ברכות מג ע"א

דף מג - א

אהדר קרעיה לאחוריה, הפך את חלוקו הקרוע כבר [מהספדו של רב] לאחוריו, כדי שיהא מקום הקרע, שהיה לפניו, מושלך מאחוריו, ומקום הבגד שנשאר שלם מאחור יהא לפניו, וקרע קריעה אחרינא על רב להראות בזה אבלותו שקשה עליו כיום המיתה, לפי שעכשיו הרגישו יותר בחסרונו שלא היה מי שיורה להם כיצד לנהוג. אמר: נח נפשיה דרב, ואפילו הלכות ברכת מזונא לא גמרינן [לא הספקנו ללמוד ממנו].

נותרו התלמידים בספיקם עד דאתא ההוא סבא, ורמא להו [הקשה להם לתלמידי רב] את הסתירה ממתניתין אברייתא וכפי שהקשו לעיל, ושני להו כפי שיישב רב נחמן בר יצחק לעיל, כיון דאמרי ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן - כהסבו דמי.

שנינו במשנה: הסבו - אחד מברך לכולן.

אמר רב: דין זה שרק כשהסבו אחד מברך לכולם לא שנו אלא בפת דבעי הסבה, כי מאחר שהפת חשובה היו רגילים לאוכלה בהסיבה דרך קביעות וממילא כשאינם מסיבים יש בזה משום גילוי דעת שרוצים לאוכלה דרך עראי שאז אין צירוף בין האוכלים. אבל יין שאינו חשוב כפת ולא נהגו להסב בשתייתו לא בעי הסבה אלא אף בלא שהסיבו אחד מוציא את כולם.

ורבי יוחנן אמר: אפילו יין נמי בעי הסבה, כי יש לו חשיבות ורגילים לשתותו בהסיבה, ולכן בשלא הסבו אין האחד מוציא את השאר ידי חובה ^[1].

איכא דאמרי: אמר רב: דין זה שהסבו אחד מברך לכולם לא שנו אלא בפת דמהניא ליה הסבה [שמועילה לו הסיבה], כי מאחר שהיא חשובה הרי ההסיבה מועילה להחשיב את אכילתה כאכילה בקביעות והמשתתפים באכילה נחשבים כקבועים יחד. אבל יין לא מהני ליה הסבה, ואפילו אם הסיבו כל אחד מברך לעצמו. כי מאחר שאינו חשוב כל כך אין שתייתו נחשבת כקבועה ולכן אף שהסיבו בשתייתו אין כאן צירוף.

ורבי יוחנן אמר: אפילו יין נמי מהניא ליה הסבה, כי גם יין חשוב הוא ולכן בהסיבו אחד מברך לכולם ^[2].

מיתיבי: כיצד סדר הסבה? אורחין שהגיעו ראשונים נכנסין, ויושבין וממתינים על גבי ספסלין ועל גבי קתדראות עד שיגיעו ויכנסו כולם, ובשעה שהיו הראשונים ממתינים הביאו להם מים וכל אחד ואחד היה נוטל ידו אחת, שבה היה מקבל כוס יין שרגילים היו לשתות קודם הסעודה ^[3],

וכשבא להם היין - כל אחד ואחד מברך על היין לעצמו, כיון שעדיין לא הסבו.

לאחר שכל האורחים הגיעו ונכנסו עלו כולם על המטות שהיו בחדר אחר, והסבו, ובא להם מים פעם נוספת, ואף על פי שכל אחד ואחד כבר נטל ידו אחת קודם לשתיית היין, הרי הוא חוזר ונוטל עכשיו שתי ידיו לאכילת הפת שהרי היא נאכלת בשתי ידיו ^[4].

לאחר הנטילה בא להם יין פעם נוספת. אף על פי שכל אחד ואחד כבר ברך לעצמו על היין ששתה קודם שהסבו, צריכים לחזור ולברך על יין זה ^[5] ברכה נוספת. אכן על שתיה זו, כיון שהיא בהסיבה אחד מברך לכולם.

מקשה הגמרא מברייתא זו: להאיך לישנא קמא דאמר רב לא שנו אלא פת דבעי הסבה אבל יין לא בעי הסבה - קשיא עליו מרישא של הברייתא שאמרה שעל היין שהיו שותים בתחלה קודם שהסבו, כל אחד מברך לעצמו. והרי לדברי רב יין אינו צריך הסיבה אלא אף אם שתו אותו בישיבה בלבד אחד יכול להוציא את כולם בברכתו.

מתרצת הגמרא: שאני אורחין ^[6] דדעתייהו למיעקר. כיון שאין זה מקום המסיבה אלא דעתם לעקור ממקום זה לחדר אחר ששם הסבו, לכן אי אפשר להחשיב את שתייתם כ"שתיית קבע" כי ישיבה עראית כזו ודאי לא מצרפת את היושבים כדי שאחד יברך לכולם. ודברי רב שיין אינו צריך הסיבה אמורים באופן ששותים יין שלא בשעת סעודה או בשעת הסעודה ובמקום המסיבה.

מוסיפה הגמרא ומקשה מברייתא זו: ולהאיך לישנא בתרא, דאמר רב: לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסבה, אבל יין לא מהניא ליה הסבה - קשיא עליו מסיפא של הברייתא שאמרה שעל היין שהיו שותים בהסיבה אחד מברך לכולם, והרי לדברי רב לא מועילה הסבה ביין?

מתרצת הגמרא: שאני התם, שהסבו לסעודת פת, ובאופן כזה אנו אומרים דמגו [מתוך] דקא מהניא ליה הסבה לפת [שמועילה להם ההסיבה לענין הלחם] להחשיב את המסובים כבני חבורה אחת, מהניא ליה הסבה זו גם ליין להחשיבם כקבועים יחד.

שנינו במשנה: בא להם יין בתוך המזון - כל אחד ואחד מברך לעצמו.

שאלו את בן זומא: מפני מה אמרו במשנה בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו, לאחר המזון אחד מברך לכולם?

אמר להם: הואיל ובאמצע האכילה אין בית הבליעה פנוי ואין לב המסובין אל המברך אלא לאכילה ואינם מכוונים לצאת ידי חובתם בברכתו ^[7].

שנינו במשנה: והוא, המברך על היין, אומר את הברכה על המוגמר, ומוציא את כולם ידי חובת ברכה.

מדייקת הגמרא: מדקתני במשנה והוא אומר על המוגמר, מכלל זה משמע שאף דאיכא אדם אחר מהיושבים שם, שהוא עדיף [חשוב] מיניה, מזה שמברך על היין, - אפילו הכי אמרו שהמברך על היין הוא יברך על המוגמר, כי מי שהתחיל בברכות אחרונות הוא גומרן.

מוסיפה הגמרא שדין זה מסייע ליה לרב.

דאמר רב חייא בר אשי אמר רב: הנוטל ידיו תחלה באחרונה, - אדם חשוב שהשתתף בסעודה וכיבד את אחד מהמסובין ליטול ראשון את ידיו למים אחרונים, הוא המזומן גם לברכה, הוא זה שיברך ברכת המזון, ואין לכבד בה את החשוב לפי שהמתחיל במצוה ליטול ידיו מים אחרונים אומרים לו גמור ותברך ^[8].

רב ורבי חייא הוו יתבי קמיה דרבי בסעודתא. אמר ליה רבי לרב: קום משי ידך [עמוד וטול ידיך]. חזייה רבי לרב דהוה מרתת [שהיה רועד] מחשש שמא ראה רבי שידיו מלוכלכות או שהאריך בסעודה יותר מדאי ולכן גוער בו שימהר ויטול ידיו.

אמר ליה רבי חייא לרב: בר פחתי [בן גדולים], אין לך לפחד שלא ראה רבי בך דבר שאינו הגון. אלא עיין בברכת מזונא קאמר לך! שבזה נתן לך רבי רשות לברך ברכת המזון, דקיימא לן: הנוטל ידיו מים אחרונים תחלה - הוא מברך ברכת המזון.

אמר רבי זירא אמר רבא בר ירמיה: מאימתי מברכין על הריח של המוגמר?

משתעלה תמרתו - משעה שעשן הקיטור מתמר ועולה.

אמר ליה רבי זירא לרבא בר ירמיה: איך יתכן לברך משיעלה עשן הקיטור, והא לא קא ארח, עדיין לא נהנה מהריח?

אמר ליה רבא לרבי זירא: ולטעמיך, שצריך להנות ורק אחר כך לברך. מדוע לא שאלת גם על הבא לאכול לחם, "המוציא לחם מן הארץ" דמברך קודם לאכילתו, והא עדיין לא אכל? אלא בעל כרחך, כיון שדעתיה למיכל, יכול הוא לברך על ההנאה הקרובה לבוא אף שטרם אכל, הכא נמי, כיון שדעתיה לארוחי, יכול הוא לברך על ההנאה הקרובה לבוא אף שעדיין לא הריח ^[9].

אמר רבי חייא בריה דאבא בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב, ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי: כל המוגמרות - מברכין עליהן כשבאים להריח מהם ברכת "בורא עצי בשמים", ואף על פי שכבר נשרף העץ עדיין אפשר לברך ברכה זו בזמן שהעשן מתמר ועולה ^[10]. חוץ מעל "מושק", שמִן חיה הוא נוצר ולא מהעץ ולכן דינו שמברכין עליו ברכת "בורא מיני בשמים".

מיתיבי: אין מברכין "בורא עצי בשמים" אלא על אפרסמון של בית רבי ועל אפרסמון של בית קיסר ועל ההדס שבכל מקום, וכן כל הדומים להם. כי בכל אלו מריחים את העץ בעודו קיים, ולכן אפשר לברך על העץ בורא עצי בשמים, משא"כ מוגמר שאין העץ קיים אלא הריח בלבד - מברכים "בורא מיני בשמים". ואם כן, מדוע אמרו אותם אמוראים שעל כל המוגמרות יש לברך "בורא עצי בשמים"!?

מסיקה הגמרא תיובתא.

אמר ליה רב חסדא לרב יצחק: האי משחא דאפרסמון, שמן אפרסמון, מאי מברכין עלויה כשמריחים אותו?

אמר ליה רב יצחק: הכי אמר רב יהודה מברכים עליו "בורא שמן ארצנו", לפי שהאפרסמון גדל ביריחו [ועל שם ריחו נקראת שמה של העיר "יריחו"].

אמר ליה: בר מיניה דרבי יהודה, דחביבא ליה ארץ ישראל אל תביא ראיה לדין זה מרבי יהודה שארץ ישראל חביבה בעיניו מאד ולכן הוא מזכיר בברכה את ארץ ישראל. לכולי עלמא לשאר האנשים מאי היא ברכתו של שמן האפרסמון.

אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן: מברכים עליו "בורא שמן ערב" ^[11].

אמר רב אדא בר אהבה: האי כשרתא [עץ בושם הקרוי קושט], מברכין עלויה "בורא עצי בשמים", משום שמריחים את העץ עצמו. אבל משחא כבישא, שמן שטמון בו הקושט, ונודף ממנו ריחו של הבושם הטמון בתוכו, לא מברכים על ריחו ברכה זו הואיל והקושט אינו נראה לעינינו אלא השמן, [והוא הרי אינו גורם את הריח מצד עצמו שיברכו עליו] ^[12].

ורב כהנא אמר: אפילו משחא כבישא מברכים על ריחה, כי מ"מ הוא קיים לפנינו בצורתו אף שאינו נראה לעין, אבל משחא טחינא, שמן שטחנו בו את הקושט - לא מברכים עליו, כי מלבד מה שהקושט אינו נראה לעין הוא אינו קיים בצורתו הראשונה.

נהרדעי אמרי: אפילו משחא טחינא מברכים על ריחה, כי אף על פי שהקושט קיים בשמן שלא בצורתו הראשונה וגם אינו ניכר לעינינו, עדיין הוא נחשב כבושם שקיים לפנינו ^[13].

גמרא: איכא דאמרי אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסבה אבל יין לא מהניא ליה הסבה, ורבי יוחנן אמר אפילו יין נמי מהניא ליה הסבה. ולענין פסק הלכה משמע דהלכתא כאיכא דאמרי דלחומרא הוא, דכן דרכן של גאונים ז"ל בכל מקום לפסוק כאיכא דאמרי לגבי ממונא ולגבי איסורין היכא דהוי לחומרא. והלכך יין בעי הסבה ומהניא ליה הסבה, אבל שאר דברים חוץ מפת ויין לא מהניא להו הסבה. ואלא מיהו ממעשה דבר קפרא ותרין תלמידיה דאייתיאו קמיהו דורמסקין ופרגיות ושלקות ונתן רשות לאחד מהן לברך כדאיתא לעיל (ברכות לט, א) משמע דאפילו לשאר דברים נמי מהניא הסבה. ונראה לי מתוך אותו מעשה דרב ודאי להדין לישנא בתרא ס"ל דלא מהניא הסבה כלל אלא לפת בלבד ואפילו יין דחשוב לא מהניא ליה לדידיה, ורבי יוחנן ס"ל דבכל מילי מהניא הסבה אלא משום דשמעיה לרב דאמר יין לא מהניא ליה הסבה נקט איהו נמי יין והוא הדין לכל מילי אי קבעו ליה דוכתא והסבו, ומכל מקום הסבה בעו, דהשתא רב סבר דאפילו יין לא מהניא הסבה, ואנן נימא דסבירא ליה לר' יוחנן דשאר דברים לא בעו הסבה. אבל הר"ם במז"ל (ברכות פ"א, הי"ב) כתב דפת ויין בעו הסבה אבל שאר דברים לא בעו הסבה. ונראה דפסק כלישנא קמא וטעמא משום דהוי בדרבנן והלך אחר הלשון המיקל. ואין כך דעת הראב"ד ז"ל בהשגותיו.

בא להן יין כל אחד ואחד נוטל ידו אחת. ואף על גב דאמרינן (חולין קו, א) הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח, הכא שאני דמשום שמא יגע בידו ליין וכל שבמשקין צריך נטילת ידים, והיינו דלא צריך אלא ידו אחת.

ירושלמי (ה"ו): תני סדר סעודה אורחין נכנסין ויושבין על הספסלין ועל הקתדראות עד שכולן מתכנסין, הביאו להן יין כל אחד ואחד נוטל ידו אחת, הביאו להם פרפריות כל אחד ואחד מברך לעצמו. מכאן נלמוד שאין צריך ליטול שתי ידיו לפת הבאה בכסנין אלא די בידו אחת שלא תקנו נטילת שתי ידים אלא לפת בלבד.

חוזר ונוטל שתיהן. משום דתיכף לנטילת ידים ברכה.

בא להם יין אף על פי שכל אחד בירך לעצמו אחד מברך לכולן. ואף על פי ששנינו בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון וכל שכן זה שהוא לפני המזון. שאני הכא דכיון שעלו והסבו הוי ליה כשנוי מקום דקיימא לן בפסחים בפרק ערבי פסחים (פסחים קג, א) דשנוי מקום צריך לברך.

לפי שאין בית הבליעה פנוי. פירש רש"י ז"ל: שאין לב המסובין אל המברך אלא לבלוע. ואמרו משמו ז"ל שאם אמר באמצע סעודה סברי רבותי והן מניחין לאכול כדי לשמוע ברכה שפיר דמי, ואחד מברך לכולן. ומקצת מרבותינו הצרפתים חלוקין בדבר דכיון שתקנו חכמים לברך כל אחד ואחד לעצמו אינו יוצא בברכת חבירו. ובירושלמי אמרו שאין בית הבליעה פנוי ואם יענה אמן שמא יבא לידי סכנה, דגרסינן התם (ה"ו): אין עונין אמן באמצע הסעודה שאין משיחין בסעודה, פירוש שמא יקדים קנה לושט. וגרסינן תו התם: שאלו את בן זומא מפני מה אמרו וכו', אמר לון מפני שאין בית הבליעה פנוי. א"ר מונא הדה אמרה הדין דעטיש גו מיכלא אסור למימר ליה אסותא בגין סכנתא דנפשיה. ואף על פי שאינו צריך לענות אמן דשומע כעונה, נראה דאפילו הכי חששו שאם אתה מתיר להם לצאת כולם בברכת האחד ואפילו בשמיעה, יבא לידי עניית אמן ויבא לידי סכנה.

מתני': והוא אומר על המוגמר אף על פי שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה. פירש רש"י ז"ל: אף על פי שלא הביאו את המוגמר אלא לאחר ברכת המזון שאינו מצרכי הסעודה, אפילו הכי מי שברך על היין והתחיל בברכות אחרונות גומרן. והראב"ד ז"ל דחה פירוש זה מתוך הירושלמי דגרסינן התם (ה"ז): על הא מתניתין מה בין מוגמר ליין שבאמצע המזון, התם כלהון נהנין כחדא הכא כל חד וחד שתי לנפשיה. דאלמא במוגמר הבא בתוך הסעודה עסקינן דומיא דיין הבא בתוך הסעודה, והיינו דקשיא להו לבני מערבא מה בינו ובין יין הבא בתוך הסעודה שאין אחד מברך לכולן. ועל כן פירש הוא ז"ל דאמוגמר הבא בתוך הסעודה קאמר, וארישא דמתניתין קאי דקתני הסבו אחד מברך לכולן וקתני הכא דאותו שבצע תחילה הוא שמברך על היין לאחר המזון והוא שאומר על המוגמר המובא באמצע להריח, והא דקתני אף על פי שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה, פירושא בעלמא הוא, כלומר שמוגמר הבא באמצע טעון ברכה הוא, שאף על פי שאין מביאין מוגמר אלא לאחר סעודה לגמר את הידים להעביר הזוהמה, ואין מברכין על הריח אלא אם כן עשוי להריח כדאיתא לקמן בפרק אלו דברים (ברכות נג, א), אפילו הכי כשבא בתוך הסעודה הוא ודאי להריח בא וצריך ברכה ואותו שהתחיל בברכות הוא גומר ומברך. ולפי פירוש זה אין מתיישב במה שאמרו בגמרא מדקתני והוא מכלל [דאיכא] דעדיף מיניה, מסייע ליה לרב דאמר רב חייא בר אשי אמר רב כל הנוטל ידיו באחרונה הוא מזומן לברכה, דאלמא פשטא דהא שמעתא לכאורה משמע דהוא אומר על המוגמר על המברך בסוף קאי. וגירסא אחרת מצאתי בירושלמי (שם): מה בין יין מה בין מוגמר, מוגמר כולם מריחין, יין אחד טועם.

גמרא: מיתיבי אין מברכין עצי בשמים אלא על אפרסמון של בית קיסר ועל אפרסמון של בית רבי ועל ההדס שבכל מקום. יש ספרים דגרסי: תיובתא. וכתב רב האי גאון ז"ל דמתוך גירסא זו היה נוהג מר שמואל ראש כלה רביה דרב אחא משבחא ז"ל שלא לברך עצי בשמים אלא על ההדס בלבד. וכתב הגאון ז"ל עוד: והשתא לא קא חזינא אדם במתיבתא דמסיק בהא שמעתא תיובתא אלא כולהו בגרסיהו מפרקי לה הדס וכל דדמו ליה. ונקטין מלתא מן סמלק וחלפי ימא ונרקום דגינותא ומאי דהוא כיוצא בהן, מברכין עליה עצי בשמים, ואף על גב דאית בהו מאי דרכיך אמרי לך לא אכפת לן כדמוציא עלין מעצו כדפרשינן לעיל דהא חלפי ימא הכין אינון, והיינו דקאמר מר זוטרא מאי קראה דכתיב (יהושע ב, ו) ותטמנם בפשתי העץ, והא פשתן דרכיך ואיקרי עץ, והני מילי אמרינן מדרב אחא ז"ל, מדקאמרינן גבי חלפי ימא עצי בשמים דמספקא לן אי ממין אילן הוא או לא הואיל ורכיך, מכלל דכל היכא דאיכא עץ בורא עצי בשמים מברכין עליה, ותניא נמי גבי כלאי הכרם כי האי גוונא, כל שמתחלת ברייתו מוציא עלין מין ירק, וכל שמתחלת ברייתו מוציא עץ מין אילן הוא, ובצלף הוא דפליגי בית שמאי ובית הלל דדמי לעץ ודמי לירק, ובהכין נהוג עלמא השתא. עד כאן לשון גאון ז"ל. ופירוש הדס וכל דדמי ליה כלומר שיהא עיקרו לריח כהדס, לאפוקי עצי אתרוג ותפוחים שאין עיקר נטיעתן לריח. כן פירשו בתוספות.

אמר רב לא שנו אלא פת דבעיא הסבה. פירוש וה"ה כל דבר מאכל דבעי קביעותא לפטור אחרים לענין ברכה שלפניו. אבל יין לא בעי הסבה. פירוש דיין מתוך שהוא ענין שתיה לא בעי קביעותא כל כך וכל שהן ביחד סגי להו: ור' יוחנן אמר אפי' יין בעי הסבה, ואיכא דאמרי אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסבה, פירוש הוא וכל דדמי ליה דהוא מידי דבר אכילה, אבל יין דהוא מידי דשתיה לא מהניא ליה הסבה לענין ברכה לפניו דאין קבע לשתיה. ור' יוחנן אמר יין נמי מהני ליה הסבה, דאפי' לשתיה נמי מהני קביעותא, ואפי' רב נמי לא פליג אלא לענין שתיה כי הויא לחודה, אבל היכא דהוי קביעותא לאכילה ה"ה דהוי קביעותא לענין שתיה ואחד מברך לכולן והכי מוכח לקמן והיינו נמי מתני' דקתני בא להן יין אחר המזון אחד מברך לכולן. והוי יודע דלא נחלקו מעולם אלא ביין משום דהוא מידי דשתיה, אבל מידי דבר אכילה דינו כפת לענין ברכה לפניו וכדאית' לעיל במעשה דבר קפרא. וקיי"ל כר' יוחנן בתרווייהו דיין בעי הסבה ומהני ליה הסבה הילכך כולהו שוין בין מידי דאכילה בין מידי דשתיה ובכולהו מהניא להו הסבה ובעו הסבה לענין ברכה לפניו שאחד מברך לכולם אבל אין זימון לענין ברכה. שלאחריו בשום דבר אלא בפת וכדקיי"ל דאין זימון לפירות:

כיצד סדר הסבה אורחין נכנסין וכו'. פי' אורחין נכנסין בביתו של בעל הבית ויושבין במקום אחד מהבית לא במקום המוכן להם לאכול שם עד שיתקבצו כל האורחין העתידין לאכול באותה סעודה עם בעל הבית זה שהן מפוזרין הנה והנה שאין מן המוסר לאורחים ולא לבעל הבית שישבו אלו שקדמו במקום המוכן לאכול שם עד בוא חבריהם ואז ישבו ביחד הבכור כבכורתו:

בא להן יין כל אחד מברך לעצמו. פירוש דהשתא כשהן יושבין לא הויא קביעותא כלל, שאף הם אינן ברשות עצמן אלא ברשות בעל הבית ועתידין לעמוד לעקור ממקומן לאלתר שיבוא בעל הבית ויאמר להן להסב ומפני שהיו רגילין לשתות יין קודם סעודה לפיכך נוטל כל אחד ידו אחת, ואע"ג דאמרינן הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח הכא שאני שהוא צריך ליטול הכוס באותו יד ושמא יגע בידו ביין וכל שטבולו במשקין צריך נטילת ידים והיינו דלא צריך אלא ידו אחת:

עלו והסבו כלומר לסעודה והביאו להם מים. אעפ"י שכל אחד נטל ידו אחת חוזר ונוטל שתי ידיו, פירוש משום דלסעודה בעי נטילת ידים, ומיהו אם שמר אותו יד בשנוטל עכשיו ידו אחרת דיו דאשתכח השתא דנטל שתיהם לחצאין וקיי"ל דידיו טהורות לחצאין, אלא דאורחא דמלתא קתני דאיידי דנוטל ידו אחרת נוטל שתי ידיו:

הביאו להן יין אע"פ שכ"א בירך לעצמו א' מברך לכולן. משום דהשתא הויא קביעותא ואעפ"י שכבר ברכו תחלה ושנינו בירך על היין שלפני המזון פטר את שלאחר המזון, וכל דכן הכא שהוא לפני המזון, שאני הכא דכיון שעלו והסבו הו"ל שינוי מקום וקיי"ל בערבי פסחים דשינוי מקום צריך לברך:

אמר להם הואיל ואין בית הבליעה פנוי. פירוש מפני שאינן ראויין לשתות בשעת ברכה שהן אוכלין וכיון שאין ראויין לשתות אין ראוי שיהיו פטורין באותה ברכה, ולפיכך תקנו שיהא כל אחד מברך לעצמו, וכיון דתקון לגמרי תקון למימרא דאפי' הראוין לשתות נמי אין יוצאין:

והוא אומר על המוגמר מדקתני הוא מכלל דאיכא עדיף מיניה. פירוש ואפ"ה כיון שהתחיל בברכות הוא מברך לכולהו ברכות. מסייע ליה לרב חייא בר אשי אמר רב הנוטל ידיו באחרונה תחלה הוא מזומן לברכה. פירוש דהכא נמי דומיא דהא דמי שהתחיל במצוה ליטול ידיו גומר ג"כ המצוה ומברך. ומיהו הני כללי למימרא דמסתמא הכי דינא אבל אם בא זה לחלוק כבוד לאחר או שהיה גדול ביניהם ורוצה לשנות הרשות בידו שהגדול רשאי לחלק הברכות וליתן רשות לברך קצת לאחר וקצת לאחר:

משתעלה תמרתו. פירוש מכיון שהתחיל לתמר חייב לברך. ודוקא בעוד שעיקרו קיים אבל לאחר שעיקרו כלה ליכא ברכה בריחו כיון דאין לו עיקר, ומכיון שהתחיל לתמר מברך ואע"ג דלא ארח אכתי דומיא דהמוציא דמברך קודם שיאכל:

מתיבי אין מברכין בורא עצי בשמים. פירוש במוגמר אלא על אפרסמון של בית רבי וכו', פירוש עץ אפרסמון הוא והיו מגמרין בו שנותנין אותו באש ועולה תמרתו ושל בית רבי ושל בית קיסר היה עץ טוב ועולה תמרתו בעוד שעקרו קיים אבל של אחרים כבר כלה עיקרו עד שלא תעלה תמרתו והוא ריח שאין לו עיקר ואין מברכין עליו: ועל הדס שבכל מקום. לפי שהדם שבכל מקום עולה תמרתו בעוד שעיקרו קיים וא"כ היכי אמרינן לעיל שעל כל המוגמרות מברך עליהם בורא עצי בשמים:

משחא דאפרסמא. פירוש הוא שחותכין האפרסמון ומקלפין אותו ונוטף שמן ממנו, והא אמרן לעיל שאפי' בפירות אין משקה היוצא מהן כמותן וכש"כ בעץ. ומסקנא דמברכין בורא שמן ערב:

האי כשרתא. פירוש הוא עץ בושם ונותנין אותו בשמן ולאחר זמן קולט השמן ריח טוב ממנו מברכין עליו בורא עצי בשמים שהרי עקרו קיים שהעץ בתוכי. אבל משחא כבישא. פירוש כשחותכין הבושם חתיכות קטנות ועומדות בשמן בכי הא לא מברכינן עליה דחשבינן ליה כאילו אין עקרו קיים: ורבנן אמרי אפי' משחא כבישא אבל משחא טחינא לא. פירוש כשנשחקו הבשמים לגמרי לא חשבינן עקרו קיים. נהרדעי אמרי אפי' משחא טחינא, פירוש דכיון שהבשמים בתוכו שלא כלו לגמרי עיקרו קיים חשבינן ליה וקיי"ל כנהרדעי דמוספי אוסופי ושמעי' מינה לכ"ע דכל היכ' שסננו אותו ואין שם כלום מן הבשמים אין מברכין עליו כלומר על ריחו אלא בורא שמן ערב כמשחא דאפרסמון, א"נ איפשר לומר שאין מברכין עליו כלל כיון שאין ערבות זה ממנו אלא שקלט אותו מדבר אחר והשתא הו"ל כריח שאין לו עיקר כיון שאין ריח זה מגופו של שמן ואע"פ שנקלט בו אין בכך כלום, ותפוס לשון אחרון:

בעל הבית שהלך לזמן את קרואיו ואותן שבאו ממתינים את האחרים ודרך כבוד מוזגים להן את הכוס שלא לעמוד בטלין ראוי להם ליטול יד אחת ר"ל אותה שנוטלים בה את הכוס, ואע"פ ששמועת הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח לא ביד אחת נאמרה דוקא בידים נקיות אבל ידיו מאוסות לא, וכמו שאמרו יצא להשתין נוטל ידו אחת וכו' ואין מדרכי המוסר לשאול להם בכך ומתוך כך ראוי להזמין להם מים ליטול כל אחד מהם ידו אחת, ויש מפרשים הטעם מפני שהמשקים עלולים לקבל טומאה ומ"מ דיו בדיו אחת שאין צורך בשתיה ליגע אלא ביד אחת וכל אחד ואחד מברך לעצמו שאין כאן קביעות מקום:

באו כלן והתחילו להסב מביאים להם מים לנטילה של סעודה שכל לאכילה צריך נטילת שתי ידיו, ומ"מ אם שימר היד האחת שכבר נטל ידיו בנטלה האחרת שהנוטל ידיו בזה אחר זה ידיו טהורות, וזה שכתבנו שכל לאכילה צריך נטילת שתי ידיו נראה לקצת מפרשים שבפת הבאה בכסנין דיו בידו אחת כיין, והוא שאמרו שם בסדר הסבה כל אחד נוטל ידו אחת הביאו להם פרפרות מברך כל אחד לעצמו ר"ל באותה נטילה שלא תקנו חכמים נטילת שתי ידיו אלא בפת הא שאר דברים מתוך מיעוט אכילתן אין צורך בניגעת שתי ידיו לדבר הנאכל, ויש אומר שפת הבאה בכסנין הרי היא כפירות ואין צריכות נטילה כלל אלא משום יין נקיט להה ומטעם שני שכתבנו שהמשקים עלולים לקבל טומאה, ויש מפרשים כיון שכל שקובע לעצמו לשתות צריך נטילת שתי ידיו, וזו שאמרו בג' של יומא [ל' ע"א] הפליג לדבר עם חברו נוטל שתי ידיו משום הסח הדעת, והעמדנוה שם לצורך שתיה אף בלא קבע ההיא בסעודה נאמרה ומחשש שמא יטול פרוסה ויתן לתוך פיו הא שלא בסעודה דיו באחת, ואם בא להם יין בתוך המזון צריכים כלם לברך ולא נפטרו אף אותן שברכו לעצמן ואפילו לא היה שם שנוי מקום שאין דעתם לברך על של סעודה כלל, ומה שאמרו ברך על היין שלפני המזון פטר את שלאחר המזון וכל שכן זה שהוא לפני המזון [הג"ה כוונתו כמ"ש הרשב"א בחי' דכיון שעלו והסבו הוי כשינוי מקום] דהא שני שהוא כשנוי מקום או שנעתקו להסב ולא היה דעתם מתחלה לשל סעודה כלל ומ"מ אחד מברך לכלן שהרי הסבה קובעתן:

מה שביארנו במשנה שהמתחיל לברך הוא הוא שזוכה בכל הברכות, אף במקום שיש גדול הימנו נאמר כן שאם הוא הגדול חשיבותו גורמת לו לכלן אלא שיש גדול הימנו ונותן לו רשות ומשהורשה לראשונות הורשה לכלן ובדומה לו אמרו שהנוטל ידיו במים אחרונים תחלה זריזותו זוכה לו והוא מזומן לברכת המזון וכגון שאמרנו, דגדול סתם יהא אחד מהם נוטל לברכה:

ומוגמר זה שביארנו במשנה שצריך לברך על ריחו הוא עשון של בשמים, ומאימתי מברכין על ריחו משיעלה תמרתו אע"פ שעדיין לא הריח שכל שהוא לפניו ואינו תלוי בדעת אחרים אין חוששין שמא יסתלק מלפניו וכל המוגמרות כלן מברך עליהן בורא עצי בשמים אע"פ שאין עצים שלהם בעין או עשבי בשמים אם היה זה הנשרף עשב חוץ ממוגמר שנעשה מן המור שהרי מין חיה הוא ואין מברכים עליו אלא מיני בשמים, ויש מי שפוסק שאין מברכין עשבי בשמים או עצי בשמים אלא כשהעשבים או העצים בעין ואין דבריהם נראין:

הדס שבכל מקום עץ בשמים הוא ומברכים עליו עצי בשמים וכן השומר וכל העצים הנותנים ריח טוב, מקצת גאונים נהגו שלא לברך עצי בשמים אלא על ההדס ומפני שהם גורסים בקושיא הבאה על זעירי שכל המוגמרות מברכים עליהם בורא עצי בשמים ממה דתני אין מברכים עצי בשמים אלא על אפרסמון של בית ר' ושל בית קיסר כלומר שהם חשובים ועל ההדס שבכל מקום, והם גורסים תיובתא, הא כן אנו אין לנו לברך אלא על ההדס שהרי מלשון לה נתמעטו כל העצים אע"פ שהם בעין, ותמה על עצמך היאך אפשר לומר כן והלא אמרו בסמוך בסמלק ונרגיס דבינונייתא ודדברא שמברכים עליהן בורא עצי בשמים, אלא אף לגרסא זו אנו מפרשים כך כל המוגמרות כלן מברך עליהן עצי בשמים אע"פ שאין עצים שלהם בעין והקשה ממה שאמרו אין מברכין אלא על אפרסמון של בית ר' וכו' שעצים שלהם בעין בתוך השמן ועל ההדס ר"ל שהוא גוף העת והוא הדין בכל שהוא גוף העץ, ואף ברוב נסחאות אין בהן תיובתא אלא שמתרץ הדס וכל דדמי ליה, ומ"מ אע"פ שהדין כך אינה גרסא נכונה שהרי הוא לא הקשה אלא מן המוגמרות, אלא שהם מפרשים הדס וכל דדמי לי שיהא עשוי להריח, ולהוציא עצי אתרוגים ותפוחים שאין עיקרן להריח, אפילו לא היה העצים בעין מברכין עליהן עצי בשמים:

שמן אפרסמון הוא שלוקחים עץ אפרסמון ומטילין אותו לתוך זכוכית מלאה שמן וקולט השמן את הריח הואיל ואין שום ממש של עץ בשמן אין מברכין עליו בורא עצי בשמים אלא בורא שמן ערב אבל שמן שנתבשלו בשמים בתוכו והוא הנקרא כשרתא כלומר שהוכשר בבשול הבשמים או ששרו בשמים כתושים לתוכו והוא הנקרא משחא כבישא או שנטחנו בשמים בתוכו והוא הנקרא משחא טחינא מברך עצי בשמים, וגדולי הרבנים פירשו כשרתא קושט, ויש מפרשים דוקא בשבא להריח אבל אם לא בא אלא להעביר את הזוהמא אין מברך עליו עצי בשמים אלא בורא שמן ערב ויש אומר ולא כלום:

אע"פ שמברכים על שמן זה שנתבשם מ"מ בגדים וכיוצא בהן שקלטו ריח מוגמר או בושם אין מברכין על אותו ריח כלל וכן הדין אם נטלן בידו והלכו להם בלא ברכה ויצאה לו ריח מתוך ידו, ויש אומר על צבע הנקרא גאראנא שמברכים על הבגדים הצבועים הימנה הואיל ומיני הצבע נבלעים שם ולא יראה כן::

ור' יוחנן אמר אפילו יין בעי הסבה. ללישנא קמא מידי דחשיב בעי הסבה ור' יוחנן ס"ל דיין נמי חשיב אבל שאר דברים לא בעו הסבה וללישנא בתרא מידי דחשיב מהניא לי' הסבה ורבי יוחנן סבר יין נמי חשיב ומהניא ליה הסבה ושאר דברים לכולהו לא מהניא הסבה ונראה כיון דברכה דרבנן בשל סופרים הלך אחר המיקל והלכה כלישנא קמא וכן מוכח ממעשה דבר קפרא ותרין תלמידי דאייתון קמייהו דורמסקין ושלקות ופרגיות ונתן רשות לאחד מהם לברך, וכן כתב הרמב"ן ז"ל דפת ויין בעי הסבה אבל שאר דברים לא בעו הסבה:

הביאו להם מים כל אחד נוטל ידו אחת. מפני כבוד הברכה או משום שנוגע במשקין ולא דמי לנוטל ידו לפירות הרי זה מגסי הרוח כיון שאינו נוטל שתיהן:

בא להם יין אע"פ שכל אחד בירך לעצמו וכו'. אע"פ שיין שלפני המזון פוטר יין שלאחר המזון וכ"ש זה דהוי לפני המזון הכא כיון דעלו והסבו הוי כמו שינוי מקום דקיי"ל צריך לברך בפ' ערבי פסחים [דף קט"ו.]:

הואיל ואין בית הבליעה פנוי. פירש רש"י ואין לב המסובין אל המברך ובעינן דעת שומע ומשמיע, ומטעם זה י"א שאם אמר המברך סברי רבותי והם מפנין בית הבליעה כדי לשמוע הברכה שפיר דמי, מיהו לא נהירא האי טעמא דאע"פ שאוכלין יכולין לשמוע הברכה ולצאת בשמיעה, ונראה הטעם כמו שמפרש בירושלמי לפי שאינן יכולין לענות אמן שאין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט כדאיתא בפ"ק דתענית [דף ה'] דאמרינן בירושלמי אין בית הבליעה פנוי א"ר מונא הדא אמרה הדין דעטיש בגו מיכלא אסור למימר ליה אסוותא בגין סכנתא, ואפילו אם שומע כעונה ויוצא בלא אמן חיישינן שמא יאמר אמן ויבא לידי סכנה, וא"ת לפי' הגאונים במוגמר איירי באמצע הסעודה היאך מברך האחד להוציא את אחרים ניחוש לסכנתא, ופי' ה"ר יונה דהיינו הא דקאמר בירושלמי מוגמר כלהון מריחין אותו כלומר המוגמר שמביאין אותו מריחין אותו כולם ונהנין ממנו ולפיכך אחד מברך ופוטר את כולם שאם היינו אומרים שיברך כל אחד ואחד היו שוהין הרבה אחר שהריחו אותו ונמצא שהיו נהנין מן העולם הזה בלא ברכה ולפיכך יותר טוב שיברך האחד ויפטור את האחרים בשמיעה בלא עניית אמן ולא חיישינן שמא יענה אמן אבל ביין אין לומר זה הטעם שהאחד בלבד טועם והאחרים אין להם הנאה בשתייתו לפיכך] אין כאן חשש אם שוהין הרבה וחשו שמא יענה אמן:

חוץ ממוש"ק הואיל ומין חיה הוא. י"א שהוא זיעת החיה, והנכון יותר שחיה ידוע [היא] שיש לה חטוטרת בצואר ולשם מתקבץ כמין דם ואח"כ חוזר ונעשה מוש"ק, וה"ר מאיר [הלוי ז"ל] היה אוסר אותו באכילה מפני חשש דם, וה"ר יונה כתב דאפשר לתת בו טעם ולהתיר] ולומר דפירשא בעלמא הוא אע"פ שמתחלה היה דם לא חיישינן להכי דבתר השתא אזלינן תדע שהרי הדבש אם נפל בו חתיכה של איסור אין הדבש אסור ואע"פ שהאיסור נימוח בתוך הדבש כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר הנופל בתוכו דבש כמו דבש דיינין ליה ומותר הכא נמי אע"פ שמתחלה היה דם כיון שעכשיו יצא מתורת דם בתר השתא אזלינן ואע"פ שנותן בתבשיל טעם לשבח מותר ונ"ל שצריך להביא ראיה על זה:

הדס וכל דדמי ליה. ה"ג בה"ג ומשני דתנן הדס וכל דדמי ליה שעיקרו לריח לאפוקי חבושים ותפוחים שריחו טוב ואין עיקרן עומד לריח כמו הדם לא מברכין עלייהו בורא עצי בשמים, וכן כתב רב האי גאון והביא ראיה מסמלק וחילפי דימא ונרוקם דגנוניתא דמברכין עלייהו מיני בשמים:

משחא כבישא. פר"ח שמענו מרבותינו שכובשין שומשמין ומור ועצי בשמים וקולעין השומשמין ריח של בשמים וטוחנין אותו ויש בו ריח של בשמים, ומשחא טחינא קרוב לטחינתו נותנין עליהן עצי בשמים ואינו קולט כל כך הריח, ובערוך פירש דכשרתא עיקרו שמן ומערבין בו כמה מינין מעצי בשמים שמכשירין אותם מעשה רוקח מפוטם (כגון זה) מברכין עליהם בורא עצי בשמים, וכתב הראב"ד ז"ל זהו דוקא כשהעצים בתוכו אבל אם הוציא משם העצים אין מברך עליו אלא בורא מיני בשמים דברכת בורא מיני בשמים כוללת הכל:

בד"ה בא להם יין כו' ואע"ג דיין כו' כל זה הדיבור שייך לעיל בברייתא דכיצד סדר הסיבה כו' וק"ל:

בד"ה הואיל ואין כו' היה אומר דלא היא דהא שייך נמי אין בית הבליעה כו' כצ"ל:

גמרא מדקתני והוא אומר על המוגמר כו' (זהו) מכלל דאיכא דעדיף מיניה ומסייע ליה כו' בר פחתי לא ידעת מאי קאמר לך עיין כו' כצ"ל:

גמרא א"ר ל"ש אלא פת כו' ורי"א אפילו יין כו' א"ד כו'. עי' ברא"ש והראב"ד פסק כא"ד בפ"א מהל' ברכות. ולכאורה תמוה דבשל סופרים הלך אחרי המיקל כמ"ש הרא"ש (ועמש"כ לעיל י"ב א') ועי' ג"כ מש"כ ברפ"ב בשם הרא"ש בפ"ג דר"ה ונ"ל ראיה לפסק הראב"ד מהא דתני אהבה ברי' דר"ז (ר"ה כ"ט א') כה"ב כו' חוץ מברכת הלחם ובה"י שאם ל"י מוציא כו' ורש"י הוסיף שאר ברכת פירות וריחני וקשה דא"כ הל"ל חוץ מברכת הנהנין והיה כולל הכל [אח"ז מצאתי להרי"ף בסוף פסחים שהביא להא דתני אהבה בזה"ל חוץ מברכת הלחם וברכת הפירות. אבל נראה דט"ס שם כי במקומה בר"ה העתיק כגי' שלפנינו וכ"ה ברא"ש שם בפסחים] . אמנם לדעת הראב"ד א"ש דשאר ברכת הנהנין חוץ מלחם ויין אף אם ל"י א"מ. ולרב דס"ל להא"ד דאף ליין לא מהני הסבה א"ל כדמשני הכא דמיגו דקמהני ליה הסבה לפת כו' ומיירי שם בהסבו לסעוד פת ויהיה מוכח משם דלא מהני מיגו אלא ליין ודלא כמ"א סי' רי"ג סק"ה. אכן ממעשה דב"ק ותלמידיו (לעיל ל"ט א') משמע כהמ"א ועמש"כ לעיל כ"ו א' בס"ד:

תד"ה כ"א. עמש"כ לקמן רפ"ח בס"ד:

[תד"ה משחא. מלת וסוחטים ליתא בתר"י] :

קָם רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, אַהֲדַר קַרְעֵיהּ לַאֲחוֹרֵיהּ, וְקָרַע קְרִיעָה אַחֲרִינָא. יש להקשות למה עשה כן, והלא הדין בש"ע (סי' שמ) דאם קרע על מת אחד ומת לו מת אחד תוך שבעה מוסיף על אותו קרע טפח עיין שם, וכן הוא היה לו להוסיף על אותו קרע עצמו? ונראה לי בס"ד הא שהחזיר קרע הראשון לאחריו וקרע קרע אחר לפניו, להורות על שני חסרונות שחסרו מן רב, הא' מימים שעברו שלא שמשו אותו כראוי, דהראיה דין ברכת המזון לא גמרו עדיין, והב' מימים הבאים שנעדר מהם לגמרי, ולכן עשה שיהיו הקרעים א' לפניו וא' לאחוריו, ונראה דההוא סבא היה אליהו זכור לטוב, על פי הכלל הידוע בסתם ההוא סבא דאתמר בש"ס, ובא לכבודו של רב אשר נצטערו עתה על פטירתו צער מחדש.

רַב וְרַבִּי חִיָּא הֲווּ יָתְבֵי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי בִּסְעוּדָתָא. קשא דהוה ליה למימר להקדים ר' חייא לרב? ונראה לי בס"ד דאותו היום כיון שהסכים רבי להזמין את רב על ברכת המזון לכך גזר שישב למעלה מן ר' חייא דודו, ואין מסרבין לגדול, ובפרט גזירת נשיא. אי נמי נראה לי בס"ד דנקיט לרב קודם ר' חייא כדי לתרץ בזה קושיא איך רבי יכבד את רב, ולא יכבד את ר' חייא, שהיה גדול מן רב בחכמה ובשנים, ועוד שהיה דודו שחייב רב בכבודו, אך מוכרח לומר כי רב בא וישב בסעודה קודם שבא ר' חייא, ומעת שבא רב הסכים רבי בדעתו שיזמין את רב לברכת המזון, ובעת ההיא לא בא ר' חייא עדיין, ולכן כשבא ר' חייא לא רצה רבי לחזור מהסכמתו שהסכים, ואין בזה גרעון בכבוד ר' חייא, כי הוא וכל המסובין הבינו מדעתם דבר זה, ולכן נקיטה ש"ס את רב קודם ר' חייא, לאו למימר שהיה מקומו קודם ר' חייא, אלא לומר שרב בא לסעודה קודם והוו יתיב קמיה רבי קודם שבא ר' חייא, והוצרך ללמודינו דבר כדי לתרץ בזה קושיא הנזכרת.

אָמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא: בַּר פַּחְתֵּי, עַיֵּין בְּבִרְכַּת מְזוֹנָא קָאָמַר לָךְ. פירוש בן גדולים, כנזכר בגליון, ויש להקשות למה עתה קראו כן? ונראה לי בס"ד כי באמת תימה על רב איך לא הבין מדעתו שאמר לו כן בשביל להזמינו לברכת המזון דהא ודאי דרכו של רבי היה בכך דכל אדם שמזמינו לברכת המזון אומר לו כן, ובודאי רב היה בסעודתו של רבי כמה פעמים וראה סימן זה, ואמאי הֲוָה מְרַתֵּת? אך התירוץ לזה הוא פשוט, כי רב ראה דר' חייא גדול ממנו היה שם ולא הזמינו, ואין דרך ארץ בברכת המזון להזמין הקטן בפני הגדול, ובפרט גבר כר' חייא שהיה מפורסם גדול והוא היה דודו של רב, לכך לא סלקא דעתו דרב שהיה מזמינו לברכת המזון בדברים אלו ולזה הֲוָה מְרַתֵּת, ובא ר' חייא והגיד לו טעם ברמז, ואמר לו 'בַּר פַּחְתֵּי' פירוש בן גדולים, כלומר אף על פי שאני גדול ממך עם כל זה כיבדך בעבור כבוד אבותיך, ולעיל פרשנו טעם אחר על אשר כיבדו בפני ר' חייא, ודברי תורה כְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע.

אָמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא: בַּר פַּחְתֵּי, עַיֵּין בְּבִרְכַּת מְזוֹנָא קָאָמַר לָךְ. נ"ל בס"ד, קראו בַּר פַּחְתֵּי ר"ל: בר חכמה, כי החכמה היא יו"ד דשמא קדישא, ונקוד ספירת החכמה הוא פת"ח, וזהו: בַּר פַּחְתֵּי – פת"ח יו"ד. והוא דאמר ליה עַיֵּין, כי בזמן קדמון היה אחד מברך וכולם יוצאים ידי חובתם בשומעם ממנו. וכיון דהמסובים הם גדולים, היה המברך מכוין כונות עמוקות בברכת המזון, ולכן צריך לעיין בשכלו סדר הכונות שצריך לכוין בברכת המזון, כדי לכוין כל דבר כראוי במקומו בברכה.

גמ' שאני התם דמגו דקא מהניא ליה הסבה. עי' לעיל דף ל"ט ע"א ברש"י ד"ה זקנה ובתוס' ד"ה נתן:

בגמ' פיסקא הסבו אחד מברך. אמר רב לא שנו אלא פת כו' אבל יין לא בעי הסבה כו' איכא דאמרי אמר רב לא שנו כו' אבל יין לא מהני ליה הסבה. וכתב הרא"ש ז"ל ללישנא קמא כל מידי דחשיב בעי הסבה ומידי דלא חשיב לא בעי הסבה. וללישנא בתרא מידי דחשיב מהני הסבה ודלא חשיב לא מהני הסבה. ולכאורה יש לתמוה דסברות הפוכות כזו לא מצינו בכל הש"ס שהם ממש ב' הפוכים בנושא א' ועכ"פ הו"ל לתלמודא ולהפוסקים לפרש טעמא דמלתא. ולכאורה היה נ"ל ליישב ל' הגמרא בענין זה דללישנא קמא הא דקאמר רב דיין לא בעי הסבה איין דלפני המזון ולאחר המזון דמתני' קאי ובהנך הוא דקאמר דלא בעי הסבה והא דקאמר בלישנא בתרא דביין לא מהני הסבה איין דתוך המזון דמתני' קאי דלא מהני הסבה דבכל ענין אמרינן במתניתין דתוך המזון כ"א מברך לעצמו ובהכי הוי א"ש השקלא וטריא דבסמוך דמקשינן אדרב מברייתא דכיצד סדר הסבה והיינו כלישנא קמא מרישא דברייתא לענין לפני המזון וללישנא בתרא מסיפא דברייתא דבא להם יין משמע דתוך הסעודה איירי וכמו שאבאר בסמוך. אלא דא"א לפרש כן דאם כן ללישנא בתרא ע"כ יסבור ר"י דאפילו יין שבתוך המזון נמי מהני הסבה והא ליתא דהא למאי דאמרינן בסמוך משמיה דבן זומא דטעמא דתוך המזון היינו משום דאין בית הבליעה פנוי ואמרינן בירושלמי דטעמא משום סכנה וכ"כ הפוסקים והמפרשים א"כ מה מהני בזה מיהו לפמ"ש התוספות דיש מפרשים דכשאומר סברי מורי אפילו תוך הסעודה אחד פוטר לכולם וכתב שכן משמע בירושלמי אם כן אפשר דמה"ט גופא מהני הסבה דכיון דהסבו הוה ליה כאילו אמר סברי דמסתמא כ"א מכוין למה שעושה חבירו שהניח מלאכול כדי לברך וממילא מכוון לצאת בברכתו כך היה נראה לי לכאורה אלא דמשיטת הפוסקים משמע בפשיטות דתוך הסעודה לא מהני הסבה ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב:

והנלע"ד ליישב בזה על פי מ"ש הכ"מ בפ' א' מהל' ברכות שהרמ"ה ז"ל השיג על הרמב"ם ז"ל על מה שכתב בתשובתו לחכמי לוניל דלפי חשיבות הדבר יש לברך ברכה לכל א' בפני עצמו ועל זה כתב הרמ"ה דאדרבה לפי חשיבות הדבר יש לומר דא' מברך לכולן להוציא את הרבים י"ח כו' ע"ש בל' הכ"מ ובאמת דלענ"ד דברי הרמ"ה ז"ל בזה תמוהין דבפ' כל הבשר ולקמן בפ' ג' שאכלו משמע להדיא להיפוך דמצוה לחלק וכמו שאבאר לקמן וראיתי עוד בל' הכ"מ שם שכתב בשם הרמ"ך שכתב גם כן כסברת הרמ"ה דא' מברך לכולן עדיף טפי משום ברב עם הדרת מלך וכתב שכן דעת ר' אלפס ובהכי אתיא ליה שפיר ההיא דפרק כל הבשר דהתם לא הוו אלא תרי עכ"ל בשם הרמ"ך אלא דאכתי קשה טפי על סברת הרמ"ך מסוגיא דלקמן בפרק שלשה שאכלו בעובדא דיהודה בר מרימר ומר בר"א ורבי אחאי דאף על גב דתלתא הוו אפ"ה בעו למימר דאפילו ברכת זימון לא שייך אלא היכא דאיכא אדם גדול אבל היכא דכי הדדי נינהו חילוק ברכות עדיף ומשו"ה בריך איניש לנפשיה ומשמע התם דאף ע"ג דאמר להו מרימר דלאו שפיר עבדו היינו דוקא משום דידי זימון לא יצאו משא"כ היכא דלא שייך זימון משמע בפשיטות דחילוק ברכות עדיף זה שלא כדברי הרמ"ך והרמ"ה ומה שיש לדקדק בזה אין להאריך כאן ויבואר בפרק שלשה שאכלו נקטינן מיהו דיש סברות לכאן ולכאן אי חילוק ברכות עדיף או א' מברך לכולן עדיף נמצא דלפ"ז שפיר מצ"ל דבהנך סברות פליגי הני תרי לישני אליביה דרב דללישנא קמא דוקא בפת דחשיב טובא בעי הסבה דבלא הסבה כל א' מברך לעצמו משום דח"ב עדיף אבל יין דלא חשיב כ"כ מש"ה לא בעי הסבה ובכל ענין לא בעינן שכ"א יברך לעצמו אלא אפילו בא' מברך לכולן סגיא מה שאין כן ללישנא בתרא סבר רב כשיטת הרמ"ה וסייעתו דאדרבה א' מברך לכולן עדיף ומש"ה פת דחשיב מהני הסבה כדי שיברך א' לכולן אבל יין דלא חשיב דלא מהני הסבה ובכל ענין יכול לעשות כמו שירצה. ובזה מצאתי מקום ליישב שיטת תשובת הרמב"ם ז"ל לחכמי לוניל ממה שהשיגו עליו הכ"מ ושאר מפרשים קדמאי ובתראי ואין להאריך כאן והמשכיל יבין מדעתו דבהכי א"ש כל השקלא וטריא בברייתא דכיצד סדר הסבה ומכל מה שכתבתי כאן נ"מ נמי לר"י לענין שאר פירות ע"פ שיטת הפוסקים דפסקו כלישנא קמא לקולא והיינו משום דלקושטא דמלתא קיי"ל לקמן בפרק שלשה שאכלו ובפרק כל הבשר דמצוה לחלק דח"ב עדיף והיינו ללישנא קמא ומשום הכי אית לן לאוקמא מילתא דר"י אליבא דהלכתא ודוק היטב:

ועוד נ"ל ליישב בד"א יותר פשוט דהנך תרי לישני דרב בהכי פליגי דללישנא קמא פת חשיב טפי מיין שכל הסעודה נקראת ע"ש פת ופוטרת כל מיני מאכל ואפילו כל מיני משקה לשיטת רוב הפוסקים לבר מיין ועוד שטעונה בה"מ לאחריה מדאורייתא משא"כ ביין וללישנא בתרא יין חשיב טפי אפילו מפת והיינו כדאמרינן לעיל דשאני יין דגורם ברכה לעצמו וכפרש"י והתוס' דהיינו משום דבהרבה מקומות הוא בא ומברכין עליו כגון בקידוש והבדלה וברכת אירוסין וכה"ג טובא כדאמרינן בר"פ כיצד מברכין שאין אומרים שירה אלא על היין ואם כן מהאי טעמא סבר לישנא בתרא דעדיף אפילו מפת נמצא דכ"ז היינו דוקא אליביה דרב מה שאין כן לר"י פת ויין כי הדדי נינהו דבכל חד אשכחן חדא לטיבותא אם כן בשאר פירות אפשר דלא איירי כלל רב ור"י ובהכי הוי א"ש הך ברייתא דס"פ ראוהו ב"ד דקתני אהבה בריה דרב זירא כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין כו' וכתב רש"י שם דלאו דוקא ברכת לחם ויין אלא אפילו ברכת פירות וריחני וכ"כ כל הפוסקים ואם כן לכאורה יש לתמוה מ"ש דקתני ברכת היין טפי משאר ברכות הנהנין ולמאי דפרישית א"ש ואין להאריך כאן יותר ויבואר במקומו בחידושינו ס"פ ראוהו בית דין ועיין עוד בסמוך:

שם רבי יוחנן אמר אפילו יין נמי בעי הסבה. וכתב הרא"ש ז"ל דכל היכי דבעינן הסבה ולא הסבו אין אחד יוצא בברכת חבירו אע"ג דשומע כעונה ואפילו אמר אמן נמי לא יצא וכ"כ הטור והש"ע בפשיטות ולא הביאו שום חולק וכן נראה ג"כ מלשון הרמב"ם ז"ל אלא שלא כתבו טעם לדבר. אלא שראיתי שהרשב"א ז"ל בחידושיו כתב דקשיא ליה טובא דבאמת אמאי בעי' שיברך כ"א ואין אחד יוצא בברכת חבירו והא קיי"ל בברכות הנהנין שאם לא יצא מוציא וקיי"ל נמי דעונה אמן כמוציא ברכה מפיו דמי ולא עוד אלא ששומע כעונה כו' ע"ש ובסוף דבריו כתב וצריך לי עיון עכ"ל א"כ נראה מדבריו גם כן שסובר כשיטת הפוסקים אלא דבמה שכתב וצריך עיון יש לי ליישב על דרך שכתבתי לעיל דכל היכי דשייך הסבה ולא הסבו גלו אדעתייהו דלא ניחא להו להשתתף כאחד אלא להפרד איש מאחיו מש"ה אין אחד יוצא בברכת חבירו. ולא דמי להא דקיי"ל בברכת הנהנין שאם לא יצא מוציא. דהתם נמי טעמא דמלתא משום דכל ישראל עריבין זה בזה וכחבורה אחת דמי ונראה דהיינו נמי טעמא דשומע כעונה וכן בענין עניית אמן אם כן לפ"ז כל היכא דשייך הסבה ולא הסבו תו לא שייך ה"ט כדפרי' מש"ה אין א' יוצא בברכת חבירו אא"כ אמר לו בפירוש שיתכוון להוציאו כנ"ל נכון ליישב טעם שיטת הפוסקים. ויתכן יותר לפמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' ברכות הלכה יו"ד כל הברכות כולן כו' חוץ מברכת הנהנין כו' שאינו מברך לאחריה אלא אם כן נהנה עמהם כו' ומדכתב עמהם משמע שרוצה בזה לתרץ כל הקושיות שהקשה הרשב"א ז"ל והיינו כדפרישית דכל שאכלו ביחד הו"ל כאילו נשתתפו ומש"ה דמי לשאר מצות שאחד מוציא רבים בכל ענין משום דכל ישראל עריבים זה בזה לענין שכר מצות ועונשין וה"נ דכוותיה דכיון שאכלו כאחד חל עליהם חובת הברכה ויש לכ"א חלק באותה ברכה שכולן עריבים זה בזה משא"כ כשלא נהנה עמהם אלא כ"א אוכל בפני עצמו תו לא שייך ה"ט דאין אכילתו והנאתו מצטרף לאכילה והניית חבירו כן נ"ל נכון ואין להאריך יותר ועיין עוד בסמוך. אמנם בעיקר דברי הפוסקים שהבאתי דמשמע להו בפשיטות דכל היכא דבעינן הסבה ולא הסבו אין א' יוצא בברכת חבירו אפילו בדיעבד. לא ידעתי מהיכן יצא להם דמתני' וכולה שמעתין דהכא לענין דיעבד איירי דהא שפיר מצ"ל דאה"נ דבדיעבד יצא מהנך טעמי שכתב הרשב"א ז"ל אלא דבמתניתין ובשמעתין בעיקר דינא דלכתחלה איירי דכ"א מברך לעצמו משום דחילוק ברכות עדיף ומצוה לחלק כדאמרינן לקמן בפרק שלשה שאכלו דאמר אביי נקטינן שנים שאכלו מצוה ליחלק ומייתי דתניא נמי הכי בברייתא וה"נ אמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף ק"ו ע"א) ש"מ אין מזמנים על הפירות וש"מ שנים שאכלו מצוה ליחלק ומייתי נמי הך ברייתא ומדלא קאמר חייבים ליחלק דהוי משמע דאין א' נפטר בברכת חבירו ממילא משמע דלקושטא דמלתא ליכא אלא מצוה בעלמא לכתחלה אבל בדיעבד יצא ואפשר דהא דפשיטא להו להפוסקים דבדיעבד נמי לא יצא היינו משום דלא בעי הסבה ומהני הסבה הכי משמע להו דלענין דיעבד איירי. ואפשר עוד דהך ברייתא דלקמן בפרק שלשה שאכלו ובפרק כל הבשר דקתני שנים שאכלו מצוה ליחלק בד"א כששניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא ומדנקיט ל' יוצא משמע להו דבשניהם סופרים אפילו בדיעבד לא יצא אלא דבאמת אין בזה הכרח כמו שאבאר לקמן. ואחר העיון יותר יגעתי ומצאתי את שאהבה נפשי בלשון הב"י בסוף סי' רי"ג שכתב בשם ספר אוהל מועד שהרשב"א ז"ל כתב בתשובה דבכל ברכות שהן של אכילה ושתיה כל שבירך א' ושמעו האחרים בין ברכה שבתחלה בין ברכה שבסוף יצא ושומע כעונה ולכתחלה אין עושין כן לפי שאין זימון לפירות עכ"ל והיינו לגמרי כדפרישית ותלי"ת שכוונתי לדעת הגדול ולפ"ז מאי דמספקא ליה להרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין הדר פשיטא ליה בתשובותיו דבדיעבד ודאי יצא וכן נראה לי מלשונו בחידושיו בר"פ שלשה שאכלו ושם אבאר יותר אי"ה ודוק היטב:

שם א"ד אמר רב לא שנו כו' אבל יין לא מהני ליה הסבה. יש לתמוה טובא דהא מדקאמר רב ל"ש משמע דאמתניתין קאי ואם כן הא קתני בהדיא דביין שלאחר המזון א' מברך לכולם וכיון דהאי לאחר המזון דמתניתין איין דתוך הסעודה קאי קודם בה"מ כדמוכח מהא דאותביה רבא לרב נחמן לעיל בשמעתין אם כן ע"כ דהא דאחד מברך לכולן היינו משום הסבו אלמא דמהני מיהא ביין הסבו ובשלמא ללישנא קמא דרב איכא למימר כדפרישית לעיל דהאי אם בא להם יין בבא בפני עצמו היא ולא אהסבו דלעיל קאי משא"כ ללישנא בתרא קשיא ונהי דלמסקנא אתי שפיר טעמא דמתניתין דמגו דמהניא הסבה לפת מהניא הסבה ליין ולפ"ז ע"כ דרב לא איירי אלא ביין הבא בפני עצמו שלא בשעת סעודה אלא דמ"מ למאי דמקשה בסמוך מברייתא דסדר הסבה דלא אסיק אדעתיה הך סברא דמגו דמהניא א"כ תיקשי ליה מתניתין מאי אולמא הך ברייתא ממתניתין (ואפשר דאה"נ דללישנא בתרא מצי לאקשויי ממתניתין אלא כיון דמייתי הך ברייתא לאותובי ללישנא קמא מש"ה מקשה מינה נמי אלישנא בחדא) והנראה בזה דממתניתין לא פסיקא ליה לאקשויי כיון דלמאי דס"ד השתא ע"כ הוי משמע ליה דללישנא בתרא דרב נמי האי בא להם יין בבא בפני עצמה היא ולאו אהסבה קאי והא דקתני לאחר המזון א' מברך לכולן היינו בכוס של בה"מ עצמו כדמשמע מדקאמר ואומר על המוגמר וכדפרישית ובכוס של בה"מ עצמו אפשר דמודה רב דאחד מברך לכולן לא מיבעיא היכא שיש ברכת זימון ביניהם אלא אפילו בלא זימון מטעמא דפרישית לעיל משא"כ מברייתא דסדר הסבה מקשה שפיר דהאי בא להם יין דסיפא דברייתא לא מצינן לאוקמי בכוס של בה"מ מדקתני עלה אע"פ שכל אחד וא' בירך לעצמו וכו' משמע דאתי לאשמעינן הך מילתא גופא שצריכין לחזור ולברך ואין נפטרין בברכות ראשונות דאי בכוס של בה"מ מילתא דפשיטא היא אע"כ דאיין שבתוך הסעודה לאחר המזון קאי א"כ מקשה שפיר מיהו למסקנא דמשנינן מגו דמהני ממילא מפרשינן נמי לאחר המזון דמתניתין בכה"ג ביין שבתוך הסעודה קודם בה"מ כן נראה לי ודו"ק:

שם ולהיאך לישנא וכו' קשיא סיפא שאני התם דמגו דקא מהניא וכו'. עיין בכ"מ בפ"א מהלכות ברכות מה שהקשו חכמי לוני"ל למה שכתב הרמב"ם דבמידי דחשיב מברך כל אחד לעצמו ומידי דלא חשיב כגון פירות לכ"ע א' מברך לכולן אם כן תיקשי ליה הך סוגיא דהכא היאך מפרש לה ומסיים הכ"מ דע"כ גירסא אחרת היה לו להרמב"ם ז"ל כאן ולמאי דפרישית לעיל דהנך תרי לישני דרב פליגי בהכי היה אפשר ליישב שיטת הרמב"ם אף לפי גירסתינו אלא שהרמב"ם ז"ל גופא השיב לחכמי לוני"ל בדרך אחר ע"ש והנלע"ד בזה בכוונת הרמב"ם יבואר בק"א ועיין עוד בר"פ שלשה שאכלו:

בתוס' בד"ה הואיל ואין בית הבליעה פנוי ויש מפרשים כשאומר סברי וכו' וכן משמע בירושלמי גבי הך ברייתא וכו' ואין נראה לרבינו אלחנן וכו' עכ"ל. ולכאורה לשון ואין נראה תמוה דממ"נ אי משמע ליה לר"א לפשוט כברייתא דתני רבי חייא דאפילו בע"ה בביתו א"כ כ"ש דלא מהני סברי ואי לא סגי ליה בהך ברייתא דרבי חייא כיון דבירושלמי משמע דרבי יהושע בן לוי פליג אדרבי חייא ובכמה דוכתי כתבו התוס' דבסדר תנאים ואמוראים פסקו הלכה כריב"ל בכל מקום א"כ היאך מכריע רבינו אלחנן מסברא דנפשיה דלא כריב"ל אלא דבאמת שזה הלשון שכתבו התוס' בת"ק דרבי חייא לא נמצא כן בירושלמי שלפנינו שלא נזכר כלל זה הלשון מפני שהכל פונים אצל בע"ה וא"כ נראה דהנך יש מפרשים שכתבו התוס' מסברא דנפשייהו משמע להו טעמא דת"ק בירושלמי דהכא ומשמע להו דאהך חלוקה כל אחד מברך לעצמו או א' מברך לכולן קאי דבהא הוא דשני לן בין אורחין לב"ה דכיון שהכל פונים אצל בע"ה בית הבליעה פנוי מש"ה משמע להו דהוא הדין כשאומר סברי א"כ לפ"ז לרבי' אלחנן שאין נראה לו הך סברא דהכל פונים אצל בע"ה משמע ליה לפרש שיטת הירושלמי בענין אחר לגמרי דלאו אחילוקא דאחד מברך לכולן או כל א' מברך לעצמו קאי אלא אעיקר דינא דהסבו לענין ברכת המוציא קאי וכן משמע מל' הרשב"א בחידושיו או אבבא דברכה אחת פוטרת מה שלאחריה קאי דבכה"ג איכא לפלוגי בין בע"ה לבני ביתו וכן נראה מל' הירושלמי שלפנינו אלא שבמקום אורחין גרסינן התם אמר ריב"ל מתניתין בשבוע הבן אבל בעל הבית לא אלא דנראה שהתוס' גירסא אחרת היה להם בירושלמי שבירושלמי דידן לא משמע נמי דריב"ל ורבי חייא אברייתא דסדר הסבה קאי אלא אמתניתין אלא דלפי גירסת התוס' אברייתא דסדר הסבה קאי ואם כן כ"ש דיש לנו לומר דאין נראה לרבי' אלחנן לפרש לענין א' מברך לכולן אלא אהך בבא דהסבו או אפרפרת ויין של תוך המזון לא פטר את שלאחר המזון ע"ש ותמצא כדברי כן נראה לי ודו"ק:

פיסקא והוא אומר על המוגמר מכלל דאיכא דעדיף מיניה אמאי הואיל והוא נטל ידיו תחלה באחרונה. לכאורה לשון הסוגיא תמוה היא גופא תיקשי למה נטל ידיו תחילה כיון דאיכא דעדיף מיניה דלא שייך לומר חטוף ובריך אלא היכא דליכא גדול דבדאיכא גדול לאו כל כמיניה. ונלע"ד ליישב עפמ"ש בל' המשנה דהאי דינא דמברך על המוגמר לפי פשטא דלישנא דמתני' ולשון הסוגיא דהכא משמע שהוא לאחר סעודה ממש לאחר בה"מ היה דרכם להביאו אלא דהרשב"א בחידושיו כתב בשם הראב"ד ז"ל דאיירי במוגמר שקודם בה"מ ע"ש שכתב שכן משמע מלשון הירושלמי שהבאתי לעיל דפריך מה בין יין למוגמר ונדחק לפרש סוגיא דשמעתין אמנם לע"ד נראה דפשטא דמתניתין ודאי איירי בכל ענייני מוגמר שהיו רגילין להביא בין תוך הסעודה ובין לאחר הסעודה ולאחר בה"מ (כדמשמע ספ"ב דביצה במוגמר דר"ג דהיה מביאין אף קודם הסעודה) נמצא דלפ"ז א"ש לישנא דמתניתין דה"ק דאותו א' שבירך לכולן על היין שלאחר המזון בתוך הסעודה הוא מברך על המוגמר שאח"כ בין תוך הסעודה ובין לאחר גמר הסעודה לאחר בה"מ ולא זו אף זו קאמר כדמשמע לשון אע"פ דאי אמוגמר שלאחר בה"מ לחוד קאי מאי אף ע"פ שאין מביאין אלא לאחר הסעודה דקאמר הא בהכי איירי אע"כ כדפרישית והשתא א"ש דהירושלמי דמקשה מה בין יין למוגמר אמוגמר דבתוך המזון קאי בעיקר דינא דיין של תוך המזון כ"א מברך לעצמו ובמוגמר משמע ליה דלעולם אחד מברך לכולן משא"כ בסוגיא דהכא עיקר הקושיא אמוגמר דלאחר הסעודה קאי דקתני נמי והוא אומר וקשיא לי' נהי דעל אותו מוגמר שבתוך הסעודה אע"ג דאיכא דעדיף מיניה מ"מ כיון שנתן בע"ה או הגדול רשות לברך שיוציא את כולם אין צריך ליתן רשות שנית דהמתחיל במצוה אומרים לו גמור ואפי' בה"מ בכלל מה"ט גופא משא"כ במוגמר שלאחר הסעודה דהיינו לאחר בה"מ שכבר נתפרדה החבילה דתו לא שייך לומר המתחיל במצוה אומרים לו גמור אם כן מקשה שפיר אמאי לא יברך הגדול או מי שיתן לו רשות שנית וע"ז משני שפיר הואיל והוא נטל ידיו תחלה לבה"מ דודאי היינו אותו שבירך על היין שלאחר המזון מה"ט דהמתחיל במצוה אומרים לו גמור וממילא מסתמא האי נתינת רשות היה ג"כ על המוגמר שיברך מי שנטל ידיו תחלה וכדמייתי עובדא דרבי ורבי חייא ורב דאע"פ שרבי היה בע"ה וגדול מרב אפ"ה אמר לרב שיברך דבבע"ה וגדול תליא מילתא ליתן רשות לכל מי שירצה כן נ"ל נכון וברור ודו"ק:

שם אמר רבי זירא אמר רבא בר ירמיה מאימתי מברכין על הריח וכו' א"ל רבי זירא וכו' והא לא ארח א"ל ולטעמיך המוציא וכו'. ויש לדקדק אמאי מקשה ליה מהמוציא טפי מבשאר ברכות דנהי דלענין ברכת המצות יש לומר דלא דמי דשאני התם דבעינן עובר לעשייתן דכיון דעיקר הברכה היא וצוונו א"כ שפיר שייך הך ברכה קודם עשיית המצוה אלא בשעה שמתעסק באותה המצוה אלא אכתי מכולהו ברכות הנהנין הוי מצי לאקשויי בפשיטות ועוד דרבי זירא גופא דקארי ליה מאי קארי ליה דקאמר והא לא ארח ומאי שנא מכל ברכת הנהנין שמברך קודם שנהנה ויש ליישב דודאי בכל ברכת הנהנין דאכילה ושתייה אי אפשר לברך בענין אחר כי אם קודם שאוכל ושותה דאכילה או שתייה וברוכי בהדי הדדי אי אפשר ואם נאמר שיברך לאחר שיאכל וישתה מעט נמי לא מצי למימר דלברך דא"כ הו"ל ברכה שלאחריה שצריך לברך באמת מתחילה ובסוף דלפניה ולאחריה בעינן משא"כ בברכת הריח שאין מברכין לאחריה כדאמרינן לקמן בסוף פירקין לאפוקי ריחנא א"כ מקשה ליה רבי זירא שפיר והא לא ארח ויותר היה ראוי לברך לאחר שהגיע לו הריח דבענין זה הברכה וההנאה באים כאחד על זה מהדר ליה רבא בר' ירמיה שפיר ולטעמיך המוציא נראה שכוונתו בזה למאי דאיפסיקא הלכתא לעיל בפירקין דמברך ואח"כ בוצע הפרוסה מן הלחם וא"כ מקשה שפיר אי ס"ד דהיכא דאפשר יש להסמיך הברכה לאכילה ממש ה"נ בהמוציא עכ"פ הוי לן למימר שיבצע הפרוסה תחילה ובעודו בידו ליתנו לתוך פיו יברך ויסמיך הברכה לאכילה ואע"ג דאיכא טעמא שמברך קודם הבציעה משום חיבוב מצות הברכה בעוד שהפת שלם אפ"ה בשביל כך אין לעשות עיקר הברכה שלא כהוגן אע"כ דאין זה שלא כהוגן אלא עיקר מצותו בכך כיון דדעתו לאכול א"כ ה"נ דעתיה לארוחי כן נראה לי נכון:

מיתיבי כיצד סדר הסיבה וכו'. לכאורה ללישנא בתרא דרב דיין לא מהני לי' הסיבה לא הי' צריך לאתובי מברייתא וממתניתין הי' יכול לאתובי שהרי שנינו במתני' לאחר המזון אחד מברך לכלם אלא שלפי שרצה לאתובי על שתי הלשונות דרב לכן הביא הברייתא שוב מצאתי שהתוס' כתבו כן במס' חולין דף ק"ו ד"ה וש"מ עיין שם ועוד נלע"ד דגם המקשה אסיק אדעתא סברה זו דמגו דמהני הסיבה לפת מהני נמי ליין אלא שהי' סבור שזהו שייך ביין שלאחר המזון שכבר הועילה ההסיבה להפת ולכן שוב מועיל הסיבה זו גם ליין ולכן לא אותיב ממתניתין ואותיב מברייתא דהרי סיפא דברייתא מיירי ביין שלפני המזון וכמו שפירש רש"י בד"ה אע"פי וכו' דהאי יין בתרא היא יין שלפני המזון ולכך ה' סבור המקשין דבזה לא שייך מגו דמהני לפת שהרי עדיין לא ברכו על הפת ולכן אותיב לרב אלא דאנן חזינן בברייתא דאף שזה ין בתרא הוא שלפני המזון מ"מ כבר הוא אחר שנטלו ידיהם לפת וכמפורש בברייתא וכמפורש בתוספת בעמוד הקודם בסוף ד"ה ורב ששת עיין שם וא"כ הדק"ל מה אולמא דברייתא לאתובי מינה יותר ממתניתין ואמנם כל זה הוא לדעת הפרישה בסימן קע"ד דאחר הנטילה היינו אחר ברכת המוציא דאסור לשתות בין נטילה להמוציא אבל לדעת המג"א שיין זה שאחר הנטילה היינו קודם ברכת המוציא כמבואר בדבריו בסימן קע"ד ס"ק וי"ו ניחא ואמנם על משנתינו קשה למה נקטה משנתינו דין זה דאחד מברך לכלם למה לא נקטה ביין שלפני המזון ולמתני ובשלמא לר' יוחנן לא קשיא דאיכא למימר דר"מ סבר כרב ששת לעיל דיין שתוך המזון אינו פוטר שלאחר המזון ולכך נקטה משנתינו בא להם אחר המזון ואגב אורחא קמ"ל דיין שתוך המזון אינו פוטר שלאחר המזון וכדאותיב באמת לעיל רבא לרב נחמן ממשנתינו אבל לרב דאיהו סובר לעיל דבירך על היין שבתוך המזון פוטר יין שלאחר המזון ואיהו באמת מוכרח לדחוקי משנתינו דהכי קאמרה אם לא בא להם יין רק אחר המזון וכדמשני רב נחמן לעיל לרבא א"כ הדק"ל למה נקטה משנתינו דין זה דאחד מברך לכלה ביין שלפני המזון ונראה דאיכא נמי סברה לאידך גיסא דלא מבעיא לפני המזון שהרי ישארו בקביעתם כל משך המזון פשיטא דאמרינן מגו דמהני הסיבה לפת מהני נמי ליין אלא אפילו אחר המזון שכבר סילקו ידיהם מן הפת אפ"ה אמרינן דהסיבה של פת גוררת גם היין דתהני לי' הסיבה זו שוב מצאתי סברה זו בפרישה סימן קע"ד והנאני. ונראה דלהך לישנא דרב דיין לא בעי הסיבה צריך לומר סברה זו לאמיתית שאחר שסילקו ידיהם מן הפת כלתה הסיבה ולכך נקטה משנתינו הדין ביין שאחר המזון שאף שכבר כלתה ההסיבה אפ"ה אחר מברך לכלם:

שאלו את ב"ז וכו' האריכו בשאלתם להקדים ג"כ לאחר המזון אחד מברך לכלם אף שעקר שאלתם הי' רק על שתוך המזון משום דאיכא למימר דלכך כל א' מברך משום דיין לא מהני לי' הסיבה ותוך המזון לרבותא הוא אף שהסיבה זו היא ג"כ לפת אפ"ה לא מהני ליין לכן הקדימו שאחר המזון אחד מברך לכלם וא"כ מ"ש תוך המזון שכל א' מברך לעצמו:

הואיל ואין בית הבליעה פנוי. ואף דגם אחר המזון הם אוכלים פרפראות וכמו שפירש רש"י במשנתינו בד"ה בירך על היין וכו' נוהגין היו וכו ולאחר גמר סעודה יושבים ושותים ואוכלים ומה הן אוכלים פרפראות וכו' והוא יין ופרפרת שלאחר המזון עכ"ל רש"י וא"כ נאמר גם בזה שאין בית הבליעה פנוי וצריך לומר דתוך הסעודה האכילה היא עקר ומרובה ולכן יש חשש אין בית הבליעה פנוי אבל אחר הסעודה האכילה היא מועט והשתי' עקר ולכן אין כל כך חשש אין בית הבליעה פנוי ובזה אפשר לתרץ מה שהקשיתי לעיל למה נקטה משנתינו דין זה ביין שאחר המזון ולא היין שלפני המזון ולפי מ"ש ניחא דיין שלפני המזון שהיא אחר הנטילה ולדעת המג"א שהבאתי לעיל היינו בין הנטילה לברכת המוציא ואז בית הבליעה פנוי ובטל לגמרי פשיטא שאחד מברך לכלם ומשנתינו רבותא קמ"ל דאפילו יין שאחר המזון שאז ג"כ יש אכילה אפ"ה כיון שאין אז אכילה מרובה רק פרפראות אין כאן חשש בית הבליעה ואחד מברך לכלם:

מכלל דאיכא דעדיף מיני' מסייע לי' לרב וכו' כך הוא הגרסא לפי פירוש רש"י ועיין מעדני מלך. ומה דקאמר מסייע לרב שגם טעמי' דרב הוא שהמתחיל בחדא זוכה באידך ועיין בעה"מ:

והא לא קארח וכו' הא ודאי שר' זירא ידע שכל ברכת הנהנין כך היא קודם האכילה והשתי' ושאל על הריח ורציתי לומר דשאני אכילה ושתי' דבעינן ימלא פי כל תהלתך אלא דלפי זה הי' לו לשאול על כל ברכות הריח ולפי הנראה לא שאל רק על ריח של מוגמר וכן פירש רש"י על הריח של מוגמר וכן חזינן שאמר משתעלה תמרותו ולכן נלע"ד דכל הברכות הוא מברך ברכת הנהנין בשעה שנוטל הדבר בידו המוגמר מונח על השלחן והמברך אינו אוחזו בידו ובם עדיין לא הריח בו הי' ר"ז סבור שלא שייך לברך עליו קודם שיבוא הריח אל המברך ור' ירמי' אמר לו שאפילו במוגמר מברך תכף משתעלה תמרותו והקשה לו ר"ז והא לא קא ארח ועל זה השיבו ר' ירמי' כיון דסבירא לך שקודם שארח לא שייך ברכה שעדיין לא נהנה א"כ המוציא ג"כ וכי על האחיזה מברך והרי על האכילה מברך והא לא אכל:

תוס' ד"ה בא להם יין וכו' הוי שינוי מקום לפי הנרא' דעת התוס' כאן שהנטילה לא חשיבה הפסק דאל"כ לא הוצרכו ליתן טעם משום שינוי מקום שהוא תיובתא לר' יוחנן דסבר שינוי מקום א"צ לברך ואף דאיתותיב ר' יוחנן שם בפ' ע"פ נימא תהוי תיובתא נמי מהך בריית' ועדיפא הוה להתוס' ליתן טעם משו הפסק הנטיל' מזה נראה שדעת התוס' כאן כדעת הרא"ש בפ' ע"פ סי' ד' שמה שאמרו ברך על היין שלפני המזון וכו' היינו אפילו בירך קודם שנטל ידיו ולא כמו שכתבו התוס' לעיל בסוף ד"ה ורב ששת וזהו כוונת המג"א בסימן קע"ד ס"ק וי"ו שכתב וכן משמע בתוס' בד"ה בא להם וכו' היינו מדהוצרכו ליתן הטעם משום שינוי מקום:

ד"ה הואיל וכו' אבל צ"ע קצת מהבדלה וכו' לפום ריהטא אין קישור לדברים הללו לדבריהם הקודמים והנראה דאיכא למימר הא דיש חילוק בין הסיבו ללא הסיבו היינו משום דבלא הסיבו אין להם קביעות יחד ואין לב השומעים אל המברך וא"כ לדעת רש"י דסברי רבותי מועי' שגם בתוך הסעודה אחד מברך לכלם הה"ד דמועיל סברי רבותי שאפילו לא היסבו אם המברך אומר סברי רבותי שיוציא את כלם וא"כ ליכא קושי' ממנהב שלנו שאנו עומדים בשעת הבדלה שהרי המבדיל אומר סברי רבותי אבל לפי מה שכתבו בשם ר' אלחנן דלא מועיל סברי שוב כתבו דצ"ע מהבדלה: