עשאה כעבין חייבת בחלה כלמודים פטורה מן החלה. ואף על גב דגלגול קובע לחלה, התם בשגלגלה אדעתא דפת הא לאו הכי פטורה. ואפילו גלגלה אדעתא למיעבדא כעבין, ונמלך ועבדה כלמודים חייבת בחלה שכבר נתחייבה (בה) משעת גלגול.

האי כובא דארעא. פירש רש"י ז"ל: כגון שעושין חלל בכירה ונותן לתוכו מים ומלח וקמח ואופהו שם כדרך שעושין באלפס, וקאמר דלאו לחמא הוא אלא גובלא בעלמא ומברכין עליה בורא מיני מזונות. ומיהו בשקבע סעודתו עליו מברך עליו המוציא.
וכתבו בתוספות דאותן ניבלי"ש שבלילתן רכה כיון שהן גובלא בעלמא לא מברכים עלייהו המוציא אלא מיני מזונות ואפילו קבע סעודה עלייהו, דלא דמי לכובא דאין בלילת הכובא רכה כל כך כמו בלילת הניבלי"ש. ולפי דבריהם נראה שהם אינם מפרשים כפירוש רש"י ז"ל, דלפי דברי רש"י ז"ל אין לך בלילה רכה מכובא דארעא, ושמא כובא דארעא לדבריהם היא עיסה רכה מאד ואופין אותה על גבי קרקע. וכן נראה מלשון רב האי גאון ז"ל, וז"ל: טריקני דהוא כובא דארעא מאפה ולא בתנור אלא על הארץ חייב בחלה כדר' אבין אמר רבי יוחנן, ואף על גב דגובלא הוא ראשית עריסותיכם קרינן ביה, וכן ודאי נראה, שאילו לדברי רש"י ז"ל מאי איכא בין כובא דארעא למרתח גביל, דאף היא נמי פירש הוא ז"ל נותנין קמח בכלי ומים ובוחשין בכף ושופכים על גבי כירה כשהיא ניסוקת. ומיהו גם הא דמרתח גביל פירש רב האי ז"ל בענין אחר, שהוא ז"ל פירש כגון קמח שנותנין עליו מים ומרתיחין אותו ולאו עיסה הוא, וגריס בה ואינה חייבת בחלה. ואותן פרטולי"ש ורישאולי"ש כיון דאית להו תוריתא דנהמא אומרים בתוספות שמברכים עליהם המוציא וחייבות בחלה, וצריך עיון בההיא דפרק כל שעה (פסחים לז, א).

דבש של תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות וכו'. רבי אליעזר מחייב קרן וחומש רבי יהושע פוטר. פרש"י ז"ל לפי שלא ניתן למשקה אלא ענבים וזיתים בלבד, הא שאר כל מי פירות זיעה בעלמא הוא, והיינו כמר בר רב אשי. וקשיא לי דתינח כולהו אלא חומץ סתוניות מאי איכא למימר, דאדרבה לא ניתן אלא למשקה ואין דרכו ליאכל ודרך היוצא ממנו ליאכל הוא, כדאיתא בנדרים בפ' הנודר מן המבושל (נדרים נג, א). והכי נמי קשיא למה שפירשו בתוספות דזיתים וענבים אישתנו לעלויא אבל כל שאר מי פירות לא אישתנו לעלויא והלכך קרי לכולהו זיעה בעלמא, דחומץ סתוניות ודאי אשתני לעילויא, ולית ליה עילויא אחרינא. ואולי נאמר דכיון שהסתוניות בעצמן שהן הענבים הרעים שאינם מתבשלים לעולם הן גרועין מאד ואינן ראויין, גם היוצא מהן אע"פ שהוא ראוי יותר מהן עצמן, מ"מ הוא גרוע כל כך שאינו ראוי לקרות משקה אלא זיעה בעלמא.
והראב"ד ז"ל פירש דטעמא דרב יהושע משום דקסבר דגמרינן תרומה מבכורים מה בכורים משקה היוצא מהן כמותן דכתיב (דברים כו, ב) אשר תביא מארצך, והכי דריש בספרי, אף תרומה נמי, ואוקי באתרא מה תרומה יין ושמן הוא דמחייבי, שאר משקין לא, אף בכורים היוצא מהן יין ושמן אין, שאר משקין לא, והדר גמיר בכורים מתרומה. והקשה הוא ז"ל אי הכי טעמא דרבי יהושע לאו משום זיעה הוא כמר בר רב אשי, אלא מהאי טעמא ואפילו כתשן והוציא מהן משקין. ודחק ותירץ הוא ז"ל דאפשר דמר בר רב אשי סבר לה כותיה בהיכא דהוי זיעה אבל היכא דכתשן לא, דעיקר הוי ולא גרע ממיא דסילקא. והקשה עוד אם כן אפילו כרבי אליעזר דע"כ לא פליג רבי אליעזר אלא בפירות ועשאן משקה, אבל משקים שזבו זיעה בעלמא נינהו ולא משלם חומש, ותירץ דאיכא למימר דמילתא דפשיטא ליה קאמר דכרבי יהושע ודאי, אבל כרבי אליעזר ספק. אלו הן דברי הרב ז"ל.
ובודאי שהם דברים רחוקים מאד, חדא, דאם כן היכי תליא כלל הא דמר בר רב אשי בהא דרבי יהושע, דההיא דרבי יהושע תלי בגזירת הכתוב ואף על גב דהוי משקה גמור, ודמר בר רב אשי הוי משום דלא חשיב ליה משקה אלא זיעה. ועוד דאם כן מאי דקאמר מרנא דמר בר רב אשי סבר לה כותיה בהיכא דהוי זיעה אבל היכא דכתשן לא, אטו מי פליג מר בר רב אשי אההיא דרבי יהושע דתלי טעמיה בגזרת הכתוב וגמר לה מבכורים. ואנן דקיימא לן (לט, ב) דמיא דכולהו שלקי ככולה[ו] שלקי מי מפקינן הא דרבי יהושע לבר מהלכתא, ואי שלקיה להו לתמרי ונפיק מינייהו דובשא דרך בשול מי מברכינן עליה בורא פרי העץ. אלא משמע דטעמא קא דרשינן דכיון דלא חאיל שם תרומה אסחיטת הפירות לבד מיין ושמן, שמע מינה דלא חשוב משקה אלא זיעה בעלמא וחומץ סתוניות נמי כטעמא דאמרן, ולא דמיא למיא דשלקי ומיא דשיבתא דהנהו כיון דרוב אכילתן הוא על ידי שליקה מי שליקתן כמותן, הא כל מידי דלית דרכיה למשלקיה ולא למסחטיה אלא למיכליה בעיניה, בהנהו לא אמרינן שיהיו מימיהון כהן, והא דקא כאיל הכא ושאר כל מי פירות לאו פירות שדרכן לישלק קאמר אלא כעין תפוחים ותמרים שדרכן ליאכל חיים ובעיניה קאמר וכרמונים וענבים וכיוצא בהן.
ומכל מקום שמעינן מיהא דיין תפוחים ורמונים אין מברכין עליהן אלא שהכל. אבל לפי דברי הרב ז"ל מברכין עליהן בורא פרי העץ. ובתוספתא דמכלתין בריש פרק [רביעי] תנינן בהדיא שאין מברכין עליו אלא שהכל, דתנינן תמן (ה"ב): דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות מברכין עליהן כדרך שמברכין על המורייס.
ומכל מקום מדברי כולם נלמוד בדבש הזב מעצמו מן התמרים שאין מברכין עליו כי אם שהכל. אבל בפירושי הגאון רב האי ז"ל ראיתי שכתב בשם מקצת רבוותא ז"ל דהא דמר בר רב אשי דוקא בששרה את התמרים במים ובשלן כהאי גוונא הוא דהוי זיעה בעלמא דאזוקי מזיק ליה, אבל אם הניח חטובות תמרה וזב מהן דבש שלא על ידי האור לאו זיעה הוא אלא פרי העץ והכתוב קראו דבש. וקצת סיוע יש לדברי מהא דשליק את התמרים לא דמיא למיא דכולהו שלקי, אף על פי שהדברים מתמיהין מצד עצמן דהא מוקמינן להא דמר בר רב אשי כי הא דרבי יהושע, וההיא דרבי יהושע אפילו במשקה והדבש הנסחט ממנו הוא. ועוד דהוה ליה כיוצא מן התאנים ומן הרמונים, ובפסחים בפ' כל שעה (פסחים כד, ב) חשיב להו זיעא בעלמא ואינו סופג את הארבעים אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים גבי ערלה, דאמרינן תמן עלה דההיא דכל איסורין אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן, אמר רבי זירא אף אנן נמי תנינא אין סופגין את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים, ואילו מתאנים ורמונים לא, מאי טעמא לאו משום דלא קאכיל להו דרך הנאתן. ואמר ליה אביי בשלמא אי אשמעינן פירא גופא ולא קאכיל ליה דרך הנאתן שפיר, אלא הכא משום דזיעה בעלמא הוא. ומההיא נמי דפרק כל שעה (שם) איכא למידק כדידי, דלא מברכינן איין רימונים פרי העץ אלא שהכל דזיעה בעלמא הוא.
ומכל מקום לגבי דבש תמרים אפשר כדברי הגאון ז"ל דדבש כתיב בפרשה ולא תמרים, דאלמא אף על הדבש מברך בורא פרי העץ ולבסוף מעין שלש, והיינו בדבש הזב מאליו.

שתיתא. אסיקנא דבעבה מיני מזונות משום דלאכילה עבדי לה אבל רכה שהכל משום דלרפואה עבדי לה. קשיא לי ואפילו עבדי ליה לרפואה מאי הוי, לבריך עליה בורא פרי האדמה, דבשלמא מיני מזונות לא מברכינן עליה כיון דלא עבדי ליה לאכילה ולמיזן, אבל פרי האדמה מיהא לבריך עליה דבמילתיה קאי וכקמחא דחיטי לרב יהודה דלעיל (ברכות לו, א), ואי הוה קיימא לן כרב נחמן דאמר בקמחא דחיטי שהכל שפיר, אלא אי קיימא לן כרב יהודה תקשי דהא קיימא לן נמי כי האי מסקנא דרב חסדא דהכא, ואם תאמר דכיון דלא מיכוון אלא לרפואה בעלמא לא מברכין עליה אלא שהכל, והא שמן על ידי אניגרון היכא דמיכוין לרפואה מברכין עליה בורא פרי העץ.
ואפשר לומר דשאני הכא דכיון שאין דרכו ליהנות ממנו בהכי אלא לרפואה בעלמא, ואין עיקר הנאתו בהכי לא מברכינן עליה אלא שהכל דלאו במילתיה קאי, אבל שמן דעל ידי אניגרון דרך הנאתו הוא בדרך שתיה, אלא שכל שהוא לבדו מזיק ומכשירין אותו על ידי אניגרון, וכשהוא עושה האניגרון עיקר אי אפשר לברך עליו משום דהוי ליה אניגרון עיקר ושמן טפלה לו, אבל כשמתכוין לרפואה הוה ליה שמן עיקר ודרך הנאתו לפיכך מברכין עליו בורא פרי העץ, ואף על פי שהוא מתכוין לרפואה כדאמרן דמכל מקום דרך עיקר הנאתו הוא, כך נראה לי.

ואי סלקא דעתך לרפואה קא מיכוין רפואה בשבת מי שרי. פירוש: דקסבר רב יוסף דאם איתא להא דרב חסדא שאין דרכן של בני אדם לעולם לשתות שתיתא רכה אלא לרפואה, אם כן אסור לשתותה בשבת, והיינו דלא קשיא ליה שתית שמן בשבת על ידי אניגרון למי שחושש בגרונו, משום דאניגרון כיון שדרכן של בני אדם לשתותו כך ליהנות בו לפעמים ושלא מחמת רפואה, השתא נמי דשתי ליה לכונת רפואה לא גזרינן ביה משום שחיקת סמנין, דאיכא למיתלי דדילמא לשתית הנאה בעלמא קא מיכוין, ולא פלוג רבנן בין שותה לרפואה לשותה לכוונת הנאה, אבל שתיתא כיון דלעולם לא עבדי לה רכה אלא לרפואה, אף על גב דאוכל הוא לא ליכליה בשבת דאית ביה משום שחיקת סמנין, והיינו נמי דלא אקשי ליה אביי מן החושש בגרונו לא יערער לתוכו שמן אבל נותן הוא לתוך האניגרון וכדאמרן, אלא אקשי מדתנן כל האוכלין אדם אוכל לרפואה, דמשמע כל האוכלין ואפילו אותן שאין דרכן של בני אדם לאוכלן אלא לצורך רפואה דמכל מקום כיון דתורת אוכל יש להן אף על פי שאינו אוכלן אלא לרפואה אפילו הכי שרי, כך נראה לי.

אמר מר בר רב אשי האי דובשא דתמרי מברכין עלויה שהכל נ"ב וכו'. פירוש מיחל מתוק הנוטף מן התמרים קרי ליה דובשא. כמאן כי האי תנא דתניא דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות. פירוש ענבים שאין מתבשלים לעולם ועושין מהם חומץ, ר' אליעזר מחייב קרן וחומש פירוש לשותה ממנו בשוגג דמשקה שלהן חשוב כמותן ור' יהושע פוטר פירש"י לפי שלא נתן למשקה אלא זיתים וענבים בלבד הא שאר מי פירות זיעה בעלמא הוא ואין שם תרומה חלה עליו והיינו כמר בר רב אשי:

טרימא מהו. פירוש דבר כתוש מלשון מכה טריה ואיידי דשמע לעיל שהמשקה הזב זיעה בעלמא היא שאל על הפסולת:

הוה יתיב רבינא וכו' וקס"ד שהוא פסולת דבר כתוש, א"ל קורטמי קאמרת. פירש פסולת הנשאר מתמרים שעושין מהם שכר או דשומשומי או דפורצני קאמרת. א"ל רבא חשילתא קאמרת. פי' תמרים שמפצעים אותם ומתוך הכתישה נדבקין זה עם זה כעין עיגולי דבילה:

תמרים של תרומה מותר לעשות מהם טרימא. מפני שאינו מפסיד אותם אבל לעשות מהם שכר אסור כיון שמפסיד גופן לגמרי ואפילו כהן אינו רשאי להפסיד שום תרומה אבל כשעושה מהן טרימא מברכין עליה בורא פרי העץ מאי טעמא במילתייהו קיימי כמעיקרא. ושמעינן מינה דטעמא דבמילתייהו קיימי הא נתרסקו לגמרי עד שעברה צורתן לא ואין מברכין עליהם אלא שהכל וזו בנין אב למשקין היוצאין מן הפירות חוץ מזיתים וענבים שאין דינן כמותן ואין מברכין עליהם אלא שהכל:

שתיתא. פירוש קמח קלי מבושל. הא בעבה הא ברכה. רכה דלרפואה עבדי לה ואין דרך לאכלה כך מברך שהכל דכל אכילה שלא כדרכה מברך שהכל:

ושוין שבוחשין השתיתא בשבת, פירוש שמערבו יפה במימיו. א"ל אביי ואת לא תסברא. פירוש דכה"ג מותר והתנן כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין שותה. ואע"ג דההיא ליתא אלא באוכלין שדרך בריאים לאכול לפעמים ומשום כך אפילו אוכל אותה לרפואה מותר אבל בדבר שהוא מיוחד לרפואה ודאי לא גזרו משום שחיקת סמנים וא"כ מאי קא מקשה מהא לשתיתא דהיא מיוחדת לרפואה כשעושין אותה רכה ומש"ה נפקא מדין ברכה שלה. י"ל דשתיתא שאני מדבר שהוא מיוחד ממש לרפואה מפני שהיא גופה מזון גמור הוא כשהיא עבה וכשהיא רכה אין בה שינוי מזון אלא שמרבה בה מים וכיון שהיא גופה מזון גמור מותרת בשבת דבכלל כל האוכלין אוכל אדם לרפואה הוא תדע לך דאלו יש כאן חולה שאינו רשאי לשתות יין אלא כשהוא מזוג ביותר עד כדי שאין שותין כיוצא בו הבריאים ודאי מותר הוא לו יין זה ואפי' מתכוין בשתייתו לרפואה דיין גופיה בכלל כל המשקין אדם שותה הוא אף שתיתא נמי כענין זה הוא. היכא דעבדא קלישתא, פי' דעשאה רכה כל כך דיצאה מתורת אוכל דאין דרך לאוכלו כך לא מברך עליה ברכתו הראויה לו אלא שהכל ומ"מ שהכל מיהת מברך ואע"ג דמכוין לרפואה דמ"מ הוא נהנה:

דבש התמרים שזב מאליו והוא הדין לכל מי פירות שאין עיקרן למשקה כגון תפוחים ורמונים מברך עליו שהכל ולבסוף בורא נפשות אבל אם כתשן והוציא מהן משקה הרי הן כעיקר הפרי ומברך ברכה הראויה לפרי עצמו שהרי מי סחיטת הסלקא המבושלת מברך עליה ב"פ האדמה כסלקא עצמה, ויש מי שאומר שאף היוצא על ידי כתישה אינו אלא בשהכל וממה שאמר רב אשי למטה בשכר של תמרים שאין מברך אלא שהכל וכן ממה שאמרו כאן לענין חומש ר' יהושע פוטר וההיא ודאי אף בכתשן והוציא משקה נאמרה ודאי אף לענין ברכה כן, וכן בכלם חוץ מיין ושמן ומי סחיטת הסלקא הואיל ורוב אכילתן בכך הרי הן כזיתים וענבים:

תמרה המרוסקת ונשאר משקה שלה עמה והוא הנקרא בלשון תלמוד טרימא או חשילתא וכן הדין בכל פרי מברכין עליה ברכה שהיתה ראויה לה בעוד שהיתה קיימת וכן אם חתך את הפרי לחתיכות דקות, ריסק את הפרי והוציא ממנו משקה ורצה לאכול את הפסולת הנשאר אין מברך עליה אלא שהכל, וכבר בארנו שקנים המתוקים שסוחטים אום ומבשלים מימיהם עד שנקפא והוא הסוקרי פרשו הגאונים שמברכים עליהם ב"פ האדמה ומקצתם אמרו ב"פ העץ ומגדולי המחברים כתבו שאין מברכים עליו אלא שהכל לא יהא דבש אלו הקנים גדול מדבש של תמרים שדינו בשהכל:

ולענין זה שאמרו שומשמי קאמרת פירושו שכתש את השומשמין והוציא את השמן ורוצה לאכול הפסולת והשיבו דההיא ודאי בשהכל קאמינא ר"ל פרי המרוסק ולחותו נשאר עמו, קורטמין פירושו שהיה מנהגם לכתוש גרעיני הכרכום ומערבים בו דברים אחרים ומוצאים משם משקה ואוכלים אחר כן הפסולת על ידי אותו התערובת וכן פורצני שמוציא מהן היין ואוכלין מיד עד שלא יתיבשו אם הוא שואלו בתמרים כעין אלו שהוציא מהן הדבש ובא לאכול את הפסולת והשיבו שלא שאלו אלא בשרסקן ובא לאכלן בלחותם ביחד:

תרומה אין משנין אוכלין שבה למשקה אלא זיתים וענבים בלבד, מעתה תמרים של תרומה אין עושים מהן שכ וכן אין עושין מהם דבש ולא מתפוחים שכר ולא מענבים סתוניות חומץ, וענבים סתומיות הם ענבים שמתשהין באביהם עד הסתו שאין בטבעם להתבשל עד הסתו ואינן ראויין ליין אלא לחומץ וכן כל שאר הפירות אין משרין אותן מאוכל למשקה שאין אלו חשובין אלא כזיעה בעלמא לענין חשיבות תרומה חוץ מזיתים וענבים כמו שביארנו, ובדיעבד הרי זה שותהו בטהרת תרומה וזה ששותהו בשגגה פטור אף מן הקרן ואין צריך לומר בחומש וכבר כתבנוהבמסכת חולין, ומכל מקום מרסק הוא פרי של תרומה או חותכו מסכין לחתיכות קטנות ואינו חושש:

שתיתא והוא שבלים רכים של שעורים שעשאן קליות וטחנן וערב קמחן במים, אם היא עבה לאכילה עשאוה ומברך עליה בורא מיני מזונות, ואם היא רכה סתמה לרפואה ולהקר ומברך עליה שהכל ולא מפני שהיא ראויה לשתיה לבד, שהרי אנגרין משקה הוא ודינו בב"פ האדמה וכמו שביארנו בסמוך במשקה היוצא מן הפרי, אלא מפני שאינו אוכל ולא משקה אלא רפואה, וגדולי המחברים כתבו בקמח של חמשת המינים שקלו אותו וערבוהו במים או בשאר משקין אם הוא עבה עד שראוי לאכילה מברך מיני מזונות ואם רך עד שהוא ראוי לשתיה מברך שהכל, ואפשר שלדעתם לומר שכל שהוא רך עד שהוא ראוי לשתיה לרפואה הוא עשוי:

עירב קמח זה במים מערב שבת, בוחשין אותו בשבת שלא ישאר קמח בשולים ומותר לשתותה בשבת שכל דבר שאין הבריא נמנע מאכילתו או משתייתו מותר לאכלו או לשתותו בשבת דרך רפואה, וכן הדין ששותים זיתום המצרי אע"פ שאינו משקה הרגיל הואיל ובריאים שותים אותו לפעמים וכל שלרפואה מברך עליו שהכל אחר שיש באכילתו קצת הנאה, וכן הדין בכל המרקחות שאין הבריאים רגילין לאכלו, אם אכלן זה לרפואה מברך עליהן שהכל ואפילו היה בהם מפירות האילן, אבל מה שהוא רגיל לבריאים כגון מרקחת הזנגביל וכיוצא בו כגון שמן שעל ידי אנגרין מברך ברכה הראויה על העקר שבו:

מה שביארנו שעל הפת מברך המוציא לחם וכו' אם בירך מוציא לחם מן הארץ יצא, שהרי משמעו גם כן לשעבר כגון אל מוציאו ממצרים ומכל מקום ראוי לו לכתחלה לברך המוציא הואיל ונחלקו בהמוציא אם משמעו להבא או לשעבר ועלה בידינו שאף המוציא משמעו לשעבר ראוי לברך כן שמתוך ברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא אם לאו, ולא עוד אלא שלא להבליע ולערב מ"ם שבסוף העולם למ"ם שבראש המוציא, וכן כתבוה בתלמוד המערב, ואם תאמר בלחם מן הארץ בזו לשון מקרא הוא שנא' להוציא לחם מן הארץ וכן שאי אפשר לתקן בו כלום, שאין לומר מן הארץ לחם [א"י למה לא יברך המוציא מן הארץ לחם ועי' ברשב"א ביאר הטעם שאין לומר מן הארץ לחם להזכיר הדבר שמברכין עליו בסוף ע"ש] ובשאר ברכות מיהא כגון בין גומל להגומל מעביר להמעביר מבדיל להמבדיל בורא להבורא אין מדקדקין בהם, לא נחלקו במוציא להמוציא ובלבער ועל ביעור, אבל שאר הברכות אין מדקדקין בהם אלא כמו שהותקנו, ואע"פ שאמרו בתלמוד המערב על דעתון דרבנן אומר הבורא פרי הגפן, אין הדברים מדוקדקים ויש מי שטורח בכלם ואין עולה בידו:

כלמודין פטורה. ואע"פ שהיתה עיסה כיון שאינה מתוקנת כהלכתה ואינה עשויה ללחם אינה חייבת בחלה אבל כעכין חייבת כיון דעשויה כהלכתה אתי לאחלופי בעיסה אחרת:

גובלא בעלמא. היה ר"י מסופק על אותן נייל"ש שאופין בשני ברזלים שיש להם שינים אי הוי כגובלא בעלמא ומברכין עלייהו במ"מ, אפילו למר זוטרא דקבע סעודתא אגובלא ומברך עליה המוציא ושלש ברכות היינו לפי שאין העיסה רכה כל כך כמו עיסת נייל"ש ומיהו אינן חייבות בחלה [וגובלא דהכא חייבין בחלה] אע"פ שאינו ראוי לברך עליו המוציא אם לא קבע סעודתיה עליה הילכך טוב ליזהר שלא לקבוע סעודתו על נייל"ש כדי להסתלק מן הספק:

האי דובשא דתמרי מברך עליו שהכל. פי' בה"ג כגון שנתן בו מים דאם לבדו הוא מברך עליו בורא פרי העץ דאישתני לעילויא כמו שמן זית, ולא נהירא דהוי כמו היוצא מן הרמונים ומן התאנים דאמרינן בפרק כל שעה [דף כ"ד ע"ב] דחשבינן להו זיעה ואינו סופג את הארבעים אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים גבי ערלה ולא עדיף מיין תפוחים, ואפשר דטעמא דגאון משום דבקרא כתיב ודבש ולא כתיב תמרים ואם כן קרא איירי בדבש הזב מאליו מן התמרים ובכלל שבעת המינין הוא ומברך עליו בורא פרי העץ ולבסוף ברכה אחת מעין ג':

חומץ סתווניות. אבל חומץ סתם שייך בה תרומה שהרי פרי גמור היה אלא שנתקלקל היין, ואחד שכר תמרים ואחד [שכר] שעורים מברכין עליו שהכל כדאיתא בפרק המוכר את הפירות [דף צ"ו:], ואם תאמר בשכר שעורים אמאי מברכין שהכל הלא השעורים עיקר ואישתנו לעילויא, וי"ל דאית להו עילויא אחרינא בפת כדאמרינן לעיל. א"נ כיון שהמשקה צלול עיקרו על שם המים ולא שייכא לההיא דרב ושמואל דאמרי כל דבר שיש בו מחמשת המינין [לפי] דאין בו כי אם טעם בעלמא מידי דהוה אשתיתא דאמרינן לקמן [דעל רכה] מברך שהכל:

ושוין שבוחשין את השתיתא בשבת. ברייתא היא בפרק בתרא דשבת [דף קנ"ו] גבי פלוגתא דרבי ור' יוסי בר יהודה דפליגי בנותן מים למורסן והתם מסיק דמיירי ברכה מדקתני בוחשין ולא נקט לשון גיבול:

ואי ס"ד לרפואה רפואה בשבת מי שרי. דסבירא ליה כיון שעיקרו לרפואה ואין רגילין לעשותו לצורך אכילה אסור בשבת:

א"ל אביי והא תנן כל האוכלין אוכל אדם לרפואה. ומשמע מדנקט כל האוכלין דאפילו עיקרו לרפואה כיון שראוי לגבול מדתנא כל. ומסיק תלמודא וצריכא דרב ושמואל דלא תימא כיון דשמעינן ממתניתין דשרי למיכל בשבת א"כ פשיטא שראוי לאכילה וצריך לברך עליו מ"מ אתי רב ושמואל לאשמועינן דלא תימא כיון שעיקרו לרפואה לא לבריך עליה כלל קמ"ל כיון דמתהני מיני' בעי ברכה, ומ"מ לא יברך אלא שהכל כיון שאינו עשוי לסעוד כי אם לשתות וראיה מכאן לשכר כדפי' לעיל:

המוציא לחם מן הארץ. ירושלמי ר' ירמיה בריך קומי ר' זירא המוציא לחם מן הארץ וקלסיה מה ר' (נחמי') [כרבנן] שלא לערב ראשי אותיות ואע"ג דבלחם מן מערב הוא התם אי אפשר לתקן לשון אחר לפי שהוא לשון המקרא להוציא לחם מן הארץ, ירושלמי על דעתיה דרבי נחמיה בורא פרי הגפן ועל דעתייהו דרבנן הבורא פרי הגפן והאידנא נהוג עלמא לומר בורא פרי הגפן אע"ג דאמרינן המוציא, וסמכינן אהא דירושלמי שאין אומרים המוציא אלא שלא לערב ראשי האותיות:

בד"ה האי דובשא כו' ואפילו לרב ושמואל דאמרי כל כו' ועוד בשתיה אומר שהכל עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ושוין שבוחשין רבי ור' יוסי פליגי גבי נותן מים כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל אהא קאי האי ושוין דרבי ור' יוסי דפליגי התם גבי בוחשין שוין הם:

בא"ד והכי דייק התם הס"ד ואח"כ מ"ה ואי ס"ד לרפואה כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה והא תנן כו' מדנקט כל האוכלין כו' ש"ד מדנקט כל ומסיק כו' דמתני' דשריא אע"פ שעומד לרפואה כו' עכ"ל כצ"ל והוצרכו לכל זה כיון דהמקשה רב יוסף ודאי דהוה ידע נמי דמשנה שלימה היא דאוכל אדם לרפואה אלא דהוה ס"ד לאסור הכא כיון דכל עיקרו לרפואה כו' כמ"ש התוס' לעיל וא"כ מאי מייתי ליה אביי להתיר מהך מתני' דאימא דלא איירי אלא כשאין עיקרו עומד לרפואה ואהא תירצו דאביי מדקדק ליה לישנא דכל דמשמע להתיר אפילו כל עיקרו לרפואה וקאמרי ומסיק וצריכא דרב כו' דאע"ג דלענין שבת שרי אפילו עיקרו עומד לרפואה מ"מ לא לבריך קמ"ל ודו"ק:

גמרא וצריכא דרב ושמואל דאי מהאי ה"א כו' כצ"ל ונ"ב נ"ל דלא גרסי' ושמואל דהא שמואל איירי בעבה אלא רב לחוד ודו"ק:

שם משתבחין ליה רבנן לרבי זירא כו' נ"ב פי' היו משבחין חכם אחד שהיה בר רב זביד כו' לפני רבי זירא ונחסר שם החכם כאן בספר ודו"ק:

רש"י בד"ה ולאו צ"ל לאו אדעתא דרבא לא כו' כצ"ל:

בד"ה וכל המשקים כו' הויא הו"ל כו' כצ"ל והד"א:

ד"ה ה"ג צריכא נמחק ה"ג והדבור צ"ל וצריכא:

בד"ה ה"ג דסד"א כו' ברוכי והלכתא כו' הד"א:

תוס' בד"ה למר כו' בפורים מברך המוציא כו' נ"ב עי' לקמן בתוס' (ברכות דף מ"ב) בד"ה לחמניות:

בד"ה האי דובשא כו' אחרינא בפת כו' נ"ב פי ולא נשתנה לעילויי וק"ל:

בא"ד ועוד בשתיה אמר שהכל נ"ב וז"ל האשר"י מידי דהוה אשתיתא דאמרינן לקמן על רכה מברך שהכל ע"כ:

[רש"י ד"ה כלמודין. שלא הקפיד על עריכתן. כ"נ דצ"ל] :

תד"ה לחם. וכ"ד שתחלתו סופגנין וסופו עיסה אם נאפו בתנור או בכירה או באלפס בלא מים ושמן חייבין כו' ופליגי כו' וסופו עיסה דר"ל ס"ל כו'. כצ"ל. ובדפוסים שלפנינו נסתרסו התיבות:

תוס' ד"ה האי דובשא. ולאפוקי מה"ג כו'. ובהג"א מהר"ם מקיים כו' אם תחלה בפה"א שלקן שהכל כו' שאין סברא להוריד אותו משני מעלות משמע דאף למ"ד שלקות שהכל היינו דוקא דפרי הארץ אבל דפרי האילן בפה"א ואם נייחס סברא זו לרש"י ינצל מהצ"ע דגה"ש עליו לקמן (ל"ט א') בד"ה דורמסקין אבל צ"ע על סברא זו דהא מבואר שם בסוגיא דלמ"ד שלקות שהכל גם על זית מליח שהכל וכמו שהעיר בזה בהגה"ש שם:

גמ' כעבין. נ"ב בבי"ת גרסינן וכ"נ מפרש"י ור"ל פת עבה שהיא גלוסקא. וכלמודים כנסרים שהן משופין כך אלו הככרות עשוין דקין רקיקין שטוחין וערוך גריס כעכין בכ"ף ואי"ן לי:

שם משתבחין ליה רבנן לר' זירא בדרב זביד (כן הגיה בפנים). נ"נ כצ"ל והרבה כמוהו ודלא כמ"ש רש"ל עמ"ש עליו בס"ד ועיין בקדושין דכ"ט ע"ב:

"הַמּוֹצִיא" כּוּלֵי עָלְמָא לָא פְּלִיגֵי, דְּאַפִּיק מַשְׁמַע. כתבו התוספות אף על גב דְּמוֹצִיא כּוּלֵי עָלְמָא לָא פְּלִיגֵי, דְּאַפִּיק מַשְׁמַע, עם כל זה סברי רבנן הַמּוֹצִיא כדי שלא לערב האותיות, דהיינו מ"ם של הָעוֹלָם עם מ"ם דְּמוֹצִיא וכמפורש בירושלמי, עיין שם, ונראה לי בס"ד טעם רבנן יבא נכון יותר על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל (בשער המצורף דף נד), שצריך לדייק באות ה"א של הַמּוֹצִיא להזכירה בפני עצמה, כזה 'ה' מּוֹצִיא' לרמוז בזה שתי כונות וכו' עיין שם. והשתא בזה נודע האמת לאמיתו, דאף על גב דְּמוֹצִיא כּוּלֵי עָלְמָא דְּאַפִּיק מַשְׁמַע, סבירא ליה לרבנן לומר הַמּוֹצִיא בה"א בעבור שתי כונות גדולות שצריך לכוין באות ה"א כאן.

גמ' ור"נ סבר המוציא דמפיק משמע. ע' עירובין י"ט ע"א וצ"ע:

רש"י ד"ה כלמודין כנסרים. ע' תי"ט פ"ה מ"ט דכלים:

רש"י ד"ה שתיתא מאכל העשוי כו'. וכ"כ רש"י מלכים א יב:

גמרא, ת"ר מהו אומר המוציא לחם מן הארץ, ור' נחמי' אומר מוציא לחם. (אבל) המוציא דמפיק משמע (שעתיד להוציא), כתב רש"י ז"ל והמוציא לך מים, עדיין היה מוציא כל ימי היותם במדבר. תימא דמה יעשה ר"נ בקרא (ויקרא י״א:מ״ה) המעלה אתכם מארץ מצרים, וכן (ויקרא כ״ב:ל״ג) המוציא אתכם מא"מ, דבהנך ע"כ דאפיק משמע ועי' בפ' עושין פסין (עירובין דף יט ע"א):

בגמ' ואמר מר בר רב אשי האי דובשא דתמרי כו' מ"ט זיעה בעלמא הוא כמאן כי האי תנא דתנן דבש תמרים כו'. לכאורה טפי הו"ל לאתויי סתם משנה דערלה דתנן אין סופגין את הארבעים אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים דמהאי מתני' מסיק הש"ס בפ' כל שעה דטעמא דמלתא משום דזיעה בעלמא הוא וכמו שפרש"י שם מדלא שמעינן בפירות גופייהו כו' ע"ש א"כ היינו להדיא כדמסקינן הכא דדבש תמרים מיקרי זיעה בעלמא משא"כ בהך פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע לא שמעינן הך מלתא כ"כ דטעמא משום דזיעה בעלמא אלא איכא למימר טעמא דרבי יהושע דפוטר מתרומה היינו משום דלא אשכחן תרומה במשקין אלא בתירוש ויצהר לחוד ועוד דלשיטת רש"י ותוס' אפילו תרומת תמרים ותאנים גופייהו לא הוי אלא מדרבנן כדמוכח מדוכתי טובא אלא דנראה דהא דלא מייתי ממתני' דערלה היינו משם דאיכא למימר דטעמא דמלתא משום דלא הוי כדרך הנאתן כדס"ד דרבי זירא התם בפ' כל שעה מש"ה ניחא ליה לאתויי מתני' דתרומה פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע והיינו כדמסקינן בפרק העור והרוטב דטעמא דרבי יהושע משום דס"ל דילפינן תרומה מביכורים ודון מינה ואוקי באתרה וביכורים ילפינן מתרומה והדר ילפינן מערלה פרי פרי מביכורים וא"כ דלפ"ז מכל הנך משמע דשום משקה לא מקרי פירי אלא יין ושמן א"כ ממילא דזיעה בעלמא נינהו כיון דלא מקרי פירי וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו ע"ש באריכות ומש"ה תו לא שייך לברך על דבש תמרים בפה"ע כיון דלאו פירי מקרי. ועוד נראה לי דכיון דלא מיקרי פירי לענין ביכורים דילפינן לה מתרומה כדפרישית מסוגיא דהעור והרוטב וכדתנן להדיא אין מביאין ביכורים משקה ובביכורים אשכחן דאינן נוהגות אלא בז' מינים דילפינן ארץ ארץ בגזירה שוה כדאיתא במנחות דף פ"ד דמה להלן בקרא דארץ חטה ושעורה שבח הארץ אף כאן שבח הארץ וא"כ לפ"ז ע"כ ממילא דהאי דבש דכתיב בז' מינים לאו בדבש תמרים איירי שהוא משקה אלא בתמרים גופייהו כן נ"ל נכון. וכבר הארכתי בזה בק"א למס' קדושין בפסק דין איסור חדש ע"ש ועיין עוד בסמוך מה שאכתוב בדברי התוס':

בתוס' בד"ה האי דובשא דתמרי כו' ולאפוקי מהלכות גדולות שפירש דמיירי שנתן לתוכן מים. וכבר האריכו הרשב"א והרא"ש ז"ל לפרש טעמא של בה"ג שהביאו גם כן רבינו האי גאון ז"ל ומסקו במילתייהו דטעמייהו משום דדבש כתיב בפרשה ולא תמרים. ובאמת שאין פירושם מספיק דאכתי היאך פליג בה"ג על הגמ' דאמרינן להדיא דטעמא דמר בר רב אשי היינו משום דס"ל כר' יהושע בתרומה וממילא משמע דאיירי בכה"ג גופא שלא נתן לתוכה מים כדמוכח מסוגיא דהעור והרוטב ומכ"ש דקשה טפי לפי מה שכתבתי בסמוך דאדרבא מתרומה וביכורים דאיתקש לתרומה שמעינן דדבש הנזכר בשבח הארץ לגבי ז' מינים היינו בתמרים גופייהו ולא בדבש הזב מהם וכדמשמע נמי לקמן דף מ"א בהא דאמר רבי חנן כל הפסוק כולו דארץ חטה לשיעורין נאמר ומסיק דשיעורא דדבש היינו ככותבת הגסה ביוה"כ א"כ משמע להדיא דאיירי בתמרים גופייהו ולא בדבש הזב מהם:

מיהו ראיתי בלשון הגהת אשר"י בשמעתין שרוצה לפרש פי' בעל הל' גדולות בענין אחר דאין כוונתו דבדבש תמרים שלא נתן לתוכה מים מברך בפה"ע דהא ודאי ליתא כיון דלרבי יהושע לא מקרי פירי לענין תרומה אלא דעיקר דברי בה"ג היינו משום דקשיא ליה במאי דקאמר מר בר רב אשי דמברך שהכל ואי ס"ד דאיירי בדבש תמרים שהן בעין בלא מים נהי דלא מברכינן עלייהו בפה"ע כיון דלא הוו כפירי כדאשכחן בתרומה אכתי בורא פרי האדמה הו"ל לברוכי כדאשכחן בשאר פירות העץ דכל מאי דלא הוי עיקר הפירי מברכינן בורא פרי האדמה כדאשכחן לעיל גבי מיני נצפה דאפי' על העלה ועל התמרות מברכים בפה"א ואמאי קאמר דמברך שהכל שאין סברא להוריד אותן משני מעלות. אע"כ דהא דמברך שהכל היינו כשנתן לתוכה מים ואפ"ה תליא שפיר בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע ע"ש באריכות. ולענ"ד הוא פי' כפתור ופרח בישוב שיטת בה"ג דלא ליפלוג אסתמא דתלמודא אלא שכבר כ' הב"י בא"ח סי' ר"ב שכל המפרשים חולקים על פי' הגהת אשר"י. מיהו למאי דפרישית היה באפשר לומר דטעמא דבה"ג לפי שסובר דהא דמסקינן הכא דטעמא דמר בר רב אשי דאמר זיעה בעלמא הוא ותליא בפלוגתא דר"א ורבי יהושע היינו לסברת אביי דפ' כל שעה דטעמא דערלה משום דזיעה בעלמא הוא. משא"כ לרבי זירא התם דמשמע דלא ס"ל הך סברא דזיעה בעלמא כלל וא"כ ע"כ סובר דטעמא דרבי יהושע דפוטר בתרומה היינו מגזירת הכתוב וכולה סוגיא דפ' העור והרוטב דגמר פירי פירי נמי לאו משום דזיעה בעלמא הוא אלא משום גזירת הכתוב וכמ"ש הרשב"א ז"ל בשמעתין בתחלת דבריו בשם הראב"ד ע"ש וכדמשמע לכאורה מלשון התוס' בפ' כל שעה ואף שבק"א בקידושין העליתי בראיות ברורות שאין לפרש כן מ"מ כיון שמצינו סברא זו ברבוותא קדמאי שפיר מצינן למימר דבה"ג נמי הכי ס"ל כן נראה לי ועדיין צ"ע:

ויותר נ"ל דטעמא דבעל ה"ג היינו משום דמשמע ליה דהא דמסקינן בסמוך בגמ' והלכתא תמרי ועבדינהו טרימא מברכינן עלייהו בפה"ע מ"ט במילתייהו קיימו אסוגיא דלעיל קאי לאשמעינן דלא קיי"ל כהאי דמר בר"א אלא כשנתן לתוכו מים אבל בלא מים היינו טרימא ומברכין עליה בפה"ע ואע"ג דרש"י מפרש האי דטרימא בענין אחר דהיינו תמרים הכתושין קצת ואינן מרוסקי' אפ"ה לא ניחא ליה לבעל ה"ג לפרש כן והיינו משו' דל' הלכתא משמע מכלל דפליגי ובאמת בטרימא כפרש"י לא אשכחן דפליגי דהא רבא ורב אסי פשיטא להו דבמלתייהו קיימי ונהי דהאי מרבנן בעי מיניה דרבא מ"מ מסתמא לבתר דפשטא ליה רבא קביל מיניה אע"כ דהא דקאמר והלכתא היינו לאפוקי ממאי דאמרינן מעיקרא דמר בר"א אפי' בכה"ג ס"ל דמברך שהכל משום דהיינו טרימא היינו דובשא דתמרי כן נ"ל:

בגמרא שתיתא רב אמר כו' מתיב ר' יוסף ושוין שבוחשין כו'. נראה דר"י משמע ליה דרב ושמואל בעבה פליגי דברכה אין שום סברא לומר דמברך במ"מ אבל בעבה שפיר מצינו למימר דפליגי בהך פלוגתא דלעיל דף ל"ו דפליגי ר' יהודה ור"נ בקמחא דחיטי ופירשו התוס' שם דהיינו בקמח שמייבשים בתנור ואם כן הוה דומיא דשתיתא דהכא דהיינו נמי שמייבשים בתנור ובזה נתיישב גם כן הא דמסקינן בסמוך וצריכא דרב ושמואל ולכאורה יש לדקדק דנהי דשמואל שפיר צריכא כיון דאיירי ברכה דלרפואה קא מכוון ס"ד דלא מברך קמ"ל דמברך משא"כ מימרא דרב דאיירי בעבה לא איצטריך כלל אבל למאי דפרישית א"ש דבעבה נמי איצטריך לאשמעינן דמברך במ"מ דלא דמי לקמחא דחטה או לכוסס את החטה ונראה עוד לומר דהא בהא תליא דאי לא הוי מברך ארכה כלל משום דלרפואה קא מכוון א"כ אפילו בעבה לא הוי אלא מיעוטא דמיעוטא דרוב תבואות אין עומדין סתמא לעשות ממנה שתיתא ואפילו אותן הנעשים ממנו שתיתא רובא דאינשי ברכה עבדי להו כיון שהוא דרך רפואה וא"כ לפ"ז בעבה לא הוי מברכינן אלא בפה"א דומיא דכוסס את החטה או קמחא דחטה משא"כ השתא דברכה נמי מברכינן כיון דאית ליה הנאה מיניה א"כ שפיר שייך לברך במ"מ בעבה כן נראה לי נכון:

שם א"ל אביי ואת לא תסברא והא תנן כל האוכלים אוכל אדם לרפואה. ויל"ד דאכתי מי דמי דהא מצ"ל דהא דאמרינן דכל אוכלים מותרים לאכול לרפואה היינו בדלא מוכח מילתא דלרפואה קעביד משא"כ הכא דלר"ח דלאכילה עבה עבדי ליה ולרפואה רכה עבדי ליה א"כ מוכח מילתא דלרפואה קא מכוון ואימא דאסור ואפשר דמשמע ליה לאביי מדנקט כל האוכלים ממילא משמע אפילו בכה"ג היכי דמוכח מילתא נמי שריא ועי"ל דסתם אכילה לרפואה נמי יש בהם שינוי שאין עושין אותן העומדים לרפואה כמו שעושין בהנך העומדות לאכילה וק"ל:

כמאן כהאי תנא וכו' והא דנקט מר בר רב אשי דוקא דובשא דתמרי ולא קאמר סתם כל מי פירות מברך עליהן שהנ"ב נראה דלרבותא קאמר דובשא דתמרי דלא תימא דבש דכתיב בקרא היינו דובשא דתמרי ועיין בח"ר וברא"ש ולפירוש בה"ג יבואר בדברי התוס':

דתנן דבש תמרים וכו' אף שזה הוא פלוגתא דר"א ור"י והי' יכול להביא סתם משנה דאין סופגין ארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן זיתים וענבים ואין מביאין ביכורים משקים אלא על היוצא מן הזיתים וענבים מ"מ ניחא לי' להביא מפלוגתא דר"א ור"י שהוא שגוי שם תחלה שזה הוא משנה ב' בפי"א מתרומות והך דאין סופגין היא במשנה ג' שם. ועוד נלע"ד דמערלה אין ראי' שזיעה בעלמא הוא כי נוכל לפרש הטעם משום שלא כדרך הנאתן וכדבעי ר' זירא לומר כן בפסחים דף ך"ד ע"ב ומביכורים ג"כ אין ראי' דנוכל לפרש כוונת המשנה דאין מביאים ביכורים משקין שאינן כתובים בפירוש בכתוב כי אם על היוצא מזיתים וענבים דביכורים ילפינן ארץ ארץ משבעת המינין כמפורש במס' מנחות דף פ"ד ע"ב ובשבעת המינין כתיב וגפן וזית אפ"ה מביאין משקין היוצאין מהם משא"כ תאנה ורמון אבל תמרים לא הוצרך תנא דמתניתן להזכיר דהרי תמרים לא כתיבי דבש כתיב בקרא וכמו שכתב הרשב"א והרא"ש לענין ברכה לכך הביא משנה דתרומות ושם אין הטעם משום שלא כדרך הנאתן לפי מה שמסתפק בעל משנה למלך בפ"ה מיסודי התורה וזה לשונו יש לחקור בהא דקיי"ל בכל איסורין אין לוקין עליהם שלא כד"ה אם כאמר ג"כ במצות עשה דרחמנא אמר תאכל אם אכלן שלא כד"ה אם יוצא י"ח וכו' ע"ש ואומר אני דספק זה אני מסתפק בזר האוכל תרומה שלכד"ה אם חייב בחומש דשם ג"כ כי יאכל כתיב והנה במס' יומא דף פ' ע"ב זר שאכל תרומה אכילה גסה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש כי יאכל פרט למזיק אר"י אר"י זר שכסס שעורין של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש כי יאכל פרט למזיק והנה מדאמרו פרט למזיק מכלל שאם אינו מזיקו אף שאינו דרך הנאתו חייב אך רש"י פי' פרט למזיק את התרומה וא"כ הוכרח לומר כן דאל"כ מה בכך שהוא אין לו הנאה עכ"פ הפסיד והזיק את התרומה ולכן הוכרח לומר פרט למזיק אך הרמב"ם בפרק י' מהל' תרומות כתב בהלכה ח' הי' שבע וקץ במזונו והוסף על שבעו באכילת תרומה אינו משלם את החומש שנאמר כי יאכל לא שיזיק את עצמו וכן הכוסס את השעורין פטור מן החומש מפני שהזיק עצמו עכ"ל רבינו הגדול ומדיהיב טעמא שהזיק את עצמו מכלל שאם לא הזיק עצמו אף שלא נהנה כלל וק"ו אם נהנה שכד"ה כיון שעכ"פ לא הזיק עצמו מקרי אכילה וחייב חומש וא"כ ר' יהושע דפוטר מחומש על כרחך שהטעם משום זיעה לכך הביא כאן מפלוגתא דר"א ור"י ולא הביא מסתם משנה דאין סופגין:

ואמנם התוס' בד"ה האי דובשא וכו' כתבו וכן משקין מכל מיני פירות מתירוש ויצהר כדאמרינן בערלה וכו' הרי חזינן דשבקו התוס' המשנה דבש תמרים ויין תפוחים וכו' שהובא כאן בגמרא שמפרש בהדיא ושאר מי פירות ונקטו לראי' כדאמרינן בערלה ונראה דדעת התוס' דלענין דובשא דתמרי אין ראי' מערלה דאיכא למימר דלא מיעטה המשנה אלא היוצא מן הפרי אבל דובשא דתמרי הוא עצמו הפרי כדכתיב ודבש לכן הוכרח להביא מפלוגתא דר"א ור"י בתרומה שמפורש דבש תמרים אבל התוס' שמביאין ראי' על שאר מי פירות בחרו יותר להביא מערלה שהוא סתם משנה:

רכה לרפואה קא עבדי לה ויש לדקדק לפי מ"ש התוס' בד"ה האי דובשא וכו' דשכר שעורים אינו מברך אלא שהכל כיון שהוא לשתי' ובשתי' אומר שהכל א"כ נימא טעמא דרב דרכה לשתי' הוא לכך מברך שהכל ועיין ברבינו יונה שבאמת הפירוש משום שהוא לשתי ומה דקאמר לרפוא' עבדי לסימנא נקט שהיא רכה כדרך שעושין אותה לרפואה עיין שם ואמנם אנן חזינן דאפילו באמת עקר כוונתו לרפואה אפ"ה בעי ברוכי כדמסיק אבל הכא כיון דלכתחלה לרפואה מכוין וכו' ולכאורה מנ"ל לגמרא דרב מיירי בהכי דשמא רב מיירי במכוין להנאותו והא דמברך רק שהכל היינו משום שהוא לשתי' ונראה דעל כרחך רב גם הא קמ"ל דאף דמכוין לרפואה בעי ברכה דאל"כ לשמעינן רב בשכר דמברך שהכל אלא ודאי דרב תרתי אשמעינן חדא דאף שכוונתו לרפואה אפ"ה בעי ברוכי ואידך כיון שהיא רכה אינו מברך במ"מ רק שהכל. אלא דאכתי קשה ודלמא לא מיירי רב במכוין לרפואה ושהכל מברך לפי שהוא לשתיה ותא דלא נקט רב שכר היינו משום דשכר יש בו עוד גריעותא שאין בו ממשות שעורים רק טעמא כמו"ש התוס' והוה אמינא דמשום הכי אין מברכין על השכר בומ"מ אבל שתיתא שיש בו ממשות הקמח יברך בומ"מ אף על השתי' להכי קאמר רב שתיתא דאף שיש בו ממשות מן הקמח אפ"ה כיון שהוא לשתי' אינו מברך רק שהנ"ב ולעולם דוקא במכוין לאכילה אבל אם מכוין לכתחלה לרפואה לא יברך כלל ונראה דודאי שכר אף שאין בו ממשות מכל מקום כיון שיש בו כל כך עד שיש כזית בא"פ כמו"ש התוס' עדיף משתיתא אף שיש בו ממשות הקמח כיון שאין בו כזית בא"פ ותדע דתערובת איסור אפילו נתערב גופו מין בשא"מ ויש בו טעם איסור אם אין בו כזית בא"פ יש פלוגתא אם טעם כעקר דאורייתא וכזית בא"פ אפילו אין בו ממשות כלל לכ"ע דאורייתא אפילו לענין חיוב כרת ואמנם ביש בו בכא"פ וגופו מעורב אני מסופק אם אפילו הוא לשתי' אם אין עקרו לרפואה אם יברך עליו בומ"מ ולשון רבינו יונה משמע שבשתיתא רכה נותנין בה רק מעט קמח:

וצריכא דרב ושמואל ויש לדקדק פשיטא דאיצטרך מימרא דרב דלא נימא שמברך בומ"מ ועוד שמואל מה ענינו להא דתנן כל האוכלין וכו' הרי שמואל בעבה מיירי ועבה אינו לרפואה דעבה לאכילה עבדי לה ועקר החידוש דאשמועינן שמואל הוא שמברך עליו בומ"מ. ואמנם אם שמואל בעבה מיירי א"כ קשה תרתי למה לי והרי לעיל כבר אמרו רב ושמואל תרווייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מ"מ ואף שגם מימרא דרב ברכה שעקר החידוש דלא נימא כיון דלרפואה קמכוין לא לברך ג"כ שמעינן לעיל ממימרא דשמואל ור' יוחנן דשמן מברך בפה"ע ומוקמינן לי' לעיל באניגרין ובחושש בגרונו ושותה לרפואה ואפ"ה מברך עליו הא לא קשיא מתרי טעמי חדא דאטו משום דאמרוה ר' יוחנן ושמואל לא נימרי' רב ועוד דאטו נזכר בדברי ר' יוחנן ושמואל שחושש בגרונו ואטו שמן אינו עומד רק לרפואה מכח כמה קושיות הוא דמסקינן לעיל דאיירי בהכי ורב בשתיתא רכה אמר שהוא ודאי דרכו לרפואה אבל מימרא דשמואל בעבה שמברך בומ"מ כבר אמרה לעיל כל שיש בו וכו' ובשלמא לדעת מג"א בסי' ר"ב ס"ק ח' דאפילו אין ראוי ללועסו ג"כ מברך בומ"מ א"כ הא קמ"ל כאן דאולי סתם שתיתא אפילו עבה אינו ראוי ללועסו אבל לדעת המחבר שם דבעינן שיהי' ראוי ללעסו הדק"ל מאי קמ"ל שמואל הרי כבר אמרה חדא זימנא וצריך לומר דמה דאמר ר"ח ולא פליגי הא בעבה וכו' רב ושמואל בל אחד בפירוש אמרו דשמואל אמר שתיתא עבה מברך בורא מ"מ ורב אמר שתיתא רכה מברך שהנ"ב וא"כ שפיר איצטרך שמואל לאמרו ולדיוקא דדוקא עבה ברכתו בומ"מ אבל רכה לא ומעתה זהו כוונת הגמ' כאן וצריכא דרב ושמואל פירוש דגם לדידן איצטרך לן שני המימרות ולא תימא דלדידן בחדא סגי דאף ממימרא דשמואל לחוד שמעינן תרווייהו דמדאמר שמואל עבה בומ"מ מכלל דרכה שהכל לכן קאמר דשפיר צריכא דרב ודשמואל דאי מהאי דשבת לא שמעינן היכא דמכוין לכתחלה לרפואה יהי' צריך ברכה דאפשר דכיון דמכוין לרפואה לא לברך כלל וממילא כיון שיש מקום לטעות שלא יברך כלל א"כ גם מדברי שמואל לא שמענו שיהי' צריך ברכה שמואל דדייק ואמר שתיתא עבה היינו משום דרכה א"צ ברכה כלל ובזה ניחא דלא קאמר דהוה אמינא שיברך בומ"מ וקמ"ל רב שאינו מברך רק שהכל שבזה אף שרב הי' צריך לאמרו מ"מ לדידן לא איצטרך לן מימרא דרב שזה כבר שמענו מדיוקא דמימרא דשמואל לכן קאמר חידוש מדברי רב שלא שמענו ודיוקא דשמואל ומימרא דשמואל ג"כ איצטרך לן דאי מימרא דרב לחוד דאמר שתיתא רכה מברך שהנ"ב הוה אמינא דוקא היכי דתחלת כוונתו לרפואה להכי יורד מחשבתו מבורא מ"מ לשהנ"ב אבל אם כוונתו לאכילה ורפואה ממילא הוה אפילו ברכה יברך בורא מ"מ להכי איצטרך דיוקא דמימרא דשמואל דשתיתא עבה הוא דמברך בורא מ"מ הא רכה אפילו היא דומיא דעבה דהיינו שעקר כוונתו לאכילה ולא לרפואה אפ"ה אינו מברך בומ"מ:

רבנן סברי המוציא דאפיק משמע דכתיב המוציא לך מים. הדבר יפלא למה הביא קרא דמשנה תורה בפרשת עקב ושביק קרא דפרשת שור או כשב בפרשת אמור דכתיב המוציא אתכם מארץ מצרים וגם על ר' נחמן יפלא מה יענה בפסוק הזה וכאן לא שייך מה שכתב רש"י לתרץ אליבא דר"נ פסוק המוציא לך מים שעדיין הי' מוציא כל ימי היותם במדבר דזה תינח בהוצאת מים אבל הוצאה ממצרים כבר היתה ושוב לא נהיתה. והנלע"ד דר"נ מודה דהמוצא דאפיק משמע אלא דסובר דמשמע ג"כ דמפיק משמע הכי ומשמע הכי כל מקום לפי ענינו אבל מוציא משמע רק לשעבר ובזה אין אנו צריכין למה שפירש רש"י אליבא דר"נ בפסוק המוציא בך מים דלפי פירש רש"י הי' עכ"פ להתלמוד לפרש כן דר"כ מפרש הך קרא להבא כל ימי היותם במדבר כדמפרש אליבא דרבנן קרא דר"נ המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים ולדידי ניחא דר"כ לא פליג בזה על פירושא דקרא דהמוציא לך מים שפירושו לשעבר אלא דסובר דהמוציא משמע לפעמים להבא וכי תימא כיון דמודה ר"נ דהמוציא משמע ג"כ לשעבר א"כ למה לא יברך המוציא כדברי רבנן ולמה פליג על רבנן בזה ונראה דהב"ח בסי' קס"ד כתב דלהכי מברך המוציא דמשמע גם להבא לברך על העתיד שעתידה א"י שתוציא גלוסקאות והאבודרה"ם פירש בזה לחם מן הארץ והרי הארץ אינה מוציאה לחם רק דגן ומן הדגן עושים לחם וכתב האבודרה"ם שרמזו בזה על העתיד שתוציא הארץ לחם ממש דהיינו גלוסקאות. והנה כל זה דרך רמז אבל באמת אין שייך ברכה על העתיד כל הברכות הוא הודאה על העבר אבל על העתיד שייך תפלה ובקשה והבקשה יכול לסיים בברכה כדרך ברכות אמצעית שבתפלה אבל כל ברכת הנהנין הם הודאה על העבר ולפי שרז"ל דקדקו בברכה זו על לשון הפסוק להוציא לחם מן הארץ ולכן סובר ר"נ שאם יברך המוציא שמשמע ג"כ להבא יטעה הטועה ויאמר שאין הכוונה בברכה על לחם זה שהוא אוכל ויאמר למה אברך על לחם צר שאני אוכל בזעת אפי וגם כמה יגיעת אדם יגע עד שמגיע ללחם זורע וחורש וקוצר וכו' ולכן יאמר במחשבתו שברכה זו הוא על העתיד שתוציא גלוסקאות מוכנים ובזה יהי' אדם כפוי טובה על העבר ולכן סובר ר"נ שיברך מוציא לחם שמוציא אין משמעו אלא עבר ולא להבא ותהי' ברכתו מבוררת בבירור על הלחם אשר הוא אוכל הוא מודה ומשבח לבורא ובארנו טעמי' דר' נחמי' ועכשיו נפרש טעמייהו דרבנן והם חולקים על ר"נ וס"ל דגם המוציא אין פירושו אלא לשעבר ולא להבא כלל ורבא דקאמר דהמוציא דאפיק משמע דכתיב המוציא לך מים מצור החלמיש רצה לומר דמכאן מוכח דהמוציא אין משמעו רק לשעבר דהרי משה אמר זה לישראל שיזכרו חסדי המקום והטובות הגדולות שעשה להם וכל זה אמר במשנה תורה אחרי הכותי את סיחון ואז כבר הוריש להם כל ארץ סיחון ועוג וכבר היו במקום ישוב לא במדבר והן אמת שאעפ"כ עדיין הי' להם הבאר עד שמת משה אך לא הי' הבאר כל כך כחוץ להם כמו שהי' להם הבאר בהיותם במדבר בארץ צמאון אשר אין מים ואם המוציא הי' משמעו גם דמפיק לא הי' לו למשה לומר לישנא דמשתמע לתרי אפי ופן יסבור השומע שכוונתו על ההוה בעת ההיא וכמו שבאמת פירש רשיי אליבא דר"נ לההוא קרא ואז יאמר השומע ראו מה זה טובה שהוא מגדיל לנו הלא יש לנו כמה נהרות ובארות מים במדינה והי' לו למשה לאמר מוציא או אשר הוציא שודאי משמעו לשעבר בהיותם בארץ לא זרועה במדבר להגדיל החסד באזני כל שומע אלא ודאי דגם המוציא אינו סובל שום פירוש רק לשעבר ובזה שוב נכון שלא הביא רבא ראי' מקרא דפרשת אמור דכתיב המוציא אתכם מארץ מצרים דאף דודאי פירושו שם לשעבר מ"מ איכא למימר דלפעמים פירושו להבא והא דכתיב כאן בפ' אמור המוציא היינו משום שאין כאן שום מקום לטעות בו לכן הביא מהמוציא שיש מקום לטעות ולא בא הכתוב לסתום אלא ודאי שסתמו כפירושו לשעבר:

וע"פי זה נלע"ד דלמסקנא דמתרצי רבנן האי קרא דהמוציא אתכם מתחת סבלות מצרים שפירושו הוא כדמפיקנא לכו עבידנא לכו מילתא וכו'. הנה לא די דמתרצי דליכא קושי' אלא אפילו האי קרא גופ' הוא ראי' שהמוציא אין פירושו רק לשעבר דהרי האי עבידנא לכו מילתא היינו שיוציאם ביד רמה ובאותות ובמופתים שיכירו הכל כי יד ה' עשתה זאת ובודאי זהו בשורה גדולה לישראל שיצאו באופן זה וכיון שבאמת היתה יציאתם בזה האופן מסתמא בישרם הק"בה מתחלה והבטיחם שיוציאם באופן זה והיכן מצינו הבטחה זו כי אם בהך קרא וידעתם וגו' כי אני הוא המוציא וגו' כדפירשוהו רבנן ואם הי' המוציא משמעו גם להבא נמצא שבשעה שאמר הק"בה למשה קרא זה הי' מקום להסתפק שמא הכוונה להבא כדמפרש לי ר' נחמי' ולא הי' אז בשורה זו נודעת לישראל אלא ודאי שאין פירושו של המוציא רק לשעבר:

ובזה נלע"ד הבנת דברי הגמרא בעובדא דבר רב זביד שקפיד ר' זירא ואמר בשלמא אי אמר המוציא אשמעינן טעמא ואשמעינן הלכתא כרבנן ופירוש רש"י אשמעינן טעמא פירושו דקרא וכו' ואין דברי הגמרא סובלים פירוש זה דאין זה לשון טעמא אבל לפי מ"ש ניחא דכיון דלמדנו פירושא דהאי קרא ממילא הוא עצמו טעמא דרבנן וכנ"ל. ודע דע"פי מה שבארנו דר"כ מודה עכ"פ דהמוציא גם לשעבר משמע אלא דלכך אין לברך המוציא שלא יטעה באמרו לחם מן הארץ שהברכה היא רק על העתיד שאז יצא לחה ממש מן הארץ שעתידה להוציא גלוסקאות הרווחנו דלא פליג ר"נ אלא בברכת הלחם שבזה יש מקום לטעות כנ"ל אבל בשאר ברכות כגון בורא פרי העץ והאדמה והגפן שבזה לא מצינו שיתחדש לעתיד דבר חדש ביציאתם רק יהיו גדולים וטובים יותר אבל לא שום התחדשות בעסק הבריאה וא"כ אין מקום לטעות לפרש הברכה על העתיד יותר מעל מה שהוא נהנה עתה מודה ר"נ שיכול לברך הבורא אם ירצה והרשב"א בחידושיו כתב והלכתא המוציא וא"ת מ"ש מבפה"ג דלא מברכינן הבורא ובירושלמי איכא מ"ד הכי דעל דעתי' דר"נ מברך בורא פה"ג וע"ד דרבנן הבורא אבל בגמרא דילן לא משתמע הכי ופוק חזי מה עמא דבר דבהמוציא אסיקנא והלכתא המוציא ובבורא פה"ג מברכינן בורא ולא הבורא וכו' ע"ש ברשב"א והנה על מה שעמא דבר יבואר בדברינו ואמנם טעמא דתלמודא דידן דלא נקט פלוגתייהו רק בהמוציא כבר נתבאר בדברינו שבשאר ברכות מודה ר"נ שאם ירצה לומר הבורא הברירה בידו ובורא בודאי יכול לומר דבורא ודאי אליבא דכ"ע רק לשעבר משמע ובזה נבין מה דעמא דבר דבהמוציא מברכין המוציא ובשאר ברכות אומרים בורא דרבינו הרא"ש בפ"ק דפסחים סי' יו"ד נתן טעם למה הלכתא המוציא והרי מוציא דכ"ע דאפיק משמע הוא משום דצריך אדם להשמיע חידש בברכותיו ולכך הלכתא המוציא להודיע חידוש שאין הלכה כר"נ עיין שם ברא"ש וא"כ היא הנותנת היכי דאיכא פלוגתא שייך להודיע חידוש אבל בבורא שכתבתי דגם ר"נ מודה שיכול לומר הבורא ובין ר"ג ובין רבנן סברי שיכול לומר בין הבורא ובין בורא א"כ תו עדיף לומר בורא שהוא עכ"פ מבורר ודאי לשעבר בלי שום הוה אמינא להבא ובזה אין אנו צריכים לטעם הירושלמי שהביאו התוספת שהוא משום עירוב אותיות:

רבנן סברי המוציא דאפיק משמע וכו' עמ"ש הרב שבות יעקב בסוף ח"א בקונטריס פאר יעקב ועמ"ש אני בעוניי בעירובין דף י"ט בס"ד: