ברכות מד ע"א

דף מד - א

מתניתין:

הביאו לפניו מליח בתחלה ופת עמו - מברך על המליח לפי שהוא העיקר, ופוטר בברכה זו גם את הפת, ^[1] כי הפת טפלה לו ^[2].

זה הכלל: כל שהוא עיקר ועמו טפלה - מברך על העיקר, ופוטר את הטפלה ^[3].

גמרא:

מקשה הגמרא: ומי איכא מידי [וכי תתכן מציאות] דהוי מליח עיקר ופת טפלה, והרי הפת חשובה יותר ובהכרח שהיא העיקר? מתרצת הגמרא: אמר רב אחא בריה דרב עוירא אמר רב אשי: משנתנו, באוכלי פירות גנוסר שנו, שפירות אלו הגדלים סמוך לים כנרת חשובים הם מן הפת, ולפיכך כשבירך על הפירות פטר את הפת שהיא טפלה להם, ו"מליח" השנוי במשנה היינו "פירות גינוסר", שמרוב מתיקותם מולחים אותם במלח ^[4].

אמר רבה בר בר חנה: כי הוה אזלינן בתריה דרבי יוחנן למיכל פירות גנוסר [כשהיינו הולכים אחרי רבי יוחנן לאכול פירות גינוסר שהוא מקום ליד הכינרת ופירותיו מתוקים מאד], כי הוינן בי מאה [כשהיינו מאה ההולכים אחריו] מנקטינן ליה לכל חד וחד עשרה עשרה [היה כל אחד מאיתנו נוטל עבורו עשר פירות], וכי הוינן בי עשרה [וכשהיינו עשרה שהולכים אחריו] מנקטינן ליה לכל חד וחד מאה מאה [היה נוטל כל אחד מאיתנו מאה פירות], וכל מאה מינייהו [ממאות הפירות] היו כה גדולים עד דלא הוה מחזיק להו צנא בר תלתא סאוי [שלא החזיק אותם אפילו כלי גדול ששיעור הנפח שלו הוא שלשה סאים]. ואכיל להו רבי יוחנן לכולהו הפירות, ואף על פי כן משתבע, היה נשבע אחר האכילה, דלא טעים זיונא, שלא טעם דבר מאכל.

מקשה הגמרא: וכי זיונא סלקא דעתך שלא אכל, והלא פירות, ודאי דבר מאכל הם?

מתרצת הגמרא: אלא, אימא שנשבע לאחר אכילת הפירות שלא אכל מזונא [מאכל הסועד], לפי שפירות אלו אינם משביעים, מחמת מתיקותם הרבה ^[5].

רבי אבהו אכיל מפירות גנוסר כמות מרובה כל כך עד דהוה שריק ליה דודבא מאפותיה [שהחליק בשרו כל כך עד שהיה הזבוב מחליק ממצחו].

ורב אמי ורב אסי הוו אכלי מפירות גנוסר עד דנתור מזייהו [עד שנשרו שערותיהם].

רבי שמעון בן לקיש הוה אכיל מפירות גנוסר עד דמריד [עד שדעתו היתה נטרפת עליו], ואמר להו רבי יוחנן לדבי נשיאה [והיה רבי יוחנן מודיע זאת לבית הנשיא], והוה משדר ליה רבי יהודה נשיאה באלושי אבתריה, ומייתי ליה לביתיה. [ורבי יהודה הנשיא היה שולח קבוצת אנשים שיביאו את ריש לקיש לביתו] ^[6].

כי אתא רב דימי אמר: עיר אחת היתה לו לינאי המלך בהר המלך שהיו בה פירות מרובים כל כך, עד שהיו מוציאים ממנה ששים רבוא ספלי טרית [שש מאות אלף ספלים מלאים בחתיכות דג] להאכיל בהם את קוצצי התאנים, מערב שבת לערב שבת. ומעשה זה מוכיח את ריבוי הפירות שגדלו בהר המלך עד שהיו נזקקים לפועלים מרובים כל כך לליקוט התאנים.

כי אתא רבין אמר: אילן אחד היה לו לינאי המלך בהר המלך שהיו מורידים ממנו ארבעים סאה גוזלות משלש בריכות [משלשה מחזורים של הטלת ביצים], כשבכל מחזור מורידים כמות זו. בכל חודש.

כי אתא רבי יצחק אמר: עיר אחת היתה בארץ ישראל ו"גופנית" שמה, שהיו בה שמנים זוגות של אחים כהנים, שהיו נשואים לשמנים זוגות של אחיות כהנות. כלומר, כל זוג אחים כוהנים (מאלו השמונים) היו נשואים לזוג אחיות (משמונים הזוגות) שהיו בנות כהנים. ועשו כן משום שבת כהן הנישאת לישראל אין זיווגם עולה יפה ^[7]. ובדקו רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא אשכחו [ולא מצאו] כהן שנשא ישראלית בר מבנתיה דרב חסדא [מלבד בנותיו של רב חסדא] דהוו נסיבן [שהיו נשואות] לרמי בר חמא ולאחיו מר עוקבא בר חמא. ואף על גב דאינהי הוו כהנתא, שבנות רב חסדא היו בנות כהן, - אינהו, האחים שנשאו אותן לא הוו כהני אלא ישראלים.

אמר רב: כל סעודה שאין בה מלח, אינה נחשבת לסעודה.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל סעודה שאין בה שריף [תבשיל לח] אינה נחשבת לסעודה.

מתניתין:

אכל ענבים או תאנים או רמונים - מברך אחריהם שלש ברכות של ברכת המזון, דברי רבן גמליאל.

וחכמים אומרים: פירות משבעת המינים מברך לאחריהם רק ברכה אחת מעין שלש. רבי עקיבא אומר: אפילו אכל שלק [ירק שלוק], והוא מזונו שקבע עליו את סעודתו, - מברך עליו שלש ברכות של ברכת המזון ^[8].

השותה מים לצמאו, שנהנה מהם, [כי כשאינו צמא אין הנאה מהם], - מברך לפני השתיה שהכל נהיה בדברו.

רבי טרפון אומר: מברך לפני השתיה בורא נפשות רבות וחסרונן ^[9].

גמרא:

מאי טעמא דרבן גמליאל שמברך ברכת המזון על שבעת המינים?

דכתיב: "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ".

וכתיב בפסוק שלאחריו: "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם".

ועוד כתיב בפסוק שלאחריו: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך". וסובר רבן גמליאל שהפסוק האחרון שבו מוזכר הציווי לברך ברכת המזון מוסב על שני הפסוקים שקדמו לו היינו בין על הלחם המוזכר בפסוק השני ובין על פירות שבעת המינים המוזכרים בפסוק הראשון.

ורבנן הסוברים שרק על הלחם יש לברך ברכת המזון, טעמם משום שתיבת "ארץ" האמור בפסוק השני באה כדי להפסיק את הענין שהיה מוזכר בפסוק הראשון ולפתוח בענין חדש, ונמצא אם כן שהפסוק האחרון שבו מוזכר הציווי לברך ברכת המזון מוסב רק על הלחם האמור בפסוק הסמוך ^[10].

מקשה הגמרא: ורבן גמליאל נמי, הרי ארץ האמור בפסוק השני הפסיק הענין, וכיצד אם כן למד מזה לברך ברכת המזון על כל שבעת המינים? מתרצת הגמרא: ההוא "ארץ" האמור בפסוק השני מבעי ליה למעוטי הכוסס את החטה כמות שהיא, כיון שאין זו אכילה חשובה ^[11] אינו חייב לברך עליה ברכת המזון ^[12].

אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי חנינא: כל מאכל שהוא מחמשת המינין של דגן - בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלש.

אמר רבה בר מרי אמר רבי יהושע בן לוי: כל פרי שהוא משבעת המינין האמורים בפסוק שנשתבחה בהם ארץ ישראל ואינו מין דגן, - בתחלה מברך עליו בורא פרי העץ, ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלש ^[13].

אמר ליה אביי לרב דימי: מאי ניהו הנוסח של ברכה אחת מעין שלש?

אמר ליה: אפירי דעץ מברך: "על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה ^[14] שהנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה ^[15], רחם ה' אלהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל מקדשך ועל מזבחך, ותבנה ירושלים עיר קדשך במהרה בימינו, והעלנו לתוכה ושמחנו בה כי אתה ה' טוב ומטיב לכל".

ועל תבשיל דחמשת המינין מברך: "על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה וכו'", וחותם: על הארץ ועל ^[16] המחיה ^[17].

קיימא לן [לקמן מט א] ש"אין חותמים ברכה בשתים", היינו שאין לכלול שני ענינים שונים בחתימת הברכה, כי "אין עושים מצוות חבילות חבילות".

ומסתפקת הגמרא: מיחתם בברכת מעין שלש, במאי חתים, באיזה נוסח חותמים את ברכת מעין שלש שמברכים על הפירות? וביאור הספק, שהרי כי אתא רב דימי, אמר: רב חתים את הברכה שבתפלת מוסף בראש חודש: "ברוך אתה ה' מקדש ישראל וראשי חדשים" ולא חשש שזוהי חתימה בשתים, כי מאחר שהזמנים תלויים בבית דין המקדשים את החודש על פי הראיה, נמצא שזהו ענין אחד, שאנו משבחים לקב"ה המקדש את ישראל שהם מקדשים את ראשי החדשים.

ולכן מסתפקת הגמרא: הכא, בברכת מעין שלש שעל הפירות מאי, האם אף ברכה זו אינה נחשבת כחתימה בשתים, או לא ^[18]?

פושטת הגמרא:

רב חסדא אמר: שחותמים בנוסח: על הארץ ועל פירותיה.

ורבי יוחנן אמר: שחותמים בנוסח: על הארץ ועל הפירות. הרי שעל אף שינוי הנוסח ביניהם, שניהם מסכימים שיש להזכיר גם את הארץ וגם את הפירות ואין זו חתימה בשתים כי מברכים על הארץ שמוציאה פירות ^[19].

אמר רב עמרם: ולא פליגי רב חסדא ורבי יוחנן. הא, הוראת רב חסדא [שהיה בבבל] היא לן לבני בבל שיברכו "על פירותיה", והא, הוראת רבי יוחנן [שהיה בארץ ישראל] להו לבני ארץ ישראל שיברכו "על הארץ ועל הפירות".

מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: איך יתכן שבני בבל יזכירו בברכתם את פירות ארץ ישראל? וכי אינהו בני ארץ ישראל, אכלי את פירות הארץ, ואנן בני בבל - מברכין עליהם?!

אלא, איפוך: רב חסדא שהיה בבבל אמר לבני בבל שנוסח חתימת הברכה היא: על הארץ ועל הפירות ^[20]. ואילו רבי יוחנן שהיה בארץ ישראל אמר לבני ארץ ישראל שנוסח חתימת הברכה היא: על הארץ ועל פירותיה ^[21].

ורבנן ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם הפסיק הענין. קשיא לי אם כן מעין שלש לרבנן מנא להו לתאנים וענבים. ונראה לי דלרבנן מדאדכרינהו רחמנא הכא להני וכתיב בתרייהו ואכלת ושבעת וברכת, שמע מינה שאף הן טעונין ברכה, ואי לאו דאתא תאכל בה לחם ואפסקיה הוה מברכין עליהו שלש ממש כרבן גמליאל, השתא דאדכרינהו ואפסקיה לענינא בלחם שמעינן דלא מברכין ברכה גמורה אלא אלחם לחוד, ואשארא מברכינן מעין ברכת הלחם דהיינו מעין שלש, ורבן גמליאל סבר דלא אתא לחם להפסיק הענין אלא לכוסס את החטה למעוטי מברכה לגמרי.
ומסתברא דאפילו לרבנן נמי לא מברכים בכוסס את החטה מעין שלש לפי שאינו דומה לשאר פירות הנזכרים בפסוק שהן בחיותן נאכלין, אבל חטה אין דרכן של בני אדם לכוססה אלא המיעוט ובדרך מקרה, ולדבריהם לא הוזכרה חטה ושעורה כאן אלא לרבות דיסא וחביץ קדרא שאינו לחם, ומ"מ נאכלין כך לרבים ודרך אכילת החטים והשעורים בכך והלכך אף הן מברכין עליהן מעין שלש לרבנן. והיינו נמי דרבן גמליאל ממעט כוסס את החטה מדכתיב לחם ולא ממעט דיסא וחביץ קדרה, וכדתניא (לעיל ברכות לז, א) כל שהוא משבעת המינין ולא ממין דגן או ממין דגן ולא אפאו פת רבן גמליאל אומר שלש ברכות. ונראה לי טעמא כדאמרינן דלחם לא ממעט לפי סברתו של רבן גמליאל אלא מה שאינו נאכל לרבים כלחם, אבל דיסא שנאכלת אף היא לרבים מברכין עלה כלחם, ולרבנן לחם דוקא הא כל שהוא נאכל לרבים ואינו לחם מברכין עליה מעין שלש, והיינו דאפקיה רחמנא הכא בלשון חטה ושעורה. כן נראה לי.

רב חסדא אמר על הארץ ועל הפירות ורבי יוחנן אמר על הארץ ועל פירותיה. ואיכא למימר דבכולהו חמשת המינין דלאו מין דגן חתמינן על הארץ ועל הפירות, ובארץ על הארץ ועל פירותיה, ואפילו יין נמי הכי חתמינן ביה, דהא הכא לא מחלק בהו כלל וכולהו כללינהו בהאי חתימה. ואיכא מאן דחתים ביין על הארץ ועל פרי הגפן, ולדבריהם הא דקאמרינן בגמרא על הארץ ועל הפירות אשארא קאי, והא דלא מפרש לה בגמרא, משום דהכא עיקרא לאשמעינן דהא דחתמינן בתרתי כלומר הארץ והפירות דלאו תרתי מיקרו אלא ארעא דמפקא פירות, כדחתמינן מקדש ישראל וראשי חדשים, דישראל מקדשי לראשי חדשים (וכדלקמן ברכות מט, א). ובחמשת המינין של דגן חתמינן על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה, אף על גב דלא מפרש לה הכא בגמרא ומהאי טעמא נמי דאמרן.
ויש מי שחותם ביין על הגפן ועל פרי הגפן, ולא מסתברא, דמאי שנא דבשארא מדכרינן הארץ וביין לא מדכרינן. ומסתברא דהמחוורת שבחתימות על הארץ ועל פרי הגפן, דבכולהו חתמינן בהו כעין עיקר ברכתן כלומר במיני מזונות חתמינן על המחיה משום דעיקר ברכתן הכי דפתחינן על המחיה ועל הכלכלה, ובשאר פירות דכללינן ופתחינן על העץ ועל פרי העץ ואינו פורט באחד מהן כלום חתמינן נמי בכלל על הארץ ועל הפירות. אבל יין שגורם ברכה לעצמו בפרט שמברכין עליו בורא פרי הגפן הכי נמי משמע דפתחינן ביה בברכה פרטית כלומר שפותח על הגפן ועל פרי הגפן. וכן עמא דבר וכן בפירושי רב האי גאון ז"ל. דכיון שפותח בו בברכה פרטית לעצמו הכי נמי חותמין עליו בפרט על הארץ ועל פרי הגפן.
ובשבתות וימים טובים כתב הר"ם במז"ל (ברכות פ"ג, ה"ג) שאומרים בכללה מעין קדושת היום כדרך שמזכיר בברכת המזון. והכי נמי איתא בירושלמי דגרסינן התם בפרקין דהכא (ה"א) עלה דברכת מעין שלש: מהו להזכיר בה מעין המאורע, אמר ר' אבא בר זימנא ר' זעירא הוה מזכיר בה מעין המאורע, אמר ר' ירמיה הואיל וחש לה ר' זעירא צריכין אנו מיחוש. ומיהו לא נהגו כן עכשיו, ובכל הני מילי פוק חזי מה עמא דבר, וכדאמרינן בשלהי פרקין (מה, א). וגם הראב"ד ז"ל ורבותינו בעלי התוספות כתבו כן דעכשיו לא נהגו לעשות כן.
ולענין מי שאכל מיני מזונות ושתה יין או שאכל תאנים וענבים. כתב רב האי גאון ז"ל דלא מברכין אכל חד וחד ברכה באנפיה נפשה אלא כוללן כולן בברכה אחת על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל פרי העץ וכולה ברכה, וחותם על הארץ ועל המחיה ועל פרי העץ, ולא הויא חתימה בשתים שהארץ היא המוציאה פירות והיא המוציאה מחיה וגפן. וכן כתב רבנו חננאל וכן הסכימו על ידיהם קצת מגדולי רבותינו הצרפתים ז"ל. ואף הרמב"ם ז"ל כתב כן והוסיף בה דברים, שכן כתב (ברכות פ"ח, הט"ז): אבל אם אכל בשר ושתה יין מברך בסוף על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, אכל תאנים וענבים ותפוחים ואגסים וכיוצא בהן מברך בסוף ברכה אחת מעין שלש והיא כוללת הכל מפני שכולן פירות העץ, ע"כ. וטעמא דמסתברא ולא מפני שמעין שלש עדיף מבורא נפשות ויפטור אותה, אלא מפני שמזכיר בפירוש על העץ ועל פרי העץ והלכך כולל כל מה שאכל מפירות העץ, והוא הדין והוא הטעם לשותה יין ואכל תפוחים לאותן שחותמין בה על הארץ ועל הפירות, אבל אי חתים ביין על הארץ ועל פרי הגפן לא כלל (בורא) [פירות], דאדרבה זו ברכה פרטית ואינה כוללת אפילו שאר פירות של שבעת המינין.
וקיימא לן דבארץ חתמינן על הארץ ועל פירותיה כרבי יוחנן ובחוצה לארץ מברכין על הארץ ועל הפירות כרב חסדא. ומסתברא שאפילו בחוצה לארץ אי אכיל פירות הבאין מן הארץ מברך על הארץ ועל פירותיה, דהא למאי דסבירא ליה מעיקרא דרב חסדא אמר על הארץ ועל פירותיה, לא הוה קשיא לן אלא אינהו אכלי ואנן מברכין, אלמא כל היכא דאכלין אנן מברכין על פירותיה.

גמרא באוכלי פירות גינוסר שנו. פירוש משום דפירו' גינוסר הם שמנים ומתוקים הרבה ואינן נאכלין אלא עם מלח הרבה ולהחליש חריפותו של מלח אוכל הפת ונמצא שהפת טפלה לפירות לפיכך מברך על הפירות ופוטר את הפת וים כנרת בחלקו של נפתלי היתה וזהו שתרגם אונקלוס ואחסנתיה תהא עבדא פירין יהון מודן ומברכין עליהון מפני דלעולם הן עיקר ומברכין עליהם ופוטר השאר שהוא טפלה כנגדן, ופי' שריף מרק:

גמרא מאי טעמיה דר"ג וכו'. וכתיב בתריה ואכלת ושבעת וברכת, פירוש וחדא ברכה אמר רחמנא אכולהו. ורבנן ארץ אשר לא במסכנות הפסיק הענין, ואי קשיא א"כ לרבנן מעין ג' מנא להו לתאנים וענבים, וי"ל דנפקא להו מדאדכרינהו רחמנא הכא להני וכתב בתרייהו ואכלת ושבעת וברכת ש"מ שאף הם טעונין ברכה דוברכת ודאי אכולהו קאי ואי לאו דאתא תאכל בה לחם ואפסיק הוה מברכינן עלייהו שלש ממש כר"ג, השתא דאדכרינהו ואפסקי' לענינא בלחם שמעינן דאפריש בהו בברכותיהן ולא מברכינן ברכה גמורה אלא אלחם בלחוד ואשארא מברכין מעין ברכת הלחם דהיינו מעין שלש, ור"ג ס"ל דלא אתא לחם להפסיק הענין אלא למעוטי כוסס החטה דליכא אחריו ברכה כלל, אבל לרבנן לא צריך קרא למעוטי כוסס את החטה דודאי מסתמא כי אדכריה רחמנא בשבחא דארץ ישראל למזון הוא דאדכריה לאפוקי כוסס החטה דלאו אורחייהו דאינשי למיכל הכי, אבל מ"מ זמנין דעבדי הכי ולהכי לא נפקא מכלל בורא פרי האדמה אבל לאחריו לא מברך כלל, ואפי' לרבנן כיון דכאיל רחמנא לכולהו שבעת המינים ביחד מודו דלחם גופיה אם בירך עליו מעין ג' של מזון כגון על המחיה ועל הכלכלה יצא, ולענין יין לחייבו בברכה למאן דדריש ושבעת זו שתיה א"כ מפורש הוא בתורה דאשתיה חייבה רחמנא ברכה, וא"ת א"כ דמהכא ילפת ברכה ליין יברך עליה שלש ברכות נמי, יש לומר מדפרט רחמנא בלחם ולא פרט ביין ש"מ דלא חייב ברכה לזה כזה ומיהו עבר. ובירך עליו ג' ברכות יצא משום דזיין, ומאן דלא דריש ושבעת זו שתיה נפקא לן מזית שמן דכיון שחייבה רחמנא ברכה במשקה היוצא מן הזיתים ה"ה ביין היוצא מן הענבים דרחמנא אקשינהו כדכתיב תירוש ויצהר:

דחמשת המינים על המחיה וכו'. על המחיה היא מעין ברכת הזן, ועל ארץ חמדה מעין ברכת הארץ ורחם על עירך מעין בונה ירושלים, כי אל טוב ומטיב חתה מעין ברכה אחרונה, ואעפ"י שיש בה מעין ברכה רביעית לא אמרו מעין ארבע דלא הזכירו אלא מה שהוא כנגד ג' ברכות של תורה:

מהתם במאי חתים כי אתא רב דימי אמר רב חתים בראש חדש מקדש ישראל וראשי חדשים. פירוש דלא חשיב ליה חתימה בתרתי וה"ק ה' מקדש ישראל וישראל מקדשי לראשי חדשים: הכא מאי רב חסדא אמר על הארץ ועל פירותיה. ולא חשבינן לה חתימה בתרתי דארץ היא דמפקא פירות. ולא פליגי הא לן והא להו. פירוש דרב חסדא לן ור' יוחנן לבני ארץ ישראל:

אינהו אכלי ואנן מברכינן. פירוש דעל פירותיה אארץ ישראל לחודה קאי והיכי שייך לדידן דבני בבל לברך על פירותיה ולא אכלי מינייהו. אלא איפוך רב חסדא אמר על הארץ ועל הפירות כלומר בפירות חוצה לארץ. ור' יוחנן אמר על הארץ ועל פירותיה, פירוש בארץ והכי קיי"ל דאותו שבחוצה לארץ אומרים על הארץ ועל הפירות דמשמע דיהא השם ברוך על הארץ דהיינו ארץ ישראל שנתן לנו לנחלה, ועל הפירות דהיינו כל פירות שבעולם, דהני דקא אכל איהו השתא לאו מארץ ישראל נינהו. ואותן שבארץ ישראל אומרים ועל פירותיה משום שאוכלין פירותיה של הארץ ממש הילכך ילפינן מינה שבפירות ארץ ישראל הבאים לנו משם לכאן בחוצה לארץ דחתמינן בהו ודאי על הארץ ועל פירותיה, ובחמשת המינים דהיינו חטה ושעורה וכוסמין ושבולת שועל ושיפון חתמינן בהו על הארץ ועל המחיה. וביין איכא מרבוותא ז"ל דאמרי דחתמינן ביה כשאר פירות על הארץ ועל הפירות ואיכא מ"ד דכיון דיחדו לו ברכה לפניו הכי נמי בברכה לאחריו חתים ביה על הארץ ועל פרי הגפן, וליכא מ"ד דחתים על הגפן ועל פרי הגפן כמו בפתיחה דלעולם צריך להזכיר בחתימה הארץ, וא"כ מאן דחתים על הארץ ועל פרי הגפן שפיר עבד לכ"ע דהא מזכיר פרי. ועוד דמיחד ליה ברכה לגפן משום חשיבותיה דיין ויוצא ידי הכל וכן ראוי לעשות. ומאן דאכל מאכל מחמשת המינין ופירות דשבעת המינין ושתה יין כאיל להו בחדא ברכה ואומר כך בא"י אמ"ה על המחיה ועל הכלכלה ועל העץ ועל פרי העץ ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל תנובת השדה וכו' וחתים בכולהו כחדא בא"י על הארץ ועל המחיה ועל פרי העץ ועל פרי הגפן ולא הויא חתימה בשתים שהארץ היא המוציאה פירות ומחיה וגפן. וכן הסכימו גדולי רבותינו הצרפתים ז"ל וקצת גאונים ז"ל. ובירושלמי אמרו דצריך להזכיר בה מעין המאורע כגון שבת וי"ט ור"ח וזה לא הזכירו בגמרא. וכן נמי נהנו העולם עכשו כן וכל כי הני מילי פוק חזי מאי עמא דבר וכדאמרינן לקמן בסוף פרקין וכן כתב הראב"ד, ורבותינו בעלי התוס' כתבו דאין מנהג העולם בהכי. וכבר כתבנו דברכת מעין ג' של מיני מזונות שהיא פוטרת ג' ברכות ואע"ג דלא אמר ברית ותורה ומלכות בית דוד יוצא הוא בדיעבד וכי אמרינן לקמן דאם לא אמרן לא יצא ידי חובתו, לא יצא ידי חובתו כראוי קאמרינן אבל לא מחייב לאהדורי דאי חיוב חזרה הוה בהו במעין שלש הוה אמרינן שום הזכרה מינייהו, ואשכחן כהאי לישנא בפסחים דאמרינן התם כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא י"ח ובעינן למימר לא יצא ידי חובתו כראוי:

המשנה החמשית הביאו לו מלח וכו' כוונת המשנה לבאר שיש דברים שהפת טפלה להם ונפטר הפת בברכתן והיא מענין חלק השני, והוא שאמר הביאו לו מליח פי' במליח שדרך האדם לאכלו בלא פת כגון זיתים מלוחות וכדומיהן ומתוך שחכו חד למליחותם יותר מדאי הביאו פת עמהם להעביר אותו טעם המליחות, מברך על המליח ואינו מברך על הפת כשם שהפת פוטרת כל מיני מאכל מפני שכלם טפלים לו כך כשהפת טפלה לאיזה דבר אותו דבר פוטר את הפת הן שבא הפת אחריו הן שבא עמו לכונה זו וגדולי המפרשים כתבו שאין הדברים אמורים אלא בשהביאו המליח תחלה אבל כל שהפת בא עמו ביחד אפילו פת באה לתשמיש דבר אחר הפת עיקר ועליו מברכים וכן כל דבר שאין דרכו ליאכל אלא בפת אע"פ שאינו אוכל לכונת הפת מברך עליו, והוא שאמרו בראש הפרק דהא אכיל ליה על ידי פת, וכן כתבו בתשובת שאלה על מי ששרה פתו ביין שאינו מברך אלא על הפת אפילו היה אוכל להשקיט צמאו שמתיירא משתיית היין, ואף בתוספתא אמרו הביאו לפניו אורז ויין שהיה דרכם למתק פת האורז ביין מברך על האורז ופוטר את היין, כלומר אע"פ שברכת היין חשובה יותר הואיל ופת האורז עיקר, צנון ונובלות מברך על הצנון ופוטר את הנובלות זה הכלל כל שהוא עיקר וכו' ואפילו היה הפת טפל מברך על האחר, ובגמ' פרשוה גם כן באוכלי פירות גנוסר ופרשו בו גדולי הרבנים מפני שהם חשובים יותר מן הפת ונעשין עיקר סעודה, וגדולי המחברים פירשו בה שהם אוכלים הפירות בתכלית מתיקותם ועושים מאכל מלוח על דרך הרפואה לחתך הליחות הנקבצות באצטומכא ומתוך שאי אפשר לאכול המליח לבדו אוכלין אותו בלחם ואין כונתם לאכל הלחם ונמצא הפת טפלה והפי' נאה ומקובל, ומ"מ כלל הדברים לענין פסק שכל זמן שהפת טפלה הן במליח כמו שנזכר בכאן הן במתוק אין מברכין על הפת, ומכאן הורו רבים באלו המצות שעושין לשים עליהן הנוג"ט שאין מברכין על הפת, ומ"מ מנהג אבותינו ורבותינו לברך על המצה, ונראה לי הטעם שאף היא חשיבותו גדול בערך אותו הנוגא"ט ואע"פ שהוא בא בשבילו כדי להניחו עליו לאכילתו שיהא אף הוא עיקר ולא נאמרו הדברים בשהוא טפל לו מצד אכילתו כלומר שהוא צריך לו מצד האכילה אבל מצד ההנחה אינו כלום ומצה זו אינה טפלה לו אלא מצד ההנחה שאין המצה צריכה לאכילת אותו הנוגא"ט וכן שכן שאינו חשוב כל כך במינו שאינו מז' המינים וכן נהגו לברך על לחם אותם הטפלות הנקראות פאנאדאש אע"פ שעשויות למה שבתוכם ומ"מ אני מזהיר בהם שלא לברך עליהם המוציא במקום שיש שם לחם אחר לפטור בה שאר הלחם הואיל ו"מ יש לדונן כטפל אצל מה שבתוכן לדעת הראשונים שלא להכניס אדם עצמו בספקות וכ"ש בעסות אלו הנקראות פרטולא"ש והדומים להם, זהו פי' המשנה ואין עליה בגמ' שום דבר של פסק:

המשנה הששית והכונה לבאר בה ברכה אחרונה לקצת דברים, אכל תאנים וענבים ורמונים פי' והוא הדין לכל דבר שהוא מהז' מינים מברך אחריהם ג' ברכות פי' אותן ג' ברכות שאדם מברך אחר הפת דברי ר"ג וטעם שלו שהרי אלו בכלל ז' המינים הם שחטה ושעורה בכללם ועל כלם נאמר ואכלת ושבעת ואם כן ברכתם וברכת החטה שוה, וחכמים אומרים ברכה אחת מעין ג' והוא על העץ ועל פרי העץ וכו' שהרי אחר שהוזכרו בתורה ז' המינים קודם שיאמר ואכלת ושבעת וברכת הפסיק ביניהם בפסוק ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם ואם כן ואכלת וברכת אלחם קא ואע"פ שהשיבם ר"ג דההיא לאפוקי חטה גופה אם כססה מברכת ג' מ"מ לרבנן הא לא צריכא קרא, ר' עקיבא אומר אפילו אכל שלק פי' ירקות שלוקות וקבע מזונו עליהם מברך ג' ברכות ואין הלכה לא כר"ג ולא כר' עקיבא אלא כחכמים.
זהו פי' המשנה וכלל הבא בגמ' על משנה זו כך היא ז' המינים שהוזכרו בתורה ב' מהם מן האדמה והשאר מן האילן ואחר שכן על כל פנים יש שנוי ביניהם וכן אתה צריך לומר שכל מיני התבואה דינם כחטה ושעורה, ומעתה כל שהוא מז' המינים הנזכרים בתורה והוא מין אילן כגון תאנים וענבים ורמונים וזיתים ותמרים בתחלה מברך עליו ב"פ העץ ולבסוף מעין ג' ברכות וכל שהוא מה' המינים של תבואה כגון חטים ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות אם עשה תבשיל מהם או מקמחם ולבסוף ברכה אחת מעין ג', ואם אפאן או בשלן אחר אפייתם ויש בהם צורת לחם מברך המוציא או ג' ברכות ואם אכלן כשהן חיים מברך בתחלה ב"פ האדמה ולבסוף בורא נפשות ושאר המינים ברכה שלפניהם כמו שביארנו במשנתנו ואחריהן בורא נפשות רבות וכו', ואי זו היא ברכה אחת מעין ג' אם של מיני מזונות מברך על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה ורחבה שהנחלת את אבותינו רחם ה' אלהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ותבנה אותה מהרה והעלנו לתוכה ונאכל מפריה ונשבע מטובה ונברכך עליה בקדושה ובטהרה בא"י על הארת ועל המחיה, ויש שמוסיפים בה כי אל טוב אתה כנגד הטוב והמטיב ואם היא של פירות ז' המינים פותח בה על העץ ועל פרי העץ ועל ארץ חמדה וכו', וחותם בארץ ישראל על הארץ ועל פירותיה ובחוצה לארץ על הארץ ועל הפירות, ומ"מ אם באו פירות שבארץ בחוצה לארץ יש אומר שמברך על פירותיה הואיל ופירותיה הם שהרי לא מיחו בנסח על פירותיה בחוצה לארץ אלא מטעמא דאינהו אכלי ואנן מברכין כלומר ומה לנו לברך על פירותיה אחר שאין אנו אוכלים אותם, ובזו הואיל ופירותיה הם ראוי לברך כך, וכן כתבוה גאוני הראשונים והדברים נראים, ויין נחלקו בה הפוסקים יש שמברכים אחריו בין בתחלה בין בסוף נחס זה האמור בפירות אחר שהוא פרי ואין גורסים בגמ' על הגפן ועל פרי הגפן שצריך הוא להזכיר הארץ בחתימה:

פירשו הגאונים שאם אכל מיני מזונות של חמשת המינים ופירות של ז' המינים מברך אחריהן ברכה אחת מעין ג' וכלל הכל בתוכה פותח על המחיה ועל הכלכלה ועל העץ ועל פרי העץ וחותם על הארץ ועל המחיה ועל הפירות, ואין לחוש לחתימה בשתים שפי' הדברים על הארץ המוציאה מחיה ופירות, והוא ששאלו בגמ' מחתם מאי חתים כלומר אם יחתום בארץ שהוא סמוך לחתימה ועל אותו דבר שהוא אוכל אם יש כאן משום חתימה בשתים, וקאמר בר"ח אמר רב שחותם מקדש ישראל וראשי חדשים ולא חשש לחתימה בשתים שכך פירושו מקדש ישראל שהם מקדשים את החדשים הא מאי, והעלו בו גם כן שאין בו משום חתימה בשתים וכן כתבו שאם שתה עמהם ייו כוללו עמהם ואומר על המחיה ועל הכלכלה ועל העץ ועל פרי העץ ועל פרי הגפן וכל בחתימה לדעת המפרשין לענין ברכה זו בין יין לשאר פירות אבל אם אכל בשר ושתה יין מברך בסוף על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, אכל פירות של ז' המינים ושל שאר מינים כגון תאנים ותפוחים מברך מעין ג' על התאנים ואין צריך לברך על התפוחים אחריהם בפני עצמם, ובתלמוד המערב שבשבת ויו"ט ובר"ח מזכיר בברכה זו מעין המאורע ר"ל כשאומר והעלנו לתוכה אם שבת הוא יאמר ונחמנו בשבת קדשך ואם יו"ט הוא ושמחנו במועדי קדשך ואם ר"ח אומר והעלה זכרוננו לפניך בראשי חדשנו, ומ"מ גדולי המפרשים אמרו שלא נאמר דין זה אלא במי שקובע סעודתו עליהן אבל אם קבע על הלחם הואיל וברך ברכת המזון והזכיר שוב אינו צריך:

מברך על המליח. אע"ג דאשמעינן דפת פוטר פרפרת איצטריך לאשמעינן דאפילו פת פעמים שהיא טפלה:

באוכלי פירות גינוסר. וצריך לאכול עמהם דבר מליח כדאמרינן לקמן שהיו נותנין לקצצי תאנים ואותו מליח אפשר לאוכלו בלא פת הילכך הוי מליח עיקר ופת טפילה כך פר"ח:

זיונא ס"ד. והא אמרינן בריש פרקין [דף ל"ה:] דכל מילי זיין חוץ ממים ומלח:

ורבנן ארץ הפסיק הענין. פרש"י ולא קאי וברכת אלא אלחם דסמיך ליה [וכתב ה"ר יונה דברכה] אחת מעין ג' מדרבנן היא והביא ראיה מדאמרינן לעיל שאם ברך על התמרים ברכת הזן במקום ברכה מעין ג' שיצא דתמרי נמי מיזן זייני ואי ברכה אחת מעין ג' דאורייתא היאך יצא בברכה אחת. וקשה לי דבריש פרקין משמע דהויא דאורייתא דקאמר יליף מז' המינין מה ז' המינין דבר שנהנה וטעון ברכה ונראה לפרש ארץ הפסיק הענין שאין צריך לברך ג' ברכות ארוכות שמזכירין בהם הארץ והמזון כדדרש לקמן הארץ זו ברכת הארץ אבל לעולם וברכת קאי על כל ז' המינין. והא דאמרינן לעיל שאם ברך על התמרים ברכת הזן יצא ר"ל שאין צ"ל על העץ ועל פרי העץ שהוא כנגד ברכה ראשונה אבל יאמר על ארץ טובה ורחבה ויגמור:

ההוא [מבעי ליה] למעוטי הכוסס את החטה. ודוקא כוסס את החטה אבל על דייסא ומעשה קדירה סובר ר"ג שמברכין ג' ברכות כדאמר לעיל כל שהוא מין דגן ולא אפאו פת ר"ג אומר שלש ברכות ואע"ג דכתיב לחם כיון דמעשה קדרה מיזן זייני בכלל לחם הוא ולא גרע מתאנים וענבים:

אמר ר' יהושע בן לוי כל שהוא מז' המינין וכו'. תימא מאי אתא לאשמועינן מתניתין היא אכל תאנים וענבים. ושמא בשביל שלא הזכיר אלא תאנים וענבים קאמר ריב"ל כל שהוא מז' המינים:

על חמשת המינין על המחיה ועל הכלכלה [וכו'] (ואומ'). בירושלמי משמע שצריך להזכיר בו מעין המאורע בשבתות ובימים טובים ובראשי חדשים דגרסי' בירושלמי מהו להזכיר בה מעין המאורע [אמר ר' בא בר זבדא ר' זעירא הוה מזכיר בהן מעין המאורע] והואיל וחש ליה ר' זעירא צריכין אנן למיחש וקודם שיאמר כי אתה טוב ומטיב לכל יאמר בשבת נחמנו ביום המנוח הזה ובימים טובים [ור"ח] יאמר זכרנו לטובה ביום פלוני זה.

כתב ר"ח היכא דאכל תאנים ומיני מזונות ושתה יין שיכלול הכל יחד ויאמר על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה וחותם על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן ועל הפירות ולא הוי חתימה בשתים שהארץ היא המוציאה המחיה והפירות והיין. והיכא שאכל פירות מז' המינין ותפוחין אין צריך לברך בורא נפשות על התפוחים מפני שגם זה פרי העץ הם אבל אם אכל בשר ושתה יין או אכל מז' המינין צריך לברך על זה בפני עצמו:

על הארץ ועל הפירות. [וכן על היין חותם על הארץ ועל פרי הגפן], יש שחותמין על היין על הגפן ועל פרי הגפן ולא נראה לי כי על הארץ צריך להזכיר כמו שאומר על הארץ ועל המחיה על הארץ ועל הפירות [ה"ה נמי שביין צ"ל על הארץ שאין ביניהם שינוי אלא שביין כשמזכיר שם פרי צ"ל שם פרטי] וכמו שבתחלה יש לו ברכה פרטית יותר משאר פרי העץ גם באחרונה צריך לפרט אותו ולומר על הארץ ועל א פרי הגפן):

אלא איפוך רב חסדא אמר על הארץ ועל הפירות ור' יוחנן אמר על הארץ ועל פירותיה. ר"ת רגיל לפרש בכל מקום שאומר הא לן והא להו שהאמורא של א"י היה מדבר לתלמידים שבבבל הלומדים לפניו. וקשה לפירושו מהכא ושמא קים ליה שבאותו שעה לא היו תלמידים מארץ אחרת לפניהם. או שמא לענין ברכות דבר שנוהג תדיר היה צ"ל כמנהג אותה הארץ שלא יטעו תלמידי אותה הארץ

בד"ה על העץ ועל כו' דלא מברכין על העץ אלא בסתמא על הארץ ועל הפירות ביין נמי אין לשנות כו' עכ"ל מדברי הרי"ף דאין לשנות בעל הארץ אבל אומרים ועל פרי הגפן וע"ש ברבינו יונה אבל בסוף דבריהם נראה דאין לשנות כלל ואומרים ביין ג"כ על הארץ ועל הפירות וק"ל:

בד"ה אינהו מיכל כו' כי כך פירש ר"ת גבי לעולם ישא כו' עכ"ל הך מילתא בפ"ק דקדושין וע"ש בתוס' פי' ר"ת והקושיא מהכא ועיקר התירוץ לרב חסדא ע"ש בתוס':

דלא טעים מזונא כו'. הפירות מתוקין ואינן סועדין כפירש"י ועד"ז יש לפרש תלונת המרגלים בא"י שהביאו פירות טובים ממנה ע"פ מ"ש בחידושנו במסכת סוטה פרק א"נ שהיה תלונתם שאין בא"י רק פירות מתוקין ואין בהם חיי נפש וז"ש זבת חלב ודבש היא וזה פריה ר"ל שהן מתוקין כדבש הזה אבל אין בהן חיי נפש שאין סועדין ואדרבה מחלישין מחמת המתיקות ובעו מלח להשיב לב כמ"ש התוס' וק"ל:

ס' רבוא ספלי טרית לקוצצי תאנים כו'. שייך לדלעיל דטרית זה הוא דבר המלוח להשיב לב הקוצצי תאנים שנחלש לבם מתוך מתיקות הפירות כן נראה מדברי הערוך בערך ספל ע"ש:

עיר אחת היתה בא"י וגופנית שמה שהיו בה שמונים זוגות כהנים כו'. שהיו מדקדקים כ"כ ביחוס שכהן ישא כהנת כדאמרי' פ' אלו עוברין (פסחים מט.) בת כהן לישראל אין זווגן עולה יפה ואפשר שלכך נקרא העיר גופנית ע"ש אשתך כגפן פוריה וגו' כענבי הגפן בענבי הגפן:

גמרא לא הוה מחזיק כו' להו לכולהו ומשתבע כו' מורידין ממנו כו' וחסרונן על כל מה שבראת כו' לא במסכנות תאכל בה לחם וכתיב כו' אמר ליה דה' המינים על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת כו' ושמחנו בבנינה כי אתה טוב ומטיב לכל וחותם על הארן ועל המחיה מחתם במאי חתים כו' כצ"ל ונ"ב ס"א:

שם על הארץ כו' ועל כו' נ"ב ס"א דפרי על העץ ועל פרי העץ דחמרא על הגפן ועל פרי הגפן:

רש"י אחר ד"ה אפילו אכל כו' כצ"ל:

ד"ה וחסרונן כל צרכי סיפוקן והס"ד ושם נרשם גמרא ואח"כ נמחק:

ד"ה דעץ כו' צ"ל אפרי דעץ:

תוס' בד"ה על העץ כו' על השדה נמחק ונ"ב בכל הנוסחאות אינו:

גמרא אילן אחד כו' מ' סאה גוזלות מג' בריכות. נל"פ מלשון אילן שנעקר ובו בריכה (פ"א דערלה מ"ה) ור"ל דבהאילן היה כמה בריכות. ומכל ג' מהן היו מורידין מ' סאה גוזלות ופירש"י דחוק:

שם ואע"ג דאינהי הוו כהנתא. כצ"ל:

פירות גנוסר. נראה להדיא שמפרש דהמליח הוא מפירות גנוסר וכ"נ שפי' תר"י עמ"א סי' רי"ב סק"ב ובזה שוב לא יקשה קושיית התוס' ונדחו ג"כ דברי התור"ע במש"כ ברבוי דזה"כ ע"ש:

[תד"ה ר"ע. ול"ד לההיא כו'. ולפענ"ד דר"ע לא עביד שם כדעתיה משום דרבים פליגי עליה וכמו שהשיב שם לר"ג ועמש"כ שם:

תוס' ד"ה על. משום חביבותיה. נ"ל דצ"ל חשיבותיה] :

בא"ד ויש חותמין על הגפן ועפה"ג. נראה דצ"ל על הארץ ועפה"ג עי' תר"י:

במשנה אכל תאנים ענבים ורמונים. כ"ה הגי' במשניות וע"ש בתוי"ט ונעלם מכ"ת קרא מפורש ותאנה וגפן ורמון (במדבר כ׳:ה׳):

גמ' א״ל אביי לר"ד מאי ניהו ברכה א' מעין שלש. נ"ב אפשר עדיין ילד היה כששאל זאת:

עִיר אַחַת הָיְתָה לוֹ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ בְּהַר הַמֶּלֶךְ, שֶׁהָיוּ מוֹצִיאִין מִמֶּנָּה שִׁשִּׁים רִבּוֹא סִפְלֵי טָרִית לְקוֹצְצֵי תְּאֵנִים, מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. אפשר דברו כאן לשון גוזמא, וכל מגמתם להזכיר מספר זה בשביל הסוד הנרמז בדברי אגדה זו, ברם מה שאמר עִיר אַחַת הָיְתָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְ'גוּפְנִית' שְׁמָהּ, שֶׁהָיוּ בָּהּ שְׁמוֹנִים זוּגוֹת אַחִים כֹּהֲנִים נְשׂוּאִין לִשְׁמוֹנִים זוּגוֹת אֲחָיוֹת כֹּהֲנוֹת, אין זה לשון גוזמא, אלא כך היה ממש. ובזה יתורץ בס"ד דקדוק אחר למאי אצטריך לומר וְ'גוּפְנִית' שְׁמָהּ, והלא באותה עִיר שהיה לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ בְּהַר הַמֶּלֶךְ לא אשמעינן שמה של עִיר? אך בזה ניחא והוא, דאיכא בעירובין (דף סג.) תלמיד היה לו לר' אליעזר שהורה הלכה בפני ר' אליעזר רבו ואמר לאימא שלום אשתו תמהני אם יוציא שנתו! וכן היה לו! אמר לו נביא אתה? אמר לו לאו אלא כך מקובלני המורה בפני רבו חייב מיתה! ואמר רבה בר בר חנה אותו תלמיד יהודה בן גוריה שמו, ומקשי בגמרא שמו ושם אביו למה לי? ומתרץ שלא יאמר משל היה, עיין שם.
נמצא לפעמים אומר הש"ס מעשה שהיה ולא היה ממש אלא נקיט לה על דרך המשל, ורק אם יוסיף בעל המאמר לומר דברים שאינם צריכים כהך דמזכיר שמו ושם אביו, אז נדע דהיה ממש ולא דרך משל, ולכן באותה עיר שאמר מוצאין ממנה שִׁשִּׁים רִבּוֹא סִפְלֵי טָרִית, כיון דלא היה הכי ממש אלא כיון בזה המספר על דרך המשל, לכך לא הזכיר שמה, אך דשמונים זוגות בא להודיענו דהוה הכי ממש ולא נקיט על דרך המשל, לכך הודיע אותנו שמה, שאמר וְ'גוּפְנִית' שְׁמָהּ, על דרך מה שאמרו בגמרא דעירובין ביהודה בן גוריא.

וּבָדְקוּ רַבָּנָן מִסּוּרָא וְעַד נְהַרְדְּעָא, וְלָא אַשְׁכְּחוּ. דבר זה יפלא מה הכריח היה להם, ומה הטעם אשר לחץ את רבנן לבדוק דמאי נפקא לן, ומה למדנו מבדיקה זו דנחתי רבנן למטרח כולי האי? ונראה לי בס"ד כי הן אמת דמדינא אין חשש מזה שיהיו ב' אחים נושאים ב' אחיות, מכל מקום מצינו דרבינו יהודא החסיד ז"ל בצוואותיו הזהיר שלא לישא ב' אחים שתי אחיות דאין זווגם עולה יפה, ואומרים הטעם משום דבזה מתבטל מצות יבום, או יתכן יש טעם אחר כמוס. ונראה כי בימי הגמרא היה חכמים בעלי שם וקבלה שהיו גם כן מפקפקין בדבר זה, לומר כמו שכתב רבינו יהודה חסיד שאין הזוג עולה יפה, ולכך בא רבי יצחק והעיד שֶׁעִיר אַחַת הָיְתָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְ'גוּפְנִית' שְׁמָהּ, שֶׁהָיוּ בָּהּ שְׁמוֹנִים זוּגוֹת אַחִים כֹּהֲנִים וכו', וכונתו בזה לסתור חששה הנזכרת, דהא מצינו שהזוג עלה יפה בשמנים בזמן אחד, אך הואיל והיה זה בארץ ישראל איכא למתלי בזכות ארץ ישראל, ולעולם בחוץ לארץ איכא למיחש, לכך ישבו חכמים בחוץ לארץ ובדקו כדי לברר בזה לבטל החששה לגמרי, ולא מצאו בימיהם בחוץ לארץ אלא רק זווג אחד של בנות ר' חסדא שנשאו לשני אחים, והמה ראו שאין הזווג עלה יפה, כי רמי בר חמא נפטר ונתאלמנה אשתו ונשאה רבא, אם כן בחוץ לארץ נתברר להפך, אך עדיין לא יש סמך על בירור זה, יען כי הבעלים היו ישראלים והבנות כהנות, ואיכא למתלי משום דכהנית שנשאת לישראל אין זווגם עולה יפה.

טָבָא בֵּיעֲתָא מְגוּלְגְּלָתָא מִשִּׁיתָּא מַטְוִיתָא, מֵאַרְבַּע מְבוּשַׁלְתָּא. נ"ל בס"ד דרך רמז, בֵּיעֲתָא מְגוּלְגְּלָתָא רמז לסודות התורה, כי חלק הסוד יתייחס לגולגולת, ששם מוחין חב"ד [חכמה, בינה, דעת] והוא ראש לכל הלמודים.
גם ידוע דחלק הסוד רמוז באות י' דשמא קדישא, וכתבתי במקום אחר בס"ד, י' במילואה יו"ד, אות הפשוט של יו"ד רומז על חלק הסוד, ואות ו' במילוי יו"ד רומז לחלק העיון והסברא של חלק הנגלה של התורה, כי בחלק הנגלה יש שני לימודים, אחד הוא העיון והסברא שצריך ללומדו בששת ימי החול והוא בששה סדרי משנה. ואות ד' של מילוי יו"ד הוא רמז ללימוד הגרסא שבחלק הנגלה של התורה, והוא ארבע אמות של הלכה שיש להקב"ה בעולמו, כמ"ש רז"ל (ברכות ח.) והסברא זה נקרא אֵשׁ, שצריך להתלהב בו ולהלחם בו, ולימוד הגרסא נמשל לְמַיִם שהוא נח כמים.
ובזה יובן בס"ד, טָבָא בֵּיעֲתָא מְגוּלְגְּלָתָא כלומר: טוב דבור של תורה שהוא בחלק הסוד המתייחס לגולגולת, מִשִּׁיתָּא מַטְוִיתָא, פירוש: יותר מלימוד העיון והסברא שדומה לְאֵשׁ, שהוא בששה סדרי משנה, ונלמד בששה ימי השבוע, וגם הוא יותר טוב מֵאַרְבַּע מְבוּשַׁלְתָּא, ר"ל: טוב גם מלימוד הגרסא דנקרא מַיִם, הרמוז באות ד' דמילוי יו"ד, כי לימוד של הסוד הרמוז באות י' טוב יותר מן לימוד העיון הרמוז באות ו' דמילוי יו"ד, ומן לימוד הרמוז באות ד' דמילוי יו"ד.

גמ' למעוטי הכוסס את החטה. ע' לעיל ל"ז ע"א תוס' ד"ה הכוסס:

במשנה אכל ענבים ותאנים ורמונים וכו' הא דנקט להו בהאי סידרא אע"ג דבקרא גפן כתיב ברישא מ"מ עיקר גפן דקרא היינו יין דחשיב טובא ובהא ודאי לא קאמר ר"ג דבעינן ג' ברכות ממש דהא בקרא ואכלת ושבעת כתיב אף ע"ג דשתייה בכלל אכילה היינו דוקא היכא דליכא לאוקמי לענין אכילה משא"כ הכא ודאי אכילה ממש קאמר דומיא דאינך ז' מינים דשיעור אחד לכולם למאן דדרש ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה וכ"ש למאן דדרש ואכלת ושבעת זו שתייה א"כ ממילא דואכלת היינו אכילה ממש והיינו ענבים כנ"ל:

בגמרא מ"ט דר"ג דכתיב ארץ וכו' ורבנן ארץ הפסיק הענין. ונראה לכאורה מפשטא דלישנא דגמרא דהא דמצרכו רבנן בז' מינים ברכה אחת מעין שלש אינו אלא מדרבנן כיון דארץ הפסיק הענין וכ"כ רבינו יונה ז"ל והביא עוד ראיה מהא דאמרינן לעיל ספ"ק דף י"ב דהיכא דאכל תמרי וקסבר נהמא אכל וכו' דאפילו סיים בדנהמא נמי יצא משום דתמרי מיזן זייני ואי ס"ד דברכה מעין שלש דאורייתא היא א"כ אמאי יצא בברכת הזן לחוד אלא דהרשב"א ז"ל בחידושיו כתב בשמעתין דברכה מעין ג' לרבנן מדאורייתא דאף ע"ג דארץ הפסיק הענין היינו לענין דלא בעינן ג' ברכות גמורות כמו בלחם אבל מעין ג' בעינן ולא הביא דעת רבו רבינו יונה כלל ובעיקר דברי הרשב"א נראה דמוקי האי מיעוט דארץ הפסיק הענין בדדמי דכיון שהן משבח ארץ ישראל כמו מיני דגן מש"ה אית לן למימר דכי מיעטינהו קרא היינו דלא בעינן ג' ברכות גמורות אבל מעין שלש בעינן. אלא דאכתי היא גופא קשיא לי דלכאורה הא דבעינן בבה"מ גופא שלש ברכות גמורות לית לן ילפותא מקרא דוברכת לא מיבעיא לפי מ"ש בס"פ היה קורא בהך ברייתא דתנא דפועלין מברכין שתים וכוללין וכו' בברכת הארץ וכו' וכתבתי שם דהטעם משום דמדאורייתא לא בעינן ג' ברכות מופסקות זו מזו והבאתי בזה לשון הב"י סימן קצ"א ע"ש א"כ פשיטא דליתא לדברי הרשב"א ז"ל אלא אפילו למאי דמשמע שם מלשון התוס' דמדאורייתא בעינן ג' ברכות מופסקות מ"מ כיון דבארץ קמא לא איירי כלל מענין ברכה אלא לבתר דארץ הפסיק הענין כתיב ואכלת ושבעת וברכת א"כ מהיכי תיתי נאמר דבז' מינים בעי ברכה כלל כיון דכל הברכות אינן אלא מדרבנן ובכה"ג אמרינן בעלמא סכינא חריפא מפסקי קראי וכמו כן היה ראוי יותר לומר דכי מיעטינהו קרא לאינך ז' מינים היינו דלא בעינן שלש ברכות אבל שתים מיהו בעינן כדאשכחן בפועלים. ולדעתי דברי הרשב"א ז"ל בזה צריכין עיון. ויותר קשיא לי מי הכריחו להרשב"א ז"ל לומר דלרבנן הוי ברכה מעין ג' דאורייתא ומש"ה קשיא להו מנא להו הך מילתא ומאי קושיא דילמא ה"נ דברכה מעין שלש לא הוי אלא מדרבנן כדמצינו דמטבעות הרבה תקנו חכמים בברכות בברכת המצות וברכת הנהנין לפי מה שנראה להם א"כ בקל יש לנו לומר כיון דז' מינים הן משבח א"י ויש בהו צד מזבח בביכורים מש"ה תקנו מעין ג' שיזכיר בם ויכלול מעין ברכת הארץ ומעין ברכת ירושלים:

והנלע"ד בזה דהא דפשיטא ליה להרשב"א דברכת ז' מינים הוי מדאורייתא היינו ממאי דאמר רבי יצחק לעיל כל המוקדם בפסוק הוא מוקדם לברכה אלמא דפשטא דקרא דשבח א"י היינו לענין ברכה דואכלת ושבעת עלייהו נמי קאי ומשום הכי ממילא דצריך להזכיר בה מעין א"י ומעין ירושלים כיון שיש בהן צד מזבח דהא מהאי קרא גופא ילפינן ג"ש ארץ ארץ לענין ביכורים ולפ"ז כי הדר וכתב קרא ארץ בתרא לאפסוקי ע"כ היינו לשבחא של לחם להצריך בו ג' ברכות גמורות. ואף על גב דהאי קדימה דרבי יצחק לא שייך בברכה אחרונה דשבעה מינים כי אם בברכה ראשונה שלהם והך ברכה ראשונה נראה דלכולי עלמא לא הוי אלא מדרבנן מ"מ כיון שסידרן הכתוב בזה הסדר לענין חשיבות דברכה אחרונה לפי חשיבות עצמותן מש"ה יש לנו לומר דסברא יש דשייך בהו הך סדר קדימה לענין ברכה ראשונה לאחר תקנת חכמים כן נראה לי נכון בשיטת הרשב"א ז"ל ועיין מה שכתבתי לעיל בריש פירקין וכבר כתבתי שהיא ג"כ דעת הטור וכתב שכן נראה מלשון בעל ה"ג ומה שהביא רבינו יונה ז"ל ראיה מהא דתמרי מיזן זייני דס"פ היה קורא נראה לי שאין זו ראיה מוכרחת לא מיבעיא לשיטת רש"י ותוס' דכל הך מילתא דפתח בדשכרא וסיים בדחמרא וכה"ג פתח בדנהמא וסיים בדתמרי איירי הכל לענין מחשבה לחוד שהיה בדעתו לומר כן א"כ פשיטא דלא שייך ראיה זו כלל בדברי רבינו יונה אלא אפילו לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שכתבו דהאי פתח בהאי וסיים בהאי היינו שפתח והזכיר בשניהם אפ"ה אתי שפיר הא דאמרינן דאפילו סיים בדנהמא יצא והאי סיים היינו שסיים ברכה ראשונה שהיא ברכת הזן ואח"כ חזר לברכת התמרים שהיא העץ ועל פרי העץ שהרי לפי האמת הך ברייתא איירי בכה"ג. ועוד אפילו את"ל דהא דסיים בדנהמא היינו שהזכיר כל הג' ברכות אפ"ה שפיר קאמר דיצא שהרי הזכיר מעין הג' ברכות ומה שהוסיף לומר ג' ברכות גמורות אין לנו לומר דבשביל כך יהא צריך לחזור ולברך מעין ג' כן נראה לי נכון ודוק היטב ובק"א אבאר יותר אי"ה:

אלא דאכתי יש לדקדק על שיטת הסוברים דברכה מעין ג' דאורייתא ומיעוטא דארץ הפסיק היינו דלא בעי ג' גמורות ואמאי האי טפי אית לן למימר דאפילו ג' ברכות גמורות (לא) בעי ומיעוטא דארץ הפסיק היינו לענין דלא בעי זימון אלא בלחם לחוד דהא ילפינן לקמן עיקר זימון מדכתיב את ה' אלקיך ואלחם דסמוך מיניה קאי ואפשר דמשמע להנך פוסקים דלענין זימון איצטריך קרא למעט שאר מינים דאין מזמנין על הפירות כיון דאין דרך לקבוע עליהן ובזימון בעי קביעות כמו שיבואר בר"פ ג' שאכלו אי"ה:

ומי איכא מידי וכו'. לכאורה קשה מה זו תמי' מי איכא מידי והלא מי שאינו רעב ללחם משכחת הרבה מינים שיהיו אצלו עקר יותר מן הפת ועיין במג"א סימן ר"ב ס"ק ח' מ"ש בשם הב"ח לענין שמן זית ופת ובסימן רי"ב ס"ק ב' מ"ש בשם השל"ה באוכל פת למתק השתי' והנלע"ד דקושיית הגמרא היא ממה שאמרו לעיל דף מ"א ע"ב אי הכי יין נמי נפטרי' פת שאני יין דגורם ברכה לעצמו וא"כ חזינן אף שהיין הוא טפל להפת אפ"ה הואיל וקובע ברכה לעצמו להכי חשיבתו גורם שאין הפת יכול לפטרו וא"כ פת דג"כ קובע ברכה לעצמו שהרי מקדשין על הפת ומי איכא שיוחשב עקר כל כך עד שיהי' חשיב יותר מהפת שיוכל לפטור הפת אע"פי שגורם ברכה לעצמו וכבר כתבתי מזה בחידושינו לעיל דף מ"א ע"ב ועל זה משני באוכלי פירות גנוסר ועיין ברש"י שכתב שהפירות חשובים מן הפת וכוונתו בזה דאף שהפת אין כחו אפילו בהיותו עקר דהיינו בשעת הסעודה שהוא עקר אפ"ה אינו פוטר דבר שגורם ברכה לעצמו דהיינו יין אפ"ה פירות גינוסר אלים חשיבותייהו יותר מן הפת לפטור אפילו דבר שגורם ברכה לעצמו וכוונת רש"י בזה אפשר שסובר כפירושו של תר"י דמליח דמתניתין היינו פירות גינוסר גופייהו שאי אפשר לאכלם מרוב מתיקתן אלא כשמפזר עליהם מלח הרבה ולהפירות קורא מליח ובזה ג"כ נדחה קושיית התוס' בד"ה באוכלי פירות גינוסר וכו' שהקשו דא"כ יברך על הפירות וכו' ולפי פירושו של תר"י האמת כן הוא שהמליח היינו הפירות ויפה כתב רש"י שהפירות חשובים יותר מן הפת או אפשר שגם רש"י מפרש כפירוש התוס' דהמליח אוכל אחר הפירות ומכל מקום כיון שעקר אכילתו הוא מחמת פירות גינוסר אף שאין ברכת הפירות פוטרתן מטעם שכתבו התוס' מ"מ כבר הועיל חשיבות הפירות שחשובים יותר מן הפת ובטל מעלת גורם ברכה לעצמו של הפת נגד חשיבות הפירות וכיון שבטלה מעלה זו ממילא נפטר בברכת המליח שהוא עקר והפת טפילה לו:

משנה. אבל ענבים תאנים ורימונים וכו' שביק חטה ושעורה שהם ראשונים בפסוק משום דבהו מודה ר"ג כדאמרינן בגמרא ההוא למעוטי כוסם את החטה אבל קשה למה שביק זיתים ותמרים ואי משום דאטו כי רוכלא לחשיב א"כ נימא רק ענבים ונראה דזיתים ותמרים לא איצטרך למחשב אבל הני איצטרך דלא תימא דארץ תנינא דכתיב ארץ זית הפסיק הענין דלא קאי וברכת על ענבים תאנים ורימונים להכי איצטרך למימר דרק ארץ בתרא הפסיק אבל ארץ תנינא לא להפסיק בא:

בגמרא ורבנן ארץ הפסיק הענין. הנה לדעת הפוסקים דברכה א' מעין שלש בשבעת המינין היא מן התורה א"כ על כרחך האי הפסק הענין הוא לענין שאינן צריכין שלש ברכות רק מעין שלש ולפי זה על כרחך בלחם צריך מן התורה שלש ברכות ממש ולא סגי מעין שלש אבל להפוסקים שאין שום ברכה אחרונה מן התורה רק ברכת המזון א"כ איכא למימר דאפילו בפת סגי מן התורה בברכה אחת מעין שלש ומה שאנו מברכין ברכת המזון שלשה ברכות היינו מדרבנן ועיין בחידושי הרשב"א:

שהיו בה שמנים זוגות כהנים וכו' רש"י בחולין דף מ"ד הביא זה מגיטין פ' הנזיקין וכתב סדר הדורות דף ק"ב דליתיה בגיטין אלא הכא. ובאיכה רבתי פ' בלע ה' ולא חמל אמרו פ' אחים כהנים וכו' בלילה א' תלונהו בחדא גפנא וכו' והוא ט"ס כמ"ש הרב סדר הדורות וכבר מהר"ש יפה שם כתב דה"ג כללינהו בהדא גפנא ע"ש וזהו חידוש נמי שנישאו כולם בלילה א' וכן הוא בירושלמי פ"ד דתעניות. ובשמעתין מפורש דהיה בעיר ששמה גופנית וז"ש בירושלמי ואיכה רבתי בהדא גופנא וכן מ"ש שם ע"פ היו צריה אזל אספסיינוס מסחי בהדא גופנא וכבר השיג הרמד"ל במעריך על מתנות כהונה ע"ש. ורש"י ז"ל פירש שמנים זוגות אחים שנים שנים אחים היו כולם וכן נשותיהם עכ"ל ונרא' דאתא לאפוקי דלא נימא דבכללן ימצא ג' אחים או ד' אחין נשואי' לג' אחיות או לד' אחיות לז"א דלשון הש"ס דאמר פ' זוגות משמע שנים שנים דכל ב' אחין נשואין לב' אחיות דאלת"ה הו"ל לרבותא לאפושי ולומר ק"ס אחים כהנים נשואים לק"ס אחיות כהנו' אלא דדקדק לומר שהיו שנים שנים וכן נשותיהם וק"ל:

וחותם על הארץ ועל המחיה מחתם במאי חתים וכו' גירסת הספרים קשה להולמה וכן גירסת הרי"ף והרא"ש שיש שינוי מגירסתנו אבל גרסי נמי חתימת על הארץ ועל המחיה. וא"כ מאי בעי בתר הכי מחתם במאי חתים ומייתי לדרב דחתים ברוך מקדש ישראל ור"ח הרי קאמר וחותם על הארץ ועל המחיה. ומהשאלתות פ' יתרו מוכח דלא גריס וחות' על הארץ ועל המחיה וכן מוכח מדברי ריא"ז שהבי' השה"ג וכן מוכח מדברי בה"ג וכן מוכח מדברי הרשב"א בחידושיו עיין בדברי קדשם בחון בהם. ואחר זמן מצאתי לרבינו ישעיה הראשון בתשובה שהעיר בגירסאות אלו והאריך והובאה תשובתו בס' שונה הלכות דף ז"ך:

(מד א) ר' אבהו אכיל וכו' ר' אמי ור' אסי הוו אכלי וכו' רשב"ל הוה אכיל וכו'.—כעין זה שבת קכט א: ר' יוחנן שתי וכו' ורב נחמן שתי וכו' רב יוסף שתי וכו'.

מתני' מליח. כל דבר מלוח: גמ' פירות גנוסר. פירות ארץ ים כנרת חשובים מן הפת: זיונא. משמע מידי דבר אכילה: מזונא. דבר הסועד: דשריק דודבא מאפותי'. שהזבוב מחליק ממצחו מתוך צהלת פנים בשרו מחליק: עד דמריד. דעתו מטרפת: באלושי. אוכלוסי בני אדם: ספלי טרית. ספלים מלאים חתיכות דג חתוך שקורים טונינ''א: לקוצצי תאנים. למאכל פועלים שקוצצים תאנים והיו מרובים עד שכל אלו צריכין להם למאכל: בריכות. קובייא''ש בלע''ז: משלש בריכות בחדש. ג' פעמים בחדש מורידים ממנו כך: שמנים זוגות אחים. שנים שנים אחים היו כולם וכן נשותיהם: שריף. תבשיל לח שיש בו מרק כמו שורפה חיה: מתני' מברך אחריהם ג' ברכות. ר''ג לטעמיה דאמר לעיל בפירקין (דף לז.) כל שהוא מז' המינים מברך אחריו ג' ברכות: אפילו אכל שלק. של ירק: והוא מזונו. שסמך עליו למזון: וחסרונן. צרכי ספוקן: גמ' וברכת. אכולהו קאי ובההוא קרא ג' ברכות רמיזי כדאמרינן בפרק שלשה שאכלו (דף מח:): ארץ הפסיק הענין. ולא קאי וברכת אלא אלחם דסמיך ליה: ור''ג ההוא. הפסקה לפרושי חטה דכתיב בקרא קמא אתא ולמעוטי שאם כססה כמות שהיא אין זו בכלל ברכה אא''כ עשאה לחם: חמשת המינים. כולם מין דגן חטין ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון כוסמין מין חטה שבולת שועל ושיפון מין שעורה: מברך עליו ב''מ מזונות. אם עשאו תבשיל: כל שהוא מז' המינים. משאר ז' המינים האמורים בפסוק ואינו מין דגן: אפרי דעץ על העץ ועל פרי העץ ועל ארץ חמדה טובה ורחבה. אתרוייהו קאי כולה עד סופה: רב חתים בר''ח כו'. אע''ג דדמיא לתרתי: הכא מאי. מי מחתמינן בתרתי כהאי גוונא כגון על הארץ ועל הפירות ולא הויא חתימה בשתים ממש כדמפרש לה בפרק שלשה שאכלו (דף מט.): הא לן והא להו. רב חסדא מבבל ובבבל חתמי על הארץ ועל פירותיה ור' יוחנן מארץ ישראל והתם חתמי על הפירות: ואנן מברכינן. על פירותיה אארץ ישראל לחודה קאי ואנן לא אכלינן מינייהו ומברכים עלייהו:

באוכלי פירות גנוסר שנו. שהמליח עיקר שהוא בא להשיב הלב שנחלש מפני מתיקות הפירות והפת שלאחריו טפל ואינו בא אלא בשביל המליח וא''ת פירות הוי עיקר ומליח טפל ולבריך על הפירות ולפטר כולהו וי''ל דמיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד א''נ בשעה שאכל פירות גנוסר לא היה שם עדיין מליח ופת דלא היה יודע שיחלש לבו מחמת המתיקות: מברך על המליח. ואף על גב דאשמעינן דפת פוטר את הפרפרת איצטריך לאשמעינן דפעמים דפת טפל: רבי עקיבא אומר אפי' אכל שלק והוא מזונו כו'. ולא דמי לההיא דלעיל (דף לז.) דר''ג נתן רשות לר''ע לברך וכו' דשאני הכא דאיקבע מזוניה עליה: על העץ ועל פרי העץ. אבל על היין מברכים על הגפן ועל פרי הגפן דכיון דיין קובע ברכה לעצמו משום חביבותיה הוא הדין לאחריו ובחתימה יש שחותמין על הארץ ועל הפירות ויש שחותמין על הגפן ועל פרי הגפן מיהו לכאורה משמע דא''צ לשנות החתימה שהרי אין אנו משנין רק לומר פרי הגפן במקום פרי העץ אבל בעלמא היכא דלא מברכינן על העץ אלא בסתמא על הארץ ועל הפירות ביין נמי אין לשנות ובס' המיימוני מצריך להזכיר בה מעין המאורע בשבת ובי''ט וכן משמע בירו' ומיהו לא נהגו העולם כן ויכול להיות מה שמזכירים מעין המאורע היינו דוקא בימיהם שהיו רגילין לקבוע איין ואמיני פירות אבל האידנא לא קבעי ופר''ח היכא דאכיל מיני מזונות כגון דייסא ותאנים ושתי חמרא מברך ברוך אתה ה' אמ''ה על המחיה ועל הכלכלה על הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה וכו' וחותם בא''י אמ''ה על הארץ ועל המחיה ועל הפירות ולא הוי חתימה בשתים דהארץ היא המוציאה המחיה והפירות: אינהו מיכל אכלי ואנן מברכין. משמע שאין נראה למקשן שידברו האמוראים דבבל בשביל בני ארץ ישראל כי כך פר''ת גבי (קדושין כט:) לעולם ישא אשה ואחר כך ילמוד תורה ותנא אחריתי ילמוד תורה ואחר כך ישא אשה ומסיק הא לן והא להו ופירש ר''ת דר' יוחנן היה מדבר בשביל תלמידיו שהיו מבבל דשמא הכא קים ליה למקשן דבאותה שעה שאמר רב חסדא הא מילתא לא היה לפניו שום תלמיד מא''י וכן לא שום תלמיד מבבל לפני רבי יוחנן וא''כ לא היה מזכיר רב חסדא שהיה מבבל כי אם לבני בבל ולהכי פריך היאך יברכו בני בבל על הארץ ועל פירותיה משמע דקאי דוקא על פירות של ארץ ישראל והם אינם אוכלים אותן: