דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 218ימים לסיום הש״ס

ברכות מ ע"ב - Steinsaltz

However, in a situation where, when you take the fruit, the branch does not remain and again produce fruit, we do not recite the blessing: Who creates fruit of the tree, but rather: Who creates fruit of the ground.

We learned in the mishna: And on all food items, if he recited: By whose word all things came to be, he fulfilled his obligation. It was stated that the amora’im disputed the precise explanation of the mishna. Rav Huna said: This halakha applies to all foods except for bread and wine. Since they have special blessings, one does not fulfill his obligation by reciting the general blessing: By whose word all things came to be. And Rabbi Yoḥanan said: One fulfills his obligation with the blessing: By whose word all things came to be, even over bread and wine.

The Gemara remarks: Let us say that this dispute is parallel to a tannaitic dispute found elsewhere, as it was taught in a Tosefta: One who saw bread and said: How pleasant is this bread, blessed is the Omnipresent Who created it, fulfilled his obligation to recite a blessing. One who saw a fig and said: How pleasant is this fig, blessed is the Omnipresent Who created it, fulfilled his obligation. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yosei says: One who deviates from the formula coined by the Sages in blessings, did not fulfill his obligation. If so, let us say that Rav Huna, who said that one who recites: By whose word all things came to be, over bread or wine, did not fulfill his obligation, holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei; and Rabbi Yoḥanan, who said that one who recites: By whose word all things came to be, over bread or wine fulfills his obligation, holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir.

The Gemara rejects this: Rav Huna could have said to you: I said my statement, even in accordance with the opinion of Rabbi Meir, as Rabbi Meir only stated his opinion, that one who alters the formula of the blessing fulfills his obligation, there, where the individual explicitly mentions the term bread in his blessing, but where he does not mention the term bread, even Rabbi Meir agrees that he did not fulfill his obligation.

And Rabbi Yoḥanan could have said to you: I said my statement, even in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, as Rabbi Yosei only stated his opinion, that one who alters the formula of the blessing does not fulfill his obligation, there, because he recited a blessing that was not instituted by the Sages; however, if he recited: By whose word all things came to be, which was instituted by the Sages, even Rabbi Yosei agrees that, after the fact, he fulfilled his obligation to recite a blessing.

Regarding blessings that do not conform to the formula instituted by the Sages, the Gemara relates that Binyamin the shepherd ate bread and afterward recited in Aramaic: Blessed is the Master of this bread. Rav said, he thereby fulfilled his obligation to recite a blessing. The Gemara objects: But didn’t Rav himself say: Any blessing that does not contain mention of God’s name is not considered a blessing? The Gemara emends the formula of his blessing. He said: Blessed is the All-Merciful, Master of this bread.

The Gemara asks: But don’t we require three blessings in Grace after Meals? How did he fulfill his obligation with one sentence? The Gemara explains: What is: Fulfills his obligation, that Rav also said? He fulfills the obligation of the first of the three blessings, and must recite two more to fulfill his obligation completely.

The Gemara asks: What is he teaching us? The Gemara answers: Although he recited the blessing in a secular language, other than Hebrew, he fulfilled his obligation.

This remains difficult, as we already learned this in a mishna in Sota: And these are recited in any language that one understands: The portion of the swearing of the sota, the confession of the tithes when a homeowner declares that he has given all teruma and tithes appropriately, the recitation of Shema, and the Amida prayer and Grace after Meals. If Grace after Meals is clearly on the list of matters that may be recited in any language, what did Rav teach us? The Gemara answers: Rav’s ruling with regard to Binyamin the Shepherd is necessary, as it might have entered your mind to say: This, the permission to recite Grace after Meals in any language, applies only to a case where one recited it in a secular language, just as it was instituted by the Sages in the holy tongue. However, in a case where one did not recite the blessing in a secular language, just as it was instituted by the Sages in the holy tongue, say that no, he did not fulfill his obligation. Therefore, Rav teaches us that, after the fact, not only is the language not an impediment to fulfillment of his obligation to recite a blessing, the formula is not an impediment either.

The Gemara considers the matter of Rav’s opinion itself and cites the fundamental dispute in that regard. Rav said: Any blessing that does not contain mention of God’s name is not considered a blessing. And Rabbi Yoḥanan said: Any blessing that does not contain mention of God’s sovereignty is not considered a blessing. Abaye said: It stands to reason in accordance with the opinion of Rav, as it was taught in a Tosefta: In the confession of the tithes, one recites, “I did not transgress your mitzvot and I did not forget” (Deuteronomy 26:13). The meaning of phrase, I did not transgress, is that I did not refrain from blessing You when separating tithes; and the meaning of the phrase, and I did not forget, is that I did not forget to mention Your name in the blessing recited over it. However, this baraita did not teach that one must mention God’s sovereignty in the blessing.

And Rabbi Yoḥanan would say: Emend the baraita: And I did not forget to mention Your name and Your sovereignty in the blessing recited over it; indicating that one must mention both God’s name and God’s sovereignty.

MISHNA: And over a food item whose growth is not from the ground, one recites: By whose word all things came to be. And over vinegar, wine that fermented and spoiled, and over novelot, dates that spoiled, and over locusts, one recites: By whose word all things came to be. Rabbi Yehuda says: Over any food item that is a type resulting from a curse, one does not recite a blessing over it at all. None of the items listed exist under normal conditions, and they come about as the result of a curse.

On a different note: If there were many types of food before him, over which food should he recite a blessing first? Rabbi Yehuda says: If there is one of the seven species for which Eretz Yisrael was praised among them, he recites the first blessing over it. And the Rabbis say: He recites a blessing over whichever of them he wants.

GEMARA: The Sages taught: Over a food item whose growth is not from the earth, for example, meat from domesticated animals, non-domesticated animals, and fowl and fish, one recites: By whose word all things came to be. So too, over milk, and over eggs, and over cheese, one recites: By whose word all things came to be. This is not only true with regard to items that come from animals, but over moldy bread, and over wine that fermented slightly, and over a cooked dish that spoiled, one recites: By whose word all things came to be, because the designated blessing is inappropriate for food that is partially spoiled. Similarly, over salt and over brine, and over truffles and mushrooms, one recites: By whose word all things came to be. The Gemara asks: Is this to say that truffles and mushrooms are not items that grow from the ground? Wasn’t it taught in a baraita: One who vows not to eat from the fruit of the earth is forbidden to eat all fruit of the earth; however, he is permitted to eat truffles and mushrooms. And if he said: All items that grow from the ground are forbidden to me, he is forbidden to eat even truffles and mushrooms. Apparently, truffles and mushrooms are items that grow from the ground.

Abaye said: With regard to growth, they grow from the earth, but with regard to sustenance, they do not draw sustenance from the earth.

The Gemara asks: Why is that distinction significant? Wasn’t it taught: Over a food item whose growth is not from the ground one recites the blessing: By whose word all things came to be? Even according to Abaye, mushrooms grow from the ground. The Gemara answers: Emend the baraita to read: Over a food item that does not draw sustenance from the ground, one recites: By whose word all things came to be. Consequently, even over mushrooms one recites: By whose word all things came to be.

We learned in the mishna that over novelot one recites: By whose word all things came to be. The Gemara asks: What are novelot? The Gemara responds that the amora’im Rabbi Zeira and Rabbi Il’a disputed this. One said that the term refers to dates that, due to extreme conditions, were burned by the heat of the sun and ripened prematurely. And one said that they are dates that fell from the tree because of the wind.

We learned later in the mishna that Rabbi Yehuda says: Over any food item that is a type resulting from a curse, one does not recite a blessing over it at all. Granted, according to the one who said that novelot are dates burned by the heat of the sun, that is the reason that he considers them a type of curse; however, according to the one who said that novelot are dates that fell because of the wind, what is the reason that it is considered a type of curse? Dates that fell from the tree are no worse than other dates.

The Gemara reconciles: Rabbi Yehuda’s statement was about the rest, the vinegar and locusts, not about the novelot.

Some say that the Gemara raised the question differently: Granted, according to the one who said that novelot are dates burned by the heat of the sun, that is the reason that we recite over them: By whose word all things came to be, as they are of inferior quality. However, to the one who said that novelot are dates that fell because of the wind, should we recite over them: By whose word all things came to be? We should recite: Who creates fruit of the tree.

Rather, the conclusion is, with regard to novelot unmodified, everyone agrees that they are dates that were burned by the heat of the sun. When they argue, it is with regard to those dates known as novelot temara, as we learned in a mishna concerning the laws of doubtfully tithed produce [demai]: Although, under normal circumstances, fruits that come into one’s possession by means of an am ha’aretz must be tithed due to concern lest the am ha’aretz failed to do so, the following fruits of inferior quality are lenient with regard to demai and one need not tithe them: Shittin, rimin, uzradin, benot shuaḥ, benot shikma, gufnin, nitzpa, and novelot temara.

The Gemara identifies these plants. Shittin, Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: They are a type of figs. Rimin are lote. Uzradin are crabapples. Benot shuaḥ, Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: They are white figs. Benot shikma, Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: They are the fruit of the sycamore tree. Gufnin are the last grapes which remain on the tree at the end of the season. Nitzpa are the fruit of the caper-bush. Novelot temara, Rabbi Il’a and Rabbi Zeira disagreed. One said that they are dates burned by the heat of the sun, and one said that they are dates that fell because of the wind.

Here too, the Gemara asks: Granted, according to the one who said that novelot temara are dates burned by the heat of the sun, that is the reason that it was taught concerning them: Their halakhot are lenient with regard to demai, meaning that it is those with regard to which there is uncertainty whether or not they were tithed that are exempt from being tithed. Those with regard to which there is certainty that they were not tithed, one is obligated to tithe those dates. However, according to the one who said that novelot temara are dates felled because of the wind, this is difficult: Those regarding which there is certainty that they were not tithed, one is obligated? They are ownerless, and ownerless produce is exempt from the requirement to tithe.

The Gemara responds: With what are we dealing here? With a case where he gathered the dates that fell because of the wind and made them into a pile, like a pile of threshed grain, signifying that the produce is a finished product. As Rabbi Yitzḥak said that Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Eliezer ben Ya’akov: Even gifts to the poor such as gleanings, forgotten sheaves, and produce of the corners, which are normally exempt from tithes, if a poor person gathered them and made them into a pile of threshed grain, by rabbinic law they were rendered obligated in tithes. In that case, only demai would be exempt from tithes.

Some say that the discussion was as follows:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מ - ב

אבל היכא דכי שקלת ליה לפירי מהעץ תו ליתיה לגווזא דהדר מפיק, לא נשאר ממנו ענף המוציא פירות אחרים לא מברכינן עליה בורא פרי העץ, אלא בורא פרי האדמה.

שנינו במשנה: ועל כולם, אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא.

אתמר: רב הונא אמר: דין זה שברכת שהכל פוטרת את כל המינים, היינו חוץ מן הפת ומן היין,

שאם בירך עליהם ברכת שהכל לא יצא. משום שהפת והיין חשובים הם [1].

ורבי יוחנן אמר: אפילו פת ויין אם בירך עליהם ברכת שהכל יצא בדיעבד.

נימא שמחלוקת זו שבין רב הונא ורבי יוחנן היא כתנאי [תלויה במחלוקת אחרת של תנאים המובאת בברייתא].

דתניא: ראה פת, ואמר: כמה נאה פת זו - ברוך המקום שבראה! יצא באמירה זו ידי חובת ברכה על הלחם.

וכן אם ראה תאנה, ואמר: כמה נאה תאנה זו - ברוך המקום שבראה! - יצא ידי חובת ברכה על התאנה, דברי רבי מאיר [2].

רבי יוסי אומר: כל המשנה ממטבע [מהנוסח] שטבעו [שתיקנו] חכמים בברכות - לא יצא ידי חובתו [3].

נימא רב הונא, דאמר ברכת שהכל אינה פוטרת פת ויין, סובר כרבי יוסי, שכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו, ולכן סובר רב הונא שהמברך ברכת שהכל על פת ויין לא יצא ידי חובתו [4].

ורבי יוחנן דאמר שאף על פת ויין אם בירך שהכל יצא - סובר כרבי מאיר. שהמשנה ממטבע שטבעו חכמים יצא ידי חובתו ולכן גם המברך שהכל על פת ויין יוצא ידי חובתו.

דוחה הגמרא: אמר לך רב הונא: אנא, דאמרי [אני שאומר] שאם בירך שהכל על פת ויין לא יצא, זהו אפילו לדעת רבי מאיר. הסובר שהמשנה ממטבע הברכה יצא ידי חובתו. דעד כאן לא קאמר רבי מאיר בברייתא התם דיצא ידי חובה כשאמר "כמה נאה פת זו - ברוך המקום שבראה", אלא היכא דקא מדכר [במקום שמזכיר] בברכה שמיה דפת ואומר כמה נאה "פת" זו. שאז אף ששינה בשאר הנוסח אין זה נחשב לשינוי.

אבל היכא דלא קא מדכר שמיה דפת - וכמו בבירך שהכל על הפת ויין שאינו מזכיר בברכתו שם ה"פת" או ה"יין". אפילו רבי מאיר מודה דלא יצא [5].

ואף רבי יוחנן אמר לך: אנא דאמרי [אני שאומר] שאם בירך שהכל נהיה בדברו אפילו על פת ויין יצא - זהו אפילו לדעת רבי יוסי הסובר שהמשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא.

דעד כאן לא קאמר רבי יוסי התם שלא יצא ידי חובה כשאמר "כמה נאה פת זו - ברוך המקום שבראה", אלא משום דקאמר ברכה דלא תקינו רבנן כלל.

אבל אמר "שהכל נהיה בדברו", דנוסח ברכה זו תקינו רבנן על מאכלים אחרים - אפילו רבי יוסי מודה שיצא ידי חובה כשבירך ברכה זו אפילו על פת ויין, ואין זה נחשב לשינוי ממטבע הברכה.

בנימין רעיא [הרועה] כרך ריפתא [לחם], ואמר "בריך מריה דהאי פיתא".

אמר רב: יצא בנימין רעיא בברכה זו ידי חובת ברכת המזון.

מקשה הגמרא: איך פסק רב כן? והאמר רב: כל ברכה שאין בה הזכרת השם - אינה ברכה!? והרי בנוסח האמור אין הזכרת השם.

מתרצת הגמרא: דאמר בנימין רעיא "בריך רחמנא, מריה דהאי פיתא", וכיוון שהזכיר שם שמים - שאמר "רחמנא", יצא [6].

מקשה הגמרא: איך יצא ידי חובת ברכת המזון, והא בעינן שיברך שלש ברכות ובברכה אחת אינו יוצא ידי חובה?

מתרצת הגמרא: מאי "יצא", דקאמר רב? - יצא ידי ברכה ראשונה שבברכת המזון, ועדיין צריך לברך עוד שתי ברכות [7].

מקשה הגמרא: מאי קמשמע לן רב שיצא כשאמר "בריך רחמנא מריה דהאי פיתא"?

שמא תאמר, שהוא בא לחדש כי אף על גב דאמרה בלשון חול יצא?

אי אפשר לומר כך, שהרי כבר תנינא [8] במסכת סוטה: ואלו נאמרים בכל לשון: "פרשת סוטה", שהיה הכהן קורא בפני האשה, כשמשביעה. וכן "וידוי מעשר", שאומרים בזמן ביעור מעשרות. ו"קריאת שמע", ו"תפלה", ו"ברכת המזון".

מתרצת הגמרא: אצטריך רב ללמדנו זאת, כי סלקא דעתך אמינא: הני מילי דיצא כשאמרה בלשון חול - כי היכי דתקינו רבנן בלשון קדש, [שתירגם את הנוסח שתיקנו חכמים בלשון קדש ללשון חול].

אבל, אם שינה ולא אמרה בלשון חול כי היכי דתקינו רבנן בלשון קדש, כגון כאן, שלא אמר בלשון חול תרגום של "המוציא לחם מן הארץ" אלא רק הזכיר את השם וענין הברכה, אימא לא יצא.

קמשמע לן שאף אם שינה את מטבע הלשון, הואיל ואמר הזכרת השם וענין הברכה, יצא ידי חובתו.

גופא: אמר רב: כל ברכה שאין בה הזכרת השם - אינה ברכה.

ורבי יוחנן אמר: כל ברכה שאין בה מלכות - אינה ברכה, שמלבד הזכרת השם צריך שיזכיר "מלך העולם".

אמר אביי: כוותיה דרב מסתברא, דאף אם לא הזכיר מלכות יצא ידי חובת ברכה.

דתניא: כתיב בקרא בפרשת וידוי מעשר [דברים כו] "לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי". ודרשינן:

"לא עברתי" - מלברכך ברכת המצוות על הפרשת תרומה ומעשר [9].

"ולא שכחתי" - מלהזכיר שמך עליו!

ואילו הזכרת "מלכות" לא קתני בברייתא. שמע מינה שגם בלא הזכרת מלכות יוצא ידי חובת ברכה.

ורבי יוחנן הסובר שכל ברכה טעונה הזכרת מלכות, אמר לך: תני [תגיה בלשון הברייתא]: "ולא שכחתי" - מלהזכיר שמך ומלכותך עליו [10].

מתניתין:

ועל דבר שאין גדולו מן הארץ אומר: שהכל נהיה בדברו.

על החומץ [יין שנתקלקל ונעשה חומץ], כיון שירד ממעלתו שוב אין לברך עליו בורא פרי הגפן אלא שהכל נהיה בדברו. וכן על הנובלות שהם תמרים גרועות, מאחר שהתקלקלו וירדו ממעלתם אין לברך עליהם בורא פרי העץ אלא שהכל. ועל הגובאי [חגבים טהורים] אומר שהכל נהיה בדברו משום שאין גידולם מן הארץ.

רבי יהודה אומר: כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו כלל, ולפיכך אין לברך על חומץ נובלות וגובאי כיון שהם באים על ידי קללה, שהרי חומץ הוא יין שהתקלקל, נובלות הם תמרים מקולקלים וגובאי מפסיד את התבואה,

היו לפניו מינין הרבה ובא לאכול את כולם, רבי יהודה אומר: אם יש ביניהן מין שבעה - עליו הוא מקדים ומברך. ששבעת המינים חשובים הם, הואיל ונשתבחה בהם ארץ ישראל.

וחכמים אומרים: באופן שהמין שאינו משבעת המינים חביב עליו יותר מברך על איזה מהן שירצה היינו על המין החביב עליו כי מעלת "חביב" קודמת למעלת "שבעת המינים ".

גמרא:

תנו רבנן: על דבר שאין גידולו מן הארץ, כגון בשר בהמות חיות עופות ודגים אומר: שהכל נהיה בדברו, וכן על החלב ועל הביצים ועל הגבינה אומר: שהכל.

על הפת שעיפשה קצת וראויה עדיין לאכילה [11], ועל היין שהקרים, ועל התבשיל שעבר צורתו [נשתנה מראיתו מחמת קלקול [12]], אומר: שהכל. לפי שמחמת קלקולם בטלה חשיבותם ויורדים משום כך מברכתן הראויה להם בתחלה.

על המלח ועל הזמית [מי מלח], ועל כמהין ופטריות אומר: שהכל.

מקשה הגמרא: ממה ששנינו בברייתא שעל כמהין ופטריות מברכים שהכל ולא בורא פרי האדמה: למימרא [האם נלמד מכך], כי כמהין ופטריות לאו גידולי קרקע נינהו. והתניא: הנודר שלא להנות מפירות הארץ - אסור בפירות הארץ, ומותר בכמהין ופטריות, מפני שאינם בכלל "פירות הארץ". ואם אמר הנודר: כל גדולי קרקע אסורים עלי! אסור אף בכמהין ופטריות. הרי שכמהין ופטריות נחשבים לגדולי קרקע. ותמוה אם כן, מדוע ברכתן שהכל ולא בורא פרי האדמה?

מתרצת הגמרא: אמר אביי: אמנם הכמהין והפטריות מירבא רבו מארעא [גדלים מלחלוחית הקרקע] ולכן הם נחשבים לגידולי קרקע, אבל מינקי לא ינקי לחלוחית זו ישירות מארעא, אלא דרך האויר. ומשום כך לענין ברכה עדיין אינם נחשבים כפרי האדמה לברך עליהם ברכת בורא פרי האדמה.

מקשה הגמרא: והא "על כל דבר שאין גדולו מן הארץ" קתני בברייתא קודם, שמברך שהכל. ולאחר שהקדימה זאת הברייתא, היא חזרה וכללה את הכמהין ופטריות בכלל אלו שאין גידולם מהארץ. ושוב יקשה, מדוע הנודר עצמו מגדולי קרקע אסור בכמהין ופטריות?

מתרצת הגמרא: תני [תגיה בלשון הברייתא] על דבר שאין יונק מן הארץ מברכים שהכל, ונכלל בזה כמהין ופטריות שברכתם שהכל, כיון שאינם יונקים מהארץ אף שגידולי קרקע הם.

שנינו במשנה: ועל הנובלות אומר שהכל נהיה בדברו.

מבארת הגמרא: מאי נובלות? נחלקו בזה רבי זירא ורבי אילעא. חד אמר נובלות הם בושלי כמרא תמרים שנשרפו מחמת החום ויבשו [13], וחד אמר נובלות הם תמרי דזיקא תמרים שעדין לא הספיקו להבשיל כל צרכן, והרוח השירתן מהעץ.

מקשה הגמרא: איך יתכן לפרש שנובלות היינו תמרים שהרוח השירתם מהעץ קודם בישולם? והא תנן במתניתין, רבי יהודה אומר: כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו. ומשמעות דברי רבי יהודה היא, שבא לחלוק על תנא קמא בכל אלו השנויים ברישא דמתניתין, חומץ, נובלות, וגובאי. שלתנא קמא ברכתן שהכל, ואילו רבי יהודה אין לברך עליהם כלל.

ואם כן: בשלמא למאן דאמר נובלות הינם בושלי כמרא - היינו דקרי ליה רבי יהודה מין קללה, שהרי נתקלקלו הפירות.

אלא למאן דאמר נובלות היינו תמרי דזיקא, קשה: מאי מין קללה? והרי אף שנשרו קודם שנתבשלו לגמרי, מכל מקום אינם בכלל מין קללה שלא נשתנו לקלקול?

מתרצת הגמרא: לדעת הסובר נובלות היינו "תמרי דזיקא", אין רבי יהודה חולק עם תנא קמא אלא אשארא, היינו על חומץ ועל גובאי שעל ידי קללה הם באים. אבל בנובלות רבי יהודה מודה שברכתן היא שהכל.

איכא דאמרי שהקושיא על הסובר שנובלות היינו "תמרי דזיקא" היא מדברי תנא קמא במתניתין: בשלמא למאן דאמר שנובלות הם בושלי כמרא, היינו מובנת סברת תנא קמא דמברכינן עלייהו שהכל ולא בורא פרי העץ, שהרי נשתנו לרעה, אלא למאן דאמר נובלות השנויים במשנה הם תמרי דזיקא קשה, מדוע מברכים שהכל, הא בורא פרי העץ מבעי ליה לברוכי, שהרי אף שאינם מבושלים עדיין כל צרכן, מכל מקום, לא נשתנו לרעה?

אלא, מסיקה הגמרא משום כך: בנובלות השנויים במשנה בסתמא, כולי עלמא לא פליגי דבושלי כמרא נינהו שנשתנו לרעה, ולכן במשנתנו סובר תנא קמא שברכתן שהכל ורבי יהודה חולק וסובר שאין לברך עליהם כלל. כי פליגי רבי זירא ורבי אילעא בפירוש של נובלות תמרה השנויים במשנה במסכת דמאי.

דתנן: הקלין שבדמאי הפירות שהקלו בהם חכמים שלא לעשרן אף אם נלקחו מעם הארץ, לפי שאינן חשובין ואין עמי הארץ חסים עליהם מלעשרן, הן: השיתין, והרימין, והעוזרדין, בנות שוח, ובנות שקמה, וגופנין, ונצפה, ונובלות תמרה.

מבררת הגמרא מה הם פירות אלו: שיתין, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הם מין תאנים מדבריות. רימין הם כנדי [מין מסוים של רמונים [14]] . העוזרדין הם טולשי [מין פרי הגדל על שיח בר].

בנות שוח - אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הם תאיני חוורתא [תאנים לבנות],

בנות שקמה - אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הם דובלי [תאנה הדומה לפרי השקמה].

גופנין הם שילהי גופני ענבים הגדלות בסוף עונתם ואינם מתבשלות יפה.

נצפה הוא פרחה [הפרי הגדל בעץ צלף].

נובלות תמרה ששנינו במשנה - נחלקו בפירושו רבי אילעא ורבי זירא. חד אמר שהם בושלי כמרא, וחד אמר שהם תמרי דזיקא.

מקשה הגמרא: בשלמא למאן דאמר שנובלות תמרה הם בושלי כמרא, ניחא היינו דקתני במתניתין "הקלין שבדמאי". כיון שרק בספיקן שלא ידוע אם הם מעושרים הוא דפטור והקלו בהן חכמים יותר משאר פירות שלא ידוע אם עישרום, הא ודאן, אם ידוע בבירור שלא הופרש מהן מעשר - חייב לעשרן.

אלא למאן דאמר נובלות תמרה השנויים במשנה הם תמרי דזיקא, קשה, מדוע ודאן של נובלות תמרה שלא הופרש מהן מעשר, חייב? והרי כיון שהרוח השירה אותן, דעתו של אדם להתייאש מהן, ואם כן, הפקרא נינהו! וקיימא לן שההפקר פטור ממעשר!?

מתרצת הגמרא: הכא במאי עסקינן, שעשאן לתמרים שנשרו גורן [ערימה].

דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב: הלקט והשכחה והפאה אף על פי שפטורים מן המעשר, אם עשאן העני המלקט גורן - הוקבעו בכך למעשר מדרבנן, גזירה מפני הרואים הסוברים שתבואתו של העני היא מקרקע שלו. והוא הדין בכל פירות הפקר שעשאן גורן שהוקבעו בכך למעשר מדרבנן.

איכא דאמרי, כך הקשו על הסובר שנובלות תמרה הם בושלי כמרא:

הערות

[1] רש"י מפרש חשיבותם "שגורם ברכות הרבה לעצמו בקידוש ובהבדלה ובברכת חתנים", יש לפרש בכונתו שחשיבותם נובעת מכך שהם גורמים לברכות נוספות מלבד המוציא ובורא פרי הגפן כגון ברכת קידוש הבדלה וברכת חתנים, [קידוש שייך גם בפת ואילו הבדלה וברכת חתנים שייכת רק ביין], אבל יש לפרש בכונתו שחשיבותם היא שגורמים לברכת הנהנין גופא כבורא פרי הגפן והמוציא אף במקום שהאדם אינו רוצה להנות מהם עתה, וכגון בקידוש הבדלה וברכת חתנים שמכח ברכות אלו יש צורך לברך גם בורא פרי הגפן או המוציא, וכך נראה מדברי רש"י לקמן (מב א ד"ה דגורם). ובתוספות לקמן (מא ב ד"ה אי הכי) פירש כפשוטו, שחשיבות היין והפת היא בכך שקבעו להם נוסח ברכה לעצמם שלא כשאר פירות האילן והארץ, וראה בראש יוסף שהעיר מדוע לא היה נח לרש"י לפרש כפירושם של התוספות.

[2] מפשטות לשונו של רבי מאיר שאמר "יצא" נראה שרק בדיעבד יצא בנוסח זה, אבל לכתחלה גם רבי מאיר מודה שיש לברך על הפת בנוסח שתיקנו לה חכמים, וכן נקט הגר"א בביאורו (סימן ס"ח ס"א), והוכיח זאת מזה שהשוו מחלוקת זו של רבי מאיר ורבי יהודה עם מחלוקתם של רבי יוחנן ורב הונא, והרי לרבי יוחנן המברך ברכת שהכל על הפת יצא רק בדיעבד, וכיון שהשוו דבריו עם דברי רבי מאיר הרי בהכרח שגם לרבי מאיר אין זה אלא בדיעבד, וראה בב"ח (סימן קס"ז) בפרי מגדים (א"א סקכ"ב) ובמשנה ברורה (שם סקנ"ג) שפסקו כן להלכה. ואולם עיין בתוספתא (פ"ד ה"ה) שמובא דינו של רבי מאיר בלשון זו: רבי מאיר אומר, אפילו ראה את הפת ואמר "ברוך שברא את הפת זו", "כמה נאה פת זו", הרי זו ברכתה. ומשמע, שאף לכתחלה אפשר לברך בנוסח זה. וראה עוד ברשב"א ובריטב"א לעיל (יא א) שנראה שנחלקו בדבר, עיין בדבריהם.

[3] כתבו הרשב"א והריטב"א שהלכה כרבי מאיר שיצא, משום שהירושלמי הכריע כמותו, ועוד שהרי מסוגייתנו נראה שרבי יוחנן סובר כרבי מאיר והלכה כרבי יוחנן. אכן הרמב"ם בהלכות קריאת שמע (פ"א ה"ז) כתב שהמשנה ממטבע שטבעו חכמים הרי הוא טועה וחוזר ומברך, ומבואר לכאורה שפוסק כדעת רבי יוסי, ואולם עיין בדבריו בהלכות ברכות (פ"א ה"ה-ו') שכתב שאין ראוי לשנות נוסח הברכה ואם שינה הואיל והזכיר אזכרה מלכות וענין הברכה יצא. ועיין בכסף משנה שם שיישב סתירת דבריו שבהלכות קריאת שמע עוסק הרמב"ם באופן ששינה את נוסח הברכה בפתיחתה או בחתימתה ולכן כתב שאינו יוצא ידי חובתו, אבל בהלכות ברכות עוסק הרמב"ם באופן ששינה ואמר את ענין הברכה שלא בנוסח שתיקנו חכמים, ובזה פוסק הרמב"ם שיצא. אכן עיין בביאור הגר"א (ס"ח ס"א) שדחה את דברי הכסף משנה וכתב שהרמב"ם בהלכות ברכות חזר בו ממה שכתב בהלכות קריאת שמע ומסיק שהמשנה ממטבע שטבעו חכמים יצא. וראה בספר דמשק אליעזר על ביאור הגר"א הטעם שלא היה ניחא לו לגר"א ביישובו של הכסף משנה.

[4] הקשו התוספות, איך תולים את דברי רב הונא בדברי רבי יוסי והרי רב הונא סובר שאינו יוצא בברכת שהכל רק אם בירך כך על יין ופת אבל על שאר מאכלים מודה רב הונא שיצא ידי חובת הברכה, ואילו רבי יוסי סובר שעל כל המאכלים אינו יוצא ידי חובתו בברכת ברוך המקום ומה השוום יחדיו. [מה שכתבו תוספות בהמשך דבריהם ליישב קושיתם אינו מובן, עיין מהרש"א]. וביאר הפני יהושע, שהסיבה שלרב הונא יוצא בברכת שהכל על כל המאכלים מלבד פת ויין היא, ששאר המאכלים אף שתיקנו להם נוסח ברכה פרטי כברכת בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה מכל מקום במה שמברך עליהם ברכה כללית כברכת שהכל אין בזה משום משנה ממטבע שטבעו חכמים, כי מסברא גם ברכת "שהכל" שייכת למינים אלו ורק שלכתחילה תיקנו להזכיר את המין בפרטות מדין "תן לו מעין ברכותיו". מה שאין כן יין ופת הסיבה שתיקנו להם נוסח פרטי הוא משום שרצו להזכיר בברכה את חשיבותם המיוחדת, וכלפי ענין זה כשמברך ברכת שהכל ומחסר בכך את הזכרת חשיבותם הריהו משנה ממטבע שטבעו חכמים ולכן אינו יוצא ידי חובתו. ומעתה יש לומר, שרבי יוסי הסובר שבברכת ברוך המקום וכו' אינו יוצא ידי חובתו גם אם בירך כך על כל המאכלים זהו משום שנוסח זה מצד עצמו הוא שינוי מטבע, אבל גם הוא מסכים שלענין ברכת שהכל יש לחלק בין אם בירך זאת על פת ויין שלא יצא כי כלפיהם יש בזה משום שינוי מטבע לבין אם בירך זאת על שאר המאכלים שיוצא ידי חובה כי בזה שלא פירט את המין אין בכך עדיין משום שינוי מטבע. ונמצא אם כן שההשואה בין רבי יוסי לרב הונא היא ביסוד הדין שכל המשנה ממטבע הברכה אינו יוצא בה ידי חובתו, אבל בפרטי הדין מה נחשב לשינוי יש חילוק בין ברכה לברכה שברכת ברוך המקום נחשבת תמיד לשינוי ולכן אם בירך כך על כל מאכל שהוא אינו יוצא ידי חובתו ואילו ברכת שהכל נחשבת לשינוי רק אם בירך זאת על יין ופת.

[5] כתב הפני יהושע שלמסקנת הסוגיא שטעמו של רב הונא שלא יצא בברכת שהכל הוא משום שלא הזכיר פת ויין בברכתו הוא הדין אם בירך ברכת בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה על פת ויין לא יצא, והסיבה שנקטו ברכת שהכל להודיע כוחו של רבי יוחנן שאפילו בברכת שהכל יוצא ידי חובתו.

[6] כתב הצל"ח שלדעת רב צריך לומר, שרבי מאיר, הסובר שהמברך בנוסח "ברוך המקום שבראה" יוצא ידי חובתו, זה משום ש"מקום" משמש ככינוי לקדוש ברוך הוא על שם שהוא מקומו של עולם, כפי שאמירת "רחמנא" נחשבת כמו שהזכיר שם השם. [ולדעת רבי יוחנן הסובר שצריך להזכיר בברכה גם "מלכות" בהכרח צריך לומר שלרבי מאיר יוצא ידי חובתו רק אם הזכיר ואמר "ברוך המקום מלך העולם שבראה" עיין בדבריו. וכבר פירשו כן הרשב"א והריטב"א לענין ברכתו של בנימין רעיא שלדעת רבי יוחנן צריך לומר שבירך "בריך רחמנא מריה דעלמא "].

[7] והוא הדין אם בירך ברכה ראשונה על הפת בנוסח זה יצא ידי חובתו. - תוספות הרא"ש.

[8] ראה פני יהושע שכתב שיש לגרוס "דתנן" כי משנה ערוכה היא במסכת מעשר שני (פ"ה מי"א), וכן כתב תוספות יום טוב שם. ועיין צל"ח במה שהאריך להשיג עליהם.

[9] כך פירש רש"י, ומבואר מדבריו שברכת הפרשת תרומות ומעשרות היא מהתורה. ותמהו האחרונים, הרי ברכת המצות חיובה היא מדרבנן וכמבואר בגמרא לעיל (טו א). וביארו הצל"ח והמנחת חינוך (מצוה ת"ל) שאף שברכת המצות חיובה אינו אלא מדרבנן, מכל מקום, ישנו חיוב מהתורה להודות על שזכה לקיים את המצוה, [וראה בדברי הגאון רבי עקיבא איגר לעיל שם מה שהקשה על דבריהם]. אכן הפני יהושע ואחרונים נוספים פירשו שהדרשה שבברייתא אינה דרשה גמורה, אלא הביאו זאת כאסמכתא לחיוב המוטל מדרבנן לברך ברכת המצוות. וראה בספר מנחת שלמה (ח"א סימן צ"א א').

[10] א. להלכה כתבו התוספות שיש אומרים שהלכה כרב מכיוון שמשמעות הברייתא כשיטתו, אבל הרי"ף ור"י פסקו כרבי יוחנן. ולכן המדלג מילת "מלך" בברכתו יחזור ויברך ואפילו אם דילג מילת "העולם" חוזר ומברך כי "מלך" בלבד אינה מלכות, וכך פסק שולחן ערוך (רי"ד ס"א). עיין בביאור הלכה שם שכתב שאף שלענין נוסח הברכה עצמה שוה דין הזכרת השם להזכרת מלכות שאם לא הזכיר אחד מהם לא יצא בברכתו מכל מקום לענין איסור "לא תשא" הם חלוקים זה מזה, שהמברך לבטלה והזכיר שם השם בברכתו עבר באיסור "לא תשא" אבל המברך לבטלה והזכיר בברכתו "מלכות" אינו עובר בלא תשא. ויש להעיר לפי זה מדוע כשיש ספק אם לברך או לא מבואר בשולחן ערוך בכמה מקומות שיברך ללא שיזכיר שם ומלכות, [כך מבואר לענין ברכת הנס (סימן רי"ח ס"ט) ולענין ברכת הגומל (ר"י ס"ג וס"ט) וכך הוא לענין ברכת ברוך שפטרני (רכ"ה ס"ב)], ולכאורה מדוע שלא יזכיר מלכות בברכה זו. [ראה עוד ברמ"א (אבל העזר סימן ל"ד ס"ג) ובחלקת מחוקק (שם סק"ו)]. וביאר הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד בספרו שו"ת שלמת חיים (או"ח סימן קל"ה) שתיקנו שלא להזכיר מלכות משום הטועים, שמא יאמרו ברכה שמוזכר בה מלכות ללא שם נחשבת לברכה, ויוצאים בה ידי חובה. ב. כתבו התוספות שהטעם לכך שבברכות שבתפלת שמונה עשרה לא מוזכרת "מלכות", כיון שהן "ברכות הסמוכות לחברתן" הרי אינן פותחות ב"ברוך", ו"מלכות" יש להזכיר רק בברכה הפותחת ב"ברוך". והסיבה שבברכה הראשונה שבברכות שמונה עשרה - הפותחת ב"ברוך" - גם כן לא מוזכר לכאורה "מלכות", ביארו התוספות שבכך שמזכירים "אלוקי אברהם" הרי זה נחשב כהזכרת "מלכות" לפי שאברהם אבינו המליך את הקדוש ברוך הוא בעולם ופירסם מלכותו. והמאירי פירש, "שלא נאמרה הזכרת מלכות אלא בברכה הנעשית על בריאת העולם או על המצוות, כלומר שהוא גוזר ועושה כרצונו, וזהו כעין מלכות הא כל שהוא תפלה ובקשת רחמים אין צריך למלכות".

[11] הביאור הלכה (ר"ד ד"ה ופת) הוכיח מדברי הרמב"ם שכל מאכל שברכתו הראשונה היא "שהכל" אזי ברכתו האחרונה היא "בורא נפשות", ולפיכך, גם פת שעיפשה, ברכתה האחרונה היא בורא נפשות, כי בתחלה מברכים עליה ברכת שהכל. והקשה, בשלמא לענין ברכה ראשונה שחיובה מדרבנן, יש לומר שחכמים הפקיעו מפת זו את ברכת המוציא, וקבעו לברך עליה שהכל. אבל ברכה אחרונה, שהיא מהתורה, איך יתכן שחכמים יפקיעו החיוב לברך עליה ברכת המזון, וקבעו לברך בורא נפשות. [ואין לומר, כיון שאינה נאכלת אלא בדוחק לאו שמה אכילה, ומהתורה פטורה היא מברכה כלל, שהרי הגמרא לעיל (לו ב) השוותה דין ברכה לדין אכילה ביום הכיפורים, ולענין יום הכיפורים מבואר שגם אכילה בדוחק נחשבת לאכילה]. ולכן כתב הביאור הלכה, שיתכן, כי רק אם אכל מהפת שלא כדי שיעור שביעה אז מברך עליה בורא נפשות, אבל אם אכל הימנה כדי שיעור שביעה, שחיובו הוא מהתורה, יברך עליה ברכת המזון, ונשאר בדין זה ב"צריך עיון".

[12] ראה רש"ש שרצה לפרש ש"עיבור צורה" השנוי כאן פירושו כבכל מקום בש"ס ש"עבר עליו לינת לילה" [ראה מסכת שביעית (פ"ח פ"ב ובפירוש הר"ש שם)], אך כתב, כיון שהטור והשולחן ערוך (ר"ד) פירשו שהכונה ל"נשתנה צורתו ונתקלקל" בטלה דעתו מפני דעתם.

[13] כך פירש רש"י, וכפירושו נקט המגן אברהם (ר"ב סקכ"א), ואולם הרבה ראשונים [הובאו דבריהם בשער הציון (שם סקנ"ז)] פירשו שהכונה למין תמרים שאינם מתבשלים על גבי האילן אלא תולשים אותם ומחממים אותם בעפר, תבן, או מחצלאות עד שיתבשלו, הראש יוסף (ד"ה והנה) הקשה לפירוש זה, שהרי הטור (סימן ר"ב) פסק ששיעור התמרים שיהיו ראוים לברך עליהם ברכת בורא פרי העץ הוא "משיוציאו", [עיין לעיל לו ב], ולכן מה החסרון בכך שלא נשלם בישול התמרים על גבי האילן והרי כבר הרבה קודם לשלב בישולם יש לברך עליהם בורא פרי העץ. ויישבו האחרונים [הובאו דבריהם במשנה ברורה (שם סק"נ)], שתמרים רגילים, כיון שאין בהם שום קלקול אלא נתלשו קודם זמנם לכן נחשבים כבר כפרי גמור מיד כש"הוציאו", מה שאין כן "נובלות", שגרועים הם משאר בני מינם שאינם מתבשלים על גבי האילן לעולם, לכן נחשבים הם כפירות מקולקלים וגרועים שברכתם שהכל. הביאור הלכה (ר"ב ד"ה שבשלם) הביא בשם אחרונים שמברכים על "נובלות" ברכת שהכל רק כשעדיין לא טמנום בעפר, כי אם כבר התבשלו על ידי העפר וראויים לאכילה יש לברך עליהם בורא פרי העץ, אך בהמשך דעתו נוטה לומר שגם לאחר שנתבשלו ברכתם שהכל ושכך מבואר בפרישה (ר"ד סק"ד) ובשו"ת פנים מאירות (ח"א סימן ס"ה), וסיים שלמעשה הדין בזה צריך עיון. והנה בספר שבילי דוד (ר"ד סק"ד) הוכיח מדברי הפרי מגדים (שם מ"ז סק"ג) שגם לאחר שנתבשלו על ידי העפר מברכים עליהם שהכל, והקשה שהרי ירקות שנאכלים מבושלים ברכתם לאחר בישולם הוא בורא פרי האדמה אף על פי שבגמר גידולם בעודם חיים לא היו ראויים כל כך לאכילה. ואם כן מדוע שלא יברכו גם על הנובלות לאחר בישולם בעפר בורא פרי העץ, עיין בדבריו.

[14] מאירי.

אבל היכא דכי שקלת ליה לפירי ליתיה לגווזא דהדר מפיק [היכן שכאשר אתה נוטל את הפרי אין הענף חוזר ומוציא פירות], בכגון זה לא מברכינן עליה [מברכים אנו עליו] "בורא פרי העץ" אלא "בורא פרי האדמה".

א ועוד שנינו במשנה שעל כולן אם אמר "שהכל נהיה בדברו "— יצא. בפירושה המדוייק של המשנה אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים. רב הונא אמר שדין זה הוא חוץ מן הפת ומן היין, שמכיון שיש להם ברכה מיוחדת אין יוצאים ידי חובה אם מברכים עליהם את הברכה הכללית "שהכל". ור' יוחנן אמר שאפילו בפת ויין יוצא ידי חובתו בברכת "שהכל".

ומעירים: נימא כתנאי [האם נאמר שמחלוקת זו היא כמחלוקת תנאים] אחרת בנושא זה. ששנינו בתוספתא: מי שראה פת ואמר: "כמה נאה פת זו, ברוך המקום שבראה" — יצא ידי חובת ברכה. ראה תאנה ואמר "כמה נאה תאנה זו ברוך המקום שבראה" — יצא ידי חובתו, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות — לא יצא ידי חובתו. ואם כן נימא [נאמר] שרב הונא שאמר שהמברך על הפת או על היין "שהכל" לא יצא, הוא הולך בשיטת ר' יוסי, ור' יוחנן שאמר שאפשר לברך אף על הפת והיין "שהכל", הוא הולך בשיטת ר' מאיר?!

ודוחים: אמר [יכול היה לומר] לך רב הונא: אנא דאמרי [אני שאמרתי] דברי אפילו לשיטת ר' מאיר אמרתי כן, שכן עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' מאיר כך, התם [שם] להתיר את שינוי נוסח הברכה הקבוע, אלא היכא דקא מדכר [היכן שהוא, המברך, מזכיר] את שמיה של הפת במפורש בברכתו, אבל היכא דלא קא מדכר [שאינו מזכיר] את שמיה של הפת אפילו ר' מאיר מודה, שאינו יוצא ידי חובתו,

ור' יוחנן אמר [יכול היה לומר] לך: אנא דאמרי [אני שאמרתי], דברי מכוונים, אפילו לשיטת ר' יוסי, שכן עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' יוסי התם [שם] שאינו יוצא ידי חובתו כאשר משנה מנוסח הברכה הקבוע אלא משום דקאמר [שהוא אומר] ברכה שלא תקינו רבנן [תקנו חכמים], אבל אם אמר ברכת "שהכל נהיה בדברו" דתקינו רבנן [שתקנו חכמים], בכגון זה אפילו ר' יוסי מודה שיוצא בדיעבד ידי חובת ברכה.

ב בענין ברכות שלא כמטבע שטבעו חכמים, מסופר כי בנימין רעיא [הרועה] כרך ריפתא, ואמר [היה אוכל לחם, ואומר] אחר כך: "בריך מריה דהאי פיתא" ["ברוך אדונו של לחם זה"]. ועל כך אמר רב שיצא בכך ידי חובת ברכה. ומקשים: והאמר [והרי אמר] רב עצמו שכל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה נחשבת כברכה! ומתקנים שאמר בלשון זו: "בריך רחמנא מריה דהאי פיתא" ["ברוך ה' אדונו של הלחם הזה"].

ושוב שואלים: והא בעינן [והרי צריכים אנו] שיברך האוכל שלש ברכות בברכת המזון, וכיצד יצא ידי חובה במשפט אחד זה? ומסבירים מאי [מהו] "יצא" דקאמר [שאמר] רב — נמי [גם כן] שיצא ידי חובת ברכה ראשונה משלוש ברכות המזון, אבל צריך לברך עוד שתי ברכוה אחרות.

על כך שואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בכך? ומשיבים: אף על גב [אף על פי] שאמרה לברכה זו בלשון חול ולא בלשון הקודש (עברית), יצא ידי חובתו.

ואולם גם דבר זה קשה שכן כבר תנינא [שנינו] דבר זה במשנה במסכת סוטה: ואלו הדברים הנאמרים בכל לשון שהאדם האומרם יוכל להבינם: פרשת השבעתה של הסוטה, הוידוי על המעשר כאשר אומר בעל הבית שנתן את כל התרומות והמעשרות כראוי, קריאת שמע, ותפלה, וברכת המזון. ומאחר שמפורש שברכת המזון יכולה להיאמר בכל שפה, מה חידש איפוא רב? ומשיבים: אצטריך [צריך] שיאמר רב את פסקו לגבי בנימין הרועה, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי הני מילי [דברים אלו], ההיתר לברך בכל שפה, הוא דווקא כאשר המברך אמרה לברכה זו בלשון חול, כי היכי דתקינו רבנן [כמו, באותו נוסח שתקנו חכמים] בלשון קדש, אבל כאשר לא אמרה לברכה זו בלשון חול כי היכי דתקינו רבנן [כמו שתקנו חכמים] בלשון קדש, אימא [הייתי אומר] שלא יצא ידי חובתו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] רב שבדיעבד לא רק השפה אינה מעכבת, אלא אף לא הנוסח.

ג עתה דנים גופא [לגופם] של הדברים שאמר רב שבכל ברכה צריכה להיות הזכרת שם ה', ולצורך זה מביאים את המחלוקת היסודית בענין זה. אמר רב: כל ברכה שאין בה הזכרת השם — אינה נחשבת לברכה. ור' יוחנן אמר: כל ברכה שאין מוזכרת בה מלכות ה' אינה ברכה. אמר אביי: כוותיה [כשיטתו] של רב מסתברא [מסתבר] לומר, דתניא [שכן שנינו בתוספתא]: כאשר אומר אדם בוידוי המעשר "לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי" (דברים כו, יג) כוונת הדברים: "לא עברתי" משמעו — לא נמנעתי מלברכך, "ולא שכחתי" — מלהזכיר שמך ה' עליו. ואילו מלכות לא קתני [שנה], שלא הזכירה הברייתא שיש גם להזכיר את מלכות ה'.

ור' יוחנן תני [היה שונה] את התוספתא בלשון אחרת: "ולא שכחתי" — מלהזכיר שמך ומלכותך עליו, ומלשון זו משמע שיש להזכיר בנוסח זה גם את מלכות ה'.

ד משנה ועל כל דבר שאין גדולו מן הארץ אומר האוכלו "שהכל נהיה בדברו". ועל החומץ (יין שהחמיץ והתקלקל) ועל הנובלות (תמרים שהתקלקלו), ועל הגובאי (חגבים, ארבה) אומר "שהכל נהיה בדברו". ר' יהודה חולק ואומר: כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו כלל אם אוכלו, וכל אלה אינם באים כשהשנים והזמנים כתיקנם, והריהם בכלל מין קללה.

בעיה אחרת היא מה לברך אם היו לפניו מינין הרבה לאכול, איזה מהם יש להקדים בברכה, ר' יהודה אומר: אם יש ביניהן מין שבעה, שהוא משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל — עליו הוא מקדים ומברך. וחכמים אומרים: מברך על איזה מהן שירצה.

ה גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: על דבר שאין גדולו מן הארץ, כגון בשר בהמות חיות ועופות ודגים אומר "שהכל נהיה בדברו", וכן על החלב ועל הביצים ועל הגבינה אומר "שהכל". וכן לא רק על דברים שמקורם בבעלי חיים, אלא אף על הפת שעפשה (התעפשה), ועל היין שהקרים (החמיץ קצת), ועל התבשיל שעבר צורתו (התקלקל טעמו) אומר "שהכל". שמאחר שנתקלקלו במקצת, אין לברך עוד עליהם את ברכתם המיוחדת. וכן על המלח ועל הזמית ועל כמהין ופטריות אומר "שהכל". על כך שואלים: למימרא [האם נאמר] שהכמהין ופטריות לאו [לא] גדולי קרקע נינהו [הם]? והתניא [והרי שנינו בברייתא] הנודר שלא לאכול מפירות הארץ — אסור לו לאכול את כל הפירות הארץ, ואולם הוא מותר בכמהין ופטריות. אך אם אמר "כל גדולי קרקע אסורים עלי" — אסור אף בכמהין ופטריות. הרי שהפטריות נחשבים כגידולי קרקע!

אמר אביי: מירבא רבו מארעא, מינקי לא ינקי מארעא [לגדול, הם גדלים מן הארץ, ואולם לינוק הם לא יונקים מן הארץ]

על כך מקשים: וכי משום מה יהיה הבדל זה חשוב, והא [והרי] רק "על דבר שאין גדולו מן הארץ" קתני [שנינו] במפורש שברכתו "שהכל", ואף לדעת אביי פטריות גידולן מן הארץ! ומתרצים: תני [שנה] וגרוס בלשון זו: על דבר שאינו יונק מן הארץ אומר "שהכל", ולכן מברכים אף על הפטריות "שהכל".

ו שנינו במשנה שעל הנובלות מברכים "שהכל". ושואלים: מאי [מה הן] נובלות? ומשיבים שנחלקו בכך האמוראים ר' זירא ור' אילעא. חד [אחד מהם] אמר שהכוונה היא בושלי כמרא [שרופי החמה], תמרים שנתבשלו לפני זמנם בשל השרב. וחד [ואחד מהם] אמר שהם תמרי דזיקא [תמרים של רוח], שנפלו ברוח מן העץ.

תנן [שנינו במשנתנו] בהמשך הדברים שר' יהודה חולק ואומר שכל דבר שהוא מין קללה אין מברכין עליו אם אוכלו. ומעתה בשלמא למאן דאמר בושלי כמרא [נניח לדעת מי שאומר שהם שרופי חמה], היינו דקרי ליה [זהו הטעם שהוא קורא להם] "מין קללה", אלא למאן דאמר תמרי דזיקא [לדעת מי שאומר כי הם תמרים שהרוח משירה] מאי [מהו] הטעם שדבר זה נקרא מין קללה? שהרי תמרים אלה שנפלו מן העץ בעצמם, אינם גרועים מתמרים אחרים!

ומתרצים: דברי ר' יהודה היו אשארא [על השאר], על החומץ והגובאי, אך לא על הנובלות.

איכא דאמרי [יש אומרים] קושיא מעין זו באופן אחר: בשלמא למאן דאמר בושלי כמרא [נניח לדעת מי שאומר שהם שרופי חמה], היינו דמברכינן עלייהו [זהו הטעם שמברכים אנו עליהם] "שהכל", לפי שטיבם פחות. אלא למאן דאמר תמרי דזיקא [לדעת מי שאומר כי הם תמרים שהרוח משירה] האם "שהכל" צריכים לברך עליהם? הלא "בורא פרי העץ" מבעי ליה לברוכי [יש לו לאוכל לברך] עליהם!

אלא יש להסיק כי בפירוש נובלות סתמא [סתם] כולי עלמא לא פליגי דבושלי כמרא נינהו [הכל אינם חלוקים ששרופי חמה הם], כי פליגי [כאשר הם חולקים] הרי זה בפירוש נובלות תמרה. דתנן [שכן שנינו במשנה] בדיני דמאי: אף על פי שסתם פירות הבאים לידו של אדם מידי עם הארץ (דמאי) צריך לעשר אותם מחשש שמא לא עישר אותם עם הארץ, מכל מקום פירות מסויימים שהם פחותים בטיבם הריהם הקלין שבדמאי ואין צורך לעשרם. ואלו הם: השיתין, והרימין, והעוזרדין, בנות שוח, ובנות שקמה, וגופנין, ונצפה, ונובלות תמרה. בראשונה מפרשים מה הם האילנות שהוזכרו כאן.

השיתין אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן שהם מין ממיני התאנים. רימין — הם הפירות הנקראים כנדי. העוזרדין — הם הפירות הנקראים טולשי. בנות שוח, אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן שהם תאיני חיורתא [תאנים לבנות]. בנות שקמה. אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן שהם דובלי, פירות עץ השקמה. גופנין — הם שילהי גופני [סוף ענבי הגפן], הענבים האחרונים הנשארים בדרך כלל בוסר. נצפה — הוא פרחה, פרי הצלף. ובפירוש נובלות תמרה נחלקו ר' אילעא ור' זירא, חד [אחד מהם] אמר שהכוונה היא בושלי כמרא [שרופי החמה], וחד [ואחד מהם] אמר שהם תמרי דזיקא [תמרים של רוח].

אף כאן מקשים: בשלמא למאן דאמר בושלי כמרא [נניח לדעת מי שאומר שהם שרופי החמה] היינו דקתני [זהו הטעם ששנינו] שהם הקלין שבדמאי, כלומר, שרק ספיקן (אם לא היה ברור לו שנתעשרו) הוא שפטור מלעשר שנית, הא [הרי] את ודאן, כשיודע הוא בוודאי שלא נתעשרו — חייב להפריש מהם מעשר. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי תמרי דזיקא [תמרים שהשירה אותם הרוח] קשה: האם ודאן צריך להיות חייב, והרי הפקרא נינהו [הפקר הם] ואין מפרישים מעשר מדבר שהופקר!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — במקרה המיוחד כשאסף אדם את התמרים הללו שהשירה הרוח ועשאן ערמה אחת כעין גורן. שאמר ר' יצחק שכך אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' אליעזר בן יעקב: אף מתנות העניים כגון הלקט והשכחה והפאה שהם פטורים מן המעשר, אם עשאן העני גורן — הוקבעו מדברי חכמים שתחול עליהם חובת מעשר. ובמקרה כזה רק הדמאי פטור מלעשרו.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שהדיון היה בנושא זה:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

However, in a situation where, when you take the fruit, the branch does not remain and again produce fruit, we do not recite the blessing: Who creates fruit of the tree, but rather: Who creates fruit of the ground.

We learned in the mishna: And on all food items, if he recited: By whose word all things came to be, he fulfilled his obligation. It was stated that the amora’im disputed the precise explanation of the mishna. Rav Huna said: This halakha applies to all foods except for bread and wine. Since they have special blessings, one does not fulfill his obligation by reciting the general blessing: By whose word all things came to be. And Rabbi Yoḥanan said: One fulfills his obligation with the blessing: By whose word all things came to be, even over bread and wine.

The Gemara remarks: Let us say that this dispute is parallel to a tannaitic dispute found elsewhere, as it was taught in a Tosefta: One who saw bread and said: How pleasant is this bread, blessed is the Omnipresent Who created it, fulfilled his obligation to recite a blessing. One who saw a fig and said: How pleasant is this fig, blessed is the Omnipresent Who created it, fulfilled his obligation. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yosei says: One who deviates from the formula coined by the Sages in blessings, did not fulfill his obligation. If so, let us say that Rav Huna, who said that one who recites: By whose word all things came to be, over bread or wine, did not fulfill his obligation, holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei; and Rabbi Yoḥanan, who said that one who recites: By whose word all things came to be, over bread or wine fulfills his obligation, holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir.

The Gemara rejects this: Rav Huna could have said to you: I said my statement, even in accordance with the opinion of Rabbi Meir, as Rabbi Meir only stated his opinion, that one who alters the formula of the blessing fulfills his obligation, there, where the individual explicitly mentions the term bread in his blessing, but where he does not mention the term bread, even Rabbi Meir agrees that he did not fulfill his obligation.

And Rabbi Yoḥanan could have said to you: I said my statement, even in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, as Rabbi Yosei only stated his opinion, that one who alters the formula of the blessing does not fulfill his obligation, there, because he recited a blessing that was not instituted by the Sages; however, if he recited: By whose word all things came to be, which was instituted by the Sages, even Rabbi Yosei agrees that, after the fact, he fulfilled his obligation to recite a blessing.

Regarding blessings that do not conform to the formula instituted by the Sages, the Gemara relates that Binyamin the shepherd ate bread and afterward recited in Aramaic: Blessed is the Master of this bread. Rav said, he thereby fulfilled his obligation to recite a blessing. The Gemara objects: But didn’t Rav himself say: Any blessing that does not contain mention of God’s name is not considered a blessing? The Gemara emends the formula of his blessing. He said: Blessed is the All-Merciful, Master of this bread.

The Gemara asks: But don’t we require three blessings in Grace after Meals? How did he fulfill his obligation with one sentence? The Gemara explains: What is: Fulfills his obligation, that Rav also said? He fulfills the obligation of the first of the three blessings, and must recite two more to fulfill his obligation completely.

The Gemara asks: What is he teaching us? The Gemara answers: Although he recited the blessing in a secular language, other than Hebrew, he fulfilled his obligation.

This remains difficult, as we already learned this in a mishna in Sota: And these are recited in any language that one understands: The portion of the swearing of the sota, the confession of the tithes when a homeowner declares that he has given all teruma and tithes appropriately, the recitation of Shema, and the Amida prayer and Grace after Meals. If Grace after Meals is clearly on the list of matters that may be recited in any language, what did Rav teach us? The Gemara answers: Rav’s ruling with regard to Binyamin the Shepherd is necessary, as it might have entered your mind to say: This, the permission to recite Grace after Meals in any language, applies only to a case where one recited it in a secular language, just as it was instituted by the Sages in the holy tongue. However, in a case where one did not recite the blessing in a secular language, just as it was instituted by the Sages in the holy tongue, say that no, he did not fulfill his obligation. Therefore, Rav teaches us that, after the fact, not only is the language not an impediment to fulfillment of his obligation to recite a blessing, the formula is not an impediment either.

The Gemara considers the matter of Rav’s opinion itself and cites the fundamental dispute in that regard. Rav said: Any blessing that does not contain mention of God’s name is not considered a blessing. And Rabbi Yoḥanan said: Any blessing that does not contain mention of God’s sovereignty is not considered a blessing. Abaye said: It stands to reason in accordance with the opinion of Rav, as it was taught in a Tosefta: In the confession of the tithes, one recites, “I did not transgress your mitzvot and I did not forget” (Deuteronomy 26:13). The meaning of phrase, I did not transgress, is that I did not refrain from blessing You when separating tithes; and the meaning of the phrase, and I did not forget, is that I did not forget to mention Your name in the blessing recited over it. However, this baraita did not teach that one must mention God’s sovereignty in the blessing.

And Rabbi Yoḥanan would say: Emend the baraita: And I did not forget to mention Your name and Your sovereignty in the blessing recited over it; indicating that one must mention both God’s name and God’s sovereignty.

MISHNA: And over a food item whose growth is not from the ground, one recites: By whose word all things came to be. And over vinegar, wine that fermented and spoiled, and over novelot, dates that spoiled, and over locusts, one recites: By whose word all things came to be. Rabbi Yehuda says: Over any food item that is a type resulting from a curse, one does not recite a blessing over it at all. None of the items listed exist under normal conditions, and they come about as the result of a curse.

On a different note: If there were many types of food before him, over which food should he recite a blessing first? Rabbi Yehuda says: If there is one of the seven species for which Eretz Yisrael was praised among them, he recites the first blessing over it. And the Rabbis say: He recites a blessing over whichever of them he wants.

GEMARA: The Sages taught: Over a food item whose growth is not from the earth, for example, meat from domesticated animals, non-domesticated animals, and fowl and fish, one recites: By whose word all things came to be. So too, over milk, and over eggs, and over cheese, one recites: By whose word all things came to be. This is not only true with regard to items that come from animals, but over moldy bread, and over wine that fermented slightly, and over a cooked dish that spoiled, one recites: By whose word all things came to be, because the designated blessing is inappropriate for food that is partially spoiled. Similarly, over salt and over brine, and over truffles and mushrooms, one recites: By whose word all things came to be. The Gemara asks: Is this to say that truffles and mushrooms are not items that grow from the ground? Wasn’t it taught in a baraita: One who vows not to eat from the fruit of the earth is forbidden to eat all fruit of the earth; however, he is permitted to eat truffles and mushrooms. And if he said: All items that grow from the ground are forbidden to me, he is forbidden to eat even truffles and mushrooms. Apparently, truffles and mushrooms are items that grow from the ground.

Abaye said: With regard to growth, they grow from the earth, but with regard to sustenance, they do not draw sustenance from the earth.

The Gemara asks: Why is that distinction significant? Wasn’t it taught: Over a food item whose growth is not from the ground one recites the blessing: By whose word all things came to be? Even according to Abaye, mushrooms grow from the ground. The Gemara answers: Emend the baraita to read: Over a food item that does not draw sustenance from the ground, one recites: By whose word all things came to be. Consequently, even over mushrooms one recites: By whose word all things came to be.

We learned in the mishna that over novelot one recites: By whose word all things came to be. The Gemara asks: What are novelot? The Gemara responds that the amora’im Rabbi Zeira and Rabbi Il’a disputed this. One said that the term refers to dates that, due to extreme conditions, were burned by the heat of the sun and ripened prematurely. And one said that they are dates that fell from the tree because of the wind.

We learned later in the mishna that Rabbi Yehuda says: Over any food item that is a type resulting from a curse, one does not recite a blessing over it at all. Granted, according to the one who said that novelot are dates burned by the heat of the sun, that is the reason that he considers them a type of curse; however, according to the one who said that novelot are dates that fell because of the wind, what is the reason that it is considered a type of curse? Dates that fell from the tree are no worse than other dates.

The Gemara reconciles: Rabbi Yehuda’s statement was about the rest, the vinegar and locusts, not about the novelot.

Some say that the Gemara raised the question differently: Granted, according to the one who said that novelot are dates burned by the heat of the sun, that is the reason that we recite over them: By whose word all things came to be, as they are of inferior quality. However, to the one who said that novelot are dates that fell because of the wind, should we recite over them: By whose word all things came to be? We should recite: Who creates fruit of the tree.

Rather, the conclusion is, with regard to novelot unmodified, everyone agrees that they are dates that were burned by the heat of the sun. When they argue, it is with regard to those dates known as novelot temara, as we learned in a mishna concerning the laws of doubtfully tithed produce [demai]: Although, under normal circumstances, fruits that come into one’s possession by means of an am ha’aretz must be tithed due to concern lest the am ha’aretz failed to do so, the following fruits of inferior quality are lenient with regard to demai and one need not tithe them: Shittin, rimin, uzradin, benot shuaḥ, benot shikma, gufnin, nitzpa, and novelot temara.

The Gemara identifies these plants. Shittin, Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: They are a type of figs. Rimin are lote. Uzradin are crabapples. Benot shuaḥ, Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: They are white figs. Benot shikma, Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: They are the fruit of the sycamore tree. Gufnin are the last grapes which remain on the tree at the end of the season. Nitzpa are the fruit of the caper-bush. Novelot temara, Rabbi Il’a and Rabbi Zeira disagreed. One said that they are dates burned by the heat of the sun, and one said that they are dates that fell because of the wind.

Here too, the Gemara asks: Granted, according to the one who said that novelot temara are dates burned by the heat of the sun, that is the reason that it was taught concerning them: Their halakhot are lenient with regard to demai, meaning that it is those with regard to which there is uncertainty whether or not they were tithed that are exempt from being tithed. Those with regard to which there is certainty that they were not tithed, one is obligated to tithe those dates. However, according to the one who said that novelot temara are dates felled because of the wind, this is difficult: Those regarding which there is certainty that they were not tithed, one is obligated? They are ownerless, and ownerless produce is exempt from the requirement to tithe.

The Gemara responds: With what are we dealing here? With a case where he gathered the dates that fell because of the wind and made them into a pile, like a pile of threshed grain, signifying that the produce is a finished product. As Rabbi Yitzḥak said that Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Eliezer ben Ya’akov: Even gifts to the poor such as gleanings, forgotten sheaves, and produce of the corners, which are normally exempt from tithes, if a poor person gathered them and made them into a pile of threshed grain, by rabbinic law they were rendered obligated in tithes. In that case, only demai would be exempt from tithes.

Some say that the discussion was as follows:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

על החומץ ועל הגובאי ועל הנובלות הוא אומ' שהכל נהיה בדברו. גרסי בני מערבא החמיץ יינו אומר ברוך דיין האמת בא לאכלו אומר שהכל נהיה בדברו ראה גובאי אומר ברוך דיין האמת בא לאכלו אומר שהכל נהיה בדברו נובלות שנשרו אומר ברוך דיין האמת בא לאכלן אומר שהכל:

השיתין אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מיני תאיני פירשו בתלמוד ארץ ישראל דדמאי (פרק א הלכה א) אלו הן השיתין ר' שמעון בריה דר' אבא אמר שהן יוצאות מתחת העלין ואמרי תו במסכת שביעית בפרק בנות שוח (הלכה א) תני רבן שמעון בן גמליאל אומר מהוצאת העלין עד הפגים נ' יום מן הפגים ועד השיתין הנובלות נ' יום ומן השיתין ועד התאנים נ' יום:

ורבי יוחנן אמר אפילו פת ויין. וקיימא לן כרבי יוחנן דהלכתא כותיה לגביה רב הונא, ובפלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי נמי קיימא לן כרבי מאיר, חדא דפשטה דרבי מאיר אתיא כרבי יוחנן, ועוד דבהדיא פסקו הלכה כרבי מאיר בירושלמי דגרסינן התם (ה"ב): רבי יעקב בר אחא בשם שמואל הלכה כרבי מאיר.

והא בעינן שלש ברכות, מאי יצא דקאמר רב יצא ידי ברכה ראשונה. וקא משמע לן דאף על גב דלא אמרה כי היכי דתקינו לה רבנן יצא. ומינה שמעינן דאין נוסח הברכות מעכב כל זמן שהוא שומר את המטבע, כלומר שלא יעשה מן הקצר ארוך ומן הארוך קצר. וכבר כתבתי בפרק קמא (לעיל ברכות יא, א) דמטבע ארוך הוא שפותח וחותם, וקצר שפותח ואינו חותם או שחותם ואינו פותח ואינה ברכה סמוכה לחברתה, ואם היה משנה את המטבע לא יצא וכדתנן בפרק קמא דמכלתין (שם) מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך. ומשום הכי מסתבר לי דבהא אפילו ידי ברכה ראשונה לא יצא אלא אם כן פותח וחותם בה דברכה ראשונה של ברכת המזון ארוכה היא והלכך צריך שיאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא בריך רחמנא דזן כולה וכיוצא בזה כדי שיהיה פותח בברוך וחותם בברוך. ולר' יוחנן נמי דבעי מלכות הכי נמי בעינן שיזכיר מלכות והיינו דבתר הא אידכר פלוגתא דרב ורבי יוחנן. אחר כך מצאתי מקצת ספרים שגורסים כן בפירוש ולרבי יוחנן דאמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה דאמר בריך רחמנא מלכא מריה דהאי פיתא.

ורבי יוחנן אמר לך לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך ומלכותך עליו. ואף על גב דאביי אמר כותיה דרב מסתברא כיון דתלי טעמא בדתניא לא שכחתי מלהזכיר שמך, ודחינן דרבי יוחנן אמר לך מלהזכיר שמך ומלכותך אלא דתנא לאו כרוכלא מדכר ואזיל, הדרינן לכללין דרב ורבי יוחנן הלכה כר' יוחנן. וכן פסק רב האי גאון ז״ל, וז״ל: כללו של דבר הני מילי מאי דעמא דבר הוא ההלכה, וכמנהגא עבדינן ולא משנינן, וכדאמרינן בסוף פירקין (ברכות מה, א): א״ל רבא בר רב חנן לאביי הלכתא מאי, אמר ליה פוק חזי מה עמא דבר. ורבי יוחנן קא מודה בברכה הסמוכה.

ועל דבר שאין גדולו מן הארץ כגון בשר וכו' אומר שהכל נהיה בדברו וכו'. והא דלא ערבינהו ותנינהו משום דהכי שמעינהו כל חדא וחדא באפיה נפשה, הדא מרב פלן והדא מרב פלן, והלכך תני להו כל חדא באפי נפשה כדשמעינהו.

בנות שוח אמר רבה בר בר חנה תאיני חיוראתא. פירש הראב"ד ז"ל: חיוראתא, תאנים שהן גרועות, ותרי גוני בנות שוח הן, יש גרועות כהני חיוראתא דמשמע הכא שגרועות כל כך שאינן חשובות בעיני עמי הארץ ואינן נמנעים מלעשרן, ויש מהן חשובות כדאמרינן בפ' קמא דשבועות (יב, ב) קיץ למזבח כבנות שבע לאדם, ובנות שבע ובנות שוח הכל אחד כדאמרינן בב"ר (פט"ו) בנות שבע שגרמו ז' ימי אבלו של עולם, בנות שוח שגרמו שוחה לאדם. ועוד יש לומר שבנות שבע מין אחד של תאנים והן חשובות ובנות שוח מין אחד של תאנים גרועות, וכדאמרינן בנדרים (כז, א) נדר מן הכלכלה והיו בהן בנות שבע ואמר אילו הייתי יודע שבנות שבע בתוכה הייתי אומר תאנים שחורות ולבנות אסורות ובנות שבע מותרות.

ועל כולם שאמר שהכל יצא. איתמר רב הונא אמר כו' ור' יוחנן אמר אפילו פת ויין. וקיי"ל כר' יוחנן דהלכתא כותיה לגביה דרב הונא ואיכא למשמע מינה נמי דמי שבירך על היין בורא פרי העץ יצא דהא חזינן דלא קפדינן בברכה דילי' דאפי' כשבירך ברכה אחרת שאינה ברכתו יצא אבל בפת איפשר לומר דכיון שהכתוב קבע לו שם בפני עצמו דכתיב אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא נפיק כשבירך עלי' בורא פרי האדמה ועוד דבברכתה דקבעו לה רבנן הוציאוה מכלל פרי כלומר שאינו מזכיר בברכתו פרי שוב אינו יוצא בה בלשון פרי אבל בשהכל יוצא בכולהו מפני שהוא כולל הכל וכן עיקר ואע"ג דאמרינן לעיל דכל היכא דמברך בחטה שהכל לא מברכין בסוף ג' ברכות התם הוא כי מברך מדיניה שהכל או בפה"א שהוא ברכתו הראויה לו כגון כוסס את החטה ליכא בסוף מעין שלש משום דרחמנא כי אדכר חטה בשבחה דארץ ישראל בשבעת המינים משום מזון אדכרה וכיון דכן האוכלה למזון כדרכה היא טעונה ברכה לבסוף אבל שלא כדרך מזון לא אבל הכא שאני דברכה הראויה לפת היא המוציא ובדיעבד הוא שיוצא בשהכל:

ראה פת ואמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה יצא וכו'. פי' דהוי ליה כברכת שהכל דברי ר' מאיר ובירושלמי פסקו כר' מאיר:

נימא רב הונא דאמר כר' יוסי. ואע"ג דרב הונא לא אמר אלא בפת ויין אבל בשאר דברים מודה איכא למימר דקס"ד השתא דכיון דאמר רב הונא דאפי' בירך שהכל דהיא ברכה דתקינו רבנן בשאר מילי אפ"ה לא יצא. כש"כ כשבירך ברכה דלא תקינו לה רבנן כלל בשום דבר דס"ל דלא יצא בשום ענין:

דאמר בריך רחמנא מארי דהאי פתא. ולר' יוחנן דבעי מלכות ה"ה נמי דבעי לומר בריך רחמנא מלכא מארי דהאי פתא, ויש ספרים דגרסי הכי בהדיא:

סד"א היכא אמרינן דכי אמרה בלשון חול יצא. היכא דאמרה כי היכ' דתקינו לה רבנן שיאמר אותו ענין עצמו אבל הכא אימא לא קמ"ל, והא נמי אתיא כר' מאיר דלעיל ושמעינן מהא דאפי' מטבע ארוך שאמרו במטבע קצר יצא כדכתיבנא בפ"ק. ולמאן דפריש התם דמקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לעשותו מטבע קצר שפותח ואינו חותם או חותם ואינו פותח הכא נמי צריך לחתום דאי לא אפי' ידי ברכה ראשונה של ברכת המזון לא יצא דארוכה היא שהיא פותחת וחותמת, וכיון דכן צריך לומר הכי בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פתא בריך רחמנא דזן כולא כדי שיהא פותח בברוך וחותם בברוך. והוא הדין לברכה אחת מעין שלש של מיני מזונות שהוא מן הדין פוטרת ג' ברכות של מזון וכן ג' ברכות פוטרות מעין ג' באותו של מיני מזונות אבל של מיני פירות אין מעין שלש שלהן פוטרות ג' ברכות ולא ג' ברכות של מזון פוטרת מעין ג' שלהן לפי שאינן מזון ואין במעין ג' שלהן נזכר ענין מזון כלל הילכך אין לפטור ג' ברכות במעין ג' שלהן שאין בהם ענין מזון כלל ואין לפטור מעין ג' שלהן שאינן ענין מזון כלל בברכת ג' שהוא ענין מזון:

לא עברתי שלא לברכך עליו וכו'. פירוש ומברכה אחרונה קאמר דהיא מדאורייתא ור' יוחנן אמר לא עברתי מלברכך ומלהזכיר שמך ומלכותך עליו כלומר דה"ק ומלהזכיר שמך כראוי והיינו בהדי מלכות וכיון דאידחי ליה דאביי דהא תירצה ר' יוחנן הדרינן לכללין דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן:

והא על דבר שאין גידולו מן הארץ קתני. פירוש והיכי אמרת דרבו מארעא והאי דתני להו חדא חדא ולא ערבינהו משום דכולהו ענינם חלוקין ונקיט לכל חד באפי נפשיה. אי נמי יש לומר דהכי שמעינהו חדא חדא וסדרן כי היכי דשמעינהו:

כבר ביארנו במשנה שעל כלן אם אמר שהכל יצא אפילו בפת ויין בד"א בשברך שהכל שהוא נוסח המתוקן על ידי חכמים ואפילו אמרו בלשון חול שברכת המזון ושאר הברכות נאמרות הם בכל לשון כמו שביארנו בק"ש ותפלה, ומ"מ אם עשה זה נוסח בפני עצמו בין בלשון הקדש בין בלשון חול בין בברכה לפניו בין בברכה לאחריו לא יצא כגון מי שאומר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה או שיאמר בריך רחמנא מריה דהאי פתא וכיוצא בדברים אלו, ויש אומר שיצא בלשון זה ידי המוציא או ייד ברכה ראשונה מג' ברכות שלאחריו שהרי בפ' הרואה [נ"ד ע"ב] התבאר על אחד מן החכמים שאמר לחברו שנתרפא בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא ונפטר בהם מלברך ברכת הגומל כמו שיתבאר שם, ולשיטתנו לא יצא אלא בהזכרת מלכות ובחתימה כמו שביארנו בפרק א', ומה שאמר כאן בריך רחמנא מריה דהאי פתא ולא אמר בריך רחמנא מלכא מפני שלדעת רב נאמרה שאינו מצריך מלכות, וכבר ידעת רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן:

פרשת סוטה ווידוי מעשר וק"ש ותפלה וברכת המזון ושבועת העדות כלן נאמרין בכל לשון כמו שיתבאר במס' סוטה:

כל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה ורמז לדבר אמרו בתלמוד המערב ממה שכתוב ארוממך אלקי המלך ואברכה שמך ודוקא במטבע קצר אבל מטבע ארוך בברכה הסמוכה לחברתה אין פותח בה בברוך ואין חותם בה במלכות, ובשאינה סמוכה אע"פ שפותח בה בברוך אינו חותם במלכות ושמא תאמר ברכה ראשונה של שמנה עשרה היאך אין בה מלכות, פרשו חכמי הראשונים הטעם הואיל ולזכירת אבות הותקנה וקודם זמנם לא היתה מלכותו מפורסמת בפי הבריות לא הזכירו בה מלכות, ומכל מקום השלימוהו בסוף הברכה כאמרו מלך עוזר וכו', ולי נראה טעם הדבר שלא נאמרה הזכרת מלכות אלא בברכה הנעשית על בריאת העולם או על המצות כלומר שהוא גוזר ועושה כרצונו וזהו כעין מלכות הא כל שהוא תפלה ובקשת רחמים אין צריך מלכותף
הפת שעפשה והיין שהקרים ותבשיל שעברה צורתו ובשר ודגים וחלב וגבינה וביצים וכמהין ופטריות גדולי קרקע הם מכל מקום אין עיקר יניקתם אלא מן האויר שהרי בעפר מועט הם גדלים על העצים ועל האבנים:

הנודר מן הפירות אסור בפירות הארץ ומותר בכמהין ופטריות ואם אמר כל גדולי קרקע עלי אסור בכמהין ופטריות:

כבר ידעת שחכמים גזרו לעשר פירות הנלקחות מעם הארץ מפני שעמי הארץ חשודין על המעשרות ומכל מקום יש דברים שהקלו שלא לעשרן מתוך פחיתותן לא נחשדו עמי הארץ עליהן, והם השיתין והם מין של תאנים פחותות והרימין והם מין של רימונים והן מתרוקנים בתוכן, והעוזרדין ובנות שוח ובנות שקמה ונובלות תמרה והם תמרים שמתחילים להתבשל בקטנותם ואינן מגיעים לכך עד שהם נפסדים וענבים סיתוניות ופרי של צלף, ובשם תלמוד המערב שמענו שכל אלו אף בודאי שאין מעשרין כן מפני שסתמן הפקר וסוגיא זו מעידה הפך הדברים שהרי אמרו בה של ספק הוא דלא מעשרינן הא ודאי מעשרינן:

פירות שהשירן הרוח לרשות הרבים הואיל ונעשו הפקר אע"פ שלקטון ועשאן גורן מן הדין פטור מן המעשר שהרי המפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו פטור מן המעשר אלא חכמים גזרו והחמירו למעשר מפני החשד אפילו לקט שכחה ופאה שעשאן בגרן הוקבעו למעשר מפני החשד והוא שאמרו במסכת סוטה [מ"ג ע"ב] דדוקא בשדה אבל בעיר קלא אית להו ויש חולקים בזה:

ורי"א אפילו פת ויין. והילכתא כר' יוחנן לגבי רב הונא וגם קיי"ל כר' מאיר דאמר אם אמר על הפת ברוך המקום שבראו יצא אע"ג דקיי"ל ר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי [הא] בירושלמי פסק הלכה כר' מאיר דגרסי' התם ר' יעקב בר אחא בשם שמואל אמר הלכה כר' מאיר וגם לכאורה ר' יוחנן סבר כר"מ, ונראה דלא גרסי בפלוגתייהו דר"מ ור' יוסי ראה את התאנה אלא ראה את הפת לחודיה ולא פליגי אלא בפת לחודיה ונימא כתנאי קאי [ר"י] אלישנא [דתנא] קמא ואי הוי גריס תאנה בפלוגתייהו מאי קאמר נימא כתנאי (הוא) [הא] לא פליגי אלא בפת ויין ובכל שאר דברים אפילו אם שנה ממטבע [שטבעו] בו חכמים יצא:

יצא ידי ברכה ראשונה. וכר' מאיר סבירא ליה ואותה ברכה שייכא בין בתחלה בין בסוף, ויוצא בה בברכת המוציא אם אמרה תחלה וברכת הזן אם אמרה בסוף:

אמר אביי כותיה דרב מסתברא. צ"ע אם הלכה כרב מדקאמר אביי כותיה מסתברא ואין צריך מלכות ונפקא מיניה שאם דילג מלכות לא יחזור ויברך דהויא ברכה לבטלה (ואע"ג דרב). [ורב] האי גאון פסק כר' יוחנן וה"ה לעיל גבי בנימין רעיא צריך להזכיר מלכות. וי"ס שגורסין כן בפירוש ולר' יוחנן דאמר כל ברכה שאין עמה מלכות אינה ברכה [דאמר] בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פתא:

על החלב ועל הגבינה ועל הביצה אומר שהכל. האי תנא שונה כל הדומים זה לזה בחד זוגא (או) א"נ הכי שמעינהו וגרסינהו:

בושלי כומרא. פר"ח תמרים שאינן נגמרין לאכילה וכומרין אותן בתבן או בעפר ומתחממין ומתבשלין כמו מכמר (בשדה) [בשרא פסחים דף נ"ח ע"א, על] הכומר של (ענבים) [זיתים]:

מאי בנות שוח תאיני חיורתא. תימא דמשמע הכא דגרועות הם ולכך אינן חשובות בעיני עם הארץ (כדפרש"י) ואלו בפ"ק דשבועות [דף י"ב ע"א] קאמר קיץ למזבח כבנות שבע לאדם, פי' תאינים שרגילין לאוכלן בקינוח סעודה, אלמא חשובות הן ובנות שבע ובנות שוח הכל אחד כדאמרינן בב"ר בנות שבע שגרמו ז' ימי אבלות לעולם ובנות שוח [לפי שגרמו] שוחה לאדם. וי"ל דודאי חשובות הן אלא שיש מהן הרבה ואינן חשובות בעיני (עם] הארץ ולא (נחשבו) [נחשדו] מלעשרן. וקשה מהא דאמרינן בפ"ק דעבודת כוכבים [י"ד.] הוסיפו עליהן אלכסון האיצטרובלין מוכססין ובנות (שבח) שוח] וכיון שטובות הן מעיקרא מאי סבור שלא חייבום בשביעית. ואומר ר"ת דגרסי' התם מוכססין בנות שוח בלא וא"ו ומין הוא דמקרי הכי והכי אמרינן בפ"ק דבכורות [דף ח'] הארי והדוב והברדלס עיבורן ג' שנים וכנגדן באילן בנות שוח ובתר הכי קאמר נחש לז' שנים ולאותו רשע לא מצינו חבר וי"א מוכססין בנות שוח, ועוד אומר ר"ת מעיקרא סבור כיון שיש מחניטתן עד שעת גמר פרי ג' שנים לא חשיבי ולבסוף סבור כיון שיש בהם פירות כאילן בכל שנה כדמשמע בירושלמי חשיבי ונוהג בהן שביעית כדתנן בנות שוח שביעית שלהן שניה:

בד"ה נימא ר"ה כו' וא"ת היכי מצי סובר כו' ויש מפרשים דמצי למימר דאפילו ר"י כו' עכ"ל לכאורה תירוצם תמוה דא"כ מצינן למימר נמי מהאי טעמא דר' יוחנן סבר שפיר כר' יוסי דלא קאמר ר' יוסי דלא יצא אלא בברוך המקום שאינה ברכה כלל אבל בשהכל מודה אפילו בפת ויין כר' יוחנן והמתרץ נמי הוה ליה לאפלוגי בהכי לר"י ויש ליישב דתלמודא ודאי לא ניחא ליה בהך סברא לאפלוגי בין ברוך המקום לברכת שהכל אלא דלרב הונא ע"כ צריכין לדחוקי בהכי דא"כ תקשי לרב הונא דלא אתי כמאן אבל לר' יוחנן לית לן לפלוגי בהכי כיון דאתי בפשיטות כר"מ והמתרץ השיב דלר"ה נמי לית לן לפלוגי בהכי אלא אנא דאמרי אפילו כר"מ כו' ור"י אמר לך אנא דאמרי אפילו לר"י כו' ואית לן לפלוגי במלתא אחריתי והיינו משום דקאמר ברכה דלא תקינו כו' ודו"ק:

בד"ה אמר אביי כו' י"מ דמסתברא ברייתא כוותיה ומיהו כו' עכ"ל ר"ל דלית לן לפרושי דמסתבר ליה לאביי כרב דא"כ ודאי דהוה הלכתא כרב כיון דאביי ס"ל כוותיה אלא די"מ דה"ק אביי דהברייתא מסתברא כוותיה מדלא קתני נמי ומלכותך עליו ומיהו רב אלפס פסק כר"י ומתרץ לה להברייתא דלא קתני ומלכותך דאטו כי רוכלא ליתני וליזיל כמ"ש התוס' בסוף וק"ל:

בא"ד שאם היה מדלג מלכות של ברכת המוציא שצריך לחזור כו' עכ"ל נקטי הך ברכה דהמוציא משום הא דלעיל דבריך בריך רחמנא מריה כו' ולא נקט נמי מלכא ועיין ברא"ש דאיכא דגרסי בשמעתין בפי' ולר"י כו' דאמר בריך רחמנא מלכא מריה דהאי פיתא ע"ש וק"ל:

בא"ד וברכות של שמו"ע אין בהן מלכות כו' עכ"ל משאר ברכות די"ח דאינן פותחין בברוך משום דהוו ברכות הסמוכות ודאי דל"ק להו דאין דרך להזכיר מלכות אלא בפותחת בברוך אלא מברכה ראשונה די"ח קשיא להו דפותחת בברוך וכן הוא בהדיא ברא"ש וק"ל:

ע"ב מלהזכיר שמך כו'. ובסוף מסכת מע"ש איתא קצת בע"א לא עברתי ממצותיך לא הפרשתי כו' ולא שכחתי מלברכך. ומלהזכיר שמך עליו ופירש רש"י בחומש מלברכך על הפרשת המעשרות עכ"ל וכ' הרא"ם פירוש לא שכחתי מלברכך בעת הפרשת המעשרות לא מלברך ברכת הפרשת המעשרות שהוא נוסח הברכה שתקנו אנשי כנה"ג כו' שברכת כל המצות אינן אלא מדבריהם כו' ע"ש ואולי נעלם ממנו סוגיא דהכא דמוכח בהדיא דאנוסח ברכת הפרשת מעשרות קאי דאברכת כל המצות מייתי ליה הכא דבעי שם וגם שנוסחה תקנו אנשי כנה"ג מ"מ עיקר הברכות סמכוה אהאי קרא וענינו דבעי בכל ברכה שם לייחד שמו על כל מין ומין מעין ברכותיו ומ"ד דבעי נמי מלך הוא מה"ט דמלך הוא מורה על אחדותו שהוא מלך מלכי המלכים ולכך בעשרה מלכיות בר"ה מסיים ה' אחד וק"ל:

גמרא יצא ידי ברכה ראשונה כו'. נ"ב לפי פשוטו איירי בברכת המוציא ואחרונים הוסיפו דיצא אפילו בברכת הזן כפירש"י ועיין בחדושי רשב"א:

רש"י בד"ה מין קללה חומץ ונובלות כו' נ"ב היינו אליבא דלישנא בתרא דתלמודא דאמר במתני' כ"ע לא פליגי דבושלי כומרא היא ועוד לפי האמת יהיה נובלות דמתני' בושלי כומרא לכ"ע ומאן דפי' תמרי דזיקא הוא עומד בקושיא כמו שאפרש לקמן:

תוס' בד"ה נימא כו' וי"מ דמצי כו' אלא בברוך המקום כו' כצ"ל:

בס"ה נ"ב אבל פת ויין מסתמא חשבינן שהכל לגבייהו כברוך המקום ודו"ק:

בד"ה אמר אביי כו' שמונה עשרה אין בהן מלכות דאינן באין בפתיחה ובחתימה אין שייך מלכות אבל אלהי כו' היינו כמו מלכות כמו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אתד דהוי במקום מלכות ולפי מה דפרישית כל היכא כו' כמו מלכות ניחא ולרבי יוחנן כו' כצ"ל:

גמרא רה"א חוץ מן הפת ומה"י. נ"ל דטעמו דבשלמא בשארי פה"ע ופה"א דמתחלה לא טבעו חכמים עליהם רק ברכה כללית כמו בפה"ע דכולל כל פירות האילן. וכן בפה"א כולל כל פירות הארץ לכן יוצא בדיעבד בשהכל דלא הוי שינוי כ"כ ממטבע דהוי מכלל לכלל משא"כ פת ויין דטבעו חכמים עליהם ברכות פרטיות הוי שינוי גמור דהוי מפרט לכלל. ולכן אמר שפיר נימא כתנאי דגם פלוגתייהו הוי בשינוי גמור דאמר ברכה שלא תקנוה חכמים כלל ולזה שפיר מצי סבר ר"י כר"ה בשא"ד דיוצא בשהכל דזה לא מיקרי שינוי כלל ויש לכוון לזה תירוץ התוס':

שם דתניא כו' ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו. הן גם במשנה פ"ה דמע"ש איתא ולא שכחתי כו' מלברכך ומלהזכיר שמך עליו. וברא"ש הגי' דתנן ועי' בתוי"ט שם. [והא דקרו לה התוס' ברייתא עמש"כ בנדרים (כ"ו) בס"ד] :

שם במשנה ר"א כ"ש מין קללה אמ"ע. עי' פירש"י והרמב"ם פי' דלא קאי רק על הנובלות ועל הגובאי ותר"י בשם י"מ פי' דלא קאי רק אחומץ ונובלות ול"נ כן מהגמרא דקאמר למ"ד דנובלות הם תמרי דזיקא קאי ר"י אשארא ולדבריהם אינו אלא אחדא:

גמרא על החלב ועל הגבינה ועל הבצים. כ"ה סדורן ברי"ף ונכון:

שם ועל התבשיל שעבר צורתו. הנל"פ כמו עבור צורה דבכ"מ בש"ס דפי' שתעבור עליו הלילה (עי' תוס' פסחים (ט"ו) ד"ה ולד טומאה דרבנן) אולם בטלה דעתי נגד הטוש"ע ר"ס ר"ד שכתב שנשתנה צורתו ונתקלקל והרשב"ם בב"ב צ"ה ב' פי' שהחמיץ:

[תד"ה אמר. כמו שמע ישראל כו' דהוי במקום מלכות. נראה דכוונו להא דר"ה (ל"ב ב') לר' יוסי דהלכתא כוותיה וכן קרו לה בכ"ד מלכות שמים] :

גמ' כוותיה דרב מסתברא דתניא. נ"ב צ"ל דתנן שכך שניה בבתרא דמעשר שני:

גמ' כל ברכה שאין בה הזכרת השם. עי' לקמן דף נ"ד ע"ב תוס' ד"ה פטריתון:

רש"י ד"ה הלקט וכו' ועשאן גורן. ע' בב"ק דף צ"ד ע"א בפירש"י ד"ה מרחו:

בגמרא פיסקא ועל כולן אם אמר שהכל כו' אתמר רב הונא אמר חוץ מן הפת ומן היין. ונראה דלמאי דמסקינן דעיקר טעמא דרב הונא היינו משום דלא מדכר שמיה דפת ויין א"כ מהאי טעמא גופא ה"ה אפילו אם אמר על פת ויין בפה"ע או בפה"א נמי לא יצא דמ"ש אלא הא דנקט בגמרא פלוגתייהו אברכת שהכל היינו להודיעך כחו דרבי יוחנן דאפילו בברכת שהכל יצא בפת ויין וכ"ש בהנך ברכות והו"ל כחו דהתירא כנ"ל ועיין בסמוך:

בתוס' בד"ה נימא רב הונא כרבי יוסי וא"ת היכי מצי סבר כו' הא רב הונא מודה בשאר דברים כו' יש מפרשים דמצי למימר כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה האי תירוצא דיש מפרשים מגומגם ועיין במהרש"א גם את זה לא ידעתי מ"ש דברוך המקום אינה ברכה כלל מה כוונתן בזה דלכאורה הא דקאמר רבי מאיר דיצא ע"כ איירי דאמר נמי מלך עולם או דבר אחר בכה"ג שאומר במקום מלכות להפוסקים שפסקו כרבי יוחנן ולרב צ"ל דברוך המקום היינו הזכרת השם וא"כ למה כתבו שאינה ברכה כלל אטו משום דאמר כמה נאה פת זו קודם הברכה מיגרע גרע. והנראה בכל זה דהאי יש מפרשים לאו לתרץ קושייתם אתו אלא למלתא אחריתי קאמרי אם כן הדרא קושיית תוס' לדוכתא. אמנם לענ"ד נראה ליישב קושיית תוס' בפשיטות דהא דמודה רב הונא בשאר דברים חוץ מפת ויין שאם אמר שהכל דיצא מתוקמי שפיר כרבי יוסי דבכה"ג מודה רבי יוסי דלא מיקרי משנה ממטבע שטבעו חכמים דאיכא למימר דתחלת מטבע הברכות כך היא כיון דמסברא שייך ברכת שהכל על כל מילי אלא דלכתחילה תקנו שיאמר פרי העץ או פה"א כדאשכחן האי לישנא גופא בקרא דבבכורים כתיב מראשית פרי האדמה ולענין מעשר כתיב פרי העץ ומש"ה מצוה מן המובחר שיאמר כן זכר למעשר ולביכורים כדאשכחן בריש פירקין כל השקלא וטריא דברכת הפירות בהנך מצות תליין ע"ש משא"כ בדיעבד אין סברא לומר דלא יצא דאי משום דברכת שהכל אינה מבוררת לפי שכולל כל הדברים כמ"ש הרא"ש ז"ל לקמן בסמוך בסוגיא דאין ברכותיהן שוות מ"מ ברכת פרי העץ ופה"א נמי אינן מבוררות כל כך שהרי כוללין כמה דברים דבכה"ג כתב הרא"ש ז"ל לקמן. ועוד דהאי טעמא דברכה מבוררת לא שייך אלא לכתחילה ולא לענין דיעבד משא"כ בפת ויין שתקנו בכל אחד ואחד מהם ברכה מיוחדת ממש שצריך להזכיר שם הפת והגפן והיינו משום דהנאה דידהו חשיבא טובא כדמסקינן בריש פרקין משום דמיסעד סעיד הוא אם כן שפיר הוי משנה ממטבע שטבעו חכמים אם אמר שהכל על פת ויין שאינו מזכיר שם הפת ויין. כן נ"ל נכון ליישב קושיית התוס'. ולכאורה רב הונא גופא לאו מסברא דנפשיה קאמר אלא משום דלישנא דמתני' נמי הכי דייק ליה דהא הך מתני' דקתני בירך על פירות האילן בפה"א יצא אמתני' דרישא דכיצד מברכין קאי ומדלא קתני לרבותא דאם בירך על הפת ויין בפה"א יצא והוי ידעינן דכ"ש בשאר פירות האילן שיצא בבפה"א אלא ע"כ דלקושטא דמלתא פת ויין אפילו בבפה"א לא יצא וכ"ש בשהכל דלא יצא והיינו מטעמא דפרישית ודו"ק:

שם בגמרא אמר אביי כוותיה דרב מסתברא דתניא כו' וצריך להיות דתנן דמשנה שלימה היא בשלהי מעשר שני מיהו לכאורה משמע מהך מתני' דעכ"פ ברכות ז' מינין דאורייתא נינהו מדקתני לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו ועכ"פ איירי במידי דשייך בהו תרומות ומעשרות דאורייתא דהיינו דגן תירוש ויצהר וממילא דה"ה לאינך ז' מינין ומכ"ש לשיטת הרמב"ם וסייעתו דתרומות ומעשרות נוהגין בכל הפירות דאורייתא וא"כ ממילא דשייך בהו הך קרא דלא שכחתי מלברכך דמשמע דחייב לברך עליהן דאורייתא אלא דמצינן למימר דהך דרשה דלא שכחתי מלברך שמך לאו דרשה גמורה היא אלא אסמכתא בעלמא:

ברוך המקום שבראה וכו' בסמוך פליגי רב ור' יוחנן בברכה שאין בה שם ומלכות ולרב איכא למימר דכיון דאמר ברוך המקום הוה כמו שהזכיר שם של הק"בה כי לפעמים מכנין שמו של הק"בה וקורין אותו מקום על שם שהוא מקומו של עולם וכמו לקמן בעובדא דבנימין רעיא דמשני שאמר בריך רחמנא שהרי שרחמנא הוא כמו שהזכיר שם אבל לר' יוחנן דאמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה א"כ איך אמר ר"מ יצא ואפילו ר' יוסי לא נחלק אלא משני מטבע שטבעו חכמים ואמר ברכה דלא תקינו רבנן כדמסיק אליבא דר' יוחנן וצריך לומר דר' יוחנן משני תני שאמר ברוך המקום מלך העולם שבראה כדמשני לקמן תני שמך ומלכותך ואמנם אביי שאמר כוותי' דרב מסתברא והביא מהא דלא עברתי ולא הביא מהך דהכא יבואר בסמוך בדברי אביי:

מאי קמ"ל. ואין לומר דקמ"ל דאף דלא אמר מלכא דעלמא יצא דהא כבר אמרה חדא זימנא בגוף הפלוגתא שבין רב לר' יוחנן בסמוך אלא דהא קשיא דטובא קמ"ל לאפוקי מדר' יוסי דלעיל דודאי לא עדיף האי דמארי' דהאי פיתא מהך דכמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה דמקרי לר' יוסי ברכה שלא תקנו רבנן ואפשר שבאמת היינו דקמשני סד"א וכו' כי היכי דתקינו רבנן בלה"ק אלא על המקשה עכ"פ קשה לי דקארי לה מה הארי וכי לא ראה דר' יוסי פליג ואולי כיון דרב הונא תלמידו של רב מסתמא גם רב סובר דמה ששנינו על כלם אם אמר שהנ"ב יצא היינו חוץ מפת ויין וא"כ טעמי' דר' יוסי כמו שכתבתי לעיל דאיהו סבר דזכרון פת ותאנה אינו מועיל כיון שהזכיר זה קודם שאמר ברוך וא"כ לכך לא יצא שהרי לא הזכיר שום דבר והוה ירידה שתי מדרגות:

כוותי' דרב מסתברא דתניא וכו' וכתב הפני יושע שצריך להיות דתנן כי הוא משנה בשלהי מס' מעשר שני וכן התוי"ט שם בפ"ה משנה י"א כתב שמשנה זו הובאה כאן אפלוגתא דרב ור' יוחנן והשיג שם על רבו הגאון מוהרר"ל בגור ארי' ועל המזרחי בפ' כי תבוא שנעלם מהם זאת הסוגיא עיין שם והנה אם היינו מסכימים לדברי התוי"ט ופי' שהנוסחא היא דתנן ומביא אביי המשנה ההיא אז אנחית לן מה שדקדקתי לעיל דלמה לא הביא אביי ברייתא דלעיל ראה פת ואמר ברוך המקום שבראה דג"כ לא הזכיר מלכות ולגרסתם ניחא דעל ברייתא דלעיל הי' מקום לומר דבאמת בהא פליגי ר"מ ור"י וטעמו דר"י הוא דלא יצא הוא משום שלא הזכיר מלכות אבל הביא ממשנה דמעשר שני והיא סתם משנה והלכה כסתם משנה אבל לפי הגירסא שלפנינו דגרסינן דתניא והיא ברייתא הדק"ל הי' לו להביא ברייתא דלעיל ואי משום דאיכא למימר דר' יוסי פליג א"כ גם ברייתא זו אינה ראי' דהא מני ר"מ היא ור' יוחנן אמר כר' יוסי ואמנם בגוף הדבר אני תמה על הני תרי אריוותא התוי"ט והפני יושע ששגו מאד בזה והגרסא שלפנינו דגרסינן דתניא היא גרסא נכונה ועקר שהרי כך שנינו שם במשנה ולא שכחתי לא שכחתי מלברך ומלהזכיר שמך עליו. אבל מלא עברתי ממצותיך דרש שם במשנה שלא הפרשתי ממין על שאינו מינו ולא מתלוש על המחובר וכו' וכאן בסוגיא דידן הנוסחא שהביא אביי היא לא עברתי ולא שכחתי לא עברתי מלברך ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו א"כ חזינן שזו היא אינה המשנה דשלהי מס' מעשר שני אבל היא ברייתא. ומעתה שקיימנו הנוסחא דתניא תסוב הקושיא על הגמרא למה שביק משנה ערוכה והביא ברייתא ואשר אמרה נפשי בזה הוא בשום לב לדברי המזרחי בפ' תבוא שרש"י בחומש שם בפסוק לא עברתי מביא כל דרשות המשנה על סדרן וכתב ולא שכחתי מלברכך על הפרשת המעשרות וכתב המזרחי פי' מלשבחך ומלברכך בעת הפרשות המעשרות לא מלברך ברכת הפרשת המעשרות שהוא נוסח הברכה שתיקנו אנשי כנה"ג וכו' דבשלהי מס' מעשר שני שנו ולא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו וזה מסכים עם מה שפירשנו על דברי רש"י עכ"ל המזרחי והתוי"ט שם במשנה השיג עליו וכתב דרש"י על נוסח הברכה כיון ואף שהברכות מדרבנן אסמכתא הוא עיין שם בתוי"ט ואני אומר שהדין עם המזרחי שהרי במשנה שם דריש כל הך קרא כסדר ככל מצותיך הא אם הקדים מעשר שני לראשון וכו' לא עברתי ממצותיך לא הפרשתי ממין על שאינו מינו וכו' וכל הני דרשות גמורות הם ודינים הם ומסיים ולא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו ומעתה איך נפרש זה לאסמכתא על מצות ברכה שתיקנו אנשי כנה"ג הרי מסתמא הוא דוגמת הבבות הקודמות שם באותה משנה שכלם דיני תורה הם ודרשות ממש לא אסמכתא בעלמא ועוד דא"כ ולא שכחתי מה דרשת בי' והרי כל הך קרא לדרשה כתיב אלא ודאי שהפירש במשנה הוא כדברי המזרחי שעל שבח והודאה למקום שחייב כל אדם להודות לבוראו שזיכהו לקיים מצות הללו וכל זה במשנה אבל בברייתא שלפנינו בסוגיא דידן הוא לא עברתי מלברכך עליו ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו. הא ודאי דמה דדריש לא עברתי מלברכך הוא רק אסמכתא דהרי גוף קרא דלא עברתי היינו שלא שינה דין המעשרות בענין חדש וישן ומין ושאינו מינו וכדומה כדדריש במשנה שם אלא ודאי דהברייתא דדרשה לה ברכה הוא לאסמכתא וכיון דעל כרחך אסמכתא הוא ממילא דרשינן לי' על נוסח הברכה שתיקנו אנשי כנה"ג וגם דרש לא שכחתי מלהזכיר שמך עליו קאי על זה באסמכתא אף דגוף הקרא קאי על שבח והודאה כדדריש במשנה מ"מ אסמכתא דרשה הברייתא שהברכה שתיקנו אנשי ככה"ג על הפרשות המעשרות צריך להיות בה הזכרת השם ולכן מייתי הש"ס כאן מהברייתא ולא מהמשנה ויפה כיוונו המזרחי והגור ארי' ולא כהתוי"ט שהשיג עליהם בחנם ואדרבה הקטיגור נהפוך לסניגור כי מסוגיא זו הוא ראי' להמזרחי מדלא הביא המשנה ש"מ שהמשנה לא איירי בהברכה שתקנו אנשי כנה"ג:

עוד נלע"ד ליתן טעם שהביא אביי הברייתא ולא הביא המשנה דבמשנה דרשו לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו ודריש מחד קרא תרוייהו ולא זו הדרך לדרוש תרי מילי מחד קרא לכן יש לפרש דחדא קתני ופרושו כמפרש דמה דאמרינן מלברכך לא תימא דהיינו שבח והודאה כפירוש המזרחי אלא פירושו מלהזכיר שמך דהיינו ברכה ממש ומעתה שוב איכא למימר דבנוסח הברכה לא מיירי המשנה דכיון ששנינו שצריך ברכה ממילא נוסח הברכה היא בשם ומלכות ואין מכאן ראי' לסתור דברי ר' יוחנן ולכך לא הביא ג"כ מברייתא דלעיל ברוך המקום שבראה דג"כ איכא למימר דר"מ קמ"ל שאף שאמר הברכה שלא בלשון שתיקנו חכמים יצא אבל מ"מ גוף הברכה צריך להיות שם ומלכות דהיינו ברוך המקום מלך העולם שבראה וסמך עצמו על נוסח כל הברכות ולכך הביא ברייתא זו דדריש משני פסוקי דהיינו לא עברתי מלברכך ולא שכחתי מלהזכיר שמך וקשה תרתי למה והרי כבר למדנו מלא עברתי שצריך לברך אלא ודאי שלא שכחתי אתי להורות נוסח הברכה שצריך שיזכיר שמו של הק"בה שכל ברכה שאין בה שם אינה ברכה וכיון שבא להשמיענו פרטי הברכה הי' לו להשמיענו גם מלכות אלא שהדין עם רב שאין צריך להזכיר מלכות ועל זה משני ר' יוחנן תני באמת בברייתא מלהזכיר שמך ומלכותך עליו:

ור' יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות וכו' הראשונים הקשו דבריש תפלת י"ח אינו מזכיר מלכות והרא"ש תירץ דכיון דאית בה האל הגדול חשיב מלכות ושמעתי אומרים משם הרב תי"ט שפירש בזה כונת הפסוק ארוממך אלהי המלך ואברכה שמך לעולם ועד בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד גדול ה' ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר הכונה הדין הוא להזכיר מלכות בברכה וז"ש ארוממך אלהי המלך וגם להזכיר השם וזהו ואברכה שמך לעולם ועד. והשתא קשה דבכל יום אנו עושין להפך שמתפללין תפלת י"ח בשם לבד ולא אמרינן מלכות וז"ש בכל יום אברכך בתפלת י"ח ואין בה מלכות כי אם שם וז"ש ואהללה שמך. ותירץ תירוץ הרא"ש דכיון דאמרינן האל גדול היינו מלכות וז"ש גדול ה' ומהולל מאד דאע"ג דלא יש מלכות בפירוש מ"מ אמרינן גדול ה' וזה עולה במקום מלכות ע"כ שמעתי משם הרב ז"ל ודפח"ח. ושוב מצאתי בירושלמי ריש פרק הרואה דף מ"ד שם ומלכות מפיק לה מהאי קרא ארוממך אלהי המלך וכו' ע"ש. ושם בירושלמי בנסחא קמן הגירסא דרב בעי מלכות והוא הפך תלמודין. והרשב"א ז"ל בחידושיו פ' הרואה מייתי הירושלמי כנסחתינו. אך הרא"ש ל"ג רב בירושלמי וכבר הרב מעדני מלך העיר על זה ע"ש ובאחרונים ועמ"ש בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סי' קפ"ח אות ה' בס"ד:

מאי קמ"ל אע"ג דאמרה בלשון חול וכו' יש להרגיש דמאי פריך הא הכי הוה עובדא ושאלו לרב הדין והורה דיצא וי"ל דסתמא דתלמודא דרבינא ורב אשי פריך על סתמא דתלמודא דבימי רב שקבעו זה בתלמוד והוו גרסי ליה התלמידים על זה הקשה מאי קמ"ל לסדרו בתלמודא וכיוצא בזה תירץ הריטב"א בביצה ריש דף ז' הובא בשיטה מקובצת שם ובחידושיו לשבועות דף ל"ו:

חוץ מן הפת ומן היין. כדאמרינן לקמן (דף מב.) שגורם ברכות הרבה לעצמו בקדוש ובהבדלה ובברכת חתנים: ידי ברכה ראשונה. ברכת הזן: פרשת סוטה. כשהכהן משביעה: וידוי מעשר. בערתי הקדש מן הבית (דברים כו): מלברכך. ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה ומעשר: מתני' הנובלות. מפרש בגמרא: גובאי. חגבים טהורים: מין קללה. חומץ ונובלות וגובאי על ידי קללה הן באין: גמ' שהקרים. בוטי''ר בלעז: מירבא רבו מארעא. מלחלוחית הארץ הם גדלים על העצים ועל הכלים: בושלי כמרא. כמו שרופי חמה שבשלם ושרפה החום ויבשו ותמרים הם כמרא חום כמו מכמר בשרא (פסחים דף נח.): תמרי דזיקא. שהרוח משירן: אשארא. אחומץ וגובאי פליג ר' יהודה: פרי העץ בעי ברוכי. שהרי לא נשתנו לקלקול: הקלים שבדמאי. פירות שהקלו חכמים בדמאי שלהן שהלוקחן מעם הארץ אין צריך לעשרן אלו הן: השיתין כו'. שאינן חשובים ואין ע''ה חש עליהם מלעשרן: טולשי. קולמש''י: שילהי גופני. ענבים סתווניות: הא ודאן. אם ידוע שלא הופרש מהן מעשר: שעשאן גורן. העני או מי שלקטן העמיד מהן ערימת כרי: הלקט והשכחה והפאה. אע''פ שפטורים מן המעשר לקטן עני ועשאן גורן הוקבעו למעשר מדרבנן דמאן דחזי סבר שתבואת קרקעו היא:

ורבי יוחנן אמר אפי' פת ויין. וכן הלכה דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וכ''ש לגבי רב הונא שהיה תלמידו של רב: נימא רב הונא כר' יוסי. וא''ת היכי מצי סובר רב הונא כר' יוסי הא רב הונא מודה בשאר דברים חוץ מפת ויין שאם אמר שהכל דיצא ואילו ר' יוסי סבר דלא יצא דכל המשנה ממטבע כו' וי''מ דמצי למימר דאפי' ר' יוסי לא קאמר לא יצא אלא בברוך המקום שאינה ברכה כלל אבל בשהכל מודה: אמר אביי כוותיה דרב מסתברא כו'. י''מ דמסתברא ברייתא כוותיה ומיהו רב אלפס פסק כר' יוחנן וכן פסק ר''י דכל ברכה שאין בה מלכות שמים אינה ברכה ולכך היה אומר ר''י שאם היה מדלג מלכות של ברכת המוציא שצריך לחזור ולברך ואפי' דלג תיבת העולם בלבד דמלך לבד אינו מלכות וברכות של שמונה עשרה אין בהן מלכות דאינן באין בפתיחה ובחתימה אין שייך מלכות אבל אלהי אברהם הוי כמו מלכות דאברהם אבינו המליך הקב''ה על כל העולם שהודיע מלכותו ומעין שבע דמצלי בשבת הואיל ויש בה האל הקדוש שאין כמוהו היינו כמו מלכות כמו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד דהוי במקום מלכות ולפי מה דפרישית דכל היכא דכתיב אלהי אברהם הוי כמו מלכות ניחא ולר' יוחנן לא קשיא דלא תני מלכותך דאטו כרוכלא כל האי לימני וליזיל:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד