ברכות לז ע"א

ברכות לז ע"א - Steinsaltz

Therefore, he teaches us: Anything that has of the five species of grain in it, even if it is in the context of a mixture with other ingredients. And had he taught us only: Anything that has of the five species of grain in it, I would have said that specifically over anything that has of the five species of grain in it, yes, one recites: Who creates the various kinds of nourishment, even if it is in the context of a mixture with other ingredients. However, over anything that has rice and millet in it, no, one does not recite: Who creates the various kinds of nourishment, because one is eating it in the context of a mixture. However, if the rice or millet is in its pure, unadulterated form, say that even over rice and millet one recites: Who creates the various kinds of nourishment, because they, too, are types of grain. Therefore, he teaches us specifically: Anything that is from the five species of grain, one recites over it: Who creates the various kinds of nourishment, to the exclusion of rice and millet, over which, even in its pure, unadulterated form, one does not recite: Who creates the various kinds of nourishment.

With regard to the previous conclusion, the Gemara asks: And over rice and millet we do not recite: Who creates the various kinds of nourishment? But wasn’t it taught in a baraita: If they brought before him rice bread or millet bread, he recites the blessing over it both before and after, as he would recite the blessing over a cooked dish containing dough from the five species of the grain. And with regard to a cooked dish, it was taught in a baraita: At the start, one recites: Who creates the various kinds of nourishment, and at the end, one recites one blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals [al hamiḥya]. Apparently, one recites: Who creates the various kinds of nourishment, over rice and millet.

The Gemara rejects this proof: Indeed, rice or millet is like a cooked dish, and is not like a cooked dish in every sense. The Gemara elaborates: It is considered like a cooked dish in that one recites a blessing over it both at the beginning and the end. And it is unlike a cooked dish in that over a cooked dish, at the start, one recites: Who creates the various kinds of nourishment, and at the end, one recites one blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals; whereas here, over rice, at the start, one recites: By Whose word all things came to be, and at the end, one recites: Who creates the many forms of life and their needs for all that You have created.

The Gemara challenges: And rice is not a cooked dish? Wasn’t it taught in a baraita that these are cooked dishes: Wheat kernels split into two parts, wheat kernels crushed into three parts [teraggis], flour, wheat kernels crushed into four parts [zariz], wheat kernels crushed into five parts [arsan] and rice? Apparently, rice is considered a cooked dish like crushed wheat.

The Gemara responds: Whose opinion is reflected in this baraita? It is Rabbi Yoḥanan ben Nuri’s opinion, as it was taught in a baraita: Rabbi Yoḥanan ben Nuri says: Rice is a type of grain in every respect and, therefore, one is liable to death by karet if it leavens on Passover and he eats it intentionally. And a person who ate matza baked from rice flour fulfills his obligation on Passover; however, according to the Rabbis, no, rice is not in the category of a cooked dish.

The Gemara challenges this: And the Rabbis hold that rice is not considered a cooked dish? Wasn’t it taught in a Tosefta: One who chews wheat recites: Who creates fruit of the ground. However, if he ground the wheat, baked it, and cooked the bread, there is a distinction between two situations: When the slices are intact and did not dissolve in the boiling process, at the start one recites: Who brings forth bread from the earth, and at the end one recites the three blessings of Grace after Meals, as he does after eating bread. When the slices dissolved in the course of the boiling process and are not intact, then at the start one recites: Who creates the various kinds of nourishment, and at the end one recites one blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals.

One who chews rice recites: Who creates fruit of the ground. If one ground it, baked it, and then cooked it, even though the pieces are intact, at the start one recites: Who creates the various kinds of nourishment, and at the end one recites one blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals.

The Gemara discusses this Tosefta: Whose opinion is reflected in this Tosefta? If you say that it is the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri who said that rice is a type of grain, it should have said that one must recite: Who brings forth bread from the earth, beforehand and the three blessings of Grace after Meals thereafter, as he does after eating bread.

Rather, isn’t it the opinion of the Rabbis, who hold that rice is not a type of grain, but nevertheless hold that over rice one recites: Who creates the various kinds of nourishment? If so, this is a conclusive refutation of the opinion of Rav and Shmuel.

The Gemara comments: Indeed, this is a conclusive refutation of their opinion.

Above, it was taught in the Tosefta that the Master said: One who chews wheat recites: Who creates fruit of the ground. The Gemara challenges: Wasn’t it taught in a baraita that one who chews wheat recites: Who creates various kinds of seeds? The Gemara resolves the problem: This is not difficult, as it is the subject of a tannaitic dispute. This opinion, that one must recite: Who creates various kinds of seeds, is the opinion of Rabbi Yehuda, and this opinion, that one must recite: Who creates fruit of the ground, is the opinion of the Rabbis. As we learned in our mishna: Over herbs and leafy vegetables one recites: Who creates fruit of the ground. Rabbi Yehuda says: Who creates various kinds of herbs. Rabbi Yehuda designates specific blessings for every type of plant, and he certainly distinguishes between vegetables in general and seeds.

It was taught in the same Tosefta that the Master said: One who chews rice recites: Who creates fruit of the ground. If one ground it, baked it and then cooked it, even though the pieces are intact, at the start one recites: Who creates the various kinds of nourishment, and at the end one recites one blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals.

The Gemara raises the challenge: Wasn’t it taught in a baraita that in that case, at the end one need not recite any of the blessings recited over the fruits of Eretz Yisrael, but rather: Who creates the many forms of life. Rav Sheshet said: This is not difficult, as this is the subject of a tannaitic dispute. This, that one recites one blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals, is the opinion of Rabban Gamliel. This, that one need only recite: Who creates the many forms of life, is the opinion of the Rabbis. As it was taught in a Tosefta that this is the principle: Anything that is from the seven species of grain and fruits for which Eretz Yisrael is praised, Rabban Gamliel says: Afterwards, one recites the three blessings of the Grace after Meals. And the Rabbis say: One blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals is sufficient.

The Gemara relates: And there was an incident involving Rabban Gamliel and the Sages who were sitting in an upper floor in Jericho and they brought dates before them and they ate. And afterwards, Rabban Gamliel gave Rabbi Akiva permission to recite the blessing. Rabbi Akiva hurried and recited one blessing abridged from the three blessings of Grace after Meals. Rabban Gamliel said: Akiva, until when will you continue to stick your head into the dispute among the Sages with regard to what you did? Rabbi Akiva said to him: Our teacher, even though you say this while your colleagues disagree and say that, you taught us, our teacher, the general principle that guides resolution of halakhic disputes: In a dispute between an individual and the many, the halakha is in accordance with the opinion of the many. Although you are the Nasi, it is appropriate to act in accordance with the opinion of the many.

The Gemara records a variation on the dispute between Rabban Gamliel and the Rabbis: Rabbi Yehuda says in his name, the name of Rabbi Akiva. With regard to anything that is from the seven species

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לז - א

קא משמע לן, שגם כל מאכל שיש בו תערובת של חמשת מיני דגן ובפועל אין הדגן משמש כעיקר המאכל ברכתו היא "בורא מיני מזונות", כי מחמת חשיבותו לעולם הוא נחשב לעיקר המאכל.

ואי אשמעינן רק "כל שיש בו מחמשת המינים", הוה אמינא שדוקא כל שיש בו מחמשת המינים - אין, רק עליו מברכים "בורא מיני מזונות", אבל על מאכל שיש בו תערובת אורז ודוחן - לא מברכים "בורא מיני מזונות", והיה מקום לטעות שהטעם בזה הוא משום דעל ידי תערובת הוא בא, ולכן, כיון שאינו משמש כעיקר המאכל הריהו נטפל למין השני שבתערובת.

אבל באופן שאיתיה לאורז ולדוחן בעיניה והמאכל כולו [או רובו] עשוי מאורז ודוחן - נימא שאפילו על אורז ודוחן נמי מברכין עליו "בורא מיני מזונות".

קמשמע לן: "כל שהוא מחמשת המינים" - הוא דמברכין עליו בורא מיני מזונות, לאפוקי אורז ^[1] ודוחן, דאפילו איתיא בעיניה - לא מברכינן עליו בורא מיני מזונות.

מקשה הגמרא: וכי על אורז [ודוחן] לא מברכינן בורא מיני מזונות?

והתניא: הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן - מברך עליו תחלה [ברכה לפניו] וסוף [ברכה לאחריו] כפי שמברכים על מעשה קדרה של דגן.

וגבי מעשה קדרה של דגן תניא: בתחלה מברך עליו "בורא מיני מזונות", ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלש, הרי שעל אורז ודוחן יש לברך "בורא מיני מזונות" ושלא כדברי רב ושמואל!?

מתרצת הגמרא: הברייתא שאמרה שברכת האורז והדוחן היא כמעשה קדרה, כוונתה להשוותם רק בפרט אחד ולא להשוותם כמעשה קדרה לגמרי.

והיינו, כמעשה קדרה - דמברכין עליו תחלה וסוף ^[2].

ולא כמעשה קדרה - דאילו במעשה קדרה, בתחלה מברכים עליה "בורא מיני מזונות", ולבסוף ברכה אחת מעין שלש.

ואילו הכא, באורז ודוחן, בתחלה מברך עליו "שהכל נהיה בדברו", ולבסוף "בורא נפשות רבות ^[3] וחסרונן על כל מה שברא" ^[4].

מקשה הגמרא: וכי אורז לאו בכלל מעשה קדרה הוא לענין ברכה?

והתניא: אלו הן התבשילים הנחשבים למעשה קדרה שברכתם בורא מיני מזונות: חילקא, - תבשיל העשוי מחטים שנחלקו לשני חלקים.

טרגיס, - תבשיל העשוי מחטים שנחלקו לשלשה חלקים.

סולת, ^[5] - תבשיל העשוי מקמח עבה.

זריז, - תבשיל העשוי מחטים שנחלקו לארבעה חלקים.

וערסן, - תבשיל העשוי מחטים שנחלקו לחמשה חלקים ^[6].

ותבשיל העשוי מאורז.

הרי שגם אורז בכלל "מעשה קדרה" הוא, ומדוע שלא יברכו עליו "בורא מיני מזונות"?

מתרצת הגמרא: הא מני איזה תנא שנה ברייתא זו הכוללת את האורז בכלל "מעשה קדרה" של דגן? רבי יוחנן בן נורי היא.

דתניא: רבי יוחנן בן נורי אומר: אורז - מין דגן הוא ולכן חייבין על אכילת חמוצו בפסח כרת וכמו כן אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח אם עשה ממנו מצה כדין,

אבל רבנן סוברים שאורז הוא לא מין דגן.

ונמצא אם כן, שרב ושמואל שפסקו שאין לברך על האורז "בורא מיני מזונות" נקטו בזה כדעת רבנן.

חוזרת הגמרא ומקשה: אף על פי שהאורז אינו נחשב למין דגן עדיין יש להקשות וכי לדעת רבנן לא מברכים עליו "בורא מיני מזונות"?

והתניא: הכוסס את החטה בעודה חיה כמות שהיא ^[7], - מברך עליה בורא פרי האדמה ^[8].

ואם טחנה, אפאה, ואחר כך בשלה לככר הלחם האפויה, הדין הוא כך:

בזמן שהפרוסות של ככר הלחם לא נימוחו בבישול והרי הן קיימות, עדיין שם לחם עליהם,

ולכן בתחלה - קודם אכילתה, מברך עליה "המוציא לחם מן הארץ",

ולבסוף - לאחר אכילתה, מברך עליה שלש ברכות של ברכת המזון.

אבל אם נימוחו בשעת הבישול ^[9] ושוב אין הפרוסות קיימות, בטל מהם שם "לחם" ונחשבים ל"תבשיל",

ולכן, בתחלה - קודם אכילתה, מברך עליה "בורא מיני מזונות",

ולבסוף - לאחר אכילתה, מברך עליה ברכה אחת מעין שלש, כפי שמברכים על כל תבשיל העשוי מחמשת מיני דגן.

הכוסס את האורז בעודו חי כמות שהוא, - מברך עליו "בורא פרי האדמה",

ואם טחנו, אפאו, ואחר כן בשלו לככר לחם זה, אף על פי שהפרוסות קיימות ועדיין שם לחם עליהם, - בתחלה מברך עליו "בורא מיני מזונות", ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלש.

מני? מיהו התנא ששנה ברייתא זו? אילימא רבי יוחנן בן נורי היא, דאמר אורז מין דגן הוא, הרי אם כן "המוציא לחם מן הארץ" לפניו ושלש ברכות לאחריו בעי ברוכי כדין כל לחם העשוי מחמשת מיני דגן!

אלא, לאו - רבנן היא הסוברים שאורז אינו ממיני הדגן ולכן אין לברך עליו "המוציא" ו"ברכת המזון", ואם כן תהא מזה תיובתא דרב ושמואל שאמרו שאין לברך על האורז "בורא מיני מזונות" אלא "שהכל", שהרי בברייתא מבואר שמברכים עליו "בורא מיני מזונות"!?

מסיקה הגמרא שאכן דברי רב ושמואל הם תיובתא, ויש לברך על האורז "בורא מיני מזונות" ^[10].

אמר מר: הכוסס את החטה מברך עליה "בורא פרי האדמה".

והתניא: הכוסס את החטה מברך עליה "בורא מיני זרעים"!?

לא קשיא.

הא, הברייתא שאמרה שיש לברך עליה "בורא מיני זרעים", רבי יהודה היא, שמפרש לקמן שיש לייחד ברכה לכל מין ומין, ולכן על הזרעונים הוא מברך "בורא מיני זרעים" ועל הירקות "בורא מיני דשאים".

והא, הברייתא שאמרה שיש לברך עליה "בורא פרי האדמה", נשנתה לדעת רבנן הסוברים שכל דבר הגדל מהאדמה מברכים עליו "בורא פרי האדמה" ולא ייחדו ברכה מסויימת לכל מין ומין.

דתנן: ועל ירקות הוא אומר: "בורא פרי האדמה", כפי שמברך על כל דבר הגדל מהאדמה.

רבי יהודה אומר: מאחר שייחדו ברכה לכל מין ומין יש לברך עליהם "בורא מיני דשאים".

אמר מר: הכוסס את האורז - מברך עליו בורא פרי האדמה.

טחנו אפאו ובשלו, אף על פי שהפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש.

מקשה הגמרא: והתניא: אין מברכים לבסוף על פת או תבשיל העשוים מאורז ולא כלום - היינו לא ברכת המזון ולא ברכה אחת מעין שלש אלא ברכת "בורא נפשות" ^[11].

מתרצת הגמרא: אמר רב ששת: לא קשיא.

הא, הברייתא שאמרה שיש לברך "על המחיה", רבן גמליאל היא.

והא, הברייתא שאמרה שיש לברך "בורא נפשות" נשנתה לדעת רבנן.

דתניא, זה הכלל: כל שהוא משבעת המינים,

רבן גמליאל אומר: מברכים אחריו שלש ברכות של ברכת המזון כמו אחרי אכילת פת.

וחכמים אומרים: מברכים אחריו ברכה אחת מעין שלש.

ומעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו מסובין בעלייה ביריחו, והביאו לפניהם כותבות של תמרים, שהם משבעת המינים, ואכלו. ונתן רבן גמליאל רשות לרבי עקיבא לזמן ^[12], ולברך שלש ברכות של ברכת המזון כדרך שמברכים על הפת, ולהוציא את כולם ידי חובתם.

קפץ וברך רבי עקיבא ברכה אחת מעין שלש, כדעת חכמים ^[13].

אמר ליה רבן גמליאל: עקיבא, עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת שביני ובין חכמים!? ^[14]

אמר לו רבי עקיבא: רבינו, אף על פי שאתה אומר כן וחבריך אומרים כן, הרי למדתנו רבינו שבמחלוקת שבין יחיד ורבים ההלכה כרבים ^[15].

רבי יהודה היה שונה את המחלוקת שבין רבן גמליאל לחכמים באופן אחר וכך היה אומר משמו של רבן גמליאל:

הערות

^[1] לדעת רש"י, "אורז" המוזכר בגמרא הכונה לזן הקרוי בזמנינו "דוחן", ואילו "דוחן" המוזכר בגמרא הכונה לזן מסויים ממיני הדוחן. אבל לדעת התוספות ה"אורז" וה"דוחן" המוזכרים בגמרא הם המינים שגם בזמנינו קרויים כך. - וכדעת התוספות נקטו הרבה מן הפוסקים הובאו דבריהם במשנה ברורה (ר"ח סקכ"ה). ועיין עוד בשער הציון (שם סקל"א).

^[2] הטעם שהשוו זאת בדוקא למעשה קדרה אף שהרי ישנם הרבה מאכלים שמברכים עליהם תחלה וסוף, עיין בפני יהושע, צל"ח, וביאורי הגר" א.

^[3] תוספות (ד"ה בורא) מבארים את נוסח הברכה כך: ברוך אתה ה' וכו' על שבורא נפשות רבות וממלא את חסרונם ואת כל צרכם ההכרחי כמו לחם ומים, וגם על כל מה שברא דברים שאינם הכרחיים לאדם אלא באים רק כדי להחיות בהם נפש כל חי ושיתענגו בהם. - ועיין בטור ובית יוסף (סימן ר"ז) שביארו באופן אחר. ועיין עוד בשנות אליהו לגר"א (סוף פ"ו). ובכף החיים (ר"ד סקל"ח) בשם ה אריז" ל.

^[4] א. נוסח זה הובא גם ברא"ש, הרוקח והטור (ר"ז), וכן הסכים הגר"א, (שם). ואולם המגן אברהם (שם) הביא בשם הכתבים לומר "על כל מה שבראת". - וכתב המשנה ברורה (שם סק"ג) שכל אחד ינהג כמנהגו "נהרא נהרא ופשטיה". ב. כתבו התוספות שמסיים "ברוך חי העולמים", אכן בירושלמי מבואר שיש לסיים "ברוך אתה ה' חי העולמים". וכך פסק הרא"ש. והסכים עמו הגר"א (ר"ז). ואולם רבינו יונה לקמן (מד א) כתב, כיון שבגמרא שלנו לא הוזכר הדבר, יש לחתום בלא שם, וכן פסק השו"ע (ר"ז ס"א), ועיין במשנה ברורה (שם סק"ה) בשם המגן גבורים שכתב שכן נהגו.

^[5] הב"ח מוחק תיבת "סולת", כי הברייתא עוסקת בתבשילים העשויים מחטים שנחלקו לחלקים שונים ולא בחטים שנטחנו לקמח.

^[6] כתבו הראשונים שגם אם החטים לא נחלקו באחד מהאופנים שהוזכרו, יתכן להחשיב את הגרעינים שהתבשלו כ"מעשה קדרה" שברכתה "בורא מיני מזונות" באופנים כדלהלן: א. כשהגרעינים התמעכו היטב בבישולם. - כמבואר בתוספות (ד"ה הכוסס) וברא"ש. ב. כשהגרעינים נקלפו. - כמבואר ברמב"ם (פ"ג מברכות ה"ב) לביאורו של המגן אברהם (סימן ר"ח ס"ב) על פי הבנת הפרי מגדים (שם) בדבריו. [אך עיין במחצית השקל בביאור דברי המגן אברהם, ועיין עוד בחיי אדם (כלל נד א)]. ולדעת רבינו יונה (כה ב מדפי הרי"ף) גם כשהגרעינים נקלפו יש צורך עדיין שידבקו זה לזה על ידי בישולם בדומה ל"חביץ קדרה", אבל אם כל גרעין עומד בפני עצמו אין זה נחשב ל"מעשה קדרה" וברכתם "בורא פרי האדמה ". [ויש להעיר מלשון רש"י (ד"ה הכוסס) שמשמע מדבריו שרק אם כסס את החטים כמות שהם חיות מברכים עליהם "בורא פרי האדמה", אך אם בישלם אף שהם שלמים לגמרי ברכתם "בורא מיני מזונות" ונחשבים ל"מעשה קדרה", שלא כמבואר בראשונים הנ"ל]. ולהלכה עיין שולחן ערוך (סימן ר"ח ס"ד) ובדברי המשנה ברורה שם.

^[7] הכונה לדגן רטוב בטרם התייבש בחמה, כי דגן יבש אינו ראוי לאכילה. - ספר פתחי הלכה (פ"ח ז).

^[8] ולענין ברכה אחרונה נסתפקו התוספות האם יברכו עליהם ברכה אחת מעין שלש [שהרי החטה היא משבעת המינים], ונוסח הברכה יהא "ברוך אתה ה' על האדמה ועל פרי האדמה" כי אין לסיים "על המחיה ועל הכלכלה" רק באופן שבירך על המאכל בתחלה בורא מיני מזונות, או שמא, כיון שלא מצינו שום מקור לנוסח זה בהכרח שחכמים לא תיקנו בזה ברכת מעין שלש כלל אלא מברכים עליהם ברכת "בורא נפשות", ואף על פי שהם משבעת המינים, מכל מקום, כיון שאכילתם באופן זה אינה "אכילה חשובה" לא תיקנו להם ברכת מעין שלש. - ומסקנת דבריהם היא שיש להחמיר מספק ולאכלם רק בתוך הסעודה שאז ברכת המזון פוטרתם. - ועיין עוד ברשב"א. דברי התוספות הובאו להלכה בשולחן ערוך (ר"ח ס"ד), וכתב המשנה ברורה (שם סקי"ח) בשם המגן אברהם שאם אירע שאכל מהם שלא בתוך הסעודה יברך עליהם "בורא נפשות" כי כן הוא מעיקר הדין.

^[9] רש"י. אך התוספות פירשו, שכדי שהפרוסות יחשבו כ"אינם קיימות" אין צורך שימוחו מעצמן על ידי הבישול, אלא גם אם הן מתפוררות רק כשנוטלים אותן די בכך להחשיבן כ"אינן קיימות". ולדעת הירושלמי [הובא בתוספות לקמן (לז ב), "אין הפרוסות קיימות" פירושו שאין שיעור כזית בכל אחת מהן. ועיין לקמן (שם) שכך מתפרשת הברייתא גם לדעת רב יוסף המובא בסוגיא שם.

^[10] א. בטעם הדבר פירש הטור (ר"ח) שאף שהאורז אינו מחמשת מיני דגן, מכל מקום, מכיוון שהוא משביע כמו הדגן תיקנו לברך גם עליו "בורא מיני מזונות". ואולם עדיין שונה הוא מהדגן בזה שאם התבשיל ברובו ממינים אחרים והאורז הוא המיעוט אין לברך עליו "בורא מיני מזונות" כפי שהיה הדין אילו היה מעורב בו דגן, כי רק בדגן התחדש שמחמת חשיבותו הוא עיקר התבשיל אף במיעוטו מה שאין כן אורז [רי"ף]. וכמו כן שונה הוא מהדגן לענין ברכה אחרונה, שלא תיקנו ברכה אחת מעין שלש אלא לשבעת המינים בלבד מחמת חשיבותם [רא"ש]. ב. לענין ברכת הדוחן: דעת רבינו יונה, הרא"ש והרשב"א שברכתו "בורא מיני מזונות" כברכת האורז, כי שוים הם בתכונתם ששניהם מזינים וסועדים הלב, ולאחר שלענין האורז נדחו דברי רב ושמואל מכח הברייתא ממילא אין הלכה כמותם גם לענין הדוחן. ואולם התוספות (ד"ה תיובתא) סוברים, כיון שדברי רב ושמואל נדחו מכח הברייתא רק לענין האורז שוב יש לומר שלענין דוחן עדיין כהלכה כמותם ויש לברך עליו בורא פרי האדמה, [ובאופן שנתמעכו הגרעינים ואיבדו צורתם או שעשה מהם פת ברכתם "שהכל"]. וכן דעת הרי"ף והרמב"ם (פ"ג מברכות ה"י). ולהלכה, פסק השולחן ערוך (ר"ח ס"ח) כדעת הרי"ף והרמב"ם שדין האורז אינו שוה לדין הדוחן. ועיין במה שכתב הביאור הלכה שם בזה.

^[11] רש"י. - הטעם שברכת "בורא נפשות" מוזכרת בלשון "ולא כלום", עיין בשו"ת הרשב"א (סימן תתכג), ועיין בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סימן תש"ט) שתמה עליו ופירש זאת באופן אחר. - ובביאור הגר"א (ר"ח ס"ו) פירש על פי המבואר לקמן (מד ב) שמנהג הראשונים היה לברך "בורא נפשות" רק על ביצים ועופות [כי רק בהם יש חיות ונחשבים ל"נפשות"], והאמוראים האחרונים הוסיפו לברך זאת גם על ירקות ומים. ומעתה יש לומר, שהברייתא שאמרה "לבסוף ולא כלום", משום שלמנהג הראשונים באמת לא בירכו כלל ברכה אחרונה על אורז ודוחן, אך אנו הנוהגים כאמוראים האחרונים יש לברך "בורא נפשות" גם על אורז ודוחן שאינם פחותים ממים וירק, ולפי זה כונת רש"י לומר שכל "ולא כלום" שבזמן הברייתא הוא ברכת "בורא נפשות" למנהגינו. [אך אין כוונתו שברכת "בורא נפשות" עצמה קרויה "ולא כלום" וכפי שנראה מדברי הראשונים הנ"ל, עיין בדבריהם].

^[12] כי מאחר שרבן גמליאל סובר שיש לברך על שבעת המינים ברכת המזון ממילא סבר שיש גם צורך לזמן כפי שמזמנים על הפת. - מהרש"א בביאור דברי התוספות.

^[13] ולא זימן, כיון שלדעת חכמים אין מברכים ברכת המזון על שבעת המינים וממילא גם אין מזמנים עליהם. - מהרש"א בביאור דברי התוספות.

^[14] הגר"א בשנות אליהו (פ"י מ"ח) הקשה, מה טענה היא זו על רבי עקיבא, והרי גם אילו היה נוהג כדברי רבן גמליאל היה מכניס בזה את עצמו למחלוקת, עיין בדבריו. וראה עוד בקרן אורה (דיני ברכת הנהנין) ובספר קהילות יעקב (סימן יד) שדנו בדבריו. - ובגוף קושיתו, ראה עוד בספר מנחת ברוך (או"ח ס"ז).

^[15] הטעם שעלה בדעתו של רבן גמליאל שרבי עקיבא ינהג כמותו. עיין בשנות אליהו לגר"א מה שכתב בזה.

על כן קא משמע לן [השמיע לנו] "כל שיש בו מחמשת המינים "— ואפילו בתערובת. ומצד שני: אי אשמעינן [אילו היה משמיע לנו] "כל שיש בו מחמשת המינים "— הוה אמינא [הייתי אומר] כי דווקא כל שיש בו מחמשת המינים — אין [כן], מברכים עליו "בורא מיני מזונות", אף בתערובת, אבל כל שיש בו מאורז ודוחן — לא יברכו עליו "בורא מיני מזונות", משום שהם קיימים באותו מאכל על ידי תערובת. אבל אם האורז או הדוחן איתיה בעיניה [ישנו בעינו] — נימא [נאמר] כי אפילו אורז ודוחן נמי [גם כן] מברכין עליו "בורא מיני מזונות" שאף הם מין דגן. ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] כי דווקא כל שהוא מחמשת המינים הוא שמברכין עליו "בורא מיני מזונות", לאפוקי [להוציא] אורז ודוחן, שאפילו כאשר איתיה בעיניה [ישנו בעינו] גם כן לא מברכינן [אין אנו מברכים] עליו "בורא מיני מזונות".

א אגב הדברים אליהם הגענו למסקנה, שואלים: ועל אורז ודוחן לא מברכינן [אין אנו מברכים] "בורא מיני מזונות"? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן — מברך עליו תחלה וסוף כמעשה קדרה (כתבשיל מבצק), והרי גבי [אצל] מעשה קדרה תניא [שנינו בבריתא] שבתחלה, לפני האוכל, מברך עליו "בורא מיני מזונות", ולבסוף, אחר האוכל, מברך עליו ברכה אחת מעין שלש. והרי שמברכים על האורז "בורא מיני מזונות"!

הוכחה זאת נדחית: אמנם האורז הוא כמעשה קדרה ואולם לא כמעשה קדרה בכל. ומפרטים: דינו כמעשה קדרה בכך שמברכין עליו תחלה וסוף, ולא כמעשה קדרה שאילו במעשה קדרה מברכים בתחלה "בורא מיני מזונות" ולבסוף ברכה מעין שלש, ואילו הכא [כאן באורז] בתחלה מברך עליו "שהכל נהיה בדברו", ולבסוף "בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת...".

ומקשים: וכי אורז לאו [לא] מעשה קדרה הוא? והתניא [והרי שנינו בברייתא], אלו הן מעשה קדרה: חילקא (חיטים שנשברו כל אחת לשתים לצורך דייסה), טרגיס (חיטים שנכתשו על מנת שתישבר כל אחת לשלוש), סולת, זריז (חיטים כתושות אחת לארבע), וערסן (אחת לחמש), ואורז. הרי שהאורז נמנה עם פרורי החיטה כמעשה קדרה!

על כך עונים: הא מני [משנה זו, של מי היא] — של ר' יוחנן בן נורי היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' יוחנן בן נורי אומר: אורז מין דגן הוא לכל דבר, ועל כן חייבין על חמוצו (אם נעשה חמץ) כרת בפסח אם אוכלים חמץ אורז בזדון, וכן אדם שאפה מצה מקמח האורז יוצא בו ידי חובתו במצות מצה בפסח, אבל דעת רבנן [חכמים] לא כן.

על כך מקשים: ורבנן לא [וכי דעת חכמים אינה כן] לענין ברכות?! והתניא [והרי שנינו בתוספתא]: הכוסס את החטה מברך עליה "בורא פרי האדמה". ואולם אם טחנה, אפאה ובשלה, שעשאה לחם ואחר כך בישל את הלחם, יש להבחין בין שני מקרים; בזמן שהפרוסות קיימות, שלא נימוחו בעת הבישול, אזי בתחלה, לפני האוכל, מברך עליה "המוציא לחם מן הארץ", ולבסוף, לאחר האוכל מברך עליה שלש ברכות כמו הברכות שעל הלחם. ואם אין הפרוסות קיימות, שנימוחו בעת הבישול, בתחלה מברך עליה "בורא מיני מזונות", ולבסוף מברך עליה ברכה אחת מעין שלש ("על המחיה...").

ולענין אורז, הכוסס את האורז מברך עליו "בורא פרי האדמה". ואם טחנו ואפאו ואחר כך בשלו, אף על פי שהפרוסות קיימות, בתחלה מברך עליו "בורא מיני מזונות", ולבסוף הוא מברך עליו ברכה אחת מעין שלש.

ומעתה דנים בתוספתא זו, מני [שיטת מי היא], אילימא [אם נאמר] שדעת ר' יוחנן בן נורי היא שהוא אמר שהאורז מין דגן הוא, אם כן במקרה זה לשיטתו "המוציא לחם מן הארץ" בתחילה ושלש ברכות לבסוף בעי ברוכי [צריך היה לברך] כעל לחם ממש!

אלא לאו, רבנן [האם לא, שיטת חכמים] היא שאינם סבורים שהאורז מין דגן הוא ואף על פי כן שנינו שמברך עליו "בורא מיני מזונות", והרי זו אם כן תיובתא [קושיא חמורה] על רב ושמואל!

ומעירים: אכן זו תיובתא [קושיא חמורה], ונדחו דבריהם.

ב קודם לכן שנינו שאמר מר [החכם] בתוספתא שהכוסס את החטה מברך עליה "בורא פרי האדמה". ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שהכוסס את החיטה מברך "בורא מיני זרעים"! ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה], שכן מחלוקת תנאים היא; הא [שיטה זו] שהובאה שצריך לברך "בורא מיני זרעים", זו דעת ר' יהודה היא. והא [ושיטה זו] שצריך לברך "בורא פרי האדמה", שיטת רבנן [חכמים] היא. דתנן [שכן שנינו במשנתנו]: ועל ירקות אומר האוכלם "בורא פרי האדמה", ר' יהודה אומר: "בורא מיני דשאים" הרי שר' יהודה מייחד לכל סוג צמחים ברכה אופיינית, ובוודאי, לשיטתו, הוא מבחין גם בין פרי האדמה בכלל, לבין זרעים.

ג עוד שנינו שאמר מר [החכם] באותה תוספתא שהכוסס את האורז חי, מברך עליו "בורא פרי האדמה". טחנו, אפאו לפת ואחר כך בשלו, אף על פי שהפרוסות קיימות, בתחלה מברך עליו "בורא מיני מזונות", ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלש.

על כך הקשו: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שבמקרה כגון זה לבסוף אינו מברך ולא כלום מאותן ברכות אותן מברך על פירות ארץ ישראל, אלא "בורא נפשות"! אמר רב ששת: לא קשיא [אין זה קשה], שאין זו סתירה אלא שיטות שונות של תנאים; הא [שיטה זו] לפיה מברך ברכה אחת מעין שלוש, רבן גמליאל היא, והא [ושיטה זו] לפיה אינו מברך אלא "בורא נפשות", שיטת רבנן [חכמים] היא. דתניא [שכן שנינו בתוספתא], זה הכלל: כל שהוא משבעת המינים של דגן ופירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, רבן גמליאל אומר שמברכים לאחריהם שלש ברכות, שהן ברכת המזון השלמה. וחכמים אומרים שדי בברכה אחת מעין שלש. ומסופר

מעשה ברבן גמליאל והזקנים חכמי דורו שהיו מסובין בעלייה ביריחו, והביאו לפניהם כותבות (תמרים), ואכלו, ונתן רבן גמליאל רשות לר' עקיבא לברך עליהם לאחר האכילה. קפץ (כלומר, הזדרז) וברך ר' עקיבא ברכה אחת מעין שלש. אמר ליה [לו] רבן גמליאל לר' עקיבא: עקיבא, עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת, שהרי בדבר שעשית נחלקו החכמים! אמר לו ר' עקיבא: רבינו, אף על פי שאתה אומר כן וחבריך אומרים כן והנכם חולקים זה על זה, מכל מקום למדתנו רבינו כלל כי כאשר קיימת מחלוקת בהלכה בין יחיד לרבים — הלכה כשיטת הרבים, ואף שאתה הנשיא, מכל מקום ראוי לנהוג כדעת הרבים שהלכה כמותם לפי כלל זה.

גירסה שונה במקצת על מחלוקת רבן גמליאל וחכמים ר' יהודה אומר משמו של ר' עקיבא. כל דבר שהוא משבעת המינים

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara comments: Indeed, this is a conclusive refutation of their opinion.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תיובתא דרב ושמואל תיובתא. הא דאותביה תיובתא לרב ושמואל אדיוקא בלבד דדייקינן בההיא דאמרינן כל שהוא מחמשת מינין דמשתמע מיניה למעוטי כל שאר המינין ואפילו דוחן ואורז הוא דאותבינן, הא גופא דמלתא הלכתא היא דכל שהוא מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות, וכן כל שיש בו מחמשת מינין הלכתא היא כדאמרי תרוייהו דמברכין עליו בורא מיני מזונות דאינהו עיקר, והיינו דרב כהנא דאמר בדייסא מעין חביץ קדרא מיני מזונות ורב יוסף דאמר נקוט דרב כהנא בידך דרב ושמואל דאמרו תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות, והיינו דאסיקנא לקמן גבי ריהטא דמחוזא דמברכין עליו מיני מזונות מדרב ושמואל דאמרו כל שיש בו מחמשת מינין, והא דרב ושמואל דכל שיש בו לא איתותב כלל.
והלכך קיימא לן באורז דמברכין עליה מיני מזונות בין באפאו ועשאו פת בין בשלו בקדרה, וכמתניתין דהכוסס את האורז מברך עליו בורא פרי האדמה טחנו ואפאו ובשלו אפילו פרוסות קיימות בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ודיוקא דרב ושמואל דכל שהוא איתותב מיהא ואידחי, ואיתא לאידך דרב ושמואל דאמר כל שיש בו מחמשת המינין הא אורז ודוחן על ידי תערובת לא. וכ"כ רבנו אלפסי ז"ל בהלכות.
ותמהני על מה שראיתי בפירוש הגאון רב האי ז"ל שאמר משמיה דמר רב יהודא גאון ז"ל, דאף על גב דאיתותב רב ושמואל קיימא לן כותייהו מיהא דרב כהנא ורב יוסף ודריהטא דמחוזא. וכן כתב גם הרב בעל ההלכות ז"ל ופסק באורז דלא מברכין עליה בורא מיני מזונות מיהא דרב ושמואל ומדקאי רב כהנא ורב יוסף כותיה, וצריך עיון דהא לא שייכי אהדדי כדאמרן.
ולענין פת דוחן כתב רבנו אלפסי ז"ל דלא מברכין עליה אלא שהכל. ונראה שפסק כן, משום (דתנן) [דתניא] אלו הן מעשה קדרה חלקי טרגיס וססני סלת אורז זריד, ואילו דוחן לא קתני וכן במתניתא דהכוסס קתני אורז ולא קתני דוחן. אבל הראב"ד ז"ל כתב דדוחן ואורז חדא ברכתא אית להו. ובודאי דכולה סוגין הכי מכרעא לכאורה, ובברייתא בהדיא קתני בה הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן. ואני תמה אפילו נאמר שאין ברכת הדוחן שוה לאורז לברכת מיני מזונות, מכל מקום לברך עליה בורא פרי האדמה. ונראה שהרב ז"ל למדה ממה שדחינו כמעשה קדרה ולא כמעשה קדרה, דאילו אורז ודוחן בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות דאלמא כי מפקת להו ממיני מזונות מוקמינן להו אברכת שהכל. ועם כל זה אני תמה אשמעתין למה, וצריך לי עיון.

ונתן רבן גמליאל רשות לרבי עקיבא לברך. פירוש: מדקסבר רבן גמליאל דמברכין על כל ז' המינין לבסוף שלש ברכות אית ליה נמי דמזמנין עליהם, ולפיכך נתן רשות לרבי עקיבא לברך ולזמן עליהן כדי להוציא את כל המסובין ידי חובתם, אבל רבי עקיבא כשבירך ברכה אחת מעין שלש לא להוציא את האחרים אלא להוציא את עצמו בלבד וכדאמרינן בחולין בפרק כל הבשר (חולין קו, א) שאין זמון לפירות. והראב"ד ז"ל לקמן (ברכות מג, א) פירש בשמעתא דפת בעי הסיבה, דהא רבן גמליאל ורבי עקיבא כשהביאו להם כותבות בסוף הסעודה שכבר בא להם זמון על ידי הפת וכמו שמברך להם אחד (ברכת היין) [ברכת המזון] כך מברך להם ברכה אחרונה עכ"ל. ואין צורך אלא כמו שכתבנו. ואיכא למידק אשמעתין אמאי לא בריך רבי עקיבא שלש כרבן גמליאל דהא אית ליה לרבי עקיבא (מד, א) דאפילו על השלק והוא מזונו מברך שלש ברכות אחריו. ותירצו בתוספות דהתם בשאכל הרבה כדי שביעה שהוא מזונו וכדתנן בהדיא אכל שלק והוא מזונו והכא בשאינו מזונו, ונכון הוא. אלא שאני אומר דאפשר דרבי עקיבא דלא כותיה עביד, דאף על גב דאיהו אמר הכי לא עביד עובדא כדידיה, וכדאמר ליה לרבן גמליאל אע"פ שרבי אומר כך וחביריך אומרים כך למדתנו רבנו אחרי רבים להטות.

כל שהוא מחמשת המינים מברכין עליו בורא מיני מזונות. פרישנא לה דלאפוקי אורז ודוחן דאפילו בעיניה לא מברכין עליה בורא מיני מזונות ואתותב רב ושמאל מהא למימרא דאורז ודוחן ודאי מברכין עלייהו בורא מיני מזונות מדתנן הכוסס את החטה כו' אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. פירוש בשנתבשלו כל כך שעברה צורת הפת מהן והכי מוכח לקמן בסמוך ואפי' הכי בשהפרוסות קיימות מברך ג' ברכות לבסוף וברישא המוציא דכל שהפרוסות קיימות חשיב לחם גמור והכא מוכח מאי דכתיבנא לעיל דלא תני בה' המינים לעולם מעין ג' אלא כי איכא מעיקרא בורא מיני מזונות ובכוסס את החטה דבורא פרי האדמה לא תני בה בסוף מעין ג' וטעמא משום דלא קיימי אלא למזון וכשהטעינן תורה ברכה לאחריהם דוקא בשאכלן למזון דמסתמא למזון הזכירן ולאפוקי כוסס חטה אבל מ"מ כיון דאינשי זימנין דאכלי ליה הכי מברך בורא פרי האדמה ואין ברכה לאחריו אלא בשאר דברים דאינן מז' המינים.

הכוסס את האורז וכו' טחנו ואפאו ולאחר שנאפה בשלו בקדרה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברך בורא מיני מזונות ובסוף ברכה אחת מעין ג'. ומסקנא דליתא להא דכל שאינו מז' המינים אין ברכה לאחריו מעין ג' אלא הכי תניא בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום מכל מקום הא אמרינן בפירוש דבאורז איכא בתחלתו בורא מיני מזונות ותיובתא דרב ושמואל ודוקא בהא איתותבי אבל אידך דכל שיש בו מה' המינים איתא ואעפ"י שהוא מועט ושאר התערובות עיקר לעולם מברכין בורא מיני מזונות משא"כ במיני פירות אפי' הן מז' המינין דבתערובות דידהו הולכין אחר העיקר ואם שאר התערובות עיקר מברכין עליו וליכא אחריו מעין ג' ומיהו דוקא בתערובות הוא דאמרינן דכל שיש בו מה' המינים מברכין עליו ואפילו היו שאר התערובות עיקר דלעולם חמשת המינים עיקר אבל כשאינם בתערובות פעמים שהיא טפילה ואפי' פת ואין מברכין עליו כלל כדאיתא לקמן בהביאו לו מליח ופת א"נ בפירות גינוסר וטעמא דמילתא דכשהוא בתערובת אפי' מועט מ"מ לעיקר תבשיל הוא שם ואעפ"י שמרבה בשאר מינים והוו עיקר לגביה, מ"מ כיון דהוא מעוקר התבשיל הוא חשיב אבל כשהוא בעין ובא עם המליח או עם פירות גינוסר אינו עיקר כלל ולא בא אלא להכשיר את פיו ולא עוד אלא אפי' בתערובות כל זמן שאינו מעיקר התבשיל כלל שאינו בא לכוונת אכילתו כלל לא חשיב וכדאמרינן לקמן בתבשילא דלפתא דיהבי ביה קמחא דאע"ג דמפשי ביה קמחא לא מברכינן אלא שהכל משום דקמחא בההוא תבשילא לא אתי לכונת אכילתו כלל אלא לדבוקי בעלמא:

וקפץ ר' עקיבא ובירך ברכה אחת מעין שלש. וא"ת עוד ולר"ג דאמר דבכולהו ז' המינים מברכין בסוף ג' ברכות, א"כ כשמזמנים ומברכים ברכת המזון על הכוס ושותים ואחר ששתו צריכין לברך ג' ברכות על היין ששתו ומזמנים עליו וחוזרים ומברכים על כוס אחר וכן לעולם וא"כ אין לדבר סוף. יש לומר שיכולין ליזהר שלא ישתו מכוס של ברכה כדי רביעית כל אחד ואחד מאותן ג' בני אדם דכי היכי דבאכילה איכא שיעור לאחריו כדי אכילה ה"ה לשתיה דבעינן כדי שתיה והיינו רביעית, ונראה דה"ה לרבנן דליכא אחריו מעין ג' אלא ברביעית שזהו שיעורו בכל מקום לענין איסורין:

כל תבשיל שהוא מחמשת מינים אם תבשיל זה הוא ששלק חטים או אחד מחמשת המינים ולא נתבקעו מברך ב"פ האדמה ולבסוף בורא נפשות וכן בחרוכים, ומה שאמרו הכוסס את החטה מברך ב"פ האדמה ולבסוף בורא נפשות פירושה בחרוכין או שבישלן מעט ולא נתבקעו אבל נתבקעו מברך בורא מיני מזונות וברכה מעין ג' וכן אם חלקן בעוד שהן חיין הן אחת לשתין והוא הנקרא חילקא הן אחת לשלש והוא הנקרא טרגיס הן אחת לארבע והוא הנקרא זריד הן אחת לחמש והוא הנקרא טרסן מברך בורא מיני מזונות ומעין ג' בבשולן וכן בכל תבשיל הנעשה מקמחן מברך בורא מיני מזונות וברכה מעין ג', ולחם האפוי מהן מברך המוציא וג' ברכות, בשלו אחר שנאפה ועשה מפרוסותיו תבשיל אם הפרוסות קיימות ר"ל שיש בהן כזית הואיל ויש כאן תורת לחם שהם פרוסות קיימות אפילו נתבשלו בכלי ראשון מברך בו המוציא וג' ברכות, ואם אין פרוסות קיימות ואין בהן צורת לחם כגון שבללן יפה ובקדרה וכיוצא בה ר"ל כלי ראשון מברך מיני מזונות ומעין ג', ואם יש להם צורת לחם כגון שלא נתבשלו כל כך או שבישלן בקערה וכיוצא בה ר"ל כלי שני במים רותחים ששפך עליהם שאינו מבשל אף בפירורים פחות מכזית מברך המוציא וג' ברכות שמאחר שאין כלי שני מבשל לא נפקעה ממנו תורת לחם, ולדעת גדולי הרבנים כל שאין בהם כזית והם מתבשלים בקדרה אע"פ שיש בהם תורת לחם כגון שלא נתבשלו כל כך אין בהם אלא מיני מזונות, ואם כסס חטים או שעורים חיים או קליות כבר ביארנו דינם למעלה:

כל תבשיל מאלו הנזכרים שהם בדין בורא מיני מזונות אם עירב בו דברים אחרים כגון דבש ושמן ותבלין אע"פ שהכניס בו מהן הרבה הואיל ויש בו מחמשת המינים ושעיקר התבשיל קרוי על שם אותו מין מחמשת המינים אע"פ שרובו מדברים אחרים הולכים אחר אותו המין והוא שאמרו סמידא עיקר ר"ל הקמח וזהו שקראו בכאן חביץ קדרה, שהוא מאכל של קמח בדבש ושמן ותבלין, ודייסא היא של חטים ומתבשלים עד שמתפקעים ומתעבים הן מחטה שאינה חלוקה הן שהיא חלוקה או כתושה והיא הקרויה כאן דייסא כעין חביץ קדרה ר"ל שנתעבית ושיש בה דבש ושמן ותבלין, ולשון חביץ הוא מלשון חבצין את החלב שהוא מתעבה אחר שנתחבץ, אבל אם עיקר התבשיל מדברים אחרים ומכניס בו קמח הרבה למתק את הטעם או לעבות התבשיל כדרך שעושים בתבשיל של גריסין אין הקמח עיקר ואין הוליכן אחריו והוא שאמרו בפרק זה בתבשילא דליפתא דאפשא לה קמחא ואמרו עליה מברך ב"פ האדמה, וריהטא דמחוזא הנזכר בסוף סוגיא זו הוא הוא חביץ קדרה אלא שבמחוזא היו מכניסים בה דבש הרבה והיו סבורים מתוך כך לברך עליה שהכל, ובחקלאה ר"ל העשויה בכפרים בוא מיני מזונות כדרך שכתבנו וכן הדין בקמח של חמשת המינים שנתערב בהם קמח משאר מינים ועשאן פת מברך המוציא וג' ברכות וכן כתבוה גאוני הראשונים:

אורז והוא הנקרא רי"ש, ודוחן והוא הנקרא מי"ל וגדולי הרבנים פירשו שניהם אותו הנקרא מי"ל אלא שפירשו באורז שהוא הנקרא מי"ל פנים והוא גס מן האחר ומכל מקום כל אלו אינן בכלל חמשת המינים והיאך הוא דינם, אם כססן חיים מברך שהכל בישלן ולא נתבקעו אורז שדרכו בכך מברך ב"פ האדמה ועל זו אמרו הכוסס את האורז מברך ב"פ האדמה ומתוך שלא נתבקעו הוא קורא בהם לשון כסיסה ודוחן שאין דרכו בכך מברך שהכל, בשלן ונתבקעו מברך עליהם בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות וכן בפת גמורה שלהם שאין באורז ודוחן ברכה לאחריו אלא בורא נפשות, ואם הם על ידי תערובת מברך שהכל ואם יש בהם תערובת מחמשת המינים מברך מיני מזונות ומעין ג' ושאר מיני קטניות כל ענינים בשהכל בלבד ובבורא נפשות, וגדולי הפוסקים והמחברים פוסקים בדוחן לומר שאף בפת שלו אינו מברך אלא שהכל ואיני רואה חלוק ביניהם לפי שיטת הסוגיא, אלא שיש מביאים קצת ראיה לדבריהם ממה שאמרו בברייתא הכוסס את האורז לבד ולא הזכיר בה דוחן, ואינה ראיה שלענין כסיסה אורז ראוי לכך דוחן לא, אבל בפת שלהם הכל שוה, אורז אינו מין דגן ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח כמו שיתבאר במקומו, ומה שנתגלגל כאן בברכת ז' המינים שלאחריה יתבאר למטה בסוגיית המשנה הששית, ויש בקצת גמרות בסוגיא זו פסק למר רב יהודאי כתוב בתוך הסוגיא וכלו כמו שכתבנו חוץ משני דברים אחד שכתב בו אכל ארוזא מברך בורא פרי האדמה ולדעתנו בשהכל, וכן שכתב בה אכל חטים דשלקינהו בעיניהו ב"פ [האדמה] ולא חלק ביניהם בין נתבקעו ללא נתבקעו ולדעתנו כל שנתבקעו בבורא מיני מזונות, ומה שהוזכר באותם הדברים אבדושך הוא שם המאכל, וכן מה שכתוב שם בקצת נסחאות דהלכתא כר' יוחנן בן נורי דאורז מין דגן אינו כן ואף לדבריו לענין פסח מיהא אינו מין דגן כמו שכתבנו:

ולענין ביאור מה שאמרו כאן נתן ר"ג רשות לר' עקיבא לברך יש מקשים והלא בפרק כל בשר [ק"ו ע"א] אמרו אין זימון לפירות כלומר שאין שלשה שאכלו מזמנים עד שיהא אחד מברך לכלן, אפשר שמאחר שר"ג סובר על ז' המינים שטעונים ג' ברכות אף הוא סובר שיש זימון ור' עקיבא אינו סובר כן ולא בירך אלא על דעת עצמו, ויש מפרשים אין זימון לפירות לומר נברך שאכלנו אבל [יתכן שחסר מלת לא, המעתיק] שלא יהא אחד מברך לכלן והאחרים אינן רשאין וכבר כתבנוה למטה בסוגית המשנה הרביעית, וכן הקשו והרי ר' עקיבא סובר אפילו אכל שלק והוא מזונו מברך אחריו ג' ברכות, אפשר שלא רצה לעשות כדברי עצמו במקום שחולק עם חכמים או שמא פירושה בשאכל ממנו כדי שבעו כמו שאמר והוא מזונו, ומכל מקום אין הלכה לא כר"ג ולא כר' עקיבא מוכ שיתבאר במשנה ששית:

כל הטעון לפניו המוציא דינו לאחריו ג' ברכות וכל שטעון לפניו בורא מיני מזונות דינו לאחריו מעין ג' חוץ מן האורז והדוחן, וכל שלפניו בשהכל דינו לאחריו בבורא נפשות, ואע"פ שהדין כן יש דברים שיוצאין מן הכלל הזה כמו שיתבאר לך בפרטו של פסק:

בורא נפשות רבות וחסרונן. כלומר בורא הנפשות וכל מה שהם חסרים על כל מה שברא להחיות בהן] נפש כל חי כלומר על כל שאר דברים שברא בעולם שלא היו הנפשות חסרים כ"כ ן לא בראם כי אינם אלא להתענג, ובירו' מסיים ברוך אתה ה' חי העולמים:

הכוסס את החטה מברך בורא פרי האדמה. ולא פי' בתלמוד אי זו ברכה יברך לאחריה, ונראה שיברך בנ"ר ולא ברכה אחת מעין ג' דקאמר לקמן [דף מ"ד ע"א] דעל חמשת המינים אומר על המחיה ועל הכלכלה ושאינן מין דגן על העץ ועל פרי העץ ולא מצינו בשום מקום שתקנו ברכה אחת מעין ג' על האדמה ועל פרי האדמה והא דאמר כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת ר"ג אומר שלש ברכות וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש היינו בדשלקו והוא דעבדינהו כגון דייסא אבל כוסס החטה או שלקהו ואיתנהו בעינייהו אינו מברך לאחריו אלא בורא נפשות רבות וכן משמע מדקתני בסיפא אין הפרוסות קיימות וכו' ולבסוף מברך ברכה אחת מעין ג' ואי אפילו בחטה שאינו מברך לפניה אלא בפה"א ומברך אחריה מעין ג' מה הוצרך לומר באין הפרוסות קיימות שמברך עליהן בורא מיני מזונות לברך אחריהם מעין ג' אלא ודאי בחטה אין מברך אחריה אלא בנ"ר ולהכי הוצרך לומר באין הפרוסות קיימות שמברך אחריהם] מעין ג', ודוחק הוא לומר ששנה ברכה אחת מעין שלש לאשמעינן אע"פ שהוא מין פת אין כאן המוציא וג' ברכות כיון שאין הפרוסות קיימות, ויש ליתן טעם אע"פ שחטה כתיב בקרא כיון דאין אכילתו חשיבא כ"כ לא חשיב אכילה לברך עליה מעין שלש, מיהו מדכייל בדברי חכמים כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת משמע אפילו אכלו חי דומיא דשבעת המינים דרישא, ובמחזור ר"ת היה כתוב בכוסס את החטה ברכה אחת מעין שלש על האדמה ועל פרי האדמה ובחוץ הגיהו מברכין אחריו בנ"ר, וכן כתיב בה"ג בורא נפשות בכוסס חטה אי שלקינהו [ואיתנהו] בעינייהו ונכון להחמיר שלא לאכול חטין חיין או שלוקות בעינייהו אם לא בתוך הסעודה משום ספק ברכה אחרונה, ואמרי' בירושלמי דפרקין דר' ירמיה בעי הדין דאכל סלת מהו מברך בסופה א"ר יוסי לא אכל ר' ירמיה סלת מיומוי, לפי שהיה מסופק בברכה אחרונה שאם אדם מסתפק בברכה ראשונה מברך שהכל שנתקנה על הכל ותנן אם אמר על הכל שהכל יצא, אבל ברכה אחרונה אין לברך אלא ברכה שנתקנה:

נתן ר"ג לר' עקיבא רשות לברך רצונו שיברך ג' ברכות ויזמן עליהם וקפץ ר' עקיבא וברך ברכה אחת מעין שלש. ולעצמו ברך ולא להוציא אחרים ידי חובתן דקיי"ל בפ' כל הבשר [דף ק"ו.] דאין מזמנין על הפירות, וא"ת והא ר' עקיבא קאמר במתניתין אפילו לא אכל אלא שלק והוא מזונו מברכין עליו שלש ברכות ומפרש בגמרא בקלח של כרוב שנינו וא"כ למה לא ברך ג' ברכות, וי"ל דר' עקיבא דוקא קאמר באוכל כל שובעו וכן משמע הלשון שלק והוא מזונו והכא לא אכל תמרים כל שובעו, ותימא לר"ג דאמר מברך ג' ברכות על שבעת המינין אי ס"ל דברכה טעונה כוס א"כ צריך לעולם להביא כוס, וי"ל שלא ישתה מן הכוס כשיעור שיתחייב ברכה אחרונה א"נ ר"ג לא אמר אלא היכא דאוכל או שותה בקביעות דדבר חשוב [אבל כשאינו שותה אלא] כמלא לוגמיו מודה דלא הי' צריך לברך ג' ברכות:

בד"ה נתן ר"ג רשות כו' ויש לומר דר"ג היה סבור שהיה מברך על כל ז' מינין ג' כו' עכ"ל ר"ל כיון שהוא סובר דבעי בז' מינים ג' ברכות ס"ל נמי דמזמן עליהן והא דאמר אין מזמנין על הפירות היינו בשאר פרי דאינן מז' מינין ורע"ק דלא בירך אלא מעין ג' לעצמו דוקא כו' וק"ל:

בא"ד וא"ת מ"מ לאותו המברך שהוא טועם צריך לברך פעם אחרת כו' עכ"ל מדבריהם נראה שיחיד המברך טעון כוס וכ"ה דעת הרא"ש ודו"ק:

גמרא דאפילו איתא בעיניה לא מברכינן כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה הא מני כו' דקתני אורז מעשה קדרה כו' כצ"ל:

בד"ה אלא לאו כו' בורא מ"מ ותיובתא דרב ושמואל כצ"ל:

תוס' בד"ה בורא נפשות כו' כלומר על כל מה כו' נ"ב ול"נ לפרש ועל כל ועל הכל מה שעשה הקב"ה חסדו עם הבריות שברא דברים תענוגים להחיות ולהברות בהם נפש כל חי נ"ל:

[גמרא ומעשה בר"ג והזקנים כו'. בהזקנים נכללו רבי יהושע וראב"ע ור"ע כדמוכח בפ"ה דמע"ש מ"ט. וא"כ לכאורה יפלא הלא ר' יהושע היה רבו דר"ע וראב"ע היה כהן ודרשינן וקדשתו כו' ולברך ראשון. וא"כ מדוע כיבד לר"ע לברך (ולפמש"כ התוס' ר"פ שני דייני גזירות דר"ע היה גדול מראב"ע ולמש"כ במגילה (ריש דף כ"ח) י"ל זה קצת). ועי' לקמן (מ"ג) דרבי כיבד לרב לברך במקום ר' חייא. ועי' בשו"ע או"ח (סי' ר"א) ונ"ל משום דר"ע ס"ל (לקמן מ"ד) דאפילו אכל שלוק והוא מזונו מברך אחריו ג' ברכות. לכן היה סבור דודאי יעשה כדעתו ויש לכוון לשון התוס' דכאן לזה. אבל לא כן כתבו שם בד"ה ר"ע ועמש"כ שם] :

תד"ה תיובתא. אבל אדוחן לא ה"ת כו'. לכאורה מהא דלקמן ע"ב ברייתא כל שאינו כו' כגון פת אורז ודוחן רג"א ברכה אמע"ש. משמע דלפניו במ"מ עי' בתוס' בדבור הסמוך ואף רבנן ל"פ עליו אלא בלאחריהם אבל בשלפניהם מודו ליה ועי' ברא"ש ובמש"כ לקמן מ"א ב':

[תד"ה נתן. וי"ל היכא דאינו שותה בקביעות כו' וכי ל"ל לר"ג כו'. ק"ל דהלא מ"ל בפת אורז ודוחן כדלקמן ועק"ל דא"כ מאי פריך לקמן במאי אוקימתא כר"ג אימא סיפא דרישא כו' נוקמה בדלא אכל בקביעות. וי"ל] :

גמ' זריז. נ"ב זריז בדלית גרסינן (ועיין בדקדוקי סופרים):

קָפַץ וּבֵרַךְ רַבִּי עֲקִיבָא בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ. קשא מה שייך בזה לשון קָפַץ והלא רַבָּן גַּמְלִיאֵל נָתַן לוֹ רְשׁוּת לְבָרֵךְ? ונראה לי בס"ד שקפץ ממקומו שהיה יושב בו על השולחן, וישב במקום אחר חוץ לשולחן באותו החדר עצמו ובירך, כי לא רצה לברך הפך סברת רבן גמליאל בפניו ממש. או נראה לי בס"ד שהוא הרגיש והבין מדעתו בעת שנתן לו רבן גמליאל רשות, שהיה רצונו לומר לו בפירוש שיברך שלש ברכות כסברתו, ולכן תיכף כשאמר לו רבן גמליאל תברך קודם שסיים לומר שלש ברכות הוא קפץ, רצונו לומר מיהר ובירך, כי הבין שרבן גמליאל רוצה לומר לו בפירוש תברך שלש ברכות, וקודם שיוציא מפיו מלת שלש התחיל לברך ברכה, שלא רצה לזלזל כל כך שיעשה הפך דברי רבן גמליאל, וכיון שהתחיל לברך אז אינו מרגיש עוד בסיום דברי רבן גמליאל, וכאלו אינו שומע במה שאמר שלש ברכות.

גמ' הכוסס כו'. עי' רש"י [לעיל לו ע"ב ד"ה כס] מגילה ז ע"ב ד"ה דאיכסייה [וביומא פא ע"א ד"ה שכוסס]:

תוס' ד"ה הכוסס כו'. שמא חכמים כיילי ליה בההוא וע' לקמן מ"ד ע"א:

תוס' ד"ה נתן כו' דאינו שותה בקביעות רק מלא לוגמיו. ע' לקמן ל"ט ע"א תוס' ד"ה בצר:

גמרא, ותיובתא דרב ושמואל תיובתא (דאית להו דאורז ודוחן אין מברכין עליהן בורא מיני מזונות, דהא בברייתא תנינן הכוסס את האורז מברך עליו בפה"א, טחנו אפאו ובשלו וכו' מברך במ"מ):

בתוס' כתבו דאתותבו באורז אבל אדוחן לא הוי תיובתא, וכ"כ הראשונים דבדוחן הלכתא כוותייהו. ותמיהני הא בברייתא דבסמוך קתני כל שאינו לא מז' המינים ולא מין דגן כגון פת אורז ודוחן רג"א ברכה אחת מעין ג' וחכ"א ולא כלום, הרי נשמע דר"ג ס"ל דגם אדוחן מברך מעין ג', וממילא מברך בתחילה במ"מ, דהא ליכא ברכה מעין ג' אלא היכא דמברך תחילה במ"מ כש"כ התוס' בשמעתין (ד"ה הכוסס חטה), ומדרבנן ליכא ראי' דפליגי בזה על ר"ג, דהא אפילו באורז דוודאי מברכין מ"מ ס"ל דבסוף ולא כלום, א"כ לא מצינן מאן דפליג על ר"ג לענין ברכה בתחילה בדוחן דמברך במ"מ, והוי לן לפסוק כמותו:

שם תוס' ד"ה הכוסס, ובירושלמי יש שגם האמוראים מסופקים בזה, (בז' המינים היכא דבתחילה מברך עלייהו בפה"א אם תקנו לברך אחריו ברכה מעין ג' על האדמה ועל פרי האדמה או דמברך רק בורא נפשות רבות) דקאמר הדין דאכל סולת (פירוש קליות) מאי מברך בסופה רי"א לא אכלינן סולת מן יומא. קשה הא יכול לאכול סולת ע"י שיאכל פ"ע ממין ז' דמברך עליו ברכה מעין ג' על הארץ ועל פה"ע, ויכלול בו על האדמה ועל פרי האדמה, וגם יאכל דבר שברכתו לאחריו בורא נפשות ויצא ממנ"פ לפטור הסולת. וראיתי להתה"ד שהביא ראי' מכח קושיא זו דאין לכלול בברכה מעין ג' דבר שמסופקים בו, כגון ששתה משקה ואינו יודע אם ברכתו על הגפן או בורא נפשות. לא יאכל דבר שברכתו על העץ ולכלול בו על הגפן, (וכן הובא להלכה בש"ע א"ח סס"י ר"ט). ונראה דאין ראיה מכאן, דהא בטעה והזכיר מאורע שאר הימים בתפלה שלא בזמנה לא הוי הפסק (וכמבואר בש"ע סוף סי' ק"ח) הרי כיון דנוסחא זו יש לה עיקר באיזה זמן לא הוי הפסק אף שלא בזמנה, וא"כ שפיר יש לחלק דבההיא דסולת אי אפשר לכלול על האדמה, דאם לא תקנו כלל לברך על האדמה ואינו מאורע בשום פעם הוי הפסק באמצע ברכה דמעין ג', משא"כ בדינא דתה"ד י"ל דיכול לכלול מספק על הגפן, ולא הוי הפסק כיון דהוא מאורע בשותה יין:

בגמרא ואורז ודוחן לא מברכינן כו' עד כמעשה קדירה ולא כמעשה קדירה כו' ולאחריו בורא נפשות כו'. ולכאורה יש לתמוה דאכתי אמאי נקט מעשה קדירה לענין סוף הברכה טפי משאר מילי דבכולהו מברכין ברכה שלאחריו בורא נפשות ונראה דהשתא סבר דעיקר רבותא דברייתא דבפת אורז ודוחן מברך תחילה וסוף כמעשה קדירה לא אתי לאשמעי' אלא לאפוקי דלא נימא מברכין עלייהו המוציא וברכת המזון כמו בשאר פירות ולפ"ז מצינו למימר דהאי כמעשה קדרה דקאמר אמעשה קדירה דאורז ודוחן גופייהו קאי ואפ"ה פריך שפיר בסמוך ואורז לאו מעשה קדירה והתניא אלו הן מעשה קדירה כו' משום דמשמע דהאי אלו מעשה קדירה אאידך ברייתא דלעיל קאי דקתני הביאו לפניו מעשה קדירה מברך במ"מ כו' כן נ"ל וק"ל:

שם בגמרא הא מני רבי יוחנן בן נורי היא. פי' כי היכי דאשכחן דלר' יוחנן בן נורי מקרי לחם לענין חמץ ומצה ומש"ה מיקרי נמי לחם לענין ברכת המוציא דהא דמי לגמרי לכוסמין ולשיבולת שועל ולשיפון ממילא נמי דיש לברך במעשה קדירה דידהו במ"מ למאי דפרישית לעיל דאורז ודאי מיזן זיין ואיכא נמי חשיבותא דאיקרי לחם והוי תרתי למעליותא כדפרישית משא"כ לרבנן אע"ג דמיזן זיין אפ"ה כיון דלא חשיבי לא מברכינן בורא מ"מ וק"ל:

שם בתוס' ד"ה הכוסס חטה צריך לברך כו' ומיהו אומר ר"י שמא כיילי ליה בהדי מין דגן ולא עשאו פת צריך לברך כו'. ולע"ד יש לתמוה טובא דהאיך אפשר לומר בכוסס החטה דהוה בכלל כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת ובזה קאמרי רבנן דמברך ברכה מעין שלש ולר"ג מברך שלש ברכות והא ודאי ליתא דהא לקמן סוף פרקין בפלוגתא דר"ג ורבנן מסיק הש"ס להדיא דלר"ג הא דכתיב ארץ והפסיק הענין היינו למעוטי הכוסס את החטה דלא מברך ג' ברכות וא"כ ע"כ דהא דקאמר ר"ג הכא דכל שהוא מין דגן ולא עשאו פת מברך עליו ג' ברכות היינו משום דכוסס חטה אינו בכלל מין דגן ולא עשאו פת וא"כ ה"ה לרבנן דהא עלייהו קאי וצ"ע ודו"ק:

כמעשה קדירה ולא כמעשה קדירה וכו' הא דנדחק ולא מוקי דכמעשה קדירה אין הכוונה על מעשה קדירה של חמשת המינין אלא כמעשה קדירה דידהו גופא ולא עוקו דלא נימא שע"י שעשאן פת יהי' איזה יתרון לענין הברכה אלא דא"כ קשה כיון דגוף הברכה עדיין לא שמענו במעשה קדירה דידהו גופייהו ולא קמ"ל אלא דלא העדיפו כלום ע"י שעשאן פת א"כ ה"ל למימר פת אורז ופת דוחן מברך עלייהו ככוסס ולמה תלה במעשה קדירה בשלמא למה דמשני שהכוונה דמברך תחלה וסוף לא הי' יכול למיתני בכוסס דבכוסס גופי' בין בחיטין ובין באורז ודוחן לא שנינו עדיין לא במשנה ולא בברייתא דטעונין ברכה בסוף ואיך תלי לא תני' בדלא תניא אבל במעשה קדירה שנינו דמברך עלייהו תחלה וסוף אמנם לפי מה דפסק הרי"ף דבפת דוחן מברך שהכל וגרוע מכוסס שמברך בפה"א ומסתמא גם במעשה קדירה של דוחן הדין כן שהרי ג"כ אישתני דלא מקרי מעשה קדירה אלא בנתמעך כמבואר בסי' ר"ח ס"ד. (הן אמת שבאורז יש מחלוקת בזה עיין מג"א ס"ק יו"ד) וגם כן ברכתו שהכל ולרב ושמואל גם באורז כן א"כ הדרא קושי' לדוכתא נימא כמעשה קדירה דידהו גופייהו והא דלא קתני בכוסס היינו משום דכוסס ברכתו בפה"א ופת ומעשה קדירה ברכתו שהכל ונראה דאי לא הוי שמעי' מהך ברייתא שום חידוש רק שלא יהי' להם שום יתרון על שנעשו פת א"כ נתנו אורז וק"ו דוחן בשלמא למה דרצה לומר כמעשה קדירה של חמשת המינין א"כ קמ"ל תרתי חדא למעליותא וחדא לגריעותא למעלייתא שאינו מברך בפה"א וגריעותא שאינו מברך המוציא ובה"מ ואיצטרכו תרווייהו אורז שאפילו אורז אינו מברך המוציא לאפוקי מר' יוחנן בן נורי ודוחן שאפילו על דוחן מברך במ"מ ולאפוקי מהרי"ף ותוס' וכן לפי מה דמשני שהכוונה דמברך עלייהו תחלה וסוף א"כ זה למעלייתא וגריעותא ממילא שמענו שעכ"פ אין דינן כפת ממש לברך המוציא ובה"מ דא"כ למה אמר במעשה קדירה ולא אמר בפת חיטין שהרי בפת ג"כ בהדי' שנינו ברכה תחלה וסוף בברייתא לקמן בזמן שפרוסות קיימות בתחלה מברך המוציא ובסוף ג' ברכות וכיון ששמענו תרתי צריכי תרווייהו:

והנה רב אלפס פסק דעל פת דוחן מברך שהכל וכתב הרא"ש דמשמע לי' לרב אלפס שאין דין האורז והדוחן שוין מדנקט במלתייהו דרבנן הכוסס את האורז ולא נקט דוחן מברך ונראה דלאו ראי' דלא נקט אורז אלא לאפוקי מריב"ק וכן משמע האי דלעיל הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברכין עלייהו תחלה וסוף כמעשה קדירה עכ"ל הרא"ש. ולכאורה כוונת הרא"ש מה שהביא מהאי דהביאו לפניו פת אורז ופת דוחן תמוה שהרי כבר דחה לעיל כמעשה קדירה ולא כמעשה קדירה ואם כוונת הרא"ש דדיחוי זה לא נדחק בו אלא לתרוצי לרב ושמואל אבל למסקנא דקיימי רב ושמואל בתיובתא תו לא דחקינן ומוקמינן ברייתא כפשטי' דכמעשה קדירה ממש אלא דגם זה אי אפשר דע"כ גם למסקנא צ"ל כמעשה קדירה ולא כמעשה קדירה דהרי אף למסקנא מ"מ ברכה לבסוף היא באורז ודוחן בנ"ר ובמעשה קדירה על המחי' וכ"כ רבינו יונה דגם למסקנא צ"ל לא כמעשה קדירה ממש אלא דאיהו קאמר דהיינו לענין בסוף אבל בתחלה כמעשה קדירה ממש אבל מ"מ ראי' מברייתא זו ליכא דהיכי דלבסוף ע"כ לא כמעשה קדירה ממש ה"כ איכא למימר בתחלה ואמנם כוונת הרא"ש הוא כיון דכייל בברייתא פת אורז ופת דוחן כחדא מכלל דשוים נינהו בברכתן וא"כ כי היכי דאורז ברכתו במ"מ הה"ד דוחן דכחדא איתמרו בברייתא ואי אפשר לחלק ביניהם. ואומר דגם זה אינו ראי' דהא על עקר קושיית המקשן שהקשה מברייתא זו על רב ושמואל יש לתמוה דלמא ברייתא זו ר"ג היא דסובר דמברך בהו לבסוף מעין שלש לכן מברך בתחלה במ"מ אבל לרבנן דלבסוף בנ"ר הה"ד לכתחלה אינו מברך במ"מ דדלמא הא בהא תלי' דכל שברכתו בסוף מעין שלש תחלת במ"מ וכל שלבסוף בנ"ר תחלתו ג"כ אינו במ"מ. אך דא ל"ק דע"כ לא אתי כר"ג דלר"ג במעשה קדירה מברך בסוף בה"מ ובאורז ודוחן מברך בסוף מעין שלש והיינו כ"ז דאמרי' כמעשה קדירה ממש אבל למסקנא גם לרבנן צ"ל לא כמעשה קדירה ממש לענין ברכה בסוף וכנ"ל וא"כ אף דנימא דמוכח מהך ברייתא דאורז ודוחן שוים בברכתן לגמרי אמרי' הא מני ר"ג היא דסובר בהדי' שהם שוים וכמעשה קדירה היינו דמברך תחלה וסוף ולא במעשה קדירה דאלו מעשה קדירה מברך בסוף ג' ברכות ואלו אורז ודוחן מעין ג' אבל לרבנן אין לנו ראי' שיברך על הדוחן במ"מ ושפיר איכא למימר דנקט בברייתא דטחנו וכו' אורז לאפוקי דוחן:

והנה במה דדחי הרא"ש לומר דבברייתא זו נקט אורז ולאפוקי מדריב"נ וכו' קשי' לי דאכתי ברייתא דאלו הם מעשה קדירה דג"כ נקט אורז ושבקי' לדוחן וכאן ליכא למימר דנקט לאפוקי מדריב"נ דאטו לריב"נ מי עדיף מעשה קדירה דאורז ממעשה קדירה של חמשת מיני' דגן וא"כ כאן דנקט אורז ולא נקט דוחן מאי איכא למימר. אמנם לפי מה שכתב הרר"י דאורז אפילו שלם מברך במ"מ ולהכי נקט חלקו וכו' ואורז למימר דאורז לא בעינן שיהי' חלק לב' או לג' אלא אפילו שלם ובדוחן בעינן כתוש ע"ש א"כ הך ברייתא ניחא דלכך שבקי' לדוחן דעקר החידוש של אורז דלא בעינן כתוש משא"כ בברייתא דטחנו אפאו וכו' שם שפיר קשה למה שבקי' לדוחן והצרך הרא"ש למימר דאתי לאפוקי מדריב"נ אלא דהוה לא להרר"י להביא מזה עצמו ראי' דאורז אפי' שלם ודוחן דוקא כתוש מדלא נקט דוחן בהך ברייתא וכן הרא"ש שלא הזכיר כלל חילוק אורז ודוחן לענין כתושה משמע או דלא ס"ל חילוק זה או דלא אסקי' אדעתי' אבל עכ"פ אם לא הי' מקום לתרץ מדוע שבקי' הברייתא לדוחן כ"א ע"פי חילוק זה ה"ל להרא"ש להזכירו ולכן נלע"ד דברייתא דאלו הן מעשה קדירה לענין ברכה תניא וכמו שפי' רש"י בהדי' וקאי על ברייתא דלעיל דתניא על מעשה קדירה בתחלה מברך במ"מ ולבסוף מעין ג'. ועלה קאי אלו הן מעשה קדירה ולפ"ז כי היכי דמוקי מתחלה ברייתא כריב"נ ה"נ למסקנא ע"כ כריב"נ דאי כרבנן א"כ אורז בסוף בנ"ר וכאן קאי על בסוף מעין ג' ולדעת הרא"ש בודאי הכי הוא דכי היכי דדייק הרא"ש דדוחן שוה לאורז מברייתא דפת אורז ופת דוחן מדכללינהו יחד שוים נינהו ה"נ מדכייל מעשה קדירה של חילק טרגיס עם אורז מכלל דברכתן שוה וא"כ ע"כ ריב"ב היא ולכך שבקי' לדוחן דדוחן בסוף ולא כלום: אלא דתינח למסקנא דמסיק תני ולבסוף ולא כלום אבל מתחלה א"כ אכתי הגירסא ולבסוף מעין ג' ולפ"ז מוכח מברייתא דאלו הן מעשה קדירה שעל דוחן אינו מברך כמו על אורז ולפי סברת הרא"ש דמברייתא דפת אורז ופת דוחן מוכח עכ"פ דאורז ודוחן שוים ולפ"ז ברייתא זו בודאי פליגא על ברייתא דאלו הן מעשה קדירה מנ"ל דפליגי וס"ל גם דוחן מברך במ"מ דלמא פליגי להיפך דגם אורז מברך שהכל ואדמותבתי לרב ושמואל מברייתא דטחנו וכו' תסייעי' להו מברייתא דפת אורז דמשוה אורז לדוחן:

ובזה נלע"ד להבין דעת קדושים בה"ג ורבינו האי גאון ז"ל שהביא הרשב"א בחידושיו וז"ל הרשב"א ותמהני על מה שראיתי בפי' הגאון רב האי ז"ל שאמר משמי' דרב יהודא גאון ז"ל דאע"ג דאיתותב רב ושמואל קיי"ל כוותייהו מהא דרב כהנא ור"י ורהיטא דמחוזא וכ"כ גם הרב בעה"ג ז"ל ופסק דבאורז לא מברכינן במ"מ כרב ושמואל מדקאי רב כהנא ורב יוסף כוותייהו וצ"ע. דהא לא שייכי אהדדי ע"ש שהאריך בזה דאע"ג דאיתותב רב ושמואל באורז וכו' מ"מ בהא דכל שיש בו מחמשת המינין לא איתותיב ובהא קיימי רב כהנא ור"י כוותייהו. ובאמת דברי הגאונים תמוהים ותמיהת הרשב"א עליהם היא פליאה עצומה דמה ענין הנך תרי מימרא דרב ושמואל אהדדי. ואומר דלפי מה שכתבתי אם מוכח מהך ברייתא דאלו הן מעשה קדירה לאפוקי דוחן ממילא נסתר התיובתא שכבר יש להם סיוע מברייתא דפת אורז ודוחן אמנם הגמרא דמסיק בתיובתא הוא משום דגם ברייתא דאלו הן מעשה קדירה וכו' לא בא לאפוקי דוחן אמנם כוונת הברייתא משום דיש לדקדק דקתני אלו הן מעשה קדירה חילקה טירגס וכו' כיון דאמרי רב ושמואל כל שיש בו חמשת המינין דהיינו אפ' ע"י תערובת ה"ל לברייתא למיתני רבותא אלו הן מעשה קדירה כל שיש בו חילק' וכו' דמשמע אפי' ע"י תערובת אמנה אם הברייתא בא לאפוקי דוחן א"כ אי הוי תניא כל שיש בו ה"א דשבקי' לדוחן הוא משום שהוא ע"י תערובת ודוחן ע"י תערובת אינו מברך כמו על מעשה קדירה אבל בעיני' אפילו דוחן קמ''ל אלו הן מעשה קדירה חילוק וכו' דאפילו בעיני' אפ"ה אורז אין דוחן לא. גם י"ל דלהכי לא תנן כל שיש בו משום דאורז באמת דוקא כשהוא בעיני' אבל ע"י תערובת לא ובחמשת המינין הוא דחשיבי אפי' ע"י תערובת. וגם לפ"ז הא דשבקי' לדוחן הוא משום דממעט דוחן אפילו בעיני':

וי"ל גם לאידך גיסא דהך ברייתא לא ממעטא לדוחן כלל אלא דאתי למעט אפילו חמשת המינין ע"י תערובת והיא גופא קמ"ל חילק וכו' דוקא בעיני' אבל ע"י תערובת לא ומשום דלא נקט כל שיש בו ממועט ע"י תערובת ואי הוי תנן דוחן ה"א דהא דממעט תערובת בשביל דוחן הוא אבל חמשת המינין אפי' ע"י תערובת ולהכי שבקי' לדוחן ואורז באמת מחמשת המינין הוא דאתי' כריב"נ ואפ"ה תנן חילק וכו' ולא תני' כל שיש בו מכלל דאפי' חמשת המינין דווקא בעיני' ולפ"ז דלא ממעט דוחן כלל שפיר איתותיב רב ושמואל ואין להם סיוע מברייתא דפת אורך ודוחן דבאמת אורז ודוחן שוים לברכה נמצא דהא בהא תליא דאי אפשר לאותבינהו לרב ושמואל בחדא מימרא אי לא איתותבינהו גם באידך מימרא וממילא שפיר קאמרי רבינו האי ובעה"ג דכיון דרב כהנא ור"י קיימי כוותיהו בהך ממילא הלכה כוותייהו גם באידך ונדחה התיובתא לגמרי אמנם אף על פי כן יש לדחות ראי' של רבינו האי ובעה"ג דהרי כל זה לפום הה"א דלבסוף ברכה מעין שלש ולפי ה"א זו באמת איתותבו רב ושמואל בתרווייהו אבל למסקנא דתני ולבסוף ולא כלום א"כ בלא"ה ל"ק מברייתא דאלו הן מעשה קדירה דלהכי לא תני' דוחן משום דקאי אמעשה קדירה דברכתן מעין ג' ואורז דתני היינו משום דאתי כריב"נ וכמו"ש למעלה וא"כ שוב אין ראי' מרב כהנא ור"י דאינהו למסקנא שפיר עבדו כרב ושמואל בהא דכל שיש בו דבהא לא איתותבו ובתחלת הסוגיא דאיתותבו לפי הגירסא לבסוף מעין ג' אז באמת מותב לרב ושמואל בתרווייהו ועכ"פ מעתה דברי הרא"ש כהוגן דמדכלל בברייתא דפת אורז ופת דוחן כחדא ע"כ שוים נינהו בברכה בין בתחלת הסוגיא ובין במסקנא ואעפ"כ רב ושמואל איתותבו ודו"ק:

קפץ וברך וכו' לשון קפץ מורה על רוב המהירות וחפזון והי' טעמו של ר"ע בזה לכבודו של ר"ג שלא ימרה פיו בשעת מעשה ממש שר"ע ידע כבר מהמחלוקת שבין ר"ג וחכמים ולפי דעת של ר"ג שנתן רשות לר' עקיבא הי' דעתו שיברך ברכת הזימון וכמו שכתבו בד"ה נתן ר"ג וכו' ור' עקיבא דקאי בשיטת חכמים א"כ אין מזמנין על הפירות ולפי זה תיכף כשהתחיל ר"ע ברוך אתה וכו' הי' ר"ג מרגיש שדעתו כחכמים מדלא התחיל לברך כנוסח ברכת הזימון ובודאי הי' ר"ג גומר בו שיתחיל נברך והי' ר"ע צריך להמרות בפירוש נגד ציוי ר"ג בשעת מעשה לכך קפץ במהירות וברך עד שהגיע ואמר על המחי' ושוב לא יחזירנו ר"ג לעשות ברכתו לבטלה:

תוס' ד"ה רש"י פירש וכו'. הנה הקדימו התוס' המאוחר דהיינו ד"ה אם הפרוסות וכו' משום דגוף דברי רש"י שפירש בדברי רב ושמואל שם אין כ"מ לדקדק מה פירושו של אורז ומה פירושו של דוחן דכיון ששניהם שוים לגריעותא שאין מברכין עליהם בורא מיני מזונות ורב ושמואל כללא כיילי דכל שאינו מחמשת המינין שאין מברכין עליהן במ"מ ואורז ודוחן לרבותא נקיט הש"ס דחשיבי יותר משאר מינין ואעפ"כ אין להם חשיבות לברכה והתוס' כאן בד"ה רש"י פירש דבריהם קשורים לדבור שאחריהן שהוא ד"ה תיובתא שכתבו שאף שאיתותבו באורז אבל בדוחן אפשר דהוה הלכתא כוותייהו לכן דקדקו מהו אורז ומהו דוחן ואמנם לפי זה עקר הקפידה לידע פירושו של אורז אבל שוב אין לנו צורך לידע פירושו של דוחן דהרי מהו שאינו אורז שוב הכל שוה שאין מברכין עליו במ"מ דודאי שאר מיני קטניות וכיוצא לא עדיפי מדוחן וא"כ לאיזה צורך סיימו התוס' ולהאי פירושו יש לפרש דדוחן היינו מיל אלא דלפי דלא ברירא להו אם איתותבו רב ושמואל גם בדוחן ואולי כיון דאיתותב באורז ממילא גם בדוחן אין הלכה כמותם לכן דקדקו לידע ג"כ מהו פירושו של דוחן ומהו שהכריחום לזה דלהאי פירושא לפרש דדוחן היינו מיל והרי הכ' יש מפרשים לא גילו דעתם אלא באורז דהיינו רייזי ולא כפירוש רש"י דאורז הינו מיל אבל בדוחן לא גילו דעתם ואולי בדוחן סוברים כרש"י דהיינו מיל ונראה לענ"ד שודאי מוכרח לומר כן דהרי זהו עכ"פ ברור לנו דאורז חשוב יותר מדוחן וריב"נ יוכיח דסובר דאורז הוא כמו חמשת המינין ממש וחייבים על חימוצו כרת וכיון שרש"י פירש אורז מיל ודוחן פניצו מוכח שמיל עכ"פ עדיף מפניצו ומעתה להני מפרשים דאורז היינו רייזי אם איתא דבדוחן מודים לפירוש רש"י דהיינו פניצו מוכח שמיל עכ"פ עדיף מפניצו ומעתה להני יש מפרשים דאורז היינו רייזי אם איתא דבדוחן מודים לפי' רש"י דהיינו פניצו אם כן מיל אינו לא בכלל אורז ודוחן כלל ואפי' אם נימא דמדאיתותבו רב ושמואל באורז איתותבו נמי בדוחן מ"מ בשאר מיני קטניות או מיני זרעים סברי התוספת שודאי אין מברכין במ"מ וכן מבואר בהרא"ש וא"כ על פניצו יברכו במ"מ ועל מיל לא יברכו יציבא בארעא וגיירא בשמי שמיא לכן הכריחו התוס' דלהאי פירושא יש לפרש דדוחן היינו מיל ואף דכיוצא בזה יש לדקדק על רייז דלפירוש רש"י אינו אפילו בכלל דוחן ולהני מפרשים הוא אפילו עדיף מדוחן שהרי הם מפרשים אורז רייז ועל כרחך המה חלוקים על רש"י מהיפך להיפך מ"מ די שאנו מוכרחים להפליג המחלוקת ברייז אבל במיל שאין ההכרח לוחץ אותנו למה נפליג המחלוקת כל כך. וכל זה הוכיחו התוס' לשטתם דלא ברירא להו הא מלתא אם קי"ל בדוחן כרב ושמואל או לא ואולם השלחן ערוך בסי' ר"ח סעיף ח שהחליט לחלוטין כדעת הרי"ף והרמב"ם על פת דוחן מברך שהכל א"כ שוב אין לנו שום צורך לעמוד על פירושו של דוחן מהו רק צריכין אנו לידע פירושו של אורז מהו וכל שאינו אורז מברך שהכל ולכן לא דקדק המג"א שם בס"ק ט' בזה וכתב אורז רייז דוחן הירז וי"מ איפכא ע"ש במג"א ובאמת לא שייך לשון איפכא דעל דוחן שיהי' רייז לא פירש שום מפורש אבל כוונתו שמפרשים איפכא של פירוש הראשון רייז חשוב טפי מן הירז לכן פירשו אורז רייז והי"מ סוברים להיפך שהירז חשוב מזון טפי מן רייז לכן פירשו שאורז היינו הירז אבל על פרט של דוחן מהו לא הי' נחוץ להמג"א לדקדק כלל כי כל מה שאינו בספק אורז שוב כל המינין שוים בברכתן שהנ"ב יהי' דוחן או יהי' שאר מיני זרעים וקטניות:

ונתן ר"ג רשות לרבי עקיבא לברך וכו' כתבו התוס' דר"ג היה סבור שהיה מברך על כל ז' מינין ג' ברכות וכו' עכ"ד ואפשר משום דלקמן דף מ"ד בפלוגתא דר"ג וחכמים תנן רע"א אפילו אכל שלק והוא מזונו מברך עליו ג' ברכות ומכי שמעיה ר"ג דאמר הכי הבין דכוונת ר"ע דלא מיבעי' בז' מינין דמברך ג' כר"ג אלא אפילו אכל שלק וכו' ומשו"ה נתן לו רשות לברך. ומיהו יש להעיר דהכא משמע דר"ג היה רוצה שיעשו כסברתו נגד חכמים ובירושלמי ריש מכילתין תמה ור"ג פליג על רבנן ועביד עובדא כוותיה ומייתי מכמה תנאי דלא עבדי כסברתם ומשני תרי שינויי עש"ב והרי הכא דהיה רוצה למעבד כוותיה אע"ג דרבנן פליגי עליה. ואפשר דכונת ר"ג הכא הוא דאמאי רבי עקיבא לא נמלך בו ואז היה אומר שיברך כרבנן אבל תיכף למעבד כרבנן בלי שאלה היינו דקשיתיה. ולפ"ז מדוקדק תיבת קפץ ובירך ר"ע דקפץ יתר אבל רמז שלזה קפיד ר"ג. א"נ אפשר דהכא דאם יברך ג' כסברתו יוצא אף לרבנן כמ"ש בא"ח סימן ר"ח אבל אם בירך מעין ג' אינו יוצא לדעתו ומשו"ה בהא הוה בעי למעבד כסברתו ודוק הטב ועמ"ש בברכי יוסף סימן קס"ז:

(לז סע"א) א"ל ר"ג עד מתי אתה מכניס וכו'.—כעין זה בתוספתא ביצה פ"ב הי"ב.

קמ''ל כל שהוא. דאע''ג דכולהו מחד מינא בעינן דליהוי מחמשת המינין ואי לא לא מברכינן עליה בורא מיני מזונות: אורז. מי''ל : כמעשה קדרה. ברכה שמברכין על מעשה קדרה של חמשת מינין: ברכה אחת מעין ג'. בשלהי פרקין (דף מד.) מפ' לה על המחיה כו': ואורז לאו מעשה קדרה. דקא מפקת ליה מכלל מעשה קדרה לברכה אחרת: אלו הן מעשה קדרה. לענין ברכה: חילקא טרגיס זריז וערסן. מפרש להו במועד קטן (פ''ב יג:): חילקא. חטי דמתברי באסיתא חדא לתרתי: טרגיס. חדא לתלת: זריז. חדא לארבע: ערסן. חדא לחמש: הא מני. הך מתניתא דקתני אורז כמעשה קדרה רבי יוחנן בן נורי: ה''ג אבל רבנן לא ורבנן לא והתניא כו'. ול''ג והלכתא ומהלכות גדולות הוא: הכוסס. כמות שהיא: אפאה ובשלה. לאחר שאפאה בתנור ועשאה לחם חזר ובשלה במים: שהפרוסות קיימות. שלא נמוחו בבשולן: ברכה אחת מעין ג'. על המחיה ועל הכלכלה ובשלהי פרקין (דף מד.) מפרש לה: אלא לאו רבנן היא. וקתני במ''מ ותיובתא דרב ושמואל: הא רבי יהודה כו'. הא דקתני בורא מיני זרעים ר' יהודה היא דקתני לכל מין ומין מעין ברכתו כדמפרש לקמן בפירקין (דף מ.) אליביה הלכך לירקות בורא מיני דשאים לחטין דזרעים נינהו בורא מיני זרעים ולרבנן בין זרעים בין ירקות בפה''א ולא בעינן לכל מין ומין מעין ברכתו: ולא כלום. כלומר אין טעון מברכות פירות ארץ ישראל ולא כלום אלא בורא נפשות רבות ככל מידי דליתיה משבעת המינין: כותבות. הם תמרים והם דבש האמור בשבעת המינין שהדבש זב מן התמרים: קפץ ובירך. לאחריהן: משמו. של ר''ג:

בורא נפשות רבות וחסרונם. כמו לחם ומים שאי אפשר בלא הם ועל כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי כלומר על כל מה שבעולם שגם אם לא בראם יכולין העולם לחיות בלא הם שלא בראם כי אם לתענוג בעלמא כמו תפוחים וכיוצא בהן ומסיים ברוך חי העולמים ובירושלמי ברוך אתה ה' חי העולמים: אם הפרוסות קיימות. יש מפרשים דהיינו כשהלחם אינו שרוי במים כ''כ שאם יקח הפרוסה שלא ישבר: רש''י פי' אורז מי''ל. ויש מפרשים ר''יזו ולהאי פירוש יש לפרש דדוחן היינו מי''ל: תיובתא דרב ושמואל. באורז אבל אדוחן לא הוי תיובתא ואפשר דהוי הלכתא כותייהו ולא מברכינן עליה בורא מיני מזונות: הכוסס חטה צריך לברך עליה בורא פרי האדמה. שהרי אפילו בקמחא דחיטי אמרינן לעיל מברכין עליה בפה''א ולרב נחמן לא ס''ל הכי משום דאשתנו ומיהו בלאחריו יש לספק מאי מברכין אם מברכין על המחיה ועל הכלכלה ומסיים על האדמה ועל פרי האדמה דלא אשכחן ברכת על המחיה ועל הכלכלה אלא היכא דבריך עלייהו ברישא קודם אכילה בורא מיני מזונות ור''ת הגיה במחזור שלו על האדמה ועל פרי האדמה כו' וחזר בו דלא אשכחן בשום מקום הך ברכה דלקמן (דף מד.) מפרש ברכה אחת מעין ג' וקאמר בחמשת המינים על הארץ ועל המחיה ועל ז' המינים על הארץ ועל הפירות ועל האדמה ועל פרי האדמה לא הזכיר ועוד מדקאמר הכא על הכוסס את החטה מברך בורא פרי האדמה וקאמר בהדיא טחנו ואפאו פת עד אם אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך בורא מ''מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ומדלא קתני הכא גבי כוסס החטה מברך לאחריו ברכה אחת מעין שלש ש''מ דבכוסס ליכא ברכה לאחריו מעין ג' והא דקאמר כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת וכו' וחכמים אומרים ברכה אחת מעין ג' מיירי דעבדינהו כעין דייסא דחשיבא אז אכילתו אבל הכוסס את החטה חי דלא חשיבא אכילתו כ''כ אע''ג דהיא מן חמשת המינים אינו מברך לאחריו ברכה מעין שלש אלא בורא נפשות רבות וכו' ומיהו אומר הר''י שיש לספק שמא חכמים כיילי ליה בההוא מין דגן ולא עשאו פת וכו' וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש ונכון להחמיר שאין לאכול קליות או חטים שלוקות אלא בתוך הסעודה שאז ברכת המזון פוטרתן אם לא נתמעכו יפה דהוו כמו דייסא ובירושלמי יש שגם האמוראים היו מסופקים דקאמר הדין דאכיל סלת פירוש קליות מאי מברך בסופה רבי ירמיה אמר לא אכלית סלת מן יומא וכו': נתן ר''ג רשות לר' עקיבא לברך. סבור היה שיברך ג' ברכות כמו שהיה סובר וא''ת לר''ג הא קי''ל דאין מזמנין על הפירות וי''ל דר''ג היה סבור שהיה מברך על כל ז' מינין ג' ברכות שלמות וכי בירך ר''ע מעין ג' לעצמו דוקא דקי''ל אין מזמנין על הפירות ואחרים המסובין ברכו כל אחד לעצמו וא''ת לר''ג דאמר ג' ברכות שלמות וס''ל דמזמנים על ז' המינים אי ס''ל דברכה טעונה כוס א''כ יזמנו וא''כ יזמנו לעולם וי''ל דיכול להיות שלא ישתה כלל מן כוס של ברכה וא''ת מ''מ לאותו המברך שהוא טועם צריך לברך פעם אחרת וא''כ אין לדבר סוף וי''ל היכא דאינו שותה בקביעות רק מלא לוגמיו מודה ר''ג דאל''כ וכי לית ליה לר''ג ברכה אחת מעין שלש בשום מקום:

ברכות לז ע"א