דף לו - א
דוחה הגמרא: אם כן, הוה ליה "אניגרון" עיקר ושמן טפל לו.
ותנן: זה הכלל כל מזון שהוא עיקר ואוכל עמו מאכל אחר שהוא טפלה - מברך ברכה אחת על העיקר ופוטר בה גם את הטפלה, ואם כן כששותה שמן על ידי עירובו ב"אניגרון" אין השמן זקוק כלל לברכה [1].
מתרצת הגמרא: הכא במאי עסקינן - בחושש בגרונו, ולרפואתו נותן כמות מרובה מהשמן לתוך האניגרון ואז השמן עיקר ויש לברך עליו ברכת "בורא פרי העץ" שהרי אינו מזיקו אלא אדרבה מועיל לו [2].
דתניא: החושש בגרונו בשבת - לא יערענו לא יגרגר גרונו בשמן באופן שכונתו מתחלה שלאחר הגרגור יפלטנו מפיו ולא יבלענו, בשבת - כי ניכר שעושה כן לרפואה, וחכמים גזרו שלא לעשות בשבת מעשה לצורך רפואה גזירה שמא הדבר יביאנו לידי "שחיקת סממנים" [טחינת סממנים הנצרכים לרפואה] שהיא אסורה בשבת. אבל נותן הוא אפילו שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע שאז אין הדבר ניכר שעושה כן לרפואה אלא נראה ששותהו להנאתו [3].
מקשה הגמרא: כיון שמדובר באופן שהשמן אינו מזיקו כי הוא מעורב עם "אניגרון" וגם הוא "עיקר" אצלו בתערובת הרי פשיטא שתהא ברכתו "בורא פרי העץ" ומה השמיענו רב יהודה אמר שמואל?
מתרצת הגמרא: מהו דתימא כיון דלרפואה קא מכוין ולא להנאה היה מקום לטעות ולומר שלא לבריך עליה כלל, כי לא תיקנו ברכות הנהנין אלא על ההנאה הבאה מהמאכל ולא על תועלת אחרת שבאה, קמשמע לן כיון דאית ליה בפועל הנאה מיניה אף שאין כונתו לכך בעי ברוכי [4].
קמחא דחיטי האוכל קמח חטה [5].
רב יהודה אמר: ברכתו "בורא פרי האדמה" כפי שמברכים על החטה עצמה קודם שנטחנה.
ורב נחמן אמר: ברכתו "שהכל נהיה בדברו". כי מאחר שהחטה השתנתה מצורתה הקודמת ה"שינוי" מפקיע שם "פרי" ממנה.
אמר ליה רבא לרב נחמן: לא תיפלוג עליה דרב יהודה, משום דרבי יוחנן ושמואל קיימי כוותיה. דאמר רב יהודה אמר שמואל וכן אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: שמן זית - מברכין עליו "בורא פרי העץ". אלמא: אף על גב דאשתני הפרי ונעשה שמן, מכל מקום במילתיה קאי במעמדו הקודם הוא נשאר וברכתו עדיין "בורא פרי העץ" כפי שהיתה ברכתו קודם שהשתנה. הא נמי קמח חטה אף על גב דאשתני מגרעינים לקמח, במלתיה קאי, ויש לברך עליו "בורא פרי האדמה" כפי שמברכים על החטה עצמה קודם שנטחנה [6].
דוחה רב נחמן את דברי רבא: מי דמי קמח לשמן?
התם, ה"שמן", לית ליה עלויא אחרינא, אלא הפיכתו ל"שמן" זהו יעודו ותכליתו ולשם כך נטעוהו לעץ הזית, ולכן על אף השינוי נחשב ה"שמן" כ"פרי" הזית. שהרי אדרבה השינוי הוא זה שהביא את הפרי לשלימותו ולתכלית שלשמה הוא ניטע. אבל הכא ה"קמח" הרי אית ליה עלויא אחרינא במה שעושים ממנו פת ונמצא שכאשר נטחנו החטים והשתנו לא הגיעו בכך עדיין ליעוד שלשמו גידלו אותם, ולכן מצב ביניים זה מפקיע את שם ה"פרי" שהיה להם ובשלב זה ברכתו היא "שהכל" [7].
מקשה הגמרא: וכי דבר שהשתנה ואית ליה עלויא אחרינא - לא מברכינן עליה "בורא פרי האדמה" אלא "שהכל"? והא אמר רבי זירא אמר רב מתנא אמר שמואל: א"קרא" [על דלעת] חייא שאינה מבושלת ועל קמחא דשערי [קמח שעורה] - מברכינן עלייהו "שהכל נהיה בדברו".
מדייקת הגמרא: מאי לאו נקט שמואל בדבריו "קמח שעורה" משום שהוא גרוע ולכן ברכתו "שהכל". אבל קמח דחיטי שהוא משובח, יש לברך עליו "בורא פרי האדמה"!? [8] דוחה הגמרא: לא. ודאי שמואל מודה שקמח דחיטי נמי ברכתו "שהכל נהיה בדברו", וכברכה שנתקנה לקמח שעורים.
מקשה הגמרא: אם כן, ולשמעינן שמואל שמברכים "שהכל" על קמחא דחיטי, וכל שכן נדע שמברכים ברכה זו על קמחא דשערי, שהרי גרוע הוא יותר מקמח חטה?
מתרצת הגמרא: אי אשמעינן שמואל את דינו שמברכים "שהכל" בקמח דחיטי, הוה אמינא: הני מילי דחיטי, אבל דשערי כיון שהוא גרוע כל כך לא לבריך עליה כלל. לכן קמשמע לן שמואל שמברכים עליו "שהכל" [9].
מקשה הגמרא: איך יתכן שהיה מקום לטעות ולומר שאין מברכים על קמח שעורים כלל?
ומי גרע אותו קמח מ"מלח" ו"זמית" [מי מלח [10]] שמברכים עליהם ברכת "שהכל"?
דתנן: על המלח ועל הזמית אומר "שהכל נהיה בדברו"!
מתרצת הגמרא: איצטריך שמואל להשמיענו שמברכים על קמח שעורים "שהכל", משום שסלקא דעתך אמינא: דוקא "מלח" ו"זמית" עביד אינש [עשוי אדם] דשדי לפומיה [שיטלם לפיו] דרך מקרה. אבל קמחא דשערי הואיל וקשה לקוקיאני [הקמח גורם לתולעים במעיים] היה מקום לומר שלא לבריך עליה כלל מאחר שהוא מזיק.
קמשמע לן שמואל, כיון דאית ליה הנאה מיניה אף על פי שהוא מזיק בעי ברוכי [11].
"קורא" - האוכל ענף צעיר של דקל בשנתו הראשונה שעדיין לא הספיק להתקשות כעץ רב יהודה אמר: ברכתו "בורא פרי האדמה", ושמואל אמר: ברכתו "שהכל נהיה בדברו".
מבארת הגמרא סברת המחלוקת: רב יהודה אמר "בורא פרי האדמה" - הואיל ופירא [12] הוא, ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו - הואיל וסופו בשנה הבאה להקשות כעץ ואז לא יהא ראוי כלל לאכילה, לכן גם עתה בהיותו רך אין לו חשיבות "פרי" וברכתו "שהכל".
אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא! [חריף הינך] כוותך מסתברא! דהא גם צנון אם לא יתלשוהו בזמנו סופו להקשות כעץ ואף על פי כן מברכינן עליה בעודו ראוי לאכילה "בורא פרי האדמה" ואם כן גם על ה"קור" היה ראוי לברך "בורא פרי האדמה" אף שסופו להקשות.
דוחה הגמרא: ולא היא, אין להוכיח מ"צנון" כדעת רב יהודה. משום ש"צנון" נטעי אינשי אדעתא דפוגלא [על דעת לאוכלו כשהוא רך שאז הוא קרוי "פוגלא"], וכיון שבעודו רך זהו עיקר יעודו יש לו חשיבות "פרי" אף אם בסופו יתקשה כעץ.
אבל דקלא לא נטעי אינשי אדעתא ד"קורא", שאין ה"קורא" עיקר יעודו של הדקל, הלכך אין לו חשיבות במצבו זה, ואין לברך עליו "בורא פרי האדמה" [13].
מקשה הגמרא: וכי כל היכא דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי - לא מברכינן עליה את ברכתו הראויה לו? והרי "צלף" [מין עץ שבנוסף לפריו גם כמה מחלקיו ראוים לאכילה] דנטעי אינשי אדעתא דאכילת "פרחא" שהוא פריו של עץ זה, ותנן: על אכילת מיני [חלקיו השונים] של "נצפה" [צלף] מברכים כך:
על העלין ועל התמרות הגדלות בתוך העלים - אומר: "בורא פרי האדמה",
ועל האביונות היינו ה"פרחא" שהוא עיקר פריו של הצלף ועל הקפריסין הקליפה העוטפת את הפרי ודרכה להאכל עמו, אומר: "בורא פרי העץ". הרי שמברכים "בורא פרי האדמה" על העלים והתמרות אף שלא נטעו את הצלף עבורם [14].
מתרצת הגמרא: אמר רב נחמן בר יצחק: "צלף" - נטעי אינשי גם אדעתא ד"שותא" [על דעת לאכול שאר חלקיו כעלים ותמרות] משום שתלישתם אינה ממעטת ומזיקה לאילן. אבל דקלא - לא נטעי אינשי אדעתא ד"קורא", כיון שתלישת ה"קורא" מהדקל ממעטת את ענפיו ופוגעת באילן עצמו ולכן אין לו חשיבות וברכתו "שהכל" [15].
ואף על גב דקלסיה שמואל לרב יהודה שקראו "שיננא" - הלכתא כותיה דשמואל שמברכים על "קורא" "שהכל נהיה בדברו".
אמר רב יהודה אמר רב: צלף של ערלה בחוצה לארץ [16] - זורק [17] את האביונות כיון שהם "פרי" לכולי עלמא ואסורים באיסור ערלה, ואוכל את הקפריסין [הקליפות] וכפי שיבואר הטעם בסמוך.
מקשה הגמרא על דברי רב: למימרא דאביונות פירי ולכן אסורים בערלה ואילו קפריסין לאו פירי ולכן מותר לאכלם.
ורמינהו: על מיני נצפה [על חלקי הצלף] מברכים כך: על העלים [18] ועל התמרות [19] אומר "בורא פרי האדמה", ועל האביונות ועל הקפריסין אומר "בורא פרי העץ", הרי מוכח שגם הקליפות נחשבות כ"פרי".
מתרצת הגמרא: הוא רב הסובר שהקליפות אינן נחשבות ל"פרי" דאמר כרבי עקיבא החולק על ברייתא זו וסובר שאין הקליפות נחשבות ל"פרי".
דתנן: רבי אליעזר אומר: צלף - מתעשרים בו תמרות ואביונות וקפריסין, רבי עקיבא אומר: אין מתעשרים בו אלא אביונות בלבד מפני שרק הוא פרי, וכשם שרבי עקיבא סובר כך לענין חיוב מעשרות כך סובר הוא לענין איסור ערלה שהקפריסין אינן נחשבות לפרי מקשה הגמרא: ונימא רב "הלכה כרבי עקיבא"! ונבין מכך שגם לענין ערלה רק האביונות נחשבות ל"פרי" ומדוע הוצרך רב להשמיענו דין בפני עצמו שהאביונות אסורות משום ערלה.
מתרצת הגמרא: אי אמר רב ש"הלכה כרבי עקיבא", הוה אמינא שאפילו בארץ ישראל שאיסור ערלה הוא מהתורה הלכה כמותו והקפריסים מותרים באכילה, קמשמע לן רב שרק בחוץ לארץ פסק כרבי עקיבא כיון שכלל הוא בידינו שדברים שנחלקו בהם תנאים אם נוהג בהם איסור ערלה [או כלאיים [20]] אזי כל המיקל באיסורם של הפירות שבארץ ישראל הלכה כמותו בפירות שבחוצה לארץ [21] - אבל בארץ ישראל לא פסק רב כמותו.
מקשה הגמרא: ונימא רב: "הלכה כרבי עקיבא בחוצה לארץ", וממילא היה מובן שהטעם לכך הוא משום דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ!?
מתרצת הגמרא: אי אמר הכי, הוה אמינא: הני מילי נאמרו רק לגבי מעשר אילן שאודותיו דיבר רבי עקיבא, משום דבארץ גופא חיובו הוא מדרבנן [22] בלבד [23],
אבל לגבי ערלה דבארץ ישראל איסורה הוא מדאורייתא - אימא שבחוצה לארץ נמי נגזור ונאסור את הקפריסין שלא יבואו להקל בהם גם בארץ ישראל, קמשמע לן - שמותרים הם וכדעת רבי עקיבא.
רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דקא זריק אביונות של צלף ערלה וקאכיל קפריסין. אמר ליה רבינא: מאי דעתך בזה שהינך אוכל את הקפריסין של ערלה, האם משום שאתה סובר כרבי עקיבא דמיקל ואינו מחשיב את הקפריסין כפרי וכלל הוא ש"כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ".
אם כן, ולעביד מר כבית שמאי דמקילי טפי מרבי עקיבא וסוברים שאף האביונות אינם פרי ודאי, ומשום הכלל ש"כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ" תהא הלכה כמותם [24].
דתנן בברייתא: צלף - בית שמאי אומרים: אם מגדלים אותו בסמוך לגפן הרי הוא נאסר משום איסור כלאיים בכרם,
ובית הלל אומרים: אין הצלף נאסר משום כלאיים בכרם, אלו ואלו מודים שהצלף חייב בדין ערלה,
דנה הגמרא בביאור דברי הברייתא: הא גופא קשיא!
אמרת בתחלת הברייתא: צלף - בית שמאי אומרים: הרי הוא כלאים בכרם, אלמא צלף מין ירק הוא, שהרי איסור כלאים נאמר רק בירק או דגן הגדלים בכרם ולא באילן הגדל בו.
והדר תני בסוף הברייתא: אלו ואלו מודים שהצלף חייב בדין ערלה, אלמא, צלף מין אילן הוא!?
מתרצת הגמרא: הא לא קשיא!
כי בית שמאי ספוקי מספקא להו אם צלף הוא ירק או עץ ולכן עבדי הכא בערלה לחומרא והכא בכלאיים לחומרא.
ומעתה מקשה רבינא למר בר רב אשי: מכל מקום, לבית שמאי הוה ליה צלף ספק ערלה שהרי לדבריהם יתכן שהוא ירק,
ותנן: דבר שהוא ספק ערלה, - בארץ ישראל שאיסור ערלה הוא מהתורה, הריהו אסור משום ש"ספק דאורייתא לחומרא",
ובסוריא שדינה כחוצה לארץ [25], הריהו מותר, ובחוצה לארץ [מקומות הרחוקים מארץ ישראל יותר מסוריא] הקילו יותר [26], שאפילו היה לאדם החשוד על הערלה פרדס והיו בו גם נטיעות האסורות באיסור ערלה יורד אדם המקפיד על איסור ערלה אל פרדסו של החשוד
הערות
[1] כתב השו"ע (ר"ב ס"ד) שבאופן זה שהאניגרון הוא העיקר בתערובת יש לברך על התעורבת כולה ברכת "שהכל" כברכה הראויה לאניגרון. המגן אברהם (סקי"א) תמה עליו מהמבואר לקמן (לט א) שהברכה על "מי שלקות" [מרק ירקות] היא "בורא פרי האדמה", ובמה אם כן שונה האניגרון [מרק סלק] שמברכין עליו ברכת "שהכל". [וראה בשער הציון (שם סקל"ו) שהביא כמה ראשונים הסוברים באמת כסברת המג"א שיש לברך על האניגרון בורא פרי האדמה כפי שמברכים על "מי שלקות"]. הגר"א בביאורו (שם) יישב סברת השו"ע, כיון שהאניגרון עומד לשתיה ולא לאכילה הריהו נחשב משום כך כ"משקה" שברכתו "שהכל". וסמך דבריו על דברי התוספות לקמן (לח א). וראה עוד ביישוב דברי השו"ע בהגהות נתיב חיים [ובתמיהת הגרע"א שם עליו]. ובהגהות ברכת יונתן להגאון רבי יונתן אייבשיץ שם.
[2] הטור (סימן ר"ב) הביא מחלוקת הראשונים בדין זה. דעת הרב ר' יוסף שאם הירבה בכמות השמן שבתערובת יותר מהרגילות אזי נחשב השמן ל"עיקר" אפילו אם אינו חושש בגרונו ויש לברך על התערובת "בורא פרי העץ". והגמרא שנקטה "חושש בגרונו" אין זה בדוקא אלא אורחא דמילתא הוא שכשחושש בגרונו הריהו מרבה בכמות השמן בתערובת. ואולם דעת הבה"ג היא שרק כשחושש בגרונו שאז עיקר רצונו הוא בשמן שבתערובת נחשב השמן ל"עיקר" ומברכים על התערובת "בורא פרי העץ", אבל כשאין השמן ניתן לרפואה אינו נחשב ל"עיקר" בתערובת אפילו באופן שהירבה ממנו יותר מהרגילות. - כדעת הבה"ג נפסק בשו"ע (שם ס"ד). המגן אברהם (סק"י) נוקט בדעת הבה"ג שבאופן שאינו חושש בגרונו אין השמן נחשב ל"עיקר" בתערובת אפילו אם הירבה בכמות השמן עד שהוא הרוב בתערובת ויש לברך על התערובת כברכת האניגרון. - אכן הט"ז (סק"ב) והפרי מגדים (א"א סק"י ומ"ז סק"ב) חולקים עליו וסוברים שודאי בכה"ג גם הבה"ג מודה שהשמן נחשב ל"עיקר" בתערובת, שהרי כלל נקוט בידינו שכל תערובת של ב' מינים ששניהם "עיקרים" אצלו [היינו שאין תכליתו של אחד מהם לטבל ולהטעים את המין האחר] אזי המין שהוא הרוב בתערובת נחשב ל"עיקר" והמיעוט ל"טפל". ובהכרח שכל מחלוקתו עם הרב ר' יוסף הוא רק באופן שעדיין השמן מיעוט בתערובת אלא שכַּמוּתוֹ מרובה מהרגילות.
[3] רש"י. אכן התוספות הקשו עליו, כיון שהאיסור הוא רק כשכונתו מלכתחלה להשהותו ולא לבולעו, אבל אם בולעו לבסוף מותר לו להשהותו, אם כן מדוע הוצרכה הברייתא להתיר רק כשעירב השמן עם אניגרון ובולעו, והרי באופן שבולע מותר אף לערער עם השמן לבדו בלא אניגרון. ופירשו התוספות לדעת רש"י שדברי הברייתא מתחלקים לשני אופנים שונים. א. אם נותן שמן לתוך אניגרון, יכול להשהותו אף בלא בליעה וזהו תחלת דברי הברייתא. ב. אם שותה השמן לבדו, אז מותר לו רק אם הוא בולעו מיד בלא שהייה, וזהו סיום דברי הברייתא שאמרה ו"בולע" [תיבת "ובולע" מתפרשת כמו "או בולע"]. ואולם מדברי רש"י שלפנינו לא נראה כן שהרי התיר להשהות השמן בגרונו אם לבסוף בולעו. והאחרונים [עיין ביאור מרדכי ודברי דוד] יישבו דעת רש"י שאכן כשבולע מותר לו לשתות השמן אף בלא אניגרון, והטעם שהברייתא נקטה שנותן השמן עם אניגרון הוא משום שהדרך לשתות כך את השמן.
[4] כתבו התוספות, מכאן נראה, שאם אדם שותה לרפואה משקה שטעמו רע ואינו נהנה ממנו אינו מברך עליו כלום.
[5] לדעת רש"י והרי"ף הנידון הוא בקמח רגיל, ואולם התוספות והרא"ש פירשו שהנידון בסוגייתנו הוא קמח העשוי מחיטים קלויות או שלא נטחן דק דק ועדיין מורגש בו טעם החטה, אבל על קמח רגיל לכולי עלמא מברכין ברכת "שהכל" שהרי אינו ראוי לאכילה כל כך.
[6] הצל"ח תמה על קושית רבא שהרי בסוגיא לעיל (לה ב) התבאר ששמן "אישתני לעילויא", ואם כן יתכן שלכן אינו יורד מדרגתו וברכתו "בורא פרי העץ", מה שאין כן קמח שלא "אישתני לעילויא" סובר רב נחמן שיורד מדרגתו ומברכים עליו ברכת "שהכל". ותירץ, שרבא חולק וסובר שגם קמח נחשב לדבר ש"אישתני לעילויא", כיון שאפשר לעשות מהקמח פת ולכן חשיבותו גדולה יותר מאשר חיטים. ויש להעיר שלדברי הפרי מגדים (ר"ב א"א סק"ב) [הובא לעיל לה ב הערה 14] שנוקט שלמסקנת הסוגיא לעיל שהשמן מזיק ואינו ראוי לשתיה בפני עצמו שוב אינו נחשב לדבר ש"אשתני לעילויא" נמצא שקושית הצל"ח מעיקרא ליתא, שהרי גם השמן לא "אישתני לעילויא" ושווה הוא לקמח.
[7] בספר דברי דוד הקשה מדוע אם כן אין מברכים גם על "מעשה קדרה" [תבשיל העשוי מקמח] או "דייסא" ברכת "שהכל", שהרי גם בהם קיימת הסברא ש"אית להו עילויא אחרינא בפת". עיין בדבריו. ויש לומר, שהנה כבר התבאר לעיל (לה א הערה 1) שהסיבה שתיקנו ברכת "בורא מיני מזונות" על "מעשה קדרה" או "דייסא" וכדומה הוא מחמת תכונת המאכל ולא התייחסו כלל לשם ה"פרי" שממנו נעשה מאכל זה. ומעתה יש לומר, שרק כשנוסח הברכה מתייחס לשם ה"פרי", תתכן הסברא שאם הפרי השתנה מכפי שהיה ועדיין לא הגיע לתכליתו הריהו יורד מדרגתו וחשיבותו וברכתו "שהכל", אבל "מעשה קדרה" וכדומה, כיון שנוסח ברכתה אינו מתייחס כלל לשם "פרי" שממנו היא נעשית שוב לא שייכת בה סברא זו ולכן אף ש"אית לה עילויא אחרינא בפת" ברכתה "בורא מיני מזונות".
[8] עיין בהגהות הגאון רבי אליעזר משה הורויץ והגהות מעשה רוקח (סימן ר"ח) שעמדו על הקשר שבין מסקנת הגמרא בדעת רב נחמן שיש לחלק בין "אית ליה עילויא אחרינא" לבין "לית ליה עילויא אחרינא" לקושיא שהקשתה מרבי זירא בשם שמואל, אף שלכאורה היה אפשר להקשות על עיקר דבריו של רבי נחמן הסובר שעל קמח חיטים מברכים ברכת "שהכל" שמדברי רבי זירא בשם שמואל מדוייק שרק על קמח שעורים מברכים כך. עיין בדבריהם.
[9] להלכה נפסק שיש לברך על קמח חטה [או שעורה] ברכת שהכל וכדעת רב נחמן [עיין שו"ע ר"ח ס"ה], ואולם עיין ברי"ף שאף הוא פסק כרב נחמן, אך פירש טעם הדבר משום שבני אדם אינם רגילים באכילת קמח, והקשה עליו הרא"ש שהרי בגמרא התבאר שהטעם הוא משום "דאית ליה עילויא אחרינא בפת", ועיין ברבינו יונה שפירש שהרי"ף הרכיב את ב' הסברות יחדיו. וצ"ב. וראה עוד בהפלאה, בספר דברי דוד ובספר מרומי שדה לבעל הנצי"ב מש"כ בזה.
[10] הגהות הב"ח.
[11] אף על פי שלענין שמן זית התבאר בגמרא לעיל (לה ב), כיון שהוא מזיק לגוף אין מברכים עליו כלל [לדעת רוב הראשונים]. ביאר בספר דברי דוד (שם) שהשמן מזיק לכל הגוף ועקב כך אין לאדם שום הנאה ממנו, מה שאין כן קמח שעורים, כיון שאינו מזיק אלא לקוקיאני האדם נהנה ממנו כמו משאר מאכלים - עיין בדבריו.
[12] הטעם שאין מברכים עליו משום כך "בורא פרי העץ" כמו על שאר פירות, מבואר ברא"ה משום שבאמת אינו "פרי" אלא "עץ" הראוי לאכילה ונקטו לשון "פרי" כי הוא ראוי לאכילה כ"פרי". ומפורש כן בגמרא בעירובין (כח ב) "רב יהודה אומר בורא פרי האדמה, אוכלא הוא".
[13] מדברי הרא"ש ופסקי הריא"ז נראה שלמסקנת הסוגיא טעמו של שמואל האומר לברך על ה"קורא" ברכת "שהכל" הוא משום ב' סיבות: א. "סופו להקשות". ב. "לא נטעי ליה אינשי אדעתא דהכי". אבל מדברי הרשב"א נראה, שלאחר שהגמרא חילקה בין "צנון" ל"קורא" ואמרה שאף על פי ששניהם סופם להקשות בכל זאת מברכים על הצנון "בורא פרי האדמה" כי "נטעי ליה אינשי אדעתא דהכי" ואילו על הקורא מברכים "שהכל" משום ש"לא נטע ליה אינשי אדעתא דהכי", נמצא שעיקר הטעם שמברכים על ה"קורא" ברכת "שהכל" אינו משום שסופו להקשות אלא רק משום ש"לא נטע ליה אדעתא דהכי". וכן נראה מדברי תלמידי רבינו יונה והטור (סימן ר"ד). ולדבריהם, גם פרי שאין סופו להקשות אם לא נטעו אותו לדעת כן מברכים עליו "שהכל". והנה הרשב"א בתשובותיו (תשובה תכ"ח) הקשה, מדוע מברכים על פרי שהוא בוסר ברכת "בורא פרי העץ" והרי "לא נטעי ליה אינשי אדעתא דהכי". ותירץ, בדבר שהוא גוף הפרי עצמו לא מועילה סברה זו לגרע ברכתו ממנו. ונראה, שהרשב"א הקשה כן לשיטתו שסובר בסוגייתנו שגם פרי שאין סופו להקשות אם "לא נטעי ליה אדעתא דהכי" מברכים עליו "שהכל", ולפיכך הוקשה לו מדוע שלא יברכו על פרי בוסר ברכת "שהכל" והרי לא נטעוהו בכדי לאוכלו בעודו בוסר. אבל לדעת הראשונים החולקים עליו וסוברים שרק בפרי שסופו להקשות מועילה סברא זו לגרע ברכתו, פשוט שיש לברך על פרי בוסר ברכת "בורא פרי העץ", שהרי אין סופו להקשות.
[14] הפני יהושע מקשה, לדעת הראשונים הסוברים שכדי לברך על פרי ברכת "שהכל" יש צורך שגם יהא "סופו להקשות" וגם "שלא נטעי ליה אינשי אדעתא דהכי" [ראה הערה 13] מה הוקשה לגמרא מ"צלף", והרי הצלף אין סופו להקשות ולכן אין במה ש"לא נטעי ליה אדעתא דהכי" לגרע ברכתו. עיין בדבריו. ואכן האבודרהם (עמ' של"ב) נקט שגם תמרות הצלף סופם להקשות, וכן מבואר בפסקי הריא"ז ובמאירי, ולדבריהם ניחא.
[15] ישוב הגמרא צריך ביאור, שהרי הגמרא בקושיתה נקטה בפשיטות שאת הצלף נוטעים לצורך ה"פרחא", ואם כן איך היא נוקטת ביישובה שנוטעים אותו לצורך "שותא". ביאר בזה הגאון רבי מרדכי בנעט בחידושיו, שבין בקושיא ובית בתירוץ סברה הגמרא שאף עיקר נטיעתו של ה"צלף" הוא לצורך ה"פרחא" ולא לצורך ה"שותא" מכל מקום אין הנוטעים מקפידים אם בנ"א יאכלו גם מה"שותא" ואינם חוששים שמא באכילתו יתקלקל העץ. אלא שבתחילה סברה הגמרא שכדי להחשיב פרי כדבר ש"נטעי ליה אדעתא דהכי" יש צורך שתהא דעת הנוטע עליו באופן חיובי כמו בנטיעת ה"צנון", ומשום כך הוקשה לגמרא שהרי "צלף" אין נטיעתו נעשית לצורך ה"שותא" ואם כן יש לדמותו ל"קורא" שנחשב לדבר ש"לא נטעי ליה אינשי אדעתא דהכי". אכן למסקנא סוברת הגמרא שכדי להחשיב פרי כדבר ש"נטעי להו אינשי אדעתא דהכי" אין צורך שתהא דעתו של הנוטע עליו באופן חיובי, אלא די לנו במה שלבנ"א אין קפידא אם יאכלוהו, ואם כן חלוק הוא מ"קורא" שלא רק שהנטיעה אינה נעשית בשבילו אלא אדרבה מקפידים שלא לאוכלו, וכפי שפירש רש"י (ד"ה דקלא): "שהאוכלו ממעט ענפי האילן". ומשום כך יש לברך על ה"שותא" ברכתו הראויה לו. והנה השער הציון (ר"ב סקמ"א) הביא להלכה לדברי הברכי יוסף הסובר שבזמנינו, כיון שאין נוטעים את הצלף לדעת העלים והתמרות ואין אוכלים מהם כלל יש לברך עליהם ברכת "שהכל". ולכאורה להאמור נמצא שגם בזמנינו יש לברך עליהם ברכת "בורא פרי האדמה", שהרי למסקנת הגמרא אין צורך במחשבה חיובית בכדי להחשיב את הפרי כדבר ש"נטעי ליה אדעתא דהכי", אלא די במה שאין מקפידים על אכילתו וזה קיים גם בזמנינו. ועיין בספר תורת חיים [סופר] (ר"ב סקי"ט) שכבר תמה עליו בזה ומסיק להלכה שודאי גם בזמנינו יש לברך עליהם ברכת "בורא פרי האדמה".
[16] בגמרא בקידושין (לח ב) נחלקו אמוראים אם ערלה בחוצה לארץ איסורה מדרבנן או מ"הלכה למשה מסיני", רש"י (ד"ה ערלה) נקט כדעת האומר שהאיסור הוא מדרבנן ואילו הרמב"ם (פ"י ממאכלות אסורות הט"ו) נקט שמקור האיסור הוא מ"הלכה למשה מסיני". הגר"ח הלוי בספרו על הרמב"ם (שם) חוקר לדעת הרמב"ם האם ה"הלכה למשה מסיני" באה לפרש שאיסור הערלה שנאמר בתורה שונה הוא משאר מצות התלויות בארץ ונוהג הוא אף בחו"ל, ולפי זה נמצא שאיסור ערלת חו"ל נכלל באיסור הערלה הכתובה בתורה, או שמא איסור הערלה הנאמר בתורה אינו אלא בפירות ארץ ישראל, והאיסור שנלמד מ"הלכה למשה מסיני" הוא איסור מחודש בפני עצמו ואינו נכלל באיסור הערלה שהתפרש בתורה, [ועיין שם בדבריו שכתב נפקא מינה בזה לענין "נטע רבעי" אם הוא נוהג בחו"ל או לא. שהרי המקור לאיסור "נטע רבעי" נלמד בהיקש מערלה, ולכן יש לומר שאם באיסור ערלה הכתובה בתורה נכלל גם איסור ערלת חו"ל וחל גם עליו ההיקש, ממילא נמצא שגם איסור נטע רבעי נוהג בחו"ל, אך אם הוא איסור בפני עצמו שנלמד מ"הלכה למשה מסיני" שוב הרי אין לנו לימוד לאיסור נטע רבעי בחו"ל, שהרי ב"הלכה למשה מסיני" התפרש רק איסור ערלה. - וביאר שנחלקו בזה הרמב"ם עם הגאונים, עיין בדבריו].
[17] הפני יהושע (ד"ה מאי דעתך) הקשה, מדוע זרקו את האביונות ולא שרפום, והרי משנה מפורשת היא במסכת תמורה (לג ב) שפירות ערלה מצותם בשריפה. עיין בדבריו. [וראה עוד בשו"ת חתם סופר (יור"ד רפ"ו בסוף התשובה) וצ"ע].
[18] הטעם שאין מברכים על ה"עלים" ברכת "בורא פרי העץ" הוא משום שבמהותם אינם "פרי" אלא עלים בעלמא. וכן נראה מדברי תלמידי רבינו יונה שכתבו שלרבי אליעזר האביונות הקפריסין והתמרות חייבים במעשר משום שהם "פרי", ומשמע שהעלים אינם נחשבים כ"פרי". וכך נראה מזה שהעלים אינם אסורים משום איסור ערלה [וראה עוד בחידושי הרמב"ן שהוסיף שאינם נחשבים אפילו כ"ירק"]. ואולם מפשטות דברי הטור (סימן ר"ב) [העתיקו המגן אברהם שם (סקי"ז)] נראה שהטעם שאין מברכים על העלים "בורא פרי העץ" הוא משום שאינם נחשבים עיקר הפרי, היינו, שאף שנחשבים כ"פרי" מכל מקום אינם הפרי העיקרי והחשוב שבאילן. הנפקא מינה בזה, לאופן שטעה ובירך עליהם ברכת "בורא פרי העץ". לדעת הטור יש לומר שבדיעבד יצא בברכה זו ידי חובתו, שהרי כבר פסק המגן אברהם (ר"ו סק"א) שכל דבר שברכתו "בורא פרי האדמה" משום שאינו "עיקר הפרי", אם טעה ובירך עליו ברכת "בורא פרי העץ" יצא בדיעבד ידי חובתו. ואולם לדעת תלמידי רבינו יונה נראה בפשיטות שלא יצא ידי חובתו בזה אף בדיעבד, שהרי אינו "פרי" כלל. - ועיין בשער הציון (ר"ב סקמ"ב) שנסתפק בזה.
[19] אף ש"תמרות" אלו דין "פרי" עליהם, וכפי שנראה כן מדברי תלמידי רבינו יונה, מכל מקום אין מברכים עליהם ברכת "בורא פרי העץ" משום שאינם נחשבים כ"עיקר הפרי" וכמבואר כן בטור (סימן ר"ב). ואולם הרמב"ן נקט [לדעת רבי אליעזר] שהתמרות אינם נחשבות כ"פרי" אלא כ"ירק", וחיוב המעשרות שלהם הוא מדין "מעשר ירק", עיין בדבריו.
[20] קידושין לז א.
[21] לרש"י הטעם שהקילו בספיקו הוא משום שאיסור ערלת חו"ל הוא מדרבנן (עיין לעיל הערה 14) [ובפשטות זהו מחמת הכלל ש"ספק דרבנן לקולא" - ועיין לקמן הערה 24], ואילו לרמב"ם (פ"י ממאכ"א ה"י) שאיסור ערלת חו"ל נלמד מ"הלכה למשה מסיני" הטעם שספיקו מותר הוא משום שכן ניתנה ההלכה למשה מסיני שרק ערלה ודאית אסורה ואילו ספיקה מותרת וכמבואר בקידושין (לט א).
[22] תוספות הרא"ש בסוגייתנו וכן התוספות בחולין (ו ב ד"ה והתיר) הוכיחו מכאן שדין תרומות ומעשרות בחוצה לארץ נוהג גם כשעיקר חיוב המעשרות הוא מדרבנן, שהרי מבואר כאן בגמרא שיש לחייב את האביונות בחיוב מעשרות אף בחו"ל אפילו שעיקר חיובן הוא מדרבנן. ויש להעיר מזה על דברי הרמב"ם (פ"ב מתרומות ה"ז) שכתב שירק וצלף אינם מתעשרים בחו"ל, וביאר שם הרדב"ז טעם הדבר, כיון שעיקר חיובם במעשרות הוא מדרבנן לא החמירו עליהם בחו"ל. וזהו לכאורה שלא כמבואר בסוגייתנו.
[23] מכאן מוכח לכאורה שחיוב המעשרות של כל פירות האילן מלבד דגן יין ושמן הוא מדרבנן. וכך היא שיטת רש"י [עיין בדבריו כאן ובחולין ו ב]. אולם שיטת הרמב"ם (פ"ב מתרומות ה"א וה"ו) שחיוב המעשרות שלהם הוא מהתורה, ורק ירק או צלף חיובם מדרבנן, וצ"ע מסוגייתנו. הכסף משנה (פ"א ממע"ש ה"ג) מיישב שיטתו, שסוגייתנו עוסקת בפירות גרועים בדומה לצלף שבזה הרמב"ם מסכים שחיוב מעשרותיהם הוא רק מדרבנן. וראה עוד בפני יהושע, הצל"ח וספר ברכת ראש.
[24] צריך ביאור, איך יתכן להכריע כבית שמאי מכח הכלל ש"כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ", והרי אפילו אם ננקוט כדעת רש"י (עיין לעיל הערה 19) שהטעם בזה הוא משום ש"ספק דרבנן לקולא" הרי במחלוקת זו שבין ב"ש לב"ה כבר נפסקה ההלכה כבית הלל ושוב אין לפנינו ספק. ובשלמא לדעת אלו הסוברים שההלכה כדברי המיקל נלמדת מעיקר ההלכה שנאמרה בסיני שספיקו מותר יש לומר כפי שביאר הר"ן בקידושין (לו ב ד"ה כל) שזה גופא חידשה ההלכה ל"משה מסיני" שגם כשהספק אינו שקול אלא הוא ספק כל דהו שלא נחשב כלל ל"ספק" בשאר דיני התורה מכל מקום הלכה כדברי המיקל, ולכן נאמר כלל זה אף בנידון שנחלקו בו יחיד ורבים. ומוסיף החזון איש (ערלה יא ז) בכונתו, שבאופן שדנו על ענין מסויים במושב בית דין והכריעו ה"רוב" כצד אחד גם הר"ן מסכים, כיון שבזה אמרה תורה "אחרי רבים להטות" שוב אין לפנינו ספק כלל ולא שייך בזה "הלך אחר המיקל", אלא רק בנידון שחלקו בו תנאים או אמוראים שבזה הטעם שפוסקים כ"רבים" אינו משום "אחרי רבים להטות" אלא משום הכלל "הלך אחר הגדול" [וכפי שמבואר בגמרא עבודה זרה (ז א) לענין שני חכמים החולקים ביניהם ואחד מהם גדול מחבירו עיין שם], בזה חידש הר"ן שאף שמכריעים כ"רבים" או כ"גדול" מכל מקום הכרעה זו אינה הכרעה גמורה ועדיין יש בה צד קלוש של ספק ושוב שייך לומר בזה "הלכה כדברי המיקל", עיין בדבריו. ולפיכך, סברה הגמרא בקושייתה שגם כלפי דעתם של בית שמאי נאמר כלל זה ולא גרעה שיטתם משיטת יחיד כנגד רבים, שדעתו של יחיד גורמת עדיין שהנידון שבו הם נחלקו יחשב כעומד בספק "כל דהו". אבל לדעת רש"י שהטעם שהלכה כדברי המיקל הוא משום שהספק הוא באיסור דרבנן הקל, הרי לכאורה יש צורך שהספק יהיה "ספק השקול", ומדוע גם כשאין זה כך ההלכה כדברי המיקל. הפני יהושע מיישב שלדעת רש"י הטעם שפוסקים כדברי המיקל אינו משום שזהו ספק דרבנן ו"ספק דרבנן לקולא", אלא כפי שמבואר ברש"י בקידושין (לח ב ד"ה הלכתא) שלאלו הסוברים שערלת חו"ל איסורה מדברי סופרים הכונה שקיבלו על עצמם לנהוג בפירות אלו באיסור, וידוע היה לאמוראים שבדבר שיש בו צד מחלוקת לא קיבלו עליהם מנהג זה מלכתחילה, ולכן גם במקום שנחלקו בו יחיד ורבים או בית שמאי עם בית הלל אין הפירות אסורים משום ערלה. והחזון איש (כלאים א ח) מיישב, שמאיזה טעם שהוא מצאו חכמים לנכון להקל כדעת יחיד בהלכות עירובין אבילות ובערלת חו"ל, ודוקא בענינים אלו אמרו כן - עיין בדבריו. החתם סופר (יור"ד רפ"ו) מיישב באופן אחר ומחדש שגם כשרבים נחלקים עם היחיד עדיין הספק נחשב ל"ספק שקול" כי יתכן שבחכמתו שוה הוא לרבים, ורק שגזירת הכתוב הוא לנהוג כדעת הרבים - עיין בדבריו.
[25] משום שדוד המלך הוא זה שכבשה וכיבוש זה נחשב ל"כיבוש יחיד" שאינו תקף, ולכן אין לסוריא דין "ארץ ישראל". - רש"י קידושין (לח ב).
[26] הטעם שבסוריא לא הקילו כל כך הוא משום שחששו שמחמת קירבתה לארץ ישראל יטעו ויתירו גם את הפירות של ארץ ישראל. - רש"י שם.
הכא במאי עסקינן בחושש בגרונו. פירוש: ואע"ג דבאפי נפשיה אזוקי מזיק, כיון דעל ידי אניגרון מעלי לרפואה ומעלי לאכילה משתני לעלויא קרינן ביה ומכל מקום לענין ברכה כי שתי ליה בשבת על ידי אניגרון מברך עליה בורא פרי העץ דהא עיקרו שמן, אבל אי שתי ליה בחול על ידי אניגרון לא מברך עליה כלל משום דהוי ליה אניגרון עיקר ושמן טפלה לו ואינו מברך על השמן אלא על האניגרון שהוא עיקר, ואי שתי ליה באפי נפשיה לא מברך עליה כלל משום דאזוקי מזיק, כן כתב רב האי גאון ז"ל.
ונראה דלאו דוקא בשבת ובחול דאין הברכות משתנות בשנוי העתים, אלא כל ששותהו על ידי אניגרון ומתכוין בו לרפואה בין בחול בין בשבת מברך עליו בורא פרי העץ דהוי ליה שמן עיקר, וכל שאין מתכוין לרפואה אלא לאכילה הוי ליה אניגרון עיקר בין בחול בין בשבת ואינו מברך אלא על האניגרון. ומה שחלק הגאון ז"ל בין שבת לחול, נראה לי שדעת הגאון ז"ל שאף על פי שחושש בגרונו אם הוא שותה את השמן ע"י אניגרון לא מוכחא מלתא דמשום שהוא חושש בגרונו שותהו, ואדרבה מוכחא איפכא דא"כ למה ליה אניגרון יערער את השמן לבדו דהא אפשר והוא עדיף ליה טפי, אבל בשבת כיון דחושש בגרונו אפילו בסתם דעתו על השמן אלא שאי אפשר לו בערעורו לבדו, ומכל מקום אפילו בחול אם מתכוין ממש לרפואה מברך עליו דהוא עיקר. והיינו דאוקימנא בחושש בגרונו דאלמא לא משכחת לה לעולם דמברך עליה בורא פרי העץ אלא בחושש בגרונו, הא בנותן לתוך אניגרון שלא מחמת רפואה לא מברך על השמן אלא על האניגרון. והא דמייתי ברייתא דחושש בגרונו בשבת לאו למימרא דדוקא בשבת מברך על השמן, אלא מלתא בעלמא דקאמר ולומר דפעמים שהשמן הניתן לתוך אניגרון עיקר, וכדקתני בברייתא החושש בגרונו נותן שמן לתוך אניגרון ובולע.
קמחא דחטי רב(י) יהודה אמר בורא פרי האדמה ורב נחמן אמר שהכל נהיה בדברו. פירוש: קמחא דקליות של חטים הא שאר קמחים לא שאינו בר אכילה. וקיימא לן כרב יהודה, מדקאמר ליה רבא לרב נחמן לא תפלוג עליה דרב יהודה דשמואל ור' יוחנן קיימי כותיה. והא דדחה רב נחמן ואמר דשאני קמחא דאית ליה עלויא אחרינא בפת, דיחויא היא ופשטה כרב יהודה אזלא, הלכך קיימא לן כוותיה. וכן פסק הראב"ד ז"ל.
ומיהו רבנו האי גאון ז"ל פסק משמא דכולהו רבוותא כרב נחמן, משום דלאו דרכייהו דאינשי למיכל קמחא. ומשמע דאינהו מפרשי ליה בקמחא דחטי ממש בדלא חרכן, ובודאי דההיא לא שייכי אינשי למיכלא, והלכך בההיא מסתבר טעמא דרב נחמן, אבל בשל קליות מסתבר טפי טעמיה דרב יהודה. ואפשר נמי דסוגין מכרעא דלאו בקמחא דקליות מיירי אלא בקמחא דעלמא כדברי הגאונים ז"ל, מדקאמר רב נחמן הכא איכא עלויא אחרינא בפת, ואי בדקלי לא שכיח למעבד מיניה פת ולית ליה עלויא אחרינא. ומכל מקום כולהו פסקי משמע דמיכווני לחדא דאי של קלי בורא פרי האדמה כרב יהודה, ואי בקמחא דעלמא שהכל כרב נחמן, אבל בדשערי אפילו של קלי שהכל דהואיל וקשי לקוקני לא שכיח למיכליה. ובברכה שלאחריהם בין דשערי בין דחטי איכא למימר דמברך מעין שלש, דכיון דאילו אפו ליה מברך שלש כי לא אפו ליה מברך מעין שלש, וכדמשמע לכאורה מפלוגתייהו דרבן גמליאל וחכמים דמייתי לה לקמן (ברכות לז, א) דקתני כל שהוא משבעת המינין ולא מין דגן או ממין דגן ולא אפאו פת רבן גמליאל אומר שלש ברכות וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש, דאלמא כל שלא אפאו מברך עליו ברכה אחת מעין שלש ואפילו כוסס את החטה ואפילו אכיל קמחא בין דחיטי בין דשערי.
ובתוספות אמרו שאינו מברך מעין שלש אלא על שבעת המינין ולא מין דגן או מין דגן דעשאו כעין דייסא ודכותיה שמברכין עליו בתחלה בורא מיני מזונות, הא על מי שמברכין עליו בורא פרי האדמה אין מברכין עליו בסופו אלא בורא נפשות, שלא מצינו שתקנו בכל מקום מעין ג' על האדמה ועל פרי האדמה, דלקמן בפרקין (ברכות מד, א) אמרינן ברכה אחת מעין שלש מאי הוא, מחמשה המינין על המחיה ועל הכלכלה, ושאינו מין דגן על העץ ועל פרי העץ, אבל על האדמה ועל פרי האדמה לא קאמר. והא דאמרינן לקמן (ברכות לז, א) כל שהוא מין דגן ולא אפאו פת ברכה אחת מעין שלש, הכי קאמר דבשלינהו ועבדינהו כעין דייסא, אבל כוסס את החטה או את הקמח שאינו מברך עליו בתחלתו אלא בורא פרי האדמה, בסופו בורא נפשות.
ותדע לך דההיא ודאי בדבשלינהו מיירי ולא בכוסס חי, דהא קתני בהדיא רבן גמליאל אומר שלש ברכות, ואילו בכוסס את החטה אסיקנא לקמן (ברכות מד, א) דאפילו לרבן גמליאל אינו מברך עליו שלש ברכות, וטעמא דמלתא משום דלא הוי אכילה חשובה כל כך ואפילו קלי, ועוד ראיה מדתניא (לז, א) הכוסס את החטה מברך עליו בורא פרי האדמה טחנה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברך עליו המוציא ולבסוף שלש ברכות, אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, אלמא מדלא קתני הכי בכוסס שמע מינה דוקא בשאפאה ובשלה ושאין הפרוסות קיימות הא בכוסס לבסוף אינו מברך ולא כלום, ועוד דלמה ליה לאשמועינן בשאפאה ובשלה ואין הפרוסות קיימות דמברך עליו לבסוף מעין שלש הא אפילו בכוסס חי מברך עליו כן, וכ"ש בשבשלה, אלא דאיכא לדחויי בהא דדילמא הכא איצטריך לאשמועינן דאע"ג דאפאה כיון דבשלה ואין הפרוסות קיימות לא מברך אחריו שלש ברכות כיון דליכא תוריתא דנהמא.
וכן כתב הראב"ד ז"ל דלא מברכינן מעין שלש בכוסס את החטה לפי שאין בו לא כלכלה ולא מחיה ולא מזון, אלא בורא נפשות מברכין עליה, וכן כתב לקמן בשמעתא דדברים הבאים בתוך הסעודה. ומכל מקום אמרו בשם ר"ת ז"ל שמברך לאחריו מעין שלש.
והמחמיר שלא לכוס כלל לאפוקי נפשיה מפלוגתא תבא עליו ברכה, וכענין שאמר בירושלמי דפרקין (ה"א): רבי ירמיה בעי אהין דאכל סלת ובדעתיה למיכל פיתא מהו מברך עליה בסופה. אמר רבי יוסה דהכי לא אכל ר' ירמיה סלת מן יומוי. ופירוש משום ספק ברכה.
ואף על גב דקלסיה שמואל לרב יהודה הלכתא כותיה דשמואל. וטעמא דמלתא כדאמרן דכל מידי דלא נטעי אנשי אדעתא דהכי לא מברכינן עליה אלא שהכל, דלא מקרי פרי. והלכך אותן שקדים הקטנים שאדם אוכל קליפתן החיצונה בעודן רכין לא מברכין עליה אלא שהכל, דלא נטעי אינשי אדעתא דקליפתן, וחלופם בשקדים המרים דקטנים מברכין עליהן בורא פרי העץ דאדעתא דהכי נטעי להו, גדולים ולא כלום לפי שהן מרים ואינן ראוין לאכילה. וכן כתב הרב בעל הלכות גדולות ז"ל.
רבי אליעזר אומר צלף מתעשר האביונות והתמרות והקפריסין, רבי עקיבא אומר אין מתעשר אלא אביונות בלבד. ומתניתין דקתני על מיני נצפה על העלין ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה, איכא למימר דאתיא כרבי אליעזר, ואף על גב דלדידיה אין העלין מתעשרין דלא חשיב להו אפילו כירק, מכל מקום לענין ברכה כיון דמתהני מיניה ונטעי ליה אינשי אפילו אדעתא דהני כשותא, ברוכי מברך אפילו אעלין בורא פרי האדמה, אבל לענין מעשר דמדרבנן לא חייבו אותו על העלין. אבל לרבי עקיבא לא אתיא, ולרבי עקיבא לא מברך אקפריסין בורא פרי העץ אלא על מה שהוא עיקר הפרי, וכיון דלדידיה אין מתעשר אלא אביונות, שמע מינה דלא חשיב ליה פרי העץ והלכך אפילו לענין ברכה כן. ותדע לך דאילו אפשר לחלק בפרי העץ בין ברכה למעשר וערלה, מאי קא מותיב ממתניתין דנצפה לרב, דלמא ברכה שאני, והלכך לדידן דקיימא לן כרבי עקיבא אף לענין ברכה לא מברכין אקפריסין בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה. ומקצת ספרים גרסי נמי הכי בהדיא בשלהי שמעתין במסקנא דשמעתא: מדלגבי ערלה לאו פירא נינהו לגבי ברכה נמי לאו פירא נינהו ולא מברכינן עלויה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה. אבל הראב"ד ז"ל כתב דאינו מלשון הגמרא אלא מהרב בעל ההלכות ז"ל ולעולם לענין ברכה מברכין אקפריסין בורא פרי העץ. ואינו מחוור כמו שכתבתי דאם כן לא הוי מותיב מינה למר בר רב אשי דאכיל את הקפריסין.
החושש בגרונו בשבת לא יגרגר את גרונו בשמן שזו רפואה היא וגזרו עליו לשחיקת סמנין, אבל נותן שמן הרבה לתוך אנגרון ובולע ומכל מקום לא יגרגר:
פירות האילן או פירות הארץ שנכתשו או נטחנו אין כתישתן מפקעת ברכתן מהם אף על משקה היוצא מהן, אבל חיטים ושעורים שאין דרך לאכול קמחן כמות שהוא חי, וכן שאין דרך לכססן כשהן חיין וכן הדלעת שאין דרך לאוכלה חיה, מברך על קמח של חיטים ושל שעורים שאינן אפויות ולא מעורבות במים שהכל שמאחר שאין דרך לאכלן הופקעה ברכתן מהן וחזרו לשהכל, וכן על כסיסת חיטים וכן על הדלעת חיה, אבל כסיסת שעורים אינו מברך כלום שכסיסת השעורים אינו אלא מזיק בעלמא מה שאין כן בכסיסת חיטים שיש בו הנאה קצת ואינו מזיק לעצמו שהרי בענין תרומה אמרו באחרון של יומא [פ"א ע"א] שהוכסס את החיטים משלם קרן וחומש והכוסס את השעורים פטור מן החומש מפני שהזיק לעצמו:
ממה שכתבנו למדת שהשמועה מתפרשת בקמח חי ושהלכה כרב נחמן, ולגדולי המפרשים שטה אחרת בזו והוא שהם מפרשים שמועה זו בקמח חרוך ופוסקים כרב יהודה ופסק הדברים לדבריהם הוא שהקמח של חיטים חרוכים ב"פ האדמה ושאינן חרוכים קמחן בשהכל קמח של שעורים חרוכים בשהכל ושאינן חרוכים קמחן בלא כלום, וכן חיטים עצמן שהוא כוססן אם חרוכים ב"פ האדמה ושאינן חרוכים בשהכל, ושעורים עצמן חרוכים בשהכל שאין חרוכים בלא כלום, ונראין הדברים דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:
ולענין ברכה אחרונה מיהא אף בקמח חרוך ואף לדעת האומר בו שמברך ב"פ האדמה כתבו בתוספות שאין מברכין בו מעין ג' ואע"פ שאם לשה ואפאה מברך ג' בזו אינו מברך מעין ג' שכל חמשת המינים אין חשיבותן אלא משום מזון ודוקא כשהן נאכלין בדרך מזון כגון דייסא והדומה לה שמברכים עליו בתחלה בורא מיני מזונות, אבל אלו שתחלתן אינה אלא בבורא פרי האדמה אף סופן אינה אלא בבורא נפשות שאין ברכה מעין ג' אלא על ה' המינים הנאכלים בדרך מזון כגון תבשיל ועל ז' המינים, אבל כל שברכתו בורא פרי האדמה אין ברכתו אלא בבורא נפשות, ומה שאמרו למטה [ל"ז ע"א] כל שהוא מין דגן ולא אפאו מעין ג', פירושה בבישול עד שר"ג חלק בה לומר ג' הא כסיסה לא, וכן אמרו הכוסס את החטה מברך ב"פ האדמה טחנה ואפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברך המוציא ולבסוף ג' ברכות, אין הפרוסות קיימות בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף מעין ג' ואלו בכוסס לא, וקצת רבני צרפת מצריכים בה מעין ג' ואין דבריהם נראים, ומה שנתגלגל כאן במלח וזמית יתבאר למטה:
חריות הנעשות סביב הדקל סמוך לארץ ומתחדשים בה בכל שנה ובני אדם אוכלים אותם תוך שנתם ולזמן שנה הם מתקשין ואינן ראויין לאכילה הואיל וסופן להקשות ושאין אדם נותן לב בשעת נטיעת הדקל שיהא דעתו לאותן חריות כלל וכן שאינו גוף הפרי אין מברכין עליהן אלא שהכל, וכן הדין לדעתי בלולבי גפנים הנקראים בורו"ץ, ומכל מקום אם אכלן אחר שנתקשו אינו מברך כלום, וכן הדין בעלין על דרך זה שאם דרך לאכלן ברכותן מברך עליהם שהכל, ובנתקשו לא כלום, אבל דבר שסופו להקשות אלא שאדם נוטעו על מנת לאכלו רך כגון צנון וכגון עלין ותמרות ר"ל קפרס או צלף מברך עליו ב"פ האדמה, וכן קצת אילנות שחריות שלהם או עלין שלהם ראויות לאכילה ברכותן ושהאדם נותן לב בשעת נטיעת האילן באכילתן או מצד חשיבות דברים אלו אצל בני אדם אם מצד גריעות האילן שאינו חשוב כל כך שיתיאשו מכל הדברים שבו מפני פריו, מברך עליהם ב"פ האדמה, אבל לא ב"פ העץ שאין מברכים ב"פ העץ אלא על מה שהוא בכלל פרי גמור, ומכל מקום קליפות הראויות לאכילה כשהן רכות כגון קליפות שקדים רכים וכיוצא בהן הנאכלין כשהן רכין כלן בכלל פרי הם, ומברכים עליהן ב"פ העץ ואע"פ שסוף הקליפות להתקשות, וכן גרעינים דאפרסקין וכיוצא בהן הנאכלים כשהן רכין כלן בכלל פרי הן ומברך ב"פ העץ, ויש חולקים בזו מטעם אחר והוא מפני שאין אכילתן חשובה כלום ופסקוה בשהכל וכן בבסר, ומכל מקום שקדים המרים שאינן ראויות אלא בקטנן מברך עליהן בקטנן ב"פ העץ ובגדולתן לא כלום, ובבוסר מיהא אין דבריהם נראים אלא כדעת התוספות שכתבו שעד שאינו כפול הלבן מברכים עליו ב"פ האדמה דומיא דקפריסין ומשהוא כפול הלבן ב"פ העץ, ושאר כל האילנות משעה שיוציאו אע"פ שהם קטנים מאד, אלא שבג' אילנות שנתנו בהם שיעור בפרט שיעורם לברכה גם כן כאותו שיעור, והם החרובין משישרשרו והגפנים משיגרעו והזתים משינצו.
אילן א' יש ששמו צלף או נצפ"א ובלע"ז קפרי"ס ויש בו ד' דברים וכלן ראויין לאכילה בעודו רך והן עלין וכעין תמרות דקות העשויות על העלין ושניהם נקראים שותא והפרי עצמו והוא נקרא אביונה וכן הוא נקרא פרחא ובטניתא וקליפה שעל הפרי והוא הנקרא קפריס והיאך הוא דינן, עלין ותמרות אין בהם משום ערלה ומברך עליהן ב"פ האדמה, קפריס אין בהם משום ערלה ואע"פ שעלרה נוהגת בשומר לפרי כפרי עצמו אין זה שומר לפרי שלא נקרא שומר לפרי אלא כל קליפה שאם אתה מסירה מעל הפרי אין הפרי מתקיים כראוי אבל קפריס אין האביונה לוקה כלל בהסרת הקפריס והלכך אין בו משום ערלה, ומאחר שאין בו משום ערלה אין בכלל פרי ואין מברכים עליו ב"פ העץ אלא ב"פ האדמה, וגדולי המפרשים חולקים לומר שמברכים עליו ב"פ העץ מכל מקום ואף הקפריס ש לערלה לא הותר אצלם אלא בחוצה לארץ מפני שהיא ספק, אבל בארץ ישראל אסורים, וכן השקדים הרכים שקליפתן נאכלת והפרי שבתוכם אינו נגמר נראה שמברך ב"פ העץ, אביונה עצמה יש בה משום ערלה ומברכים עליה ב"פ העץ, וכן לענין מעשר אין הקפרסין חייבים במעשר וכל שכן עלין ותמרות ואינו מתעשר אלא אביונות בלבד, ושמא תאמר עליהן מיהא יתעשרו מדין ירק אינו כלום שמעשר ירק אינו אלא מדברי סופרים ולא גזרו אלא בירק הגדל על הארץ אבל שבאילנות לא גזרו, מעשר פירות זה אינו אלא מדרבנן אפילו בארץ שלא נתחייב במעשר מן התורה אלא דגן תירוש ויצהר ואע"פ שרמזוה מהמקראות כמו שאמרו בספרי כל תבואת זרעך על לרבות שאר פירות, קראי אסמכתא בעלמא כמו שכתבנו ברביעי של ע"ז, אע"פ שגדולי המחברים כתבוה בשטה אחרת ואף בחוצה לארץ נוהגים מעשר פירות מדרבנן ואע"פ שהתבאר במקומות שאין דין מעשר פירות בחוצה לארץ כלל כמו שאמרוה במסכת ע"ז בבצרה ובראשון של חולין בבית שאן פרשוה חכמי צרפת דוקא בדמאי אבל טבל ודאי נוהג, וגדולי המחברים מפרשים שבסביבות לארץ ישראל כגון שנער ומצרים וארם צובה ועמון ומואב נוהג, אבל שאר המקומות שהם רחוקים אינו נוהג:
לא יערענו בשמן (לכתחלה) [תחלה] בשבת. פרש"י דמשהי ליה בגרונו ואינו בולעו וכיון דלא בלע מוכחא מילתא דלרפואה הוא עושה, ותימא דמשמע דע"י בליעה מותר ובסיפא משמע דאפילו בבליעה אסור אלא ע"י אניגרון, וע"ק מה שפרש"י לכתחלה שלא יתן בפיו לשם ערעור כי אם לשם בליעה ואם בא להשהותו ישהנו ולשון הברייתא משמע דאפילו בליעה אסורא אם לא ע"י אניגרון, הילכך נ"ל לפרש לא יערענו בשמן פי' שתיה וכל דבר שאין דרכו לשתות קרי ליה ערעור כמו דבר שאין דרכו לאכול קרי ליה כוסם, וה"ק לא ישתה שמן ואפילו בלעו דמוכחא מילתא דלרפואה קא מכוין דאין דרך לשתות שמן כלל דאזוקי קא מזיק הילכך אסור משום שחיקת, סמנין, אבל ע"י אניגרון מותר לבלעו, ולפרש"י יש לפרש לא יערענו. בשמן לכתחלה כלומר בשום שמן אסור לערער ולהשהותו בפיו אפי' ע"י אניגרון דכיון דמשהי בפיו מוכחא מילתא דלרפואה קא עביד אבל נותן שמן לתוך אניגרון ובולע:
פשיטא מהו דתימא וכו'. תימא מאי פריך פשיטא הא לא אתו ר' יוחנן ושמואל אלא לאשמעינן שאין מברכין עליו ברכה בפני עצמה ואע"ג דאשתני לעלויא דלא הוי כמו יין דאי אתו לאשמעינן דצריך לברך עליו א"כ הוה להו למימר מברכין עליו סתמא, וי"ל דמ"מ נראה דעיקר מילתייהו לאו לברכה בפני עצמה אתא דממתניתין שמעינן ליה דקתני חוץ מן היין דמשמע דשמן אינו קובע ברכה לעצמו דאי לא אתו אלא לאשמעינן שלא נשתנה ברכתו כמו בשל יין א"כ הוה להו למימר שמן זית אין מברכין עליו בורא פרי (עץ) הזית א"נ שמן אין קובע ברכה לעצמו, אלא ודאי עיקר מילתיהו לאשמעינן שמברכין עליו להכי פריך פשיטא וכו', ה"ר יוסף וכן פי' הר' אלחנן:
כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי. וא"ת בלא חושש נמי אם יתן שמן הרבה בתוך אניגרון יברך עליו כיון שנהנה ממנו, וי"ל בהא מילתא דפשיטא היא אבל הך דלרפואה קא מכוין הוי ס"ד דלא בעי לברוכי כך פי' ה"ר יוסף, אבל בלשון ה"ג הכתוב בספרים משמע שאין, לו לברך אלא כי כייבי ליה חינכי דוקא דמיכוין לרפואה ומיתהנא מיניה אבל אי ליכא רפואה אפילו אם נותן שמן הרבה הוי אניגרון עיקר ותנן מברך על העיקר ופוטר את הטפלה אבל כשהוא לרפואה אז השמן עיקר והכי מסתבר טפי:
קמחא דחטי. נראה דלא מיירי בקמח הנטחן דק דק שעושה ממנו פת דאין ראוי לברך עליו בורא פרי האדמה ולא דמי לכוסס חטה ואורז דהנהו ראויין לאכול בזה הענין אבל קמח לא מתאכיל כלל אלא מיירי בקמח שאינו נטחן כ"כ ויש בו עדיין טעם חטה וראוי לאכול בזה הענין. עי"ל דמיירי בקמח שנטחן לגמרי אלא שעשוי מחטין של קליות שנתיבשו בתנור ואותו קמח ראוי לאכילה:
רב נחמן אמר שהכל נהיה בדברו. כתב רב אלפס ומסתבר כרב נחמן דלא רגילי אינשי לספויי קמחא, וי"א מדסבר ליה רבא כרו יהודה הלכתא כרב יהודה אע"ג דרב נחמן דחי לה מסברא רבא לא קבל סברתו וגם רב נחמן גופיה לא אמר שהכל מטעם שאין דרך בני אדם לאוכלו דא"כ הוה ליה למימר מי דמי התם הוא דרך לאכול שמן ע"י אניגרון אבל קימחא אין דרך בני אדם לאכול. ואפשר דרב אלפס שפסק מטעם שאין דרך לאוכלו סבירא ליה [דנחלקו] בקמח שאינו של קליות או שנטחן דק דק והוסיף סברא זו מעצמו ולפי זה בקמח של קליות [הלכתא כרב יהודה]:
הלכתא כותיה דשמואל. דכל מידי דלא נטעי אינשי אדעתא למיכל מיניה כשהוא רך מברכין עליו שהכל הילכך לולבי גפנים ושקדים כשהן רכין שנאכלין קליפתם החיצונה לא נטעי להו אינשי אדעתא דהכי אלא כדי לאכול הגרעינין לכשיגמרו ומברכין עליהם שהכל, ושקדים המרים כתב בה"ג קטנים בורא פרי העץ גדולים ולא כלום, דכיון דיותר הם ראויין לאכילה בעודן קטנים נטעי להו אינשי אדעתא דהכי, ומיהו בפ"ק דחולין [דף כ"ה:] אמרינן גבי מעשר שקדים המרים קטנים חייבים גדולים פטורים מתוקים גדולים חייבין קטנים פטורים ר' ישמעאל ב"ר יוסי אומר [משום אביו] זה [וזה] לפטור ואמרי לה זה וזה לחיוב הורה ר' חנינא (בצפוני) [בצפורי] כמ"ד זה וזה לפטור, וזה וזה קאי אמרים בין גדולים בין קטנים ודלא כפרש"י שפי' זה וזה לפטור קטנים מרים ומתוקים וזה וזה לחיוב גדולים מרים ומתוקים דלפטור ולחיוב משמע דאיירי בדבר אחד:
ר' אליעזר אומר צלף מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין אבל עלין לא. אע"ג דחשיבי לענין ברכה היינו משום דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה אבל לענין מעשר לא חשיבי אפילו כירק ובשקדים המרים נמי דאע"ג דלענין מעשר לא חשיבי פירא כיון דלא נגמרו לענין ברכה חשיבי כיון דראויין לאכילה קצת ונהנין מהן:
קמ"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל. וא"ת הא דאמרינן בספ"ק דקדושין [דף ל"ט ע"א] רב נחמן ורב ענן הוו קא אזלי באורחא חזוהו לההוא גברא דזרע חיטי [ושערי] ביני גופנא א"ל רב ענן ניתי מר נישמתיה א"ל לא צהירתן [לא] קיי"ל כר' יאשיה [פי' בתמיה] דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, ואמאי קאמר דקיי"ל כר' יאשיה אפי' אי קיי"ל כרבנן בארץ הלכה כר' יאשיה בחו"ל מטעמא דכל המיקל בארץ וכו' וכן בפ' תולין [דף קל"ח ע"א] דקאמר דלא הוו זרעי כשיתא דסברי כרבנן דר' טרפון דאמרי דהוי כלאים בכרם והשתא אע"ג דהוי כלאים בכרם מ"מ הם לא היו זורעין שני מיני זרעונין עם החרצן ואפילו אי לא סברי כר' יאשיה בארץ מ"מ בחו"ל הלכה כמותו כיון דמיקל, הילכך נראה דלא אמרינן כל המיקל וכו' אלא לגבי מין ירק כגון הכא גבי צלף אבל גבי זריעה אין לפסוק בחו"ל כדברי המיקל בארץ הילכך הנהו אמוראי דפ' תולין סברי דאין הלכה כר' יאשיה בארץ הילכך לא היו מקילין כמותו גם בחו"ל, ורב נחמן הוצרך לומר קיי"ל כר' יאשיה אפילו בארץ:
הוה אמינא [הנ"מ] גבי מעשר [אילן] דבארץ גופיה דרבנן. הכא משמע דאפילו מעשר צלף דהוי בארץ דרבנן נוהג בחו"ל וכן משמע בסוף פ"ק דביצה [דף י"ב ע"ב] גבי מעשר ירק דקאמר אושפזיכניה דרבה בר [חנן] הוה ליה אסורייתא דחרדלא דלא מעשרי, והקשה ר"ת מפ"ק דחולין [דף ו' ע"ב גבי] ר' מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן והתיר ר' בית שאן על ידו ואמרינן בעבודת כוכבים [נ"ח:] בפרק ר' ישמעאל ריש לקיש איקלע לבצרה חזינהו דהוי אכלי פירי דלא מעשרי ואסר להו אתא לקמיה דר' יוחנן אמר ליה אדמקטורך עלך זיל הדר בצר לאו היינו בצרה, ותירץ דבחולין (ובפ"ק) [ובפרק ר' ישמעאל בעבודת כוכבים דף נ"ח] איירי בדמאי כדתנן במס' דמאי [פ"א מ"ג] מכזיב ולהלן פטורין מן הדמאי. וי"מ דהא דאמרינן דחו"ל פטור מן המעשר היינו שאינו נוהג בה חומרי ארץ ישראל כדאמרי' [בביצה דף ט'] תרומת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש ולענין ביטול ברוב וכמה קולי דמיקל בתרומת חו"ל בבכורות (פ"ק) [פרק עד כמה] [דף כ"ז ע"א] ולענין [זה] התיר ר' בית שאן, עי"ל דההוא דחולין ועבודת כוכבים מיירי במינין שאין רגילין לבא מא"י לחו"ל דבהנהו לא גזור אבל במינין הרגילין לבא מא"י לחו"ל גזרו בהו רבנן אפילו באותן הגדלין בחו"ל, ומה שאין אנו מפרישין תרומות ומעשרות בזמן הזה דנראה דלעולם לא חייבו תרומות ומעשרות אלא בקרקעות הסמוכות לארץ ישראל כגון. עמון ומואב ומצרים ובבל פן יבא להקל בפירות ארץ ישראל, וכן מצינו לענין חלה שחלקו בין מקומות הסמוכין לארץ ישראל ובין הרחוקים לענין דין שתי חלות, אבל אנו שאנו רחוקים לא נתחייבנו מעולם. בירושלמי קאמר רבותינו [שבגולה] (שבארץ ישראל) היו מפרישין תרומות ומעשרות עד שבאו הרובין ובטלום מאן אינון רובין תרגמני':
פשיטא וכו' הא דפריך פשיטא ולעיל פריך דנברך עליו ב"פ עץ זית ואם כן טובא קמ"ל שאין מברכין עליו רק בפה"ע ויש לומר דזה כבר שמענו ממשנתינו דתנן חוץ מן היין ולא תנן חוץ מן היין ושמן ואף שלעיל כתבתי שהמקשה שהקשה והרי שמן הוצרך להביא מימרא דשמואל ור' יוחנן ולא הוה סגי לי' להוכיח ממשנתינו דלא קאמרה רק יין וכתבתי שמשנתינו יש לומר דתני יין וק"ו שמן שהוא ראשון לארץ הנה לדעת המקשה כתבתי כן דאיהו לא אסיק אדעתא שום מעלה שיהי' ביין יותר משמן שאם הי' יודע איזה טעם לשבח ביין לא הי' מקשה והרי שמן וכיון דאיהו לא ידע שום מעלה יתירה ביין שפיר הוה סבר ששמן הוא ק"ו מיין אבל למסקנא שזכינו לידע מעלות ביין דסעיד ומשמח משא"כ בשמן א"כ שוב הך ק"ו דשמן מיין הוא פריכא דמה ליין שכן סעיד וא"כ למה לא חשבה משנתינו שמן אלא ודאי דשמן אינו קובע ברכה לעצמה ושפיר הקשה פשיטא. אלא דאכתי קשה אף דשמעינן ממשנתינו דשמן אינו חשיב כמו יין שיקבע ברכה פרטית לעצמו כמו יין אכתי איכא למימר דעכ"פ תועיל לשמן מה דאשתני לברכת בורא מיני מזונות וזה לא שמענו ממשנתינו דמשנתינו לא חשבה לחוץ אלא מה שקובע ברכה פרטית לעצמו שמזכירין אותו בברכה כמו יין שאומרים הגפן ופת שאומרים בברכה ולחם ולכך לא חשבה בורא מ"מ ולכך הוצרכו הני אמוראי להשמיענו שלא נשתנית ברכתו כלל ומברכין עליו בפה"ע ולא בורא מ"מ ונראה דחד מהני אמוראי הוא שמואל וכבר אמרה חדא זימנא לקמן עמוד ב' דרב ושמואל אמרו שאין מברכין בורא מ"מ אלא על חמשת המינין וא"כ שפיר קאמר כאן פשיטא על מימרא דשמואל ועל ר' יוחנן לא קשה קושיית פשיטא ועיין בדברינו בסמוך:
מ"ד כיון דלרפואה קמכווין לא לברך עליו כלל וכו' ויש לדקדק ממ"נ אם יש איזה סברה שע"י שמכוון לרפואה יהי' דבר ממוצע שאינו נשאר במדריגתו החשובה אבל עכ"פ לא יפסיד הברכה לגמרי א"כ היא גופה קשיא מי הכריחו לומר דמה דתימא דלא לברך עליו כלל הרי די באמרו מ"ד כיון דלרפואה קמכוין לברך עליו שהכל ואם אי אפשר לומר דבר ממוצע כלל רק או שישאר במדרגת ברכתו ממש או שיפסיד הברכה לגמרי א"כ קשה למה הוצרכו הני אמוראי להאריך בלשונם ולומר שמן זית מברכין עליו בפה"ע והרי יספיק אם אמרו שמן זית מברכין עליו וממילא נדע שמברכין עליו בפה"ע ונראה כאשר נדקדק על המקשה שהקשה פשיטא והרי מלתא דפשיטא לי' קמבעי' לי טובא דהרי במימרא הסמוכה פליגי רב יהודה ורב נחמן בקימחא דחיטי דר"י אמר בפה"א ור"נ אמר שהכל וקאמר רבא לרב נחמן לא תפליג עלי' דר"י דר' יוחנן ושמואל קיימי כוותי' שעל שמן זית מברכין בפה"ע אלמא אע"ג דאשתני במילתא קאי ודחי התם לית לי' עלויא אחרינא הכי אית לי' עילויא אחרינא בפת וא"כ איך קאמר כאן פשיטא והרי איכא למטעי דהואיל ואשתני לא קאי במלתא ונברך עליו שהכל כמו קמחא דחיטי לרב נחמן והוצרכו ר' יוחנן ושמואל לומר שמברכין עליו בפה"ע או משום דאף דאשתני במלתי' קאי כר' יהודה או משום דלי' לי' עילויא אחרינא כרב נחמן ועל זה אפשר לומר ע"פי מ"ש לעיל בסמוך דעקר קושיית פשיטא הוא על שמואל והרי רב יהודה הוא דאמרו משמי דשמואל ולרבי יהודה כיון דבקמחא דחיטי נשאר ברכה הראשונה אף דאישתני וגם אית לי' עלויא אחרינא בפת ק"ו שמן דלית לי' עילויא אחרינא שישאר בברכתו הראשונה והקשה על רב יהודה פשיטא. אמנם כדי לתרץ גם קושיא הראשונה נלע"ד דאי הוה אמרי סתם שמן זית מברכין עליו הגענו לפרשת דרכים כי יש בידינו לפרש שמברכים היינו שהכל כסתם ברכה הכוללת הכל וגם יש בידינו לפרש מברכין עליו היינו ברכתו הראוי' לו מתחלתו דהיינו בפה"ע והכרעה לזה לאיזה מן הדרכים נצדיק שהוא הדרך הנכון הוא זה שאם יש איזה היה אמינא מסברה החיצונה שלא לברך עליו כלל אז נוכל לפרש שמברך עליו שהכל שגם זה הוא חידוש שצריכי הני אמוראי להורות הדבר בפירוש שמברכין עליו אבל אם מסברה החיצונה גם כן אין שום הוה אמינא שלא יברכו עליו כלל אז בוודאי כוונת הני אמוראי לברך עליו ברכתו הראשונה דהיינו בפה"ע דאי לברך שהכל קשה אטו זה למימרא בעי ומעתה קושיא חדא מתורצת בחבירתה דהמקשה ג"כ ידע מפלוגתא דלב יהודה ור' נחמן בקמחא דחיטי וא"כ מחמת דאישתני יש לומר שירד מבפה"ע לשהכל או לבפה"א אבל זה לא הי' אצלו שום הוה אמינא למימר שלא יהי' צריך ברכה כלל שהרי גם בקימחא דחיטי ליכא שום דיעה שלא יהא טעון ברכה כלל ומה שהקשה פשיטא כוונתו למה להו להני אמוראי להאריך בלשונם ולפרש שמברך בפה"ע הלא גם אם הי' אומרים סתם שמברך עליו ג"כ אין בו שום דרך ממוצע או ברכתו הראשונה או שהכל שהיא סתם ברכה כללית ואם כן על כרחך כוונתם בפה"ע דאי שהכל פשיטא דאטו שמן גרע מקמחא דחיטי ומשני מ"ד הואיל ולרפואה קמכוין לא לברך כלל וא"כ שיש הוה אמינא שלא לברך כלל לא סגי דלא פירשו בפירוש שיברך בורא פה"ע דאי הוה אמרי סתם הוה אמינא שכוונתן על שהכל שבם זה חידוש לאפוקי מהסברה החיצונה:
לא תפלוג עלי' דר"י דר' יוחנן ושמואל קיימי כותי' וכו' מכאן סתירה לדברי הט"ז בא"ח סימן ר"ה ס"ק ג' שעל סתירת דברי הש"ע ששם פסק רמ"א בהג"ה דתומי וכרתי אפילו אם בשלם עם בשר ונשתבחו אפ"ה מברך עליהם רק שהכל כיון שאין השבח מצד עצמן אלא מחמת הבשר ובסי' ר"ב סעיף י"ג אגוז המטוגן בדבש מבריך עליו בפה"ע והרי גם שם השבח הוא מחמת הדבש שבו שאם הי' מבשל אגוז במים הי' משתנה לגריעותא ואעפ"כ מברך עליו כשטיגנו בדבש בפה"ע וכתב הט"ז לחלק בין דבר שברכתו בורא פה"א אם נשתנה לגריעותא לא מהני לי' השבח שנשתבח מחמת דבר אחר ונגרע ברכתו ומברך שהכל אבל דבר שברכתו בפה"ע אפילו אם הי' נשתנה מחמת עצמו לגריעותא מהני לי' מה שנשתבח ע"י הדבש שישאר בברכתו הראשונה בפה"ע עיין שם בט"ז ולפי דבריו מה ראי' מר' יוחנן ושמואל דאמרי בשמן שברכתו בורא פה ע לקמחא דחיטי שהי' מתחלתו ברכתו בפה"א ולכך שמן אינו יורד מברכתו בפה"ע אע"פי שנשתנה וקמחא שפיר יורד מבפה"א לשהכל אלא ודאי דליתא לסברת הט"ז ואין לחלק כלל בין בפה"ע לבפה"א ומחוורתא כמו שכתב המג"א שם בסימן ר"ה ס"ק ה' עיין עליו:
ה"נ אע"ג דאשתני במילתי' קאי וכו' וצריך לומר דקמחא דחיטי אישתני לעילויי דאל"כ איך מייתי ראי' משמן דאשתני לעלויי לקמחא דחיטי אלא ודאי דגם קמחא דחיטי אשתני לעלויי ולפי זה קשה למה לי' לרבא לאתויי מר' יוחנן ושמואל דאמוראי נינהו ויש עכ"פ יכולת לרב נחמן לחלוק גם עליהם וטפי הוה לי' לרבא לאתובי לר"נ תיובתא ממתניתין דעל היין מברך בפה"ג הרי אע"ג דאשתני שהרי הענבים יצאו מן הגפן ונשתנו ונעשה יין אעפ"כ אכתי שם פרי הגפן נשאר על היין ולא די שלא ירד ע"י שינוייו אלא אפילו עלה להזכיר גפן בפירוש ולמה קמחא דחיטי שג"כ נשתנה לעלויא ירד ממדרגתו הראשונה ואולי יין לא משום שינויו נתעלה רק מה דסעיד הוא שהועילו דלא הפסידו השינוי ואמנם עכ"פ זה מוכח דגם קמחא דחיטי אשתני לעלויי דאל"כ גם משמן ליכא ראי' ומזה יש לדחות פירושו של הגאון פני יושע שפירש לעיל בריש פיסקא חוץ מן היין דשינויי לעלויי דיין ושמן היינו שקרבים ע"ג המזבח יין לנסכים ושמן למנחות ואני מטעים דבריו דשייך לשון אשתני לעילויי שהרי יין בעודו בענבים אינו קרב ע"ג המזבח וכן השמן בעודו בזיתים אינו קרב ע"ג המזבח ונשתנה לין ושמן ואז קריבים ע"ב המזבח וגם בזה קמחא דחיטי שוה להו שהרי בעוד הקמח בחטים אין החטים קרבים ע"ג המזבח וכשטחנו ועשאו קמח ראוי הוא למנחה ע"ג המזבח אלא דלפי דברי התוס' בד"ה קמחא דחיטי שכתבו דלא מיירי בקמח ממש אלא במה שקורין אשקלאטיר דהיינו קמח קלי וקמח חיטין שהוא קלי לא משכחת שיהי' קרב על בבי המזבח ובכל המנחות לא נאמר קלי אלא בעומר והוא הו' של שעורים וא"כ איך מדמה קמחא דחיטי לשמן זית ועוד יותר מזה קשה במה דמקשה הגמרא מהא דאמר ר"ז אמר ר' מתנה אמר שמואל אקרא חיא ואקמחא דשערי מברכין שהכל לאשמעינן דחיטי וכ"ש דשערי ולסברת הפ"י אינו כ"ש ואדרבה אשמעינן דשערי דאשתני לעילויא כשהוא קמח קלי שהרי קרב ע"ג המזבח במנחת העומר התנופה ואפ"ה מברך עליו שהכל ולא בפה"א ק"ו קלי דחיטי דלא אשתני לעלויא שאינו קרב ע"ג המזבח שאינו מברך עליו רק שהכל אלא ודאי דליתי' לפירושו של הפ"י ואף דלעיל בריש פרקין פריך בגמרא מה להצד השוה שיש בהם צד מזבח נלע"ד דהיינו דוקא לענין עקר חיוב הברכה שהנהנה מעוה"ז בלא ברכה כאלו נהנה מקדשי שמים ומועל בהקדש ואף דבתחלת הסוגיא אזלינן שהוא מן התורה מ"מ גם התורה הקפידה משום הכי שלא יה' מועיל בקדשי שמים בזה שפיר יש סברה דדבר הראוי למזבח יש בו יותר חפש זה שהרי אלו לא הי' הוא אוכלו אפשר שהי' מגיע ליד מי שהי' מקריבו ע"ג המזבח ועכ"פ בדבר הראוי למזבח יש בו צד לומר שנחשב כאלו הוא קודש וצריך לברך עליו והברכה היא כמו פדיון אבל בנוסח הברכה אם הוא שהכל או בפה"א אין כאן שום עילוי בדבר שיש בו צד נשבח:
מאי לאו דחיטי בפה"א נלע"ד מה דפשיט' לי' בכל הך סוגי' דעכ"פ קמחא דחיטי עדיף מקימחא דשערי הוא מ' דקמחא דחיטי אשתני לעלויא אבל קמחא דשערי אשתני לגריעותא שהרי קשה לקוקיאני. ובזה נלע"ד דאף דשבולת שועל מין שעורים הוא מ"מ קמחא דידי' לא דמי לקמח שעורים דאולי קמחא דשבולת שועל ל"ק לקוקיאני ודינו כמו קימחא דחיטי ובזה תשכיל דברי התוס' בד"ה קמחא דחיטי שכתבו כראה וכו' או בקמח שעושין משבולת שועל שמייבשן בתנור דלכאורה דבריהם תמוהים שהרי ש"ש הוא מין שעורים ובקמחא דשערי אמר שמואל בהדי' שהכל ולדידי ניחא וכנ"ל:
ואמנם הועלנו בזה לתרץ דברי התוס' אבל דברי הסמ"ג עשין ך"ז שכתב ועל השכר אין מברכין בפה"א דמאן לימא לן דהוי כמו קמחא דשערי דאיכא מ"ד דמברכין עליו בפה"א דהתם ודאי אשתני לעלויא עכ"ל ודברים אלו המה תמוהים דמאן הוא האיכא מ"ד והרי שמואל בהדי' קאמר דעל קמחא דשערי שהכל ולא מצינו חולק עליו ואף רב יהודה לא מצינו שסובר בפה"א אלא בקמחא דחיטי וכבר תמה עליו הרא"ם בביאוריו על הסמ"ג בהל' חמץ ולא העלה ארוכה לדבריו ועלה על דעתי שאולי טעות נפל בדבריו וצריך להיות דמאן לימא דהוי כמו קמחא דחיטי וכו' אלא שגם בחלק ל"ת בהל' חמץ כתב ג"כ לשון זה אות באות קשה לומר שבשני המקומות טעה הסופר. והנה נוכל לומר דמתחלה כשרצה לפרש דברי שמואל דלדיוקא קאמר קמחא דשערא למידק מיני' הא דחיטי בפה"א א"כ ע"כ דלא מיירי בקמח ממש דא"כ איך יברך בחיטי בפה"א והרי לא שייכא בזה בפה"א כמו"ש התוס' בד"ה קמחא דחיטי ע"כ מיירי שמואל בקלוי וכמו"ש התוס' ואפילו הכי דשערי שהכל אבל לבסוף דמסיק דשערי איצטרך דלא בימא דלא נברך עלוהי כלל א"כ מיירי בקמח ממש ולא למידק הא דחיטי אתי ולכך בין דחיטי ובין דשערי מברך שהכל אבל בקלוי איכא למימר דבין דחיטי ובין דשערי מברך בפה"א לרב יהודה ולרב נחמן שהכל אלא אף דמצינו לומר כן מ"מ לא מצינו לשום אמורא שאמר כן בפירוש ואיך קאמר הסמ"ג דאיכא מ"ד דמברך עליו בפה"א ועוד שהרי בפלוגתא דרב יהודה ור"נ מפורש קמחא דחיטי ואי פליגי גם בשעורי ה"ל למימר קמחא סתם וכך ה"ל למימר קמחא ר"י אמר בפה"א ור"נ שהנ"ב וממילא הוי משמע דבכל קמחא מיירי:
ונראה כאשר נשים לב לדברי רבינו אלפס שפסק כר"נ משום דלא רגילי אינשי לספויי קמחא והרא"ש הקשה עליו שהרי ר"נ גופא לא השיב לרבא טעם זה רק השיב דאי' לי' עלויי אחרינא ואומר אני דר"נ ור"י דפליגי בקמחא דחיטי בכל קמחא דחיטי מיירי בין קמח ממש ובין קמח קלוי ולכן לא הי' יכול ר"כ להשיב לרבא טעמו של הרי"ף דעדיין הי' קשה תינח קמח ממש אבל קמח קלוי מאי איכא למימר לכן השיב לו טעמא דעלויי אחרינא דשייך בכל קמחא אבל באמת פלוגתייהו בכל ענין וסובר הרי"ף ביון דלא רגילי לספויי קמחא א"כ כר"י ודאי לית הלכתא שהרי עכ"פ בקמח ממש לא מסתברי דברי ר"י ממילא הלכה כר"נ ועתה נבאר כונת הסמ"ג. ונראה דסבר הסמ"ג בקמחא דשערי דקשה לקוקייאני היינו קמח ממש אבל קמחא דקליות אף דשערי לא קשה לקוקייאני וסובר הסמ"ג דלא שייך לחלק בין חיטי לשערי אלא מטעם דחיטי אשתני לעלויי ושערי אשתני לגריעותא וגריעותא דידי' הוא משום דקשה לקוקייאני אבל בקלוי ליכא שום סברה לחלק בין חיטי לשערי ור"י ור"נ דאיפלגי בחיטי היינו משום דמיירי גם בקמח ממש ובזה מודה ר"י בשערי ורבא דאמר לא תפליג וכו' פי' דברי שמואל דקמחא דשערי איכא דמברך שהכל והיינו באינו קלוי מכלל דחיטי בפה"א ובחיטי ליכא לחלק בין קלוי לאינו קלוי כיון שגם שאינו קלוי אינו קשה לקוקייאני ודחי לי' ר"נ דהה"ד דחיטי והה"ד דשערי אפילו קלוי ושמואל בשערי איצטרך למימר דבכל גווני מברכין עלוהי אפי' באינו קלוי דקשה לקוקייאני אפ"ה כיון דמתהני מברך וממילא לר"י דסבר בחיטי בפה"א הה"ד בשערי בקלוי דלא שייך כלל לפלוגי בקלוי בין חיטי לשערי אלא דבחיטי בכל גווני סובר ר"י בפה"א אפי' בקמח ממש ובשערי יש חילוק ומ"ש הסמ"ג דקמחא דשערי איכא דמברך בפה"א כוונתו בקלוי:
אבל דשערי לא נברך עלי' כלל וכו' והא דסיים שמואל שמברכין עלייהו שהכל והרי עקר הרבותא הוא דטעון ברכה כלל וא"כ הוה לי' למימר מברכינן עלייהו ושלא לברך בפה"א אינו צריך לאשמועינן שהרי אפילו דחיטי לא מברכינן רק שהכל צריך לומר דבשביל קרא הוצרך למימר שהכל ולצדדין קאמר דלקרא חיא עקר הרבותא דמברכינן רק שהכל ולקמחא דשערי עקר הרבותא שמברכינן עליו:
אמר ר"י אמר רב צלף של ערלה בח"ל וכו'. הנה הרי"ף פסק צלף זורק אביונות ואוכל קפריסין ולא הזכיר שום חילוק בין א"י לח"ל ותמהו עליו ועיין ברבינו יונה שנדחק בזה ונראה לפמ"ש המשנה למלך בפרק יו"ד ממ"א הלכה י"א בהביאו שם דברי התוס' דמאן דס"ל דקדושה שני' לא קידשה לעתיד ותרומה בזה"ז דרבנן הה"ד כלאים בזה"ז דרבנן אף בא"י וכתב המ"ל שם דהה"ד ערלה דקיי"ל בח"ל ספק מותר א"כ בזה"ז אף בא"י ספיקא מותר ולפי"ז נוכל לומר דהרי"ף ס"ל דלא קידשה לע"ל וממילא בזה"ז גם א"י כח"ל ולכך סתם הרי"ף דצלף של ערלה אוכל קפריסין והא דאמר רב צלף בח"ל לאו למעוטי א"י בזה"ז אלא למעוטי א"י בזמן הבית וא"ת מה דהוה הוה ולמה הוצרך רב לומר בח"צ י"ל דנקט כן דאי הוה נקט סתם צלף של ערלה אוכל קפריסין ה"א דודאי לאו פירא ולא נברך עלה רק בפה"א קמ"ל דווקא בח"ל ולמעוטי א"י בזמן הבית ולענין ברכה אין חילוק בין א"י לח"ל וכמו"ש התוס' במסקנא דשמעתין לקמן בד"ה והלכתא כמר וכו' ע"ש וכמו כן אין חילוק לענין ברכה בין בזמן הבית לזמן הזה וממילא מברכין בפה"ע אלא שהרי"ף מדויל ידי' משתלים דאיהו פסק ומדלענין ערלה לא פירא גבי ברכה נמי לא פירא ומברכין בפה"א א"כ הדרא קושי' לדוכתא דממ"נ פסק דלא כרב. אמנם אף דא לא תברא דכיון דדבר זה אם קדושה שני' קידשה לע"ל או לא פלוגתא דתנאי ואמוראי היא ואיכא תנאי ואמוראי דסברי תרומה בזה"ז דאורייתא ועיין ביבמות דף פ"א ע"א ובתוס' שם בד"ה א"ל ר"י וא"כ איכא למימר דרב סובר תרומה בזה"ז דאורייתא והה"ד ערלה ולכך דייק צלף בח"ל דוקא בחיל אבל בא"י אין הלכה כדברי המיקל והרי"ף הכריע כמ"ד תרומה בזה"ז דרבנן ומינה דהה"ד ערלה בא"י בזה"ז דיני כח"ל ולכך סתם לומר צלף של ערלה זורק אביונו' ואוכל קפריסין אפי' בא"י:
אמנם הרמב"ם פסק דקדושה שני' שקידש עזרא קידשה לשעתה ולע"ל קדושת עולם כמבואר בדבריו בפ"א מהל' תרומות הלכה ה' ובסוף פ"ו מהל' בית הבחירה ופסק בפרק יו"ד ממ"ש הל' ג' הצלף חייב בערלה האביונות לבד אבל הקפריסין מותרות ולא חילק בין א"י לח"ל ודאי שקשה מימרא דרב שחילק בין ח"ל לא"י. ועלה בדעתי לומר דהרמב"ם לשטתו דאיהו פסק בפ"א מתרומות הלכה ך"ו דתרומה בזה"ז דרבנן ולא משום דנתבטלה קדושת עזרא אלא שלא נתקדשה כלל לענין תרומות אפילו בימי עזרא שנאמר כי תבואו ביאת כולכם כמו בירושה ראשונה בימי יהושע וכמו שהן עתידין בירושה שלישית לא כמו שהיתה בימי עזרא ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן התירה עכ"ל הרמב"ם ודע דלא מצינו בתרומה בכל התורה שיהי' נזכר בה ביאה כלל ומה שפשוט בכל הש"ס שאין תרומה ומעשר בח"ל מן התורה היינו מ' שהוא מצוה התלוי' בארץ או משום דכתיב דגנך וא"כ לכאורה דברי הרמב"ם תמוהים ונתן טעם לפטור תרומה בזמן ב"ש מ' שנאמר כי תבואו והיכן נזכר כי תבואו בתרומה. ואמנם הכ"מ שם כתב שהרמב"ם יליף תרומה מחלה ובחלה כתיב בבואכם וחלה איקרי תרומה ע"ש בכסף משנה. אלא דלפ"ז הרמב"ם שכ' שנאמר כי תבואו ובחלה לא נאמר כי תבואו רק בבואכם. אמנם כוונת הרמב"ם שאין בזה דקדוק ואין חילוק בין בבואכם לכי תבואו ובכ"מ שהוזכר ביאה היינו ביאת כלם ודלא כמשמעות הגמרא במס' כדה דף מ"ז ע"א אלו נאמר כי תבואו וכו' וע"ש בתוס' בד"ה ל"ג אלו נאמר וכו' דמשמע שם דכי תבואו ביאה חשובה משמע והגם שדברי התוס' שם בד"ה לא כולהו סליק משמע דבבואכם משמע יותר ביאת כולם מכל יושביו דכתיב גבי יובל והרי גבי יובל מלבד מה דכתיב כל יושבי' כתיב בתחלת הפרשה כי תבואו וא"כ מוכח דכי תבואו לאו היינו ביאת כלם מיהו כ"ז מביא ההכרח לדברי ר"ת שס"ל דיובל בזמן בית שני מן התורה וכמו"ש התוספת שם אבל הרמב"ם שהעתיק בהל' תרומות הנ"ל שנאמר כי תבואו ביאת כלכם הרי משמע מדבריו דגם כי תבואו הינו ביאת כלם ומה דאיצטרך למיכתב ביובל לכל יושבי' בזמן שכל יושבי' עלי' אף דכבר כתיב בתחלת הפרשה כי תבואו היינו להורות שאף קודם שגלו גלות נבוכדנצר ועדיין לא בטלה קדושת הארץ משקדשה בימי יהושע מ"מ תכף כשגלו מקצת שבטים ע"י סנחריב בטל היובל ולפי דברינו הללו הדבר פשוט דלדעת הרמב"ם קדושת שביעית בימי ב"ש הי' רק מדבריהם ועיין ברמב"ם ריש פ"ט מהל' שמטה ויובל. ועיין בדבריו בפ"ד משמיטה ויובל הל' כ"ה ועיין בכ"מ שם שהאריך מאוד ולפמ"ש בודאי כוונת הרמב"ם במה שכתב בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית היינו מדבריהם ומעתה לפ"ז גם גבי ערלה כתיב כי תבואו וא"כ לדברי הרמב"ם ערלה ג"כ אפילו בימי עזרא לא נהגא אף בא"י רק מהלכה למשה מסיני כמו בח"ל וא"כ שפיר פסק דצלף אוכל הקפריסין ולא חילוק בין א"י לח"ל שאף שלדידי' לא בטלה קדושת עזרא מ"מ היינו לשאר חובת קרקע אבל ערלה הרי היא כתרומה וחלה דבעינן ביאת כלם ולזה לא נתקדשה כלל בימי עזרא ורב דמחלק בין א"י לח"ל איכא למימר דס"ל כרבנן דבי רב שם בנדה דלא ס"ל דבבואכם היינו ביאת כלכם ואף גם בזה דלא בטלה ירושה שני' שבימי עזרא ג"כ ס"ל כר' יוסי וממילא מחלק בין א"י לח"ל אבל הרמב"ם ס"ל כרב הונא ברי' דר"י דבואכם ביאת כלכם והה"ד כי תבואו.. אלא דקשי' דא"כ למה שם בפ"י ממ"ש הל' ד' בנוטע לרבים חילק הרמב"ם בין א"י לח"ל וג"כ הטעם משום דפליגי בין ר"י וחכמים בפ"ק דערלה ולכך היקל הרמב"ם בח"ל דכל המיקל בארץ וכו' והחמיר בארץ א"כ מכלל דס"ל דערלה בא"י גם עתה מן התורה ואולי כוונת הרמב"ם בארץ כשיבנה המקדש והרי גם בהל' תרומות הזכיר כמה דברים שכתב בהם מן התירה והיינו על כרחך לדידי' הוא כשיבנה המקדש ואף שאז יבוא מורה צדק ויכריע אם הלכה כר"י או כרבנן כראה דמסתמא הלכה כרבנן דנוטע לרבים חייב אלא דעכשיו כיון שהכל בח"ל לענין ערלה סמכינן על היחיד אבל לעתיד נעשה כדין ומ"ש בפ' יו"ד ממ"א הל' ט"ו שבא"י נוהג נטע רבעי בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית וכן מ"ש בהל' י"ז כיצד פודין פירות נ"ר בזמן הזה וכו' נראה שמדרבנן תקנו עתה נטע רבעי בא"י אף שאינו נוהג בח"ל כשם שתיקנו תרומה בא"י בזה"ז אף שלא תיקנו בח"ל. והנה לפמ"ש לעיל לומר סברה דערלה גם בא"י אינה מן התירה מ' דבעינן ביאת כלכם דבר זה שיך בערלה אבל כלאים דלא נאמר בו ביאה והא דאינו נוהג בח"ל הוא מדכתיב שדך למעוטי ח"ל כמבואר בקידושין דף ל"ט ע"א א"כ כיון דחזקה שהחזיקו בימי עזרא לא בטלה כמבואר בדברי הרמב"ם הנ"ל א"כ כלא ם בימי עזרא נקרא שדך דלענין כלאים ודאי דלא בעינן ביאת כלכם שלא נזכר בו ביאה א"כ לשטה זו כלאים בא"י בזה"ז מן התורה וערלה הלכה ויבואר אח"כ מה שרצינו לבאר בזה:
ונימא הלכה כר"ע הנה יפלא דקארי לה מה קארי והלא ראה דרב דייק באמרו צלף בח"ל וכו' דאין לומר לרבותא נקט ח"ל דאפילו בח"ל האביונות אסורים דא"כ הוה לי' למימר אפילו בח"ל ועוד דגם אם הוה אמר סתם צלף זורק אביונות ואוכל קפריסין הי' כולל בין א"י ובין ח"ל ומדדייק בלשונו צלף בח"ל ממילא בא לומר דוקא בח"ל ואיך יוכל להחליט מאמר הלכה כר"ע סתם והלא ריע עצמו אינו מחלק בין א"י לח"ל ונראה שהמקשה הזה עלה על דעתו כמו שסבר רבינא לקמן דגם ב"ש במקום ב"ה אמרינן כל המיקל בארץ ולפ"ז גם אביונות ראוי להתיר כיון שהוא מדברי סופרים בח"ל ראוי להקל כב"ש אמנם טעמי' דב"ש מפני שהוא ספק אילן וספק ירק וכבר נודע דאף דקיי"ל ספיקא דרבנן לקולא מ"מ אם איכא תרי לישני בשל סופרים ובכל חד איכא קולא וחומרא צריך למיעבד תרווייהו לחומרא דתרווייהו לקולא אי אפשר דסתרי אהדדי וכמבואר במס' ביצה בסוגיא תבלין נידוכין ע"ש בדף י"ד ע"א בתוס' ד"ה א"ב והנה כשם שערלה בחיל ספיקו להקל כן הכלאים כמבואר במשנה סוף פ"ג דערלה ומעתה צלף בח"ל איך יורה המורה כאשר יושאל לענין ערלה יורה לקולא שהוא ירק ואם יושאל ע"ז הצלף עצמו אם מותר ליטע אצלו כרם ולאכול הפירות ג"כ מוכרח להורות לקולא שהוא אילן והוה תרי קולא דסתרי אהדדי וע"כ צריך להחמיר בשניהם וכ"ז בח"ל ששם בין ערלה בין כלאים ספקו להקל אבל בא"י לפמ"ש לעיל דבערלה בעינן ביאת כלכם וא"כ גם בא"י ערלה מד"ס אבל כלאים בעינן רק שיהי' שדך וכרמך וא"כ בא"י כלאים מן התורה וא"כ מורין שם בהלכה דלענין ערלה ספיקא לקולא כספק ערלה בח"ל ולענין כלאים ספיקא לחומרא דהוה ספק דאורייתא וא"כ יש לנו קולא לענין ערלה בא"י יותר מבח"ל דבא"י אוכל ג"כ האביונות דח"ל ספק שמא ירק וכב"ש ובח"ל ע"כ זורק אביונות דהוה תרתי דסתרי עם כלאים וא"כ עלה ע"ד המקשן כסברתי דכי תבואו היינו ביאת כלכם וא"כ גם בא"י ספיקו להקל והיא גופא קשיא למה אמר רב בח"ל אע"כ דכך הוא כוונת רב בח"ל אוכל רק הקפריסין וזורק האביונות ובא"י אוכל גם האביונות דסומך על ב"ש. ושם בא"י ליכא תרתי קולי דסתרי דהינו כלאים וערלה דבא"י כלאים דאורייתא. (ודע דלפמ"ש הכ"מ בפ"ה מהל' כלאים הל' ג' דלהתוס' והר"ן ירק בכרם אינו אסור מן התורה א"כ צלף בא"י לענין כלאים לב"ש ג"כ לא הוה רק ספיקא דרבנן. אמנם קשי לי' לסברה זו דירק בכרם אינו רק מדרבנן א"כ מאי מקשה הגמרא בקידושין דף ל"ח ע"ב ואלו גבי כלאים תנן כרם הנוטע ירק וכו' אלא לדידך וכו' ולסברת התוספת מאי קושיא דשאני ירק בכרם דאפי' בא"י הוא מדרבנן לכן הקילו בו בח"ל יותר מאשר הקילו גבי ערלה דערלה אף שהוא בח"ל מדרבנן מ"מ בא"י הוא מן התורה לשטת התוס' בודאי דלדידהו כי תבואו לא משמע ביאת כלכם ונסתר קושי' הגמרא וכדמשמע בסוגיא דשמעתין דדבר שהוא בא"י מן התורה ראוי להחמיר בו אף בח"ל יותר מדבר שהוא בא"י מדרבנן כדמפליג בשמעתין בין ערלה למעשר וצ"ע.) וא"כ בא"י גם האביונות מותרים זה עלה ע"ד המקשה ולדידי' הי' פשוט דאם אמרינן הלכה כדברי המיקל גם ב"ש במקום ב"ה בכלל וממילא הי' קשה לו א"כ היא גופא קשי' למה נקט רב היתר הקפריסין בח"ל שהוא כר"ע יותר ה"ל למימר בפי' היתר האביונות בא"י והכי ה"ל למימר צלף בא"י אוכל גם האביונות וממילא הוי דייקינן מדיוקא דבח"ל האביונות אסורים מדנקט בלשון דוקא צלף בא"י דאי לרבותא ה"ל למימר צלף אפי' בא"י אוכל האביונות וכו' אלא לדיוקא דבח"ל אביונות אסורין משום דהוה תרתי קולי דסתרי וממילא היה ידעי' דקפריסין מותרים בח"ל מק"ו אם סמכינן על ב"ש במקום ב"ה ק"ו על ר"ע במקום ר"א ומתוך כך הי' סובר דרב לאו ספקא אתי לאשמועינן שזה כבר שנינו במשנה ספק ערלה בח"ל מותר אלא רב דבר שהוא ודאי היתר אתי לאשמועי' ואוכל הקפריסין לאו משום ספק אלא דודאי הלכה כר"ע ונקט ח"ל משום זורק אביונות דבא"י אפילו אביונות מותרים ולכך הקשה מברייתא דמברכין על קפריסין בפה"ע וכן הקשה דנימא הלכה כר"ע והתרצן חידש לא כשעלתה על דעתך אלא רב דוקא בח"ל התיר קפריסין וחידש לו דערלה בא"י דאורייתא דכי תבואו לאו ביאת כלכם משמע:
ונימא הלכה כר"ע בח"ל דכל המיקל וכו' עד ה"מ מעשר דבארץ גופה מדרבנן. הנה לפי שטחיות המשמעות של הקושיא והתירץ משמע דבמעשר גופא ג"כ אינו פוסק רב כר"ע רק בח"ל והיא גופא קשי' כיון דבארץ גופה הוא מדרבנן ולמה אינו כדאי ר"ע לסמוך עליו באיסור דרבנן ועוד מהי תיתי למימר ה"מ דמעשר וכו' אבל ערלה וכו' נגזור וכו' והלא משנה שלימה ספק ערלה בח"ל מותר הרי מפורש שאף שהוא בארץ מן התורה אפ"ה הקילו בח"ל ולחלק בין ספק מציאות דהיינו ספק אם עבר עליו ג' שנים או שיש כאן זקנות ונטיעות ובין ספק פלוגתא מי יכריחנו לומר שיש חילוק בזה ונראה דבאמת במעשר הלכה כר"ע לחלוטין משום שהוא מילי דרבנן והלכה כדברי המיקל אלא כוונת הגמרא דאי הוה אמר סתם הלכה כר"ע לא היינו אומרים שהוא ספק אלא שהכריע בודאי כר"ע וממילא אפי' ערלה בא"י כמי וע"ז הקשה ונימא הלכה כר"ע בח"ל וכו' ואין הכוונה על מעשר רק הכוונה שממילא נדע שאמרו בח"ל הכוונה על ערלה דבמעשר אין חילוק בין ארץ לח"ל כי אידי ואידי דרבנן וע"ז משני דאי הוה אמר בפירוש הלכה כר"פ בח"ל אז ע"כ היינו טועים ולחלק במעשר גופי' בין ארץ לח"ל שבח"ל הוא תרתי דרבנן מצד פירות האילן ומצד ח"ל ואו ע"פי הכרח היינו אומרים להחמיר בערלה אפי' בח"ל דערלה בח"ל הוא כמעשר בארץ ואף ששנינו ספק ערלה וכו' ע"כ היינו מוכרחים לחלק בין ספק מציאות לספק פלוגתא דתנאי ומה שיצינו לבאר בזה הוא לפרש קושיית הגמרא ע"ב ותיפוק לי' דהוי שומר לפירי ויבואר במקומו:
גבי מעשר אילן דבארץ גופה מדרבנן. רש"י פי' דלא חייבה תורה אלא דגן תירוש ויצהר וכו' ובאמת זו היא שטת רש"י ותוס' והראב"ד דכל מעשר פירות הם רק מדרבנן ואמנם שטת הרמב"ם דכל מעשר פירות הם מן התורה כמבואר בדבריו בפ"ב מהל' תרומות ולדבריו צריך לפרש מה שאמרו כאן דבארץ גופה מדרבנן היינו בזה"ז ולפי זה מפורש בגמרא דמעשר בזה"ז הוא מדרבנן כמו תרומה ואנן חזינן לרבינו הגדול דלא ברירא לי' כל כך אם מעשר דינו כתרומה לענין זה שהרי בסוף פ"א מהל' תרומה כתב התרומה בזמה"ז וכו' אפי' בימי עזרא אינה מן התורה וכו' שאין לך תרומה של תורה וכו' ובזמן שכל יושבי' עלי' וכו' וכן יראה לי שהה"ד במעשרות שאין חייבים בזה"ז אלא מדבריהן כתרומה עכ"ל הרמב"ם הרי שבמעשרות תלה בדבר ביראה לי מכלל שלא מצא הדבר מפורש בגמרא וקשה הרי לשטתו הוא מפורש כאן ונלע"ד פירוש דברי הגמרא כאן הוא דאיכא למימר דקפריסין מספקא לי'. אם הוא פרי או לא ובכל הספיקות הדין דמוקמינן על החזקה וא"כ לענין מעשר הרי מתחלתו קודם שנגמרה מלאכתו למעשר הי' מותר וממילא ראוי לאוקמי בקפריסין בחזקת היתר ולומר שלא נתחייב בגמר מלאכתו לפי שאינו פרי אלא דתינח שיש לו חזקת היתר לענין אכילת עראי אבל לענין אכילת קבע אין לו חזקת היתר שהרי גם קודם שנגמר מלאכתו אסור באכילת קבע אלא שאיסור זה של אכילת קבע קודם גמר מלאכתו הוא רק מדרבנן ועיין ברש"י ותוס' במס' פסחים דף ט' ע"א גבי חבר שמת וכו' ונמצא לענין איסור תורה יש לו חזקת היתר וראוי להתיר הספק רק לענין איסור דרבנן אין לו חזקת היתר וזהו כוונת הגמרא כאן דבארץ גופה מדרבנן היינו לענין שלא יהי' לו חזקת היתד הוא רק דרבנן אבל ערלה הרי אמרינן לקמן בסמוך דכל האילנות משיוציאו ולא הי' לו חזקת היתר כלל וא"כ בארץ הוא ספיקא דאוריתא בלי שום חזקת היתר ומה דקאמר דבארץ דאורייתא היינו ספיקא דאורייתא:
ולעביד מר כב"ש וכו'. לכאורה קשה מה בעי רבינא זה ממר בר רב אשי והלא איהו כרב עביד דאמר בהדי' זורק אביונות ואם קשה לי' לרבינא ה"ל להקשות על מימרא דרב יהודה אמר רב. ואמנם נלע"ד דהרמב"ם פסק שכל הספיקות אין להם עקר מן התורה וכל ספק מותר מן התורה ומה שקיי"ל ספק דאורייתא לחומרא היינו מדרבנן והרשב"א בתהה"א דף ק"ב הקשה עליו מה דאמרי' גבי עולה בקידושין דף ל"ט ע"א והתניא ספק ערלה וכו' א"ל כך נאמרה ספיקא מותר ואי כדברי הרמב"ם איך שייך לומר הלכה מסיני להתיר ספק והלא כל הספיקות מדאורייתא מותרים ועוד הקשה ממה דאמרי' בקידושין דף ע"ב ע"א חד למישרי ממזר בשתוקי וחד למשרי שתוקי בישראל ואי כדעת הרמב"ם ל"ל למשרי שתוקי והלא כל הספיקות מותרים. ועל קוש' זו האחרונה תירץ מהר"י טראני דקרא אתי למשרי שתוקי בממזרות ובישראלית אף דממ"נ חדא אסורה לי'. ואומר אני דגם ספק ערלה איכא למימר דאתי קרא להתיר אפי' איכא תרתי דסתרי כגון שאמר קונם נטיעה זו עלי אם היא כבר בת ג' שנים ואי לאו איסור ערלה הי' מותר מן התורה מצד נדרו שהוא ספק שמא עדיין אינה בת שלש ועתה ע"י איסור ערלה אסור ממ"נ שיש כאן או איסור ערלה או איסור נדר וכן צלף בכרם בעודו בשני ערלה אסור בממ"נ אם מצד כלאים ואם מצד ערלה ואתי קרא להתיר ספק ערלה אפי' בכה"ג וכ"ז למ"ד הלכה למשה מסיני וא"כ היא גופא קשי' למה ספק ערלה מותר בח"ל וצריך לומר שכך היתה ההלכה וקשה וכי שייך בסיני למשרי ספיקא והלא כל הספיקות מותרי' וצריך לומר אפי' בסתרי אהדדי אבל למ"ד הלכות מדינה אי"כ לא היתה בזה שום הלכה מסיני רק דספיקא מותר משום דהוה ספיקא דרבנן וא"כ היכי דאיכא דסתרי צריך למיעבד תרווייהו לחומרא וכמו"ש למעלה ומעתה הכל ניחא דמרא דשמעת' בתחלת הסוגי' משמי' דרב הוא רב יהודה ואיהו אמר הלכות מדינה וא"כ אין כאן קושיא ונעביד כב"ש די"ל דספק ערלה כזה גם לב"ש אסור לפי שאין לומר ספיקא דרבנן לקולא משום דלענין כלאים הוא ג"כ ספיקא דרבנן וצריך אתה להורות להיפך וסתרי אהדדי וצריך למיעבד תרווייהו לחומרא אבל למר בר רב אשי הקשה שפיר דאיהו מסתמא קאי אליבא דהלכתא ור' יוחנן ס"ל שם בקידושין הל"מ והלכה כר' יוחנן לגבי רב ושמואל וא"כ לר' יוחנן צ"ל שכך היתה הל"מ להתיר ספיקא וצריך לומר אף היכי דסתרי אהדדי א"כ הקשה שפיר ונעביד כב"ש דמיקל טפי:
ובדרך אחר נ"ל ונתרץ ג"כ קושיית הרשב"א הנ"ל שהקשה לשטת הרמב"ם למה כאמר בערלה הלכה להתיר ספיקו ונלע"ד שההלכה באה להתיר אפי' בפרדס שרובו נטיעות ומיעוטו זקינות ובכל התורה אף שלהרמב"ם ספיקו לקולא אבל ברוב איסור וודאי שאסור מן התורה דרובה דאורייתא ובאה ההלכה בערלה להתיר הספק אף במקום שיש רוב איסור והנה התוס' לקמן דף נ"ב ע"א בד"ה ור"י כתבו הטעם דהלכה כב"ה יותר מר"א שהרי בעובדא דתנורו של עכנאי יצאה ב"ק הלכה כר"א ותירצו התוס' דב"ה הוה רובא נגד ב"ש והיתה הב"ק כהלכתא שהרי כתיב אחרי רבים ומעתה אני אומר שזה הי' סברת רבינא בערלה לסמוך אף על ב"ש משום דכאן מוכח דספיקו להקל אף נגד הרוב ומינה דאף ב"ש נגד ב"ה מקרי ספק והתרצן חידש לו דב"ש במקום ב"ה אינו משנה כלל וכ"ז למר בר רב אשי דקאי ודאי אליבא דהלכתא כר' יוחנן דהלכה ל"מ אבל בריש סוגיין דמרא דשמעתא רב יהודא ולדידי' הלכות מדינה ודאי דמיעוט נגד הרוב לא מחשב ספק ולכך לא הי' קשה לו דניעבד כב"ש וק"ל:
רש"י ד"ה דאשתני וגרע וכו' האי וגרע שנכתב רש"י אין רצונו שגרע בטעם אלא וגרע היינו שגרע וירד ממדרגתו לענין ברכה שבעודו חטה הי' מברך עלי' בפה"א ועכשיו דאשתני גרעא ברכתו מברכה פרטית לברכה כללית שהוא שהכל ועיין בדברינו בסוגיית הגמרא בזה:
ד"ה ערלה בח"ל. מדברי סופרים היא לכאורה קשה הלא בקידושין דף ל"ח ע"ב איפלגי אמוראי בהא דערלה בח"ל הלכה אם הוא הלכה למשה מסיני או אם הוא רק הלכת מדינה ומי הכריח לרש"י כאן להכריע דערלה היא מד"ס והרי גם למאן דס"ל שהיא הל"מ אעפ"כ ס"ל שספיקו לקולא שכך היתה ההלכה בסיני להקלו בספיקו ונראה דרש"י הוכיח זה כאן מסוגיית הגמרא דקאמר ה"מ גבי מעשר אילן דבארץ גופה דרבנן וכו' דלכאורה קשה מי הכריחו לכנוס בפרצה דחיקה כזה לתלות טעם החומרה בח"ל מחמת שבארץ הוא מן התורה הלא עדיפא מזה איכא לתלות החומרא בערלה בחיל יותר מבמעשר שמעשר עכ"פ בח"ל הוא מדרבנן וערלה הוא אף בח"ל הלכה למשה מסיני אלא ודאי דסוגיא דכאן אזלא בשטת מאן דס"ל הלכות מדינה אלא אף דסרה התלונה מעל רש"י אבל תשוב התלונה על סוגיית הגמרא למה לא אמר דבערלה הוה אמינא להחמיר אף בח"ל משום שהוא הלכה למשה מסיני ונראה משום דמרא דשמעתא כאן הוא רב יהודה ורב יהודה עצמו אמר שם בקידושין הלכות מדינה ואף דשם אמרה משמי' דשמואל וכאן הוא מימרא דרב יהודה משמי' דרב מ"מ אם איתא דרב חולק וס"ל הלכה לממ"ס לא הי' רב יהודה שם בקידושין אומר משמי' שא הלכות מדינה דהרי הלכה כרב באיסורי:
218ימים לסיום הש״ס