיד שנשא אלמנה משלש אנשים שהיתה אלמנה מרב אחד חסיד ובתחלה נשאת עם בחור אחד ומת במגפה ואחר כך נשאת לזקן אחד ומת, ואחר כמה שנים נשאת לרב אחד ואחריו נשאה הרב אשר בא לפנינו. ההוא אמר שחלם שבאו לו שלשה בעלי אשתו והזקן לא היה אומר כלום, והרב היה מוחל לו, אך הבחור התריס כנגדו ואמר שרוצה לדון עמו בדיני שמים. ונתפעל מאד מחלום זה ושאל מאתנו שנחרים לבחור הנזכר שלא יתבענו לדין! ואמרנו לו 'מי הוא אשר יחרים לשואל דין בשמים?!' ופייסנוהו כי יראנו ליטפל בזה, ולא היו ימים מועטים ונפטר הרב החסיד הנזכר, ונצטערנו מאד על ענין זה, ואמרנו כמה גדולים דברי חכמים וכו' עד כאן דבריו עיין שם. ועיין אמת ליעקב ניניו ז"ל (דף קיב) מה שכתב בדבר זה יעיין שם.
נמצא בנשואי אלמנה יש חשש סכנה מצד בעלה הראשון אך אין כל הכוחות שוים בזה, יש קפיד כמו הבחור הנזכר עד שרוצה לבלעו מן העולם, ויש שותק אך אינו מוחל וכמו אותו זקן ויש שמוחל בפירוש כמו אותו הרב שמחל לו. ולזה אמר לֹא כָּל הָאֶצְבָּעוֹת שָׁווֹת 'אצבעות' רוצה לומר כוחות, מלשון (שמות ח, טו) 'אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא' רוצה לומר לאו כל כוחות של רוחות בני אדם שוים בדבר זה וכאמור. ומאחר שיש קשה ומתגרה נמצא יש סכנה בדבר ולכך ראוי שיתרחק ממנה.
ובזה ניחא דלא נאמר דבר זה בגרושה אף על פי שמת בעלה דכל דגירשה בגט נסתלק ההוא רוחא דשדי בגוה על ידי הגט, ואם כן אין לבעלה הראשון עוד קשר עמה כלל. וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער המצות בענין גירושין וחליצה, ורק באלמנה שנשאר בה ההוא רוחא דשדי בה בעלה בביאה ראשונה לכך יש טעם זה בה.
