דף מד - ב
אמר רב יצחק בר אבדימי משום רבינו: על הביעא [ביצה], ועל מיני קופרא [בשר], בתחלה מברך עליהם שהכל, ולבסוף מברך עליהם בורא נפשות רבות.
אבל על ירקא [ירקות] לא מברך ברכה אחרונה.
ורבי יצחק אמר: אפילו על ירקא מברך ברכה אחרונה, אבל על שתיית מיא לא מברך ברכה אחרונה,
ורב פפא אמר: אפילו על שתיית מיא מברך ברכה אחרונה [1].
מר זוטרא עביד כרב יצחק בר אבדימי ולא בירך ברכה אחרונה אלא על בשר וביצה. ורב שימי בר אשי עביד כרבי יצחק, ובירך ברכה אחרונה גם על ירק, אבל על שתיית מים לא בירך.
וסימנך, סימן יהא לך מי מהאמוראים נהג כמי: חד - מר זוטרא שהוזכר כאן יחיד בלא שם אביו, נהג בדין זה כרב יצחק בר אבדימי שהוזכר כאן כתרי, בשמו ובשם אביו.
ותרי - רב שימי בר אשי שהוזכר כאן בשמו ובשם אביו, נהג בדין זה כחד - כרבי יצחק שהוזכר כאן יחיד.
אמר רב אשי: אנא, זמנא דכי מדכרנא עבידנא ככולהו [בפעמים שאני זוכר [2], אני נוהג כדעת כולם] ומברך על הכל ברכה אחרונה.
תנן במסכת נדה: כל שטעון ברכה לאחריו - טעון ברכה גם לפניו, ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו.
מקשה הגמרא: בשלמא לרב יצחק בר אבדימי באה הסיפא של המשנה לאפוקי ירקא [ומיא] שמברכים עליהם ברכה לפניה ואין מברכים עליהם ברכה לאחריה. וכמו כן לרבי יצחק יש לפרש שהסיפא של המשנה באה לאפוקי מיא שמברכים עליהם ברכה לפניה ואין מברכים עליהם ברכה שלאחריה. אלא לרב פפא הסובר שיש לברך על הכל ברכה לאחריה - לאפוקי מאי, איזה דבר באה הסיפא של המשנה להוציא?
מתרצת הגמרא: המשנה באה לאפוקי מצוות, שאין מברכים עליהם אלא לפניהם ולא לאחריהם [3].
מקשה הגמרא: ולבני מערבא, דבתר [4] דמסלקי תפילייהו מברכי [שלאחר שחלצו את תפיליהן היו מברכים: "אשר קדשנו במצוותיו וצונו לשמור חוקיו", [5] עדיין קשה: לאפוקי מאי, איזה דבר המשנה באה להוציא [6]?
מתרצת הגמרא: המשנה באה לאפוקי ריחני, שעל הריח מברכים לפניו ואין מברכים לאחריו [7].
אמר רבי ינאי אמר רב: כל מאכל שהוא בשיעור כביצה - אכילת הביצה עצמה טובה היא לגוף ממנו.
כי אתא רבין אמר: טבא ביעתא מגולגלתא [טובה ביצה מגולגלת שהיא צלויה מעט ורכה ועל ידי זה ניתן לגלגלה], יותר משיתא קייסי סולתא [מסולת במידה של שש קייסי - מדות המחזיקות לוג].
כי אתא רב דימי אמר: טבא ביעתא מגולגלתא יותר משיתא קייסי סולת, ואילו מטויתא [ביצה הצלויה זמן מרובה והיא קשה יותר] טובה היא מארבע קייסי, וביצה מבושלתא מעולה היא מכולם ועליה אמר רבי ינאי לעיל שכל מאכל ששיעורו הוא כביצה - ביצה מבושלת טובה הימנו. לבר מבשרא [מלבד בשר] שאכילתו טובה מאכילת ביצה.
שנינו במשנה: רבי עקיבא אומר: אפילו אכל שלק של ירק והוא מזונו שקבע עליו סעודתו - מברך עליו לאחר אכילתו ג' ברכות של ברכת המזון.
מקשה הגמרא: ומי איכא מידי דהוה שלק מזוני? והלא אין דרכם של בני אדם לקבוע סעודתם על ירק?
אמר רב אשי: בקלח של כרוב שנו, שנאכל למזון.
תנו רבנן: אכילת טחול - יפה לשינים וקשה לבני מעים, ואילו הכרישין - קשין לשינים ויפין לבני מעים.
כל ירק חי - האוכל ממנו מוריק. ניטל ממנו תואר הפנים.
וכל האוכל דבר שהוא עדיין קטן שלא גדל כל צרכו - מקטין. אינו גדל כראוי.
כל האוכל דבר שלם שהיה בו נפש, כגון דגים קטנים שנאכלים שלמים - אכילתן גורמת לו שיהא משיב את הנפש.
וכל האוכל בשר בהמה מהמקום הקרוב לנפש [שהגמרא תבאר בהמשך היכן הוא מקום זה], אכילתו משיבה את הנפש.
אכילת כרוב טובה היא למזון ואכילת תרדין טובה היא לרפואה.
אוי לו לבית [לכרס], שהלפת עוברת בתוכו.
אמר מר: טחול - יפה לשינים וקשה לבני מעים. מאי תקנתיה של הרוצה לאוכלו לתועלת שיניו וחושש שיוזק בבני מעיו? נלעסיה ונשדייה [ילעסנו ואחר כך ישליכנו] מפיו, כדי שלא יזיק לבני מעיו.
כרישין - קשין לשינים ויפין לבני מעים. מאי תקנתיה של הרוצה לאוכלן לתועלת בני מעיו? לשלקינהו ונבלעינהו, [יבשלם זמן מרובה] ולא יזיקו לשיניו.
הפיסקא הנוספת ששנינו בברייתא:
"כל ירק חי - מוריק" מבארת הגמרא:
אמר רבי יצחק: אין זה אלא כשאכלו בסעודה ראשונה של אחר הקזה.
ואמר רבי יצחק: כל האוכל ירק קודם ארבע שעות של היום שזהו זמן סעודת שחרית - אסור לספר הימנו [אסור לבני אדם שעדיין לא אכלו לשוחח עמו]. מאי טעמא? משום ריחא, - כי האוכל ירק ריחו קשה לבני אדם המספרים עמו.
ואמר רבי יצחק: אסור לאדם שיאכל ירק חי קודם ארבע שעות, שלא יוזק מחמתו.
אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי. אייתו קמייהו ירק חי קודם ארבע שעות. אמימר ורב אשי אכול מן הירק, ומר זוטרא לא אכל מן הירק,
אמרו ליה למר זוטרא: מאי דעתיך [מהי סברתך] שאינך אוכל? אם משום שחושש אתה להא דאמר רבי יצחק: כל האוכל ירק קודם ארבע שעות אסור לספר הימנו משום ריחא, אם כן הא אנן, דקא אכלינן [הרי אנחנו שאכלנו] ירק קודם לארבע שעות, ובכל זאת קא משתעית בהדן [שוחחת איתנו], ואם היית חושש לדברי רבי יצחק היית צריך לסור מעמנו?
אמר להו: אנא - כאידך דרבי יצחק סבירא לי [כמימרא האחרת שאמר רבי יצחק].
דאמר רבי יצחק: אסור לאדם שיאכל ירק חי קודם ארבע שעות, ומשום כך לא אכלתי.
פיסקא נוספת ששנינו בברייתא: ש"כל האוכל דבר קטן שלא גדל כל צרכו - מקטין". מבארת הגמרא אמר רב חסדא: אפילו גדיא [גדי] שמן וטוב - ששויו בר זוזא, שמחירו יקר, גם כן אין טוב לאוכלו, כי מ"מ לא גדל כל צרכו. ולא אמרן אלא דלית ביה בקטן רבעא מגדול, - היינו שלא הגיע לרבע מגודלו אבל אם אית ביה בקטן רבעא רביעית מהגדול שבאותו מין לית לן בה, וטוב הוא למאכל.
ומה ששנינו עוד בברייתא: "כל אכילת נפש - משיב נפש",
אמר רב פפא: אפילו גילדני דבי גילי [דגים קטנים מאד המצויים בין קנים שבאגם] שגם הם משיבים את הנפש,
ועל מה ששנינו בברייתא: "כל הקרוב לנפש - משיב את הנפש". אמר רב אחא בר יעקב: היינו עונקא צואר הבהמה, שהוא מקום בית השחיטה הקרוב ללב ולמעיים.
אמר ליה רבא לשמעיה: כי מייתית לי אומצא דבישרא [חתיכת בשר] טרח ואייתי לי [הטרח את עצמך והבא לי] נתח בשר מהיכא דמקרב ל"בי ברוך" [מהבשר הסמוך למקום שברכו עליו בשעת השחיטה]. כלומר, מן הצואר,
מקשה הגמרא על מה ששנינו בברייתא, שאכילת כרוב טובה למזון, ואכילת תרדין טובה לרפואה: וכי כרוב למזון, אין [למזון הוא מועיל] ולרפואה לא? והא תניא: ששה דברים מרפאין את החולה מחליו ורפואתן רפואה, ואלו הן: כרוב ותרדין ומי סיסין יבש, [תבשיל הנעשה מעשב], וקיבה של בהמה, והרת [רחמה של בהמה], ויותרת הכבד.
הרי שכרוב טוב גם לרפואה,
מתרצת הגמרא: אלא, אימא כרוב מועיל לרפואה ואף למזון.
ועל מה ששנינו בברייתא: "אוי לו לבית [לכרס] שהלפת עוברת בתוכו". מקשה הגמרא: איני, והא אמר ליה רבא לשמעיה [למשמשו]: כי חזית ליפתא בשוקא - לא תימא לי: במאי כרכת ריפתא, [כשתראה לפת בשוק שוב אל תאמר לי "מה אכרוך לך עם הלחם"] אלא תבין מעצמך שרצוני שתכרוך לי זאת בלפת, וקשה שהרי שנינו שהלפת אינה טובה לכרס.
מתרצת הגמרא: אמר אביי: מה ששנינו בברייתא "אוי לו לבית שהלפת עוברת בתוכו", היינו כשבישלה מבלי [בלא] בשר, שאז היא קשה לגוף. אבל אם בישלה עם הבשר אזי השומן היוצא מהבשר גורם שהלפת לא תזיקנו.
ורבא אמר: הלפת מזיקה לכרס רק כשאוכלה מבלי [בלא] ששותה יין אחרי האכילה, אבל כששותה יין אחרי האכילה שוב אין הלפת מזיקה לו.
איתמר: רב אמר: מה ששנינו בברייתא שאכילת לפת מזיקה, הכונה היא כשבישלה מבלי בשר [וכפי שפירש זאת אביי].
ושמואל אמר: אכילת הלפת מזיקה כשהיא מבלי עצים, שלא בשלה אלא זמן מועט.
ורבי יוחנן אמר: אכילת הלפת מזיקה כשהיא מבלי יין, שאינו שותה אחריה יין, [וכפי שפירש זאת רבא].
אמר ליה רבא לרב פפא: סודני! [בעל שכר תמרים], שהיה רב פפא מוכר שכר - אנן, תברינן לה אנו שוברים [מחלישים] את כוחו של הלפת בבשרא וחמרא בבשר וביין. אתון, אתם, ששותי שכר אתם, דלא נפיש לכו חמרא שאין היין מצוי אצלכם - במאי תבריתו לה? במה אתם שוברים את כוח הלפת שלא יזיק?
אמר ליה: בציבי [בעצים], שאנו מבשלים את הלפת הרבה. כי הא דביתהו דרב פפא וכפי שאשת רב פפא היתה נוהגת, בתר דמבשלא לה ללפת, תברא לה, היתה שוברת [מחלישה] את כוחה בתמנן אופי פרסייתא [בשמונים בקעיות של עצים גדולים]. כלומר, לאחר שבישלה את הלפת, היתה מוסיפה לאש כמות גדולה של עצים, כדי שתתבשל הלפת יותר.
תנו רבנן: דג קטן מליח, פעמים שהוא ממית את האוכלו בשבעה [ביום השביעי] למליחתו, ולפעמים ביום שבעה עשר למליחתו ולפעמים ביום עשרים ושבעה למליחתו, ואמרי לה: שגם ביום עשרים ושלשה למליחתו יכול הוא להמית.
ולא אמרן שיכול להמית אלא דוקא במטוי ולא מטוי, שצלוי חלקית, אבל מטוי שפיר שצלוי היטב - לת לן בה, שאינו ממית.
ואף בדלא מטוי שפיר, לא אמרן שממית, אלא דלא שתה בתריה [שלא שתה אחריו], שכרא [שכר]. אבל אם שתה בתריה שכרא - לית לן בה, ואינו ממית.
שנינו במשנתנו: והשותה מים לצמאו - מברך לפני השתיה שהכל נהיה בדברו.
שואלת הגמרא: מה ששנינו במשנה שדוקא "לצמאו" מברך שהכל, לאפוקי מאי, מאיזה אופן באה המשנה להוציא שלא יברכו עליו שהכל?
הערות
[1] הטעם שלדעת רב יצחק בר אבדימי אין לברך ברכה אחרונה על ירק ומים ביאר הריטב"א שזהו משום שאינם חשובים כדי לברך עליהם, וביתר ביאור כתב הפני יהושע, כיון שהחיוב לברך ברכה אחרונה הסמיכוהו חכמים ל"ואכלת ושבעת וברכת" שנאמר בשבעת המינים, אם כן יש לומר שרק מאכל שיש לו השוואה מסויימת לשבעת המינים נכלל בחיוב זה, ולכן, לרב יצחק בר אבדימי יש לברך רק על בשר וביצים כי מחמת חשיבותם [וכפי שנראה בהמשך דברי הגמרא] דומים הם מעט לשבעת המינים שאף להם ישנה חשיבות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ורב יצחק סובר שאף לירקות ישנה השוואה לשבעת המינים, כיון שעכ"פ מין מאכל הם בשונה ממים שאינם דומים כלל לשבעת המינים. ואילו רב פפא סובר, כיון ששתיה בכלל אכילה היא הריהי נכללת ב"ואכלת" ויש לדמותה מעט לשבעת המינים. ואולם תוספות רבינו יהודה החסיד והאור זרוע (סעודה קפ"ב) פירשו שטעמו של רב יצחק בר אבדימי הוא, כיון שטעם הירקות אינו מורגש כ"כ בפה לאחר האכילה אין מחוייבים לברך עליהם, עיין בדבריהם, ועל דרך זה יש לפרש את סברתם של שאר האמוראים כאן.
[2] הלשון "דכי מדכרנא" צריכה ביאור, ועיין בהפלאה וברכת ראש (לקמן מה א ד"ה א"ל רבא) כוונת הדברים. וראה עוד בספר הפרדס (סימן עח-עט) ובסידור רש"י (סימן קיב וסימן קיד) שברכת בורא נפשות אינה חובה אלא מנהג, וכך היא דעת הריטב"א (לעיל לה א), ולדבריהם מובנת היטב לשון זו.
[3] אף שמצינו שתיקנו ברכה שלאחריה בכמה מצוות כהלל מגילה וקריאת התורה, כתב הרשב"א בתשובותיו (ח"ז קפ"ג) שאלו אינן נחשבות כ"מצוות" אלא כ"תקנות" ועל תקנות מברכים גם לאחריהן. ובספר המאורות (לעיל יב א) ביאר, שחלוקים אלו שמצוותם חביבה היא ביותר ולכן תיקנו להן ברכה גם בסופן. ולענין הלל הוסיף שהברכה שלאחריה היא ברכת השבח ולא ברכת המצוות. וכפי שכתב הכלבו (מ"ג) בשם הראב"ד, [וכפי שכתב הרא"ש (פ"ק דפסחים סימן י') לענין ברכת המילה].
[4] הנצי"ב בספרו מרומי שדה הקשה מדוע בירכו זאת לאחר שסילקו את התפילין והרי, כיון שהסילוק נחשב למצוה היה להם לברך קודם הסילוק ככל הברכות שמברכים אותם קודם העשיה.
[5] על שם הפסוק (שמות יג י) "ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה", ודרשו מזה בני מערבא שזמן הנחת תפילין [המוזכר שם לעיל] הוא רק ביום [מימים ימימה] ולא בלילה, ונמצא שכשמסירם קודם הלילה מקיים מצות "ושמרת" ויש לו לברך על כך. ואולם בני בבל דרשו פסוק זה לענין חוקת הפסח שאסור לאוכלו בלילה, כי לדעתם לילה הוא זמן תפילין ומה שאין מניחים אותם בלילה הוא משום נקיות ולכן אין לברך על הסרתם. [והטעם שבני בבל אין מברכין על גמר אכילת הפסח בדומה לבני מערבא המברכים על גמר מצות ההנחה, פירשו תוספות הרא"ש ותוספות רבינו יהודה החסיד, שתיקנו ברכה רק למצוה שיש בה מעשה כמו בתפילין שיש בהם מעשה סילוק, אבל בפסח שקיום המצוה נעשה בזה שמפסיק אכילתו ואין שום מעשה בדבר לא תיקנו ברכה על זה].
[6] לדעת הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א בשם ר"י (נדה נא ב) בני מערבא היו מברכים על כל מצוה שיש לה "גמר" כמו מצות שופר ולולב ואין זה דין מסויים שנאמר בתפילין. ומה שנקטו "תפילין" הוא משום שרק עליהם יש לברך בנוסח "לשמור חוקיו" על שם ה"חוקה", אבל על שאר מצות שלא נאמר בהם "חוקה" מברכים "לשמור מצוותיו". ואולם התוספות (כאן ובסוכה לט א, מנחות לו ב, ובנדה נא ב) והרא"ש (הל' תפילין ט"ז) הביאו בשם ר"ת שבני מערבא היו מברכין רק על סילוק התפילין אבל לא על שאר מצוות אף שיש להן גמר כי לא כתוב בהן "חוקה". והוסיף הרא"ש בביאור הדברים, כיון שלא כתוב "חוקה", שוב אין איסור מלעשות המצוה גם בלילה ולכן גם אם מפסיק מלקיים את המצוה סמוך לחשיכה אינו מקיים בזה מצוה. התוספות לשיטתם מקשים, כיון שעל שאר המצוות אין מברכים לאחריהן, מה אם כן מקשה הגמרא "לבני מערבא לאפוקי מאי", והרי יש לומר בפשיטות שבאו לאפוקי שאר המצוות, ותירצו התוספות בנדה (שם) שהיה נח לגמרא ליישב "לאפוקי ריחני" שזה כולל את כל סוגי הבשמים מאשר ליישב "לאפוקי מצוות" שאין זה כולל את כל המצוות כולם.
[7] הטעם שלא תיקנו ברכה אחרונה על הריח, פירש רש"י בנדה (נא ב) משום שיש בו הנאה מועטת. ולדבריו צריך לומר שאף שלענין ברכה ראשונה מצינו שמברכים אפילו על הנאה כל שהיא, מכל מקום ברכה אחרונה הנלמדת מ"ואכלת ושבעת וברכת" [באסמכתא דקרא] יש לומר שרק הנאת אכילה ושתיה שהן הנאות חשובות יש לדמותם לשבעת המינים, אבל הנאת הריח שאינה הנאה חשובה כל כך אין להשוותה לשבעת המינים ואין לברך עליה. - וראה לעיל הערה 1 דברי הפני יהושע. אכן הכל בו (סימן כ"ד) פירש טעם אחר, שכמו שלענין אכילה הדין הוא שאם כבר נתעכל המזון שבמעיו אי אפשר לברך ברכה אחרונה, כך גם לענין ריח יש לומר, כיון שמיד לאחר שמריח מפסיקה הנאתו כבר לא שייך לברך על זה. [מדברי המגן אברהם (רט"ז סק"א) נראה שהבין שטעמו של רש"י אינו כטעם שכתב הכל בו. ואולם עיין בט"ז (שם) שפירש שגם הטעם שכתב רש"י הוא מעין טעמו של הכל בו, ומה שכתב ש"הנאתו מועטת" כונתו שהיא מועטת בזמן כי מיד היא נפסקת]. והנה החזון איש (כ"ח סק"ד) חקר האם מה שאין מברכים לאחר שנתעכל המזון במעיו הוא משום שהברכה אינה על מה שאכל כבר אלא על מה שנהנה עתה מהמאכל שבמעיו ולכן אם כבר נתעכל המזון לא שייך לברך על זה, או שמא הברכה היא על מה שאכל כבר ואולם צריך שתהא לברכה שייכות לאכילה שאכל וכל עוד שלא נתעכל המזון במעיו עדיין זה נחשב לשעת אכילה. והוכיח החזון איש כצד הראשון מדברי הכל בו הנזכר שהשווה את הזמן שפסקה הנאתו מהריח למי שנתעכל המזון במעיו, והרי הזמן שפסקה הנאתו מהריח ודאי שייך עדיין לזמן ההנאה [שהרי אין כלל הפסק זמן ביניהם], ובהכרח שהטעם שבנתעכל המזון אינו יכול לברך אין זה משום הזמן המרובה שחלף מאכילתו אלא כי צריך לברך על ההנאה שבמעיו. ואולם דחה זאת החזון איש מהמבואר לקמן (מח ב) שמשה תיקן להם לישראל ברכת המזון על אכילת ה"מן", והמן הרי היה נבלע מיד באיבריהם ואיך בירכו עליו בזמן שכבר אינו במעיים, עיין בדבריו. וצריך לומר, שאף אם הברכה היא על הנאת מעיים וכפי שנראה מדברי הכל בו, אין הכונה שצריך שהאוכל ישהה בפועל במעיים, אלא שהשפעתו תהיה ניכרת עדיין באדם שיהא שבע מחמתו, ולאחר שהוא מתעכל אין כבר לאדם שום הנאה ממנו, ולכן יש לומר שאע"פ שהמן היה נבלע מיד באיבריהם מכל מקום גם לאחר שהיה נבלע היו עדיין שבעים מחמתו ועל הנאה זו גופא יש מקום לברך. - הגרי"של אלישיב שליט"א, מובא בקובץ "ישורון" (חלק ג').
טָבָא בֵּיעֲתָא מְגוּלְגְּלָתָא, מִשִּׁיתָּא קַיְסֵי סוּלְתָּא. נראה לי בס"ד בֵּיצָה מגולגלת שהיא לחה ורכה נח לאדם באכילתה, והיא רומזת לחלק הסוד שלימודו נח לאדם שאין בו קושיות אלא הוא דברים ברורים, מפני שאין האדם יכול לחדש בו דבר מסברת הראש, וכנזכר בזוהר הקדוש, וזה שנאמר טוב דבר אחד של לימוד הסוד שנמשל לביצה מגולגלת, משיתא קייסי סולתא, רצונו לומר מששה סדרי משנה שהאדם נסבך בהם בקושית והויות דאביי ורבא.
כָּל שֶׁהוּא כְּבֵיצָה, בֵּיצָה טוֹבָה הֵימֶנּוּ. נראה לי בס"ד בֵּיצָה אין לה פה לכך היא מאכל אבלים בר מינן, וזה שאמר כָּל שֶׁהוּא מתנהג בדברי תורה כְּבֵיצָה שאין לה פה כן הוא פיו סתום בדברי תורה, אפילו בֵּיצָה שהיא בזול ומצויה אצל הכל היא טוֹבָה הֵימֶנּוּ, כי זו אין לה פה מעיקרא אבל זה ברא לו הקב"ה פה לדבר בו בדברי תורה והוא סותמו בידים.
או יובן בס"ד יש תרנגולת עושה בצים מזרע התרנגול שבא עליה, ויש ספנא מארעא, וכתבו הראשונים ז"ל בגמרא דביצה דאם הביצה היא מאותה דספנא מארעא אין ביצה זו מגדלת אפרוח, יעיין שם, ולזה ידמה הלומד תורה שלא לשמה שאין דברי תורה שלומד עושים פרי, כי הוא למדם בשביל הנאת החומר המתייחס לארעא, אך הלומד תורה לשמה מחכים בדברי תורה שלומד עושים פרי, כי הוא למדם בשביל הנאת החומר המתייחס לארעא, אך הלומד תורה לשמה מחכים בדברי תורה אלו שלומד ועושה פרי להבין דבר מתוך דבר ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, וזה ידמה לביצה שבאה מזרע התרנגול ולא דספנא מארעא. והנה אלו ואלו מכונים בשם בֵּיצָה, אך אותם דאתו מספנא מארעא שאין מגדלים אפרוחים נקראת בֵּיצָּה, הצדי' בדגש, כמו (איוב ח, יא) הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה, שהוא רצונו לומר טיט וחול, וכן (שם מ, כא) בְּסֵתֶר קָנֶה וּבִצָּה שהוא לשון טיט וחול, ואלו הם בֵּיצָּה הצדי' בדגש, כי כן זו שאינה מגדלת אפרוחים מחמת דאימא ספנא מארעא הנה כי כמו טיט וחול לכן נקראת הצדי' בדגש, אבל המגדלת אפרוחים נקראת בֵּיצָה בלא דגש, כי ביצה בלא דגש הוא לשון בצבוץ, שהוא ענין הפרחה, כמו שכתוב מבצבץ ועולה, כי ביצה זו מבצבץ ממנה אפרוח ועל שם כך נקראת ביצה, וזה שאמר כָּל שֶׁהוּא בֵּיצָּה, הצדי' בדגש, רצונו לומר שלומד שלא לשמה, שלימודו כמו אותה דאתייא מספנא מארעא שאינה מגדלת אפרוחים, כן הוא החומר המתייחס לארעא חמם אותו ללימוד זה, הנה בֵּיצָה בלא דגש שהיא מגדלת אפרוחים טוֹבָה הֵימֶנּוּ, כי זו מגדלת אפרוחים אבל לימודו אינו מגדל אפרוחים, שאינו מחכים לעשות ממנו פרי.
טָבָא בֵּיעֲתָא מְגוּלְגְּלָתָא מִשִּׁיתָּא מַטְוִיתָא, מֵאַרְבַּע מְבוּשַׁלְתָּא. נראה לי בס"ד בֵּיצָה מגולגלת רמז לחלק הסוד, כמו שאמרו לעיל שִּׁיתָּא מַטְוִיתָא הוא סדר טהרות שהוא חלק ששי מששה סדרים, וְאַרְבַּע מְבוּשַׁלְתָּא הם סדר זרעים מועד נשים נזיקין, כי אלו הארבע לימודם קל מסדר טהרות שהוא סדר השישי, וכמו שאמרו בגמרא דאמר לו אליהו זכור לטוב לאותו חכם לא תני מר סדר נגעים, והשיב לו בארבעה לא מצינא בשיתא מצינא, וכן הטבע של בצים ביצה מגולגלת קלה היא מאד, אך מבושלת היא כבידה ממנה, והצלויה כבדה יותר מן המבושלת.
כָּל יָרָק חַי מוֹרִיק. קשה ענין זה אינו נוגע לבריאות הגוף, אלא הוא לנוי הפנים, ואמאי נכתב דבר זה בתלמוד? ונראה לי בס"ד שבא ללמדנו אם תראה תלמיד חכם פניו מוריקות, אל תהרהר אחריו לומר אין זה לומד תורה לשמה, שהלומד תורה לשמה פניו מאירות, דכתיב (קהלת ח' א') חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו, או שמא בעל עבירה הוא חס וחלילה ד'סימן לעבירה הדרוקן', לכך למוד אותנו דבר זה בתלמוד, לתלות באכילת ירק. אי נמי ללמדנו שלא יאכיל את בנותיו ירק תמיד שאז פניהם מוריקות ולא קפצי עליהו אנשי. אי נמי נפקא מינה שאשתו אם יאכילנה ירק בכל יום תוכל לעכב, מפני שמקלקל יופיה. ועל דרך הרמז נראה לי בס"ד דאיכא בשבת (דף קמ) דאמר ר' חסדא אנא לא בעניותי אכלי ירקא משום דגריר, ולא בעתירותי דאמינא היכי דעייל ירקא ליעול בשרא וכוורי, ועוד אר' חסדא האי בר בי רב לא ליכול ירקא משום דגריר לבא, ופירש רש"י ירק חי כרישים ושחליות משום דגריר לבא ומאכילו הרבה, וכתב רבינו מהרח"ו ז"ל דלאו על עניות ועשירות קאמר, אלא כונתו על אותו זמן שהיה עם הארץ, דאינו יודע לכוין לתקן נפש המגולגלת בירק שהוא צומח וגלגולו קשה שצריך לו ב' מדרגות, ועושרו קאי על אחד שלומד תורה ויש לו ידיעה בכונה וסוד ה', שיוכל לתקן ולהעלות נפש המגולגלים במאכל והבשר שהוא בעל חי אין גלגולו קשה כירק, כי צריך לו מדריגה אחת בעליה. וכתב עוד רבינו מהרח"ו ז"ל לפעמים האדם אוכל מאכל שמגולגל בו נפש רשע שאינו יכול לתקנו, ואז אדרבא זאת הנפש של הרשע תתערב עמו ותחטאהו ותדרכהו בדרך לא טוב עד שתגרום לו רעה שלא יוכל להרפא, וזה סוד הענין של כמה בני אדם, שתראה לפעמים פתע פתאום ישתנו להרע עד שממרים דתם חס וחלילה שיוצאין מכלל הדת, וכההוא עובדא דיוחנן כהן גדול שנעשה צדוקי, וכיוצא בזה, והכל הוא כפי בחינת נפש המגולגל המעורב בו עד כאן דבריו, עוד כתב רבינו מהרח"ו ז"ל וז"ל וכן על דרך זה בענין האכילה, אם האוכל ההוא יהיה עם הארץ, ויאונה לפיו מאכל שבו איזה מגולגל אפילו שיהיה מבעלי חיים שאינו רק מדריגה אחת ואינו יכול לתקנו, או אם האוכל תלמיד חכם ואינו יודע בחכמת האמת, ויאכל הירקות הצמוחין הבאים בהם נפש המגולגלת ואין בידו לתקנו, אפשר שיתעברו בו ויחטיאהו כנזכר, כי לכן מזדמנים מקריים ומאורעות רעות וקשות לאדם בפתע פתאום ועושה איזה עבירות גדולות וכו' עד כאן דבריו, עיין שם, וידוע שהירק להיותו יוצא מן האדמה עצמה יש בו סיגים יותר, מה שאין כן הבשר.
ובזה יובן מה שאמר ר' חסדא האי בר בי רב לא ליכול ירקא משום דגריר, רצונו לומר כיון שיש בו סיגים יותר, אפשר אותה נפש המגולגלת בו גוררת את האוכל לחלק הרע ומחטיאתו, ואף על פי שהוא עוסק בתורה אפשר דלא ליכול לו, וכל זה בירק שגופו יוצא מן האדמה עצמה, מה שאין כן פירות האילן שאין יוצאין מגוף האדמה אלא מן האילן, כיון שיש חוצץ בניהם אין בהם סיגים קשים הרבה שיצטרפו עם נפש המגולגלת שם לגרור את אוכל לצד הרע, ונראה לי לכן אמרו רבותינו ז"ל על חזקיהו המלך ע"ה שהיה אוכל ירק בכל יום וזו היתה סעודתו, והוא כי היה יודע בעצמו שיש לו כח גדול וחזק שיוכל להתגבר גם בזה. והנה ידוע שכל דבר המתבשל באש יהיה נקי מן הארס והסיגים, שהאש דוחה הארס, וכמו שכתב הגאון מוהר"י ז"ל בי"ד, וזה שכתוב כל ירק חי שלא נתבשל ולא נטהר מן הסיגים והארסים אז הוא מוריק, רצונו לומר אפשר אם ימצא בו נפש של רשע מגולגלת שיצרפו הסיגים עם אותה נפש הרשע המגולגלת בירק ההוא, ובזה מוריק מן האוכל כוחות הטוב שבו ומכניס בו כוחות הרע עד שירשיע הרבה וכמ"ש מהרח"ו ז"ל.
וְכָל קָטָן מַקְטִין. נראה לי בס"ד על דרך שאמרו רבותינו ז"ל אם אדם משפיל עצמו הקב"ה מגביהו, וכן אמרו בזוהר הקדוש מאן דאיהו זעיר איהו רב, וזה שאמרו כל קטן שמשפיל עצמו הרי זה מקטין לאחרים שהיו גדולים ממנו, כי הקב"ה מגביהו על הגדולים ואז יהיו הגדולים נחשבים קטנים בערכו, או יובן כל קטן רצונו לומר עניו, הנה זה מקטין כח הקליפה, כי העניו יש לו כח בזה יותר.
כָל נֶפֶשׁ מֵשִׁיב אֶת הַנֶּפֶשׁ. וְכָל קָרוֹב לַנֶּפֶשׁ מֵשִׁיב אֶת הַנֶּפֶשׁ. נראה לי בס"ד כל אדם שיש לו נפש קדושה הוא משיב את הנפש המגולגלת בדומם צומח חי מדבר, שיש לו כח לברר ולתקן הנפשות, לאפוקי מי שאין לו נפש קדושה שהיא חלק אלוה ממעל, אלא רק יש לו נפש הבהמית הנקראת 'כח הגוף', אין לו יכולת לעשות תיקון להשיב הנפשות, ולא מבעייא שישיב חלקים השייכים לנפשו ממש, אלא יוכל להשיב גם אותם שהם משרשו וקרובים אליו, כמו שאמרו בבקשה נר"ן והקרובים להם, ולזה אמר וְכָל קָרוֹב לַנֶּפֶשׁ מֵשִׁיב אֶת הַנֶּפֶשׁ. או נראה לי בס"ד אומרו כָל נֶפֶשׁ מֵשִׁיב אֶת הַנֶּפֶשׁ כי נֶּפֶשׁ ראשי תיבות נֵר פְתִילָה שֶׁמֶן, והיינו נֵר זו מִצְוָה, דכתיב (משלי ו, כג) נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר, וּפְתִילָה זו תוֹרָה בחלק הנגלה שבה, וְשֶׁמֶן זה חלק הַסּוֹד שבה, כל אלו יש בהם כח להשיב את הנפשות המגולגלים.
או יובן בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי ר' שמעון בר יוחאי (דף טו"ב), אחר שהשלים הצדיק מה שצריך לו אי אפשר לבא לעולם הזה לזכות אנשי הדור לתקנם ולהשלימם, אלא דוקא בבחינת נפשו בלבד ולא בבחינת רוחו או נשמתו, עיין שם, וזה שאמרו כָל נֶפֶשׁ רצונו לומר חלק הנפש, הנה זה תמיד מֵשִׁיב אֶת הַנֶּפֶשׁ של התחתונים אף על פי שהוא השלים כל צרכו, וגם זה נעשה רק עם אותם שהם משרשו, וכמו שכתב רבינו ז"ל שם, ולזה אמר וכל הקרוב לנפש משיב הנפש.
217ימים לסיום הש״ס