ברכות מא ע"א

דף מא - א

בשלמא למאן דאמר נובלות תמרה השנויים במשנה שבמסכת דמאי הם תמרי דזיקא, מובן מדוע שינה התנא בלשונו. היינו, דהכא במשנתנו, קרי לה התנא "נובלות" סתמא, לפי שכאן פירושו "בושלי כמרא", ואילו התם, במשנה שבמסכת דמאי, קרי לה התנא "נובלות תמרה" לפי ששם פירושו "תמרי דזיקא".

אלא למאן דאמר שהנובלות השנויים במשנה שבמסכת הם בושלי כמרא קשה, מדוע הכינוי של התמרים במשנתנו שונה מהכינוי של התמרים השנויים במסכת דמאי? ניתני אידי ואידי בברכות ובדמאי נובלות תמרה, או ניתני אידי ואידי: נובלות סתמא!? שהרי בשתיהם הפירוש שוה.

קשיא!

שנינו במשנה: היו לפניו ^[1] מינין הרבה. רבי יהודה אומר: אם יש ביניהן מין שבעה - עליו הוא מברך. וחכמים אומרים: מברך על איזה מהן שירצה ^[2].

ומבארת הגמרא את הפלוגתא בין רבי יהודה ורבנן.

אמר עולא: מחלוקתם בשברכותיהן של המינין שוות כגון זיתים ותפוחים שברכתם "בורא פרי העץ" ובא לפטור את שניהן בברכה אחת. דרבי יהודה סבר: מין שבעה עדיף לברך עליו תחילה, ורבנן סברי: מין חביב עדיף לברך עליו תחילה [וחכמים שאמרו "מברך על איזה מהן שירצה" כונתם שיברך על החביב שאותו הוא רוצה יותר מחבירו]. אבל בשאין ברכותיהן שוות, כגון צנון וזית, לא נחלקו, אלא דברי הכל מברך על זה החביב לו יותר, ^[3] וחוזר ומברך על זה, ^[4] המין השני ^[5].

מדברי עולא שאמר שכשאין ברכותיהן שוות מברך שתי ברכות אנו למדים שכשישנם לפניו שני מינין שאחד ברכתו בורא פרי האדמה והשני ברכתו בורא פרי העץ, מברך שתי ברכות. ואין אומרים שיברך ברכת בורא פרי האדמה ויפטור בכך את שני המינין. אף על גב ששנינו במשנה (מ א) שאם בירך בורא פרי האדמה על דבר שברכתו בורא פרי העץ בדיעבד יצא, אין זה אלא כשטעה ובירך "האדמה" על פרי העץ עצמו, אבל כששני המינים מונחים לפניו ובירך "האדמה" על מין האדמה אינו פוטר בכך את פרי העץ.

מקשה הגמרא מיתיבי: היו לפניו צנון וזית שברכותיהן אינן שוות, מברך על הצנון ברכת בורא פרי האדמה ופוטר בה את הזית, כדין המברך בורא פרי האדמה על דבר שברכתו בורא פרי העץ. וקשה על דברי עולא הסובר שיש לברך שתי ברכות.

מתרצת הגמרא: הכא במאי עסקינן בברייתא - כשהצנון עיקר, ושנינו במשנה לקמן (מד א) שכל שיש לפניו עיקר וטפל מברך על העיקר ופוטר בברכה זו את הטפל, לפיכך ברכת הצנון פוטרת את הזית, אבל באופן שרוצה לאכול את שני המינים בפני עצמם יברך שתי ברכות.

מקשה הגמרא: אי הכי שהברייתא עוסקת באופן שהצנון עיקר, אימא סיפא של ברייתא זו: רבי יהודה אומר מברך על הזית תחלה ואחר כך מברך על הצנון משום שהזית ממין שבעה. וקשה וכי לית ליה לרבי יהודה הא דתנן במשנה לקמן: כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה?!

וכי תימא הכי נמי דלית ליה לרבי יהודה דין זה שברכת העיקר פוטרת את ברכת הטפל, והתניא: רבי יהודה אומר: אם מחמת צנון בא הזית, שעיקר כוונת אכילתו לצנון, ורק כדי להפיג חריפותו של הצנון אכל זית - מברך על הצנון ופוטר את הזית. הרי שלא נחלק רבי יהודה על דין המשנה שברכת העיקר פוטרת את הטפל. ולכן בהכרח שהברייתא אינה עוסקת באופן שהצנון עיקר, שהרי בזה מודה רבי יהודה שאין מברכים על הזית. ושוב יקשה על דברי עולא הסובר שמברכים שתי ברכות כשלפניו פרי העץ ופרי האדמה, מדברי תנא קמא בברייתא האומר שמברכים רק על הצנון?

מתרצת הגמרא: לעולם בצנון עיקר וזית טפל עסקינן בברייתא, ומשום כך אין דברי תנא קמא סותרים לדברי עולא. ובדבר הקושיא שלא יתכן שרבי יהודה יחלוק בדבר, אכן רבי יהודה לא נחלק בזה, וכי פליגי רבי יהודה ורבנן במילתא אחריתי פליגי, וחסורי מחסרא כמה מילים בנוסח הברייתא. והכי קתני:

היו לפניו צנון וזית - מברך על הצנון ופוטר את הזית. במה דברים אמורים כשהצנון עיקר, אבל אם אין הצנון עיקר לדברי הכל מברך על מין זה וחוזר ומברך על מין זה.

ושני מינין בעלמא שברכותיהן שוות, כגון זית ותפוח, שאחד מהם מין שבעה, - תנא קמא סובר שמברך על איזה מהן שירצה היינו על החביב עליו. ואילו רבי יהודה אומר: מברך על הזית, לפי שהזית הוא ממין שבעה. וזוהי גם המחלוקת שנחלקו רבי יהודה וחכמים במשנה ^[6].

ובהאי מימרא דעולא - פליגי בה רבי אמי ורבי יצחק נפחא.

חד אמר כעולא, שמחלוקת התנאים במשנה היא בשברכותיהן שוות. דרבי יהודה סבר מין שבעה עדיף, ורבנן סברי מין חביב עדיף, אבל בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה.

וחד אמר שלא כעולא, אלא אף בשאין ברכותיהן שוות נמי מחלוקת אם חביב עדיף או מין שבעה.

מקשה הגמרא: בשלמא למאן דאמר בשברכותיהן שוות מחלוקת - שפיר מובן הדבר, שענין מחלוקתם הוא על איזה מין יש לקבוע את הברכה ולפטור בכך את המין האחר. אלא למאן דאמר בשאין ברכותיהן שוות פליגי קשה: במאי פליגי? והרי ודאי אי אפשר לפטור את שניהם בברכה אחת ^[7]? מתרצת הגמרא: אמר רבי ירמיה מחלוקתם היא איזו ברכה להקדים! לרבי יהודה יש להקדים ולברך על מין שבעה, ולאחר מכן לברך על המין האחר ואילו לרבנן יש להקדים ולברך על החביב ולאחר מכן לברך על המין האחר,

הגמרא מביאה סיוע לדברי רבי ירמיה שגם כשאין ברכותיהן שוות נאמרו דיני קדימה: דאמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק: כל המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה. שנאמר [דברים ח ח] "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון. ארץ זית שמן ודבש", הרי שיש דין קדימה גם כשאין ברכותיהן שוות, שהרי החטה והגפן אין ברכותיהם שוות והחטה קודמת לגפן ^[8].

מוסיפה הגמרא: והא דרבי יצחק, דאמר כל המוקדם בפסוק קודם לברכה, פליגא דרבי חנן. דאמר רבי חנן: כל הפסוק כולו - לשיעורין של תורה נאמר. להודיע שבחה של ארץ ישראל, בכך שיש בה פירות ששיעורי תורה תלויים בהם, ^[9] ולא כדי להודיע סדר חשיבותם של הפירות לענין ברכה.

חטה - שיעורי תורה נתלין בה, כמו דתנן במסכת נגעים [פרק יג]:

בית המנוגע בנגע צרעת, מטמא אדם וכלים בשני אופנים: בכניסה אליו, או בשהייה בו.

אם נכנס אדם או הוכנסו כלים לבית מנוגע, הם נטמאים מיד מחמת הכנסם אליו. אך אם לא נכנסו לבית אלא רק שהו בו, הם נטמאים מחמת השהייה בבית.

משך השהייה המטמא נמדד ב"אכילת פרס", שהוא הזמן הדרוש לאכילת חצי ככר לחם, העשוי מקמח חיטה.

וכך שנינו: כל הנכנס לבית המנוגע וכליו [בגדיו] מונחים על כתפיו, וסנדליו וטבעותיו הוא נושא בידיו - הוא והן טמאין מיד. כי היות והאדם הנושאם אינו לבוש בהם, הם נטמאים מיד מכח ביאת עצמן אל הבית המנוגע, דכתיב, "והבא אל הבית [בין אדם בין כלים], יטמא עד הערב". וכפי שהאדם נטמא מיד בהכנסו, גם אם לא שהה בו, כך גם הבגדים נטמאים מיד.

אבל, אם היה לבוש כליו, וסנדליו ברגליו, וטבעותיו באצבעותיו - הרי רק הוא טמא מיד, כדין הנכנס לבית, שנטמא מיד, ואילו הן, הבגדים והכלים שעליו, נשארים טהורין, שאינם נטמאים מיד עם הכנסם לבית, כיון שלא "הוכנסו" אל הבית, שהרי כניסתם אל הבית אינה מתייחסת אליהם אלא אל האדם הלבוש בהם, והם רק טפלים לו, עד שישהא בתוך הבית בכדי שיעור זמן של אכילת פרס, ^[10] שהוא חצי ככר פת חטין, הנאכלת מהר, ^[11] ולא פת שעורין שנאכלת לאט. ומשערים את זמן אכילת הפת באופן שהיא נאכלת כשהוא מיסב, כי באכילה הנעשית בהסיבה הפת נאכלת מהר, מפני שאינו מסיח דעתו לדברים אחרים. ואוכלן בלפתן, שגם אז הפת נאכלת מהר יותר. ^[12] ואז הם נטמאים מחמת שהייתם בבית המנוגע.

שעורה - שיעורי תורה נתלין בה, כמו דתנן במסכת אהלות [פרק ב]: עצם שגודלה כשיעור שעורה - מטמא במגע ובמשא. והלכה למשה מסיני שאינו מטמא באהל ^[13].

גפן - שיעורי תורה נתלין בה, שאכילת חרצנים וזגים כדי שיעור רביעית יין אסורה היא לנזיר, ולוקה עליה ^[14].

תאנה - שיעורי תורה נתלין בה - שאם הוציא בשבת מאכל מרשות לרשות בשיעור כגרוגרת, שהיא תאנה יבשה ^[15], חייב, שזהו שיעור החיוב להוצאת אוכלין בשבת.

רמון - שיעורי תורה נתלין בו - כדתנן במסכת כלים [פרק יז]: כלי עץ שנעשה בו נקב, וכתוצאה מכך אין הכלי עומד עוד לשימוש, בטל ממנו תורת כלי ואינו מקבל טומאה. לפיכך, כלי של אומן שעומד להמכר נטהר בנקב כל שהוא. כי לאחר שנעשה בו נקב אין הוא עומד למכירה ולשימוש. אבל כל כלי בעלי בתים שחסים על כליהם ומשתמשים בהם גם לאחר  שניקבו שיעורן להיטהר הוא רק כשניקבו נקב גדול כרמונים ^[1].

אמר עולא מחלוקת בשברכותיהן שוות. כלומר: כגון אתרוג וענבים, אבל בשאין ברכותיהן שוות כגון צנון וזית ואין אחד מהן טפלה לחברו דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה, ומדלא פירש עולא אי זה מהם הקודם כשאין ברכותיהן שוות שמע מינה דאין הקפדה בהקדמתן אלא חביב עדיף לכולי עלמא, דאם איתא הוה ליה לפרושי בהדיא אבל בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מין שבעה קודם, ועוד דבשלמא אי חביב קודם ור' יהודה הוא דמודה בהא לרבנן שפיר דיחיד מודה לרבים והיינו דאמר לה עולא סתם, אלא אי אמרת דמין שבעה עדיף רבנן הוא דמודו ליה לרבי יהודה וכיון דרבים מודו ליחיד הוי ליה לפרושי בהדיא משום דבעלמא רבים עדיפי וקיימי ויחיד מודה להו. כן פירש רב האי גאון ז"ל וכן נראה גם מדברי רש"י ז"ל. וכן נראה לי להכריע ממה שאמרו בסמוך: חסורי מחסרא והכי קתני היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית, במה דברים אמורים בשהיה צנון עיקר אבל אין צנון עיקר מברך על זה וחוזר ומברך על זה, אלמא אפילו בשאין צנון עיקר אם רצה עליו מברך תחלה, שהרי לא חדש כאן אלא שחוזר ומברך על הזית הא צנון כדקאי קאי, כלומר שעליו יכול לברך תחלה, דאם איתא דעל זית חייב לברך תחלה כיון דעד השתא הוה אמרינן מברך על הצנון ופוטר את הזית לא סגיא בהא דקאמר אבל אין צנון עיקר מברך על זה וחוזר ומברך על זה עד שיאמר אבל אין צנון עיקר מברך על הזית וחוזר ומברך על הצנון, אלא ודאי משמע כדברי הגאון ז"ל.
וטעמא דהא מילתא דקפיד רבי יהודה בשברכותיהן שוות ולא קפיד בשאין ברכותיהן שוות, נראה לי משום דבשברכותיהן שוות דברכה דחד פטר אידך לגמרי, הא מילתא חשיבא טפי ודינא הוא דחשוב ליפטר שאינו חשוב, אבל בשאין ברכותיהן שוות דלא פטר חד לחבריה וליכא אלא הקדמה בלחוד כיון דחביב ליה אידך עליה מברך ברישא והדר מברך אאידך, דהקדמה בלחוד מילתא זוטרתי היא. והא דפליגי לקמן (ברכות מג, ב) בית שמאי ובית הלל בהביאו לפניהם יין ושמן דבית שמאי אומרים מברך על השמן ואחר כך מברך על היין ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על השמן דאלמא לכולי עלמא קפדינן אהקדמה בלחוד, התם הוא משום דסבירא להו לבית הלל דכיון דיין לשתייה ושמן להריח יין חביב ועדיף נמי טובא וקפדינן אפילו בהקדמתו, ובית שמאי סברי איפכא דכיון דשמן אינו מחוסר מעשה דכיון שהוא מקריבו כנגד חוטמו מיד מריחו ונהנה ממנו ויין מחוסר מעשה שאינו נהנה ממנו עד שישתהו, הלכך שמן חביב ועדיף ואיהו קודם לברכה.
ודכוותה איכא נמי הכא באין ברכותיהן שוות דאפילו אהקדמה בלחוד קפדינן, כגון בדברים שמברכין עליהם שהכל ודברים שברכותיהן פרי העץ אי נמי פרי האדמה דלכולי עלמא פרי העץ ופרי האדמה קודמין לשהכל כדדייקא שמעתא גבי עובדא דבר קפרא ותרין תלמידי דלעיל (ברכות לט, א). הדין הוא סברא דמאן דאמר בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה, אבל מאן דאמר בשאין ברכותיהן שוות נמי מחלוקת סבירא ליה דאף בהקדמת ברכותיהן בין פרי העץ ופרי האדמה קפדינן בשיש בהן ממין שבעה אבל בשאין ברכותיהן שוות וליכא ממין שבעה כגון צנון ותפוח מברך על זה וחוזר ומברך על זה לכולי עלמא, דעד כאן לא חזינן דפליגי רבי יהודה ורבנן אלא בשיש בהן ממין שבעה הא בשאר מינין לא חזינן להו דפליגי ובכדי לא אמרינן דפליגי אלא בראיה, כן נראה לי.

מיתיבי היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית. תמיהא לי היכי סלקא דעתך דמקשה דצנון פוטר לגמרי זית אף בשאין צנון עיקר, דצנון בורא פרי האדמה וזית בורא פרי העץ. ויש לומר דקסבר שכל החביב פוטר את השאר כאילו הוא עיקר והשאר טפלה. אי נמי יש לומר דסבירא ליה להאי, דדוקא נקט מברך על הצנון ופוטר את הזית משום דאף זית אם בירך עליו בורא פרי האדמה יצא וכדתנן במתניתין. ואף על גב דהתם בדיעבד הכא נמי כדיעבד דמי, דהא מכי בירך על הצנון נפק ליה ידי זית, והיינו דקתני מברך על הצנון ופוטר את הזית ולא קתני מברך על איזה שירצה ופוטר את השני, וזה נראה לי עיקר.

רבי יהודה אומר מברך על הזית שהזית ממין שבעה. ומאן דסבירא ליה דאף בשאין ברכותיהן שוות פליגי, מתרץ לה חסורי מחסרא, והכי קתני היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית, במה דברים אמורים שהיה צנון עיקר אבל אין צנון עיקר מברך על זה וחוזר ומברך על זה, רבי יהודה אומר מברך על הזית וחוזר ומברך על הצנון וכו', כך נראה לי לפי מה שכתבתי למעלה בשם רב האי גאון ז"ל דמברך על זה וחוזר ומברך על זה על אי זה מהן שירצה תחלה קאמר.
אלא דאכתי קשיא לי דהא משמע דלדעת המקשה לא מחסרינן לברייתא כלל. ולפיכך נראה לי דלדעת המקשה רבי יהודה ורבנן בשאין ברכותיהן שוות בתרתי פליגי, דלרבנן ליכא הקדמה אלא חביב קודם, ועוד דמברך על הצנון ופוטר את הזית דברכת פרי האדמה פוטר פרי העץ, ואילו לרבי יהודה לעולם מין שבעה קודם לברכה ולעולם אין זה פוטר את זה כדקתני מברך על הזית ועל כרחין חוזר ומברך על הצנון שאין ברכת פרי העץ פוטרת את פרי האדמה, והוא הדין באתרוג וצנון שאין ברכת צנון פוטרת את האתרוג דלא אמרו אם בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא אלא במברך עליו ממש, ומשום דעולא אמר דלכו"ע מברך ע"ז וחוזר ומברך על זה אקשי ליה תרתי מיהא ברייתא, חדא מדרבנן וחדא מדרבי יהודה כפשטא דברייתא, כך נראה לי.

אלא למאן דאמר בשאין ברכותיהן שוות במאי פליגי, אמר רבי ירמיה להקדים. תמיה לי ומאי קא קשיא ליה במאי פליגי הא ודאי בלהקדים פליגי, דכיון דחד אמר בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה כלומר שאין הקפדה בהקדמתן, א"כ מאן דאמר עדיין הוא מחלוקת אלמא בהקדמה פליגי, ויש לומר דהכי קאמר בשלמא למ"ד בשברכותיהן שוות שפיר שמעינן מיניה כוליה דעתיה, דהא קא מיפרשה מילתא בהדיא דבשאין ברכותיהן שוות מברך על זה וחוזר ומברך על זה, אבל למ"ד בשאין ברכותיהן שוות פליגי במאי קא מיפלגי, כלומר, לא מפרשא מילתיה שפיר במאי פליגי בשאין ברכותיהן שוות, אי למפטר חד לחבריה לגמרי כסברא דההוא מקשה דלעיל ואי להקדים בלחוד. ואמר רבי ירמיה להקדים בלחוד הוא דפליגי, אבל למיפטר חד בברכה דחבריה לא, כך נראה לי. עוד יש לי לומר דהכי קאמר, בשלמא למ"ד בשברכותיהן שוות בלחוד פליגי שפיר, כלומר יש טעם נכון למחלוקתם שאין להקפיד אלא במקום שהאחד פוטר את חבירו, אבל בשאין ברכותיהן שוות שאין זה פוטר את זה במאי פליגי, וכי להקדים ברכה זו לזו מי פליגי, ואהדר ליה אין בלהקדים פליגי, שאין בדין שיקדים לברך על מי שאינו חשוב לפני החשוב, וזה נראה לי עיקר.
ולענין פסק הלכה כתב רב האי גאון ז"ל דקיימא לן כמאן דאמר בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה, כלומר על איזה שירצה תחלה, דכיון דעולא מסייע ליה למאן דאמר אבל בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מודה ר' יהודה לרבנן דחביב עדיף הכי הלכתא. והלכה כרבנן בשברכותיהן שוות. ודרב יוסף ואי תימא רבי יצחק כל הקודם בפסוק זה קודם לברכה קיימא בדלית ליה מינייהו חד חביב, אבל אית ליה מינייהו חד חביב עליה חביב קודם, השתא ק"ו מאי דלאו מן האי פסוקא לדברי חכמים הוא קודם לר' אמי ולר' יצחק נפחא לתרווייהו, ולחד מינייהו לדברי הכל, מאי דאיתיה מן הדין פסוקא כל שכן שיקדים על מה שהוא מאוחר ממנו. עד כאן דברי גאון ז"ל.
אבל רבותינו בעלי התוספות והראב"ד ז"ל פסקו כר' יהודה ממעשה דרב חסדא ורב המנונא דבסמוך דאמר ליה רב חסדא לרב המנונא לא סבר לה מר כל המוקדם בפסוק זה הוא קודם לברכה, ואי בחביבותא תליא מילתא מאי קא קשיא ליה לרב חסדא דילמא רב המנונא תמרי חביבי ליה טפי. אלא ש"מ דלאו בחביבותא תליא מילתא וכר' יהודה.
ולי נראה דאי משום הא לא קשיא, דרב חסדא הכי קאמר ליה משום דלא סבר לה מר דרבי יצחק דאמר כל המוקדם בפסוק זה קודם לברכה לא קפיד בהו, ולא משום חביבותיה דתמרי, ודרך שאלה היה משום דאיכא רבי חנן דלא ס"ל להא דרבי יצחק ואמר ליה לא, אלא משום שזה שני לארץ. ואלא מיהו לענין הלכה מסתברא ודאי דהלכה כרבי יהודה דפשטא דההיא ודאי כוותיה אזלא. ועוד דתניא בתוספתא (פ"ד, הי"א): פרוסה של חטין ושלמה של שעורין מברך על פרוסה של חטין, פת שעורין ופת כוסמין מברך על של שעורין, והלא כוסמין יפין מן השעורין אלא שהשעורין ממין ז' ואין הכוסמין ממין ז', וגרסינן עלה בירושלמי (ה"א): רבי יעקב בר אחא בשם רבי זעירא דרבי יודה היא, דר' יודה אמר אם יש ביניהן ממין ז' עליו הוא מברך. ומשמע דכולה מוקי לה כר' יהודה ואפילו פרוסה של חטין ושלמה של שעורין משום דמוקדם בפסוק, וההיא הא איפסיקא לעיל (ברכות לט, ב) בהלכתא בפלוגתא דרב הונא ורבי יוחנן דאמרינן עלה אבל פרוסה של חטין ושלמה של שעורין דברי הכל מברך על פרוסה של חטין, ואי משום ק"ו דאמר גאון ז"ל ליתא, דהא רבי יהודה גופיה מודה במאי דליתיה בקרא דהיינו בשאין ברכותיהן שוות דליכא דין קדימה לחד מנייהו אלא מברך על איזה מהן שירצה תחלה, ואף על גב דאית ליה לרבי יהודה המוקדם בפסוק הוא קודם לברכה ולא אמרינן ביה ק"ו, אלא ק"ו פריכא הוא מההוא טעמא דאמרינן לעיל דשאני התם דליכא אלא קדימה בלבד ואין אחד מהן נפטר בברכת חבירו ולפיכך לא חשו לה כל כך ובכי הא חביב קודם, אבל בשברכותיהן שוות דחד פטר חבריה הדא מילתא חשיבא טפי והלכך בכי הא חשוב עדיף.
וקשיא לי דהא בברייתא (לקמן ברכות מג, א) דכיצד הסבת סעודה קתני עלו והסבו הביאו לפניהם יין אף על פי שכל אחד ואחד בירך לעצמו אחד מברך לכולן, אלמא אף על פי שחטה שקודמת בפסוק זה יכול הוא להקדים את היין בזמן שהיין חביב לו כי התם. ויש לומר דהתם בשאין ברכותיהן שוות היא, אי נמי יש לומר דהתם שתיית היין של קודם סעודה צורך הפת הוא כי היכא דליגרריה לליבא וניכול נהמא טפי לתאבון וכענין שאמרו בערבי פסחים (קז, ב) והוא הדין אפילו לפרפראות כדמשמע במתניתין (לקמן ברכות מב, א) דקתני בירך על הפרפרת לא פטר את הפת דאלמא מברך תחלה על הפרפרת ומהאי טעמא הוא דפרפרת לרבות בתאות אכילת הפת היא באה וכדאמרינן (פסחים קיד, א) עד שהוא מגיע לפרפרת הפת.
והא דאמרינן כל הקודם בפסוק זה קודם לברכה וחטה קודמת בפסוק לכל, לאו בכוסס את החטה היא דהא לכולי עלמא חטה דכתיב בקרא לאו בכוסס הוא אלא בפת כדגלי קרא בתריה דכתיב (דברים ח, ט) ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וכדאיתא לקמן בפרקין (ברכות מד, א). ותדע לך דהא לכולי עלמא כוסס את החטה אין מברך לאחריו לא שלש ולא מעין שלש וכדמשמע בברייתא דלעיל (ברכות לז, א) דהכוסס את החטה ולקמן נמי (מד, א) גבי מתניתין דאכל ענבים ותאנים, אלא חטה דכתיבא באורייתא היינו לחם והוא הוא דקודם לכל וברכתו חשובה שגורם ברכה לעצמו מתוך שנשתנה לעילויא וסעיד.
ומסתברא דאפילו לרבי יהודה אם היו לפניו אתרוג וזית וקדם וברך על האתרוג אף על פי שאינו רשאי אינו צריך לחזור ולברך על הזית כיון שברכותיהן שוות והוא שנתכוון לפטור את הזית בברכת האתרוג, דאפילו לבית שמאי דאמרי (לקמן ברכות מב, א) דפרפרת אינה פוטרת אפילו מעשה קדרה ואף על גב שברכותיהן שוות דתרווייהו בורא מיני מזונות ואפילו הכי לא פטר למעשה קדרה לההוא לישנא דאסיפא פליגי כדאיתא לקמן (שם ע"ב), דילמא התם בשלא נתכוון לפטור את מעשה קדרה הא נתכוין פטר. ומיהו אפילו לתנא קמא דהתם דאמר דפרפרת פוטר מעשה קדרה הכא לא פטר אלא במתכוון לפטור את הזית אבל בלא מתכוין לא, דאינו בדין שיפטור מי שאינו חשוב את החשוב דרך גררה אלא דרך כונה, והיינו נמי טעמא דההיא דהא משמע דאפילו לתנא קמא פרפרת שהיא חשובה פטרה מעשה קדרה, אבל מעשה קדרה לא פטר את הפרפרת. ולפי פירוש זה אם היה אוכל תפוחים ובירך עליהן ואחר כך הביאו לפניו אגוזים אם התפוחים חביבים לו יותר פוטר את האגוזים בגררת ברכת התפוחים, אבל אם אינן חביבים אינן פוטרין את האגוזים אלא אם כן נתכוון להם מתחלה, כך נראה לי.

אמר עולא מחלוקת בשברכותיהן שוות. פירוש כגון אתרוג וזית דר' יהודה סבר מין שבעה עדיף ורבנן סברי חביב עדיף כיון דחדא ברכה היא לתרווייהו אבל אין ברכותיהן שוות כגון צנון וזית ואין אחד מהם טפלה לחברו דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה. ובכה"ג חשוב בברכה קודם כגון פרי האדמה ובורא פרי העץ בורא פרי העץ עדיף בורא פרי האדמה ושהכל בפה"א עדיף דכל שמיוחד בברכתו חשוב יותר:

מתיבי היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית. ואע"ג דברכת צנון בפה"א וזית בורא פרי העץ וכיון דכן בשאין צנון עיקר כדקס"ד השתא היכי איפשר דפטר ליה צנון לזית איכא למימר דכיון דאפי' בירך על הזית בורא פרי האדמה יצא כדאיתא במתניתין הוה ס"ד דליפטריה בברכת צנון ואע"ג דהתם נמי בדיעבד הכא נמי כדיעבד דמי דכיון דאית ליה לברך על הצנון בורא פרי האדמה מכי בירך על הצנון איפטר ליה זית ממילא וטעמא שלא ירבה בברכות דריבוי ברכות שלא לצורך אסור דהו"ל כעין ברכה לבטלה:

אלא למ"ד בשאין ברכותיהן שוות במאי פליגי. פירוש דרך שאלה הוא. א"ר ירמיה להקדים. פירוש לאפוקי מסבריה דההוא מקשה דלעיל דסבר דשאין ברכותיהן שוות מברך על חד ופטר חבריה אלא ודאי על שניהם הוא מברך ור' יהודה סבר דאית ליה לאקדומי ולברך על החשוב וכאן אין ברכת פרי האדמה פוטרת פרי העץ. דאע"ג דאמרינן במתניתין דבדיעבד יצא התם במתכוין לצאת בה ברם הכא אין לו לכוין לכתחלה וכל שאין מתכוין לא יצא, ולר' ירמיה אפי' בצנון וזית פליגי דלרבנן חביב עדיף ולר' יהודה מין שבעה עדיף צנון ותפוח אפילו ר' יהודה מודה:

ולענין הלכתא קיי"ל כמ"ד בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה. ואם בשברכותיהן שוות חביב עדיף כרבנן ובשאין ברכותיהן שוות חשוב בברכה עדיף והיינו דנקט עולא מברך על זה וחוזר ומברך על זה כלומר על איזה שירצה תחלה וחוזר ומברך על זה והא דאמרינן כל הקודם בפסוק זה קודם לברכה התם בדליכא חד מיניהו חביב ליה טפי מאידך וכיון דכן הקודם בפסוק ראוי לחשבו יותר ובודאי אכילה ושתיה שני ענינים חלוקים הם לגמרי ואין לומר להקדים זה לזה כלל אלא כמו שירצה וכן פירות או פת או פירות וחביץ קדרה או דייסא אין להטעינן להקדים פת אעפ"י שהוא חשוב בברכה שהם ענינים חלוקים לגמרי וזה אינו רוצה לאכול מזונו עדיין ורצונו לאכול פירות תחלה דלא אמרו אלא בשני מיני פירות דדעתו לאכול משניהם, ושניהם חביבין לו אלא שאחד מהם חביב יותר. ואעפ"י שאוכל מן האחד תחלה אכתי אית ליה חביבותא באידך לאכול ממנו אח"כ. ובזה אמרו דחשוב יותר בברכה קודם אבל כשאינו נהנה לאכול זה החשוב תחלה או שלא היה נהנה לאכול אחרון זה שאינו חשוב ואינו נהנה באכילתו כלל אין ספק שאוכל אותו שרוצ' בו ומברך עליו שאין אומרים לו לאדם לאכול שלא בהנאתו:

כל הקודם בפסוק זה וכו'. גפן כדי רביעית יין לנזיר וכו' יש שפירשו אם יש כלי אחד מחזיק רביעית יותר יחזיק מיין מפני שהוא עב ונגדש. על הכלי יותר מן המים וקאמר דנזיר לא מחייב עד דשתי רביעית כשיעור יין ולא כשמשערין במים ומש"ה נקט גפן. ויש שפירשו דמגפן גופה איירי כגון שאכל ענבים או לולבי גפנים או עלים וכך משערין אותו ממלאים כלי יין ונותנים לתוכו כמה שאכל ואם אכל כדי שיוצא מן הכלי כדי רביעית יין ולא כשיעור מים משום דיין עבה בהאי שיעורא מחייב:

המשנה השנית היטו לפניו מינים הרבה וכו' אחר שביאר לנו ברכת כל מין ומין הוא רוצה לבאר במי שיש לפניו מינים הרבה ורוצה לאכול מכולן באיזה מין מהם יברך תחלה ושיפטור שאר מינים באותה ברכה, ואילו היו כל אות המינים וברכותיהן שוות כגון זית ותאנה ורמון או שהיו כלן משאר המינים שלא מז' המינים וברכותיהן שוות כגון אתרוג ותפוח לא נחלקו שמברך על החביב לו ואם חביבותו שוה בכלן מברך על איזה מהם שיזדמן כשאר מינים, ובז' המינים מקדים את המוקדם במקרא, ויש מפקפקים לומר שכל שבז' המינים מוקדם במקרא קודם אף במקום חביב ממה שאמרו בגמ' ברב חסדא ורב המנונא דאייתי לקמייהו תמרי ורמוני ובריך אתמרי ואמר ליה לא סבר לה מר כל המוקדם וכו' ואם כדברינו מה זו שאלה שמא תמרים חביבים לו, אלא שלדעתי אינה קושיא שמכל מקום אלו כי היה שואל לרב חסדא איזה מהן חביב לו שחביבותו של רב חסדא היה שקול בעיניו יותר משלו, אבל ענין מחלוקתם הוא שיש כאן מינים שבז' המינים ושל שאר המינים וברכותיהן שוות כגון אתרוג ורמון ששתיהן בפרי העץ, ואמר ר' יהודה שעל ז' המינים ראוי לו לברך ואפילו מין אחר חביב עליו ופוטר בו את האחר הואיל וברכותיהן שוות ושדעתו לאכול משניהם אע"פ שאינו מתכוין בפרט ליפטר בשתיהן בברכה זו שמן הסתם נגררת היא אחר חברתה ובדין הוא שאותן שהתורה החשיבתן יהו פוטרות אותן של שאר מינין וחכמים אומרים מברך על איזה שירצה שהוא החביב שהוא כעין עיקר והאחר כעין טפילה הא כל שאין שם חביב מקדים של המוקדם במקרא, ומ"מ אף לר' יהודה בדיעבד פטור, ומ"מ יש אומר דדוקא בשנתכוין לפטור את שתיהן שאין הגרוע פוטר את החשוב אלא בכונה, וגדולי המפרשים פסקו כר' יהודה, וראיה לדבריהם ממה שאמרו בתוספתא פת שעורים ופת כוסמים מברך על של שעורים, והלא הכוסמים יפים אלא שהשעורים ממין ז', וכן בתלמוד המערב אמרו אם יש בהם ממין ז' עליו הוא מברך וכן במעשה תלמידו של בר קפרא מר סבר בשר עדיף דחביב ומר סבר כרוב עדיף דזיין, ואן כרבנן הרי חביב עדיף אף במקום לחם שהרי חטה ושעורה האמורים במקרא הלחם הוא דזיין טפי, ומה שאמרו בסדא הסיבה הביאו להם יין כל אחד מברך לעצמו ואע"פ שיש שם לחם שהוא מוקדם במקרא, שמא לא בא הפת עדיין שכך המנהג לסדר את היין תחלה או שמא כך המנהג לשתות קודם סעודה כדי לגרור את הלב וצורך הפת הוא, וכן אמרו בירך על הפרפרת לא פטר את הפת שמשמע שאוכלים היו הפרפרת להרבות בתאבון של פת, ויש שפוסקים כחכמים:

זהו פי' המשנה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא, כבר ביארנו במשנה שאם היו לפניו פירות של ז' המינים ופירות של שאר מינים וברכותיהם שוות מברך על של מין ז' ויש שפסקו על החביב ומ"מ אם אין שם של ז' המינים אלא של שאר מינים וברכותיהן שוות מקדים איזה שירצה ואם כלם של ז' המינים מקדים את החביב ואם אין שם חביב מקדים את המוקדם בתורה, ואם היו לפניו מיני פירות הרבה ואין ברכותיהן שוות שאין האחת נפטרת בחברתה הן שיהיו כלם מז' המינים כגון חטה ותמרה, הן שיהיו כלן משאר המינים כגון צנון ואגוז מברך על החביב כדרך שביארנו, ואם היו מקצתן מז' המינים ומקצתם משאר המינים כגון צנון וזית לדעת ראשון מברך על של ז' המנים ולדעת שני אין מברך אלא על החביב, ומ"מ הואיל ואין ברכותיהן שוות לא נפטר האחד בברכת האחר וכל מה שנא' בה לא אמרו אלא להקדים, ויש מפרשים שאף לדעת ר' יהודה מברך על החביב שמאחר שלא נפטרה זו בזו אין קפידא בהקדמתה, והוא שאמר עולא אבל בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה כלומר ודאי מודה בהו ר' יהודה לרבנן, שאם תפרש דברי הכל מין ז' עדיף לא היה לו לסתום, אלא שכוונתו שהכל תלוי ברצונו והוא חביבותו ואם רצה לברך על של ז' רשאי, וראיה לזה ממה שאמרו כאן חסורי מחסרא וכו' היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית בד"א שהיה הצנון עיקר מברך על זה וחוזר ומברך על זה כלומר אפילו על הצנון אם ירצה שאם דוקא על הזית היה לו לפרש ולומר, והרי יין ושמן אין ברכותיהן שוות ואין האחת נפטרת בחברתה ואעפ"כ קפדין בהקדמתן והוא שנחלקו למטה ב"ש וב"ה בהביאו לפניהם יין ושמן שלדעת ב"ש מברך על השמן תחלה ולב"ה על היי, ן בזו טעם אחר הוא, והוא שלדעת ב"ה כיון דיין לשתיה ושמן להריח ברכת השתיה עדיפא ולב"ש הואיל והנאת הריח קרובה מהנאת השתיה עליו ראוי לברך תחלה, וכיוצא בזו יש מי שאומר שכל שהיו לפניו מינים הרבה שאין ברכותיהן שוות לא נפטר האחד בברכת חברו, מקדים הראוי לב"פ העץ לאותו שראוי לב"פ האדמה, ואין צריך לומר שאם היו לפניו פירות ובשר שמקדים ברכה הראויה לפרי הן פרי העץ הן פרי האדמה לאותה שראוייה לשהכל וכענין האמור למעלה בתלמידי בר קפרא, ויש מפרשים שזה לא היה אלא כעס בעלמא ומ"מ אין קפדין באלו על חשיבות ברכה, ויש מכריעים שקפדין בין ברכת שהכל לשאר ברכות אבל בין פרי האדמה לפרי העץ לא וכן פוסקים שר' יהודה חולק אף באין ברכותיהן שוות להקדים של ז' המינים:

היו לפניו תאנים או זיתים ורמונים ואין שם חביב מקדים את התמרים או את הזיתים אע"פ שהו מאחורין במקרא שהן מוקדמין לסמיכות מלת ארץ יותר מן הרמונים שהתמר שני לארץ והרימון חמישי לארץ כדכתיב ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש:

אע"פ שדרשנו בפירות שבמקרא זה קדימת המוקדם לברכה יש בו רמז לשיעורין, חטה לבית המנוגע והוא שבבית המנוגע נאמרו מקראות חלוקים, אחד והבא אל הבית יטמא עד הערב ואין בו כבוס בגדים והשני והשוכב בבית יכבס בגדיו ושאלו בתורת כהנים אין לי אלא אוכל בלא שוכב או שוכב בלא אוכל או (מילת או נראית מיותרת, המעתיק) נכנס בלא אוכל ושוכב מנין שטעון כבוס ת"ל יכבס יכבס ריבה, אם סופנו לרבות את הכל מה ת"ל אוכל ושוכב ליתן שיעור לנכנס ולשוכב שישהה בכדי שיעור אכילה, והוא שאמרו שהנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפו אין אלו נקראין בגדיו והרי הן בכלל הבא אל הבית מצד עצמן והוא וכליו טמאים מיד, אבל אם נכנס ובגדיו לבושים ומנעליו ברגליו וטבעותיו באצבעותיו הרי אלו נקראים בגדיו והוא טמא מיד אבל בגדיו אין טמאין אלא כשישהה שם כשיעור אכילת פרס בפת חטים ומיסב ואוכל בלפתן שכל אלו ר"ל חטים והסבה ולפתן ממהרים את האכילה.שעורה לעצם כשעורה שמטמא במגע ומשא אבל לא באהל שאין עצמות מטמאין באהל אלא ברוב מנין או ברוב בנין או שדרה או גלגלת כמו שיתבאר במקומו, גפן לכדי רביעית יין לנזיר, ולא ללמד להלקותו אם שתה כדי רביעית יין שזו מיהא אין מלת גפן מורה דבר זה והרי האחרים כלן השיעור בהן עצמן, ואף החטה פירושה ששיעור הסעודה יהא בחטה אלא רביעית יין לנזיר הלכה למשה מסיני, וגפן בא לענין שאר אסורי נזיר כגון חרצנים וזגין ששיעורן רביעית שלהן משומר בגפן ר"ל ביין כלומר בכדי שאם יניחום בכלי מלא יין ישפך ממנו רביעית מחמתם שהוא חייב, ולמדנו מגפן ששיעור זה דוקא ביין דסמיך ר"ל שהוא עב ואינו נשפך במהירות ופחז כמים וכן אמרו בתוספתא מביא כלי מלא יין ומביא זית אגורי ונותנו לתוכו ואם שתה בשיעור זה חייב והזהר מלפרשה באכילת גפן כשיעור רביעית שהלולבים של גפנים אף הרכים שבהם מותרים לנזיר כמו שיתבאר במקומו אלא כמו שפירשנו, ויש מפרשים ללמד שאם שתה פחות מרביעית יין והשלימם בחרצן וזג שהוא חייב וכן פרשוה גדולי הרבנים בראשון של סוכה, ואין הלכה כן, ואע"פ שחרצנים וזגין דינן בכזית הואיל ונאמרה בהם אכילה שיעור אחד הוא שרביעית יין כשהוא קרוש עומד על כזית כמו שיתבאר במסכת שבת פרק המוציא, ואף לזו אנו צריכים למלת גפן להודיע שרביעית של יין דוקא כשהוא קרוש עומד על כזית אבל של מים רביעית קרוש אין בו כזית משום דקלישי, וכן אמרוה במנחות בדם, והוא שאמרו שם רביעית דם שיכול לקרוש ולעמוד על כזית, כגרוגרת לשיעור הוצאת אוכלים בשבת, רמון לענין טהרת כלי למה שאמרו שכל כלי בעלי בתים ר"ל שאין עשויים למכרם אם ניקבו בשעור מוציא רימון טהרו מטומאתן הא של אומן בנקב כל שהוא טהור, ומה שאמרו במסכת שבת שאף של בעלי בתים בכונס משקה פרשוה בשל חרס שאין לו תקנה וזו שבכאן בשל עץ, ויש שפרשוה בפנים אחרים ואין בידי להכריע, זית לרוב שיעורים שבתורה, דבש לשיעור כותבת הגסה לאכילת יום הכיפורים שלא נאמר בו לשון אכילה כדי לדונו בכזית אלא אשר לא תעונה ואין ענוי נפקע אלא בכותבת כמו שיתבאר כל אחד מאלו במקומו בע"ה:

מה שאמרנו שיש צדדים שהוא מברך על החביב אם היה שם גדול ממנו ראוי לו שישאל לו איזה חביב אצלו ויברך על מה שחביב לגדול ולא שילך אחר דעת עצמו, מעשה היה וכעס על זה אחד מגדוליהם על תלמידו ואמר אם חכמה אין כאן זקנה אין כאן:

היו לפניו שני מינים שאין ברכותיהן שוות ובא אחד שלא לכונת עצמו אלא בשביל האחר למתק את הטעם שבו כגון צנון שהביאו תמר עמו למתק את חורפתו מברך על העקר ופוטר את הטפל זה הכלל כל שהוא עקר ועמו טפלה מברך על העקר ופוטר את הטפלה:

אבל בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר מברך על זה. פרש"י ואין הצנון פוטר את הזית ומתוך פירושו משמע דעל איזה מהם שירצה מברך תחלה דאי צריך לברך על הזית תחלה למה הוצרך לפרש שאין הצנון פוטר את הזית והלא לעולם יברך על הצנון לבסוף, וכן פי' ה"ר שמעיה בשם רב האי גאון כיון דלא פירש על איזה יברך תחלה יש לנו לומר דמסתמא יחיד מודה לרבים ויברך על איזה שירצה תחלה ולא שרבים יודו ליחיד, וכן כתב רב אלפס דעל איזה מהם שירצה יברך, ותימא דהא מסתמא בפה"ע חשיב מבפה"א משום דמבוררת טפי דבורא פרי האדמה כוללת כל הגדל באדמה אבל בורא פרי העץ מברר דוקא כל מה שגדל באילן ומהאי טעמא אמרינן לעיל בעובדא דבר קפרא [דף ל"ט ע"א] דבורא פרי האדמה חשיב מברכת שהכל לפי שהיא מבוררת יותר, וי"ל דלא חשיבא כל כך בורא פרי העץ כנגד ברכת פרי האדמה כמו שחשובה ברכת פרי האדמה על שהכל לפי שהכל אינה מבוררת כלל לפי שכוללת כל דבר, וא"ת היכי קאמרי רבנן דחביב עדיף הא אמרינן לקמן. דכל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה וכ"ש שיש לנו להקדים האמור בפסוק למין שאינו נזכר בשבח הארץ, ותירץ ה"ר שמעיה דההיא דלקמן דכל המוקדם וכו' היינו כשאין חביב לו זה יותר מזה אז יקדים אותו שכתוב תחלה אבל אם המאוחר יקדים [אותו, וקשה מהא דאמרינן בשמעתין רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודה אייתו קמייהו תמרי ורימוני קדים רב המנונא ובריך אתמרי ברישא אמר ליה לא סבר ליה מר, כל המוקדם בפסוק [וכו'] ומאי קשיא ליה (לומר ליה) [דילמא], דתמרי חביבי ליה ע"כ צ"ל דכל המוקדם דלקמן אתיא כר' יהודה וכל האמוראים דסברי לקמן דכל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה כר' יהודה סבירא להו, וכן פסק בה"ג כר' יהודה ועוד כתב בה"ו דאומר בורא פרי העץ קודם לבורא פרי האדמה, ולפירושו הא דקאמר אבל אין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר מברך על זה לא בא להשמיענו דין הקדמה כלל אלא שאין האחד פוטר את חברו, ולישנא לא משמע הכי דאם כן הוה ליה למימר אין האחד פוטר את חברו, הילכך נראין דברי רב האי ורב אלפס ופרש"י דמברך על איזה מהם שירצה אע"ג דר' יהודה כשברכותיהן שוות צריך להקדים ז' המינין היינו דוקא כשברכת האחד פוטר את חברו אז מסתבר לברך על ז' המינין ולפטור את השני אבל כשצריך לברך על כל אחד ואחד לא שייכי זה לזה כלל כיון שצריך לברך על השני אחר אכילת הראשון הילכך על איזה מהם שירצה יברך תחלה הילכך אם הביאו לפניו שני מינים ואין בהם מז' המינים כגון אתרוג ותפוח יברך על החביב תחלה לכ"ע כיון שברכותיהן שוות ואם יש בהם מז' המינים קיי"ל כר' יהודא דאמר מין ז' עדיף ויברך עליו אע"פ שאחר חביב לו ואם יש לפניו פרי עץ ושהכל יברך בורא פרי העץ תחלה וכן בפה"א ושהכל בורא פרי האדמה קודמת בפה"ע ובפה"א על איזה מהם שירצה יברך, ונ"ל מדלא קאמר דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה וחביב עדיף אלמא אפילו אם אחד מהם חביב יכול לברך על השני כיון דצריך לברך על השני אחר אכילת הראשון אין עדיפות בחביב משום דלא שייכי זה לזה כלל ומה שתלוי לר' יהודה עדיפות במין ז' ולרבנן בחביב היינו דוקא כששניהם נפטרין בברכה אחת:

כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה. שנאמר ארץ חטה שעורה וגפן. אין להביא ראיה מכאן דלא חשוב בורא פרי העץ מברכת בורא פרי האדמה מדמברך על חטה ושעורה מקמי גפן דדילמא מיירי שעשאו פת או בדייסא דודאי ברכת המוציא או בורא מיני מזונות חשיב מבורא פרי העץ אבל כוסס את החטה דליכא אלא בורא פרי האדמה לא תקדום לבורא פרי העץ ואף אם תרצה להעמידו בכוסס את החטה יש לפרש כך כל המוקדם בפסוק זה בדברים שברכותיהן שוות כגון חטה לגבי שעורה וענבים לגבי תאנים ורמונים:

גפן כדי רביעית יין לנזיר. פירשתי בפרק קמא דסוכה:

כל כלי בעלי בתים שיעורן ברמונים. המשנה מיתניא במסכת כלים [פי"ז] גבי בבא דכלי עץ אבל גבי כלי חרס אמרינן בפרק המצניע חמש מדות בכלי חרס ניקב בכמוציא משקה [וכו'] והאי דקאמר התם ניקב כמוציא רמון טהור מכלום היינו כגון שייחדו לרמונים לכך צריך מוציא רימון:

גמרא אי הכי אימא סיפא ר"י אומר מברך על הזית כו' יש ליישב לישנא דאי הכי דבשלמא אי אמרת דלא איירי בצנון עיקר איכא למימר דלא תקשה הא דר"י דאימא הא דקאמר כשאין ברכותיהן שוות ד"ה מברך על זה כו' היינו דמודים חכמים לר"י דמברך על הזית תחלה והתוס' שכתבו דר"י מודה לחכמים היינו לפי האמת דמודה יחיד לרבים וק"ל:

תוס' בד"ה אבל בשאין כו' א"כ גם בורא פרי העץ חשיבא טפי מב"פ האדמה כו' עכ"ל והתירוץ חסר מדברי התוס' והוא ברא"ש וז"ל דלא חשיב כ"כ ב"פ העץ כו' וע"ש:

בד"ה מיתיבי היו כו' שהוא כמו כן מז' מינין דמברך עליהן ב"פ האדמה כו' לכך צריך להנהיג הכי כו' עכ"ל. דבריהם אינן מובנים לי דודאי המקשה הוה ס"ד למימר הכי דבתרי מינין נמי אפילו לכתחלה מברך ב"פ האדמה על הצנון ופוטר גם פירות העץ אפילו מז' מינין אבל מה שכתבו לכך צריך להנהיג הכי כו' הוא תמוה דהא למ"ד בשברכותיהן שוות דוקא פליגי ס"ל באין ברכותיהן שוות ד"ה מברך על זה כו' ואין ב"פ האדמה פוטר פירות האילן ולמ"ד נמי דפליגי באין ברכותיהן שוות לרבנן מברך על איזו מהן שירצה תחלה ולר"י ז' מינין קודם מיהו לכ"ע אין ב"פ האדמה פוטר פירות האילן גם מה שסיימו בדבריהם כה"ג כדפרישית לעיל כו' אם ר"ל שכן פוסק בספר ה"ג זה אינו דהא כתבו לעיל בהפך זה דה"ג פוסק דב"פ העץ תקדום לב"פ האדמה ואולי יש חסרון וטעות בדבריהם וצ"ע:

בד"ה גפן כדי רביעית כו' אם אכל עלין כו' אבל כי משערין ביין צריך שיעורא טפי כו' עכ"ל עי' בדברי התוס' פ"ק דסוכה ופ"ק דעירובין בזה:

גמ' וסנדליו וטבעותיו בידיו הוא והן כו' כצ"ל ונ"ב כן פירש"י בריש סוכה:

רש"י בד"ה בשלמא למ"ד כו' אוקימנא בבושלי כומרא כו' נ"ב מלשונו מובן דלא פריך תלמודא אלא אליבא דלישנא בתרא דמוקי מתני' בבושלי כומרא ולא פליגי ביה ולי נראה דהכי פריך מאחר דמפרש נובלות דתמרי בושלי כומרא מכ"ש דמתני' הוא מפרש בושלי כומרא ואפילו ללישנא קמא ודו"ק. וה"ה מאן דמפרש בתמרי זיקא דכ"ש הוא דמפרש מתני' דדמאי בתמרי זיקא ועומד בקושיא וק"ל:

תוס' בד"ה מיתיבי כו' להנהיג הכי כדפרישית לעיל באין ברכותיהן שוות כו' כצ"ל ונ"ב פירוש דפליגי ביה והלכה כרבי יהודה דמין ז' קודם והא דפסק הלכות גדולות דבורא פרי העץ קודם היינו בשניהן מז' מינים או שניהם אינם מז' מינים ודו"ק:

בד"ה א"ר ירמיה כו' כל המוקדם וכו' נ"ב פי' ומאי פריך ליה דילמא הוה חביב ליה אלא לעולם המוקדם קודם וק"ל:

[רש"י ד"ה פשיטא. ל"ג כו' מעיקרא ק"ל פשיטא כו' והדר קשיא המ"ל. אבל התוס' בגיטין (ה' ב') מצאו כה"ג ע"ש. ועי' ג"כ ביומא (פ"ג) כה"ג ובמש"כ שם:

רש"י ד"ה כדי רביעית יין. אבל כו' ולולבין. וכן כתבו התוס' עלין ולולבין ותימה שסתמו דבריהם כר"א בריש פרק ג' מינין נגד סתם משנה דהתם ודערלה פ"א מ"ז] :

תד"ה מיתיבי. לכן צריך להנהיג הכי כה"ג כדפי' כו'. כ"מ שהיה גי' המהרש"א ע"ש והנה נלאו כל אנ"ח לעמוד ע"ד ולחומר הענין נל"פ כוונתם. לכן ר"ל דלפי סברת המקשה פוטר בפה"א את פה"ע (וכ"מ פשטות הברייתא דהמתרץ נדחק לפרשה בח"מ) לכן כדי להסתלק מן הספק דברכה לבטלה יעשה כדברי בה"ג להקדים בפה"ע על התפוחים אף נגד קליות שהם מז' המינים וכ"מ בהרא"ש דלבה"ג בפה"ע קדים אף נגד ז"מ דבפה"א ע"ש [ור"י חדא ועוד קאמר ונ"מ לזית ותפוח] :

גמ' כל המוקדם בפסוק. עי' טורי אבן חגיגה דף י"ב ע"ב ד"ה ואת הארץ:

פיסקא היו לפניו מינים הרבה אמר עולא מחלוקת בשברכותיהן שוות דר"י סבר מין ז' עדיף ורבנן סברי חביב עדיף. לכאורה לא הוי צריך לפרש כן דר"י וחכמים פליגי בסברות הפוכות דר"י סבר הך מלתא דמין ז' עדיף מטעמא דחביב וחכמים סברי איפכא דמעלה דחביב עדיף ממעלה דמין ז' ובפשיטות הומ"ל דר"י סבר דמין ז' עדיף מדרשה דרבי יצחק ורבנן דלית להו דרבי יצחק מש"ה סברו דמברך על איזה מהן שירצה שאין שום קפידא בדבר כלל ובהכי הוי א"ש טפי פשטא דלישנא דמתני' דקאמרי חכמים מברך על איזה מהן שירצה ולא אמרו מברך על החביב אלא משום דבאמת לקושטא דמלתא פשיטא ליה לעולא דחביב עדיף והיינו מעובדא דהנך תנאי דמייתי הש"ס לעיל דף ל"ט בבר קפרא ותרי תלמידיו דקאמר בר קפרא אם חבירך דומה כמי שלא טעם טעם בשר מעולם משמע להדיא היינו משום דאזלינן בתר חביב והנך תרי תלמידי נמי מעיקרא הוי בעי תלמודא לעיל למימר דחד מינייהו סבר דברכות פרגיות ושלקות שוין ומשום הכי בריך על הפרגיות דחביב ואידך סבר דשלקות בפה"א ומש"ה בריך על השלקות דפירי עדיף דהוי ברכה מבוררת וא"כ ממילא משמע דהיכי דברכותיהן שוות לכ"ע אזלינן בתר חביב וכ"ש למאי דדחי התם דכ"ע שלקות נמי שהכל אלא דתרי תלמידי פליגי הי מינייהו חביב ולפ"ז עולא דהוא מרא דשמעתא הכא הא שמעינן ליה לעיל בהך סוגיא דס"ל דשלקות מברך שהכל וא"כ לדידיה לכ"ע חביב עדיף ומש"ה מסיק הכא במילתיה דטעמא דחכמים משום דסברי חביב עדיף והיינו כפרש"י דאיזה שירצה דמתני' את החביב עליו משמע והשתא א"ש מה שהוצרך רש"י לפרש כן במימרא דעולא דלעיל במתני' גופא הו"ל לפרש כן ולפמ"ש א"ש דאדרבא במתניתין טפי הוי משמע דאיזה שירצה דמתני' כפשטיה דאין קפידא בדבר לגמרי ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

שם אבל בשאין ברכותיהן שוות ד"ה מברך על זה כו' לכאורה יש לתמוה מאי ד"ה דקאמר דהא לענין זה אי נפטר אחד מהן בברכת חבירו לא שייך פלוגתא דר"י וחכמים כלל דא"כ לא הוי מעין פלוגתייהו וסוגי' כזו לא מצינו ועוד דטפי הי"ל לעולא למימר אבל כשאין ברכותיהן שוות ד"ה מברך על החביב תחילה והוי לגמרי מעין פלוגתייהו וממילא הוי שמעינן נמי תרתי חדא דאין אחד מהן נפטר בברכת חבירו ואידך דמברך על החביב תחילה ויש ליישב ג"כ על הדרך שכתבתי בסמוך שהרי בכלל אין ברכותיהן שוות יש בכללן כמה ברכות במ"מ ובפה"ע ובפה"א ושהכל ולפ"ז לא פסיקא ליה למימר ד"ה מברך על החביב תחילה דהא ודאי ליתא שהרי אם חביב עליו אחד ממינים של שארי הברכות יותר מהמין שמברכין במ"מ ודאי צריך לברך במ"מ שהרי אפילו בלא טעמא דמין ז' אפ"ה הרי היא מבוררת יותר מכל הברכות שהיא ברכה מיוחדת וכן ברכת בפה"א וברכת בפה"ע מבוררת יותר מברכת שהכל כדאיתא לעיל בסוגיא דשלקות ופרגיות וכבר כתבנו שמבואר לעיל דברכה מבוררת לכולי עלמא עדיף מברכת חביב ומשום הכי הוצרך עולא לאסוקי במילתיה ד"ה מברך על זה דמינה שמעינן דלא קאי אלא אהנך ברכות דאיירי במתניתין בפלוגתא דר"י וחכמים בברכות שוות וממילא דלא קאי אבמ"מ דלא איירי בה מתניתין כלל כמ"ש בר"פ וממילא נמי דלא איירי בברכת שהכל דבכה"ג לא שייך מלתא דחכמים דאמרו מברך על איזה מהן שירצה דהא בכה"ג אפילו חכמים מודו דכל הברכות קודמים לברכת שהכל אפילו באינו חביב כדאיתא לעיל ועוד דלענין ברכת שהכל לא שייך ברכות שוות באחד מז' מינין דלא שייך בהו ברכת שהכל דאע"ג דאמרינן לעיל דף ל"ח בדובשא דתמרי דמברכין עלייהו שהכל אפ"ה דבש דקרא דז' מינין אף ע"ג דאיירי בדבש תמרים אפ"ה ע"כ לא איירי קרא בדבש כה"ג דמברכין שהכל דהא דבש זה אינו חייב בביכורים ובתרומה כדאיתא לעיל וכמו שכתבתי שם בז' מינין דביכורים ולא איירי אלא בהנך ז' מינין דקרא ארץ חטה ושעורה דאתיין בג"ש ארץ ארץ אע"כ דדבש תמרים דקרא היינו שעשה ממנו כעין עיסה כמ"ש הרמב"ם דמברכין עליה בפה"ע וכ"ש לשיטת בעל ה"ג שכתבו התוס' לעיל גבי דובשא דתמרי א"ש טפי בפשיטות ע"ש. ולפ"ז ע"כ לא שייך פלוגתא דר"י וחכמים במתני' אלא במיני ברכות דבפה"ע ובפה"א ובהנך שפיר קאמר עולא ד"ה מברך על זה ואין אחד מהן נפטר בברכת חבירו וממילא מודה רבי יהודה דמברך על החביב כמו שכתבו רש"י ותוס' ונראה עוד דמהאי טעמא גופא פשיטא ליה לעולא דלא איירי מתני' אלא בברכותיהן שוות דוקא דאי אפילו בברכות שאינן שוות לא שייך שפיר מלתא דחכמים דאמרו מברך על איזה מהן שירצה ובאין ברכותיהן שוות לא שייך הך כללא כיון שיש ביניהן ברכות מבוררות כנ"ל ודוק היטב:

בפרש"י בד"ה אבל כשאין ברכותיהן שוות ד"ה כו' ושוב אין כאן מחלוקת. וכתב הרא"ש והטור דמשמע מתוך פירושו שאין קפידא בדבר כלל ועל איזה מהן שירצה יברך תחילה ולענ"ד משמעות זה אינו מוכרח מפרש"י דכיון שכבר פירש בדברי הסמוך על איזה מהן שירצה דמתני' דהיינו חביב ולאו שאין קפידא בדבר א"כ אי ס"ד שרוצה לפרש כאן שאין קפידא בדבר כלל לא ה"ל לסתום אלא לפרש וכה"ג קשה על דברי עולא גופא דלא הו"ל לסתום אלא לפרש שלא נטעה לומר דחביב עדיף דומיא דברכותיהן שוות דאיירי לעיל ועוד דהא איכא למיטעי נמי לומר דבאין ברכותיהן שוות מברך על הברכה מבוררת תחילה דהך מילתא דבפה"ע לא מיקרי מבוררת לגבי בפה"א לא ברירא כל כך וא"כ אכתי איכא למיטעא אע"כ דמאי שפרש"י ושוב אין כאן מחלוקת כוונתו ג"כ דמברך על התביב תחילה דאדלעיל מיניה קאי כדאשכחן בכל הש"ס כה"ג וכן נראה שהבינו התוספות כן בכוונת רש"י ומה שאדקדק עוד בזה בשיטת רש"י והפוסקים יבואר בק"א:

מיהו עיקר פרש"י ותוס' וכל המפרשים שכתבו מיהו שוב אין מחלוקת דמין ז' עדיף. יש לדקדק טובא שהרי זה לא נזכר כלל בדברי עולא ולפ"ז צ"ל שלא הוצרך להזכירו לפי שהדבר פשוט הוא דבאין ברכותיהן שוות לא שייך קדימה והא ודאי ליתא דהא לקמן מסקינן בהדיא להיפך דבתרי מיני נמי שייך פלוגתא דר"י ורבנן דלר"י צריך לברך על המוקדם תחילה מדרבי יצחק ואדרבא לקצת גירסא' שכתב רש"י בסמוך דבאין ברכותיהן שוות יותר שייך קדימה מברכותיהן שוות וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלא הו"ל לעולא לסתום אלא לפרש ואפילו את"ל דאפ"ה ע"כ פשיטא ליה לעולא מסברא דנפשיה דלא שייך קדימה דרבי יצחק בכה"ג וכמו שהוכחתי לעיל בסמוך ממימרא דעולא גופא ולפ"ז ע"כ לא בא עולא לחדש שום דבר לענין קדימה באין ברכותיהן שוות אלא עיקר מימרא דעולא היינו לאשמעינן דמברך וחוזר ומברך דאין אחד נפטר בברכת חבירו לאפוקי דלא נטעי לומר דברכת בפה"א פוטרת ג"כ את של עץ אלא דלפ"ז לא שייך הך מימרא דעולא כלל אמתני' דהכא אלא לעיל אמתני' דבירך על פה"ע בפה"א יצא הול"ל לא שנו אלא בחד מינא ובירך בטעות מה שא"כ כשמברך על שניהם כאחד לא יצא. ועוד דאכתי לשון ד"ה אינו מדוקדק כ"כ כיון דלא שייך כלל בפלוגתא דר"י וחכמים ומה"ת נאמר דפליגי בפלוגתא חדשה. והנראה לענ"ד בזה דודאי אי הוי מוקי למתני' באין ברכותיהן שוות היה מקום לומר דהך פלוגתא דר"י וחכמים לענין קדימת ז' מינים תליא בפלוגתא דמתני' דרישא דקתני בירך על פירות האילן בפה"א יצא ומוקמינן לה כר"י דביכורים דוקא משא"כ לרבנן לא יצא וא"כ סד"א דה"ה אם שניהם לפניו פה"ע ופה"א שייכי נמי בהך פלוגתא דתחילה דידיה כדיעבד דמי. דכיון דיצא אין לו לברך על שניהם דהו"ל כברכה שאינה צריכה. ולפ"ז מצינן למימר דלענין קדימות הברכות דרבי יצחק אי הוו דאורייתא או דרך אסמכתא כמו שיבואר אזדו ר"י וחכמים לטעמייהו דלר"י כולה קרא דארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה איירי לגמרי לענין קדימה דאע"ג דחטה ושעורה כשאוכלן בעין דומיא דהנך מברכין עליהן בפה"א אפ"ה מברך על חטה ושעורה כיון דפוטר בהך ברכה ג"כ פה"ע אין לו לברך על פה"ע דהוי ליה כברכה שאינה צריכה משא"כ לרבנן כיון דס"ל דברכת בפה"א אין פוטרת את של עץ כלל אפילו בדיעבד לא יצא וא"כ ע"כ לא מצי לאוקמי האי קרא דחטה ושעורה לכדרבי יצחק לענין קדימה שהרי אין טעם להקדים חטה ושעורה מקמי פרי העץ אדרבא פרי העץ חשיבא טפי ואפשר דהוי נמי ברכה מבוררת טפי מבפה"א ומשום הכי משמע להו דלא איירי קרא לענין קדימה כלל נמצא דלפ"ז לא הוי מצי עולא למימר הכי אמתניתין דלעיל דבירך על פרי האילן דכשאוכל משניהם ד"ה מברך על זה וחוזר ומברך ע"ז דודאי ליתא דהא תליא בפלוגתא דר"י וחכמים דעיקר טעמא דר"י היינו משום דס"ל דברכת בפה"ע נפטר בברכת בפה"א משא"כ השתא דמפרש עולא במתני' דהכא לענין קדימת ז' מינין דלא איירי כלל באין ברכותיהן שוות אלא בברכותיהן שוות דוקא כדפרישית לעיל ולפ"ז לא שייך הך פלוגתא דר"י וחכמים דהכא בפלוגתא דלעיל לענין ביכורים וברכה ומש"ה שפיר קאמר עולא דלפ"ז לכ"ע מברך וחוזר ומברך דהא דקאמר לעיל יצא היינו דוקא כשאוכל פה"ע לבד וטעה כמו שפרש"י כנ"ל נכון ודוק היטב:

עוד נ"ל לפרש בדרך אחר דאי לאו דקאמר עולא מעיקרא דמחלוקת בברכותיהן שוות דוקא ואי לאו דקאמר נמי דטעמא דרבנן דחביב עדיף אלא איזה מהן שירצה היינו שאין קפידא כלל בדבר כדפרישית היה מקום לומר להיפך. דאדרבא לד"ה ברכת בפה"ע נפטרת בברכת בפ"א שבירך כבר על פה"א וכפשטא דברייתא דלקמן דברכת צנון וזית והיינו משום דבאמת הא דלא מוקי עולא פלוגתייהו דר"י וחכמים בכל ענין ל"ש ברכות שוות ול"ש באין ברכות שוות היינו משום דאין נראה לו שום סברא לומר דר"י וחכמים פליגי בפלוגתא רחוקה דלר"י בתרווייהו יש להקדים מין ז' ולרבנן אפילו בברכות שוות לא יקדים ועוד דא"כ מילתא דחכמים דאמרו על איזה מהן שירצה לא הוי א"ש בחד גוונא דבברכותיהן שוות היינו דאין קפידא בדבר ובאין ברכותיהן שוות אין סברא לומר כן דהא יש ביניהן ברכה מבוררת מיהו לגבי ברכת שהכל וכה"ג ברכת במ"מ היא ברכה מבוררת לגמרי לגבי דאינך. ולפ"ז ע"כ הוי מוקמינן מלתא דחכמים דאמרו מברך על איזה מהן שירצה בענין אחר לגמרי והיינו שנאמר דפלוגתא דר"י וחכמים לענין קדימה דמין ז' היינו דוקא באין ברכותיהן שוות דמינים הרבה דקתני במתני' היינו מיני ברכות הרבה דאמשניות דלעיל מיניה קאי דאיירי בברכות חלוקות וקאמר ר"י דבכל ענין מברך על של מין ז' וחכמים אומרים מברך על איזה מהן שירצה והטעם בזה כיון דבכל חד מינייהו איכא צד למעליותא דבמין ז' יש לו מעלת קדימה דרבי יצחק ולהנך שאינן ממין ז' איכא צד מעליותא בצנון וזית וכה"ג אפילו בברכת שהכל וזית כיון דברכת שהכל ובפה"א פוטרות ג"כ את של זית ואם יברך על זית הו"ל כברכה שאינה צריכה ומש"ה מברך על איזה מהן שירצה והכוונה אם רוצה באמת לאכול תחלה את של זית יש לו לברך עליו תחלה דתו לא מיחזי כברכה שאינה צריכה משא"כ אם רוצה לאכול תחלה של צנון וכיוצא בו צריך הוא להקדימו דוקא ולברך עליו כדי שלא לברך ברכה שאינה צריכה אם יברך על של זית (ולפ"ז לא שייך הך פלוגתא דר"י וחכמים אלא באין ברכותיהן שוות דוקא. אבל בברכותיהן שוות חכמים נמי מודו דמין ז' עדיף כיון דאית להו דרשא דר"י) נמצא דלפ"ז כיון דלחכמים ע"כ ברכת בפה"א פוטרת את חברתה דשל עץ ממילא דה"ה לר"י דאפושי פלוגתא בכדי לא מפשינן משא"כ השתא דמוקי לה עולא למתני' בשברכותיהן שוות דוקא מטעמא דפרישית בלשון הגמ' א"כ ממילא הדרינן לסברא קמייתא לד"ה מברך וחוזר ומברך שאין האחת פוטר' את חברתה והיינו מטעם שפרש"י דלא דמי להא דאמרינן לעיל בירך על פה"ע בפה"א יצא כן העליתי בישיבה ודוק היטב:

בא"ד ושוב אין כאן מחלוקת. פי' דאי הוי אמרינן לד"ה צנון פוטר את הזית ממילא עדיין פלוגתא דר"י וחכמים במ"ע דלר"י מברך על הזית שהרי אם יברך על הצנון תפטור את של זית וא"כ יש כאן גנאי למין ז' שתפטר ע"י מה שאינו ממין ז' כדאמרינן האי טעמא לר"י בברכותיהן שוות כמ"ש הרא"ש והרשב"א ז"ל ושארי מפרשים משא"כ השתא דאמר עולא ד"ה מברך ע"ז וחוזר ומברך ע"ז שאין האחת פוטרת את חברתה א"כ ממילא שוב אין כאן מחלוקת כיון דלא שייך בכה"ג האי טעמא דר"י כנ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה אבל בשאין ברכותיהן שוות פרש"י כו' וכן יש לפרש דר"י מודה לחכמים כו' עכ"ל. ומה שהוצרכו לזה אין לפרש דכוונתם לאפוקי דלא נפרש דלד"ה מברך על איזה שירצה ממש שאין קפידא בדבר כלל כמו שהביאו הרא"ש והטור בשיטת רש"י דאם לכך נתכוונו תו לא א"ש הא דמסקו בדבריהם ולא רבים מודו ליחיד שהרי לאידך פירושא נמי לא מודו רבים ליחיד דלא הוי מעין פלוגתייהו כלל אע"כ דכוונתם במה שכתבו וכן יש לפרש היינו לאפוקי דלא נפרש איפכא דבאין ברכותיהן שוות מברך על מין ז' כו' ועל זה מסקו שפיר דא"כ הוי רבים מודו ליחיד ובזה א"ש נמי מה שהביאו ע"ז קושיית רש"י ותירוצו משום דלאידך פירושא אם היינו מפרשים דלד"ה צנון וזית מברך על של זית תו ל"ה שייך הך קושיא וכן הא דמקשו בתר הכי מעובדא דבר קפרא נמי ל"ה שייך לאידך פירושא כיון שבאמת מברך על הזית תחלה שהיא ברכה מבוררת אלא דאכתי ק"ל שאם לכך נתכוונו תוס' מאי ראיה הוצרכו לסתור זה הפירוש מטעמא דלא נאמר דרבים מודו ליחיד ות"ל דבלא"ה אין סברא לפרש בהיפך דבאין ברכותיהן שוות שייך יותר טעמא דקדימת מין ז' והא ליתא שהרי מה"ט גופא מוחק רש"י ז"ל בסמוך הגירסא בד"ה אמר רבי ירמיה בלהקדים פליגי ועוד שכן מבואר מלשון הגמרא גופא דמקשי בסמוך אלא למ"ד בשאין ברכותיהן שוות פליגי במאי פליגי וע"כ היינו כפי' התוספות שם דעיקר הקושיא לטעמא דר"י מאי עדיפותא שייך בה וא"כ משמע דלעולא דאמר מחלוקת בשברכותיהן שוות א"ש וא"כ אם נפרש דלעולא לד"ה מין ז' קודם א"כ אדרבא לעולא קשה טפי אליבא דכ"ע. לכך היה נ"ל לפרש דמ"ש התוס' וכן יש לפרש היינו לאפוקי דלא נאמר דהא דסתם עולא דבריו בענין הקדימה ולא קאמר אלא לד"ה מברך וחוזר ומברך היינו משום דממילא שוב אין כאן מחלוקת אלא דהדרינן לכללא בסברא פשוטה שיש לברך על מבוררת תחלה דהיינו בפה"ע מקמי בפה"א כשיטת בעל ה"ג שהביאו התוס' כאן וכ"ש דברכות שניהן קודמות לברכת שהכל דבכה"ג הוי א"ש טובא לישנא דעולא אלא דאפ"ה דוחין התוס' פי' זה דא"כ הוי רבים מודו ליחיד מיהא בעיקר דינא דר"י דמברך על הזית אע"ג דלא הוי מחד טעמא דלר"י אתיא ממילא מטעמא דקדימת מין ז' ולרבנן מטעמא דברכה מבוררת ובזה נמשך היטב דברי התוס' וכל זה הדיבור לדבריהם הקודמים במה שמפרשים לד"ה מברך על החביב כן נ"ל נכון. אלא דמלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב ג"כ כדברי התוס' בענין רבים מודו ליחיד ומשמע דהיינו כפירוש הראשון שכתבתי בכוונת התוספות וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מה שהקשיתי ע"ז הפירוש וצ"ע ודוק היטב:

בא"ד וא"ת הא אמרינן לעיל כו' וי"ל דלא חשיבא בפה"ע כ"כ כו' עכ"ל. ובלשון הרא"ש מבואר יותר דלגבי שהכל מיקרי מבוררת לפי שכוללת דברים הרבה משא"כ בפה"ע לגבי בפה"א לא מיקרי מבוררת כ"כ. ולכאורה יש לפקפק על סברא זו דאדרבא מה שכולל דברים הרבה הוי ברכה חשובה טפי ועוד דעכ"פ משום סברא כזו לא הו"ל לעולא לסתום אלא לפרש שלא נטעה לומר בפה"ע לגבי בפה"א נמי הוי מבוררת ולולי דבריהם היה נ"ל דלאו במבוררת תליא מלתא שהרי עיקר דין זה לא ידעינן אלא משקלא וטריא דלעיל בעובדא דבר קפרא דקאמר הש"ס ומר סבר שלקות בפה"א הלכך פירי עדיף ומדלא קאמר הלכך בפה"א עדיף דהוי משמע לפי שהיא ברכה מבוררת אלא סתמא קאמר הלכך פירי עדיף א"כ לפ"ז יש לנו לומר בפשיטות דחשיבות ברכות הפירות היינו משום שיש להם סמך מן התורה בקרא דארץ חטה ושעורה ולקצת פוסקים הן מן התורה ממש בברכות שלאחריהם ואפשר דה"ה בברכות שלפניהם מק"ו דריש פירקין כמ"ש שם בחידושי ומשום הכי קאמר שפיר לעיל הלכך פירי עדיף והיינו לגבי ברכת שהכל שלא מצינו לו שום סמך מן התורה והשתא א"ש דבברכת פה"ע לגבי פה"א לא שייך הך סברא דהא תרווייהו רמיזי בקרא דארץ חטה ושעורה. מיהו לשיטת בה"ג איכא למימר דאפ"ה ברכת פה"ע חשיבא טפי מבפה"א משום דלענין ברכה שלפניהם יש לפרי העץ יותר סמך מן התורה מקרא דקודש הלולים שכן מבואר להדיא בברייתא דריש פרקין כנ"ל נכון לולי שהקדמונים לא כ"כ ואולי מקום הניחו לי בזה ודו"ק:

בא"ד ומה שכתב בה"ג כו' היינו לפי המסקנא כו' וקיי"ל כר"י כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה כל דבריהם בזה סתומין מאד וכבר נתקשו בזה הרבה בכוונתן מכ"ש במה שכתבו בסמוך בד"ה מיתיבי ולכן צריך להנהיג עד סוף הדיבור שאין לו שום פירוש והבנה כלל כמ"ש מהרש"א ז"ל:

אמנם לפענ"ד נראה ליישב לשון התוס' בשני דיבורים אלו בלי שום גמגום שכל כוונתם בזה אינה אלא להעמיד דבריהם הקודמים דברכת בורא פה"ע לא מקרי מבוררת לגבי בפה"א וע"ז כתבו שפיר ומ"ש בה"ג דבפה"ע תקדום כו' דמבוררת טפי דנהי דבעיקר דינו פליגי התוס' על בה"ג שהוא פסק כמ"ד באין ברכותיהן שוות נמי מחלוקת והתוספת פוסקים כעולא כשיטת רוב הפוסקים אלא דאפ"ה במה שכתב בה"ג דבפה"ע מיקרי מבוררת לגבי בורא פה"א לא רצו לחלוק עליו בלי ראיה ע"ז מסקו שפיר דאפילו בה"ג גופא לא כתב כן אלא לפי המסקנא דס"ל כמ"ד באין ברכותיהן שוות פליגי דבכל ענין שייך קדימה דרבי יצחק דאמר כל המוקדם בפסוק והכל בכלל ולרבנן לית להו הא דרבי יצחק כלל ולפ"ז ודאי הלכה כר"י מעובדא דרב חסדא ורב המנונא לקמן בסמוך דא"ל רב חסדא לא ס"ל מר להא דאמר רב יוסף כו' דאמר כל המוקדם בפסוק וא"כ דהלכה כר"י דלא אזיל בתר חביב אלא בתר חשיבות דקדימה דקרא א"כ כמו כן יש לומר דאזלינן בתר חשיבות ברכה מבוררת אף ע"ג דלא מבוררת כ"כ אפ"ה עדיף טפי מטעמא דחביב. ועוד אוסיף נופך משלי דהא בהא תליא דכיון דשייך קדימה דקרא בז' מינין גופייהו אף באין הברכות שוות א"כ מדכתיב חטה ושעורה קמי גפן היינו לחטה ושעורה שמברכין במ"מ כמו שמבואר להדיא בלשון בה"ג עצמן אף ע"ג דגפן פה"ע וחטה ושעורה פה"א אפ"ה יש להקדים במ"מ כיון שהיא מבוררת יותר מבפה"ע וא"כ דהך סברא דמבוררת יש לה סמך מן התורה תו לית לן לחלק מסברא ולומר דבפה"ע לא מיקרי מבוררת כ"כ לגבי בפה"א וכ"ש להטעם שכתב הרא"ש ז"ל דלא שייך האי טעמא דמבוררת אלא לגבי שהכל שאינה מבוררת כלל שכוללת הכל וא"כ הא קמן שבמ"מ מיקרי מבוררת לגבי בפה"ע אע"פ שאינה כוללת הכל ואם כן ה"ה פה"ע לגבי פה"א נמצא דלפ"ז דברי בה"ג אינם אלא לפי שיטתו שפוסק דלא כעולא והיינו דמסקו התוס' אבל להאי לישנא דאמרינן דל"פ כו' והיינו דעולא תו לא מתוקם פסק דה"ג כדפירשנו לעיל וכוונתם על מה שכתבו בתחילת דבריהם מדלא פירש עולא על איזה מהן יברך כו' משמע דר"י מודה לחכמים דחביב עדיף וא"כ ממילא שמעינן דברכת בפה"ע לא חשיבא מבוררת דאי ס"ד דחשיבא מבוררת תו לא הוי מהני טעמא דחביב כדמוכח לעיל בסוגיא דפרגיות ושלקות:

וע"ז סובב והולך ג"כ מ"ש בדיבור השני בד"ה מיתיבי כו' אלמא דמברך בפה"א אפילו לפטור בפה"ע כו'. ולכאורה לשון אפילו לפטור בפה"ע הוא מיותר דהא בהכי קיימינן נמי למאי דמסקו וכ"ש קליות לגבי תפוחים ולא הו"ל לכתוב תחלה אלא אפילו לגבי זית אע"כ דעיקר כוונתן בזה הדיבור לאו לענין לפטור לחודיה איירי אלא לענין קדימת בורא פה"ע לגבי בפה"א דכיון דלסברת המקשה דמפרש ברייתא כפשטא דמברך על הצנון אפילו לפטור בפה"ע אע"ג דבפה"ע חשיבא טפי ולא אמרינן שאין הסברא שתפטר החשוב על ידי שאינו חשוב א"כ כ"ש דלענין קדימה לא מהני הך סברא דברכה מבוררת חשיבא טפי והיינו ע"כ משום דלא מיקרי מבוררת דאי ס"ד דבפה"ע מיקרי מבוררת א"כ אמאי מברך על הצנון ופוטר את הזית דנהי דלית ליה להאי תנא חשיבות דמין ז' אפילו הכי היה לו להקדים ולברך על הזית שהיא ברכה מבוררת וממילא יברך אח"כ על הצנון דתו לא הוי ברכה שאינה צריכה כיון דעיקר דינו כן הוא אלא ע"כ דבפה"ע לגבי בפה"א לא מיקרי מבוררת והיינו כסברתם בדיבור הקודם. וע"ז מסקו התוס' שפיר ולכן צריך להנהיג הכי כדפרישית לעיל ואין כוונתן בזה לענין לפטור כמו שהבין מהרש"א ז"ל אלא לענין הקדימה איירי הכא שיקדים החביב והיינו הצנון כיון דברכת הזית לא הוי ברכה מבוררת כדפרישית. ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו דאפילו למאי דתרצינן דאיירי בצנון עיקר ומסקינן נמי דחסורי מיחסרא כו' אבל אין הצנון עיקר ד"ה מברך וחוזר ומברך כו' היינו לענין דאין הזית נפטר ע"י צנון אבל לענין הקדימה צנון כדקאי קאי דמברך ליה תחילה שברכת הזית לא מיקרי מבוררת לגבי צנון וא"כ לזה הענין עצמו כיונו התוספות כן נ"ל ברור בכוונתם:

אמנם לפענ"ד נראה שאין בזה שום סתירה על שיטת בה"ג אפי' אליבא דעולא שהוא מפרש דהא דקאמר עולא ד"ה מברך וחוזר ומברך היינו באמת שמברך על המבוררת תחילה וכדפרישית שבזה לא הוצרך לפרש דבריו ומסברת המקשה דמקשה מיתיבי נמי ליכא לאקשויי דלמאי דסלקא אדעתי' שברכת הצנון פוטרת את הזית כיון דיצא בבפה"א בדיעבד והיינו אם ירצה מברך על הצנון דע"כ צריך לפרש כן דלא תקשי סתמא דברייתא דהכא אחכמים דמתני' וא"כ תו לא איכפת לן בברכה דמבוררת דזית כיון שרוצה לאכול הצנון תחילה א"כ אם ירצה להקדים בברכת הזית הו"ל כברכה שאינה צריכה כנ"ל נכון ומה שיש לדקדק עוד בזה בשיטת בה"ג והחולקים יבואר בק"א:

בגמרא מיתיבי היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר כו' ומשמע ליה דהיינו משום דבדיעבד יוצא בברכת בפה"א על הזית ומשני הב"ע שהצנון עיקר כו' ומסקינן דחסורי מיחסרא כו'. וקשיא לי מאי דוחקא לשינויא הכי דלא תקשי אדעולא הא בלא"ה מצינן למימר דהנך רבנן ור"י דברייתא אזלו בשיטתיה דר"י דביכורים דמסקינן לעיל במתני' בדף הקודם דמש"ה אי בירך על פירות האילן בפה"א יצא ומש"ה ברכת הצנון פוטר את הזית מה"ט גופא משא"כ עולא מצי סבר כחכמים דביכורים ולדידהו אם בירך על פירות האילן בפה"א לא יצא כדמשמע לעיל ומכ"ש שאין לו לברך תחלה על פירות האדמה כדי לפטור את של עץ וסבר עולא דה"נ סברי חכמים דמתני' ויש ליישב ודו"ק:

שם אי הכי אימא סיפא רבי יהודא אומר כו' עיין מה שכתב מהרש"א ז"ל בזה ליישב לשון א"ה ולענ"ד לא ידענא מעיקרא מאי קשיא ליה דהא שפיר שייך לשון א"ה דהא אי לאו דעולא הוה א"ש וכיון דמעיקרא עיקר קושיית הש"ס מהך ברייתא היינו לאקשויי אעיקר דינא דעולא דאמר דבאין ברכותיהן שוות ד"ה מברך ב' ברכות והכא קאמרי רבנן דאין מברכין אלא ברכה א' ולבתר דמשני ליה דהא דבברכה א' סגי היינו כשהצנון עיקר א"כ מקשה שפיר מסיפא נמי אעיקר דינא דא"כ מ"ט דר"י וכדמסיק דאשכחן לר"י בהדיא דמודה בצנון עיקר ולמאי דקשיא ליה למהרש"א ז"ל לאו שפיר משני במה שכתב דמעיקרא הוי ניחא ליה דא"ל דלעולא רבים מודו ליחיד ודברי תימה הן דהא חזינן בהדיא דרבנן דברייתא פליגי אדר"י ועכ"פ טפי הו"ל למהרש"א ז"ל לאקשויי אהא דהוצרך התלמודא להקשות אדר"י ממתני' דכל שהוא עיקר כיון דאפילו אם נאמר דל"ל לר"י האי כללא כדאמרינן בסמוך וכ"ת אפ"ה לא הוי א"ש מילתא דר"י אליביה דעולא במאי דקאמר מברך על הזית דוקא ולעולא מברך על איזה מהם שירצה לד"ה ובהא שפיר הוי שייך תירוצא של מהרש"א ז"ל אלא דאפילו בהא שפיר איכא לשנויי כדשנינא דנ"ל לאקשויי אעיקר דינא מדר"י אדר"י גופא לענין צנון עיקר:

אלא דבר מן דין נ"ל ליישב עוד דאי לאו דמקשה ממתניתין דכל שהוא עיקר ומאידך ברייתא דר"י דמודה בצנון עיקר לא הוי מצי לאקשויי נמי אמימרא דעולא מדר"י דכיון דלעולא עיקר טעמא דר"י דמין ז' עדיף כשברכותיהם שוות היינו משום שאין בדין שמין ז' יפטר לגמרי בלא ברכה ע"י מין אחר שאינו ממין ז' א"כ מה"ט גופא אפשר דקאמר ר"י בצנון וזית אפילו כשהצנון עיקר אפ"ה אין מן הדין שמין ז' יהיה טפל שיפטר בלא ברכה ע"י הצנון מש"ה איצטריך לאקשויי מהך מתני' דכל שהוא עיקר ועמו טפל דאיירי דהביאו לפניו מליח ופת עמו אלמא דאע"ג דפת ממין ז' הוא ועדיף מינייהו דאיקרי לחם וקובע ברכה לעצמו אפ"ה הוי טפל ונפטר בלא ברכה ע"י מליח אם כן מכ"ש בצנון וזית כשהצנון עיקר ואהא מסיק הש"ס שפיר וכ"ת ה"נ דלית ליה ולכאורה הוא תמוה דמה"ת נאמר דר"י ורבנן פליגי בתרתי ומאי דוחקא דעולא להוציא הך ברייתא מפשטא דפלוגתא דר"י ורבנן במין ז' היינו בכל ענין ל"ש ברכותיהן שוות ל"ש אינם שוות ולמאי דפרישית א"ש דא"ל דר"י לטעמיה דלמאי דסבירא ליה שאין מן הדין שיפטר מין ז' בלא ברכה א"כ מה"ט גופא מ"ל דפליג אמתניתין דפת ומליח כדפרישית ובהא מקשה שפיר מאידך ברייתא דר"י מודה בצנון עיקר כן נ"ל נכון ודוק היטב:

שם ופליגא דרב חנן ופרש"י הא דרבי יצחק דאמר המוקדם קודם לברכה אלמא קרא לשבח א"י בא כו' ומנאן כסדר חשיבותן ופליג אדרבי חנן דאמר לא בא הכתוב להודיע שבח חשיבות הפירות כו' עד סוף הדיבור. נראה כוונתו מבואר דודאי א"א לומר דלרבי יצחק עיקר קרא לענין קדימת הברכה הא ליתא דהא אפילו לשיטת בה"ג והרשב"א וסייעתם שסוברים דברכת ז' מינין לאחריו הוי דאורייתא כמו שיבואר אפילו הכי כ"ע מודו דברכות שלפניהם לא הוו אלא מדרבנן אפילו בלחם גמור כמ"ש התוס' בר"פ דלאו ק"ו גמור הוא למילף לפניו מלאחריו כדמוכח במתני' דבעל קרי מברך לאחריו ואינו מברך לפניו (ועיין מה שכתבתי שם בזה) וכ"כ התוס' עוד בפרק הישן (סוכה דף כ"ו) ע"ש א"כ לפ"ז תו לא מצינן למימר דהא דאמרינן הכא דרבי יצחק פליג אדרבי חנן היינו משום דר' יצחק מוקי לקרא דארץ חטה לקדימה ורב חנן לשיעורן דהא ודאי ר' יצחק גופא מודה דעיקר קרא לאו לקדימה אתא כדפרישית. ולכך הוצרך רש"י לפרש דאפי' הכי אמרינן שפיר דפליגי דלרבי יצחק איירי קרא בשבח א"י שיש בה פירות אלו החשובים בטעם ולרב חנן לאו משום חשיבות הטעם הוא אלא משום חשיבות השיעורין כנ"ל ברור בכוונת רש"י. אלא דקשיא לי טובא בגווה דהיאך אפשר לומר דרבי חנן סובר דלא איירי קרא בשבח א"י בהנך ז' מינים דהא פשיטא לן בכולי תלמודא דהא דביכורים אינן נוהגים אלא בז' מינים בלבד היינו מג"ש דארץ ארץ מה להלן ארץ הוא שבח ארץ ה"נ ארץ הוא שבח ארץ וכן פי' נמי רש"י בחומש בפרשת כי תבא. ועוד דאפילו את"ל דרבי חנן אית ליה ילפותא אחרינא בביכורים אפ"ה לא נצטרך לומר דפליג אדרבי יצחק דשפיר מצינן למימר דלרבי חנן תרתי שמעת מיניה דלענין שבח א"י לחוד ודאי לא איצטריך כיון דלא נ"מ מידי דהא כתיב בהאי ענינא גופא ארץ אשר לא תחסר כל בה והכל בכלל וכ"ש דחטה ושעורה לא איצטריך דהא כתיב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וילפינן לחם לחם מחמץ ומצה שהן חטין ושעורין וכוסמים כו' אע"כ דעיקר קרא לשיעורין נאמר אלא דאפילו הכי ממה שכתבן הכתוב בזה הסדר וכתיב נמי תרי זימני ארץ ארץ חטה וארץ זית שמן ודבש ואי לשיעורין ארץ בתרא ל"ל. ועוד דהו"ל לאקדומי לזית מקמי חטה משום חשיבות השיעור שבזית כדאמרינן ארץ שכל שיעוריה כזיתים ול"ל נמי דלהכי גופא איצטריך ארץ בתרא למדרש מינה חשיבות שיעור כזית דאכתי דבש הו"ל למיכתב בארץ קמא (ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך) אע"כ דדרך חשיבות הפירות עצמן סדרן הכתוב. וא"כ שפיר קאמר נמי רבי יצחק דכיון שסדרן הכתוב דרך חשיבות הפירות מש"ה כל הקודם בפסוק מוקדם לברכה. מיהו לשיטת הסוברים דברכה אחרונה דז' מינים דאורייתא יש ליישב קצת אבל לשיטת החולקים קשה. מיהו לולי פרש"י היה נ"ל לפרש דהא דקאמר הכא ופליגא אדרבי חנן היינו למאי דבעי למימר דרבי יצחק איירי נמי באין ברכותיהם שוות משום אסמכתא דקדימת הכתוב וא"כ ע"כ דהא דאקדים חטה ושעורה מקמי גפן היינו לענין ברכת בורא מיני מזונות דקודמת לברכת בפה"ג אף ע"ג דבפה"ג מבוררת יותר כדאמרינן לעיל ולר' חנן ודאי לאו בהכי איירי דהא חטה דקרא מפרש לה לשיעורא דפת חטין וגפן דקרא נמי מוקי לה רבי חנן בענבים דוקא כמ"ש תוס' כאן ובסוכה דלא איירי ביין וא"כ לענין פת וענבים לא שייך למילף הך קדימה כן נ"ל נכון לולי שרש"י והקדמונים לא כתבו כן ודוק היטב ועיין עוד בסמוך ובחידושי למסכת סוכה:

אי הכי וכו'. לשון אי הכי אינו מדוקדק דבלא זה ג"כ ה' יכול להקשות תכף מדברי ר"י ועיין מהרש"א ולענ"ד דמפשטן של דברי ר"י ליכא קושיא על עולא דאיכא למימר דמה דאמר ר"י מברך על הזית אין כוונתו שיברך עליו תחלה אלא כוונתו שאינו נפטר בברכת הצנון אף שבפה"א פוטר בפה"ע מ"מ מין שבעה הוא חשוב ואינו נפטר בברכה שעל מין שאינו מין שבעה והא דהקשה ולית לי' לר' יהודה כל שהוא עקר וכו' שפיר הקשה דהרי שם שנינו אפילו פת אם הוא טפל למליח המליח פוטרו והרי פת הוא משבעת המינין ועיין מג"א סי' רי"ב ס"ק ג':

ושני מינין דעלמא וכו' רי"א מברך על הזית וכו' ויש לדקדק כיון דבשני מינין דעלמא קאי ולא מהדר אדלעיל בצנון וזית א"כ למה אחז ר"י בלשונו זית הוה לי' למימר מברך על מין שהיא ממין שבעה ונראה דר"י כללא כייל דזית תמיד קדים לכל שאר בפה"ע אפילו הם ג"כ משבעת המינין דזית הוא ראשון לארץ ומה דלא נקט חטה ולומר שקודם לכל שאר פרי האדמה אפי' לשעורה שהוא ב"כ משבעת המינן אפ"ה חטה קדים שהוא ראשון לארץ שתי תשובת בדבר שאם קרא מיירי בכוסס חטה ושעורה א"כ מאי ארי' חטה מטעם שהוא ראשון לארץ הלא בלא"ה חטה ברכתו בורא פה"א ושעורה ברכתו שהכל כמבואר בסי' ר"ח סעיף ד' בהג"ה ואפילו אם קרא מיירי בעשאו תבשיל וא"כ ברכותיהן של חטה ושעורה שוות שמברך במ"מ והוה לי' לאשמועינן דחטה קדים שהוא מוקדם בפסוק ג"כ יש לומר שזהו פשיטא אבל זית קמ"ל שקדים אפי' לגפן תאנה ורמון שמוקדמים בפסוק מ"מ זית קדים שהוא ראשון לארץ בתרא וכדהשיב רב המנונא לרב חסדא לקמן:

דאמר רב יוסף וכו' ויש לדקדק היא גופא מנ"ל דרב יוסף מיירי באין ברכותיהן שוות ודלמא בברכותיהן שוות מיירי ומוקדם לברכה היינו שהוא מוקדם לברך עליו ולפטור את המאוחר ואם נימא הברכה אחרונה של שבעת המינין הוא מן התורה ורב יוסף דין תורה קאמר לענין ברכה אחרונה אתי שפיר דבברכותיהן שוות לא שייך שום מעלה בברכה אחרונה שעל כל מה שאכל הוא מברך ברכה אחת אלא ודאי דמיירי לענין הקדמה שיש שלש מינין על העץ ופרי העץ ועל המחיה וכו' ועל הגפן ואם אכל דייסא ואכל תמרי ושתה יין שצריך להזכיר כלם בברכה יקדים להזכיר המוקדם בפסוק וא"כ על כרחך לענין להקדים קאמר אבל להנך פוסקים דכל הברכות חוץ מברכת המזון הם דרבנן ורב יוסף אינו מפרש הפסוק לענין ברכה רק יליף מהפסוק איזה משובח יותר ולכך ממילא קאמר שהוא חשוב לברכה הדק"ל וצריך לומר דלשון מוקדם לברכה משמע הקדמה ולא לפטור לגמרי:

שנאמר ארץ וגו' מדקאמר שנאמר משמע שהוא מביא ראי' לדבריו ומהיכן יש לו ראי' והכי הוה לי' למימר כל המוקדם בפסוק זה ארץ חטה ושעורה וכו' מוקדם לברכה ונראה דאף דמוכח מהך קרא שהני דכתיבי משובחים יותר משאר פירות מדלא חשיב בשבח ארץ ישראל רק הני אבל מאן יימר דבהני שבעה מינין יש באחד יותר שבח מבאחריני והרי הכתוב לא הי' יכול לכוללן בדבור א' ועל כרחך הוצרך לחשבם זה אחר זה ואולי כולם שוים בשבחים ולהביא הוכחה שגם אלו מסודרים לפי מעלתן קאמר שנאמר ארץ חטה וגו' ארץ זית וגו' ואי לא בא הכתוב אלא להורות חשיבתן נגד שאר מינין שלא הוזכרו כלל הי' די בפעם א' ארץ ולחשבם שבעתנה לזה אחר זה ומדכתיב פעם שני ארץ ש"מ שבא ליתן גם במינין הללו חשיבות מי שהוא ראשון לארץ ולכן הוכרח להכפיל שני פעמים ארץ:

כל הפסוק כולו לשיעורין נאמר הנה דייק למימר כל הפסוק כולו והי' די באמרו פסוק זה לשיעורין נאמר ונראה ע"פי שכתבתי לעיל דר' יצחק דייק שהפסוק נאמר להקדים מדכפל שני פעמים ארץ ועל זה אמר רב חנן כל הפסוק כולו לשיעורין נאמר וגם הכפל של ארץ הוא לזה דלכאורה יש לדקדק דאם לשיעורין נאמר א"כ חטה הוא לענין בית המנוגע שאינו נוהג אלא בארץ ישראל דכתיב בבית ארץ אחוזתכם וגם שם אינו שכיח כלל ע"פי רוב הפרטים שצריך להיות בבית שיטמא בנגעים עד שקצת מהחכמים אמרו שבית המנוגע לא הי' ולא עתיד להיות ולא נכתב אלא משום דרוש וקבל שכר עיין במס' סנהדרין דף ע"א ע"א ולמה הקדימו הכתוב לשאר שיעורי תורה הנוהגים בכל מקום. עוד יש לדקדק אם לענין שיעורין למה נכתב שוב ארץ זית שמן וכו' למה לי הכפל של ארץ. בם אמרו ארץ זית שמן וכו' ארץ שכל שיעורי' כזיתים איך שייך שהארץ שיעורי' כזיתים ואטו שיעורי זיתים הם בדברים שהם חובת קרקע והלא שיעורי זיתים באיסורי מאכלות הם וחובת הגוף נוהג בין בארץ ובין בח"ל ולתרץ זה צריך אני להקדים הקדמה אחת וזהו דקיי"ל כר' יוחנן בריש פרק יוה"כ דחצי שיעור אסור מן התורה ואמנם אם הוא שייך בכל שיעורי תורה או רק במאכלות מצינו לענין בל יראה פלוגתא בזה ועיין בא"ח סימן תמ"ב במג"א ס"ק יו"ד פלוגתא בזה ובגליון המג"א שלי הבאתי ראי' מדברי התוס' במס' שבועות דף ט"ז ע"ב בד"ה מנה"מ שכתבו מהא דגמירי לקמן שעור שהי' לא שמעינן לא מלקות ולא כרת דה"א דאיסורא בעלמא היא דאיכא עיין שם מוכח דלא אמרינן במה שאינו מידי דאכילה ח"ש אסור מן התורה דאל"כ איך אפשר לפרש השעור לענין אסורא בעלמא והלא איסורא איכא אף בפחות משעור שהי' ודוחק לומר דהתוספת מפרשי קושיית הגמרא מנה"מ רק אליבא דר"ל דס"ל ח"ש מותר מן התורה ואמנם בגליון המג"א שם ביררתי דזהו דין תורה דמן התורה אין ח"ש אסור רק במאכלות אסורים אבל עכ"פ מדרבנן אסור ח"ש בכל עניני שיעורין וא"כ בעסקי מאכלות אין חילוק בין שעור לפחות מכשיעור רק לענין מלקות במזיד או לענין קרבן בשוגג והקרבנות שייכים רק בארץ ישראל כי שם הוא מקום הקרבנות ואפילו בשעת היתר הבמות מ"מ הבמה גדולה ששם מקריבים קרבנות חובה היתה בארץ בגלגל או בנוב וגבעון. ומלקות אינה אלא בסמוכין בארץ ישראל ואף שמלקות נוהגות אף בזמן הזה ובכל מקום מן התורה כמבואר ברמב"ם פט"ז מסנהדרין הל' ב' מ"מ צריך להיות ע"פי דיינים סמוכים שבארץ ישראל וכן כתב שם הרמב"ם הל' ג' וכל מלקות שמלקין דייני ח"ל בכל מקום אינה אלא מכות מרדות. ומעתה כפרש דברי רב חנן דמפרש קרא לשיעורין לכך סמך חטה לארץ שזה אינו נוהג אלא בארץ שאין בית המנוגע בח"ל ואח"כ חשיב שאר שיעורו תורה שהם נוהגין בכל מקום וגפן שהוא כדי רביעית יין לנזיר עקר הלימוד שהיין עב אינו מוציא כל כך כמו מים ויש בזה נ"מ לנודר למי שנדר שלא ישתה היום מים כשעור ביצה והשליך ביצה לכלי מלא יין ומילא מן היין שיצאו כלי אין כלי זה מחזיק רביעית מים לפי שעל ידי השלכת ביצה להיין לא יצא יין כדי ביצה שנשאר ממנו בגודש ומותר לשתות מים מלא כלי זה וכגרוגרות להוצאות שבת שייך ג"כ בכל מקום דפחות מכגרוגרות מותר מן התורה להוציאו בשבת דמה שאינו ענין אכילה אין ח"ש איסור מן התורה ושבת חובת הגוף ונוהג בכל מקום ושוב כתיב ארץ זית שמן ודבש ארץ שכל שיעורים כזיתים דזה עקרו באיסורי מאכלות וא"כ לענין איסור אין שם שעור דגם ח"ש אסור מן התירה והנ"מ רק לקרבן ולמלקות ולכן אמר שכל שיעורים שהוא שייך רק בארץ וכן כותבת ביוה"כ הוא ג"כ רק למלקות וקרבן ולכן כתב פעם שני ארץ בשביל זית ודבש:

רש"י ד"ה בשברכותיהן שוות כגון זיתים ותפוחים. שביק רש"י חטה המוקדם בפסוק והוה לי' לפרש כגון חטה וקטנית דתרווייהו בפה"א משום דבאין ברכותיהן שוות נקט רש"י צנון וזית ושם טעמו משום דגם בברייתא דמייתי על זה קתני צנון וזית מש"ה פירש רש"י ג"כ בברכותיהן שוות זית והא דלא נקט רש"י כגון חטה וצנון נראה דחטה נגד צנון יש לו שני מעלות חדא שהוא מין שבעה ועוד דזיין שאין מברכין בורא מ"מ אלא על חמשת המינין ונקט רש"י זיתים ותפוחים שגם בזה לר"י מין שבעה עדיף:

ד"ה חביב וכו' איזה שירצה דמתני' וכו'. הנה במשנה לא פירש רש"י כלום לפי שהפשוט של פירש איזה מהן שירצה היינו על איזה מהן שירצה עתה לברך עליו אבל כאן שאמר דרבנן סברי מין חביב אין לפרש שחביב לו עתה לאכלו תחלה דבזה לא שייך מין והוה לי' למימר דרבנן סברי חביב עדיף אבל באמרו מין חביב פירושו שיש מין שחביב עליו תמיד אבל אם עתה הי' רוצה להקדים השני אין הדבר תלוי ברצונו של עכשיו ועיין בבית יוסף סי' רי"א:

תוס' ד"ה אבל וכו' וא"ת והא אמרינן לעיל גבי עובדא דב"ק וכו'. הנה הרי"ף השמיט לגמרי הך עובדא דב"ק וגם כאן לא הזכיר כלל אם ברכה פרטית קודמת לכללית וגם הרמב"ם בכל הל' ברכות לא הזכיר מזה מאומה והנלע"ד שהם פירשו סוגיא זו דעולא אמר מחלוקת בשברכותיהן שוות שאז לא שייך חשיבות הברכה נגד חבירתה שהרי לשניהם הברכה שוה ובזה דלא שייך חשיבות הברכה אזלינן בתר חשיבות הדברים שמברך עליהם איזה מהן עדיף שעליו יברך וסובר ר"י מין שבעה עדיף ורבנן סברי מין חביב עדיף אבל כשאין ברכותיהן שוות שאז לד"ה מברך על כל אחד בפני עצמו וכיון שיש כאן שקי ברכות תו לא אזלינן כלל בתר חשיבות הדברים שמברך עליהם כי אם אחר חשיבות הברכות עצמן שהברכה הפרטית היא חשובה יותר מברכה הכללית ואותה צריך להקדים ולא שייך בזה לא חביב ולא מין שבעה כי שבקינן חשיבות בפירות ואזלינן בתר חשיבות הברכה והיינו ממש כהך סוגיא דבר קפרא לעיל ועל זה בא כאן החולק ופליג גם על סוגיא דבר קפרא וסובר דלא שייך כלל בברכות לומר זו חשובה מזו והכללית היא חשובה כמו הפרטית ולכך גם באין ברכותיהן שוות אזלינן בתר חשיבות הדברים בעצמן שמברך עליהם ושייך גם בזה פלוגתא דר"י ורבנן אם מין שבעה עדיף או חביב עדיף וכיון שפסקו הרי"ף והרמב"ם דאף באין ברכותיהן שוות מחלוקת לכך דחאו הך סוגיא דבר קפרא לגמרי:

בא"ד ומה שכתב בה"ג דבפה"ע וכו' ויש לדקדק לדעת בעה"ג למה אמר ר' יהודה מברך על הזית שהזית ממין שבעה והלא אף בלא"ה זית קדים לצנון אפילו תפוחים קדים לצנון שהרי בורא פרי העץ קדים לבורא פרי האדמה ואף דמוקי לה בחסורי מחסרא ובברכותיהן שוות היינו למ"ד דדוקא בברכותיהן שוות פליגי אבל למ"ד דפליגי אף באינן שוות אין אנו צריכין לחסורי מחסרא וצריך לומר לדעת בה"ג גם למ"ד באין ברכותיהן שוות פליגי מוקי לה בחסורי מחסרא וכך מוקי לה בד"א בשצנון עקר אבל אין הצנון עקר וכן בשני מינין שברכותיהן שוות מברך על איזה מהן שירצה ר"י אמר מברך על הזית שהוא ממין שבעה ואמנם אכתי קשה לדעת המיתיבי שלא אסיק אדעתא כלל לומר חסורי מחסרא ומוקי פלוגתייהו רק בצנון וזית א"כ למה לי' לר"י למיהב טעמא שהוא ממי שבעה ותיפוק לי' כיון דס"ל לר"י שאין הצנון פוטר הזית ממין זית שהוא בפה"ע קודם לצנון שהוא בפה"א וצריך לומר שהי' סובר דגם ר"י סובר דבפה"א פוטר את ברכת בפה"ע אפילו בשני מינין רק בזית שהוא מין שבעה אינו בדין שיפטר בברכת דבר שאינו ממין שבעה ועיין לקמן בדברינו בדברי התוס' בד"ה מתיבי ועיין בדברינו בדברי הגמרא לתרץ לשון אי הכי:

בא"ד היינו לפי המסקנא וכו' דברי התוס' בזה סתומים שאם למ"ד בברכותיהן שוות פליגי מוכח דבפה"ע לא עדיפא מבפה"א ולמ"ד דגם באין ברכותיהן שוות פליגי אין לנו הכרע בזה מהי תיתי לחדש פלוגתא חדשה בזה ועל מה סמך בה"ג לחדש דבפה"ע עדיף מבפה"א וגם מה דסיימו וקיי"ל כר' יהודה וכו' מה ענין זה לדינו של בה"ג ואטו אם הי' קיי"ל כרבנן הי' נדחה דינו של בעה"ג ונראה דעקר קושיית התוס' מתחלה שהקשו וא"ת הא אמרינן בעובדא דב"ק וכו' ומאי קושיא ודלמא הא דבפה"א חשוב טפי משהכל היינו באין שום אחד חביב מן השני אז מעלת הברכה פרטית קודמת אבל כאן דאמרינן באין ברכותיהן שוות ד"ה מברך על זה וכו' היינו החביב לו וכמו"ש התוס' בתחלת הדבור דיברך על איזה שירצה תחלה היינו החביב וצריך לומר דקושיית התוס' היא שהרי לעיל בעובדא דב"ק אמרינן דמברך סבר שלקות ופרגית שהכל הלכך חביב עדיף ומלגלג סבר פרגית שהכל ושלקות בפה"א לכך פירא עדיף הרי דשם הפרגיות הי' חביב ואפ"ה אם שלקות בפה"א פירא עדיף וא"כ הוה סוגיא דלעיל דלא כמאן דהרי באין ברכותיהן שוות רבנן ור"י תרווייהו סברי דחביב קודם ולכך הוכרחו לחדש דבפה"ע נגד בפה"א לא מקרי פרטית ומיירי כאן בפרי האדמה ופה"ע אבל בעל ה"ג אזיל למסקנא דגם באין ברכותיהן שוות פליגי ור' יהודה סובר דחשיבות שבעת המינין דוחה את החביב אף לענין להקדים ורבנן סברי דחביב קודם וא"כ איכא למימר דכשם שמעלת שבעת המינין דוחה מעלת החביב אף לענין להקדים ה"נ דוחה מעלת ברכה פרטית את שאינה פרטית אף שהוא חביב ואזלא סוגיא דלעיל כר"י דהלכתא כוותי' אבל בעסק פרטית גם פה"ע נקרא פרטית נגד פה"א:

ד"ה מיתיבי וכו' עיין מהרש"א ומהרש"ל ובאמת דברי התוס' מגומגמים מאד כמו שתראה במה שתמה מהרש"א על דבריהם ועוד יש לי לדקדק וכ"ש קליות שהוא ג"כ משבעת המינין דמברך עליהן בפה"א לפטור התפוחים וכו' וקשיא מאי ארי' תפוחים הרי אפילו שיפטרו קליות זיתים הוא ג"כ ק"ו שאם פוטר צנון שאינו משבעת המינין את הזיתים שהוא משבעת המינין ק"ו אם שניהם הם משבעת המינין וגם עקר דבריהם לא ידעתי מה חידשו בזה ומי הוא שיעלם ממנו דבר זה שאם צנון פוטר בפה"ע שגם קליות פוטרים דמה גריעותא דקליות מצנון ונלע"ד דזה ודאי דמה שכתבו לפטור התפוחים הוא הדין הזיתים וכמו"ש ואמנם החידוש שחידשו בזה לדעת המתיבי הוא ע"פי מ"ש לעיל על דברי בעה"ג דקשה לדעת המתיבי דלא אסיק אדעתא דחסורי מחסרא א"כ למה לי' לר"י למיהב טעמא שהוא מין שבעה כיון דס"ל לר"י שאין הצנון פוטר הזית ממילא זית שהוא בפה"ע קודם לצנון שהוא בפה"א ומכח קושיא זו הי' מקום לדחות דברי בעה"ב וכתבתי לעיל לתרץ דבריו ולדעת המיתיבי גם ר"י מודה לחכמים דמברך על פה"א ופוטר פה"ע אלא דזית כיון שהוא משבעת המינין אינו בדין שיפטרנו צנון שאינו משבעת המינין אבל בשניהם משבעת המינין או שניהם אינן משבעת המינין גם לר"י מברך בפה"א ופוטר בפה"ע וזהו כוונת התוספת כאן ופריך אלמא דמברך בפה"א וכו' ואפילו ר"י לא פליג אלא משום דצנון אינו משבעת המינין וזית הוא משבעת המינין אבל אם שניהם משבעת המינין או שניהם אינן משבעת המינין מודה ר"י וק"ו קליות שהוא משבעת המינין שפוטר תפוחים ואף שאין נ"מ בכל זה לדינא שהרי בין למ"ד מחלוקת בברכותיהן שוות ובין למ"ד אף בשאין ברכותיהן שוות מ"מ נדחו דברי המיתיבי ואין בפה"א פוטר בפה"ע בשני מינין וברייתא מוקמינן בחסורי מחסרא לכל מר כדאית לי' ובאשר ביארתי מ"מ כתבו התוס' דברים הללו שלא נצטרך לדחות דברי בעה"ג ולכך סיימו לפי גרסת מהרש"א בדבריהם שצריך להנהיג כה"ג וכו' ואמנם בסיום דבריהם תפוחים וקליות נלע"ד שצ"ל תפוחים וצנון דבתפוחים וקליות גם בעה"ג מודה דשבעת המינין קודם לברכה פרטית ובעה"ג מיירי היכי דשניהן אינן משבעת המינין ועיין מהרש"ל:

ד"ה אר"י להקדים וכו' פירש"י והר"י לפי גרסא זו וכו' ולענ"ד אדרבה דברי רש"י נוטים לדברי רבי שמעי' דהרי רש"י סיים בד"ה דאמר ר"י וכו' ורבנן לית להו דר"י במקום חביב וכו' הרי מפורש בדברי רש"י דהיכי דליכא חביב גם רבנן ס"ל דכל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה ואמנם דברי ר' יצחק עצמו הי' נראה לרש"י דאפי' במקום חביב קאמר מדאמר כל המוקדם בפסוק רצונו אפילו אינו חביב דאל"כ הי' לו לומר המוקדם בפסוק ומדאמר כל המוקדם כללא כייל אפי' אינו חביב ובזה גם הך ולא נהירא שסיימו התוס' לדחות דברי רבינו שמעיה אינו דוחה דברי רש"י:

בשלמא למ''ד. נובלות דדמאי תמרי דזיקא ונובלות דמתני' אוקימנא בבושלי כמרא היינו דהכא קרי להו נובלות תמרה ובמתני' תנן (ד' מ) נובלות סתמא: בשברכותיהן שוות. כגון זיתים ותפוחים דתרוייהו ב''פ העץ ובא לפטור את שתיהן בברכה אחת: חביב עדיף. איזה שירצה דמתניתין את החביב עליו משמע: אבל בשאין ברכותיהן שוות ד''ה. אין ברכה אחת פוטרתן ושוב אין כאן מחלוקת ואע''ג דתנן (לעיל דף מ.) בירך על פירות האילן ב''פ האדמה יצא ה''מ בחד מינא וטעה ובירך עליה ב''פ האדמה אבל צנון וזית ובירך על הצנון לא נפטר זית: פשיטא לא גרסינן עד מיתיבי. חדא שאין זו שיטת הגמ' מעיקרא קשיא ליה פשיטא דלא איצטריך למימרא והדר קשיא היכי מצי למימרא. ועוד דלא פשיטא היא אי לאו דאשמעינן עולא ה''א צנון פוטר את הזית דהתנן בירך על פירות האילן ב''פ האדמה יצא: שהיה צנון עיקר. שבשבילו התחיל האכילה ולא אכל זית אלא להפיג חורפו של צנון דהוה ליה זית טפל ותנן (דף מד.) כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה: מברך על זה כו'. וכאן לא נחלקו: ושני מינים בעלמא. כגון זית ותפוח שברכותיהן שוות והאחד ממין שבעה בזה נחלקו: חד אמר מחלוקת בשברכותיהן שוות. וכדאמרן: ה''ג וחד אמר אף בשאין ברכותיהן שוות נמי מחלוקת. ומפרש לה ואזיל: במאי פליגי. הא ודאי לא מפטרי בחדא ברכה: אמר ר' ירמיה בלהקדים פליגי. ולא גרסי' אבל בשברכותיהן שוות מברך על אחד מהן שירצה דהשתא בשאינן שוות מקפיד ר' יהודה על הקדמתן ואמר מין שבעה עדיף כשבא לפטור זו בזו לא כ''ש: דאמר ר' יצחק כו'. אלמא קפדינן אהקדמה ור' יהודה אית ליה דר' יצחק הלכך כל שכן היכא דחד לאו ממין שבעה דמין שבעה עדיף ורבנן לית להו דר' יצחק במקום חביב דחביב עדיף: ופליגא דרבי חנן. הא דר' יצחק דאמר המוקדם קודם לברכה אלמא קרא לשבח א''י בא שיש בה פירות החשובים הללו ומנאן כסדר חשיבותם ופליג אדר' חנן דאמר לא בא הכתוב להודיע שבח חשיבות הפירות בטעם שלהם אלא שבחה של א''י שיש בה פירות ששיעורי תורה נתלין בהן וכיון דהכי הוא לא הקפיד הכתוב על סדרן שהרי בזו כולן שוין: בבית המנוגע. כתיב והבא אל הבית יטמא עד הערב (ויקרא יד) ולא כתיב כבוס בגדים והאוכל בבית יכבס את בגדיו בשוהא שיעור אכילה ואפילו לא יאכל מדכתיב בסיפיה והשוכב בבית יכבס את בגדיו הלכך הנכנס בו ונושא את בגדיו עמו שלא כדרך מלבושו אין אלו בגדיו וטמאים מיד שאף בהן אני קורא והבא אל הבית וכשהוא לבוש בהן בעי שהייה: אכילת פרס. חצי ככר ששיערו בו חכמים את העירוב שהוא כולו מזון שתי סעודות וחציו מזון סעודה אחת: פת חטין. נאכלת מהר: מיסב. דרך הסבה שהיא נאכלת מהר שאינו פונה אנה ואנה: ואינו מטמא באהל. הלכה למשה מסיני הוא: כדי רביעית יין לנזיר. אכל חרצנים וזגים ולולבין כשיעור רביעית יין חייב ואין שיעור רביעית יין ורביעית מים שוין לפי שהיין עב והמים קלושין ויש ברביעית יין יותר ממה שיש ברביעית מים כדאמרינן (במנחות קז.) [בשבת (דף עז.)] גבי רביעית דם שיכול לקרוש ולעמוד על כזית משום דסמיך אבל מידי דקליש לא הוה רביעית דידיה כזית: להוצאת שבת. דתנן המוציא אוכלין כגרוגרת (שבת עו:) והיא תאנה יבשה:

אבל בשאין ברכותיהן שוות. פירש''י כגון צנון וזית ושוב אין כאן מחלוקת כיון שאין האחד פוטר את חבירו אפי' ר' יהודה מודה דאין עדיפות בשבעת המינים אלא מברך על איזה שירצה תחלה החביב לו ואחר כך יברך על השני וכן יש לפרש דרבי יהודה מודה לחכמים הואיל ולא פי' הגמ' מוטב שנאמר שיחיד מודה לרבים ולא רבים מודים ליחיד והקשה רש''י ולבריך על הצנון ולפטר את הזית דהא תנן לעיל בירך על פירות האילן ב''פ האדמה יצא ותירץ דשאני התם שאין שם אלא חד מינא וטעה ובירך ב''פ האדמה אבל הכא כשבירך ב''פ האדמה על הצנון לא פטר את חברו שהוא ב''פ העץ אפי' בדיעבד וא''ת הא אמרי' לעיל (דף לט.) גבי עובדא דבר קפרא דברכת בורא פרי האדמה חשיבא טפי משהכל לפי שמבוררת טפי א''כ גם ב''פ העץ חשיבא טפי מברכת ב''פ האדמה וי''ל דלא חשיב ב''פ העץ כל כך מב''פ האדמה כמו שחשוב ב''פ האדמה משהכל ומ''ש בהלכות גדולות דב''פ העץ תקדים לב''פ האדמה דמבוררת טפי היינו לפי המסקנא דלקמן דפליגי בשאין ברכותיהן שוות וקי''ל כר' יהודה אבל להאי לישנא דאמרי' דלא פליגי בשאין ברכותיהן שוות לא מתוקם פסק דהלכות גדולות כדפירשנו לעיל: מיתיבי היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון וכו'. ופריך אלמא דמברך ב''פ האדמה אפילו לפטור ב''פ העץ אפילו לגבי זית שהוא משבעת המינים וכ''ש קליות שהן כמו כן משבעת המינין דמברך עליהן ב''פ האדמה לפטור את התפוחים לכן צריך להנהיג הכי כדפרישית לעיל באין ברכותיהן שוות כמו תפוחים וקליות: א''ר ירמיה להקדים דא''ר יוסף וכו'. פירש''י והר''י לפי גרסא זו אתיא הא דאמר רב יוסף כל המוקדם כר' יהודה דוקא אבל ר' שמעיה גריס אמר רב יוסף וכו' ואתיא אליבא דרבנן ומיירי שאין חביבין זה מזה דהא אזלינן בתר מוקדם דאי בחביבין פשיטא דחביב קודם דהא אפי' בשאר מינין לגבי שבעת המינין אמרי רבנן דמברך על איזה שירצה ומילתא דרב יוסף מילתא באפי נפשה ולא נהירא דבסמוך משמע דגרס דאמר רב יוסף ואתיא כר' יהודה דוקא דקאמר רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודתא וכו' א''ל לא סבר לה מר להא דרב יוסף דאמר כל המוקדם וכו': במאי פליגי. כלומר מאי טעמא דר' יהודה דאמר שבעת המינין עדיף מאי עדיפות שייכא בהו אחר שאינן יכולין לפטור שאר מינין ומשני דהעדיפות הוי מן ההקדמה: גפן כדי רביעית יין וכו'. פי' אם אכל עלין או לולבין כדי רביעית יין חייב אבל אם אכל מהן כדי רביעית מים לא מחייב דקלישי והולכין בקל חוץ מן הכלי אבל כי משערין ביין צריך שיעורא טפי שהיין הוא עב ומחזיק גודש קצת קודם שיפול מן הכוס רביעית יין ואם היה מים היה יוצא יותר מרביעית: כלי בעלי בתים. גבי כלי עץ מתניא: