דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 218ימים לסיום הש״ס

ברכות מג ע"ב - Steinsaltz

Rav Giddel said that Rav said: Over this jasmine [simlak], one recites: Who creates fragrant trees. Rav Ḥananel said that Rav said: Over these spikenards, which grow next to the sea, one recites: Who creates fragrant trees. Mar Zutra said: What is the verse from which we derive that even a plant with soft stalks can be called a tree? From the verse: “She had taken them up to the roof and hidden them under the trees of flax” (Joshua 2:6); evidently, even stalks of flax are called “trees.”

Rav Mesharshiya said: Over this garden daffodil one recites: Who creates fragrant trees, while over a wild daffodil that grows in the field, one recites: Who creates fragrant plants. Rav Sheshet said: Over fragrant violets one recites: Who creates fragrant plants. Mar Zutra said: One who smells a citron [etrog] or a quince recites: Blessed…who gave pleasant fragrance in fruits.

On a related topic, the Gemara cites that Rav Yehuda said: One who goes out during Nisan and sees trees that are blossoming recites: Blessed…who has withheld nothing from His world, and has created in it beautiful creatures and trees for human beings to enjoy. Rav Zutra bar Toviya said that Rav said: From where is it derived that one recites a blessing over scent? As it is stated: “Let every soul praise the Lord” (Psalms 150:6). He explains the verse: What is it from which the soul derives benefit and the body does not derive benefit from it? You must say: That is scent. Even over items from which only the soul derives benefit, one must recite a blessing and praise God.

And Rav Zutra bar Toviya said that Rav said: The young men of Israel are destined to emit a sweet scent as the Lebanon, as it is stated: “His branches shall spread and his beauty will be as the olive tree, and his fragrance as Lebanon” (Hosea 14:7).

And Rav Zutra bar Toviya said that Rav said: What is the meaning of that which is written: “He has made everything beautiful in its time, and He has placed the world in their heart, yet so man cannot find out the work that God has done from the beginning even to the end” (Ecclesiastes 3:11)? This teaches that each and every individual, God has made his work pleasant for him in his own eyes. In that way, each individual will be satisfied with his work, enabling the world to function properly.

Rav Pappa said: This is the proverb that people say: Hang a heart of palm on a pig, and he will continue to perform his standard activities. Although hearts of palm are a delicacy, a pig will roll it in the mud as is his wont. Every creature has its own particular tastes, and one cannot draw conclusions with regard to one based on the standards of another.

And Rav Zutra bar Toviya said that Rav said: For one walking on a dark path, if he has a torch in his hand, it is like two were walking on that path and the light of the moon is like three. The Gemara raises a dilemma: Is a torch like two including the one carrying the torch or perhaps a torch is like two besides him for a total of three? Come and hear a proof from that which Rav said: And the moon is like three. Granted, if you say three including him, it works out well. However, if you say three besides him, why do I need four, what purpose do they serve? Didn’t the Master say: To one walking alone, a demon can be seen and cause him harm. To two people, a demon can be seen and does not cause them harm. To three people, it cannot be seen at all. Four people are no better than three. Rather, can’t we learn from this that a torch is like two, means two including him. The Gemara comments: Indeed, conclude from this.

And Rav Zutra bar Toviya said that Rav said; and some say Rav Ḥana bar Bizna said that Rabbi Shimon Ḥasida said; and some say Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: It is preferable, from an ethical perspective, for one to throw himself into a fiery furnace rather than humiliate another in public. From where do we derive this? From Tamar, the daughter-in-law of Judah, when she was taken out to be burned, as it is stated: “As she was brought forth, she sent to her father-in-law, saying I am pregnant by the man to whom these belong, and she said examine these, to whom does this seal, cord and staff belong?” (Genesis 38:25). Despite her dire situation, she did not reveal that she was pregnant with Judah’s child; rather, she left the decision to him, to avoid humiliating him in public.

The Sages taught: If they brought before him both scented oil and a myrtle branch, Beit Shammai say: One recites a blessing over the oil first and over the myrtle branch thereafter. And Beit Hillel say: One recites a blessing over the myrtle branch first and over the oil thereafter. Rabban Gamliel said: I will decide this dispute in favor of the opinion of Beit Shammai, that one should recite a blessing over the oil first, as it is more significant. With regard to oil; we are privileged to enjoy its fragrance and we are privileged to enjoy it by anointing ourselves with it. With regard to the myrtle branch; we are privileged to enjoy its fragrance, we are not privileged to enjoy it by anointing ourselves with it. Rabbi Yoḥanan said: The halakha is in accordance with the opinion of the decisor, Rabban Gamliel.

The Gemara relates: Rav Pappa happened to come to the house of Rav Huna, son of Rav Ika. They brought before him both scented oil and a myrtle branch. Rav Pappa took and recited a blessing over the myrtle branch first and then recited a blessing over the oil. Rav Huna said to him: And does the Master not hold that the halakha is in accordance with the opinion of the decisor? If so, you should have recited a blessing over the oil first. Rav Pappa said: Rava said the following: The halakha is in accordance with the opinion of Beit Hillel. The Gemara comments: That is not so, as Rava did not issue that ruling. Rather, Rav Pappa did this in order to extricate himself from an unpleasant situation and justify his conduct.

Our Sages taught in a baraita: If they brought before them both scented oil and wine, Beit Shammai say: He grasps the oil in his right hand, since he recites a blessing over the oil first, and the wine in his left hand. He recites a blessing over the oil and then he recites a blessing over the wine. Beit Hillel say the opposite: He grasps the wine in his right hand and the oil in his left hand. He recites a blessing over the wine and then he recites a blessing over the oil. And after he has recited a blessing over the oil and anointed his hands with it, he smears it on the head of the servant so that his hands will not remain perfumed. And if the servant is a Torah scholar, he smears the oil on the wall, as it is unbecoming for a Torah scholar to go out perfumed into the marketplace.

Tangential to the mention of conduct unbecoming a Torah scholar, the Sages taught in a baraita: Six things are disgraceful for a Torah scholar: He may not go out perfumed into the marketplace; he may not go out of his house alone at night; he may not go out wearing patched shoes; he may not converse with a woman in the marketplace; he may not recline and participate in a meal in the company of ignoramuses; and he may not be the last to enter the study hall. And some say that he may not take long strides and he may not walk with an upright posture.

The Gemara elaborates on the statements of the baraita. He may not go out perfumed into the marketplace; Rabbi Abba, son of Rabbi Ḥiyya bar Abba, said that Rabbi Yoḥanan said: This prohibition only applies in a place where they are suspected of homosexuality. One who goes out into the marketplace perfumed, will arouse suspicion. Rav Sheshet said: We only said this with regard to his clothing that was perfumed, but with regard to his body, it is permitted, as his sweat causes the fragrance to dissipate. Rav Pappa said: In this regard, his hair is considered like his clothing. And some say: His hair is considered like his body.

He may not go out of his house alone at night because of suspicion of promiscuity. And therefore this was only prohibited if he does not have a set time during the night to study with his teacher, but if he has a set time, everyone knows that he is going to study with his teacher at his set time, and they will not be suspicious of him.

He may not go out wearing patched shoes. This supports the statement of Rabbi Ḥiyya bar Abba, as Rabbi Ḥiyya bar Abba said: It is disgraceful for a Torah scholar to go out wearing patched shoes. The Gemara challenges: Is that so? Didn’t Rabbi Ḥiyya bar Abba himself go out wearing patched shoes? Mar Zutra, son of Rav Naḥman, said: It is only prohibited when the shoe has a patch upon a patch. And we only said this with regard to patches on the upper part of the shoe but if the patch is on the sole, this does not apply. And with regard to patches on the upper part of the shoe, we only said this when he is out on the road, but in his house, we need not be concerned. And we only said this with regard to the summer when the patches would be visible to all, but during the rainy season, when the mud obscures the view of the patches, we need not be concerned.

He may not converse with a woman in the marketplace. Rav Ḥisda said: Even if she is his wife. This was also taught in a baraita: One may not converse with a woman in the market, even if she is his wife, even if she is his daughter and even if she is his sister, for not everyone is well-versed in the identity of his female relatives and they will suspect that he is talking to women who are not his relatives.

He may not recline and participate in a meal in the company of ignoramuses. The Gemara explains: What is the reason? Perhaps he will be drawn after them and emulate them.

He may not be the last to enter the study hall. The Gemara explains: Because they will call him negligent, in other words, careless and lazy.

And some say he may not take long strides, as the Master said: A long stride takes away one five-hundredth of a person’s eyesight. The Gemara asks: What is his remedy if he took long strides? The Gemara responds: He can restore it by drinking the wine of kiddush on Shabbat eve.

And he may not walk with an upright posture, but slightly bowed, as the Master said: One who walks with an upright posture and in an arrogant manner, even four cubits, it is as if he is pushing away the feet of the Divine Presence, as it is written: “The entire world is full of His glory” (Isaiah 6:3). One who walks in an arrogant way shows a lack of regard for the glory and honor of God that is surrounding him, and thereby chases God from that place.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מג - ב

אמר רב גידל אמר רב: האי סמלק מין עשב שיש בו שלש שורות של עלין זו למעלה מזו, ושלשה עלין בכל שורה, - מברכין עלויה "בורא עצי בשמים" כי מין "עץ" הוא.

אמר רב חננאל אמר רב: הני חלפי דימא, עשב העשוי כעין גבעולי פשתן, - מברכין עלייהו "בורא עצי בשמים". כי אף הוא מין עץ [1].

אמר מר זוטרא: מאי קראה מהו המקור שממנו ניתן ללמוד שעשבים אלו קרויים "עץ"? שנאמר: [יהושע ב ו] "והיא העלתם הגגה, ותטמנם בפשתי העץ". ומוכח שאע"פ שאין הפשתן קרוי אילן, מכל מקום הוא נקרא בלשון הכתוב "עץ".

אמר רב משרשיא: האי נרקום דגנוניתא [חבצלת השרון הגדלה בגינה], מברכין עלויה "בורא עצי בשמים". אבל על ריחה של חבצלת השרון הגדלה בדברא - במדבר, יש לברך "בורא עשבי בשמים" [2].

אמר רב ששת: הני סיגלי, מין עשב - מברכין עלייהו כשבא להריחם "בורא עשבי בשמים" [3].

אמר מר זוטרא: האי מאן דמורח [4] באתרוגא או בחבושא [המריח בפרי האתרוג או בפרי החבוש] [5] אומר: "ברוך שנתן [6] ריח טוב בפירות".

אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק [7] ביומי ניסן, [8] וחזי [9] אילני [10] דקא מלבלבי, [היוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים] אומר: "ברוך שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות [11] להתנאות [12] בהן בני אדם".

אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: מנין שמברכין על הריח? שנאמר: [תהלים קנ ו] "כל הנשמה תהלל יה" [13] . איזהו דבר שהנשמה [14] נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו - הוי אומר: זה הריח [15].

ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: עתידים בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא שיתנו ריח טוב כיער הלבנון שעליו ופרחיו נותנים את ריחם הטוב על בני ישראל שנאמר: [הושע יד ז] "ילכו יונקותיו [אלו בחורי ישראל] ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון".

ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: מאי דכתיב: [קהלת ג יא] "את הכל עשה יפה בעתו"?

מלמד שכל אחד ואחד מהאומנים יִפֶּה לו הקב"ה אומנותו בפניו. שאפילו לזה שאומנותו אינה יפה, ייפה הקב"ה את האומנות בפניו שתמצא חן בעיניו ויעשנה כדי שלא יחסר העולם אומנות זו.

אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי [פתגם שאנשים רגילים לאמרו]: תלה ליה קורא לדבר אחר, ואיהו - דידה עביד! תְּלה לו לחזיר על צוארו את הענף הרך [הנקרא קורא] הגדל בדקל כדי שיאכלנו כשהוא נקי, והוא יעשה את שלו - יגלגלנו באשפה! שזו היא אומנתו של החזיר לגלגל באשפה כל דבר ואינו רואה בזה שום חסרון.

ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: אף שאמר מר אל יצא אדם יחידי בלילה, מ"מ מותר לו לצאת כשבידו אבוקה כי היא נחשבת כשנים, ואילו כשהירח מאיר הרי זה נחשב כשלשה. [ההבדל ביניהם יבואר בהמשך].

איבעיא להו: האם אבוקה נחשבת כשנים בהדי דידיה [יחד אתו], או דילמא אבוקה נחשבת כשנים לבר מדידיה [בלעדיו] ונמצא שיחד אתו יש כאן שלשה? תא שמע: מסיום דברי רב שאמר "וירח - כש לשה".

אי אמרת בשלמא שאבוקה כשנים היינו בהדי דידיה, שפיר מובנים דברי רב שאמר "ירח כשלושה".

אלא אי אמרת שאבוקה נחשבת כשנים היינו לבר מדידיה. אם כן הרי נמצא שגם "ירח כשלושה" הכוונה לבר מדידיה. וקשה: ארבעה - למה לי, איזו תועלת ישנה מכך שבצירוף הירח הם נחשבים לארבעה!?

והאמר מר: לאחד השד נראה ומזיק, לשנים השד נראה ואינו מזיק. לשלשה אינו נראה כל עיקר. ואם כן איזו תועלת ישנה בכך שנחשיבם כארבעה והרי כבר בשלושה אין השד נראה כלל,

אלא, לאו, שמע מינה דהא דאמרינן ש"אבוקה כשנים" שאמר רב, הכוונה בהדי דידיה.

שמע מינה!

ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, ואמרי לה אמר רבי יוחנן משם רבי שמעון בן יוחי: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, [16] מנלן? מתמר. שנאמר: [בראשית לח כה] "היא מוצאת", שאע"פ שהוציאוה לישרף לא גילתה שהיא הרה מיהודה כדי שלא להלבין פניו, אלא שלחה לו את הסימנים כדי שיודה לבדו, ואמרה: אם יודה יודה, ואם לאו אשרף ולא אלבין פניו.

תנו רבנן: הביאו לפניו בסוף הסעודה שמן לסוך ידיו להעביר את זוהמת האוכל [17], והדס להריח בו,

נחלקו התנאים בסדר הקדמת הברכות.

בית שמאי אומרים: בתחלה מברך על השמן בורא שמן ערב" ואחר כך מברך על ההדס "בורא עצי בשמים".

ובית הלל אומרים להיפך: בתחלה מברך על ההדס ואחר כך מברך על השמן [18].

אמר רבן גמליאל: אני אכריע ההלכה כבית שמאי, כיון שמהשמן ניתן להנות שתי הנאות שהרי זכינו לריחו וזכינו לסיכתו, ואילו מההדס ניתן להנות רק הנאה אחת שהרי ריחו זכינו, ולסיכתו לא זכינו.

אמר רבי יוחנן: הלכה כדברי המכריע שהכריע כשיטת בית שמאי כלומר, כדברי רבן גמליאל [19].

רב פפא איקלע [הזדמן] לבי [לביתו של] רב הונא בריה דרב איקא. אייתו לקמייהו [הביאו לפניהם] שמן והדס. שקל רב פפא, בריך אהדס ברישא והדר בריך אשמן, כדעת בית הלל.

אמר ליה רב הונא: וכי לא סבר לה מר להא דאמר רבי יוחנן הלכה כדברי המכריע כדעת בית שמאי, שתחלה מברך על השמן ואחר כך על ההדס?

אמר ליה רב פפא: הכי אמר רבא: הלכה כבית הלל דמברך על ההדס ואחר כך על השמן. ולכן אף אני נהגתי כבית הלל שלא כדעת רבי יוחנן.

מוסיפה הגמרא: ולא היא! מעולם לא אמר רבא שהלכה כבית הלל. ורב פפא שתלה סברת עצמו בדעת רבא - לאשתמוטי נפשיה הוא דעבד [20].

תנו רבנן: הביאו לפניהם שמן להריח בו ויין לשתותו [21] -

בית שמאי אומרים: [22] אוחז השמן בימינו, מפני שכל דבר שמברך עליו לאכלו או להריח בו צריך לכתחלה לאוחזו בימינו בשעת הברכה כדי שיכוין היטב על מה הוא מברך. ואת היין בשמאלו, לפי שאינו מברך עליו לעת עתה.

בתחלה מברך על השמן ברכת "בורא שמן ערב", ואחר כך חוזר ונוטל את היין בימינו ומברך על היין. ובית הלל אומרים: אוחז את היין בימינו, לפי שמקדים ברכת היין. ואת השמן אוחז בשמאלו לפי שלעת עתה אינו מברך עליו [23].

בתחלה מברך על היין וחוזר ונוטל את השמן בימינו ומברך על השמן.

ואם הסועד תלמיד חכם הוא, טחו [מקנחו] את השמן שנשאר על ידיו - בראש השמש.

ואם אף השמש תלמיד חכם הוא - טחו לשמן הנותר בכותל.

וטעם הקינוח הוא מפני שגנאי לתלמיד חכם לצאת לשוק כשהוא מבושם, וכפי שיבואר בסמוך.

תנו רבנן: ששה דברים גנאי לו לתלמיד חכם: אל יצא כשהוא מבושם לשוק, ואל יצא יחידי בלילה, ואל יצא במנעלים המטולאים [שיש בהם טלאים], ואל יספר עם אשה בשוק, ואל יסב בחבורה של עמי הארץ, ואל יכנס באחרונה [אחרון] לבית המדרש. ויש אומרים: אף לא יפסיע פסיעה גסה, ואל יהלך בקומה זקופה.

מבררת הגמרא דינים אלו אחד לאחד: "אל יצא כשהוא מבושם לשוק" מה טעמו?

אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דין זה במקום שחשודין על משכב זכור נאמר, שהחשודים על כך מבשמין עצמם כדי שיתאוו להם.

אמר רב ששת: לא אמרן שאסור לצאת לשוק כשהוא מבושם, אלא כשהבושם בבגדו, אבל כשהבושם בגופו מותר, היות והזיעה מעברא ליה לבושם [24].

אמר רב פפא: ושערו - כבגדו דמי. לפי שלא מצוי בו זיעה, ואסור להטיל בו בושם.

ואמרי לה ויש האומרים שמותר להטיל בושם בשערו, כיון ששערו לענין בושם - כגופו דמי, היות שגם בשיער מצוי זיעה.

הדין השני המובא בברייתא: "ואל יצא יחידי בלילה", מה טעמו?

משום חשדא, שיחשדוהו בזנות.

ולא אמרן אלא דלא קביע ליה עידנא [ולא אמרו כן אלא כשלא קבוע לו זמן] ללמוד אצל רבו בלילה, אבל אם קביע ליה עידנא, שזמן קבוע לו ללכת ללמוד בלילה, מותר לצאת יחידי, משום דמידע ידיע לכל דלעידניה קא אזיל, ולא יבואו לחשוד בו.

הדין השלישי המובא בברייתא: "ואל יצא במנעלים המטולאים", מסייע ליה לרבי חייא בר אבא. דאמר רבי חייא בר אבא גנאי הוא לתלמיד חכם שיצא במנעלים המטולאים לפי שהוא צריך להיות חשוב והגון לכבוד תורתו [25].

מקשה הגמרא: איני, והא רבי חייא בר אבא עצמו נפיק [יצא] במנעלים המטולאים!?

אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן: לא אמרו שגנאי הוא הדבר אלא דוקא בטלאי על גבי טלאי.

ולא אמרן שגנאי הוא, אלא בפנתא כשהטלאי בגב הנעל, אבל בגילדא [בסוליא] לית לן בה, ומותר.

ואף בפנתא נמי לא אמרן, אלא לצאת בו באורחא [בדרך], אבל בביתא - לית לן בה.

ולא אמרן שגנאי הוא, אלא בימות החמה לפי שהטלאי נראה, אבל בימות הגשמים שהטיט שעל הנעל מכסהו - לית לן בה, ומותר.

הדין הרביעי המובא בברייתא: "ואל יספר עם אשה בשוק". - אמר רב חסדא: ואפילו היא אשתו, לפי שאין הכל מכירין בה, ויבואו לחשוד בו.

תניא נמי הכא: אל יספר עם אשה בשוק אפילו היא אשתו ואפילו היא בתו ואפילו היא אחותו, לפי שאין הכל בקיאין בקרובותיו.

הדין החמישי המובא בברייתא: "ואל יסב בחבורה של עמי הארץ", - מאי טעמא?

דילמא אתי לאמשוכי בתרייהו [פן יגרר אחריהם].

הדין השישי המובא בברייתא: "ואל יכנס אחרונה לבית המדרש" - מה טעמו?

משום דקרו ליה פושע [מתעצל] [26].

הדין הנוסף המובא בברייתא: "ויש אומרים: אף לא יפסיע פסיעה גסה", - מה טעמו? דאמר מר: פסיעה גסה - נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם [27].

מאי תקנתיה של הפוסע פסיעה גסה?

להדריה [יחזירנו] למאור עיניו בקדושא דבי שמשי, בשתית כוס של קידוש בליל שבת [28].

הדין האחרון המובא בברייתא: "ואל יהלך בקומה זקופה", - מה טעמו?

דאמר מר: המהלך בקומה זקופה, אפילו ארבע אמות, כאילו דוחק רגלי שכינה. דכתיב: [ישעיה ו ג] "מלא כל הארץ כבודו" [29].

הערות

[1] החידוש בשני מינים אלו הוא, שאף על פי שאינם נחשבים כעץ לענין ברכת "בורא פרי העץ", ואם היתה אפשרות שהיו גדלים עליהם פירות היתה ברכתם "בורא פרי האדמה", מכל מקום לענין ברכת הריח הם נחשבים ל"עץ", כי הגדרת "עץ" לענין ברכת הריח תלויה בצורת הגבעולים אם הם קשים כעץ או לא. - הריטב" א.

[2] לפי שהגדל בגינה גבעולו קשה יותר מאשר זה שגדל במדבר ולכן הוא נחשב לעץ בדומה לסמלק וחלפי דימא שהוזכרו לעיל. - הריטב" א.

[3] במקום שיש ספק אם הבשמים הם ממין עץ או ממין עשב, כתבו התוספות בשם "יש אומרים" שיברך ברכת "שהכל", ובשם רבינו משה מקוצי כתבו שיברך בורא מיני בשמים. וביאר המשנה ברורה בשם מגן גיבורים (רט"ז סקי"ג) בטעמו של ר"מ מקוצי שאין לברך שהכל כי ברכת שהכל נתקנה על אכילה ושתיה בלבד, וטעם הסוברים שיוצא בברכת שהכל ביאר העולת תמיד (שם סק"ב), כיון שברכה זו מועילה לאכילה ושתיה שהנאתם מרובה כל שכן שהיא תועיל להנאת הריח שהיא הנאה מועטת. והנה אף שהתוספות כתבו דין זה רק במקום שהספק הוא אם הבשמים הם ממין העץ או מין עשב מכל מקום ראה בבית יוסף (רט"ז ד"ה ועל כולם) שכתב שמדברי הרמב"ם והטור נראה שגם המריח פרי ובירך בטעות בורא מיני בשמים יצא בדיעבד. ולפי"ז נמצא שגם לענין ספק יהא הדין כן שאם הסתפק אם הריח בא מפרי או מעצי בשמים יברך "מיני בשמים". ובגוף דברי התוספות יש להעיר מדוע כשמסתפק אם הבשמים היו ממין עץ או עשב אינו מברך מספק בורא עשבי בשמים שהיא ברכה פרטית יותר מאשר מיני בשמים ועדיפה ממנו. ומוכח מדבריהם שברכת עשבי בשמים אינה פוטרת מין עץ, [בשונה בברכת בורא פרי האדמה הפוטרת מין עץ], וכן העלה הב"ח (רט"ז ד"ה ויראה) לדינא.

[4] כתבו התוספות [לביאור הטור (רט"ז)] שברכה זו יש לברך רק כשבא להריח מהם בכונה תחלה, אבל הבא לאוכלם ולא התכוון להריח בהם אע"פ שאגב אכילתו גם נהנה מריחם אינו מברך על הנאה זו, וכן היא דעת הרא"ש לקמן פרק אלו דברים (ס"ג). ואולם הגר"א (שם ס"ב) נוקט שתוספות חלוקים עם הרא"ש, [ושלא כדעת הטור], ואולם לא ביאר במה הם חלוקים זה עם זה. ונאמרו בזה פירושים שונים. הדמשק אליעזר שם פירש בכונתו, שלדעת התוספות לא רק באופן שלא כיוון לריחו אין מברכים עליו ברכת הריח אלא אף אם כיוון לריחו אך יחד עם זאת כיון גם לאוכלו אין לברך עליו ברכת הריח, ובזה חולקים הם על הרא"ש הסובר שרק אם לא כיון כלל לריחו אין מברכים עליו. - הביאור הלכה (שם ד"ה או) פירש כונתו, שהתוספות מסכימים עם הרא"ש שבנטלו להריח בו ולאכלו מברך גם על הריח ורק נחלקו על הרא"ש באופן שנטלו לאוכלו ולאחר מכן נמלך בדעתו גם להריח בו שלדעת הרא"ש מברך גם באופן זה ברכת הריח ואילו התוספות סוברים שאינו מברך. - החזון איש (סימן ל"ה) מפרש את כונת הגר"א שהתוספות חולקים לגמרי על הרא"ש וסוברים שאפילו אם נטל את הפרי רק כדי להריח בו אין מברכים עליו ברכת הריח כל עוד שהפרי לא הוקצה באופן קבוע לצורך זה כי מה שמייחד עת את הפרי באופן אקראי להריח בו אינו גורם להחשיבו לדבר העומד לריח, ומה שכתבו התוספות בלשונם "ודוקא שמריח בהם" היינו בפירות שיוחדו לצורך זה, ולדבריו נמצא, שאין לברך על קנמון המיועד לתבל בו את המאכל אף באופן שנוטלו על מנת להריח בו בלבד, ורק אם ייחדו באופן קבוע להריח בו מברכים עליו.

[5] א. הטעם שמברכים על שמן זית שריחו נודף [על ידי כתישתו וטחינתו] "בורא עצי בשמים" כמבואר ברמב"ם (פ"ט ה"ג) ואין מברכים עליו "ברוך שנתן ריח טוב בפירות", אף שפרי הוא והאוכלו מברך עליו בורא פרי העץ, ביאר הלבוש (רט"ז ס"ה) [והובא דבריו במשנה ברורה (שם)] שבשאר הפירות הריח גודל עמם מתחילת בריאתם מה שאין כן בשמן זית הריח בא לו רק ע"י הכתישה והטחינה הנעשים בידי אדם, וכבר העיר הפרי מגדים (שם א"א סקי"א) שמטעם זה הרי גם ברכת עצי בשמים אין לברך עליו. וצריך לומר, שבברכת עצי בשמים נוסח ההודאה מתייחס ל"בושם", ו"בושם" קרוי גם דבר שיש בו את סגולת המבשם בכח אף שעתה אין לו ריח בפועל כזית קודם טחינתו, מה שאין כן בברכת הנותן ריח טוב בפירות הנוסח ניתקן כהודאה על ה"ריח" ומשום כך יש צורך שהריח גופו יהיה בו מתחילתו. וכך נראה קצת מדברי המשנה ברורה (שם סקכ"ה) עיין בדבריו. ב. בגוף דברי הלבוש יש להעיר ממה שפסקו האחרונים הובאו דבריהם במשנה ברורה (סקט"ו) שהמריח קפה כתוש חם שריחו נודף מברך שנתן ריח טוב בפירות, והרי לולי הכתישה הנעשית בידי אדם לא היה ריחו נודף, [ואף שהלבוש עצמו לא כתב דין זה, מכל מקום צ"ע דעת המשנה ברורה שהביא את דברי הלבוש ומאידך הביא גם את דברי האחרונים]. עוד יש להעיר בדברי הלבוש מהמבואר ברמ"א (שם סי"ד) בשם האבודרהם שיש לברך על פת חמה שריחה נודף ברוך שנתן ריח טוב בפת, והרי גם שם בפת הריח נגרם על ידי מעשה בני אדם. - וכבר העיר זאת בספר תולדות זאב לגאון רבי זאב פראנק זצ"ל. [בדעת האחרונים הנ"ל שפסקו לברך על קפה כתוש, יש להעיר מדברי הרמ"א לענין פת חמה, שאף שהביא דעות שיש לברך על הפת, מכל מקום הביא גם חולקים בדבר, ומסקנתו שלכן אין להריח בו מספק, ומדוע אם כן לא חששו לזה האחרונים גם בקפה כתוש. - ואכן ראה בכף החיים (סקפ"ו) שחשש לזה, אך עדיין צ"ע על שאר האחרונים שלא הזכירו זאת וצ"ע]. ג. לענין ריח הנודף מיין, הביא הערוך לנר על מסכת כריתות (ו א) בשם ספר המכריע שאין לברך עליו כי אי"ז נחשב להנאה. ואולם ראה בספר תורת חיים (סופר) (רט"ז סקכ"ח) שהביא מספר עדות ביהוסף שיש לברך עליו והוכיח זאת מדין זילוף המבואר בגמרא בפסחים (כ ב) ע"ש. ד. בספר תורת חיים (שם) הסתפק לענין פרי שהתקלקל מעט או שעדיין לא נגמר בישולו, האם כשם שבאכילתו מברכים עליו ברכת שהכל ולא ברכת בורא פרי העץ כך גם כשמריחים ממנו יורד הוא מברכת הנותן ריח טוב בפירות לברכה פחותה יותר או לא. עיין בדרבריו.

[6] בשולחן ערוך (רט"ז ס"ב) כתב לברך "הנותן ריח טוב בפירות", ועיין במשנה ברורה (שם סק"ט) בשם אליה רבא שהוכיח שהנוסח הנכון הוא "שנתן". וצריך ביאור, מדוע שונה ברכה זו משאר ברכות הריח שתיקנו בהם לשון הווה כ"בורא מיני בשמים" וכדומה ולא בלשון עבר.

[7] מלשון הגמרא נראה שאין זו חובה לחפש אחר אילנות מלבלבים כדי לברך עליהם אלא שאם יצא וראה מברך, וכן נראה מלשון השולחן ערוך (רכ"ו). ובאמת שכן הוא הדין בכל ברכות הראיה וכפי שנראה מדברי המהרש"א לקמן (נח א) בחידושי אגדות (ד"ה שאם). וראה עוד בשו"ת הרשב"א (רמ"ה). ואולם כל זה מדובר רק כלפי החיוב לצאת ולראות, אבל כשיצא כבר וראה כתב בספר הפרדס לרבינו אשר ברבי חיים ז"ל שחייב לברך עליהם.

[8] כתב המחצית השקל ש"ניסן" אינו בדוקא אלא אורחא דמילתא נקטו, כיון שבארצות החמות דרך האילנות ללבלב בחודש זה, אבל הוא הדין אם רואה פעם ראשונה אילן מלבלב בחודש אחר מברך עליו, והעתיקו המשנה ברורה (שם סק"א) להלכה. ואולם כתב החיד"א (מורה באצבע קצ"ח) שעל פי הקבלה שייכת הברכה דוקא לימי ניסן ויש להקפיד בזה.

[9] הגאון רבי צבי פסח פראנק בספר הר צבי (ח"א סימן קי"ח) כתב לחדש שיש לברך ברכת האילנות רק ביום ולא בלילה, אך צ"ע מדוע שונה ברכה זו מכל ברכות הראיה שמצוותם גם בלילה.

[10] מלשון הגמרא שנקטה "אילני" לשון רבים נראה לכאורה שיש לברך רק על ב' אילנות ומעלה, ובספר הלכות קטנות (ח"ב כ"ח) דייק כן מלשון הרמב"ם, [אכן יש להעיר שהמהריש לומר (תשו' קמ"ג) גרס בלשון הגמרא "אילנא" לשן יחיד]. וראה עוד בחיד"א (שם) שעל פי הסוד צריך לברך על ב' אילנות.

[11] כתב המשנה ברורה (שם סק"ב) בשם הפוסקים שאין לברך ברכה זו אלא על אילן מאכל שעתידים בני אדם להנות ממנו וכפי שנראה מנוסח הברכה.

[12] בשולחן ערוך (שם) הנוסח "ליהנות בהם בני אדם". וכן נוהגים.

[13] הטעם שהוצרכה הגמרא לאסמכתא זו ולא למדה זאת מהסברא שאסור לאדם להנות מהעולם הזה ללא ברכה, ביאר הראש יוסף, כיון שהנאת הריח אינה הנאה גשמית אלא רוחנית היה מקום לומר שאין לברך עליה, ולפיכך הסמיכוה לקרא דכל הנשמה להשמיענו שיש לברך גם על הנאה זו. הצל"ח ורבי אליעזר משה הורויץ בהגהותיו ביארו באופן אחר, כיון שלעיל בתחילת הפרק הגמרא תלתה את הדין שאסור להנות מהעולם הזה ללא ברכה עם הדין שכל הנהנה מן העולם הזה ללא ברכה מעל, היה מקום לומר, כיון שמבואר בגמרא בפסחים (כו א) וכריתות (ו א) ש"קול מראה וריח אין בהם משום מעילה" כי אין בהם ממש, ממילא גם לא יתחייבו עליהם בברכה, קמ"ל קרא דכל הנשמה וגו' שגם בזה תיקנו ברכה. ועיין בספר ציונים לתורה להגר"י ענגיל (כלל ז) שכתב שלדבריהם נמצא שאף שקמ"ל הפסוק שגם על ריח צריך לברך, מכל מקום חלוק דין הברכה שעל הריח משאר ברכות הנהנין, שבשאר ברכות הנהנין הברכה באה להתיר את האיסור המוטל עליו מלאכול בלא ברכה, מה שאין כן בברכת הריח אין איסור זה שהרי אין בזה משום מעילה ונמצא שכל ענין הברכה הוא מדין חיוב כשאר ברכות ההודאה והשבח. ובעיקר דבריהם יש להעיר, שמדברי הגמרא בפסחים (שם) מבואר להדיא שלמסקנת הסוגיא ריח נחשב כדבר שיש בו ממש והטעם שאין בו משום מעילה הוא משום שכבר "נעשית מצותו" ע"ש. וכבר העיר כן בספר עוללות אפרים (דין א') עיין בדבריו.

[14] המהרש"א בחידושי אגדות העיר שאף שגם לבעלי חיים ישנו חוש ריח אפילו שאין בהם נשמה, מכל מקום יתכן שאינם נהנים מהריח כי ההנאה מהריח באה מהנשמה.

[15] המהרש"א בחידושי אגדות למסכת סנהדרין (צג ב) כתב, כיון שחוש הריח הוא רוחני אין הטעות מצויה בו, אבל שאר החושים שהם גופניים יותר הטעות מצויה בהם יותר. וביאר בזה את דברי רבא [המובא שם בגמרא] שאמר שלעתיד לבוא מלך המשיח לא ישפוט את בני האדם לא לפי מראה עינים ולא לפי משמע אוזנים אלא מריח האדם ושופטו אם חייב הוא או לא, והיינו משום שבחוש הריח אי אפשר לטעות כמו בשאר החושים.

[16] לדעת רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג' קל"ט) הלבנת פנים דינה כרציחה עצמה, וכשם שעל רציחה ממש נאמר הדין ש"יהרג ואל יעבור" כך הדין לענין הלבנת פנים שהוא אבק רציחה. וכן מוכח מדברי התוספות בסוטה (י ב) שביארו הטעם שלא כללו בין הג' עבירות שנאמר בהם "יהרג ואל יעבור" גם הלבנת פנים, כי אינה מפורשת בפסוק ע"ש, הרי שדינה כרציחה גמורה. ואולם יש להעיר מלשון הגמרא "נח לו לאדם" וכו' והרי חיוב גמור הוא, וביאר הגאון רבי חיים שמואלביץ (שיחות מוסר תשל"ב מאמר לו), שהגמרא באה להשמיענו שכדאי הוא לאדם לעשות כן אף בלא שהתחייב בכך, שהרי מעשה תמר שזהו המקור לדין זה היה קודם מתן תורה ועדיין לא נצטוו על המצוות, וידועים דברי הגאון רבי חיים מואלזין בספר נפש החיים (סוף שער א') שיעקב נשא שתי אחיות משום שידע בהשגותיו העליונות שעל ידי זה יתוקנו תיקונים גדולים בכל העולמות ויבנה על ידן בית ישראל, וכל זה היה אפשרי רק קודם מתן תורה אבל לאחר מתן תורה כל הנהגת האדם כפופה לרצון התורה, נמצא אם כן שקודם מתן תורה לא עמד האדם בפני הכרעה האם מותר הדבר לעשות או לא, אלא היה עליו לבחון את התועלת שתצא מכל מעשה ולהכריע בדעתו האם הוא כדאי, ואם כן מנכונתה של תמר למסור נפשה אנו למדים שאף מבחינת התועלת שבדבר כדאי לאבד אפילו שלשה נפשות ואפילו כאלו אשר בהם תלויה מלכות בית דוד ומלך המשיח ובלבד שלא להלבין פני חבירו ברבים, עיין בדבריו. - ולפי"ז נמצא שהחיוב לעשות כן באמת אינו נלמד מתמר אלא ממקום אחר.

[17] כך פירש רש"י. ואולם התוספות פירשו שמדובר כאן בשמן הבא לריח שאם לא כן יקשה מהמבואר לקמן (נג א) ששמן שאינו בא לריח אין מברכים עליו כלל. - הטעם שרש"י לא רצה לפרש כפירושם של התוספות ביאר הב"ח (רט"ז ד"ה הביאו) שזהו משום שכך היתה הרגילות בזמנם להביא שמן לסוך את הידיים. וליישב את קושית התוספות על פירוש רש"י כתב המגן אברהם (רי"ז סק"ה) על פי המבואר ברש"י עצמו לקמן (שם) שהדין שאין מברכים על שמן שאינו עשוי להריח לא נאמר אלא ב"משחא כבישא" אבל בשמן אפרסמון אף בכה"ג מברכים עליו, ע"ש. ולדבריו נמצא שהנידון שלפנינו הוא בשמן אפרסמון, וצ"ע שמלשון רש"י (ד"ה זכינו) מבואר שהמדובר כאן ב"משחא כבישא", וכבר העירו מזה המחצית השקל ומגן גיבורים (רט"ז סוף סק"ה).

[18] טעמם של בית שמאי מתבאר בהמשך דברי הגמרא בדברי רבן גמליאל שאמר ששמן עדיף משום ש"זכינו לריחו ולסיכו", ואולם לא התבאר בגמרא מהו טעמם של בית הלל שהעדיפו הדס מאשר שמן, וביאר הריטב"א שהדס עדיף משום שגוף העץ הנותן את הריח קיים לפנינו בשונה משמן שמקור הריח אינו לפנינו שהרי אינו גוף הבושם אלא קלט את ריחו מבושם שהיה כבוש בו. - אכן כל זה ניחא רק אם נפרש ש"שמן" היינו "משחא כבישא" וכפי שפירשו רש"י והריטב"א הנזכר, ואולם הטור (רט"ז) פירש את הנידון בגמרא ב"שמן אפרסמון", ובשמן זה הרי לא שייך הטעם שפירש הריטב"א שהרי השמן גופו הוא מקור הריח עצמו, וכבר העיר כן האליה רבא (שם סקי"ט) וכתב: "ואולי ס"ל דגם שמן אפרסמון לא הוי לבושם בעיניה נגד ההדס, ודוחק מאד". וכבר פירש כן הרא"ה להדיא ע"ש.

[19] ולהלכה, סדר הקדימה בברכות הריח הוא כדלהלן: א. "בורא שמן ערב" על שמן אפרסמון. ב. "בורא עצי בשמים". ג. "הנותן ריח טוב בפירות". ד. "בורא עשבי בשמים". ה. "בורא מיני בשמים". - פרי מגדים (רט"ז א"א סקי"ט). [ויש להעיר שהפרי מגדים בפתיחה להלכות ברכות (אות י') כתב שברכת "הנותן ריח טוב בפירות" קודמת לברכת "עצי בשמים"]. ויש להעיר מהמבואר בסידור רבי סעדיה גאון שכתב: "ואם ברכתן היא שונה יקדים "בורא עצי בשמים" ואחריה "בורא שמן ערב", וחוץ מאלו הדבר ניתן ביד המברך".

[20] האחרונים תמהו איך יתכן שרב פפא ימציא לשם כך מאמר בשם רבא ויכשל באיסור שקר. ומבאר הפני יהושע, שרב פפא לא בדה שקר מליבו ח"ו, אלא תלה עצמו בדברי רבא שבהלכות אחרות פסק באמת כדעת בית הלל כנגד אמוראים אחרים שהסכימו עם דעתם של בית שמאי. וראה עוד בצל"ח.

[21] לרש"י הכונה ליין הבא לאחר הסעודה קודם ברכת המזון, ואולם הרמב"ם (פ"ז הי"ד) פירש שהכונה לכוס של ברכת המזון. וראה מש"כ בסמוך הערה 23.

[22] טעם המחלוקת שבין בית שמאי לבית הלל פירש הרשב"א לעיל (מא א) שנחלקו מה חביב יותר, שלבית שמאי השמן חביב יותר משום שהוא מחוסר מעשה כי תיכף שמקרבו לחוטמו מריח בו בשונה מהיין שהוא מחוסר שתיה, ואילו לבית הלל היין חביב יותר, כיון שעומד לשתיה בשונה מהשמן שעומד רק להריח ושתיה חביבה יותר מריח. - מעין זה פירש גם הריטב"א בסוגייתנו אלא שהעמיד את נקודת המחלוקת ביניהם לא מצד חביבות הדברים אלא מצד חשיבותן עיין בדבריו. [וע"ש ברשב"א שיישב בזה מדוע ישנם דיני קדימה ביין ושמן, והרי מבואר לעיל (מ ב) שבאין ברכותיהן שוות מברך על איזה מהן שירצה, ויישב עפ"י שיטתו לעיל שהדין ש"מברך על איזה מהן שירצה" הכונה שמברך על החביב, וזהו עצמו הנידון שלפנינו האם יש להקדים את היין משום חביבותו או את השמן משום חביבותו. - ויש להעיר, שכל זה ניחא לפירושו של הרשב"א, אך לריטב"א שהנידון הוא מה חשוב יותר עדיין קושית הרשב"א במקומה עומדת]. וראה עוד בדרישה (רי"ב סק"ב) מה שביאר בזה.

[23] הטעם שצריך לאחוז את השמן בשמאלו בשעה שמברך על היין ביאר המרכבת המשנה (פ"ז הי"ד) לדעת הרמב"ם [שפירש שהמדובר כאן בכוס של ברכת המזון] כשם שיש הידור בברכת המזון לאומרה על הכוס כך יש הידור לאומרה גם על הבשמים, ולכן יש לאחוז את השמן בשעת הברכה כמו שאוחז את הכוס, והוסיף שזהו הטעם שהרמב"ם פירש ש"יין" הכונה לכוס של ברכה ולא לסתם כוס של רשות כפרש"י, כי בכוס של רשות אין שום ענין להחזיק את השמן ביד השניה. והנה השולחן ערוך (רצ"ו ס"ו) פסק דין זה לענין ברכת הבדלה וכתב שיאחז את היין בימין ואת ההדס בשמאל ויברך על היין, ולאחר מכן יחליף ויטול את ההדס בימין ואת היין בשמאל ויברך על ההדס ושוב יחזיר את היין לימינו ויסיים את ברכת ההבדלה. ולהמבואר בדברי המרכבת המשנה נראה שהמחבר סובר שברכת הבדלה צריכה להאמר על יין ובשמים. ונמצא לפי זה שהטעם שמברכים על הבשמים בסדר ההבדלה אין זה רק משום שתיקנו ברכת הבשמים במוצאי שבת אלא זהו מדין וסדר ברכת ההבדלה עצמה שהיא צריכה להאמר על יין ובשמים. [הטעם שלא הוזכר דין זה שאוחז בימינו ושמאלו גם בברייתא לעיל לענין שמן והדס, ראה בצל"ח].

[24] ואף שהתבאר לעיל שגנאי לתלמיד חכם לצאת בשוק כשידיו מבושמות, כתב הרש"ש, כיון שאין דרך הידים להזיע יש להשוות את דינם לבגדים.

[25] רש"י במסכת שבת (קיד א).

[26] כך פירש רש"י, אבל המהרש"א פירש מלשון "פוסע", היינו, כיון שבא אחרון לאחר שכולם כבר ישובים על מקומותיהם הריהו פוסע על ראשי עם קודש.

[27] התוספות במסכת תענית (י ב) מבארים את הסיבה שבחמש מאות פסיעות לא ניטל כל מאור עיניו של האדם, כי רק הפסיעה הראשונה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו, אבל הפסיעה השניה נוטלת אחד מחמש מאות מהנותר ממאור עיניו ולפיכך גם כשפוסע חמש מאות פסיעות גסות עדיין לא ינטל כל מאור עיניו.

[28] כך פירש רש"י, ואולם התוספות בפסחים (ק ב ד"ה ידי קידוש) והטור (סימן רס"ט) הביאו בשם רב טורנאי גאון שהרפואה היא בכך שנותן מהיין על גבי עיניו. וכבר העיר המהרש"א שבזמנינו אין נוהגים כן ביין קידוש, ורק ביין הבדלה עושים כן משום חיבוב המצוה ולא משום רפואה וכמבואר ברמ"א רצ"ו ס"ב. וע"ש בדבריו פירוש נוסף לדברי הגמרא.

[29] המהרש"א מפרש שהאדם הוא המרכבה והשכינה מעל ראשו, נמצא אם כן שההולך בקומה זקופה הריהו זוקף את ראשו למעלה ודוחק בכך את רגלי השכינה אשר על ראשו, אכן בשפלים ונמוכים הדבר להיפך שעל ידי שמנמיכים עצמם הם מורידים את השכינה למטה לארץ ועליהם אמר הפסוק "ואני אשכון את דכא" וגו'.

אמר רב גידל אמר רב: האי סמלק שהוא עשב ריחני מברכין עלויה [עליו] "בורא עצי בשמים". אמר רב חננאל אמר רב: הני חלפי דימא שהוא עשב בושם הגדל ליד הים מברכין עלייהו [עליהם] "בורא עצי בשמים". אמר מר זוטרא: מאי קראה [מה הכתוב] ממנו הוכחה לכך שקוראים "עץ" לדבר שיש בו רק גבעולים רכים למדי — "והיא העלתם הגגה ותטמנם בפשתי העץ" (יהושע ב, ו), הרי שאף גבעולי הפשתן נקראים "עץ".

רב משרשיא אמר: האי נרקום דגינוניתא [זה נרקיס הגינה] מברכין עלויה [עליו] "בורא עצי בשמים". ועל דדברא [הגדל בשדה] ואינו דומה למין התרבותי מברכים "בורא עשבי בשמים". אמר רב ששת: הני סיגלי [אלה הסיגלים] שהם עשבי ריח, מברכין עלייהו [עליהם] "בורא עשבי בשמים". אמר מר זוטרא: האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא [מי שמריח באתרוג או בחבוש] אומר: "ברוך שנתן ריח טוב בפירות".

א ואגב ברכת הריח הובאה הלכה שאמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי [מי שיוצא בימי, בתקופת] ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי [ורואה אילנות שהם מלבלבים], אומר: "ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם". אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: מנין בכתוב ראיה לכך שמברכין על הריח? — שנאמר: "כל הנשמה תהלל יה" (תהלים קנ,ו), שהוא מפרשו: איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו? — הוי אומר: זה הריח. וראיה היא שאף על הדברים שרק הנשמה נהנית מהם מברך ("תהלל") את ה'.

ועוד אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: עתידים בחורי ישראל שיתנו ריח טוב כלבנון. וראיה לדבר ממה שנאמר: "ילכו יונקותיו, ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון" (הושע יד, ז).

ועוד אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: מאי דכתיב [מהי משמעות זה שנאמר] "את הכל עשה יפה בעתו גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף" (קהלת ג, יא) — מלמד שכל אחד ואחד יפה לו הקדוש ברוך הוא את אומנתו בפניו, שכל אדם יהיה מרוצה באומנותו, ובכך יתנהל העולם כסדרו.

אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים אנשים] כפתגם עממי: "תלה ליה קורא [לו קור] דקל לדבר אחר (חזיר), ואיהו דידיה עביד [והוא את שלו יעשה] ". שאף שקור הדקל הוא מאכל ערב, יגלגל החזיר אותו באשפה כדי להנות ממנו על פי דרכו שלו; שטעמו של כל יצור שונה ואין להשוות בין אנשים שונים.

ב ועוד אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: אבוקה כשנים, שההולך בדרך חשוכה ואבוקה בידו, הרי זה כאילו הלכו שנים, ואור הירח הריהו כשלשה. איבעיא להו [נשאלה להם] לבני הישיבה שאלה זו: האם אבוקה נחשבת כשנים בהדי דידיה [ביחד אתו], או דילמא [שמא] אבוקה כשנים לבר מדידיה [חוץ ממנו]? תא שמע [בואר ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו שם וירח כשלשה, אי אמרת בשלמא בהדי דידיה [נניח אם אומר אתה כי הכוונה ביחד אתו] — שפיר [יפה, מוטב], אלא אי אמרת לבר מדידיה [אם אומר אתה כי לאור הירח הריהם כשלושה חוץ ממנו], אם כן ביחד הריהם ארבעה, וארבעה למה לי? מה הצורך בארבעה? והאמר מר [והרי אמר החכם]: לאדם אחד ההולך בלילה נראה השד ומזיק, לשנים נראה ואינו מזיק, ואילו לשלשה אינו נראה כל עיקר. ואין אם כן כל צורך בארבעה! אלא לאו שמע מינה [האם לא למד ממנה] כי מה ששנינו "אבוקה כשנים" משמעו — בהדי דידיה [ביחד אתו]. ומעירים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

ג ועוד אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב חנא בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא [החסיד], ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי: נוח לו לאדם מצד הערך המוסרי שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. מנלן [מנין לנו] דבר זה? — מתמר כלת יהודה, שכאשר הוציאוה להישרף נאמר: "היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה ותאמר הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה" (בראשית לח, כה). שאף בזמן שהוציאוה להשרף לא גילתה שהיא הרה ליהודה, אלא הניחה לו להבין בעצמו, כדי שלא לביישו ברבים.

ד תנו רבנן [שנו חכמים]: אם הביאו לפניו שמן ריחני והדס יחד, בית שמאי אומרים מברך על השמן תחילה ואחר כך מברך על ההדס. ובית הלל אומרים: מברך על ההדס תחילה ואחר כך מברך על השמן. אמר רבן גמליאל: אני אכריע במחלוקת זו כדעת בית שמאי שראוי להקדים את הברכה על השמן, שכן הוא עדיף. שהרי שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו ואילו הדס רק לריחו זכינו ואולם לסיכתו לא זכינו. אמר ר' יוחנן: הלכה כדברי המכריע, רבן גמליאל.

ומסופר: רב פפא איקלע לבי [הזדמן לבית] רב הונא בריה [בנו] של רב איקא. אייתו לקמייהו [הביאו לפניהם] שמן ריחני והדס, שקל [לקח] רב פפא, בריך [בירך] על ההדס ברישא [בתחילה], והדר בריך [ואחר כך] בירך על השמן. אמר ליה [לו] רב הונא: וכי לא סבר לה מר [אין אדוני סבור] כי הלכה כדברי המכריע? ואם כן במקרה זה היה צריך לנהוג להיפך! אמר ליה [לו] רב פפא: הכי [כך] אמר רבא: הלכה כבית הלל. ומעירים: ולא היא (ואינו כן), שלא אמר רבא הלכה זו, אלא לאשתמוטי נפשיה [להשמיט עצמו] הוא דעבד [שעשה, אמר] כך, שעל ידי כך הצדיק לכאורה את מה שעשה בטעות.

ה תנו רבנן [שנו חכמים]: בברייתא: אם הביאו לפניהם שמן ריחני ויין, בית שמאי אומרים: אוחז את השמן בימינו, מאחר שקודם יש לברך בתחילה על השמן, ואת היין בשמאלו, ואחר כך מברך על השמן וחוזר אחר כך ומברך על היין. ובית הלל אומרים היפך הדברים: אוחז את היין בימינו ואת השמן בשמאלו, ואחר כך מברך על היין וחוזר ומברך על השמן. ולאחר שמברך על השמן וסכו על ידיו הריהו טחו [מורחו] את השמן בראש השמש, כדי שלא ישארו ידיו מבושמות. ואם השמש תלמיד חכם הוא — טחו לשמן בכותל, מפני שגנאי לתלמיד חכם לצאת לשוק כשהוא מבושם.

ובהקשר לכך מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: ששה דברים הם גנאי לו לתלמיד חכם: אל יצא כשהוא מבושם לשוק, ואל יצא מביתו כשהוא יחידי בלילה, ואל יצא במנעלים המטולאים, ואל יספר עם אשה בשוק, ואל יסב בחבורה של עמי הארץ, ואל יכנס באחרונה לבית המדרש. ויש אומרים כי אף לא יפסיע פסיעה גסה. וכן לא יהלך בקומה זקופה.

ו את הדברים המובאים בברייתא האלה מבארים בגמרא. על מה ששנינו שאל יצא תלמיד חכם כשהוא מבושם לשוק, אמר ר' אבא בריה [בנו] של ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: איסור זה הוא רק במקום שחשודים בו אנשיו על משכב זכור (זכר). שגבר היוצא מבושם במקום כזה לשוק יבואו לחושדו בכך. אמר רב ששת: לא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא כשהיה מבושם בבגדו, אבל אם היה מבושם בגופו — מותר, כי ודאי הזיעה מעברא ליה. [מעבירה אותו]. אמר רב פפא: שערו לענין זה הריהו כבגדו. ואמרי לה [ויש אומרים] ששערו דינו כגופו.

ומה ששנינו בברייתא שאל יצא יחידי בלילה, הריהו משום חשדא [חשד] זנות. ולכן לא אמרן [אמרנו] שאסור אלא באופן שלא קביע ליה עידנא [קבוע לו בלילה זמן] מיוחד ללימוד אצל רבו, אבל אם קביע ליה עידנא [קבוע לו זמן] כזה — מידע ידיע דלעידניה קאזיל [ידוע לכל של צורך אותו זמן, אותו שיעור, הוא הולך] ושוב אין חושדים בו.

ומה ששנינו שאל יצא תלמיד חכם במנעלים המטולאים, הרי זה מסייע ליה [לו] לדברי ר' חייא בר אבא. שאמר ר' חייא בר אבא: גנאי הוא לתלמיד חכם שיצא במנעלים המטולאים. ומקשים: איני [וכך הוא]? והא [והרי] ר' חייא בר אבא עצמו נפיק [יצא] במנעלים מטולאים! אמר מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן: הדבר אסור רק בטלאי על גבי טלאי. ועוד: לא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא בפנתא [ביחס לעור החופה את הנעל מלמעלה], אבל בגילדא [בסוליה] — לית לן [אין לנו] בה איסור. ובפנתא [ובעור החופה את הנעל] לא אמרן [אמרנו] אלא כשהוא באורחא [בדרך], אבל כשהוא בביתא [בבית] — לית לן [אין לנו] בה איסור. ולא אמרן [אמרנו] כן אלא בימות החמה, שהכל רואים את הטלאי, אבל בימות הגשמים, שהבוץ מכסה את הנעלים והטלאי אינו נראה — לית לן [אין לנו] בה.

ועל מה ששנינו בברייתא שאל יספר תלמיד חכם עם אשה בשוק, אמר רב חסדא: אשה זו שאמרו — ואפילו היא אשתו. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] שאל ישוחח אדם עם אשה בשוק אפילו היא אשתו, ואפילו היא בתו ואפילו היא אחותו, כי אין הכל בקיאין לדעת מה הן קרובותיו ויבואו לרנן אחריו.

ועל מה ששנינו בברייתא שאל יסב תלמיד חכם בחבורה של עמי הארץ, מסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — דילמא אתי לאמשוכי בתרייהו [שמא יבוא להמשך אחריהם].

ואת מה ששנינו שאל יכנס תלמיד חכם אחרונה לבית המדרש, מסבירים: משום דקרו ליה [שקוראים לו] "פושע", כלומר, רשלן ועצלן.

ויש אומרים, שאף לא יפסיע תלמיד חכם פסיעה גסה, שאמר מר [החכם]: פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם. ושואלים: מאי תקנתיה [מה תקנתו] של המפסיע פסיעה גסה? ומשיבים: להדריה בקדושא דבי שמשי [שיחזיר אותו בקידוש של ליל שבת], שהוא סגולה לכך.

עוד שנינו בברייתא שאל יהלך תלמיד חכם בקומה זקופה, אלא כפוף קצת. וזהו כפי שאמר מר [החכם]: המהלך בקומה זקופה בדרך גאווה אפילו ארבע אמות, הריהו כאילו דוחק את רגלי השכינה, וכמו דכתיב [שנאמר]: "מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו, ג), והמהלך בקומה זקופה מראה שאיננו חושש לכבוד ה' הנמצא גם במקום זה, ועל ידי כך כאילו גרש את ה' מאותו מקום.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Giddel said that Rav said: Over this jasmine [simlak], one recites: Who creates fragrant trees. Rav Ḥananel said that Rav said: Over these spikenards, which grow next to the sea, one recites: Who creates fragrant trees. Mar Zutra said: What is the verse from which we derive that even a plant with soft stalks can be called a tree? From the verse: “She had taken them up to the roof and hidden them under the trees of flax” (Joshua 2:6); evidently, even stalks of flax are called “trees.”

Rav Mesharshiya said: Over this garden daffodil one recites: Who creates fragrant trees, while over a wild daffodil that grows in the field, one recites: Who creates fragrant plants. Rav Sheshet said: Over fragrant violets one recites: Who creates fragrant plants. Mar Zutra said: One who smells a citron [etrog] or a quince recites: Blessed…who gave pleasant fragrance in fruits.

On a related topic, the Gemara cites that Rav Yehuda said: One who goes out during Nisan and sees trees that are blossoming recites: Blessed…who has withheld nothing from His world, and has created in it beautiful creatures and trees for human beings to enjoy. Rav Zutra bar Toviya said that Rav said: From where is it derived that one recites a blessing over scent? As it is stated: “Let every soul praise the Lord” (Psalms 150:6). He explains the verse: What is it from which the soul derives benefit and the body does not derive benefit from it? You must say: That is scent. Even over items from which only the soul derives benefit, one must recite a blessing and praise God.

And Rav Zutra bar Toviya said that Rav said: The young men of Israel are destined to emit a sweet scent as the Lebanon, as it is stated: “His branches shall spread and his beauty will be as the olive tree, and his fragrance as Lebanon” (Hosea 14:7).

And Rav Zutra bar Toviya said that Rav said: What is the meaning of that which is written: “He has made everything beautiful in its time, and He has placed the world in their heart, yet so man cannot find out the work that God has done from the beginning even to the end” (Ecclesiastes 3:11)? This teaches that each and every individual, God has made his work pleasant for him in his own eyes. In that way, each individual will be satisfied with his work, enabling the world to function properly.

Rav Pappa said: This is the proverb that people say: Hang a heart of palm on a pig, and he will continue to perform his standard activities. Although hearts of palm are a delicacy, a pig will roll it in the mud as is his wont. Every creature has its own particular tastes, and one cannot draw conclusions with regard to one based on the standards of another.

And Rav Zutra bar Toviya said that Rav said: For one walking on a dark path, if he has a torch in his hand, it is like two were walking on that path and the light of the moon is like three. The Gemara raises a dilemma: Is a torch like two including the one carrying the torch or perhaps a torch is like two besides him for a total of three? Come and hear a proof from that which Rav said: And the moon is like three. Granted, if you say three including him, it works out well. However, if you say three besides him, why do I need four, what purpose do they serve? Didn’t the Master say: To one walking alone, a demon can be seen and cause him harm. To two people, a demon can be seen and does not cause them harm. To three people, it cannot be seen at all. Four people are no better than three. Rather, can’t we learn from this that a torch is like two, means two including him. The Gemara comments: Indeed, conclude from this.

And Rav Zutra bar Toviya said that Rav said; and some say Rav Ḥana bar Bizna said that Rabbi Shimon Ḥasida said; and some say Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: It is preferable, from an ethical perspective, for one to throw himself into a fiery furnace rather than humiliate another in public. From where do we derive this? From Tamar, the daughter-in-law of Judah, when she was taken out to be burned, as it is stated: “As she was brought forth, she sent to her father-in-law, saying I am pregnant by the man to whom these belong, and she said examine these, to whom does this seal, cord and staff belong?” (Genesis 38:25). Despite her dire situation, she did not reveal that she was pregnant with Judah’s child; rather, she left the decision to him, to avoid humiliating him in public.

The Sages taught: If they brought before him both scented oil and a myrtle branch, Beit Shammai say: One recites a blessing over the oil first and over the myrtle branch thereafter. And Beit Hillel say: One recites a blessing over the myrtle branch first and over the oil thereafter. Rabban Gamliel said: I will decide this dispute in favor of the opinion of Beit Shammai, that one should recite a blessing over the oil first, as it is more significant. With regard to oil; we are privileged to enjoy its fragrance and we are privileged to enjoy it by anointing ourselves with it. With regard to the myrtle branch; we are privileged to enjoy its fragrance, we are not privileged to enjoy it by anointing ourselves with it. Rabbi Yoḥanan said: The halakha is in accordance with the opinion of the decisor, Rabban Gamliel.

The Gemara relates: Rav Pappa happened to come to the house of Rav Huna, son of Rav Ika. They brought before him both scented oil and a myrtle branch. Rav Pappa took and recited a blessing over the myrtle branch first and then recited a blessing over the oil. Rav Huna said to him: And does the Master not hold that the halakha is in accordance with the opinion of the decisor? If so, you should have recited a blessing over the oil first. Rav Pappa said: Rava said the following: The halakha is in accordance with the opinion of Beit Hillel. The Gemara comments: That is not so, as Rava did not issue that ruling. Rather, Rav Pappa did this in order to extricate himself from an unpleasant situation and justify his conduct.

Our Sages taught in a baraita: If they brought before them both scented oil and wine, Beit Shammai say: He grasps the oil in his right hand, since he recites a blessing over the oil first, and the wine in his left hand. He recites a blessing over the oil and then he recites a blessing over the wine. Beit Hillel say the opposite: He grasps the wine in his right hand and the oil in his left hand. He recites a blessing over the wine and then he recites a blessing over the oil. And after he has recited a blessing over the oil and anointed his hands with it, he smears it on the head of the servant so that his hands will not remain perfumed. And if the servant is a Torah scholar, he smears the oil on the wall, as it is unbecoming for a Torah scholar to go out perfumed into the marketplace.

Tangential to the mention of conduct unbecoming a Torah scholar, the Sages taught in a baraita: Six things are disgraceful for a Torah scholar: He may not go out perfumed into the marketplace; he may not go out of his house alone at night; he may not go out wearing patched shoes; he may not converse with a woman in the marketplace; he may not recline and participate in a meal in the company of ignoramuses; and he may not be the last to enter the study hall. And some say that he may not take long strides and he may not walk with an upright posture.

The Gemara elaborates on the statements of the baraita. He may not go out perfumed into the marketplace; Rabbi Abba, son of Rabbi Ḥiyya bar Abba, said that Rabbi Yoḥanan said: This prohibition only applies in a place where they are suspected of homosexuality. One who goes out into the marketplace perfumed, will arouse suspicion. Rav Sheshet said: We only said this with regard to his clothing that was perfumed, but with regard to his body, it is permitted, as his sweat causes the fragrance to dissipate. Rav Pappa said: In this regard, his hair is considered like his clothing. And some say: His hair is considered like his body.

He may not go out of his house alone at night because of suspicion of promiscuity. And therefore this was only prohibited if he does not have a set time during the night to study with his teacher, but if he has a set time, everyone knows that he is going to study with his teacher at his set time, and they will not be suspicious of him.

He may not go out wearing patched shoes. This supports the statement of Rabbi Ḥiyya bar Abba, as Rabbi Ḥiyya bar Abba said: It is disgraceful for a Torah scholar to go out wearing patched shoes. The Gemara challenges: Is that so? Didn’t Rabbi Ḥiyya bar Abba himself go out wearing patched shoes? Mar Zutra, son of Rav Naḥman, said: It is only prohibited when the shoe has a patch upon a patch. And we only said this with regard to patches on the upper part of the shoe but if the patch is on the sole, this does not apply. And with regard to patches on the upper part of the shoe, we only said this when he is out on the road, but in his house, we need not be concerned. And we only said this with regard to the summer when the patches would be visible to all, but during the rainy season, when the mud obscures the view of the patches, we need not be concerned.

He may not converse with a woman in the marketplace. Rav Ḥisda said: Even if she is his wife. This was also taught in a baraita: One may not converse with a woman in the market, even if she is his wife, even if she is his daughter and even if she is his sister, for not everyone is well-versed in the identity of his female relatives and they will suspect that he is talking to women who are not his relatives.

He may not recline and participate in a meal in the company of ignoramuses. The Gemara explains: What is the reason? Perhaps he will be drawn after them and emulate them.

He may not be the last to enter the study hall. The Gemara explains: Because they will call him negligent, in other words, careless and lazy.

And some say he may not take long strides, as the Master said: A long stride takes away one five-hundredth of a person’s eyesight. The Gemara asks: What is his remedy if he took long strides? The Gemara responds: He can restore it by drinking the wine of kiddush on Shabbat eve.

And he may not walk with an upright posture, but slightly bowed, as the Master said: One who walks with an upright posture and in an arrogant manner, even four cubits, it is as if he is pushing away the feet of the Divine Presence, as it is written: “The entire world is full of His glory” (Isaiah 6:3). One who walks in an arrogant way shows a lack of regard for the glory and honor of God that is surrounding him, and thereby chases God from that place.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ששה דברים גנאי לתלמיד חכם אל יצא יחידי בלילה. ובמסכת שחיטת חולין בפ' גיד הנשה (חולין דף צא) אמרינן ויאבק איש עמו אמר ר' יצחק מכאן לתלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה. ויש אומרים אף אל יהלך בקומה זקופה ובפרק האשה נקנית (קדושין דף לא) אמרינן אמר ר' יהושע בן לוי אסור לאדם שיהלך ד' אמות בקומה זקופה שנאמר (ישעיהו ו׳:ג׳) מלא כל הארץ כבודו:

אמר מר זוטרא האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא מברך ברוך שנתן ריח טוב בפירות. ואותן ורדים שאנו קורין רושאש כתב הראב"ד ז"ל שמברכין עליהן ריח טוב בפירות. ונראה דהוא הדין למריח במי ורדים שמימיהן כמותן, שהרי אפילו משחא כבישא דהיינו שמן שכובשין בתוכו בשמים וקולט הריח מן הבשמים בלבד מברכין עליו בורא עצי בשמים כל שכן זה שהוא מן הורד בעצמו. ואף על גב דאמרינן לעיל (ברכות לח, א) גבי דובשא דתמרי דלא מברכין עליה אלא שהכל, ולומר דלגבי ברכה אין היוצא מן הפירות כפרי עצמן, ואוקימנא כרבי יהושע דפטר דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות ושאר כל מי פירות של תרומה מחומש. התם הוא לגבי אכילתן, אבל בריחן לא והראיה ממשחא כבישא כדאמרן. ומצאתי לרב האי גאון ז"ל דבר, יראה ממנו כמו שכתבתי, שהוא ז"ל פירש: משחא כבישא כגון שומשמין שכובשין אותן עם ורד ועם בנפסנן ועם זולתן מעצי בשמים עד שמתיישן וקולט את הריח. עד כאן לשון גאון ז"ל. דאלמא אפילו שמן הקולט ריח הורד מברכין עליו בורא עצי בשמים כל שכן מי הורד בעצמן.

וסמלק וחלפי דימא. הם עשבים בעלי ריח בגופן ואינם רכים כמו עשבים אלא קשין כמו עץ וגדלין על גבי קרקע, ואי הוו להו פירא בודאי בורא פרי האדמה הוו מברכינן עלייהו ולא בורא פרי העץ משום דעץ הנזכר בבורא פרי העץ רוצה לומר אילן והני לאו אילן נינהו אבל מ"מ כל דבר שהוא קשה נקרא בלשון העולם עץ, וההוא אינו רוצה לומר אילן אלא דבר קשה וכיון דכן הני נמי שהן קשין ואית להו ריח טוב בגופן לענין גופן עץ מקרי ומברכין עלייהו בורא עצי בשמים, ומייתי ראיה דאפילו מידי דלאו אילן משום דקשה מקרי עץ מדכתיב ותטמנם בפשתי העץ ובודאי פשתים אינו אילן וקרי ליה עץ:

הני סיגלי. פירוש עשבים רכים בעלי ריח בגופן מברכין עלייהו בורא עשבי בשמים. נרקום דגינוניתא, פירוש עשבים בעלי ריח והם קשים מברכין עלייהו בורא עצי בשמים. דדברא, שהן רכים בורא עשבי בשמים אבל בפרחים בין בשל אילן בין בשל עשבים בכולהו מברכין בריחן ברוך שנתן ריח טוב בפירות כדכתיבנא לעיל:

האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא מברך ברוך שנתן ריח טוב בפירות. פירוש ואעפ"י שעקרן לאכילה ולא עביד לריחא כיון שמתכוין להריח מברך, הא בשאינו מתכוין להריח אעפ"י שמריח ונהנה אינו מברך אלא במידי דעביד לריחא כדמוכח לקמן:

האי מאן דנפיק ביומא דניסן וכו'. וקבעו ברכה זו לפי שהוא ענין שבא מזמן לזמן והוא ענין מחודש שאדם מברך על עצים יבשים שהפריחן הקב"ה, והיא בשם ומלכות:

בש"א מברך על השמן ופוטר את ההדס. כך גרסת הריא"ף ז"ל. פי' כגון שהביא לפניהם שמן ערב והדס, כמו כשרתא וכבישא שברכתו עצי בשמים כמו ההדס ופוטר זה את זה. וטעמא דב"ה מפני שההדס הוא גוף העץ הנקרא בשמים והשמן אין הריח מעצמו אלא שקלטו מאחר:

שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו וכו'. ואע"ג שבסיכה ליכא ברכה מ"מ חשיבותא הוא שמשתמשים בו בשני ענינים:

לא סבר לה מר הלכה כדברי המכריע אמר להו הכי אמר רבא הלכה כב"ה. ואיכא נוסחי דגרסי ולא היא לשמוטי נפשיה הוא דעביד. ופירושו ולא היא דאמרה רבא אבל איהו כב"ה ס"ל ומשום דבכה"ג לאו מקרי הכרעה כלומר כשהוא מכריע לצד אחד לגמרי. וה"ה דהוה יכול למימר דהדס הוה חביב ליה אלא דניחא ליה למימר קושטא דמלתא דהלכה כב"ה:

הביאו לפניהם שמן ויין. פי' כגון שמן שיש בו בשמים שהוא בא לריח וכיון שאין ברכותיהן שוות והם ענינים חלוקים שזה בא להריח וזה לשתות ואינן פוטרין זה את זה פליגי הי מינייהו חשוב יותר להקדימו אי ריחא דמקרבא אהנייתיה לאלתר או שתיה דהנאתה מרובה. ואיפשר לומר דמיירי בדליכא חד מינייהו דחביב לו טפי מאידך, מיהו אליבא דהלכתא כיון שאין ברכותיהן שוות אפי' איכא חד מינייהו דחביב ליה אזלינן בתר חשוב:

בפנתא עור שלמעלה. בארעיתא עור שלמטה: מלא כל הארץ כבודו. פירוש שחייב לראות את עצמו כאלו שכינה על ראשו:

ריח טוב של עשבים מברך בורא עשבי בשמים ריח של פירות עצמן מברך עליו ברוך שנתן ריח טוב בפירות, הוורד יש מי שאומר עליו שהוא פרי ואם אכלו מברך עליו ב"פ האדמה ויש אומר ב"פ העץ שהרי כל שאם תטול הפרי נשאר האילן וחוזר ומוציא פירות אילן הוא:

ולענין ערלה מכל מקום גדולי הדור מסכימים שאין בה משום ערלה מפני שאותן הפרחים אינן פרי והפרי הוא זרע שנעשה כעגול תחת הוורד ואינו נראה אף כשנטלו העלין ונשאר העגול אין הזרע נמנע בכך, ומתוך כל אין בהם משום ערלה וכן הביאוה משמם של גדולי המפרשים והרבה חולקים בה ואף להם ראיתי שלענין אכילה דנין אותם כפרי ואף בעלים, ואף אנו כתבנוה בחיוב ערלה בראשון של נדה:

ולענין ריח שלה אם הריח בו מברך על ריחו שנתן ריח טוב בפרות ויש מי שאומר שמברך עליו בורא עצי בשמים וכן במי הוורדים, וכן במשקה הנעשה מהם, ואע"פ שבדובשא דתמרי פרשנו שברכתו בשהכל שאין המשקה היוצא מן הפרי כפרי דוקא לענין אכילה הא לענין ריח אינו כן כמו שביארנו במשחא כבישא, ובכלן אם ברך מיני בשמים יצא לפיכך מי שנתספק לו באיזה ריח אם הוא של עץ אם של עשב מברך בורא מיני בשמים ודיו, וכן כל ריח שאינו לא של עץ ולא של עשב ולא של פרי, ובתוספתא אמרו לענין זה כל שמוציא עליו מעיקרו עשב הוא וכל שמוציאן מעצי אילן הוא, ומ"מ יש מפרשים שאפילו עשב כל שהוא מתקשה כעץ מברכים עליו עצי בשמים ומייתו לה מפשתי העץ וכדקאמר מאי קראה דכל מידי דעולה בקנה אקרי עץ וכו', ויש מפרשים חלפי דימא שהוא עץ שעליו דומין לגבעולי פשתן והשרש של גלנגאר שפירושו אשפיק, גדולי המחברים כתבו שבכרכום של גנה מברך עצי בשמים ושל מדבר עשבי בשמים ובנסחאות שלנו לא נאמר כן אלא בנרקוס, ויש גורסים נרגים ומפרשים בו לירי ויש מפרשים אלחאויגאף
פירשו בתוספת שבשמנים של מרחץ אין מברכים עליהם, ופי' בשמים שהנשים מתקשטות בהם בבית המרחץ והוא שנרמז עליהם בדברי הנביאים ונאפופיה מבין שדיה ובדומה לו רמזו בסוגיא זו בתלמיד חכם שלא יצא מבושם לשוק במקום שחשודים על משכב זכור כלומר שהיה דרך הפריצים לבשם עצמם, והוא שרמזו גדולי המחברים בשמים של ערוה מן העריות ר"ל הן של איש או של אשה כל שכונתם לדבר עבירה, וכן יתבאר במסכתא זו שכל ריח שאינו עשוי להריח כגון של ע"ז אין מברכין עליהם, וכן יתבאר שכל ריח שאינו עשוי להריח בריח עצמו אלא לגמר את הבגדים להקליטם ריח טוב אין מברכין עליו ואין צריך לומר על ריח הבגדים עצמם שאין בריח ממש כמו שביארנו, נמצאו לפי מה שכתבנו ג' מיני ריח שאינן בכלל ברכה והם ריח שאסור להריח בו כגון של ע"ז ושל עריות והדומה לה, וריח העשוי להעביר ריח רע כגון של מתים ושל בית הכסא ובכלל זה העשוי להעביר את הזוהמא, וריח שאינו עשוי להריח עצמו של ריח כגון העשוי לגמר, וריח שאין לו עיקר הרבה שממנו יוצא הריח נעשה לריח כגון תארוג ודומה לו אע"פ שאין מברכים עליו עצי בשמים אינו דומה לאלו שבזו אם הוא פרי מברכים עליו שנתן ריח טוב בפירות ואם אינו פרי מברך מיני בשמים:

ולא שמברכים במוצאי שבת על הלחם בורא עצי בשמים מפני שהחטה נקראת אילן כמו שביארנו, נראה שאינו כלום שהרי לא נאמרה אלא לענין ברכה ולא עוד אלא שבגמ' לא העלוה אלא לדעת האומר אילן שאכל אדם הראשון חטה היתה, ואף כשנאמר כן אינו מעצי בשמים ומ"מ הרבה נהגו לברך בו מיני בשמים מפני שיש בו ריח טוב וערב וכל שכן כשהוא חם וכל שכן לרעבים ומ"מ יש מפקפקים בו:

מי שיצא בימי ניסן וראה אילנות שהוציא פרח אומר ברוך שלא חסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם:

לעולם יזהר אדם שלא ילבין פני חברו ברבים, דך צחות אמרו נוח לו לאדם שיפול עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים מנלן מתמר:

מי שהיו לפניו שני דברים שהיתה ברכת ריחן שוה והיתה האחרת ראויה לאותה ברכה יותר מן האחרת מברך על אותה שהברכה ראויה לה יותר כגון מי שהיה לפניו הדס או עץ אחר של בשמים ושמן שנתבשלו בו בשמים ששני אלו דינם בברכת בורא עצי בשמים אלא שההדס ראוי להזכיר בו עצי בשמים יותר מן השמן מברך על ההדס ופוטר את השמן, זו היא שטתינו ומפני שהלכה כב"ה וכן ממעשה דרב פפא הנזכר בסוגיא זו, ויש פוסקים כב"ש שמברך על השמן וממה שאמר ר"ג אני אכריע שמן זכינו לריחו ולסיכתו הדס לריחו זכינו לסיכתו לא זכינו ור"ל אנ אכריע טעמו של ב"ש, ואין זה כלום שאין זו הכרעה לפסוק בהכרעתתם שהרי אין כאן הכרעה, ומה שאמר הלכה כדברי המכריע לא על שזה כלל הרגיל נאמרה אלא כאלו אמר הלכה כר"ג ומ"מ הלכה כב"ה, וכבר למדת ששמועה זו בדברים שברכותיהן שוות אבל דברים שאין ברכת ריחן שוה בשתיהן אין האחת נפטרת בשל חברתה:

מי שהיו לפניו שמן ויין אע"פ שהשמן הנאתו קרובה יותר מן היין שהרי הוא מריח ברחוק מקום אעפ"כ מברך על היין תחלה שהנאתו מרובה ואחר כך מברך על השמן ואם רצה לברך על שניהם כאחד אוחז את היין בימינו ואת השמן בשמאלו ומברך על היין ואחר כך על השמן ואין צריך להחליף את השמן ביד ימין בשעת ברכת השמן, ומכאן נראה לי בשעת הבדלה שאדם נוטל את היין בימינו כשמברך על הבשמים אין צריך להחליף את הכוס ביד שמאל כדי ליטול ההדס בימין, וכשמברך זה על השמן וטבל בו ידיו ורצה לצאת לחוץ ואין ראוי לו לצאת בידים מבושמות מנגב ידיו בראש השמש ואם היה השמש ת"ח שגנאי לו כשהוא מבושם טחו בכותל:

ששה דברים גנאי לתלמיד חכם אל יצא יחידי בלילה אלא אם כן היה שעת בית המדרש עד שיכירו רואיו שלבית המדרש הוא הולך ואל יצא במנעלים המטולאים במקום שהטלאי נראה, ואל יספר עם אשה בשוק אפילו היא אשתו או אחותו שאין הכל בקיאין בקרובותיו, ואל יסב בהסבת עם הארץ, ואל יכנס באחרונה לבית המדרש ואל יצא כשהוא מבושם לשוק, שלאי יפסיע פסיעה גסה, ואל ילך בקומה זקופה:

האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא יאמר אשר נתן ריח טוב בפירות. כתב ר"ה גאון דאותן ורדין שאנו קורין רוז"ש שמברכין עליהם אשר נתן ריח טוב בפירות, ור"מ כתב הורד ומי הורד והלבונה והמצטכא וכיוצא בהם עצי בשמים, וכן נראה דודאי לאו פרי הוא שעיקרו לאו לאכילה ומי הורד כיון שיצאו מן הורד יש לברך עליהם בורא] עצי בשמים דלא גרע ממשחא כבישא:

הלכה כדברי המכריע. האי לאו מכריע ממש הוא אלא שנתן טעם לדברי ב"ש:

הכי אמר רבא הלכה כב"ה. וכן פסק רב אלפס ומשמע דלא גרסי' כמו שכתוב בספרים ולא היא לאשתמוטי נפשיה הוא דעביד וגם רש"י פי' אותו. וגם מסתבר דהלכה כב"ה כיון דלאו הכרעה היא:

הוי אומר זה הריח כו'. הריח הוא אחד מה' החושים המורגשים והם נמצאים בכל ב"ח גם שאין להם נשמה ונראה לפרש שחוש הריח הוא קרוב יותר לרוחני מכל שאר הד' חושים והיינו נשמה דקאמר דחוש הריח בא ע"י נשימת הרוח שמחוץ לגוף לתוך הגוף מקום שהנשמה נהנה ממנו ולא הגוף ואפשר שהבהמה שאין לה נשמה רק רוח חיים אף שיש לה חוש הריח אינה נהנית ממנו אחרי שאין לה נשמה ודו"ק:

עתידים בחורי כו' שנאמר ילכו יונקותיו וגו'. מלשון יניק וחכים וכן ת"י יסגו בנין ובנן כו' וריחיהון כריח קטורת בוסמיא עכ"ל ופירש"י שם כלבנון הוא בית המקדש וכדאמרינן בעלמא שמלבין עונותיהם של ישראל ורש"י פירש הכא ריחו ממש כלבנון עליו ופרחיו ועי"ל שיזכו למעלת הרוחניות בחכמה כמו שכתוב במשיח והריחו ביראת ה' וגו' ודו"ק:

יפה לו הקב"ה אומנתו בפניו כו'. ר"ל בעתו בעת הגזירה שנגזר עליו מה יהיה מעשהו נגזר לו שיפה לו אומנתו פירוש גם שהיא בזויה ושפלה כדאמרי' ספ"ב דקידושין (פב:) א"א לעולם בלא בשם ובלא בורסקי כו' ומסיים בהאי קרא גם את העולם נתן בלבם וגו' שנתן בלב כל אומן ואומן שאומנתו יפה לו מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה וגו' דהיינו מעשה ואומנות אחרת כי אשר עשה האלהים שיעמוד באומנתו מראש ועד סוף ודו"ק:

אבוקה כשנים וירח כג' כו' לשנים נראה ואינו מזיק כו'. משמע דכ"ש דלאור יום אינו נראה ואינו מזיק והא דכתיב מחץ יעוף יומם וגו' ומקטב ישוד צהרים וגו' היינו בעידן ריתחא שניתן רשות למשחית כדאמרינן פרק הכונס ע"ש:

נוח לו לאדם כו' מנלן מתמר שנאמר היא מוצאת וגו'. מפורש פ"ק דסוטה ע"ש:

משום חשדא כו'. ק"ק דל"ל גנאי משום חשדא הא מפני סכנת מזיקין נמי איסור איכא כדמוכח בפ' ג"ה (צא.) ויש לחלק דהכא בעיר דלא שכיחי מזיקין קאמר וע"ש בחידושנו וק"ל:

דקרי ליה פושע כו'. עיין פירש"י ויותר נראה לפרש פוסע בסמ"ך דקרי ליה פוסע על ראשי עם קדוש דעל ידי שבא באחרונה צריך לפסוע עליהם כההיא דפרק מצות חליצה (יבמות קה:) בר' ישמעאל בר"י דאגב יוקריה הוה אזיל לאט ובא באחרונה וא"ל אבדן מי הוא זה שמפסיע על ראשי עם קודש ודו"ק:

ליהדר ליה בקדושה דבי שמשי כו'. מפירש"י הכא ובפרק אלו קשרים (שבת קיג:) ע"י ששותה יין קידוש מהדר ליה וכתבו תר"י אבל לא שיתן אותו בתוך עיניו דהא אמרינן במס' שבת שאפילו ע"ג עין אסור כו' ע"ש וליתא דבהדיא פרק שמונה שרצים (קח:) אמרינן יין בתוך עין אסור ע"ג עין מותר (א"ח סימן רמ"ט) וכ"כ בטור [א"ח סי' רס"ט] בשם רב נטרונאי זה שמקדשין בבה"מ ונותנין לצבור לשום רפואה ליתן על עיניהם כדאמרינן פסיעה כו' ע"ש ומיהו אין נוהגין כן ליתן מקידוש אפילו ע"ג עין ובהבדלה עושין כן משום חיבוב מצוה והכא ה"נ דקאמר דמיהדר ליה היינו ע"י ששותה ממנו כפירש"י ולא ע"י שנותן ע"ג עין ואיך שיהיה אין טעם מבורר בדבר שיהיה מהדר ליה מאור עין ע"י נתינת יין קידוש על עין כפירוש הטור או ע"י שתיית כוס של קידוש עוד נראה לפרש דה"ק דמהדר ליה בקידושא דבי שמשי דהיינו משנכנס שבת מהדר ליה דאז ודאי לא יפסיע פסיעה גסה ואיסורא נמי איכא לפסוע בשבת פסיעה גסה כדאמר בפ' אלו קשרים (שם) דכתיב אם תשיב משבת רגלך שלא יהא הלוכך של שבת כהלוכך של חול ודו"ק:

המהלך בקומה כו'. כי האדם הוא המרכבה והשכינה למעלה על ראשו וההולך בקומה זקופה הרי הוא זוקף ראשו למעלה ודוחק רגלי השכינה אשר על ראשו ובהיפך בשפלים ונמוכים אמר אני אשכון את דכא וגו' להוריד השכינה למטה לארץ כדכתיב מלא כל הארץ וגו' ועיין בפ"ק דקידושין ד"א בזה:

גמרא משום דקרי ליה עצל וי"א כו' כצ"ל. :

רש"י ד"ה וטחו. כדי של"י בידיו כו'. וצ"ל אף דבגופו אין חשש כדלקמן ידיו כבגדו דמו דאין בהם זיעה כ"כ ועי' לח"מ פ"ה מהלכות דעות הלכה ט':

גמ' משום דקרו ליה פושע. נ"ב נוסחת רש״ל עם נוסחת הדפוס אחת היא הכוונה אלא שזה לה"ק וזה לשון ארמי דקורין לעצל פושע כמו דלמא אתי למפשע:

מִנַּיִן שֶׁמְּבָרְכִין עַל הָרֵיחַ? מקשים כיון דיליף מקרא אם כן הוה ליה ברכת הריח חיובא מן התורה, ובודאי דיש להבין בפשיטות דזו אסמכתא בעלמא? אך נראה לי בס"ד כונתה ש"ס הוא מנין דמותר לברך על הריח? דסלקא דעתך אסור לברך מפני שהוא הנאה קצרה ועוברת מיד לא חשיבה הנאה לברך עליה בשם, ולזה מביא ראיה מפסוק כָּל הַנְּשָׁמָה דהיא הנאה חשובה וממילא שמעינן דמותר לברך עליה, ובזה ניחא לתרץ קושיא אחרת דקאמר בזה שֶׁהַנְּשָׁמָה נֶהֱנֵית מִמֶּנּוּ וְאֵין הַגּוּף נֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ, וקשא והא קא חזינן שהגוף נהנה מן הריח? ובזה ניחא דרצונו לומר אין נהנה ממנו הנאה גמורה מפני שהיא הנאה קצרה ורוחנית שאין בה ממשות, אבל הנאת הנשמה ממנו היא הנאה גמורה וחשובה, שפועלת בשכל שהיא חלק הנשמה שהאדם יתפקח בו, כמו שאמרו ריחא וריחני פקחין. והא דנאמר בהנאת הריח (תהלים קנ, ו) כָּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ, נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות (דף פב), דכל כונות הריח רמוזים באותיות אלו שהם רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה', עיין שם, וענין אותיות אלו הם ט"ו כמנין י"ה, לכך נאמר בברכת הריח כָּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ.

עֲתִידִין כָּל בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא, שֶׁיִּתְּנוּ רֵיחַ כַּלְּבָנוֹן. נראה לי בס"ד לְּבָנוֹן רמז לאור מקיף בסוד לְבֹנָה זַכָּה האמור בסמני קטורת, שהיא כנגד אור מקיף, וידוע כי אור מקיף אין הקליפות יכולים להנות ממנו בשום זמן ועידן, ולכן בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שלא נתנו שליטה ליצר הרע עליהם יהיה להם רֵיחַ כַּלְּבָנוֹן, הוא אור מקיף שאין שליטה לחיצונים בו, ולזה אמר (הושע יד, ז) וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ, על דרך מה שאמרו בזוהר הקדוש בפסוק (תהלים קכח, ג) בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים, מה זית דא בין בסוותא בין בקייטא לא אתאבידו טרפו, ולזה ידמה אור מקיף דבין ישראל עושים רצונו של מקום בין אם אין עושים לא יוכלו החיצונים להנות ממנו, מה שאין כן או"פ זה תלוי במעשה התחתונים.

אִי אָמְרֶת בִשְׁלֹמֶא בְּהַדֵיה דִידֵיה שַׁפִּיר. יש להקשות מנא לן להכריח כן דילמא אבוקה בשתים רצונו לומר בהדי דידיה, וירח בשלשה רצונו לומר אם מלבד האבוקה שבידו יש גם כן ירח אז הם כשלשה בהדי דידיה, וקא משמע לן דלא תימא כיון דירח ואבוקה שניהם אור אין נחשבים כל אחד בפני עצמו אלא בטל אור זה באור זה, להכי קא משמע לן דנחשבים לשנים, ואם כן לפי זה אם לא היה אבוקה אלא ירח לבדו אין נחשב הירח כשנים אלא כאחד? ונראה לי בס"ד דאם כן למה מאריך לומר אבוקה בשנים וירח בשלשה, והוה ליה למימר אבוקה וירח בשלשה, רצונו לומר שלשה בהדי דידיה, אלא ודאי הוא כדמסיק, מיהו עדיין יש להקשות על הבעיין מאי קא בעי, ממה נפשך אם ידע להאי חילוקא דאמר מר מאי מבעייא ליה, הא ודאי כונת המאמר בהדי דידי הדאם לא כן ארבעה למה לי, ואם לא ידע האי חילוקא דאמר מר אם כן מעיקרא איך הבין דברי רב דמחלק בין שנים לשלשה, והוה ליה לשאל תחלה מאי טעמא דרב? ונראה לי בס"ד דהבעיין חשב שהחילוק שיש בין שנים לשלשה הוא כך, דלשנים נראין ומזיקין ולשלשה נראין ואין מזיקין, ולא חשב שיש הפרש בין אחד לשנים כלל, ולכן שאל והשיב לו התרצן הא דאמר מר וכו'.
ועוד נראה לי בס"ד דלעולם ידע הבעיין האי חילוקא דאמר מר דבשלשה אין נראין ובשנים נראין, אך חשב שיש עוד מדרגה אחרת והוא דבשלשה אף על פי שאין נראין לעינים עם כל זה נראין לראיית הלב, שיהיה האדם מפחד מעצמו כמו הך דאתמר בדניאל (י' ז') וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ עִמִּי לֹא רָאוּ אֶת הַמַּרְאָה אֲבָל חֲרָדָה גְדֹלָה נָפְלָה עֲלֵיהֶם, וכן מצינו בגמרא שעשו סגולות למי שמפחד ואינו יודע ממי מפחד, נמצא יש ראיה שהיא בלב וזו נמצאת אצל השלשה, אבל הארבעה גם ראיה זו לא תהיה, וחידש לו התרצן בשלשה אין נראין כל עיקר, רצונו לומר אפילו ראיית הלב, ואם כן הדרא קושיא ארבעה למאי אצטריך. והנה הרב ספר הברית מאמר ד' כתב הירח נראה בה כמו פני אדם, ובאמת אינו אלא כתמים קטנים בגופה, ולדעת הפלוסופים הם דברים הבולטים והשוקעים בגופה עיין שם, ולפי זה מה שכתב הרב פתח עינים ז"ל בשם הרמ"א ז"ל הירח ופני יעקב החקוקים בה הרי כאן שנים וכו', אין כונתו על זה הדמיון שנדמה לעיני האדם שיש בירח כמו פני אדם, אלא קבלה בידו שיש חקיקת פני יעקב בירח למעלה ואין זה נראה לנו, ונראה לי יעקב לאה עולה מספר ירח לכך, נחקקה צורת פניו בירח למעלה, וחקיקה עליונה זו אין נראית לעינינו. נמצא עתה אדם היוצא בלילה במקום דשכיחי מזיקין, יהיה לו הצלה מעלייתא על ידי הירח שנחשבת כשנים, ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב (תהלים עב, ז) וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ, כלומר לעתיד יהיה רֹב שָׁלוֹם שימחו המזיקין לגמרי ולא נצטרך לשמירת הירח.

נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים, מְנָא לָן? מִתָּמָר, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית לח) "הִיא מוּצֵאת" וְגוֹ'. קשא שמא חשבה אולי יודה מעצמו כשיראה הסימנים, ואין הכי נמי אם לא היה מודה אחר שראה הסימנים היתה מגדת שממנו נתעברה, ואם כן מנא לן דנח לאדם שיפיל וכו'? ונראה לי בס"ד דיליף לה ממה שמצינו שלא הראתה הסימנים אלא בגמר דין דכתיב (בראשית לח, כה) הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ, כי ודאי קודם זה הביאו אותה לבד ודנו אותה, כי אולי ההיא אנוסה ופטורה, ויהודה היה יושב בדין והיה להוציא הסימנים ותאמר לו בפני בית דין לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה, אך היא לא אמרה על הסימנים אלא אחר שגמרו דינה ויצאו להשרף, דהשעה דחוקה היתה, שאם יהודה לא היה מודה היתה נשרפת, דאחר שכבר יצאה מבית דין לא היתה חוזרת לומר להם דבר חדש שממנו נתעברה אם לא היה מודה הוא מעצמו, כי לא היו דבריה נשמעים מאחר כי בתחילה היה יושב הוא עם הבית דין כשדנו אותה ולא אמרה לו ממך אני הרה, ולכן עתה לא נשאר לה תקוה להנצל אלא רק אם הוא מעצמו יודה.
או יובן דיליף לה מדכתיב מוּצֵאת בלא אל"ף, שנרמז כאן על הצתה באש, כמו שכתב הרב בעל הטורים ז"ל, ולמה שינה הכתוב בכך, אלא בא ללמדינו דבר זה. ונראה לי בס"ד לכך בחרה ליקח הסימנים ממנו שראשי תיבות שלהם פח"ם [חֹתֶמֶת פְּתִילִים מַּטֶּה], והיינו כי מעיקרא גמרה בדעתה שאם אחר כך לא יודה מעצמו תקבל להשרף ותהיה פח"ם ולא תביישנו, כי היא היתה חכמנית וידעה שאחר כך ידונו אותה בשריפה.

וְלֹא הִיא לְאִשְׁתַּמוּטֵי נַפְשֵׁיה הוּא דְעָבַד. עיין פירוש רש"י ז"ל, וקשא איך ידבר שקר חס וחלילה? ונראה לי בס"ד שלא שיקר כלל, דלא אמר הכי אמר רבא הלכה כבית הלל שאמרו מברך על ההדס תחלה, אלא אמר הכי אמר רבא הלכה כבית הלל, ובלבו כיון על הלכה אחרת דאמר רבא הלכה כבית הלל, והשומעין חשבו שאמר על דבר זה, אך עדיין קשא איך לא חש לתקלה שיטעו השומעין בעיקר הדין? ונראה לי בס"ד דודאי אחר כך הגיד לחכמים ולתלמידים האמת שהוא לא כיון על זה, ורק באותה שעה לא רצה לפרסם הדבר שהוא טעה, מפני שהיו עומדין שם בני אדם עמי ארצות והיה בוש לפניהם, ולטעות של עמי הארצות לא חייש כי אלו אין שמים לבם על דבר הלכה, ואחר שהלכו ודאי הגיד לכל המבינים את האמת.

שִׁשָּׁה דְּבָרִים גְּנַאי לוֹ לְתַלְמִיד חָכָם: אַל יֵצֵא כְּשֶׁהוּא מְבֻשָּׂם לַשּׁוּק. מקשים בשם הרב ספר חסידים ז"ל לשון אַל יֵצֵא אַל יִכָּנֵס וְאַל יְסַפֵּר משמע איסורא, והכי הוה ליה למימר גְּנַאי לְתַלְמִיד חָכָם לָצֵאת כְּשֶׁהוּא מְבֻשָּׂם, וְלָצֵאת יְחִידִי, וְלָצֵאת בְּמִנְעָלִים הַמְטֻלָּאִים עד כאן? ונראה לי בס"ד כי אלו הששה דברים יש בהם איסורא לתלמיד חכם אם יעשה בתמידות, אבל באקראי בעלמא לית בה איסורא, דלא אתי לידי חשדא או לבזיון באקראי, אבל גנאי איכא גם באקראי, והכי קאמר שִׁשָּׁה דְּבָרִים יש בהם גְּנַאי מלבד האיסור, וכיון דאיכא גנאי אנחנו למידין דבאקראי אף על גב דליכא איסורא איכא גְּנַאי, דהכי מסתברא דגנאי שייך גם באקראי.

וּבְפַנְתָּא, לָא אֲמָרָן, אֶלָּא בְּאוֹרְחָא, אֲבָל בְּבֵיתָא לֵית לָן בָּהּ. קשא למאי אצטריך לפרש לנו דבר זה, והלא קאמר להדיה אַל יֵצֵא? ונראה לי בס"ד דבא ללמדינו לא תימא בפנתא דוקא איסורא הוא דליכא בביתא אבל גְּנַאי איכא בביתא, ועוד נראה לי בס"ד דהוה אמינא כיון דאיכא איסורא או גְּנַאי אם יֵצֵא, צריך ליזהר גם בְּבֵיתָא מפני חשד, שהרואהו לובשו בבית חושב שלובשו גם בְּאוֹרְחָא, שיחשוב זהו מנעלו ואין לו אחר, לכך הוצרך לפרש בְּבֵיתָא לֵית לָן בָּהּ דליכא למיחש גם לחשדא.

אֲפִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ, וַאֲפִלּוּ הִיא בִּתּוֹ, וַאֲפִלּוּ הִיא אֲחוֹתוֹ, לְפִי שֶׁאֵין הַכֹּל בְּקִיאִין בִּקְרוֹבוֹתָיו. נראה לי דאיירי במנהג הקדום שאין האשה מכסה פניה בשוק, דבמקום שמכסין פניהם למה אמר לפי שאין הכל בקיאין, הא אפילו הבקיאין לא ידעי לה כיון דמכסה פניה. מיהו יש להקשות למה נקיט בִּתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ ולא נקיט אִמּוֹ? ונראה לי בס"ד כי האדם כרוך עם אמו מהיותו קטן, ורוב אנשי העיר יודעים שזו אמו כיון שמקטנותו כרוך אחריה ויוצא והולך עמה תמיד, ולמעוטי דאינשי דלא ידעי לא חיישינן. ועדיין יש לדקדק למאי אצטריך להאריך לומר אֲפִלּוּ הִיא בִּתּוֹ, וַאֲפִלּוּ הִיא אֲחוֹתוֹ, דסגי ליה באומרו אֲפִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ, וזה הטעם דאין הכל בקיאין שייך בכולהו? ונראה לי בס"ד דהוא אמינא רק באשתו מנעו אותו, משום דהיא קרבות חדשה ויזדמן שהוא מספר עמה אחר שנשאה בשלש או ארבעה שבועות, דאז עדיין אין מכירים שזו היא אשתו, וכיון דזו קרבות חדשה ומזדמן כך, לזה מנעו אותו מלספר עם אשתו אפילו יש להם שנים מרובות נשואין זה עם זה דלא פלוג, אבל קרבות בתו ואחותו שהיא ישנה מקטנותם, הוא אמינא רובא דעלמא בקיאין בקרבותיהן ויודעים שזו בתו או אחותו ולא חיישינן לחשדא, לכך הוצרך לפרש אֲפִלּוּ הִיא בִּתּוֹ, וַאֲפִלּוּ הִיא אֲחוֹתוֹ. ואם תאמר יאמר בִּתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ ולא יאמר אִשְׁתּוֹ דאתייא, מכל שכן כיון שהיא קרבות חדשה, זה אינו דאי הוה נקיט בתו ואחותו, הוא אמינא דוקא אלו שאין דרים עמו ביחד שנשואין לאחרים, לכך חשו לחשדא משום דאין הכל בקיאין בהם, אבל אִשְׁתּוֹ שדרה עמו ביחד הכל בקיאין בהם, ומשום קרבות חדשה דיזדמן שמספר עמה אחר נשואין בשתים או שלש שבועות דעדיין לא ניכרו לכל לא חיישינן, לכך הוצרך לפרש אֲפִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ. ובשם הרב אדרת אליהו דיקי ז"ל מתרצים, לכך הוצרך לומר בִּתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ משום דאלו נכרים על הרוב מצד פרצוף הפנים שהם דומין זה לזה, אבל אִשְׁתּוֹ נָכְרִית היא ואין צורתם דומין זה לזה, לכך אינה ניכרת עד כאן דבריו, ועל תירוץ זה יש להבין דאי משום הכי יאמר בתו ואחותו ולא לימא אשתו דאתייא מכל שכן?

וְאַל יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַּסָּה. הקשה הרי"ף ז"ל מה שנאמר תלמיד חכם משאר אדם כיון שעושה רושם במאור עיניו? ועוד לא שייך לשון גְּנַאי בדבר שיש בו היזק וסכנה, עיין שם. ונראה לי בס"ד דידוע כל דיין שלוקח שוחד עיניו כהות שנאמר (שמות כג, ח) כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וידוע המעשה של הנס שנעשה להרב רבי חיים בפוסי ז"ל מן הרבנים דיינים של מצרים שהביאה הגאון חיד"א ז"ל בשם הגדולים, שנעשה לו נס ונתפקח בטענה זו, ואם כן אם יראו העולם תלמיד חכם עיניו כהות ירננו אבתריה, לומר כיון שהוא תלמיד חכם לא יבצר מלהיות באיזה פעם שבאו שנים לפניו לדין והוא לקח שוחד ולכך כהו עיניו, ואף על פי שהוא אינו דיין קבוע, עם כל זה ירננו אחריו לימר שנזדמן לפניו כך באיזה פעם. ולזה אמר גְּנַאי לְתַלְמִיד חָכָם, כלומר מלבד נזק גופו עוד יהיה גְּנַאי לו דבר זה שמביאו לידי חשד ורינון אחר זה אם יכהו עיניו, ואין הכי נמי מצד שמירת הגוף חייב כל אדם להזהר בזה. או נראה לי בס"ד כי חוזק אור העינים צריך לתלמיד חכם הרבה בעבור הוראות, שיש כמה בדיקות בשחיטה וטריפות שצריך להם אור עינים, וכן במראות דמים של אשה, ועוד ענייני הוראה של אתרוג וכיוצא שתלויים במראה עינים, וְגְּנַאי הוּא לְתַלְמִיד חָכָם שיבא לשאל אותו דין באיזה דבר התלוי בראיית העינים וישיב שאין לו עינים לראות ובעלי הדין יהיו תלויים ועומדים. ועוד הקשה הרי"ף ז"ל כיון שיש לו תקנה בקידושא דבי שמשי, אם כן נסתלקה השכינה ואין עוד גְּנַאי? עיין שם. ונראה לי בס"ד כי לפי דעת רבינו מהרח"ו ז"ל בשער טעמי המצות פ' עקב משמע שצריך לכוין בזה כונות ואז יתרפא, ובודאי לא כל תלמיד חכם יודע בסוד ה'.

כָּל הַהוֹלֵךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה, אֲפִלּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּאִלּוּ דּוֹחֵק רַגְלֵי הַשְּׁכִינָה. נראה לי בס"ד לשון מליצה הוא זה כי ידוע שהקב"ה מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, והענין הוא כי הארץ מלאה אויר עד הרקיע, ולכל אויר יש פנימיות, ובתוך הפנימיות של האויר מתפשט אור כבוד שכינתו יתברך, ולפי זה האויר נקרא רַגְלֵי הַשְּׁכִינָה, מפני שבו יתפשט ויתהלך אור כבוד שכינתו יתברך בהסתר עצום לתת חיות לכל דבר שבעולם הארץ ומלואה. ולזה אמר הַמְּהַלֵּךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה שדוחה בגאות ראשו את האויר החופף, כְּאִלּוּ דּוֹחֵק רַגְלֵי הַשְּׁכִינָה, רצונו לומר האויר הנקרא רגלי השכינה, ולא אמר הרי זה דוחק, אלא אמר כְּאִלּוּ דּוֹחֵק, דבאמת אין כאן דוחק ממש אלא רק נחשב לו כְּאִלּוּ דּוֹחֵק.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד אומרו כְּאִלּוּ דּוֹחֵק וכו', דידוע על ידי הענוה יתמתקו הגבורות, ובגאוה להפך, וידוע כי הגבורות שרשם חמשה שמות אלהים שהם מספר ת"ל, ונרמזים בכוס בהיות האדם אוחז בו בשעת ברכה בחמש אצבעותיו, כי כוס [86] גימטריא אלהים [86], וכל זה נרמז בסוף אותיות שכינה שהם אותיות ת"ל כו"ס. וזה הַהוֹלֵךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה שהוא מהלך של גאוה הרי זה פוגם בגבורות, שהם חמשה שמות אלהים הרמוזים בסוף אותיות שכינה, שהוא אותיות ת"ל כו"ס, ואלו נקראים רַגְלֵי הַשְּׁכִינָה כי הם רמוזים אחר אותיות שכינה, וזה דוחק אותם כלומר פוגם בהם ונשארים בלא מיתוק, וזה דוחק שלהם.
ועל דרך האמת נראה לי בס"ד לרמוז שהאדם הוא דוגמא לבחינת שם וא"ו דשמא קדישא, ולכן כל תנועה וכל דבר שיעשה האדם למטה גורם לעשות כנגדו למעלה, כמו שנאמר (תהלים קכא, ה) הֳ' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ, דוגמת הצל, וידוע כי בחינת ה"א אחרונה שבשם הוי"ה תקבל שפע גדול על ידי הסתכלות בחינת וא"ו דשמא קדישא בה, וזה הַהוֹלֵךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה מחמת גאוה שהוא מסתלק הבטתו מן הארץ על ידי איסור גאוה, לכך גורם שגם אות וא"ו דשמא מסתלק הסתכלתו מן בחינת ה"א אחרונה, ונמצא נפסק ונתבטל אותו השפע הנעשה על ידי ההסתכלות אשר שפע זה נקרא בשם רגלים, כי היסוד נקרא רגל וההשפעה היא על ידי היסוד. (ועיין בשער מאמרי רבותינו ז"ל דף יא: ודו"ק היטב)

עֲתִידִין כָּל בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא, שֶׁיִּתְּנוּ רֵיחַ כַּלְּבָנוֹן. נ"ל בס"ד, הטעם לזה, כי הוצאת שכבת זרע לבטלה הוא חטא גמור! אך הרואה קרי לאונסו זה נקרא טַעַם חֵטְא. וידוע כי הרואה קרי, מרגיש בעצמו רֵיחַ זוהמא של קרי, ואינו נפסק אלא עד אחר רחיצה וטבילה, ולכן הבחורים שגברו על יצרם שאפילו קרי שהוא טַעַם חֵטְא לא טעמו, ונמצא שלא העלה גופם ריח נבאש וריח זוהמא, לכן יזכו שיעלה גופם רֵיחַ טוֹב כַּלְּבָנוֹן.
ואמר: כַּלְּבָנוֹן גימטריא חקל, ר"ל, כְּחֲקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין, כמה שכתוב: רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה (בראשית כז, כז), וארז"ל (זוהר הקדוש ח"א קמב): כְּרֵיחַ חֲקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין.
ועוד נ"ל בס"ד, דאותיות נ"ו רומזים לגבורה, כי הם פ"ר דינים דמנצפ"ך ונחלקים לחמשה גבורות כל חלק מספר נ"ו וכמה שאמר רבינו האר"י ז"ל דכל אותיות נ"ו שבסוף תיבה רומזים לגבורה. וידוע שהצדיקים תפארתם במידת הגבורה, כמה שכתוב (ברכות יז:) על פסוק: הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה (ישעיה מו, יב) כָּל הָעוֹלָם נִזּוֹן בִּצְדָקָה וְהֵם נִזּוֹנִין בִּזְרוֹעַ שהוא הגבורה, שגם הגבורה תמליץ טוב בעדם ותסכים במזונם.
והנה אותיות נ"ו הרומזים לגבורה הם עומדים במילוי אות נו"ן, והמילוי נקרא לֵב, ולזה אמר: עֲתִידִין בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שעשו גבורה גדולה במלחמת היצר הרע, כמה שכתוב: אֵיזֶהוּ גִּבּוֹר? הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ (אבות ד, א), ובחורים יש להם יצר חזק, וצריך להם גבורה גדולה וחזקה לכבשו, הנה בזכות גבורה שלהם שעשו במלחמת היצר הרע, עתידין שֶׁיִּתְּנוּ רֵיחַ כַּלְּבָנוֹן, חלק התיבה לשתים וקרי בה כְּלֵב נוּן, דהיינו מילוי אות נו"ן שרומז לגבורה, כי כל גבורה היא בסוד שיהיה להם שם טוב והתפארות במדת הגבורה, שהיא רמוז בלב של אות נו"ן.

אָמַר רַב חִסְדָּא: אֲפִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ. הא דלא נקיט אִמּוֹ, עיין מ"ש בס"ד בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע, ע"ש.
ועוד נ"ל בס"ד, דאם היא אִמּוֹ אינו רשאי להשמט ממנה, אם פגעה בו ורוצה לדבר עמו, דמשום כבוד אב ואם אין לנו לחוש להאי טעמא דחשדא דקליש.
והא דנקיט אִשְׁתּוֹ ולא סגי ליה בְּבִּתּוֹ וְאֲחוֹתוֹ? ללמדנו רבותא באשתו, דאף על גב דודאי היא מספרת עמו בצרכי הבית, ואפשר שנזדמן לה צורך גדול דאתי לידי הפסד, ולכן יצאה מן הבית לחפש על בעלה לדבר עמו בשביל אותו הצורך, ואם ישמט ממנה אתי לידי הפסד, אפילו הכי יש לו לחוש לחשדא ולא יספר עמה בשוק.
והא דנקיט בִּתּוֹ וְאֲחוֹתוֹ גם כן, ולא סגי ליה בְּאִשְׁתּוֹ? משום די"ל לא גזרו שלא לדבר משום חשדא אלא רק בְּאִשְׁתּוֹ, כיון דמצוי ביניהם דברים הרבה בעניינים הרבה של צרכי הבית, ולכן יתרמי טפי שתדבר עמו בשוק, וכיון דדבר זה מצוי הרבה גזרו בו משום חשדא, אבל בִּתּוֹ וְאֲחוֹתוֹ אינו דבר המצוי, כי אם יזדמן לפרקים ועתים רחוקים לא גזרי בהו. לכן אשמעינן גם באלה לא ידבר משום חשדא.
והא דנקיט אֲחוֹתוֹ ולא סגי ליה בְּבִּתּוֹ? ללמדנו רבותא, אף על גב דיזדמן אֲחוֹתוֹ שהיא גדולה ממנו וחייב בכבודה, ואם דברה עמו וישמט ממנה ולא ישיב לה תשובה, מקפדת מפני הכבוד, אפילו הכי ימנע ולא ידבר עמה.
ונקיט גם בִּתּוֹ ולא סגי אֲחוֹתוֹ, משום דבתו לדבר עמו מצוי טפי מֵאֲחוֹתוֹ.

וְאַל יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַּסָּה, דְּאָמַר מַר: פְּסִיעָה גַּסָּה נוֹטֶלֶת אֶחָד מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת מִמְּאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם. הקשה הרי"ף, מה שאמר תלמיד חכם משאר אדם, כיון שעושה רושם במאור עיניו. ובסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע כתבתי תירוץ על זה בס"ד, ע"ש.
ועוד נ"ל בס"ד, כי תלמיד חכם דרכו להרבות בישיבה שיושב חמש ושש שעות בעסק התורה בהמשך אחד, וידוע דהישיבה ברבוי קשה לחולי התחתוניות, וכמו שאמרו במערבא לרבא אַל תַּרְבֶּה בִּיְשִׁיבָה שֶׁקָּשֶׁה לְתַּחְתּוֹנִיּוֹת (כתובות קיא.). וידוע כי התחתוניות מכהין אור עיניו של אדם, ולכן התלמיד חכם שהוא מוכרח להרבות בישיבה שקשה לתחתוניות המכהין מאור עיניו, אם גם בדבר זה של פְּסִיעָה גַּסָּה לא יהיה נזהר ונשמר ביותר, אז הו"ל תרתי לריעותא בכיהות מאור עיניו, ולכן הזהירו אותו בזה יותר משאר אדם.

גמ' ולא היא לאשתמוטי נפשיה. עי' בקרבן עדה בירושלמי נזיר פ"ז דף כ"ה ד"ה איתניה ואנא מלקי. ועי' בתשובת הרלב"ח דף רע"ט ד"ה ובר מן דין:

רש"י ד"ה סמלק וכו' והוא מין עשב. כדאמרינן אח"כ הני סגלי. מבואר דסיגלי לא הוי יסמין. וכמו שפי' רש"י סיגלי (ויול"ש בלע"ז). ועי' רש"י על התורה (בראשית ל יד) וברא"מ שם:

רש"י ד"ה מברך על השמן בורא שמן ערב. עי' לקמן נ"ג ע"א ברש"י ד"ה אין מברכין עליו:

בגמרא רב פפא בריך אהדס ברישא וכו' א"ל ולא סבר ליה מר וכו' א"ל הכי אמר רבא הלכה כב"ה ולא היא. ולכאורה כמו זר נחשב דר"פ הוציא דבר שקר מפיו לתלות בוקי סריקי ברבא במה שלא אמר מעולם ואם נאמר דר"פ לבתר דשמע דהלכה כדברי המכריע הדר ביה ומשום כיסופא אמר משמיה דרבא זה נראה יותר תימא כיון דר"פ בתרא הוי וקי"ל כוותיה אפילו לגבי רבא רביה א"כ הו"ל למיחש שיקבעו התלמידים הלכה לדורות אפילו הוי אמר משמיה דנפשיה כ"ש השתא דאמר משמיה דרבא והנלע"ד בענין זה דר"פ לא הדר ביה דנהי דהלכה פסוקה היא דקי"ל הלכה כדברי המכריע היינו היכא דפליגי תרי תנאי והמכריע אומר קצת כדברי זה וקצת כדברי זה דבכה"ג הוי הלכה כדברי המכריע משא"כ בהאי הכרעה דר"ג דהכא דאמר אני אכריע והיינו לגמרי כב"ש דלגבי ב"ה אינה משנה בלא"ה לא דמי כלל לשאר הכרעות לכל הפירושים שכתבו התוס' בסוף פ"ק דפסחים בד"ה אין דעת שלישית מכרעת ע"ש שכתבו להדיא דמה"ט גופא הוצרך רבי יוחנן לומר בהך מילתא דר"ג דהלכה כר"ג דלאו מטעמא דמכריע ממש אתינן עלה וא"כ לפ"ו שפיר מצינן למימר דר"פ פליג אדרבי יוחנן בהא דכיון דבכה"ג לא קרינן הכרעה א"כ ממילא דהלכה כב"ה אפילו לגבי תנאי בתראי דפליגי עלייהו והיינו דאמר משמיה דרבא דהלכה כב"ה משום דשמעינן ליה בס"פ המפקיד גבי שליחות יד דפליגי ב"ש וב"ה ור"ע ופסק שמואל כר"ע ורבא אמר הלכה כב"ה ועיין מה שכתבתי בזה לעיל דף כ"ב דפליגי נמי ב"ש וב"ה ור"ע וקי"ל דהלכה כב"ה והבאתי שם כמה ראיות מכמה דוכתי שפסק הרמב"ם כב"ה לגבי ר"ע והיינו מהאי ראיה דרבא דס"פ המפקיד וא"כ אפשר דהא דמסיק סתמא דתלמודא ולא היא לזה הענין עצמו נתכוין דבאמת לא אמר רבא דבר זה בהאי מילתא גופא דשמן והדס אלא מכללא מסיק לה ר"פ דהכי אמר רבא בעלמא דהלכה כב"ה אלא דלאשתמוטי נפשיה דאפשר שאם יאמר דמכללא שמיע ליה לא ליקבלו מיניה כיון דרבי יוחנן פסק להדיא בהאי דהלכה כר"ג מש"ה אמר דבפירוש שמיע ליה מרבא הך מילתא גופא כיון דלקושטא דמילתא ר"פ נמי הכי ס"ל בהאי דשמן והדס דהכא כן נראה לי ובזה יש ליישב פסק דרב אלפס שהביאו התוס' אפילו לפי גירסת הספרים שלנו ודו"ק:

מנין שמברכין על הריח וכו' הא ודאי שזה אסמכתא בעלמא ואין שום ברכה מברכת הנהנין דאורייתא חוץ מברכת המזון ולקצת פוסקים גם ברכה מעין שלש אבל שאר ברכות הם מדרבנן וכבר אמרו בריש פרקין שסברה הוא שאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה וא"כ כיון שגם מריח נהנה ממנו מהי תיתי ישתנה משאר הנאות ששואל מנין שמברכין על הריח ונראה משום דבריש פרקין שנינו ת"ר אסור לאדם שיהנה מעוה"ז בלא ברכה וכל הנהנה מעוה"ז בלא ברכה מעל עיין שם והרי קיי"ל דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה לכך שאל מנין שמברכין על הריח שהי' מקום לומר כיון שאפילו בקדשי שמים ממש אין בהם מעילה מן התורה רק איסורא דרבנן לא תקינו ברכה על זה וקמ"ל אסמכתא מקרא דכל הנשמה וגו' שגם בזה תיקנו ברכה:

ת"ר הביאו לפניו שמן והדס וכו' לקמן בברייתא שני' בהביאו לפניהם שמן ויין הזכיר בפלוגתייהו ג"כ ימין ושמאל וא"כ גם כאן הוה לי' למימר ב"ש אומרים אוחז השמן בימינו והדס בשמאלו ומברך על השמן וכו' וגרסת הרי"ף דגרס כאן מברך וכו' ופוטר וכו' אפשר לומר דכאן לא הוצרך להזכיר דנוטל זה שמברך עליו בימינו דפשיטא דאוחזו בימינו דאל"כ במה ניכר שעליו הוא מברך שהרי מיירי בברכותיהן שוות וכן כתב המעדני יו"ט דלרב אלפס איירי במשחא כבישא שברכתו בורא עצי בשמים. ועוד נלע"ד ע"פי מה שכתב רבינו הגדול בפרק ז' מהל' ברכות הלכה י"ד אם הי' שם יין מביאין כוס מחזיק רביעית או יותר מביאין בשמים ואוחז את היין בימינו ואת הבשמים בשמאלו ומברך ברכת המזון ואח"כ מברך על היין ואח"כ מברך על הבשמים וכתב הראב"ד אני תמי' אם כוס של ברכה הוא אומר בגמרא שה יאחוז הבושם בשמאלו ומה צורך שיהי' טרוד לשמור בידו הבושם עד שיגמור הברכה ואנו אין מפרשין אלא על היין של רשות וכו' עיין בכ"מ שם שכתב שאע"פי שגם רש"י פירש כדברי הראב"ד אין דבריהם מוכרחים ואני אומר שלכאורה פירושו של הרמב"ם אינו מוכרח ומנ"ל לרבינו לפרש על כוס של ברכה והנלע"ד דקשיתי' למה הזכיר בשמן ויין ימין ושמאל מה שלא הזכיר בברייתא ראשונה בשמן והדם אלא ודאי דבשמן והדס דמיירי בשל רשות לא הוצרך להזכיר דמלתא דפשיטא היא שזה שמברך עליו ניטלו בימינו והשני בשמאלו אבל שמן ויין דמיירי בכוס של ברכת המזון והא ודאי דב"ש דאמרי אוחז השמן בימינו היינו אחר שסיים ברכת המזון דבשעת ברכת המזון גם ב"ש סבירא להו להני עשרה דברים שנאמרו בכוס של ברכה לקמן דף נ"א ע"א שמקבלו בשתי ידיו ונתנו בימין וסברי ב"ש דכשגמר ברכת המזון אוחז השמן בימינו ומברך עליו תחלה וזהו רבותא גדולה לב"ש שאף שכבר הי' היין בימינו אוחז עתה שמן בימין ויין בשמאל וגם לב"ה שהשמן בשמאלו ג"כ היא רבותא שכל משך ברכת המזון אוחז השמן בשמאלו ולאפוקי מדעת הראב"ד שהקשה למה יטריד עצמו לשמור הבושם כל זמן ברכתו. המרדכי כתב ניטל את היין בימינו כתב ראב"י ומינה נשמע שכל ברכה של דבר מצוה ראוי לו שיאחז בימין וכן הבדלה אוחז היין בימין וכו' והטור בסימן ר"ו כתב כל דבר שמברך עליו לאכלו או להריח בו צריך לאחזו בימינו וכתב הרב"י נראה שלמד זה מדתניא בפ' כיצד מברכין הביאו לפניו יין ושמן בה"א אוחז את היין בימינו וכו' וכמו שיתבאר בסימן ר"ב בס"ד והנה לדעתי אין זה דעת הראב"י דהרי הראב"י דקדק בלשונו שכל ברכה של דבר מצוה וכו' ולמה האריך לומר של דבר מצוה ולא קאמר סתם שכל ברכה של איזה דבר ראוי לו שיאחז בימין ולכן נלע"ד שעל דבר מאכל או ריח שהוא של רשות אין צריך לאחזו בימין אבל הראב"י מפרש דהאי יין ושמן היינו כוס של בהמ"ז וכדמפרש לי' הרמב"ם וגם הבושם הוא ליקרא דכוס של ברכה וכמו שיש נוהגין ליטול הדס בידו ולברך עליו בשעת המילה בשעת שאוחז הכוס כמבואר בי"ד סימן רס"ה סעיף א' ולכן צריך ליטול בימין ולדעת ראב"י מתורץ ב"כ מה שהקשיתי דלמה בברייתא דהביאו לפניו שמן והדם לא כזכר בפלוגתא דב"ש וב"ה ימין ושמאל כלל לפי שזהו רק ברכת הנהנין של רשות וראיתי בד"מ שם בסימן ר"ו סעיף א' כתב ובמרדכי פ' כיצד מברכין דכל מצוה יאחז בימינו עכ"ל הד"מ ועלה בדעתי שכיון למה שכתבתי ובא לחלוק על דברי הטור שכתב שכל דבר שמברך עליו וכו' ובא רמ"א בד"מ שבמרדכי אינו מצריך ימין רק בכל מצוה ולא בברכת הנהנין של רשות כך עלה בדעתי ואמנם כאשר ראיתי בשלחן ערוך שם סעיף ד' כתב המחבר לשון הטור ממש כל דבר שמברך עליו לאכלו או להריח בו צריך לאחזו בימינו ולא הגי' עליו רמ"א שום דבר לכן נלע"ד רמ"א לא שם לבו לדקדק בדברי ראב"י כנ"ל והי' סבור שראב"י קאי על כל מה שמברך ואמנם כוונת רמ"א בד"מ שהבית יוסף כתב שהטור למד זה מדתניא הביאו לפניו יין ושמן ועל זה כתב רמ"א שהמרדכי כתב דכל מצוה יאחז בימין וכוונת רמ"א שגם המרדכי מפרש דלאו דוקא יין ושמן אלא הה"ד כל דבר זה הנלע"ד בכוונת רמ"א אבל אני לעצמי פשוט אצלי שראב"י מחלק בין ברכה שעל דבר מצוה ובין ברכה של דבר הרשות שלא כדעת הטור ואמנם להלכה נראה כדברי הטור שהרמב"ם קאי כשיטתי' שהרמב"ם מביא דין זה של שמן ויין בשני מקומות בפרק ז' מהל' ברכות הלכה י"ד ובפרק ט' הל' ד' והיינו משום דבפרק ז' הביאו לענין כוס יין של ברכת המזון ובפ"ט הביא דין יין ושמן של רשות ובשני המקומות כתב הרמב"ם שאוחז היין בימין בשעה שמברך על היין א"כ גם בשל רשות הדין כן ואף ששם בפ"ט הל' ג' הביא דין שמן והדס ולא הזכיר ימין היינו משום שגם בברייתא דשמן והדס לא נזכיר ימין ואין דרכו להזכיר דבר שלא נזכר בתלמוד אבל ברייתא דיין ושמן מפרש הרמב"ם דמיירי בכל גווני בין בכוס של ברכת המזון ובין ביין של רשות לכן גם הרמב"ם הזכיר שניהם:

והנה רבינו הבית יוסף הביא בשלחנו הך דשמן והדס בסימן רי"ו סעיף י"א אבל הך דשמן ויין לא הביא בש"ע כלל והטור הביאו בסימן רי"ב והבית יוסף שם תמה קצת על הטור שאין בסימן ההוא שייכות לדין הזה והנה הוא השמיטו לגמרי ולא הביאו בש"ע בשום מקום ונלע"ד דבפלוגתא דב"ש וב"ה בהכי שני ברייתות דהיינו הדס ושמן ויין ושמן בתרווייהו טעמייהו דב"ש הוא משום דשמן אותיבי' תרתי שזכינו לריחו וזכינו לסיכתו ונקט שמן ויין לרבותא דב"ש דאפילו נגד יין שהוא משבעת המינין שמן עדיף ונקט שמן והדס לרבותא דב"ה שאפילו הדס שאינו משבעת המינין עדיף משמן וא"כ כיון שפסק בשלחן ערוך דהדס עדיף משמן ק"ו דיין עדיף ואמנם בחידוש רשב"א לעיל בדף מ"א פירש טעמו דב"ש בשמן ויין משום שהשמן אינו מחוסר מעשה שתכף שמקרבו לחוטמו מריח בו משא"כ היין מחוסר שתי' ולפי זה אין כאן ק"ו:

אמר ר"ג אני אכריע כל הרואה יתמי' איך שייך כאן לשון אכריע שההכרעה בכל מקום דבר ממוצע מזכה קצת לזה וקצת לזה אבל כאן הרי ר"ג פוסק לגמרי כב"ש ולשון רש"י תמוה ביותר שכתוב אני אכריע לצד ב"ש והרי הוא לגמרי כב"ש ואיך שייך לצד והנלע"ד דשמן הנזכר בפלוגתא דב"ש וב"ה כולל תרי גווני שמן שיש שמן שבא להעביר הזוהמא וזה לפי שאינו בא להריח לכן אין מברכין עליו בע"ב רק מברכין עליו בורא שמן ערב לדעת רש"י לקמן דף נ"ג ע"א בד"ה אין מברכין עליו וכו' עיין שם והיינו בבא תוך הסעודה אבל בבא שלא בשעת הסעודה מברכין עליו בע"ב כמבואר שם ברש"י והטעם הוא לפי שאז כוונתו הבאתו הוא בשביל להריח בו לכן מזכיר שבח הריח בברכתו שהוא מעצי בשמים שבתוכו אבל בבא בסעודה אין כוונת הבאתו בשביל הריח כלל לכן אין מזכיר שבק הריח בברכתו ונראה דלא שייך זכינו לריחו אלא בבא בשביל להריח אבל בבא להעביר הזוהמא לא שייך זכינו להריח בו שהרי לא כיון בהבאתו בשביל הריח כלל וב"ש וב"ה בכל גווני פליגי דב"ש סברי דאפילו בא להעביר הזוהמא אפ"ה מברך על השמן תחלה וב"ה סברי דאפילו בא הריח בו אפ"ה מברך על ההדס תחלה ור"ג הכריע ואמר שמן זכינו לריחו ולסיכתו הוא קודם להדס שלא זכינו אלא לריחו א"כ הכרעת ר"ג הוא לצד ב"ש בצד אחד דהיינו בשמן הבא בלא סעודה אבל בבא בסעודה דלא שייך זכינו לריחו הכריע כב"ה:

ולא היא לאשתמוטי נפשי' הוא דעבד הדבר יפלא ורב פפא יוצא דבר שקר מפיו לאמר דבר בשם רבא מה שלא אמרו רבא כלל ואמנם לפי מ"ש ניחא ורבא שפיר קאמר הלכה כב"ה והיינו בבא תוך הסעודה להעביר הזוהמא שמברכין עליו בורא שמן ערב אבל בבא שלא בסעודה אע"ג שאינו משחא כבישא ולא טחינא והוא עכ"פ שמן אפרסמן שמברכין עליו בורא שמן ערב מ"מ הואיל ובא להריח בו ג"כ מקדימו להדס שהרי זכינו לריחו ולסיכתו וכר"ג שהכריע בזה לצד ב"ש ורבא לא פליג על ר"ג כלל ועובדא דרב פפא שלא בסעודה הוה ואף עפ"כ בירך אהדס ברישא ואמר לו רב הונא לא סבר מר הלכה כדברי המכריע והשיב רב פפא הכי אמר רבא הלכה כב"ה ולא אמר שקר שבודאי אמר רבא הלכה כב"ה אבל לא כהאי גוונא העובדא דר"פ ובזה אמר לאשתמוטי נפשי' הוא דעבד:

ואמרי לה כגופו דמי ולהך לישנא הא דאמר לעיל וטחו בראש השמש היינו בכובע שבראשו דאי בראשו ממש א"כ איך קאמר ואם שמש ת"ח הוא וכו' הרי בגופו אינו גנאי דזיעה מעברה לי' ואפילו בשערו הרי כגופו דמי:

רש"י ד"ה שמן והדס וכו' להעביר זוהמת האוכלין נראה דרש"י לשיטתו לקמן דף נ"ג ע"א בד"ה אין מברכין עליו בורא עצי בשמים אלא בורא שמן ערב מברכין עליו אם של אפרסמון היא עיין שם ולכך גם כאן אף שהוא להעביר הזוהמא אפ"ה מברכין עליו בורא שמן ערב ומה שלחצו לרש"י לפרש דמיירי בעשוי להעביר הזוהמא היינו דקשיא לי' דברי ר"ב שאמר אני אכריע והרי אין זה הכרעה דהרי לגמרי פסק כביש ולכן פירש רש"י כאן שמן להעביר הזוהמא דב"ש אפילו בזה סובר דמקדים שמן להדס ובזה לא פסק ר"ג כוותי' וכמו שמבואר לעיל בדברינו ולכן בדברי ר"ג פירש רש"י זכינו לריחא כגון משחא כבישא ומשחא כבישא ברכתו בפה"ע אבל כאן בודאי ב"ש וב"ה מיירי בברכת שמן ערב לפי גרסתינו בגמרא בדברי כל אחד דמברך על זה וחוזר ומברך על זה ואי במשחא כבישא איירי א"כ ברכת שניהם שוה ואיך שייך מברך על זה וחוזר ומברך על זה ואמנם יש לדחות דמיירי במשחא כבישא שנכבשו בו עשבי בשמים שברכתו בורא עשבי בשמים ואין ברכתו שוה להדס אך לא מצינו בתלמוד משחא כבישא וטחינא רק לענין עצי בשמים ואולי בימיהם לא היו דרכם לעשות משחא כבישא וטחינא בעשבים:

ד"ה מברך על השמן בורא שמן ערב כוונת רש"י בזה לפי שגם כאן בברייתא זו דשמן ויין פירש רש"י ביין שלאחר המזון והי' קשה לרש"י א"כ שמן זה הוא בסוף הסעודה להעביר הזוהמא ואין מברכין עליו לכן פירש רש"י שברכה זו אינה בע"ב אלא בורא שמן ערב וכמו שכתבתי לעיל והא דלא פירש רש"י כן בברייתא ראשונה גבי הדס ושמן דמברך על השמן בורא שמן ערב היינו משום דלעיל דמיירי בשמן והדס לא הוצרך רש"י לפרש כן דבלא"ה אי אפשר לפרש הברכה בורא עצי בשמים דא"כ ברכתו שוה להדס ואיך שייך וחוזר ומברך על ההדס וכמו"ש לעיל אבל כאן דמיירי בשמן ויין דבשום אופן איכו ברכותיהן שוות הוצרך רש"י לפרש דמברך על השמן היינו בורא שמן ערב:

ד"ה וטחו בראש השמש כדי שלא יצא בידיו מבושמות בשוק שגנאי הוא לת"ח לכאורה צריך עיון דהא מסקינן לקמן דלא אמרן אלא בבגדו אבל בגופו זיעא מעברה לי' וא"כ למה בידיו יהי' גנאי וצריך לומר דהא דאמרינן לקמן דבגופו זיעא מעברה לי' היינו במקומות המכוסים בגופו שמתוך שמכוסים בבגדים שכיח בהם זיעא אבל ידיו שמגולות לא שכיח בהם זיעא ובזה אפשר לכוין דברי רבינו הגדול בפרק ה' מהל' דיעות סוף הלכה ט' שכתב לא יצא מבושם לשוק ולא בבגדים מבושמים ולא שום בושם בשערו אבל אם משח בשרו בבושם כדי להעביר הזוהמא מותר ולכאורה דבריו סותרים דברי הגמרא וגם סותרים דברי עצמו שהרי התחיל לא יצא מבושם ולא בבגדים ומדכתב ולא בבגדים מכלל דמבושם הינו בגופו והוא נגד דברי הגמ' דבגופו לית לן בה דזיעא מעברה לי' וגם הוא עצמו מסיים דאם משח בשרו וכו' מותר והכ"מ נדחק בזה ולפי מ"ש ניחא דמ"ש תחלה לא יצא מבושם היינו מקומות מגולים דלא שכיח שם זיעא:

תוס' ד"ה שמן והדס וכו' דאי להעביר הזוהמא הא אמרינן בפ' אלו דברים שאין מברכין עליו. ולכאורה קשה והרי התוס' עצמן לקמן דף נ"ג ע"א בד"ה אין מברכין וכו' הביאו פירש רש"י דבורא שמן ערב שפיר מברכין עליו ולא השיגו שם על רש"י ומשמע שהסכימו לזה וא"כ קשה למה כאן הוכיח משם דלא מיירי להעביר הזוהמא ועיין מה שכתבנו בדברי רש"י ונראה דהתוס' לשטתייהו במס' ב"ק דף קט"ז ע"א בד"ה הכרעה שלישית שכתבו ואור"י הא דתניא בכ"מ בש"א מברך על השמן וכו' וקאמר רשב"ג אני אכריע וכו' לא שייכא ההיא הכרעה לשאר הכרעות שהבאתי דלא ס"ל פלגא כמר ופלגא כמר אלא דמפרש טעמי' דחד מנייהו וס"ל כוותי' לגמרי וכו' ע"ש בתוס' וא"כ ר"ג מפרש טעמייהו דב"ש ששמן זכינו לריחו וכבר כתבתי דלא שייך זכינו לריחו אלא במזכיר שבח הריח בברכתו והיינו באומר בורא ע"ב אבל בברכתו בורא שמן ערב לא נזכר הריח כלל וא"כ ע"כ כאן מיירי ב"ש בברכת בורא ע"ב ובזה שפיר הקשו דלהעביר הזוהמא אמרינן בפ' אלו דברים דאין מברכין עליו:

ואמר רב זוטרא בר טובי' אמר רב אבוקה כשנים וירח כשלשה. נראה לפרש כי הירח היא ופני יעקב החקוקים בה הרי כאן שנים והאדם הרי שלשה. הרמ"ע באלפסי זוטא כ"י ריש מכילתין. וכפ"ז יש לדחות ראיית הפר"ח י"ד סי' י"א ס"ק ב' בסגנון אחר ממה שדחיתי בספ' הקטן ברכי יוסף שם ובמ"ש בקונטרס מחזיק ברכה שם בס"ד:

ולא היא לאשתמוטי נפשיה וכו' עמ"ש בעניותי בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סי' רי"ו ושם בח"מ סי' י"ב דף נ"א בס"ד ע"ש באורך:

משנה. זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפילה וכו'. פירש בס' עמק ברכה כלל ה' דף י"ח מדפוס אמשטרדם דמכלל כל שהוא עיקר נוציא דין דיש אוכלים פת בשעת שתיה כדי שיוכלו לשתות דאם היה הפת לפניו בשעת שתיה מברך על המשקה לפי מה שהוא ופוטר את הפת שהיא טפילה לשתיה ואין לחלק בין אוכלין ואוכלין למשקין ואוכלין כמ"ש מהרא"י בתרומת הדשן סי' ל"א ע"ש עכ"ל:
ועוד יש לומר דזה הכלל ללמדנו אפילו אין מאכל העיקר מזיק אם לא יאכל הטפל כמו מליח ופת אלא שאוכל הטפל לתענוג או קנוח בלי שיש לו היזק מהעיקר אפ"ה כל שהוא טפל נפטר בברכת העיקר וכמו שהרב הנזכר האריך להוכיח שם לעיל דין זה ופשוט. ועיין בדרישה א"ח סי' רי"ב דשדי נרגא בדברי הרב עמק ברכה. והרב אליה רבה יצא לישע הרב עמק ברכה ועלתה הסכמתו לענין דינא כדברי הרב עמק ברכה ע"ש:

סמלק. יסמי''ן קורין לו בלשון ישמעאל והוא מין עשב שיש בו שלש שורות של עלין זו למעלה מזו ושלשה עלין לכל שורה: חלפי דימא. בושם שקורין אשפי''ג והוא שבולת נרד ועשוי כעין גבעולי פשתן דאשכחן גבעולין דאיקרי עץ: נרקום. חבצלת השרון בה''ג: דגינוניתא. הגדל בגינה: סיגלי. ויול''ש בלעז: חבושין. קודוניי''ש בלעז: להתנאות. ליהנות: כלבנון. שמריחין עליו ופרחיו: יפה לו אומנתו. ואפי' בורסי נאה לו אומנתו בעיניו ועשה הקדוש ב''ה כן שלא יחסר העולם אומנות: קורא. רך הגדל בדקל תלה אותו לחזיר והוא יגלגלנו באשפה שזו היא אומנתו: אבוקה כשני בני אדם. לענין היוצא בלילה דאמר מר אל יצא אדם יחידי בלילה: וירח כשלשה. ויש חלוק בין שנים לשלשה כדלקמן: לאחד נראה. השד ומזיקו: היא מוצאת והיא שלחה וגו'. ואילו בהדיא לא אמרה אלו הסימנים של יהודה הם ולו אני הרה אלא לאיש אשר אלה לו אנכי הרה אם יודה יודה ואם לאו אשרף ולא אלבין פניו: שמן והדס. בסוף הסעודה שמן לסוך ידיו להעביר זוהמת האוכלים והדס להריח כמו שאמרנו: אני אכריע. לצד בית שמאי: זכינו לריחו ולסיכתו. כגון משחא כבישא הלכך שמן עדיף: ולא היא. לא אמר רבא הלכתא כב''ה אלא רב פפא אכסיף לפי שטעה והשמיט עצמו בכך: שמן ויין. זהו יין שלאחר המזון ואין זה כוס של ברכה: חוזר ומברך על היין. כגון בחול שאין היין קבע ואין היין שלפני המזון פוטרו: שמן בימינו. לפי שעליו מברך תחלה: מברך על השמן. בורא שמן ערב: וטחו בראש השמש. כדי שלא יצא בידיו מבושמות בשוק שגנאי הוא לתלמיד חכם: שחשודים על משכב זכור. מבשמין עצמם כדי שיתאוו להם: ושערו כבגדו דמי. דלא שכיח ביה זיעה: ואמרי לה כגופו. דשכיח ביה זיעה: משום חשדא. של זנות: דלא קביע ליה עידנא. שלא קבעו לו רבו קביעות ללמדו בלילה: בפנתא. אנפוני''א בלעז שעל גבי הרגל: גילדא. עקב שקורין שול''א: בימות הגשמים. הטיט מכסהו: אפי' היא אשתו. שאין הכל מכירין בה וחושדין אותו: דקרו ליה פושע. מתעצל: בקדושא דבי שמשי. ששותה כוס של קידוש בשבת בלילה:

שמן והדס. האי שמן להריח הוא דאי להעביר הזוהמא הא אמרינן בפרק אלו דברים (לקמן נג.) דאין מברכין עליו: הכי אמר רבא הלכתא כבית הלל ולא היא לאשתמוטי נפשיה הוא דקא עביד. כך כתוב בספרים שלנו ובפירוש רש''י אבל רב אלפס פסק כרבא משמע שלא היה גורס בספרו ולא היא וכו': האי מאן דמורח באתרוגא וחבוש' מברך וכו'. ודוקא כשמריח בהם אבל אם בא לאכול מהם אין לברך ברכת ריח כי אם ברכת אכילה:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד