ברכות לו ע"ב

ברכות לו ע"ב - Steinsaltz

and take from the orla fruit, and as long as the Jew does not see him gather it, he may purchase the fruit from the gentile. If so, then outside of Eretz Yisrael, one may act in accordance with the opinion of Beit Shammai who hold that the caper-bush has the status of uncertain orla, and eat even the berries without apprehension.

The Gemara answers: The general rule that outside of Eretz Yisrael one acts in accordance with the lenient opinion in a dispute within Eretz Yisrael applies when Rabbi Akiva expresses a more lenient opinion in place of Rabbi Eliezer, and we act in accordance with his opinion. And however, when Beit Shammai express an opinion where Beit Hillel disagree, their opinion is considered as if it were not in the mishna, and is completely disregarded.

The Gemara approaches this matter from a different perspective: Let us derive the halakha that buds are included in the prohibition of orla from the fact that the bud serves as protection for the fruit, and the Torah says: “When you enter the land and plant any tree for food you shall regard its fruit [et piryo] as orla” (Leviticus 19:23), and et piryo is interpreted to mean that which is secondary to the fruit. What is that? That section of the plant which is protection for the fruit. The buds should be prohibited as orla, since they protect the fruit.

Rava said: Where do we say that a section of the plant becomes protection for the fruit? That is specifically when it exists both when the fruit is detached from the tree and when it is still connected to the tree. However, here, it exists when the fruit is connected to the tree, but when it is detached it does not, and since the protection falls off of the fruit when it is picked, it is no longer considered protection.

Abaye raised a challenge based on what we learned with regard to the halakhot of ritual impurity: The crown of a pomegranate joins together with the pomegranate as a unified entity with regard to calculating the requisite size in order to become ritually impure. And its flower, however, does not join together with the pomegranate in that calculation. From the fact that it says that the pomegranate’s flower does not join, consequently the flower is secondary to the fruit and is not considered food. And we learned in a mishna regarding the laws of orla: The rinds of a pomegranate and its flower, nutshells, and pits of all kinds, are all obligated in the prohibition of orla. This indicates that the criteria dictating what is considered protection of a fruit and what is considered the fruit itself with regard to ritual impurity, are not the same criteria used with regard to orla, as is illustrated by the case of the pomegranate flower. Therefore, even if the buds are not regarded as protecting the fruit with regard to ritual impurity, they may still be considered fruit with regard to orla.

Rather, Rava said another explanation: Where do we say that a section of the plant becomes protection for the fruit? Where it exists when the fruit is ripe. This bud does not exist when the fruit is ripe, because it falls off beforehand.

The Gemara challenges this explanation as well: Is that so? Didn’t Rav Naḥman say that Rabba bar Avuh said: Those orla date coverings are prohibited, because they became protection for the fruit. And when do these coverings serve as protection for the fruit? When the fruit is still young; and he, nevertheless, calls them protection for the fruit. This indicates that in order to be considered protection for the fruit it need not remain until the fruit is fully ripened. The question remains: Why are the buds not accorded the same status as the berries of the caper-bush?

The Gemara explains that Rav Naḥman held in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, as we learned in a mishna that Rabbi Yosei says: The grape-bud, i.e., a cluster of grapes in its earliest stage, immediately after the flowers dropped from the vine, is prohibited due to orla, because it is already considered a fruit. According to this opinion, even the date coverings that exist in the earliest stage of the ripening process are nevertheless considered protection for the fruit and prohibited due to orla. The Rabbis disagree with him, explaining that fruit at that stage is not considered fruit; and, therefore, the date coverings and caper-bush buds are not considered protection for the fruit and are not prohibited due to orla.

Rav Shimi of Neharde’a strongly objects to this halakha: Do the Rabbis disagree with the opinion of Rabbi Yosei with regard to the fruits of all other trees besides grapes, that even in the very first stage of ripening, they are considered fruit? Didn’t we learn in a mishna: With regard to fruit, which grows during the Sabbatical year, the Torah says: “And the Shabbat of the land shall be to you for eating” (Leviticus 25:6). The Sages inferred, for eating, and not for loss. Because one is prohibited from discarding fruit grown during the Sabbatical year, the question is raised: From when may one no longer cut trees during the Sabbatical year as he thereby damages the fruit? Beit Shammai say: All trees, from when the blossoms fall off and fruit begins to emerge in its earliest stage. And Beit Hillel say: There is a distinction between different types of trees. Carob trees may not be cut from when they form chains of carobs, vines may not be cut misheyegaru, explained below, olives from when they blossom, and all other trees from when fruit emerges.

And Rav Asi said: Sheyegaru in our mishna is to be understood: It is an unripe grape, it is a grape kernel, it is a white bean. Before this is even explained, the Gemara expresses its astonishment: Does it enter your mind that the grape is, at any stage, a white bean? Rather, say: Its size, that of an unripe grape, is equivalent to the size of a white bean. In any case, whom did you hear that said: An unripe grape, yes, is considered fruit, while a grape-bud, no, is not considered fruit? Wasn’t it the Rabbis who disagree with Rabbi Yosei, and it is taught that, according to these Sages, one is forbidden to cut all other trees from when fruit emerges. This indicates that even they agree that from the very beginning of the ripening process, the fruit is forbidden due to orla. The question remains: Why are the buds permitted?

Rather, Rava said a different explanation: Where do we say that a section of the plant becomes protection for the fruit? Where if you remove the protection, the fruit dies. Here, in the case of the caper-bush, when you remove the bud, the fruit does not die.

In fact, there was an incident and they removed the flower of a pomegranate, and the pomegranate withered. And they removed the flower of the fruit of a caper-bush and the fruit of the caper-bush survived. Therefore, buds are not considered protection for the fruit.

The Gemara concludes: The halakha is in accordance with the opinion of Mar bar Rav Ashi, who discarded the berries and ate the buds. And since they are not considered fruit with regard to orla, they are also not considered fruit with regard to blessings, and one does not recite over them: Who creates fruit of the tree, but rather: Who creates fruit of the ground.

The question arose with regard to the blessing over peppers. Rav Sheshet said: One who eats peppers must recite: By Whose word all things came to be. Rava said: One need not recite a blessing at all. This is consistent with Rava’s opinion that eating peppers is not considered eating, as Rava said: One who chews on peppers on Yom Kippur is exempt, one who chews on ginger on Yom Kippur is exempt. Eating sharp spices is an uncommon practice, and is therefore not considered to be eating, which is prohibited by Torah law on Yom Kippur.

The Gemara raised an objection to this based on what was taught in a baraita, that regarding the verse: “When you enter the land and plant any tree for food you shall regard its fruit as orla” (Leviticus 19:23), Rabbi Meir would say: By inference from that which is stated: “You shall regard its fruit as orla,” don’t I know that it is referring to a tree that produces food? Rather, for what purpose does the verse state: “Any tree for food”? To include a tree whose wood and fruit have the same taste. And which tree is this? This is the pepper tree. And this comes to teach you that the peppers, and even the wood portions, are edible and are therefore obligated in the prohibition of orla, and to teach that Eretz Yisrael lacks nothing, as it is stated: “A land where you shall eat bread without scarceness, you shall lack nothing” (Deuteronomy 8:9). Obviously, peppers are fit for consumption.

The Gemara responds: This is not difficult, as there is a distinction between two different cases. This, where Rabbi Meir spoke of peppers fit for consumption, is referring to a case when it is damp and fresh; and this, where chewing on pepper is not considered eating on Yom Kippur and does not require a blessing, is referring to a case when it is dry.

With regard to this discussion of chewing pepper on Yom Kippur, the Gemara cites what the Sages said to Mareimar: Why is one who chews ginger on Yom Kippur exempt? Didn’t Rava say: One is permitted to eat the ginger that comes from India, and over it, one recites: Who creates fruit of the ground. With regard to blessing, it is considered edible; therefore, with regard to chewing on Yom Kippur, it should be considered edible as well. The Gemara responds: This is not difficult. This, where a blessing is recited, is referring to a case when it is damp and fresh; this, where no blessing is recited, is referring to a case when it is dry.

The Gemara cites a similar dispute with regard to the blessing be recited over ḥavitz, a dish consisting of flour, oil, and honey cooked in a pot as well as pounded grain. Rav Yehuda said that one recites: By Whose word all things came to be. Rav Kahana said that one recites: Who creates the various kinds of nourishment. The Gemara explains: With regard to pounded grain alone, everyone agrees that one recites: Who creates the various kinds of nourishment. When they argue, it is with regard to pounded grain mixed with honey, in the manner of a ḥavitz cooked in a pot. Rav Yehuda said that one recites: By Whose word all things came to be, as he held that the honey is primary, and on honey one recites: By Whose word all things came to be. Rav Kahana said that one recites: Who creates the various kinds of nourishment, as he held that the flour, as is the case with all products produced from grain, is primary, and therefore one recites: Who creates the various kinds of nourishment. Rav Yosef said: It is reasonable to say in accordance with the opinion of Rav Kahana, as Rav and Shmuel both said: Anything that has of the five species of grain in it, one recites over it: Who creates the various kinds of nourishment, even if it is mixed with other ingredients.

With regard to the halakha of the blessing recited over the five species of grain, the Gemara clarifies the matter itself. Rav and Shmuel both said: Anything that has of the five species of grain in it, one recites over it: Who creates the various kinds of nourishment. Elsewhere, it was stated that Rav and Shmuel both said: Anything that is from the five species of grain, one recites over it: Who creates the various kinds of nourishment. This is problematic, as these statements appear redundant.

The Gemara explains: Both statements are necessary, as had he taught us only: Anything that is from the five species of grain, one recites over it: Who creates the various kinds of nourishment, I would have said that is because the grain is in its pure, unadulterated form, but if one eats it in the context of a mixture, no, one does not recite: Who creates the various kinds of nourishment.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לו - ב

ולוקח ממנו את הפירות שהחשוד נותן לו למרות שיש חשש שיביא לו פירות מנטיעות האסורות בערלה, ובלבד שלא יראנו הלוקח - לחשוד שלוקט מהנטיעות האסורות בערלה.

ולכן מקשה רבינא, היות שלדעת בית שמאי צלף הוא ספק ירק ספק עץ נמצא שמדין "כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ" יש להכריע כמותם, ומדוע אם כן זרקו את האביונות של הצלף וחששו לאיסור ערלה שעליהם.

מיישב מר בר רב אשי לרבינא שיש לחלק בין להכריע כקולתו של רבי עקיבא לבין להכריע כקולתם של בית שמאי. ששיטת רבי עקיבא המיקל לומר שרק האביונות שבצלף נחשבות ל"פרי" במקום שיטתו של רבי אליעזר החולק עליו וסובר שגם הקפריסין והתמרות נחשבות ל"פרי", אינה בטילה כלפי רבי אליעזר, ולכן עבדינן כותיה כי תקף בזה הכלל ש"כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ".

אבל במחלוקת שבין בית שמאי לבית הלל הואיל ושיטת בית שמאי המקילים לומר שאף האביונות שבצלף אינם נחשבות ל"פרי" במקום שיטתם של בית הלל אינה משנה ובטלה כלפי בית הלל, ממילא נמצא שהצלף נחשב כודאי עץ ולכן האביונות אסורות משום ערלה גם בחוצה לארץ.

מקשה הגמרא: אף שנכון הדבר שלרבי עקיבא אין הקפריסין חייבים במעשר משום שאינם "פרי", מכל מקום ותיפוק ליה לאוסרם באיסור ערלה משום דנעשה הקפריסין "שומר" לפרי ומגן עליו, ורחמנא אמר ביחס לערלה (ויקרא יט כג): "וערלתם ערלתו, את פריו" ודורשים מתיבת "את" לרבות גם את הטפל לפריו שאסור באיסור ערלה.

ומאי ניהו הטפל לפרי - "שומר" לפרי.

ומדוע התירו רב ומר בר אשי לאכול את הקפריסין.

אמר רבא: היכא אמרינן דנעשה שומר לפרי

- היכא דאיתיה לקליפה המגינה על הפרי בין בשעה שהפרי תלוש ובין בשעה שהפה עדיין מחובר.

אבל הכא בקפריסין, רק בפרי מחובר איתיה לקפריסין אבל בפרי תלוש ליתיה לקפריסין לפי שהם נושרים בשעה שהפרי מתבשל על העץ, ולכן אינם נחשבים "שומר" לפרי.

איתיביה אביי לרבא: והרי שנינו במסכת עוקצין: פטמא [פרח] שבראשו של רמון - מצטרפת עם הרימון לשיעור "כביצה" לטמאות אוכלים אחרים במגעם על אף שאין הפיטמא נאכלת, היות שהיא משמשת כ"שומר" לפרי.

וה"נץ" שלו [השערות הגדלות בתוך הפיטמא] - אין מצטרף להשלים לשיעור "כביצה", לפי שהוא נחשב ל"שומר מעל שומר" [מקומו מעל הפיטמא],

ודייק אביי: מדקאמר "הנץ שלו - אין מצטרף", אלמא, דהנץ לאו "אוכל" הוא,

ובכל זאת תנן גבי ערלה: קליפי רמון והנץ שלו וכן קליפי אגוזים והגרעינין ^[1] - חייבין בערלה! כיון שהתרבו מ"את פריו" את הטפל לפריו.

והרי עוד קודם שהפרי נתלש מהאילן ה"נץ" כבר נושר הימנו ונמצא שכשהפרי תלוש ה"נץ" כבר אינו משמש לו כ"שומר", ואף על פי כן חייבים עליו משום ערלה, ומוכח שאף אם אינו שומר את הפרי בתלוש מכל מקום הוא נחשב עדיין כ"שומר" ואסור באיסור ערלה,

אלא אמר רבא: היכא אמרינן דנעשה להו שומר לפירי - היכא דאיתיה בשעת גמר פירא, ומאחר שבשעת בישולו של הרימון עדיין ה"נץ" מחובר אליו לכן הוא נחשב כ"שומר" ואסור משום ערלה, אבל האי קפרס [קפריסין] ליתיה בשעת גמר פירא אלא הוא נושר בסמוך לזמן בישולו של הפרי לכן אינו נחשב כ"שומר" ומותר משום איסור ערלה.

מקשה הגמרא: איני, וכי משום שהשומר נושר מהפרי קודם בישולו כבר אינו נחשב ל"שומר"? והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הני "מתחלי" [הקליפות השומרות על התמרים בתחלת גידולם בהיותם קטנים] דערלה, - אסירי, הואיל ונעשו שומר לפירי!

והרי קליפות אלו הנחשבות שומר לפירי - אימת הוי [באיזה זמן שומרים הם על הפרי], בכופרא כשעדיין התמרים קטנים ונושרים מהם זמן רב קודם לבישולם, בדומה לקפריסין שעל האביונות, ובכל זאת קא קרי ליה שומר לפירי ואסור משום ערלה!?

מתרצת הגמרא: רב נחמן - סבר לה כרבי יוסי הסובר שגם זמן רב קודם בישול הפרי הריהו נחשב ל"פרי" ונאסר משום ערלה ולכן גם השומר שהיה עליו קודם בישולו נחשב ל"שומר הפרי" ונאסר אף הוא משום ערלה.

דתנן: רבי יוסי אומר: סמדר [ענב בשלב שהפרחים שעל הגפן נושרים וכל גרגיר ניכר לעצמו] על אף קוטנו הריהו אסור משום ערלה מפני שהוא נחשב כבר פרי.

ופליגי רבנן עליה, וסוברים שבשלב זה עדיין אינו נחשב לפרי וממילא גם השומר שלו אינו נחשב ל"שומר הפרי" ואין לאוסרו.

ומאחר ש"יחיד ורבים הלכה כרבים" סבר רבא שהקפריסין מותרים משום ערלה שהרי הם שומרים על האביונות רק בעודם קטנים כשעדיין אין שם "פרי" עליהם וממילא אינם נחשבים כ"שומר פרי".

מתקיף לה רב שימי מנהרדעא: וכי בשאר אילני חוץ מהגפן מי פליגי רבנן עליה דרבי יוסי?

והתנן: מאימתי מאיזה שלב בגידול הפרי נאמר הדין שאין קוצצין את האילנות בשביעית מחמת האיסור להפסיד את הפירות שגדלים עליהם,

בית שמאי אומרים: כל האילנות - מהזמן שיוציאו את הפרי כבר חל האיסור לקוצצם, ובית הלל אומרים: החרובין אסור לקוצצם רק מהזמן שישרשרו [משייראה בהם כמין "שרשרת"], והגפנים אסור לקוצצם רק משיגרעו, ולקמן יבואר מהו שיעור זה. והזתים אסור לקוצצם מהזמן שיניצו [משיגדל ה"נץ" סביבם], ושאר כל האילנות משיוציאו את הפרי וכדברי בית שמאי ^[2].

מבארת הגמרא מהו שיעור "גרוע" שהוזכר בברייתא:

ואמר רב אסי: בכל מקום ששנו חכמים "בוסר" - הוא "בוסר" הוא "גרוע" הוא "פול הלבן", ושלושתם דבר אחד, ונמצא ש"גרוע" היינו "בוסר".

מקשה הגמרא: וכי "פול הלבן" סלקא דעתך לומר שהוא שיעור הנאמר בענבים, והרי "פולים" הם מין פרי בפני עצמו!?

אלא אימא: שיעורו של הבוסר הקרוי "גרוע" הוא כגודלו של "פול הלבן".

ולכן מקשה רב שימי לרבא: מאן שמעת ליה דאמר: "בוסר - אין" שדוקא כשהגיע הענב לשלב של בוסר הריהו נחשב לפרי ואילו כשהוא עדיין בשלב ההתחלתי הנקרא "סמדר" - לא נחשב לפרי? רבנן הם הסוברים כך, שהרי למדנו לעיל לענין איסור ערלה שלרבי יוסי גם "סמדר" נחשב ל"פרי", וקתני בדעת חכמים: שהשיעור בשאר כל האילנות הוא משיוציאו ^[3], ונמצא אם כן שלענין "אביונות" גם חכמים מודים לרבי יוסי שמיד בתחלת יציאתם בעוד הקפריסין עליהם הם נחשבים כבר ל"פרי", ויקשה מזה על רבא הסובר שהקפריסין אינם נחשבים "שומר" משום שהם נושרים מעל הפרי קודם שהתבשל וחל עליו שם "פרי".

אלא ^[4] אמר רבא: היכא אמרינן דהוי שומר לפרי - היכא דכי שקלת ליה לשומר מיית פירא, [מתייבש הפרי], אבל הכא בקפריסין גם כי שקלת ליה הקפריסין מהאביונות לא מיית פירא, ולכן אינו נחשב ל"שומר".

הוה עובדא ושקלוה לנץ דרמונא - ויבש רמונא, ושקלוה לפרחא [לקפריסין] דביטיתא [מהאביונות] - ואיקיים ביטיתא.

[^[5] והלכתא כמר בר רב אשי דזריק את האביונות ואכיל את הקפריסין, ומדלגבי ערלה לאו פירא נינהו - לגבי ברכות נמי לאו פירא נינהו ולא מברכינן עליה "בורא פרי העץ" אלא "בורא פרי האדמה"] ^[6].

פלפל: שדרך לאוכלם בתערובת עם דברים אחרים - אם רוצה לאוכלם בפני עצמם.

רב ששת אמר: ברכתם שהכל, רבא אמר: לא מברכים עליהו כלום, לפי שאין דרך לאוכלם בפני עצמם ואין הנאה באכילתם ואזדא רבא לטעמיה,

דאמר רבא: מי שכס [כל האוכל דבר שלא כדרך אכילתו קרוי "כוסס" ואף כאן אין דרך לאוכלו בפני עצמו ^[7]] פלפלי ביומי דכפורי

- פטור מחיוב "כרת", שאין זו "אכילה",

וכן אם כס זנגבילא [מין תבלין הקרוי "זנגביל" ואין דרך לאוכלו בפני עצמו] ביומא דכפורי - פטור, וסובר רבא שהוא הדין לענין ברכה אין אכילת הפלפלים נחשבת ל"אכילה" ^[8],

מיתיבי ממה ששנינו בברייתא: היה רבי מאיר אומר: ממשמע שנאמר (ויקרא יט כג): "וערלתם ערלתו את פריו", איני יודע שעץ מאכל הוא? והרי ברור שהנידון הוא איסור אכילת פרי הראוי לאכילה, אלא מה תלמוד לומר בתחלת הפסוק (שם) "ונטעתם כל עץ מאכל", והרי תיבת "מאכל מיותרת היא!?

להביא, לרבות איסור ערלה אף בפירות עץ שטעם עצו ופריו שוה!

ואיזהו? - זה הפלפלין.

ללמדך, שהפלפלין חייבין בערלה, שלא נטעה לומר, כיון שהעץ נמוך אין הפלפלים נחשבים כ"פרי עץ" אלא מין ירק הם. ^[9] וללמדך דבר נוסף, שאין ארץ ישראל חסרה כלום, שנאמר (דברים ח ט): "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה".

נמצינו למדים מדברי הברייתא שפלפלים נחשבים כפרי הראוי למאכל שאם לא כן לא היו נאסרים באיסור ערלה וקשיא לרבא שאמר שאין הפלפלים ראוים לאכילה.

מתרצת הגמרא: לא קשיא.

הא הברייתא האוסרת פלפלים באיסור ערלה עוסקת ברטיבתא [פלפל רטוב הראוי לאכילה ונחשב משום כך לפרי.

הא רבא הפוטר את האוכלם ביום הכיפורים מכרת ופוטר את האוכלם מברכה עוסק ביבשתא [פלפל יבש] שאינו נאכל בפני צעמו.

אמרי ליה רבנן למרימר: וכי כס זנגבילא ביומא דכפורי - פטור?

והא אמר רבא: האי המלתא [מאכל העשוי מתבלינים כתושים בדומה לזנגביל ומעורבים בדבש] ^[10] דאתיא מבי הנדואי [הבאה מארץ כוש] ^[11], שריא ואין לחוש לה משום "בישולי נכרים" כי מאחר שהיא ראויה לאכילה גם ללא בישול ואין בישול נכרי אוסרתה ^[12], ומברכין עליה בורא פרי האדמה, ולכאורה מזה שרבא לא חשש בה ל"בישולי נכרים" מפני שהיא נאכלת גם לא בישול הרי מוכח שראויה היא לאכילה באופן זה ואם כן מדוע פטר רבא את האוכלה חי מברכה וביום הכיפורים מכרת ^[13].

מתרצת הגמרא: לא קשיא: הא - רבא שהתיר אכילתה ולא חשש לבישולי נכרי עוסק בזנגביל רטיבתא הראוי לאכילה כמות שהוא

הא ואילו רבא הפוטר את האוכלה מרכה ומכרת כשאוכלה ביום הכיפורים בזנגביל יבשתא שאינו ראוי לאכילה כמות שהוא.

האוכל חביץ קדרה תבשיל קפוי העשוי מקמח דבש ושמן

וכן האוכל דייסא מבושלת העשויה מחיטים שנכתשו במכתשת.

רב יהודה אמר: ברכתם "שהכל נהיה בדב רו".

רב כהנא אמר: ברכתם "בורא מיני מזונות".

בדייסא גרידא מבארת הגמרא: [רגילה] כולי עלמא לא פליגי דברכתה היא בורא מיני מזונות, לפי שעל מיני דגן האפויים או המבושלים בקדירה מברכים בורא מיני מזונות.

כי פליגי - בדייסא העשויה כעין חביץ קדרה, שעירבו בה דבש ובישלוה בקדירה.

רב יהודה אמר: ברכתה שהכל, משום שסבר דובשא הוא עיקר מאכל זה. ואינו דומה לדייסא שעיקרה הוא הדגן, ולכן מברך על הדבש ופוטר בזה את החיטים הטפלים לו.

רב כהנא אמר: ברכתה בורא מיני מזונות - כי סבר, סמידא [הסולת] היא עיקר המאכל בדייסא זו, לפי שהיא מין דגן ולכן נחשבת תמיד לעיקר המאכל על אף שבפועל עיקר כוונת האדם הוא בשביל הדבר המעורב בדייסא זו, וכפי שיבואר בדברי רב ושמואל בסמוך ^[14].

אמר רב יוסף: כותיה דרב כהנא דאמר שברכתו בורא מיני מזונות מסתברא.

דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל דבר מאכל שיש בו מחמשת המינין של דגן - מברכין עליו בורא מיני מזונות. לפי שחשיבותו של הדגן גורמת שבכל מקרה הוא נחשב לעיקר המאכל ^[15]

גופא, רב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל שיש בו תערובת מחמשת המינין ^[16] - מברכין עליו בורא מיני מזונות ^[17].

ואיתמר נמי, רב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל מאכל שהוא עצמו מחמשת המינין - מברכין עליו בורא מזונות. וצריכא לשתי המימרות.

דאי אשמעינן "כל שהוא מחמשת המינים"

- הוה אמינא משום דאיתיה לדגן בעיניה לכן ברכתו "בורא מיני מזונות", אבל מין דגן שבא על ידי תערובות - לא מברכים עליו "בורא מיני מזונות" כשאינו משמש כעיקר המאכל.

הערות

^[1] א. לדעת התוספות (ד"ה קליפי) הגרעינים אסורים באיסור ערלה משום שהם נחשבים כ"פרי", וממילא לענין ברכה יש לברך עליהם "בורא פרי העץ". ואולם הרשב"א חולק וסובר שהגרעינים בדומה לקליפות נאסרו מריבוי הפסוק "וערלתם ערלתו את פריו", שגם הטפל לפרי אף שאינו פרי נאסר משום ערלה, וממילא לענין ברכה אין לברך עליהם "בורא פרי העץ", עיין שם. ולא התבאר בדבריו מה אם כן הברכה הראויה להם. ונחלקו בזה רבותינו האחרונים. לדעת האבן העוזר (ר"ב) כונת הרשב"א לומר שברכתם הראויה היא "בורא פרי האדמה" ככל דבר שאינו "עיקר הפרי" [כגון תמרות הצלף], ואולם המגן אברהם (שם סק"ז) הבין בכונת הרשב"א, כשם שעל גרעינים מרים [כגרעיני אפרסק וכדומה] שמיתק אותם וראויים לאכילה מבואר ברשב"א בהמשך דבריו שברכתם "שהכל", משום שלא לדעת כן נוטעים את האילן, כך יש לברך ברכת שהכל על גרעינים מתוקים מתחלה. [ומה שכתב הרשב"א בסוף דבריו שהטעם שמברכים שהכל הוא משום שלא לדעת כן נוטעים את האילן מוסב גם על גרעינים מתוקים שהוזכרו בתחלת דבריו]. ואמנם מסכים המגן אברהם, שלדעת הרא"ש באמת יש חילוק בין גרעינים מתוקים מתחלה שברכתם "בורא פרי האדמה" לבין גרעינים מרים שמיתקם שברכתם "שהכל" [וכהבנת אבן העוזר בדעת הרשב"א], וכן נפסק בשו"ע (ר"ב ס"ג) עיין שם במשנ"ב. ועיין בהרחבה בחברותא למסכת עוקצין. ב. לדעת התוספות שגרעינים נחשבים לפרי, הקשו האחרונים [עיין צל"ח, אבן העוזר (סימן ר"ב) ביאור הגר"א (שם) ופרי חדש (שם)] מהמבואר במשנה במסכת ערלה (א-ח) שגרעינים אינם אסורים משום "רבעי", וכן מבואר במשנה במסכת עוקצין (ב-ב) שאינם נטמאים בטומאת אוכלים, ואם הגרעינים נחשבים לפרי מדוע לא יאסרו משום רבעי ככל פרי ומדוע אינם נטמאים בטומאת אוכלים. - ומשום כך הכריעו להלכה כדעת הרשב"א שהגרעינים אינם פרי וברכתם בורא פרי האדמה, שלא כדעת השו"ע שפסק כראשונים הסוברים שברכתם בורא פרי העץ. [ועיין עוד בעוללות אפרים (דין ו) ביאור מרדכי לגר"מ בנעט (אות ח') ובחזון איש (ערלה ג-ו, עוקצין ב-ט). ג. לענין קליפות תפוז מרוקחים בדבש כתב המגן אברהם (ר"ג סקי"ז) שכפי שמברכים על גרעינים "בורא פרי העץ" משום שנחשבים לפרי, כך יש לברך על הקליפות "בורא פרי העץ" משום שהקליפה היא חלק מגוף הפרי. ואולם הט"ז (ר"ד סקט"ו) חולק, וסובר שיש לברך עליהם "בורא פרי האדמה" משום שאינם נחשבים לפרי עצמו והטעם שאסרום באיסור ערלה הוא מדין "שומר" בעלמא. דעה נוספת מצינו בעולת תמיד (ר"ג סק"ד) ואליה רבא (שם סק"ב) הסוברים שברכתם "שהכל", משום שלא נטעו את האילן לדעת אכילת הקליפות וברובם משליכים אותם ואינם טורחים לרקחם בסוכר או דבש. ולהלכה: המשנ"ב (ר"ב סקל"ט) פסק שמספק יש לברך עליהם "שהכל", ועיין בחזון איש (ל"ג סק"ב) שהאריך בענין.

^[2] א. כתבו הראשונים [עיין תוספות רא"ש רשב"א וטור (ר"ב)] ששיעורים אלו שנשנו במשנה לענין איסור קציצת אילן בשביעית יש בהם בכדי ללמדנו גם לענין ברכה שכל שהפרי קטן מהשיעור המוזכר אין לברך עליו "בורא פרי העץ" אלא בורא פרי האדמה, וכן נפסק בשו"ע (ר"ב ס"ב) וברמ"א שם. אכן הגר"א (שם) חולק וסובר ששיעורים אלו נשנו רק לענין איסור קציצת אילנות בשביעית. אבל בכדי להתחייב עליהם בברכת "בורא פרי העץ" מסתבר שיש צורך שהפירות יצמחו בשיעור שיגיעו ל"עונת המעשרות" [היינו השיעור שמכאן ואילך הפירות ראויים להתחייב בחיוב מעשר] שהוא שלב מאוחר יותר בהתפתחות הפרי. [עיין ברמב"ם (פ"ב ממעשר) השיעור המדוייק לכל פרי], וכן הוא דעת הפנים מאירות. וכתב הביאור הלכה (שם ד"ה ושאר) שיש לנהוג כן למעשה וקודם שהגיעו ל"עונת המעשרות" יש לברך עליהם בורא פרי האדמה ויוצא בזה ידי חובתו ממה נפשך. ואולם הנוהג כדעת השולחן ערוך אין למחות בידו - עיין בדבריו. ב. הרשב"א בתשובותיו (סימן תכ"ח) הקשה מדוע כאשר הפרי עדיין לא הגיע לגמר בישולו אלא הגיע לשיעור המוזכר במשנה לענין איסור קציצת אילנות בשביעית כבר מברכים עליו "בורא פרי העץ" והרי לא נוטעים את האילן על דעת לאכול את הפרי כשעדיין אינו מבושל די הצורך, ולענין "קורא" התבאר בגמרא לעיל (לו א) שמחמת סברא זו ברכתו "שהכל". ותירץ שבדבר שהוא גוף הפרי לא נאמרה סברא זו, בשונה מ"קורא" שאינו עיקר הפרי. וביאר החזון איש (סימן ל"ג ד') כונתו, שכל פרי גם לאחר שגדל והגיע לבישולו הגמור מכל מקום חלק הבוסר שהיה בתחלת גידולו עדיין קיים בו גם עכשיו, נמצא אם כן שגם ה"בוסר" נאכל לבסוף, ולכן גם אם אוכלו בשלב מוקדם יותר הריהו נידון כדבר שנוטעים אותו לדעת אכילתו - עיין בדבריו.

^[3] השיעור "משיוציאו את הפרי" הוא שהגיעו לשיעור "סמדר", והיינו שחכמים מודים לרבי יוסי שבשאר אילנות סמדר נחשב לפרי. - משנה ראשונה שביעית (פ" מ"י), חידושי אנשי שם (שם) וחזון איש (שביעית ז' - כ').

^[4] משמעות הלשון "אלא אמר רבא" וכו' מורה שרבא חזר בו מישובו הקודם וסובר ששם "שומר" תלוי רק באם הפרי מתייבש כשניטלת ממנו קליפתו. ואולם הריטב"א והרא"ה נקטו, שגם למסקנא בכדי לקבוע שם "שומר" יש צורך בשני תנאים, א. שהקליפה תהא קיימת בשעת גמר הפרי ובישולו, וכתירוצו הקודם של רבא, ב. שאם הקליפה תנטל מהפרי הוא יתייבש, וכתירוצו השני של רבא, וכן נקט ספר החינוך (מצוה רמ"ו). וכבר העיר עליו המנחת חינוך שמלשון הגמרא לא משמע כן וכנ"ל.

^[5] כתב הרא"ש שאין זה לשון הגמרא אלא הוא מדברי בעל הלכות גדולות.

^[6] תוספות (ד"ה והלכתא) והרא"ש חולקים על פסק זה וסוברים שרק לענין ערלה שבחוצה לארץ נקט מר בר רב אשי כדעת רבי עקיבא שהקפריסין אינם נחשבים לפרי, מחמת הכלל ש"כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ", אבל בארץ ישראל הוא מסכים לדעת רבי אליעזר הסובר שהם אסורים באיסור ערלה משום שנחשבים לפרי, וממילא לענין ברכה יש לברך עליהם "בורא פרי העץ", וכיון שלענין ברכה אין לחלק בין ארץ ישראל לחוצה לארץ נמצא שיש לברך עליהם "בורא פרי העץ" גם בחוצה לארץ. ואולם הרי"ף הרמב"ם הרמב"ן והרשב"א מסכימים לפסק זה שהובא מבעל הלכות גדולות שיש לברך עליהם "בורא פרי האדמה", משום שסוברים שמר בר רב אשי שנקט כדעת רבי עקיבא שהקפריסין נחשבים לפרי אין זה משום ש"כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ", אלא משום שהכריע להלכה כמותו גם בארץ ישראל, וכן נראה מלשון הרמב"ם (פ"י ממע"ש ה"ג) שהתיר אכילת קפריסין של ערלה ולא חילק בדבריו בין ארץ ישראל לחו"ל, [וכבר דייקו כן בדברי הרמב"ם הפני יהושע בסוגייתנו, ביאור הגר"א (יור"ד רצ"ד סקי"א) ופרי חדש (ר"ב ס"ו)], ולכן גם לענין ברכה אין הקפריסין נחשבים לפרי וברכתן "בורא פרי האדמה". וכך ביאר בספר נהר שלום (ר"ב סק"ט) - עיין בדבריו. והנה רבינו יונה נוקט כדעת התוספות שהטעם שמר בר רב אשי פסק כרבי עקיבא הוא מחמת הכלל ש"כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ", ואולם לענין ברכה הוא חולק על דעת התוספות וסובר שברכת הקפריסין היא "בורא פרי האדמה" וכדעת הבה"ג. וטעמו, שכמו לענין ערלה נראה שספק הוא בידינו אם הם נחשבים לפרי, ולכן בארץ ישראל שאיסור ערלה הוא מהתורה הכריעו לחומרא ובחו"ל שהאיסור מדברי סופרים [או מהלכה למשה מסיני] הכריעו לקולא, ממילא גם לענין ברכה יש לקבוע מספק שברכתם "בורא פרי האדמה", שהרי בברכה זו יוצא ידי חובתו גם לצד שהם נחשבים לפרי, וכמבואר במשנה לקמן (מ א) "בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא". [בביאור המחלוקת שבין התוספות ורבינו יונה יש לומר, שתוספות סוברים כדעת הר"ן שהובא לעיל (לו א הערה 24) שהכלל ש"כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ" הוא דין מחודש הנלמד מ"הלכה למשה מסיני" שבערלת חו"ל יש לפסוק כדברי המיקל אפילו אם מצד כללי הפסק ההלכה כדברי המחמיר, וממילא גם במחלוקת שלפנינו סובר מר בר רב אשי שאף שבאמת ההלכה היא כרבי אליעזר [ומשום שדברי הברייתא מסייעים לו - כמבואר ברבינו יונה], מכל מקום, כיון שרבי עקיבא חולק ומיקל, הרי מחמת הדין המחודש ש"כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל" יש לפסוק בחו"ל כדבריו, ונמצא אם כן, שלענין ברכה שלא נאמר לגביה כלל זה יש להחשיב את הקפריסין לפרי גמור וכדעת רבי אליעזר שהלכה כמותו ולכן סוברים התוספות שיש לברך עליהם "בורא פרי העץ". ואולם רבינו יונה סובר שהכלל ש"כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל" נאמר רק בספק השקול [וכדעת התוספות בקידושין החולקים בזה עם הר"ן], וממילא במחלוקת שלפנינו הטעם שמר בר רב אשי פסק כרבי עקיבא בחו"ל הוא משום שהיה לו ספק שקול כפי מי ההלכה, ומספק הכריעו בחו"ל כרבי עקיבא ובארץ ישראל כרבי אליעזר, ונמצא אם כן שגם לענין ברכה הספק עומד בעינו, ומשום כך סובר רבינו יונה שיש לברך עליהם "בורא פרי האדמה"].

^[7] רש"י.

^[8] וטעמו של רב ששת החולק על רבא ביאר הרמב"ן שפלפלים יבשים באמת ראויים לאכילה ולכן יש לברך על אכילתם, והטעם שאין מברכים עליהם "בורא פרי האדמה" הוא משום שנשתנו לגריעותא ואין דרך בני אדם לאוכלם כך כשהם בפני עצמם ולפיכך ירדו מחשיבותם וברכתם "שהכל", בדומה לסברת רב נחמן לענין ברכת הקמח. - ועיין עוד בחידושי מהר"ם בנעט בביאור דעת רב ששת.

^[9] רש"י סוכה (לה א ד"ה חייבין). ואולם התוספות (שם) פירשו הסלקא דעתך, כיון שסופם להתייבש ואז לא יהא עליהם שם "עץ מאכל" כי אינם נאכלים בפני עצמם אלא בתערובת כתבלין ממילא גם עכשיו כבר אין להם שם של "עץ מאכל", קמ"ל שכל עוד שלא נתייבשו שם "עץ מאכל" עליהם. וכן פירש הריטב"א שם, - ועיין שם בכפות תמרים ושפת אמת. ולענין ברכה - לדעת הרא"ש ורבינו יונה יש לברך עליהם "בורא פרי העץ" שהרי לענין איסור ערלה הם נחשבים כעץ, ואולם לדעת התוספות הרי"ף הרמב"ם (פ"ח מברכות ה"ז) והרמב"ן יש לברך עליהם "בורא פרי האדמה", וביאר הרמב"ן טעם הדבר, כיון שהפלפלים גדלים בעץ עצמו כמו אבעבועות הם נחשבים כחלק מגופו של האילן עצמו ולכן ברכתם "בורא פרי האדמה", והטעם שהם אסורים משום ערלה הוא כי התורה ריבתה לאיסור גם את עץ המאכל עצמו ולא רק את פירותיו. ועיין עוד ברשב"א בתשובותיו (סימן ת') שביאר טעם אחר בזה, וראה בספר דברי דוד שדן בדבריו.

^[10] על פי רש"י ביומא (פא ב).

^[11] על פי רש"י ביומא (פא ב).

^[12] רש"י כאן וביומא (פא ב) [עפ"י הגמרא במסכת עבודה זרה (לח א)]. ומוסיף [עפ"י הגמרא שם (לח ב)] שכמו כן אין לחוש לה משום "גיעולי נכרים" [היינו שמא התבשלה בכלי של נכרי ונבלע בה טעם של איסור] מפני שהוא "נותן טעם לפגם" [שהטעם הנפלט מהכלי פוגם את טעמו של המאכל ובאופן כזה אין המאכל נאסר] שמסתמא האיסור התבשל מאתמול והופג טעמו בלינה - רש"י (שם). או משום שכשהמאכל נאכל בתוך מרקחת תמיד בליעת האיסור פוגמת את טעמו אפילו אם הוא "בן יומו". - אמרי נועם להגר"א. והמרדכי (סימן קט"ז) פירש שטעם ההיתר הוא משום שהנכרים משתמשים לבישול מרקחת זו בכלים מיוחדים המיועדים למאכל זה בלבד.

^[13] רש"י. אך אין לפרש קושית הגמרא בפשיטות, כי מכך שמברכים עליה "בורא פרי האדמה" מוכח שהדרך לאוכלה כן ומדוע האוכלה ביום הכיפורים פטור, משום שיש לדחות שמדובר באופן שבישלה [וכפי שנראה מזה שהתירוה משום בישולי נכרים] שאז הדרך לאוכלה.

^[14] כך פירש הרשב"א לקמן (לז א ד"ה תיובתא). ואולם הריב"ב [המודפס על דפי הרי"ף (כו א)] פירש שלרב כהנא הקמח נחשב לעיקר התבשיל לא משום חשיבותו המיוחדת וכסברתם של רב ושמואל אלא משום שעיקר הרצון באכילת "חביץ קדרה" הוא אכילת הקמח שבו, ומכח מציאות זו הריהו נחשב לעיקר התבשיל. ורב יוסף שאמר מסתבר כדברי רב כהנא כוונתו שהלכה כדבריו אך לא מטעמו, ולו יצוייר שעיקר הרצון באכילת "חביץ קדרה" לא היה באכילת הקמח גם היתה ברכתו בורא מיני מזונות וכדעת רב ושמואל הסוברים שהדגן נחשב תמיד לעיקר התבשיל מחמת חשיבותו המיוחדת.

^[15] בביאור דין זה יש להקדים דברי המשנה לקמן (מד א) "זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה". - כלל זה מתפרש בין באופן ששני מיני המאכל עומדים כל אחד לעצמו ומין אחד משמש כמאכל העיקרי והשני בא רק כדי להטעימו, ובין כששני המינים מעורבים בתערובת אחת שאז משמש אחד מהם כ"עיקר" והשני כ"טפל" באחד משני האופנים: א. כשעיקר רצונו באכילת מין אחד ואילו המין השני ניתן בתערובת רק כדי להטעימה. ב. כששני המינים שבתערובת משמשים כעיקר המאכל וניתנו בכונה שוה, אזי המין שכַּמוּתוֹ מרובה עד כדי שהתערובת ברובה היא ממין זה, הוא הנחשב לעיקר התערובת והמין המועט נחשב לטפל. רב ושמואל חידשו, שכלל זה תקף רק בתערובת שלא ניתן בה מין דגן, אבל תערובת שניתן בה דגן אזי הדגן מחמת חשיבותו הרבה נחשב לעיקר התערובת בין אם הוא ניתן לצורך נתינת טעם בלבד ובין אם הוא ניתן לשמש כעיקר המאכל אבל כַּמוּתוֹ מועטת ביחס למין האחר - רשב"א (ד"ה דובשא). ועיין לקמן הערה 16.

^[16] בגמרא לקמן (לט א) מבואר שרק אם הדגן ניתן לצורך אכילה הוא עומד בחשיבותו ונאמר בו הכלל ש"כל שיש בו מחמשת המינים מברכים עליו בורא מיני מזונות", אבל כשהוא ניתן רק כדי לדבק את המאכל ולהקשותו [כחומר מייצב וכדומה] אין לו חשיבות מיוחדת ודינו כשאר מיני מאכל. והנה נחלקו הראשונים מהו האופן שבו הדגן עומד בחשיבותו, לדעת התוספות (ד"ה כל ולקמן לח א ד"ה והא) יש צורך שהדגן ינתן בתערובת כדי שיסעוד את הלב. לדעת הרמב"ם (פ"ג מברכות ה"ו) והרשב"א גם באופן שהדגן ניתן כדי להטעים את המאכל יש לו חשיבות. ואילו לדעת המאירי יש צורך שהמאכל יהא קרוי על שם הדגן ורק אז הוא נחשב לעיקר התערובת אף כשכמותו מועטת. [יש להעיר, שמדברי התוספות והמאירי נמצינו למדים שחידושם של רב ושמואל מתייחס רק לאופן שהדגן ניתן בתערובת כ"עיקר" אך כַּמוּתוֹ מועטת, אבל באופן שהוא משמש בה כ"טפל", בזה לא התחדש שהדגן בכל זאת נחשב לעיקר התערובת, שהרי אם יש צורך שהדגן ינתן כדי לסעוד הלב או שהמאכל יהא קרוי על שמו בהכרח שהוא משמש במאכל כ"עיקר" ולא כ"טפל", וזהו שלא כפירוש הרשב"א שהובא לעיל הערה 15]. בשו"ת אבני נזר (או"ח סימן ל"ח) דן באופן שהדגן ניתן כדי להרבות את כמות המאכל או כדי לרככו ולהתפיחו שיהא נח לאוכלו, האם יש לו חשיבות או שיש לדמותו לניתן כדי לדבק המאכל ולהקשותו. עיין בדבריו.

^[17] ולענין ברכה אחרונה כתבו התוספות (מא ב ד"ה אלא) שיש לברך עליו ברכה אחת מעין שלש, [והיינו באופן שעשה ממנו תבשיל, אך כשעשה ממנו פת יש לברך עליו ברכת המזון]. ואולם, נחלקו הפוסקים מהו שיעור האכילה הנצרך כדי להתחייב בברכה אחרונה על תערובת זו. עיין שו"ע (ר"ח ס"ט), במגן אברהם (שם סקט"ו) בביאור הגר"א (שם) ובדברי המשנה ברורה (שם).

ולוקח מפירות הערלה — ובלבד שלא יראנו היהודי לוקט. ואם כן אפשר לנהוג בחוצה לארץ כדעת בית שמאי שהצלף לדעתם רק ספק ערלה, ועל כן אפשר לאכול גם את אביונות הצלף ללא חשש!

ומשיבים: הכלל שנוהגים בחוץ לארץ כדעת המקל בארץ, הרי זה כגון שעומדת דעת ר' עקיבא במקום דעת ר' אליעזר, שהם חולקים ודעת ר' עקיבא להקל, שאז עבדינן כותיה [עושים אנו כמותו], ואולם כשעומדת דעת בית שמאי במקום דעת בית הלל — אינה ודבריהם נדחו לגמרי מן ההלכה ואינם נחשבים.

א באותו ענין עצמו עוסקים עתה בנקודה אחרת: ותיפוק ליה [ותצא לו] ההלכה שהקפריסין אסורים בערלה מן הטעם שהקפריסין נעשה שומר לפרי, ורחמנא אמר [והתורה אמרה]: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו" (ויקרא יט, כג), ואנו דורשים כי "את פריו" משמעו — את הטפל לפריו, ומאי ניהו [ומה הוא] — שומר לפרי, אותו חלק בצמח השומר את הפרי ומכאן מקור ישיר לאסור את הקפריסין בערלה משום שומרי הפרי.

אמר רבא: היכא אמרינן [היכן, באיזה מקרה אומרים אנו] שנעשה שומר לפרי — זהו דווקא היכא דאיתיה [היכן שישנו] בין בתלוש בין במחובר, ואולם הכא במחובר — איתיה [ישנו], בתלוש — ליתיה [אינו], ומאחר שהשומר נופל מן הפרי כשהוא תלוש, שוב אינו נקרא "שומר".

איתיביה [הקשה עליו] אביי ממה ששנינו בדיני טומאה: פיטמא של פרי הרמון מצטרפת לשיעורו של הרימון והם נחשבים כדבר אחד לענין מדידת הכמות המינימלית העשויה לקבל טומאה. ואולם הנץ שלו (פרח הרימון) אין מצטרף. מדקאמר [ממה שאמר] שהנץ שלו אין מצטרף, אלמא דלאו [מכאן שלא] אוכל הוא, אלא טפל בלבד. ואף על פי כן תנן [שנה] בדיני ערלה: קליפי רמון והנץ שלו, קליפי אגוזים והגרעינין כולם חייבין בערלה. הרי שקנה המידה שעל פיו אנו קובעים מה נחשב כשומר לפרי ומצטרף לאוכל לדיני טומאה אינו קובע בדיני ערלה, וכפי שאנו רואים במקרה של נץ הרימון. ועל כן הקפריסין אף אם אינם נחשבים כשומר לפרי בדיני טומאה, עדיין אפשר שהם מצטרפים לו לדיני ערלה!

אלא אמר רבא הסבר אחר: היכא אמרינן [היכן אנו אומרים] שנעשה להו [להם] שומר לפירי [לפירות] — הרי זה היכא דאיתיה [היכן שישנו], השומר בשעת גמר בישול פירא [הפרי], ואולם האי [זה] הקפרס (=יחידה אחת של קפריסין) ליתיה [איננו] בשעת גמר פירא [הפרי] והוא נושר עוד לפני גמר בישול הפרי.

גם על הסבר זה מקשים: איני [וכן הוא]?! והאמר [והרי אמר] רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הני מתחלי [אותן עטיפות התמרים] של ערלה — אסירי [אסורות], הואיל ונעשו שומר לפירי. ואולם אותן עטיפות שומר לפירי אימת הוי [מתי הן], כלומר, ממתי מתחילות הן לשמש כשומר לפרי — בכופרא [בעוד הפרי צעיר], ובכל זאת קא קרי ליה [הוא קורא לו, להם] "שומר לפירי [לפירות]", הרי ששומר לפרי אינו צריך להשאר עד גמר בישולו של הפרי, ושוב יש לשאול מפני מה אין משווים את הקפריסין לפירות הצלף?!

על כך מסבירים כי רב נחמן סבר לה [סבור הוא] להלכה כשיטת ר' יוסי, דתנן [שכן שנינו במשנה] שר' יוסי אומר שסמדר (הענבים בשלב הראשון של היותם פירות, מיד לאחר שנופלים פרחי הגפן) אסור משום ערלה מפני שהוא נחשב כבר כפרי ולשיטה זו גם עטיפות התמרים, אף על פי שהן בשלב ראשון של חניטתם נחשבים לערלה. ופליגי רבנן עליה [וחלוקים חכמים עליו] והם סבורים כי הסמדר איננו פרי, ועל כן גם עטיפות התמרים אינן פרי וכמו כן גם הקפריסין.

מתקיף לה [מקשה עליה, על הלכה זו] רב שימי מנהרדעא: ובשאר אילני [אילנות], פרט לענבים מי פליגי רבנן עליה [האם חלוקים חכמים עליו] במה שלדעתו הפרי אף בשלב הראשון של הבשלתו נקרא "פרי"? והתנן [והרי שנינו במשנה]: בתורה נאמר ביחס לפירות הגדלים בשביעית "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" (ויקרא כה, ו) ולמדו חכמים "לאכלה" — ולא להפסד. ומכיון שאסור להפסיד פירות שביעית, דנים מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית (בשנת השמיטה) כיון שבכך הוא גורם להשחתה — בית שמאי אומרים: כל האילנות משיוציאו, כלומר, מאותו זמן שבו נופלת התפרחת, ומתגלים הפירות בשלב הראשוני שלהם. ובית הלל אומרים שיש לחלק בין סוגי האילנות, החרובין אסורים להיקצץ משישרשרו — כשפרי החרוב מקבל צורה הדומה קצת לשרשרת. והגפנים משיגרעו (יבואר להלן), והזיתים משיניצו, ושאר כל האילנות משיוציאו.

ואמר רב אסי: "שיגרעו" הכתוב במשנה יש להבין: הוא בוסר, הוא גרוע, הוא פול הלבן. עוד בטרם בירור הענין תמהים: פול הלבן סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! כיצד אפשר לדבר על פול הלבן בגפנים? אלא אימא [אמור] ששיעורו של הבוסר כפול הלבן. ועל כל פנים מאן שמעת ליה דאמר [את מי שמעת שאומר] כי בוסר אין [כן] נחשב לפרי, ואילו סמדר לא — הלא הם רבנן [חכמים] החולקים על ר' יוסי, וקתני [ושנינו] שלדעת חכמים אלה שאר כל האילנות — משיוציאו, הרי שאף הם מסכימים שהפרי מתחילת חניטתו אסור משום ערלה, וחוזרים אנו אם כן לשאלה הראשונה מדוע הקפריסין מותרים?

אלא אמר רבא פירוש אחר: היכא אמרינן דהוי [היכן אנו אומרים שהוא] שומר לפרי — היכא דכי שקלת ליה [היכן שאם אתה נוטל אותו] את השומר, מיית פירא [מת הפרי], הכא כי שקלת ליה [כאן בצלף, כאשר אתה מוריד אותו], את הקפרס — לא מיית פירא [מת הפרי],

ואכן הוה עובדא ושקלוה לנץ דרמונא [היה מעשה ונטלו, הורידו, את נץ הרימון], ויבש רמונא [הרימון], ושקלוה לפרחא דביטיתא [ונטלו, את פרח פרי הצלף] — ואיקיים ביטיתא [והתקיים פרי הצלף] ולא מת, וזו הסיבה שקפריסין אינם נחשבים כשומר לפרי.

ומסכמים: והלכתא [והלכה] כמר בר רב אשי דזריק [שזרק] את האביונות ואכיל [ואכל] את הקפריסין. ומכיון שלגבי ערלה לאו פירא נינהו [אינם נחשבים כפירות], לגבי ברכות נמי לאו פירא נינהו [גם כן אינם נחשבים כפרי], ולא מברכינן עליה [ואין אנו מברכים עליו] "בורא פרי העץ" אלא "בורא פרי האדמה".

ב שאלה מה לברך התעוררה גם לגבי פלפלי [פלפלים]. רב ששת אמר: האוכל פלפלים צריך לברך "שהכל", ואילו רבא אמר: לא כלום, אינו צריך לברך כלל. ואזדא [והלך] רבא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאכילת פלפלים אינה נחשבת, שאמר: כס פלפלי ביומא דכפורי [כסס, כרסם, פלפלים ביום הכיפורים] — פטור, כס זנגבילא ביומא דכפורי [כסס זנגביל ביום הכיפורים] — פטור, שאכילת הפירות החריפים הללו אינה מנהג בני אדם, ואינה נחשבת לאכילה, האסורה מן התורה ביום הכיפורים.

על כך מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא שהיה ר' מאיר אומר על הפסוק "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו" (ויקרא יט, כג): ממשמע שנאמר "וערלתם ערלתו את פריו" וכי איני יודע שעץ מאכל הוא? אם כן מה תלמוד לומר (מה מלמדנו הכתוב) "כל עץ מאכל" — להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה. ואיזהו? — זה הפלפלין. ללמדך שהפלפלין ואפילו החלק העצי שבהם ראויים לאכילה, ולפיכך הם חייבין בערלה, וללמדך שאין ארץ ישראל חסרה כלום, וכפי שנאמר: "ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם לא תחסר כל בה" (דברים ח, ט), והרי שהפלפלים ראויים לאכילה!

ומשיבים: לא קשיא [אין הדבר קשה], שיש לחלק, הא [זה] שרואים מדברי ר' מאיר שהפלפלים ראויים לאכילה הרי זה ברטיבתא [ברטובה], בעוד הפלפלים רכים שאז הם ראויים לאכילה. ואילו הא [זה] ששנינו לענין יום הכיפורים שאין כסיסתם נחשבת לאכילה, הרי זה ביבשתא [ביבישה], שכשמכרסם פלפלים יבשים אין אכילתו אכילה, ואינה טעונה ברכה.

אגב הזכרת ענין כסיסת הפלפלים ביום כיפור מביאים את מה שאמרי ליה רבנן [אמרו לו חכמים] למרימר: מפני מה כס זנגבילא ביומא דכפורי [הכוסס זנגביל ביום הכיפורים] פטור? והא [והרי] אמר רבא: האי המלתא דאתיא מבי הנדואי [אותו זנגביל הבא מהודו] — שריא [מותר] באכילה, ומברכינן עליה [ומברכים אנו עליו] "בורא פרי האדמה". ומתוך שלענין ברכה רואים אנו שהוא נחשב כראוי לאכילה, כך צריך להיות הדין גם לגבי כסיסתו ביום הכיפורים! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שאמרנו שיש לברך עליו הרי זה ברטיבתא [בזנגביל רטוב, טרי], הא [זה] ששנינו לענין כסיסתו ביום הכיפורים שאינה נחשבת כאכילה הרי זה ביבשתא [ביבש].

ג וכן שאלו בדבר ברכת חביץ קדרה (מאכל העשוי מתערובת קמח שמן ודבש) וכן דייסא. ונחלקו הדעות, רב יהודה אמר שמברכים עליהם "שהכל נהיה בדברו" ואילו רב כהנא אמר שמברכים עליהם "בורא מיני מזונות". ומבארים: בדייסא גרידא [בלבד] בלי דבר כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שמברכים עליה "בורא מיני מזונות". כי פליגי [כאשר הם חלוקים] הרי זה בדייסא שמוסיפים לה דבש, כעין מה שעושים בחביץ קדרה, שרב יהודה אמר שמברכים עליו "שהכל", שהוא סבר דובשא [סבור שהדבש] עיקר, ועליו מברכים "שהכל". ורב כהנא אמר שמברכים עליו "בורא מיני מזונות". כיון שהוא סבר סמידא [סבור שהסולת] עיקר, ועליה כעל כל שאר דברים הנעשים מתבואה מברכים "בורא מיני מזונות". אמר רב יוסף: כותיה [כשיטתו] של רב כהנא מסתברא [מסתבר] לומר, שכן רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: כל שיש בו מחמשת המינין של דגן מברכין עליו "בורא מיני מזונות" אף שהוא מעורב בדברים אחרים.

ד בהלכה על ברכת חמשת המינים, מבררים את הענין גופא [לגופו]. רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] שכל מאכל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו "בורא מיני מזונות". ואיתמר נמי [ונאמר גם כן] במקום אחר שרב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] שכל מאכל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו "בורא מיני מזונות". ולכאורה תמוה הדבר, שכן שני מאמרים אלה הינם חזרה על אותה הלכה!

על כן מסבירים: וצריכא [ונצרכה] החזרה, שכן אי אשמעינן [אילו היה משמיע לנו] רק שכל שהוא מחמשת המינים חייב בברכת מזונות הוה אמינא [הייתי אומר] כי משום דאיתיה בעיניה [שהדגן ישנו בעינו], אבל על ידי תערובות — לא יברכו עליו "בורא מיני מזונות".

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית. ומפני מה אין קוצצין מפני שאמר הכתוב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ודרשי' לה לאכלה ולא להפסד ובמסכת דפסחים בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נב) כדאמרינן ר' אילא קץ כפנייתא דשביעי' אקשי' עליה והיכי עבד הכי לאכלה אמר רחמנא ולא להפסד וכו' ומפרקינן בסופיה אלא ר' אילא בדנסחני קץ כלומר שאין באין לידי גמר פרי ולכך התיר ר' אילא לקוצן והכין אמר בעל הלכות בפירוש' דנסחני כפניות דנסחני דקרו להו גופרי מברכין עליהן בורא פרי העץ דכיון דלא עבדי פירא אחריני היינו פירייהו ואית בבבא קמא בפ' החובל בחברו (דף צא) אמר רב דיקלא דטעין קבא אסור למיקצייה והא אנן תנן וכמה יהא בזיתים ולא יקוצנו רובע שאני זיתים דחשיבי וזו המשנה אע"פ שהיא בשביעית לא הקשו ממנה עליה דרב אלא משיעורא דאית ביה דהוא רובע ורב אמר קב אלא מיהו דברי רב בכל השנים קאמר ואינן מיוחדין בשביעית בלבד מפני שכל דבר שיש בו הפסד הוא אסור מן הכתוב דכתיב (דברים כ׳:י״ט) לא תשחית את עצה הלא תראה כי כל שדמי עציו יקרים ויש הנאה מעציו יותר מפריו מותר לקוצו הואיל והוא משתכר בקציצתו אינו עובר עליו משום לא תשחית כדאמרי' אמר רבינא ואם היה מעולה בדמים מותר ואיתא בברייתא נמי סיועא להא רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל כי לא עץ מאכל הוא זה אילן סרק וכי מאחר שסופנו לרבות כל דבר מה ת"ל כי לא עץ מאכל הוא להקדים סרק למאכל יכול אפי' מעולה בדמים ת"ל רק ואיתא בבבא בתרא בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כו) מאי דמסייע לה ובסוף פ' הישן תחת המטה (סוכה דף כט) הזכירו ענשו של דבר ואמרו בשביל ד' דברים מאורות לוקין ואחד מהן קוצצי אילנות טובים וזה הדבר נוהג בשאר השנים אבל בשביעית אין מותר לקוץ מהפירות אלא לאחר שנגמרין כגון כפניאתא דנסחני דהוא גמר פירי דידהו דרחמנא אמר תהיה כל תבואתה לאכול ואמרי' בגמ' מלמד שאינה נאכלת אלא תבואה וכל מה שנקצץ ממנה קודם גמר פירי הרי הפסידו ורחמנא אמר לאכלה ודרשי ליה רבנן לאכלה ולא להפסד דתנן (שביעית פרק ד משנה י) כל האילן כיון שבא לעונת המעשרות מותר לקוצו:

[לא קשיא, הא ברטיבת הא ביבשתא.] ולענין פלפלין כתבו הגאונים ז"ל בלחה מברך בפה"א. וזה תימה גדול כיון שהוא נוהג בערלה קרינן ביה את פריו פרי העץ בעי ברוכי, ואולי סברו דהאי הימלתא דאתיא מבי הנדואי דאמר רבא שריא ומברכינן עליה בפה"א דפלפלי היא. וזה אינו נכון שאין לנו בפרי הנוהג בערלה אלא ברכת פרי העץ לעולם, אבל הימלתא דהנדאי דזנגבילא רטיבתא היא ובזנגבילא ודאי בורא פרי האדמה מברכינן דשרשין הם ולאו פירא כלל, אבל פלפלין פרי הוא ונוהג בו ערלה כדברי ר"מ.
והתימה גדול שמקצת הגאונים ז"ל כתבו פלפלי רטיבתא ב"פ האדמה מדקא מותבינן עץ מאכל זה פלפלין וכן כתב רב האיי גאון ז"ל. ואדרבה היא הנותנת לברך עליהן פרי העץ. ואפשר שסברו הראשונים מפני שהפלפלין תמרותיהן שנעשות בעץ עצמו כעין אבעבועות והן לבנות והוא פלפל לבן וכשהן מתבשלות יותר מדאי הן פלפל השחור זהו ענין הפלפלין בתולדתן, ומפני זה עשו אותן הגאונים כתמרו' של צלף ושל אתרוג לברך עליהן פרי האדמה דכגופא של אילן הם וכן לענין ערלה שריבה אותו הכתוב מדכתיב עץ מאכל הוא יתכן דעץ מאכל קרי ליה בפה"א מברכי' בעץ הנאבל וקבלת הגאונים נקבל. ומעתה נוכל לפרש שהימלתא הבאה מבית הנדואי עיקר' פלפלין ששם בהנדואה יוצאים הפלפלין ולא במקום אחר גם היום.
וקשיא לי לרב ששת דאמר ביבישתא שהכל מאי קסבר אי במלתייהו קיימי וחזו לאכילה לברך פרי האדמה או פרי העץ ואי לאו במילתייהו קיימי ולא חזו ביבישתא ולא כלום. ונ"ל דרב ששת עביד דיבישיא כשינויא וכיון דאישתנו לגריעותא ולא אכלי להו רובא דאינשי בעינייהו גרעינן נמי ברכה דידהו ומברכין עלייהושהכל ודמי לטעמיה דרב נחמן בקמחא דחטי.
וראיתי בהלכות גדולות ואית רבנן דאמרי סוכ"ר וקנה דסוכ"ר בפה"א ולאו משום דס"ל דקנה לאו עץ הוא אלא הכי ס"ל אע"ג דעץ הוא כיון דלאו פירא קא מפיק ולא קא אכלינן פירא אלא עץ לא מיתמר לן בפה"ע אלא בורא פרי האדמה מידי דהוה אתיתא ואפירחא.

קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים והגרעינין חייבין בערלה. כתבו בתוס' דמכאן יש ללמוד שיש לברך על הגרעינין של גודגניות שקורין צירדיש וגרעיני אפרסקין ותפוחים וכל מיני פירות בורא פרי העץ. ואינו מחוור בעיני כלל, שאלו אין חייבין בערלה משום פרי אלא מרבויא דאת דדרשינן את הטפל לפריו, והיינו דערבינהו ותננהו בהדי קליפי אגוזים וכולהו מאת מרבינן להו, ואדרבה בשל גודגניות ואפרסקין שגרעיניהן מרין משמע דלא מברך בהו כלום, ולאו אדעתא דידהו נטעי להו כלל. ואי ממתק להו על ידי האור מברך עליהו שהכל, כך נראה לי.

ואמר רב אשי הוא בוסר הוא גרוע הוא פול הלבן. ויש ללמוד מכאן שאין מברכין על הבוסר עד שיהא כפול הלבן, הא פחות מכאן אינו נקרא פרי העץ אלא מברכין עליו בורא פרי האדמה דומיא דקפריסין, אבל שאר אילנות משעה שיוציאו אף על פי שהן קטנים מאד מברכין עליהו בורא פרי העץ, וכן כתבו בתוספות.

עץ שטעם עצו ופריו שוין ואיזה זה פלפלין. קשיא לי ואימא אתרוג. וליתא, דאם כן למאי אצטריך לרבויא, אלא ודאי פלפלין הוא דאיצטריך לרבויי משום דכי יבשי לא חזו למיכלינהו בעינייהו כשאר פירי.

לא קשיא הא ביבישתא הא ברטיבתא. ובודאי משמע מהכא דרטיבתא חזי למיכל ומברכין עליה בורא פרי העץ. וכן פירש הראב"ד ז"ל. אבל הרב אלפסי ז"ל כתב בורא פרי האדמה. וכן מצאתי גם לרבנו האי גאון ז"ל בפירושיו. וביבשתא קיימא לן כרבא ולא מברכין עלייהו כלום.

דובשא עיקר. פירוש: רובו דבש ומיעוטו סולת ואי נמי עיקרו מחמת דובשו וסלתו להטעימו ולהכשירו ומכל מקום כיון דסולתו מעורב בו להכשירו מברכין על הסולת כדאסיקנא מהא דרב ושמואל. ולא דמי לתבשילא דליפתא (לקמן ברכות לט, א) דאף על גב דמפשי ביה קמחא לא מברכין עליה אלא שהכל, דהתם הוא משום דקמחא לאו להכשיר ולמיהב ביה טעמא מערבין ביה אלא לדבוקי בעלמא, אבל הכא דלאכשורי תבשילא איהו עיקר ועליה מברכין.

ובלבד שלא יראנו לוקט. פירוש אם נכנס בפרדס ומצא שם פירות שנלקטו אפילו יודע שכל הפרדס ערלה אותן פירות מותרין הן לו כיון שלא ראה אותן כשנלקטו דרחמנא התיר ספק ערלה בחוצה לארץ והא נמי ספק הוא דאפשר שממקום אחר הביאוה לשם:

פיטמא של רמון. שהוא כעין פי הדד בראש הרמון, מצטרפת. פירוש לטמא אוכלים בכביצה. והנץ שלו, פירוש אותם הגרעינים קטנים שהם עם הפיטמא בראש הרמון בפיו אין מצטרף ותניא גבי ערלה קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים וגרעינים כלומר של שאר פירות חייבין בערלה פירוש והנץ ליתיה שומר בתלוש שמתייבש ונופל מעל הקליפה ואפי' הכי נוהג בו ערלה:

אלא אמר רבא וכו' הני מתחלי דערלה. פירוש הוא קליפה שנעשית בתמרים כשהן קטנים כמו קפריס לאביונות:

סבר לה כר' יוסי דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי. פירוש וכיון דכן כל שומר לפרי דאיתיה בשעת סמדר מתסר דשומר גריר בתר פרי וכל היכא דפרי מתסר שומר נמי מתסר וה"נ גבי מתחלי כיון דכופרי שהן תמרים קטנים מתסרי מתחלי נמי שהוא שומר מתסרי והוי דכותייהו. אבל רבנן דסבירא להו דסמדר לא הוי פרי ה"נ כל שומר דאזיל ליה מקמי דפירא חשיב פרי לאתסורי בערלה שרי דלא עדיף מן הפרי עצמו שהוא מותר באותה שעה. ואסיקנא דבעינן לענין ערלה דכי שקלת ליה לשומר לקי פירא דאי לא לא חשיב שומר למיהוי כפרי לענין ערלה ולא חשיב שומר לפרי לאתסורי בערלה אלא היכי דאיתיה בהדי פירא והכי דייק לישנא דשומר לפרי, הלכך הני פרחים דאילני טובא דמטו מקמי פירא ולכי מטי פירא נתרי שרו ואפי' מטו בהדי פירא וקיימי בהדי' ואי שקליא להו מקמי דמטי פירא לאיסור ערלה לא מיית פירא שרו, הלכך הני וורדים שקורין רוש"ש (רויזין בלשוננו) והם נעשים ודאי באילן דכי שקלת לפירא אכתי משתייר אילנא והדר מפיק פירא ופרי של זה האילן הוא זרע שנעשה בעיגול תחת הורד והוא סתום ואינו נראה והורדים אינם אלא פרחים שעושים לשם כמו בשאר אילנות ומגיעין בתחלת הפרי ואי שקלת להו לעלין של ורד לבדו וישאר העיגול לא לקי זרעא בהכי ומתעבד שפיר הלכך אין בהם משום ערלה כלל וכן המנהג ומנהג ישראל תורה היא:

מאימתי אין קוצצין אילנות בשביעית. פי' דרחמנא אמר לאכלה ולא להפסד. אבל משום לא תשחית את עצה ליכא דמיירי במעולה בדמים (לעשות ממנה קורות) כדאיתא בספרי וכן נמי אסור לתלוש הפירות בשביעית קודם שהן ראויין משום הפסד וכדאמרינן במי שאכל פגי שביעית שהוא לוקה ומדרבנן כאותן שתי נשים שלקו אחת זנתה ואחת אכלה פגי שביעית:

וב"ה אומרים החרובין משישלשלו. פירוש כשהחרוב יוצא נעשה כמו שלשלת. ויש גורסין משישרשרו מלשון שרשרות. והגפנים משיגריעו. פירוש שיש גרעינים בתוך הגרגיר:

אלא אימא שיעורו כפול הלבן. פירוש ובהכי נקרא בוסר וקודם לכן נקרא סמדר ולא חשיב כלל וכשיעור זה כן שיעורו לענין ערלה. וכל הני שיעורי דשאר אילנות נמי לענין שביעית כך הוא שיעורם לענין ערלה ולענין פרחים של אילנות כל שהם ראויים לאכילה או שהוכשרו לאכילה ע"י דבר אחר מברכין עליהם בורא פרי האדמה בגופן דליכא חילוק בין ערלה לברכה וכל היכא דאינו פרי העץ לענין ערלה לא הוי פרי העץ נמי לענין ברכה דומיא דקפריס דמברכין עליה בורא פרי האדמה כיון דלא הוי פרי העץ לענין ערלה. ובכולן בין בשל אילנות בין עשבים מברך בריחן ברוך שנתן ריח טוב בפירות. והלכתא כמר בר רב אשי דזריק אביונות ואכיל קפריסין דקפריס לא חשיב שומר לענין ערלה. אע"ג דנץ דרמון חשיב שומר לענין ערלה דהא הוי עובדא ושקלוה לנץ דרמונא ולקה רמונא שקלוה לנץ דפרחא דהיינו קפריסין ואיקיים בוטיתא דהיינו האביונות:

דאמר רבא כס פלפלי ביומא דכפורי פטור. פירוש דלא חשיב אוכל כלל:

איני יודע שעץ מאכל הוא. פירוש דכיון דכתיב את פריו ודאי בעץ מאכל איירי מה ת"ל עץ מאכל עץ שטעם עצו ופריו שוה ואיזה הוי אומר זה פלפלין. וא"ת אימא אתרוג כדאמרינן בסוכה בענין פרי עץ הדר. לא היא דהא פשיטא ומאי שנא משאר אילנות והא ודאי לא איצטריך לרבויי אלא ודאי לרבות פלפלין איצטריך משום דלכי יבשי לא חזו למיכלינהו בעיניהו כשאר פרי. ובתוספות הקשו כיון דפרי הוא לענין ערלה ה"ה דחייב במעשר וא"כ היו ראויין לקבל טומאת אוכלין כדאמרינן בפ' בא סימן כל שחייב במעשר מקבל טומאת אוכלין ואלו התם בנדה אמרינן דפלפלין אין מטמאין טומאת אוכלין. ויש לתרץ כדמתרצינן הכא כאן ברטיבתא כאן ביבישתא דהא דהכא דאיכא משום ערלה מיירי ברטיבתא וכיון דנחתא להו איסור ערלה תו לא פקע מינייהו וההיא דנדה ביבישתא אבל ה"ה דלענין טומאת אוכלין אדחזו לאכלן דהיינו רטיבתא מקבלין טומאה:

והא אמר רבא האי הומלתא. פירוש מרקחת שעושין מזנגבילא שקורין לה בלעז גינגבער"ט שריא ומברכין עליה בורא פרי האדמה. לא קשיא הא ברטיבתא מברך בורא פרי האדמה הא ביבישתא ולא כלום דכי היכי שהיא פרי לענין ערלה ה"נ לענין ברכה:

קליפי רמון והנץ שלו שהוא הפרח שעל הפטמא שבתוך השפופרת וכן קליפי אגוז והגרעינים וכן קלפין של תמרים הדקים בקטנותם ואותן הקליפין הם שנקראות מתחלי והתמרי הדקים שהן עליהן נקראין כופרי, כל אלו הקליפין ודומים להם שהפרי לוקה בהסרתן נעשו שומר לפרי וערלה נוהגת בהן אף בחוצה לארץ ואסורים בהנאה ואין בהם ברכה שאין ראויות לאכילה, ספק ערלה וספק כלאים בארץ אסור ובסוריא מותר וכל שכן בחוצה לארץ הן הספק בעצמו של פרי אם נוהג בו ערלה אם לאו הן שהיה הספק אם פירות אלו מכרם זה שהוא של ערלה אם לאו, מעתה כרם של ערלה וענבים נמכרות חוצה לה ואינו יודע אם הם מאותו כרם אם לאו בארץ אסור ובסוריא מותר ובחוצה לארץ אפילו ראה הענבים יוצאים מן הכרם של ערלה מותר ובלבד שלא יראהו לוקט:

הפטימא של רמון מצטרפת לכביצה לטומאת אוכלים אבל הנץ שלה אינו מצטרף ופטמא זו היא כעין שפוי כובע שיש בתוך אותו עגול שעל הרמון העשוי כשפופרת ושפתו עשוי לתלפיות ונץ שלו הוא הפרח שבתוך אותו השפופרת של אותה פטמא, והסמדר מותר בערלה מפני שאינו פרי עדיין:

מותר לקוץ אילנות בשביעית לעצים קודם שיהא בהם פרי אבל משיתחיל לעשות פרי אסור שהרי מפסיד האוכל וכבר אמרו לאכלה ולא להפסד עד שיגיעו פירותיו לעונת המעשרות שכבר הוציא פירותיו ובטל ממנו דין שביעית ומאימתי נאסר לקוץ החרובין משישרשרו והוא שבתחלת בריאתם עושין כעין שרשרת, הגפנים משיגרעו ר"ל משיעשו בוסר שהבוסר והגירוע הכל אחד, ויש מפרשים משיגרעו שיוציאו לחות מדכתיב כי יגרע נטפי מים והוא כששעורו כפול הלבן, והזיתים משינצו ר"ל משיגדל הנץ סביב, ושאר האילנות משיוציאו ר"ל שיתחילו להוציא הפרי, ובשאר ימות השנה מיהא מותר אע"פ שאין בו דין בל תשחית ודוקא כגון שהוא מועלה בעציו יותר מפירותיו או שאין קוצץ אלא ענפיו, הואיל וביארנו בצלף שמין אילן הוא מותר לנטעו בכרם ואין בו משום כלאים בכרם שאלו היה מין ירק היה אוסר את הכרם כדין ירק:

האוכל פלפלים או זנגביל בעין, בזמן שהם רטובים מברך עליהם ב"פ האדמה ואם הם יבשים אין מברך עליהם כלל לא לפניהם ולא לאחריהם, מפני שאינו אוכל אלא תבלין וכן הדין בכל הסמים וכן אינן מטמאים טומאת אוכלים ביבשים כמו שביארנו במסכת נדה פרק בא סימן, וכן הדין ביום הכפורים שאם אכלן רטובים חייב ואם יבשים פטור:

ומה שהוזכרה בגמ' לשון כסיסה כלומר כס פלפלי ביומא דכפורי פירושו אכילה גמורה אלא כל שאין דרכו באכילה נקראת אכילתם כסיסה ומאחר שאכילתן ביום הכפורים אינה מחייבת אך הוא אינו מברך כלום, ואע"פ שהשותה חומץ פטור ואעפ"כ מברכים עליו שהכל בין חי בין מזוג, לדעתנו בזה מה שהוא פטור הוא מפני שאינו משיב את הנפש אבל פלפלים וזנגביל אינו אלא מפני שאינם קרויים מאכל, ואע"פ שבלחות מיהא היה לנו לברך בפלפלים ב"פ העץ הואיל והם חייבים בערלה מכל מקום כיון שאין דרכו לאכלו בעין דיו בפרי האדמה וכן כתבוה גדולי הפוסקים, וגדולי המפרשים כתבו שהפלפלים הרטובים מברכים עליהן ב"פ העץ שהרי אילן הוא וערלה נוהגת בו מה שאין כן בזנגביל שהוא גדל בארץ, ותמרות של פלפלי והוא כעין שקים שהפלפלים עומדים לתוכן אף לדעת גדולי המפרשים אינן אלא ב"פ האדמה, ואף הם מפרשים שעיקר השמועה לא נאמרה אלא באותם התמרות והוא שבאו עליה מטעם עצו ופריו שוים, אבל בפרי עצמו הלח ודאי ב"פ העץ מברך ולא נכנס הפלפל עם הזנגביל בחדא מחתא אלא באותם התמרות:

מרקחת הזנגביל ונקראת בלשונם הילמתא דאתיא מבי הנדואה ר"ל מארץ הודו אם היא של עכו"ם מותרת ואין בה משום בשולי עכו"ם אם מצד שאינה נעשה באור אם מצד שהדברים שבו נאכלים כמות שהם חיים, ולא משום גיעולי עכו"ם שנותן טעם לפגם הוא ומברכים עליו ב"פ האדמה אם נעשה בזנגביל רטוב שהזנגביל עיקר, וכן הדין בכל מרקחת שיש הנאה באכילתו שהולכים אחר עקרו ומברך עליו ברכה ההגונה לעיקר שלו, ויש מי שאומר בהימלתא שהדבש עיקר ומברכין עליו שהכל ושמא תאמר לענין גיעולי עכו"ם מיהא ניחוש שמא תפסק בסכין של עכו"ם והשמנינות מעביר חורפתו וממתקו כמו שאמרו בקורט של חלתית, אין זה כלום שהקורט יש בו מרירות ושמנינות מעבירו קצת אבל המרקחות חוזק תורפתם הוא שבח אצלם ונמצא מתוקו פוגם, ובהלכות גדולות כתבו שהסוקר"י והקנה שלו מברכין ב"פ האדמה ואע"פ שהקנה עץ הוא הואיל ואינו פרי גמור מברכין עליו אלא ב"פ האדמה דומיא דשותא האמורה בצלף:

ותניא גבי ערלה קליפי רמון והנץ שלו. אי לאו הך ברייתא דלעיל הוה אמינא דמחייב בערלה משום דהוי אוכל ולא משום שומר אבל השתא ליכא למימר טעמא אלא משום שומר. והגרעינין חייבין בערלה. בגרעינין של כל פירות איירי, מכאן יש ללמוד דעל גרעיני גודגדניות וגרעיני אפרסקין ושל תפוחים ושל כל מיני פירות מברכין עליהם בורא פרי העץ:

מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית. פירש"י דרחמנא אמר לאכלה ולא להפסד ותימא תיפוק לי' משום לא תשחית את עצה [דברים כ'] י"ל דמיירי במעולין (שבדמים) [בדמים] לעשות מהן קורות לבנין וליכא בל תשחית, כדאיתא בפרק החובל [דף צ"א ע"ב] ומשום הפסד פירות שביעית איכא. א"נ דיקלא דלא טעין קבא דלא אסיר למקצייה:

הוא בוסר הוא גרוע הוא פול הלבן. מכאן יש ללמוד דלא מברכין בורא פרי העץ על בוסר כשהוא פחות מפול הלבן אבל מברך עליו בורא פרי האדמה כמו קפריסין דאמרינן לעיל בורא פרי האדמה, ובשאר אילנות משיוציאו הפרי מיד הוא חשוב לברך עליו בורא פרי העץ ואם מסופק בבוסר מתי הוא כפול הלבן יברך בפה"א דקיי"ל במתניתין דאם ברך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא ואע"ג דבגמ' מוקמי' לה כר' יהודה מ"מ קיי"ל הכי כיון דסתם לן תנא כר' יהודה:

ומדלגבי ערלה לאו פירא נינהו לגבי ברכה נמי לאו פירא נינהו ומברכין עלייהו בורא פרי האדמה. כל זה מלשון ה"ג הוא וכן פסק רב אלפס, ולא נהירא דמשמע דהא דאכיל מר בר רב אשי קפריסין לאו משום דהלכה כר' עקיבא אלא משום דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל, הילכך לענין ברכה פירא הוי כמו בארץ ישראל ובההוא ברייתא דלעיל דקתני על האביונות ועל הקפריסין אומר בורא פרי העץ ואותה ברייתא עיקר הוא דפריך מינה לעיל ומשמע דרב ס"ל כוותיה אלא דמיקל בחו"ל. וה"ר אליעזר ממיץ הקשה היאך אנו מברכין על היין בורא פרי הגפן הא לא מיקרי פרי לענין בכורים דתניא בפ' העור והרוטב [דף ק"כ ע"ב] פרי [פרי] אתה מביא ואי אתה מביא משקה הביא ענבים ודרכן מנין ת"ל תביא אלמא אי לאו יתורא דקרא הוה ממעטין יין מפרי והתם [נמי] לא מרבה אלא ענבים ודרכן אבל יין גמור לא אלמא לא מיקרי פירא ור' יהושע נמי פטר לקמן [דף ל"ח ע"א] דבש תמרים מתרומה דלא מיקרי פרי, וי"ל משום דילפינן מערלה שנקרא יין פרי כדתנן במס' תרומות ומייתי לה בפ' העור והרוטב [שם] אין סופג את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הענבים ומן הזיתים ומפרש התם דיליף פרי מפרי מבכורים דמשקין הבאין מהן] כמותם הילכך לענין בורא פרי הגפן נמי חשיב פרי ובערלה נמי אי לא הוה כתיבא ביה אכילה הוה אמינא בלא קרא דמשקה היוצא ממנו נקרא פרי ובבכורים נמי שמצריך פסוק דמשקין חשיב, פרי היינו משום דהוה ילפינן מערלה דכתיב בה אכילה והכי נמי מצרכינן קרא בפ' העור והרוטב להמחה את החלב וגמעו דחייב וכן חמץ וכן שרצים ונבלת, עוף טהור משו' דאכילה כתיב בהו אבל אי לא כתיבא בהו אכילה ממילא הייתי מחשב משקה כאוכל:

פלפלי רב ששת אמר שהכל רבא אמר ולא כלום. וקיי"ל כרבא ופלפלי וזנגבילא יבישתא וכיוצא בהן כגון גרופלי ולא כלום וטעמא לפי שאין רגילות לאכלן חיים כי אם לערבן עם שאר דברים, ועל אגוז שקורין מושקד"א מברכין עליו בפה"ע ועל הקנה שקורין קניל"א מברכין בורא פרי האדמה וכן כל אותן שידוע שהוא פרי מברכין עליו בורא פרי העץ ושאינו פרי בורא פרי האדמה, ושאינו ידוע מברך עליו שהכל, ועל הסוק"ר פסק בהלכות גדולות בורא פרי העץ והמריח בקנה מברך עליו אשר נתן ריח טוב בפירות האדמה כיון דעיקרו עומד לאכילה כדאמרי' לקמן [דף מ"ג ע"ב] האי מאן דמורח ריח אתרוגא אומר אשר נתן ריח טוב בפירות ולא מברך בורא פרי בשמים כיון שעיקרו עומד לאכילה. כתב רב אלפס פלפלי רטיבתא בורא פרי האדמה. ולא נהירא מדפריך מערלה ומשני הא ברטיבתא הא ביבישתא מכלל דרטיבתא פרי העץ הוא ומברכין עליו בורא פרי העץ אבל בזנגבילא רטיבתא בורא פרי האדמה ביבישתא ולא כלום:

רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין כו'. הני תרי מימרא דרב ושמואל הך קמייתא דכל שיש בו מחמשת המינין קיי"ל כוותיהו דהא רב יוסף מייתי מיניהו ראיה הילכך כל דבר שהעיקר משבעת המינין אפילו רובו ממין אחר מברכין עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. אבל תבשיל שנותנין שם קמח להקפות המאכל ולדבקו לא חשיב עיקר כדאמרינן לקמן [דף ל"ט ע"א] האי תבשילא דסילקא דשדו ביה קמחא לדבוקי בעלמא הוא דעבידא ומברכין עליו בורא פרי האדמה, אבל מימרא שניה דקאמרי כל שהוא מחמשת המינין לאפוקי אורז לא קיי"ל כוותייהו אלא כרבנן דאמרי שמברכין עליהם תחלה בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות כדמסיק לקמן גבי אורז ולבסוף ולא כלום ופרש"י שלא יברכו עליו מברכת הפירות של ארץ ישראל ולא שייך בהו ברכה אחת מעין שלש אבל מ"מ כיון שזן נקרא מזון כי הוא משביע וסועד הלב. וי"ס שכתוב בהן מלשון ה"ג אבל אורז לא מברכין עליהם בורא מיני מזונות דלא קיי"ל כר' יוחנן בן נורי אלא שהכל, ולאו מילתא היא דלר' יוחנן בן נורי אם אפאו מברכין עליו המוציא דלחם גמור חשיב ליה, אבל רבנן לחם לא חשיב ליה אבל מזון חשיב ליה אפילו בשלו ואינו בעין אלא הוי דייסא מברכין עליו בתחלה בורא מיני מזונות, והאי דקאמר כמעשה קדרה גבי אורז היינו דהוי כעין מעשה קדרה לענין בורא מיני מזונות, ורב אלפס כתב דפת דוחן מברך תחלה שהכל משום דמשמע ליה שאין דין האורז והדוחן שוה מדנקט במילתייהו דחכמים הכוסס את האורז ולא נקט דוחן, ונ"ל דלאו ראיה היא דלא נקט אורז אלא לאפוקי מדר' יוחנן בן נורי ולהשמיענו דאין לו דין חטה דקתני ברישא, וכן משמע בההיא דלעיל הביאו לו פת אורז ופת דוחן מברך עליו תחלה וסוף כמעשה קדרה, והכי מסתבר משום דמיזן זיין כמו אורז, וכן די"ש כיון שסועד הלב נראה שמברכין עליו בורא מיני מזונות:

בד"ה שיעורו כפול כו' אלא בפה"א הס"ד ואח"כ מ"ה לשון ה"ג והלכתא כמר כו' הד"א ועיין בתר"י בזה על דברי הרי"ף:

בד"ה ברטיבא כו' מברכין עליה בפה"א כו' עכ"ל וכ"כ גם הרי"ף שעל פלפלי רטיבתא מברכין בפה"א [ול"נ] מדפריך (עליה) ומשני לה הא ברטיבתא מכלל דמברכין בפה"ע וק"ל [עיין בהרא"ש]:

בא"ד של גרופלי שאין רגילין לאכול אלא ברטיבא כגון כו' עכ"ל כצ"ל מלשון המרדכי וק"ל:

גמרא ושקלוה לפרחא דבוטיתא נ"ב קפרס אביונות:

שם מן והלכתא כמר בר רב אשי עד פרי האדמה נמחק ונ"ב כל זאת הוא מה"ג וכתבו עליה התוספות והיה אומר עליה הר"ם כו' כלומר דל"ג וליתא להאי סוגיא של ה"ג וכן הוא באשר"י להדיא:

רש"י בד"ה מתחלי בתמרי כו' נ"ב פירוש תמרים ממש ע"כ פירש"י כקפרס בצלף ולא פי' כקפרס באביונות כדלעיל אלא לפרש בא שהם תמרים ממש שאינן בצלף וק"ל:

תוס' בד"ה והלכתא כו' ובברכות ליכא חילוק כו'. נ"ב פירוש ול"ג הא מדלגבי ערלה לאו פרי הוא כו' וגרסת הלכות גדולות היא ואינה עיקר עיין באשר"י:

בד"ה ברטיבא כו' של גרופלי כו' נ"ב בל"א נעגיליך:

בא"ד שקורין מושקדן נ"ב ואגוז מטוגן בדבש גם כן בפה"ע כדלקמן (ברכות דף ל"ח ע"ב) ד"ה משכחת לה בתומי:

גמרא קליפי רימון והנץ שלו כו'. הוא משנה בפ"א דערלה מ"ח בשינוי לשון קצת וברא"ש הגי' תניא וכן הב"י ר"ס ר"ב כ' שם מייתי ברייתא דתני דגרעינין חייבין בערלה:

רש"י ד"ה חביץ קדירה. כמו חלב שחבצוהו בקיבה. עי' רש"י שבת צ"ה א' ד"ה המחבץ:

תד"ה קליפי. עמ"ש בעוקצין פ"ב מ"ב ובשבת ספ"ז:

תוס' ד"ה קליפי. מכאן כו'. נ"ב תמיה לי טובא אדסמכי אהא דנפק לן מאת פריו דרבינה קרא לערלה. טפי אית לו למילף מפרי דרבעי דתנן התם בסיפא וכולן מותרין ברבעי. ש"מ דלא מקרי פרי סתמא ועמו"ק סי"ב (וכ"כ הגר"א בא"ח סימן ר"נ):

לְהָבִיא עֵץ שֶׁטַּעַם עֵצוֹ וּפִרְיוֹ שָׁוֶה, וְאֵיזֶהוּ? זֶה הַפִּלְפְּלִין. נראה לי בס"ד מה שנעשה מין אחד בעולם כך כי אמרו רבותינו ז"ל הקב"ה גזר תחלה שתוציא הארץ כל האילנות טעם העץ וטעם הפרי שוין, אך הארץ שינתה רצון קונה ולא הוציאה טעם העץ שוה לפרי, והסיבה שנכשלה הארץ בדבר זה לשנות רצון הבורא, מפני שעתיד אדם לחטוא ואינו ראוי שימצא טעם העץ כטעם הפרי. וידוע גם כן כי לעתיד אחר גמר התיקון יחזור הכל להיות כתחילת המחשבה, וגם בענין זה גם כן תוציא הארץ כל האילנות טעם העץ שוה לטעם הפרי כנודע, אך ודאי אין כל חדש תחת השמש, לכך נעשה דוגמה לזה הדבר בפלפלין, כדי שיתקיים דבר זה לעתיד בכל האילנות ולא יהיה דבר חדש, וכמו שאמרו בסוף כתובות על גלוסקאות וכלי מילת שתוציא הארץ לעתיד, שנעשה להם דוגמה מעיקרא דלא להוי חדש תחת השמש.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד הטעם שהיה דבר זה במין אחד של עץ פרי, והתורה נמשלה לעץ, דכתיב (משלי ג, יח) עֵץ חַיִּים הִיא, וכבר הבאתי לעיל הקדמה יקרה מן מהרח"ו ז"ל, שהקב"ה רצה ליתן לנו התורה בלוחות ראשונות באופן שהפשט והפנימיות שניהם רוחנים שהם מסוג אחד, וחטא אדם הראשון גרם שיהיה פשט התורה גשמיי ולא רוחניי כמו הפנימיות, אך לעתיד נזכה לתורה זו שהפשט והפנימיות שויים מסוג אחד, ולכן לעתיד יהיו כל עצי האילנות טעמם כטעם הפרי, כנגד התורה שנזכה אליה לעתיד שהפשט והפנימיות רוחנים מסוג אחד, וקודם התיקון נעשה דמיון לזה במין אחד דוקא שהוא הפלפלין.
ובזה יובן בס"ד מה שאמרו בגמרא דיומא (דף פה ומגילה דף ז' וחגיגה י) משל על דבר מדברי תורה שהוא חביב ונחמד ביותר, הַיְנוּ דְּאַמְרֵי אִינְשֵׁי: טָבָא חֲדָא פִּלְפְּלָתָא חֲרִיפָא מִמְּלָא צַנָא דְּקָרֵי, וצריך להבין למה דימו את מלתא יקירא דלית לה פרכא לפילפלא? ובזה שאמרנו יבא נכון כי הפלפלין טעם העץ כטעם הפרי, וזה רומז על התורה שנשיג לעתיד שהיא חביבה ויקרה ביותר, שהפשט והפנימיות שניהם רוחנים מסוג אחד, ולכך כל דבר החביב דלית לה פרכא מכנים אותו בשם פלפלתא.
ועוד נראה לי בס"ד לומר טעם שמדמין דברי תורה לפלפלין, כי בגמרא משני הא ביבשתא הא ברטיבא, דפלפלין יבשים אין ראוים לאכילה אבל רטובים ראויים, וכן אמרו רבותינו ז"ל על דברי תורה לְעוֹלָם יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כַּחֲדָשִׁים וּכְאִלּוּ הַיּוֹם קִבְּלוּם מִסִּינַי, ועל ידי כך תתקיים אצל האדם, ולכן מדמי דברי תורה לפלפלין שהם טובים החדשים דוקא מה שאין כן הישנים. אי נמי נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל אל"ף חכמה אל"ף בינה, ומקשים תרתי למה לי? ומתרצים אל"ף חכמה בעד חלק הנסתר, ואל"ף בינה כנגד חלק הנגלה, והנה ב' פעמים אלף אלף [220] המלוי לבדו הוא פל פל [220], לכן דברי תורה נרמזו בפלפלין שכל דבור נקרא פִּלְפֵּל.

וּלְלַמְּדֶךָ שֶׁאֵין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֲסֵרָה כְּלוּם. קשא והלא מקרא מלא הוא [דברים ח' ט'] לֹא תֶּחְסַר כֹּל בָּהּ? ונראה לי בס"ד דהכתוב יש להבין דקאי על שבעת המינים שזכר שם, ואמר שלא תחסר ארץ ישראל בשום זמן מאלו השבעה, ומה שהביא על זה פסוק לֹא תֶּחְסַר כֹּל בָּהּ, היינו ללמוד דמצינו דנחית קרא לשבח את ארץ ישראל בכהאי גונא להגיד דאינה חסרה כלום, ולכן גם הכא נחית למנקט הכי לְלַמְּדֶךָ שֶׁאֵין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֲסֵרָה כְּלוּם.

אָמַר לוֹ: רַבֵּנוּ, אַף עַל פִּי שֶׁאַתָּה אוֹמֵר כֵּן, וַחֲבֵרֶיךָ אוֹמְרִים כֵּן, לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּנוּ: "יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כְּרַבִּים. נראה לי בס"ד כיון בזה רבי עקיבא לפי דרכו ענין יקר, להציל עצמו מעונש רַבָּן גַּמְלִיאֵל שלא יענישהו עתה במה שעשה הפך סברתו מאחר שהקפיד עליו, ודרך הראשונים ז"ל בעת שהם מקפידים הרבה על אחד שעשה דבר כנגד כבודם להענישו תיכף מחמת דחלשה דעתייהו, וכמו ענין רב ששת עם רב אחדבוי בריש בתרא, וכמו ענין רבי יוחנן עם רב כהנא בקמא, וכיוצא בזה, וידוע דרבן גמליאל היה מעניש וקטיל וכמו שאמרו לעיל בפ"ק כשהעבירו את רבן גמליאל, נוקמיה לרבי עקיבה לית זכות אבות ודילמא עניש ליה רבן גמליאל, עיין שם, ולכן חש רבי עקיבא עתה דילמא חליש דעתיה דרבן גמליאל ועניש ליה, לכך כיון בהלכה זו שאמר לו לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּנוּ יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כְּרַבִּים, לשם קדוש יוה"ך הרמוז בראשי תיבות הלכה זו כמו שכתב רבני אשכנז ז"ל [הגר"א בדברי אליהו ברכות לא] במאמר אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, ופירשו הכונה שיאמר לו הלכה זו יחיד ורבים הלכה כרבים, ויכון בשם יהו"ך בראשי תיבות הנזכר, ששם זה הוא מסוגל לשמירה מאד ויועיל לשמירתו בדרך שהוא סכנה וכנ"ז בד"ק. ולכן נראה לי שגם עתה כיון רבי עקיבא בשם הנזכר כדי למשוך לעצמו שמירה משם הנזכר, וינצל מעונשו של רבן גמליאל, וידוע ששם הנזכר הוא יוצא מסופי תיבות (תהילים צא, יא) כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ ודו"ק.

גמ' כל שיש בו כו'. ע' לקמן מ"א ע"ב תוס' ד"ה אלא כו':

רש"י ד"ה משיוציאו את הפרי כו'. עי' פסחים נ"ב ע"ב ברש"י ד"ה משיוציאו וצ"ע:

תוס' ד"ה כל כו'. ואם לדבק. לקמן ל"ט ע"א:

בא"ד א"צ לברך כו'. לישנא קייטא הוא מה דנקטו א"צ לברך הא אף אינו רשאי לברך במ"מ דהוי כמברך על שקדים במ"מ דהוי ברכה לבטלה:

בא"ד בתוך הסעודה. ק"ל הא שקדים תוך הסעודה טעון ברכה וצ"ע:

גמרא, רב נחמן (דאוסר קליפי תמרה דערלה ' משום שומר לפרי אף דליתא עליו בשעת גמר פרי) סבר לה כר' יוסי דסמדר אסור משום פרי (לפיכך גם שומר שלו חשוב שומר בעודו בוסר, ורב דמתיר בצלף של ערלה לאכול את הקפריסין סובר כרבנן דר' יוסי ולא חשיב שומר עד שיהיה בשעת גמר פרי). קשה לי דהא לישנא דרב זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין משמע דפירי עודו בקפריסין, והא כשהפרי עודנו בקפריסין לא נגמר פריו, והאביונות עצמן נמי יהיו פטורים מערלה כמו סמדר לס"ד דהשתא דפליגי רבנן על ר"י גם בשאר אילנות:

תוס' ד"ה כל, וכן כשנותנים קמח לתוך שקדים שעושים לחולה אם עושים לסעוד הלב צריך לברך בורא מיני מזונות (כדין כל שיש בו מז' המינים), ואם לדבק בעלמא א"צ לברך בורא מ"מ (לישנא קייטא הוא במה דנקטו אינו צריך הא אף אינו רשאי לברך בורא מיני מזונות דהוי כמברך על שקדים במ"מ דאינו יוצא בזה וברכה לבטלה הוא) וטוב להחמיר ולגמוע תוך הסעודה לאחר ברכת המוציא ויפטור ממנה. לא זכיתי להבין, דהא אוכל שקדים באמצע הסעודה אינו נפטר בברכת המוציא כדלקמן (דף מא ע"ב):

שם ותיפוק ליה דנעשה שומר לפרי ורחמנא אמר וערלתם ערלתו את כו' אף על גב דאשכחן כמה תנאי דלא דרשי את אפילו הכי לא שייך לומר בכגון זה כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל כיון שאין המחלוקת באותו דבר עצמו אלא בענין כללות וכיון דבעלמא קיי"ל כר"ע דדריש את תו לא שייך לחלק בין א"י לח"ל דלא ליהוי מלתא דרבנן כחוכא וטלולא כן נ"ל:

בתוס' ד"ה קליפי אגוזים וגרעינין חייבים בערלה דפירי נינהו מכאן שיש לברך בפה"ע כו' עד סוף הדיבור. ונראה ברור דמה שכתבו דפירי נינהו אגרעינין לחודא דגרעינין ודאי לאו שומר לפירי נינהו לרבויינהו מאת פריו אלא מגוף הפירי חשיבי ומש"ה כתבו דמברכין עליה בפה"ע משא"כ בקליפים דלא מחייבי בערלה אלא מטעם שומר מרבויא דאת פריו אפילו הנך דלאו בני אכילה נינהו כדמוכח בכולה שמעתין ממילא דאין זה ענין כלל לברכת בורא פרי העץ כיון דלאו פירי נינהו כן נראה להדיא מלשון הרא"ש ז"ל. אמנם ראיתי לבעל המחבר מגן אברהם שכ' בא"ח סי' ר"ב ס"ק י"ז לענין קליפות מרנצי"ן דיש לברך עליהם בפה"ע והביא ראיה מלשון התוספות דהכא ומסוגיא דשמעתין ונראה לכאורה מדבריו דכל מאי דחייב בערלה אפילו מטעם שומר דינו כפירי גמור לכל מילי אפילו לענין ברכה ואחר המחילה מכבוד תורתו דלא דק שפיר דאדרבה מסוגיא דשמעתין משמע איפכא דמידי דברכה לענין בפה"ע או בפה"א קאמר בגמרא דתליא בפלוגתא דר"א ור"ע דפליגי לענין מעשר אלא דממילא שמעינן נמי לענין ערלה מ"מ עיקר פלוגתייהו לאו מטעם שומר איירי אלא אי הוה פירי גמור תדע דהא מסקינן בשמעתין דקפריסין לא מיקרי שומר אלא על כרחך דלרבי אליעזר פירא גמור הוא ומשום הכי בעי למימר דלרבי אליעזר מברכינן בפה"ע וא"כ שמעינן להדיא דברכת בורא פה"ע לא שייך כלל במאי דמחייב בערלה מטעם שומר והיינו הקליפין ולפ"ז כיון דקפריסין חשיבא מיהו לאכילה בעיניה כדמשמע בשמעתין ואפ"ה מסקינן דמברך עליהם בפה"א כ"ש קליפות מרנצי"ן דלא חזיא אלא לרקוח בדבש שאין עליהם דין פירי כלל לברך עליהם בפה"ע אע"ג דחייב בערלה מטעם שומר ומה שהביא עוד ראיה מוורדי"ן אין הנדון דומה לראיה דשאני התם שזה עיקר הפירי ממש ולא נטעי להו אלא אדעתא דהכי לחוד משא"כ בקליפות קפריסין ומרנצי"ן אע"ג דנטעי נמי אדעתא דהכי כדאיתא בשמעתין מ"מ עיקר הנטיעה הם בשביל עיקר הפירי ממש והם האביונות והמרנצי"ן עצמן כנ"ל ברור ואין להאריך כאן יותר ודו"ק:

שם בפי' רש"י בד"ה ופליגי רבנן עליה והלכה כרבים הלכך כו' עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק למה הוצרך רש"י ז"ל לפרש דהלכה כרבים תיפוק ליה דבלא"ה קיי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל. ויש ליישב ע"פ מה שפירשתי לעיל דדוקא במימרא דרב דאיירי בח"ל דוקא משמע מדבריו דס"ל כמ"ד ערלה בח"ל הלכות מדינה הוא ומש"ה אמרינן דכל המיקל בארץ כו' וה"ה נמי למאי דס"ד דרבינא דה"נ סבר מר בר רב אשי משא"כ למאי דמסקינן לעיל דאהדר ליה מר בר רב אשי ר"ע במקום ר"א עבדינן כוותיה משמע לקושטא דמילתא דמר בר רב אשי לא מחלק כלל בין א"י לח"ל אלא דלגמרי ס"ל כר"ע דהלכה כר"ע מחבריו וא"כ כל האי שקלא וטריא דשומר שייך נמי בין בארץ ישראל בין בח"ל ומש"ה הוצרך רש"י ז"ל לפרש דהלכה כרבים לגבי רבי יוסי ומש"ה קפריסין פטורין מערלה אפילו בא"י כן נ"ל נכון ודו"ק ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה והילכתא כמר בר רב אשי כו' והיה אומר הר"מ כו' עד סוף הדיבור ועיין בלשון הרא"ש ז"ל דמשמע ג"כ כדברי הר"מ. ומיהו הרי"ף והרמב"ם כתבו כנוסחת גמרא שלנו דמברכין בפה"א ויותר מזה נראה מבואר בלשון הרמב"ם ז"ל בהלכות מעשרות שפסק לגמרי כר"ע דאינו מתעשר אלא אביונות בלבד ולא חילק בין א"י לח"ל ואף שהוא סובר דמעשר כל האילנות דאורייתא כדפרישית ולפ"ז ע"כ כוונתו מבואר' שהוא על דרך שכתבתי לעיל במאי דקאמר מר בר רב אשי ר"ע במקום ר"א עבדינן כוותיה והיינו דלגמרי עבדינן כוותיה אפילו בא"י שקיי"ל הלכה כר"ע מחביריו וא"כ נראה דהרמב"ם ז"ל בשיטת הרי"ף רבו אמר שאין מחלק ג"כ בין א"י לח"ל וכתב ג"כ דמברך בפה"א וראיתי להרב רבינו יונה ז"ל שכתב ג"כ בתחילת דבריו בכוונת הרי"ף ז"ל שטעמו משום דקיי"ל הלכה כר"ע מחביריו לגמרי אלא שבסוף כתב דאין מזה ראיה כיון דאשכחן סתם ברייתא דלעיל דמברכין על קפריסין בפה"ע והיינו כר"א ואני לא זכיתי להבין דבריו בזה דהא קי"ל מחלוקת במתני' וסתם בבריית' לא הוי סתם דרבי לא שנה רבי חייא מנ"ל כדאיתא בהחולץ דף מ"ב ע"ב. ומה שכתב עוד רבינו יונה ז"ל דאין לפסוק נגד מימרא דרב דמחלק בין א"י לח"ל ולא אשכחן מאן דפליג עליה כבר נתיישב ג"כ מתוך דברינו מתוך מה שכתבתי דנראה דמאן דס"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל לגמרי היינו משום דס"ל ערלה בח"ל הלכות מדינה היא כשמואל ואפשר דהיינו טעמא דרב משא"כ למה דקיי"ל כרבי יוחנן דערלה בח"ל הלכה למשה מסיני משמע דלא שייך האי כללא דכל המיקל אלא היכא דלא איפסק הלכתא לא כמר ולא כמר משא"כ הכא דבעיקר פלוגתא דמעשר דפליגי ר"א ור"ע קיי"ל הלכה כר"ע מחביריו א"כ ה"ה לענין ערלה נמי הלכה כר"ע לגמרי וכדמשמע לישנא דגמרא. ועוד נראה לי לפרש בד"א דלפי המסקנא דהשתא מצינו למימר דרב נמי סובר לגמרי כר"ע אפילו בא"י דקפריסין לאו פירי הוא ואפ"ה קאמר רב צלף בח"ל משום דבא"י נהי דלאו פירי הוא אפ"ה חייבין בערלה מדין שומר והיינו כדבעי רבא למימר מעיקרא דהך מילתא אי קפריסין הוי שומר לפירי או לא תליא בפלוגתא דרבי יוסי ורבנן לענין סמדר דאפשר דרב לא ס"ל הא דרב אסי הוא בוסר הוא פול הלבן ומה שיש לדקדק עוד בזה אין מקומו כאן להאריך ודוק היטב:

בגמ' גופא רב ושמואל כו' שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות כו' וצריכא כו' עד אבל איתא בעיניה. ולכאורה יש לדקדק דמה סברא היא זו דמה נפשך אי אורז ודוחן מין דגן נינהו כר"י בן נורי לקמן א"כ אפילו ע"י תערובת נמי ליברך במ"מ כמו בחמשת המינין דמאי שנא ואי לאו מין דגן נינהו אפי' בעיניה נמי לא דמהיכי תיתי יקבע ברכה לעצמן ונראה דמשום דהך ברכה דבורא מיני מזונות אשכחן בחד מתרי טעמי אי משום דזייני טובא או משום חשיבותייהו דכל חמשת המינין הם בכלל חטה ושעורה כדאיתא בפסחים ומש"ה קבעו ברכה לעצמה אפילו כשאינן לחם אלא דממאי דאמרי רב ושמואל במימרא קמייתא דכל שהוא מחמשת המינין מברך במ"מ אע"ג דע"י תערובת כל שהוא ודאי לא זייני כן משמע להדיא לשון הגמרא דאפילו אי הוה דובשא עיקר אפ"ה יש לברך במ"מ מהאי דרב ושמואל דאמרי כל שהוא כו' וע"כ דהטעם בזה משום דלאו בזייני תליא מילתא אלא בחשיבות החמשה מינין עצמם תליא מילתא לענין חלה ולענין מצה ולענין בה"מ והיינו נמי טעמא דרב ושמואל באידך מימרא דידהו דבאורז ודוחן אין מברכין במ"מ אף על גב דודאי זייני כמו שמבואר אפ"ה כיון דלא שייך בהו חד מהנך חשיבות לא קבעו להם ברכה לעצמם ולפ"ז א"ש הא דקאמר וצריכא דאי הוה קאמרי כל שהוא הו"א דבהא הוא דממעטינן אורז ודוחן שע"י תערובת כיון דלית בהו שום צד למעליותא אבל איתא בעיניה דזייני טובא ס"ד דלברך בורא מ"מ קמ"ל דלא תליא מידי בזייני אלא בחשיבות לחוד:

ותיפוק לי' דנעשה שומר לפרי שמעתי מקשים בשם הגאונים מוהר"ר אברהם פאסיל בורג ומחותני מוהר"ר מאיר פישלס זצ"ל דלפי זה איך הקשה לעיל ונימא הלכה כר' עקיבא דמה ענין דברי ר"ע לענין מעשר דלא הוה פרי אכתי הוה אמינא דאסור גבי ערלה משים שומר כסברת המקשה כאן והוצרך רב לומר בפירוש דצלף של ערלה מותר דלא מחשב שומר כדמסיק והנה לדידי קשה עוד יותר מזה דלשון ותיפוק ל' בכל מקום משמע שהקשה קצור לא קושיית סתירה ומשמעות ותיפוק לי' הוא למה לך טעם זה תיפוק לך מטעם זה וכאן בא להקשות סתירה דאיך אכל הקפריסין והלא הם אסורים משום שומר והוה להקשות והא שומר הוא. ועוד קשה מי הגיד להמקשה נביאות זה דבח"ל אסור שומר משום ערלה והרי את פריו דדרשינן מיני' את הטפל לפריו בארץ כתיב וכל עקר איסור ערלה בח"ל הוא מן ההלכה ועד כאן לא שמענו מההלכה אלא ערלה אבל שומר של ערלה לא שמענו ואפי' אם הי' לנו להסתפק אם היתה ההלכה גם על השומר או לא הי' לנו להתיר דספק ערלה בח"ל מותר ופוק חזי דברי רבינו הגדול הרמב"ם וזה לשונו בפרק יו"ד ממ"א הלכה ט"ו יראה לי שאין דין נטע רבעי נוהג בח"ל אלא אוכל הפירות בלא פדיון שלא אמרו אלא הערלה עכ"ל הרמב"ם הרי שדייק שלא אמרו אלא הערלה וכוונתו ממילא רבעי לא שמענו כן אני אומר לא שמענו אלא ערלה ולא שומר של ערלה ולכן אני אומר דקושיות הנ"ל מתורצתם חדא בחברתה דבאמת לא בא המקשה בקושיית ותיפוק לי' לסתור ולהקשות איך אכל קפריסין והא אסור מטעם שומר דבח"ל אין שומר של ערלה אסור כלל וממילא שבח"ל הדבר פשוט שאין שומר של ערלה אסור מתורץ קושיית הגאונים הנ"ל ושפיר הקשה ונימא הלכה כר"ע וכאן קושיית המקשן ותיפוק לי' הוא לחזור על הראשונות דהא דמשני לעיל דאי הוה אמר סתם הלכה כר"ע הוה אמינא אפי' בארץ וכתבתי לעיל שאין הכוונה לחלק ממעשר עצמו בין ארץ לחוץ לארץ דמהי תיתי להחמיר בארץ כיון שגם שם מעשר פירות הוא מדרבנן אלא הכוונה שם הי' אומר סתם הלכה כר"ע לא היינו מעלים על דעתינו שמחמת ספק הכריע להקל אלא היינו מפרשים שמאמר מוחלט הוא אומר דהלכה כר' עקיבא שקפריסין אינם פרי וממילא היינו סוברים להתיר קפריסין של ערלה אפי' בא"י כיון שודאי אינם פרי על זה הוא חוזר להקשות שאפילו היינו סוברים שבודאי הלכה כר"ע אכתי לא הינו טועים להתיר קפריסין של ערלה בא"י דמה בכך שהלכה כר"ע שאינם פרי אכתי תיפוק לי' שאסורים משום שומר ובארץ ישראל ודאי שהשומר אסור דכתיב את פריו לרבות השומר אך אכתי יש מכשול לענין רבעי בא"י שברבעי אין השומר אסור כמבואר בפ"ק דערלה משנה ח' קליפי רמון והנץ קליפי אגוזים וכו' אסורים בערלה ומותרים ברבעי וא"כ אם יאמר רב הלכה כר"ע הוה אמינא שודאי אינם פרי ויתירם בא"י בשנה הרביעית בלא פדיון ונראה דלענין רבעי באמת ראוי להתיר אפילו בא"י דהרי איכא תרי צדדי להתיר ספק שמא הלכה כר"ע ואין הקפריסין פרי ואפילו את"ל שהלכה כר"ח שהם פרי שמא הלכה כמאן דתני כרם רבעי וא"כ אין שאר אילנות אסורים ברבעי רק כרם לבדו וע"פי דברינו אלה ניחא מה דלכאורה קשיא על פירושינו דהך ותיפוק לי' חוזר אדלעיל לחזק קושייתו על רב דנימא הלכה כר"ע א"כ למה איחר בהאי ותיפוק לי' עד אחר עובדא דרבינא דאשכחי' למר בר רב אשי. ובאמת גם לפי פשטן של דברים שהך ותיפוק לי' הוא קושיא על מר בר רב אשי איך אכל קפריסין ג"כ קשה למה לא הקשה זה על רב דאמר ג"כ דאוכל קפריסין. ולפי דברינו ניחא דמה שכתבתי שברבעי באמת יש להתיר אפילו בא"י מטעם ס"ס והנה מה שברבעי הקליפות מותרים אף שאסורים בערלה כתב התוי"ט שם במשנה ח' פ"א דערלה שהוא משום דרבעי איתקש למעשר שני שאינו מתקדש אלא פרי וכן הוא ברמב"ם בפירוש המשנה ובברטנורא שם והנה הא גופא אם ילפינן רבעי ממעשר שני הוא פלוגתא דב"ש וב"ה במשנה וי"ו פ"ז דפאה בכרם רבעי דב"ש אומרים אין לו חומש וביעור ובה"א יש לו ופלוגתתם היא אם ילפינן רבעי ממעשר שני וב"ש לא ילפי ולפי זה לב"ש גם ברבעי הקליפין אסורים כמו בערלה וא"כ כי היכי דיש ס"ס להקל בקפריסין ברבעי יש ג"כ ס"ס להחמיר שמא פרי הוא כר' אליעזר ואת"ל כר"ע שאינו פרי אכתי שמא גם ברבעי קליפין אסורים כב"ש וכיון שיש לנו ס"ס לכאן ולכאן נשאר הדין להחמיר בארץ ישראל ולא הי' יכול רב למימר סתם הלכה כר' עקיבא ולכן לא הי' יכול להקשות ותיפוק לי' דנעשה שומר וכו' אבל עתה שהשיב מר בר רב אשי דב"ש במקום ב"ה אינו משנה ואפילו לספק אינו נחשב הקשה שפיר ותיפוק לי'. וכתבתי זה לפלפולא לחדודי אבל באמת אין הנידון דומה דאף דבפלוגתא דצלף אם הוא ירק אמרינן ב"ש במקום ב"ה אינו משנה היינו לפי שלא נחלקו בו רק ב"ש וב"ה אבל בפלוגתא אי ילפינן רבעי ממעשר שני דפליגי בי' נמי ר"מ ור"י בקידושין דף נ"ד ע"ב לא אמרינן שאינו משנה:

והלכתא כמר בר רב אשי וכו' והא דלא אמר והלכתא כרבי יהודה אמר רב דאמר צלף של ערלה בח"ל והנלע"ד משום דלכאורה הך והלכתא הוא מיותר לגמרי דכיון דלא אשכחן שום אמוראים שנחלקו כלל בזה ומצינו לרב ומר בר רב אשי שהתירו הקפריסין בח"ל מהי תיתי לומר שאין הלכה כמותם ולגרסת הרי"ף דגריס ומדלגבי ערלה וכו' ניחא קצת שעקר והלכתא הוא לענין ברכה אבל לגרסת התוס' דלא גרסי הך סיומא כדמוכח מדבריהם בד"ה והלכתא שדחו הדבר א"כ לא נאמר הך והלכתא רק לענין ערלה ודוקא בח"ל כדמוכח ג"כ מדברי התוס' הללו א"כ מיותר הך והלכתא לגמרי ונלע"ד דודאי לענין היתר הקפריסין לא איצטרך ואדרבה איצטרך הך והלכתא לאסור האביונות דמצינו לרבינא שרצה להתיר גם האביונות בח"ל לסמוך על דברי ב"ש ומר בר רב אשי השיב לו דב"ש במקום ב"ה אינו משנה לזה קבעה הגמרא דהלכתא כמר בר ר"א לאסור האביונות אפי' בח"ל ולכך קבע ההלכתא על מר בר ר"א ולא על רב משום דרבינא עם מר רב אשי נחלק:

ובגוף הדבר אי גרסינן כאן הך סיומא ומדלגבי ערלה וכו' שנחלקו בו הפוסקים דבעה"ג והרי"ף גרסי כאן והתוס' והרא"ש נחלקו עליהם דלגבי ברכות אין חילוק בין ח"ל לא"י. ומברכין בפה"ע אפילו בח"ל נלע"ד הוכחה לדברי התוס' והרא"ש דלעיל בעובדא דמר בר רב אשי שאמר לד רבינא מה דעתך כר"ע דמיקל וליעבד מר כב"ש דמיקל טפי ולכאורה קשה מי הגיד לו לרבינא דמר בר רב אשי ס"ל כלל הך כללא דכל המיקל וכו' רק ס"ל לחלוטין כר' עקיבא ובין בארץ ובין בח"ל סבר כותי' ובשלמא על רב יהודה אמר רב לעיל דאתי להורות הלכה שפיר הקשה ונימא הלכה כר"ע אבל מר לא בא להורות הלכה אבל עבד עובדא שאכל הקפריסין ומעשה הי' בח"ל ואולי גם אם הי' בא"י ג"כ הי' אוכל וא"כ איך הקשה לו רבינא דנעביד כב"ש ואטו יש שום הוה אמינא ולהכריע לחלוטין כב"ש במקום ב"ה ולכן נראה בעיני דהא ודאי דמר בר רב אשי לא אכל בלא ברכה ושמע רבינא שהוא מברך בפה"ע ואכלם ומדבירך בפה"ע ש"מ שאינו סובר לחלוטין כר"ע רק סובר בארץ ישראל כר"א וא"כ למה הוא מיקל בבבל אלא ע"כ מטעם כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל לכן הקשה ונעביד כב"ש וכל זה ניחא לדעת התוס' והרא"ש אבל לדעת הרי"ף א"כ על כרחך מר בר רב אשי בירך באמת בפה"א א"כ הדק"ל:

וצריכא דאי אשמועינן כל שהוא וכו' ונראה דגם עוד הוה אמינא דאפילו אורז ודוחן נמי בעיני' מברכין עלייהו במ"מ והא דנקט רב ושמואל חמשת המינין היינו למידק דאפילו חמשת המינין דוקא כשאית' בעיני' אבל ע"י תערובת לא:

תוס' ד"ה קליפי אגוזים וכו' דפרי נינהו מכאן שיש לברך על הגרעינין וכו' בפה"ע מדאחזו התוס' גרעינן לענין ברכה ולא נקט ג"כ קליפין מכלל שמודים בקליפים דאין מברכין עליהם בורא פה"ע שאף שחייבים בערלה אף על פי כן לאו פרי נינהו ומן את פריו אתרבו והם טפל לפרי לא שהם עצמם פרי אבל גרעינן סברי התוס' דלא מכח את אתרבו לערלה אלא שהם עצמם חשובים פרי והרשב"א בחידושיו נחלק עליהם ודעתו שגם הגרעינן שחייבים בערלה מן את אתר בו שהם ג"כ טפל לפרי אבל הם עצמם אינם חשובים פרי ולהכי אינו מברך עליהם רק בפה"א והב"י בשלחנו סי' ר"ב סעיף ג' פסק כפסק התוס' ואני בעניי נלע"ד כדברי הרשב"א ואני תמה על התוס' וגם על הרא"ש שהוא ג"כ סובר כהתוס' והלא מפורש משנה פ"א דערלה משנה ח' שמותרים ברבעי ואם הגרעינן הם עצמם פרי למה מותרים ברבעי ועיין שם בפירוש הר"ש שלהכי מותרים ברבעי דתניא פרי פרי אתה פודה וכו' עיין שם ואם הגרעינן הם פרי יהי' צריכים פדיון ברבעי ואמנם דלא נשוי' להתוס' והרא"ש טועים בדבר משנה נתתי לבי ועמדתי על כוונתם וגם הם פשוט אצלם שהגרעינן מתורת שומר אתרבו כמו הקליפים ואמנם ידוע שהגרעינים כמו גרעיני גודגניות מאפרסקים וכן שאר פירות יש בתוכם גרעון והגרעין הוא סחוס קשה כעץ ובתוך הסחוס הקשה הזה יש בתוכו אוכל ואמנם הסחוס הקשה עם האוכל שבתוכו הכל נקרא בשם גרעין וסברי התוס' שאין הגרעין שומר לאוכל שסבובו מבחוץ דהיינו עקר הפרי שאין הדבר שבפנים שומר את מה שבחוץ. וקליפי האגוז הוא שומר להאגוז שבתוכו אבל הגרעון שבפנים אינו מגין על מה שבחוץ וא"כ למה יהי' זה בכלל שומר לפרי כי את מה הוא שומר ועל איזה דבר הוא מגין אלא ודאי שהאוכל שבתוך הגרעון הוא עצמו פרי והסחוס הקשה הוא שומרו ומגין עליו כמו קליפת האגוז על האגוז והגרעין הנזכר שם במשנה הוא הסחוס הקשה והוא ראוי לצביעה ואסרו הכתוב משום ערלה כיון שהוא שומר לפרי שבתוכו ולהכי מותר ברבעי והתוס' שכתבו כאן שהגרעין הוא פרי כוונתם על האוכל שבתוך הגרעון ושפיר כתבו דפרי נינהו דמדאסר הכתוב הסחוס הקשה משום שומר מכלל שזה שבתוכו הוא פרי ודע שהרמב"ם בפירוש המשנה שם פירש הטעם שאסורים בערלה לפי שערלה אסור בצביעה וכל אלו אף שאינם פרי ראוים הם לצביעה ואמר בספרי מנין שלא יצבע ולא יהנה ת"ל וערלתם ערלתו ערלים לרבות כולם עכ"ל הרמב"ם ולא הזכיר הרמב"ם שם דמרבינן להו מאת פריו לרבות שומר לפרי ואולי כוונתו שם למיהב טעמא דקרא שאסרם בערלה ולא אסרם ברבעי וכמו שכתב שם שמותרים ברבעי לפי שרבעי אינו אסור בהכאה וכו' ולא יתקדש בו אלא פרי הראוי לאכילה:

רבי עקיבא במקום רבי אליעזר עבדינן כותיה וב"ש במקום ב"ה אינה משנה. כתב רבינו יונה דעיקר הפירוש הוא ב"ש במקום ב"ה וכו' אבל ר"ע במקום רבי אליעזר משנה היא ולא עוד אלא דהלכה כר"ע מחבירו וכו' ונפסוק הלכה כר"ע בח"ל לקולא שדי שנפסוק כר"א בארץ לחומרא אבל לא בא לדחות שלא יהיה [הלכה] כר"א כלל ואפילו בארץ דאע"ג דהלכה כר"ע מחבירו ה"מ כשחולק עם יחיד ואין לו שום סיוע אבל הכא הברייתא מסייע ליה וכו' וכיון דברייתא מסייע ליה כר"א די כשנפסוק כרבי עקיבא בח"ל בלבד עכ"ל ותמה על דבריו הגאון הרב פני יהושע בשיטתו וז"ל כתב דאין מזה ראיה כיון דאשכחן סתם ברייתא דלעיל וכו' ואני לא זל"ד בזה דהא קי"ל מחלקת במתני' וסתם בברייתא לא הוי סתם דרבי לא שנה רבי חייא מנ"ל כדאיתא בהחולץ דף מ"ב ע"ב עכ"ל ולק"מ דודאי סתם בבריתא לא חשיב סתם כי תני ליה במחלקת במתני' והכא רבינו יונה לא אתי עלה מהברייתא מכח סתם רק דמהברייתא יש סיוע דאין ר"א יחיד דאע"ג דלא חשיב סתם הא מיהא שמעינן דרבי אליעזר אינו יחיד ואזל כלל ה' כר"ע מחבירו כן נראה ברור בכונת רבינו יונה דלא אתי מכח סתם דברייתא כאשר יראה המעיין. ואין להקשות דדילמא ליכא מאן דסבר כרבי אליעזר אלא דרבי חייא סתם כמותו ולא חשיב לן סתם חדא דמאי דעתיה דר' חייא הא קי"ל הלכה כר"ע מחבירו ומוכרח דאשכח תנא דסבר כרבי אליעזר ומשו"ה סתם הכי ואע"ג דאין סתמו סתם מ"מ נקוט מיהא דאיכא מ"ד כר"א. ותו דהן לו יהי דרבי חייא דעתו כרבי אליעזר ומשו"ה סתם הכי אבל לא שידע דתנא אחר כר"ע. ס"ס הא רבי חייא כוותיה ולאו ר' אליעזר לחוד הוא. ומיהו עדיין יש להעיר קצת בדברי רבינו יונה אנכי העירותיהו בספר הקטן ברכי יוסף א"ח סי' ר"ב בס"ד:

תוס' ד"ה אין קוצצין וכו' ע"ס הדבור. הרב בית יעקב בתשובות סי' ק"ם הביא ראיה מדברי התוס' הללו מדלא משנו דאיירי בצריך למקומו ש"מ דפליגי על הרא"ש ע"ש באורך ואינה ראיה דהתוס' נקטי מאי דמפורש בש"ס והכי רגילי רבוואתא למנקט מאי דמפורש בש"ס. תדע דהרא"ש דשרי בצריך למקומו כתב בפירושו פ"ד דשביעית ומשום קוצץ אילנות טובים ליכא אם הוא מעולה בדמים ולדברי הרב בית יעקב נימא דהרא"ש פליג דידיה אדידיה. והגם דיש לדחות זה דהרא"ש כפי הכלל שכתבנו במקום אחר. מ"מ הדבר ברור דאין ראיה מהכא. ומ"ש התוס' נמי דלא טעין קבא זה מפורש בש"ס נמי וגם מרווח יותר במשנה ואני בעניי הארכתי בתשו' לסתור כל דברי הרב בית יעקב ולדחות ראיותיו ע"ש באורך בס"ד:

ובלבד שלא יראנו. החבר כשהוא לוקט מן הנטיעות: אינה משנה. ואין זה ספק אלא ודאי: ותיפוק ליה. דאי נמי ר' עקיבא דאמר לענין מעשר דלאו פירא נינהו לענין ערלה אסירי קפריסין דהוה ליה שומר: בתלוש ליתיה. סופו שנופל הימנו כשמגיע להתבשל: פיטמא של רמון. הפרח שבראשו כעין שיש לתפוחים ולספרגלין: מצטרפת. לכביצה לטומאת אוכלין: והנץ שלו. נץ ברמון כקפרס באביונות: אין מצטרף. אע''ג דקי''ל בהעור והרוטב (ד' קיז:) שומרים מצטרפין לטומאה קלה דהיינו טומאת אוכלין הני מילי קליפת האגוז והרמון אבל הנץ שומר על גבי שומר הוא ואין מצטרף והכי אמרינן בהעור והרוטב (ד' קיט:): חייבים בערלה. דרחמנא רבינהו מאת פריו הטפל לפריו והא נץ ליתיה שומר בתלוש שכשמתיבש נופל מעל הקליפה: קפרס ליתיה בגמר פירא. כשמגיע סמוך לבשולו הוא נופל ממנו: מתחלי. בתמרי כקפרס בצלף: בכופרא. כשהתמרים קטנים קודם בשולם: סבר לה כר' יוסי. דכופרא הוי פרי ואע''פ שלא נגמר לפיכך שומר שלו חשוב שומר: סמדר אסור. ענבים כיון שנפל הפרח וכל גרגיר נראה לעצמו קרוי סמדר וקאמר ר' יוסי כיון שבא לכלל סמדר קרוי פרי ואסור משום ערלה: ופליגי רבנן עליה. והלכה כרבים הלכך אביונות בעוד שהקפריסין בהן לאו פירי נינהו ולא מיקרו קפריסין שומר לפרי: בשאר אילנות. חוץ מן הענבים: אין קוצצין בשביעית. דרחמנא אמר לאכלה ולא להפסד: משיוציאו. את הפרי: משישרשרו. משיראו בהן כמין שרשרות של חרובין: משיגרעו. שהענבים גסים כגרוע ולקמן מפרש לה: משיניצו. משיגדל הנץ סביב: הוא בוסר הוא גרוע. כל מקום שהזכירו בוסר הוא גרוע: פול הלבן ס''ד. הא בענבים קיימינן: מאן שמעת ליה דאמר. גבי ענבים בוסר הוא דהוי פרי אבל סמדר לא: רבנן. הוא דפליגי עליה דר' יוסי במסכת ערלה וקאמרי בשאר אילנות דמשיוציאו הוי פרי הראוי: ביטיתא. אביונות: כס פלפלי. כל דבר שאדם אוכל שלא כדרכו מקרי כסיסה: פטור. מכרת: המלתא. ליטואר''יו בלעז: שריא. אין בה לא משום בשול נכרים ולא משום געול נכרים: הנדואי. כושיים: חביץ קדרה. מין מאכל קפוי כמו חלב שחבצוהו בקיבה כך עושין מאכל קפוי בקדרה ולקמן מפרש לה קמחא ודובשא ומשחא וקרו ליה אברושד''י: דייסא. של חטים כתושות במכתשת: דייסא כעין חביץ קדרה. לקמן מפרש לה חטי דמתברי באשיתא ויהבו בהו דובשא ועביד להו בקדירה: סמידא. סלת:

קליפי אגוזים והגרעינין חייבין בערלה. דפירי נינהו מכאן שיש לברך על הגרעינין של גודגדניות וגרעיני אפרסקין ושל תפוחים וכל מיני גרעינים של פירות בורא פרי העץ: אין קוצצין אילנות בשביעית. וא''ת בלא שביעית נמי תיפוק ליה דאסור משום לא תשחית את עצה (דברים כ) וי''ל דלא טעין קבא דלא שייך ביה לא תשחית כדאיתא פ' לא יחפור (ב''ב כו.) אי נמי איירי דמעולה בדמים לעשות ממנה קורות דאז לא שייך לא תשחית ומיהו משום איסורא דשביעית איכא לאכלה ולא לסחורה ולא להפסד: שיעורו כפול הלבן. ופחות מכאן לא הוי פירא מכאן יש ללמוד דעל בוסר פחות מפול לא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה: לשון ה''ג והלכתא כמר בר רב אשי מדלגבי ערלה לאו פירא הוא וכו'. והיה אומר הר''מ דלגבי ערלה לאו פירא הוא היינו משום דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח''ל אבל בארץ ודאי הוי פירא ומברכין עליו בורא פרי העץ ובברכות ליכא חלוק בין בארץ לח''ל: ברטיבא. כגון ליטוארי''ו בלעז מברכינן עליה בורא פרי האדמה אבל יבישתא לא מברכינן עליה וכן הלכה בזנגבילא שקורין זינזי''ברו בלעז וכן קל''ו של גרופל''י שאין רגילים לאכול [אלא] ברטיבא כגון בליטוארי''ו אין מברכין עליהם כלל ביבשתא אבל עץ של קנמון שקורין קניל''א מברכינן עליו בורא פרי האדמה מפני שרגילין לאכלו ביובש וגם הוא גדל על הארץ כמו קנים ועל צוקר''ו מברכינן בורא פרי העץ כי יערי עם דבשי (שיר ה) זה צוקר''ו ואגוז שקורין מושקד''א מברכינן בורא פרי העץ שגם נוהגין לאכול אותו ביובש: כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות. וכן קלייריט''ש בלע''ז שעושים מקמח ומים או מחלב מברכין עליהם בורא מיני מזונות וכן כשנותנים קמח לתוך פולין או לתוך עדשים או כרישים וכן לתוך שקדים שעושין לחולה אם עושין אותו כדי שיסעוד הלב אז צריך לברך בורא מ''מ ואם לדבק בעלמא אינו צריך לברך בורא מ''מ וטוב להחמיר ולגמעו בתוך הסעודה לאחר ברכת המוציא ופטור ממה נפשך:

ברכות לו ע"ב