דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 218ימים לסיום הש״ס

ברכות לה ע"ב - Steinsaltz

and here, where it says that He gave the earth to mankind refers to after a blessing is recited.

Rabbi Ḥanina bar Pappa said: Anyone who derives benefit from this world without a blessing, it is as if he stole from God and the community of Israel, as it is stated: “Whoever robs his father and his mother and says: It is no transgression, he is the companion of a destroyer” (Proverbs 28:24). The phrase, his father, refers to none other than God, as it is stated: “Is He not your Father Who created you, Who made you and established you” (Deuteronomy 32:6). The phrase his mother refers to none other than the community of Israel, as it is stated: “Hear, my son, the discipline of your father, and do not forsake the Torah of your mother” (Proverbs 1:8). The mention of the Torah as emanating from the mouth of the mother, apparently means that your mother is the community of Israel.

What is the meaning of the continuation of the verse: He is the companion of a destroyer? Rabbi Ḥanina bar Pappa said: He is a companion of Jeroboam ben Nevat, who corrupted Israel before their Father in heaven by sinning and causing others to sin.

On a similar note, the Gemara cites that Rabbi Ḥanina bar Pappa raised a contradiction: It is written, “I will take back My grain at its time and wine in its season” (Hosea 2:11), and it is written: “And you shall gather your grain, your wine and your oil” (Deuteronomy 11:14). To whom does the grain belong: To God, or to the people?

The Gemara responds: This is not difficult. Here, where God promises Israel that they will gather their grain, the verse refers to a time when they perform God’s will. Here, where the verse indicates that the grain belongs to God, it refers to a time when they do not perform God’s will, as then He will take back the grain, demonstrating that it belongs to Him.

The Sages taught: What is the meaning of that which the verse states: “And you shall gather your grain”? Because it is stated: “This Torah shall not depart from your mouths, and you shall contemplate in it day and night” (Joshua 1:8), I might have thought that these matters are to be understood as they are written; one is to literally spend his days immersed exclusively in Torah study. Therefore, the verse states: “And you shall gather your grain, your wine and your oil,” assume in their regard, the way of the world; set aside time not only for Torah, but also for work. This is the statement of Rabbi Yishmael.

Rabbi Shimon ben Yoḥai says: Is it possible that a person plows in the plowing season and sows in the sowing season and harvests in the harvest season and threshes in the threshing season and winnows in the windy season, as grain is separated from the chaff by means of the wind, and is constantly busy; what will become of Torah? Rather, one must dedicate himself exclusively to Torah at the expense of other endeavors; as when Israel performs God’s will, their work is performed by others, as it is stated: “And strangers will stand and feed your flocks, and foreigners will be your plowmen and your vinedressers” (Isaiah 61:5). When Israel does not perform God’s will, their work is performed by them themselves, as it is stated: “And you shall gather your grain.” Moreover, if Israel fails to perform God’s will, others’ work will be performed by them, as it is stated: “You shall serve your enemy whom God shall send against you, in hunger, in thirst, in nakedness and in want of all things” (Deuteronomy 28:48).

Summing up this dispute, Abaye said: Although there is room for both opinions, many have acted in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, and combined working for a living and learning Torah, and although they engaged in activities other than the study of Torah, were successful in their Torah study. Many have acted in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Yoḥai and were not successful in their Torah study. They were ultimately forced to abandon their Torah study altogether.

Similarly, Rava said to the Sages who would attend his study hall: I implore you; during the months of Nisan and Tishrei, the crucial agricultural periods, do not appear before me. Engage in your agricultural work then so that you will not be preoccupied with your sustenance all year.

Summarizing these statements, Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said in the name of the tanna Rabbi Yehuda, son of Rabbi El’ai: Come and see that the latter generations are not like the earlier generations; rather they are their inferiors. The earlier generations made their Torah permanent and their work occasional, and this, Torah study, and that, their work, were successful for them. However, the latter generations who made their work permanent and their Torah occasional, neither this nor that was successful for them.

Along these lines, Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Yehuda, son of Rabbi El’ai: Come and see that the latter generations are not like the earlier generations. In the earlier generations, people would bring their fruits into their courtyards through the main gate in order to obligate them in tithes. However, the latter generations bring their fruits through roofs, through courtyards and through enclosed courtyards, avoiding the main gate in order to exempt them from the mitzva of tithing. As Rabbi Yannai said: Untithed produce is not obligated in the mitzva of tithing until it sees the front of the house through which people enter and exit, and it is brought into the house that way as it is stated in the formula of the confession of the tithes: “I have removed the consecrated from the house” (Deuteronomy 26:13), as the obligation to tithe produce whose purpose has not yet been designated takes effect only when it is brought into the house.

And Rabbi Yoḥanan said: Even bringing it into the courtyard determines its status as having completed the production process and obligates the produce to be tithed, as it is written in the confession of the tithes: “And I have given to the Levite, the stranger, the orphan and the widow, and they shall eat in your gates and be satisfied” (Deuteronomy 26:12).

We learned in our mishna: Over fruits that grow on a tree one recites: Who creates fruit of the tree, with the exception of wine that even though it originates from fruit of the tree, a separate blessing was established for it: Who creates the fruit of the vine. The Gemara asks: What is different about wine, that a separate blessing was established for it? If you say that because the fruit changed for the better into wine, therefore, the blessing changed. Olive oil changed for the better and nevertheless, its blessing did not change. As Rabbi Yehuda said that Shmuel said, and so too Rabbi Yitzḥak said that Rabbi Yoḥanan said: Over olive oil, one recites: Who creates fruit of the tree, just as he does over the fruit itself.

The Sages said: There, in the case of oil, it is because it is impossible to find an appropriate blessing, as how shall we recite the blessing? If we recite the blessing: Who creates fruit of the olive, the fruit itself is called olive and that is what was created. The oil is a man-made product of that fruit, rendering that formula inappropriate. Similarly, reciting a formula parallel to the blessing on wine: Who creates the fruit of the vine, is inappropriate as the grapes themselves are the fruit that was created, as opposed to oil which was not.

The Gemara challenges: Nevertheless, it is still possible to formulate a blessing, as we may recite the blessing: Who creates fruit of the olive tree, which would be parallel to the blessing recited over wine. Rather, Mar Zutra offered a different rationale: The reason that no separate blessing was established over oil is because, as opposed to wine that nourishes, oil does not nourish.

The Gemara asks: And oil does not nourish? Didn’t we learn in a mishna: One who vows that nourishment is forbidden to him is permitted to eat water and salt, as they are not considered nourishment. And we discussed this halakha: By inference, water and salt are not considered nourishment, but all other edible items are considered nourishment.

Let us say that this is a conclusive refutation of Rav and Shmuel, who said: One only recites: Who creates various kinds of nourishment, over the five species of grain alone, as they alone are considered nourishing. And Rav Huna said as a solution that this mishna referred to a case where he vows and says: Anything that nourishes is prohibited to me. That formula includes anything that is at all nourishing and therefore only water and salt are excluded. Olive oil is not excluded.

Apparently, oil nourishes. Rather, there is another distinction between wine and oil: Wine satisfies, oil does not satisfy. Wine not only nourishes, but it is also filling. The Gemara asks: And does wine satisfy? Wouldn’t Rava drink wine all day on the eve of Passover in order to stimulate his heart, i.e., whet his appetite so that he might eat more matza at the seder? Wine does not satisfy, it whets the appetite. The Gemara answers: A lot of wine stimulates, a little satisfies.

Again, the Gemara asks: Does wine satisfy at all? Isn’t it written: “Wine gladdens the heart of man, making the face brighter than oil, and bread fills man’s heart” (Psalms 104:15); bread is that which satisfies, wine does not satisfy. Rather, this verse is not a proof; wine has two advantages, it satisfies and gladdens. Bread, however, satisfies but does not gladden.

Since wine possesses all of these virtues, the Gemara asks: If so, let us recite the three blessings of Grace after Meals over it after drinking, just as we do after eating bread. The Gemara answers: People do not base their meals on wine.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said to Rava: If one based his meal on it, what is the ruling? Must he recite the Grace after Meals as he does after bread? He replied: When Elijah comes and says whether or not it can serve as the basis for a meal, this will be resolved. Nevertheless, now, until then, his intention is rendered irrelevant by the opinions of all other men and he is not required to recite the complete Grace after Meals.

Previously, the Gemara cited the halakha that one recites the blessing: Who creates fruit of the tree, over olive oil. The Gemara discusses the matter itself. Rav Yehuda said that Shmuel said, and so too Rabbi Yitzḥak said that Rabbi Yoḥanan said: One recites the blessing: Who creates fruit of the tree, over olive oil just as he does over the fruit itself. What are the circumstances? If you say that he drank it plain, it causes damage to the drinker. As it was taught in a baraita: One who drinks oil of teruma, while unaware that it was teruma, pays the principal and does not pay the additional fifth which is the typical penalty for unintentional misuse of consecrated property, as in that case the individual is considered to have only damaged consecrated property without deriving benefit from it. One who anoints his body with the oil of teruma pays the principal and pays the fifth, as he derived benefit from it. Apparently, one who drinks oil derives no benefit and it even causes him damage.

Rather, it is referring to a case where he eats the oil by dipping bread into it. If so, the bread is primary and the oil secondary, and we learned in a mishna: This is the principle: Any food that is primary, and is eaten with food that is secondary, one recites a blessing over the primary food, and that blessing exempts the secondary from the requirement to recite a blessing before eating it. A blessing need only be recited over the bread, not over the oil. Rather, it is referring to a case where he is drinking it by means of an anigeron, as Rabba bar Shmuel said: Anigeron is water in which a beet was boiled, ansigeron is the water

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לה - ב

כאן, הפסוק "והארץ נתן לבני אדם" נאמר לאחר ברכה, שמעתה מותרת היא לבני אדם.

אמר רב חנינא בר פפא: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא את ברכתו, [20] ואת כנסת ישראל הוא גוזל בכך שעל ידי חטאיו הוא גורם שפירותיהם ייפסדו [21].

שנאמר (משלי כח כד): " [אדם] הגוזל אביו ואמו, ואומר אין בכך פשע - חבר הוא לאיש משחית" ! ואין "אביו" אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר (דברים לב ו): "הלא הוא אביך קנך", ואין "אמו" אלא כנסת ישראל, שנאמר (משלי א ח): "שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך".

מאי "חבר לאיש משחית"?

אמר רב חנינא בר פפא: חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים, כך גם הנהנה בלא ברכה, הריהו חוטא ומחטיא את ישראל, שאחרים רואים ולמדים ממנו לעשות כן.

רב חנינא בר פפא רמי: כתיב (הושע ב יא): "ולקחתי דגני בעתו", הרי שהדגן הוא של הקדוש ברוך הוא ונוטלו כשרוצה, ומאידך כתיב (דברים יא יד): "ואספת דגנך", הרי שהדגן של ישראל.

לא קשיא.

כאן, הפסוק שנאמר בו "ואספת דגנך" עוסק בזמן שישראל עושים רצונו של מקום שאז הדגן שלהם הוא.

כאן, הפסוק שנאמר בו "ולקחתי דגני בעתו" עוסק בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום, שאז הקדוש ברוך הוא נוטלו ומראה להם ששלו הוא.

תנו רבנן: "ואספת דגנך" - מה תלמוד לומר?

לפי שנאמר (יהושע א ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", יכול נלמד את הדברים שבפסוק ככתבן שלא יעסוק האדם כלל בפרנסתו אלא אך ורק בלימוד התורה?

תלמוד לומר: "ואספת דגנך", ללמדינו שהנהג בהן עם דברי התורה גם מנהג דרך ארץ שתהא עוסק גם בפרנסתך [22], דברי רבי ישמעאל.

רבי שמעון בן יוחי אומר: וכי אפשר לומר כדברי רבי ישמעאל, והרי אם אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת נשיבת הרוח, תורה מה תהא עליה!?

אלא בהכרח יש ליישב הענין באופן שונה ולומר שהפסוק שנאמר בו "לא ימוש ספר התורה מפיך" מתקיים בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, שאז מלאכתן נעשית על ידי אחרים והם עצמן יכולים לעסוק אך ורק בתורה, שנאמר (ישעיהו סא ה): "ועמדו זרים ורעו צאנכם".

ואילו בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, שאז, כיון שלא זכו מלאכתן נעשית על ידי עצמן, מתקיים בהם הפסוק שנאמר (דברים יא ד): "ואספת דגנך" [23] ואינם יכולים לעסוק אך ורק בתורה.

ולא עוד אלא שגם מלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר (דברים כח מח): "ועבדת את אויבך".

אמר אביי: הרבה עשו כדברי רבי ישמעאל, שבד בבד עם עסק התורה עסקו בפרנסתם - ועלתה בידן. והרבה עשו כרבי שמעון בן יוחי - ולא עלתה בידן.

אמר להו רבא לרבנן: במטותא מינייכו, ביומי ניסן שקוצרים בהם את התבואה, וביומי תשרי שדורכים בהם את הענבים בגתות היין וסוחטים בהם את השמן בבתי הבד - לא תתחזו קמאי אלא בטלו את לימודיכם ועיסקו בפרנסת ביתכם כי היכי [כדי] דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא [במשך כל השנה].

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים.

דורות הראשונים אף על פי [24] שעשו תורתן קבע ומלאכתן עראי, כיון שהיו חסידים - זו וזו נתקיימה בידן. אבל דורות האחרונים שלא היתה מעלתן כדורות הראשונים, אף על פי שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי - זו וזו לא נתקיימה בידן.

ואמר רבה בר רב חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים.

דורות הראשונים שחפצו לקיים מצוות ה' היו מכניסים פירותיהן דרך טרקסמון [פתח החצר והבית] כדי שיראו "פני הבית" ובכך לחייבן במעשר וכפי שיבואר בסמוך.

אבל דורות האחרונים שלא היתה מעלתן כדורות הראשונים היו מכניסים פירותיהן דרך גגות דרך חצירות [25] ודרך קרפיפות כדי שלא יראו את "פני הבית" ובכך לפטרן מן המעשר.

דאמר רבי ינאי: אין הטבל מתחייב במעשר מן התורה [26] - עד שיראה פני הבית והצד שבו הפתח הוא פני הבית [27]. שנאמר (דברים כו יג): לענין ביעור מעשרות "בערתי הקדש מן הבית". וכיון שהביעור חייב להיות מהבית משמע מכך שלא נקבע חיובו עד שיכנס לבית [28].

ורבי יוחנן אמר: אפילו הכניס הטבל אל חצר הבית הריהי קובעת את התבואה והפירות לחיוב מעשר.

שנאמר (שם יב): "ואכלו בשעריך ושבעו".

שנינו במשנה: על פירות האילן הוא אומר בורא פרי העץ חוץ מן היין שעל היין הוא אומר "בורא פרי הגפן".

מקשה הגמרא: מאי שנא יין שתיקנו לו נוסח ברכה בפני עצמו בשונה משאר פירות האילן [29].

אילימא משום דאשתני לעלויא בכך שנהפך מ"ענב" ל"יין" [שיין מעלתו גדולה יותר מענבים] [30] לכן אשתני גם לענין ברכה וקבעו לו נוסח לעצמו.

והרי שמן, דאשתני לעלויא בכך שנהפך מ"זית" ל"שמן" [ושמן מעלתו גדולה יותר מזתים] ובכל זאת לא אשתני השמן לענין ברכה שלא קבעו לו נוסח לעצמו. דאמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ כפי שמברכים על הזתים.

מתרצת הגמרא: אמרי: התם לענין שמן, הטעם שלא קבעו לו נוסח לעצמו הוא משום דלא אפשר,

היכי ניבריך עליו?

אי ניבריך עליו "בורא פרי הזית", הרי פירא גופיה "זית" אקרי, וכיון שהפרי עצמו קרוי "זית" נמצא שהנוסח "בורא פרי הזית" מתפרש שה' ברא את השמן שהוא פריו של הזית וזה לא יתכן, שהרי השמן הוא יצירתו של האדם ולא יצירת הבורא. [אבל יין, כיון שהעץ קרוי "גפן" נמצא ש"פרי הגפן" הוא הענב - שהוא יצירתו של הבורא - ולכן שייך לברך עליו "בורא פרי הגפן" כלומר "הענב" שממנו נעשה היין.

מקשה הגמרא: ונבריך עליה בורא פרי עץ זית בדומה לברכת "בורא פרי הגפן"?

אלא, [31] אמר מר זוטרא: טעם אחר לחלק בין יין לשמן.

חמרא, יין, זיין, מזין, ומשום חשיבות זו קבעו לו נוסח ברכה לעצמו, אבל משחא, שמן, לא זיין.

מקשה הגמרא: וכי משחא לא זיין!?

והתנן: הנודר שלא יהנה מן המזון - מותר במים ובמלח.

והוינן בה: כיון שמשמע ממשנה זו שמים ומלח בלבד הוא דלא אקרי "מזון", הא כל מילי אקרי מזון, נימא תיהוי תיובתא דרב ושמואל דאמרי: אין מברכין בורא מיני מזונות אלא במאכלים העשויים מחמשת המינין של דגן בלבד, כי רק הם לבדם קרוים "מזון".

ואמר רב הונא ליישב קושיא זו: שאין המשנה בנדרים עוסקת במי שאסר על עצמו בנדר להנות מ"מזון", כי "מזון" כולל באמת רק את חמשת המינין בלבד וכדברי רב ושמואל.

אלא באומר: כל דבר הזן את האדם אסור עלי בקונם, ומשום כך הוא נאסר בכל חוץ ממים ומלח כי כל הדברים מלבדם מזינים את האדם במידה מסויימת אף שאינם קרויים "מזון".

חוזרת הגמרא לענין שלפנינו ומקשה: אלמא נמצינו למדים ממשנה זו שמשחא זיין שהרי הנודר מכל דבר ש"זן" אסור בשמן זית, ומדוע אם כן לא תיקנו לשמן נוסח לעצמו כפי שתיקנו ליין?

אלא מבארת הגמרא טעם אחר לחילוק שבין יין לשמן.

חמרא סעיד, משביע, ומשום חשיבות זו קבעו לו נוסח ברכה לעצמו, ואילו משחא לא סעיד.

מקשה הגמרא: וחמרא - מי סעיד?

והא רבא הוה שתי חמרא כל מעלי יומא דפסחא [ערב חג הפסח] כי היכי דנגרריה ללביה [כדי לעורר תאבונו] ועל ידי כך ניכול מצה טפי. הרי ששתיית היין אינה משביעה, אלא אדרבה, מעוררת התאבון.

מתרצת הגמרא: באופן שכמות היין היא טובא הריהו גריר [מעורר התיאבון], וזוהי הכמות שרבא שתה. אבל כשכמות היין היא פורתא הריהו סעיד, וכיון שיש ליין תכונה שסועד את הלב [בכמות מסויימת] תיקנו לו נוסח ברכה לעצמו [32].

שוב מקשה הגמרא: ומי סעיד היין כלל?

והכתיב (תהלים קד טו): "ויין - ישמח לבב אנוש, ולחם לבב אנוש יסעד". משמע נהמא הוא דסעיד, ואילו חמרא לא סעיד אלא אך ורק משמח!?

מתרצת הגמרא: כוונת הפסוק אינה לומר שהיין אינו משביע, אלא הכונה היא שחמרא אית ביה תרתי - סעיד ומשמח [33], ואילו נהמא - מסעד סעיד, אבל שמוחי לא משמח.

מקשה הגמרא: אי הכי, כיון שהיין משביע נבריך עליה לאחריו שלש ברכות של "ברכת המזון", כפי שמברכים על הלחם.

מתרצת הגמרא: אף על פי שהיין משביע אין מברכין עליו "ברכת המזון" משום שלא קבעי אינשי סעודתייהו עלויה בשונה מ"לחם" שבני אדם קובעים עליו סעודתם.

אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא: אי קבע עלויה [על היין] סעודתיה מאי? וכי יברך על היין ג' ברכות [34].

אמר ליה: לכשיבא אליהו ויאמר - אי הויא קביעותא. השתא מיהא כיון שאין בני אדם קובעים סעודתם על היין, הרי אף אם אחד יקבע עליו סעודתו בטלה דעתו אצל כל אדם ואין קביעותו קביעות [35].

גופא: אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ [36].

שואלת הגמרא: היכי דמי?

אילימא דקא שתי ליה כמות שהוא - הרי איזוקי מזיק ליה לגוף [37] ואין זו אכילה [38] הטעונה ברכה [39].

דתניא: זר השותה שמן של תרומה בשוגג, משלם לכהן רק את הקרן שהרי הפסיד לכהן את ממונו. ואינו משלם את החומש כפי שמשלם מי שאכל תרומה הראויה לאכילה, כי שתית השמן אינה נחשבת לאכילה אלא כמעשה היזק. אבל זר הסך שמן של תרומה בשוגג, כיון שה"סיכה" נחשבת כ"שתיה" משלם לכהן את הקרן ומשלם לו גם את החומש. - הרי ששתיית שמן אינה נחשבת ל"אכילה" ואם כן אין לברך עליו.

מנסה הגמרא ליישב: אלא דקא אכיל ליה לשמן על ידי שמלפת [40] בו את הפת שבאופן כזה אין השמן מזיק לו וממילא נחשבת אכילתו ל"אכילה" החייבת בברכה.

דוחה הגמרא: אי הכי, הויא ליה פת עיקר והוא השמן טפל שהרי בא ללפת אם הפת.

ותנן: זה הכלל כל מזון שהוא עיקר ואוכל עמו מאכל אחר שהוא טפלה - מברך ברכה אחת על העיקר ופוטר בה גם את הטפלה. ואם כן באופן שאוכל השמן על ידי שמלפת בו את הפת אין השמן זקוק כלל לברכה.

מנסה הגמרא ליישב באופן אחר: אלא דקא שתי ליה לשמן על ידי נתינתו אל תוך מרק הקרוי "אניגרון", שדרך שתיית ה"אניגרון" הוא על ידי שמערבים בו שמן ובאופן כזה אין השמן מזיק לו וממילא נחשבת שתייתו ל"אכילה" החייבת בברכה.

דאמר רבה בר שמואל: "אניגרון" הוא מיא דסלקא [מרק תרד] "אנסיגרון" הוא מיא  דכולהו שלקי [מרק ירקות מכל המינים].

הערות

[20] רש"י. ואולם המהרש"א פירש כפשוטו שכשנהנה ללא ברכה הרי זה כאילו גוזל את המאכל מהקב"ה, שהרי לפני הברכה של הקב"ה הוא.

[21] רש"י. ואולם המהרש"א פירש שאין זה עונש, אלא שהברכות הן אלו הגורמות לירידת השפע בעולם, נמצא אם כן שכשאינו מברך הוא מונע בכך את השפע מלירד.

[22] שאם לא כן תצטרך לבריות וסופך בטל מדברי תורה - רש"י.

[23] הקשו התוספות שהרי לעיל פירשה הגמרא שפסוק זה עוסק בזמן שישראל עושים רצונו של מקום. ותירצו שישנם שלש דרגות בדבר: א. כשעושין רצונו של מקום באופן מושלם אזי מלאכתן נעשית על ידי אחרים, וכפי שנאמר "ועמדו זרים ורעו צאנכם". ב. כשעושין רצונו של מקום אבל לא באופן מושלם אזי מלאכתן נעשית על ידי עצמן וכפי שנאמר "ואספת דגנך". ג. כשאינם עושין רצונו של מקום כלל, עליהם נאמר "ולקחתי דגני בעתו". ועיין בדבריו ישוב נוסף לזה. לדברי התוספות מיושבת קושיית המפרשים [עיין ריטב"א] שהקשו איך יתכן לפרש את הפסוק "ואספת דגנך" בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום, והרי בתחילת הפרשה נאמר "והיה אם שמע תשמעו" וגו' "ואספת דגנך", הרי שהפרשה עוסקת בזמן שעושים רצונו של מקום, [ואילו כשאינם עושים רצונו של מקום מתפרש רק בהמשך הפרשה "השמרו לכם פן יפתה" וגו']. אכן לדברי התוספות יש לומר, שאף שהפרשה ודאי עוסקת באלו שעושים רצונו של מקום, מכל מקום, אינם עושים כן באופן מושלם, וכפי שנראה מזה שלא מוזכר בפרשה זו "בכל מאדכם". כפי שמוזכר בפרשת "שמע". - מהרש"א. עיין בדבריו. ובספר נפש החיים לגאון רבי חיים מואלזין (שער א' פ"ח) יישב קושיית המפרשים, שודאי גם רבי ישמעאל אינו סבור שיש רשות לאדם לבטל מלימודו בכדי לעסוק בפרנסתו, ורמז לזה רבי ישמעאל בלשונו "הנהג בהן מנהג דרך ארץ", היינו "עמהם" עם דברי התורה, שגם באותה שעה שאתה עוסק לפרנסתך תהא מהרהר בדברי תורה. ועל זה אמר אביי "הרבה" עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם והרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם, ודייק בדבריו לומר "הרבה" כי רק לכלל המון העם כמעט בלתי אפשרי שיתמידו כל ימיהם בלימוד התורה כרבי שמעון בר יוחאי אבל וודאי אפשרי הדבר שיחיד ינהג כך לעצמו וכל ימיו יהא עסוק בתורה ועבודת ה', ומי שבאפשרותו כן ודאי מוטלת עליו החובה שלא לפרוש מלימוד התורה כלל. והנה הפסוק "ואספת דגנך" - בלשון יחיד, מוזכר בפרשת "והיה אם שמוע" שנאמרה כולה בלשון רבים, ומאחר שיתכן שיחיד ינהג כרבי שמעון בר יוחאי הרי נמצא שכשעוסק בפרנסתו אין הוא עושה רצונו של מקום, ולכן דרשו חז"ל פסוק זה לזמן "שאין ישראל עושין רצונו של מקום", ואולם הפרשה כולה העוסקת ברבים שבהם לא יתכן שינהגו כרבי שמעון בר יוחאי מתפרשת היא לזמן שישראל עושין רצונו של מקום. כי לרבים אין שום עוולה שנוהגים כרבי ישעמאל ולא כרבי שמעון בר יוחאי.

[24] על פי מהרש"א.

[25] צריך ביאור, שהרי דרך החצר היא עיקר הכניסה לבית ומדוע אין זה נחשב שהפירות ראו "פני הבית". - עיין צל"ח וספר עטרת ראש ישוב לזה.

[26] אבל מדרבנן אסור לאכול מהפירות "אכילת קבע" אף אם לא ראו "פני הבית".

[27] חידושי מהר"ם בנעט.

[28] אכן עדיין לא נתבאר בפסוק שדוקא אם הפירות נכנסו לבית דרך הפתח מתחייבים הם במעשר, ואמנם הגמרא במס' בבא מציעא (פח א) מוסיפה שלמדים זאת מהנאמר (שם יב): "ואכלו בשעריך ושבעו" שהבית קובע למעשר רק אם הפירות נכנסו דרך השער [ושלא כדעת רבי יוחנן הלמד מכך שגם חצר קובעת].

[29] לגמרא לא הוקשה מדוע שונה היין משאר משקין שנסחטו מפירות שמבואר לקמן (לח א) שברכתן "שהכל". משום שבאמת היין והשמן שונים משאר משקין בכך שגם לאחר שנהפכו ליין ושמן עדיין שם "פרי" עליהם, וכמבואר ברש"י שם (ד"ה זיעה וד"ה ורבי יהושע). [וטעם הדבר פירש רש"י לקמן (לו א ד"ה הכא) "אבל השמן מיד בא בשנויו לכלל דרך אכילתו ועיקר הפרי לכך נטעוהו הלכך "פרי" הוא". - וה"ה ליין]. ולפיכך מקשה הגמרא במה שונה "פרי" היין מפרי הענבים שתיקנו לו נוסח ברכה לעצמו.

[30] הפני יהושע פירש שהסיבה לכך היא משום שבשונה מענבים היין ראוי לעלות על גבי מזבח לנסכים. וכמו כן השמן עולה על גבי מזבח למנחות. וכן כתב בספר הפרדס (שער י' ד"ה ועל מיני). אכן מדברי הפרי מגדים (ר"ב א"א סק"ב) נראה שסובר שמעלת היין והשמן כלפי ענבים וזתים היא בכך שהם חשובים לאדם.

[31] מלשון הגמרא "אלא", משמע לכאורה שהגמרא חזרה בה מהמבואר לעיל שמעלת היין הוא בזה ש"אישתני לעילויא". ואולם הנצי"ב בספרו מרומי שדה פירש שהגמרא רק מוסיפה שמלבד שהיין "אשתני לעלויא" - שמעלה זו קיימת גם בשמן - יש בו מעלה נוספת שהוא "מזין" בשונה משמן שאינו מזין. - ועיין בסמוך הערה 14.

[32] כתבו התוספות (ד"ה טובא) שמסוגיתנו נמצינו למדים, שבערב פסח מותר לשתות יין רק בכמות מרובה [היינו ב' כוסות של רביעית או רוב רביעית (משנ"ב תע"א סק"ד), ועיין עוד בביאור הלכה (ר"ח ד"ה ברכת) וצ"ע]. משום שרק באופן זה היין גורר תאות האכילה ואינו משביע. ואולם הטור (סימן תע"א) מתיר לשתותו בערב פסח אפילו בשיעור מועט. וצריך ביאור, איך תתיישב סוגייתנו לשיטתו. ונראה, שהטור יפרש דברי הגמרא כפירושו של הראבי"ה (ח"א ק"נ) שביאר שתיבות "טובא" ו"פורתא" אינם מוסבות על כמות השתיה אלא על התוצאה משתיה זו. היינו, שכששותה יין [בכל כמות שהיא] השתיה מגבירה את תאות אכילתו יותר מאשר שגורמת לו לשבוע, ולכן שתה רבא יין כל מעלי יומא דפסחא. - וכעין זה ביאר הב"ח בדעת הטור. אכן יש להעיר לפירוש זה מהמשך דברי הגמרא, שמקשה, כיון שיין משביע מדוע אין מברכים עליו ברכת המזון כמו על הפת. ולכאורה הרי יש לחלק ש"לחם" משביע ביותר ולכן מברכים עליו ברכת המזון, אבל יין שאינו משביע כל כך שוב אין לברך עליו ברכת המזון. וצ"ע. [עיין עוד בביאור הלכה (ר"ח ד"ה) בביאור דברי הגמרא באופן אחר ע"ש].

[33] מדברי תלמידי רבינו יונה (במתניתין) והריטב"א בהלכותיו (פ"א ה"כ) נראה שגם למסקנת הגמרא שתיקנו ליין נוסח ברכה לעצמו משום שהוא "סעיד" ו"משמח" מכל מקום הטעם שהוזכר בתחלת הסוגיא שיין "אישתני לעילויא" ג"כ עדיין מהווה סיבה לקביעת נוסח הברכה. ולדבריהם נמצא שקבעו ליין נוסח ברכה לעצמו מחמת ג' סיבות. א. חשיבות. ב. סועד הלב. ג. משמח. - אכן מדברי המאירי נראה שלמסקנא אין צורך בטעם שהוא "חשוב" אלא עיקר הטעם הוא שהוא משום ש"סעיד" ו"משמח". הפרי מגדים דייק מפירוש רש"י (במתני') שחולק על דברי הראשונים שהזכרנו וסובר שעיקר הטעם הוא משום חשיבותו של היין. ואף שבמסקנת הגמרא הרי התבארו טעמים אחרים לזה, ביאר הפרי מגדים שהרי הסיבה שלא היה נח לגמרא לפרש שמשום חשיבותו קבעו לו נוסח ברכה בפני עצמו היתה משום שהוקשה לה מ"שמן" שגם הוא "אישתני לעילויא" ובכל זאת לא קבעו לו נוסח ברכה בפני עצמו, ואולם, כיון שבסוגיא בסמוך מתבאר ש"שמן" כלל אינו ראוי לשתיה בפני עצמו שוב אי אפשר לומר שכלפי הזתים הוא נחשב "אישתני לעילויא", ואם כן שוב אפשר לחזור לסברא הראשונה שהטעם שקבעו ליין ברכה בפני עצמה הוא משום חשיבותו [שאינה קיימת בשמן]. [ויש להעיר שלדברי הפני יהושע [הובא לעיל הערה 11] שביאר שחשיבותם של היין והשמן הוא בזה שהם עולים על גבי המזבח לא יתכנו דברי הפרי מגדים. שהרי אף אם אין השמן ראוי לשתיה - וכמסקנת הגמרא בסמוך - מכל מקום חשיבותו הבאה לו מכח שעולה על גבי המזבח עדיין קיימת אצלו]. לכאורה ישנה נפקא מינה לדינא במחלוקת זו של הראשונים לענין "מיץ ענבים", שלדעות שנקטו לעיקר את הטעמים "סעיד" ו"משמח" שהוזכרו במסקנת הגמרא לכאורה לא יברכו עליו ברכת בורא פרי הגפן מאחר שאינו משמח. שהרי "משמח" היינו "משכר" וכמבואר בגמרא בב"מ [דף סו ב] וברש"י (ד"ה שכר) ע"ש, ומיץ ענבים כידוע אינו משכר. אבל לדעת רש"י שנקט שחשיבותו של היין היא זו שגרמה לקבוע לו נוסח ברכה בפני עצמו, לכאורה טעם זה שייך גם במיץ ענבים [ולדעת הפני יהושע שהובא לעיל עדיין צ"ע בזה].

[34] החזון איש (סימן ל"ד סק"ו) מקשה שהרי כשקובע סעודתו על היין ודאי כמות השתיה היא מרובה, ובאופן שכזה הרי התבאר בגמרא ש"טובא גריר" ואינו משביע, ומה הוקשה לגמרא שיברכו עליו ג' ברכות. ותירץ, שהשיעור "טובא" שהוזכר בגמרא שסגולתו לגרור תאות המאכל הוא כששותה הרבה אך לא בכמות מרובה כל כך, אבל בקובע סעודתו על היין שאז השתיה היא בכמות מרובה מאד, בכה"ג באמת היין שוב חוזר ומשביע. ונמצאו ג' שיעורים לדבר: א. שיעור מועט - משביע. ב. שיעור מרובה - אינו משביע. ג. שיעור מרובה מאד - משביע.

[35] כתבו תלמידי רבינו יונה (לקמן כ"ט ב מדפי הרי"ף ד"ה ומיהו) שהשותה יין בגמר סעודתו ברכת המזון פוטרתו. ועוד הוסיפו (לעיל ו' א ד"ה א"נ) שהשותה יין [שלא בשעת סעודה] וטעה ובירך עליו ברכת המזון בדיעבד יצא ידי חובתו. והוכיחו זאת מהמבואר בסוגיתנו שאילו היו בני אדם קובעים סעודתן על היין היו מברכין עליו ברכת המזון לכתחלה, הרי שיש לברכה זו שייכות ליין, ואף שלכתחלה ודאי שאין לברך ברכה זו על היין מכל מקום באופנים שהוזכרו לעיל צריכה הברכה להועיל. אכן הצל"ח דחה דבריהם וכתב שהנידון בגמרא אם לברך ג' ברכות על יין אינו לג' הברכות שבנוסח הרגיל שבברכת המזון, אלא לנוסח מחודש המיוחד ליין שמוזכר בהם שבח היין, וממילא שוב יתכן שברכת המשון בנוסח הרגיל לא תועיל ליין באופנים שהוזכרו אף בדיעבד, וכן נקט החזון איש (סימן ל"ד סק"ה).

[36] ולענין ברכה אחרונה - כתב המשנ"ב (ר"ב סקל"ב) שאם שתה כשיעור המחייב בברכה יש לברך עליו ברכה אחת מעין שלש. ומסתימת דבריו נראה שהשיעור הנצרך להתחייב על השמן בברכה הוא כמו בשאר משקין שכתב השו"ע (ק"צ ס"ג) שיש ספק אם שיעורן ב"כזית" או ב"רביעית". ואולם בספר אמרי בינה (או"ח סי"ז) הביא לדברי ספר החינוך (מצוה תמ"ד) שכתב לענין איסור אכילת מעשר שני חוץ לירושלים שהשיעור להתחייב מלקות על שתיית השמן חוץ לירושלים הוא ב"כזית" כשיעור שנקבע לענין "מאכל", משום שעיקר דרך ההנאה מהשמן הוא בצורת אכילה שמטבלים בו פת וכדומה. ולמד מזה האמרי בינה שגם לענין ברכה אחרונה שיעורו כן.

[37] רש"י, אכן הריטב"א כתב: "פירוש, האי מפסיד השמן הוא וחשוב כמזיק ולא חשיבה הנאה כלל". היינו, שה"היזק" שאליו כיוונה הגמרא אינו לאדם אלא לשמן, כיון שהשמן אינו עומד לכך, נמצא שהשתמשות זו פוגמת בו ומזיקתו. ואין לאכילה זו שם "אכילה" אלא שם "מזיק". - וכדבריו נראה מלשון הרמב"ם (פי' מתרומות ה"ח והי"א) עיין בדבריו.

[38] רש"י. - הגאון רבי עקיבא איגר הקשה על דברי רש"י שתלה זאת בחסרון בשם "אכילה", מהמבואר במס' פסחים (כד ב) שהשותה משקין היוצאים מפרי האסור באיסור אכילה כ"ערלה" או "תרומה" וכדו' הריהו פטור ממלקות משום שהשתיה נחשבת כ"הנאה שלא כדרכה" שהרי דרך ההנאה מהפרי היא באכילתו, ואעפ"כ לענין ברכה הדין פשוט שמברכין על משקין אלו ברכתם הראויה להם ולא מתחשבים במה שההנאה נחשבת כ"הנאה שלא כדרכה", ומוכח מזה שלענין ברכה אין חסרון במה שההנאה אינה כדרכה. ולכן תמוהה קושית הגמרא שהשוותה "תרומה" ל"ברכה" והרי יש לחלק שאף שלענין תרומה השותה שמן פטור כי ההנאה הימנו נחשבת כ"הנאה שלא כדרכה" מכל מקום עדיין יש לחייבו בברכה עליו, כיון שלענין ברכה אין צורך שההנאה מהמאכל תהא "הנאה כדרכה". - ומשום כן פירש הגרע"א ביאור אחר בדברי הגמרא שלא כפירושו של רש"י. עיין בדבריו. אכן בספר אמרי בינה (או"ח סי"ז) יישב את קושית הגרע"א וכתב שודאי גם לענין ברכה יש צורך שההנאה המחייבת בברכה תהא "הנאה כדרכה", והטעם שמברכים על משקין היוצאים מהפרי ברכתם הראויה הוא משום שלאחר שהמשקין נסחטו מהפרי הדרך היחידה להנות מהמשקין היא אך ורק בשתייתם וזוהי "דרך הנאתן". ואת ההוכחה שהוכיח הגרע"א מהגמרא בפסחים שמשקין היוצאים מפרי של איסור אין ההנאה מהם נחשבת ל"הנאה כדרכה" יש לדחות, שדוקא לענין איסור ערלה וכדומה נאמר דין זה, כיון שהנידון שם הוא אם האיסור שחל על הפרי עדיין קיים במשקין שנסחטו ממנו, ולענין זה מתבאר שם בגמרא ששתית המשקין נחשבת כלפי הפרי - שהוא מקור האיסור - כ"הנאה שלא כדרכה" כיון שדרך ההנאה מהפרי הוא באכילתו, אבל לענין ברכת הנהנין שהנידון אינו ההנאה מהפרי אלא מהמשקין עצמן, בזה פשוט שההנאה מהמשקין נחשבת כ"הנאה כדרכה". וראה עוד בספר מנחת שלמה (ח"א סימן כ"א) שגם הוא יישב בדרך זו את קושיית הגרע"א ע"ש.

[39] לדעת רש"י ורוב הראשונים, כיון שהשמן בפני עצמו מזיק אין מברכים עליו כלל ואולם דעת הרמב"ם (ברכות פ"ח ה"ב) שיש לברך עליו ברכת "שהכל", וביאר הכסף משנה שם שטעמו משום שיש מעט הנאה בשתייתו והנאה זו חייבת בברכה, עיין בדבריו.

[40] רש"י. - משמע מדבריו שרק באופן שהשמן בא ללפת בו את הפת נחשבת הפת ל"עיקר" והשמן ל"טפל", אבל באופן שעיקר כונתו היא לשתות את השמן [לצורך רפואה וכדומה] אזי נחשב השמן "עיקר" והפת "טפל". וכן פסק המגן אברהם (ר"ב סק"ח), וחולק בזה על הב"ח (סימן ר"ב) שחידש שגם באופן כזה הפת נחשבת "עיקר", עיין בדבריו.

ואילו כאן שנאמר שהארץ לבני אדם, הרי זה לאחר ברכה.

א אמר ר' חנינא בר פפא: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה — כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל. שנאמר: "גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית" (משלי כח, כד). ואין משמעות לשון "אביו" אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך" (דברים לב, ו). ואין משמעות לשון "אמו" אלא כנסת ישראל, שנאמר: "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" (משלי א, ח). שבגלל הזכרת התורה מפי האם מבינים כי "אמך" היא אומתך — כנסת ישראל.

מאי [מה פירוש] המשך הכתוב "חבר הוא לאיש משחית"? אמר ר' חנינא בר פפא: אדם כזה חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים, היה חוטא ומחטיא את הרבים. ואדם כזה אף הוא בכלל זה.

ב בקשר לדברים האחרונים מביאים את מה שר' חנינא בר פפא רמי [השליך, הקשה ממקור אחד על משנהו]: מצד אחד כתיב [נאמר] "ולקחתי דגני בעתו ותירושי במועדו" (הושע ב, יא), ומצד אחר כתיב [נאמר] בכתוב כהבטחה "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך" (דברים יא, יד), והרי זו סתירה בין הנאמר בשני הכתובים למי הוא הדגן!

ומתרץ: לא קשיא [אין זה קשה], כאן כשמבטיח ה' לישראל שיאספו את דגנם הרי זה בזמן שישראל עושין רצונו של מקום (הקדוש ברוך הוא), ואילו כאן שמשמע מהכתוב שהדגן של הקדוש ברוך הוא, הרי זה בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, שאז הוא נוטל מהם את הדגן ומראה להם שהוא שלו.

תנו רבנן [שנו חכמים] זה שנאמר "ואספת דגנך" מה תלמוד לומר? מה בא כתוב זה ללמדנו? — לפי שנאמר ביהושע": "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח), יכול המשמעות המעשית של דברים אלו ככתבן, שיעסוק אדם כל ימיו בתורה בלבד, תלמוד לומר: "ואספת דגנך" תירושך ויצהרך "— הנהג בהם מנהג דרך ארץ, שיש לנהוג כדרך העולם ולהקדיש זמן אף למלאכה, אלו דברי ר' ישמעאל.

ור' שמעון בן יוחאי אומר: אפשר יעשו אנשים כך ויהא אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח (כי רק כאשר הרוח נושבת אפשר לזרות תבואה ולהפרידה מן המוץ) ויהא עסוק תמיד, ותורה מה תהא עליה? אלא על האדם להקדיש עצמו לתורה, ולוותר על זמן העבודה בתחומים אחרים. שבזמן שישראל עושין את רצונו של מקום — מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר איכריכם וכרמיכם" (ישעיהו סא, ה), ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום בשלמות — מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: "ואספת דגנך" וגו'. ולא עוד אלא אם חוטאים שאף מלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: "ועבדת את אויבך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל "(דברים כח, מח).

על מחלוקת זו אמר אביי כסיכום: אף שיש מקום לשתי הדעות, בכל זאת היו הרבה שעשו כר' ישמעאל, שגם למדו תורה וגם עבדו לפרנסתם, ועלתה בידן, שעל אף שעסקו בדברים אחרים פרט לעיסוקם בתורה, נתקיים לימודם. והרבה שעשו כר' שמעון בן יוחאי, שרק למדו תורה ולא עסקו לפרנסתם בשום דבר אחר, ולא עלתה בידן לשמור על לימודם, ונזקקו לעזבו לגמרי.

וכן בדרך דומה אמר להו [להם] רבא לרבנן [לחכמים] שהיו באים לבית מדרשו: במטותא מינייכו [בבקשה מכם], ביומי [בימי] חודש ניסן וביומי [ובימי] חודש תשרי זמן העבודה החקלאית לא תתחזו קמאי, כי היכי [אל תראו לפני, אלא עסקו בעבודתכם, כדי] שלא תטרדו במזונייכו כולא שתא [במזונותיכם כל השנה כולה].

כסיכום לאותם הדברים אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן משום (בשם) התנא ר' יהודה בר' אלעאי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, הנופלים מהם במעלתם; דורות הראשונים עשו את תורתן קבע ואת מלאכתן עראי (ארעי), ולמעשה זו וזו, התורה והמלאכה, נתקיימה בידן. ואילו דורות האחרונים שעשו את מלאכתן קבע ותורתן עראי, זו וזו לא נתקיימה בידן.

ג ומעין דברים אלה אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן משום [בשם] ר' יהודה בר' אלעאי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים; בדורות הראשונים היו אנשים מכניסין את פירותיהן לחצר דרך טרקסמון [שער ראשי] כדי לחייבן במעשר, ואילו דורות אחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות, דרך חצרות דרך קרפיפות [חצרות גדורות] ולא דרך השער, כדי לפטרן מן המעשר, וכפי שאמר ר' ינאי: אין הטבל (תבואה שלא עושרה) מתחייב במעשר עד שיראה את פני הבית (פתח הכניסה והיציאה) ויוכנס לבית דרך שם, וכפי שנאמר בנוסח שאומרים בשעת וידוי המעשר: "בערתי הקדש מן הבית" (דברים כו, יג), הרי שחיוב מעשר חל על תבואה שלא החליטו עדיין למי תיאכל רק כשמכניסים את התבואה לבית עצמו.

ור' יוחנן אמר: אפילו ההכנסה לחצר קובעת להחשיב את הפירות כמוגמרים ולחייבם בשל כך במעשר, שנאמר בדיני מעשר: "ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו" (שם, שם, יב).

ד שנינו במשנה שעל פירות האילן מברך "בורא פרי העץ" חוץ מן היין שאף שמקורו בפירות האילן נתייחדה לו הברכה לעצמו "בורא פרי הגפן". ושואלים: מאי שנא [במה שונה] יין שנתייחדה לו ברכה? אילימא [אם תאמר] משום דאשתני, לעלויא אשתני [שהשתנה לעילוי, לטובה, מן הפרי שממנו נעשה, השתנה] בשל כך גם כן לברכה, והרי שמן אף דאשתני לעלויא [שהשתנה לעילוי] ואף על פי כן לא אשתני [השתנה] לברכה, וכפי שאמר רב יהודה שכך אמר שמואל, וכן אמר ר' יצחק שכך אמר ר' יוחנן: שמן זית מברכין עליו "בורא פרי העץ" כמו על הזית עצמו ולא יותר.

אמרי [אומרים] כתשובה: התם [שם] במקרה של שמן משום דלא (שאי) אפשר למצוא לו ברכה מתאימה, כי היכי נבריך [כיצד נברך], אם נבריך [נברך] "בורא פרי הזית" הרי פירא גופיה [הפרי עצמו] "זית" אקרי [נקרא], והוא אשר נברא, ואולם השמן הוא תוצר הפרי שנעשה בידי אדם, ולשון זו אינה מתאימה לו. ואי אפשר לברך במקביל ל"בורא פרי הגפן", שכן הענבים עצמם הם פרי הבריאה, בניגוד לשמן.

ומקשים: בכל זאת אפשר למצוא נוסחה, ונבריך עליה [ונברך עליו] "בורא פרי עץ זית" שתקביל מבחינת עניינה לברכת היין. אלא אמר מר זוטרא הסבר אחר: הטעם שלא ייחדו ברכה לשמן הוא שחמרא [יין] — זיין [מזין], משחא [שמן] — לא זיין [אינו מזין].

על כך מקשים: ומשחא לא זיין [וכי שמן אינו מזין]? והתנן [והרי שנינו במשנה] הנודר מן המזון, מי שקיבל על עצמו בנדר שלא לאכול מזון — מותר הוא במים ומלח שאינם נחשבים כמזון. והוינן [ועסקנו] בה בהלכה זו: מכאן אפשר להסיק כי מים ומלח בלבד הוא שלא אקרי [נקראו] "מזון", הא [הרי] כל שאר מילי אקרי [הדברים נקראו] "מזון" [הרי שכל דבר נקרא מזון],

ואם כןנימא תיהוי תיובתא [האם נאמר כי תהיה זו קושיא חמורה] על רב ושמואל דאמרי [שאמרו] אין מברכין "בורא מיני מזונות" אלא באכילת חמשת המינין של תבואה בלבד, שרק הם קרויים "מזון". ואמר רב הונא שם כתירוץ, שיש לומר שמדובר במקרה מסויים: באומר הנודר בלשון "כל הזן עלי יהא באיסור", ולכן כל דבר הזן את האדם (אף שאין לקרוא לו "מזון") נכלל בהגדרה זו מלבד מים ומלח.

אלמא משחא זיין [הרי ששמן מזין], ואין לומר שהיין לבדו מזין. אלא הבדל אחר בין יין לשמן, חמרא [יין] — סעיד [סועד], ומשחא [והשמן] — לא סעיד [אינו סועד], כלומר, היין לא רק מזין, אלא אף נותן הרגשת שובע. על כך שואלים: וחמרא מי סעיד [והיין האם הוא סועד, משביע] והא [והרי] רבא הוה שתי חמרא [היה שותה יין] כל מעלי יומא דפסחא [ערב פסח] כי היכי דנגרריה ללביה, וניכול [כדי שיגרור, יגרה, את ליבו, תאבונו, ויאכל] מצה טפי [יותר] בתיאבון בליל הסדר. והרי שהיין רק מגרה את התיאבון ואולם אינו משביע. ומשיבים: טובא [הרבה] — גריר [גורר, מגרה], פורתא [מעט] — סעיד [משביע].

ושוב שואלים: ומי סעיד [והאם היין סועד] כלל?! והכתיב [והרי נאמר]: "ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן ולחם לבב אנוש יסעד" (תהלים קד, טו), והרי שנהמא [לחם] הוא דסעיד [שסועד] את הלב ואילו חמרא לא סעיד [יין אינו סועד]! אלא יש לומר כי מפסוק זה אין ראיה, כי חמרא אית ביה תרתי [היין יש בו שתי מעלות]: סעיד [סועד] ומשמח, ואילו נהמא מסעד סעיד, שמוחי לא [הלחם סועד, לשמח אינו] משמח.

ומאחר שיש כאן כל המעלות הללו שואלים: אי הכי נבריך עליה [נברך עליו, לאחר שתייתו] שלש ברכות, כמו שמברכים ברכת מזון שלמה לאחר אכילת לחם! ומשיבים: לא קבעי אינשי סעודתייהו עלויה [אין אנשים קובעים סעודתם עליו], שאין אנשים עושים ארוחה שתהא רובה יין.

אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרבא: אי [אם] קבע עלויה סעודתיה מאי? [עליו סעודתו מה] דינו? האם יצטרך אז לברך כמו אחרי הלחם? אמר ליה [לו]: פתרון לשאלתך תדע רק לכשיבא אליהו ויאמר אי הוי קביעותא [אם היא קביעות], כי זהו ספק שאין אנו יכולים להכריע בו. השתא מיהא [עכשיו בכל אופן, לפני שבא אליהו] בטלה דעתו אצל כל אדם, ואנו רואים בו יוצא דופן, ולא יחוייב לברך ברכת מזון שלימה.

ה מקודם הובאה ההלכה שעל שמן זית מברכים "בורא פרי העץ" ומעתה באים לדון בהלכה זו גופא [לעצמה]. אמר רב יהודה שכך אמר שמואל, וכן אמר ר' יצחק שכך אמר ר' יוחנן: שמן זית מברכין עליו "בורא פרי העץ" כמו על הזית עצמו ולא יותר. והשאלה היא היכי דמי [איך בדיוק היה הדבר], אילימא דקא שתי ליה משתה [אם נאמר ששתה אותו] כמו שהוא — אוזוקי מזיק ליה [הריהו מזיק לו, לשותה]. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: השותה שמן של תרומה (שלא ידע שהיא תרומה) — משלם את הקרן, אותו סכום שהזיק, ואינו משלם את החומש (חמישית ערך הנזק, הנוספת כרגיל כקנס כאשר מחזירים מעילה בדברים מקודשים), שבמקרה זה נחשב האיש כמזיק בלבד, ולא כנהנה מן הקודש. מה שאין כן הסך את גופו בשמן של תרומה — משלם קרן וחומש, משום שנהנה. ומכאן למדנו ששתיית שמן אין בה הנאה ואף גורמת נזק לשותה.

אלא צריך להסביר דקא אכיל ליה [שאוכל אותו] את השמן, על ידי שהוא טובל בו פת לחם. ואולם אי הכי, הויא ליה [אם כן, תהיה לה] פת עיקר והוא, השמן, טפל. ותנן [ושנינו במשנה], זה הכלל: כל שהוא עיקר ועמו טפלה בדברי אכילה — מברך על העיקר כראוי לו ופוטר את הטפלה בלי ברכה מיוחדת. ובמקרה זה יש איפוא לברך רק על הלחם ולא על השמן! אלא צריך לומר דקא שתי ליה [שהוא שותה אותו] על ידי אניגרון וכפי שאמר רבה בר שמואל: "אניגרון" פירושו — מיא דסלקא [מי סלק], ואילו "אנסיגרון" הוא מיא [מים]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and here, where it says that He gave the earth to mankind refers to after a blessing is recited.

Rabbi Ḥanina bar Pappa said: Anyone who derives benefit from this world without a blessing, it is as if he stole from God and the community of Israel, as it is stated: “Whoever robs his father and his mother and says: It is no transgression, he is the companion of a destroyer” (Proverbs 28:24). The phrase, his father, refers to none other than God, as it is stated: “Is He not your Father Who created you, Who made you and established you” (Deuteronomy 32:6). The phrase his mother refers to none other than the community of Israel, as it is stated: “Hear, my son, the discipline of your father, and do not forsake the Torah of your mother” (Proverbs 1:8). The mention of the Torah as emanating from the mouth of the mother, apparently means that your mother is the community of Israel.

What is the meaning of the continuation of the verse: He is the companion of a destroyer? Rabbi Ḥanina bar Pappa said: He is a companion of Jeroboam ben Nevat, who corrupted Israel before their Father in heaven by sinning and causing others to sin.

On a similar note, the Gemara cites that Rabbi Ḥanina bar Pappa raised a contradiction: It is written, “I will take back My grain at its time and wine in its season” (Hosea 2:11), and it is written: “And you shall gather your grain, your wine and your oil” (Deuteronomy 11:14). To whom does the grain belong: To God, or to the people?

The Gemara responds: This is not difficult. Here, where God promises Israel that they will gather their grain, the verse refers to a time when they perform God’s will. Here, where the verse indicates that the grain belongs to God, it refers to a time when they do not perform God’s will, as then He will take back the grain, demonstrating that it belongs to Him.

The Sages taught: What is the meaning of that which the verse states: “And you shall gather your grain”? Because it is stated: “This Torah shall not depart from your mouths, and you shall contemplate in it day and night” (Joshua 1:8), I might have thought that these matters are to be understood as they are written; one is to literally spend his days immersed exclusively in Torah study. Therefore, the verse states: “And you shall gather your grain, your wine and your oil,” assume in their regard, the way of the world; set aside time not only for Torah, but also for work. This is the statement of Rabbi Yishmael.

Rabbi Shimon ben Yoḥai says: Is it possible that a person plows in the plowing season and sows in the sowing season and harvests in the harvest season and threshes in the threshing season and winnows in the windy season, as grain is separated from the chaff by means of the wind, and is constantly busy; what will become of Torah? Rather, one must dedicate himself exclusively to Torah at the expense of other endeavors; as when Israel performs God’s will, their work is performed by others, as it is stated: “And strangers will stand and feed your flocks, and foreigners will be your plowmen and your vinedressers” (Isaiah 61:5). When Israel does not perform God’s will, their work is performed by them themselves, as it is stated: “And you shall gather your grain.” Moreover, if Israel fails to perform God’s will, others’ work will be performed by them, as it is stated: “You shall serve your enemy whom God shall send against you, in hunger, in thirst, in nakedness and in want of all things” (Deuteronomy 28:48).

Summing up this dispute, Abaye said: Although there is room for both opinions, many have acted in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, and combined working for a living and learning Torah, and although they engaged in activities other than the study of Torah, were successful in their Torah study. Many have acted in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Yoḥai and were not successful in their Torah study. They were ultimately forced to abandon their Torah study altogether.

Similarly, Rava said to the Sages who would attend his study hall: I implore you; during the months of Nisan and Tishrei, the crucial agricultural periods, do not appear before me. Engage in your agricultural work then so that you will not be preoccupied with your sustenance all year.

Summarizing these statements, Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said in the name of the tanna Rabbi Yehuda, son of Rabbi El’ai: Come and see that the latter generations are not like the earlier generations; rather they are their inferiors. The earlier generations made their Torah permanent and their work occasional, and this, Torah study, and that, their work, were successful for them. However, the latter generations who made their work permanent and their Torah occasional, neither this nor that was successful for them.

Along these lines, Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Yehuda, son of Rabbi El’ai: Come and see that the latter generations are not like the earlier generations. In the earlier generations, people would bring their fruits into their courtyards through the main gate in order to obligate them in tithes. However, the latter generations bring their fruits through roofs, through courtyards and through enclosed courtyards, avoiding the main gate in order to exempt them from the mitzva of tithing. As Rabbi Yannai said: Untithed produce is not obligated in the mitzva of tithing until it sees the front of the house through which people enter and exit, and it is brought into the house that way as it is stated in the formula of the confession of the tithes: “I have removed the consecrated from the house” (Deuteronomy 26:13), as the obligation to tithe produce whose purpose has not yet been designated takes effect only when it is brought into the house.

And Rabbi Yoḥanan said: Even bringing it into the courtyard determines its status as having completed the production process and obligates the produce to be tithed, as it is written in the confession of the tithes: “And I have given to the Levite, the stranger, the orphan and the widow, and they shall eat in your gates and be satisfied” (Deuteronomy 26:12).

We learned in our mishna: Over fruits that grow on a tree one recites: Who creates fruit of the tree, with the exception of wine that even though it originates from fruit of the tree, a separate blessing was established for it: Who creates the fruit of the vine. The Gemara asks: What is different about wine, that a separate blessing was established for it? If you say that because the fruit changed for the better into wine, therefore, the blessing changed. Olive oil changed for the better and nevertheless, its blessing did not change. As Rabbi Yehuda said that Shmuel said, and so too Rabbi Yitzḥak said that Rabbi Yoḥanan said: Over olive oil, one recites: Who creates fruit of the tree, just as he does over the fruit itself.

The Sages said: There, in the case of oil, it is because it is impossible to find an appropriate blessing, as how shall we recite the blessing? If we recite the blessing: Who creates fruit of the olive, the fruit itself is called olive and that is what was created. The oil is a man-made product of that fruit, rendering that formula inappropriate. Similarly, reciting a formula parallel to the blessing on wine: Who creates the fruit of the vine, is inappropriate as the grapes themselves are the fruit that was created, as opposed to oil which was not.

The Gemara challenges: Nevertheless, it is still possible to formulate a blessing, as we may recite the blessing: Who creates fruit of the olive tree, which would be parallel to the blessing recited over wine. Rather, Mar Zutra offered a different rationale: The reason that no separate blessing was established over oil is because, as opposed to wine that nourishes, oil does not nourish.

The Gemara asks: And oil does not nourish? Didn’t we learn in a mishna: One who vows that nourishment is forbidden to him is permitted to eat water and salt, as they are not considered nourishment. And we discussed this halakha: By inference, water and salt are not considered nourishment, but all other edible items are considered nourishment.

Let us say that this is a conclusive refutation of Rav and Shmuel, who said: One only recites: Who creates various kinds of nourishment, over the five species of grain alone, as they alone are considered nourishing. And Rav Huna said as a solution that this mishna referred to a case where he vows and says: Anything that nourishes is prohibited to me. That formula includes anything that is at all nourishing and therefore only water and salt are excluded. Olive oil is not excluded.

Apparently, oil nourishes. Rather, there is another distinction between wine and oil: Wine satisfies, oil does not satisfy. Wine not only nourishes, but it is also filling. The Gemara asks: And does wine satisfy? Wouldn’t Rava drink wine all day on the eve of Passover in order to stimulate his heart, i.e., whet his appetite so that he might eat more matza at the seder? Wine does not satisfy, it whets the appetite. The Gemara answers: A lot of wine stimulates, a little satisfies.

Again, the Gemara asks: Does wine satisfy at all? Isn’t it written: “Wine gladdens the heart of man, making the face brighter than oil, and bread fills man’s heart” (Psalms 104:15); bread is that which satisfies, wine does not satisfy. Rather, this verse is not a proof; wine has two advantages, it satisfies and gladdens. Bread, however, satisfies but does not gladden.

Since wine possesses all of these virtues, the Gemara asks: If so, let us recite the three blessings of Grace after Meals over it after drinking, just as we do after eating bread. The Gemara answers: People do not base their meals on wine.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said to Rava: If one based his meal on it, what is the ruling? Must he recite the Grace after Meals as he does after bread? He replied: When Elijah comes and says whether or not it can serve as the basis for a meal, this will be resolved. Nevertheless, now, until then, his intention is rendered irrelevant by the opinions of all other men and he is not required to recite the complete Grace after Meals.

Previously, the Gemara cited the halakha that one recites the blessing: Who creates fruit of the tree, over olive oil. The Gemara discusses the matter itself. Rav Yehuda said that Shmuel said, and so too Rabbi Yitzḥak said that Rabbi Yoḥanan said: One recites the blessing: Who creates fruit of the tree, over olive oil just as he does over the fruit itself. What are the circumstances? If you say that he drank it plain, it causes damage to the drinker. As it was taught in a baraita: One who drinks oil of teruma, while unaware that it was teruma, pays the principal and does not pay the additional fifth which is the typical penalty for unintentional misuse of consecrated property, as in that case the individual is considered to have only damaged consecrated property without deriving benefit from it. One who anoints his body with the oil of teruma pays the principal and pays the fifth, as he derived benefit from it. Apparently, one who drinks oil derives no benefit and it even causes him damage.

Rather, it is referring to a case where he eats the oil by dipping bread into it. If so, the bread is primary and the oil secondary, and we learned in a mishna: This is the principle: Any food that is primary, and is eaten with food that is secondary, one recites a blessing over the primary food, and that blessing exempts the secondary from the requirement to recite a blessing before eating it. A blessing need only be recited over the bread, not over the oil. Rather, it is referring to a case where he is drinking it by means of an anigeron, as Rabba bar Shmuel said: Anigeron is water in which a beet was boiled, ansigeron is the water

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מאי חבר הוא לאיש משחית. פי' דאי כפשטיה מאי קאמר פשיטא דמאן דעבר עבירה חבר הוא למאן דעבר עבירה אלא ודאי לאיש מסוים קאמר.

ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. כלומר בשלימות. מלאכתן עושין ע"י עצמן דכתיב ואספת דגנך. ואע"ג דלעיל מהאי קרא כתיב והי' אם שמוע תשמעו בראש הפרשה קאי אונתתי מטר ארצכם בעתו אבל ואספת דגנך מכל מקום כיון שישמעו כלל מדלא כתיב ואספת דגנך ע"י אחרים:

דרך טרקסמון. פי' טרק שער סימון בית:

דאמר ר' ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית. פי' מדאורייתא קאמר אבל מדרבנן אפי' ר' ינאי מודה דחצר קובעת ודיני תבואה עד שלא הביאה שליש אינה בתורת מעשר כלל אלא דינה כדשאים משהביאה שליש הרי היא בתורת מעשר ושעה זו נקראת עונתה למעשר. ופירות ג"כ יש להם עונה למעשר כל אחד לפי ענינו כדאיתא במעשר ואחר עונה זו אם דש אותה וברר אותה ממוץ שלה ועשה ממנה כרי והחליק פניה ברחת וזה נקרא מירוח הוקבעה למעשר לפי שנגמרה מלאכתה לגמרי ושעה זו נקראת גרנה למעשר והאוכל ממנה כזית חייב מיתה בידי שמים, ושאר פירות יש להם ענין שהוא להם כעין גורן להקבע למעשר כל אחד לפי ענינו וקודם לזמן זה מותרין באכילת עראי מדבריהם ומן התורה אפי' באכילת קבע לפי שלא הוקבעו ובשבת אסור אפי' אכילת עראי מדבריהם לפי שכל אכילת שבת עשו כקבע יצא שבת חזרו להיתירן אבל במיחד אותם לשבת הוקבעו מדבריהם ונאסרו לעולם אפי' באכילת עראי עד שיעשר. הרי שלא המריח תבואתו ונקה אותה מן המוץ והכניסה לבית ראיית פני הבית קובע. הרי שהכניסה במוץ שלה ונקה אותה יפה והניחה בשקים ובתיבות ולא עשה לה מירוח הרי זו פטורה לעולם ואי איפשר לה לעולם לבוא לכלל חיוב וזו כיון שאי איפשר לה לעולם לבוא לכלל חיוב הותרה לגמרי אפילו באכילת קבע:

נימא בורא פרי הזית. משמע פירא ופירא גופיה זית איקרי ומשמע השמן היוצא מן הזיתים ואין אומרים כן כמו שאין אומרים בורא פרי היין היוצא מן הענבים כי האילן צריך להזכיר: חמרא סעיד. פירוש סועד את הלב ומחזקו, זיין הוא ממעט הרעב מן הגוף אבל אינו מחזק הלב ויין מחזקו וזהו המסעד כדכתי' וסעדו לבכם:

אי הכי נברך עליה ג' ברכות וכו'. וא"ת ומי עדיף ממזון גופיה דאמרינן לקמן אין פרוסות קיימות בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, יש לומר דכיון דאשתני לעילויא דומיא דפת וקבעו לו ברכה לכתחלה בפני עצמו משום חשיבותו הוה ס"ד למימר דלאחריו נמי נברך שלש ברכות דומיא דפת. מפי מורי נר"ו:

היכי דמי אי דקא שתי ליה. פירוש בעיניה אזוקי קא מזיק ליה, פירוש האי מפסיד השמן הוא וחשוב כמזיק ולא חשיבא הנאה כלל כדתנן לגבי תרומה דמשלם את הקרן ולא חומש, פירוש דאין חומש אלא בנהנה דהתורה אמרה איש כי יאכל קודש פרט למזיק ומן הדין מזיק להקדש פטור אלא דרבנן חייבוהו בקרן כשיש לו בעלים כגון דאתא ליד כהן אבל ודאי אי לא אתא לידא דכהן בלאו הכי נמי פטור דממון שאין לו תובעים הוא. ומשני כגון דשתי ליה על ידי אניגרון. פירוש שמערב השמן עם סילקא וכי האי גונא אורחא דאינשי הוא וכדרך הנאתו הוא:

ראוי לו לאדם לעשות מלאכתו עראי ותורתו קבע, ומכל מקום אין לו להתרשל שלא לעסוק במלאכתו כלל אלא שיעשנה עראי ויעשה תורתו קבע והוא שנא' לא ימוש ספר התורה וכו' יכול דברים ככתבן ת"ל ואספת דגנך אלא התנהג בהם מנהג דרך ארץ כלומר שתשתדל כפי מה שיחייב ההכרח ולא שתשקיע כל השתדלותך באלו הענינים, ולעולם אם יוכל יקבע זמן להכין צרכי ביתו כדי שלא יטרוד בהם כל השנה הוא שאמרו בכאן על אחד מחכמיהם שהיה אומר לתלמידיו במטותא מינייכו ביומי ניסן ויומי תשרי לא תיתו לבי רב דלא תיטרדו כולה שתא, וכל שתורתו קבע ומלאכתו עראי יהא בטוח שזו וזו תתקיים בידו:

כבר אמרנו שאין הטבל נקבע למעשר אע"פ שנמרח עד שיכנס לבית דרך הפתח מכל מקום צריך שתדע שכמו שהבית קובע כך החצר קובעת שמשנכנס לחצר דרך השער והוא הנקרא דרך טרסקמון הוקבע למעשר אע"פ שלא נכנס לבית אלא שאין כל החצרות שוות בדבר זה כמו שיתבאר במקומו וכן צריך שתדע שאסור להערים ולהכניסו דרך גגות וקרפיפות כדי להפטר מן המעשר על הדרך שביארנו בהכנסה במוץ שלה, אלא שמכל מקום אם עשה כן לא נתחייב עדיין במעשר כמו שביארנו, ויש מפרשים שכל שנמרח הוקבע בלא ראיית פני הבית שהמרוח והוא גמר עשיית הכרי אחר זרייה שהוא בהחלקת הכרי ברחת קובע אף בלא הכנסה דרך הפתח והוא טבל הגמור והוא נקרא גרנו למעשר, ואם לא מירח ראיית פני הבית קובעת אלא אם כן מכניסה במוץ ואם מרחה אחר כן הוקבע, הא אם הכניסה דרך הפתח ונקרה מן המוץ שאי אפשר עוד במירוח פטורה לעולם וזו ודאי אף לשטתנו כך היא אלא שהראשונה ר"ל להיות המירוח קובע מן התורה בלא ראיית הבית לא שמענו אלא שאם הכניסה ומירח אחר כן הוקבע אבל אין מירוח לבדו קובע אלא למי שאין כונתו להכניסן בביתו אלא למכרן בגורן:

כבר ביארנו על היין שמתוך חשיבותו קבע לו ברכה בפני עצמו וחשיבותו הוא שהוא זן וסועד את הלב כפת עצמו, ומכל מקום אין מברכין לאחריו ג' ברכות הואיל ואין אדם קובע סעודתו עליו, וכן הדין בתמרים שאמרנו עליהם שהם זנים וסועדים הואיל ואין דרך לקבוע סעודה בהם, ואפילו רצה זה לקבוע סעודתו ביין או בתמרים בטלה דעתו אצל כל אדם, ומכל מקום בדיעבד יצא על היין ועל התמרים בג' ברכות אבל תאנים וענבים ושאר מינים אע"פ שזנין ר"ל שממעטים הרעב הואיל ואין סועדים את הלב שיהא שבע וחזק בכך אפילו בדיעבד לא יצא אלא בברכה אחת מעין ג' אבל לא בג' ברכות:

אע"פ שאמרנו ביין ותמרים שזנין וסועדין ושאר הדברים אינן סועדים מכל מקום כל הדברים זנין הם, ומי שאמר כל הזן קונם עלי אסור בכל הדברים חוץ מן המים ומן המלח אבל אם אמר הזן והסועד לא נאסר בפירות אלא ביין ותמרים אינם מזון ואינו אסור אלא במה שמברכין עליו בורא מיני מזונות כגון חמשת המינים ואורז ודוחן על דעת קצת כמו שיתבאר:

השותה שמן זית לבדו הן לרפואה כגון חושש בגרונו הן שלא לרפואה אינו מברך כלל שאין כאן שום הנאה ואדרבה לענין הזנה מיהא מזיק הוא לגופו, ויש מפרשים אזוקי מזיק ליה האדם לשמן ר"ל שהוא מפסידו אחר שאינו נהנה ממנו וכן פרשוהו גדולי המפרשים, ואם הוא אוכלו בפת או בתבשיל אינו מברך עליו כלל שהרי הפת או התבשיל עיקר ועליו הוא מברך, ואם שותהו שלא ברפואה על ידי אנגרון והוא מיץ של סלקא שהיו משימין בו שמן הרבה, ויש מפרשים בו המים שנתבשלה הסלקא בהם אלא שלדעתנו אין מברכין בזה ב"פ האדמה כמו שנבאר, אלא שעיקר הפי' על מיץ הסלקא הרי אנגרון עיקר ומברך על מיץ הסלקא ב"פ האדמה ולא על השמן ואם הוסיף בשמן עד שהיה השמן עיקר ואם הוסיף בשמן עד שהיה השמן עיקר אינו מברך כלל שאף האנגרון בטל אצלו, ויש חולקים לומר שאף זה אנגרון עיקר ומברך עליו ואם שותהו לרפואה על ידי אנגרון זה, ומפני הרפואה הוא מוסיף בו בשמן עד שהשמן עיקר ושיש בן הנאת טעם מעט מברך על השמן וברכה שלו ב"פ העץ, זו היא שיטתנו בשמועה זו ויש חולקין בה בקצת דברים, ואף גאוני הראשונים חלקו בשמן על ידי אנגרון הג"ה [כן הוא ברשב"א בשם רב האי גאון ז"ל ושם מבואר טעמו ונימוקו] בין חול לשבת שבשבת מברך עליו בורא פרי העץ ובחול אינו מברך עליו, ואין אלו דברים של טעם אלא שעיקר הדברים כשיטתנו, וכל מה שאמרנו שאינו מברך כלל דוקא ברכת השמן אבל שהכל מברך וכן כתבוה גדולי המחברים, ויש אומר שאף שהכל אינו מברך וכן כל מה שנעשה לרפואה אם יש בו הנאת טעם קצת כגון מרקחות העושים לחולה מברך על העיקר שבו, והרפואות המרות שאין שום הנאה באכילתן אינו מברך כלל, ובמים יש אומר הואיל ואין הנאתן מרובה כל שלרפואה אינו מברך, ולי נראה שכל שהחולה שותה לצמאו מברך עליו ואפילו במים:

זר שאכל תרומה בשוגג משלם קרן וחומש ומביא אשם הן באכילה בדבר הראוי לאכילה בין בשתיה בדבר הראוי לשתיה בין בסיכה בדבר הראוי לסיכה:

שתה שמן של תרומה הואיל ושתיית השמן אינה מצויה ולא עוד אלא שהוא מזיק לו משלם את הקרן אבל לא את החומש ואף הקרן יש אומר שמן התורה פטור אפילו בא ליד כהן, אלא שחכמים חייבוהו בקרן אחר שבא ליד הכהן, הג"ה [ דבריו תמוהין מ"ט יפטור בתרומה שבא ליד כהן, כיון דתרומה נכסי כהן כמבואר בפ"ב דבכורים א"כ הוי כמזיק את ההדיוט וכן מבואר בתוס' ב"ק ד' ז' ד"ה שור ע"ש] וכן הדין בכל שהוא מזיק את ההקדש אבל פטור הוא מן החומש, הא אם סך אפילו ביין ושמן כאחד משלם קרן וחומש:

וכתיב ואספת דגנך. ומוקי לה בזמן שעושין רצונו של מקום, והא לקמן מוקי לה ר' שמעון בן יוחאי בזמן שאין עושין רצונו של מקום דקאמר דמלאכתן נעשית ע"י עצמן, וי"ל דודאי בצדיקים איירי קרא דהא כתיב והיה אם שמוע אלא אינם צדיקים גמורים שיהיו ראוין שתעשה מלאכתן ע"י אחרים, א"נ ר' חנינא בר פפא דריש ליה לקרא כר' ישמעאל דמוקי קרא בצדיקים גמורים:

ואספת דגנך (נהוג) [הנהג] בהם מנהג דרך ארץ. ור"י היה אומר דדרך ארץ קבע יותר מתלמוד [תורה] דתנן במס' אבות [פ"ב מ"ב] יפה ת"ת עם דרך ארץ אלמא דרך ארץ עיקר כדדייק ביבמות בפ' החולץ [דף ל"ח:] מדקתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב ש"מ יורשי [האב] עיקר, ואין נראה לה"ר אלחנן דאמרינן הכא ראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי ותנן במ"ח דברים התורה נקנית במיעוט דרך ארץ ותנן כל תורה שאין מלאכה לסוף בטלה וגוררת עון, ויש לדקדק מדקאמר עמה מכלל שהתורה עיקר, ובהחולץ לא דייק אלא מייתור משנה דקתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב ולא קתני יחלוקו סתמא אלמא יורשי האב הוו עיקר:

ר' שמעון אומר אפשר אדם חורש וכו'. לאו משום דסבר ר' שמעון שהוא חייב כל היום] דהא איהו אמר בפ' שתי הלחם [דף צ"ט:] במנחות דאפילו לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימיש ספר התורה הזה מפיך:

דרך טרקסמון. פי' דרך שער וטרק לשון סגירה כמו [דף כ"ח ע"ב] טרוקי גלי, ובערוך פי' טרקסמון כלומר דרך ירק שכן אין מקפידין להכניסו דרך הבית לפי שאינו חייב במעשר. ולא נהירא דירק נמי חייב במעשר מדרבנן:

עד שיראה פני הבית. הקשה ר"ת מדתנן בפ' יוצא דופן [מ"ז:] איזהו חצר שקובע למעשר חצר צורית, ועוד תנן [תרומו' פ"ח מ"ג] ומייתי לה בפ' המביא יין [ביצה דף ל"ה ע"א] היה אוכל באשכול ונכנס מגינה לחצר ר' [אליעזר אומר יגמור ר' יהושע אומר] לא יגמור וכן יש משניות הרבה כיוצא באלו שמוכיחות שחצר קובעת, ותירץ ר"ת דכל הנהו משניות לר' ינאי מדרבנן קאמרי אבל מדאורייתא לא מחייב עד שיראה פני הבית:

[והרי] שמן זית דאשתני לעלויא. תימא מאי אשתני לעלויא איכא כיון ששותהו נקרא מזיק ופטור מן החומש, וי"ל כיון דאשתני לעלויא ע"י אניגרון ומי שחש בגרונו נהנה ממנו לרפואה אשתני לעלויא קרינן ביה:

והאמר רב יהודה [וכו'] שמן זית מברכין עליו וכו'. וממתניתין דקתני חוץ מן היין לא בעי לאקשויי משום דמצי למדחי אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ:

השותה שמן של תרומה משלם את הקרן. תימא דמשמע הכא דהמזיק את הקדש או את התרומה משלם את הקרן וכן מציעא פרק השואל [דף צ"ט ע"ב] גבי האי מאן דגזל חביצא דתמרי מחבריה וכו' מה שאין כן במזיק דלא משלם חומשא דאמר מר איש כי יאכל קדש פרט למזיק שאינו משלם חומש אבל קרן מחייב, וקשה מהא דאמרינן במעילה פרק הנהנה [דף י"ח:] אף הקדש כל מידי דבר אכילה כי מזיק ליה פטור שנאמר ואיש כי יאכל קדש פרט למזיק אלמא משמע דמזיק פטור לגמרי וכן בפ"ק דב"ק [דף ט' ע"א] ובפרק הנזיקין [דף מ"ט ע"א] גבי לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית וק"ו להקדש, וי"ל דמן התורה פטור לגמרי ומדרבנן חייבוהו:

בד"ה כאן בזמן כו' דפליג ליה אהא דלקמן שבא לפרש מה בין עושין כו' עכ"ל בין עושין רצונו של מקום או לאו ודאי שמחלק נמי הכא אלא דר"ל בין עושין מלאכת עצמן או אחרים עושין מלאכתן או שהם עושין מלאכת אחרים הכא לא מחלק בהו כדמחלק בהו לקמן ודו"ק:

בד"ה דרך טרקסמון כו' אבל מדרבנן גם חצר קובעת כו' עכ"ל דאל"כ תקשי ליה ההוא דיוצא דופן ודפרק חבית לרבי ינאי וע"ש בתוס' וק"ל:

ע"ב ולקחתי את דגני וגו'. ענינו כמ"ש לעיל דהכל ברא לכבודו וכשאין עושין רצונו אין זה כבודו ליתן את שלו להם וכתבו התוספות כאן בזמן שעושין כו' שנאמר ואספת דגנך וא"ת והא לקמן בזמן שאין ישראל עושין כו' ועי"ל דפליג כו' ע"ש ועיין מ"ש בזה בחידושי הלכות:

שנאמר ואספת דגנך וגו'. יש לעיין בזה דהיאך מתוקם האי קרא ואספת דגנך וגו' באין עושין רצונו של מקום הא מפורש ביה והיה אם שמוע וגו' לאהבה את ה' וגו' ועלה קאי ונתתי מטר וגו" ואספת דגנך וגו' והיפך באין עושין רצונו של מקום השמרו לכם פן וגו' ולא יהיה מטר וגו' וי"ל בזה כדברי התוספות דודאי איירי קרא בעושין רצונו של מקום. אבל אין עושין רצונו כ"כ דאינן צדיקים גמורים דאע"ג דכתיב ביה והיה אם שמוע וגו' לאהבה וגו' מכל מקום מדכתיב בהך פרשה בכל לבבכם ובכל נפשכם ולא כתיב נמי ובכל מאדכם כדכתיב בפרשת שמע ובכל מאדך משמע ליה דאיירי הכא באינן צדיקים גמורים דהיינו שאינם צדיקים במאד כדאמרינן דיש לך אדם שחביב לו ממונו יותר מגופו וע"כ עונשן בדבר שבממון שאין מלאכתן נעשית על ידי אחרים ודקאמר ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית ע"י כו' היינו הכת אחרת דאין עושין רצונו של מקום כלל כדכתיב ועבדת את אויביך וכתיב לעיל מיניה תחת אשר לא עבדת את ה' וגו' ואלו נענשו גם בגופן שמלאכת אחרים נעשה על ידן:

הרבה עשו כר"י כו'. נראה לפרש דודאי יש צדיקים גמורים דמקוים בהו שמלאכת עצמן נעשית ע"י אחרים אלא דמעטים המה כדאמר רשב"י גופיה בפ' לולב וערבה (סוכה מה:) ראיתי בני עלייה והם מועטים אם אלף כו' אם שנים הם אני ובני וכיון דמועטין הם כ"כ אין לכל אדם לסמוך על זה לומר שאיני עושה מלאכה כלל לפי שמלאכתי נעשית ע"י אחרים שצדיק גמור אני דשמא הוא טועה ואינו צדיק גמור וז"ש הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן דרוב עולם אינן צדיקים גמורים והרבה עשו כרשב"י ולא כו' לפי שרובם אינן צדיקים גמורים כרשב"י וכמו ששנינו יפה ת"ת עם ד"א כו' וכל תורה שאין עמה מלאכה כו' אבל לעתיד שנאמר ועמך כולם צדיקים וגו' יקוים בנו ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו':

ביומי ניסן ותשרי כו'. מכאן קצת ראיה לפירש"י בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קיג.) דלא יהבינן זימנא לא בימי ניסן ולא בימי תשרי לפי שהן זמן קציר ובציר וק"ל:

הראשונים עשו תורתן כו' זו וזו נתקיימה בידן כו'. ענינו מפורש לעיל בפ' אין עומדין אהא דחסידים הראשונים היו עושין כו' תורתן משתמרת ומלאכתן מתברכת ע"ש:

גמרא אלא בה' המינין כו' נ"ב חטין וכוסמין ושעורין ודגן שבולת שועל:

שם שתי ליה אזוקי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה כאן בזמן כו' כי הדדי נינהו נ"ב פירוש שאין ביניהם כי אם קריאת שם לבד וק"ל:

גמרא רחב"פ רמי כתיב ולקחתי דגני בעתו כו'. נ"ל דהרומי' הוא רק מדגני לדגנך. וכן יראה מלשון רש"י דאל"כ מה זה רומיא הרי מפורש בכתוב. דקרא דואספת כו' מיירי בעושין רצונו כדכתיב ברישא דענינא והיה אם שמוע. ולעיל מקרא דולקחתי כו' כתיב וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל וכה"ע דקודם:

רש"י ד"ה וכנ"י. דבחטאו הפירות לוקין. כצ"ל:

תד"ה כאן. נאמר ואספת דגנך. כצ"ל:

גמ' ר"א ב"פ רמי כתיב ולקחתי דגני. נ"ב דגני קשיא ליה. דלא כתיב דגנך. ומשני משום דודאי מיירי קרא בשאין עושין רצונו. משו"ה שפיר קרי ליה דגני. ושלו הוא נוטל ש"מ דהנהנה בלי ברכה מתהני מגזל:

שם לפי שנאמר לא ימוש סה"ת הזה מפיך. נ"ב עמ"ש בס"ד פי"א דמנחות:

שם ובזמן שאין ישראל כו' שנאמר ואספת דגנך. נ"ב וא"ת והרי כתוב בתחלת הפרשה והיה אם שמוע תשמעו. וי"ל דודאי לא מיירי באין עושין כלל אלא באין עוסקין בתורה כדבעי רשב"י שצריך להיות תורתו אומנתו דוקא. כדס"ל דברים ככתבן דהיינו רצונו של מקום. ובהכי ודאי מיירי בההיא פרשה. דולעבדו בכל לבבכם קאי אתפלה. ומשו"ה לא כתיב בכל מאדכם כמ"ש בפי' הפרשה בבית אל. וא״כ ע"כ באין תורתן אומנתן עסקינן דאל"ה פטירי מתפלה כדאמרינן פ"ק דשבת (יא,א) דרשב״י וחבריו שתורתן אומנתן אינן מפסיקין לתפלה. הלכך שפיר מוקי לה באין עושין רצונו. כפי שטתו. דמשו"ה מלאכתן נעשית ע"י עצמן. דה"ט דחייבין בתפלה מפני שעסוקין בדרך ארץ. והרי זה מדויק ישר ונכון מאד. ועיין תענית (ו,א):

רש"י ד"ה ע"י אניגרון. ושני במשנה. נ"ב במשנת ר' חייא ור"א:

תוס' סד"ה כאן בזמן. נ"ב ערש"ל ורש"א (ועיין בתוס' ר"י חסיד):

כָּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה, כְּאִלּוּ גּוֹזֵל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. נראה לי לעיל דאמר מָעַל ונהנה מקדשי שמים קאי על המאכל עצמו שאכלו בלא ברכה, אך כאן מדבר על ניצוצי קדושה שהם בתוך המאכל, דהואיל שלא בירך כדי לתקנם ולהעלותם גרם שהקליפה תגזול אותם, ולכן לעיל אמר 'מָעַל' ולא אמר 'כְּאִלּוּ', וכאן אמר כְּאִלּוּ גּוֹזֵל, דבאמת הוא לא לקח את ניצוצי קדושה כדי שיאמר גזל, אלא גרם שהקליפה תגזול ולכן קרי עליה כאלו גזל הוא בעצמו, והואיל וניצוצי קדושה אלו שייכים לקב"ה לכן אמר כְּאִלּוּ גּוֹזֵל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, ולכן מדמה זה לְיָרָבְעָם שֶׁהִשְׁחִית, כן זה השחית את ניצוצי קדושה שיהיו עשוקים בקליפה.

רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא רָמִי, כְּתִיב: "וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ". וּכְתִיב: "וְאָסַפְתָּ דְּגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ", לָא קַשְׁיָא כָּאן בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם... נראה לי בס"ד ההפרש כאן יו"ד וכאן כ"ף, ובזמן שעושין רצונו של מקום כתיב בהו (ישעיהו מט, טז) הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ, ואז אותו זמן יבא אות כ"ף ויהיה במקום יו"ד, וקרינן ליה דְּגָנֶךָ.

אָמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנָן: בְּמָטוּתָא מִינַיְכוּ, דְּלָא תֵּיתוּ קַמָּאִי, לָא בְּיוֹמֵי נִיסָן וְלָא בְּיוֹמֵי תִּשְׁרֵי. הא דלא אמר 'בחודש ניסן ובחודש תשרי', נראה לי בס"ד דלאו על חודש ניסן וחודש תשרי ממש קאמר, אלא כונתו על 'זמן הקציר' ועל 'זמן חרישה וזריעה', ולהיות הקציר הוא בחדשי הקיץ, וניסן הוא ראש חדשי הקיץ, לכך קורא לזמן הקציר יוֹמֵי נִיסָן, וכן להיות זמן החרישה והזריעה הוא בחורף, וחודש תשרי הוא תחלת חדשי החורף, קרי לזמן חרישה וזריעה יוֹמֵי תִּשְׁרֵי, וידוע שהבוטחים בהשם יתברך ביותר ואין להם יכולת להוצאות השקאת מים מנהרות, הם זורעים על מי המטר לבדו שקורין בלשון ערבי דים, ועל כן אלו אין צריכין לעסוק במלאכתם אלא רק בזמן הזריעה בתחלת החורף ובזמן הקציר בתחלת הקיץ.

בֹּא וּרְאֵה מַה בֵּין דּוֹרוֹת רִאשׁוֹנִים לְדוֹרוֹת אַחֲרוֹנִים. הא דנקיט בלשון זה 'בֹּא וּרְאֵה', מפני שגם בדורו נמצא אנשים אשר מתנהגים כמו דורות ראשונים, כי לא אלמן ישראל אלא שהם מועטים, ולכן אמר לו 'בא וראה' עתה בשארית הפליטה שהם מתנהגים כמו דורות הראשונים, ותמצא כמה הפרש יש בין מנהג דורות ראשונים ובין מנהג האחרונים.

דּוֹרוֹת רִאשׁוֹנִים שֶׁעָשׂוּ תּוֹרָתָן קֶבַע וּמְלַאכְתָּן עֲרַאי, זֶה וְזֶה נִתְקַיֵּם בְּיָדָם. נראה לי בס"ד קביעות התורה בכל יום בשעות ידועות שלא יבטלנו אפילו אם נזדמן לו עסק גדול והכרחי, הנה זה מועיל לאדם בתרתי, הא' אפילו אם הוא קובע לתורה שתים ושלש שעות דוקא, ושאר היום עוסק במלאכה נחשב לו כאלו כל היום עסק בתורה, דקיימא לן כל הקבוע כמחצה על מחצה דמי, ותועלת הב' כיון שאם נזדמן לו עסק הכרחי בשעות אלו שהם קבועים לתורה, והוא מניח העסק ואינו מבטל לימוד התורה. נמצא הוא מאמין שכל עסקיו נעשים בהשגחתו יתברך והוא המזמין לו פרנסתו במלאכה ועסק שעוסק, לכך לא אכפת לו אם עבר זמן העסק ולא עסק בו, כי בודאי הקב"ה יזמין לו פרנסתו מדבר אחר, אף על פי שהוא רואה בחוש שעל ידי שביטל ולא עשה אותו העסק הלך מידו ריוח שהיה ראוי להרויח באותו עסק, ולכן לאדם כזה שהוא מאמין באמת בכך יהיה לו הצלחה בעסקיו מאותו יתברך, וירויח משאר עסקים מה שהיה לו להרויח מאותו עסק שהשליך מידו שמלאכתו ועסקיו מתברכין, ולזה אמר עָשׂוּ תּוֹרָתָן קֶבַע שלא שינו ולא ביטלו תורתן בזמן הקבוע, אפילו שנזדמן להם אותה שעה עסק הכרחי על ידי כן זֶה וְזֶה נִתְקַיְּמָה בְּיָדָם, כי למוד התורה נחשב כשיעור גדול, כאלו למד כל היום כדין הקבוע, והמלאכה שהוא עסק הגשמי גם כן נתקיים בידם, שמלאכתם מתברך שירויחו בה ריוח טוב כאלו עשו העסק ההוא שנזדמן לידם ולא עסקו בו. ונראה לי בס"ד לכך עשרת הדברות שבהם כלולה כל התורה הם קע"ב [172] תיבות, לרמוז שצריך לעשות התורה קֶבַע וטוב לו.

תוס' ד"ה כאן בזמן. ועוד י"ל כו'. עי' תשובת רשד"ם (חא"ח סי' ל"ט):

גמרא, (מ"ש יין דקבעו לי' ברכה בפני עצמו, אילימא משום דאשתני לעלוי') והרי שמן דאשתני לעלויה ולא אישתני לברכה. הא דלא פריך בלא"ה ממתני' דקתני על פירות האילן הוא אומר בורא פה"ע חוץ מן היין ולא קתני חוץ מן היין והשמן היינו משום דדלמא בשמן ליכא ברכה כלל דאזוקי מזיק כדפרכינן לקמן. אולם ק"ל כיון דבאמת לא משכחת ברכה בשמן כ"א ע"י אניגרון ולרפואה, א"כ דלמא מה"ט לא קבעו עליו ברכה חשובה כ"כ, דהרי הס"ד הי' דלא לברך עלי' כלל כיון דהוא לרפואה, אלא דמסיק כיון דאית לי' הנאה מיני' בעי ברוכי, אבל מ"מ י"ל נהי דמברך מ"מ אינו חשוב, לקבוע לברכה ביחוד:

גמרא, אילימא דקשתי ליה משתי אזוקי מזיק לי' (דתני' השותה שמן של תרומה משלם את הקרן מטעם מזיק ואינו משלם את החומש, דכי יאכל כתיב גבי חומש וזהו מזיק). הרצון בזה, דסברא הוא דעל מה שמזיק לגופו ומרצונו ומדעתו מזיק לעצמו לא תקנו לברך עליו, ולתת הודיה להשי"ת, והראי' מתרומה הוא רק על היסוד דשתיית שמן מזיק. ומדברי רש"י ז"ל שכתב וגבי ברכה ואכלת כתיב, וכתב עוד דתניא דלאו בר אכילה הוא, משמע דמפרש דש"ס מדמי כי היכי דמזיק לגופי' אינו בכלל כי יאכל קודש, ה"נ אינו בכלל ואכלת וברכת. ועל פירושו קשיא לי, דהא מבואר בפסחים (דף כד ע"ב) דכל משקין היוצאין מפרי הוי שלא כדרך אכילתן עיי"ש, וכיון דחזינן דמברכין על מי פירות שהכל, ע"כ דאף שלא כדרך אכילתן מברך עכ"פ, וכיון שכן מה פרכינן, הא י"ל דאוכל דבר המזיק לו הוי בכלל שלא כדרך אכילתן, ובתרומה דבעי כדרך אכילתו כמ"ש תוס' להדיא פסחי' (דף כו ד"ה שאני היכל) מש"ה פטור מחומש, אבל מ"מ ברוכי מברכין עליו, כמו דמברכינן על מי פירות:

פיסקא מאי שנא יין אילימא משום דאשתני לעלויא כו' לכאורה משמע דעלויא דיין היינו דיין חשיב עלויא לגבי ענבים אלא דאכתי קשה דמאי ענין הך עלויא לקבוע בשביל כך ברכה מיוחדת מאי דלא אשכחן בשום פירי דאטו בפירות גופייהו לא מצינן בא' מהם עלויא הרבה יותר מבחבירו ואפ"ה לא קבעו בשום מקום ברכה מיוחדת ונלע"ד בזה דשאני הכא דיין חשיב שפיר עלויא משום דבכל הפירות המשקין היוצא מהן אינן בכלל הפרי וגריעי מינייהו טובא בין לענין מידי דאורייתא כדאשכחן בערלה ובתרומה וביכורים במשניות בפ' העור והרוטב לפי המסקנא דמפרי פרי ילפי' למעוטי משקין דידהו חוץ מיין ושמן דרבינהו קרא בהדיא לענין תרומה ומש"ה ילפינן מינייהו בערלה וביכורים בג"ש דפרי פרי וכה"ג אשכחן נמי בעיקר הדין לענין הברכה עצמה דבמשקין בשאר פירות אין מברכין אפילו בפה"ע אלא שהכל כדאיתא לקמן בהדיא בדובשא דתמרי כמו שאבאר שם באריכות והשתא א"ש דמהאי טעמא גופא לא שייך לברך בורא פרי העץ כיון דכל המשקין אינם בכלל פרי העץ אלא משקין דגפן לחוד ומש"ה שייך בה שפיר הך ברכה דפרי הגפן כיון דלענין גפן הוא דמקרי פירי משום האי עלויה ועל זה מקשה המקשן והרי שמן כו' דהא בשמן שייך לגמרי האי טעמא דפרישית כמו ביין כנ"ל נכון ודו"ק:

אלא דאכתי קשה דטעם זה לא יתכן אלא אליבא דרבי יהושע משא"כ לר' אליעזר דס"ל דבכל הפירות משקין היוצא מהן כמותן לענין ערלה וביכורים ממילא לא שייך הך סברא ואפשר לפרש עוד בדרך אחר דעלויי דיין היינו שיש בו צד מזבח לנסכים מש"ה מקשי בשמן נמי שייך ביה הך עלויא דצד מזבח למנחות:

שם והרי שמן כו' והאמר ר"י אמר שמואל כו' הא דלא מקשי ממתניתין גופא דקתני חוץ מן היין ולא קתני שמן משום דאיכא למימר תני ושייר דהא בסיפא נמי קתני חוץ מן הפת ושייר ביה ברכת בורא מיני מזונות ועוד במתני' איכא למימר דלא קתני שמן משום דלא שייך ביה ברכה משום דלא חזי לשתיה כדמקשה בסמוך מש"ה מייתי הא דר"י אמר שמואל דקתני דמברך בורא פה"ע משמע דשייך ביה ברכה ואפ"ה לא קתני ברכה מיוחדת כמו ביין וק"ל:

ואספת דגנך מה ת"ל נלע"ד דקשיא לי' דהוה לי' לכתוב יורה ומלקוש ודגן ותירוש ופשיטא שיאסף בעת האסף וקאמר ר"י שזה הוא נתינת רשות לאסף בשעת אסיפה שלא תאמר שזה מחשב ביטול והגית בו יומם ולילה ורשב"ג דורש הך קרא לאזהרת מוסר כי דרך האדם לבעוט מרוב טובה ואמנם אין היצה"ר שולט תיכף בחמורות אבל מן הקלות מביא אל החמורות וראשית הכל ביטול תורה והזהיר הכתוב כי ע"י הברכה שאתן מטר ארצך בעתו יורה ומלקוש מתוך כך יסיתוך היצה"ר לבטל תורה ואספת דגנך בעצמך ותידוש בשעת הדישה ותהא זורה בשעת הרוח ותבטל מן התורה ומתוך כך ואכלת ושבעת שתמלא כריסך ושוב צריך אתה שמירה מן החמורות על דרך עבירה גוררת עבירה והשמרו לכם פן יפתה וגו' ואפשר שגם לשון דגנך ג"כ הוא מן המוסר כי בזמן שהאדם הוא צדיק בעיני עצמו ואינו מרגיש בקלות בא לידי חמורות והזהיר הכתוב ואספת רצה לומר שתאסף בעצמך ותבטל תורה ואעפ"כ לא תרגיש ותחשוב שהוא דגנך כי אתה מחזיק עצמך לעושה רצונו של מקום ומזה שוב תאכל וישבע וכו' ובזה אין דברי רשב"י סותרים דברי ר' חנינא ב"פ ואין אנו צריכים דברי התוס' בד"ה כאן וכו':

דרך טרקסמין פירוש רש"י דרך שערי החצר הבית ולכאורה יפלא הרי מסיים כאן שדורות אחרונים היו מכניסין דרך חצירות לפוטרן מן המעשר ואמנם על רש"י אפשר לתרץ דאולי דעת רש"י שאינו מתחייב במעשר אלא א"כ הכניסו דרך שער החצר לבית וכן כתבו התוס' במס' ב"מ דף פ"ה ע"א בד"ה עד שיראה וכו' ואף שהתוס' כתבו זה דרך ואין לומר אולי רש"י מחזיק פירש זה אבל על בעל המימרא דכאן דאיהו ר' יוחנן ואיך קאמר דדורות האחרונים היו מכניסים דרך חצירות כדי לפוטרן והרי איהו פליג על ר' ינאי וסובר דאף חצר קובעת כדמסיק בסמוך ובקראי פליג כדאמרינן שם בבבא מציעא וא"כ מה הועילו במה שהכניסו דרך חצירות והנה גם בזה אפשר ליישב דחצר דקאמר ר' יוחנן דקובעת היינו חצר המשתמרת כדאמרינן שם בב"מ דר' יוחנן בעי חצר דומיא דבית עיין שם ודורות האחרונים הכניסו דרך חצר שאינו משתמר ואמנם אי קשיא הא קשיא דהתוס' שם בב"מ בסוף הדבור כתבו וא"ת לר' יוחנן דאמר חצר קובעת מדאורייתא אמאי יגמור לר' אליעזר וי"ל דמיירי בחצר שאין הכלים משתמרים בתוכה דלא קבעה אלא מדרבנן עיין שם בתוס' וא"כ לר' יוחנן אפילו חצר שאינה משתמרת עכ"פ מדרבנן קבעו וא"כ מה הועילו דורות אחרונים שהכניסו דרך חצירות דודאי לא רצו לעבור אפי' על דרבנן ובאמת דברי התוס' שם בב"מ אצלי קשיין דמה קשיא להו מדר"א דאמר יגמור דהרי ר"א מיירי באשכול וא"כ עדיין לא נגמרה מלאכתו למעשה לכך לא קבעה החצר מן התורה וכן כתב הר"ש במס' תרומות פרק ח' משנה ג' עיין שם וא"כ מיירי בחצר המשתמר אבל חצר שאינו משתמר איכא למימר דאפילו מדרבנן לא קבעה אבל לדברי התוס' קשה וצריך לומר דחצר שאינה משתמר דקבעא מדרבנן היינו בדגן תירוש ויצהר בחיוב המעשרות הם דבר תורה בזה החמירו רבנן בחצר שאינה משתמרת אבל בשאר פירות דגוף חיוב מעשרותיהן הם רק מדרבנן לא החמירו כלל בחצר שאינו משתמר ודורות האחרונים פירותיהן הכניסו דרך חצרות היינו שאר פירות:

דאמר ר"י א"ש וכן אמר וכו' הא דהוצרך להביא מימרא דהני אמוראי והלא ממשנתינו גופה מוכח דשמן לא אשתני לברכה מדקתני חוץ מן היין ולא תני חוץ מן היין ושמן ונלע"ד משום דגם בסיפא תני חוץ מן הפת ולא קתני חוץ מן הפת וחמשת המינין וצריך לומר דמשנתינו לא תני רק דבר שקובע ברכה לפרטית לעצמו משא"כ בורא מיני מזונות מקרי קצת ברכה כללית שכולל כל חמשת המינין ולפי זה ממילא נוכל לומר דגם שמן משום דאשתני לעילוי אשתני לברכה וברכתו במ"מ דגם שמן אקרי מזון והא דקבעו ליין ברכה פרטית לעצמו ולא כללוהו ג"כ בבורא מ"מ כמו שמן היינו משום דיין לא הי' אפשר לדעת המקשה לברך עליו בורא מ"מ דהרי המקשה הי' סבור מדכתיב ולחם לבב אנוש יסעד מכלל משמח לחוד ולא סעיד וא"כ כיון דלא סעיד איננו מזון ואי אפשר לברך עליו בורא מ"מ ועכ"פ כיון דאשתני לעלויא לא סגי דלא להעלותו בברכה לעלויא משאר פירות האילן לכך הוצרכו לקבוע לו ברכה פרטית לעצמו בורא פה"ג לכך הוצרך להביא מימרא דהני אמוראי שאמרו בפירוש דשמן מברך עליו בפה"ע הרי דלא אהני לי' מידי מה דאשתני לעלויא וא"כ מ"ש יין:

אמנם לפי מה שפירש רש"י לקמן בד"ה סעיד חשיב טפי ממזון וא"כ מצד הפסוק ויין ישמח ולחם יסעד אפילו לפי דעת המקשה שהי' סבור למעוטי מהאי קרא דחמרא לא סעיד מ"מ אכתי דלא סעיד שמענו אבל דלא אקרי מזון לא שמענו מהך קרא ומצד הסברה החיצונית ג"כ קשה לומר דשמן יהי' נקרא מזון ולא יין וממילא נסתר פירוש הנזכר וא"כ הדק"ל למה לא הוכיח ממשנתינו דשמן לא אשתני לברכה. והפני יושע רצה ליישב דבמשנתינו איכא למימר תני ושייר כי היכי דשייר בורא מ"מ ואני אומר דבורא מ"מ לאו שיורא הוא וכמו"ש דמשנתינו לא חשבה לחוץ אלא ברכה פרטית לעצמו אבל בורא מ"מ כיון דכייל כל חמשת המינין לא חשיב ברכה פרטית. ומ"ש עוד הפ"י דממשנתינו הוה אמינא דעל שמן אינו מברך כלל משום דלא חזי לשתי' כדאמרינן בסמוך אומר אני אם המסיק הזה אסיק אדעתא דמחמת דלא חזי לשתי' יוגרע ברכתו לגמרי שלא יברך עליו כלל א"כ ק"ו שיש בידינו לומר דעכ"פ לא יעלה במעלת הברכה משאר הפירות ודי דתהני לי' שינוי לעילויא שלא יפסיד הברכה לגמרי ודי שיברך כמו על שאר פירות וא"כ גם מכח מימרות דהני אמוראי ג"כ לא הקשה כלום אלא ודאי מה דאמרינן לקמן מהו דתימא לא לברך עליו היינו שמואל ור' יוחנן איצטרכו לומר דמברכין עליו שלא יטעה אדם לומר שאין מברכין עליו אבל לומר זה לסבר' אמיתית שירד בשביל זה ממדרגתו הראוי' לו ע"פי שינוייו לעילויא אי אפשר ולכך הקשה מ"ש יין וכו' וא"כ הדק"ל לותיב ממשנתינו. ונראה דאי ממשנתינו הוה אמינא דודאי גם על שמן מברכין ברכה פרטית ומשנתינו לא הוצרכה להזכירו דק"ו הוא מיין שהרי יין הוא שלישי לארץ ומועיל לו שינוייו לעלויא לקבוע לו ברכה לעצמו שמן שהוא ראשון לארץ (עיין לקמן דף מ"א ע"ב) אינו דין שיועיל לו שינוי לעילויא לקבוע ברכה לעצמו ואף דגם חטה הוא ראשון לארץ ואף עפי"כ קתני במשנתינו חוץ מן הפת משום דפת עלה שני מדרגות מפרי האדמה ומבורא מ"מ להמוציא ועוד דפת כולל גם פת כוסמין וש"ש ושיפון שאינו משבעת המינין כלל. ולכך הוצרך להביא מהני אמוראי שאמרו בפירוש שמברכין על השמן בפה"ע והנה מ"ש דשמן הוא ק"ו מיין ואף דבאמת יין לענין ברכה קודם לזית כמבואר בסימן רי"א סעיף ד' בהג"ה ובמג"א סוף הסימן שם היינו לפי שיין קובע ברכה לעצמו וזית אינו קובע ברכה לעצמו ולכן ברכת בפה"ג הוה ברכה חשובה יותר אבל שמן זית אי הוה קובע ברכה לעצמו הוה באמת קודם ליין מטעם שהוא ראשון לארץ:

דתניא השותה שמן של תרומה וכו' מסוגיא דכאן דפריך מדין קרן וחומש על ברכה מכלל שכל דבר שמברך עליו ואין לו דין מזיק לענין ברכה ג"כ אין לו דין מזיק לענין תרומה ומשלם קרן וחומש ומכאן פליאה נשגבה על הראב"ד בפ' יו"ד מהל' תרומות הלכה ז' שפסק הרמב"ם הכוסס את החטה משלם קרן וחומש והשיג עליו הראב"ד וזה לשונו א"א פלוגתא דרבי ורבנן הוא ורבי הוא דס"ל הכי וקיי"ל כרבנן ואע"ג דמברכין עלי' בפה"א אפשר דלענין תרומה מזיק הוא עכ"ל הראב"ד והכ"מ נדחק שם מאוד ואני תמה דעל כרחך קיי"ל כרבי דלרבנן נסתר קושיית הגמרא דמה בכך דלענין תרומה מזיק הוא אעפי"כ לענין ברכה מברכין עליו אלא ודאי שאי אפשר לחלק בין הפרקים ומה שהוא חשוב מזיק לענין חומש חשיב ג"כ מזיק לענין ברכה ורבנן דרב' דס"ל בכוסס החטה שאינו משלם קרן וחומש הכי נמי ס"ל שהכוסס את החטה אינו מברך עליו וכיון דאנן קיי"ל דכוסס החטה מברך בפה"א כמפורש לקמן דף ל"ז ע"א ה"כ קיי"ל כרבי דמשלם קרן וחומש ודברי הראב"ד תמוהים אצלי:

הסך שמן של תרומה וכו' הא דהביא סיפא דברייתא שאין בה צורך לקושייתו היינו משום דמרישא דברייתא לחוד הוה מצינן למדחי שאין הטעם שאינו משלם חומש משום דהיא מזיק רק הטעם דגבי תרומה כתיב כי יאכל ואמרינן פרט לשותה והי' צריך להביא משנה דפרק וי"ו דתרומות דתנן בהדיא אחד האוכל ואחד השותה ולכן הביא סיפא דהסך משלם קרן וחומש והרי עקר חיוב של הסך הוא משום דסיכה כשתיה וא"כ למה שותה פטור אלא על כרחך משום דמזיק. כך עלה לפני בתחלת הרעיון אבל הדרנא בי דגם מרישא לחוד אי אפשר לפרש דכי יאכל דכתיב בתרומה הוא למעוטי שותה דא"כ למה נקט בברייתא שמן הוה ל' למתני סתם השותה תרומה משלם הקרן ואינו משלם חומש ומדפירטה הברייתא שמן מכלל דשאי שותה חייב חומש ואמנם הנלע"ד דאי מרישא לחוד הוה אמינא שהטעם משום דאין משקין היוצא מן האוכל כאוכל בתרומה ואל תתמה שהרי לא נתפרש בתורה בתרומה דמשקין היוצאין מהן כמותן אלא דילפינן לה מביכורים ובזה לא הוה קשה לן דנתני סתם השותה משקין של תרומה משום דאי הוה תני סתם הוה מוקמינן לה דוקא בשאר פירות דגם ע"פ האמת אינו משלם חומש דבשאר פירות אין משקין היוצאין מהן כמותן דקיי"ל כר' יהושע במשנה ב' פי"א דתרומות לכך קמ"ל שמן דאפילו בזיתים וענבים ג"כ אין משקין כיוצא בהן והא דנקט שמן ולא נקט יין היינו משום דעכ"פ צריך לפרט דבר פרטי מה לי אם אחז שמן או אם הי' אוחז בלשונו יין וחדא מנייהו נקט לכך הביא סיפא דהסך חייב א"כ חזינן דחייב על משקין היוצא מזיתים וא"כ הא דשותה פטור על כרחך משום מזיק הוא:

רש"י ד"ה סעיד חשיב טפי ממזון ויש לדקדק מי הכריחו לרש"י לפרש שהוא יותר ממזון והרי די לנו אם סעיד הוא רק כמו מזון ג"כ ראוי ליתן לו עילוי וחשיבת ליין יותר משמן דהרי מתחלה קמשני לי' חמרא זיין והקשה לו מימרא דרב הונא והוכיח לו דגם שמן זיין אבל עכ"פ מזון לא אקרי ודי ליתן ליין מעלה שהוא מזון ולמה החשיבו רש"י יותר ממזון אך רש"י הוכיח זה מדברי הגמרא דפריך אי הכי נבריך עלי' שלש ברכות וכו' ואי ס"ד דסעיד היינו רק מזון א"כ מדוע לא קשיא לי' על כל חמשת המינין דודאי איקרו מזון שהרי מברכין עלייהו במ"מ ולא קשיא לי' דנבריך עלייהו שלש ברכות ולמה קשיא לי' על היין ואין לומר משום דיין משמח ג"כ דודאי השמחה אינה שייכא להברכה וכן משמע מפירוש רש"י בד"ה אי הכי דזין וסעיד וכו' הרי שלא פירש דמשמח וסעיד שהשמחה אינה מועיל להברכה וא"כ אם סעיד היינו רק מזון ואפ"ה קשיא לי' שיברך ג ברכות א"כ תקשי לי' על החמשת המינין ולא עוד אלא שעל חמש המינין אינו מועיל מה דמתרץ דלא קבעי סעודה עליו שעל חמשת המינין ודאי קבעי סעודה כמפורש בעירובין דף למ"ד ע"א בתוס' בד"ה לימא לכך פירש רש"י דסעיד חשיב טפי ממזון ובזה הוא דשייך להקשות דנבריך עליו ג' ברכות אבל חמשת המינין אע"ג שהם מזון מ"מ כיון דלא סעדי אין לברך עלייהו שלש ברכות אלא שאם העלינו מרפא לדברי רש"י אכתי תסוב הקושיא על הגמרא דמי הכריחו להמתרץ לחדש דחמרא סעיד ומתוך כך מוכרח הוא לדחוקי בקרא דיין ישמח וגומר ולדחוקי בהא דרבא דשתי חמרא במעלי פסחא ולחלק בין טובא לפורתא הוה לי' רק לתרץ דחמרא איקרי מזון ושמן לא איקרי מזון והי' ניצול מכל קושית הללו לדעת הרא"ש בע"פ דמותר לאכול תבשיל מחמשת המינין בע"פ ועיין בחידושינו בע"פ דף ק"ז ע"ב:

והי' עולה על דעתי דעד כאן לא נדחק רב הונא להוציא המשנה דערובין דתנן הנודר מן המזון ולאוקמי באומר כל הזן עלי אלא לתרוצי אליבא דרב ושמואל דלא תהוי תיובתא עלייהו גמי מהא אבל כיון דבאמת נדחה מימרא דרב ושמואל ונשארו בתיובתא לקמן דף ל"ז ע"א א"כ שוב המשנה נשארת על משמעותה דהנודר מן המזון היינו באומר כל המזון עלי ואפ"ה תנן שאינו מותר אלא במים ומלח וא"ב מוכח דכל שאר מילי וגם שמן אקרי מזון וכיון דגם ר' יוחנן אמר דעל שמן מברך בפה"ע ולדידי' תנן בעירובין מזון הוצרך יתרץ דעלוי' דיין נגד שמן הוא דחמרא סעיד ומשחא לא סעיד דתירץ זה ניחא בין לר' יוחנן ובין לשמואל: אלא שראיתי להטור והמחבר בי"ד סימן רי"ז סעיף י"ט שפסקו בנודר מן המזון שאסור בחמשת המינין ובאומר כל הזן עלי אסור בכל חוץ מן המים ומלח והיינו כאוקימתא דרב הונא דמוקי מתניתין דעירובין באומר כל הזן עלי וצריך לומר טעמא דידהו דאף דאיתותיב רב ושמואל באורז מ"מ כ"ע מודו עכ"פ שעל שאר דברים אין מברכין בורא מ"מ וא"כ איך תנן במשנה שהנודר מן המזון מותר במים ומלח דמשמע דכל שאר דברים המה מזון והתוספת בעירובין דף למ"ד פ"א יישבו זה בדוחק דאין מברכין במ"מ כי אם על מה דקבעי סעודה עליו אלא דאכתי קשה למה על הפת דוחן קיי"ל דמברך שהכל והרי על פת דוחן קבעי סעודה כמו"ש התוספת בעצמם שם ועוד הרי ר' יוחנן דאכל פירות גינוסר ומשתבע דלא טעים זיונא ושם בעירובין הקשה מזה על הא דאומר כל הזן שאינו מותר רק במים ומלח ומשני שם לא תימא זיונא אלא מזונא ועכ"פ מוכח מדברי ר' יוחנן בפירות גינוסר לאו מזוני נינהו וגם לר' יוחנן צריך לפרש משנה דעירובין באומר כל הזן כאוקימתא דרב הונא ודע דהרמב"ם בכל פ"ט מנדרים לא הזכיר כלל לא דין האומר כל הזן עלי ולא דין דנודר מן המזון ובשלמא מה שלא הזכיר נודר מן המזון היינו שסובר שאוקימתא דרב הונא נשארה על מכונה וא"כ לא נזכר כלל לא במשנה ולא בגמרא דין הנודר מן המזון ואין דרכו של רבינו הגדול להזכיר בספרו דבר שאין מפורש לא בשני התלמודים ולא בספרי וספרא ומכילתא ותוספתא אבל מה שלא הזכיר דין אומר כל הזן עלי צריך טעם ויבואר בסוף דברינו וגם על הטור והמחבר אני תמה שפסקו בנודר מן המזון שאסור בחמשת המינין למה השמיטו שאסור גם באורז שהרי קיי"ל לקמן דף ל"ז ע"א שגם על אורז מברך בורא מ"מ וגם עוד אני תמה שלמה לא הזכירו שאסור ביין שהרי יין אפילו סעיד שהוא חשוב יותר ממזון והרי הקשה כאן בגמרא שנברך עליו שלש ברכות ומשני דלא קבעי סעודה עליו ועכ"פ מזון הוא ועכשיו בא לידי ספר מחנה אפרים וראיתי בסוף הספר בהגהת שעל טור י"ד הרגיש על שהשמיט אורז ונשאר בצ"ע ואני תמה גם על השמטת היין וכעת צ"ע בזה ועכ"פ בארנו שאוקימתא דרב הונא נשאר שריר וקים וא"כ איכא למימר דשמן לא אקרי מזון והי' יכול כאן לשנויי דיין אקרי מזון והק"ל למה נדחק לחדש דיין אפילו סעיד ובחידושינו בפ' ערבי פסחים דף ק"ז ע"ב כתבנו יישוב נכון על זה דרשהו משם וכאן לא נכפיל הדברים:

והנה יעדנו לברר טעמו של רבינו הגדול למה השמיט לגמרי דין הנודר מן המזון או האומר כל הזן עלי ונראה משום דשם בעירובין הקשה מלח ומים הוא דלא אקרי מזון וכו' לימא תהוי תיובתא דרב ושמואל וכו' ולא אותביני' חדא זמנא לימא תהוי תיובתא נמי מהא אמר רב הונא באומר כל הזן עלי מים ומלח וכו' והאמר רבה בב"ח וכו' ומשתבע דלא טעים לי זיונא אימא מזוני עכ"ל הגמרא שם והנה זה פשוט דדבר שהוא מזון ק"ו דאיהו זיונא ולפי זה הי' לו להקשות תיכף משנתינו על ר' יוחנן דאשתבע על פירות גנוסר דלא טעים זיונא והרי ממשנתינו דכל דבר חוץ ממלח ומים איקרי אפילו מזונא ולמה נדחק להקשות על רב ושמואל דכבר אותבינהו חדא זימנא ושוב אין לנו כל כך נפקותא אם תהוי נמי תיובתא מהא הלא עדיפא להקשות על ר' יוחנן שעדיין לא איתותב כלל ועל קושי' זו הי' לו לרב הונא לשנויי דמשנתינו באומר כל הזן ור' יוחנן מזוני קאמר והנראה כוונת הגמרא בזה ע"פי דברי הירושלמי שם בעירובין דהביא שם ר' יאשי' אמר הלכו בנדרים אחר לשון תורה ושוב הביא דר' יוחנן אכל חליטין ואמר לא טעימית מידי בההוא יומא ותנינן הנודר מן המזון מותר במים ומלח (פירושו שהקשה דממשנתינו מוכח דכל מידי חוץ ממים ומלח אקרי מזון ואיך קאמר ר' יוחנן לא טעימית מידי) פתר לה כר' יאשי' דאמר הלכו בנדרים אחר לשון תורה ומנין שכל הדברים איקרו מזון רב אחא בר זעירא אמר ועשר אתונות בר ולחם ומזון מה ת"ל מזון אלא מכאן שכל הדברים קרוים מזון עיין שם בירושלמי בפרק בכל מערבין ובירושלמי נדרים ריש פרק הנודר מן המבושל ומעתה לכך לא הקשה הגמרא בעירובין תיכף מן המשנה דהוה משנינן כתירוץ הירושלמי דמשנתינו אתיא כר' יאשי' דהלך בנדרים אחר לשון תורה ובלשון תורה כל מילי איקרי מזון לכך הנודר מן המזון אסור בכל דבר חוץ ממים ומלח דאפילו בלשון תורה לא אקרי מזון דודאי לא שלח יוסף לאביו מים ומלח אבל בלשון בני אדם לא אקרי מזון רק חמשת המינין ולבך שפיר אמר ר' יוחנן דלא טעים זיונא אבל רב ושמואל אותיב שפיר דלענין ברכה ודאי דאזלינן בתר לשון תורה וכיון דאורז ודוחן קרואים מזון בלשון תורה למה לא יברכו עליהם במ"מ ומשני רב הונא באומר כל הזן אבל באומר מזון אינו אסור אלא בחמשת המינן ולפי זה לא אזיל תנא אחר לשון תורה או דהך מזון דכתיב בקרא דיוסף ג"כ לא קאי על כל דבר ובאומר כל הזן לא משכחינן קרא ועל כרחך בלשון בני אדם כל מילי חוץ ממים ומלח זייני שוב שפיר הקשה על ר' יוחנן דאמר דלא טעים זיונא ומשני אימא מזוני. ואמנם כל זה ניחא לשטת הירושלמי דר' יאשי' באמת הולך בנדרים אחר לשון תורה אבל סוגית הגמרא במס' נדרים ריש פרק הנודר מהמבושל פליג בזה על הירושלמי דשם דף מ"ט ע"א שנינו במשנה הנודר מן המבושל מותר בצלי ועל זה אמרו שם תניא ר' יאשי' אומר הנודר מהמבושל אסור בצלי ואע"פי שאין ראי' לדבר זכר לדבר ויבשלו את הפסח באש כמשפט לימא הא קמפלגי דר"י סבר הלך אחר לשון תורה ותנא דידן סובר בנדרים הלך אחר לשון בני אדם לא דכ"ע הלך אחר לשון ב"א ומר כי אתרי' וכו' ובאתרי' דר"י אפילו צלי קרוי מבושל והא קרא נסיב לה אסמכתא בעלמא עד כאן הסוגיא דנדרים ומעתה הדק"ל בעירובין כיון דליכא שום תנא דס"ל הלך אחר לשון תורה למה לא הקשה תיכף ממתני' על ר' יוחנן ועל כרחך צריכין אנו לומר דסוגיא דבכל מערבין פליג על סוגיא דהנודר מהמבושל וסוגיא דבכל מערבין ס"ל כשטת הירושלמי דר' יאשי' סבירא לי' הלך אחר לשון תורה. ועתה נבוא לפרש טעמו של הרמב"ם כפי אשר יעדנו והנה לעיל כתבתי שהרמב"ם ס"ל דאוקימתא נשארת על מכונה ועכשיו הדרנא בי ואדרבה ס"ל לרבינו הגדול כיון דבאמת אוקימתא דרב הונא דחיקא היא וצריכין אנו לשבש המשנה דאנן תנן הנודר מן המזון וניקו ונימא דהיינו באומר כל הזן וכן להוציא דברי ר' יוחנן דמשתבע דלא טעים זיונא ואנן נימא מזוני רלא דכל אלו הדוחקים הוא דלא תהוי תיובתא דרב ושמואל אבל כיון דבלא"ה איתותב רב ושמואל תו לא דחקינן בשינויי דחיקי ולא משגיחין אם תהוי תיובתא נמי מהא ונשארת המשנה כמשמעה שנודר מן המזון ממש ומשנתינו כר' יאשי' דהלך בנדרים אחר לשון תורה ובלשון תורה הכל נכלל במזון חוץ ממים ומלח ור' יוחנן שפיר אמר דלא טעים זיונא דבלשון בני אדם אפילו זיונא לא איקרו פירות גנוסר וכיון דאנן קיי"ל דלא כר' יאשי' אלא כתנא דהנודר מהמבושל מותר בצלי דאזלינן בנדרים בלשון בני אדם שוב לא משגחינן לדינא בהך משנה דבכל מערבין וא"כ בלשון בני אדם לא נזכר בש"ם לא מהו נכלל בלשון מזון ולא בלשון הזן ולכן לא הזכיר הרמב"ם דבר מזה כלל וכל אחד יחקור בלשון אנשי מקומו:

תוס' ד"ה דרך טרקסמין פרש"י וכו' כדמשמע בפ' יוצא דופן איזהו חצר וכו' וכן מוכח בפרק המביא הנה הך דיוצא דופן הוא משנה מפורשת במס' מעשרות בפ"ג משנה ה' והך דהמביא הוא במס' תרומות פ"ח משנה ג' אמנם כן הוא דרך התוספת אף שהמה משניו' מפורשת כיון שסדר זרעים אין הכל רגילים בו לכן במקום שהובאו משניו' בתלמוד בסדרים הרגילים מציינין מקום להמסכת' הרגילה ובמס' ב"מ דף פ"ח ע"א בד"ה עד שיראה הביאו התוס' ג"כ שני משניות הללו וציינו מקומם האמיתי' במס' מעשרות ובמס' תרומות ואף על פי כן סיימו ג"כ שזה הובאה בפרק יוצא דופן וזו הובאה בפרק המביא מטעם הנ"ל שהתלמוד הכל בקיאים בו:

אמר רבי חנינא בר פפא כל הנהנה מן העה"ז בלא ברכה כאלו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל שנאמר גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע וכו'. יש לחקור דלעיל בסמוך אמרינן כל הנהנה מהעה"ז בלא ברכה מעל והכא אמרינן כאלו גוזל וכו' והרי הברכות מדרבנן ותקנום אנשי כנה"ג. ועד אנשי כנה"ג איך היו נהנים בלא ברכה. ונראה דודאי מקמי דתקינו רבנן הברכות כל אדם ירא שמים היה מודה בפיו או לפחות בלבו על כל מה שנהנה אך המון העם לא ידעו ולא יבינו. אך עתה דתקון רבנן הברכות כל מי שאינו מברך עונו ישא. וז"ש גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע דלימים ראשונים לא היו מברכין כי לא היו ברכות ולזה אומר אין פשע. ומ"ש כאלו גוזל וכו' חוץ מהפשט אפשר דע"י הברכה והכונה מברר ניצוצות הקדושות ע"י המאכל ועולים ניצוצות הקדושות למ' ויש יחוד והוי ממש כאלו גוזל וכו' ופוק חזי מ"ש רבינו האר"י ז"ל ע"פ אם תעצרני לא אוכל בלחמך דמנוח לא היה מכוין אלא בכונת מ"ו נ"ח ולז"א לא אוכל בלחמך דצריך כונה יותר עליונה ומשו"ה אמרו מנוח ע"ה היה זהו תורף דבריו ומכאן נלמד דהגם דלא היו עדיין ברכות היו מכוונים כונות עליונות ואוי לה לאותה בושה כי מה שהיה מכוין מנוח בסוד מ"ו נ"ח הוא כונת האכילה שכתב רבינו האר"י ז"ל ולזה נקרא עם הארץ שלא היה מכוין כונה יותר עליונה. ומה יעשו כמה גדולי דורנו שאינם מכוונים אפילו כונת מנוח. ולפחות חרדה ילבש האדם לברך בכונה ובלב שלם ויעלה בדעתו שיש כונות עליונות והוא מכוין לדעת היודעים וה' הטוב הוא ברחמיו יקבל כונתו דרך כלל:

כאן בזמן שישראל עושים רצונו וכו' עמ"ש התוס' וסוף דבריהם שנתחבטו בהם המפרשים בתוס' ישנים כ"י יש דבור זה וסיום זה ליתיה. ובתנחומא פ' נח מפרש פרשת והיה אם שמוע במקיימי מצות ואינם עוסקים בתורה ע"ש ודוק. שוב ראיתי להרב עיון יעקב לקמן שפירש כן מדנפשיה ולא זכר שהוא מפורש ברז"ל בתנחומא:

רשב"י אומר אפשר אדם חורש וכו'. הרב עיון יעקב במנחות דף צ"ט ומופת הדור מהרח"א ז"ל הקשו דמחלפא שיטתייהו דרשב"י ורבי ישמעאל הכא ממ"ש אינהו גופייהו במנחות. ואני בעניי עמדתי על זה בספר הקטן ברכי יוסף י"ד סי' רמ"ו דין א'. ומריש הוה אמינא התם דההיא דפ' שתי הלחם ר"י בשם רשב"י הוא רבי שמעון בן יהוצדק וכן הביא הגירסא הרב שפתי כהן ע"ש. ועתה ראיתי לגאון רב אחא בשאלתות פ' ואתחנן דמייתי הגירסא רבי יוחנן בשם ר' יהושע בן יהוצדק אפילו קרא ק"ש שחרית וערבית וכו' ע"ש:

הראשונים עשו תורתן קבע וכו' מהכא משמע ליה לרבינו אלחנן דלא כר"ת שפירש יפה ת"ת עם דרך ארץ שדרך ארץ עיקר ובתוספות ישנים כ"י כאן האריכו בזה. וכמעט כל דבריהם הם בתוספות ישנים סוף יומא ובהגהות מיימוניות פ"ג דתלמוד תורה. ועיין מ"ש הר"ש פ"ז דטהרות ומ"ש אני בעניי בספר הקטן ברכי יוסף א"ח סימן תכ"ג בס"ד:

דרך טרקסמון. כתבו תוס' ישנים כ"י פי' דרך שער וטרק מצינו לשון סגירה כמו טרוקו גלי וכן אמה טרקסין ויש גורסים טרכסמון והיא היא. ובערוך פי' טרכסמון ירק ור"ל דרך ירק כלומר שזהו דרך פני הבית כמו שמכניסין ירק שאינו חייב במעשר ואין נ"ל שאין זה לשון תלמוד ואפילו היה בלשון תלמוד דרך ירק אין זה נכון דלמה לא נקט שער או בית. דמי סני ליה למנקט דרך שער או דרך פני הבית ומה משל הוא לתלותו בירק ועוד דירק נמי חייב במעשר מדרבנן עכ"ל ומ"ש וטרק מצינו לשון סגירה אינו מיושב דא"כ הכא גבי טרקסמון שהוא דרך שער לא שייך לשון סגירה. ובגיטין דף פ"א כתבו התוס' גם כן טרקסמון לשון שער כמו טרוקו גלי וצריך ביאור דטרוקו גלי אינו ענין דאין טרוקו לשון שער אלא פירושו סגורו. ורש"י ז"ל שם פי' דרך ליכנס לפנים. וביומא דף נ"ב פירש"י שם טרק לשון כניסת פנים. והריטב"א בחידושיו ליומא שם פירש טרק בלשון יוני חוץ סין לשון פנים. והתוס' בגיטין השיגו גם כן על הערוך ע"ש ולשון תוס' ישנים דסוגיין הנז' הוא מבורר ומיושב טפי. ועיין במעריך:

וחמרא מי סעיד והא רבא הוה שתי וכו' ומי סעיד כלל והכתיב ויין ישמח וכו' הא דלא פריך תיכף מהכתוב מקמיה דפריך מרבא אפשר לומר דהקושיא מרבא עדיפא ליה דמרבא שמעינן דלא מסתייה דלא סעיד אלא דגריר נמי. ותו דמקרא יש לדחות דלא סעיד כל כך כמו לחם ומשו"ה פריך מרבא. וכי משני טובא גריר פורתא סעיד הדר אקשיה ליה מקרא דפשטיה משמע דנהמא סעיד חמרא לא סעיד ופריק חמרא אית ביה תרתי וכו' כלומר דהכתוב מילתא פסיקתא נקט דמשמח דאלו סעיד אינו כששותה הרבה. ולשיטת הרב ב"ח א"ח סי' תע"א שפירש לדעת הטור דמ"ש טובא גריר פורתא סעיד ר"ל שטבע היין לגרור הרבה ולסעוד מעט ניחא טובא לשון ומי סעיד כלל וא"ש מאי דפריך מקרא דלפי פשט הש"ס דכי שתי פורתא דוקא סעיד מאי פריך מקרא הרי מאי דסעיד לאו מילתא פסיקתא הוא. אמנם כבר האחרונים דחו פירושו דאינו במשמע פורתא סעיד טובא גריר ע"ש.

אי הכי נבריך עליה ג' ברכות וכו' אע"ג דבשילהי פרקין אמרו דלרבנן ארץ הפסיק וברכת קאי אלחם לחוד מ"מ כיון דאמר דיין טפי עדיף מלחם מסתברא דנבריך עליה דלא הפסיק ארץ אלא למעוטי שאר מינין דלא סעדי כלחם ומ"ש בזה הרב מהר"א נבון ומורי הרב נחפה בכסף א"ח סי' ב' עמדתי על דבריהם בעניותי בקונטריס מחזיק ברכה א"ח סימן ר"ח עש"ב בס"ד:

גוזל להקב''ה. את ברכתו: וכנסת ישראל. שכשחטאו הפירות לוקין: אין פשע. ולפי שהוא מיקל רואים האחרים ולמדין ממנו לעשות כן ליהנות מן העולם בלא ברכה ולכך נקרא זה המיקל חבר לאיש משחית: לירבעם בן נבט. שחטא והחטיא את ישראל כך הוא חוטא ומחטיא: בזמן שעושין רצונו. הדגן שלהם וכשאין עושים רצונו נוטלו ומראה להם שהוא שלו: דברים ככתבן. שלא יעסוק בדרך ארץ: הנהג בהם. עם דברי תורה: מנהג דרך ארץ. שאם תבא לידי צורך הבריות סופך ליבטל מדברי תורה: אפשר. בתמיה אפשר כדבריך: ביומי ניסן. ימי הקציר: ביומי תשרי. דריכת הגתות והבדים: דרך טרקסמון. דרך שערי החצר והבית: פני הבית. פתח כניסה ויציאה: אין הטבל מתחייב במעשר. מן התורה אבל אכילת קבע אסור לאכול מדרבנן: זית אקרי. והוה ליה בורא פרי הפרי שהפרי קרוי זית ואין זו בריאת שמים כי בידי אדם היא בריאה זו אבל גבי גפן הגפן היא העץ והענבים הם פרי הגפן: חמרא זיין. להכי חשיב לקבוע לו ברכה לעצמו: ואמר רב הונא. הא דקתני מותר במים ובמלח ואסור בשאר אוכלין ומשקין לאו באומר קונם מזון עלי דאין מזון אלא מה' מיני דגן חטין ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון אלא באומר כל הזן עלי קונם וכל מילי נהי דלא אקרו מזון מיהו מיזן זייני בר ממים ומלח אלמא משחא זיין: סעיד. חשיב טפי ממזון: והכתיב ויין ישמח לבב אנוש. וסיפא דקרא ולחם לבב אנוש יסעד משמע אבל יין אינו אלא משמח ומשני לאו כדקאמרת אלא לחם יסעד ולא ישמח אבל יין סועד ומשמח: אי הכי. דזיין וסעיד מזון הוא ולבריך עליה שלש ברכות לאחריו ואנן אמרינן לקמן בפרקין (דף לז.) כל שהוא משבעת המינין ולא מין דגן חכמים אומרים ברכה אחת: אוזוקי מזיק. לגופיה ואין זו אכילה שטעונה ברכה דגבי ברכה ואכלת כתיב: דתני'. דלאו בר אכילה היא: השותה שמן של תרומה. בשוגג: משלם את הקרן. כשאחד מזיק את חבירו בממונו: ואין משלם חומש. דגבי חומש אכילה כתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה (ויקרא כב) פרט למזיק: ע''י הפת. משום לפתן: ע''י אניגרון. מין מאכל הוא ונותנים לתוכו שמן ושנוי במשנה בכמה מקומות: דאמר רבה בר שמואל. לא אתא הכא אלא לפרושי לן מאי ניהו: מיא דסלקא. מים ששלקו בהן תרדין:

כאן לאחר ברכה. וכן בפ' כל כתבי (שבת ד' קיט.) אמרי' כשהיו מניחים השולחן היו אומרים לה' הארץ ומלואה וכשהיו מסלקין השולחן היו אומרים השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום שנאמר ואספת דגנך. וא''ת והא לקמן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מוקמי' ליה. וי''ל דמיירי ודאי שעושין רצונו אבל אין עושין רצונו כ''כ דאינם צדיקים גמורים ועוד י''ל דפליג ליה אהא דלקמן שבא לפרש מה בין עושים ואין עושין והכא בעושים ואין עושים כי הדדי נינהו: דרך טרקסמון. פירש''י היינו דאורייתא אבל מדרבנן גם חצר קובעת כדמשמע בפ' יוצא דופן (נדה ד' מז:) איזהו חצר שחייב במעשר וכו' וכן מוכח בפ' המביא (ביצה ד' לה.): טובא גריר. מכאן משמע שאסור לשתות יין בערב פסח מן המנח' ולמעלה ואם רוצה לשתו' צריך לשתות הרבה דטובא מגריר גריר:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד