ברכות לח ע"ב

דף לח - ב

בשלמא אי אמר "המוציא"  אשמעינן טעמא, את ביאור הפסוק, שהכונה בו ללשון עבר כפי שפירשוהו חכמים, ואשמעינן דהלכתא כרבנן, שיכול לומר אפילו "המוציא", לפי שהוא לשון עבר.

אלא במה דאמר "מוציא" - מאי קמשמע לן? ואיהו, בר רב זביד, דעבד כן לברך בלשון "מוציא", משום שרצה לאפוקי נפשיה מפלוגתא [להוציא עצמו ממחלוקת].

והלכתא: מברך המוציא לחם מן הארץ. דקיימא לן כרבנן, דאמרי שגם לשון "המוציא" דאפיק בעבר משמע ^[1].

שנינו במשנה: ועל הירקות אומר: "בורא פרי האדמה".

מדייקת הגמרא: קתני ירקות דומיא דפת - מה פת שנשתנה באפייתה על ידי האור, אף ירקות נמי מדובר שנשתנו בבישולן על ידי האור,

ולכן: אמר רבנאי משמיה דאביי, זאת אומרת: שלקות, ירקות מבושלים ^[2] - מברכין עליהן "בורא פרי האדמה". שהרי בירקות אלו עוסקת משנתנו ^[3].

דרש רב חסדא משום רבינו, ומנו - רב: שלקות, מברכין עליהם "בורא פרי האדמה".

ורבותינו היורדין מארץ ישראל, ומנו - עולא משמיה דרבי יוחנן, אמר: שלקות, מברכין עליהן "שהכל נהיה בדברו".

ואני, רב חסדא אומר, שלא נחלקו בדבר אלא דבריהם מתייחסים לשני מיני ירק שונים.

כל ירק שמברכים עליו בתחלתו, לפני שהתבשל, בורא פרי האדמה כי הוא טוב לאכילה חי כמות שהוא, אם שלקו משתנה טעמו לרעה ^[4], ולכן - מברך עליו שהכל נהיה בדברו".

וכל ירק שמברכים עליו בתחלתו שהכל נהיה בדברו כי אינו טוב לאכילה בעודו חי, אם שלקו והשתבח טעמו מברך עליו ^[5] "בורא פרי האדמה" ^[6].

והוקשה לגמרא בדברי רב חסדא: בשלמא הדין שכל שתחלתו "שהכל נהיה בדברו", שלקו "בורא פרי האדמה" - משכחת לה בכרבא [כרוב] וסלקא [תרד] וקרא [דלעת], שאינם טובים לאכילה כמות שהם אלא יש צורך לבשלם.

אלא הדין שכל שתחלתו "בורא פרי האדמה", שלקו, "שהכל" - היכי משכחת לה ירק כזה שהבישול מגרעו ^[7]?

אמר רב נחמן בר יצחק: משכחת לה בתומי [בשומים] וכרתי, שטעמם טוב יותר בעודם חיים ^[8].

דרש רב נחמן משום רבינו, ומנו - שמואל: שלקות מברכין עליהם "בורא פרי האדמה".

וחברינו ^[9] היורדים מארץ ישראל, ומנו - עולא, משמיה דרבי יוחנן, אמר: שלקות מברכין עליהן "שהכל נהיה בדברו" ^[10].

ואני רב נחמן אומר: במחלוקת היא שנויה. דתניא: יוצאין ידי מצות אכילת מצה ברקיק מצה דקה השרוי במים, וברקיק מבושל כל עוד שלא נמוח, אבל אם נמוח בטל ממנו שם "לחם", ומצות אכילת מצה מתקיימת רק אם יש עליה שם "לחם", דברי רבי מאיר.

ורבי יוסי אומר: יוצאים ברקיק השרוי, אבל לא במבושל, כיון שהבישול כשלעצמו כבר מבטל ממנו שם "לחם", אף על פי שלא נמוח.

ואם כן סובר רב נחמן שבמחלוקת זו נחלקו גם שמואל ועולא. - שמואל סובר כדעת רבי מאיר שהבישול אינו מבטל שם לחם והוא הדין שאינו מבטל שם "ירק", ולכן יש לברך על ירקות שנשלקו "בורא פרי האדמה", ואילו עולא סובר כדעת רבי יוסי שבישול מבטל שם לחם והוא הדין שמבטל שם "ירק" ולכן יש לברך על ירקות שנשלקו "שהכל".

ונמצא שדין ברכת השלקות, תלוי במחלוקת אם מצה מבושלת עדיין שמה עליה.

דוחה הגמרא: ולא היא! אלא דכולי עלמא סוברים ששלקות מברכין עליהן "בורא פרי הא דמה".

ועד כאן לא קאמר רבי יוסי התם במצה שאין יוצאים בה אחר שנתבשלה - אלא משום דבעינן טעם מצה, וליכא ^[11] [ולא משום שבטל ממנה שם לחם] ^[12]. אבל הכא, בשלקות, אפילו רבי יוסי מודה שמברכים עליהם ברכת "פרי האדמה", כי עדיין שם "ירק" עליהם אף לאחר שהתבשלו.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: שלקות מברכין עליהם "בורא פרי האדמה".

ורבי בנימין בר יפת אמר רבי יוחנן: שלקות מברכין עליהם "שהכל נהיה בדברו".

אמר רב נחמן בר יצחק: קבע עולא לשבשתיה [לשיבושו] בלבו, כדברי רבי בנימין בר יפת, שאמר בשם רבי יוחנן שיש לברך על שלקות שהכל אף שרבי יוחנן מעולם לא אמרה, ולאחר שנקבעה טעות זו בלבו בא לאומרה בבית המדרש בשמו של רבי יוחנן.

תהי בה רבי זירא: וכי מה ענין רבי בנימין בר יפת להזכיר את דבריו בבית המדרש אצל דברי רבי חייא בר אבא, כבר פלוגתיה, שהרי אין רבי בנימין בר יפת כדאי לחלוק על רבי חייא בר אבא!? שהרי רבי חייא בר אבא - דייק וגמיר שמעתא מרבי יוחנן רביה, ואילו רבי בנימין בר יפת - לא דייק.

ועוד, רבי חייא בר אבא - כל תלתין יומין מהדר תלמודיה [היה חוזר על לימודו] קמיה דרבי יוחנן רביה, ורבי בנימין בר יפת - לא מהדר.

ועוד, בר מן דין ובר מן דין. חוץ משתי טענות אלו יש להוכיח שמעולם לא אמר רבי יוחנן שמברכים על שלקות "שהכל".

דההוא תורמסא [מין ירק], דשלקי ליה שבע זמנין [מבשלים אותו שבע פעמים], בקדרה ואכלי ליה בקנוח סעודה.

אתו ושאלו לרבי יוחנן מה מברכים עליו?

ואמר להו: מברכין עלויה "בורא פרי האדמה".

ומוכח שלדעת רבי יוחנן יש לברך על השלקות ברכת "בורא פרי האדמה".

ועוד, הרי אמר רבי חייא בר אבא: אני ראיתי את רבי יוחנן שאכל זית מליח שדינו כמבושל - ובריך עליו תחלה וסוף.

אי אמרת בשלמא שלפי רבי יוחנן שלקות במילתייהו קיימי מובן שבתחלה מברך עליו על הזית "בורא פרי העץ" ולבסוף מברך עליו "ברכה אחת מעין שלש".

אלא, אי אמרת ששלקות לאו במילתייהו קיימי, ובטל מהם שם "ירק".

בשלמא בתחלה יש לומר שמברך עליו "שהכל נהיה בדברו".

אלא לבסוף - מאי מברך? והרי אינו יכול לברך עליו ברכה אחת מעין שלש שהרי כבר אינו פרי, ובהכרח שרבי יוחנן סובר שירקות לאחר בישולם נשארים במצבם הקודם ביחס לברכה ועדיין שם ירק עליהם, ולכן בירך עליהם ברכה אחת מעין שלש ^[13].

דוחה הגמרא: דילמא רבי יוחנן בירך עליו ברכת "בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא" ^[14]. מתיב רב יצחק בר שמואל: ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו לאכול מרור בפסח - הריהו יוצא בין בהן [באכילת העלים] ובין באכילת הקלח שלהן, אבל לא כשהן כבושין ולא כשהן שלוקין ולא כשהן מבושלין.

ואי סלקא דעתך שלקות במילתייהו קאי כבתחלה - שלוקין אמאי לא יוצא בהם ידי אכילת מרור?

מתרצת הגמרא: שאני התם, דבעינן טעם מרור - וליכא כשבשלן. ולכן אף שעדיין נחשבים כפרי אדמה אין יוצאים בהם ידי חובה.

אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: רבי יוחנן - היכי מברך ברכה אחרונה על זית מליח?

והלכתא המוציא. ואם תאמר מאי שנא מבורא פרי הגפן דלא מברכינן הבורא. ומיהו בירושלמי (בפרקין ה"ה) איכא מאן דאמר הכין דלדעתיה דרבי נחמיה מברך בורא פרי הגפן, ועל דעתייהו דרבנן מברך הבורא [פה"ג]. אבל גמרא דילן לא משמע הכין, ופוק חזי מה עמא דבר, דבהמוציא אסיקנא הילכתא המוציא, ובבורא פרי הגפן מברכינן בורא ולא מברכינן הבורא. אבל בירושלמי סברא אחרת שאמרו (שם) דטעמא דרבנן בהמוציא כדי שלא לערב ראשי אותיות, והקשו מעתה המן הארץ כדי שלא לערב ראשי אותיות ולא העלו בו תירוץ. ונראה דבמקום שאפשר, חששו לערוב האותיות כגון בהמוציא, אבל במקום שאי אפשר כגון בלחם מן הארץ, דאי אמרינן לחם המן הארץ לא משתמע מידי, לא חששו דהיכא דלא אפשר לא אפשר, ולא ניחא להו נמי לתקוני המוציא מן הארץ לחם, שאין כן נוסח של ברכות להזכיר את החפץ שמברכין עליו באחרונה, שאין אומר בורא מן העץ פרי ובורא מן האדמה פרי, כך נראה לי.
ולפי דברי הירושלמי הא דפליגי בגמרין בהמוציא אי דאפיק משמע או דליפוק משמע, הכי קאמרינן רבנן סברי דאפיק משמע, וכיון שאפשר לומר כן, איכא למיחש לערוב ראשי האותיות. ור' נחמיה סבר דליפוק משמע, ואי אפשר כאן למיחש לעירוב ראשי האותיות שאלו היה אפשר אף ר' נחמיה היה חושש לכך.

קתני ירקות דומיא דפת. פירוש: ולאו דוקא דומיא, דאילו בפת דוקא בשנשתנה על ידי האור, הא לא נשתנה על ידי האור בורא פרי האדמה, ואילו בירקות אף בשנשתנה, וכל שכן בשלא נשתנה.

ואני אומר כל שתחלתו בורא פרי האדמה שלקו שהכל, וכל שתחלתו שהכל שלקו בורא פרי האדמה. מסתברא דלאו דוקא כל שתחלתו בורא פרי האדמה, וכל שתחלתו שהכל, דאם כן כי קאמרינן בשלמא כל שתחלתו שהכל משכחת לה בסילקא קרא וכרובא, אלא שתחלתו בורא פרי האדמה שלקו שהכל היכי משכחת לה, מאי קא קשיא ליה וכי לא משכח ירקות דמברכין עליהן בורא פרי האדמה בתחלתן, ואיהו דקא משני משכחת לה בתומי וכרתי, אטו כלהו שאר ירקי בר מתומי וכרתי מי מברכינן עליהו שהכל, והא רב חסדא גופיה הוא דקאמר בפ' בתרא דפסחים (קיד, ב) היכא דליכא שאר ירקי מברך אמרור בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור, אלמא אפילו אמרור מברכין בורא פרי האדמה בתחלתו.
אלא ודאי הכי קאמר כל שתחלתו בורא פרי האדמה, כלומר, שאין דרכו ליאכל אלא בחיותו ואין דרכו לישלק, ולפיכך עיקר ברכתו בתחלתו אם כן כי שליק ליה פגים ליה, ולא מברכין עליה אלא שהכל ולא משכחת לה אלא תומי וכרתי, וכל שעיקר אכילתו בשליקתו ומשום הכי לא מברכין על תחלתו אלא שהכל, אם כן כי שליק ליה אשבוחי משבח ליה ולפיכך מברכין עליה בורא פרי האדמה. והוא הדין לכל שאינו נפגם בשליקתו וראוי בחיותו ובשליקותו שמברכין עליו בורא פרי האדמה דבמלתיה קאי, והיינו דלא קאמר תחלתו בורא פרי האדמה היכי משכחת לה, אלא הכי קאמר תחלתו בורא פרי האדמה שלקו שהכל היכי משכחת לה, כלומר שיהא שבחו בחיותו ונפגם בשליקתו היכי משכחת לה. כך נראה לי. אבל הראב"ד ז"ל כתב דלרב חסדא אפילו לא פגים להו כיון דאישתני מפרי האדמה מברך עליה שהכל.

לא היא עד כאן לא קאמר רבי יוסי אלא גבי מצה דבעינן טעם מצה וליכא. וטעמיה דרבי מאיר לאו משום דלא בעי איהו טעם מצה, דהא מודה רבי מאיר (פסחים לט, ב) בירקות שאינו יוצא בהן לא בכבושין ולא בשלוקין ולא במבושלין, וטעמא משום דבעינן טעם מרור וליכא, ובכריכת מרור נמי חיישינן דילמא אתי מרור דרבנן ומבטל טעם מצה דאורייתא (שם קטו, א), אלא דרבי יוסי סבר מצה כי מבשל לה בטיל לה טעמא, ורבי מאיר סבר דלא בטיל טעמא, אבל במרור ושאר ירקות כולהו מודו דבטיל להו טעמייהו בבישול.
כתב רב האי ז"ל דאיכא מאן דגריס ולא היא בוא"ו, ולמאן דגריס הכי ר"נ גופיה הוא דקאמר ליה כלומר אני אומר שיש לומר במחלוקת שנויה ואלא מיהו לא היא. ואיכא מאן דגריס לא היא בלא וא"ו ותלמוד הוא דקא דחי לה, ומיהו מסתבר טפי דלא גריס ולא בוי"ו דכיון דאמר ר"נ ואני אומר במחלוקת שנויה היכי קאמר איהו גופיה ולא היא, ואפילו גרסינן ליה, תלמודא הוא דקאמר הכי.

אמר רב נחמן בר יצחק קבעה עולא לשבשתיה כרבי בנימין בר יפת. פירוש: דקים ליה לרב נחמן דרבי חייא ורבי בנימין פליגי, ורבי זירא דקא תהי בה, היינו דתהי היאך שנו מחלוקת בההיא בבי מדרשא בין רבי חייא ובין רבי בנימין, דלא חשיב רבי בנימין למעבד שמעתיה פלוגתא ברבי חייא, וכי מותיב רב שמואל בר רבי יצחק מלא כבושין ולא שלוקין לרבי חייא הוא דקא מותיב ולסיועה לרבי בנימין, דלרבי בנימין כולהו שלקות לאו במילתייהו קיימי.
וכן מצאתיה בירושלמי בהדיא דגרס התם (בפרקין ה"א): רבי חייא [בר ווא] בשם רבי יוחנן זית כבוש אומר עליו בורא פרי העץ, רבי בנימין בר יפת בשם רבי יוחנן ירק שלוק אומר עליו שהכל נהיה בדברו, אמר רבי שמואל בר רב יצחק מתניתא מסייע לרבי בנימין בר יפת אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין אם בעינן הם אדם יוצא ידי חובתן בהן בפסח, אמר רבי זעירא מאן ידע משמע מן רבי יוחנן יאות רבי חייא בר בא. ע"כ גרסת ירושלמי.
אלא שאני תמה למה להו למעבדה פלוגתא ולשוויה לעולא משתבש ולדחיה לההיא דרב חסדא דאמר כל שתחלתו שהכל שלקו בורא פרי האדמה, וכל שתחלתו בורא פרי האדמה שלקו שהכל.
ולפיכך מסתבר לי דרב נחמן בר יצחק בלחוד הוא דסבירא ליה דפליגי ותלי ליה לעולא בשבושא, אבל רבי זירא דתהי בה הכי קאמר היכי אפשר דעולא שביק אסהדתיה ושמעתיה דרבי חייא ונקיט דרבי בנימין בר יפת, אלא ודאי לא פליגי דרבי חייא בשנשתנה לעלויה כתרמוסא וכזית כבוש, ואי נמי דלא אישתני לגריעותא ככולהו שלקות, ורבי בנימין בר יפת בדאשתני לגריעותא כתומי וכרתי. ובירושלמי נמי איכא מאן דאמר הכי גבי הא דרבי חייא ורבי בנימין בר יפת, דגרסינן התם (שם): אמר רבי יוסי ברבי בון ולא פליגין זית ע"י שדרכו להאכל חי אפילו כבוש בעינו הוא ירק כיון ששלקו נשתנה. ונראה דטעות יש בגרסא זו והכין הוא, זית על ידי שאין דרכו להאכל חי אפילו כבוש בעינו הוא וכסברתיה דרב חסדא ממש, והיינו נמי דמשמע לכאורה לקמן (ברכות לט, א) גבי פרמי זוטרי דליפתא דאי לאו רב יהודה דאמר דהאי דפרמינהו טפי כי היכי דנימתוק טעמיהו, הוה סלקא דעתך למימר דלא מברכינן בהו בורא פרי האדמה אלא שהכל משום דקא סלקא דעתך דמיפגם פגמינהו, דאלמא כל מידי דמיפגים בשלקיה מגרע גרעיה בברכתיה, ולהדין סברא תומי וכרתי חיין בורא פרי האדמה שלוקים שהכל דמפגם פגים להו. וכללא דכאיל רב פפא לקמן (ברכות לט, א) מיא דכלהו שילקי ככלהו שילקי, לאו כללא הוא לכלהו ירקות שתהא ברכתן בשליקתן כמו בחיותן, (ואף על פי שהראב"ד ז"ל כתב כן), אלא משום דכלהו לא מפגמי שליקתן אלא תומי וכרתי הוא דקאמר הכין, ועוד דהתם לאו למפסק הלכתא בשלקות אי בורא פרי האדמה אי שהכל קאתי אלא למימר דמיא דידהו כגוף השלקות והאי כדיניה והאי כדיניה. ותדע לך דהא לבתר דקאמר רב פפא פשיטא לי מיא דכולהו שלקי ככלהו שלקי בעי רב פפא מיא דשיבתא מאי. וכן נראית דעת רבותינו בעלי התוספות בתומי וכרתי, אלא שרב האי גאון ז"ל ורב אלפסי והראב"ד ז"ל לא כתבו כן.
ולענין פרי עץ הנשלק כחבושים ואגסים יש לומר גם כן דבמלתיהו קיימי דאשבוחי משבחי כזית, אבל פירות אחרים שנפגמין כגון פר"ניש וכיוצא בהן מברך שהכל לדברי הכל. וכן נראה מדברי התוספות שפירשו בשם אחד מן הגדולים בהא דאמרינן בסמוך (לט, א) הביאו לפניהם פרגיות וכרוב ודורמסקנין, דורמסקנין פר"וניש, והא דלא בריך עליהו תחלה דהא פרי העץ חשוב טפי משום דמיירי בשנתבשלו הדורמסקנין ואין מברכין עליהן אלא שהכל. ומיהו אין עיקר פירושם מחוור, אלא עשב הוא כמו שפרש"י ז"ל, וכן נראה מן הירושלמי (בפרקין ה"ב) דגרסינן התם: אייתיהו קמיהו פרגין ואחוונין וקפליטין, אמרו נברך על קפליטא הוא פטר אחווניתא ולא פטר פריגתא, נברך על אחווניתא לא פטר לא דין ולא דין.

כיון דשקל ליה לגרעינתיה בצר ליה שיעוריה. יש לפרש: בצר ליה שיעוריה דאורייתא ודלא כמאן דאמר (לעיל ברכות כ, ב) והם דקדקו עד כזית, אלא דאפילו כזית הוי דאורייתא. ויש לפרש בצר ליה שיעוריה דרבנן, דאילו מדאורייתא אינו חייב לברך אלא בכדי שביעה, אלא דמדרבנן דקדקו וחייבו אפילו עד כזית ברכה, כעין ברכה דשיעור דאורייתא.
ומיהו נראה דבין להדין פירושא בין לפירושא קמא כל שאין בו כזית אינו חייב לבסוף ברכה כלל, חדא דהא אמרינן הכא כיון דבצר ליה שיעוריה לא מברכינן בסופיה, ומשמע דאפילו למה דדחינן ואוקמינן דבסופיה בריך בורא נפשות רבות קא מתמה רבי ירמיה, ואפילו תאמר דכיון דלרבי זירא קא מקשה לה למאי דסבירא ליה בהא דרבי זירא קא בעי, כלומר למאי דסבירא לך דרבי יוחנן בסופיה בריך על העץ ועל פרי העץ, כי שקלת ליה לגרעיניתיה בצר ליה שיעורא ולא אפשר לברוכי עליה ברכה כשל תורה, אבל לעולם בורא נפשות מברכין עליה, אפילו הכי לאו סברא הוא שנשתנית ברכתו מחמת שיעורו שאין שנוי הברכות אלא בשנוי המין, אי נמי במין אחד בשנשתנית צורתו דהוה ליה כמין אחר כגון שנשתנה מחטה לקמח ומקמח לתבשיל או לפת, אבל שתהא הברכה משתנת מרבוי למיעוט הא לא אשכחן.
ופת הבאה בכסנין דאמר רב הונא לקמן (ברכות מב, א) כל שאחרים קובעין עליה סעודה צריך לברך, כלומר שמברך לפניו המוציא ולאחריו שלש ברכות, וכי לא אכל אלא פחות מכאן אין מברך לפניו רק בורא מיני מזונות דאלמא הברכות משתנות בשנוי השיעורין. לא היא, דפת הבאה בכסנין כי לא מברכינן עליה המוציא אפילו על אכילת כזית היינו משום דחשבינן ליה כמשתנה ממינו. ותדע לך שהרי בפת דעלמא מברכין עליה המוציא בכזית ובפת הבאה בכסנין לא מברכין אלא מיני מזונות, אלא דכשקובע עליו סעודה עשאו כפת דעלמא, ואפילו לא קבע סעודה עליו אלא שאוכל כדי קביעות אחרים גם כן הרי הוא עושה אותו כפת דעלמא שאוכלין ממנו הרבה כדי שביעה, והוה ליה לדידיה כמי שלא נשתנה ממינו. ותדע לך שאם אין אתה אומר כן למאן דאמר (לעיל ברכות כ, ב) והם דקדקו עד כזית ועד כביצה היאך לא שינו את הברכה כיון דבצר ליה שיעורא דאורייתא, ועוד אם לא רצו לשנות בברכות מה ראו שלא לשנות מכדי שביעה עד כזית וכביצה ושינו לפחות מכזית ולפחות מכביצה. ועוד דהא משמע ודאי דלפחות מכזית או מכביצה ליכא ברכה כלל מדאמרינן אני כתבתי להם ואכלת ושבעת וברכת והם דקדקו על עצמן עד כזית ועד כביצה, ואי איתא לימא והם דקדקו על עצמן בכל שהוא, וממאן דסבירא ליה הם דקדקו על עצמן נשמע למאן דאמר דכולהו שיעורי דאורייתא, כך נראה לי.
וגם בתוספות סוברין כן שאין פחות מכשיעור טעון ברכה כלל בסופו, אבל בתחלתו ודאי אפילו כל שהוא טעון ברכה לפי שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה. וכן נמי משמע מהא דהכא דהא לא קשיא ליה אלא בסופיה מאי מברך כיון דבצר ליה שיעוריה, אבל ברישא ניחא ליה, ולכאורה נמי משמע לי דאיכא למידק מהא דבתחלתו מברך בורא פרי העץ ואף על פי שאין בו כזית, דהא משמע דרב ירמיה לרבי זירא קא מקשה למאי דסבירא ליה לרבי זירא דרבי יוחנן תחלה וסוף בירך עליו כעין ברכתו ממש ואפילו הכי לא קשיא ליה אלא סופיה מאי מברך, וזה כפי הסברא שכתבתי דאין נוסח ברכה משתנית בין כשיעור לפחות מכשיעור. ומינה לאוכל פת פחות מכזית שמברך עליו המוציא, וכן נראה לכאורה מן הירושלמי דגרסינן התם בפרקין דהכא (ה"א) תני כל שאומר לאחריו שלש ברכות אומר לפניו המוציא לחם מן הארץ וכל שאין אומר לאחריו שלש ברכות אין אומר לפניו המוציא, התיבון הרי פחות מכזית הרי אין אנו אומרים לאחריו שלש ברכות מעתה לא יאמרו לפניו המוציא לחם מן הארץ. רבי יעקב בר אחא לשאר מינין נצרכה. כלומר לא אתא למעוטי אלא שאר מינין כגון אורז ודוחן ומעשה קדרה דכיון שאין מברכין אחריו שלש ברכות אין מברכין לפניו המוציא, הא פחות מכשיעור דפת של חמשת המינין מברכין לפניו המוציא אף על פי שאין אנו מברכין לאחריו שלש ברכות, ומה שאמרו בירושלמי הרי פחות מכזית שאין אנו מברכין לאחריו שלש ברכות. לאו למימרא דשלש אין מברכין הא מעין שלש מברכין דכלל כלל אין מברכין לאחריו אלא דלישנא דמאן דתני לה נקט.
וכסברא הזאת מצאתי לרמב"ם ז"ל שכך כתב בפרק ג' מהלכות ברכות שלו (הי"ב): אכל פחות מכזית בין מן הפת בין משאר האוכלים והשותה פחות מרביעית בין מן היין בין משאר משקין מברך בתחלה ברכה הראויה לאותו המין ולבסוף אינו מברך כלל עכ"ל. גם הרב אלפסי ז"ל כתב כן בפירוש משמועה זאת וזה מבואר כדברינו וזכינו להסכים לדעתו בכל. וזה שלא כדברי הרב ראב"ד ז"ל שכתבתי למעלה בשמעתא דחביצא (לעיל ברכות לז, ב).

והלכתא המוציא כרבנן. ומשום הכי איצטריכינן למיפסק כרבנן משום דבמוציא כ"ע לא פליגי ואפ"ה המוציא עדיף בהא משום דמשמע עבר והווה ועתיד והחטה ממיני זרעים שיוצאין תדיר מה שאין כן בפירות אילן שאין פירותיהן יוצאין אלא מזמן לזמן ושייך לברוכי עלייהו בורא ולא הבורא דאין צומחין תדיר ואחר שבפירות האילן תקנו בורא בפירות האדמה נמי תקנו ג"כ בורא דלא לאיפלוגי בפרי, אבל בירושלמי אמרו דטעמא דרבנן בהמוציא כדי שלא לערבב ראשי אותיות. פירוש דלא לימא מלך העולם מוציא כדי ליתן ריוח בין הדבקים, ויש אומרים דהלכתא אף המוציא קאמרינן וה"ה שיכול לברך מוציא והנכון כפירושא קמא וכן עמא דבר:

מה פת שנשתנה ע"י האור אף ירקות שנשתנו ע"י האור. ולאו דוקא דומיא דפת ממש דבפת בעינן דוקא שנשתנה ע"י האור ואי לא לא מברכין עליה המוציא ובירקות מברכין בין נשתנו בין לא נשתנו אלא ה"ק דומי' דפת דאפי' נשתנו מברכין עלייהו וכש"כ בשלא נשתנו:

תהי בה ר' זירא וכי מה ענין ר' בנימין בר יפת אצל ר' חייא בר אבא. פי' תמה ר"ז היאך שנו בבהמ"ד פלוגתא דר' בנימין בהדי ר' חייא בר אבא דלא חשיב לאיפלוגי עליה דר"ח דהוא דייק שמעתתא מר' יוחנן דהכי ודאי אמרה ועוד כל תלתין יומין מהדר ר"ח תלמודיה קמי ר' יוחנן רביה, פירוש שמשלשים יום לשלשים היה חוזר לפני ר' יוחנן ביום אחד כל מה ששנה באותן שלשים יום ומיהו דרך כלל לראות אם כיון בטוב שמועותיו:

אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח ובירך עליו תחלה וסוף אי אמרת בשלמא שלקות במילתייהו קיימי וכו'. פירוש משום דזית מליח אין דינו כחי אלא כשלוק והמליח משביחו ואתיא אפי' כרב חסדא דלעיל דהלכתא כותיה דיפה הכריע והא דמותיב רב שמואל בר רב יצחק אבל לא כבושין וכו' לר' חייא בר אבא הוא דמותיב ולסיועיה לר' בנימין בר יפת:

ואקשי ר' ירמיה אהא דר' יוחנן שאכל זית מליח ובירך עליו בסוף דאמרינן אמר ר' ירמיה לר' זירא האי זית מליח כיון דשקלת ליה לגרעינתיה בצר ליה שיעוריה סיפיה מאי מברך כן היא הגרסא בספרים מדוייקים ודוקא סופיה הוא דקשיא ליה דבעינן שיעור כזית אבל ברישא לא קשיא ליה דברישא ודאי לא בעינן שיעורא כלל דכלל אמרו אסור לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה:

ירקות שאמרנו עליהם במשנה שמברך עליהם ב"פ האדמה אין הדבר שוה להיות דין בכלם אלא בשאוכלן בדרך שראוין לאכלן, כיצד, ירקות שדרכן לאכלן חיים ואם נתבשלו נפסדו כגון קשואין ואבטיחים ודומיהם מברך כשהן חיים ב"פ האדמה וכשהן מבושלים שהכל, וירקות שדרכן לאכלן כשהן מבושלים ואין דרכן לאכלן כשהן חיים כגון קרא וסילקא ודומיהן כשהן מבושלים מברך ב"פ האדמה ונראה דוקא בשצורת הירק קיימת בהם וכשהן חיין שהכל, ואם דרכן לאכלן חיין ומבושלים כגון שומים וכרתי ודומיהם מברך עליהם ב"פ האדמה בין חיין בין מבושלין ויין מבושל גם כן כתבו הגאונים שמברכים עליו ב"פ הגפן וכן הדין בתורמוס שאינו ראוי אלא לאחר שליקות הרבה שאחר שליקתו מברך ב"פ האדמה, ומה שאמרו עליו שבקנוח סעודה אכלוהו ואעפ"כ הוא צריך ברכה יתבאר למטה בשמועת דברים הבאים לאחר הסעודה וכן בפירות ערמונים בין חיין בין שלוקין ב"פ האדמה וכן בחבושים הואיל ודרכן בשניהם, ושקדים הנאכלים בדבש הנקרא נוגאט כתבו בתוספות שהפרי עיקר ועליו מברכים, ויש אומר שהדבש עיקר ועליו מברכין ואין נראה כן:

לענין מצה בפסח יוצאין ברקיק השרוי ובלבד שלא נימוח אבל אין יוצאין ברקיק המבושל ואפילו לא נימוח מפני שאין בה טעם מצה ובמרור אין יוצאין לא בשלוקים ולא בכבושים ולא במבושלים כמו שיתבאר במקומו, ואע"פ שאמרו בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא בזו ראוי לטעם מצה הוא וכל שראוי לבילה אין בילה מעכבת בו:

הזית אע"פ שנטלה גרענותה לא יצאה מתורת בריה ואעפ"כ אם לא נשאר בה כזית בינוני אין מברכין לאחריה כמו שכתבנו למעלה:

עד כאן לא קאמר ר' יוסי התם אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא. פי' דהויא כמו מצה עשירה אבל לחם מקרי שפיר, ובמילתיה קאי ולא כפי' ה"ג שפי' דכי בשליה לפת בכלי ראשון לא מברכין עליה המוציא ומייתי ראיה מר' יוסי דקאמר הכא יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל, וקשה דהא אמרינן לעיל [דף ל"ז] הכוסס את החטה טחנו אפאו ובשלו בזמן שהפרוסות קיימות מברכין עליו המוציא, הילכך צ"ל כמו שפי' דלחם מקרי שפיר אלא דהויא מצה עשירה:

וכי מה ענין ר' בנימין בר יפת אצל ר' חייא בר אבא וכו'. והכי קיי"ל דשלקות במילתיהו קיימי הילכך כל ירק ופרי ומיני קטניות שטובים חיים ומבושלים מברכין עליהן לאחר שנתבשלו ברכתן הראויה להם קודם בשול ומטעם זה מברכין על יין מבושל בורא פרי הגפן, מלבד טעמים אחרים שפי' בבבא בתרא פ' המוכר את הפירות [דף צ"ז:] אבל קרא וסילקא וכרבא וכיוצא בהן שטובים מבושלים יותר מחיים כשהם חיים מברך עליהם שהכל וכשהם מבושלים דאשתנו לעילויא בורא פרי האדמה, תומי וכרתי וכיוצא בהם כשהם חיים בפה"א ומבושלים שהכל דאשתנו לגריעותא ואפילו אם יש מי שאוכל אותם יותר ברצון מבושלים (יותר) מחיים בטלה דעתו והולכין אחר הרוב ואע"פ שאנו רגילין לאוכלן מבושלין זהו לפי ששומן הבשר ממתיק טעמן, ואגוז המטוגן בדבש האגוז עיקר ומברכין עליו בורא פרי העץ, ויש שהיו רוצים לומר כיון דאלו בשלו בלא דבש נשתנה לגריעותא והיה ראוי לברך עליו שהכל נמצא מעליותא (דדייק בה) על ידי הדבש והדבש עיקר ויברך עליו שהכל, ולא מסתבר דמ"מ האגוז עיקר ומברכין עלי' בפה"ע אבל הרי"ף פסק דאפילו תומי וכרתי מברכין עליהם בפה"א כשהן מבושלין ונראה דהיינו טעמא דידיה משום דרב חסדא פליג [אדר' יוחנן] ואדרב ושמואל, ואין הלכה כיחיד במקום רבים, ומיהו מסתברא דליכא מאן דפליג אהכרעה דידיה ורב נחמן (אוקי) [דאוקי] פלוגתייהו בפלוגתא דתנאי (ולא) לא] מתוקמא מילתא ומילתא דקאמר משמיה דר' יוחנן שבשתא היא וכולהו אמוראי סברי שלקות מברכין עליהם בפה"א, ואע"ג דלא צריכינן להכרעה דרב חסדא מ"מ סברא טובה היא כיון דאישתנית לגריעותא שנשתנית ברכתו:

מהדר תלמודא כל תלתין יומין. וכל תלמודו שלמד בשלשים יום ביום שלשים ואחד היה חוזר הכל לפניו]:

אבל לא כבושים ולא שלוקים ולא מבושלים. לא זו אף זו קתני דכבוש היינו שנכבש בחומץ ימים רבים ובטל טעם מרור שלו יותר משלוק ושלוק הוי יותר ממבושל כדאמרינן [חולין דף עז.] עור החמור ששלקו:

כיון דשקלת לגרעינתיה בצרי ליה שיעורא. אברכה אחרונה קבעי אבל ברכה ראשונה אפילו כל דהו מברך דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה. וכן פרש"י בסוכה פ' הישן [דף כ"ו ע"ב] גבי עובדא דר' צדוק שהביאו לו פחות מכביצה ואכלו חוץ לסוכה ולא ברך אחריו, דמשמע הא לפניו בירך, וה"נ אמרינן בירושלמי דפירקין כל שאומר עליו שלש ברכות אומר לפניו המוציא לחם מן הארץ כל שאין אומר עליו ג' ברכות אין אומר לפניו המוציא לחם מן הארץ התיבון הרי פחות מכזית שאין מברכין לאחריו שלש ברכות לא יברכו לפניו המוציא א"ר יעקב בר אחא לשאר מינין נצרכה. פי' לא אתא לפלוגי בין דבר שיש בו שיעור לדבר שאין בו שיעור אלא בין פת לשאר מיני מאכל כגון מעשה קדירה וכובא דארעא ופת הבאה בכיסנין היכא דלא קבע סעודתיה עלייהו, ופת אורז ודוחן שאין מברכין עליהן ג' ברכות אין אומרים לפניהם המוציא לחם מן הארץ, ואע"ג דלעיל בריש פרקין [דף ל"ה] נפקא לן ברכה לכתחלה מק"ו דלבסוף כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש מ"מ לא אמרינן דיו שלא יברך על משהו כמו שאינו מברך בסוף דלאו ק"ו גמור הוא דמה לסוף שכן נהנה כבר כדאמר לעיל [דף כ"א ע"א] תדע דברכה לפניו לאו דאורייתא דהא תנן לעיל בפרק מי שמתו [דף כ' ע"ב] בעל קרי מברך על המזון לאחריו ואינו מברך לפניו וכן בפרק היה קורא [דף ט"ז ע"א] הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בע"ה אוכלין פתן ואין מברכין לפניה אבל מברכין לאחריה

בד"ה מדקתני ירקות דומיא דפת כו' שהרי כו' עכ"ל דהכי משמע להו דרבנאי משמיה דאביי דדייק הכי ממתני' היינו בכל שלקות ואפילו בתומי וכרתי דלא משתנין לעלויא מברך עלייהו בפ"ה וכרב נחמן כמ"ש התוס' לקמן ולא מפליג כדמפליג רב חסדא לקמן וא"כ ע"כ דלא הוי ממש דומיא דפת שהרי כו' אלא כלומר דבהכי הוי דומיא דפת מה הפת כו' וק"ל:

רש"י בד"ה דרש כו' במחלוקת ואני כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה דרש כו' האדמה וחבירינו כו' רבותינו אמרו שלקות שהכל והס"ד כצ"ל והד"א:

בד"ה אבל לא כו' אקרי הס"ד:

[גמרא מתיב רי"צ בר שמואל ירקות כו'. כתב הצל"ח הא דלא מותיב מזה על רב ושמואל דא"ל הא מני ר' יוסי דלעיל גבי מצה ואינהו דאמרי כר"מ ע"ש. ונראה דאשתמיטתיה ברייתא בפסחים שם (ל"ט ב') דקתני בה ושוין (היינו ר"מ וחכמים ע"ש) כו' אבל לא כבושין כו':

תד"ה משכחת (בסופו). ובכל שלקות מיירי רחב"א כו' מדפליג כו'. ק"ל א"כ מאי מייתי ראיה מתורמסא הלא הוא מר מאד מתחלתו כדפירש"י בביצה. ובמ"ר בראשית פ' י"א התורמסא צריך למתוק:

תוס' ד"ה זית. ומליח כרותח. עי' חולין (קי"א ב')] :

תוס' ד"ה משכחת. יש להן ברכה ראשונה. נ"ב ר"ל במילתא קמייתא קיימי:

גמ' והלכתא המוציא. עי' תורת חיים סנהדרין ע' ע"א ד"ה רי"א:

תוס' ד"ה משכחת לה וכו' שכל כך הוא טוב אחר הבישול כמו קודם לכן. עי' מתני' ספ"ב דתרומות ובר"ש שם:

בגמרא פיסקא על ירקות אומר כו' קתני ירקות דומיא דפת כו'. וכתבו בתוס' דאע"ג דלא הוי דומיא דפת ממש דפת אשתני לעלויא אפ"ה הוי דומיא לענין בישול דאין מגרע את הברכה ולכאורה פירושם דחוק דכיון דטעמא רבה איכא לחלק בין פת לירקות ממילא דלא שייך האי דיוקא דירקות דומיא דפת ולולי פירושם היה נ"ל דהכא לאו לענין דינא קאמר דירקות דומיא דפת אלא דמלשון המשנה גופא דייק להך מילתא דכיון דקתני רישא על פירות הארץ אומר בפה"א חוץ מן הפת א"כ משמע דאי לא הוי תני חוץ מן הפת הו"א דפת בכלל פירות הארץ הוא אע"ג דנשתנו ע"י אור אלמא דאכתי בכלל פרי הוא ממילא דה"ה לירקות דאע"ג דנשתנו ע"י אור אפ"ה במלתייהו קאי ושייך לברך עליהם בפה"א כיון דמקרי פירי ואף ע"ג דלקושטא דמילתא בפת אפילו אי הוי אמרינן דלא מהני ביה האי טעמא דאשתני לעלויא לברך המוציא אפ"ה לא הוי מברך בפה"א אלא במ"מ כמו בכל דבר שיש בהם מה' מינין אלא דאכתי לישנא דמתניתין גופא הכי משמע דפרטא דפת הוה מעין כללא דפירות הארץ משום דמקרי פירי אע"ג דמשתני כן נ"ל נכון לולי שהתוס' לא פירשו כן:

ובתוס' בד"ה מדקתני ירקות כו' ויש ירקות שאין משתנות לעלויא כו' עכ"ל. וכ' מהרש"א ז"ל דאזלו בזה לשיטתייהו בדיבור הסמוך דלר"נ אפי' בתומי וכרתי דנשתנו לגריעותא לאחר בישול אפ"ה מברך בפה"א כו' ע"ש ולענ"ד אף דלקושטא דמילתא כן הוא לשיטת התוס' בסמוך מ"מ בדבריהם דהכא לא משמע דנחתו להכי אלא דאפילו לרבינו יהודה שכתבו התוספות בדיבור הסמוך שפוסק כרבי חסדא דבתומי וכרתי לאחר בישולם מברך שהכל אפ"ה מודה מיהו דכל דבר שטובים מבושלים כמו חיין מברך בפה"א וא"כ יפה כתבו כאן דאע"ג דלא הוו דומיא דפת דאשתני לעלויא והנך לא אשתנו לעלויא אפ"ה הוי שפיר דומיא דפת לענין שאין הבישול מגרע כן נ"ל ברור בכוונת התוספות ודו"ק:

בגמ' ואני אומר במחלוקת שנויה דתניא יוצאין ברקיק השרוי כו' וע"כ לא קאמר רבי יוסי התם אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא. וכ' הרשב"א ז"ל בחידושיו דטעמא דר"מ לאו משום דלא בעי טעם מצה דהא מודה ר"מ בירקות כו' דבעינן טעם מרור וליכא אלא דר' מאיר ור"י בהא קמפלגי דר"י סבר דבישול מבטל טעם מצה ור' מאיר סבר דלא בטל טעמיה ולכאורה פירושו דוחק דלפ"ז פליגי רבי מאיר ור"י במציאות:

אמנם לענ"ד נראה דאין צורך לפרש כן דבלא"ה הא דקאמר הכא דבעינן טעם מצה אין הכוונה דבעינן טעם מצה ממש דהא ודאי ליתא כמ"ש רבינו יונה ז"ל דתימה הוא זה הלשון שלא מצינו דבעינן טעם מצה ועל זה כ' בשם רבני צרפת ז"ל דבעינן טעם מצה עניה וליכא דזו מצה עשירה היא ואף שאיני כדאי מכל מקום זה נראה לי יותר דוחק דבמצה השרויה במים מאי מצה עשירה שייך בזה לכך נלע"ד דהא דקאמר הכא דבעינן טעם מצה היינו דבעינן מיהו טעם לחם וזו כיון ששרויה במים אין לו טעם לחם וסובר ר"י דכי היכי דאשכחן לעיל דבעינן תוריתא דנהמא בין לענין מצה ובין לענין המוציא ה"נ בעינן טעם לחם ור"מ סובר דלא בעינן טעם לחם וא"כ לפ"ז ממילא אזלא לה קושית הרשב"א דודאי מודה ר"מ בירקות דבעינן טעם מרור שהרי לכך נקרא מרור לפי שיש בו טעם מרירות משא"כ לענין מצה ולחם לא שייך לומר כן כנ"ל ובאמת אפשר שהרשב"א ז"ל ג"כ לכך נתכוון אלא שקיצר במובן:

אמנם בלי ספק שכמו שכתבתי היא שיטת רבי' שמשון ברפ"ק דחלה שכתב דלענין ברכת המוציא נמי שייך פלוגתא דר"מ ור"י ע"ש באריכות וכבר הקשו עליו המפרשים דלמסקנא דשמעתין לא משמע הכי דלא פליגי ר"מ ור"י אלא לענין מצה אי בעינן טעם מצה או לא משמע דבשאר מילי לא שייך פלוגתא דר"מ ור"י ולמאי דפרישית א"ש דדוקא לגבי שלקות מסקינן שפיר דר"י מודה דמברך בפה"א כיון שיש בהם טעם ירקות וכה"ג בסוגיא דפסחים דף מ"א לענין פסח שצלאו ואח"כ בשלו נמי מסקינן שפיר דלא שייך פלוגתא דר"מ ור"י דאפשר דר"י נמי מודה כיון דלאחר בישול נמי יש בו עדיין טעם צלי משא"כ לענין ברכת המוציא יפה כתב רבינו שמשון דתליא בפלוגתא דר"מ ור"י דכי היכי דמצריך ר"י במצה שיהיה בה טעם לחם ה"ה לברכת המוציא נמי שייך ה"ט גופא דכל שאין בו טעם לחם לא שייך לברך המוציא לחם כן נ"ל ברור בכוונת רבינו שמשון ז"ל ותלי"ת שכוונתי לדעת הגדול ליישב דבריו בטוב טעם ודו"ק:

שם אמר רב נחמן ב"י קבע עולא לשבשתי' כרבי בנימין בר יפת כו' תהי בה רבי זירא. וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דר' זירא בעי למימר דרחב"א ורבב"י לא פליגי במלתיה דר' יוחנן אלא דרחב"א איירי בדברים שטובין מבושלין כמו חיין דבהנך אמר רבי יוחנן דשלקות בפה"א. משא"כ לר' בנימין ב"י איירי בדברים שמשתנין לגריעותן לאחר בישולן כגון תומי וכרתי דבכה"ג אמר ר' יוחנן דמברך שהכל. ע"ש בדברים באריכות וזה שלא כשיטת רב אלפס שהביאו התוס' בד"ה משכחת לה אלא כשיטת רבינו יהודה שכתבו התוס'. אלא דלענ"ד נראה להיפך דעיקר ראייתו של רב אלפס היינו משום דמפרש מלתא דר"ז כפשטא דלישנא דקאמר ר"ז וכי מה ענין דרבי בנימין ב"י אצל רבי חייא ב"א רחב"א דייק וגמיר שמעתא מר' יוחנן רבי' ואילו לפירוש הרשב"א הלשון דחוק מאוד ובירושלמי דמייתי נמי הך לישנא גופא אמר ר' זירא מן משמע יאות מן ר' יוחנן רחב"א או רבב"י לא רחב"א ובתר הכי אמר רבי יוסי בר בון דלא פליגין כו' א"כ משמע להדיא דלרבי זירא פליגי רחב"א ורבב"י. ועוד דלפי פירושו שרוצה לחלק בין נשתנו למעליותא או נשתנו לגריעותא זה לא נזכר בדברי רבי זירא כלל בגמרא שלנו וא"כ העיקר חסר. לכך נ"ל לרב אלפס דלר' זירא פשיטא ליה הן מלתא טובא דאין לחלק בין תומי וכרתי לשאר שלקות ועוד יש לי לדקדק על שיטת הרשב"א מהא דקאמר ר' זירא ועוד אמר רבי חייא ב"א אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח כו' וא"כ לפי מה שכתב הרשב"א ז"ל בעצמו דגרס בלשון הירושלמי זית ע"י שאין דרכו להאכל חי אפילו כבוש בעינו הוא ולפ"ז מאי ראיה מייתי מזית מליח דאכתי איכא למימר דשאני זית דאישתני למעליותא ודמי לגמרי לפת ויש ליישב בדוחק מיהו בלא"ה נ"ל בטעמו של רב אלפס ע"פ מה שכתבתי לעיל בהא דקאמר רבנאי משמיה דאביי דזאת אומרת שלקות מברך עליהם בפה"א ודייק לה מדקתני ירקות דומיא דפת והיינו דכי היכי דפת היה נכלל בלשון המשנה דועל פרי האדמה דמש"ה קתני חוץ מן הפת אלמא דאע"ג דפת נשתנה ע"י אור אפ"ה הוה בכלל פירי אם כן ה"ה לשלקות דאף לאחר בישולן שייך בהו לשון פה"א ומש"ה מברך בפה"א ואם כן לפ"ז תו לא שייך לחלק בין תומי וכרתי לשאר מילי דאע"ג דנשתנו לגריעותא אפ"ה יש לברך בפה"א כיון דאכתי מיקרי פירי ואין סברא לחלק בשינוי הברכות מחמת שינוי הטעמים משא"כ רב חסדא ורב לית להו הך דיוקא וכיון שכן נראה מלישנא דאביי דבתראה הוא מש"ה פסק רב אלפס ז"ל כמותו כן נ"ל נכון ודו"ק:

שם אא"ב שלקות במילתייהו קיימי כו' אלא אי אמרת כו' אלא לבסוף מה מברך דלמא בנ"ר כו'. ויש לתמוה דמעיקרא מאי קסבר אטו מי לא הוי ידע דכל שתחלתו שהכל מברך לאחריו בנ"ר ועוד מאי לשון דלמא דקאמר כיון דמילתא דפשיטא דהכי הוא. ולכאורה היה נ"ל ליישב ע"פ שיטת הירושלמי שמביאין התוס' בסמוך בד"ה בצר ליה שיעורא דעל זה משני בירושלמי משום בריה ומסיים שם מילתיה דרבי יוחנן אמרה שכן אפילו אכל פרידה א' של ענב או פרידה א' של רימון שטעון ברכה לפניה ולאחריה ונ"ל לדקדק מלשון זה דדוקא בפרידה של ענב ושל רימון שהן מז' מינין וה"ה לזית דר"י דעלה קאי שהוא ג"כ מז' מינין הוא דחשבינן להו בריה משום דחשיבי טובא שקבעו עליהם ברכה לעצמן ברכה א' מעין ג' ואיכא למ"ד נמי דברכה זו מדאורייתא ואפי' למ"ד דרבנן אפ"ה אסמכינהו אקרא דארץ חטה ושעורה גפן ותאינה ורימון כמו שאבאר לקמן דף מ"א במימרא דרבי יצחק דאמר כל המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה וכיון דכתבינהו רחמנא בלשון יחיד גפן ותאינה ורימון מש"ה חשיבי ברי' משא"כ בדבר שאינו מז' מינים הדעת נותנת דלא שייך בהו חשיבות בריה דמה"ת הא אמרינן בעלמא דלא שייך חשיבות בריה אלא בבעלי חיים שיש בהם בריות נשמה כדאשכחן לענין ביטול איסורין א' באלף ואשכחן נמי במכות דף ט"ו כה"ג דבריית נשמה חשיבא אבל חטה א' לא מקרי בריה והכי קיי"ל ואפילו למ"ד דחטה א' מקרי בריה היינו דוקא לענין טבל כיון דחטה א' פוטרת הכרי מש"ה חשיבא ע"ש. נמצא דלפ"ז א"ש הסוגיא דהכא והכי קאמר אא"ב שלקות במלתייהו קיימי מש"ה בתחלה מברך בפה"ע ולבסוף מברך ברכה א' מעין ג' דאע"ג דבצר ליה שיעורא לבתר דשקלי לגרעיניה מ"מ כיון דזית מז' מינים הוא דהא במילתייהו קיימי אף במליח מש"ה שפיר חשיבא בריה אף בפחות משיעור משא"כ א"א דשלקות לאו במלתייהו קיימי ואם כן בזית מליח לא מברך בפה"ע ולאחריו אין טעון ברכה א' מעין ג' א"כ לבסוף מאי מברך דאפילו בנ"ר אין לברך כיון דבצר ליה שיעורא דלאחר מליחה אין לו חשיבות בריה וע"ז משני הש"ס שפיר דלמא בנ"ר והיינו כמ"ש התוס' בשם הר"י דלענין בנ"ר לא בעינן שיעורא והיא גופא קמ"ל רחב"א משמיה דר"י שבירך תחלה וסוף אפילו בפחות מכשיעור והיינו בנ"ר והא"ש נמי הא דאיצטריך רחב"א לאסהודי דר"י בירך תחלה שהכל דלכאורה מלתא דפשיטא היא דאפילו טעימה בעלמא אסור להנות בלא ברכה תחלה אבל למאי דפרישית א"ש דאי לאו דאמר ר"ח ב"א שראה את ר"י שבירך בתחלה אכתי לא הוי שמעינן דבנ"ר לא בעינן שיעורא דאפשר דמה שבירך ר"י בסוף בנ"ר היינו משום שכבר אכל עוד זית א' או ב' קודם לכן משא"כ לאחר שהעיד שראה דר"י אכל זית יחידי ובירך עליו תחלה וסוף ע"כ שלא אכל אלא אותו זית מליח בלבד ואפ"ה בירך בסוף בנ"ר ע"כ היינו משום דבנ"ר לא בעי שיעורא ובכה"ג גופא מצינן לפרש אפי' לשיטה הראשונה שכתבו תוס' בסמוך דלענין ברכת בנ"ר נמי בעינן שיעורא דאפ"ה א"ש הא דקאמר ודלמא בנ"ר והיינו משום דזית מליח דר"י זית גדול הוי כדמסקינן בסמוך דלענין ברכה בכזית בינוני סגי א"כ לפ"ז הך מלתא גופא אשמעינן רחב"א במה שראה דר"י בירך על זית מליח תחלה וסוף אע"ג דבצר ליה שיעורא ע"י גרעינין אפ"ה כיון דבכזית בינוני סגי דהא גדול הוי סגי בהכי דאי לאו סהדותא דרחב"א הו"א דלענין ברכה לעולם כזית גדול בעינן ומש"ה הוצרך ג"כ להעיד שראה שבירך בתחלה דמינה שמעינן שלא אכל אלא אותו זית מליח בלבד כדפרי' בסמוך כן נ"ל נכון בעה"י. לולי שהתוספות כתבו להיפך דיותר בעינן שיעורא לענין ברכה מעין ג' מברכת בנ"ר וגם לא ראיתי לא' מהפוסקים ראשונים ואחרונים שמחלק לעשות בריה פירי של ז' מינים ושאר פירי מ"מ הנלע"ד כתבתי ואולי מקום הניחו לי מן השמים כיון דמסתבר טעמא טובא. ולשון הירושלמי מסייענו מדנקט ענב ורימון ולא נקט שאר מינים הפחותים מזה השיעור ועוד דתחלת לשון הירושלמי נמי משמע הכי דהא דקאמר רבי יוחנן לרחב"א בההיא עובדא גופא דזית מליח וז"ל בבלייא לית לך כל שהוא ממין ז' טעון ברכה לפניו ולאחריו אית לי ומה צריכא לי מפני שגרעינתו ממעטתו מה עבד ליה ר' יוחנן משום בריה מלתא דר"י אמרה שכן אפי' אכל פרידה א' של ענב או של רמון שהוא טעון ברכה לפניה ולאחריה עכ"ל א"כ משמע מזה דר"י בא לפרש דבריו הראשונים דמה שאמר כל שהוא מז' מינים היינו כל שהוא ממש דלענין ברכה אחרונה דז' מינים סגי בכל שהוא ולדינא צ"ע ודוק היטב ועיין בק"א:

מה פת שנשתנה ע"י האור וכו' יש בידינו לפרש מה פת אף שנשתנה אח"כ ע"י האור אפ"ה מברך המוציא כדלעיל בדף הקדום האי חביצא וכמו ששנינו גבי מנחות נטלן לאכלן מברך המוציא אף ירקות שנשתנו ע"י האור שנתבשלו אפ"ה מברך בפה"א ובזה שוב אין מקום לדברי התוס' בד"ה מדקתני ירקות וכו' שכתבו דירקות אינן דומיא דפת שהרי פת אשתני לעילוי דלפי פירושינו זה גם פת לא נשתנה אחר בישולו לעילוי דודאי עקר עילוי הפת הוא קודם שנתבשל אלא דלפי פירושינו זה לא נוכל ללמוד דין זה ממשנתינו לחוד דערבך ערבא צריך דפת גופא מנ"ל שברכתו המוציא אף אחר שנתבשל וגבי חביצא לעיל הוצרך רב יוסף ללמוד דין זה מברייתא דמנחות נטלן לאכלן וכו' אלא שמן המשכה בצירוף הברייתא יכולים אנו ללמוד דין ירקות דמן הברייתא ידעינן שפת אף שנשתנה ע"י האור לא נשתנית ברכתו ומן המשנה נלמוד שדין ירקות כדין הפת ולא שייך בזה מה שאמר רבנאי זאת אומרת דמשמע שמהמשנה לחוד אנו לומדים זה אלא ודאי שהפירוש מהפת שנשתנה ע"י האור הוא כפשוטו שמה שנעשה פת הוא ע"י האור ונשתנה ממה שהי' קודם האפי' קמח או עיסה ונעשה ע"י האפי' מן הקמח והעיסה פת ושפיר כתבו התוס' שפת אשתני לעילויא. ובזה נבין כוונת התוס' בדבור הנ"ל שרשמו על דברי רבנאי ולא רשמו הדבור על תחלת דברי הגמרא וראי' לדבר שהתוס' רשמו על דברי רבנאי שרשמו מדקתני ובתחלת דברי הגמרא הוא קתני ולפי מ"ש ניחא שעל גוף דברי הגמרא היינו יכולים לפרש כפירושי הנ"ל אבל רבנאי דקאמר זאת אומרת א"כ אי אפשר לפרשו על חביצא רק על פת כמות שהוא כתבו דלא הוי ירקות דומיא דפת ממש ואף שלעיל בסוגיא דחביצא דחו התוס' בד"ה חביצא דברי רש"י מ"מ אכתי הי' עכ"פ מקום לפרש תחלת הגמרא שסמך עצמו על ברייתא דמנחות נטלן לאכלן:

ואני אומר כל שתחלתו וכו' אלמלא פירוש רש"י הייתי אומר דודאי ר' יוחנן ורב שסתמו דבריהם בודאי כל אחד דבר מלא דבר בכל מיני שלקות שאלמלא הי' כוונתן על איזה פרט הי' מפרשים הפרט בפירוש כי אמורא לצריך לפרש דבריו ומדסתמו כל אחד בכל מיני שלקות אמר דבריו ופלוגתתם היא פלוגתא רחוקה דלרב אפי' נשתנו לגריעותא מברך בפה"א ולר' יוחנן אפילו נשתנו לעלויא מברך שהכל ורב חסדא לעצמו הכריע דלא כמר ודלא כמר וחילק בין שלקות לשלקות אבל רואה אני שרש"י מיאן בפירוש הזה ופירש דר"ח בא לפרש דברי רב ור' יוחנן דלא פלגי ומר אמר חדא וכו' אך לפי פירש רש"י קשה למה לקמן שיבש רנב"י את רב בנימין בר יפת הלא ג"כ יש לקיים באופן זה דברי רחב"א ודברי ר' בנימין בר יפת דמר מיירי באשתני לעילוי ומר מיירי באשתני לגריעותא ולומר דרנב"י פליג בזה על רב חסדא וס"ל שאין שום סברה לחלק בין שלקות לשלקות קשה הרי רנב"י עצמו אמר משכחת לה בתומי וכרתי ולקמן יתבאר לקיים פרוש רש"י ועיין בח"ר שרצה לפרש דהא דתהי בה ר' זירא היינו שר"ז מפרש דרחב"א ור' בנימן לא פליגי ואמנם דבריו דחוקים ושטחית לשון הגמרא אינו כן:

ואני אומר במחלוקת שנוי' וכו' וצריך לומר שאין שום סברה לחלק בין פת שנתבשלו ובין ירקות שנתבשלו דאם הי' סברה לחלק א"כ איך קאמר במחלוקת שנוי' וכיון שע"כ מוכח שהם שוים קשה לי על הרי"ף שגבי חביצא באין בהם כזית התנה שיהי בו תוריתא דנהמא ובירקות פסק דבכל ירקות אפילו בתומי וכרתי מברך בשלקות בפה"א וצריך לומר דבירקות תמיד תוריתא דירקות קיים והא דלא קאמר אליבא דר' יוסי דע"כ לא קאמר ר"י אלא במצה מבושלת וכגון שאין תוריתא דמצה קיימת משא"כ בירקות דתמיד תוריתא דידהו קיים נראה כיון דר' יוסי מחלק בין שרוי ובין מבושל ולא חילק במבושל עצמו בין איכא ת"ד ובין ליכא ת"ד א"כ על כרחך דבמבושל סובר ר' יוסי דבכל ענין אינו יוצא ידי מצה:

קבעו עולא לשבשתי' וכו' כבר כתבתי דלפירוש רש"י לעיל דרב חסדא בא לפרש דברי רב ור' יוחנן דלא פליגי קשה כאן למה שבשי' רנב"י לר' בנימן ודלמא רחב"א ור' בנימן תרוייהו קושטא קאמרי משמי' דר' יוחנן רחב"א ששמע מר' יוחנן שלקות בפה"א היינו באשתני למעליותא ור' בנימן דשמע מר' יוחנן שהכל היינו באשתני לגריעותא והנלע"ד בזה דעל כרחך רחב א דאמר משמי' דר' יו וכן שלקות בפה"א היינו אפילו באשתני לגריעותא דאל"כ אלא דוקא בנשתני לעלויי קשה תרתי דר' יוחנן למה דהא אמר ר"י הלכה כסתם משנה והרי שנינו במשנתינו ירקות דומיא דפת שנשתנו ע"י האור ותנן בפה"א אלא ע"כ לא נצרכה מימרא דרחב"א משמי' דר' יוחנן אלא בירקות שלא נשתנו לעלויי וזה לא שמענו ממשנתינו דהרי פת אשתני לעלויי' ועיין בתוס' בד"ה מדקתני ואפ"ה אמר רחב"א משמי' דר"י בפה"א ולכן על כרחך דר' בנימין שבשתא היא ובזה יש ליישב דעת רבינו הרי"ף דפסק בירק"ת בפה"א בכל מיני ירקות אפילו בתומי וכרתי ונדחקו כל המפרשים בזה דמנא לי' הרי"ף לפסק נגד דברי רב חסדא במקום שלא מצינו מהאמוראים בפירוש מחלוקת עליו בזה ולפי מ"ש הדבר מוכח כן מדברי רחב"א משמי' דר' יוחנן ובזה דברי רש"י נכונים דלעיל בתחלת הסוגיא דקיימינן בדברי עולא דאמר משמי' דר' יוחנן שהכל כר' בנימן בר יפת ומשמי' דרב בפה"א שפיר פירש רש"י בדברי רב חסדא שפירש דברי ר' יוחנן בתומי וכרתי ודברי רב ושמואל באשתני לעלויי דרב ושמואל ודאי אפילו באשתני לעלויי הוצרכו להורות בפה"א דהם לא אמרו כלל זה דהלכה כסתם משנה אבל רחב"א שאמר משמי' דר' יוחנן בפה"א ודאי אפילו לא נשתנו לעלויי וכנ"ל ולדעתי סובר רש"י דליכא בירקות דרך ממוצע שיהי' ממש שוה בטעם חי ומבושל דודאי אי אפשר שלא ישתנה הטעם כלל ע"י הבישול לא לעלויי ולא לגריעותא או דסובר רש"י שאין סברה לחלק בין נשתנה לעלויי ובין נשאר ממש בטעם הראשון כיון שעכ"פ לא נשתנו לגריעותא דאי הוה סבר רש"י שיש שלש חלוקות בדבר אכתי לא הי' צריך רנב"י לשבש לר' בנימין ועיין בדברינו בסמוך בדברי רש"י עוד ליישב שטת רש"י:

אני ראיתי את ר"י שאכל זית מליח וכו' מכאן פליאה רבה על הט"ז בסי' ר"ה ס"ק ג' שרצה לומר דדוקא בירקות שעקר ברכתן בפה"א היא שנגרע ברכתן ע"י שליקה אבל דבר שברכתו בפה"ע לא שייך בו דין שלקות ואינו יורד מברכתו העקרית שהיא בפה"ע אלא שנד מסברה זו מחמת דברי התוס' בד"ה משכחת לה וכו' שפלפלו בערמונין וחבושין וכו' ע"ש בטורי זהב ואני תמה למה לו להביא הסתירה מדברי התוס' הלא מדברי הגמרא נסתרה סברתו שהרי הקשה כאן מזית מליח וגם על מסקנת הטו"ז שם שעכ"פ מחלק בין פרי העץ לפה"א לענין אם נתקן על ידי דבר אחר יעו"ש דחם יש שום סברה לחלק בין פה"ע לפה"א א"כ מנ"ל להתלמוד להקשות מזית על ירקות וכבר סתרתי דברי הט"ז הללו לעיל דף ל"ו ע"א:

אלא לבסוף מאי מברך וכו' נלע"ד דמה דאמר לקמן דף מ"ד ע"ב על הביעא ועל מיני קופרא וכו' ולבסוף בנ"ר אבל ירקא לא עיין שם עכ"פ בשבעת המינין מברך לאחריו והוא מפורש שם במשנה אכל ענבים תאנים ורמונים וכו' וחכ"א ברכה אחת מעין שלש ור"י בר אבדימי רק על ברכת בנ"ר קאמר שאינו מברך רק על ביעא ומיני קופרא והמקשה כאן הי' סובר כר"י בר אבדימי ולכן הקשה דאי שלקות לאו במלתייהו קיימי ואין שם ברכה מעין שלש א"כ לבסוף מאי מברך והשיב המתרץ דלמא בנ"ר והיינו כשאר אמוראים התם דאפילו על ירקא ומיא נמי מברך לבסוף בכ"ר וכו' ובזה מתורץ מה שקשה לכאורה אם לפניו היינו שהכל ולאחריו היינו בנ"ר א"כ מאי חידוש יש בזה שהוצרך רחב"א לומר שראה זה מר' יוחנן ולפי מ"ש ניחא שהחידוש הי' שבירך לאחריו ולאפוקי מר"י בר אבדימי:

מתיב ר"י בר שמואל וכו' הא דלא מותיב לעיל על רב ושמואל דג"כ אמרו שלקות מברך בפה"א ונראה משום דלכאורה קשה מאי האי דמותיב והרי לר"מ ודאי שלקות מברך עלייהו בפה"א וכדאמר לעיל ואני אומר שבמחלוקת שנוי' ועד כאן לא דחי לעיל דברי ר"נ וקאמר ולא היא וכו' אלא במה שרצה לומר דלר' יוסי מברך שהכל קאמר ולא היא דע"כ לא קאמר ר' יוסי אלא גבי מצה דבעינן טעם מצה אבל לר"מ ודאי דמברך בפה"א וא"כ איך שייך מותיב והא יכול ר' יוחנן למימר הא מני ר' יוסי ואנא כר"מ ס"ל ונראה דודאי איכא למימר הא מני ר' יוסי היא ולכך לא אותיב לרב ושמואל אבל על ר' יוחנן שפיר אותיב דמה בכך שהיא ר' יוסי והרי הוא סתם משנה ור' יוחנן אמר הלכה כסתם משנה. ואמנם על זה יש להשיב הא איכא ג"כ סתמא כר"מ דהיינו משנתינו דירקות דומיא דפת ולכן אומר אני דהאי מותיב אדלעיל קמהדר דשבשי' רנב"י לר' בנימן ודקדקתי לעיל ודלמא רחב"א ור' בנימן תרוייהו קושטא קאמרי ומר מיירי באשתנו לעלויי ומר באשתנו לגריעותא וכתבתי דעל כרחך רחב"א אפילו באשתנו לגריעותא אמר דאל"כ כבר אמרה ר' יוחנן חדא זימנא הלכה כסתם משנה ועל זה מותיב ר"י בר שמואל דלעולם איתי לדר' בנימן וגם אית' לדרחב"א ורחב"א בנשתנו לעלויי ומה דאמרת א"כ כבר אמרה ר"י חדא זימנא וכו' וכנ"ל והרי איכא סתמא אחרינא ירקות שאדם יוצא בהן וכו' ואי אמרת שלקות במלתייהו קיימי כבושין אמאי לא וכיון דאיכא תרתי סתמי דסתרי אהדדי הוצרך ר' יוחנן להכריע ולעולם דרחב"א מיירי בנשתנו לעלויי:

ר' יוחנן היכי מברך על זית מליח וכו' הא דקדק בלשונו לומר על זית מליח והרי גם אם לא הי' מליח ג"כ הוה קשה כיון שעקר הקושיא משום דבצר לי' שעורו ונראה ע"פי מ"ש התוס' בד"ה בצר לי' וכו' בשם הירושלמי דמשני על הא דבירך ר' יוחנן על זית דשקל גרעיני' הוא משום ברי' דאפילו פחות מכשיעור מברכין על ברי' וכתבו התוס' דתלמודא דידן לא ס"ל להך דירושלמי ולענ"ד נראה שאין התלמוד חולק על הירושלמי ור' ירמי' הקשה כיון שהזית הי' מלוח והוא כרותח ואם שלקות לאו במלתייהו קיימי לענין בפה"ע ק"ו לענין ברי' דשוב לא מחשב ברי' וא"כ היכי מברך כיון דשקלי' לגרעיני' בצר לי' שיעורא ואף דלר' זירא הקשה כן והרי ר"ז באמת הכריע כרחב"א דשלקות במלתייהו קיימי נראה דאדלעיל קמהדר שר' זירא הוכיח לעיל דשלקות במלתייהו קיימי מדבריך תחלה וסוף ועל זה דחה הגמרא ודלמא בנ"ר ועל זה קאמר ר"י לר' זירא דעדיפא מזה הי' לך להוכיח דבמלתי' קאי דאל"כ א"כ שוב לא מחשב ברי' וא"כ היכי בירך ר' יוחנן והרי בציר לי' שיעורא:

רש"י ד"ה בר מן דין וכו' דלא אמר ר' יוחנן מימיו שלקות שהכל כוונת רש"י באמרו שלא אמר ר"י מימיו הוא משום שהי' לנו לתרץ דברי רחב"א ודברי בנימן וכמו שהקשיתי לעיל על פירוש רש"י בדברי רב חסדא שמר אמר חדא וכו' ה"נ הי' לנו לתרץ כאן דמר שמע מר' יוחנן בורא פה"א וגם מר שמע פעם אחר ממנו שהכל וכאן באשתנו לעלוי וכו' אלא משום שתי ראיות הראשונות דר' בנימן לא דייק ולא מהדר תלמודו אין אנו אחראין לתרץ דבריו ושוב אמר ובר מן דין וכו' שאפילו הי' בר סמכא והי' לכו לתרץ דבריו יש לנו ראי' שלא אמר ר' יוחנן מימיו בשום שלקות שהכל דההוא תורמסא וכו' והם ידעו שהתורמס' אינו משתני לעלויי ואפ"ה בירך עליו בפה"א:

תוס' ד"ה מדקתני וכו' ויש ירקות שאינן משתנין לעלויי וכו' כוונת התוס' הוא לפי מ"ש בדבור הסמוך המתחיל משכחת לה שכל דבר הטוב מבושל כמו חי ג"כ מברכין עליו בפה"א ודוקא דבר המתקלקל ע"י בשולו כגון תומי וכרתי מברכין עליו שהכל ולכן כתבו כאן ויש ירקות שאינן משתנין לעלויי אבל גם לגריעותא אינן משתנין ומ"מ לא הוו דומיא דפת דהרי פת אשתני לעילויי ובזה אין אנו אחראין לדברי המהרש"א ז"ל. ויותר מזה נלע"ד כוונת התוס' שאין הכוונה באשתני לעלויי על הירקות עצמן שנשתנה טעמם לטוב רק על הברכה שפת נשתנה ברכתו לעלויי מבפה"א להמוציא אבל ירקות אותן שטובים בם חיין לא נשתנה ברכתן לעלויי שהרי גם כשהם חיין ג"כ מברכין עליהם בפה"א:

ד"ה משכחת לה וכו' ורב אלפס פסק וכו' כרב נחמן וכו'. לכאורה דבריהם תמוהים דהיכן מצאו שום רמז בדברי ר"נ שהוא סובר בפה"א ואדרבה דהרי ר"נ אמר שנחלקו בו שמואל ור' יוחנן וגם אמר שהוא מחלוקת ר"מ ור' יוסי וא"כ בין בכללי דאמוראי ובין בכללי דתנאי לפי דברי ר' נחמן מברכינן שהכל דהרי הלכה כר' יוחנן נגד שמואל וכן הלכה כר' יוסי לגבי ר"מ ואיך כתבו התוס' שרב אלפס פסק כרב נחמן והנלע"ד שהתוס' גרסי כגרסת רבינו האי שהביא הרשב"א בחידושיו וז"ל הרשב"א כתב רבינו האי איכא מאן דגריס ולא היא בויו ומאן דגריס הכי רב נחמן גופי' קאמר הכי כלומר דאף דאיכא למימר שבמחלוקת שנוי' אבל האמת אינו כן אלא דכ"ע בפה"א וכיון דרב נחמן מוקי כל התנאים כמ"ד בפה"א א"כ הכי סבירא לי'. אי נמי יש לומר דכוונת התוס' במ"ש כרב נחמן היינו דלא מפליג בין נשתנו לשבח או לא מדקאמר במחלוקת שנוי' ולאפוקי מרב חסדא וכיון שר"נ הכריע דבכל שלקות פליגי ס"ל להרי"ף כיון דרב ושמואל בחד שיטה קיימי הוה לי' ר' יוחנן יחיד לגבייהו ועיין בתר"י ובח"ר ועיין בחיבורי כ"ב חי"ד סי' כ"ו והוא שם בדף מ"א ע"ג בד"ה והרי"ף:

בא"ד ובכל שלקות וכו' מדפליג לה גמרא אהדדי וכו' כוונתם בזה הוא מדפליג להו בפלוגתא ש"מ דשמעו מרחב"א דמיירי אפילו בנשתני לגריעותא אלא דיש לדקדק דלמא איפכא דמר' בנימן שמעו בפירוש דמיירי אפילו בנשתנו לעלויי ונראה דהתוס' מפרשים דברי ר' חסדא דאמר ואני אומר כל שתחלתו וכו' כפירש רש"י דמפרש דבריהם דלא פליגי והרי עולא היינו ר' בנימן כדאמר רנב"י קבע עולא וכו' ואם איתא דר' בנימן אמר בפירוש בכל מיני שלקות א"כ גם עולא אמר כן ואיך אמר ר"ח דלא פליגי אלא ודאי דר' בנימן סתם אמר ולא פירש באיזה שלקות ורחב"א אמר בפירוש בכל מיני שלקות בפה"א:

אשמועינן טעמא ואשמועינן דהלכתא כרבנן וכו' הרב ט"ז סימן קס"ז מקשי ורמי מסוגיא דלקמן דף נ"ב דגער רבא על רפרם ואמר בהדי פלוגתא למה לך עש"ב ואני הצעיר תירצתי איזה תירוצים בזה הנה הנם בספר הקטן מחזיק ברכה שם סימן קס"ז בס"ד .

משכחת לה בתומי וכרתי וכו' עיין בקונטרס שיורי ברכה סימן ר"ה שהבאתי תשובת הגאונים כ"י בזה ע"ש:

אבל לא כבושים ולא שלוקים ולא מבושלים וכו' כתבו תוס' ישנים בכ"י וז"ל כבוש הוי בחומץ ימים רבים ובטל טעם מרור יותר משלוק ושלוק הוי יותר ממבושל כדאמרינן עור חמור ששלקו וכו' ומבושל הוי כהלכתו (דאי לא"ה) זו ואצל"ז קתני והאי דמיבעיא בנזיר גבי איל נזיר ששלקו מהו משום דמשמע ליה דזרוע בשלה הוי כהלכתו אבל שלוקה אינה כלום עכ"ל. ובהגלות נגלות דברי התו' הללו אתה תחזה דיפה כיוין הרב חק יעקב סי' תע"ג שכתב דלמ"ש התוס' פרק כל שעה דף ט"ל דשלוק טפי מבישול ולא זא"ז קתני א"כ בכבוש בחומץ מיירי וכו' ע"ש והרב אליה רבה שם דחה דהתוס' לא דקדקו אלא בבישול שהוא בכלל שליקה משא"כ כבוש וכו' לא דקדקו למתני בזו ואצ"ל זו וכו' ע"ש. ומדברי התוס' ישנים הנז' הראת לדעת דצדקו דברי הרב חק יעקב ודלא כהרב אליה רבה ועמ"ש אני בעניי בספר הקטן מחזיק ברכה א"ח שם וי"ד סי' ב"ן בס"ד. ומיהו מה שסיימו בתוס' ישנים הנז' והאי דמיבעיא בנזיר גבי איל נזיר ששלקו מהו וכו' לא הבנתי לפום ריהטא דמשנה שלימה בנזיר דף מ"ה היה מבשל את השלמים או שלקן. וכבר התוס' דידן פרק כל שעה נתקשו ממשנה זו ותירצו כמ"ש התוס' ישנים ע"ש אלא שהתוס' ישנים כתבו דמשמע ליה וכו' כלפי מ"ש דהוי בעיא והוא תמוה:

אשמעינן טעמא. פירושא דקרא כמו שפירשנוהו ולמדנו פירושו: ואשמעינן הלכה כרבנן. דהמוציא דאפיק הוא: מאי קמשמע לן. הכל מודים בזו: אף ירקות שנשתנו כו'. ואפילו הכי במילתייהו קיימי ומברכין עלייהו בורא פרי האדמה: שלקות. כל ירק שלוק: דרש רב חסדא. כך: משום רבינו. רב: שלקות אומר בורא פרי האדמה ורבותינו כו' ומאן נינהו עולא אמר רבי יוחנן שהכל. הרי הדבר במחלוקת: ואני אומר. ליישב דבריהם שאינן חלוקין יש מהן פרי האדמה ויש מהן שהכל: כל. ירק הנאכל חי שתחלתו ב''פ האדמה שלקו אפקיה ממלתיה לגריעותא ומברך שהכל ולקמן מוקי לה בתומי וכרתי: וכל. ירק שאין דרכו ליאכל חי שמתחלתו אם אכלו חי שהכל הוא מברך: שלקו. והביאו לדרך אכילתו הוא עיקר פריו ומברך בורא פרי האדמה: דרש רב נחמן. כך: משום רבינו. שמואל: שלקות מברך בורא פרי האדמה וחברינו כו'. רב נחמן חשוב ולא קרי לעולא רבותינו: אמר שלקות שהכל ואני אומר. שהם חלוקין בפלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי ודברי שמואל ודברי ר' יוחנן בכל מיני ירקות הן וחלוקין זה על זה שמואל כר''מ דאמר מבושל קאי במלתיה ור' יוחנן קאי כר' יוסי: יוצאין ברקיק השרוי. במים ידי אכילת מצה של מצוה וקרינן ביה לחם עוני: אבל לא במבושל. דתו לאו לחם איקרי: אפילו ר' יוסי מודה. דלענין ברכה במילתיה קאי: אמר רב נחמן קבע עולא לשבשתיה כר' בנימין. עולא שאמר משום ר' יוחנן לעיל שהכל למד וקבע שבושו כרבי בנימין עד שנתקעה בלבו ועכשיו אומר בבית המדרש בשם רבי יוחנן: תהי בה ר' זירא. במחלוקת זו שהוזכרה בבית המדרש וכי מה ענין להזכיר דברי ר' בנימין אצל דברי רבי חייא בר אבא במחלוקת בית המדרש הרי אינו כדאי לחלוק עליו: בר מן דין ובר מן דין. לבר משתי ראיות הללו שאמרתי שאין רבי בנימין כלום אצל רבי חייא יש לנו עוד ראיה שלא אמר רבי יוחנן מימיו שלקות שהכל: וא''ל בורא פרי האדמה. אלמא אע''ג דשלקיה קאי במלתיה: שאכל זית מליח. שהיה מלוח זה כמה ימים וקי''ל (פסחים עו.) מליח כרותח: אבל לא כבושין. בירקות של מרור היא שנויה בפרק כל שעה (דף לט.) לומר שאין יוצאין בהן שלוקין משום מרור אלמא לאו במלתייהו קיימי שלוק הוי נימוח טפי ממבושל: דבעינן טעם מרור וליכא. אבל לענין ברכה שם פרי עליו:

והלכתא המוציא וכו'. ואע''פ דבמוציא כ''ע לא פליגי דאפיק משמע ובירושלמי מפרש טעמא כדי שלא לערב האותיות כגון העולם מוציא ואע''ג דבלחם מן נמי איכא עירוב שאני התם דקרא כתיב (תהלים קד) מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ ועל כן יש לבצוע בשתי ידיו בעשר אצבעות נגד י' תיבות שבמקרא זה: מדקתני ירקות דומיא דפת. לא הוי ירקות דומיא דפת שהרי פת אישתני לעלויא ויש ירקות שאין משתנות לעלויא אלא כלומר מה הפת אין בשול מגרע את הברכה אף הירקות נמי במלתייהו קיימי ולא מגרע להו הבשול: משכחת לה בתומי וכרתי. וא''ת והרי נראה לעינים דהבשול משביחן וי''ל דהיינו בשביל הבשר והמלח שבתוכן ונראין הדברים שכל דבר שהוא כל כך טוב מבושל כמו חי וחי כמו מבושל כמו מיני קטניות וכן תפוחים יש להן ברכה הראשונה שכל כך שוין מבושלין כמו חיין ומטעם זה מברכינן נמי על היין מבושל בורא פרי הגפן שכל כך הוא טוב אחר הבשול כמו קודם לכן וקרא וסלקא וכרוב וכיוצא בהן שטובין יותר מבושלין מחיין כשהן חיין מברכין עליהם שהכל ומבושלין ב''פ האדמה וכן אותן ערמוניות וחבושים שאינן ראוין לאכלן חיין כמו מבושלין בתחלה מברכין עליהן שהכל ומבושלין בורא פרי העץ אך אותן ערמוניות שקורין לומיברד''ש מברך עליהן בורא פרי העץ אפילו בתחלה וכל דבר המתקלקל בבשולו כגון תומי וכרתי וכיוצא בהן כשהן חיין מברך עליהן בורא פרי האדמה ומבושלים שהכל כך נראה לרבינו יהודה ומיהו הרב אלפס פסק בשלקות דאשתני לגריעותא ע''י בשולן אומר בורא פרי האדמה כרב נחמן דאמר שלקות מברכין עליהן בורא פרי האדמה דר' חייא בר אבא קאי נמי כוותיה ובכל שלקות מיירי ר' חייא בר אבא אף באותן דמשתנים לגריעותא מדפליג להו גמרא אהדדי ר' חייא בר אבא ור' בנימין בר יפת ואגוז מטוגן בדבש מברך עליו בורא פרי העץ דאגוז עיקר: כל תלתין יומין מהדר תלמודיה. לאו דוקא כל תלמודו אלא כל מה שהיה לומד בשלשים יום היה חוזר הכל לפניו ביום שלשים ואחד: זית מליח. ומליח כרותח: