ברכות מב ע"א

דף מב - א

מתרצת הגמרא: שאני יין ^[12] משאר דברים מאחר שחשוב הוא  הואיל דגורם ברכה לעצמו אף כשאין רוצים לשתותו, כגון בקידוש, שהצריכו חכמים לאומרו על כוס של ^[1] יין ^[2].

רב הונא אכל תליסר ריפתי [שלש עשרה לחמים] מפת הבאה בכיסנין, בני תלתא תלתא בקבא [שבכל שלשה מהם היה שיעור קב אחד, נמצא שאכל שיעור ארבעה קבין], ולא בריך אחריהם ברכת המזון ^[3].

אמר ליה רב נחמן: עדי כפנא, [אלו לרעבון נאכלו] שהרי אכל מהם כמות מרובה כדרך אכילת קבע ולא כדרך אכילה לקינוח שזוהי אכילה מועטת, ובאופן כזה אף שהאוכל עצמו לא קבע סעודתו בזה אין אכילתו נפטרת מברכה ^[4]. אלא כל שאכל שיעור שאחרים קובעים עליו סעודה - צריך לברך עליו כדין לחם: המוציא בתחלה, וברכת המזון לבסוף ^[5].

רב יהודה הוה עסיק ליה לבריה [עסוק בנישואי בנו] בי [עם בתו של] רב יהודה בר חביבא. אייתו לקמייהו פת הבאה בכסנין. כי אתא, שמעינהו דקא מברכי עליה המוציא. אמר להו: מאי ציצי דקא שמענא [מה הם הקולות שאני שומע], דילמא המוציא לחם מן הארץ קא מברכיתו? והרי יש לברך עליה בורא מיני מזונות.

אמרי ליה: אין! אכן ברכנו המוציא משום דתניא: רבי מונא אמר משום רבי יהודה: פת הבאה בכסנין - מברכין עליה המוציא. ואמר שמואל הלכה כרבי מונא.

אמר להו רב יהודה: אין הלכה כרבי מונא.

אתמר: אמרי ליה לרב יהודה: והא מר הוא דאמר משמיה דשמואל: לחמניות הדומות לפת הבאה בכיסנין ^[6] דינן כלחם ולכן מערבין בהן עירובי חצרות אף שיש צורך להניח דוקא פת, ומברכין עליהן המוציא, ואם כן הרי הוא הדין שיש לברך על פת הבאה בכסנין המוציא.

אמר להם: שאני התם דמברכין המוציא משום דקבע סעודתיה עלייהו, אבל היכא דלא קבע סעודתיה עלייהו, לא מברכין המוציא אלא בורא מיני מזונות בלבד.

רב פפא איקלע לבי רב הונא בריה דרב נתן, בתר דגמר סעודתייהו אייתו לקמייהו מידי למיכל. שקל רב פפא וקא אכיל.

אמרי ליה: וכי לא סבר לה מר כהלכה האומרת שאם גמר את סעודתו ונמלך בדעתו להמשיך באכילתו אסור מלאכול עד שיברך ברכת המזון על הסעודה שכבר אכל, ויברך ברכה ראשונה על מה שרוצה לאכול מכאן ואילך, ואין הברכה הראשונה שבירך בהתחלת הסעודה מועילה לו על אכילתו הנוספת, כי מאחר שגמר לאכול הסיח דעתו מן הסעודה ^[7].

אמר להו: הלכה זו שאמרתם אינה באופן שגמר לאכול, כי כונה בלבד אין בה כדי לסיים את סעודתו ולחייבו בברכה אם נמלך להמשיך ולאכול, אלא "סלק" אתמר, הלכה זו נאמרה רק כשעשה מעשה וסילק את הלחם ושאר המאכלים מעל השולחן, ורק אז, אם נמלך ורוצה להמשיך ולאכול אסור לו לעשות כן עד שיברך שנית.

רבא ורבי זירא איקלעו לבי ריש גלותא ואכלו שם. לבתר דסליקו תכא מקמייהו [לאחר שסילקו את השולחן מלפניהם], שדרו להו ריסתנא [שלחו להם מנה של בשר מבושל ^[8]] מבי ריש גלותא.

רבא אכיל ורבי זירא לא אכיל.

אמר ליה רבי זירא לרבא: וכי לא סבר לה מר להלכה האומרת שאם כבר סלק את הלחם ושאר המאכלים מעל השולחן אסור מלאכול!?

אמר ליה רבא לרבי זירא: אנן - אתכא דריש גלותא סמכינן [על שולחנו של ריש גלותא אנו סמוכים] ולכן דעתנו תלויה בדעתו שאם יוסיף ויתן לנו לאכול נאכל, ולפיכך לא נחשב סילוקינו להיסח הדעת ^[9].

אמר רב: הרגיל בשמן למשוח בו ידיו אחר אכילה - שמן מעכבו! שאפילו אם גמר וסילק את הלחם לא נחשב הדבר להיסח דעת מסעודתו כל עוד שלא משח ידיו בשמן יכול לחזור ולאכול ללא ברכה נוספת.

אמר רב אשי: כי הוינן בי רב כהנא, אמר לן: כגון אנן, דרגילינן במשחא - משחא מעכבא לן.

ולית הלכתא ככל הני שמעתתא, התולים את סיום הסעודה בגמר לאכול או סילק את האוכל מהשולחן או משח כבר ידיו בשמן, אלא סיום הסעודה תלוי בנטילת ידיו למים אחרונים, שאם נטל כבר ידיו רק אז נחשב הדבר כסיום הסעודה ואם נמלך ורוצה לחזור ולאכול אסור לו ללא שיברך תחלה.

כי הא דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב: שלש תכיפות הן ישנם שלשה דברים שעשייתם צריכה להיות ביניהם, ואלו הם: תכף לסמיכה של הבעלים על ראשו של הקרבן - שחיטה, שלא יפסיק ביניהם לא בשינוי מקום ולא בשיהוי זמן.

תכף לברכת "גאולה" - תפלה של "שמונה עשרה". שלא יפסיק ביניהם כלל.

תכף לנטילת ידים של מים אחרונים ^[10] - ברכה. ברכת המזון, שלא יפסיק באכילה ביניהם ^[11].

אמר אביי: אף אנו נאמר: תכף לתלמידי חכמים - ברכה! שהמארחו בביתו זוכה מיד שתהא ברכה שרויה בביתו, שנאמר אצל לבן שאמר ליעקב: "ויברכני ה' בגללך" ^[12].

איבעית אימא מהכא, שנאמר: "ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף".

מתניתין:

ברךעל היין ששתה לפניהמזון [הסעודה] - פטר מברכה את היין ששותה לאחר המזון ^[13].

ברך על הפרפרת כגון פרגיות ודגים ^[14] שאכל לפני המזון - פטר ^[15] מברכה את הפרפרת העשויה מפת הבאה בכסנין שאוכל לאחר המזון.

ברך על הפת - פטר את הפרפרת שאוכל ^[16].

ברך על הפרפרת שאכל קודם הסעודה - לא פטר את הפת, לפי שאין הפת טפלה לפרפרת אלא חשובה ממנה ^[17].

בית שמאי אומרים: אין הפרפרת פוטרת אף לא מעשה קדרה [מיני דייסא], למרות שברכתן שוה.

היו יושבין ואוכלים שלא בהסבה כל אחד מברך לעצמו, ואין אחד יכול להוציא בברכתו את האחרים, כי היות שלא הסבו אינם נחשבים כקבועים יחד בסעודה, ואין צירוף ביניהם ^[18].

אבל אם הסבו לאכול, הרי כיון שקבעו עצמם לאכול כאחד בהסבה ^[19] - אחד מברך ^[20] לכולן ^[21].

שלש תכיפות הן תכף לסמיכה שחיטה. בתלמוד ארץ ישראל בפ' מאימתי קורין אמר תכף לסמיכה שחיטה דכתיב (ויקרא א) וסמך ושחט. תכף לנטילת ידים ברכה [שנאמר] (תהילים קל״ד:ב׳) שאו ידכם קדש וברכו את ה'. תכף לגאולה תפלה שנאמר (שם יט) יהיו לרצון אמרי פי מה כתיב בתריה יענך ה' ביום צרה ובגמ' דפ"ג דשחיטת קדשים (דף לג) אמרי תכף לסמיכה שחיטה דאורייתא:

רב הונא אכל תליסר ריפתא בני תלתא תלתא לקבא ולא בריך. פירוש: פת הבאה בכסנין היה, ושלא בסעודה אכל ולא ברך אחריו, כלומר שלש ברכות אלא מעין שלש. ואמר ליה רב נחמן עדי כפנא, כלומר אכילה זו אכילת רעב היא וקבע היא, וצריך לברך לפניו המוציא ואחריו שלש ברכות, דלא אמרו בפת הבאה בכסנין שאינה טעונה לפניה אלא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש, אלא בשאוכל ממנו מעט כדרך הלועסים ממנה מעט לתענוג ועדון ולמתיקה. אבל אי אפשר לומר דרב הונא לא ברך לאחריו כלל, דהא לא גרע מאוכל תאנים וענבים שמברך מעין שלש אלא ודאי כדאמרן, וכן פירשו בתוס'. וחזר רב הונא ואמר כל שאחרים קובעין עליו סעודה צריך לברך כלומר לפניו המוציא ולאחריו שלש. ותמהני על הרב אלפסי ז"ל שכתב בהלכות שאם אכלן בתורת כסנין בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום.

והא מר הוא דאמר משמיה דשמואל לחמניות מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא לחם מן הארץ, התם דקבע עליו מעיקרא. ודוקא דקבע עלייהו מעיקרא הא לא קבע מעיקרא מברך בורא מיני מזונות, ואי לא אכיל אלא מעט מברך אחריהן מעין שלש, ואם אכל כשיעור שאחרים קובעין עליו סעודה אף על פי שלא בירך בתחלתו המוציא, מברך לבסוף שלש ברכות. ופירוש לחמניות, פירש רש"י ז"ל: אובלי"יש. ובתוספות פירש: ניבל"ש. ואינו מחוור, שהרי בלילתן רכה היא.

ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב חייא בר אשי ג' תכיפות הן, תיכף לנטילת ידים ברכה וכו'. כלומר: תיכף למים אחרונים ברכה, ומכי נטל ידיו אסור לאכול ואפילו בברכת המוציא דכיון שנטל ידיו לברכה קבל עליה לברוכי. ואי אמר הב ונבריך הוא הדין והוא הטעם, וכל שכן הוא דהא קביל עליה בפירוש לברוכי. והראב"ד ז"ל הביא ראיה על זה מדאמר להו רב ייבא סבא לתלמידי דרב (פסחים קג, ב) הכי אמר רב כיון דאמריתו הב ונבריך איתסר לכו למשתי ולא נטר להו אי מברכים עליה בורא פרי הגפן או לא, אלמא אסור למשתי אפילו בברכה קאמר. אבל הרב אלפסי ז"ל לא כתב כן במסכת פסחים (שם).

כל שאחרים קובעין עליו סעודה. כלומר שאוכל מהן כל כך שאחרים בכיוצא בזה קובעין עליו סעודתן. צריך לברך אחריו ג' ברכות. אע"ג דמתחלה לא בריך אלא בורא מיני מזונות שהרי מתחלה לא ירד לקביעות שלא היה יודע כמה יאכל מהן מצינו השתא תחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ג' ברכות דפת הבאה בכסנין תורת דייסא עליו ותורת פת, תורת דייסא עליו כשאין קובע סעודתו עליו ותורת פת כשהוא קובע סעודתו עליו:

לחמניות פירוש אותן שקורין ניבלא"ש בלעז. ואסיקנא דוקא בדקבע עלייהו, ומיהו דוקא בדנאפו באור אבל כל שנאפו על ידי משקין אין תורת פת עליו כלל:

לא סבר לה מר גמר אסור מלאכול. פירוש והאי דאכלו מברכין היו בודאי לפניו דהא אמרינן דגמרי סעודתייהו וכיון דכן הוו להו דברים הבאים אחר הסעודה שלא מחמת סעודה וטעונין ברכה ואפ"ה אמר להו דאסור לאכול ואפי' בברכה דכיון שקבעו לברכת המזון חייב לברך ברכת מזון תחלה. אמר ליה סלק אתמר. פירוש סילק השולחן:

הרגיל בשמן. כלומר לסוך ידיו בשמן אחר אכילה כדי להעביר זוהמת האוכלין. שמן מעכבו. כלומר דכל היכא דלא סך מותר לו לאכול אבל בתר דסך אסור ואפי' בברכה לפניו עד לאחר שיברך ברכת המזון:

שלש תכיפות הן וכו' תיכף לנטילת ידים ברכה. כלומר לאו לחיוביה שיברך לאלתר אלא ה"ק תיכף למים אחרונים ברכה ומכי נטל ידיו אסור לאכול ואפי' בברכת המוציא דכיון שנטל ידיו לברכה הא קביל עליה לברוכי ברכת המזון. הא כל היכא דליכא נטילת ידים שרי ואי משום נמלך סגי ליה בברכה שלפניו. והא דאמרינן בפסחים דאמר להו רב ייבא סבא לתלמידי דרב משמיה דרב כיון דאמריתו הב לן ונברך איתסר לכו למשתי דאפילו משום אמירה לחוד אתא לעכובינהו ולאו משום נטילת ידים והני תרווייהו משמיה דרב. הא פירש לה רבינו אלפסי ז"ל התם דאיתסר לכו למשתי בלא ברכת היין קאמר וכיון דכן מוטב הוא שיברך ברכת המזון ויברך על הכוס ברכת היין והדר שותה כרצונו יותר משישתה עכשו ויברך ברכת היין והדר הן צריכין לברך ברכת היין על הכוס של ברכת המזון. וא"ת אמאי לא חשיב ארבע תכיפות דהא איכא אחריתי דהיינו תיכף לנטילה סעודה כב"ה. ויש לומר דלא מני אלא הני דילפינן להו מקראי בירושלמי, תכף לסמיכה שחיטה דכתיב וסמך ידו וסמיך ליה ושחט, תכף לגאולה תפלה דכתיב ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה שהוא תפלה, תכף לנטילת ידים ברכה דכתיב שאו ידיכם קודש וברכו את ה'. אי נמי משום דלא דמיא להנך תלת משום שאינו רשאי להפסיק כלל, אבל בין נטילת ידים לסעודה אם רצה לשתות ישתה:

מתני' בירך על הפת פטר את הפרפרת. פי' הוא פת הבאה בכסנין וכיוצא בה כדפרישנ' לעיל. וכש"כ מעשה קדרה שהיא טפלה לפעמים לפת שהן נאכלין עם הפת, והכי אמרינן בגמרא, ופטר להו פת לכולהו בשבאין בתוך הסעודה ואפילו שלא מחמת סעודה. בירך על הפרפרת לא פטר את הפת. אבל מעשה קדרה פטר בבאין בתוך סעודתו של פרפרת ואפילו שלא מחמתו דמעשה קדרה לגבי פרפרת כפרפרת לגבי פת, ומעשה קדרה היינו אורז ודייסא וכו' כדאית' לעיל. וה"ה לפת דוחן ובשר וגבינה וביצים ודגים ותבשיל וכל דברים המיוחדין למזון, אף על פי שאין מברכין עליהן בורא מיני מזונות, לפי שאין אדם קובע סעודתו עליהן, מ"מ לדין זה כל דברים המיוחדים למזון שוין הם, ואף ע"ג דפת אם בירך עליו בורא מיני מזונות יצא, מידי דהוי איין דאם בירך עליו בורא פרי העץ או בור' פרי האדמה יצא, התם הוא במברך עליו ומתכוין לפוטרו בברכה זו, אבל הכא שמברך על דבר אחר ברכתו אע"פ שמתכוין לפטור את הפת לא נפטרו. וכן עיקר דינא מיהו מתניתין לא בהכי מיירי אלא במברך על האחד ובא לו האחר שלא במתכוין בתוך סעודתו של ראשון, כגון שבירך על הפרפרת ובעוד שאכל הפרפרת הביאו לפניו מעשה קדרה ובכי הא אמרינן דפרפרת פטר מעשה קדרה אבל מעשה קדרה בדכותה לא פטר הפרפרת, אבל כשהן לפניו מתחלה ובירך על אחד מהן כדי לפטור שניהם בזו ודאי כל שברכותיהן שוות נפטרו שניהם מה שאין כן בשאין ברכותיהן שוות כגון פרפרת ופת שאם בירך על הפרפרת בור' מיני מזונות לפטור את הפת לא יצא, אע"ג דאם בירך על הפת עצמו במ"מ יצא:

פת הבאה בכיסנין והיא עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש ומי פירות מרוקחים בבשמים ועושין ממנה פת ומביאים מצד אחד כסנין ר"ל קליות של חטים רכים מטובלין בדבש ומרוקחין בתבלין ואוכלים אותם עם אותו הפת, ויש מפרשים שהיו עושין עיסה כמין כיס קטן וממלאים אותה קליות מבושמים והיו רגילין בזה לאחר סעודה לכבוד המסובין ויש אומרים לעכל את המאכל ואם אכלה שלא בסעודה אלא בפני עצמה וקבע סעודתו עליה מברך המוציא וג' ברכות ואם לא קבע אלא שאכל בכדי שאחרים קובעים עליו בכך אף בזו לדעתנו מברך המוציא וג' ברכות ואפילו לא היה דעתו לקבוע וברך מיני מזונות ונמלך ואכל הרבה מברך ג' ברכות, וגאוני ספרד כתבו שכל שאינו קובע אע"פ שאחרים קובעים בכך אינו מברך אלא מיני מזונות ומעין ג' ואם אכלה בסעודה לאחר סעודה טעון ברכה לפניו ולא לאחריו ואם באמצע סעודה אין טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו, וגדולי הרבנים חולקים בדרכים אלו לומר שפת בכיסנין אפילו בפני עצמה אין מברך לאחריה אלא בורא נפשות מפני שהם פירשו אין לך שטעון וכו' אלא פת בכסנין מפני שעשאוה כפת דוחן שאין מברך לאחריו כלום ר"ל אלא בורא נפשות הואיל ומאכלה מועט, וכן כתבו רבים לשטתם שאם באו לאחר הסעודה אין טעונים ברכה אף לפניו, ומתני' דבירך על הפרפרת שלפני המזון פטר את שלאחר המזון דמשמע הא פת לא פטר ליה, הם מפרשים אותה בשאין שם פת וכן חולקין בקצת דברים שכתבנו מצד בלבולים שיש להם בביאור הסוגיא אלא ששטת הדברים מוכחת בדברינו כמו שביארנו בפירושנו, וכן הדין בלחמניות והן מין פת הבאה בכסנין שאם קבע סעודתו עליהם מברך המוציא ומערבין בה ערובי חצרות שאנו צריכים להם לפת, ויש מי שאומר שכל שאדם מביא יין לשתות עמו או לשתות בו כגון ניבלאש ואובלייאש שמביאין יין מבושם ושרויים אותן בו והם ממין פת הבאה בכסנין קביעות סעודה הוא, ואין הדברין נראין לי שכל אכילה שאינה אלא מדרך שמחה ולא מצד רעב ובקשת שובע אינה קבע:

מי שגמר סעודתו מכל וכל ובאו לו פירות או דברים אחרים רשאי הוא לאכלן בברכה על הדרך שביארנו אפילו אומר לבני ביתו להזמין כוס לברכה רשאי לאכול או לשתות על הצדדים שביארנו ר"ל בברכה אבל אם נטל ידיו לברך מכיון שעשה מעשה אסור לו לאכול ולשתות אפילו בברכה עד שיברך ברכת המזון, ויש מי שאומר שאם צוה להזמין כוס של ברכה הרי הוא כמי שנטל ידיו ואין לו לאכול ולשתות אף בברכה עד שיברך על המזון ואין נראה כן, ומה שאמרו הבו נברך אף בלא נטילה אתסר למשתי פירושו בלא ב"פ הגפן הא בב"פ הגפן שותה ואינו נמנע אף קודם ברכת המזון ומי שאין רגיל ליטול ידיו קודם ברכה הולך אחר מה שהוא אצלו סלוק הדעת שלא לאכול, ומ"מ ראוי לו לאדם ליטול קודם ברכה ולברך לאלתר, אמרו חכמים תיכף למים ראשונים סעודה, תיכף למים אחרונים ברכה, תיכף לתלמידי חכמים ברכה שנא' ויברכני ה' בגללך, היה זה נגרר אחר סעודת גדול הימנו כגון בן אצל אביו שהדבר מצוי להיות מנות משתלחות לו משם תמיד וכן עבד אצל רבו וכיוצא באלו אע"פ שסלק אם באה לו ארוחה משם רשאי לאכלה בברכה על הצד שביארנו קודם ברכת המזון שאך מתוך שלחנו הוא סמוך על אותו שלחן, ואין סלוקו נקרא סלוק לעניין זה ויש חולקין בזו מיהא בנטל ידיו:

אע"פ שכתבנו בשמועה זו כל הצריך לנו בה לענין פסק צריכים אנו להעירך דרך קצרה בביאורה לדעתנו והוא שתדע שזו שנחלקו בה רב הונא ורב ששת ור' חייא הוא בהביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה שלא לצורך לפתן אלא שבאים במקצת מחמת הסעודה כגון לחדד תאות המאכל ושאר ענינים שכתבנו במחמת הסעודה וזהו שלא הוזכר בדבר מחמת הסעודה או שלא מחמת הסעודה ולרב הונא טעונים ברכה לפניהם אחר שלא באו ממש לצורך לפתן שאין הפת עיקר להם עד שיהו פטורים מצד טפלה, וכן שאין באין עם הפת כמו שכתבנו אלא להנאת עצמן או לחדד התיאבון אבל אין טעונים ברכה לאחריהם כיון שנטמעט נטמעו וחזרו להם כלפתן הגמור, ולרב ששת טעונים אף ברכה לאחריהם שאין ברכת המזון פוטרת אלא מה שבא ממש מחמת המזון או שהוא עצמו מזון כפת הבאה בכסנין וכמו שאמרו אין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכסנין הבאה לאחר סעדוה שאם בתוך הסעודה אף לפניה אינה טעונה ברכה וכדתנן בירך על הפת פטר את הפרפרת ופרשו בתלמוד המערב שפרפרת היא פת הבאה בעסנין ובאה לפעמים בתוך הסעודה וזו שבאה תוך הסעודה אינה טעונה ברכה אף לפניה, אלא שלאחר הסעודה נאמרה ואע"ג דאנן בתוך הסעודה עסקינן כך פירושה אין לך וכו' אלא פת הבאה בכסנין הבאה לאחר הסעודה אבל פירות לא, אף בכאן בתוך הסעודה שאין דומות לפת ולא נכללות בו אחר שאינן באות ללפתן, ולר'
חייא כל שנאכל בתוך הסעודה אפילו בא שלא מחמת הסעודה כלל לשום דבר אין צריך ברכה כלל שהפת פוטרת כל מיני מאכל, ומה שאמרו ברך על הפת פטר את הפרפרת דמשמע הא פירי לא, אינו כן אלא משום דפרפרת לעולם אינה באה ללפת הוא מזכירה והוא הדין לשאר פירות:

זהו דרך מחלקותם ואין הלכה כאחד מהם והוא שרב פפא הכריע דברים הבאים בתוך הסעודה אע"פ שלא באו ללפתן ממש אלא לאי זה צורך שבסעודה על הדרך שכתבנו בפסק אין טעונים ברכה כלל, ואין צריך לומר אם באו ללפתן באור וכן הדין בכל מיני מזונות אף לאחר הסעודה שכל רבוי תבשילים ומיני בשר מגוף הסעודה הם ואלו הג' שהזכרנו הם חלוקה אחת, והשנית דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת סעודה על שביארנו וטעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם ומן הטעם שביארנו הואיל ואינו מין מזון, והשלישית דברים הבאים לאחר סעודה שלא מחמת סעודה טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם חוץ מפת הבאה בכסנין, ויש מפרשים כן בכל מידי דזיין כגון תמרים שאף הם נכללים בברכת המזון, וכבר הארכנו בזה בסוף פרק א', ומה ששאלו את בן זומא מפני מה אמרו דברים הבאים בתוך הסעודה אין טעונים וכו' פירושו מחמת הסעודה, ומה שאמרו רב הונא אכל הפתי' וכו' פירושה מפת הבאה בכסנין ושלא בתוך סעודה אלא בפני עצמו, והא דקאמר לא בריך פירושו המוציא וגו' ברכות אלא בורא מיני מזונות ומעין ג' ולא דלא בריך כלל דלא גרע מפירות ז' המינים שצריכות מעין ג', ואמר ליה רב נחמן עדי כפנא כלומר וכי אכילות אלו אכילות של רעב הן שלא יהא קרוי קביעות סעודה, ויש גורסים כפנא הוא דין והכל אחד אבל מי שגורס את שניהם ר"ל עדי כפנא הוא דין שבוש הוא, והעלה רב נחמן שכל שאחרים קובעים סעודה בכך אע"פ שזה מרבה לאכול קביעות סעודה וצריך המוציא וג' ברכות שלא אמרו בו מיני מזונות ומעין ג' אלא באכילת עראי, אבל כל שאכל הרבה קביעות סועדה היא, וכל הגאונים מסכימים שאפילו מתחלה לא היה דעתו לאכול אלא מעט וברך מיני מזונות ונמלך לאכול הרבה מברך ג' ברכות כמו שכתבנו:

ולחמניות יש מפרשים ניבלאש ואינו נראה אלא שהוא מין פת הבאה בכסנין ומערבים בה עירובי חצרות שצריך בהם פת ומברכים עליהם המוציא בקביעות סעודה, ודקאמר רב פפא אקלע וכו' בתר דגמור סעודתיהו שדא להו מידי קמייהו ורב פפא אכל ואמרו ליה גמר אסור לאכול, אמר להו סלק אתמר לא לענין צורך ברכה נאמרה דודאי כי אכל בברכה אכל אחר שאחר סעודה היה אלא שפירושו גמר אסור לאכול עד שיברך ברכת המזון ואמר ליה דדוקא בסלק אתמר כלומר שסלקו את השלחן אע"פ שלא ברכו ברכת המזון, ואף בזו אמרו אחר כן דרבא ור' זירא איקלעו לבי ריש גלותא ואחר שסלקו את השלחן שלחו להם דסתנא ר"ל מנחה ואכלו בברכה ר"ל אע"פ שלא ברכו עדיין ברכת המזון, ויהבי טעמא אנן אתכא דבי ריש גלותא סמכינן ואין סלוק שלהם כלום, הואיל ולא ברכנו שמנהגם היה לסלק את השלחן קודם ברכת המזון כמו שיתבאר בפסח שני, וכן אמרו כיון דאמריתו הבו נברך אתסר לכו לשמתי ור"ל אפילו בברכה אפילו כרב פפא דבגמר לחוד אתסר להו, או שמא פירושו אתסר לכו למשתי בלא ב"פ הגפן וכן פרשוה גדולי הפוסקים:

ולית הלכתא ככל הני שמעתא כלומר דלאו גמר לחוד הויא ליה גמר סעודה ולא אף בסלוק אלא הכל תלוי בנטילת ידים שאם נטל אסור אך בברכה עד שיברך ברכת המזון, ומה שאמרו ברגיל בשמן שמן מעכבו פירושו שרגילים היו למשוח ידיהם בשמן חשוב אחר אכילה קודם נטילה הא משחא הוה ליה כנטילה, ואף זו בכלל הוי שמעתתא שאמרו עליהם שאין הלכה כאחת מהן, ומה שלא הזכירו בתכיפות אלו תכף לנטילת ידים סעודה מפני שאין הלכה כן שאם שימר את ידיו אינו צריך, וכעין מה שאמרו נוטל אדם את ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו או שמא שתיהן נכללות בה תכף לנטילה ראשונה ברכת המוציא ותכף לנטילה אחרונה ברכת המזון:

המשנה השלישית ברך על היין וכו' גם זו באה לבאר בענין שלפניה והוא שהיה מנהגם כשהיו עושים סעודת כבוד כגון שבתות וימים טובים והדומים להם שהיו מביאים קודם סעודה יין כפרפרת ר"ל פת הבאה בכסנין והדומה לו קודם ברכת המוציא ואחר כך מביאים סעודתן ומברכים המוציא ואחר גמר סעודה חוזרים ליין ופרפראות הנזכרות קודם ברכת המזון ואם בירך על יין זה שלפני המזון פטר היין שלאחר המזון, ושמא תאמר והרי הפסיקה סעודה בנתים ואי אפשר לאכילה ושתיה לבא כאחד, וכן אי אפשר שלא לאכול שהרי אף בשבת ויו"ט אנו עסוקים וכבר ביארנו בפרק ערבי פסחים שכל שחובה עליו לעשותו עם דבר אחד ביחד שאותו דבר נקרא הפסק, תירצוה חכמים הראשונים שלא נאמר כן אלא בשיש לו להפסיק על כרחו מאותו דבר שעושה עכשיו כעין אותה שמועה האמורה שם שאי אפשר לו לגמור סעודתו ולקדש ועכשיו חל עליו החיוב אבל בזו אם רצה לגמור כל שתייתו ושלא ישתה לאחר הסעודה רשאי ולפיכך בא שלפני המזון ופוטר את שלאחר המזון והוא הדין שפוטר את שבתוך הזמון ואע"פ שהיין שלפני המזון ושלאחר המזון כולן באין להנאת שתיה ושבתוך המזון הוא ממין אחר והוא בא לשרות אכילה שבמעיו מ"מ הבא להנאת שתיה עדיף ופוטר את שבתוך המזון שהוא קל ממנו:

ברך על הפרפרת וכו' ר"ל פת הבאה בכסנין והדומה לו כמו שפרשנו, וכן פרשוה בתלמוד המערב, ואי אתה יכול לפרשה בלפתן שהרי אמרו עליה שפוטרת מעשה קדרה כמו שיתבאר בסמוך והיאך אפשר ללפתן שברכתו בשהכל לפטור מה שברכתו במיני מזונות אלא פת הבאה בכסנין היא שדינה במיני מזונות הואיל ואין קובע סעודתו עליה ואמר שם ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון שהפרפרת שלאחר המזון אינה נפטרת לפניה בברכת הפת הואיל ואחר המזון באה והלכה לה קביעות הפת כמו שביארנו למעלה, ומ"מ נפטרת היא בברכת חברתה הבאה לפני המזון הואיל והסבה ראשונה היא, ויש מי שאומר שאף זו ברכת הפת פוטרתה אלא שמשנה זו בשלא היה שם פת כמו שכתבנו למעלה:

ברך על הפת פטר את הפרפרת פי' לא היה שם פרפרת בתחלת הסעודה וברך על הפת פטר את הפרפרת הבאה בתוך הסעודה אבל שלאחר סעודה כבר ביארנו שאין הפת פוטרתה, ולדעת שניה אף בבאה לאחר סעודה נאמר כן, ברך על הפרפרת לא פטר את הפת שאין טפלה פוטרת את העיקר, ומ"מ מעשה קדרה פוטר והוא תבשיל של חמשת המינים שהרי ברכותיהן שוות, וב"ש אומרים אף לא מעשה קדרה, ושאלו בגמ' אי ארישא פליג דקתני ברך על הפת פטר את הפרפרת וכל שכן מעשה קדרה אמרי להו ב"ש לא מיבעיא פרפרת דלא פטר ליה דאף מעשה קדרה לא פטר, אי אסיפא פליג דקתני ברך על הפרפרת לא פטר את הפת ופת היא דלא פטר הא מעשה קדרה פטר ואתו ב"ש למימר דאפילו מעשה קדרה לא פטר, ואנן לאו למידע סברא דב"ש בעינן לה אלא למידע סברא דרבנן דייקינן ממלתיהו דמעשה קדרה מיפטר בפרפרת ולא הובררה השאלה והוה ליה ספקא דרבנן לקולא ואמרינן דאסיפא פליג דלרבנן פרפרת פוטרת מעשה קדרה, ושמא תאמר ומה הוצרכה והלא ברכותיהן שוות ואחר שברכה אחת לשתיהן היאך לא נפטר בה ואף ב"ש היאך נחלקו, תדע שאלו נתכוון הוא לפטור את שתיהן ודאי פשוט הוא שעלתה לשתיהן אף לב"ש אלא שזו במברך על הפרפרת ואין דעתו על מעשה קדרה ובא לו מעשה קדרה שלב"ש דברכת פרפרת חשיבא הואיל ופרפרתפת ומעשה קדרה אינו פת לא מיפטרא, ולתנא קמא דומיא דפת שפוטר את הפרפרת אף בשאינו עמו בשעת הברכה והלכה כת"ק וכן פוטר בשר ודגים וכל מיני מזון אע"פ שאין ברכותיהן שוות הא מעשה קדרה לדברי הכל לא פטר פרפרת, ואף בזו גדולי הדור כתבו שאם נתכון לשתיהן פוטר והדברים פשוטים, ולא דברו כאן אלא בסתם ומ"מ אם דעתו על הפרפרת לבד ולא על מעשה קדרה הואיל ומסיתה מלבו בפרט אפשר שאינו פוטר, ויש מביאים ראיה לזה ממה שאמרו בתלמוד המערב אהן דגביל גרוזמין וסלת בריך על גרוזמיתא לא פטר סלתא, ומפרשים אותן בשנתכוין על הגרוזמיתא לבד, וגרוזמיתא היא פת הבאה בכסנין, וכן שבמדרש ויקרא רבה אמרו כהדין גרוזמיתא דלא אתיא אלא בסוף וכן במדרש איכה אכל חד גרוזמיתא ופשט עלוהי מאה פרקים, וכן צריך שתדע במחלוקת ב"ש וב"ה שאינו אלא בברכה שלפניה אבל בברכה אחרונה מיהא אינם חולקים הואיל וברכה אחת היא שנתחייב בלא שום חלוף, אבל בשלפניה נחלקו שהיו ב"ש סוברים שאע"פ שברכותיהן שוות לא פטר האחד את של חבירו בשלפניו ומ"מ הלכה כחכמים:

זהו פי' המשנה ודברים שבאו עליה בגמ' כך הם, מה שביארנו בתחלת המשנה שהיין שלפני המזון פוטר את שלאחר המזון דוקא בסעודה שאדם קובעה על היין שדעתו נמשכת בשעת סעודה כגון סעודת שבת וי"ט או שאדם יוצא מבית המרחץ או שעת הקזה וכיוצא באלו אבל בשאר ימות השנה הואיל ואין אדם קובע סעודתו על היין אין היין שלפני המזון פוטר את שלאחר המזון ולא את שבתוך המזון, ומ"מ בתוך המזון מברך על כוס ראשון ודיו, ואם היה דעתו שלא לחזור ולשתות ונמלך לחזור ולשתות מברך על כוס שני וכן בכל כוס, ומגדולי המפרשים פירשו שלא נאמר כן אלא במקומות שאין היין מצוי בהם אבל במקומות הללו שהיין מצוי ושכל סעודה סתם קביעותה על היין דין כל סעודות שוה, וכן כתבו רבין שאם הבדיל במוצאי שבת על שלחנו קודם סעודה אין צריך לברך על שבתוך המזון ואין צריך לומר בקדוש שהוא על כל פנים במקום סעודה, ואף בתוספות מביאים ראיה על זה ממה שאמרו בפרק ערבי פסחים [ק' ע"ב] ואותן בני אדם שקדשו בבית הכנסת רב אמר ידי קדוש יצאו וידי יין לא יצאו, ור' יוחנן אמר אף ידי יין לא יצאו ומפני שהוא סובר שינוי מקום אין צריך לברך, ור' יוחנן אית ליה קדוש אף שלא במקום סעודה כדאיתא התם ואעפ"כ יצא ידי יין בקדוש ואע"פ שהוקשה בענין שנוי מקום כל שבמקום סעודה קדש אע"פ שלדעתו לא היה צריך לקדש במקום סעודה הואיל ומ"מ עכשיו קדש במקום סעודה נפטר ביין שבסעודה או בשל קדוש, ואם כן למדנו להבדלה שכך הוא הואיל ועכשיו הבדיל על שלחנו:

לא בא להם יין לפני המזון אלא בתוך המזון ואחר כך בא להם יין לאחר המזון קודם ברכת המזון אין פוטר את שלאחר המזון אף בשבתות וימים טובים שאין ענינם שוה שזה ר"ל שבתוך המזון בא לשרות וזה לשתות וודאי זה שבא לשתיה חשוב יותר וין החשוב נפטר בברכת הגרוע, וכתבו גדולי המפרשים שלא נאמר כן אלא במי שהפסיק אכילתו וסח וחזר לשתות קודם ברכת המזון אבל אם שתה אחר אכילתו מיד אף זה לשרות אכילה הוא בו ויין שבתוך המזון פוטרו, וכן נראה לי ממה שאמרו בפרק ערבי פסחים [ק"ג ע"ב] כיון דאמריתו הב וניברך אתסר להו למשתי, הא אי לו אמרי הכי מותר והרי סתם נאמרה אף בשלא בא להם יין לפני המזון:

מה שביארנו שהיין שלפני המזון פוטר את שלאחר המזון דוקא הכא קודם ברכת המזון אבל אם רצה לשתות אחר ברכת המזון אין יין שלפני המזון פוטרו, ומה שנתגלגל כאן בענין בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו יתבאר במשנה הסמוכה לזו:

המשנה הרביעית היו יושבים כל אחד מברך לעצמו וכו' כונת המשנה לבאר על אי זה צד מוציא אחד מן הסבה את כל המסבה והדבר תלוי בהכנת מקום לאכילת כולם מתחלה, והוא שאמרו היו יושבים כלומר שישבו להם במקרה לא שהיתה כונתם להזמין מקום לאכילת כולם ביחד אלא שזה נטל פתו וישב לו לאכול וראה חברו ועשה כמוהו וכן האחרים כל אחד צריך לו לברך המוציא כמה שיהיו ואע"פ שברכת הנהנין כל שלא יצא מוציא אע"פ שאינו אוכל [הגה, לא ידעתי פירושו מאחר שאינו אוכל ואינו מחויב לברך האיך מוציא את חבירו בברכת הנהנין כיון דלא שייך ביה ערבות משום דלא ליתנהי ולא ליבריך דמהאי טעמא יצא אינו מוציא] בזו שניהם מתכונים לשל זה כל אחד מברך לעצמו, ואפילו היו אוכלים מככר אחד, והזהר מלפרש היו יושבים שהיו יושבים מתחלה לדברים אחרים ונמלכו אחר כן לאכול שאם כן יש במשמע שאם היתה תחלת ישיבתם לאכילה תהא קרויה קבע, ואינו שדרכן היה לאכול בהסבה על מטות וזהו קביעותם לסעודה כדרך שקביעות שלנו בשלחן ומפה ואין קביעות אלא באותה הסבה אבל ישיבה אפילו לאכילה לא מהניא אלא אם כן אמרו בה ניזיל וניכול בדוך פלן כמו שנבאר, שאם כן היה לו לומר הסבו או ישבו לאכול אחד מברך לכלן, אלא שאין הישיבה אף על דעת אכילה כלום אלא לדידהו בהסבה ולדידן במפה ושלחן, והוא שאמרו הסבו אחד מברך לכלן אלא שאחר כן פירשו בישיבה לאכילה וכשיאמרו ניזיל ניכול בדוך פלן הויא ליה כהסבה שכל שהכינו כלם מקום לסעודתן עד שאמרו נלך ונאכל ריפתא במקום פלוני או נלך ונאכל כל דבר שהם רוצים לאכול יחד אע"פ שאין מסובין אחד מברך המוציא לכלם אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו ואפילו לא היו אלא ב', שלא אמרו מצוה ליחלק אלא בברכת המזון, ומ"מ לקצת גדולי הדור ראיתי דוקא שהסכימו כלם מתחלתם לכך אבל כל שבא אחר כן אינו מצטרף עמהם אלא אם כן יש שם הסבה למנהג שלהם או מפה ושלחן למנהג שלנו הא בדרך זה מצטרף כל שהוא עד שלא סיימו האחרים, ונראה שהם סוברים לומר שאף בברכת המזון הואיל ולא קבעו להם מקום אלא שנתיחדו דרך אקראי כיחידים הם ואין בהם זימון כשם ברכה שלפניו כך נאמרה לענין ברכת המזון וכן נראה דעת גדולי המפרשים, אלא שיש אומר שלענין ברכת המזון אפילו שבו להם במקרה אחד מברך לכלם אם יש בהם כדי להצטרף לזימון, ואין נראה כן שהרי תלמידי דרב קא מיבעיא להו וכו', אמר רב אדא נח נפשיה דרב ואכתי ברכת מזוני לא גמירנא, ואם תפרש ברכת מזוני המוציא מה להם לחקור כל כך יברך כל אחד לעצמו אלא שלענין זימון שאלוה:

לחמניות פרש"י אובליא"ש. ולא נהירא דלחם גמור הוא שתחלתה וסופה עיסה ומברכין עליו המוציא וברכת המזון, ונראה לפרש לחמניות היינו ניוו"לש שהם דקות מאד ואין מברך עליהם אלא במ"מ אבל אי קבע סעודתיה עלייהו מברך עליהם המוציא וג' ברכות ואי אכלינהו שלא מחמת סעודה בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם:

לבתר דסליקו תכא מקמייהו. מכאן משמע שהיו רגילין להגביה השלחן קודם ברכת המזון, לאפוקי מהנהו שמקפידין להסיר הלחם מעל השלחן קודם ברהמ"ז ומיהו אין ראיה מכאן שהיה להם שלחנות קבועים קטנים כל אחד שלחנו לבדו ולא היו מסירין השולחן מלפני המברך אבל אנו שאוכלין על שלחן אחד אין נראה לסלק המפה והלחם עד אחר ברכת המזון ויש מקומות שנוהגין שלוקחין המפה והלחם ומניחין אותו לפני המברך:

ר' זירא לא אכיל. כי ההיא דפרק ערבי פסחים [דף ק"ג:] דקאמר כיון דאמר הב לן ונברך אסור לכו למשתי י"מ בלא פרי הגפן א"כ [תימא] ר' זירא אמאי לא אכל יברך עליו ברכה הראויה לו ויאכל ויש לומר שהיה בו לחם והיה טורח עליו ליטול ידיו:

שלש תכיפות הן. תימא אמאי לא חשיב ההיא דריש אלו דברים [דף נ"ב:] דאית להו לב"ה תיכף לנטילת ידים סעודה (וי"ל משום דשנויה במשנה לא חש למתניה ואף דברייתא] היא מ"מ מתניתין היא דמיפרשא, ועוד אלו ג' אסמכינהו אקרא בירושלמי תיכף לסמיכה שחיטה דכתיב וסמך ושחט תיכף לגאולה תפלה דכתיב יהיו לרצון אמרי פי וכו' וכתיב יענך ה' נטילת ידים לברכת המזון שנאמר שאו ידיכם קדש וברכו:

תיכף לנטילת ידים ברכה. ואי אמר הב לן ונברך כנטילת ידים דמי כדאמרינן בערבי פסחים [דף ק"ג:] כיון דאמריתו הב לן ונברך אסור לכו למשתי עד דמברכיתו, ופרשב"ם ברכת המזון, וכך פרש"י בחולין [דף ק"ז.] ויש מפרשים בפה"ג ושם פרשתיו:

פטר את הפרפרת. פר"ח פרפרת פת צנומה בקערה דלית בה תוריתא דנהמא דמברכין עליה בורא מיני מזונות והיינו דאיצטריך למימר ברך על הפרפרת לא פטר את הפת אע"ג דהוי מין פת וכן מוכח בגמרא דחשיב פרפרת מעין מעשה קדירה דמעשה קדירה הם טרגיס חילקא וטיסנא כדאמרינן לעיל:

ב"ש אומרים אף לא מעשה קדירה. תימא מאי טעמא דב"ש הואיל וברכת שניהם שוה אמאי אין האחד פוטר את חבירו, וי"ל דמיירי בשעה שאכל את הפרפרת עדיין לא הביאו לפניו את מעשה קדירה וב"ה סברי כי היכי דפת פוטר את הפרפרת אע"פ שלא הובא לפניו בשעה שברך על הפת משום דפת הוא עיקר הסעודה וכן פרפרת נמי חשיבא לדבר זה להמשיך תאות המאכל יותר ממעשה קדירה ופוטר את מעשה קדירה אע"פ שלא הובא עדיין:

היו יושבין כל אחד מברך לעצמו הסבו אחד מברך לכלם. בגמרא משמע דקאי על ברכת המזון כעובדא דתלמידי דרב דקאמר בתר דכריכו יתבא וקא מיבעיא להו [ומהא דקאמר אפילו ברכת המזון לא גמירנא, ומה שלא נסתפקו בברכות המוציא כי לא היו קבועים יחד בברכת המוציא ופלוגתא דר' יוחנן ורב דפליגי ביין פליגי בברכה ראשונה דאין זימון ביין הילכך מתניתין איירי בין בברכה ראשונה בין בברכה אחרונה ובברכה [ראשונה] אפילו בשנים אחד מברך והשני יוצא אם הסבו אבל אם לא הסבו] אע"ג דשומע כעונה ואפילו אם אמר אמן אינו יוצא אם לא שקבעו יחד ובשלשה אחד מברך ברכת המזון לכלם אם הסבו על המטות, והאידנא שאין אנו רגילין לאכול בהסבה ישיבה שלנו הוי קביעות כהסיבה דידהו ור"ח פירש היו יושבין לעסק אחר ונזדמן להם לאכול מברך כל אחד לעצמו אבל אם הסבו לאכול ולא לעסק אחר אחד מברך לכלם, וי"מ היו יושבין זה כאן וזה כאן שלא כסדר אכילה, הסבו שישבו סביבות השלחן כמו וישבו לאכול לחם בראשית ל"ז פסוק כ"ה] ומתרגמינן ואסתחרו למיכל לחמא. ופרש"י עיקר דלכולהו קשה מתלמידי דרב:

גמרא רבי מונא אומר משום ר' יהודה פת הבאה בכסנין מברכין עליה המוציא כו' ואמר שמואל הלכה כו' ולא ניחא ליה לאוקמא ברייתא דרבי מונא בקבע עלייהו סעודתייהו כדמוקי לה ההיא דשמואל גבי לחמניות וק"ל:

תוס' בד"ה לחמניות פירש"י כו' שהרי תחלתו וסופו עיסה כו' עכ"ל כן הוא לשון הרא"ש ע"ש:

בד"ה הסיבו אחד כו' וא"ת מ"ש דבמוגמר אפילו לא הסיבו כו' עכ"ל לא ידענא מהיכא פסיקא להו דבמוגמר אפילו בלא הסיבו אחד מברך לכולן דהא משמע דהוא אומר על המוגמר כו' דקתני קאי אאחר המזון אחד מברך כו' דאיירי בהסיבו ודו"ק:

בא"ד אכילה ושתיה אינה באה אלא לזה אחר זה הס"ד ואחר כך מ"ה אע"פ שאין כו' כצ"ל:

תיכף לת"ח ברכה שנאמר ויברכני וגו' רש"י בחומש פי' שע"י באה לי ברכה כשבאת לכאן לא היה לי בנים כו' ופי' הרא"ם כו' ע"ש ואין להאריך בדחוקיו דמתוך סוגיין דשמעתין לא משמע כן אלא על צאנו שהיה מעט ונתרבה אחר שנתברך תיכף מיד בביאתו כדמפורש בענין שנאמר כי מעט אשר היה לך לפני ויפרץ לרוב ויברך ה' אותך לרגלי שפי' הראב"ע שנתברכת משעה שבאה רגלי בביתך ודומיא דהכי מייתי ויברך ה' את בית המצרי שמפורש בענין שתיכף היה כדכתיב ויהי מאז הפקיד אותו בביתו וגו' ויברך ה' וגו' וק"ל:

רש"י בד"ה בירך על היין כו' כגון פרגיות ודגים נ"ב בשר עוף:

בד"ה מעשה קדרה חלקא טרגיס וטיסני נ"ב לעיל (ברכות דף ל"ז) עיין בפירש"י:

תוס' בד"ה לחמניות כו' כמו בפורים נ"ב העיקר לעיל בדף ל"ח בד"ה לחם העשוי כו':

בד"ה אתכא דריש כו' ולאכול עם ב"ה כצ"ל והס"ד ואח"כ מה"ד חדש אתכא דר"ג כו':

[תד"ה ר' זירא. לפי מה שמפרשים כו'. עי' חולין (פ"ו ב') תד"ה אסור:

תוס' ד"ה סלק. שדרכן היה לסלק השלתן כו'. נ"ב ולא קשיא מההיא (סנהדרין צב) דכל שאינו משייר פתיתין על שולחנו כו' היינו שאוכל כל מה שהביאו לפניו ולא השאיר אחריו ברכה. אבל המשייר ומסלקו קודם בה"מ לית לן בה. מ"מ נהוג עלמא שלא לסלק האידנא. משמע להו דשפיר טפי להניח הלחם לפניו בשעת בה״מ שתחול עליו הברכה (וכ"מ בזוהר בכמה מקומות):

שָׁלֹשׁ תְּכִיפוֹת הֵן: תֵּכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה. תֵּכֶף לִגְאֻלָּה תְּפִלָּה. תֵּכֶף לִנְטִילַת יָדַיִם בְּרָכָה אָמַר אַבַּיֵי: אַף אָנוּ נֹאמַר: תֵּכֶף לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים בְּרָכָה. נראה לי בס"ד הנה עם תֵּכֶף לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים בְּרָכָה נעשו ארבעה, ואלו הד' נרמזו בחיבור איש ואשתו שהם גוף אחד ויש להם ארבעה כָּתֵף שהוא בהפוך אתוון תֵּכֶף, ונודע בשער טעמי המצות באותו אדם שהיה לו כאב בכתף שלו ואמר לו רבינו האר"י ז"ל בשביל שעבר על מה שאמרו תֵּכֶף לִנְטִילַת יָדַיִם בְּרָכָה יעוין שם.

שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית ל׳:כ״ז) "וַיְבָרֲכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ". וְאִי בָּעִית אֵימָא מֵהָכָא: (שם לט) "וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף". מקשים מה קושיא מצא בפסוק (שם ל, כז) יְבָרְכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ, דקדים להאי קרא? ונראה לי בס"ד דמהתם אין הוכחה כל כך יען שהיה חתנו ונחשב כמו בנו, כי מצינו שדוד המלך ע"ה קראו לשאול המלך ע"ה אבי, ומה הוכחה מזה על אורח זר שנכנס לבית בעל הבית, לכך מביא מן פסוק יוסף הצדיק ע"ה שהיה נכרי בבית, ועם כל זה נתברך, אי נמי התם גבי לבן לא מנכרה הברכה כל כך שהיתה בצאן, ושכיח בהו ברכה, ואמרו רבותינו ז"ל שמעשרות את בעליהם אך גבי יוסף הצדיק ע"ה היא ברכה נגלית בבית ובשדה ובכל אשר יש לו גם במדוד ומנוי, ועוד תירצתי בזה תירוצים פשוטים ומצאתים במפרשים על כן לא כתבתים.

שָׁלֹשׁ תְּכִיפוֹת הֵן: תֵּכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה. תֵּכֶף לִגְאֻלָּה תְּפִלָּה. תֵּכֶף לִנְטִילַת יָדַיִם בְּרָכָה. יש להקשות, הו"ל למנקט תחלה מילי דשכיחי אצל כל אדם וגם מצויים בכל זמן, אבל תֵּכֶף לִסְמִיכָה אינו בכל אדם, וגם הוא רק בזמן בית המקדש? ונ"ל בס"ד, דנקיט להו בסדר נכון כפי שיעור דתיכף, כי תֵּכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה הוא תיכף גמור ברגע אחד טפי מִתֵּכֶף לִגְאֻלָּה תְּפִלָּה, וכן תֵּכֶף לִגְאֻלָּה תְּפִלָּה הוא תיכף טפי מתיכף מִתֵּכֶף לִנְטִילַת יָדַיִם בְּרָכָה.
גם עוד אחר שאמר תיכף של הקרבנות זכר תיכף של התפילות, כי תְּפִלּוֹת כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְנוּם (ברכות כו:), וכיון שהתפלל שחרית רץ לביתו לאכול, ולכן אחריה זכר תֵּכֶף לִנְטִילַת יָדַיִם בְּרָכָה שהיא ברכת המוציא.
ונראה לרמוז, אחר אותיות נָטַל יש אותיות סמ"ך יו"ד מ"ם [220], אשר עולה מספרם במילואם ר"ך, ועם כולל האותיות עולה רכ"ח [228], כמנין בְּרָכָה עם הכולל. הרי נרמז בזה ענין תֵּכֶף לִנְטִילָה בְּרָכָה.
ולכן אמר אביי כיון דאמר רב תֵּכֶף לִנְטִילָה בְּרָכָה, אף אנחנו נבנה דין חדש על יסוד דין זה דְנָטַל, והוא: תֵּכֶף לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים בְּרָכָה, כי אחר אותיות 'חָכָם' יש אותיות 'נָטַל' לרמוז כמו דאמרינן בְּנָטַל תֵּכֶף לְנָטַל בְּרָכָה, כן בחכם יש דבר שדומה לנטל, והיינו דתיכף לחכם – ברכה.

וְאִי בָּעִית אֵימָא מֵהָכָא: (בראשית לט, ה) "וַיְבָרֶךְ הֳ' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף". מקשים, למה לא הביא פסוק: וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי הֳ' בִּגְלָלֶךָ (בראשית ל, כז), ובסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע תירצתי בזה, ע"ש. ועוד נ"ל בס"ד. מהתם לא משמע תיכף, דאפשר שהיתה הברכה אצלו אחר כמה שנים, כי דבר זה אמרו לבן אחר י"ד שנה שעבד בלאה ורחל. אך פסוק של וַיְבָרֶךְ הֳ' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי היה תיכף, כי הוא לא ישב אצלו בביתו יותר מן שנה אחת, ומפורש בכתוב להדיא וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ וַיְבָרֶךְ הֳ' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת הֳ' בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה (בראשית לט, ה).
ועוד תירצתי תירוץ פשוט דהתם לבן הוא דקאמר הכי, ואפשר לומר דאמת כן להחניף ליעקב אבינו עליו השלום בשביל איזה צורך שהיה לו בזה, אך כאן התורה העידה בכך, ושוב אמרו דתירץ כן הרב מהר"א ריקי ז"ל.

גמ' אלא כי הא דאר"ח בר אשי. עי' ברמב"ן במלחמות פ"ב דשבת בד"ה ועוד כתב הרי"ף הא דרב גידל:

גמ' שלש תכיפות הן. עי' לקמן דף נ"ב ע"ב תוס' ד"ה תכף:

רש"י ד"ה לנטילת ידים דמים אחרונים. כך מבואר בסוגיין. אבל במ"ר דברים ובירושלמי פ' א"ע מבואר דקאי על נטילה ראשונה. ועיין תוס' סוטה דף ל"ט ע"א ד"ה כל וצ"ע:

בא"ד מיהו ר"י ור"ת כו' והשתא יין פוטר כו' והלכך פת פוטרתן כו' עכ"ל. כבר כתבתי שמהרש"א ז"ל כתב שדבריהם כאן סותרים למה שכתבו לעיל דאין הלכה כר"ח דיין פוטר מיהו לענ"ד יש ליישב דודאי לעיל שכתבו דלכאורה מיירי ביין בלא סעודה דאי בהדי פת ת"ל דפת פוטרת והיינו כמ"ש כאן דפת פוטר' אפילו שאר משקים אם כן לפ"ז כתבו שפיר דאין הלכה כר"ח דאמר יין פוטר כל המשקים אפילו בלא סעודה והיינו כדפרישית לעיל דמשמע להו כיון דאין הלכה כר"ח בפת כ"ש ביין מה שא"כ בדבריהם כאן שעיקר דבריהם שרוצין להוכיח הך מלתא גופא דפת פוטר' שאר משקים א"כ מייתי שפיר ראיה דכיון דלר"ח מיהא על כ"פ יין פוטר כל מיני משקים שבתוך הסעודה והיינו כדפרישית בסמוך שבתוך הסעודה שאר משקים הוין טפלים ליין משום שאין דרך לשתות יין לבדו וא"כ כיון דהוין טפילים ליין שבתוך הסעודה והיין גופא אמרינן דהוי טפל לפת אי לאו דגורם ברכה לעצמו א"כ כ"ש דשאר משקים הוין טפלים לפת כן נ"ל נכון ליישב דברי התוס' שלא יהיו כסותרים זה את זה ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר בק"א ודו"ק:

בגמרא ר"ה אכל תליסר ריפתא כו' ולא בריך. ופירש"י ורוב המפרשים דפת הבא בכסנים הוי ולפ"ז ע"כ צ"ל דהא דקאמר לא בריך היינו שלא בירך בה"מ אבל ברכה מעין שלש היה מברך וכן כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו להדיא ע"ש ולכאורה יש לתמוה דלשון ולא בריך לא משמע הכי ואדרבא טפי הו"ל למימר דלבתר דשמע ר"נ שרוצה לברך ברכה מעין ג' א"ל עדי כפנא מיהו לפרש"י דלעיל במימרא דר"ש דהא דקאמר שאין לך דבר כו' אלא פת הבא בכסנים בלבד היינו דבכל ענין אין צריך לברך לאחריו מעין ג' כיון דתבלין עיקר ואפילו שלא בשעת הסעודה ולפ"ז ודאי א"ש הא דקאמר הכא ולא בריך דנהי שצריך לברך בנ"ר ההיא לאו ברכה מיקרי כדפרישנא לעיל בהא מילתא גופא וכדתנינא נמי לעיל דף ל"ז באורז ודוחן דלבסוף אין מברך כלום אע"ג דמברך בנ"ר כן נ"ל וקרוב הדבר לשמוע מה שפרש"י כן לעיל במימרא דר"ש שהוציא כן מסוגיא דהכא:

מיהו שיטת החולקים על רש"י והרשב"א ז"ל מכללן צ"ע טובא ואף את"ל ליישב בדוחק דמדקאמר ולא בריך ולא קאמר ולא בירך משמע דאבה"מ קאי ומלבד שזה דותק גדול דנראה דבריך לשון ארמי הוא אלא דבר מן דין קשה הרי בה"מ לא נוכר כלל בשמעתין דהכא ובסוגיא דלעיל מיניה ועיין בסמוך:

בפרש"י בד"ה אמר ר"נ כו' ורבותינו פירשו תליסר ריפתי מפת שלנו כו' וכך פי' ר' יהודאי בעל ה"ג ואין נראה לי כו' עד סוף הדיבור. באמת שגם בה"ג שלנו המיוחס למהר"ש קיירא ג"כ פי' כן ומסיים בדבריו דסבירא ליה לר"ה דהך דרשא דואכלת ושבעת לענין כזית וכביצה אסמכתא בעלמא היא כו' ע"ש ויש לתמוה על דבריו דנהי דקושטא דמילתא הכי הוא דכזית וכביצה שיעורים דרבנן נינהו כדאמרינן לעיל בפרק מי שמתו (ברכות דף כ' ע"ב) בהא דבן מברך לאביו ע"ש אלא דאכתי הקושיא במקומה עומדת דמה בכך דהוי מדרבנן דמ"מ אמאי לא בריך ר"ה. וכבר עלה בלבי ליישב דהא דאמרינן הכא ולא בריך היינו לאו למימרא דלא בריך כלל אלא שהיה אוכל בסעודה עם רב נתמן וחביריו ובדין היה שר"ה יברך להוציאם אי משום דר"ה גדול מר"נ הוי או משום דעיקר שבסעודה הוי דאכל י"ג ריפתא או משום דאורח הוי אלא לפי שהיה דומה בעיני ר"ה שלא אכל כדי שבעו ולא הוי אלא שיעורא דרבנן ומשום הכי לא רצה לברך להוציא אחרים דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא כדאמרי' לעיל בפרק מי שמתו בהך מילתא גופא ולכך היה רוצה שיברך אחר מאן דהוי חיובא מדאורייתא ויוציא אותו ידי חובתו כך היה נ"ל לכאורה ביישוב שיטת בעה"ג ורבותיו של רש"י אלא דכל כי האי לא הוי ליה לבעה"ג לסתום אלא לפרש לכך נראה לפרש דבריו כפשטיה דר"ה הוי סבר דכיון דקרא ואכלת ושבעת לענין כזית וכביצה לא הוי אלא אסמכתא בעלמא משום הכי דרשינן לה לכולא דהא דמחייבינן בכזית וכביצה מדרבנן היינו בענין שאין רוצה לאכול יותר וסגיא ליה בהכא או כגון שקובע עיקר סעודתו על ליפתן או בשר שעם הפת ובכה"ג נהי דאפ"ה פטור מדאורייתא דכדי שביעה מלחם לחוד אמר רחמנא אפ"ה חייב מדרבנן משא"כ מי שעדיין הוא רעב לאכול לחם שלא אכל כדי שבעו כגון ר"ה מש"ה הוי סבר דפטור אפילו מדרבנן ואין מברך אלא בנ"ר כן נ"ל נכון ליישב שיטה זו:

מיהו בעיקר פירושם של בעה"ג ורבותיו של רש"י שנדחקו לפרש כן ולא מפרשו לה בפת הבא' בכסנים דאיירי בה בשמעתין לעיל במימרא דר"ש ובסמוך נמי מייתי עליה עובדא דר"י דאייתי לקמייהו פת הבא בכסנים כבר אפשר דאדרבא מה"ט גופא דבהנך דלעיל ודלקמן מפרש להדיא לשון פת הבא' בכסני' משא"כ הכא בדר"ה דנקיט לישנא ריפתא סתמא משום הכי משמע להו דלא איירי אלא בפת שלנו וכדפרישית אמנם לפי מה שפירשתי כאן בלשון הגמרא יתיישב יותר שיטה זו משום דלא הוי מצי לפרש האי דהכא בפת הבא' בכסני' משום האי קושיא גופא דאם כן מאי האי דקאמר ולא בריך דנהי דלא בירך בה"מ אפ"ה היה צריך לברך ברכה מעין ג' דמ"ש רש"י ז"ל לעיל במימרא דר"ש אפילו ברכה מעין שלש אין צריך לא משמע להו להנך רבוותא לפסוק כן אלא כשיטת רוב הפוסקים שפסקו דלא כרש"י ולכך הוצרך לפרש דאיירי בפת שלנו:

ואף דלפ"ז אכתי יש להקשות א"כ מאי שייך האי עובדא דפת שלנו לסוגיא דהכא אלא דגם בזה יש ליישב דכיון דעיקר פלוגתא דר"ה ור"נ היינו אי משערינן שיעורא כדי שביעה בדידיה כל אדם לפי מה שהוא או בדאחרינא כדמסיק ר"נ כל שאחרים קובעים א"כ דמיא הך מילתא נמי לסוגיא דלעיל דאיירי בדברים הבאים בתוך הסעודה או לאחר הסעודה דפסיק ר"פ הלכתא דלאו בדידיה תליא מילתא אם רוצה לאכול הליפתן ופירות ללפת הפת או שלא ללפת את הפת אלא דמשערינן באותן הדברים אם רגילין לבוא בתוך הסעודה ברוב בני אדם או לאחר הסעודה כדמשמע מפרש"י והתוס' והפוסקים במימרא דר"פ כן נ"ל נכון ודוק היטב:

בגמרא א"ל לא סבר לה מר גמר אסור מלאכול ופרש"י בד"ה אסור מלאכול עד שיברך בה"מ ויחזור ויברך כו' עד סוף הדיבור. ומשמע לפ"ז דה"ה וכ"ש במאי דא"ל רב פפא סלק איתמר היינו נמי בכה"ג דאסור לאכול עד שיברך וכן בעובדא דר' זירא בסמוך דא"ל כו' סלק אסור מלאכול היינו נמי בכה"ג אלא שהתוס' בד"ה ר' זירא לא אכל משמע שמפרשים דאסור למשתי בלא ברכה שלפניו וממילא שמעי דאם רוצה לברך לפניו אין צריך לברך בהמ"ז והיינו דקשיא להו אמאי לא אכל כו' ונראה שהכריחו לפרש כן דאזדו לטעמייהו שכתבו לעיל בד"ה לאחר הסעודה דדין זה דר"פ היינו דוקא בזמניהם שהיו רגילין למשוך ידיהם מן הפת והיינו לפי שדרכן היה לסלק השלחן כמ"ש גם כן כאן בד"ה סלק איתמר ואם כן לפ"ז תו לא מצי לפרש כפרש"י דלאחר סילוק השולחן אסור לאכול עד שיברך בה"מ דא"כ תקשי דר"פ אדר"פ דהא דאמר לעיל לאחר הסעודה טעונים ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם היכי משכחת לה ות"ל דהא בלא"ה כיון דלאחר הסעודה היינו שסילקו השולחן וממילא דאסור לאכול לגמרי אפילו ע"י ברכה לפניהם ולאחריהם עד שיברך בה"מ תחלה וא"כ לאחר בה"מ פשיטא שצריכין ברכה לפניהם ולאחריהם לכך הוצרכו לפרש כן דה"נ ע"י ברכה מותר אפילו בלא בה"מ ועיין בזה בחידושי רבינו יונה ז"ל. מה שאין כן לפרש"י כאן שמפרש דאסור לאכול לאחר סילוק השולחן עד שיברך בה"מ היינו נמי לשיטתו דגריס לעיל במימרא בתרייתא דר"פ דברים הבאים לאחר הסעודה ומפרש שם דהיינו דברים הרגילים לבוא כו' וא"כ לא איירי כלל לעיל בסילוק השלחן ומש"ה שפיר קאמר ר"פ דטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם ואין צריך לברך בה"מ משא"כ בהאי דהכא דאמר ר"פ סלק איתמר יפה כתב רש"י ז"ל דהיינו שאסור לאכול עד שיברך בה"מ כן נ"ל נכון בע"ה לישב שיטת רש"י והתוס' כל א' לפי שיטתו ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה ר"ז לא אכל תימא לפי מה שמפרשים העולם הב לן ונבריך כו' עכ"ל. ולפמ"ש בסמוך יש לדקדק בלשונם לפי מה שמפרשים העולם ות"ל דלפי שיטתם לעיל ע"כ צריכין אנו לפרש כן דע"י ברכה מותר לאכול קודם בה"מ כדפרישית ולפ"ז לא הוו צריכים נמי לאתויי הכא האי דהב לן ונברך דבלא"ה משמעתין גופא הו"ל לאקשויי אמאי לא אכל כו' ואפשר משום דלעיל בד"ה לאחר הסעודה לא כתבו בפי' ל' סילוק השולחן מש"ה לא פסיקא להו להקשות דאפשר לאחר הסעודה לחוד וסילוק השלחן לחוד לכך הוצרכו לפרש כאן מה שמפרשים העולם בהאי דהב לן ונבריך ומשמע להו דממילא ה"ה בסילוק השלחן דהכא דדמי לגמרי להב לן ונבריך כן נ"ל בכוונתם ודו"ק:

בגמרא ולית הלכתא ככל הני שמעתא אלא כי הא כו' ופרש"י אין סיום סעודה תלוי לא בגמר ולא בסילוק כו' כל זמן שלא נטל מים כו' ומשנטל אסור לאכול עכ"ל. הדבר מבואר מדקאמר הש"ס הכא ולית הלכתא אלא כי הא היינו דנטילת מים אחרונים לרב הוי לגמרי כמו סילוק לר"פ והיינו לשיטת רש"י בתרוייהו אסור לאכול בלא בה"מ ולשיטת התוס' ע"כ בתרוייהו מותר לאכול ע"י ברכה קודם בהמ"ז כמ"ש להדיא בד"ה תיכף לנט"י כו' דמ"ש עד שיברך ע"כ לאו אברכת המזון קאי אלא שיברך ברכה הצריכה לו ואח"כ יטול ידיו שנית ויברך בה"מ וע"כ דהכי הוא דאלת"ה אמאי קאמר בגמרא ולית הלכתא ככל הני שמעתין אלא כי הא דאמר רחב"א א"ר כו' ות"ל דשפיר מצ"ל דהא דקאמר רב תיכף לנט"י ברכה היינו שאסור לאכול לגמרי קודם בה"מ אפילו ע"י ברכה אבל בהא דקאמר ר"פ סלק איתמר והיינו שאסור לאכול בלא ברכה אפשר דרב נמי מודה בהא אע"כ דלשיטת התוספות פשיטא להו לתלמודא שאין לחלק בכן כך היה נ"ל לכאורה אלא דלפ"ז יש לתמוה טובא דא"כ למאי דמסקינן הכא ולית הלכתא והיינו דאין הלכה כר"פ דאמר סלק איתמר אלא כל כמה שלא נטל ידיו מותר לאכול אפילו בלא ברכה לפניו ולאחריו א"כ ממילא דאין הלכה נמי כר"פ בהאי דאמר לעיל הלכתא כו' לאחר הסעודה טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם והא ליתא דכל זמן שלא נטל ידיו אין צריך ברכה א"כ לפ"ז האיך כתבו התוס' לעיל בד"ה לאחר הסעודה כו' דקיי"ל כפסק דר"פ אלא דעכשיו אין לנו דין זה דאין מנהג שלנו כו' משמע להדיא דלפי דין הגמרא ודאי הלכה כר"פ אפילו בהאי דלאחר הסעודה וקשיא הלכתא אהלכתא. לכך חוזרני לפרש בדרך אחר דמ"ש התוס' כאן בד"ה תיכף לנט"י כו' דאסור לאכול עד שיברך מסתמא משמע דהיינו בה"מ כדמשמע פשטא דלישנא תיכף לנט"י ברכה ומדלא הזכירו ג"כ שיטול ידיו שנית נמי הכי משמע דעד שיברך שכתבו היינו בה"מ ולזה נתכוונו במ"ש וה"ה אם אמר הב לן ונבריך והיינו לענין שאסור לאכול ולשתות עד שיברך בה"מ ולאפוקי ממה שכתבו לעיל בד"ה ור"ז לא אכל שהעולם מפרשים דהב לן ונבריך מותר ע"י ברכה שלפניו וכדפרישית דממה שכתבו לפי מה שמפרשים העולם משמע דהתוס' גופייהו אינן מפרשין כן אלא כמ"ש כאן ולפי' העולם נמי לא תקשה מהאי דר"פ לעיל לפי שהם סוברים דבאמת אין הלכה כר"פ לעיל בהאי דלאחר הסעודה אפי' לדין הגמרא והיינו מדאמרינן הכא ולית הלכתא ככל הני שמעתין אדלעיל נמי קאי דדא ודא אחת היא במימרא דר"פ או שנאמר דלפי מה שהעולם מפרשים סוברים בהאי דר"פ לעיל כגירסת רש"י דגרסינן דברים הבאים לאחר הסעודה וכדפרישית כן נ"ל נכון ונתיישבו בזה כמה שיטות ולשונות מהפוסקים. אמנם התמיה קיימת על מרן הב"י שכתב בתחלת סי' קע"ט בפי' דברי הטור שיש לחלק בין הב לן ונבריך ובין נטילת מים אחרונים לענין בה"מ דבהב לן ונבריך מותר לאכול קודם בה"מ ע"י ברכה משא"כ בנטילת מים אחרונים אסור לאכול עד שיברך בה"מ והיינו מהטעם שמפרש שם לחלק ביניהם ע"ש ולמאי דפרישית א"א לפרש כן דא"כ לא א"ש הא דקאמר הכא ולית הלכתא ככל הני שמעתא אלא כי הא דאמר רחב"א א"ר כו' ולפי שיטת הב"י ודאי מצ"ל דרב נמי אית ליה האי דר"פ ודר"ז אלא דרב דאמר דבנט"י תליא מילתא היינו דאסור לאכול קודם בה"מ אפילו ע"י ברכה ולעולם אימא לך דבהא דס"ל לר"פ ורבא ור"ז דסילק אסור מלאכול היינו שאין לאכול בלא ברכה שלפניו ולאחריו דבהא רב נמי מודה אע"כ דלא כב"י וצ"ע ליישב ע"ש בט"ז ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר בק"א אי"ה ודו"ק:

שם דא"ר חייא ב"א אמר רב ג' תכיפות הן כו' ובירושלמי מסמיך להו אקראי והובא בלשון הרי"ף והרשב"א ז"ל משמע מהתם דה"ה לענין נטילה לפני הסעודה נמי בעינן תכף אלא דהכא בשמעתין מייתי לה לענין נטילת מים אחרונים שהוא לאחר הסעודה דאיירי בה לעיל. ושיעור תכיפה זו כתבו התוס' בסוטה פרק ואלו נאמרין (סוטה דף ל"ט) שהוא שיעור מהלך כ"ב אמה והביאו ראיה מסוגיא דזבחים דף ל"ג דמייתי התם ברייתא דבאשם מצורע לא היתה השחיטה סמוך לסמיכה ומוקמינן לה התם כר' יוסי בר"י דאמר מרחק צפון לפי ששחיטת אשם היה צריך להיות בצד המזבח ממש והסמיכה דאשם מצורע היתה בשער ניקנור שהיה הפסק כ"ב אמה ביניהם ממילא שמעינן דשיעור כ"ב אמה הוי הפסק זהו לשון התוס' שם ע"ש וכן הוא בש"ע א"ח סימן קס"ו אלא דבעל מג"א שדא בה נרגא והקשה דמהאי סוגיא גופא משמע להיפך דנהי דלמאי דמוקמינן לה כריב"י לחד לישנא משמע הכי מ"מ כיון דע"כ לסברת המקשן דהתם דבעי למידק דביאה במקצת שמה ביאה מהך ברייתא דאי ס"ד דלא שמה ביאה ליעייל ידיה וליסמוך א"כ משמע דלמ"ד שמה ביאה א"ש דלא הוי תיכף שחיטה סמוך לסמיכה לפי שסמיכה היתה צריכה בשער ניקנור ממש וכיון דלמאי דס"ד השתא דיכול לשחוט בעזרה מיד סמוך לשער ניקנור ואפ"ה לא הוי תיכף אלמא דבכל דהו נמי הוי הפסק ובהא אפשר דאף למאי דמוקמינן לה כריב"י ואפ"ה איתא להאי סברא דבכל דהו הוי הפסק ובכה"ג גופא איכא למידק נמי מאידך אוקימתא דהתם דאמרינן איכא דאמרי כל הסומך ראשו ורובו מכניס כו' ע"ש. וקושיא זו הקשה ג"כ הגאון מהר"ץ אשכנזי בתשובותיו וכתב שם שהקשה כן בפומבי גדולה של חכמים ונלאו כל חכמי לב ליישבו ע"ש:

אמנם לענ"ד נראה לי ליישב בפשיטות דדיבור התוס' והש"ע שרירין וקיימין ותוכן הענין דנראה דודאי לכ"ע עיקר שחיטת אשם וקדשי קדשים תחלת מצותן בצד המזבח ממש במקום הנכנסין אלא דפלוגתא דהנך תנאי דמייתי ביומא ובזבחים היינו לענין דיעבד או שעת הדחק נמצא דלפ"ז ודאי אי הוי מצינן לקיים מצות סמיכה דאורייתא באשם מצורע שפיר הוי מהדרינן לקיים המצוה כראוי והיינו דליעייל ידיה ולסמוך למ"ד לא שמה ביאה ולישחוט שם סמוך לשער במקום סמיכה ממש משא"כ למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה וא"כ א"א לעייל ידיה אלא שהסמיכה היתה בשער ניקנור ממש וזאת הסמיכה לא מיקרי סמיכה מן התורה כלל דכתיב לפני ה' וסמך דבעינן סמיכה לפני ה' ושער ניקנור לא נתקדש וכמ"ש התוס' שם להדיא בדף הקודם וא"כ לפ"ז דסמיכת אשם מצורע לא הוי אלא מדרבנן משום נחת רוח בעלמא כדאמרינן בחגיגה ס"פ אין דורשין מש"ה לא איכפת לן בהך סמיכה להצריכה תכף לשחיטה ולישחוט שלא במקום עיקר מצות שחיטת אשם דמוטב לקיים מצות שחיטה דאורייתא כראוי במה שיש למקום שחיטה עיקר מן התורה ממה שנקיים תיכף לסמיכה בדבר שאין סמיכה זו עיקר מן התורה כלל ומה"ט גופא כ"ש דא"ש נמי לאיכא דאמרי דהתם דכיון דכל הסומך ראשו ורובו מכניס ובאשם מצורע לא אפשר לעשות כן אלא בהקפת ידים שאין זו סמיכה כלל אלא משום נחת רוח כדאיתא להדיא שם בפרק אין דורשין לענין סמיכת נשים מש"ה לא איכפת לן להצריכה תיכף לשחיטה ויותר טוב לשחוט במקום עיקר שחיטתה בצד המזבח. אבל מהך אוקימתא דמוקי לה כריב"י דבעי לאוקמי כמ"ד לא שמה ביאה ומצי ליעייל ידיה לעזרה ולסמוך דהוי סמיכה לפני ה' ולהך אוקימתא נמי לא בעינן סמיכה בכל כחו וא"כ הוי אפשר לקיים באשם מצורע סמיכה דאורייתא ממש ולהצריכה תיכף לשחיטה שהיא ג"כ מן התורה כדמסיק התם ואפילו הכי עקרינן תיכף לסמיכה זו וע"כ היינו משום דא"א לריב"י והיינו משום דבשיעור מהלך כ"ב אמה הוי הפסק כן נראה לי נכון וברור לקיים שיטת התוספות והש"ס בלי גמגום ובמסכת ביצה דף כ' יבואר יותר באריכות ובראיות ברורות מהאי סוגיא דזבחים שא"א לפרש בענין אחר ע"ש ודוק היטב:

במשנה ברך על היין כו' ופרש"י נוהגים היו להביא קודם אכילה כו' כדתניא לקמן כיצד סדר הסבה כו' עד סוף הדיבור. ולפ"ז משמע דהאי שלפני המזון דקאמר הכא היינו אפילו קודם שנטל ידיו לאכילה כדמשמע להדיא בהך ברייתא גופא דלבתר דקתני בא להם יין כו' מסיק התם עליו הסבו ובא להם מים כו' א"כ משמע להדיא שמה שהביאו לפניהם יין דמייתי רש"י הכא היינו קודם נט"י לאכילה ואפ"ה אותו יין פוטר אף שלאחר המזון וכגון שלא ברך ברכה שלאחר היין כיון שכן היה דרכן תמיד ולא הוי נט"י הפסק ואין צריך ברכה אחרונה וכמ"ש התוס' ג"כ לענין יין קידוש ומה שיש לדקדק בדבריהם לענין הבדלה יבואר לקמן:

אלא דלפ"ז לכאורה לא שייך לפרש כן בהאי דפרפרת שלפני המזון דהוי ג"כ קודם נט"י והמוציא דהא לעיל דף ל"ט בעובדא דבר קפרא משמע מלשון רש"י דפרגיות הללו באין בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה וא"כ היינו לאחר נט"י והמוציא מיהו לפי מ"ש לעיל בהאי עובדא יש ליישב דהתם ודאי הוצרך לפרש כן כיון שנתן בר קפרא רשות לאחד מהם לברך להוציא כולם וכדפרישית ע"ש מיהו בעיקר פירושו בענין הפרפרת שמפרש רש"י דפרפרת שלפני המזון היינו כגון פרגיות ודגים ופרפרת שלאחר המזון היינו כגון כיסנא ולחמניות וא"כ יש לתמוה היאך אפשר דברכת הפרגיות ודגים שהיא שהכל תפטור מברכת הכיסנא ולחמניות שהיא במ"מ והנלע"ד בזה דרש"י לשיטתו דמשמע מפירושו דלעיל בפלוגתא דר"ה ור"נ ור"ש ובהלכתא דרב פפא דהכל בטפילה תליא מילתא וא"כ לפ"ז מצ"ל שפיר דכיסנא ולחמניות לפי שאינן אלא דבר מועט כמו שפרש"י לעיל בד"ה פת הבא בכיסני' ומש"ה אע"ג דפת אינו פוטר אותן שלאחר המזון כיון ששוב אין להם שייכות להפת אפ"ה הוו טפילי לגבי הפרפראות שלפני המזון. ובכך היה נ"ל ליישב גם כן שיטת הרמב"ם בפי' המשניות ובחיבורו שמפרש ג"כ לשון פרפרת כפרש"י שהם מיני תבשיל ופירות וכבר הקשו חכמים גדולים במה שכתב בחיבורו דברך על הפרפרת פוטר מעשה קדרה והכ"מ נדחק שם מאד בפירושו כמו שאבאר בק"א ולמאי דפרישית יש ליישב שיטת הרמב"ם ג"כ על זה הדרך:

אמנם כן לפי מה שראיתי שהרמב"ם ז"ל השמיט לגמרי דין זה דברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון לכך נ"ל לפרש בדרך אחר בשיטת רש"י והרמב"ם דודאי לשון פרפרת כולל כל הדברים שמביאין קודם המזון ולאחר המזון כשאינן באים ללפת את הפת ופרגיות ודגים וכיסני' שכתב רש"י היינו לדוגמא בעלמא כיון דאיירי בהו בשמעתין דלעיל לפי שהן דברים המצויים בעניני סעודה ומש"ה ה"ה לשאר מינים כיוצא בהם ולפ"ז א"ש דהא דקתני ברך על הפרפרת שלפני המזון פוטר את הפרפרת שלאחר המזון היינו כשברכותיהן שוות דווקא דומיא דמתניתין דלעיל דקתני היה לפניו מינים הרבה ומוקי לה עולא כשברכותיהן שוות דוקא ומש"ה השמיט הרמב"ם ז"ל דין זה לפי שלא הוצרך לכתבו דמילתא דפשיטא היא ובמשנתינו נמי לא קתני לה אלא איידי דקתני רישא דיין שלפני המזון פוטר את שלאחר המזון והסעודה לא הוי הפסק מש"ה קתני נמי להך בבא בכה"ג גופא או משום דבעי למיתני סיפא ברך על הפת פוטר את הפרפרת כו' כנ"ל נכון ביישוב שיטת רש"י ורמב"ם ז"ל וכן נראה מלשון הרב מברטנורה בפירוש משניות ע"ש ועיין עוד בסמוך ודוק היטב:

בתוס' בד"ה ברך על הפת כו' ורש"י פי' פרפרת מיני דגים ופרגיות וק"ק א"כ מאי קמ"ל כו' עכ"ל. מיהו לענ"ד לא ידענא מאי קשיא להו דהא ודאי איצטריך מתני' לאשמעי' דברכת פרגיות ודגים שהיא שהכל לא פטרי לברכת המוציא אע"ג דתנינא לעיל ועל כולן אם ברך שהכל יצא וקיי"ל דאפילו בפת ויין נמי יצא וא"כ סד"א דמש"ה אם כבר ברך שהכל על פרגיות ודגים ניפטר מברכת המוציא קמ"ל דלא דדוקא אם ברך בטעות על אותו מין עצמו שהכל הוא דיצא אבל כשברך על מין אחר שברכתו שהכל אינו פוטר ברכות אחרות ול"ל דהא נמי מילתא דפשיטא היא הא ודאי ליתא דהא אשכחן לעולא לעיל בדף הקודם דאשמעינן הך מילתא גופא דבאין ברכותיהן שוות ד"ה מברך על זה וחוזר ומברך על זה והיינו לאפוקי מהך סברא כמ"ש רש"י ז"ל להדיא שם במקומו וכתב ג"כ דמה"ט לא גרסינן פשיטא ע"ש שדקדק כן מדברי המקשה דקאמר מיתיבי היו לפניו צנון וזית כו' ע"ש מיהו יש ליישב קצת קושיית התוס' דקשיא להו אליביה דר"ה דאמר לעיל דבפת ויין לא יצא אפילו בדיעבד בברכת שהכל אפילו אם נתכוון לאותה ברכה בטעות וא"כ תקשי ליה מתני' דהכא מאי קמ"ל דברך על הפרפרת לא פטר את הפת אלא דגם זו אינה קושיא דאפשר דהא גופא אשמעי' ר"ה דלא נימא דפירוש פרפרת היינו כפי' התוס':

אלא דבר מן דין יש ליישב עוד שיטת רש"י בדרך אחר דאיצטריך מתניתין לאשמעינן דאע"ג שאכל הפרפרת תחלה והן עיקר ואין אוכל הפת אלא לטפילה בעלמא וסד"א דפרפרת פוטר את הפת כדאמרינן לעיל בכה"ג בצנון וזית דכשהצנון עיקר פוטר את הזית קמ"ל הכא דבפת אינו כן דלעולם לא הוי טפילה לגבי שום דבר והיינו כדמקשינן לקמן אמשנה דהביאו לפניו מליח ופת עמו ומי איכא מידי דהוי מליח עיקר ופת טפילה ומוקמינן לה בפירות גנוסר דוקא לפי שאינו רוצה לאכול הפת כלל אלא כדי שלא יזיקנו המליח כמ"ש כל המפרשים כן נ"ל נכון ודו"ק:

בתוס' ד"ה הסבו אחד מברך לכולם ואנו אין לנו הסבה אלא בפת בלבד ופת מהני כו' עכ"ל. ולכאורה דבריהם סותרין זא"ז והנראה בזה דמ"ש בתחילה ואנו אין לנו וכו' לאו ע"פ מנהג שלנו כתבו כן אלא כוונתן דאפילו לדינא דגמרא לא בעינן הסבה או ישבו אלא בפת בלבד אבל בשאר מינין כגון פירות וכיוצא בהן לא בעינן לא הסבה ולא ישבו והיינו למאי דקי"ל כר' יוחנן וכלישנא קמא לקמן דר' יוחנן אמר אפילו יין נמי בעי הסבה ולפ"ז ממילא דבשאר מינין לא בעינן הסבה כלל והיינו כמ"ש הרא"ש ז"ל והפוסקים וכמו שנראה ג"כ שכן הסכמת הרשב"א ז"ל בחידושיו ודלא כמ"ש בתחילת דבריו בשם הגאונים והראב"ד ז"ל דהלכה כלישנא בתרא לחומרא ע"ש כן נ"ל בכוונתם לכאורה אלא דאכתי לשון ואנו אין לנו אינו מדוקדק דהאי לישנא מנהגא משמע ועוד דאי מדינא איירי למה כתבו אלא בפת בלבד דהא קיי"ל כר' יוחנן לגביה דרב ולפ"ז לתרי לישני דר"י משמע מיהא דביין נמי בעי הסבה ומהני הסבה לכך נראה לי ליישב חדא מגו חדא דכוונת התוס' ג"כ במה שכתבו ואנו אין לנו למעוטי נמי יין דלא בעי הסבה והיינו לפי המנהג שלנו דלא שייך הך מילתא דיין שבא לאחר המזון והיינו לפמ"ש התוספות לעיל בד"ה לאחר הסעודה דעכשיו אין לנו דין זה דלאחר הסעודה כיון שאין אנו נוהגים למשוך ידינו מן הפת כלל עד לאחר בה"מ כו' נמצא דלפ"ז לא שייך הסבה ביין אלא תוך הסעודה ובכה"ג ודאי לא מהני הסבה כדקתני להדיא בא להם יין בתוך המזון כל או"א מברך לעצמו וכן מבואר להדיא מלשון הפוסקים והש"ע שהשמיטו דין זה דיין לאחר המזון ומה"ט גופא השמיטו ג"כ הך דינא דיין שלפני המזון פוטר יין שלאחר המזון וכמ"ש התוס' לקמן בד"ה ור"ש אמר ע"ש כן נראה לי ברור בכוונת התוס' ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בא"ד בגמרא משמע דמיירי בין בברכת המוציא בין בבה"מ כו' כאן קיצרו התוס' בדבריהם אבל בפרק כל הבשר (חולין דף ק"ו) האריכו התוס' מאוד בזה ולכאורה מדבריהם דהתם נראה שלא הכריעו בדבר זה ע"ש באריכות וכאן אין מקומו להאריך ויבואר לאחד אחד מתוך דברינו בסמוך בסוגיא דשמעתין ובריש פרק שלשה שאכלו עיין עליו:

בא"ד וא"ת מ"ש דבמוגמר אפילו לא הסבו כו' בירושלמי פריך כו' עד סוף הדיבור והקשה מהרש"א ז"ל מנ"ל להתוס' דמוגמר דמתני' איירי בלא הסבו דשפיר מצ"ל דבהסבו איירי דארישא קאי דקתני הסבו כו' ע"ש. ולענ"ד דברי מהרש"א ז"ל תמוהין בזה דודאי פשיטא להו להתוס' דמוגמר בלא הסבו איירי שהרי כתבו בסמוך בד"ה אע"פ דהא דקתני במוגמר אלא לאחר סעודה היינו שכבר ברכו בה"מ כו' עכ"ל והיינו משום דהכי משמע להדיא ממאי דאמרי' לקמן אפיסקא דוהוא אומר על המוגמר דטעמא דמילתא לפי שנטל ידיו תחלה באחרונה והיינו לברכת המזון וא"כ לפ"ז שלא הביאו המוגמר אלא לאחר ברכת המזון תו לא שייך בכה"ג הסבה כלל כיון שכבר סילקו השולחן וברכו ברכת המזון ממילא נתפרדה החבילה ובטל' הקביעות א"כ לא שייך לא הסבו ולא ישבו ולפ"ז נמשך היטב לשון התוס' דעל מה שכתבו דבברכת המוציא נמי בעינן הסבו או ישבו לדידן ועל זה כתבו ומיהו בני אדם כו' ולא ישבו כ"א מברך לעצמו וע"ז מקשו שפיר מ"ש דבמוגמר משמע ממתני' דאפילו בלא הסבו אחד מברך לכולם והיינו כדפרישית דממילא משמע דאפילו ישיבה נמי לא בעי כן נראה לי בכוונת התוס'. אלא דבאמת מצאתי בחידושי הרשב"א ז"ל שכתב בשם הראב"ד ז"ל דמפרש למוגמר דמתניתין שהובא בתוך הסעודה קודם ברכת המזון וכך מפרש לשון הירושלמי עיין שם והיינו כמו שכתב מהרש"א ז"ל אלא שכבר כתבתי דשיטת התוספות אינו כן כמו שכתבו בדיבור הסמוך להדיא דמוגמר לאחר בה"מ איירי ושכן מבואר מלשון הגמרא דידן דלא כהירושלמי ובאמת הקשה הרשב"א ז"ל על שיטת הראב"ד ז"ל מסוגיא דלקמן ושם יבואר ועיין עוד בסמוך:

בא"ד בירושלמי פריך ומשני כו' עכ"ל. ובאמת דבירושלמי לא פריך באותו ענין שהקשו התוספות כאן מברכת המוציא אמוגמר אלא מיין אמוגמר מקשה בירושלמי ונראה דהיינו לפמ"ש בסמוך דהירושלמי סבור דמוגמר איירי תוך הסעודה משא"כ לגמרא דידן דמוגמר דמתניתין היינו לאחר בה"מ תו לא שייך להקשות מיין אמוגמר דהא ביין כה"ג נמי אחד מברך לכולם לרבי יוחנן בהסבה והיינו משום דחשיב' הסבה דידיה משא"כ מוגמר דלא חשיב הוי כמו שאר מינים דלא בעי הסבה ללישנא קמא דר"י ועוד כיון דביין תליא בפלוגתא דרב ור"י מש"ה ניחא להו להקשות מברכת המוציא שכתבו בסמוך דאיירי בה מתני' דהכא משום הכי קשיא להו שפיר דללישנא בתרא דר"י דמשמע דבשאר מינים לא מהני אפילו הסבו ומ"ש ממוגמר דלא בעינן לא הסבו ולא ישבו כדפרישית בסמוך וע"ז מייתי שפיר תירוץ הירושלמי שמחלק בין יין שבתוך הסעודה למוגמר שבתוך הסעודה משום דבמוגמר כולם נהנים ביחד כו' אם כן מהאי טעמא גופא יש לחלק בין מוגמר שלאחר ברכת המזון לשאר דברים וכ"ש לעניין המוציא כן נראה לי בכוונת דברי התוס' כאן מה שאין כן בפרק כל הבשר מקשה התוספות בפשיטות ממוגמר איין והיינו אליבא דרב ללישנא בתרא דביין לא מהני הסבה כיון דלא חשיב' הסבה דידיה כמו בפת ואם כן מקשו שפיר דלרב תקשה מ"ש ממוגמר דהא יין ודאי חשיב טפי ממוגמר ואין להאריך כאן יותר בדברי התוס' בפרק כל הבשר והמעיין שם יראה שנתכוונו למה שכתבתי ודוק היטב ובתחילה היה נראה לי לפרש לשון התוס' כאן להיפך דמ"ש בתחלת דבריהם ואנו אין לנו הסבה אלא בפת בלבד היינו דבשאר מינים לא מהני הסבה והיינו כלישנא בתרא דלקמן וכמ"ש הגאונים והראב"ד דקיי"ל כלישנא בתרא דאיכא דאמרי אלא לפי שהתוס' בפרק קמא דעכו"ם כתבו ג' שיטות בענין פסק הלכה בכל דוכתי דאשכחן איכא דאמרי ולכל השיטות משמע דעכ"פ לא שייך לפסוק כאיכא דאמרי בשל סופרים להחמיר אלא להקל ודלא כשיטת הגאונים והראב"ד ז"ל ועוד דאכתי הוי הדרא הקושיא לדוכתא מה שדקדקתי בלשון התוס' שכתבו אלא בפת בלבד והו"ל למימר אלא בפת וביין בלבד לכך הוכרחתי לפרש כל דברי התוס' כאן כדפרישית מעיקרא ודוק היטב ותו לא מידי:

רב הונא אכל וכו' ולא בירך עיין ברש"י פירושו וגם פירושו של בעה"ג ולשון ולא בירך לא אתי שפיר דהרי עכ"פ ברכה מעין שלש הי' לו לברך ולולי פירושם הי' נלע"ד שרב הונא הי' אז בעל קרי ושננו בעל קרי וכו' ועל המזון מברך לאחריו והטעם משום שהוא דאורייתא ורב הונא שלא הי' שבע מהם א"כ הי' סבור שאין כאן חיוב ברכת המזון רק מדרבנן ובעל קרי אינו מברך ועיין לעיל בחידושינו בדף כ"ב ע"א דגם ר' יהודה דעשאן כהלכות דרך ארץ היינו ברכה שלפניהן אבל ברכה שלאחריהן גם לר"י הטעם משום שהוא מן התורה ולכך לא בירך רב הונא ור"נ השיב לו כל שאחרים קובעים עליו הוא חיוב דאורייתא לכל אדם כן הייתי מפרש ומה אעשה ורש"י ורבותיו לא פירשו כן ובטלה דעתי בזה:

כי אתא שמעינהו דקא מברכי המוציא. זהו פשוט שכיון שהם החזיקו זה ללחם הי' צריכין נט"י ולברך ענט"י והי' לו לרב יהודה למחות בהם תכף על ברכת נט"י וצריך לומר שלא בא שם עד שבירכו המוציא וגם צריך לומר שלא הביאו לפניהם רק מעט ולא הי' במה שהביאו כד' קביעת סעודה דאל"כ קשה למה תמה עליהם ודלמא דעתם לאכול כדי קביעת סעודה:

אי הלכה כר"מ איתמר כתב מהרש"א ולא ניחא לאוקמא ברייתא דר"מ בקבע עלייהו סעודתא וכו' מהרש"א לא פירש לנו הטעם למה לא ניחא לי' והנלע"ד דבקבע עלייהו סעודה ליכא מאן דפליג וכ"ע מודו דמברך המוציא ולא שייך למימר הלכה כר"מ ואמנם לפי מה דמשני אין הלכה כר"מ אתמר תסוב הקושיא על שמואל דמנ"ל לשמואל דר"מ איירי בלא קבע סעודתא ודלמא איירי בקבע סעודה ולכך מברך המוציא ואפשר שזהו כוונת מהרש"א שכתב ולא ניחא לי' היינו לשמואל לא הוה ניחא לאוקמי ברייתא דר"מ בקבע סעודה ואמנם על זה הדק"ל למה לא ניחא לי' והרי שמואל עצמו אמר בלחמניות דמברך עלייהו המוציא הרי דקאמר סתם מברך המוציא ואפ"ה כוונתו היינו בקבע סעודתו עלייהו ואם כן הוא כדברי אמורא שדרכו לפרש דבריו למה לא ניחא לי' לפרש דברי הברייתא דר"מ בכך ונראה דבשלמא שמואל דאיהו אמר אין הלכה כר"מ א"כ שוב מה שאמר לחמניות מברך עלייהו המוציא על כרחך צריך לומר דכאן דאמר מברך המוציא איירי בקבע סעודתייהו דאל"כ תקשי דידי' אדידי' ולכך לא הי' צריך לפרש בפירוש בקובע סעודתו אבל רב מונא דקאמר סתם פת הבא בכסנין מברכין עליו המוציא בודאי בכל ענין קאמר דאל"כ הי' לו לפרש דוקא בקבע סעודה עליו:

רש"י ד"ה רב הונא וכו' ולא בירך אחריו. הא ודאי דהאי לא בירך אין הכונה שלא בירך לגמרי אלא רצונו שלא בירך ברכת המזון והא ודאי שגם ברכת המוציא לפניו לא בירך רק בורא מ"מ ואמנם כוונת רש"י שעל ברכת המוציא לא הי' רב נחמן אומר עדי כפנא דאולי בשעת ברכה לא הי' בדעתו לאכול כל כך אבל על ברכת המזון שכבר אכל תמה ר"נ ואמר עדי כפנא וכמו שכתב הרא"ש שאף שמתחלה לא הי' דעתו לאכול כדי קביעת סעודה ובירך בורא מ"מ אם לבסוף אכל כשיעור קביעות מברך שלש ברכות וכן הוא בש"ע סימן קס"ח סעיף ו'. ואמנם מה שתמי' לי על רש"י דאיך שייך ולא בירך לאחריו הרי עכ"פ בירך אחריו ברכה אחרונה אלא שלא בירך ברכת המזון ואם נימא דאפילו ברכה אחת מעין שלש לא בירך אחריו ורק בכ"ר זהו ניחא לתרץ לשון הגמרא דקאמר ולא בירך שהכוונה שלא בירך מברכות החשובות וכיוצא בזה מצינו לעיל דף ל"ז דקאמר על אורז ודוחן ולבסוף ולא כלום והיינו שאינו מברך לא שלש ברכות ולא ברכה אחת מעין שלש רק בנ"ר אבל רש"י פרשן הוא והי' לו לפרש ולא בירך אחריו מעין שלש ופוק חזי לעיל דף ל"ז על דברי הברייתא דתני ולבסוף ולא כלום פירש רש"י שם ולא כלום כלומר איכן טעון מברכת פירות א"י ולא כלום חלא בנ"ר וכו' הרי שנשמר רש"י שלא נטעה בדברי הברייתא וכאן לא נשמר בדברי עצמו והנלע"ד דשפיר קאמר רש"י כאן שהאמת שייך לומר שלא בירך לאחריו והיינו לפי מה שפירשתי בעמוד הקודם בדברי רש"י בד"ה פת הבא בכיסנין שלענין ברכה אחרונה הפת טפל לגבי תבלין ונפטר בברכה אחרונה שמברך על התבלין בכ"ר ובאמת ברכת בנ"ר לא שייך כלל על פת שבתוכו רק על התבלין ושייך שפיר שלא בירך לאחריו שעל הפת לא בירד אחריו כלום ואעפ"כ שפיר אמר לי' רב נחמן עדי כפנא שגם לעיל פירש רש"י שמאכלה מועט וכתבתי לעיל שאם הי' אוכל הרבה עד שיש בו כדי שביעה לא הי' טפל שאי ראוי להיות ברכה דאורייתא טפלה לגבי ברכה דרבנן:

ד"ה אמר ר"נ וכו' רבותינו פירשו וכו' וכך פירש רבי יהודאי בה"ג ואינו נ"ל דלית לי' לרב הונא והן החמירו וכו' ולענ"ד נראה דבה"ג מפרש ולא בירך שר"ה לא רצה לברך להוציא אחרים שאכלו כדי שביעה שוב מצאתי שגם הפ"י מפרש כוונת בה"ג כן אלא שכתב דלא הי' לו לבעה"ג לסתום אלא לפרש ולענ"ד כיון שבה"ג פסק הביאו רש"י לקמן דף מ"ח ע"א בד"ה עד שיאכל וכו' ובה"ג פסק דדוקא דאכלו אינהו כזית או כביצה דכוותי' אבל אכלו ושבעו לא מפיק וכו' עיין שם א"כ הרי הוא מפורש כדברי ור"נ השיב דכל שאכל כדרך שאחרים קובעים סעודה מתחייב מן התורה ומה שכתב ואכלת ושבעת היינו מה שדרך רוב בני אדם לשבוע ממנו:

ד"ה אסור מלאכול עד שיברך בהמ"ז דעת רש"י שאפילו ירצה לברך לפניו אפ"ה אסור ומחויב לברך תחלה ברכת המזון על מה שכבר אכל ונראה דלישנא דאסור הכי משמע ואמנם אחר זה בד"ה שמן מעכבו פירש רש"י לענין ברכה שאפילו גמר וסילק וכו' ואוכל בלא ברכה נראה שרש"י פירש בכל דבור מה שהוא יותר רבותא ולכן במאמר האיסור קמ"ל רש"י דאפילו ירצה לברך קודם אפ"ה אסור עד שיברך בהמ"ז ובמאמר ההיתר קמ"ל רש"י לא זו שמותר לאכול אלא גם זו שאפילו ברכה אינו צריך לברך עליו ואמנם היא גופה קשיא דמנ"ל לרש"י דשמן מעכבי אפילו לענין שא"צ לברך ודלמא מעכבו רק לענין ברכת המזון שא"צ לברך בהמ"ז קודם אבל עכ"פ צריך לברך על מה שיאכל וצריך לומר דלרש"י זה תלוי בזה שאם הוא נחשב גמר סעודה שוב נחשב לכל דבר אפילו לאסרו לאכול אפילו אם ירצה לברך לפניו ואם אינו נחשב גמר ממילא אכתי הוא אמצע סעודה ואוכל בלא ברכה:

תוס' ד"ה אי הכי יין וכו' ומיהו ר"י ור"ת וכו' והשתא יין פוטר וכו'. לכאורה דבריהם כאן סותרים למה שכתבו לעיל בד"ה ויין פוטר וכו' שהרי שם כתבו דלית הלכתא כר"ח גם בהא דאמר יין פוטר וכו' וכן כתב המהרש"א שדברי התוס' כאן הם כפי דעת הרא"ש עיין במהרש"א ולענ"ד אין צורך לומר שהתוס' חזרו מדבריהם אבל כוונתן בזה לפי שיש בידינו לפרש טעמי' דר"ח דפת פוטר וכו' וכן יין פוטר וכו' הוא שחשיבות של פת ויין הוא משום שגמר מים ברכה לעצמם לכך פוטרים כל שאר מינין שאינן גורמים ברכה לעצמם ואעפ"כ אין כל אחד פוטר אלא כיוצא בו הפת אוכלים כיוצא בו שהוא אוכל ויין משקים שהן כיוצא בו מיני משקים אכן לפירש ר"י ור"ת שפת פוטר בם מיני משקים חוץ מן היין ואם הוה אמרינן שחשיבות הפת הוא משום דגורם ברכה לעצמו ובמעלה זו יין עדיף יותר שהרי הוא גורם ברכה גם בהבדלה ובברכת חתנים משא"כ פת שאינו גורם רק בקידוש ואם הפת פוטר בין אוכלים ובין משקין חוץ מן היין ק"ו שהיין יפטור בין אוכלים ובין משקים חוץ מן הפת וזה אי אפשר דא"כ הוה לר' חייא לערבינהו ולמרינהו פת ויין פוטרים כל שאר אוכלים ומשקים ומדלא ערבינהו ש"מ שיש חילוק בינייהו שפת פוטר בין אוכלים ובין מש ים ויין אינו פוטר רק מיני משקים וא"כ על כרחך שאין טעמו של ר' חייא שטעם הפטור משום שגורמים ברכה לעצמם וצריך לומר השתא טעמו דר' חייא דפת פוטר כל הבא בשבילו וזהו חשיבותו לפי שהוא ראש לכל האוכלים לכך הכל באים בשבילו וכן המשקים באים בודאי בשבילו ומעלת היין לפי שהוא ראש למשקין אבל אינו ראש לאוכלים וכל דברי התוס' הללו היינו לפרש טעמי' דר' חייא ולא להלכתא לדידן ואין צורך לומר שחזרו בהם כלל:

משנה בירך על הפרפרת שלפני המזון וכו'. לכאורה מלתא דפשיטא היא ואטו הסעודה תהי' הפסק ביניהם להצריך ברכה מחדש על הפרפרת וראיתי בתר"י בד"ה לא סבר לה מר וכו' דלדיוקא איצטרך למידק מיני' שהפת אינה פוטרת פרפרת שאחר המזון וע"פי דברי תר"י נלע"ד ליישב למה השמיט רבינו הגדול הרמב"ם ולא הביא כלל דין זה דבירך על פרפרת שלפני המזון שפוטר את שלאחר המזון והיינו שאם שאין כאן שום חידוש ומשנתינו לדיוקא נקטא שהפת אינה פוטרת וזה שמענו מדברי רב פפא לעיל שאמר לאחר המזון צריכין ברכה לפניהם ולאחריהם אלא שהתנא דמתניתין לא שייך שיסמוך על דברי האמורא אבל הרמב"ם כיון שהביא בפ"ד הלכה י"א וכתב דברים הבאים לאחר הסעודה בין מחמת סעודה וכו' טעונין ברכה לפניהן ולאחריהן לא הוצרך להביא דין המשנה לא לגופי' ולא לדיוקא וכל זה לסברת תר"י אבל לענ"ד שלגופי' איצטרך ורש"י בצחות לשונו הורה לנו יישוב לזה וזה לשון רש"י במשנתינו בד"ה בירך וכו' נוהגין היו להביא קודם אכילה וכו' ומביאם לפניהם פרפראות להמשיך אכילה כגון פרגיות ודגים וכו' ולכאורה דברי רש"י תמוהים שאם כוונתו שהפרפרת הוא פרגיות ודגים איך ברכתן תפטור פרפראות של אחר אכילה שהם כיסנוי ולחמניות כמו שפירש רש"י עצמו כאן והלא אין ברכותיהן שוות שהרי פרגיות ברכתן שהכל ולחמניות ברכתן בורא מ"מ ואין שהכל פוטרת בורא מ"מ כי אם בחד מינא וטעה כמו שפירש רש"י לעיל דף מ"א ע"א בד"ה אבל וכו' עיין שם ולכן נראה דפרפרת שלפני המזון ג"כ ברכתו במ"מ והוא פת הבא בכיסנין וכיוצא בזה ומה שכתב רש"י להמשיך אכילה כגון פרגיות ודגים הכוונה שהפרפרת תגרום להמשיך אכילת הפרגיות ודגים ואעפ"כ אין הפרפרת טפילה להפרגיות לפי לפי שמביאין הפרפרת קודם הבאת הפרגיות ודגים וכדי שלא תימא כיין שאין הפרפרת שלפני המזון עקר שהרי הוא רק להמשיך תאות אכילת הפרגיות לא תהא חשובה לפטור הפרפרת שלאחר המזון שהוא עקר לעצמו שמעלי לליבא קמ"ל משנתינו שאעפ"כ פוטרת ובזה סרה תלונת התוס' בד"ה בירך על הפת מעל רש"י ומה שפירש רש"י שהפרפרת הוא להמשיך אכילת הפרגיות ולא פירש שהפרפרת הוא להמשיך אכילת הפת נלע"ד שדעת רש"י שפת שהוא חשוב פוטר הטפילה אפילו אם קדמה אכילת הטפל לפת ולא שפוטרו לגמרי שאיך יאכל ועדיין לא בירך כלל אלא שפוטרו מברכתו הראוי' לו ואינו מברך אלא שהכל ופשיטא שאינו פוטר הפרפרת שלאחר המזון שברכתו במ"מ אבל שאר דברים דלא חשיבי כמו פת אינם פוטרים הטפל להם אלא באוכל הטפל אחר שכבר בירך על העיקר אבל אם מקדים לאכול הטפל מברך עלי הטפל ברכתו הראוי לו לכן פירש רש"י שהפרפרת אינו ממשיך אכילת הפת רק אכילת הפרגיות ודגים ועיין בסימן רי"ב בהג"ה סוף סעיף א' שלא פסק כן ולענ"ד דעת רש"י אינו כפסק רמ"א והב"י באמת חולק עם רמ"א:

והנה ראיתי במג"א בס"ק ב' הוסיף עוד יותר שגם בפת ומליח שהפת טפל שמברך על המליח ופוטר הפת ואם לא הי' הפת לפניו בשעה שבירך על המליח שאז אינו נפטר בברכת המליח כתב המג"א שיברך רק שהכל על הפת ולא המוציא ואני תמה שהרי יין הוא טפל לפת ואפ"ה מברך עליו בפה"ג הואיל וקובע ברכה לעצמו כמו שאמרו בגמרא לעיל אי הכי יין נמי וכו' ולדברי המג"א הי' די שיועיל חשיבות היין שיברך עליו אבל אכתי למה וברך עליו בפה"ג הי' לו לברך עליו שהכל אלא ודאי כיון שצריך עכ"פ לברך עליו צריך ממילא לברך ברכתו הקבועה לו וא"כ פת ב"כ דחשיב שהרי קובע ברכה לעצמו א"כ אף היכי שהוא שפל מ"מ היכי שהוא צריך לברך עליו כגון כשלא הי' לפניו בשעת ברכת העקר שוב צריך לברך ברכתו ממש דהיינו המוציא וידעתי שיש ליישב דברי המג"א שאזיל לשטתו שם בס"ק ד' לחלק בין היכי שברכת העקר הוא ג"כ שהכל יעויין שם מ"מ הנלע"ד דכתבתי:

תוס' ד"ה הסבו וכו' וא"ת ומ"ש במוגמר אפילו לא הסבו וכו' וכתב מהרש"א לא ידענא מהיכן פסיקא להו וכו' דהא משמע והוא אומר על המוגמר וכו' דקתני קאי אאחר המזון אחד מברך לכלם דאיירי בהסיבו עכ"ל מהרש"א ולענ"ד כראה דכיון דהמוגמר אינו בא כי אם לאחר ברכת המזון וכמו שמבואר ברש"י ובתוס' במשנתינו והרי בשעת ברכת המזון אינם רשאים להסב וצריכין כלם לישב כמבואר בשלחן ערוך סי' קפ"ג סעיף ט' א"כ כבר אינן בהסיבה ולא עוד אלא שאפילו חזרו והסיבו לא שייך כאן מיגו דמהני הסיבה לפת מהני נמי למוגמר כדאמרינן לקמן דף מ"ג ע"א לענין יין דכיון שכבר בירכו ברכת המזון שוב פסק עסק הפת לגמרי א"כ ללישנא קמא דרב שם דליין לא מהני הסיבה ק"ו דלא מהני למוגמר אם גם במוגמר הי' הדין שנברך כל אחד לעצמו וא"כ קשיא משנתינו לרב אלא ודאי דמוגמר אינו צריך הסיבה כלל כדברי התוס' כאן ומשם הוכיחו התוס' לעצמן דמוגמר לא בעי הסיבה לכולי עלמא שוב מצאתי בפני יושע שכתב ג"כ לדחות קושיית מהרש"א מטעם דהמוגמר בא לאחר ברכת המזון אלא דאף שדחה שלא יהי' סתירה לדברי התוס' אכתי הי' קשה דלמא מיירי משנתינו שחזרו והסבו מחדש לאחר ברכת המזון ולפי מה שכתבתי ניחא:

ואבע"א מהכא שנאמר ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף. הא דמייתי מהך קרא דיוסף ולא הספיק בקרא דיעקב דקדים כבר כתבו המפרשים איש איש ממקומו. ומ"ש הרב ישרש יעקב בתוך דבריו דבית המצרי אינו מזומן לברכה לאו דוקא דהא פ"ד דסנהדרין אמרו דיצאת ב"ק ואמרה דעובדיה ירא ה' וביתו של אחאב אינו מזומן לברכה ש"מ דבמצרי ליכא למימר אינו מזומן לברכה. ומה גם דאיכא נסחי התם דאחאב הזכיר לעובדיה יעקב ויוסף אלא כונת הרב לומר דהיה מקום לומר דאינו מזומן לברכה שהוא לקחו לעבירה:
ואפשר לומר דמאי דחדית בקרא דיוסף היינו לפי דלבן אף שהוא רשע בנותיו מזומנ' לברכה אשר בנו שתיהם את בית ישראל וכמ"ש מהרש"א שם פ"ד דסנהדרין ובית פוטיפר איהו בקרי ואיתתי' בבוציני ואסנת לפי רז"ל היתה בת דינה וגדלה בבית פוטיפר וא"כ הו"א דכיון שאין בבית לא האיש ולא האשה ולא זרעם מזומנים לברכה אין מקום לשרות הברכה לזה חידש דכיון דהיתה אסנת שם ונתגדלה בביתו מזומן לברכה קרינן ליה. משא"כ אחאב דכל ביתו אינו מזומן כמ"ש מהרש"א שם .
ועוד אפשר לומר דאביי קאמר תיכף לת"ח ברכה ומקרא דיעקב לא שמעינן דהיה תיכף ואדרבא י"ל שהיה אחר זמן ומ"ה הוצרך לבן לומר שידעו לבן בניחוש כדכתיב נחשתי ויברכני. לזה הביא קרא דיוסף דמפרש קרא ויהי מאז הפקיד אותו וכו' ויברך ה' את בית המצרי ומשמע תיכף כשהפקיד. ומינה דגם יעקב אע"ה כך היה דתיכף ניכרת הברכה. ועכ"ז לבן ברשעו היה תולה הדבר במקרה עד שניחש כי לו נחש ביעקב וידע שנתבר' בעבורו וע"ש בישרש יעקב דף י"ד ע"א דמייתי גירסא מחודש' תכף לריח טוב ברכה וכו'. ומשמע מדבריו שכך גי' הרי"ף והרב ת"ל ובש"ס ועין יעקב אשר לפנינו לא גריס הכי:

(מב א) אף אנו נאמר.—כעין זה שבת לו א [ב"פ וש"נ], תענית טו א, סנה' לו א [וש"נ].

דגורם ברכה לעצמו. בכמה מקומות הוא בא ומברכין עליו ואע''פ שלא היו צריכים לשתייתו: רב הונא אכל תליסר ריפתי. מפת הבאה בכסנין ולא בירך אחריו: אמר רב נחמן עדי כפנא. גרסי': עדי. אלו. כלומר אלו לרעבון נאכלו ואכילה מרובה כזו לא נפטרת מברכה אלא כל שאחרים קובעין אכילתן בכך טעון בהמ''ז כך פירש רב האי ורבותינו פירשו תליסר ריפתי מפת שלנו ולא בירך אחריו משום דלא שבע וקרא כתיב (דברים ח) ואכלת ושבעת וברכת וכך פירש רב יהודאי בה''ג ואינו נ''ל דלית ליה לרב הונא והם החמירו על עצמן עד כזית ועד כביצה (לעיל דף כ:) ודלא כר''מ ודלא כר' יהודה (לקמן דף מט:): לחמניות. אובליא''ש בלע''ז: אסור מלאכול. עד שיברך בהמ''ז ויחזור ויברך על הבא לפניו דכיון דגמר אסח דעתי' מברכה ראשונה ומסעודתיה: סלק אתמר. אם סלק הלחם וכל האוכל מעל השלחן ועדיין לא ברכו אסור לאכול: ריסתנא. אמנישטרשיו''ן: אתכא דריש גלותא סמכינן. ואין סילוקתנו סלוק שדעתנו אם ישא משאות מאת פניו אלינו נאכל: הרגיל בשמן. למשוח ידיו אחר אכילה: שמן מעכבו. לענין ברכה שאפילו גמר וסלק ולא משח ידיו עדיין סעודה קיימת ואוכל בלא ברכה: ולית הלכתא ככל הני שמעתתא. אין סיום סעודה תלוי לא בגמר ולא בסלוק ולא בשמן אלא במים אחרונים כ''ז שלא נטל מים אחרונים הוא מותר לאכול ומשנטל אסור לאכול: לנטילת ידים. דמים אחרונים בהמ''ז ולא יאכל כלום עד שיברך על מזונו: תכף לת''ח. המקריבו אליו ומארחו בביתו: ברכה. בביתו: מתני' ברך על היין כו'. נוהגין היו להביא קודם אכילה כוס יין לשתות כדתניא לקמן (דף מג.) כיצד סדר הסבה כו' ומביאין לפניהם פרפראות להמשיך אכילה כגון פרגיות ודגים ואח''כ מביאין השלחן ולאחר גמר סעודה יושבים ושותים ואוכלים ומה הן אוכלים פרפראות כגון כיסני דמעלו ללבא ולחמניות והוא יין ופרפרת שלאחר המזון ושניהם קודם בהמ''ז: מעשה קדרה. חלקא טרגיס וטיסני: היו יושבים. בלא הסבת מטות שמוטים על צדיהן שמאלית על המטה ואוכלין ושותין בהסבה: כל אחד ואחד מברך לעצמו. דאין קבע סעודה בלא הסבה:

מיהו ר''י ור''ת היו אומרים שלא לברך כלל אשאר משקין הבאין בתוך הסעודה וטעמא דפת פוטרת כל הדברים הבאים בשבילה והשתא יין פוטר כל מיני משקין לפי שעיקר משקה הוא והוא ראש לכל מיני משקין ולכך הוא העיקר והן טפלין לו לענין ברכה והלכך משקין הבאין מחמת הסעודה שבאין בשביל הפת לשרות המאכל וגם א''א לאכילה בלא שתיה והלכך פת פוטרתן חוץ מן היין כדקאמר גמרא טעמא ולהאי טעמא ניחא מה שאנו מברכים בפסח על החזרת על אכילת מרור לבד שהעולם מקשים אמאי אין מברכין נמי ב''פ האדמה וב''פ האדמה דשאר ירקות אינו פוטר כדקאמרינן התם כיון דאיכא הגדה והלל אסח דעתיה אלא וודאי טעמא הוי כיון דרחמנא קבעיה חובה דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו הוי כמו דברים הרגילין לבא מחמת הסעודה דפת פוטרתן: לחמניות. פרש''י אובליא''ש ולא נהירא דא''כ אפילו לא קבע נמי לבריך המוציא שהרי הוא לחם גמור שהרי סופו עיסה ונראה לפרש דהיינו נילי''ש מיהו כי קבע סעודתיה עליה מברך עליו המוציא כמו בפורים מיהו רבינו שמשון פירש דאין לברך עליו המוציא דהוי כמו דייסא: סלק אתמר. משמע שדרכן היה לסלק השלחן קודם בהמ''ז ולכאורה קשה למנהג שלנו שאנו מקפידים שלא לסלק הלחם קודם ושמא בימיהם נמי לא היו מסלקין השלחן מקמי המברך כי אם מלפני שאר המסובין לפי שהיו להן שלחנות קטנים וכל אחד לפני עצמו אוכל על שלחנו אבל אנו שרגילים לאכול כולנו על שלחן אחד אין נאה לסלק השלחן עד לאחר ברכת המזון: רבי זירא לא אכל. תימה לפי מה שמפרשים העולם הב לן ונבריך אסור למשתי בלא ברכה שלפניו אמאי לא אכל לבריך עליה וליכול ושמא היה תבשיל שהיה בו פת והיה צריך ברכת המוציא ונט''י וטורח היה לעשות כל כך: אתכא דריש גלותא סמכינן. מי ששכח לאכול אפיקומן ואמר הב לן ונבריך אינו היסח הדעת דאנן אתכא דרחמנא סמכינן ואם שכח וברך ולא אכל אפיקומן א''צ לחזור דכל מצות לשם מצוה עשויות והא דאמרינן כי אמר הב לן ונבריך אסור למשתי וכן אסורים כולן היינו דוקא כי אמר בעל הבית אבל לא אורח (וכי אסורים כולן היינו כי אמר בעה''ב ) ואף איהו גופא יכול לחזור ולאכול עם בעה''ב: אתכא דריש גלותא סמכינן. וכשרגיל לאכול מיני פירות ומביאין להם בזה אחר זה יש אומר שצריך לברך אכל חד וחד לפי שאינן יודעים אם יתן להם בעה''ב יותר ונראה שאין צריך לברך לפי שסומכין על שלחן בעה''ב והיינו דבי ריש גלותא: תכף לנטילת ידים ברכה. והלכך כיון שנטל ידיו באחרונה לאחר סעודה אסור לאכול עד שיברך והוא הדין אם אמר הב לן ונבריך אפי' בלא נטילה: ברך על הפת פטר את הפרפרת. נראה דמיירי בפרפרת שבתוך הסעודה דאי בפרפרת שלאחר הסעודה הא פסק רב פפא דברים הבאים לאחר סעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם ורש''י פירש פרפרת מיני דגים ופרגיות וקצת קשה א''כ מאי קמ''ל דברך על הפרפרת דלא פטר את הפת ונראה כפירוש ר''ח דפירש דפרפרת פת צנומה בקערה דלית בה תוריתא דנהמא דמברכין עליה בורא מיני מזונות והשתא ניחא דאצטריך לאשמעינן ברך על הפרפרת לא פטר את הפת אע''ג דהוא מין פת וכן משמע בגמרא דחשיב פרפרת מעשה קדרה ומעשה קדרה היינו חלקא טרגיס וטיסני כדאמרינן לעיל (לז.): הסבו אחד מברך לכלן. ואנו אין לנו הסבה אלא בפת בלבד ופת מהני אפי' בלא הסבה דדוקא לדידהו שהיו אוכלים בהסבה היו צריכים הסבה אלא ישיבה שלנו הוי קביעות לנו כהסבה דידהו שהם היו רגילים כל אחד להסב על מטתו ועל שלחנו אבל עכשיו כולנו אוכלים על שלחן אחד וכשאנו אוכלין יחד היינו קביעותינו והכא דקאמר היו יושבין וכו' בגמרא משמע דמיירי בין בברכת המוציא בין בברכת המזון בבהמ''ז כעובדא דתלמידי דרב בברכת המוציא מההיא דפליגי ביין אי בעי הסבה ומיהו בני אדם האוכלים בדרך והולכים ולא ישבו כל אחד מברך לעצמו וא''ת מאי שנא דבמוגמר אפילו לא הסבו אחד מברך לכולם בירושלמי פריך ומשני משום דבמוגמר כולם נהנים ביחד אבל אכילה ושתיה אינה באה אלא לזה אחר זה: