דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 218ימים לסיום הש״ס

ברכות לז ע"ב - Steinsaltz

and is not a species of grain, but one of the fruits, or which is a species of grain and has not been made into bread, there is a dispute. Rabban Gamliel says that one recites the three blessings of the Grace after Meals and the Rabbis say that one recites a single blessing. And over anything that is neither one of the seven species nor a species of grain, such as rice bread or millet bread, Rabban Gamliel says that after eating, one recites one blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals, and the Rabbis say that one need not recite any blessing, i.e., Grace after Meals or one blessing abridged from three, but instead he recites: Who creates the many forms of life. If so, the Tosefta, which says that after rice one recites one blessing abridged from three, is in accordance with Rabbi Yehuda’s version of Rabban Gamliel’s opinion.

The Gemara challenges: How did you establish the Tosefta? In accordance with the opinion of Rabban Gamliel. Say the latter clause of the first section of this Tosefta, which states that even over wheat bread, when the slices are not intact, then at the start one recites: Who creates the various kinds of nourishment, and at the end one recites one blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals. Whose opinion is reflected in that section of the Tosefta? If it is the opinion of Rabban Gamliel, now if over dates and pounded wheat, Rabban Gamliel said that one recites the three blessings of Grace after Meals, in a case where the slices of bread are not intact, is it necessary to say that one recites Grace after Meals?

Rather, it is clear that the Tosefta is in accordance with the opinion of the Rabbis. If so, there is a contradiction between one opinion of the Rabbis and a second opinion of the Rabbis. The Gemara resolves the contradiction: Rather, actually, the Tosefta is in accordance with the opinion of the Rabbis and emend the text and teach with regard to rice: At the end, one does not recite any blessing, consistent with their opinion in the baraita.

With regard to the blessings recited over various types of porridge, Rava said: Over the farmer’s mixture of flour and honey to which they add extra flour, one recites: Who creates the various kinds of nourishment. What is the reason? Because the flour is the primary ingredient in the mixture. Over this same dish, however, when it is prepared in the manner that it is prepared in Meḥoza where they do not add extra flour, one recites: By Whose word all things came to be. What is the reason? Because in that dish, the honey is the primary ingredient. And Rava reconsidered and said: Over both this, the mixture of the farmers, and that, the mixture of Meḥoza, one recites: Who creates the various kinds of nourishment. As Rav and Shmuel both said: Anything that is from the five species of grain, one recites over it: Who creates the various kinds of nourishment.

Rav Yosef said: Over this cooked dish, which contains pieces of bread that are the size of an olive-bulk, at the start one recites: Who brings forth bread from the earth, and afterward one recites the three blessings of Grace after Meals as he would over bread. Over that same cooked dish, which does not contain pieces of bread that are the size of an olive-bulk, at the start one recites: Who creates the various kinds of nourishment, and at the end one recites one blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals, as he would over a cooked dish.

And Rav Yosef said: From where do I say this halakha? As it was taught in a baraita: The first time the priest would stand and offer meal-offerings in Jerusalem, he would recite: Who has given us life, sustained us, and brought us to this time, as it is the first time that he fulfilled the mitzva of offering that sacrifice (Rashi). When he would take the meal-offerings in order to eat them, he would recite: Who brings forth bread from the earth. And it was taught on the topic of meal-offerings: And all of the meal-offerings, he crumbles them into pieces, approximately the size of an olive-bulk. This proves that over bread crumbs the size of an olive-bulk, one recites: Who brings forth bread from the earth.

Abaye said to Rav Yosef: But if what you say is so, then now, according to the tanna of the school of Rabbi Yishmael who said with regard to meal-offerings: He crushes them until he restores them to the form that they were when they were flour, would you say that so too, in that case, he need not recite: Who brings forth bread from the earth? And if you say that that is so, that one does not recite: Who brings forth bread from the earth, over these meal-offerings, wasn’t it taught in a baraita: One who gathered an olive-bulk sized portion from all of the crumbs of the meal-offerings and ate them, if it was an offering of leavened bread like that of a thanks-offering, if he ate them on Passover he is punishable by karet. If it was an offering of unleavened bread, one fulfills his obligation to eat matza on Passover. This illustrates that bread crumbs, regardless of their size, are always considered bread.

Rav Yosef answered that this is not the case, and one does not recite a blessing over bread crumbs as he would over actual bread. Rather, with what are we dealing here? With a case where one mixed the bread crumbs with water and compacted them into a single mass. The Gemara challenges this: If so, say the latter clause, in which we learn that this case of one who eats the crumbs speaks specifically about when he ate them, all of the crumbs that constitute the size of an olive-bulk in the time it takes to eat a half-loaf of bread. And if it is referring to a case where one compacted them into a single mass, that expression: When he ate them, is inappropriate. When he ate it, is what it needed to say, as it is a single loaf.

Rather, it can be explained in another way: With what are we dealing here? With a case where each of the crumbs came from a large loaf of bread over which one is obligated to recite: Who brings forth bread from the earth. Over crumbs that were never part of a loaf of bread large enough to require this blessing, however, one need only recite: Who brings forth bread from the earth, if they are at least the size of an olive-bulk.

Since all of the proofs for and against this opinion were rejected, the Gemara asks: What conclusion was reached about this halakha? Rav Sheshet said: Over this cooked dish, which contains bread crumbs, even though it does not contain crumbs the size of an olive-bulk, one recites: Who brings forth bread from the earth. Rava said: This is specifically in a case where the crumbs still have the appearance of bread and did not dissolve completely.

Another issue concerned terokanin, with regard to which it was said that they are obligated in the mitzva to separate ḥalla, meaning that terokanin have the halakhic status of bread. And, when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: Terokanin are exempt from the mitzva to separate ḥalla. The Gemara asks: What are terokanin? Abaye said: Terokanin are made of a watery mixture of flour and water roasted in a cavity in a stove in the ground and is not actually bread.

And Abaye said: Terita is exempt from the mitzva to separate ḥalla. The Gemara asks: What is terita? There are several opinions: Some say, it is flour and water kneaded that is poured onto a boiling hot stove. And some say, it is bread from India, made from dough wrapped around a skewer and covered with oil or eggs before baking. And some say, it is bread made for kutaḥ, bread baked in an unusual manner so that it would become extremely leavened and could be used as an ingredient in the Babylonian spice, kutaḥ.

And similarly, Rabbi Ḥiyya taught: Bread made for kutaḥ; one is exempt from the mitzva to separate ḥalla. The Gemara asks: Wasn’t it taught in a baraita that one is obligated in the mitzva to separate ḥalla from bread made for kutaḥ? The Gemara answers: There, as the reason was taught that Rabbi Yehuda says: There is a distinction between different types of bread made for kutaḥ, as the actions taken in its preparation prove the purpose for which it was made. If he made them

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לז - ב

כל מאכל שהוא משבעת המינים  ולא מין דגן הוא [שאם הוא מין דגן יש חילוק בדינו, שאם עשאו פת - הכל מודים שמברכים עליו שלש ברכות],

או מאכל שהוא מין דגן ולא עשאו פת -

הרי בשני ענינים אלו, היינו, במאכל שהוא משבעת המינים, ובמאכל שהוא ממין דגן שלא עשאו פת, נחלקו חכמים ורבן גמליאל:

רבן גמליאל אומר: מברך לאחריהם שלש ברכ ות.

וחכמים אומרים: מברך לאחריהם ברכה אחת מעין שלש בלבד.

וכל מאכל שאינו לא משבעת המינים ולא ממין דגן, כגון פת אורז ודוחן -

רבן גמליאל אומר: מברך לאחריהם ברכה אחת מעין שלש. וחכמים אומרים: אין מברכים לאחריהם ולא כלום, אלא ברכת "בורא נפשות".

ומכח הברייתא הזאת מתרץ רב ששת את הסתירה בין הברייתות שבעמוד הקודם:

שהרי התבאר בברייתא זו שלרבי יהודה נחלקו רבן גמליאל וחכמים בפת אורז ודוחן, וממילא יש ליישב שהברייתא שאמרה שיש לברך על האורז ברכה אחת מעין שלש נשנתה לדעתו של רבן גמליאל,

ואילו הברייתא השניה האומרת שאין מברכים אחרי האורז ברכה אחת מעין שלש אלא "בורא נפשות" נשנתה לדעת חכמים.

דוחה הגמרא יישובו של רב ששת: במאי אוקימתא לברייתא האומרת שיש לברך על האורז ברכה אחת מעין שלש - כרבן גמליאל.

אם כן, אימא סיפא דרישא של ברייתא זו, שבה התבאר הדין במי שאפה את קמח החטה ועשאו פת, ואחר כך בישל את הפת: אם אין הפרוסות של הפת קיימות משום שנימוחו בבישול - בתחלה מברך עליה "בורא מיני מזונות", ולבסוף מברך עליה "ברכה אחת מעין שלש".

מני [לדעתו של מי נשנתה הלכה זו]?

אי לדעת רבן גמליאל - לא יתכן!

השתא ומה אם א"כותבות" של תמרים וא"דייסא" העשויה מדגן שלא נאפו מעולם, אמר רבן גמליאל שמברך לאחריהם שלש ברכ ות.

פת אפויה שבישלה, גם אם אין הפרוסות קיימות ונימוחו בבישולם - מיבעיא וכי יש צורך לומר שמברך עליה שלש ברכות!?

ואילו בברייתא הרי מבואר שמברך עליה רק ברכה אחת מעין שלש.

אלא פשיטא, שברייתא זו שמבואר בה שמברכים על פת אפויה שבישלה ברכה אחת מעין שלש לא נשנית לדעת רבן גמליאל כפי שיישב רב ששת, אלא נשנית לדעת רבנן שאמרו שיש לברך על דייסא "בורא מיני מזונות", ופת זו שנימוחה בבישול ובטל ממנה שם פת גם היא נחשבת כדייסא.

אי הכי, חוזרת קושית הגמרא לעיל למקומה, קשיא דרבנן שאמרו בברייתא הראשונה [בעמוד הקודם] שמברכים על פת אורז ברכה אחת מעין שלש, אדרבנן בברייתא השניה שאמרו שמברך על פת האורז "ולא כלום" היינו ברכת בורא נפשות!?

מתרצת הגמרא: אלא, לעולם אכן הברייתא הראשונה נשנית לדעת רבנן, ותני בה [תגיה בה] גבי אורז: "ולבסוף - אינו מברך עליו ולא כלום". וכפי המבואר בברייתא השניה.

אמר רבא: האי ריהטא ["חביץ קדירה" מאכל העשוי מקמח ודבש [1]] דחקלאי [של בני הכפרים] דמפשי ביה [שמרבים בו] קמחא - מברך עליו "בורא מיני מזונות".

מאי טעמא?

היות דסמידא, הסולת המעורבת בו - היא עיקר המאכל.

ואילו "חביץ קדירה" דמחוזא, [של בני הכרכים], דלא מפשי ביה קמחא - מברך עליו שהכל נהיה בדברו.

מאי טעמא?

כי דובשא הדבש המעורב בו - הוא עיקר המאכל.

והדר חזר ואמר רבא: אידי ואידי מברכים עליו "בורא מיני מזונות". משום דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל שיש בו מחמשת המינים אף על פי שהדגן הוא מיעוט בתערובת מברכין עליו "בורא מיני מזונות, כי הדגן מחמת חשיבותו נחשב תמיד לעיקר המאכל.

אמר רב יוסף: האי חביצא, פירורי לחם שנתבשלו [2] בקדרה [3], דאית ביה פרורין בגודל של כזית -

בתחלה, מברך עליו המוציא לחם מן הארץ, ולבסוף מברך עליו שלש ברכות של ברכת המזון, כיון ששיעורם כזית, אין בכח הבישול להפקיע את שם ה"לחם" שעליהם,

ואילו "חביצא" דלית ביה פרורין כזית - בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, כי מאחר שהפירורין פחותים מכזית, יש בכח הבישול להפקיע שם "לחם" מהם [4].

אמר רב יוסף: מנא אמינא לה שעל פירורי לחם שהתבשלו ויש בהם שיעור כזית מברכים עליהם ברכת המזון?

דתניא: ישראל [5] שהיה עומד ומקריב [נותן לכהן להקריב] מנחות העשויות במחבת או במרחשת בירושלים, אם לא הביא מנחות מזה ימים רבים, אומר: "ברוך אתה וכו' שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה".

נטלן הכהן לאלו המנחות כדי לאכלן - מברך עליהם "המוציא לחם מן הארץ". ותני עלה: וכולן, כל סוגי המנחות - פותתן לפתיתים קטנים שיש בהם רק כזית, כדי לקיים את הכתוב "פתות אותה פתים", שאז אפשר לקמוץ מהם את הקומץ.

וכיון שמנחות אלו היו מטוגנות בשמן, הרי יש להשוותם לדין פת שנתבשלה [משום שטיגון שוה לבישול [6]], ומאחר שהתבאר בברייתא שיש לברך על פתיתי המנחות שיש בהם שיעור כזית ברכת המוציא יש ללמוד מזה שגם על פירורי לחם שהתבשלו ויש בהם שיעור כזית מברכים "ברכת המוציא" [וממילא לאחריהם יש לברך עליהם ברכת המזון].

אמר ליה אביי לרב יוסף: אלא מעתה, לתנא דבי רבי ישמעאל, דאמר: לא די לפתות את המנחות לפתיתים שיש בהם כזית אלא יש צורך לפורכן עד שמחזירן לסלתן - האם לדבריו, הכי נמי דלא בעי ברוכי "המוציא לחם מן הארץ", משום שאין בפירורים כזית ובטל מהם משום כך שם לחם?

וכי תימא, הכי נמי, שאין מברכים עליהם "המוציא" משום שאין בפתיתים שיעור כזית?

והתניא: לקט מכולן, מכל פתיתי המנחות [7], שהיו פחותים מכזית וצירפם עד שהגיעו יחד לכדי שיעור כזית, ואכלן -

אם חמץ הוא ואכלם בפסח - ענוש כרת.

ואם מצה הוא - אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח! הרי, שאף שפתיתי המנחה פחותים משיעור כזית עדיין הם נחשבים ללחם, שהרי כדי לצאת ידי מצות אכילת מצה יש צורך ב"לחם" וכדכתיב "לחם עוני", וממילא פשוט הדבר שלענין ברכה יש לברך עליהם "המוציא", כפי שמברכים על לחם, ומאחר שברייתא זו בהכרח נשנתה על ידי תנא דבי רבי ישמעאל, שהרי הוא זה הסובר שיש לפותתם לפתיתים פחותים מכזית. ונמצא שאף הוא סובר שיש לברך עליהם המוציא, ויקשה מזה לרב יוסף,

מתרצת הגמרא: הכא במאי עסקינן - בשערסן. שגיבל את הפירורים הקטנים לכדי שיעור כזית וחזר ואפאן יחדיו ועשה מהם "לחם" מחדש [8],

מקשה הגמרא: אי הכי, אימא סיפא: והוא, - באיזה אופן מתחייב האוכל מהם בפסח בעונש כרת - כשאכלן בכדי [בשיעור משך זמן של] אכילת פרס. דהיינו, שלא שהה מתחלת אכילת שיעור הזית עד סופו יותר מכדי שיעור משך הזמן הנצרך לאכילת "פרס" [חצי ככר לחם, שבשלימותו יש בו כדי שמונה ביצים, וחציו הוא כדי ארבע ביצים] [9],

ואי המדובר הוא בשערסן לפירורים ואפאן יחדיו לפת אחת - מאי האי דנקט התנא לשון רבים "שאכלן"? והרי כיון שהמדובר הוא שעשה מהם פת אחת - "שאכלו" מיבעי ליה למימר!?

חוזרת בה הגמרא מתירוץ זה ומיישבת הקושיא על רבי יוסף באופן אחר:

הכא במאי עסקינן, בבא מלחם גדול! שלא פתתו את המנחה לגמרי אלא נשאר בה חלק שלם שלא נפרס, [10] וכיון שהחלק הגדול קיים ויש בו שיעור כזית, גם לפירורים הקטנים שלו יש חשיבות של לחם, כי הם נחשבים כחלק ממנו [11], ורק באופן כזה נאמר בברייתא שיוצאים בהם ידי חובת מצה ויש להם שם "לחם".

מסיקה הגמרא: מאי הוה עלה דחביצא? [12]

אמר רב ששת: האי חביצא, אף על גב דלית ביה פרורין כזית - מברך עליו "המוציא לחם מן הארץ", שלא כדעת רב יוסף.

אמר רבא: והוא בתנאי דאיכא עליה תוריתא דנהמא, שניכר בה תואר מראית הלחם [13].

"טרוקנין" [שיבואר בהמשך מה הם] - חייבין בהפרשת חלה. וכי אתא רבין אמר רבי יוחנן: "טרוקנין" - פטורין מן החלה [14].

מאי טרוקנין?

אמר אביי: "כובא דארעא". [גומא באדמה שבחלל הכירה] היינו, שעושים גומא בתחתית הכירה ונותנים לתוכה קמח ומים בלא לישה ונאפית שם.

ואמר אביי: "טריתא" [כפי שיתבאר בסמוך] - פטורה מן החלה [15].

מאי טריתא?

איכא דאמרי: "גביל מרתח", שנותנים מים וקמח בכלי ומערבים אותם בלי לישה, ושמים את התערובת על הכירה בשעה שהיא מוסקת.

ואיכא דאמרי: "נהמא דהנדקא", בצק שאינו נאפה כלחם אלא ניתן על גבי שיפוד ותוך כדי אפיתו ממשיכים למשוח אותו בשמן.

ואיכא דאמרי: "לחם העשוי לכותח", שאין אופים אותו בתנור אלא בחמה [16].

תני רבי חייא: לחם העשוי לשימו בתוך כותח העשוי מחלב פטור מן החלה.

מקשה הגמרא: והא תניא: חייב בחלה!?

מתרצת הגמרא: התם - כדקתני טעמא:

רבי יהודה אומר: מעשיה אופן עשיתה של עיסה זו מוכיחין עליה אם עושה אותה לשם לחם.

הערות

[1] עיין לעיל (לו ב).

[2] רש"י. אכן תוספות ורבינו יונה הקשו עליו שהרי הברייתא שהובאה לעיל (לז א) העוסקת אף היא בלחם שנתבשל חילקה בין אם הפרוסות קיימות לאינם קיימות ולא הזכירה כלל שהענין תלוי באם יש בהם שיעור כזית או לא. ותירצו, שלדבריו צריך לומר שרב יוסף מפרש שזו גופא כונת הברייתא, היינו, ש"פרוסות קיימות" פירושו שיש בהם שיעור כזית ו"אין הפרוסות קיימות" פירושו שאין בהם כזית. וכך נראה ברשב"א בביאור דעת רש"י. ואולם התוספות עצמם פירשו [וכך היא דעת רוב הראשונים], ש"חביצא" היא מאכל העשוי מפירורי לחם המעורבים במשקה והמשקה מדבקם זה לזה, ובזה חילק רב יוסף בין אם יש בפירורים שיעור כזית או לא. אך סוגייתנו אינה עוסקת כלל בפירורים שנתבשלו שדינם התבאר כבר בברייתא שהובאה לעיל, שהענין תלוי אם הפרוסות קיימות או לא. מוסיף הפני יהושע שהחילוק שבין רש"י לתוספות הוא גם בביאור עיקר חידושו של רב יוסף, שלרש"י עיקר החידוש הוא שאף על פי ש"בישול" מהווה סיבה להפקיע מהלחם את שמו, מכל מקום אם יש בפירורים שיעור כזית חשיבותם מונעת מהבישול מלהפקיע שם לחם מהם, אך לדעת התוספות בהכרח עיקר חידושו של רב יוסף הוא לאידך גיסא, שאף על פי שהפירורים לא התבשלו מכל מקום אם הם פחותים משיעור כזית פקע מהם שם "לחם". - ועיין עוד בהערה 6.

[3] ובאופן שעירה עליהם מים מ"כלי ראשון" כתב המשנה ברורה (קס"ח סק") שהדבר תלוי במחלוקת הפוסקים אם עירוי מבשל או לא. ובבישלם בכלי שני ודאי שאין בישולם בישול (שם).

[4] הפרי מגדים (סימן קס"ח א"א סקכ"ח) הובאו דבריו בביאור הלכה (שם ד"ה אם) הסתפק האם רק כשכבר בשעת הבישול לא היה בפירורים שיעור כזית אז פוקע מהם שם לחם או שמא פוקע שם לחם מהם גם אם בשעת הבישול עצמו היה עדיין בפירורים שיעור כזית ורק לאחר הבישול פיררם לשיעור פחות מכזית.

[5] רש"י. ואולם התוספות פירשו שהמדובר הוא בכהן המקריב ראשון במשמרתו, כיון שיש לו זמן קבוע [שהרי היו עשרים וארבעה משמרות ונמצא שהיה מקריב פעמיים בשנה]. צריך לברך ברכת "שהחיינו". ועיין בפרש"י במנחות (עה ב) שאף הוא פירש דין זה בכהן אך ביאר שהכונה לכהן שלא הקריב מנחה מימיו או בכהן המקריב מנחת העומר שהיא מנחה חדשה.

[6] תוספות בביאור פירושו של רש"י בסוגיא. ועדיין יש להעיר בהשואה שבין הנידון שלפנינו למנחות, שהרי הנידון שלפנינו הוא האם פירורי לחם אפויים שבישלו אותם אם הבישול מפקיע מהם שם לחם או לא. ואילו המנחות הרי כלל לא היו אפויות קודם לטיגונם ומה עניינם לנידון שלפנינו, ועיין בכתבי הגרי"ז על מסכת מנחות (עה ב) שהעיר זאת, ונשאר בקושיה. ובגוף ראיית ר' יוסף ממנחות הקשה הפני יהושע, בשלמא לפירושו של רש"י שהנידון שלפנינו הוא פירורים שנתבשלו ועיקר חידושו של רב יוסף הוא שאף על פי שהתבשלו אם יש בהם שיעור כזית לא פקע מהם שם לחם מובנת היטב ההוכחה ממנחות שהרי משם מוכח שאם יש בפירורים שיעור כזית מברכים עליהם המוציא, אך לפירושם של התוספות שהנידון שלפנינו הוא בפירורים שנדבקו זה לזה ועיקר חידושו של רב יוסף הוא שאף על פי שלא התבשלו מכל מקום אם הם פחותים משיעור כזית פקע מהם שם "לחם", מה אם כן ההוכחה ממנחות, והרי בהחלט יתכן שאילו היתה מצות הפתיתה לפוררם לפירורים פחותים מכזית גם כן היו מברכים עליהם המוציא, ומה שמצינו שמברכים המוציא רק על כזית הוא משום שכך מצות פתיתתם. ועיין בדבריו מה שיישב בזה.

[7] רש"י. והקשו עליו התוספות שלענין מנחות לא שייך לומר שאם אכלם חמץ ענוש כרת שהרי כל המנחות באות מצה ולא חמץ כמבואר במנחות (נב ב), ורבינו יונה הוסיף להקשות איך יתכן לצאת בה ידי חובת מצה שהרי אין יוצאים ידי מצות אכילת מצה אלא במצה הראויה להאכל בכל מקום וכפי שלמדים זאת מהפסוק "בכל מושבותיכם", וכמבואר בגמרא בפסחים (לו א), ואילו מצה זו הרי נאכלת בירושלים בלבד. ולכן פירשו הראשונים ש"לקט מכולם" הכונה היא שלקט מכמה מיני לחמים פירורים פחותים מכזית ואכל מהם כדי שיעור כזית בצירוף, ומתוך פירושם זה הוכיחו הראשונים לבאר שהנידון שלפנינו אינו בפירורים מבושלים כפי שפירש רש"י אלא בפירורים שנדבקו. שאם לא כן, מה ההוכחה מדין "לקט מכולם לכדי שיעור כזית" שברכתם המוציא לזה שגם פירורים מבושלים פחותים מכזית ברכתם המוציא, והרי מבושלים גרועים יותר מפירורים בעינם, כיון שהבישול מהווה סיבה להפקיע מהם שם לחם. [ועיין בנשמת אדם (כלל נד אות קטן ד) שהקשה מה הרויחו הראשונים בפירושם והרי גם לדבריהם עדיין יש להקשות מה ההשואה בין הדין "לקט מכולם כזית" ל"חביצא", והרי ב"חביצא" המדובר בפירורים שנדבקו זה לזה ואילו ב"לקט מכולם כזית" המדובר בפירורים בעין, עיין בדבריו. וראה עוד במעדני יום טוב (סק"י) ובביאור הגר"א (קס"ח ס"י). וביישוב פירושו של רש"י עיין בבעל המאור והמאירי.

[8] המגן אברהם (קס"ח סקכ"ח) הוכיח מכאן שהעושים "קניידלך" [כופתאות מבושלות] מפירורים שהתבשלו ומגבלים אותם באופן שיש בכל אחד מהם שיעור כזית צריך לברך עליהם המוציא, והקשו עליו האליה רבא (שם סקכ"ב) ועוד אחרונים שהרי ברש"י שלפנינו מבואר שיש צורך לאפות אותם לאחר גיבולם בכדי שיחשבו כפירורים שיש בהם שיעור כזית ולא די להם הגיבול כשלעצמו, ומאחר שאין אופים את ה"קניידלך" שוב אין לברך עליהם "המוציא". ואולם יש להעיר מדברי רש"י במס' מנחות (עה ב) שאכן השמיט את הצורך באפייתם של הפירורים שנית - עיין בדבריו. - ועיין בשו"ת בית אפרים (סימן יא-יב) ובשו"ע הגר"ז (סימן קס"ח קונטרס אחרון סק"י) מה שכתבו בזה.

[9] רש"י פירש דין זה שיש צורך שיאכל שיעור הכזית ב"כדי אכילת פרס" רק לענין "אכילת איסור", שאם הכזית "חמץ" הוא ענוש כרת על אכילתו ולא פירש זאת גם לענין "אכילת מצוה" המוזכרת בברייתא שאם הכזית "מצה" יצא בו ידי חובתו. ועיין בהגהות מהר"צ חיות שרצה לפשוט מדברי רש"י אלו את ספיקו של בעל שו"ת מוצל מאש (סימן ט"ז) שהסתפק אם רק לענין אכילת איסור נאמר דין זה שיש צורך באכילה כדי אכילת פרס או שמא גם לענין אכילת מצוה נאמר דין זה. וכתב שמדברי רש"י אלו נראה שרק לענין אכילת איסור נאמר דין זה. ואולם תמה על זה מהמבואר בגמרא במסכת פסחים (קיד ב) שהאוכל מרור ביותר מ"כדי אכילת פרס" לא יצא ידי חובתו, עיין בדבריו. ובאמת עיין ברש"י על מסכת מנחות (עה ב) שהזכיר דין זה גם לענין אכילת מצוה. וביישוב דברי רש"י כאן, עיין בצל"ח ובפירושו של הגרי"פ פרלא לרס"ג (מילואים ח"ב סימן ז').

[10] לרש"י שפירש שהברייתא עוסקת במנחות הקשו הראשונים איך יתכן שמדובר שלא פתתו את כל המנחה ונשאר בה חלק שלא נפרס, והרי מצות פתיתה הוא לפתות את כולה. ועיין בבעל המאור והמאירי ישוב לזה.

[11] רש"י על מסכת מנחות (עה ב), וראה בחזון איש (סימן כ"ו - ד') שביאר באופן אחר.

[12] שאלת הגמרא "מאי הוי עלה" תמוהה, שהרי רב יוסף כבר ביאר דין זה וכל הקושיות שהקשה עליו אביי כבר יישבם רב יוסף ואביי קיבל לכאורה את כל תשובותיו, ולכן לא מובן מדוע יש לחזור ולשאול "מאי הוי עלה", ועיין בצל"ח מה שכתב בזה.

[13] כתב הרשב"א, שלפירוש רש"י שביאר סוגיתנו בפירורים שנתבשלו, צריך לומר שרבא יפרש את דברי הברייתא לעיל, שחילקה בין אם הפרוסות קיימות או אינם קיימות, שהכונה בזה ש"פרוסות קיימות" היא, שיש בהם תואר לחם, ו"אין הפרוסות קיימות" פירושו שאין בהם תואר לחם. וחולק בזה על רב יוסף והירושלמי שפירשו "פרוסות קיימות" היינו שיש בהם כזית ו"אין פרוסות קיימות" שאין בהם כזית. ואילו התוספות סוברים שרבא אינו חולק עם פירושם של רב יוסף והירושלמי, אלא סובר שהירושלמי שנקט בדבריו "כזית" אין זה בדוקא, אלא נקט כן משום שבדרך כלל כשיש בפירורים כזית עדיין יש עליהם תואר לחם. סיכום הסוגיא למסקנא: לפירוש רש"י: ש"חביצא" היא פירורים שנתבשלו, נמצא שלמסקנת הסוגיא פירורים שנתבשלו ברכתם "המוציא" רק אם יש בהם שיעור כזית, או אף בפחותים משיעור כזית אבל יש להם "תואר לחם", ואילו פירורים שלא נתבשלו אף על פי שנדבקו זה לזה ע"י דבש או משקה ברכתם המוציא בכל אופן שהוא. לפירוש התוספות ש"חביצא" היא פירורים שנדבקו, נמצא שלמסקנת הסוגיא פירורים שנתבשלו, ברכתם "המוציא" רק אם יש בהם שיעור כזית אך בפחותים מכזית אין עליהם שם "לחם" אפילו אם נראה שיש בהם תואר לחם, כי הבישול מבטל את תואר הלחם אפילו שאין זה ניכר לעין. [דין זה אינו נלמד מסוגייתנו אלא מהברייתא (לז א) שחילקה בין אם הפרוסות קיימות לאינם קיימות ולפירושו של הירושלמי כוונתה לחלק בין אם יש בפרוסות כזית לאין בהם כזית]. פירורים שנדבקו זה לזה ע"י משקה, ברכתם "המוציא" רק אם יש בהם שיעור כזית או אף בפחותים משיעור כזית אבל יש להם תואר לחם [ודין זה נלמד מסוגייתנו העוסקת בפירורים שנדבקו זה לזה וכמסקנת רבא]. והוסיף רבינו יונה שפירורים שאינם מבושלים או מודבקים זה לזה אלא עומדים בעינם, אף על פי שהם מפוררים דק דק עד שלא ניכר תואר הלחם שעליהם ואין בהם שיעור כזית ברכתם "המוציא". וכדעת התוספות נפסק בשולחן ערוך (קס"ח ס"י).

[14] הרא"ש הרשב"א והגר"א בהגהותיהם גורסים "חייבים בחלה", ואין מחלוקת בין רבי יוחנן לדעה הקודמת שהובאה בגמרא.

[15] להבנת החילוק שבין "טרוקנין" ל"טריתא" יש להקדים את המבואר במשנה במסכת חלה (פ"א מ"ה) "עיסה שתחלתה סופגנין [שבלילתה רכה] וסופה סופגנין [שבישלוה ולא אפאוה ללחם] פטורה מן החלה, שהרי לא מתקיים בה בתחלתה "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה" (במדבר טו כ), כיון שאינה "עיסה", וכמו כן לא מתקיים בה בסופה "והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה"' (שם טו יט), כיון שאינה נאפית כלחם. תחלתה עיסה [בלילה עבה] וסופה סופגנין [שבישלוה] תחלתה ספגנין [שבלילתה רכה] וסופה עיסה [שאפאוה בתנור] חייבת בחלה". נמצינו למדים שישנם שני סיבות לחיוב הפרשת חלה א. כשהעיסה עבה - מדין "ראשית עריסותיכם". ב. כשהיא נאפית בתנור - מדין "לחם הארץ תרימו". - ראה פרי מגדים (קס"ח א" סקמ"א). הרא"ש (סי"א) מבאר טעם החילוק שבין "טרוקנין" ל"טריתא" [לפי הפירוש שזהו גביל מרתח] ש"טרוקנין" אף שעיסתה רכה מאד אבל מכיוון שהיא נאפית בגומא כלחם הריהי מתחייבת בחלה כדין מאכל ש"תחלתו סופגנין וסופו עיסה", מה שאין כן "טריתא" שבלילתה הרכה מתפשטת על גבי הכירה ואינה נאפית כלחם אינה חייבת בחלה וכדין מאכל ש"תחלתו סופגנין וסופו סופגנין". והרשב"א ביאר שטעם החילוק ביניהם אינו משום סופם אלא מחמת אופן עשיית העיסה בתחלתה, ש"טרוקנין" עיסתה עבה מעט ויש עליה שם "עיסה" ולכן היא חייבת בחלה, מה שאין כן "טריתא" עיסתה רכה מאד ואין עליה שם עיסה כלל ולכן היא פטורה מחלה כדין מאכל ש"תחלתו סופגנין וסופו סופגנין".

[16] לפירושם של ה"איכא דאמרי" הקשו התוספות מדוע הם פטורים מחיוב חלה והרי שנינו במשנה במסכת חלה (פ"א מ"ה) "תחלתה עיסה וסופה סופגנין חייבת בחלה" [ראה לעיל הערה 15]. ובשלמא לפירוש הראשון שבגמרא ש"טריתא" היינו "גביל מרתח" הענין מובן, משום שמאכל זה תחלתו וסופו "סופגנים" וכפי שביארו הרא"ש והרשב"א (הובאו דבריהם לעיל הערה 15) עיין שם. אך מאכלים אלו שהוזכרו בפירושם של ה"איכא דאמרי" אף שבסופם הם נחשבים כ"סופגנים" כי אינם נאפים כלחם בתנור אלא על גבי שפוד או בחמה, מכל מקום בתחלתם הם עיסה גמורה ומדוע שלא יתחייבו משום כך בחיוב חלה. [יש להעיר שתוספות הקשו זאת רק ל"איכא דאמרי" שפירש שזהו לחם העשוי לכותח הנאפה בחמה אך לכאורה קושיתו קיימת גם לפירוש שזוהי עיסה הנאפית על גבי שפוד. - ראה בספר חלת לחם (סימן ח' סקכ"ג)]. וביארו הרא"ש והר"ש במס' חלה, שהדין שנשנה במשנה שבאופן שתחלתה עיסה וסופה סוגפנים חייבת בחלה נאמר רק כשמתחלה חשב לאפות את העיסה כלחם גמור ואחר כך נמלך בדעתו ובישלה או אפאה שלא בתנור אבל אם מלכתחלה בשעה שערך את העיסה חישב בדעתו שלא לאפותה כדרך פת מחשבה זו פוטרת את העיסה מחיוב חלה, ולכן גם "נהמא דהנדקא" ו"לחם העשוי לכותח" שכבר בתחלה נעשתה העיסה במחשבה שלא לאפותם כדרך פת אלא על גבי שפוד או בחמה פטורים מחיוב חלה. אכן דעת רבינו תם [הובא בתוספות בסוגייתנו ובמסכת פסחים (לז ב) ובראשונים נוספים] שאף אם מלכתחלה חישב בדעתו שלא לאפות את העיסה כדרך פת הריהי חייבת בחלה. וחולק בזה עם הרא"ש והר"ש. - ולדבריו ביארו המהרש"א ופני יהושע שהטעם שפטרו "לחם העשוי לכותח" מחיוב חלה הוא משום שגם עיסתו עיסה רכה היא ונמצא ש"תחלתו וסופו סופגנין". [אכן לדעת רבינו תם צריך עדיין ביאור מדוע "לחמא דהנדקא" פטורה מן החלה והרי ודאי שעיסתה עבה].

ולא מין דגן הוא, אלא אחד מן הפירות, או מין דגן הוא אלא שלא עשאו פת, בכך נחלקו; רבן גמליאל אומר שמברכים עליו שלש ברכות (ברכת המזון), וחכמים אומרים שמברך ברכה אחת. וכל שאינו לא משבעת המינין ולא מין דגן, כגון פת אורז ודוחן, רבן גמליאל אומר שמברכים עליו לאחר אכילתו ברכה אחת מעין שלש, וחכמים אומרים שאין מברך עליו ולא כלום מאותן ברכות (שלוש ברכות או שלוש מעין אחת), אלא "בורא נפשות" בלבד. ואם כן התוספתא האומרת שאחר האורז מברכים ברכה מעין שלוש הריהי כשיטת רבן גמליאל על פי גירסת ר' יהודה.

על כך מקשים: במאי אוקימתא [במה העמדת, הסברת] את התוספתא — כרבן גמליאל, אם כן אימא סיפא דרישא [אמור, עיין, בסיום תחילתה], בקטע המסיים את חלקה הראשון של תוספתא זו, שנאמר בו שאף פת העשויה מחיטה, אם אין הפרוסות קיימות — בתחלה מברך עליה "בורא מיני מזונות", ולבסוף מברך עליה ברכה אחת מעין שלש. והלכה זו מני [שיטת מי היא], אי [אם] תאמר ששיטת רבן גמליאל היא, השתא [עכשיו] הרי אם על כותבות ועל דייסא אמר רבן גמליאל שמברכים שלש ברכות שלמות, אם כן, אם אין הפרוסות קיימות מיבעיא [צריך, לומר] שיברכו כעל לחם?!

אלא פשיטא רבנן [פשוט הוא, שהתוספתא כשיטת חכמים], ואולם אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן [אם כך קשה מדברי חכמים על דברי חכמים עצמם], שיש סתירה בין המקורות! ומתרצים; אלא לעולם יש לפרש שהתוספתא כשיטת רבנן [חכמים], ותני [ושנה] תקן את הגירסה ואמור גבי [אצל, ביחס] לאורז כי לבסוף אינו מברך עליו ולא כלום כאמור בברייתא.

א ובענין הברכות על דייסות שונות, אמר רבא: האי ריהטא דחקלאי דמפשי ביה קמחא [אותה תערובת סולת ודבש של חקלאים שהם מרבים בה קמח], מברך עליה "בורא מיני מזונות". מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — לפי דסמידא [שהסולת] עיקר בתערובת. אבל אותו מאכל באופן שעושים בני העיר מחוזא, דלא מפשי ביה קמחא [שאין מרבים בו קמח] מברך עליו "שהכל" מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — לפי שבה דובשא [הדבש] עיקר. והדר [וחזר] ואמר רבא: אידי ואידי [אלה ואלה], גם של החקלאים וגם של בני העיר מברכים עליהם "בורא מיני מזונות". שכן רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: כל שיש בו מחמשת המינים אפילו איננו עיקר מברכין עליו "בורא מיני מזונות".

ב אמר רב יוסף: האי חביצא דאית ביה [אותו תבשיל שיש, שמכניסים, בו] פרורין של לחם הגדולים כזית — בתחלה מברך עליו "המוציא לחם מן הארץ", ולבסוף מברך עליו שלש ברכות, כדרך שמברך על לחם. ואותו מרק שיש בו פירורי לחם אלא דלית ביה [שאין בו] פרורין שגודלם כזית — בתחלה מברך עליו "בורא מיני מזונות", ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, כמו על מעשה קדרה.

ואמר רב יוסף: מנא אמינא לה [מנין אמרתי אותה] את ההלכה הזו — ממה דתניא [ששנינו בברייתא]: היה הכהן עומד ומקריב בפעם הראשונה מנחות בירושלים — אומר "ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה", על שהגיע לקיים בפעם הראשונה מצוה זו של הקרבת קרבן (רש"י). נטלן למנחות כדי לאכלן — מברך "המוציא לחם מן הארץ". ותני עלה [ושנוי עליה] על ענין המנחות: וכולן, כל המנחות, פותתן בכזית (שהיה מפורר את כל המנחות לפתיתים—פירורים בגודל כזית בערך), ומכאן שמאכל של פירורי לחם שגודלם כזית יש לברך עליו "המוציא".

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: אלא מעתה, לפי שיטה זו לדעת התנא דבי ר' ישמעאל שאמר במנחות: פורכן (מפוררן לפירורים קטנים) עד שמחזירן לסלתן, כפי שהיו מתחילה, הכי נמי דלא בעי ברוכי [האם גם כן, תאמר שאינו צריך לברך] "המוציא לחם מן הארץ"?! וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר כי כן הוא] ועל מנחות אלה אין לברך ברכת "המוציא", והתניא [והרי שנינו] בהמשך הדברים: לקט מכולן, מכל פירורי המנחות כזית ואכלן, אם חמץ הוא (אם היתה זו מנחת חמץ כמו בלחמי תודה) — הריהו ענוש כרת אם אכל בפסח, ואם מנחת מצה הוא — אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח כמצה. ומכאן שפירורי לחם, בלי להתחשב בגודלם, נחשבים תמיד ללחם.

על כך משיב רב יוסף שאין הדבר כן, ואין לברך על פירורים כעל לחם, אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בשערסן, שבלל אותן במים ועשאם שוב לחם, על כך מקשים: אי הכי אימא סיפא [אם כן אמור את הסוף], ששנינו בו, והוא, כלומר, דברים אלו באוכל פירורים אמורים דווקא שאכלן בכדי אכילת פרס, כלומר, שאכל את כל הפירורים (המצטרפים לשיעור כזית) במשך זמן שבו אפשר לאכול פרס — חצי כיכר לחם. ואי [ואם] מדובר באופן שערסן, כשגבלן יחד, האי [ביטוי זה] "שאכלן" אינו מתאים, ו"שאכלו" מיבעי ליה [היה לו לומר],

שהרי זה לחם אחד ולא פירורים. אלא יש להסביר בדרך שונה ולומר כי הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בבא מלחם גדול, כשכל אחד מהפירורים הוא חלק מלחם גדול שהיה עליו חיוב של ברכת "המוציא" קודם, אבל פירורים מתחילתם מברך עליהם כעל לחם רק אם שיעורם בכזית ויותר.

אחר שכל הראיות שהובאו לשיטה זו ונגדה בטלו, שואלים: מאי הוה עלה [מה היה עליה, על הלכה זו]? כיצד יש לפסוק בענין זה? אמר רב ששת: האי [זו] החביצא, אף על גב דלית ביה [אף על פי שאין בו] פרורין שגודלם כזית — מברך עליו "המוציא לחם מן הארץ". אמר רבא: והוא דווקא באופן דאיכא עליה תוריתא דנהמא [שיש עליו, על התבשיל הזה, מראה לחם] ולא נמחו הפירורים לגמרי.

ג בעיה אחרת היתה ביחס לטרוקנין, שעליהם נאמר שחייבין בהפרשת חלה, כלומר, שעשייתם נחשבת כעשיית לחם. ואולם כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן שטרוקנין פטורים מן החלה. אגב פסק ההלכה בענין הטרוקנין, שואלים: מאי [מה הם] טרוקנין? אמר אביי: טרוקנין הם כובא דארעא (מאכל הנעשה על ידי הכנסת תערובת דלילה של מים וקמח במישרין אל תוך הכירה) ואיננו לחם ממש.

וכן אמר אביי: טריתא פטורה מן החלה. ושואלים: מאי [מה היא] טריתא? על כך היו דעות שונות. איכא דאמרי [יש שאומרים] שהוא גביל מרתח [גיבול מים וקמח ששופכים לכירה כשהיא מוסקת ורותחת]. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שזהו נהמא דהנדקא, שהוא לחם העשוי מבצק שכורכים אותו על שיפוד ואופים אותו כשהוא משוח בשמן או במי ביצים באופן זה בתנור. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שטריתא הריהו לחם העשוי לכותח, שהוא לחם מיוחד שאפו שלא כרגיל על מנת להחמיץ אותו אחר כך ביותר, ולהשתמש בו כמרכיב בתבלין הבבלי הקרוי כותח.

וכן תני [שנה] ר' חייא: לחם העשוי לכותח פטור מן החלה. על כך מקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] במקום אחר שחייב בחלה! ומתרצים: התם כדקתני טעמא [שם כפי ששנינו מהו הטעם] שר' יהודה אומר שיש לחלק בלחם העשוי לכותח בין סוגים שונים, שמעשיה (דרך עשייתה) מוכיחין עליה לשם מה נעשתה. עשאן

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and is not a species of grain, but one of the fruits, or which is a species of grain and has not been made into bread, there is a dispute. Rabban Gamliel says that one recites the three blessings of the Grace after Meals and the Rabbis say that one recites a single blessing. And over anything that is neither one of the seven species nor a species of grain, such as rice bread or millet bread, Rabban Gamliel says that after eating, one recites one blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals, and the Rabbis say that one need not recite any blessing, i.e., Grace after Meals or one blessing abridged from three, but instead he recites: Who creates the many forms of life. If so, the Tosefta, which says that after rice one recites one blessing abridged from three, is in accordance with Rabbi Yehuda’s version of Rabban Gamliel’s opinion.

The Gemara challenges: How did you establish the Tosefta? In accordance with the opinion of Rabban Gamliel. Say the latter clause of the first section of this Tosefta, which states that even over wheat bread, when the slices are not intact, then at the start one recites: Who creates the various kinds of nourishment, and at the end one recites one blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals. Whose opinion is reflected in that section of the Tosefta? If it is the opinion of Rabban Gamliel, now if over dates and pounded wheat, Rabban Gamliel said that one recites the three blessings of Grace after Meals, in a case where the slices of bread are not intact, is it necessary to say that one recites Grace after Meals?

Rather, it is clear that the Tosefta is in accordance with the opinion of the Rabbis. If so, there is a contradiction between one opinion of the Rabbis and a second opinion of the Rabbis. The Gemara resolves the contradiction: Rather, actually, the Tosefta is in accordance with the opinion of the Rabbis and emend the text and teach with regard to rice: At the end, one does not recite any blessing, consistent with their opinion in the baraita.

With regard to the blessings recited over various types of porridge, Rava said: Over the farmer’s mixture of flour and honey to which they add extra flour, one recites: Who creates the various kinds of nourishment. What is the reason? Because the flour is the primary ingredient in the mixture. Over this same dish, however, when it is prepared in the manner that it is prepared in Meḥoza where they do not add extra flour, one recites: By Whose word all things came to be. What is the reason? Because in that dish, the honey is the primary ingredient. And Rava reconsidered and said: Over both this, the mixture of the farmers, and that, the mixture of Meḥoza, one recites: Who creates the various kinds of nourishment. As Rav and Shmuel both said: Anything that is from the five species of grain, one recites over it: Who creates the various kinds of nourishment.

Rav Yosef said: Over this cooked dish, which contains pieces of bread that are the size of an olive-bulk, at the start one recites: Who brings forth bread from the earth, and afterward one recites the three blessings of Grace after Meals as he would over bread. Over that same cooked dish, which does not contain pieces of bread that are the size of an olive-bulk, at the start one recites: Who creates the various kinds of nourishment, and at the end one recites one blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals, as he would over a cooked dish.

And Rav Yosef said: From where do I say this halakha? As it was taught in a baraita: The first time the priest would stand and offer meal-offerings in Jerusalem, he would recite: Who has given us life, sustained us, and brought us to this time, as it is the first time that he fulfilled the mitzva of offering that sacrifice (Rashi). When he would take the meal-offerings in order to eat them, he would recite: Who brings forth bread from the earth. And it was taught on the topic of meal-offerings: And all of the meal-offerings, he crumbles them into pieces, approximately the size of an olive-bulk. This proves that over bread crumbs the size of an olive-bulk, one recites: Who brings forth bread from the earth.

Abaye said to Rav Yosef: But if what you say is so, then now, according to the tanna of the school of Rabbi Yishmael who said with regard to meal-offerings: He crushes them until he restores them to the form that they were when they were flour, would you say that so too, in that case, he need not recite: Who brings forth bread from the earth? And if you say that that is so, that one does not recite: Who brings forth bread from the earth, over these meal-offerings, wasn’t it taught in a baraita: One who gathered an olive-bulk sized portion from all of the crumbs of the meal-offerings and ate them, if it was an offering of leavened bread like that of a thanks-offering, if he ate them on Passover he is punishable by karet. If it was an offering of unleavened bread, one fulfills his obligation to eat matza on Passover. This illustrates that bread crumbs, regardless of their size, are always considered bread.

Rav Yosef answered that this is not the case, and one does not recite a blessing over bread crumbs as he would over actual bread. Rather, with what are we dealing here? With a case where one mixed the bread crumbs with water and compacted them into a single mass. The Gemara challenges this: If so, say the latter clause, in which we learn that this case of one who eats the crumbs speaks specifically about when he ate them, all of the crumbs that constitute the size of an olive-bulk in the time it takes to eat a half-loaf of bread. And if it is referring to a case where one compacted them into a single mass, that expression: When he ate them, is inappropriate. When he ate it, is what it needed to say, as it is a single loaf.

Rather, it can be explained in another way: With what are we dealing here? With a case where each of the crumbs came from a large loaf of bread over which one is obligated to recite: Who brings forth bread from the earth. Over crumbs that were never part of a loaf of bread large enough to require this blessing, however, one need only recite: Who brings forth bread from the earth, if they are at least the size of an olive-bulk.

Since all of the proofs for and against this opinion were rejected, the Gemara asks: What conclusion was reached about this halakha? Rav Sheshet said: Over this cooked dish, which contains bread crumbs, even though it does not contain crumbs the size of an olive-bulk, one recites: Who brings forth bread from the earth. Rava said: This is specifically in a case where the crumbs still have the appearance of bread and did not dissolve completely.

Another issue concerned terokanin, with regard to which it was said that they are obligated in the mitzva to separate ḥalla, meaning that terokanin have the halakhic status of bread. And, when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: Terokanin are exempt from the mitzva to separate ḥalla. The Gemara asks: What are terokanin? Abaye said: Terokanin are made of a watery mixture of flour and water roasted in a cavity in a stove in the ground and is not actually bread.

And Abaye said: Terita is exempt from the mitzva to separate ḥalla. The Gemara asks: What is terita? There are several opinions: Some say, it is flour and water kneaded that is poured onto a boiling hot stove. And some say, it is bread from India, made from dough wrapped around a skewer and covered with oil or eggs before baking. And some say, it is bread made for kutaḥ, bread baked in an unusual manner so that it would become extremely leavened and could be used as an ingredient in the Babylonian spice, kutaḥ.

And similarly, Rabbi Ḥiyya taught: Bread made for kutaḥ; one is exempt from the mitzva to separate ḥalla. The Gemara asks: Wasn’t it taught in a baraita that one is obligated in the mitzva to separate ḥalla from bread made for kutaḥ? The Gemara answers: There, as the reason was taught that Rabbi Yehuda says: There is a distinction between different types of bread made for kutaḥ, as the actions taken in its preparation prove the purpose for which it was made. If he made them

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רב יוסף האי חביצא דאית ביה פרורין כזית, בתחילה מברך המוציא לחם מן הארץ ולבסוף מברך עליו שלש ברכות. פירש רש"י ז"ל: חביצא כגון שמפררין לחם בתוך האלפס ומבשלין אותו. ולפי דבריו הא דמייתי רב יוסף סייעתא מההיא דמנחות ולא מייתי מברייתא דלעיל דקתני בזמן שהפרוסות קיימות מברך עליו המוציא ולבסוף שלש ברכות, משום דלא מפרשא בהדיא מאי קרי פרוסות קיימות, משום הכי מייתי הא דמנחות דתני עלה בהדיא וכולן פתיתין כזית. ואלא מיהו קשיא דאם כן היכי אסיקנא הכא אף על גב דלית ביה פירורין דהוי כזית, דהא תניא בההיא בזמן שהפרוסות קיימות מברך המוציא ושלש ברכות, אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך בורא מיני מזונות. ואפשר היה לי לומר דרב ששת ורבי אבא קרו פרוסות קיימות אפילו פירורין פחות מכזיתים כל היכא דאיכא תוריתא דנהמא, ואין פרוסות קיימות בדלית להו תוריתא דנהמא, ואף על גב דפרישו עלה בירושלמי (ה"א) היכי דמי פרוסות קיימות בדאיכא פירורין כזתים, לית להו לרב ששת ולרבי אבא הכי, אלא כל היכא דאיכא תוריתא דנהמא, כך נראה לי לפי דברי רש"י ז"ל.
אבל ר"ת ז"ל פירש: חביצא, פרורי לחם הנדבקין ע"י שמן ודבש ובהני הוא דלא בעו פרוסות קיימות, אבל בפירורין מבושלים הוא דבעינן פרוסות קיימות, והיינו ההוא דלעיל דפרוסות קיימות ושאינן קיימות, וקיי"ל כרב ששת ורבי אבא דאמרו כל היכא דאיכא תוריתא דנהמא מברכין עליהו המוציא, ודוקא בדליכא פתיתין ושלימין הא איכא פתיתין ושלימין לא מברכין אחביצא משום דקיי"ל כרבא דאמר לקמן (ברכות לט, ב) מברך ואח"כ בוצע.
כתב הראב"ד ז"ל דאין מברכין המוציא אלא באוכל כזית, הא בפחות מכזית בתחלה מברך במ"מ ולבסוף מעין ג', ואע"ג דבפחות מכזית ליכא מזון, מ"מ מיני מזונות הוא. ומיהו המוציא לא מברך אפחות מכזית. והא דגרסי' בירו' (ה"א) תני כל שאומר עליו ג' ברכות מברך עליו המוציא, התיבון הרי פחות מכזית שאין אומר עליו ג' ברכות מעתה לא יאמרו עליו המוציא, א"ר יעקב בר אחא לשאר מינין נצרכיה, דאלמא משמע מהכא דאפי' אפחות מכזית מברך המוציא. י"ל דההיא באוכל הרבה, אלא שלא לקט מן הפירורין כי אם פחות מכזית, ואפ"ה מברך עליהן המוציא אע"פ שאין הוא לבדו ראוי לברך עליו ג' ברכות, אבל לעולם בשאינו אוכל כזית אינו מברך המוציא ולא ג' ברכות.
ולי נראה דלאחריו אינו מברך מעין שלש בפחות מכזית דמאי שנא מאוכל ענבים ותאנים ורמונים שאינו מברך לאחריו מעין שלש באוכל פחות מכזית כדאמרינן לקמן (ברכות לח, ב) גבי ההיא דר' יוחנן דאכל זית מליח וברך אחריו. ואקשינן עלה הא זית מליח כיון דשקלת ליה לגרעינתיה בצר ליה שיעוריה סופיה מאי מברך, אלמא אפחות מכזית אין מברכין לאחריו ואפילו בשבעת המינין. ואפשר נמי דלא מברכין עליה כלל ואפילו בורא נפשות, דכל שהוא טעון ברכה דאורייתא ופטרת ליה משום דבצר ליה שיעוריה לא תרמיה עליה ברכה אחריתי. ועוד נראה לי דבתחילתו מברך עליו המוציא שאין הברכה משתנית בין שיעור לפחות מכשיעור וכפשטיה דירושלמי, וכן נראה לי לדקדק מההיא זיתא דאכל ר' יוחנן ומדאקשינן עלה רבי ירמיה לרבי זירא וכמו שאני עתיד לכתוב שם בסייעתא דשמיא (בד"ה כיון).

היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר ברוך שהחיינו. יש מי שפירש דמיירי במנחות שמתנדבין שאין רגילות להתנדב מנחות תדיר. ואינו נראה. דמנחות שכיחי טובא. ורש"י ז"ל פירש במנחות (עה, ב) דמיירי בישראל שלא הקריב (נדבות) [מנחות] מימיו. והקשו עליו בתוספות דלישנא דהיה עומד ומקריב לא משמע אישראל אלא אכהן, וכן משמע לישנא דנטלן ואכלן. ועוד פירש הוא ז"ל שם דמיירי בכהן שלא הקריב מנחה שנה זו. ובתוספות פירשו דלעולם בכל מנחות שמקריב מברך כן, וכן בכל זבחים כמו ששנו שם בתוספתא (פ"ה, הכ"ג), וכן היא כאן בירושלמי. וטעמא לפי שהיו שם עשרים וארבע משמרות ואין מתחדשות יותר משתי פעמים בשנה וכיון שיש להם זמן קבוע מברך שהחיינו.

לקט מכולן כזית. פירש רש"י ז"ל דאמנחות קאי. וכן פירש רב האי גאון ז"ל. והקשו בתוספות דאין חמץ במנחות. ועוד דהיכי קאמר אם מצה הוא יוצא בה ידי חובתו בפסח והא אמרינן בפסחים בפ' כל שעה (פסחים לו, ב) דאין אדם יוצא ידי חובתו במנחה לפי שאינה נאכלת בכל מושבות. על כן פירשו הם ז"ל דקאי אחמשת המינין וכן פירשו שאר כל המפרשים ז"ל.

אמר רבא האי ריהטא דמחוזא. פירוש שמערבין קמח מעט עם מים הרבה ונותנים דבש הרבה בו ועל ידי שהוא דבר רך ומתפשט בשפיכתו נקרא ריהטא שהוא תרגום ריצה. דחקלאי פי' עם שבשדות דמפשי ביה קמחא בורא מיני מזונות, אבל אין מרבין בו קמח כמו בתבשיל חביץ קדרה דא"כ היינו חביץ קדרה דאמרינן לעיל ולא אתא לאשמעינן הכא אלא דאפי' לא מפשי בה קמחא מברך עליה בורא מיני מזונות ולא אמרינן דובשא עיקר ואעפ"י שהרבה נותנים בו והכי אסיקנא:

אמר רב יוסף האי חביצא. פירוש פתיתין של פת שנתבשלו בקדרה שנקרא אצלינו לחם אפוי וע"י הבישול נדבקין קצת ולפיכך נקרא חביצא שכל דבר הנדבק נקרא חביצה ואין לית ביה פירורין כזית וכו' ולבסוף ברכה אחת מעי שלש דסבר רב יוסף דפירורין פחות מכזית לא חשיבי לחם לענין ברכה:

נטלן לאכול אומר המוציא לחם מן הארץ. פירוש הא מיירי במנחת מאפה תנור ובהן ראוי לברך המוציא אבל במנחת מחבת או מרחשת כל שהוא על ידי משקה לא חשיב פת ולא מברכין המוציא עליה כדמוכח בפסחים:

הכא במאי עסקינן בשערסן. פירוש שדבק הפירורין זה עם זה עד שנעשו כעין עיסה ונפקי להו מדין פירורין:

אלא הכא במאי עסקינן בבא מלחם גדול, פירוש והאי דנקט מכולן מיירי בשעשה מן הפירורין לחם אחד וליקט מן הלחם מעט מעט ואכל עד שאכל מאותו לחם כזית בכדי שיעור זמן אכילת פרס:

מאי הוי עלה אמר רב ששת אע"ג דלית ביה פירורין כזית מברך המוציא אמר רבא והוא דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא. פי' דהא דאמרינן דאפילו פירורין בפחות מכזית מברך המוציא הוא שיש בהם תואר לחם שלא נתבשל כל כך שתעבור צורתו ומיהו היכא שאין שם בכולו אלא פחות מכזית דוקא לפניו הוא דמברכין המוציא דבלפניו לא שני לן בין מרובה למועט כדמוכח לקמן חבל לאחריו ולא כלום שאין בפחות מכזית ברכה לאחריו:

מאי טרוקנין כובא דארעא. פירוש שבכירה עצמה עושין כמין גומא ומסיקין אותה ונותנים שם קמח ומים ומגבלין אותו לשם ונאפה שם ואע"ג דליכא גלגול מ"מ כל שהוא פת חייב בחלה:

ואיכא דאמרי לחם העשוי לכותח. פי' לחם העשוי ליתן במורייס ואמרינן בסמוך לחם האפוי לכותח פטור מן החלה שאעפ"י שיש בו גלגול ועיסה מתחייבת משעת גלגול כיון שהוא נעשה על דעת שלא לאכול ממנו פטור מן החלה ודרכן היה לשנות צורת אותו לחם שעושין לכותח, ומשום הכי אמרינן דאם עשאה כעבין חייבת כלומר דאם עשאה כצורת עוגות דמוכח דעל דעת אכילה נמי עשאה מתחלה חייבת. כלימודין, פירוש פתין ארוכין פטורה דחזותן מוכיח עליהם שהם מיוחדים לכותח. וי"מ עשאה כמתלמד שאינו קפיד בלישתה ובקיטופה:

ישראל שהביא מנחה להקריב ולא הקריב אחרת מקרוב, ונראה לי בה כל תוך ל' מברך שהחיינו שהרי על נדבה היא באה ולא על חטא, וכשכהן נוטל שיריה לאכול מברך המוציא ואע"פ שיש בהם מעשה מרחשת ומחבת ואע"פ שהם נפרכות לפתיתין הן של כזית הן של פחות מכזית שהם אע"פ שדינן כפתיתין שבכזית אם הגדיל או הקטין כשרה כמו שיתבאר במקומו, והזהר מלפרשה במנחת כהן שנתחנך כמו שפרשוה רבים מצד ברכת שהחיינו שהרי זו כולה כליל היא, ויש מפרשים אותה בישראל שלא קרב מימיו ומכל מקום קשה לפרש לשון היה עומד ומקריב, ומתוך כך פרשוה בכהנים ומפני שעבודתם באה מזמן לזמן שכל משמר אינו משמש אלא שתי שבתות בכל שנה וכל בית אב שני ימים בשנה:

לענין ביאור זה שאמרו לקט מכולן כזית ואכל בפסח אם חמץ ענוש כרת ואם מצה יוצא בה בפסח, יש מפרשים אותה בפתיתי מנחות ואע"פ שבפסח מצה הראויה לשבעה בעינן ומנחה אינה נאכלת אלא ליום ולילה, פירושה דבשל חולין כזו יצא שאם לא כן אף חמץ בפירורי מנחה מהיכא והלא מצה היא נאפת ואם בלחמי תודה הרי אין בהם פתיתין אלא בחולין כי האי גונא, ומכל מקום גדולי המפרשים פירשו בה עיקר הדברים דאעלמא קאי כלומר מחמשת המינים או מה' מנחות וקאמר אם מצה וכו', דאלמא לחם הוא ותירצה בשעירסן ר"ל שחזר וגבלן ודבקן בעיסה המדבקת, ואף לדברי המפרשה בפסח אין להקשות ממה שאמרו אין יוצאין במבושל שנימוח שזה אינו נמוח, וכן אין להקשות שפירורים שבחביצא אינן מדבקין והקשה מכל מקום ממה שמצריך להיות אכילתם כשיעור אכילת פרס שזו היא אכילה אחת ואם עירסן עד שנעשה אחד אכלו מבעי ליה אלא ודאי בפרורים פחות מכזית ושאינם מדובקים קא מיירי וקאמר דלחם הוא, והעמידוה בבא מלחם גדול כלומר שהוא מברך על פת גדולה ובוצע ממנו פירורים פחות מכזית כך פרשוה גדולי המפרשים אבל גדולי הרבנים פרשוה שעדיין נשאר מן הלחם שלא נתפרר וחשיבי פירורים אגב אמיהו וזו ודאי לאו אמפרכן עד שמגיע לסלתן קאי דלכלהו צורת לחם בעינן, וסוף הדברים שאלו בה מאי הוה עלה והעלו בה שהכל תלוי בצורת לחם בין בפחות מכזית הואיל ויש בין כלם כזית על הדרכים שביארנו מר כדאית ליה ומר כדאית ליה:

דברים אלו כלן פירושן שטעונות המוציא ומכל מקום ראוי לברך על חתיכה הראויה וכל שכן שאם יש שם שלימה עמו מברך על השלימה:

מי שנתן קמח לתוך מים ובללן בלולה רכה ביותר כעין מים עכורין ונקרא בלשונם טרוקנין ואפאה על גבי קרקע שהסיק בו וגרפו, יש פוסקים שאפייה זו שהיא כעין תנור ובלא שום משקה עושה אותה לחם לענין מצה בפסח ולענין חלה אע"פ שאין שם גלגול, אבל לענין המוציא אינו מברך עליו אלא מיני מזונות ומעין ג' ואם קבע סעודתו עליו מברך המוציא וג' ברכות אחר שנאפית בדבש, ויש שאמרוה כן אף בלא קביעות סעודה ולא אמרו לדעתם מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה אלא להשביח את הטעם כלומר שדרך בני אדם בכך, ומכל מקום אף לדעת המצריכים בזו קביעות סעודה מודים הם שאם היתה בלילתו רכה אלא שהוא עבה בקמח הואיל ונאפה ביבש כגון תנור וכיוצא בו כגון טגון באלפס בשמן מועט מברך המוציא וג' ברכות אפילו לא קבע, שכל שתחלתו בלולה וסופו נאפה כעין תנור או כל שבלילתו עבה אע"פ שסופה נאפית דרך בשול חיים בחלה ומברך עליה המוציא שהרי אמרו במנחות שמברכין עליהן המוציא ומנחת מרחשת היתה בלילתו עבה וסופה נאפית דרך בשול, ומה שאמרו שאין לחם אלא האפוי בתנור פירושו אפילו אפוי בתנור או ראוי לאפות בתנור, ואם בלילתו רכה ואפוהו ביבש, הרי זה נקרא מאפה תנור, ואם בלילתו עבה אפילו לא נאפה ביבש מכל מקום ראוי לאפות בתנור היה הואיל ובלילתו עבה, אבל אם היתה בלילתו רכה ואפייתו בלח אין זה לחם לא לחלה ולא להמוציא ודינו במיני מזונות ומעין ג', ואפ"ה בלמה דינה כאפיה דרך בישול, ויש אומרים שכל שיש באפייתו שמן אפילו מעט דרך בשול הוא, ולא יראה כן אלא שמכל מקום אותן הניבלאש אע"פ שאין שם אלא שמן מועט מודה אני שאינם בכלל זה לחייבם בהמוציא מפני שנפסדה מהם צורת לחם לגמרי, ויש חולק אף לשטה זו שכתבנו ותולין בה את הענין לקביעות סעודה כמו שביארנו בטרוקנין שבלילתן רכה ביותר, ויש מי שחולק לומר בכל מיני בישול אפילו בבלילה עבה שאין בה המוציא שלא לדעתם המוציא במבושל אלא באפוי שבשלו, כמו שאמרו למעלה בטחנו ואפאו ובשלו, ומה שאמרנו במנחת מרחשת אינו בשול גמור שלא היה שם לדעתם שמן כל כך, לענין חלה מודים באלו שהם חייבים שהרי נתחייבו בגלגול ויש מפרשים שאף לענין חלה אינו לחם ואע"פ שגלגול מחייב העיסה לחלה דוקא בגלגול הנעשה על דעת שיאפה ביבש ואפילו אפהו אחר כן בדרך בשול, אבל בבלילה רכה מיהא מודים לחייבה כל זמן שנאפה ביבש שמכל מאפה תנור חייב בחלה:

נתן קמח לתוך מים רותחים ומתבשלת שם והיא הנקראת טריתא אין בהם ספק שאין שם לא דין המוציא ולא דין חלה ויש גורסים בה חייבת ומפרשים בה שאחר שהכניס את הקמח לתוך המים לוקח ממנו בכלי שני ונותן בכירה או באלפס בלא טגון שמן, וכן פרשוה גדולי הרבנים ובמסכת פסח ראשון נרחיב את הדרכים בענינים אלו בע"ה:

לחם העשוי לקשוטי נשים והוא הנקרא כאן לדעת קצת מפרשים נהמא דהונדקי אע"פ שבלילתו עבה ונאפה כעין תנור פטור מן החלה הואיל ואינו עשוי לאכילה ועל הדרך שאמרו בזמן שהרועים אוכלים ממנה וכו' ואם נמלך לאכלו מברך המוציא וג' ברכות:

ולחם העשוי לכותח הואיל ואינו עשוי לאכילת עיקר אלא על ידי טפילת הכותח אינו בדין חלה, ואם נמלך לאכלו מברך המוציא וג' ברכות ומכל מקום לא נפטר מן החלה אלא אם כן נעשה בהיכר כגון שעשאו כלמודים ר"ל כעין עמודים ארוכים ודקים אבל עשאן כעכין ר"ל עגולים ועשויים בלא שנוי חייב שצורתם מוכחת שלשם לחם נעשה, ויש מפרשים בלחם העשוי לכותח שהוא אפוי בחמה ומה שאמר אחר כך שאם עשאו כעכין חייבת מפני שהוא נמלך עליהם בכך לאכילה ואופה אותה בחיוב ואפילו יאפה אותה בחמה מכל מקום כבר גלגלה על דעת פת וכל שגלגלה על דעת לאפותה בחיוב אע"פ שאפאו במקום פטור כגון בחמה וכיוצא בה חייבת, אלו שגורסים בשמועה זו חייבת פירשו בנהמא דהונדקי עיסה שנתנה בשפוד ואפאה באויר התנור כעין צלי והתמיד בה סיכת שמן ובשמים ואמרו עליה שהוא לחם גמור ומברכים עליו המוציא וחייב בחלה, וכבר הארכנו בדינים אלו כפי הצורך ובדקדוק הראוי בשני של פסח הראשון בשמועת הסופגנים והדובשנין:

האי חביצא. פרש"י שמבשלין לחם בתוך האלפס, וא"ת א"כ מאי מייתי רב יוסף ראיה מפירורי מנחות שלא נתבשלו, וי"ל כיון דטגנו בשמן כנתבשל דמי.

ואי אית ביה כזית מברך עליו המוציא. וא"ת והא אמרינן לעיל אם אין הפרוסות קיימות מברך במ"מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, וי"ל דרב יוסף פירש דפרוסות קיימות הוי בכזית ואין פרוסות קיימות הוי בפחות מכזית וכן משמע בירושלמי דקאמר עד כמה יהו הפרוסות קיימות ר' יוסי כהנא בר מלכיא בשם רב עד כזית:

היה עומד ומקריב מנחות וכו'. פרש"י בישראל שלא הקריב מנחה מימיו, ולישנא דהיה עומד משמע דאכהן קאי וכן נטלן לאכלן, ועוד פרש"י במנחות דמיירי בכהן שלא הקריב מנחה כל אותה שנה, ולא נהירא דאי איירי בהכי היה לו לתנא לפרש הילכך נראה דבכל מנחה שכהן מקריב וכן כל זבח מברך שהחיינו וכן שנוי בתוספתא לפי שהיו שם כ"ד משמרות מתחלפות פעמים בשנה וכיון שיש להם זמן קבוע מברך שהחיינו:

א"ל אביי אלא מעתה לתנא דבי ר' ישמעאל. תימא לאביי דבעי למימר דאפילו לתנא דבי ר' ישמעאל דמחזירן לסולתן מברך עליהם המוציא א"כ מאי קאמר לעיל אין פרוסות קיימות וי"ל דאביי הקשה לרב יוסף לפי סברתו דמדמה נתבשלו למנחה שנטגנה אלא על כרחין אין לך לדמות מנחה שנטגנה בשמן לפרוסות שנתבשלו:

לקט מכלן כזית פרש"י אמנחות קאי. ולא נהירא דהא במנחות ליכא חמץ ועוד היכא קאמר אם מצה היא אדם יוצא בה יוצא בה ידי חובתו בפסח הא אמרינן בפ' כל שעה [דף ל"ח:) **(הגה"ה א"ה קושיא זו הקשה ג"כ הרשב"א ושם נסמן ל"ו ב'. ונפלא הוא כי בספרים שלנו ליתא ואדרבא איתא שם ל"ח ב' ותיפוק לי' דאינן נאכלות בכל מושבות אמר ר"ל זאת אומרת חלת תודה וכו' עכ"ה:)** דאין אדם יוצא ידי חובתו במנחה לפי שאינה נאכלת בכל מושבות, ועוד הא דמשני לעיל בבא מלחם גדול לא שייך במנחה שהרי פותתה כולה לפתיתין, הילכך נראה דאחמשת המינין קאי דאפילו לקט מכלן כזית מצטרפין, וקשה לפרש"י שפי' דחביצא היינו לחם שנדבק בבישול דהך דהכא לא מיירי לא במבושל ולא במטוגן. ופר"ת דחביצא הן פרורי לחם שנדבקין יחד ע"י חלב ודבש, ובערוך פי' שהם פירורי לחם שנדבקין יחד ע"י מרק וכל דבר שנדבק יחד נקרא חביצא כעין חביצא דתמרי:

אמר רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא. אע"פ שאין בהם כזית ובלא נתבשלו דאי נתבשלו מפרש בירושלמי דוקא בכזית, ונראה לי שמכאן קשה לפרש"י שפירש חביצא במבושל א"כ רב ששת מה היה מפרשת אין פרוסות קיימות:

כי אתא רבין [אמר ר' יוחנן] טרוקנין חייבים בחלה. ה"ג ול"ג פטור והכי איתא בירושלמי ר' יוחנן] אמר טרוקנין חייבין בחלה ואומר עליהן המוציא ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח ואע"פ שבלילתו רכה וגובלא בעלמא הוי מכל מקום הוי כמו תחלתו סופגנין וסופו עיסה שחייב בחלה אבל דבר שתחלתו סופגנין וסופו סופגנין כגון שבלילתו רכה ונטגן בשמן פטור מן החלה ואין מברכין עליו המוציא:

מרתח גביל. ולא דמי לטרוקנין דאע"פ שבלילתו רכה אופין אותו בגומא שבכירה כמו שפי' רש"י ונעשה לחם אבל מרתח גביל. שופכין אותו על הכירה ומתפשט ואין תורת לחם עליו:

גמרא אי הכי אימא סיפא והוא שאכלן כו' שאכלו מבעיא ליה כו' ק"ק דמרישא גופא דקתני נמי האי לישנא דרבים לקט מכולן כזית ואכלן תקשי ליה הכי ואי בשערסן שאכלו מבעי ליה ויש ליישב ודו"ק:

תוס' בד"ה לחם העשוי כו' קשה דהא כו' שתחלתו עיסה כו' עכ"ל והאי נמי תחלתו עיסה הוא [לפי פירש"י] אלא דצריך לפרש דהעשוי לכותח תחלתו סופגנין הוא וק"ל:

רש"י בד"ה ולא מין כו" לאחריו ג' ברכות הס"ד:

בד"ה היה ישראל עומד הס"ד:

בד"ה ותני עלה כו' אפויות וכולן כו' הד"א:

בד"ה מפרכן כו' כזית כו' ומדקאמר כו' הד"א:

תוס' בד"ה חביצא ומיהו קשה דלקט מכולן כזית דקאי אחמשה כו' והתם נמי לא כו' כצ"ל:

בד"ה היה עומד כו' וכן לישנא כו' כצ"ל:

בד"ה אמר רבא כו' לענין המוציא כו' נ"ב פירוש דלענין המוציא לא בעינן כזית אלא תואר לחם וק"ל:

תוס' סד"ה חביצא. כמו חביצא דתמרי. הוא בכתובות (פ' א') ובב"מ (צ"ט ב'):

תד"ה לקט מכולן. ול"נ דא"כ היכי קאמר דאם חמץ כו'. ולי ג"כ קשה מואם מצה כו' דבפסחים (ל"ח) אמרינן על הא דתנן חלות תודה כו' א"י בהן דטעמא דבעינן מצה המשתמרת לשם מצה כו' או דבעינן מצה הנאכלת לז' וכן פריך שם ותיפוק ליה דהוה מצה עשירה ובתוס' שם ד"ה חלות דאי הוקדשו תיפוק ליה דבעינן מצתכם כו' וכל הני טעמי יש במנחות שלא יצא בם וצע"ג ועי' בתר"י שהקשו ג"כ מטעם דא"נ בכל מושבות:

[בא"ד ונראה דקאי אה' מינין כו'. והא דלא פריך מזה לחוד בלתי הקדמת הא דתני דבר"י עמש"כ לעיל (י"א)] :

גמרא [כל שאינו לא מז' המינין ולא מין דגן. לכאורה כיון דאמר שאינו מז' המינין ממילא אינו מין דגן דהרי חטה ושעורה הם מז' המינין. וי"ל דאתא לאפוקי כוסמין ושבולת שועל ושיפון דבתוספתא פ"ד קוראה לכוסמין אינו ממין ז' לפי שלא הוזכרה בפירוש הביאה הרא"ש לקמן סי' כ"א ועמש"כ בפסחים (ל"ו ב')] :

שם נהמא דהנדקא. נראה פי' לחם שעושין בארץ הודו עי' ערוך ערך הנדיקי:

[רש"י ד"ה ותני עלה. כלומר ותנן כו'. עמש"כ בנדרים (י"ט) בס"ד] :

תד"ה חביצה כו', היינו פירורים הנדבקים. קשה לי עדיין איך יתורץ קושייתם, דמאי פריך מלקט מכולן דלמא מיירי בפרורים בעין בלי דיבוק מרק דודאי מברך המוציא כמ"ש הרא"ש, ואי דא"כ מאי קמ"ל א"כ גם לרש"י י"ל דס"ל להגמרא לסברא פשוטה דדיבוק אינו מגרע כלל, וליכא חידוש בזה כלל, אע"כ דמיירי בבישול:

בסופו, מפני שנחלקו האמוראים בזה:
לא זכיתי להבין במה נתיישב הקושיא, הא נתאלם הקושיא על מאן דמחייב התם והרי קושי' רבינו יונה הי' דפשיטא דפטור וא"כ עדיין יקשה על מאן דמחייב התם.

שם ד"ה שתיתא כו'. דהא אמרינן כל האוכלים כו'.
ק"ל דלמאי צריכים לראי' זו שאינה חזקה כ"כ, הלא הדבר מפורש לעיל דשותה שמן בחושש בגרונו דמברך בורא פרי העץ, וצ"ע:

בגמרא במאי אוקימתא כר"ג אימא סיפא דרישא כו' השתא אכותבת ואדייסא כו'. וקשה לי אמאי לא משני דתנא דברייתא דלעיל סבר כר"ג בחדא לענין אורז ופליג עליה בחדא בהא דסבר דאפי' אכותבת ואדייסא מברכין עליו ג' ברכות ועוד דנהי דלא בעי למימר דסבר כוותיה בחדא ופליג בחדא וניחא ליה טפי להגיה הברייתא אכתי קשה אמאי הוצרך הש"ס לעיל לדחוק ולפרש כך דברייתא דקתני הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן דהיינו כמעשה קדירה ולא כמעשה קדירה אמאי לא מוקי ליה בפשיטות לגמרי כר"ג דקאמר בהדיא פת אורז ופת דוחן מברך לאחריו ברכה א' מעין שלש ממילא דלר"ג מברך לפניו בורא מיני מזונות דהא סברת המקשה כך הוא למאי דבעי לאוקמי הך ברייתא דהכוסס האורז טחנה אפאה ובשלה כר"ג אי לאו דהוה קשיא ליה בסיפא דרישא אלמא דלר"ג אתי שפיר דפת אורז ופת דוחן הוא לגמרי לענין ברכה כמעשה קדירה דה' מיני דגן וכ"ש שכן הוא לפי שיטת התוס' דלעיל בד"ה הכוסס את החטה דלעולם אין מברכין ברכה אחת מעין שלש אלא היכא שמברך לפניו במ"מ וצ"ע:

מיהו מתוך מה שכתבתי יש לי ליישב שיטת בעל הלכות גדולות שהביאו הרא"ש והפוסקים שפסק כרב דבאורז אין מברכין במ"מ והיינו כרב ושמואל והקשו עליו מהא דמסקינן לעיל לרב ושמואל בתיובתא ולמאי דפרישית אין כאן מקום תימא כ"כ וי"ל דהא דמסקינן לעיל בתיובתא היינו מקמי הך שקלא וטריא דמייתי הכא בברייתא דר"ג ורבנן משא"כ למסקנא דשקלא וטריא דהכא איכא למימר דליכא תיובתא דשפיר מצינו לאוקמא הן ברייתא דכוסס את החטה וכוסס אורז דסבר כר"ג בחדא ופליג בחדא כדפרישית ורב ושמואל גופייהו סבירי להו כרבנן דהכא דאמרי ולבסוף אינו מברך ולא כלום וממילא דמברכין לפניו במ"מ כיון דלא חשיבי דנהי דודאי זייני אפ"ה לא מהני לענין במ"מ כיון דלא חשיבי כדפרישית לעיל דלרב ושמואל עיקר דבמ"מ בחשיבותא תליא מילתא ודו"ק:

והשתא לפ"ז אתי שפיר טובא נמי מאי דמסיק בה"ג והביא ראיה לדבריו דהלכה כרב ושמואל מהא דאמר רב יוסף לעיל בהא דדייסא כעין חביץ קדירה כוותיה דרב כהנא מסתברא דרב ושמואל אמרי תרוייהו כל שיש בו כו' ובהאי לישנא גופא קאמר רבא בסמוך לענין ריהטא דחקלאי ומדהביא רב יוסף ורבא ראיה מרב ושמואל אלמא דהלכתא כוותייהו ועל זה כתב הרשב"א שאין זה ראיה דנהי דקי"ל כרב ושמואל בהך מימרא דכל שיש בו מה' מינין אפ"ה באידך מימרא דידהו דכל שהוא מה' מינין למעוטי אורז ודוחן לא קיי"ל כוותייהו ומיהו לענ"ד יש ליישב גם בזה כוונת בה"ג דמשמע ליה דהא בהא תליא כדפרישי' דהא דקאמרי רב ושמואל כל שיש בו מה' מינים מברך במ"מ אע"ג דודאי לא זייני כיון שאינה אלא כל שהוא אפ"ה מברכין במ"מ משום חשיבותא ואזדו לטעמייהו למאי דסבירא להו נמי באידך מימרא דאורז ודוחן לא מברכינן במ"מ אע"ג דזייני כיון דלא חשיבי וכולה מילתא בחשיבותא תליא לדידהו משא"כ למאן דס"ל דבאורז ודוחן מברכין במ"מ היינו ע"כ משום דזייני וא"כ שפיר מצינו למימר דבדייסא כעין חביץ קדירה דודאי לא זייני כיון דדובשא עיקר וכן בריהטא דחקלאי היכא דלא מפשי ביה קימחא לעולם דאין מברך במ"מ משום דלא זייני וא"כ מאי מייתי רב יוסף ורבא ראיה מרב ושמואל כיון דהא בהא תליא אע"כ דלקושטא דמלתא רב יוסף ורבא סברי כרב ושמואל בתרתי מימרי דידהו כן נראה לי נכון ליישב שיטת בה"ג ודו"ק:

שם בגמרא אמר רב יוסף האי חביצא דאית ביה כו' פי' רש"י שמפררין בתוך האלפס לחם וכתבו התוס' בכוונת רש"י דאיירי במבושל. ונראה לכאורה שמה שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן היינו מדאמר רב יוסף מנא אמינא לה ומייתי מהאי דהיה עומד ומקריב מנחות דתני עלה וכולן פותתן כזית ובשלמא אי איירי ר"י במבושל א"ש דלפ"ז משמע דעיקר רבותא דר"י דבאיכא פרורין כזית מברך המוציא ולא אמרינן דבישול מבטל מתורת לחם א"כ מייתי שפיר ממנחות דקתני בהדיא דמברך המוציא והיינו משום דפותתן כזית משא"כ אם נאמר דחביצא היינו בלא בישול כפירוש התוס' דלפ"ז נראה דעיקר רבותא דר"י היינו בדליכא פרורין כזית דלא מברכין המוציא דאי בדאיכא כזית מילתא דפשיטא היא וא"כ לא מייתי ר"י שפיר ראיה למלתיה מהאי דמנחות דהא אכתי מצינו למימר אפילו אי לא הוה כזית נמי הוה מברך המוציא כך נראה לכאורה בכוונת רש"י ז"ל אלא דאכתי קשיא לי אי ס"ד דעיקר רבותא דר"י היינו דבישול לא מבטל מתורת לחם א"כ טפי הוה ליה לאתויי מהאי דתניא יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נימוח דמייתי הש"ס בדף הסמוך דקאמר רבי מאיר יוצאין ידי חובתו בפסח ור' יוסי נמי לא פליג אלא משום דבעי' טעם מצה וליכא כדמייתי הש"ס לקמן ואף אם נאמר דהא דלא מייתי מהך ברייתא דלקמן היינו משום דאיכא למימר ר"מ ור"י תרווייהו בהא פליגי אי בישול מבטל מתורת אפי' או לא וכדקס"ד דהש"ס לקמן בדף הסמוך וכדמשמע נמי בפסחים דף מ"א לענין צלאו ואח"כ בשלו וכמו שאבאר לקמן בשיטת רבינו שמשון דא"כ אכתי מאי מייתי רב יוסף מהאי ברייתא דמנחות דהא איכא למימר דהך בריי' ר"מ היא ורבי יוסי פליג עליו (ויש ליישב ולחלק בין בישול דמים ובישול דשאר משקין וצ"ע בסוגיא דפסחים דף מ"א) אלא דיותר נלע"ד דמה שכתב רש"י שמפררין בתוך האלפס לחם לאו משום דעיקר מימרא ורבותא דרב יוסף היינו במבושל לחוד דוקא אלא משום דלישנא דחביצא דקאמר ר"י משמע ליה שהוא ע"י בישול מיקרי חביצא כדאמרינן לעיל נמי חביץ קדירה ולעולם דעיקר מימרא דר"י דבין במבושל ובין כשאינו מבושל לעולם שייך לחלק בין אית ביה פרורין כזית להיכא דלית ביה פרורין כזית כן נ"ל בכוונת רש"י והיא ג"כ שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות ברכות כל זה כתבתי לפי גירסת הספרים בפרש"י כאן דחביצא כעין שליינקוק מיהו בסוגיא דמנחות דף ע"ה דמייתי נמי כל הסוגיא דהכא נמצא בגירסת רש"י האי חביצא של רקיקין ואפשר שטעות נפל בספרים ועיין מה שאכתוב עוד בזה בסמוך:

בתוס' בד"ה חביצא כו' וי"ל דרב יוסף מפרש ליה הפרוסות קיימות היינו בכזית כו' עכ"ל. נראה דדוקא אליבא דרב יוסף כתבו שיש לפרש כן לשיטת רש"י משא"כ למאי דמסקו ר' ששת ורבא בסמוך דבתוריתא דנהמא תליא מילתא אע"ג דלית בהו פירורין כזית א"כ צריך לפרש הפרוסות קיימות דברייתא דלעיל דהיינו דכל זמן דאיכא תוריתא דנהמא עלייהו מקרי פרוסות קיימות מיהו אכתי קשה לשיטת רש"י דא"כ לאביי דאמר בסמוך דלתנא דבי ר"י דאמר פורכן עד שמחזירן לסלתן ה"נ דלא בעי ברכה ומשמע דבעי למימר דבכה"ג צריך לברך וא"כ הוי דלא כברייתא דלעיל דהא בכה"ג דמחזירן לסלתן אחר שנטגנה בשמן דהוי כבישול לשיטת רש"י א"כ ליכא כזית בלא תוריתא דנהמא וא"כ אמאי מברך עלייהו המוציא הא אין הפרוסות קיימות כלל בשום ענין ובאמת ראיתי בתוס' במנחות דף ע"ה שהקשו כן על פרש"י ע"ש ובסמוך בלשון הגמ' אפרש ליישב שיטת רש"י גם בזה:

בא"ד לכך נראה לי חביצא היינו פירורין הנדבקים יחד ע"י מרק או ע"י חלב כו' עכ"ל. משמע מלשונם דדוקא בנדבקים יחד ע"י משקים איירי כל הסוגיא ובעינן פרוסת כזית או תוריתא דנהמא משא"כ בסתם פירורי לחם כשהן בעין בלא משקה בכל ענין מברך המוציא וכן כתבו רבינו יונה והרא"ש ז"ל בשמעתין וכן הוא בטוא"ח סי' קס"ח. אלא דלענ"ד יש לתמוה טובא דא"כ מאי מקשה אביי בסמוך אדרב יוסף מברייתא דתניא לקט מכולן כזית ואכלן דלשיטת התוס' ורבי' יונה והרא"ש לא איירי במנחות אלא דהאי לקט מכולן אחמשת המינין קאי א"כ מאי קושיא דהא פשטא דברייתא משמע דלא איירי בנדבקים יחד אלא בפירורין שהן בעין והיא גופא קמ"ל שחמשת המינים מצטרפים לכזית לענין חמץ ומצה וכדאשכחן כה"ג ברפ"ק דחלה ולפ"ז תו ליכא למידק מהך ברייתא כלל לענין ברכת המוציא דהא לענין המוציא לדידהו לא בעינן כזית כלל משא"כ לשיטת רש"י דהאי לקט מכולן אמנחות קאי וכמו שאפרש בסמוך בביאור דבריו אם כן מקשה אביי שפיר דהא מנחות דמיא לגמרי לחביצא דר' יוסף כיון שנטגנין בשמן ולע"ד צ"ע גדול ליישב שיטת רבינו יונה והרא"ש ז"ל בזה:

בפרש"י בד"ה אומר ברוך שהחיינו אם לא הביא מנחות זה ימים רבים עכ"ל. ואישראל המביא קאי כדפירש' לעיל. ונ"ל דמה שהוצרך לפרש כן בדוחק כמו שכתבו התוס' ולא ניחא ליה לפרש כפשטא דברייתא דאכהן קאי וכמ"ש בתוס' היינו משום דרש"י לא משמע ליה דע"י שהמשמרות מתחדשות פעמים בשנה לא שייך לברך שהחיינו דדוקא בדבר המתחדש מזמן לזמן דהיינו משנה לשנה הוא דשייך ביה ברכת שהחיינו בין בפירות ובין באותו מצוה מזמן לזמן וכן משמע להדיא מלשון הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות ברכות דבמצוה שתדירה ומצויה אין לברך שהחיינו אלא במי שקונה אותה מצוה במעותיו כו' ע"ש דאם כן לפ"ז לא שייך הך ברכה בכהן המקריב אלא בישראל המביא שקנה המנחה במעותיו. מיהו בפרש"י במנחות כ' פי' אחר דאיירי בכהן שלא הקריב עדיין מנחה מימיו וא"כ לפ"ז א"ש דאפשר דהרמב"ם ז"ל גופא מודה בכה"ג דבפעם ראשונה צריך לברך שהחיינו כשהתחנך להקריב אלא שהתוס' במנחות העתיקו לשון רש"י שם בענין אחר ע"ש ובאמת יותר נראה כפי' השלישי שכתב רש"י שם דאיירי במנחה חדשה שמתחדשת משנה לשנה כמנחת עומר וכיוצא בו וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות תמידין ומוספין שמפרש לברייתא לענין זה והשתא לפ"ז א"ש טובא הא דקתני סיפא נטלן לאוכלן מברך המוציא ולכל הפירושים דרש"י ותוס' כאן לא שייך למתני הך ברכת המוציא גבי עומד ומקריב דאי לא שמעינן בהא גופא דבלחם כה"ג דדמיא לחביצא מברך המוציא אכתי לא שייכא במנחה טפי מבשאר לחם משא"כ להן פירושא דבמנחה חדשה דשנה זו איירי שמברך שהחיינו בשעת הקרבה א"כ מסיק שפיר דכשנטלן אח"כ לאכלן אינו מברך שהחיינו בשעת אכילה כמו בשאר אכילת פירות משא"כ הכא שכבר אמר שהחיינו בשעת הקרבה משום הכי אינו חוזר ומברך בשעת אכילה אלא אומר ברכת המוציא בלבד כן נראה לי ודוק היטב:

בגמרא ותנא עלה וכולן פותתן כזית ופרש"י ותנא עלה כלומר ותנן כוונתו דבאמת משנה ערוכה היא שם במנחות ובגמרא שם בסוגיא דחביצא גרסינן בהדיא ותנן מיהו לענ"ד לולי פרש"י היה נ"ל דשפיר גרסינן הכא ותנא עלה והיינו דאהך ברייתא גופא קתני עלה וכולן פותתן כזית כדאשכחן האי לישנא בכמה דוכתי דמפרשינן בכה"ג והא דלא מייתי רב יוסף באמת ממשנה דמנחות משום דבזה לא היה שום ראיה לדבריו לא מיבעיא לשיטת התוס' דהאי חביצא דר"י היינו שנדבקים ע"י מרק או שמן ולא ע"י בישול ואם כן לפ"ז משמע דעיקר רבותא דר"י היינו דבדליכא כזית אין מברך המוציא ואם כן דבר זה לא למדנו כלל מסוגיא דמנחות כדפרישית לעיל דאפשר דאפילו בפתיתין אפי' פחות מכזית נמי מברך המוציא אלא דבמנחות עיקר מצותן בכך לפותתן כזית משא"כ מהך ברייתא דתנא עלה דהך ברכת המוציא גופא כולן פותתן כזית משמע להדיא דטעמא הוא דיהיב למילתיה דמשום שפותתן כזית מש"ה מברך המוציא ממילא משמע דבפחות מכזית אין לברך המוציא כן נ"ל לפי שיטת התוס' אלא דאפילו לשיטת רש"י דחביצא דר"י היינו בבישול דלפ"ז עיקר רבותא דר"י דאף ע"י בישול מברך המוציא בדאיכא פירורין כזית אפ"ה לא מצי לאתויי מהא דקתני במשנה במנחות וכולן פותתן כזית דאפשר דהא דקתני בברייתא דמברך המוציא במנחות לא קאי על אותן מנחות הנטגנות בשמן אלא במנחת מאפה תנור וכיוצא בו וכמ"ש רבינו שמשון בפ"ק דחלה ע"ש משא"כ בהך ברייתא דתנא עלה וכולן פותתן כזית ואברכת המוציא דלעיל קאי א"כ ממילא שמעינן שפיר דברכת המוציא דרישא איירי בכל המנחות כן נ"ל נכון והא דגרסינן במנחות ותנן היינו משום דהתם אהך משנה קאי ולקושטא דמילתא סמיך נמי אברייתא דהכא דכל המנחות שוין לענין זה בין לענין ברכה ובין לענין כזית ודוק היטב:

שם אמר ליה אביי אלא מעתה לתדבר"י כו' ה"נ דלא בעי ברוכי המלמ"ה. כבר כתבתי בסמוך דיש להקשות דמה ס"ד דאביי דבכה"ג שמחזירן לסלתן מברך המוציא הא ליכא לא כזית ולא תוריתא דנהמא וכן הקשו בתוס' במנחות על פרש"י אלא דבאמת לפירושם ג"כ קשה לפמ"ש רבי' יונה והרא"ש שפירשו כשיטת התוספות ומסקו דג' חלוקים בדבר א"כ הדרא קושיא לדוכתא דבמנחות דע"כ הוו בנדבקו ע"י מרק אם כן לעולם בעינן כזית או תוריתא דנהמא ואף שראיתי בחידושי הרשב"א ז"ל לקמן דף ל"ט גבי פת צנומה בקערה שכ' דבמחזירן לסלתן נמי איכא תוריתא דנהמא מ"מ נראה דוחק וע"כ דהתם במילתא אחריתא איירי כמו שאבאר שם ועוד דאי ס"ד דמחזירן לסלתן דהכא היינו בדאיכא תוריתא דנהמא א"כ אכתי מאי מקשה אביי אדרב יוסף דילמא רב יוסף איירי היכי דליכא תוריתא דנהמא מש"ה בעינן פותתן כזית אבל בדאיכא תוריתא דנהמא ר"י נמי מודה דאפילו מחזירן לסלתן מברך המוציא ונראה דוחק לומר דאביי לית ליה הך מימרא דאמר רבא בסמוך והוא דאיכא תוריתא דנהמא והנלע"ד ליישב דאביי הכי מקשה אדר"י דלמאי דס"ד דר"י דמנחות שנטגנו בשמן דמיין לחביצא דבישול כפרש"י א"כ לתדבר"י ה"נ דלא מברך המוציא והא ודאי דמברך כדמייתי מברייתא דלקט מכולן כזית דאיירי במנחות וכרבי ישמעאל כמו שפרש"י ואם כן מדיוצא י"ח בפסח אף כשהחזירן לסלתן אלמא דמקרי לחם אף לענין המוציא והא ודאי ליתא דהא בדליכא כזית וליכא תוריתא דנהמא לכ"ע אין מברך המוציא כדקתני בברייתא דלעיל באין הפרוסות קיימות אע"כ דשאני מנחות דכיון שאינן נטגנות אלא בשמן מועט לא דמי כלל לבישול אלא למעשה אפיה או שנאמר דכל המנחות שמזכיר בענין זה היינו במנחת מאפה לחוד כמ"ש רבינו שמשון ז"ל ברפ"ק דחלה כמו שאבאר בשיטתו לקמן וא"כ לפ"ז ממילא אזלא לה לגמרי האי מנא אמינא לה דר"י דלעולם מצ"ל דבחביצא שהיא ע"י בישול אפילו בכזית נמי אין מברך המוציא ושאני מנחות דמברך המוציא משום דלא דמי לבישול כלל אלא דאפילו כשהחזירן לסלתן נמי מברך המוציא דדמיא לגמרי לפת צנומה בקערה דלקמן ואפשר שלזה נתכוון ג"כ הרשב"א ז"ל שם כמו שאבאר נמצא דכ"ז היינו לשיטת פרש"י דוקא משא"כ לפי התוס' ורבינו יונה והרא"ש דחביצא דר"י היינו כשנדבקין ע"י מרק או שמן ודמיא לגמרי למנחות והאי דלקט מכולן מילתא אחריתא הוא א"כ קשיא סוגיא דהכא טובא אליביה דאביי וצ"ע ודוק היטב:

בתוס' בד"ה לקט מכולן פרש"י דקאי אמנחות ולא נהירא דאם כן היכי קאמר כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה היה נראה לי ליישב דהא דקתני אם חמץ הוא היינו בלחמי תודה ושתי הלחם והא דקתני אם מצה הוא היינו בשאר מנחות ואפ"ה שפיר שייך בכה"ג למיתני לקט מכולן דלצדדים קאמר כדאשכחן בכה"ג טובא בש"ס אלא דבלא"ה יש לפרש עוד בפשיטות יותר דאיירי אפי' בכל המנחות ממש והא דקתני אם חמץ הוא היינו כשנתחמצו באונס ולא אתי לאשמעינן אלא דשייך בכה"ג במנחות עונש כרת בפסח עוד ראיתי בחידושי הרשב"א ז"ל שהקשו בתוס' על פרש"י במה שמפרש דקאי אמנחות דא"כ היאך קתני אם מצה הוא אדם יוצא ידי חובתו דהא בפסחים ממעטינן להו מדכתיב בכל מושבותיכם דבעינן מצה הנאכלת בכל מושבות ולענ"ד משום הא נמי לא איריא דהך דרשה דבכל מושבותיכם פלוגתא דתנאי היא שם בפסחים וא"כ שפיר מצ"ל דהאי תנא דברייתא דקתני לקט מכולן לית ליה הנך דרשות כן נ"ל ליישב שיטת פרש"י שכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו שהוא ג"כ שיטת ופירוש רב האי גאון ז"ל ועל פי' התוס' וסייעתם יש להקשות דלפירושם לא א"ש הא דקאמר אביי אלא מעתה לתדבר"י כו' ומסיק בדבריו וכ"ת ה"נ והתניא לקט מכולן דמשמע דבעי לסתור האי וכ"ת כסוגיית הש"ס בכל דוכתי והא ודאי ליתא דכיון דהך ברייתא לא איירי כלל במנחות שנדבקים ע"י מרק ושמן אלא בחמשת מיני תבואות שנאפות בעינייהו ואם כן תו לא דמי כלל לחביצא ועוד דאכתי בקצרה הוי ליה לאביי לאותובי לר"י מעיקרא מהך ברייתא דלקט מכולן וכ"ז צריך ליישב לשיטת תוס' וסייעתם משא"כ לפרש"י ורב ה"ג א"ש כדפרישית ודוק היטב:

שם אי הכי אימא סיפא והוא שאכלן כו' שאכלו מבעיא ליה. והקשה מהרש"א ז"ל דמרישא גופא דקתני שאכלן הוי מצי לאקשויי כה"ג ולע"ד נראה ליישב דמרישא לא שייך לאקשויי דודאי אפילו כשערסן נמי שייך למתני ואכלן כיון דמעיקרא היו מפורדות פירורין של כל מין בפני עצמו אע"ג שחזר ועשאן כגוף א' אפ"ה שייך לומר ואכלן ל' רבים משא"כ מסיפא דאתא לאשמעינן הך מילתא דכדי אכילת פרס לחוד אם כן אי ס"ד דאיירי כשערסן שהן גוף אחד מאי קמ"ל הכא טפי מבשאר מילי דפשיטא לן דכל היכי דתליא באכילת כזית בעינן כדי אכילת פרס אע"כ דאיירי כשהן מפורדות א"כ שפיר אשמעינן אגב אורחא דאפי' כמה מינין מצטרפין לאכילת פרס כן נראה לי ודו"ק:

בתוס' בד"ה אמר רבא כו' תוריתא דנהמא נראה דהיינו כשנותנין הפרורין במים ואם המים מתלבנים כו' עד סוף הדיבור. לכאורה נראה מדשבקו התוס' לפרש תוריתא דנהמא לענין חביצא גופא דעלה קאי רבא ולפירושא דלעיל בד"ה חביצא היינו במבושל לפרש"י ולפי' התוספות בנדבקים ע"י מרק א"כ למה שינו לשונם לפרש כאן הך תוריתא דנהמא כשנותנים הפרורין במים והם מתלבנים אע"כ משמע שרוצים לפרש הך ברייתא דלקט מכולם כזית אליביה דרבא דהיינו נמי בדאיכא תוריתא דנהמא דוקא כי היכי דלא נצטרך לאוקמא דוקא בבא מלחם גדול כמו לרב יוסף ואם כן בהך מילתא דלפירושם דלעיל היינו שלקט פירורין מחמשת מיני לחם וכבר כתבתי דכשהן בעין לא בעינן לא כזית ולא תוריתא דנהמא כמ"ש רבינו יונה והרא"ש לכך הוצרך לפרש כאן דודאי כשהן בעין לעולם מקרי תוריתא דנהמא אלא דהכא בהך ברייתא איירי כשהן שרויין במים דאפשר דסתמא דמילתא הכי הוא שאין דרך לאכול פירורין קטנים הבאים מכמה מינין כשהן בעין אלא שדרך לשרותן במים ובזה כתבו דיש לחלק דבכל זמן שלא נתלבנו המים מקרי תוריתא דנהמא כדאמר רבא משא"כ כשהמים נתלבנים אזיל ליה תוריתא דנהמא כן נ"ל בכוונת התוס' ולפ"ז יש ליישב קצת מה שהקשיתי לעיל על שיטת רבינו יונה והרא"ש בהא דמקשי אביי לרב יוסף מהך ברייתא דלקט מכולן והיינו דאביי נמי משמע ליה לפרש דאיירי בכי האי גוונא דלקט מכולן ושראן במים דדמיא לחביצא כ"ז נראה לי מוכרח בכוונת התוספות זולת כעת לא ידעתי לפרש בענין אחר ועדיין צ"ע ודוק היטב:

בד"ה לחם העשוי לכותח כו' וקשה דהא אמרינן במסכת חלה כל שתחלתה עיסה כו'. כוונתם מבואר' דכי היכי דאמרינן לענין סופגנין דלא מקרי לחם ופטורים מן החלה ואפ"ה כל שהיא תחלתה עיסה חייב בחלה דכיון שכבר נתחייבו בחלה בשעת הגלגול קרינן ביה עריסותיכם דבהאי שעתא דנעשית עיסה תליא מילתא דחיוב חלה א"כ ה"נ אית לן למימר לענין עיסה שמייבשים בחמה דנהי דבכה"ג לא מיקרי לחם דאין לחם אלא ע"י מאפה אור כמ"ש התוס' בסוף הדיבור בשם הירושלמי אפ"ה כיון שכבר נעשית עיסה ע"י גלגול כבר נתחייבו בחלה ושוב אין לפוטרה כך נ"ל בכוונת התוס' דמהאי טעמא פוסק ר"ת בכל כי ה"ג שתחלתן עיסה חייב בחלה ולפ"ז ע"כ צריך לפרש האי לחם העשוי לכותח דהכא דלאו כשעשאן עיסה איירי שבלילתן עבה אלא בלילתן רכה איירי ונראה דלפי' התוס' אפשר דלא גרסינן כעבין בבי"ת אלא כעכין בכ"ף ועיין בס' מע"מ הלכות חלה שהביא שני הגרסאות ועיין בסמוך ובקונטרס אחרון:

בא"ד ומתחילה היה ר"ל ר"ת דדוקא חייבין בחלה כו' אבל מן המוציא פטורים כו' ול"נ דהא לעיל קתני נוטלן לאכלן ומברך עליהם המוציא גבי מנחה כו' עכ"ל. מיהו רבינו שמשון ז"ל כתב בפירוש המשניות ברפ"ק דחלה שלא כדברי ר"ת בין לענין חלה ובין לענין המוציא והאי דנטלן לאכלן מפרש לה לענין מנחת מאפה שלא נטגנו בשמן ועוד דאפילו את"ל דבכל המנחות איירי אפ"ה אין ראיה משם כיון ששמנן מועט ע"ש באריכות והובא' דבריו בלשון הרא"ש בפרק אלו עוברין ובהלכות קטנות בהלכות חלה האריך יותר ומה שיש לדקדק בשיטת רבינו שמשון אבאר קצת לקמן בדף הסמוך גבי יוצאים ברקיק השרוי. מיהו בעיקר דברי ר"ת תמיה לי טובא דנהי דמייתי ראיה לענין המוציא בהא דקתני נטלן לאכלן אכתי היא גופא קשיא מה סברא יש בזה לחייב בברכת המוציא לחם במה שאינו קרוי לחם בשעת אכילה כמו שהקשה ר"ת עצמו בתחלה דבשלמא לענין חלה א"ש כיון דעיקר החיוב בשעת גלגול דכתיב עריסותיכם משא"כ לענין המוציא משמע דסברא פשוטה היא דבתר שעת אכילה אזלינן וא"כ כשנאפה בחמה דלא מקרי לחם למה מברך המוציא לחם שהרי מעולם לא היה שם לחם עליו ומאי ענין עיסה לכאן מיהו אפשר דחכמים השוו מדותיהם לתלות ברכת המוציא במה דחייב בחלה והיינו בכל דבר שדרך לקבוע סעודה עליו ולדעתי נראה שסברא כזו מוכרחין אנו לומר ג"כ בשיטת רבינו שמשון וסייעתו וכמו שאבאר בק"א אם ירצה השם וכאן אין להאריך:

ותני ולבסוף ולא כלום ויש לדקדק כיון דעל כרחך מוכרחין לשבש הברייתא מאי חזית לשבש סיפא דברייתא נשבש סיפא דרישא ונימא תני ולבסוף שלש ברכות ונשאר בתירוץ הא מני ר"ג היא והרי יותר שייך לומר דבמקום שלש ברכות טעה ותני מעין שלש מלמימר דבמקום ולא כלום טעה ותני ברכה אחת מעין שלש וצריך לומר דיותר ניחא לי' לאוקמי סתם ברייתא כרבנן דהלכתא כותייהו מלאוקמי כר"ג ולבר מהלכתא:

ואמנם אעפ"כ אם היינו מוקמינן לה כר"ג הרוחנו דלא תהוי תיובתא דרב ושמואל דאם הך ברייתא ר"ג היא איכא למימר דר"ג לשטתו דאיהו סובר דלבסוף מברך על המחי' לכך סובר דתחלה בורא מ"מ אבל רבנן דסברי לבסוף ולא כלום לכך תחלה שהכל ואמרי לך רב ושמואל אנן כרבנן סבירא לן ואולי היינו טעמא דבעה"ג ורבינו האי שפסקו כרב ושמואל ותמהו עליהם שהרי מסקינן בשמעתין דרב ושמואל בתיובתא ולפי מ"ש ניחא דהם סברי מה דמסקינן דרב ושמואל בתיובתא היינו קודם שזכינו לברייתא שני' דלבסוף ולא כלום וא"כ אז ודאי ברייתא דהכוסס כרבנן אתי' דאי כר"ג קשיא סיפא דרישא ומהי תיתי לשבש את הברייתא ולכך נשאר בתיובתא על רב ושמואל אבל בסוף הסוגיא שהביא ברייתא שני' דלבסוף ולא כלום וא"כ על כרחך צריך לשבש הברייתא משבשינן סיפא דרישא ומוקמינן לה כר"ג וליכא תיובתא לרב ושמואל אלא דאם יש לומר כן א"כ קשיא סוגיא דפרק בכל מערבין דאותביני' לרב ושמואל ממתניתין דהנודר מן המזון וקאמר מי לא אותביני' חדא זימנא ולפי מ"ש א"כ מהך דכאן לא נשאר תיובתא ושפיר מותיב מהתם ואף דגם מתניתין דהתם איכא למימר הא מני ר"ג היא מ"מ עכ"פ לשון מי לא אותביני' לא אתי שפיר אלא ודאי דאפי' אם נשבש סיפא דרישא ונוקי הך ברייתא כר"ג לא פלטו רב ושמואל מתיובתא דעד כאן לא מצינו פלוגתא בין ר"ג לחכמים אלא בברכה שלאחרי' אבל בברכה שלפני' לא פליגי דאם איתא דפליגי הי' מזכיר בברייתא שהוזכר פלוגתתם גם ברכה ראשונה ומדשתק מברכה ראשונה מכלל דלא פליגי בה וכיון דעל כרחך נשארו רב ושמואל בתיובתא שוב עדיף לן לשבש סיפא דתוקים כרבנן וגם אני תמה על הרי"ף והרמב"ם והתוס' שחילקו בין אורז לדוחן ופסקו דבדוחן מברך רק שהכל והרי לר"ג ודאי מברכין על דוחן בורא מ"מ שכיון שלדידי' מברכין אחר דוחן ברכה א' מעין שלש ודאי מברכין תחלה בורא מ"מ דלא מצינו שיהי' לבסוף על המחי' ומתחלה שהכל ועוד ק"ו מה אורז דמברכין לרבנן לאחריו רק בנ"ר מברכין תחלה במ"מ דוחן לר"ג שמברכין לאחריו על המחי' ק"ו שיברך תחלה במ"מ ואל תשיבנו מאכל שלק והוא מזונו דאמר ר' עקיבא במשנה דסוף פרקין דמברך עליו שלש ברכות אף שעל ברכה תחלה לא מצינו שום דיעה שיברך על שלק במ"מ שאני התם דסובר ר"ע שזהו מן התורה דאיהו סבר ואכלת ושבעת דכתיב בקרא היינו כל דבר ששבוע ממנו עין בברטנורה שם אבל דבר שתקנו חכמים עליו ברכה חשובה מעין ג' לאחריו ולא תקנו לפניו במ"מ זה לא מצינו וא"כ כיון דלר"ג ודאי מברך על דוחן במ"מ ולא מצינו שנחלקו חכמים עליו למה נחלק אנחנו על ר"ג ולומר שמברך על דוחן רק שהכל ומה דכתב הרא"ש דמשמע לי' לרבינו אלפס מדנקט במלתייהו דרבנן הכוסס את האורז ולא נקט נמי דוחן ש"מ שעל הדוחן אינו מברך במ"מ אומר אני ולטעמיך הרי לר"ב ודאי דוחן שוה לאורז כמו שהוכחתי וא"כ איך בעי רב ששת לאוקמי ברייתא כר"ג אלא ודאי הוא כמו שדחה הרא"ש דבהך ברייתא נקט אורו לאפוקי מדר' יוחנן בן נורי ולולא שאין חוח אשר ביער כמוני כדאי להכניס ראשו בין ארזי הלבנון הי' נלע"ד להכריע שיברך גם על פת דוחן במ"מ כמו אורז:

אמר רב יוסף וכו' בתחלה וכו' ולבסוף וכו' לקמן בסוף הסוגיא אמר ר"ש האי חביצא וכו' מברך עליו המוציא.. כאן מצאה הקפידה מקום למה רב יוסף הזכיר ברכה שלפניו וגם ברכה של אחריו ור"ש לא הזכיר מברכה שלאחריו ואין לומר משום דר"ש מיירי בפרורין שאין בהם כזית וליכא שיעור לברכה אחרונה ורב יוסף מיירי ביש בהם כזית שהוא שעור ברכה אחרונה דאטו רב יוסף ור"ש בשיעור אכילתו מיירי אינהו בשיעור גודל הפרורין מיירי ואטו משום דלית בכל א' כזית אם אכל הרבה מהן לא מצטרפי לשיעור ברכה אחרונה וכן להיפך אפי' יש בהם כזית אטו אם לא אכל כל הכזית אין לו חשיבות של יש בהם כזית וא"כ קשה למה הזכיר ר"י ברכה של אחרי' ור"ש לא הזכיר ונראה משום דזה ודאי אם מברך המוציא הרי הוא לחם שהרי הוא אומר עליו המוציא לחם וכיון שהוא לחם ודאי שצריך לברך עליו בהמ"ז שהרי עקר ואכלת וברכת דכתי' על לחם קאי שהרי כך כתיב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם ואכלת ושבעת נמצא זה כלל גדול שכל שמברך עליו המוציא ודאי מברך עליו שלש ברכות לאחריו אבל איפכא דנימא כל שמברך אחריו שלש ברכות יברך עליו לפניו המוציא זהו אינו כלל מלא ושבעת המינין לר"ג ושלק לר"ע יוכיחו שמברך אחריהם ברכת המזון שלש ברכות ובודאי לא שייך בהם המוציא לחם כי אינם לחם ובברכת המזון אף שבברכת ל מזכיר לחם הוא נותן לחם לכל בשר הרי מזכיר ג"כ מזון ולחם לא על דבר זה שהוא אוכל עתה הוא מזכיר רק מזכיר חסדי המקום שנותן לחם לכל בשר ובזה הסוגיא כאן על נכון דר"ש כיון שפסק ואמר שמברך עליו המוציא שוב אינו מן הצורך שיזכיר מה שיברך לאחריו דממילא נודע אם מברך המוציא לפניו ק"ו שיברך לאחריו ג' ברכות אבל רב יוסף שנקט שני צדדים דהיינו חילוק בין יש בהם כזית לאין בהם הזכיר דין ברכה לפניו וגם ברכה לאחריו ברכה לפניו לרבותא דיש בהם כזית שמברך אפילו ברכת המוציא וברכה לאחריו לרבותא דאין בהם כזית דאפילו לאחריו אינו מברך ג' ברכות:

ותני עלה וכו' באמת זה שנינו במשנה במנחות שם דף ע"ה ע"ב וזה לשון המשנה שם מנחת ישראל כופל אחד לשנים ושנים לארבע ומבדיל מנחת כהנים וכו' וכולן פותתין כזיתים וא"כ קשה למה זה שביק רב יוסף מתניתין והביא ברייתא ורש"י נדחק וכתב ותני כלומר ותנן והנלע"ד בזה הוא משום דלכאורה איך מביא רב יוסף שעל פירורין פחות מזיתים אינו מברך המוציא ממה שמברך המוציא על המנחה ושם היו כזיתים ודלמא גם על פתותין קטנים מזיתים ג"כ מברך המוציא והמנחות מצד הכתוב שיעורין כזיתים כדדרשינן התם דכתיב אותה פתים ולא פתיתים לפתיתים אלא שבאמת מהאי קרא דרשינן שכופל אחד לשנים ושנים לארבע אבל שיעור זיתים לא נרמז בכתוב אף שהוא משיעורי חכמים מ"מ אין הטעם בשביל ברכת המוציא דמה הפסד הי' אם היו קטנים מזה והיו מברכין במ"מ אלא ששיעור זיתים הוא מאיזה טעם וא"כ אין מכאן ראי' שעל פחות מזה לא יברכו המוציא ורש"י נדחק לומר שר"י הביא רק ראי' שעכ"פ על פירורין כזית מברכין המוציא ונראה דקושיא חדא מתורצת בחבירתה דהברטנורה שם במשנה פירש וכולם פתיתים כזיתים וכו' דלאחר שעשה פתיתים כזיתים כופל אחד לשנים ושנים לארבע עיין שם בברטנורה ולפי פירושו הביא רב יוסף ראי' לסתור דהרי נשארו הפתיתין בשעת הברכה כל פתות רובע זית אלא שהברטנורה קיצר וסתם במקום שהי' לו לפרש כי באמת פירושו זה העתיק מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה שם והרמב"ם שם נשמר מזה וכתב בזה הלשון אמר רחמנא פתות אותה פתים ולא פתיתי' פתיתין ר"ל שאינו מפליג בפתיתין רק לא יהי' פחות מכזית ואותה הפתיתה שהיא כזית כופל אותה עם ארבע ואינו מבדיל שלא יהי' פיתים פתיתין עכ"ל הרמב"ם שם ומעתה אף שהי' כופל כל זית לארבע כיון שלא הי' מבדיל נשאר הזית בשלימותו רק שהי' מכופל בכפליו אלא דלפי נוסחא שלפנינו שם ברישא דמתניתין הוא מנחת ישראל כופל אחד לשנים ושנים לארבע ומבדיל הרי מפורש במשנה שמבדיל ואם נפרש כפירוש הרמב"ם והברטנורה נסתרו דברי רב יוסף וצריך לומר שהרמב"ם והברטנורה לא הי' להם הגרסא ומבדיל ומעתה אם נצרף פירוש הברטנורה להנוסחא ומבדיל ואף אם לא גרסינן במשנה בפירוש ומבדיל מ"מ בידינו לפרש דכופל היינו כופל ומבדיל הרי משנתינו נהפכה לתיובתא לרב יוסף ולכן לא הביא רב יוסף ראי' ממשנתינו שיש לדחות כנ"ל אבל הביא ברייתא דתני עלה ולשון זה מורה שעל ברייתא זו דנטלן לאוכלן תני עלה וכולן פתיתין כזיתים וסובר רב יוסף שברייתא זו אתי למיהב טעמא למה יברך המוציא והלא המנחות הם נטגנים בשמן ולמה ישאר בהם חשיבות לחם ולכן תני עלה שפותתין כזיתים לכך מברך המוציא ומינה ממילא שמענו שאם היו פחות מזיתים לא הי' מברך רק במ"מ וברייתא זו גילתה לנו גם פירוש המשנה או שאין הפירוש כפירושו של הרמב"ם בפירוש המשנה והברטנור' או שלא הי' מבדיל אך לפי דברינו שרב יוסף בא להביא ראי' שעל פירורין פחות מזיתים אין מברכין המוציא קשה למה לרב יוסף להביא ממרחק לחמו מסדר קדשים והלא הוא ברייתא מפורשת לעיל דהיינו ברייתא דאין הפרוסות קיימות ונראה דרב יוסף פסק וקאמר דלית בהו כזית וכו' ואפ' יש בהם תוריתא דנהמא לכן לא הביא מברייתא דפרוסות דאיירי בבישול וע"י בישול ע"פי רוב אין בהם תואר לחם ולכן הביא מטוגן שע"י טיגון כשאר יותר תואר לחם ועיין בש"ע סי' קס"ח סעיף י' וסעיף י"ג ומג"א ס"ק ך"ז הא חדא ועוד שנית דאפילו נימא דלרב יוסף טיגון הוא כבישול ממש מ"מ ניחא לי' להביא ראי' ממנחות שיש לו ראי' לשני הצדדים ראי' דעל כזית מברכין המוציא וגם ראי' דעל פחות מזה אינו מברך המוציא משא"כ מברייתא דפרוסות אף שיש לו ראי' דעל פחות מזית אינו מברך המוציא דודאי פחות מכזית מקרי אין פרוסות קיימות שאל"כ איזה שעור קטן יותר מזית תתן לו אבל לאידך ביסא דעל זית מברך המוציא אין משם ראי' דאף שקאמר שם בזמן שפרוסות קיימות וכו' מאן יימר דזית מקרי פרוסות קיימות דלמא כביצה או דוקא שתשאר הפרוסה כמו שהיתה קודם הבישול בלי שום חסרון ע"י בישול לכן הביא מברייתא דמנחה ועל זה בא אביי להשיב אלא מעתה וכו' וגם אביי לא יכחיש ברייתא דתני עלה וכו' אלא שאביי מפרש כפירוש הברטנורה דהך פותיתין כזית הוא בתחלה קודם שכופלן וכל זית כופל אח"כ אחד לשנים ושנים לארבע וגם סובר דכופל היינו שמבדיל כפשטא דמתניתין וא"כ לא כשאר בשעת ברכה רק פתיתין של רובע זיתים וברייתא זו דתני עלה לאו למיהב טעמא למה יברך המוציא אלא אדרבה לרבותא דתני עלה דפותתין כזית וא"כ אחר שכופלן לארבע לא נשאר רק רובע זית ואפ"ה מברך המוציא ומהו כוונת אביי אם לסתור סוף דברי רב יוסף וסובר דגם בפחות מזית מברך המוציא או להוכיח שיש חילוק בין בישול לטיגון ואין שום ראי' ממנחה וסותר ריש דברי רב יוסף דבבישול אפילו יש בהם כזית אינו מברך המוציא יבואר בדברינו בדבור הסמוך:

א"ל אביי וכו' הא דהמתין אביי בקושיא זו עד דאמר ר"י מנא אמינא לי ולא הקשה תכף על דברי ר"י שאמר אין בהם כזית מברך במ"מ הוה לי' לאביי להקשות מהא דליקט מכולם כזית ונראה דאביי לעצמו סובר שאין טיגון דומה לבישול וטיגון אינו מבטל מתורת לחם אבל בישול מבטל ולאביי ליכא ראי' ממנחות כלל אפילו ליש בהם כזית אבל הקשה לרב יוסף דאמר מנא אמינא לה ומביא ראי' ממנחות על זה השיבו אביי לדידך דטיגון ובישול שוה אלא מעתה לתנא דבי ר"י וכו' אלא דלפי זה החילוק שבין אביי לר"י הוא דלאביי אין ראי' מטיגן לבישול ובבישול אפשר דאפילו על פירורין שיש בהם כזית אינו מברך המוציא וממילא מה דקאמר מאי הוה עלה השאלה אם כדברי ר"י דעל כזית מברך המוציא אם כדברי אביי דאפילו יש בהם כזית אינו מברך המוציא ומייתי מרב ששת דאפילו פרורין בפחות מכזית מברך המוציא והיינו שלא כדברי ר"י ולא כדברי אביי ואין זה סוגית הש"ס ואולי אף דמתחלה לא הקשה אביי דהוה ניחא לי' שיש לחלק בין טיגון לבישול מכל מקום כאשר שמע דברי ר"י שאמר מנא אמינא לה וכו' ומייתי ראי' מטיגון לבישול קיבלה אביי להשוואה זו שטיגון ובישול שוה אלא שס"ל דממילא הה"ד בפחות מכזית וכברייתא דליקט מכולן וכו' ושייך שפיר מאי הוה עלה:

ובגוף קושיית אביי שהקשה מליקט מכאן קשי' לי מנ"ל להקשות ודלמא שם רב יוסף מיירי בדליכא תוריתא דנהמא לכן סובר דפחו' מכזית בטל מתורת לחם והך דליקט מכלן מיירי בדאית בהו תוריתא דנהמא ומתחלה עלה בדעתי לתרץ ע"פי זה מה שלא הקשה אביי תכף על דברי ר"י קודם שאמר דב יוסף הך מנא אמינא לה הוא משום דבל"ז הוה מצי לחלק כנ"ל דר"י מיירי בדליכא תוריתא דנהמא אלא דאם ר"י מיירי בדליכא תוריתא ומינה דבפרורין שיש בהם כזית אמר ר"י דמברך המוצא אפילו ליכא תוריתא א"כ איך מייתי ראי' ממנחות דלמא שם איירי בדאית בהו תוריתא דנהמי אלא ודאי או דלר"י תוריתא דנהמי אינו מעלה ולא מוריד כלל או דגם רב יוסף מיירי בדאית בהו תוריתא דנהמא ואפ"ה בעי פירורין כזית וא"כ שפיר קשה מליקט מכולן כזית כך עלה במחשבתי והדרנא בי דהרי אלימא מזה קשה לפי מה דמשני רב יוסף הב"ע בשערסן א"כ נסתר ראיית רב יוסף מעיקרא דדלמא גם כזית לא מהני והא דתניא נטלן לאוכלן וכו' מיירי כשערסן שאף שתחלה פותתן לזיתים ערסן אח"כ לכך מברך המוציא אבל אם לא ערסן אפילו יש בהם כזית אינו מברך המוציא אלא על כרחך צריך לומר דבשלמא ברייתא דליקט מכולן וכו' דמיירי במקרה שאירע כך שליקט מכולן יש בידינו לאוקמה באיזה אוקימתא כפי הצורך לתרץ הקושיא אבל הך ברייתא דנטלן לאכלן דסדר הבאת המנחה וסדר אכילתה קחשיב ותני לא שייך לאוקמא באוקימתא חיצונה ולומר דמיירי כשהוא באופן זה דהא פסק ותני סדר מנחה ואכילתה ואטו תמיד הסדר הוא כן שערסן אחר פתותן ולפ"ז ממילא הדרא קושיא ראשונה לדוכתא דמאי הקשה אביי דלמא רב יוסף מיירי בליכא תוריתא דנהמא ואף עפ"כ מביא ראי' ממנחות דאטו במנחות תמיד נשאר תוריתא דנהמא כיון דטיגון הוא כבישול פעמים שנטגן הרבה ואבד תוריתא דנהמא ואפ"ה שנינו שתמיד על המנחה מברך המוציא ומינה מייתי ראי' ליש בהן כזית אבל ברייתא דליקט מכולן דמיירי במקרה שפיר יש לאוקמא ביש בהן תוריתא דנהמא ונסתר קושיית אביי. ונראה דלהכי הקדים אביי ולתנא דבי ר"י וכו' דלכאורה לא הוצרך להביא כלל דברי ר' ישמעאל דמברייתא דליקט מכולן לחוד הי' יכול להקשות דמדתנא ליקט מכולן כזית מכלל שאין בחד כזית וא"כ על כרחך האי תנא לא ס"ל דכולן פותתן בזיתים אלא פותתן לפחות מזיתים ואפ"ה חשיב לחם ומה לי אם הוא ר' ישמעאל או תנא אחר אלא הוא הדבר אשר דברתי דהך דליקט קט המה מוקמינן ביש בהם תוריתא לכן הקדים הך דתנא דבי ר"י דאמר פורכן עד שמחזיר לסולתן ומסתמא הך ברייתא דליקט כתנא דבי ר"י אתי' דודאי לא נימא תלתא תנאי במנחה וכן פירש רש"י דהך ברייתא דליקט ר' ישמעאל היא וא"כ שמחזירו לסולת אין לך ביטול ת"ד גדול מזה ואפ"ה מברך המוציא ושפיר הקשה לרב יוסף. ולפי זה על כרחך אביי לא בא להחליט שגם בפחות מכזית וגם אין בו ת"ד אפ"ה יברכו עליו המוציא דמה יענה אביי לתרץ ברייתא דלעיל בזמן שאין הפרוסות קיימות שמברך במ"מ ועיין בתוס' בד"ה חביצא ועיין בתר"י וכל אלו התירוצם לא שייכו לאביי אם נימא דס"ל דאפילו אין בהם כזית ואין בהם תואר לחם אפ"ה יברכו המוציא אלא ודאי נהפוך ואביי בא לסתור דברי לב יוסף אפילו ביש בהם כזית כשבישל ומנחות שאני דטיגון לא דמי לבישול וכך השיב אביי לרב יוסף לדידך דמדמית טיגון לבישול א"כ אפילו לאין בהם כזית נמי והא ודאי אי אפשר ועל כרחך צריכין אנו לומר דטיגון אינו כבישול וא"כ בבישול אפילו יש בהם כזית נמי אינו מברך המוציא. ולפי זה הך מאי הוה עלה היינו אם בפירורין שיש בהם כזית מברך המוציא כרב יוסף או אינו מברך רק במ"מ כאביי והדק"ל דאיך מייתי עלה הך דר"ש שהוא שלא כדברי זה ולא כדברי זה ולקמן יתבאר:

והי' מקום לומר דאביי שפיר הקשה לרב יוסף מברייתא דליקט שגם אם נוקי לה ביש בהם תואר לחם הוכיח אביי לעצמו דעל כרחך רב יוסף אפילו ביש תואר לחם אפ"ה בעי כזית דאי ס"ד דר"י מיירי דוקא האין בה תואר לחם א"כ מאי קמ"ל רב יוסף דזה כבר שמענו מברייתא דאין הפרוסות קיימות וכעין קושיית רבינו יונה על שטת רש"י דחביצא היינו בישול א"כ מאי קמ"ל רבא כאן שאמר על דברי ר"ש והוא דאיכא עלי' תוריתא דנהמא הרי ברייתא היא בזמן שאין פרוסות קיימות עיין בתר"י אמנם אחר היישוב הא ליתא דבשלמא רבא לא קמ"ל מידי רק הא דבדליכא ת"ד אין מברכין המוציא א"כ שפיר הקשה רבינו יונה דאי כבישול מיירי א"כ לא קמ"ל רבא מידי שהרי זה כבר שמענו מברייתא אבל רב יוסף ברישא דמלתא ביש בהן כזית טובא קמ"ל דאי מברייתא דפרוסות קיימות לא ידעינן שיעורא מאי ניהו פרוסות קיימות וכיון דהוצרך ר"י לומר דין יש בהן כזית אמר ג"כ ההיפוך דדרך האמוראים לומר דבר והיפוכו:

ליקט מכולן כזית בזה נחלקו אבות העולם שרש"י פירש מכולן פתיתי המנחות וכן פירש רבינו האי וכן לדעת פירש הרמב"ם כאשר יבואר בדברינו והתוס' הקשו עליו דאיך קאמר אם חמץ הוא והרי כל המנחות באו מצה ורבינו יונה והרשב"א הוסיפו להקשות דאיך יוצא בה ידי מצה והלא אינה נאכלת בכל מושבות לכן פירשו הם דמכולן היינו מכל חמשת מיני דגן ואמנם לדבריהם קשה מה חידוש השמיענו תנא דברייתא ואף דבמה דקאמר דיוצא י"ח מצה אפשר שהוא חידוש לפי מ"ש רבינו יונה שהחזיק בפירוש חביצא כפירוש התוספת דהיינו שנדבק ע"י מרק וכתב שאביי הביא ראי' מלקט מכולן דקאי לפירושו על חמשת המינין היינו משום שאם אמרינן שנתבטל מתורת לחם בלא בישול אז אין חילוק בין נדבק או לא נדבק והי' מתבטל גם בלי מרק עיין ברבינו יונה וא"כ קמ"ל שאינו מתבטל מתורת לחם אבל אכתי קשה מאי קמ"ל אם חמץ הוא וכו' ואטו בחיוב חמץ בעינן לחם ואם אכל חטים שנתחמצו או קמח שירד עליו מים או קמח שבישלו אחר שנחמץ מי לא חייב כרת וראיתי לרבינו יונה שכתב דקמ"ל דלא בימא דלא חייבה התורה כרת אלא באוכל כזית חמץ ממין אחד וכן לענין מצה דלא בימא דאינו יוצא ידי אכילת מצה אלא באוכל כזית ממין אחד והנה מלבד שהדברים דחוקים ומהי תיתי לומר כן אלא שעדיין קשה סיפא דברייתא והוא שאכלן בכדי אכילת פרס מאי קמ"ל בזה דאטו משני מינין עדיף ממין אחד דשעורו בכא"פ ולכן אמרתי ליתן לב לקיים פירש רש"י ולסלק הקושיות מעל פירושו ומלבד מה שהקשו התוס' והרשב"א עוד קשה לי דבמס' פסחים דף ל"ו ע"א פליגי תנאי אי דרשינן לחם עני פרט לנילושה ביין שמן ודבש שהיא מצה עשירה או דרשינן עוני מי שנאכל באנינות והרי במנחה תרווייהו איתנוהו שנילושי בשמן וגם אסורה לאונן וממ"נ אינו יוצא בה וגם איך חייבים על חימוצה כרת והלא מי פירות אין מחמיצן עכ"פ להתחייב כרת ודוחק לומר דמיירי במנחת חוטא או מנחת קנאות דהא רש"י פירש מכולן פתיתי המנחות משמע שעל כל המנחות אומר כן ועוד דא"כ איך הביא רב יוסף ראי מברכת המוציא ודלמא במנחת סולת מיירי שנקמצת סולת ואין בסולת פתיתה וכן הרמב"ם בפ"ג ממע"ה בהלכה ה' במנחת סולת לא הזכיר פתיתה ולפי מה שכתבתי לעיל דותני עלה הוא על ברייתא דלעיל ניחא אבל רש"י שפירש ותני עלה כלומר ותנן וכו' א"כ קשה כנ"ל אלא ודאי דמן הסתם בכל המנחות מדבר. ועוד קשה לי על רש"י איך יוצא חובת מצה במנחה והא בעינן מצה המשתמרת לשם מצה או לשם מצה הנאכלת לשבעה לרבה ולרב יוסף לכל מר כדאית לי' בפסחים דף ל"ח ע"ב עוד קשה על רש"י כאן בד"ה והוא שאכלן בכא"פ וכו' ואם שהה יותר אין האכילה מצטרפת וכו' ואין בו חיוב כרת אם חמץ הוא והדבר יפלא למה שביק רש"י מצה שהרי גם אכילת כזית מצה אינו מצטרף אם שהה יותר מכא"פ ויותר ראוי' לפרשו על יציאת י"ח מצה דסמיך לי' והיינו מרווחים בזה שלא הי' קשה קושיית מהרש"א שהקשה דמרישא גופא דקתני לשון רבים ליקט ואכלן הי' לו לדקדק אי בשערסן ואכלו מבעי' לי' עיין מהרש"א ואני אמרתי דמרישא אין לדקדק בזה דהא דמוקמינן לי' בשערסן הוא רק על שיוצא ידי מצה דבמצה בעינן לחם אבל להתחייב ברת אם חמץ הוא לא בעינן שערסן דאטו בחמץ לחם בעינן וא"כ ברישא שאכלן על חיוב חמץ דסמיך לי' קאי ולכך תני שאכלן אבל מסיפא דייק שפיר דמסתמא על מצה דסמיך לי' קאי וא"כ שאכלו מבעי' לי' אבל לפי פירושו של רש"י שפירש הך בכא"פ רק על חמץ ודאי דשפיר דקדק מהרש"א ואמנם אין אנו עוסקים כעת לתרץ קושיית מהרש"א אלא שעכ"פ דברי רש"י צריכן הבנה דלמה שביק מצה ונקט רק חמץ. וליישב כל סוגיא נציע הוצעה אחת כי המנחה אחר שנתקדשה בכלי ונתקדשה קדושת הגוף וטרם שנקמצה נתחמצה שהיא נפסלה וזהו פשוט וא"צ ראי' ואעפ"כ אביא הדבר מפורש בתוס' במנחות דף נ"ו ע"ב בד"ה הכל מודים במחמץ אחר מחמץ וכו' והשתא מחמץ אחר מחמץ דלא חזי לא לגופי' ולא לדמי' וכו' עיין שם ואמנם צריכין אנו לידע מה דין מנחה זו אחר שנתחמצה לענין מעילה אם מועלין בה מן התורה ואומר אני דלענין מנחה זו אם עלתה לא תרד תליא בפלוגתא דר"י ור"ש בזבחים דף פ"ד ע"א דכיון שנתחמצה לאחר שנתקדשה בכלי הרי פסולה בקודש ולכך לר"ש אם עלתה לא תרד ולר"י תרד דכיון שאין מנחה חמוצה כשירה אפילו בבמה לכך תרד ועיין שם ע"ב ואף שמצינו מנחה של חמץ בשתי הלחם ובחלות של תודה אין באלו חלק למזבח ובמעילה דף ב' בשחטן בדרום דסובר רב יוסף דלר"ש מועלין בהן מן התורה ולר"י אין מועלין ואף רבה דחילק שם היינו בשחטן בדרום שלא נתקדשו קדושת הגוף כלל וכמאן דחנקינהו אבל מנחה זו שנתקדשה בכלי מודה רבה דתליא בפלוגתא דר"י וריש ומעתה שזכינו לדין דלר"ש נשאר בה איסור מעילה מן התורה ואסורה מנחה זו באכילה ובהנאה מן התורה משום הקדש יש לנו לדין אם חל עלי' איסור חמץ ואומר אני דלפעמים הוא איסור חמץ על איסור הקדש איסור כולל ולפעמים הוא איסור מוסיף דאם נתחמצה מנחה זו בערב פסח קודם חצות והרי היא אסורה להדיוט וגם לגבוה להדיוט אסורה משום הקדש ולגבוה משום מנחה שצריכה להיות מצה ומעתה כשיגיע חצות שאז מתחיל איסור חמץ אין כאן איסור מוסיף שכבר אסורה משום הקדש בין להדיוט ובין לגבוה וגם לא שייך כאן מגו דאיתוסף עלי' איסור בל יראה אפילו אם נימא דב"י כקרא איסור מוסיף דעל מי חל כאן איסור ב"י והרי היא של הקדש ולא יראה לך כתיב שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של גבוה וממילא אין כאן איסור מוסיף אבל יש כאן כולל שעד שלא הגיע שעת איסור חמץ הי' אסור רק במנחה זו ומותר בשאר חמץ וכשהגיע שעת איסור חמץ מתוך שנאסר בשאר חמץ נאסר גם במנחה זו משום חמץ וכל זה כשנתחמצה קודם זמן חמץ אבל אם נתחמצה ערב פסח אחר חצות או בחוה"מ נהפוך הוא דכולל ליכא שכבר הוא אסור בכל חמץ שבעולם שקודם שנתחמצה מנחה זו ומנחה זו כבר אסורה עליו משעה שהקדשה הקרש דמים אבל יש כאן איסור מוסיף שעד שלא נתחמצה היתה אסורה להדיוט ומותרת לגבוה וכשנתחמצה ניתוסף בה איסור לגבוה ומגו דאיתוסף איסור חמץ לגבוה איתוסף כמי להדיוט ומעתה מאן דלית לי' לא איסור כולל ולא איסור מוסיף לא משכחת במנחה זו שיהי' חייב על חימוצה כרת ור"ש לית לי' איסור כולל ואפילו איסור מוסיף מספקא להו להתוס' בקידושין דף ע"ז ע"ב בד"ה פרט לכה"ג אם אי' לי' לר"ש איסור מוסיף ועיין בחידושינו בפסחים דף ל"ה ע"ב בד"ה שם אמר ר"ש עיין שם והכה בברייתא זו דתני ליקט מכולן ולפירש רש"י דקאי על כל המנחות והרי רובן נקמצות אחר אפייתן שהרי רק מנחת סולת לבדה נקמצת סולת וא"כ כיון דשאר ד' מיני מנחות נקמצת לאחר אפי' והרי לאחר אפי' שוב אי אפשר שתחמיץ וא"כ נתחמצה קודם אפייתן וקודם קמיצתן ולא הי' להם שעת היתר לכהנים ונשאר בהם איסור מעילה מן התורה לר"ש והי' מקום לומר שלא יחול עליהם איסור חמץ וקמ"ל ברייתא זו רבותא גדולה שחייב כרת משום חמץ וקמ"ל דאמרינן איסור כולל או איסור מוסיף ושוב קאמר אם מצה יוצא י"ח ודאי רבותא קמ"ל שלא נתבטל על ידי טיגון מתורת לחם ומה דסיים והוא שאכלן בכדי א"פ נלע"ד דלרבותא דאם חמץ איצטרך דהרי באכילה מלבד איסור חמץ יש בה ג"כ חיוב מעילה כמו"ש ובמעילה הדין שצירוף המעילה אפילו לזמן מרובה כמפורש במשנה סוף פ"ה דמעילה והי' מקום לומר דמתוך שמצטרפות אכילה אחרונה לראשונה לענין איסור מעילה תצטרף ג"כ לענין איסור חמץ ובפרט לרבי אם אמרינן דסבר מעלה בכזית עיין פסחים דף ל"ג ע"א ועיין בתוס' בד"ה אף מעילה וכו' וא"כ שיעור שניהם שוה ונימא שאף דבכל חמץ בעינן בכא"פ כמו בכל התורה כאן אגב דחייל על אכילה אחרונה חיוב מעילה אף לאחר שיעור כא"פ תחול ג"כ לענין איסור חמץ ודבר זה דומה קצת למה שכתבו התוס' בחולין דף ק"ג ע"א בסוף ד"ה דאיסור חלב וכו' שכתבו וי"ל כגון שתלש ממנה אבר וטרפה בו דמגו דאתי איסור טריפה וחייל אאיסור חלב חייל נמי איסור אבר עלי' וכו' ע"ש בתוס' ה"נ מגו דחייל מעילה יחול ג"כ חמץ קמ"ל ברייתא דלא אמרינן בזה מגו ובעינן שיאכלנו בכא"פ וכל זה איצטרך לענין חמץ אבל לענין אם מצה הוא שיוצא ידי חובת מצה פשיטא דבעינן בכא"פ ואין כאן שום רבותא לכן פירש רש"י הך דכא"פ לענין חמץ וכל זה הוא לר' שמעון דלדידי' מנחה כזו אם עלתה לא תרד אבל לר' יהודה דכבר כתבנו דלדידי' אפילו עלתה תרד הרי מנחה וזו פסולה גמורה והרי היא כקדשים שמתו שאין בהם דין מעילה מן התורה כלל כמבואר במס' מעילה דף ב' וע"ב דרב יוסף מודה אליבא דר"י ועיין בכ"מ ריש פ"ג מהל' מעילה ומעתה אליבא דר' יהודה אין כאן חידוש שצריך בכא"פ והוא הדבר אשר דברתי שהרמב"ם על כרחך מפרש כפירוש רש"י דלפירוש התוס' והא ודאי שברייתא זו איזה חידוש דין באה לחדש ויהי' כפי דברי רבינו יונה שלא נחשב שאין חיוב כרת כי אם באוכל חמץ ממין א' בין יהי' מאיזה טעם אחר שהוא גורם שהוצרכה הברייתא להודיע זה א"כ למה לא נמצא בכל הל' חמץ ומצה לרבינו דין זה בשלמא מה שלא ביאר שיוצא ידי אכילת מצה יש לומר שעקר החידוש שאינו בטל מתורת לחם כמו"ש רבינו יונה שאם הי' בטל ע"י דיבוק אפילו בלי בישול אז אפילו בלי דיבוק כלל הי' בטל מתורת לחם א"כ איכא למימר שכבר ביאר הרמב"ם דין זה בהל' ברכות לענין ברכת המוציא אבל הדין שאם חמץ הוא חייב כרת הי' לו להשמיענו אבל אם הוא מפרש בפירוש רש"י א"כ כיון שהרמב"ם בפ"ג ממעילה לה פסק בקדשים שנשחטו בדרום שאין בהם מעילה מן התורה וכתב הכ"מ שם שהוא מטעם דרב יוסף גופי' מודה אליבא דר"י וקיי"ל ר"י ור"ש הלכה כר"י לכן פסק כאן הרמב"ם שאין בו מעילה רק מדרבנן הן אמת שדברים אנו מרפסן איגרין ממה שפסק הרמב"ם בפ"ג מפה"מ הלכה ז' וע"ש בכ"מ ובלח"מ מ"מ יהי' הישוב לדברי הרמב"ם מה שיהי' לכל מר כדאי' לי' עכ"פ כבר ביאר הרמב"ם דעכ"פ אין בו מעילה מן התורה וממילא אין מקום לטעות שיתחייב במנחה שנחמצה כרת משום חמץ בפסח אפילו ביותר מכדי א"פ הואיל ומצטרף למעילה שהרי אין כאן חיוב מעילה ולענין שיחול איסור חמץ שלענין זה ודאי אנו צריכין לאיסור כולל ומוסיף דאף שאין בו מעילה מן התורה אסור באכילה מן התורה שכל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו מ"מ כבר ביאר הרמב"ם דין איסור כולל ומוסיף בכמה מקומות בחבורו בפ"ח ממ"א ובפי"ז מא"ב ובפ"ד ופ"ו משגגות באר היטב לכך לא העתיק הרמב"ם דין זה שאם חמץ הוא חייב כרת בחבורו שמלתא דפשיטא היא ומעתה כיון שהחליטנו פירוש רש"י צריכין אנו לסלק הקושיות שעל פירוש זה והנה מה שהקשו התוס' הלא כל המנחות באות מצה ואיך קאמר אם חמץ וכו' אני אומר ואטו תנא בסדר עשיית המנחה קאי בברייתא זו תנא במקרה קאי שאם ליקט וכו' ומיירי שעבר והחמיץ או שנתחמצה מאליו שלא שמרה כראוי ומה שהקשיתי כי הלא מי פירות אין מחמיצין הרי כל המנחות היו בהם מים עם השמן ומי פירות עם מים מחמיצין ואפילו לדעת הסוברים שגם מי פירות עם מים ב"כ אינו חמץ גמור רק נוקשה אכתי משכחת לה בצריד של מנחות שלא הגיע שם השמן ונתחמץ ועיין כל זה בדברינו בנודע ביהודה חלק א"ח סימן ך"ב וא"כ ניחא הך בבא דאם חמץ הוא ענוש כרת ומעתה צריכין אנו לסלק הקושיות מהך אם מצה שיוצא י"ח בפסח והרשב"א הקשה דהרי אינה נאכלת בכל מושבות והפני יושע דחה קושייתו שזהו הוא פלוגתא דתנאי אי בעינן מצה הנאכלת בכל מושבות ואני לא מצאתי שום תנא שיחלוק על זה ואף דבפסחים דף ל"ו ע"א פליג ר"ע מ"מ הא מסקינן התם דהדר בי' ר"ע ואולי יאמר הפ"י דברייתא זו ר"ע שנאה מקמי' דהדר בי' ואכתי קשה הרי מקמי' דהדר בי' הי' דורש מצה ומרור מה מרור שאינו בכורים וכו' ה"נ נימא מה מרור שאינו מנחה אף מצה שאינו מנחה ואני אומר ליישב דכמה משניות וברייתות היו שנויות להם מדורות הראשונים ובפרק כל הכלים אמרו בימי נחמי' נשנית משנה זו ואולי ברייתא זו מימי דוד ושלמה נשנית קודם שנבנה הבית ולמאן דאמר יש מנחה בבמה היינו אפילו בבמה קטנה והתוס' בזבחים דף ק"ו ע"ב בד"ה אין מנחה וכו' שכתבו דמנחה לא הוה דומיא דאינך וכו' רצונם דלמ"ד אין מנחה בבמה היינו אפילו בבמה גדולה אבל זה האומר יש מנחה בבמה היינו אפילו בבמה קטנה ומנחה הנעשית שם הי' יכול לאכלה בכל ערי ישראל דבבמה קטנה לא הי' שם קלעים דנימא שנאכלת לפנים מן הקלעים וכשם שכל יחיד הי' יכול לעשות במה בראש גגו בכל מקום שרוצה כך הי' הקרבנות שקרבו שמה נאכלים בכל מקום שרוצה ובהדיא אמרו בשלהי זבחים יוצא כשר בבמה ופרש"י שהרי כשרה בלא מחיצות ואז היתה נאכלת בכל מושבות ומה שהקשיתי אני דהרי מנחה זו היא מצה עשירה שנילושה בשמן וגם אינה נאכלת באנינות וא"כ ממ"נ אינו יוצא בה אי דרשינן עני הרי היא עשירה ואם דרשינן עוני הרי אינה נאכלת באנינות ג"כ נלע"ד דלפי מה שאני מפרש להך ברייתא במנחה הקריבה בבמה קטנה שם אין אנינות פסול בה וכן אמרו בזבחים דף ט"ז ע"א מאן לימא לן דאונן אסור בבמה ופירש"י דגבי איכן ומן המקדש כתיב עיין שם בסוגיא ואף דשם לענין הקרבה איירי אבל לענין אכילה אסור גם בבמה ואל תתמה שהרי כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל אומר אני דהא ליתא דכה"ג שאינו אוכל אונן ילפינן מאהרן דכתיב ואכלתי חטאת היום וגו' וג"כ בקדשים הקרבים במשכן כתיב אבל בבמת יחיד לא שמענו איסור אכילה ואף דבזבחים דף ק"א ע"א ילפינן איסור אכילת אונן בקדשים ק"ו ממעשר הקל שאמרה תורה לא אכלתי באוני הרי באמת הקשו שם התוס' בד"ה ומה מעשר וכו' תימא מה למעשר שכן טעון כסף צירי וכה"ג פריך בפרק אלו הן הלוקין ונשארו בתימא ואמנם ביבמות דף ע' ע"ב בתוס' בד"ה דפסח גופי' ממעשר גמר כתבו דהיינו בג"ש וא"ת ושאר כל הקדשים מנין דכל הקדשים אסורים לאונן כדאמר בזבחים מק"ו ממעשר ואק"ו איכא למפרך מה למעשר שכן טעון כסף צורי וכו' וי"ל דשאר קדשים גמרינן מפסח בהקישא דזאת התירה וכו' עיין שם בתוס' איברא שיש לנו אריכות דברים בזה אבל אין כאן מקומו ואמנם הצורך לדברינו כאן דאיסור אכילת אונן בקדשים מהקישא דקדשים לפסח ילפינן ומינה דהיינו קדשים דומיא דפסח שקרב בבית המקדש או אף בשעת היתר הבמות בבמה גדולה דהרי פסח לא משכחת לה בבמה קטנה כמפורש במשנה במגילה דף ט' ע"ב ובזבחים דף קי"ח אבל קדשים שמקריבי' בבמה קטנה אינן נכללי' בהיקש הזה ולכן קדשי במה קטנה מותרי' לאונן וא"כ שפיר יוצא ידי מצה במנחה שהקריבה בבמת יחיד ומה שהקשיתי דהרי מצה זו נשמרה לשם מנחה ולא לשם מצת מצוה ולא לשם מצה הנאכלת לשבעה נלע"ד דלא קשה דהרי בפסחים דף ל"ח ע"ב פירש רש"י בד"ה שאינה נאכלת לשבעה וכו' וחית לי' לרב יוסף הא דרשה דרבה דבעינן שימור לשם מצות ואהאי קרא סמיך ובהא פליג דאי נמי איכוין לה נמי לשמור מצת מצוה למיפק בה משום תודה ומשום מצה לא נפיק דבעינן שימיר לשם מצה כל שבעה עכ"ל רש"י ומזה הוכחתי שם בחידושי במס' פסחים דלרבה אם באמת שמרה מתחלה לשם מצת מצוה וגם לשם תודה שפיר נפיק בה והרי איתא שם ברייתא כוותי' דרבה וא"כ גם ברייתא דליקט מכולם סברה כן ומיירי ששמרה תכף לשם מצת מצוה ולשם מנחה ודע כי לדברינו כדמקשה שם בפסחים ותיפוק לי' מי שנאכל באנינות הוה מצי לשנויי דאיצטרך לאותן שהקריב בבמה קטנה אלא שכל זמן שהי' אפשר לו לשנויי לכל זמן ניחא לי' יותר ולבסוף כשהקשה ממושבות אז הוצרך לשנויי בנוב וגבעון זהו הנלע"ד ליישב שטת רש"י דרך פרט על כל קושיא ועוד נלע"ד לסלק כל הקושיות הן מטעם מצה עשירה והן מטעם אנינות והן מטעם מושבות והן מטעם שימור לשם מצת מצוה הכל בחדא ואציעה הוצעה אחת הנלע"ד דבר חדש אשר לא ראיתי שדברו בו הקדמונים והוא הלכתא למשיחא כשנזכה לעשות הפסח כהלכתו ויזדמן טמא או מי שהי' בדרך רחוקה ויעשה פסח שני ויאכלנו על מצת ומרורים אם כל פרטי תנאים הצריכים במצה של ליל חג המצות צריכים ג"כ במצה הבאה עם פסת שני כגון שלא תהי' מצה עשירה ושתהא נאכלת בכל מושבות ובאנינות ושימור דוקא לשם מצת מצוה ואומר אני שאינה צריכה כלום מכל תנאים הללו ודי שתהא מצה משומרת מחימוץ דבפסח שני עצמו אי לאו דכתיב ככל חוקת הפסח לא הוה מצרכינן בי' כל פרטי הפסח ובמצה של פסח שני לא כתיב ככל חקת המצה ותדע דלרב יוסף בדף ל"ח ע"ב דמפרש טעם של חלת תודה ורקיקי נזיר מקרא דשבעת ימים מצות תאכלו בעינן מצה הנאכלת לשבעת הימים ואטו שייך בפסח שני מצה לשבעת הימים וכי היכי דלרב יוסף לא אימעט מצה של פסח שני הה"ד כל הני דאימעוטי לכל הפרטים כולהו במצה של חג הפסח כתיבי ולא במצה של פסח שני ועוד דמלחם עוני שדרשינן למעוטי מצה עשירה לר' עקיבא ומודה ר"ע דקרינן עוני ודריש לי' שעונין עליו דברים הרבה כדאמרינן בדף ל"ו ע"א ואטו במצה שעם פסח שני בט"ו באייר עונין עליו דברים וכי יש ספור הגדה באייר והגדת לבנך ביום ההוא כתיב וא"כ כי היכי דהקרי שקורין עוני לא קאי על שני ה"נ הכתיב דכתיב עני למעוטי מצה עשירה ב"כ לא קאי על שני וכמו כן כל הפרטים לכל התנאים לכל מר כדאית לי' כולהו במצה של חג כתיבי ואולי כשם שאימעטי בפסח שני כמה פרטים כמפורש בדף צ"ה ע"א אימעטי ג"כ פרטי המצה רק דבסוגיא שם לא חשיב רק מה שהוא מצות עשה או מצות ל"ת ולא פרטים שאינם רק אופני הדבר ואעפ"כ בפרטים דעל מצות ומרורים אימעט מושבותיכם ולחם עוני ואם הי' זה עולה בידינו להלכה דפסח שני אין כל הפרטים הללו מעכבים במצה הי' ניחא דמה שתני כאן ואם מצה אדם יוצא י"ח בפסח היינו בפסח שני אבל באמת לבי נוקפי לחלק בפרטי המצה בין פ"ר לפ"ש דאם כן גם כן נימא שאדם יוצא י"ח בפ"ש במצה של כל שאר מיני דגן אף שאינו מחמשת המינין שהרי ה"א דאין יוצאין רק בחמשת המינין ילפינן בפסחים דף ל"ה ע"א מקרא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דבעינן דברים הבאים לידי חימוץ והאי קרא במצה של חג המצות מיירי ועוד אם נימא דבאמת יוצאים בפ"ש בכל מיני דגן א"כ איך הוכיח אביי מדיוצאין ידי מצה מברכין עליו המוציא ופירש רש"י דהתם לחם בעינן דכתיב לחם עוני וכו' והרי לחם עוני בפסח ראשון כתיב אלא ודאי דעל מצות ומרורים דכתיב בשני אהדרי' לכללי' לכל דין מצות בראשון ומחוורתא כמו"ש מעיקרא דמשכחת לה במנחה שבבמה קטנה ובזה ג"כ ניחא שלא הזכיר הרמב"ם דין זה שכיון שנאסרו הבמות לא משכחת דין זה:

הב"ע בבא מלחם גדול ויש להקשות בשלמא לפירוש התוס' דליקט מכולן היינו מכל מיני לחמים משכחת בבא מלחם גדול אבל לפירוש רש"י שמכולן היינו כל המנחות היכי משכחת לה שבא מלחם גדול הא המנחות אין בהם מה שלא פיתת לפתיתן ולא נשתייר לחם גדול ואלמלא שרש"י מדויל ידי' משתלים הייתי מפרש שלא הדר בי' ממאי דמוקי בשערסן אלא כלפי מה שהקשה לו שאכלו מבעי' משני לי' שאחר שערסן פירר מהם פתיתין קטנים ונשאר ממה שעירס עוד חלק גדול אבל רש"י עצמו פירש בד"ה הב"ע ובשלא ערסן וכו' וא"כ הדק"ל ונלע"ד דעתה לא מוקי לה כר"י אלא כרבנן דכולן פותיתין כזיתים אלא דהא ודאי הא דבעינן פתיתין כזיתים היינו קודם קמיצה אבל אחר קמיצה והוקטר הקומץ וזכו הכהנים בשירי המנחה היו הכהנים רשאים לפותתן שוב כל פתית של זית לכמה פתיתים קטנים כרצונם ופתית שהוא כזית מקרי לחם גדול וכשנשאר בהם פתיתים כזיתים אז אפילו ליקט משאר הפתיתים שפיתת לקטנים אם ליקט וצירף מהם כזית מברך המוציא כיון שנשאר בהם פתיתים שהם כזית וזה מקרי בא מלחם גדול ולפי זה גם דברי רב יוסף שאמר הא חביצא דאית בי' פירורין כזית אין הכוונה שבאותו פירור שהוא מברך עליו יהי' כזית אבל הכוונה שיש בהם פירורין כזית אז מברך אפילו על הקטנים המוציא דלית בי' פירורין כזית היינו שבכל החביצא אין שום אחד שיהי' בו כזית מברך במ"מ. אלא דלפי זה קשה איך הביא רב יוסף ראי' ממנחות ותני עלה וכולן פתיתן כזית דלמא שאני התם שעל אותו שיש בו כזית מברך שהרי כולן פותתן כזיתים ומנ"ל דאם יש אחד שיש בו כזית שמועיל לכל הפירורין ולכן נלע"ד דהך הב"ע שבא מלחם גדול לאו מסקנא דרב יוסף הוא ולא כמו שפירש רש"י במנחות דף ע"ה ע"ב שגרם אמר לו רב יוסף וכו' ע"ש אבל לענ"ד נראה דהש"ס הוא דאמר הכי ורב יוסף דאמר חביצא דאית בי' פירורין כזית כוונתו שבאותו פירור שמברך עליו המוציא בעינן שיהי' בו כזית ואביי בא לחלוק עליו ולדחות ראיתו לגמרי דאי ממנחות אתה בא למילף א"כ אפילו אין בהם כזית וכו' וזהו ודאי אי אפשר שהרי שנינו לעיל בזמן שאין הפרוסות קיימות וכו' אלא על כרחך מנחות שאני שלא נתבשלו אלא נטגנו וטיגון אינו דומה לבישול וא"כ אפי' על יש בהם כזית אין לך ראי' לברך עליהם המוציא ובא הש"ס לדחות דברי אביי ולעולם טיגון דומה לבישול ומה דקשיא לך א"כ אפילו פחות מכזית וזה אי אפשר שהרי שנינו בזמן שאין הפרוסות קיימות וכו' הב"ע הך דליקט מכולן בבא מלחם גדול וכמו"ש שנשארו בהם גם פתותין כזית ולכך מברך אפילו על הקטנים והך ברייתא דאין הפרוסות קיימות מיירי שאין שום פרוסה קיימת שיהי' בה כזית ובא הש"ס לקיים דברי רב יוסף במקצת ולדחותם במקצת דמה שהוא מדמה טיגון לבישול דבריו קיימים אבל מה דבעי באותו שמברך עליו כזית נדחו דבריו:

מאי הוה עלה ולכאורה קשה דלפי פירוש רש"י שרב יוסף הוא שהשיב הב"ע בבא מלחם גדול א"כ שני רב יוסף לאביי כל קושיותיו ואביי קיבל התשובות ונשארו דברי ר"י בלי שום קושיא ובלי שום חולק ומהי תיתי לדחות דבריו ומה עלה על דעת רבנן דבני ישיבה לשאול מאי הוה עלה ועוד דעל שאלת מאי הוה עלה הביא הש"ס דברי רב ששת לפשוט מזה שאלת מאי הוה עלה והדבר תמוה דמאי אולמא דברי ר"ש לדחות דברי רב יוסף ודלמא הלכה כרב יוסף ולא כר"ש ואי משום דרבא דהוא בתרא וקאמר על דברי ר"ש והוא דאיכא עליו תוריתא דנהמא א"כ הוה לי' למימר ואמר רבא כיון דגם דברי רבא הם שייכים לתשובת שאלת מאי הוה עלה אבל השתא דקאמר אמר רבא א"כ דברי רבא הם ענין בפ"ע אמנם לפי מ"ש לעיל שלא כדברי רש"י ולאו רב יוסף קאמר בבא מלחם גדול ודברי רב יוסף ודאי נדחים אלא דמה דרצה אביי לחדש חילוק בין טיגון לבישול דחה התלמוד דלעולם טיגון הוא כבישול וברייתא דליקט מכולם מיירי בבא מלחם גדול ועל זה שאל מאי הוה עלה אם טיגון דינו כבישול או לא ועל זה מייתי אמר רב ששת וכו' אע"ג דלית בי' כזית וכו' ואין לנו להפך סברות האמוראים מהיפך אל ההיפך לגמרי דרב יוסף אפילו על פירורין כזית אמר מנא אמינא לה והוצרך להביא ראי' ממנחות שמברך עליהם המוציא מכלל דמצד הסברה החיצונה אפילו על כזית לא היינו יכולים להחליט שיברך המוציא והוצרך להביא ראי' כנ"ל ורב ששת יאמר מסברה בלי שום ראי' שאפילו לית בהם כזית יברך המוציא אלא ודאי דגם ר"ש לא מסברה אמרה אלא מצד ברייתא דליקט מכולם וכו' וא"כ על כרחך סובר דטיגון הוא כמבושל דאל"כ איך מביא ראי' מטיגון לבישול וגם אין לומר דאפילו לא בא מלחם גדול ומוקי הך ברייתא כר' ישמעאל ואפ"ה מברך המוציא דא"כ אפילו אין בהם ת"ד ופחות מזית נמי יברך המוציא דהרי כיון שמחזירין לסולתן לא נשאר תוריתא דנהמא וזה אי אפשר דהרי שנינו בזמן שאין הפרוסות קיימות מברך במ"מ אלא ודאי דלא מוקי כר' ישמעאל אלא כרבנן וא"כ די שנימא דמיירי שבא מלחם גדול דהיינו שנשארו גם קצת פתיתין בכזית שזה מקרי לחם גדול ועל כרחך דגם ר"ש מיירי בבא מלחם גדול:

אמר רבא והוא דאיכא עלי' ת"ד והקשה רבינו יונה לפירש רש"י דחביצא היינו בישול א"כ מאי קמ"ל רבא דהרי ר"ש על כרחך מוקי ברייתא שאין פרוסות קיימות הינו עכ"פ בשאין בהם ת"ד וא"כ על כרחך מודה ר"ש באין בהם ת"ד שאינו מברך המוציא וא"כ מאי קמ"ל רבא וחשבתי למפשט דאי מברייתא הוה אמינא דוקא באין בהם כזית הוא דבעינן ת"ד וכולה ברייתא באין בהם ת"ד מיירי ואפ"ה בפרוסות קיימות דהיינו שיש בהם כזית מברך המוציא דבכזית לא בעינן ת"ד קמ"ל רבא והוא דאיכא ת"ד ורצונו בזה דר"ש קאמר האי חביצא אע"ג דלית בי' פירורין כזית וכו' וא"כ כ"ש ביש בהם כזית וקאמר רבא והוא דאיכא עלה ת"ד ואפילו ביש בהם כזית בעינן ת"ד ואין חילוק כלל בין יש בהם כזית ובין אין בהם והא דקתני בברייתא בזמן שהפרוסות קיימות אין הפירוש שכזית כקרא פרוסות קיימות אלא כל זמן שיש בהם ת"ד קורהו בברייתא פרוסות קיימות וכשאין בהם ת"ד קורהו הברייתא אין פרוסות קיימות וכן פירוש בחידושי הרשב"א. ובזה נלע"ד ליישב דברי התוס' בד"ה אמר רבא וכו' והא דמשמע בירושלמי דפרוסות קיימות הן בכזית וכו' ולכאורה מאי קשיא להו רבא באין בהם כזית בעי ת"ד דהרי על דברי ר"ש קאי דמיירי בלית בהו כזית אבל בכזית מודה ובא דאע"פ שאין בו ת"ד מברך המוציא וא"כ שפיר קאמר הירושלמי דפרוסות קיימות הן בכזית ולפי מ"ש ניחא דהתוס' הוכיחו דעל כרחך רבא גם בכזית בעי ת"ד דאל"כ קשה קושיית רבינו יונה וכנ"ל כן חשבתי בתחלת הרעיון אבל אחר העיון הא ליתא דא"כ עקר חדושי של רבא היא בפרוסות שיש בהן כזית א"כ למה קבע רבא דבריו על דברי ר"ש שעקר דברי ר"ש הם באין בהם כזית הי' לו לקבוע דבריו על ראשית דברי רב יוסף דאמר האי חביצא דאי' בי' פירורין כזית הי' לרבא לומר והוא שיש בו ת ד ולכן אני אומר דודאי רבא על דברי ר"ש קאי דמיירי באין בהם כזית ואמנם חידש יותר מהברייתא דאי מברייתא הוה מוקמינן מה דתני אין הפרוסות קיימות היינו שאין שום פרוסה קיימת דהיינו שיהי' בה כזית הוא דאין מברכין המוציא כשאין בהם ת"ד הא יש בהם פרוסות קיימות אז מברך המוציא אפילו על אותן שאין בהם כזית אפילו אין בו ת"ד קמ"ל רבא דאפילו יש בהם פתיתן כזית אפ"ה על אותן שאין בהם כזית אינו מברך המוציא אלא א"כ יש עליו ת"ד ושפיר קאי על דברי ר"ש דמיירי ג"כ שאין בפתיתן שמברך עליהם כזית אבל עכ"פ כשאר בחביצא ההיא כמה פירורין שיש בהם כזית כפי מה שפרשתי לעיל דברי ר"ש ויותר מזה נלע"ד דלפי פירושינו לעיל בלא"ה לא קשיא קושיית רבינו יונה דברי תא דלעיל מיירי אפילו יש בהם ת"ד אפ"ה אם אין פרוסות קיימות מברך רק במ"מ משום דמיירי באין שום פרוסה קיימת ובזה לא מהני ת"ד ור"ש מיירי ביש בהם פירורין כזית ואז אפילו לאותן שאין בהם כזית מהני ת"ד שיברך עליו המוציא אבל אם יש באותו פירור גופי' שמברך עליו המוציא אפילו אין בו ת"ד כיון שיש בו בעצמו כזית מהני כמו שהוכחתי מדלא קבע רבא דבריו על דברי רב יוסף ושלש חלוקים יש בדבר שאם יש בפירור הזה עצתו כזית בכל ענין מברך על אותו הפירור המוציא אפילו אין בו ת"ד וזהו חלוקה ראשונה ואם אין בפירור הזה כזית אבל יש באותו חביצא בם פירורין שיש בהם כזית יש חילוק בין יש בו ת"ד או אם אין בו וזהו חלוקה שכי' ואם לא כשאר בכל החביצא שום פירור שיש בו כזית לא מהני ת"ד ובכל ענין אינו מברך רק במ"מ וזהו חלוקה שלישית ובזה נוכל למעבד שלמא בין האמוראים שלא יהי' שום מחלוקת בין רב יוסף לרב ששת וכדמשמע כאן שהגרסא אמר רב ששת ואם הי' בא לחלוק הי' ראוי לומר רב ששת אמר והא ודאי שרב ששת לא בא להשיב על שאלת מאי הוה עלה שזהו שאלת בני ישיבה שהיו אחר אביי ובמנחות באמת הגרסא רב ששת אמר אבל יותר יש לסמוך על הגרסא כאן שהיא עקר מקור הדין במקומה במס' ברכות ונראה כאשר נדקדק בדברי רב יוסף שאמר דבר והיפוכו שאם יש בהם כזית מברך המוציא וג' ברכות ואם אין בהם כזית וכו' ולמה כל האריכות הזה שממילא ידעינן שאם אין בהם כזית אינו מברך המוציא ואי לאשמועינן שעכ"פ מברך בורא מ"מ ומעין שלש ג"כ הוא מימרא שאינה צריכא דאטו גרע מתבשיל של חמשת המינין ואף שכתבתי בתחלת הסוגיא דשנו ברכה לאחריו משום רבותא דאין בו כזית שלא זו שאינו מברך לפניו המוציא אלא אפילו לאחריו אינו מברך בהמ"ז וא"כ אי לאו שאמרו רב יוסף בפירוש רק מדיוקא לא הוה דייקינן אלא שאינו מברך המוציא אבל אכתי הוה אמינא שלאחריו יברך ג' ברכות אומר אני שגם זה הוה שמעינן מדיוקא דהרי הוה קשיא לן כיון דאמר רב יוסף שמברך לפניו המוציא למה לו לומר שמברך לאחריו שלש ברכות דפשיטא שאם הוא לחם שמברך ג' ברכות אלא ודאי לדיוקא שאפילו לאחריו בעינן כזית וא"כ סוף דברי רב יוסף הוא ללא צורך ולכן נלע"ד דרב יוסף הכי קאמר חביצא דאית בי' וכו' מברך עליו דהיינו על זה שיש בו בעצמו כזית וכו' תמיד המוציא וג' ברכות בין יש בו ת"ד ובין אין בו דלית בי' וכו' היינו שאין בכל החביצא כזית מברך במ"מ ג"כ בכל ענין בין יש בו ת"ד ובין אין בו לעולם אינו מברך המוציא וג' ברכות ושני הכללים דרב יוסף הם כללים גמורים ואין חילוק בין יש בו ת"ד ובין אין בו ויש עוד דרך ממוצע דהיינו שיש בתוך החביצא פירורין כזית אלא שהוא מברך על הקטנים בזה יש חילוק בין יש בו ת"ד או לא ונמצא דברי רב יוסף ודברי רב ששת עם מימרא דרבא הכל נכונים לדינא ואין כאן מחלוקת כלל:

וע"פי זה נתבררו דברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שנלאו כל נושאי כליו בפירוש דבריו וזה לשון רבינו הגדול בפ"ג מהל' ברכות הלכה ח' הפת שפתת אותה פתים ובשלה בקדירה או לשה במרק אם יש בפתיתין כזית או שניכר שהן פת ולא נשתנה צורתה מברך עלי' בתחלה המוציא ואם אין בהם כזית או שעברה צורת הפת בבישול מברך עלי' בתחלה בורא מ"מ עכ"ל רבינו והנה דבריו סותרים זה את זה ועיין בכ"מ ובכל הדוחקים שנדחקו לחלק חילוקים אכתי אין זכר לחילוקים ההם בגמלא ואין דרך רבינו הגדול להיות בודה דברים מלבו אם לא במקום שאומר יראה לי ולפי ההוצעת שהוצעתי בפירוש הגמרא יתבארו דברי רבינו הפת שפתת וכו' אם יש בפתיתין כזית (רצונו בזה שבאלו עצמן שהוא מברך עליהם יש כזית ובזה לא בעינן שיהי' ניכר שהן פת) ומה שכתב או שניכר בהן פת רצונו באמרו או היינו שאין בפתיתין עצמן שהוא מברך עליהן כזית אבל אכתי נשאר בתוכם קצת פתיתין שיש בהם כזית ולכן מהני מה שניכר שהן פת ומברך המוציא. ואם אין בהם כזית (רצונו שאין בכל הפתיתין שום אחד שיהי' בו כזית ואז לא מהני בהו הכרת צורתן שהן פת) או שעברה צורת הפת בבישול (רצונו באמרו או היינו שיש בתוכם פתיתן שהם כזית אבל אלו שהוא מברך עליהן אין בהם כזית לכן אם עברה צורת הפת מברך בורא מ"מ) ומעתה ביאר רבינו כל כל השלשה חילוקים שבגמרא על דרך שבארנו:

תוס' ד"ה הי עומד וכו' ונראה דבכהן העומד להקריב ראשון במשמרתו וכו' וכיון שיש להם זמן קבוע וכו' ולענ"ד ראי' לפירוש התוס' מדתני הי' עומד ומקריב מנחות בירושלים ולאיזה צורך תני בירושלים ופשיטא דהקרבת המנחה הוא בירושלים ולפירוש התוס' ניחא דאתי לאפוקי במה בשעת היתר הבמות ולבמת יחיד לא שייך משמורת ומי שרצה אפילו זר הי' מקריב ואין שם זמן קבוע ואין שם ברכת שהחיינו להכי קתני בירושלים ששם כ"ד משמורות קבועות ואפשר עוד דאתי לאפוקי אפילו משכן שילה לפי שמשה רבינו חילק הכהנים לשמנה משמורת וכן הי' עד שבאו שמואל ודוד וחלקום לכ"ד משמורת כמבואר במס' תענית כ"ז ע"א ואז היו המשמורות מתחדשים ששה פעמים בשנה ולכן אין שם ברכת שהחיינו ועיין מג"א סי' רכ"ה ס"ק י"ג וליישב לפירוש רש"י הא דנקט בירושלים היינו משום דרש"י פירוש שישראל המביא מברך שהחיינו ושלא תאמר שתכף כשהפריש הסולת למנחה יברך שהחיינו לכך תני בירושלים שמיירי בעת שמסרו לכהן והטעם לפי שקודם שמסרו לכהן כיון שאין על הסולת רק קדושת פה שמא ישאל על הקדשו איך יברך שהחיינו שמא ימלך וישאל על נדרו אבל אחר שמסר ביד הכהן שוב אין לו היתר בשאלה והכהן זכה בשביל ההקדש ואז מברך שהחיינו:

ד"ה לחם העשוי לכותח וכו' ורבינו יחיאל ז"ל הי' מסופק אם וירמשייש חייבים בחלה משום עושה עיסתו בבצק כדי לחלקה פטורה מן החלה דלית בהו שיעורא ה"נ וירמשייש פעמים מחלקים שאין משימין שיעור חלה בקדירה אחת וכו' והנה דברים הללו שהעושה בצק כדי לחלקה פטורה מן החלה הוא מימרא דר' יוחנן בירושלמי וכן פסק הרמב"ם בפ"י מהל' בכורים הלכה י"ט וכן פסק בש"ע י"ד סי' שכ"ו סעיף ב' והנה דבר זה הוא מתמי' על מנהגינו בכל תפוצת ישראל שעושים חלות לשבת וכל אשה מברכת בביתה על הפרשת חלה והרי הם מחלקים העיסה לשלשה או לארבעה חלות כדי להיות לחם משנה בכל סעודה ובשום חלה בפני עצמה ליכא שיעור חלה ונתעוררו האחרונים בזה הלבוש בי"ד שם וכן הש"ך שם בס"ק ה' כתבו דלחלקה בבצק היינו לאנשים הרבה ע"ש ולפי"ז הנשים שפיר עבדי שהם אינם נותנים מאומה מהעיסה לאחרים ואמנם דברי רבינו יחיאל כאן בתוס' אינם מורים כן ולכן כתב המע"מ בהל' חלה בלחם חמודות סי' ך' כתב שזהו ספיקו של רבינו יחיאל אם סברת הלבוש נכונה ובמע"מ שם כתב דאפילו נימא דגם אם עושה לחלק לעצמה ג"כ פטורה היינו אם מחלק כדי שלא לאפותו בפעם אחת אלא אחת היום והאחרת ליומא אוחרא או מסעודה לסעודה כגון שחרית וערבית אבל אם מחלקת כדי לאפות הכל מיד אע"פי שאין בכל חלק כשעור לא נפשר כלל דאל"כ דוקא ככרות גדולות שבכל אחד שעור חלה הוא דחייב אלא א"כ שנאמר דהתנור מצרף ובזה יש מחלוקת לקמן וכו' והאריך ומסיק שהנכון כמו שכתב דדוקא אם דעתו שלק לאפות כשיעור בפעם א' וכו' וגם דבריו לדעתי אי אפשר להחליטם שדברי רבינו יחיאל ג"כ אינם סובלים חילוק זה שלפי דבריו כך הי' לרבינו יחיאל לומר שוירמשייש פעמי' אינם מבשלים הכל בפעם א' כי לדברי המע"מ העקר הוא אם נאפים בפעם אחד וכבר נתעורר בזה הגאון בעל תפארת למשה בסי' שכ"ו ונשאר בצ"ע ונלע"ד ללמד זכות על המנהג דהרי הראב"ד שם בפ"י מהל' בכורים חולק על עקר דינו של ר' יוחנן ופסק כרשב"ל ואפילו עושה כדי לחלק חייב בחלה ואף שאנן פוסקי' כהרמב"ם מ"מ הרי בזה אם התנור מצרף ג"כ איכא פלוגתא דרבוותא והרא"ש פסק דהתנור מצרף כמו"ש הלחם חמודות ס' ל"ז והרשב"א ג"כ מספקא לי' ועיין בכ"מ פ"ו מהל' בכורים הלכה ט"ז וא"כ איכא ס"ס לחיוב שמא קיי"ל כראב"ד וא"תל כרמב"ם שמא התנור מצרף ושפיר מברך על הפרשת חלה ועוד אני אומר מה שמנהג הנשים שהביא הטורי זהב בי"ד סוף סי' קע"ח להניח החלות אחר שהוציאם מהתנור על השלחן והט"ז כתב שהוא לכבוד שבת ואני אומר שהטעם כדי שיצטרפו ע"י השלחן דהיינו צירוף סל ואף שקי"ל שאם נתנם על טבלא שאין לה לבזבז אין מצטרפין וכן פסק הש"ע בסי' שכ"ה היינו משום שהוא בעיא דלא איפשטא במס' פסחים דף מ"ח ע"ב ועכ"פ ספק הוא ובצירוף ספיקות הנ"ל הוא כודאי לענין ברכה ואף שהם מברכין תכף בעודה עיסה היינו שזה לא מקרי כלל דעתו לחלק דזה מיירי שיחלקם ואין דעתו לצרפם עוד אבל היכי שדעתו לצרפם לא מקרי גם עתה דעתו לחלק והם תכף חייבים בחלה כן נלע"ד ללמד זכות על מנהג ישראל ועוד נלע"ד לקיים דברי הלבוש והש"ך דר' יוחנן בירושלמי מיירי דוקא בעושה עיסה לחלקה בבצק לאנשים הרבה ואעפ"כ יבואו דברי רבינו יחיאל על נכון כי אומר אני שההפרש בין מחלק לאנשים הרבה למחלק לעצמו כי החילוק לאנשים הרבה הוא כריתות ששוב לא יבואו לצרף משא"כ המחלק עיסתו לעצמו כיון שאפשר שיבואו גם אח"כ להצטרף יחד אפילו הוא מחלקם לאפותם בתנורים הרבה הלא אפשר להם גם אחר האפי' לבוא לצירוף סל לכן גם עתה אין החילוק מוצאים מידי חיוב חלה אבל אלו הוירמשייש שמבשלם בשתי קדירות ועקר חיובים בשעת שהם עיסה וכמו שכתבו התוס' שחלה עקר בשעת עיסה ואף שעושה אותם אח"כ סופגנין לא איכפת לן לענין חלה אבל זה שעושה וירמשייש ודעתו לחלקם וא"כ אין ראוי שיתחייבו עתה אלא מכח שגם לסוף יכולים להצטרף בסל ואלו שלבסוף כבר הם סופגנין אם לא נתחייבו עתה לא נצטרפו בסוף ולכן הדין בזה כמו העושה לחלק לאנשים הרבה:

ולא מין דגן. שבמין דגן יש חילוק שאם עשאו פת הכל מודים שצריך לאחריו ג' ברכות: או. אף אם מין דגן הוא אלא שלא עשאו פת בשתים אלו נחלקו ר''ג וחכמים: במאי אוקימתא. לההוא דלעיל דקתני ולבסוף ברכה אחת מעין שלש: כר''ג אימא סיפא דרישא. דההיא מתני' דמתני גבי הכוסס את החטה דההיא רישא דידה וקתני סיפא אין הפרוסות קיימות כו': השתא. אפילו אדייסא אמר ר''ג במתניתין בתרייתא או מין דגן ולא עשאו פת מברך אחריו ג' ברכות: אין הפרוסות קיימות. שבתחלתו פת ממש היה: מיבעיא. וכשנמוח מי גרע מדייסא: אלא לאו רבנן היא. דאמרי גבי דייסא ברכה אחת והאי נמי משנמוח לאו פת הוא והוי כדייסא: והלכתא. לא גרסינן: ריהטא. הוא חביץ קדרה: דחקלאי. בני כפר: דמפשי ביה קמחא. שמרבים בו קמח: דמחוזא. בני כרך: חביצא. כעין שלניי''קוק שמפררין בתוך האלפס לחם: מנא אמינא לה. דאפרורין כזית מברכין המוציא: היה. ישראל עומד: ומקריב מנחות. ונתנה לכהן להקריבה: אומר ברוך שהחיינו. אם לא הביא מנחות זה ימים רבים: נטלן לאכלן. הכהן: ותני עלה. כלומר ותנן על המנחות מנחת מחבת ומנחת מרחשת הקריבות כשהן אפויות: וכולן פותתן. כלומר בוצען קודם קמיצה ועושה אותן פתיתין כזיתים כדכתיב פתות אותה פתים (ויקרא ב) אלמא פתיתין כזיתים מברך עליהן המוציא: פורכן. למנחות האפויות על המחבת ועל המרחשת קודם קמיצה עד שמחזירן לסלתן: הכי נמי. דפליג אהא דקתני מברך המוציא: והתניא לקט מכולן. פתיתי המנחות: כזית כו'. ומדקאמר יוצא בו ידי חובתו בפסח משום אכילת מצה דמצות עשה היא דכתיב בערב תאכלו מצות והתם לחם בעינן דכתיב בה לחם עוני אלמא לחם הוי ומברך המוציא והא מתניתין על כרחך רבי ישמעאל היא דהא קתני לקט מכולן כזית אלמא בפתיתין פחותין מכזית קאי: בשערסן. כשחזר וגבלן יחד וחזר ואפאן ערסן לשון עריסותיכם: והוא שאכלן בכדי אכילת פרס. שלא ישהה משהתחיל לאכול שיעור כזית עד שגמר אכילת השיעור יותר מכדי אכילת חצי ככר של שמנה ביצים דהוי חציו ארבעה ביצים שזהו צירוף שיעור אכילה ואם שהה יותר אין האכילה מצטרפת והוה ליה כאוכל חצי זית היום וחצי זית למחר ואין בו חיוב כרת אם חמץ הוא: ואי בשערסן והוא שאכלו. לשון יחיד מיבעי ליה: הב''ע. ובשלא ערסן היא וכדקאמרת והא דקתני דחשיב למיהוי לחם בבא מלחם גדול ונשאר מן הלחם שלא נפרס כולו אבל אם נפרס כולו לא חשיבי פתיתין הפחותי' מכזית ולא מברכינן המוציא ואין יוצא בהן ידי חובת מצה בפסח: תוריתא דנהמ'. תואר מראית הלחם: כובא דארעא. עושה מקום חלל בכירה ונותן בתוכו מים וקמח כמו שעושין באלפס: גביל מרתח. נותנים קמח ומים בכלי ובוחשין בכף ושופכי' על הכירה כשהיא נסקת: נהמא דהנדקא. בצק שאופין בשפוד ומושחים אותו תמיד בשמן או במי ביצים ושמן: לחם העשוי לכותח. אין אופין אותו בתנור אלא בחמה:
חביצא דאית ביה פרורין. פרש''י כמו שלנייקו''ק וא''ת והתניא לעיל בזמן שהפרוסות וכו' אין הפרוסות קיימות לא יברך עליהן המוציא אע''ג דאית ביה כזית וי''ל דרב יוסף מפרש ליה הפרוסות קיימות היינו בכזית ואין הפרוסות קיימות בשאין בהן כזית וכן מפרש נמי בירושלמי וא''ת ואיך מדמה רב יוסף פרורי מנחות לפרורי חביצא וי''ל כיון שנטגנין בשמן כנתבשלו דמי ומיהו קשה דלקט מכולן כזית דקאי אחמשת המינין ולא אמנחות כמו שאפרש והתם נמי לא מיירי בשנתבשלו ומאי מדמה לחביצא שהוא מבושל לכך נ''ל חביצא היינו פרורין הנדבקים יחד על ידי מרק או על ידי חלב כמו חביצא דתמרי שהן נדבקין: היה עומד ומקריב מנחות. פרש''י בעל הבית המתנדב מנחה ודוחק גדול הוא דהיה עומד ומקריב משמע בכהן המקריב וכן לישנא נטלן לאכלן משמע דאכהן קאי ונראה בכהן העומד להקריב ראשון במשמרתו וכ''ד משמרות היו וכל שבת מתחדשת משמרה אחרת אם כן כל משמרה אינה משמרת אלא ב' פעמים בשנה וכיון שיש להם זמן קבוע מברכינן שהחיינו ולא כפירש''י דמנחות דמיירי בכהן שלא הקריב מעולם: לקט מכולן. פירש''י דקאי אמנחות ולא נהירא דא''כ היכי קאמר דאם חמץ הוא וכו' והא אמרינן (מנחות ד' נב:) כל המנחות באות מצה ונראה דקאי אחמשת מינין וה''ק לקט מכל מיני לחמים כזית כו': אמר רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא. וכן קיימא לן דרבא בתראה הוא ולא בעינן שיהו בפרורין כזית כיון דאיכא תוריתא דנהמא לענין המוציא ואפילו נתבשלו לפירוש רש''י והא דמשמע בירושלמי דפרוסות קיימות הן בכזית היינו לפי שכן דרך להיות תוריתא דנהמא בכזית אבל פעמים דאפילו בפחות מכזית איכא תוריתא דנהמא: תוריתא דנהמא. נראה דהיינו כשנותני' הפרורין במים ואם המים מתלבנים מחמת הפרורין אזלא ליה תוריתא דנהמא וכן היה רגיל רבינו דוד ממי''ץ ללבן פרורין במים בלילה כדי לאכלן בשחר בלא ברכת המוציא ובלא ברכת המזון שלא לאחר כדי שיתחזק ראשו ויוכל להגיד ההלכה: לחם העשוי לכותח פטור מן החלה. והיינו כשעשאו כלמודים ופירש''י עיסה שמיבשים בחמה וקשה דהא אמרינן במסכת חלה (פ''א משנה ה) כל שתחלתו עיסה וסופו סופגנין חייבין בחלה וכל שתחלתו סופגנין וסופו עיסה חייבין נמי בחלה ושתחלתו סופגנין וסופו נמי סופגנין פטור מן החלה ופסק ר''ת אם כן בניבלי''ש ורישולא''ש דתחלתן עיסה מברכין עליהן המוציא וחייבין בחלה אף על פי דסופן סופגנין ומתחלה היה ר''ל ר''ת דדוקא חייבין בחלה דמצות חלה בעודן עיסה דכתיב עריסותיכם והואיל שהיו מתחלה עיסה חייבין בחלה אבל מן המוציא פטורים דעכשיו הם סופגנין ול''נ דהא לעיל קתני נטלן לאכלן מברך עליהן המוציא גבי מנחה אף על פי דעכשיו הם סופגנין שהמנחות מטוגנות בשמן. ורימשיי''ש אף על גב דחייבין בחלה שהיו עיסה מתחלה פטורין מהמוציא ואין מברכין עליהם אלא בורא מיני מזונות דלית להו תוריתא דנהמא ואחר כך ברכת מעין שלש על המחיה ועל הכלכלה ור' יחיאל ז''ל היה
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד