ברכות לה ע"א

דף לה - א

כיצד מברכין על הפירות קודם אכילתם?

על פירות האילן הוא אומר: "ברוך אתה ה' וכו' בורא פרי העץ", חוץ מן היין, שעל היין מתוך חשיבותו קבעו לו חכמים ברכה לעצמו, ועליו הוא אומר: "בורא פרי הגפן".

ועל פירות הארץ הגדלים על פני האדמה, כאבטיחים, קישואים וכדומה, או מיני קטניות ותבואה, ^[1] הוא אומר: "בורא פרי האדמה", חוץ מן הפת, ^[2] שעל הפת מתוך חשיבותה קבעו לה ברכה לעצמה, ועליה הוא אומר: "המוציא לחם מן ^[3] הארץ".

וגם על הירקות, כמו כרוב חסה ושום, שהפירות עצמם בלועים באדמה ורק העלים הגדלים מעליה נאכלים, הוא אומר: "בורא פרי האדמה".

רבי יהודה אומר: מאחר שכל מין ומין צריך ברכה מיוחדת לעצמו, מברך עליהם "בורא מיני דשאים" ^[4].

גמרא:

הגמרא דנה מהיכן נלמד החיוב לברך ברכת הנהנין:

מנא הני מילי, מהיכן למדים דברים אלו שיש לברך על הפירות והירקות לפני האכילה ולאחריה?

דתנו רבנן: נאמר בפרשת נטע רבעי (ויקרא יט כד) "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה'" - מכך שנקטה התורה "הלולים" [שהוא מלשון הלל ושבח] בלשון רבים, מלמד הכתוב שפירות אלו טעונים שני הלולים [ברכות] באכילתן, ברכה אחת לפניהם, וברכה נוספת לאחריהם. מכאן אמר רבי עקיבא: אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך ^[5].

מקשה הגמרא וכי האי "קדש הלולים" להכי הוא דאתא - ללמדינו שיש לברך לפני האכילה ולאחריה? והרי האי קרא מיבעי ליה ללמדינו שני דינים אחרים העוסקים באופן חילולם של פירות אלו. ^[6] ["הלולים" מלשון "חילולים" הוא]. הלול אחד מלמדנו דאמר רחמנא, אם אינך מעלה את פירות נטע רבעי לירושלים, אחליה, הוציאם לחולין על ידי שתפדם על מעות, ורק הדר, לאחר החילול, אכליה, רשאי אתה לאוכלם מחוץ לירושלים. ואידך, ההלול הנוסף בא ללמדנו, שרק יין שהוא דבר הטעון שירה [היינו, "הלול" שמהללים בו את ה' בבית המקדש וכפי שיבואר להלן] הוא זה שטעון חילול בשנה הרביעית, ורק בו נוהג דין "נטע רבעי", ואילו כל פרי מלבד היין, שאינו טעון שירה [הילול], אין טעון חילול, ומותר באכילה.

דהיינו, שלא נאמר דין "נטע רבעי" אלא בכרם ענבים ולא בשאר פירות!

ומנין לנו שרק "יין" נחשב ל"דבר הטעון שירה"?

וכדרבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין שאין הלויים אומרים שירה על שום "אכילת" מזבח כגון בשעת זריקת דם הקרבנות וניסוך המים ^[7] אלא על ניסוך היין למזבח? - שנאמר (שופטים ט יג): "ותאמר להם הגפן: החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים". אם אנשים היין משמח, אלהים, במה הוא משמח? אלא, מכאן אנו למדים שאין אומרים שירה במקדש אלא על ניסוך היין בלבד.

וכיון ששני ה"הלולים" שבפסוק הוצרכו להשמיענו שני דינים אלו שהוזכרו, שוב אין כאן "הלול" מיותר שיהא אפשר ללמוד הימנו חיוב ברכה לפני האכילה ולאחריה, ואיך הברייתא למדה מפסוק זה לחיוב ברכה?

הגמרא מבארת שקושיא זו קיימת רק לדעה אחת במחלוקת שנחלקו התנאים באיסור "רבעי".

הניחא, עדיין יתכן ללמוד מפסוק זה לחיוב ברכה למאן דתני, הגורס בכל המשניות העוסקות באיסור "רבעי" "נטע רבעי", דהיינו, שדין "רבעי" נוהג לא רק בכרם ענבים אלא בכל פירות האילן, שהרי לשיטתו אין צורך ב"הלול" השני ללמדנו שרק יין טעון חילול, והוא נותר לדורשו לענין חיוב ברכה.

אלא למאן דתני גורס בכל המשניות העוסקות באיסור "רבעי" "כרם רבעי", דהיינו, שדין "רבעי" נוהג רק בכרם ענבים, ולמדים זאת מה"הלול" השני האמור בפסוק שרק "דבר הטעון שירה טעון חילול" - מאי איכא למימר? איך נלמד מפסוק זה חיוב ברכה, והרי לא נותר שום "הלול" ללמד חיוב זה.

ומביאה הגמרא אלו תנאים נחלקו במחלוקת זו אם גורסים "נטע רבעי" או "כרם רבעי".

דאתמר: רבי חייא לרבי שמעון ברבי נחלקו בדין זה. חד תני בכל המשניות "כרם רבעי" ^[8] וחד תני בכל המשניות "נטע רבעי" ^[9].

מוסיפה הגמרא, שגם למאן דאמר "כרם רבעי" הקושיא קיימת רק לדעה אחת במחלוקת שנחלקו מהו המקור לכך ש"רבעי" נוהג רק ב"כרם".

וגם למאן דתני "כרם רבעי", הניחא עדיין יתכן ללמוד מה"הלול" לחיוב ברכה אי יליף ש"רבעי" נוהג רק ב"כרם" מ"גזירה שוה" שתתבאר בסמוך, שהרי לשיטתו אין צורך ב"הלול" ללמד ש"רבעי" נוהג רק ב"כרם",

ומי הוא התנא הסובר כך? דתניא: רבי אומר, נאמר כאן (ויקרא יט כה) לענין "רבעי": "להוסיף לכם תבואתו", ונאמר להלן (דברים כב ט) לענין כלאי הכרם: "ותבואת הכרם" - וכיון שבשניהם הוזכר ענין "תבואה" למדים אנו ב"גזרה שוה": מה להלן, בכלאיים, הכונה לכרם, אף כאן, ב"רבעי" אין הכתוב מדבר אלא בכרם ולא בשאר פירות.

נמצא, שגם למאן דתני "כרם רבעי" עדיין אייתר ליה חד "הלול" משני ה"הלולים" האמורים בפסוק לחיוב ברכה וניחא.

אבל, ואי לא יליף דין זה ש"רבעי" נוהג רק ב"כרם" מ"גזירה שוה" יקשה ברכה מנא ליה?

מוסיפה הגמרא ומקשה: ואי נמי יליף לדין "רבעי" שנוהג רק ב"כרם" מגזרה שוה, עדיין יקשה, אשכחן לחיוב ברכה לאחריו בדומה לברכת המזון על הפת שמברכים אותה לאחר האכילה ^[10], אבל חיוב ברכה לפניו, מנין?

מתרצת הגמרא את קושיתה האחרונה:

הא - לא קשיא. משום דאתיא יש ללמוד חיוב ברכה שלפני האוכל בקל וחומר מברכה שלאחריו: ומה אם כשהוא שבע הוא מברך - כשהוא רעב ומרגיש את הצורך במזונו לא כל שכן שצריך לברך על כך?!

מוסיפה הגמרא להקשות, שאף לתנא הסובר שהלימוד ש"רבעי" נוהג ב"כרם" הוא מ"גזירה שוה" [וממילא נותר "הלול" לחיוב ברכה], עדיין יקשה, כיון שהפסוק "קדש הלולים" עוסק לדבריו ב"כרם" בלבד, אם כן אשכחן כרם שמברכים על פריו - שאר מינין שכאמור אינם כלולים בפסוק זה מנין שמברכים עליהם?

מתרצת הגמרא:

דיליף מכרם ב"במה מצינו": מה כרם הוא דבר שנהנה ממנו האדם וטעון ברכה על הנאתו - אף כל דבר שנהנה ממנו האדם טעון ברכה על הנאתו.

דוחה הגמרא:

איכא למיפרך: מה לכרם שכן החמירה תורה בהלכותיו, שהרי הכרם חייב בהשארת העוללות לעניים ומשום כך החמירה בו גם לחייב את הנהנה ממנו בברכה, אבל בשאר פירות שלא החמירה בהם התורה לענין עוללות, מנין לחייב את הנהנה מהם בברכה?

מנסה הגמרא ללמוד חיוב ברכה לשאר פירות ממקור אחר:

"קמה" מ"דגן" שעושים ממנה לחם ואין בה חומרה של השארת עוללות [שהרי אין בה כלל עוללות] ואף על פי כן חייבים לברך עליה ברכת המזון תוכיח לכל שאר הפירות שאף שאין בהם חומרה זו של השארת עוללות יהא חיוב לברך עליהם.

דוחה הגמרא:

מה ל"קמה" שהחמירה תורה בהלכותיה שכן חייבת בחיוב הפרשת "חלה" ^[11], ולכן החמירה בה גם לחייב את הנהנה ממנה בברכה, אבל שאר פירות שאין בהם חומרה זו מנין לחייב את הנהנה מהם בברכה?

מתרצת הגמרא:

"כרם" יוכיח שאינו חייב בחלה ואף על פי כן חייבו עליו בברכה,

וחזר הדין: לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה.

הצד השוה שבהן - בכרם ובקמה, ששניהם דבר שנהנה מהם האדם וטעון ברכה, אף כל דבר שנהנה ממנו האדם טעון ברכה.

דוחה הגמרא שאין ללמוד מ"צד השוה" זה לשאר מינים:

מה להצד השוה שבהן שכן חמור הוא שיש בו צד מזבח שמ"קמה" מביאים סולת למנחות ומ"כרם" מביאים יין לנסכים!

ומוסיפה הגמרא - שאף שמחמת דחיה זו שוב אי אפשר ללמוד חיוב ברכה לשאר מינים, מכל מקום עדיין יש ללמוד מ"צד השוה" זה חיוב ברכה לזתים.

ואתי נמי ברכה על זית מכרם וקמה, משום דאית ביה בזית צד מזבח כמותם, שהרי מביאים שמן למנחות.

מקשה הגמרא על פרט זה [שחיוב ברכה על זית נלמד מ"צד השוה"]:

וכי זית - מצד מזבח אתי?

והא בהדיא כתיב ביה בזית לשון "כרם".

דכתיב (שופטים טו ה): "ויבער מגדיש ועד קמה ועד כרם זית" ואם כן הרי ניתן לכוללו בפסוק "קדש הלולים" הנלמד ממנו חיוב ברכה, ומדוע יש צורך ללמוד חיוב ברכתו מ"צד השוה"?

מתרצת הגמרא:

אמר רב פפא: שונה הוא הזית ש"כרם זית"

- אקרי אבל "כרם" סתמא - לא איקרי, ולכן שוב אין הוא נכלל בפסוק "קדש הלולים" המתייחס לענבים הקרויים "כרם" סתמא.

חוזרת הגמרא לקושייתה הקודמת:

מכל מקום קשיא, כיצד ניתן ללמוד חיוב ברכה מ"כרם" ו"קמה" לשאר מינים, והרי יש לדחות: מה להצד השוה שבהן, שכן יש בהן צד מזבח, ואיך נלמד מהם חיוב ברכה לשאר מינים שאין בהם חומרה זו של "צד מזבח"?

ולכן, חוזרת בה הגמרא מלימוד זה, ומביאה מקור אחר לחיוב ברכה לשאר מינים:

אלא, דיליף לה משבעת המינין שמצינו שהנהנה מהם חייב בברכה: ^[12] מה פרי משבעת המינים הוא דבר שנהנה ממנו האדם וטעון ברכה על הנאתו - אף כל דבר שנהנה ממנו האדם טעון ברכה על הנאתו. ^[13]

דוחה הגמרא:

מה לשבעת המינים שהחמירה בהם תורה שכן חייבין הם בביכורים ולכן החמירה בהם התורה גם לחייב את הנהנה מהם בברכה, אבל שאר פירות שאין בהם חומרה זו מנין לחייב את הנהנה מהם בברכה?

ועוד יש להקשות - אפילו אם היה אפשרות ללמוד שאר פירות משבעת המינים. התינח יש ללמוד מהם חיוב ברכה לאחריו שהרי חיוב הברכה האמור בשבעת המינים לאחריו הוא כדכתיב "ואכלת ושבעת וברכת", אבל חיוב ברכה לפניו מנין? ^[14]

מתרצת הגמרא את קושיתה האחרונה כפי שכבר יישבה לעיל על קושיא זו:

הא - לא קשיא, משום דאתי יש ללמוד ברכה שלפני האכילה בקל וחומר מחיוב הברכה שלאחרי האכילה, ומה אם כשהוא שבע הוא מברך - כשהוא רעב ומרגיש את הצורך במזונו לא כל שכן שצריך לברך על כך?! ^[15]

אכן הקושיא הראשונה שהקשתה הגמרא איך יתכן ללמוד חיוב ברכה לשאר פירות משבעת המינים עדיין במקומה עומדת! ומוסיפה על כך הגמרא קושיא נוספת:

וגם למאן דתני בכל המשניות "נטע רבעי" שהתבאר לעיל שלדבריו אין צורך ב"הלול" השני ללמוד הימנו שרק יין טעון חילול, ואם כן ניתן ללמוד ממנו חיוב ברכה לכל הפירות, עדיין יקשה:

הא תינח כל דבר נטיעה שבהם עוסק הפסוק של "קדש הלולים" שממנו המקור לחיוב ברכה, אבל מאכל דלאו בר נטיעה הוא כגון בשר ביצים ודגים - מנא ליה שיש חיוב ברכה עליו? ומכח קושיות אלו מסיקה הגמרא שבאמת חיוב הברכה אינו נלמד מהפסוק "קדש הלולים לה'".

אלא סברא הוא ^[16]: שאסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה השייך להקדוש ברוך הוא בלא שיברך ברכה על הנאתו ויודה למי שברא זאת ^[17].

תנו רבנן: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא שיברך ברכה על הנאתו, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל - וכאילו נהנה מן ההקדש, [וכפי שיבואר בסמוך טעם הדבר] ^[18].

מאי תקנתיה? ילך אצל חכם!

מקשה הגמרא: ואם ילך אצל חכם לאחר שכבר חטא מאי עביד ליה החכם, הא בזה שאכל ללא ברכה כבר עביד ליה איסורא ומה יועיל לו החכם עכשיו?

אלא אמר רבא: כונת הברייתא היא שילך אצל חכם מעיקרא קודם שיחטא וילמדנו הלכות ברכות, כדי שלא יבוא לידי מעילה ^[19].

אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה ללא ברכה הרי הוא כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר (תהלים כד א): "לה' הארץ ומלואה", וכיון שהארץ וכל אשר בה היא של הקב"ה, אם נהנה ממנה בלא שיודה לו על כך, הרי הוא כאילו נהנה מקדשי שמים.

רבי לוי רמי, שאל על הסתירה, לכאורה, בין דברי הכתובים: כתיב "לה' הארץ ומלואה", ומאידך כתיב (תהלים קטו טז): "השמים שמים לה'", ואילו את "הארץ וכל אשר בה נתן לבני אדם"! ותירץ רבי לוי:

לא קשיא, כאן, הפסוק "השמים שמים לה'" נאמר קודם ברכה שעדיין של ה' הוא.

הא מבעי ליה חד דאמר רחמנא חלול אחליה לקדושתיה והדר אכליה. פירוש: לא שנחליף את האותיות ונעשה הלולים כמו חלולים, אלא פירושא בעלמא הוא שההלול הזה שאמרה תורה כאן היינו הלול של חלול כשמחללין קדושתו על פדיונו, אבל עיקר החלול ממקום אחר למדנוהו מדכתיב (דברים כ, ו) אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישוב לביתו וגו', אלא שמשם לא למדנו מתי יהיה החלול וכאן גלה הכתוב שהוא בשנה הרביעית, דדרשינן האי קודש הלולים שיהא מהולל כקדש שלא יאכל פריו בלא פדיון שיפדנו בשנה הרביעית. הראב"ד ז"ל.

מנין שאין אומרין שירה אלא על היין. פירוש: לא שאין אומרים שירה בשום מקום אלא על היין, שהרי אומרין שירה בשחיטת פסחים כדאיתא בפסחים בפרק תמיד נשחט (פסחים סד, א), וכן אומרין שירה במלחמה כדאיתא ביהושפט בדברי הימים (ב, כ, טו), אלא הכי קאמר שאין אומרים שירה באכילת מזבח כגון בהקטרה ובזריקת דמים ובנסוך המים אלא על היין בלבד.

וחד תני כרם רבעי. ואע"ג דתנן (ביכורים פ"ב, מ"ו) אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים לערלה ולרבעי, דאלמא אפילו שאר נטעים טעונין חלול. יש לומר דרבי חייא ורבי שמעון בר רבי תנאי נינהו ופליגי.
ולענין פסק הלכה קיימא לן כמאן דתני כרם רבעי דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ כדאיתא לקמן בפרקין (ברכות לו, א), והלכך אין נטע רבעי נוהג עכשיו אלא כרם רבעי. וכן כתוב בתוספות, ולא גפן יחידית אלא שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב דהיינו כרם. וכן כתב הרב בעל המאור ז"ל.

אי נמי יליף גזירה שוה, אשכחן לאחריו לפניו מנא ליה. מסתברא דהכי פירושו אשכחן לאחריו, כלומר: מכל מקום מכאן אין ללמוד אלא ברכה אחת או לפניו או לאחריו, וכיון שכן נוקמא לאחריו דנלמוד סתום מן המפורש שחייבה תורה ברכה לשבעת המינים בהדיא לאחריהם כדכתיב (דברים ח, י) ואכלת ושבעת וברכת.
ואם תאמר לאחריו בכרם למה לי מהלולים, הא בהדיא כתיבה ביה ואכלת ושבעת וברכת, והא גבי שבעת המינין כתיב. יש לומר דהוה אמינא דהתם ביין דוקא דומיא דזית משום דכתיב ביה זית שמן דמשמע שעל השמן קאמר, וטעמא משום דהיין והשמן עיקר הפרי דאישתנו לעילויא, אבל על הענבים עצמן לא אשכחן אלא מקדש הלולים ואף היא לאחריו ולא לפניו. ובהא נמי מיתריץ הא דאמרינן בסמוך ואתיא נמי זית הואיל ואית ביה צד מזבח, ואקשינן וזית מצד מזבח אתיא, הא בהדיא כתיב ביה כרם וכו', ולא אקשינן הא בהדיא כתיב ביה ואכלת ושבעת, אלא טעמא כדאמרן דקרא דואכלת איכא לאוקמי דוקא בשמן מדכתיב זית שמן אבל הכא בזית עצמו. וראיתי בשם רש"י ז"ל בהפך זה דההוא קרא דארץ חטה ושעורה גפן וגו', הוה מוקמינא בענבים ממש דומיא דתאנה ורמון, והאי קרא דהלול משמע יין כדכתיב שם (ויקרא יט, כה) להוסיף לכם תבואתו והיינו יין כדכתיב (במדבר יח, ל) ו[כ]תבואת יקב.

קל וחומר כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן. ולאו קל וחומר ממש הוא דאילו כן שבעת המינין יהיו טעונין ברכה לפניהם מן התורה, ואנן תנן לעיל בפרק מי שמתו (ברכות כ, ב) גבי בעל קרי ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו, וטעמא משום דלאחריו הוי דאורייתא ולפניו לא הוי אלא מדרבנן כדאיתא התם בגמרא, ואפילו לר' יהודה דאמר מברך לפניהם ולאחריהם, היינו משום דסבירא ליה דבעל קרי מותר בהם משום דעשאום כהלכות דרך ארץ כדאיתא התם, אלא משום דלא סלקא הא שמעתא לא דייקינן בה כולי האי.

הכי גרסינן בכל הספרים: סברא היא אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה. כלומר: בכולהו בין מידי דבר נטיעה ובין מידי דלאו בר נטיעה, ובין למאן דתני נטע רבעי ובין למאן דתני כרם רבעי, ליכא דטעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו מן התורה אלא שבעת המינים בלבד שהן טעונין [ברכה] לאחריהן מן התורה, הא שאר מינין בין לפניהן בין לאחריהן אין טעונין כלל אלא מסברא וקרא אסמכתא בעלמא.

כל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה מעל. ירושלמי (בפרקין ה"א): כתיב (תהלים כד, א) לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה, הנהנה כלום מן העולם מעל עד שיתירו לו כל המצות [וכו'], רבי חזקיה ר' ירמיה ר' אבין בשם ריש לקיש אמרת לה' אדני אתה טובתי בל עליך (תהלים יז, ב), אם אכלת וברכת כביכול משלך אכלת.

פרק כיצד מברכין
על הפירות וכו'. דרך התלמוד הוא לדקדק בלשון כיצד לאיזה דבר חוזר דלשון כיצד אינו נופל אלא על דבר שהוזכר מתחלה והכא נמי יש לשאול היכא אשמעינן חיובא דברכות שהתחיל בכאן ללמדנו הנוסחא. ויש אומרים דקאי אמאי דאמרינן בפ"ק שלא לחתום אינו רשאי לחתום כגון ברכת הפירות והמצות ולאחר שפירש ענין שאר ברכות של ק"ש ותפלה שואל עכשו בברכת הפירות שאינו יכול לחתום. בה בברכה איזהו נוסח. שלה והנכון דאמסקנא קאי דאסיק בגמ' דסברא הוא דאסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה:

על פירות האילן הוא אומר בפה"ע. האי דנקט בורא פרי העץ מקמי בורא פרי האדמה טעמא משום שהיא ברכה מיוחדת בפני עצמה ואין במשמעותה אלא פרי העץ בלבד וכשהיא מיוחדת חשובה יותר, אי נמי משום דאיכא פלוגתא בברכת פרי האדמה דת"ק ור' יהודה נקט מעיקרא בורא פרי העץ:

חוץ מן היין שעל היין אומר בורא פרי הגפן. פירוש משום דאשתני לעלויא וקובע ברכה לעצמו. ובגמרא מוכח דאם בירך על היין בורא פרי העץ יצא:

על פירות הארץ. פי' כגון מיני קטניות אומר בורא פרי האדמה. חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ ומשום הכי לא אמרינן ביה בורא פרי הארץ או המוציא לחם מן האדמה דכל חד וחד מברכין עלה כלישנא דקרא בלחם כתיב להוציא לחם מן הארץ ובפירות כתיב מראשית כל פרי האדמה:

ועל הירקות אומר בורא פרי האדמה. ירקות כגון כרוב ותרדין וחסא וכיוצא בהן:

גמרא מנא הני מילי. פירוש דצריך לברך על הפירות. דתנו רבנן קודש הלולים לה' מלמד שטעון ברכה לפניו ולאחריו. פירוש ודאי לאחריו דנקט לאו דוקא דהיכי דמי אי דשבעת המינין חיוב ברכה לאחריהם מדוכתא אחרינא נפקא לן מדכתיב ואכלת ושבעת וברכת ואי דשאר מינין לאחריו ולא כלום. ואפי' למ"ד דשאר מינין מברכין לאחריהם בורא נפשות רבות רשות הוא כדמוכח בגמ' לקמן אלא ודאי כדאמרינן ולא דרשינן הכא תרי הלולים אלא חד הלול היא דדרשינן לברכה ואידך איצטריך לאחליה לקדושתי' והדר אכליה וכן נמי משמע מדאמרינן עלה מכאן א"ר עקיבא אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך וכיון דליכא אלא חד רבויא סבירא להו דברכה לפניו עדיפא:

חד מיבעי ליה לכדאמר רחמנא אחליה לקדושתיה והדר אכלי'. פירוש הכי נמי הוה סבירא לן מעיקרא דחד מינייהו אתיא להכי דלא דרשינן מינייהו אלא חד אלא דאגב אורחיה פריש להו לתרווייהו. ופירש הראב"ד ז"ל דלא בעי למימר שנחליף את האותיות מה"א לחי"ת דאין משנין האותיות כלל אלא כלומר דזהו הלולו שצריך פדיון אבל חלול דבעי מדוכתא אחרינא נפקא לן מדכתיב מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ומשם לא למדנו מתי הוא החלול וכאן אשמעינן דאותו חלול בשנה הרביעית וחלולו זהו הלולו ולא אתא לברכה כלל. אבל בירושלמי אמרו במעשר שני דלא מתמנעי רבנן מלמדרש בין ה"א לחי"ת. וא"ת למה לי האי קרא לאשמעינן דרבעי טעון חלול תיפוק לי דגמרינן קדש קדש ממעשר שני לרבעי דהכי גמרינן התם בקדושין מהאי ג"ש דיש לו ביעור ויש לו חומש כמעשר וכיון דכן כי היכי דמעשר שני בעי פדיון ה"נ ברבעי. י"ל דאיצטריך דאי לאו דגלי רחמנא בהאי קרא דהלולים דיש לו חלול הוה אמינא דגמרינן קדש קדש משביעית ותרומה דאין להם פדיון כלל אבל. השתא דגלי לן קרא דיש לו חילול ידעינן דממעשר גמרינן. והא דאמרינן דבר הטעון שירה טעון חלול לאו כללא הוא דגפן יחידית אין רבעי נוהג בה דכרם אמר רחמנא דכתיב אשר נטע כרם ולא חללו וכרם היינו שתים כנגד שתים ואחת יוצא זנב ואפי' הכי יין שלה טעון שירה. וא"כ דבר הטעון שירה טעון חילול לאו דוקא אלא לאפוקי שאר אילנות קאמרינן לבר מגפן יחידית:

הניחא למ"ד נטע רבעי. פי' דס"ל דכמו שכתב בפסוק של מעלה גבי ערלה ונטעתם כל עץ מאכל הכי נמי בפסוק האחר הסמוך לו שכתב דין פדיון דכתיב ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה' מיירי בכל עץ מאכל ובכל דבר שנוהג בו דין ערלה נוהג בו דין רבעי וכל זמן שלא פדאו קדש הוי ואסור לאכלו וכיון דכן מייתר ליה חד הלול לברכה דהא סבירא ליה דאף דבר שאינו טעון שירה טעון חלול. אלא למ"ד כרם רבעי פי' דס"ל דרבעי אינו נוהג בכל נטע אלא בכרם לחוד ויש אסמכתא לדבריו מדכתיב אשר נטע כרם ולא חללו מאי איכא למימר דהא איבעי ליה לדבר שטעון שירה טעון חלול ולמאן דתני נטע רבעי ובכל מידי איירי רחמנא ס"ל דמאי דכתיב אשר נטע כרם לאפוקי אילן סרק. וא"כ אפי' בגפן יחידית נוהג דכרם לאו דוקא ובכל דוכתא דתני דינא דרבעי בשאר אילנות אתיא כמאן דתני נטע רבעי. וכתב רבינו משה ז"ל דכיון דגמרינן מינה דכל היכא דאין מעשר נוהג רבעי נמי אינו נוהג. וא"כ בחוצה לארץ דאין מעשר נוהג רבעי נמי אינו נוהג ואין פדיון רבעי בחוצה לארץ ועוד דהתם אמרינן דערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני ולא קתני בה רבעי ומן הדין אפי' ערלה בחוצה לארץ ליתה דחובת קרקע הוא וחובת קרקע אינו נוהג אלא בארץ אלא דהלכה הוא ואסר וראה והתיר ספקה:

ולמאי דתני כרם רבעי נמי הניחא אי יליף ג"ש דתבואה תבואה אייתר ליה חד הלול לברכה. פירוש דמהאי ג"ש ממעטי שאר אילנות ולא איצטריך ליה חד הלול לדבר שטעון שירה טעון חלול למעט שא' אילנות דהא אימעיטו להו מג"ש אלא אי לא גמיר ברכה מנ"ל. ותו אי נמי יליף ג"ש אשכחן לאחריו, פירוש ודאי לא מקשי למאן דתני נטע רבעי דכיון דבכל מידי נהוג רבעי מאי חזית לשוויי לאחריו טפי מלפניו אלא ודאי קושיין למאן דתני כרם רבעי דהא אשכחן בז' המינים ברכה לאחריהם דכתיב ואכלת ושבעת וברכת. וא"ת א"כ קרא דהלולים למה לי לאשמעינן ברכה לאחריו דכרם נמי משבעת המינים הוא. י"ל דאתא לאשמעינן ברכת יין לאחריו דאי מהתם ה"א דוקא ענבים דגפן אמר רחמנא ומסתמא הייט ענבים דומיא דתאנה ורמון קמ"ל קרא יתירא דאפילו יין מסתמא כי היכי דאשכחן התם דמברכין לאחריו הכא נמי האי ברכה משוינן לה לאחריו דילמד סתום מן המפורש, ואי נמי יש לומר דהכא לאו קרא יתירא הוא דאיידי דאיצטריך קרא לאשמעינן אחליה לקדושתיה והדר אכליה נקט הלולים לישנא דתרתי משום ברכה דאית ביה וכי האי גונא לאו קרא יתירא הוא דאגב אורחיה נקט לה והתם נמי הזכיר ז' המינים ונקט ברכה אכולהו וכיון דכן לאו יתירא הוא ולא שייך למימר ביה אם אינו ענין לברכה לאחריו תנהו ענין לפניו:

הא לא קשי' דמייתי לה בק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כש"כ. פירוש לאו ק"ו מעליא הוא זה דאיכא למיפרך כדפרכינן לעיל בפ' מי שמתו מה לאחריו שכן נהנה אלא דהאי סוגיא לא קיימא דהא אסיקנא דסברא הוא וכיון דלא קאי לא דייק עלה:

דיליף מכרם וכו' וה"ה דהמ"ל דיליף משבעת המינים כדלקמן ולא היה צריך כל הני מילי אלא משום יגדיל תורה ויאדיר:

ואתי נמי זית דאית בה צד מזבח. וא"ת ולמה לי לאתויי זית במה הצד והלא מז' מינים הוא. י"ל דאיצטריך דה"א דכיון דכתיב זית שמן שמא לא אמר אלא על השמן כאלו אמר שמן זית אבל זית עצמה דאינו נאכל אלא כבוש או מליח לא יהיה טעון ברכה קמ"ל:

ולמאן דתני נטע רבעי הא תינח כל מידי דבר נטיעה וכו'. יכול היה להקשות ולמאן דתני נטע רבעי וכל מידי טעון חלול ואייתר ליה חד הילול לברכ' מאי טעמא מוקמינן קרא לברכה לפניו טפי מלאחריו, ואיפשר דמשום טעמא דלעיל דכשהוא רעב לא כש"כ למימרא דלפניו עדיף. אע"ג דהוא ק"ו פריכא וכולה סוגיין אזלא בהכי דלא דייק משום דמיסתייה בפירכי אחריני:

ודבר שאין גידולו מן הקרקע כגון בשר ודגים וביצים וכו'. פי' ודאי בשר ודגים גידולי קרקע מיקרו כדאמר בבבא קמא ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן ביין ובשכר מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע אבל ודאי לענין גידולי קרקע המיוחדין לאו גידולי קרקע מיקרו:

והמשנה הראשונה תכוין לבאר לנו הענין בהראשון, ר"ל מטבע הברכות ונוסח שלהן וכמו שאמר כיצד מברכים וכו'. ויש שואלים היכא קאי דקתני כיצד, כלומר שהיה לו להודיע תחלה חיובה ואחר כך כיצד מברכין אותה. ותירצו בה שהדברים חוזרים למה שאמרו בפ"א [לעיל י"א ע"א] מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך, ופרשנוה כגון ברכת הפירות וברכת המצות והצניעו הדברים עד שהתבארו דיני ק"ש ותפלה שהם שני חלקים שבמסכת זו ומתחיל עכשיו בביאור חלק ג' שאדם חייב לברך על כל דבר שנהנה ממנו, וכן יש מפרשים שהדברים חוזרים למה שאמרו בפרק ג' [לעיל כ' ע"ב] בבעל קרי שמברך על המזון לאחריו אבל לא לפניו אלמא שאדם אחר צריך לברך בה לפניו ושואל בה כיצד וכו'.
ואמר שעל כל פירות האילן בין מז' המינים כגון תאנים ורמונים ודומיהם בין שלא מז' המינים כגון אגוזים ותפוחים ודומיהם ועל היוצא מהם מברך ב"פ העץ חוץ מן היין שאע"פ שהגפן קרוי עץ דכתיב (יחזקאל ט״ו:ב׳) מה יהיה עץ הגפן, מתוך חשיבותו קבעו לו ברכה בפני עצמה להזכיר עליו שם הגפן בפרט ואע"פ שאין עושין כן בשמן ושאר המשקים היוצאים מפרי העץ, ומכל מקום אם היה אוכל באשכולות הוא מברך ב"פ כשאר הפירות, על פירות הארץ כגון קשואים ואבטיחים ודלועים ותותים מדבריות ומיני קטניות ותבואה ועל כיוצא בהן אומר ב"פ האדמה וכלשון המקרא דכתיב מראשית כל פרי האדמה ולא אמר פרי הארץ, חוץ מן הלחם שמתוך חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו והוא המוציא וכלשון המקרא להוציא לחץ מן הארץ, על הירקות כגון כרוב וסלקא וכרתי ותותי שהפירות עצמן נבלעין בארץ מברך עליהן לתנא קמא ב"פ האדמה ולר' יהודה בורא מיני דשאים שר' יהודה מחייב ברכה מיוחדת לכל מין ומין ואחר פרי האדמה כולל גם כן פירות הארץ הוא מחייב ברכה אחרת בירקות ומכל מקום הלכה כחכמים.
בירך בדיעבד על פירות האילן בפה"א יצא שהרי מכל מקום מן האדמה הם יוצאים ואע"פ שהאילן סבה אמצעיות, ומכל מקום היו לפניו של עץ ושל אדמה אין של אדמה פוטרת של עץ לא נאמר בשל עץ שנפטרה בשל אדמה אלא בשבירך פרי האדמה על אותו פרי עצמו, בירך על פירות האדמה ובירקות ב"פ העץ לא יצא שאין כאן עץ כלל וכל כלן הן פירות הארץ הן פירות האילן הן ירקות הן על היוצא מהם אפילו פת ויין אם ברך שהכל יצא ובלבד שיברכנו על אותו דבר בעצמו הא אם היו לפניו דבר הראוי לשהכל ושאר דברים הראויים לשאר ברכות וברך שהכל על הראוי לו לא נפטרו האחרות אלא אם כן היה דעתו על כך, שמכל מקום לא הותקן לכתחלה מטבע ברכת שהכל אלא לדבר שלא הוברר לנו דבר ליחס בו מציאותו ממנו כגון דבר שאין גדולו מן הארץ, וכן על דברים שאין להם חשיבות והוא שאמר על דבר שאין גדולו מן הארץ כגון חלב ביצים בשר וגבינה ודגים אומר שהכל, וכן על החומץ ועל הנובלות רצוני לומר תמיר שנפלו מן העץ קודם בישולם והוא הדין לשאר פירות שהם על דרך זה ועל הגובאי והוא הארבה, ור' יהודה חולק על החומץ ועל הגובאי, שמאחר שהם מין קללה אין מברכים עליהם כלל, והרי החומץ הפסיד בעצמו של יין והגובאי מפסיד את הצמחים ומכל מקום הלכה כחכמים, אלא שקצת מפרשים כתבו שאינו מברך על החומץ אלא בשחושש בגרונו אבל בשתיה ממש לא שהרי מזיק הוא לו, וכן ראיתי לקצת חכמי הדור שכתבו שבדיעבד לחם נפטר בברכת מיני מזונות כל שברכו על הפת בפרט על הדרך שכתבנו ואין נראה לי:

זהו ביאור המשנה ודברים שבאו עליה בגמ' אלו הן, כל מה שפירשנו במשנה אינו אלא לברכה שלפניו וחיובה מדברי סופרים שתקנו ברכה בכל דבר שבעולם שיגיע ממנו הנאה לאדם, דרך כלל אמרו אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה ופירשו מפני זה במשנתינו חיוב ברכה לפניו בכל דבר שיש בו הנאת אכילה אבל ברכה לאחריה חיובה מן התורה בז' המינים ובשאר כל המינים מדרבנן:

לענין ביאור סוגיא זו מבולבלת ביד מפרשים ואני צריך להעירך בפירושה דרך קצרה והוא שכבר ביארנו שבמשנתנו לא עסקו אלא בברכה שלפניה וכבר ביארנו בה שאינה אלא מדברי סופרים מכל מקום הוא סבור עכשיו שמן התורה היא ושואל בה מנא הני מילי כלומר שיהא צריך לברך לפניו בכל שהוא נהנה ממנו מן התורה והדבר ידוע שלא מצינו בתורה חיוב ברכה להדיא אלא לז' המינים ולאחריה וכדכתיב בפרשת והיה עקב כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה וכו' ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש וכו' ואכלת ושבעת וברכת הא ברכה לפניה אף לז' המינים וברכה לאחריה לשאר מינין חוץ מן הז' לא מצינו ואם כן ברכה לפניה שהוזכרה במשנתנו מהיכא, ולא חקר עכשיו כלל על ברכה לאחריה של שאר מינים שהרי לא הוזכרה במשנתנו ואע"פ שבמקרא זו שהביאו בברייתא ר"ל הלולים אמרו מלמד שטעון ברכה לפניו ולאחריו אגב אורחיה נקטה, ומתוך לשון הלולים שמורה על רבוי, ואין לפרש דמשום ברכה לאחריה דז' מינים נאמרה שהיא מפורשת בתורה שהרי בערלה נאמר שהיא על כל המינים, והלכך לפי דרכו למד ממנו אף לאחריה בכל המינים, אלא שמכל מקום השאלה אינה אלא על ברכה לפניה שהוזכרה במשנתינו ולפי דרכו למדנו לשתים אחת דבר אלקים שתים זו שמענו, והקשה והרי מקרא זה צריך לנו לדבר אחר ואף כשתאמר שמכח רבוי אתה בא לדרוש ואף כשתוציאנו לדבר אחר רבויו מכל מקום מלמדנו ברכה לפניו שעליה אנו חוקרים אך הוא צריך לנו ללמוד על שני ענינים אחד לעיקר החלול שאע"פ שלא נאסרה ערלה אלא לג' שנים למד שאף הרביעי לא יאכל אלא בחלול קדושתו דרך פדיון ואע"פ שלענין הפודהו לעצמו מוסיף חומש למדנוה בשני של קדושין בגזרה שוה קדש קדש ממעשר כתיב הכא קדש הלולים וכתיב התם כל מעשר הארץ וכו' הוא קדש והרי יש לומר אם אין עקר הפדיון חומש מנין, מכל מקום אלמלא מקרא זה היינו למדין אותו קדש קדש מתרומה ואף בפדיון לא, ואע"פ שמצינו אשר נטע כרם ולא חללו אינו אלא ספור דברים על מה שנצטוה וכן לא אמר על פדיונו שיהא קדש או שיאסר בזולתו וכן שלא פי' בו זמן, או שמא אין בכלל ולא חללו אלא שלא נהג בו מנהג חולין לאכול ממנו ונמצא מכל מקום שהוא צריך לנו לעיקר החלול, וכן צריך עוד לנו ללמד שדבר הטעון שירה טעון חלול כלומר ללמד שאין דין רבעי אלא בכרם ולא בשאר נטעים שאין הלולים אלא לשון שירה ואין אומרים שירה ר"ל הלוים אלא על היין, ר"ל על נסוך היין אע"פ שאומרים הלל על הדוכן בתקיעות תרועות בשחיטת פסחים כמו שהתבאר בראשון של פסח שני, וכן במלחמה כמו שנכתב בד"ה ביהושפט כשבאו עליו בני מואב ובני עמון המון רב ונתירא והתפלל והבטיחו הנביא כמו שנכתב שם אל תיראו ואת תחתו מפני ההמון הרב ונאמר שם ויקומו הלוים להלל לה' בקול גדול וכו' ויועץ אל העם ויעמד משוררים לה' ומהללים להדרת קדש, מכל מקום פי' הענין שאין הלוים בשעת הקרבן אומרים שירה על הדוכן עד שעת נסוך היין לא בשעת הקטרה או זריקה או נסוך המים בסוכות [הג"ה והגם דנסוך המים והיין היו בב"א כמבואר במשנה פ"ד דסוכה וברמב"ם פ"י מה' תו"מ ובמאירי בסוכה שם מ"מ נפ"מ בדיעבד אם הקדים של יין למים או להיפוך, דאפילו אם הקדימו לזבח יצא כמבואר שם ברמב"ם ובמל"מ כ"ש אם הקדימו לנסוך היין דיצא].
ואכתי למאן דתני נטע רבעי ר"ל רבעי נוהג בכל נטע ולא בכרם בלבד ובכ"מ שיה דין רבעי נזכר בו הוא שונה נטע רבעי ואיפקעה לה דרשא דטעון שירה טעון חלול שהרי אף מה שאין טעון שירה טעון חלול ואייתר ליה חד הלול לברכה לפניו ניחא, אלא למאן דתני כרם רבעי ברכה לפניו מהיכא.
ואף למי ששונה כרם רבעי אם שמא אינו למד כן ממלת הלולים אלא מגזרה שוה שבפרשת רבעי נאמר תבואתו כדכתיב ובשנה החמשית תאכלו את פריו להוסיף לכן תבואתו ובכלאים כתיב ותבואת הכרם הרי מכל מקום אייתר ליה חד הלול לברכה אלא אם אינו למד כן מגזרה שוה ולא למדה מרבו אלא שמביאה ממלת הלולים ברכה לפניו מהיכא, ואף כשתביאה מגזרה שוה ואייתר ליה חד הלול מהאי חזית דמוקמת ליה לברכה לפניה בכל המינים דלמא אברכה לאחריה בשאר מינים דלא כתיבא דהכי עדיף טפי מדאשכחן ברכה לאחריה בז' המינים והיינו דקאמר תניח לאחריה וכו' הא לפניו מהיכא, וקושיא זו אף לבעל הנטע קשיא אלא דהכי קאמר ועוד הן לבעלי הנטע הן לבעל הכרם דאייתר להו חד הלול לפניו מהיכא.
ותירץ לו בזה שכל שהוא למד כרם רבע מגזרה שוה ואייתר ליה חד הלול לברכה מוקמינן ליה לשל אחריה כדקאמרת ברכה לפניה מקו וחומר דהשתא כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן והוא הדין לבעל הנטע הואיל ומכל מקום אייתר ליה חד הלול, ונמצא עכשיו חד הלול לעיקר פדיון ואידך לברכה לאחריה לשאר מינים שלא מן הז' וברכה לפניה לכל המינים מקל וחומר ולא שיתכוין לומר דברכה לפניה בכל המינים וברכה לאחריה לשאר מינים דאורייתא אלא דרבנן ואסמכוה חדא אחד הלול וחדא אקל וחומר.
וחזר והקשה לבעל הכרם אשכחן כרם כלומר דמדקא אמרת דהלולים אכרם לחוד קאי ומגזרה שוה אם כן הלול דאייתר לך אכרם הוא ואיל לך ברכהל אחריו אכרם ולפניו אכרם מקל וחומר אבל שאר מינים מנלן, ואם תאמר וכרם הרי מז' המינים היא דכתיב בהו ברכה לאחריה ולפניה מקל וחומר ואם כן אם אינו ענין לכרם תנהו ענין לשאר מינים, אין זה כלום שמא גפן הנזכר בז' המינים איין קאי וכן בזית על השמן וכדכתיב ביה זית שמן אבל על הענבים עצמן מהלול נפקא, אי נמי אפכא ואם כן אשכחן כרם, וכי תימא ילפינן לשאר מינין מינה במה מצינו לכרם שהוא נהנה וטעין ברכה לאחריו אף כל וכו' ומדילפינן לה לאחריו אתיא לה לפניו מקל וחומר, מה לכרם שכן מצינו בה צד חומר מצד אחד שחייב בעוללות קמה תוכיח שאינה חייבת בעוללות ויש בה ברכה לאחריה אף כל וכו', ומדילפינן לה לאחריו אתיא לה לפניו מקל וחומר, וילפינן שאר מינים מינה במה מצינו, איכא למפרך שכן חייבת בחלה ואי מייתית ליה מתרוייהו בחזר הדין מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד מזבח כרן לנסכים וקמה למנחות ואתיא נמי זית דאע"ג דמז' מינים היא דלמא קרא אשמן לחודיה דנפקא זית גופיה במה מצינו אי נמי איפכא דקרא אזית גופיה ושמן במה מצינו, ואע"ג דזית גופיה כרם אקרי ואינו צריך להביאה ממקום אחר בהא דאשכחן כרם אינו כלום, דכרם זית היא דאקרי הא כרם סתמא לא אקרי ואם כן מה להצד השוה שכן יש בהן צד מזבח ר"ל בלילת מנחות שאר מינין מיהא לברכה לאחריו דנילף לפניו מקל וחומר מנלן, ואי דילפת להו מז' המינים במה מצינו מה לז' המינים שכן חייבים בבכורים, וכן היה יכול להקשות אי הכי לילף מינה לברכה אחריהם מעין ג' אלא דחדא מיניהו נקט, ואף למאן דתני נטע רבעי דכלהו הני לא קשיין ליה אכתי מידי דלאו בר נטיעה כגון בשר וגבינה והדומים לאלו ברכה לפניו מהיכא, ואם תאמר נילף משאר מינים הרי אין ברכותיהן שוות והיאך נלמוד מנסח אחד לנסח שבדרך אחרת, אלא סברא היא ר"ל ברכה לפניו הן בז' המינים הן בשאר המינים הן לבעל הכרם הן לבעל הנטע סברא היא דאסור להנות מן העולם בלא ברכה ואין חיוב ברכה בתורה אלא לז' המינים ולאחריהן, הא לפניו בכלן ולאחריה לשאר מינים מדרבנן:

וכל הנהנה מן העולם בלא ברכה מעל והוא שדרשו לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה, ובתלמוד המערב אמרו אמרת לה' ה' אתה טובתי בל עליך אם אכלת וברכת כביכול כאלו משלך אכלת, ומכל מקום בתוספות כתבו שאחר שסמכוה מן המקרא וכן שעשאוהו כמועל בהקדש מדכתיב לה' הארץ אם שכח ולא ברך או אפילו ספק ברך ספק לא ברך ועדיין הוא אוכל [הג"ה אינו מובן אם עדיין הוא אוכל פשיטא דמברך על מה שיאכל באם שכח ולא ברך ואם אינו אוכל עוד אפילו אי הוי מה"ת א"צ לברך בשכח ולא ברך מעיקרא כדמסקינן לקמן סוף פ"ז] חוזר ומברך ואין צריך לומר ברכה לאחריה של ז' המינים שהוא תורה:

זהו ביאורה של שמועה דרך קצרה אע"פ שבפירושנו נטינו בה לדרך אחרת, ופסקים הראוים להוציא מתוכה אלו הן, ארבע מתנות יש לעניים בכרם פרט ועוללות שכחה ופאה ובתבואה אינן אלא ג' לקט שכחה ופאה, אלא שכשהגיע זמנה חייבת בחלה ליתנה לכהן וכל שבעת המינים חייבים בבכורים כמו שיתבאר במקומו, נטע רבעי צריך הבאה לירושלים או פדיון כמעשר שני, ויראה לגדולי המחברים שאינו נוהג בחוצה לארץ כלל אף בכרם ואף בפני הבית שכל שהוא טעון הבאת מקום אין מביאים מחוצה לארץ אלא אוכל פירות שנה רביעית אף בכרם בלא שום פדיון אבל בארץ ישראל נוהג אף לאחר חורבן ר"ל בזמן הזה וכשפודה בזמן הזה מברך אשר קדשנו וכו' וצונו על פדיון נטע רבעי ופודה בפרוטה ואומר הרי הן מחוללי על פרוטה זו על פירות אלו ומשליך הפרוטה לים או שורף הפירות, וכל שערלה נוהגת בו רבעי נוהג בו שהלכה כדברי האומר נטע רבעי וכסתמן של כמה שמועות, אח מהן אתרוג שוה לאילן בג' דרכים וכו' ואחת מהן לרבעי וכן כמה שמועות, ויש שפוסקים שדין רבעי נוהג בחוצה לארץ, ומעתה אף בזמן הזה כן, ומכל מקום אף לדבריהם דוקא בכרם אבל לא בשאר נטיעות הואיל ואף בארץ נחלקו בשאר נטיעות אם נוהג בהם רבעי אם לאו כבר אמרו כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ, וכרם רבעי שאמרנו דוקא כרם והוא על הפחות בה' גפנים ב' כנגד ב' ואחת יוצאה זנב ושלא יהו מרוחקות ט"ז אמה כמו שיתבאר בפרק הספינה, אבל גפן יחידית אינה בתורת רבעי אבל דין ערלה נוהג על כל נטע ואף בגפן יחידית אע"פ שבקצת ספרים נמצא לגדולי הרבנים במסכת סוטה הפך הדברים, חס ושלום על פה קדוש לאמרה [בגליון הש"ס מרעק"א כאן תמה ג"כ ע"ד רש"י אלו] ולא כונו בה אלא לענין רבעי:

פרק ששי

כיצד מברכין, תימא תנא היכא קאי דקתני כיצד. וי"ל משום דסברא הוא לברך כדמסקינן בגמרא דאסור ליהנות בעולם הזה בלי ברכה וכיון דמסתבר שייך למיתני כיצד כאלו היה שנוי בהדיא מברכין, ועוד דקאי אמתני' דפ' מי שמתו [דף ך' ע"א] דקתני בעל קרי ועל המזון מברך לאחריו ואין מברך לפניו והכי נמי יש לברך על כל דבר ודבר:

והאי קדש הלולים להכי הוא דאתא. ס"ד השתא דדרשה גמורה היא ולהכי פריך הא איצטריך לדרשה אחריתי ולפי המסקנא הוי קרא אסמכתא ש בעלמא:

אחליה והדר אכליה. תימא למה לי האי קרא מקדש קדש ממעשר [שני] מצי למילף דהתם נמי נפקא לן בפ"ק דקדושין [דף נ"ד ע"ב] דתנן כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום א' לכל צד מקדש קדש ילפינן ליה דמעלין אותו לירושלים וא"כ חילול נמי נליף משם, וי"ל דאי לאו האי קרא הוה ילפינן קודש קודש משביעית שיהא נוהג בנטע רבעי כל דין שביעית אבל כיון דשמעינן מהאי קרא שמחללין אותו כמעשר מהשתא אית לן למילף נמי קודש קודש ממעשר שצריך להעלותו לירושלים, ותימא לב"ש דלא ילפי התם בקדושין קודש קודש ממעשר מנין שצריך להעלותו לירושלים אם לא יחללנו דהא תנן כרם רבעי היה עולה וכו' ולא אשכחן מאן דפליג, ויש לפרש שמא ב"ש ידעי לה מדרשה אחריתי או שמא נפקא להו מסברא כיון דידעינן מחלולים דבעי חלול כמעשר ילמד סתום מן המפורש גם לענין להעלות לירושלים, וה"ר חיים כהן תירץ דקרא דהלולים איצטריך לשנה שלישית וששית שאין מעשר שני נוהג דאי לא האי קרא הוה אמרינן כיון דילפינן קודש קודש ממעשר לא יהא נוהג אלא בשעה שמעשר שני נוהג וכיוצא בזה ישנו בירושלמי דמעשר שני דקאמר התם כמה דב"ש אמרי לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר שני בשביעית דכותיה אין נטע רבעי בשביעית ודכותיה נמי שלישית וששת שאין בהם מעשר שני לא יהיה בהם נטע רבעי א"ר יוסי שלישית וששית אע"פ שאין מעשר יש בהן מעשרות אבל לא לשביעית דאין בהם מעשר כל עיקר:

מנין שאין אומרים שירה אלא על היין. מצינו שירות הרבה בלא יין כגון הלל שבשחיטת פסחים ובלילי הפסח ובמלחמה כדאשכחן ביהושפט ובעת החלו ברנה ותפלה אלא ה"ק אין אומרים שירה על שום אכילת מזבח כגון בהקטרה ובזריקה ובניסוך המים, אלא על ניסוך היין:

חד תני נטע רבעי (וכו'). וא"ת, הא בקרא כתיב מי האיש אשר נטע כרם אלמא אין טעון חילול אלא כרם, י"ל לאו דוקא כרם אלא אורחא דקרא שנוטעין כרם שלם ונקט כרם למעוטי אילני סרק וה"ה אם נטע ה' אילנות מאכל חוזר עליו מעורכי המלחמה:

וחד תני כרם רבעי. הקשה ה"ר אלחנן תיקשי ליה מהא דתנן [בכורים פ"ב מ"ו] אתרוג שוה לאילן בג' דרכים לערלה ולרבעי [ולשביעית], ודוחק הוא לומר דמדרבנן נוהג בה דין רבעי, ונראה דר' חייא ורבי שמעון ברבי תנאי נינהו ובכל מקום שמוצא במשנה נטע רבעי הוא שונה כרם רבעי ובמקום שאין יכול להחליף חולק על אותה משנה וקיי"ל כמאן דתני כרם רבעי דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל כדאיתא לקמן בפירקין [דף ל"ו ע"א] הילכך אין נטע רבעי נוהג עכשיו אבל כרם רבעי נוהג וצריך לפדותו אחר לקיטה על שוה פרוטה ושוחקה ומטילה לנהר וכן פי' בשאלתות דרב אחאי [פרשת קדושים סי' ק']:

ואתי נמי זית במה הצד דאית ביה צד מזבח. השתא לא (מסיק) [אסיק] אדעתיה דבזית ברכה לאחריו דמז' המינין הוא, א"נ התם מיירי באוכל שמן דכתיב זית שמן והכא איירי באוכל הזית ותימא וליפרך מה להצד השוה שבהם שכן חייבין בלקט דפרט בכרם הוא כגון לקט בתבואה אבל [בזית] אין בו לקט כי אם שכחה ופיאה, [וי"ל] אין הכי נמי הוה מצי למפרך הכי אלא ה"ק אפילו תוציא ממנו זית אכתי איכא למיפרך עלה:

כרם זית איקרי. ופשטיה דקרא עד כרם וזית, וכן דרך המקרא לחסר וא"ו כמו שמש ירח עמד זבולה, וכן ראובן שמעון וכן תירגם יונתן עד כרמא ועד זיתא:

הא תינח לאחריו לפניו מנא לן. ותימא ונילף ברכה לאחריו בגפן דכתיב בז' המינים ארץ חטה ושעורה וכתיב בתריה ואכלת ושבעת וכו' ולוקי הך הילולים לברכה לפניו גבי גפן, וי"ל דמוקי קרא דגפן בענבים דוקא דומיא דתאנה ורימון, והאי דחילול מוקמינן לה בברכת היין כדכתיב להוסיף לכם תבואתו כמו תבואת יקב דהיינו יין ולעולם לאחריו כך פי' ה"ר שמעיה בשם רש"י:

ק"ו כשהוא שבע מברך וכו'. לאו ק"ו גמור הוא דא"כ הוה ברכה לפניו מן התורה ולעיל בפ' מי שמתו [דף כ' ע"ב] מברך על המזון לאחריו ואין מברך לפניו משום דלפניו לא הוי דאורייתא ואמרינן נמי לעיל בפ"ב [דף ט"ז ע"א] הפועלים אין מברכין לפניה, אלא ודאי לאו ק"ו גמור דאיכא למיפרך מה לאחריו שכן נהנה:

דבר שאין גידולו מן הארץ כגון בשר ודגים וביצים. לגבי קמה ונטיעה שגדלין ממש מן הקרקע לא קרי בשר גידולי קרקע לפי שניזון מן הקרקע אבל בעירובין בפ' בכל מערבין [דף כ"ז ע"ב] קורא בהמה גידולי קרקע שניזון מן הקרקע גבי לקוח בכסף מעשר שני דומיא דבקר וצאן דכתיבי בקרא:

הא תינח דבר שגידולו מן הארץ. ותימא כל מיני ירקות כגון לפת וכרוב ושומין ובצלים וכיוצא בהם מנא ליה דאיכא למיפרך מה להני שכן מין אילן ויש בהם דין ערלה ונטע רבעי מה שאין כן בירקות ובמין קטניות, וי"ל דאתי מבינייא דכי פרכת מה להני שכן יש בהן דין ערלה חטה ושעורה יוכיח שאין בהם דין ערלה וכי פרכת מה לחטה ושעורה שכן חייבין בבכורים אילנות שאין מביאין מהם בכורים יוכיחו מה לאילן שכן חייבין בערלה וחזר הדין הצד השוה שהם גידולי קרקע וטעונין ברכה אף כל גידולי קרקע טעונין הילכך ליכא לאקשויי אלא מבשר ודגים (וחגבים) וכיוצא בהם. ה"ר יוסף:

וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל. דאסמכינן ליה לעיל בברייתא אקדש הלולים שיש בו מעילה כקדש, א"נ משום קרא דבסמוך השמים שמים לה':

תוס' בד"ה לא שייך כו' א"נ י"ל דקאי על מתני' כו' וה"נ שייך הכא לברך על כל דבר כו' עכ"ל היינו נמי מטעמא שכתבו בתירוץ קמא דשייך לברך על כל דבר ודבר משום דאסור ליהנות כו' כדמסיק בגמרא אלא דתיקנו טפי בהאי תירוצא בתרא דלתירוץ קמא דוחק הוא דקאי כיצד אסברא מבחוץ משא"כ בתירוץ בתרא דקאי אמתני' דפרק מי שמתו ומכח סברא ודו"ק:

בד"ה אחליה והדר כו' ל"ל קרא הא בפרק שני דקדושין גמרינן קודש קודש ממעשר כו' עכ"ל הך ג"ש ודאי איצטריכא לענין ביעור וחומש כדאמר התם אלא כיון דאין ג"ש למחצה נילף נמי הך מלתא דהכא לענין חילול ואהא תירצו דלענין דהכא לא הוה ילפינן ממעשר דה"א דאדרבה כו' וק"ל:

בד"ה דבר שאין גידולו כו' וא"ת מאי איריא בשר וחלב אפילו ירקות נמי כו' עכ"ל פירוש לדבריהם מאי איריא בשר וחלב משום דלא הוי גידולם מן הארץ הא איכא למעוטי נמי ירקות ומשום דאין בו מצות נטע רבעי ואהא תירצו דקמה תוכיח ואע"ג דאכתי איכא לאקשויי ירקות מנין דמה לאילנות וקמה שכן חייב בפאה כמ"ש התוס' לגירסת רש"י מ"מ התלמוד לא בעי להאריך כ"כ וניחא ליה לאקשויי בפשיטות אבשר וחלב דלא הוי גידולי קרקע ולזה כתבו דלפירש"י ניחא טפי בפשיטות דגרסינן דלאו בר נטיעה מנין ול"ג בשר וחלב והשתא קושטא הוא דאתי למעוטי נמי ירקות משום דאין בו נטע רבעי דליכא למימר דאתי משאר אילנות ומקמה במה הצד דאיכא למיפרך כו' ודו"ק:

אין אומרים שירה אלא על היין כו'. מפורש במסכת ערכין פ"ב ע"ש:

מעיקרא וילמדנו כו'. לא קאמר הכי אלא בברכות הנהנין דבשאר ברכות הקבועות אם למדו פ"א שפיר אין מקום לטעות אבל בברכות הנהנין דיש כמה שינוים בברכות ראשונות ובאחרונות לפי המין וכמה ספקות שנפלו בהן דאם שינה לא יצא וכאלו לא בירך כלל וה"ז מעל גם הברכה שבירך היא לבטלה וע"כ ילך אצל חכם וילמדנו פעם אחר פעם עד שיהיה בקי בהן לברך מעין הברכה וק"ל:

ל"ק כאן קודם ברכה כו'. וענינו כי הכל ברא לכבודו ליתן לו כבוד מעין ברכותיו אבל ליהנות בלא ברכה אין כאן כבודו ועדיין שלו הוא ומה שפירש"י גבי כאלו גוזל להקב"ה את ברכותיו כו' א"צ אלא גוזל ממש להקב"ה אותו דבר שאוכל ונהנה ממנו דקודם הברכה שלו הוא ולגבי כנ"י צריך לפרש כן שגוזל ברכתן שהפירות לוקים כפירש"י וכה"ג אמרינן בספ"ב דמס' סוטה (מח.) משחרב בהמ"ק לא ירד הטל לברכה וניטל טעם הפירות כו' כי הברכות מורידין שפע הברכה מלמעלה על הפירות שמברכים עליהן ומייתי ליה מקרא גוזל אביו ואמו וגו' לפי פשוטו גוזל אביו ואמו ממש שאומר אין פשע בגזילה זו כיון שלבסוף הוא יורשם חבר הוא לאיש משחית לבן סורר ומורה המשחית ומכלה ממון של אביו ואמו אבל לשון גוזל לא משמע ליה ואינו דומה שגוזל אביו בפניו אלא גונב משל אביו כדתנן בפ' סורר (עא.) דאינו חייב עד שיגנוב משל אביו ועוד דהכא כתיב אמו ות"ק דמתני' דהתם ס"ל דלא בעי משל אמו אלא משל אביו ולכך דרשו גוזל אביו הקב"ה דגוזלו ממש דקודם הברכה היה של הקב"ה כדכתיב לה' הארץ וגו' ואמו כ"י שגוזל מהם שלא ירד טל לברכה על אותו מין שאוכל בלא ברכה כדלעיל ומייתי ליה מאל תטוש תורת אמך דלא שייך תורה באמו שאינה חייבת בת"ת והרמז אמך זו כ"י כמספר ישראל שהכ' פשוטה היא ת"ק במנצפ"ך ואמר חבר וגו' לירבעם בן נבט שהשחית כו' שמצינו בבשורת המלוכה לירבעם בעבירת בל תשחית שקרע אחיה השלוני שמלה לקרעים ויאמר לירבעם קח לך עשרה קרעים וגו' שהוא רמז שקצץ בנטיעות בעשרה קדושות להפרידן ולהשחית את ישראל לאביהם שבשמים וכמו כן באינו מברך על דבר הנהנה הוא מפריד ומשחית שפע הקדושה והברכה לכנ"י מאביהם שבשמים שע"כ יש בברכת הלחם י' תיבות נגד עשרה קדושות וק"ל:

תוספות בד"ה ולמאן דתני כו' וכרם רבעי בזמן הזה כו' נ"ב ולא כדעת הרמב"ם שכתב שזו היא הוראת גאונים ואין לה עיקר כי בודאי יש לה עיקר וכן דעת הרא"ש:

גמרא דת"ר קדש הלולים מלמד כו' לפניהם ולאחריהם מכאן אר"ע אסור כו' קודם שיברך. נ"ל דר"ע לשיטתיה לקמן (מ"ד א') במשנה דאפילו אכל שלק כו' מברך אחריו ג' ברכות. דס"ל ואכלת ושבעת קאי אכל מיני אכילה. וא"כ ברכה דלאחריהם נלמד משם. ומכאן א"צ ללמוד רק הברכה דלפניהם:

שם נאמר כאן להוסיף לכם תבואתו ונאמר להלן ותבואת הכרם כו'. ק"ל לפמש"כ בתוס' בר"ה (י"ב ב') ד"ה התבואה. דבכלל תבואת יקב הויין גם זיתים. למה לא נילף מהתם דגם בזיתים ינהוג רבעי:

[שם מה להצה"ש שבהן שכן יש בו צד מזבח. לפמ"ש בפסחים (ל"ו ב') דמנחות אינן באות מן הכוסמין וכן העומר אינו בא אלא מן השעורים ולא ממיניו. צ"ל דכאן ר"ל דבמינן יש צד מזבח וכה"ג צ"ל בהא דפריך לקמן מה לז' המינין שכן חייבים בבכורים דהאיכא תמרים שבהרים ופירות שבעמקים עי' מנחות (פ"ד ב'):

תד"ה כיצד. וה"נ שייך הכי (כצ"ל) לברך על כדו"ד. ר"ל דשם לא איירי אלא בפת דאין לך מה"ת אלא בהמ"ז ומעין ג' לקצת פוסקים עי' ב"י ססי' ר"ט:

תוס' ד"ה ולמאן. ועתה קיי"ל דרבעי נוהג אף בחו"ל. אבל דעת הרמב"ם בפ"י מהל' מאכלות אסורות הט"ו דאינו נוהג בחו"ל] :

בא"ד ולמאן מיהו בכרם כו' דכל המיקל כו'. לכאורה נ' לפסוק כמד"ת כ"ר אף בארץ דהא רבי ס"ל כוותי'. ואולי משום דבסוטה (מ"ג ב') מרבי הת"ק שאר אילנות מאשר נטע וסתמא דמתני' שם כוותיה וכתיב בקרא שם ולא חללו א"כ מוכח דרבעי נוהג אף בשאר אילנות. ואף ר"א בן יעקב שם דפליג אפשר דמודה בדין זה. אולם ראיתי בס' שע"צ דס"ל דאף לת"ק שם דמרבי הברכה והרכבה מודה דאין ערלה נוהגת בהם. וא"כ ע"כ ולא חללו דקרא לא קאי רק על המפורש בכתוב (וכה"ג כתבתי בחדושי כתובות ל"ד בס"ד) ולכן נדחה גם ראייתי לנידון דידן. אמנם ראיתי בשנו"א בפ"ה דמע"ש מ"ד שכתב דסתמי דמתני' כמ"ד נ"ר ע"ש. ואנכי מצאתי מפורש סתם מתני' כמ"ד נ"ר בפ"ב דבכורים מ"ו:

בא"ד וכ"ר בזה"ז מחללין על ש"פ. בגה"ש תמה כיון דילפינן ממעשר תיבעי חילול ע"ד שיש עליו צורה. ולכאורה ר"ד ור"י בב"מ (מ"ז ב') ס"ל דמחללין מע"ש אף ע"ד שאין עליו צורה לפירש"י שם וכל המיקל בארץ כו'. אך בתוס' שם בר"פ ד"ה אסימון מוכח דאף לפירש"י בעינן שנעשה ברוחב ובעובי ובמשקל מטבע היוצא. וכ"ש לפיר"ח שם דאסימון היינו דיש בו צורה. אמנם נראה דאשתמיט לכתה"ג דברי השו"ע יו"ד סי' של"א סעיף קל"ח. דז"ל ואפשר דאין דברים אלו כו' אבל עכשיו כו' אין להקפיד בכך ובר מן דין הלא דעת רמב"ם בפ"ד מהל' מע"ש ה"ב דגם פירות מ"ש מחללין על פירות שהם מינן. ונוכל לומר שכוונת התוס' על ש"פ ממינו:

בגה"ש ד"ה חד תני כ"ר וז"ל עי' סוטה מ"ג ב' ברש"י ד"ה קלא וצע"ג. ועי' ג"כ בתשובותיו סי' קע"ו. ובמחכ"ת אישתמיטתיה דלענין כ"ר אי בעינן שתים כנגד שתים כו' הוא מחלוקת השאלתות והרמב"ן מובאה בר"ן בפ"ק דר"ה ובספ"ק דקדושין וטעמם ונמוקם. ובמה שפירש"י שם דאף ערלה אינה נוהגת אלא בכרם. כבר העיר בזה בעל המאור כאן וז"ל אבל ערלה נוהגת בכל נטיעה. ול"כ כתב רש"י במס' סוטה:

תוס' ד"ה ואתי. משא"כ בזית דאין בו לקט. נ״ב חולין (דף קלא):

כֵּיצַד מְבָרְכִין עַל הַפֵּרוֹת? וְכוּ', מְנָא הַנֵי מִילֵי? דְּתָנוּ רַבָּנָן: "קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'", מְלַמֵּד שֶׁטְּעוּנִין בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם. מִכָּאן אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיִּטְעֹם כְּלוּם קֹדֶם שֶׁיְּבָרֵךְ. יש להקשות למה אפיק קרא לברכה בלשון 'הלל'? ונראה לי בס"ד הברכה היא תיקון המלכות הנקראת כ"ה [25], ובזה רמזתי באותיות בְּרָכָה הוא רב כה, ובזה אמרתי בס"ד לכך תקנו הברכה בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם שהם כ"ה אותיות, וזה שנאמר (במדבר ו, כג) כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שהברכה צורך תיקון המלכות הנקראת כ"ה, וידוע ששם אֲדֹנָי [65] הוא במלכות ומספרו ס"ה כמנין הלל [65], לכך אפיק לברכה בשם 'הלל'. ונראה לי בס"ד לכך נרמז ענין הברכה תחלה וסוף בנטע רבעי, להורות שצריך לברך ברכת המזון שהיא ברכה אחרונה ארבעה ברכות.

אָסוּר לְאָדָם שֶׁיֵּהָנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה, וְכָל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה, מָעַל. מקשים והלא הברכות תיקנום אנשי כנסת הגדולה, ואיך יתכן דורות הקודם מעלו חס וחלילה?! ותירץ הגאון חיד"א ז"ל כי דורות הקודם היו עושין כונות באכילתם, והיו מספקין לתקן המאכל יותר ממה שאנחנו עושין על ידי הברכה עד כאן דבריו. ואנא עבדא אוסיף על דבריו, כי הכונות היו דוקא אצל החכמים יודעי בינה, אבל המון העם ודאי לא היה להם ידיעה בכונות, מיהו אותו זמן היתה הקליפה תקיפה ביותר, ואם היו המון העם מברכים לא היה נעשה תועלת לתקן המאכל בברכה דילהון, אך בזמן אנשי כנסת הגדולה נחלשה הקליפה, ובפרט שבטלו יצר הרע דעבודה זרה שהוא ראש הפעור, לכך תיקנו אנשי כנסת הגדולה הברכות, מפני שעתה יש תועלת על ידי הברכה לתקן ולברר, ולכן אם לא יברך מעל אפילו הוא מהמון העם, והנה לפי דעת הרב ז"ל שבדורות הקודם היה כח בכונות שעושים לתקן ולברר יותר ממה שאנחנו עושין בברכות, ולכן לא הוה אצטריך להו לברך, הנה בזה נראה לי בס"ד רמז הכתוב [משלי טז, כג] לֵב חָכָם יַשְׂכִּיל פִּיהוּ וְעַל שְׂפָתָיו יֹסִיף לֶקַח, כלומר לֵב חָכָם שיודע לכוין, יַשְׂכִּיל פִּיהוּ, שתועיל לו הכונה בלב כאלו בירך בפיו, אך עם כל זה וְעַל שְׂפָתָיו אם יברך גם כן, אז יֹסִיף לֶקַח! ולזה אמר (שם י' ח') חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְו‍ֹת, כלומר בכונה שבלב בלבד יקח מצות, שיש תועלת בכונת הלב שלו יותר ממעשה של אחרים.

כָּאן קֹדֶם בְּרָכָה, כָּאן לְאַחַר בְּרָכָה. קשא ברכה אחרונה למה לי מאחר דקנה על ידי ברכה ראשונה? ונראה לי בס"ד הנה ללחם צריך שלשה למציאותו, הא' הארץ הב' הזרע הג' האדם העובד ועוסק בו, והשתים הם של השם יתברך דכתיב (תהלים כד, א) לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ, והיינו הארץ והזרע שהוא מְלוֹאָהּ, ומנהג העולם זורעי חיטים שבעל השדה יקח חלק, ובעל הזרע יקח חלק, והעובד את האדמה יקח חלק, ואם כן לפי חוקים ומנהגים של עולם צריך להיות ב' חלקים להשם יתברך וחלק לאדם, ולכן בברכה ראשונה קונה האדם חלק שכנגד הזרע, ובברכה אחרונה קונה חלק שכנגד הארץ.
ובזה יובן בס"ד (דברים ח' י') וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת הֳ' אֱלֹהֶיךָ, ואם תאמר והלא ברכת, ברכה ראשונה? לזה אמר עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ, שברכה אחרונה זו כנגד חלק המגיע מן הארץ שהיא שלו יתברך.
ברם יש לחקור מאחר שבירך האדם פעם אחת צריך שיהיה קנוי לו בברכה זו כל מה שיש לו בביתו וברשותו ואמאי כשחוזר ואוכל חוזר ומברך? ונראה לי בס"ד כיון דאנחנו עבדים להשם יתברך כל מה שקנה עבד קנה רבו, ואם כן אין לאדם זכות בנכסיו אפילו רגע אחד, כדין עבד שאין לו קנין בנכסי רבו, אך חסד עשה הקב"ה עמנו שיחול קנין שלנו בנכסינו, כל עוד שהמאכל ההוא שברכנו עליו מונח על השולחן לפנינו, וכיון שנסתלק השולחן חזר הדבר להיות נידון כדינו, שאין קנין לעבד בנכסים אלא הכל חוזר לרבו, ולכך צריך ברכה מחדש.

"קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַהֳ''', מְלַמֵּד שֶׁטְּעוּנִין בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם. נ"ל בס"ד, הא דלימדנו הכתוב ענין הברכה בנטע רבעי, ולא בדבר אחר, להורות: כי הברכה עיקר תיקונה הוא במלכות, שהיא אות רביעי של שם הוי"ה ב"ה.
ומה שֶׁאֵין אוֹמְרִים שִׁירָה אֶלָּא עַל הַיַּיִן, נ"ל בס"ד לרמוז זה במילוי אותיות 'שִׁיר' שהם: שי"ן יו"ד רי"ש, דהיינו: מילוי אות יו"ד הוא י' תצרפנו עם י"ן דמלוי שי"ן הרי יַּיִן, ומילוי רי"ש הוא י"ש הרי נרמז במילוי שיר – יֵשׁ יַיִן, לומר אֵין אוֹמְרִים שִׁיר אֶלָּא עַל הַיַּיִן.

גמ' אחליה והדר אכליה. בירושלמי פ"ז דפאה אמר אהך דרשה דהכא לא מתמנעי רבנן בין ה' לח'. וכן הוא בירושלמי פ"ה דשבת על דרשה דאלה הדברים אלו ל"ט מלאכות:

שם חד תני כרם רבעי. עי' סוטה מג ע"ב רש"י ד"ה קלא וצע"ג:

שם כרם זית איקרי. וכעין זה חולין קלט ע"ב וש"נ:

תוס' ד"ה ולמאן כו' שוה פרוטה. וכן הוא ברבינו יונה ובש"ע ותמוה לי כיון דילפינן חלול חלול ממעשר ליבעי חלול על דבר שעליו צורה וצ"ע:

גמרא, חד תני כרם רבעי [אבל שאר אילנות אינן בתורת רבעי] וחד תני נטע רבעי. כתבו בתוס' ועתה קיי"ל דרבעי נוהג אף בח"ל מיהו בכרם נוהג ולא בשאר אילנות דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל. אולם הרב רבינו יונה בסוגיין כתב להוכיח מסוגי' קדושין דכללא דכל המיקל בארץ כו' לא אמרינן אלא היכא דאתמר, בערלה ובמעשר אבל לא ברבעי וכלאים. ותמיה לי מסוגי' דשבת (דף קלט ע"א) גבי כשותא בכרמא פריך ולשלח להו כדר' טרפון דתני' כישות ר"ט אומר אין כלאים בכרם וקיי"ל כל המיקל בארץ כו' ובתוס' שם הקשו מההוא דקדושין וחלקו דדוקא לענין איזה מין נקרא פרי להתחייב בערלה וכלאים אמרינן כל המיקל כו' אבל לענין חיוב הכלאים אם דוקא בשעורה וחטה וחרצן במפולת יד בזה לא אמרינן כל המיקל, ודברי רבינו יונה קשים לי מאוד:

במשנה כיצד מברכין על הפירות על פירות אילן כו' ועל פירות ארץ כו' ויש לתמוה אמאי שביק לברכת בורא מיני מזונות ואפשר דלא נקיט הכא אלא ברכות כלליות שכוללות מינין הרבה ולאפוקי מדרבי יהודה ואיידי דנקיט כלליות נקיט נמי פרטים דחוץ מיין ופת ואפ"ה לא תקשי מדלא קאמר חוץ מן הפת ומיני מזונות דהא קי"ל אין למידין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ וק"ל:

בגמ' מנה"מ לכאורה יש לתמוה דמעיקרא מאי ס"ד כלל דהנך ברכות דמתניתין דאיירי בברכות שלפני אכילה דהוה מדאורייתא וכי אפשר לומר כן דהא תנינן להדיא במתניתין דפרק מי שמתו דבעל קרי מברך לאחריו ואין מברך לפניו ואין שום טעם לחלק ביניהם אלא לפי שברכת המזון מדאוריית' משא"כ לפני המזון שהוא מדרבנן כדמסקינן להדיא שם בגמרא וא"כ דאפילו ברכת הפת הוי מדרבנן מכ"ש באינך ונראה בזה דהשתא הוי ס"ד דע"כ האי תנא דמתניתין דהכא סובר דהנך ברכות הוי מדאורייתא דאל"כ קשה תנא היכא קאי כקושיית תוס' דהא השתא לא הוי ס"ד דמתרצים תוס' בתירוץ ראשון ולא הוי ניחא נמי למימר דקאי אמתני' דמ"ש דקתני מברך לאחריו ואינו מברך לפניו דא"כ הוי ליה לפרש כיצד מברכין לאחריו ועוד דלפניו מיהו הוה ליה למיתני תחלה על הפת הוא אומר כיון דעל המזון דהתם קאי דמיירי בפת אע"כ דתנא אקרא קאי משום דכולי ברכות דקתני הכא הוי מדאורייתא ואף ע"ג דמתניתין דפ' מ"ש סובר דברכות שלפניו לא הוי אלא מדרבנן מ"מ בלא"ה הך מתני' דהתם לא אתיא אליבא דכ"ע דהא איכא כמה תנאי בפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מ"ח ע"ב) דסברי דברכת המזון שלפניו הוי מדאורייתא וא"כ מקשה שפיר אתנא דמתני' דקתני כיצד משמע דהוי מדאורייתא ומנה"מ ועוד י"ל דקס"ד השתא דאין שום סברא לומר בעניני ברכת הנהנין דהוי מדרבנן כיון דקיי"ל כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא ולא דמי לברכת התפלה דרחמי נינהו אע"כ דכולהו ברכות הנהנין הוי מדאורייתא חוץ מברכת הפת וזיי"ן מינים כיון דכתיב בקרא להדיא ואכלת ושבעת כו' דהוי ברכה שלאחריו מש"ה אין חיוב מדאורייתא לברך לפניו למאן דלית ליה ק"ו ומש"ה לא הוי אלא מדרבנן ולא שייך כאן לומר משום ברכה שאינה צריכה כיון דגלי קרא מיהא שחייב בברכה דלאחריו ואשכחן נמי בשאר מיני פירות דחייב בברכה שלפניו תיקנו ג"כ בפת שמברך גם כן לפניו ובהכי הוה אתיא ליה שפיר נמי הא דלא קתני במתני' ברכה שלפניו דבורא מיני מזונות דחמשת המינים אבל לפי הסברא דהשתא א"ש משום דלא קחשיב אלא הנך ברכות דהוי מדאורייתא לפום הך שקלא וטריא דבסמוך משום דברכת פירות האילן דכתיב באורייתא קודש הילולים למאן דתני נטע רבעי ופרי האדמה דרשינן נמי מקרא דחטה ושעורה והיינו נמי מק"ו דלאחריו מברך לפניו לכ"ש משא"כ בברכת מזונות לא אשכחן שום ילפותא דקרא דחטה ושעורה לא איירי אלא או בלחם גמור או כשאכלו בעיניה ועדיין צ"ע. ועוד י"ל דהא דמקשה מנה"מ היינו מדאשכחן כל הנך ברכות מבוררות דוקא בהנך דקתני במתני' ומאי טעם לומר כן אי בתר חשיבות הוה להו ג"כ לתקן בבשר שהוא חשוב יותר מכולם מש"ה מייתי הן שקלא וטריא דבסמוך דבזה יש טעם לכל א' לומר לפי חשיבותא דקרא דבחטה ושעורה איירי בברכת שהכל ובפה"א דהא בקמחי דשערי לכ"ע מברך שהכל ובחטה בפה"א ובפירות האילן כיון דאע"ג דכתיבי גבי שבעת המינים ואפ"ה כתיב קרא דקודש הילולים אלמא דהיינו דצריך לברך בהו ברכה מבוררת יותר שהוא בפה"ע כמבואר ובפת נמי משום דאיכא חשיבות דאיקרי לחם ואית בהו ברכת המזון וביין נמי איכא חשיבות קידוש והבדלה ואומרים עליו שירה כנ"ל וכה"ג א"ש נמי לפי המסקנא כיון דסוף סוף כל הני קראי אסמכתא בעלמא נינהו כמ"ש התוס' א"כ מש"ה שייך שפיר בכל א' וא' מהם ברכה מבוררת כנ"ל נכון:

שם וחד דאמר רחמנא אחליה והדר אכליה. כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו לא שהאותיות מתחלפות ה"י בחי"ת אלא שהחילול גופא זה הוא הילולים. ולענ"ד נראה להוסיף על דבריו דמלבד מצות החילול שייך ביה עוד הילול של ברכת מצות החילול כדאיתא להדיא בפוסקים וכן מבואר ג"כ להדיא בירושלמי בשמעתין דיש סמך לברכת המצות מן התורה מקרא דואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה ונקיש מצוה לתורה מה תורה טעונה ברכה אף מצוה טעונה ברכה ואם כן מקשה הכא שפיר דנהי דאשכחן חילול של ברכה בנטע רבעי היינו משום ברכת המצות שהם חיי עולם הבא ואכתי ברכת הנהנין של חיי עולם הזה לא אשכחן ובזה ממילא נתיישב קושיית התוס' ודו"ק:

בתוס' בד"ה ולמאן דתני כרם רבעי וכו' מיהו בכרם נוהג כו' דקיי"ל כל המיקל כו' עכ"ל ועיין מה שאכתוב לקמן בזה בסוגיא דצלף בח"ל:

שם בגמרא הניחא אי יליף גזירה שוה דתניא רבי אומר כו' לכאורה יש לתמוה מה הניחא שייך כאן דהא בפשיטות משמע למאן דתני כרם רבעי היינו מהך ג"ש דרבי דאטו כעורה זו מה ששנה רבי כ"ש הכא דרבי שמעון ברבי ורבי חייא אמרי בה מהיכי תיתי נאמר דתרווייהו לית להו דרבי. ונלע"ד ליישב דהשתא משמע ליה לתלמודא דודאי מאן דתני כרם רבעי לאו מג"ש דרבי יליף לה אלא מדבר הטעון חילול דאי מג"ש דרבי הוה לן למימר תרווייהו נוהג אף בכרם זית דאיקרי נמי כרם כדאיתא בסמוך ונהי דכרם סתמא לא איקרי אפ"ה אית לן לרבויי נמי כרם זית לענין רבעי דהא ילפינן רבעי קודש קודש ממעשר שאינן נוהגות בכל הפירות מדאורייתא חוץ מיין ושמן לשיטת רש"י ותוס' וסייעתן כדאיתא בכמה דוכתין אלא משום דאפ"ה דהך ג"ש דתבואת תבואת מכלאים עדיפא ליה ובכלאים פשיטא לן דאינו נוהג אלא בענבים בלבד מש"ה קאמר שפיר הניחא כנ"ל נכון ודו"ק:

שם בגמ' ואי נמי יליף ג"ש אשכחן לאחריו לפניו מניין. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו לאחריו בכרם למה ליה מהילולים הא בהדיא כתיב ואכלת ושבעת וברכת והא גבי שבעת המינין כתיב ותירץ דאי מהתם משמע ביין דוקא ולא בענבים ואיצטריך קרא דהילולים לענבים ובשם רש"י ז"ל כתב להיפוך ועיין מה שאפרש בזה בסמוך:

שם בתוס' ד"ה לפניו לא כ"ש לאו ק"ו הוא דאם כן תהא ברכה דלפניו מדאורייתא וכו' עכ"ל. ע"כ דכוונתם בזה דנהי דלמאי דס"ד השתא דכולהו ברכות דמתני' הוי מדאורייתא אם כן ודאי בעי למימר ק"ו גמור הוא אפ"ה למסקנא דשמעתין דאמר אלא סברא ומשמע דכל הברכות לבר מברכת המזון מדרבנן נינהו א"כ ע"כ צ"ל דלאו ק"ו גמור אלא דבאמת סתמו דבריהם בזה דמעיקרא מאי קסבר דהוי ק"ו ולבסוף מאי קסבר דלא הוי ק"ו. ועוד שכבר כתבתי דבפ' שלשה שאכלו משמע להדיא בברייתא דק"ו גמור הוא ולפ"ז תו לא תקשה הך מתני' דלעיל דבעל קרי אין מברך לפניו כיון דהאי ק"ו גופא פלוגתא דתנאי היא והא דאסקי' לעיל בפרק מי שמתו לדרב יהודא בתיובתא היינו למאי דבעי רב יהודה למימר דברכת המזון שלפניו מן התורה מק"ו דת"ת בהא שפיר איתותב ממתני' דבעל קרי דהא בהך קל וחומר דת"ת לא אשכחן פלוגתא דתנאי דלא פליגי אלא לענין ק"ו דמזון גופא לפניו מלאחריו כנ"ל נכון ודו"ק:

מיהו בעיקר פלוגתא דתנאי לענין האי ק"ו גופא לפניו מלאחריו נראה לי לפרש לפי סוגיא דהשתא דשייכי בהך פלוגתא דכרם רבעי ונטע רבעי דמאן דתני כרם רבעי ויליף לה ג"ש דרבי ואית ליה נמי דרשא דהילולים לברכת היין וע"כ היינו לברכה שלפניו דלאחריו משבעת המינין נפקא א"כ אכתי קשה לפניו למה לי נילף מק"ו מלאחריו אע"כ דקרא גופא לא איצטריך אלא לגלויי דבעלמא לא נדרש האי ק"ו כדאשכחן בש"ס כהאי גוונא טובא משא"כ האי תנא דלקמן בפ"ג שאכלו דאית ליה האי ק"ו היינו משום דלא יליף ג"ש דרבי אי משום דתני נטע רבעי או משום דיליף כולה מילתא בכרם רבעי מקרא דהילולים ולפ"ז לעולם אימא לך דסברא פשוטה היא דהוי קל וחומר גמור כן נראה לי נכון ודו"ק:

שם בגמרא מה לשבעת המינין שכן חייבים בביכורים. לכאורה יש לדקדק דהוי מצי למימר קמה תוכיח והיינו כוסמין ושבולת שועל ושיפון דלאו בני ביכורים נינהו ואפ"ה טעונין ברכה דבכלל לחם נינהו דילפינן לחם לחם מחלה ואי פרכת מאי להנך שכן חייבים בחלה שבעת המינין יוכיח וחזר הדין מיהו אפשר לומר דאכתי הוה מצי למיפרך מה להנך דאית בהו צד מתנות כהונה דהא חלה וביכורים שניהם לכהן וכ"ש יין ושמן דשייך בהו תרומה משא"כ בשאר מינין אפילו במידי דבר נטיעה לא שייך שום צד מתנות כהונה מדאורייתא אלא מדרבנן והיינו לשיטת רש"י ותוס' שכתבתי לעיל דסבירא להו דכל מעשר פירות לבר מזיתים וענבים הן מדרבנן ולפ"ז לשיטת הרמב"ם דסבירא ליה דתרומות ומעשרות נוהגים בכל הפירות מדאורייתא א"כ הדרא קושיא לדוכתיה אפילו למאן דתני כרם רבעי אפ"ה מצי למילף כל מידי דבר נטיעה במה הצד מקמה ומשבעת המינין וצ"ע ועיין בסמוך:

תוס' בד"ה דבר שאין גידולו מן הקרקע כגון בשר וחלב וא"ת מאי איריא בשר אפילו ירקות כו' עד סוף הדיבור מה להנך שכן חייבים בפאה. ולכאורה יש לתמוה דהא איכא תאנים שהוא בכלל שבעת המינים וטעון ברכה אע"ג דלא שייך ביה פאה כדאיתא להדיא במתני' דפאה דכלל אמרו בפאה לקיטתו כאחת למעוטי תאנים וכ"ש דקשה טפי לשיטת ר"ת בפ' מקום שנהגו (פסחים דף נ"ג ע"ב) שכתב דשאר אילנות נמי לא הוי אלא מדרבנן ויש ליישב בדוחק והשתא מיהו א"ש מ"ש בתחילת דבריהם דאיכא למימר קמה תוכיח משום דלא פסיקא להו הך פירכא מה להנך שכן חייבים בפיאה ומהאי טעמא גופא כדפרישית:

גמ' אלא סברא אסור לו לאדם כו' משמע מלשון כל הפוסקים דלפום הך מסקנא דהכא כל ברכת הנהנין הן מדרבנן לבר מברכת המזון לחוד ולרשב"א ברכת ז' מינין דלאחריו נמי מדאורייתא אבל בשאר ברכות מודה ולענ"ד לכאורה יש לתמוה דהא בכל הש"ס משמע דמידי דאתיא מסברא הוי מדאורייתא ואדרבה מקשה הש"ס הא למה לי קרא סברא הוא ובאמת מלשון התוס' אין הכרע דאפשר דמה שכתבו וקרא דנסיב לעיל היינו אסמכתא בעלמא אפשר דנתכוונו לזה הענין עצמו דכיון דסברא הוא תו לא איצטריך קרא. מיהו נראה לענ"ד דאפילו את"ל דסברא זו הוי נמי מדאורייתא אפ"ה אתי שפיר הא דקיי"ל דספק ברכות להקל משום דלא שייך להחמיר דכיון דאסור לברך ברכה שאינה צריכה מש"ה ממילא אזלה לה הך סברא ומהאי טעמא גופא נמי א"ש דבעל קרי על המזון אינו מברך לפניו דכיון דלא מחייב אלא מסברא והוא מונע עצמו משום כבוד השם אינו שייך הך סברא. ועוד דעל המזון מברך מיהו לאחריו אם כן אינו נהנה מן העולם הזה בלא ברכה כנ"ל ועדיין צ"ע ועיין בק"א:

פרק ששי

כיצד מברכין על הפירות וכו' אע"ג דתנן גם דבר שאין גידולו מן הארץ לקמן במשנה דף מ' ע"ב הכל בכלל פירות כמפורש בקידושין דף ך"ח ע"ב ופירות כמי עבדי חליפין כיצד החליף בשר שור ועיין ברש"י ד"ה ופירי וכו' לכך תנן כאן כצד מברכין על הפירות שכולל הכל ולא הי' יכול למיתני כיצד מברכין על האוכלים שהרי גם על משקין מברכין:

על פירות האילן התחיל בפירות האילן לפי שברכת בפה"ע חשובה יותר מבפה"א כן כתב הרמ"ז ואמנם זהו פלוגתא דרבוותא ועיין בש"ע סימן רי"א סעיף ג' ונראה דעל פרי העץ חיובית עלינו ההודאה על תחלת הרשות שנתן לאדם הראשון לאכול ובזה נתעלה יותר מבהמה וחי' של דעת הרמב"ן בפירושו על התורה בפרשת בראשית בפסוק הנה נתתי לכם משא"כ בירק עשב וכל הגדל מעצמו בארץ הושוו הבהמות לאדם ואף שגם בפרי האדמה אשר הוא זורע זרע נתעלה אז האדם יותר מבהמה וחי' כמבואר שם ברמב"ם מ"מ בכלל פרי האדמה יש גם הגדלים מאיליהם ובהם השוו הבהמות לאדם הראשון משא"כ פרי העץ כלם ניתנו אז רק להאדם:

הוא אומר הנה הוא מורה על נסתר ידוע ומה הי' חסר התנא לומר על פירות האילן אומר וכן הוא האמת הנוסחא במשנה שבמשניות אמנם המשנה שבגמרא בבלית וירושלמית הוא אומר מלבד בברכה שעל גידולי מן הארץ דהיינו ברכת שהכל שנינו לקמן במשנה דף מ' ע"ב על דבר שאין גידולו מן הארץ אומר שהכל נ"ב ונראה ע"פ מ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה כאן וז"ל והניח תחלת כל ברכה מפני שהוא דבר משתתף בכל הברכות רצה לומר בא"י אמ"ה עכ"ל והנה תחלת כל הברכות הם כמדבר לנוכח ברוך אתה וכו' ואחר שהגיע למלך העולם שוב הברכות משתנים מנוכח לנסתר בורא אין אומר בראת רק בורא וזהו בכל הברכות משתנה תכף אחר שאמר מלך העולם בורא המוציא אבל ברכת שהכל אין השינוי ניכר עד סיום סוף הברכה שאומר בדברו ואינו אומר בדברך וידוע בלשון הקודש מלת הוא מורה על נסתר ידוע וזהו כוונת התנא שהוא שואל כיצד מברכין ובא כאן לפרש שינוי נוסח הברכות כל אחת למינהו ושינוי אינו כל זמן שמדבר בלשון נוכח עד שמתחיל לשון היא ששימושו על הנסתר ולכן רמז התנא על פירות וכו' הוא אומר כשמגיע לשימושו של לשון הוא שהוא נסתר אז שינוי הברכות שעל זה אומר בורא פה"ע ועל זה אומר בפה"א וכן כלם אבל בברכת שהכל השינוי מתחיל קודם שמגיע ללשון נסתר שהשינוי מתחיל באמרו שהכל ולכן תני התנא על דבר שאין גידולו מן הארץ אומר שהנ"ב:

מנה"מ וכו' הא ודאי שלא נעלם מסוגיא זו משנה דפרק מי שמתו ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו א"כ מוכח שברכה לפניו הוא מדרבנן אלא שהי' סבר דאף דתנא דהתם סבר שהיא מדרבנן תנא דידן על כרחך סבר שהיא מן התורה דמדתנא כיצד מברכין וקשה תנא היכי קאי ועל כרחך אקרא קאי והקשה מנה"מ והתרצין מסיק דסברה הוא וגם כן שייך למתני כיצד מברכין כמו"ש התוס' בד"ה כיצד ובזה ניחא מה דמסיק אלא סברה הוא וכו' ומי הכריחו לומר סברה הוא והי' די באמרו אלא דרבנן הוא וכמה ברכות תיקנו חכמים בלי סברה זו וברכת המצות יוכיח דאף דלאו ליהנות ניתנו תיקנו חכמים ברכה לפניהם ולפי מ"ש ניחא כיון דעיקר הקושיא מנה"מ הוא מדתני כיצד הוצרך לשנויי דכיצד קאי על הסברה:

ועוד נלע"ד דוודאי ידע דברכות המזון לפניו הוא מדרבנן ממתני' דפרק ג' הנ"ל ואמנם לא הי' עולה על דעתו שחכמים יחדשו ברכה מדעתם והי' סבור שמן התורה הוא לברך על כל מין ומין אלא שעל קצתן קבעה התורה ברכה לפניהן והי' סבור ממה דמפרש במשנה ברכה שלפניהן ולא פי' הברכה של אחריהן כאן בפירקין אלא ש"מ משום דברכה לאחריהן לאו דאורייתא ולא שייך לשאול כיצד והיינו כל המיני' חוץ מן הפת ועל הפת קבעה התורה הברכה לאחריו כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת וחכמים שוב תקנו בכל דבר ברכה לאחריו משום לתא דברכת הפת וקבעו ברכה על הפת לפניו משום לתא דשאר מיני' והי' ניחא לי' משנה דעל המזון מברך לאחריו ולא לפניו ובשאר מינין הי' סבור שהוא בבעל קרי להיפך אלא דמשנה דהתם מיירי בלחם שהוא מצוי שעל הלחם יחי' האדם ולכן הקשה מנה"מ ומסיק שסברה הוא ומסברה תיקנו ברכה בכל דבר:

מכאן אמר ר' עקיבא אסור לאדם שיטעום כולם קודם שיברך. לפי המתבאר בכל האי סוגיא יותר מוקמינן קרא על ברכה שלאחריו ממה שנוקמי על ברכה לפניו וכדמקשה באמת אשכחן לאחריו וכו' ולפי זה יש לדקדק דאף דמסקינן במסקנא דכל זה אסמכתא בעלמא וחיוב הברכות הוא מסברה מ"מ לפי מה דמסמיך לה ר"ע אקרא למה אסמכי' אברכה שלפניו הוה לי' למסמך אברכה שלאחריו וכך הוה לי' למימר מכאן אמר ר"ע כל דבר שטועם אדם חייב לברך ברכה לאחריו וכבוד המנוח מחותני הרב הגאון המפורסם מוהר"ר מאיר בומסלא זצלה"ה הרגיש בזה ותירץ דמשום דקאמר אסור לטעום וטעימה היינו אפילו כל שהוא משום הכי נקט ברכה שלפניו משא"כ ברכה שלאחריו טעון שיעור ודפח"ח ואמנם אכתי יש לדקדק ואטו ברייתא זו בשיעורין מיירי הלא רק בגוף חיוב הברכה מיירי וא"כ היא גופה קשי' למה נקט טעימה ונקט ברכה שלפניו הוה לי' למימר לאכול ולמימר כל דבר שאדם אוכל חייב לברך לאחריו ואמנם גברא רבה אמר מלתא חייבים אנחנו למשכוני נפשין אדרב ולחזק דבריו דודאי ר"ע טעימה אתי לחדש דהרי בלא"ה קשה מה חידש ר' עקיבא בדבריו יותר מת"ק דברייתא דהרי גם ת"ק קאמר שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם וא"כ ר"ע לסייע בא הוה לי' למתני וכן אמר ר"ע אבל אמרו מכאן אמר ריע משמע שבא לחדש דבר חדש ועל כרחך צ"ל שהת"ק קאמר שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם הושוה ברכה לפניהם לברכה שלאחריהם וא"כ הוה אמינא שגם בשיעור הם שוים לכן בא ר"ע לחדש שברכה לפניהם אין לה שיעור ואפילו לטעום אסור קודם שיברך. ואמנם גוף הדבר דברכה ראשונה הוא גם על פחות מכשיעור ניחא לפי המסקנא דסברה הוא אסור ליהנות מעה"ז בלי ברכה וגם כל שהוא הנאה היא אבל לפי ההוה אמינא שברכות הם מן התורה היא גופה קשי' מה נשתנה ברכה שלפניה מברכה שלאחרי' ולמה זו צריכא שיעור וזו אינה צריכא שיעור ונראה דסברת ההוה אמינא שמן התורה שניהם שוים דצריכים שיעור אלא שחכמים גזרו שלא יטעום כלום עד שיברך לפני' גזירה שמא יאכל כשיעור וגזירה זו שייכא בברכה שלפני' אבל בברכה שלאחרי' אם אכל פחות מכשיעור לא שייך למגזר לכן אין חיוב ברכה אחרונה בפחות מכשיעור אפילו מדרבנן ושוב מצאתי בכ"מ פ"ג מהל' ברכות הל' י"ב שכתב ג"כ טעם זה שמברך על כל שהוא שמא ימלך לאכל יותר:

ובזה אפשר לתרץ מה שנתקשינו איך הי' הוה אמינא שברכה לפני' היא מן התורה א"כ איך שנינו בפרק מי שמתו בבעל קרי שעל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו ואם אידי ואידי דאורייתא מ"ש לפניו ומ"ש לאחריו ולפי מ"ש ניחא דבעל קרי מברך על המזון לאחריו מיירי שכבר אכל כדי שביעה ונתחייב בברכת המזון מן התורה ושוב ראה קרי מברך כדת של תורה אבל לא לפניו שהרי לפניו היינו שכבר הוא בעל קרי א"כ יאכל פחות פחות מכשיעור ולא יבוא לידי חיוב דאורייתא ואף שיהי' עליו חיוב דרבנן לא יברך ולקמן יבואר עוד:

ואי נמי יליף ג"ש אשכחן לאחריו וכו' מקשים העולם למה למאן דתני נטע רבעי הי' ניחא לי' הי' לו ג"כ להקשות אשכחן לאחריו. והנלע"ד בזה הוא דלמאן דתני נ"ר קשה ואכלת ושבעת וברכת דכתיב בקמה למה לי נילף מנ"ר דבעי ברכה דבשלמא מאן דתני כרם רבעי ניחא דקמה מכרם ליכא למיליף דאיכא למיפרך מה לכרם רבעי שכן טעון חילול משא"כ קמה ואין להשיב דגם קמה טעון חילול דהיינו מעשר שני בשנה ראשונה ושני' ורביעית וחמישית של שמיטה דהרי חילול זה של מעשר שני ישבו גם בכרם ויש בכרם עוד חילול נוסף ברבעי שאינו בקמה וכל זה למאן דתני כרם אבל למאן דתני נטע רבעי ליכא למפרך מה לנטע שכן טעון חילול דאדרבה קמה טעון חילול יותר דאילנות אין טעונין חילול רק פעם אחת כל ימיהם דהיינו ברביעי לנטיעו וקמה טעון חילול בכל שמיטה ארבעה פעמים בשלמא לדעת הרמב"ם דכל מעשר פירות הם מן התורה א"כ חילול דמעשר שני שייך בכל אילנות משא"כ לדעת הראב"ד ורוב הפוסקים דרק דגן תירוש ויצהר חייבים במעשר מן התורה ושאר כל מעשר פירות הוא רק מדרבנן א"כ קמה שפיר חצי למיליף מהלולים דגבי כ"ר לברכה והא ליכא למימר דאיכא למפרך מה לאילנות שכן חייבים בערלה דלפי מה דחזינן בכל הך סוגיא ל"פ אלא ממצוה ששייך בקום עשה ולא מאיסור הנוהג בהם וראי' לדבר דהרי לקמן יליף זית במה הצד מכרם וקמה ולא פרכינן מה לכרם וקמה שכן כלאים נוהג בהם אלא ודאי דמאיסור הנוהג בהם לא פרכינן וגם ערלה אינו אלא איסור שאסור באכילה ובהנאה כל שלש שנים אבל חילול שבשנה רביעית הוא מצות עשה שיחללנו אם רוצה לאכלו חוץ לירושלים ובמנין המצות ערלה נחשב במנין שס"ה לאוין ורבעי נמנה במנין רמ"ח מ"ע וא"כ למאן דתני כ"ר שפיר מצינן למילף קמה מיני' וא"כ קשה למה לי ואכלת ושבעת וברכת דקמה אלא ודאי דהילולים היינו ברכה לפניו ואיצטרך ואכלת וברכת דקמה לברכה לאחריו ולכך לא פריך למאן דתני נ"ר אשכחן לאחריו וכו' ואף דהוי מצי למפרך איפכא דאשכחן לפניו לאחריו מנין במה שאינו בקמה לא רצה למפרך על מה שלא נזכר במשנה דהרי לא שנינו במכילתין במשנה שום ברכה אחרונה רק ברכת המזון ובמה שכתבתי מתורץ ב"כ קושיית הגאון מוהר"ר מאיר בומסלא הנ"ל דיש לומר דר"ע סובר כמאן דתני נ"ר ולכך מוקי הילולים על ברכה לפני' אלא דכל זה ניחא לפי ההוה אמינא אבל למסקנא כל זה הוא לאסמכתא ואולי אעפי"כ נקט דבריו כאלו היא דרשה גמורה:

מה לכרם שכן חייב בעוללות והקשה כבוד מחותני הגאון המפורסם מוהר"ר מאיר בומסלא הנ"ל והרי ב"ש וב"ה פליגי במס' פיאה פרק ז' משנה ו' בכרם רבעי דב"ש אומרים יש לו פרט ויש לו עוללות ובה"א כולו לגת וא"כ כיון דקרא דהילולים מיירי ברבעי איך פריך שכן חייב בעוללות והרי הלכה כב"ה שאין לו עוללות אלו הם דברי הגאון הנ"ל ואמנם לענ"ד אכתי פירכא הוא דאף שזה הכרם באותו הפעם אין לו עוללות מ"מ פרכינן מה לכרם שכן חייבים בעוללות בשאר השנים תאמר בשאר כל המינים שאינם חייבים בעוללות בשום פעם. ואמנם למדתי מדברי הגאון סברה אחת מרגניתא טבא שאם לאו דכתיב הילולים כאן בכרם רבעי אף שהיינו לומדים חיוב ברכה בכרם מקרא אחרינא אכתי היינו אומרים דבכל כרם יש לברך אבל בכרם רבעי עצמו אין צריך לברך דכרם רבעי אין ללמוד משאר כרם דפרכינן מה לכרם שכן חייב בעוללות תאמר בכרם רבעי שאינו חייב בעוללות ובזה עלתה לנו מרפא למה שנדחקו המפורשים למאן דס"ל דקרא ואכלת ושבעת וברכת קאי על כל שבעת המינין א"כ אי תני כרם רבעי קשה למה לי קרא דהילולים שהרי כבר כתיב וברכת בגפן בשבעת המינין והרשב"א בחידושיו נדחק בזה דהוה מוקמינן חד קרא בענבים וחד קרא ביין ולפי מ"ש ניחא דודאי ידעינן בגפן ברכה מקרא דואכלת ושבעת וברכת וכו' ואמנם אכתי בכרם רבעי לא היינו יודעים ומשאר כרם ליכא למילף מכח פרכא שכן חייב בעוללות ואיצטרך הילולים לכרם רבעי עצמו שטעון ברכה לאחריו. ואמנם אכתי לא הועלנו בזה דאכתי יש למילף כרם רבעי לברכה משבעת המינין ואין לומר מה לגפן שבשבעת המינין שכן חייב בעוללות דהרי איכא למימר שאר שבעת המינין יוכיחו שאינם חייבים בעו וטעונים ברכה לאחריהן אף אני אביא כרם רבעי שטעון ברכה לאחריו אלא ודאי דהילולים הנאמר בכרם רבעי היינו ברכה שלפניו ואך קאמר בגמרא אשכחן לאחריו והי' מקום להביא מזה ראי' לדברי רבינו הגדול שהזכרתי דבכל הפירות המעשרות נוהג בהם מן התורה וא"כ ליכא למילף כרם רבעי לברכה אפי' מכל שבעת המינין דאיכא למפרך מה לשבעת המינין שכן מעשר ותרומה נוהג בהם משא"כ כרם רבעי שאין תרומה ומעשר נוהג בהם כמפורש ברמב"ם פ"ט ממעשר שני הלכה ד' והוא מן הירושלמי פ"ד דפאה אבל לשטת הראב"ד הקושי' במקומה עומדת דהרי גם בשבעת המינין אין נוהג תרומה ומעשר רק בארבעה מהם דהיינו חטה ושעורה וגפן וזית ונלע"ד דאף לדעת הראב"ד ניחא דמסתמא כשם שאין תרומה ומעשר נוהג בכרם רבעי כך ביכורים אינו נוהג ברבעי וכן משמעות דברי ב"ה שם בפ"ז דפאה דאמרו כלו לגת וא"כ גם לדעת הראב"ד איכא פרכא מה לשבעת המינין שכן חייבים בביכורים תאמר ברבעי שאין חייב בביכורים ועיין בדברינו לקמן:

שכן יש בהם צד מזבח ואתי נמי זית וכו' גם מכאן יש להביא ראי' לדעת הרמב"ם הנ"ל דלדעת הראב"ד קשה כיון דגם בפרכא דצד מזבח לא אימעט זית א"ב למה לי' למפרך מצד מזבח הוה לי' למפרך שכן חייבים בתרומה ומעשר בשלמא לדעת הרמב"ם לא מצי למפרך מתרומה ומעשר דא"כ איתרבו כל פירות האילן דג"כ ישנם בחיוב תרומה ומעשר לכך פריך מצד מזבח ואימעטי כל האילנות חוץ מזית ונראה דגם לדעת הראב"ד ניחא דכיון דהילולים כתיב בכרם רבעי לא ניחא לי' למפרך מתרומה ומעשרות שהרי בכרם רבעי עצמו אין בו חיוב תרומה ומעשרות כמו"ש לעיל וניחא לי' למפרך מצד מזבח דשייך אפילו ברבעי עצמו ואף דודאי אי אפשר להביא נסכים למזבח מיין של כרם רבעי שהרי לא ניתן רק לאכילה ושתי' וסיכה מ"מ שייך בו צד מזבח לאחר שחיללו יכול להביא נסכים מיין הזה משא"כ חיוב מעשרות כיון שכבר הי' פטור שוב אין בו חיוב מעשרות אפילו לאחר פדיונו ונראה סוגיא זה יותר רהיטא לדעת הראב"ד דהרי יש לדקדק דאמר ואתי נמי זית דאית בי' צד מזבח למה לא אמר ג"כ דאתי בשר בהמה ובשר תורין ובני יונה ומים ומלח שכל אלו יש בהם צד מזבח ואמנם לדעת הרמב"ם ניחא דבאמת סמך עצמו על פרכא דחיוב תרומה ומעשר ולא אמר פרכא דצד מזבח אלא למעוטי שאר אילנות אבל לדעת הראב"ד קשה ממ"נ אי סמך עצמו על פרכת תרומות ומעשרות א"כ ממילא אימעט הכל ולמה הוצרך לומר כלל צד מזבח. עוד יש לנו לדקדק באמרו שיש בהם צד מזבח ולמה לא אמר שקרבים על גבי המזבח וגם היא גופה קשיא איך יש בהצד השוה שבהם צד מזבח והרי בכלל קמה יש גם כוסמין ושיפון וש"ש ואלו אין בהם צד מזבח כלל דאין לך שום מנחה אלא מחטים ושעורים ובשטה מקובצת במס ב"מ הרגיש בזה ועיין לקמן בדברינו בפרכת שכן חייבין בביכורים ועכ"פ בכלל צד מזבח ליתנוהי רק חטים ושעורים ונראה דגם בכוסמין וכו' יש צד מזבח אף שאין קרבים ע"ג המזבח והוא ע"פי שאמרו במס' מכות דף י"ט ע"א דמעשר שני ילפינן דמעשר שני אינו נאכל בירושלים בזה"ז דילפינן מבכור ובכור גופי' אמרינן דאיתקש בשרו לדמו מה דמו במזבח וכו' עיין שם נמצא יש במעשר שני צד מזבח דהיינו שאינו נאכל אלא בזמן שיש מזבח וכיון דכוסמין וכו' עכ"פ דגן הם וחייבים במעשרות יש בהם צד מזבח ולפי זה קשה לדעת הרמב"ם למה דוקא זית אתי בצד מזבח וגם לדעת הראב"ד קשה דהרי שם במס' מכות בתחלת הסוגיא כדבעי למיליף מעשר מבכור וביכורים במה הצד פריך מה להצד השוה שכן יש בהם צד מזבח עיין שם ואף דהא דמשמע דמעשר אין בו צד מזבח הוא רק בתקנת הסוגיא דעדיין לא זכינו להקישא דמעשר ובכור ועדיין לא קים לן דמעשר אינו נאכל בזמן שאין בית והיא גופא בעי למילף במה הצד שפיר דחי דמה להצד שיש בהם צד מזבח ממש דהיינו בכור למתן דמים וביכורים להנחה אבל למסקנא דיליף מעשר בהקישא שאינו באכל אלא בזמן שיש מזבח גם מעשר נקרא יש בו צד אזבח אבל עכ"פ ביכורים בודאי יש בו צד מזבח וא"כ למה דוקא זית אתי במה הצד והלא גם תאנה ורמון ותמרים כיון שהם משבעת המינין יש בהם צד מזבח בביכורים ונראה דבשלמא סולת ושמן גם בזמן הזה יש בהם צד מזבח וכמו שאמרו בחגיגה חבריא מזבון בגלילא ומהרה יבנה המקרש ויכולים להקריב זה למזבח וכן מעשר שני אף בזה"ז נקרא יש בו צד מזבח שהרי עבור זה צריך לחללו ואי אפשר להעלותו בירושלים לאכלו בלי חילול מצד חסרון המזבח אבל שבעת המינין בזה"ז שאין ביכורים נוהג אין בהם צד מזבח ולכן לא פירוט שום אחד משבעת המינין דאתי מצד מזבח רק זית וניחא שפיר שטת הראב"ד ואמנם לתרץ שטת הרמב"ם עיין מה שיבואר בדברי התוס':

וזית מצד מזבח אתי והא בהדיא כתיב בי' כרם וכו' ויש לדקדק לפי סברה זו דזית מקרי כרם א"כ מאן דתני כרם רבעי אפילו אית לי' גז"ש דרבי אכתי מגז"ש זו לא אימעט זית ואיצטרך הילולים דבר הטעון שירה טעון חילול למעוטי זית מח לול וא"כ מעיקרא דדינא פירכא דאיך קאמר ולמאן דתני כרם הניחא אי יליף גז"ש וכו' והרי אפילו יליף גז"ש אכתי לא ניחא דאיצטרך הילולים למעוטי זית שלא יהי' טעון חילול ונראה דהא ודאי מאן דיליף גז"ש זו קיבלה מרבו ונתקבלה למשה מסיני וא"כ על כרחך הילולים לא אתי למדרש דבר הטעון שירה דא"כ גז"ש למה נתקבלה והרי הכל אימעט מהילולים אלא על כרחך הילולים לברכה אתי:

מה לשבעת המינין שכן חייבים בבכורים ועוד התינח לאחריו וכו' יש לדקדק הרבה בזה חדא דקאמר ועוד התינח לאחריו והיא גופא קשיא במה הוכח לו אחריו כיון דפריך שכן חייבים בביכורים והכי הוה לי' למימר ועוד שבעת המינין גופייהו תינח לאחריו וכו' ועוד פליאה רבה איך הקשה תינח לאחריו וכו' הלא קושי' זו עצמה כבר הקשה לעיל למאן דיליף גז"ש אשכחן לאחריו וכו' ושני לי' שהוא ק"ו ואיך חזר להקשות בזה ועוד גוף הך פירכא דמה לשבעת המינין שכן חייבים בביכורים צריכא עיונא דהא ודאי דכל חמשת מיני דגן לחם איקרו למצוה ולחלה ולכל דבר וגם הא ודאי דואכלת ושבעת וברכת קאי על לחם שכן כתיב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וגו' ואכלת ושבעת וברכת וגו' ואם קאי גם אלפני פניו ארץ חטה ושעורה וגו' איכא פלוגתא לקמן דף מ"ה ע"א אם ארץ הפסק הענין עיין שם ועיין בפסחים דף ל"ו ע"ב בתוס' בד"ה אוציא חטין וכו' ובפני יהושע שם וגם בחידושינו שם ותראה שזה אינו ברור שביכורים יהי' נוהגין בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל וא"כ איך פריך כאן בפה מלא מה לשבעת המינין שכן חייבים בביכורים שהרי איכא למימר לחם הבא מכוסמין יוכיח שאינו חייב בביכורים ואעפי"כ חייב בברכת המזון וראיתי שגם הפני יהושע בכאן הרגיש בזה ולבאר כל חמירא שהזכרתי נלע"ד דלעיל דלעיל בתחלת הסוגיא קאי בשטת רבנן דפליגי על רבן גמליאל לקמן דף מ"ד ע"א וסברי דארץ הפסיק הענין ולא קאי ואכלת ושבעת וברכת על כל הנזכר בתחלת הפסוק רק על לחם שכתוב באחרונה ולכן קאמר קמה תוכיח ולא קאמר שבעת המינין יוכיחו ולפום שיטה זו ודאי דאיצטרך הילולים בכרם גופי' לברכה שלאחרי' משום דכרם מקמה לא אתי' דמה לקמה שכן חייב בחלה ולא גילתה התורה בשום מין חיוב ברכה ראשונה שפיר אמרינן דלא צריך קרא דמק"ו אתיא כשהוא שבע מברך וכו' משא"כ עתה דקאי בשטת ר"נ דכל שבעת המינין כתיב בהו וברכת (או אף בשטת רבנן לשטת הרשב"א לקמן דף מ"ד דרבנן מודו לענין ברכה מעין שלש.) וא"כ אייתר הילולים דכתיב בכרם רבעי לברכה דהא כרם גופי' בכלל שבעת המינין הוא ולדעת הראב"ד דמעשר פירות האילן הוא רק מדרבנן ליכא למפרך מה לגפן שבשבעת המינין שחייב במעשרות משא"כ רבעי דפטור מן המעשרות דתאנה ורמון ותמרים יוכיחו רק דאיכא למפרך שכן חייבים בביכורים והיינו לשטת מהרש"א שם בפסחים דף ל"ו ע"ב בתוס' ד"ה אוציא חטין דכל חמשת מיני דגן איתנוהו בחיוב ביכורים אבל לדעת בעל פני יושע בהבנת דברי התוס' שם וכן לדעתינו בחידושינו שם דדוקא חטין ושעורים חייבים בביכורים ולא כוסמין ושיפון וש"ש ליכא פרכא מביכורים דלחם כוסמין יוכיח שאינו חייב בביכורים וחייב לברך אחריו ואף דאכתי איכא למפרך שכן יש בהם צד מזבח לפי מה שכתבתי לעיל דגם בכוסמין ושיפון וש"ש שייך צד מזבח נלע"ד דצד מזבח מחשב רק פרכא כל דהו ובחדא מתרתי פרכינן כל דהו אבל כאן דרצה למילף משבעת המינין לחודייהו לא פרכינן כל דהו והיה צריך להאריך למפרך בשבעת המינין שכן חייב בביכורים ובכוסמין שכן חייב בחלה ואח"כ בהצד השוה שכן ישנו מזבח ועוד שעכ"פ גם כרם רבעי ישנו בצד מזבח וא"כ אייתר הילולים דכרם רבעי ועל כרחך לברכה שלפני' אתי וקשה קרא למה לי הלא ק"ו היא וצריך לומר דקרא אתי לסתור הק"ו דאי מק"ו הוה ילפינן בכל שבעת המינין ברכה לפני' מק"ו ולכך כתבה התורה בכרם רבעי קרא מיותר לברכה לפני' לבלות שלא נלמוד ק"ו הזה וקשה תינח לאחריו וכו' ויהי' הסגנון של דברי הגמרא כך דפריך מה לשבעת המינין שכן חייבים בביכורים והיינו לפי ההנחה דגם כוסמין ודכוותי' הם בכלל חטה ושעורה גם לביכורים ושוב קאמר ועוד רצה לומר ועוד אפילו אם נרצה לומר דכוסמין ודכוותי' ליתון בביכורים וא"כ סרה פירכא זו שכן חייבם בביכורים דפת כוסמין יוכיח ולפי זה ממילא גם כרם רבעי ידעינן לברכה שלאחריו משבעת המינין ואייתר הילולים לברכה שלפני' וא"כ על כרחך האי ק"ו ליתי' דאל"כ למה לי הילולים ועכשיו שזכינו לדין דלית' לק"ו א"כ התינח לאחריו לפניו מנין והנך תרי קושיות דהיינו שכן חייבים בביכורים והתינח לאחריו הם דרך ממ"נ יוקשה אחת מהנה. והתרצן השיב לו הא לא קשיא דאתי בק"ו נלע"ד שהמקשן והתרצן היו חלוקים בסברה אם זית אקרי כרם שנחלקו בו המקשה הראשון עם רב פפא והוא כאשר באמר סברה אחת דעכשיו שזכינו לדין דכל שבעת המינין כתיב בהו ואכלת ושבעת וברכת נולד לנו דבר חדש דאפי' מאן דיליף גז"ש דרבי אפ"ה בעינן גם דרשה דהילולים למדרש דבר הטעון הילול טעון חילול למעוטי זית דמגז"ש דרבי לא אימעט זית דגם זית אקרי כרם ולעיל כתבתי דעל כרחך הילולים לא אתי לדרוש דבר הטעון הילול דאל"כ קשה להיפך למה לי גז"ש הרי מהילולים ממעטינן כל דבר שאינו טעון הילול שהרי אין אומרים שירה אלא על היין לחוד אמנם זה הי' ניחא כל זמן דקיימינן דוברכת דכתיב בקרא קאי רק על לחם אבל עכשיו דקיימינן על כל שבעת המינין וא"כ תאנה ורמון וזית טעונין ברכה כולד לנו ספק במה דדרשינן דבר הטעון הלול טעון חילול אם הכוונה על הלל של שירה וממילא אימעוטי כל המינין חוץ מן היין או אם הכוונה על הילול של הברכה וממילא גם תאנה ורמון וזית ותמר הוא בכלל וישנם בכלל חילול ולא אימעטי מחילול רק שאר אילנות שאינם בכלל שבעת המינין ואיצטריך גז"ש ואיצטרך הילולים דמגז"ש על כל פנים אימעטי תאנ' ורמון ותמר דודאי לא אקרו כרם וממילא למדנו מגז"ש דשוב מה דדרשינן מהילולים דבר הטעון הילול אין הכוונה דבר הטעון הילול של ברכה טעין חילול דהרי תאנה ורמון ותמר טעונין הילול של ברכה ואעפ"כ אין טעונין חילול אלא ודאי דדבר הטעון הילול היינו הילול של שירה וממילא אימעט זית שאין אומרם שירה רק על היין וכיון דאיצטרך גם הילולים לדרוש הטעון הילול טעון חילול א"כ אפילו למאן דדריש גז"ש דרבי אעפ"כ לא אייתר הילולים לברכה ואין לנו שום קרא על ברכה שלפני' ושפיר נוכל לומר דאמרינן ק"ו כשהיא שבע מברך כו' ומעתה המקשין הזה והתרצן חלוקים דהמקשה סבר כסברת רב פפא דזית לא איקרי כרם סתם וא"כ מגז"ש לחוד אימעט הכל חוץ מיין ואייתר הילולים לברכה שלפני' ונסתר הק"ו והקשה תינח לאחריהם וכו' והתרצן סובר דגם זית איקרי כרם ואיצטרך הילולים למעוטי זית מחילול ונשאר הק"ו על בריו ועיין בדברינו לקמן בתוס' דיה דבר שאין גידולו מן הארץ שם ג"כ נבאר עוד שני אופנים מה שיש לומר שנחלקו המקשה והמתרץ:

אר"י א"ש כל הנהנה וכו' כאלו נהנה מקדשי שמים יש לדקדק מה חידש לנו שמואל יותר מהברייתא דתני הנהנה בלא ברכה מעל וא"כ הרי הוא קדשי שמים ונראה משום דקיי"ל בנדרים דף ל"ה יש מעילה בקונמות וא"כ מצינו מעילה אף בדבר שאינו קדשי שמים ממש וקמ"ל שמואל שבזה הוא כנהנה מקדשי שמים ממש ודע דבמסקנא דשמעתין שברכה לפניה סברה היא וכן מה ששנינו בברייתא שמעל כל זה הוא רק מדרבנן דאין לומר שהוא מן התור' ומקרה הוא מן התור' דא"כ אפי' כל שהו הוא מן התור' שהרי אפילו כל שהוא הנאה הוא וגם לענין מעילה אף שלענין קרבן מעילה בשוגג או לענין מלקות בזדון בעינן שוה פרוטה מ"מ לענין איסורא להיות אסור ליהנות מקדשי שמים הרי קיי"ל כר' יוחנן דחצי שעור אסור מן התורה וא כ קשה ממתניתין דפרק מ"ש דבעל קרי מברך על המזון לאחריו ולא לפניו דכיון דגם ברכה לפני' הוא מן התורה א"ם מ"ש לאחריו ומ"ש לפניו ובזה לא שייך מה שכתבתי בריש הסוגיא לתרץ סברת ההוה אמינא שהקשה מנה"מ וכתבתי שעל המזון לפניו אפשר שיאכל פחות פחות מכשיעור שהרי עכשיו שהוא מצד הסברה ומצד דין מועיל בהקדש אפי' פחות מכשיעור חייב מן התורה לברך ועוד דאפילו לריש לקיש דחצי שיעור מותר מן התורה מ"מ במעילה אכתי אי אפשר שיאכל פחות פחות מכשיעור דאפילו ישהה הרבה יותר מכא"פ בין אכילה לאכילה הרי מעילה מצטרפת אפילו לזמן מרובה כמבואר במעילה דף י"ח ע"ב וברמב"ם פ"ה מהל' מעילה הל' ד' אלא ודאי דברכה שלפני' הוא רק מדרבנן וכיון שכן שוב לא קשיא לן ממתניתין דבעל קרי ושוב לא דחקינן לפרש שבעל קרי מברך על המזון לאחריו היינו שכבר אכול כשעור ושוב ראה קרי אלא אפילו הוא בעל קרי רשאי הוא לאכול לשובע נפשו דבשעת אכילה הוא אוכל בהיתר ולא מטרחוהו רבנן לחלק סעודתו לפחות פחות מכשעור והוא אוכל כל צרכו וכיון שממילא נתחייב בבה"מז שוב מברך לאחריו:

תוס' ד"ה אחלי וכו' וי"ל וכו' דאדרבא נילף קודש קודש משביעית וכו' ויש לדקדק כיון דכתיב הילולים ודרשינן אחלי וכו' וממילא ידעינן דלא ילפינן משביעית ושוב למה לי קרא דדבר השעון שיר וכו' נילף קודש קודש ממעשר דלא שייך בשאר אילנות לדעת החולקים על הרמב"ם וס"ל שמעשר פירות הוא מדרבנן וצריך לומר דאי ממעשר הוה גם זית טעון חילול ואיצטרך למדרש דבר הטעון שיר למעוטי זית ואמנם לפי דבעי בגמרא וזית מצד מזבח וכו' והא בהדיא כתיב בי' כרם קשה דאי גם זית אתי מגז"ש דרבי א"כ ל"ל ג"ש דרבי כלל ונילף קודש קודש ממעשר ועיין מה שכתבנו בדברי הגמרא:

ד"ה ולמאן דתני וכו' דכל המיקל בארץ וכו'. משמע מדבריהם דבארץ גופא רבעי נוהג בכל האילנות כמאן דתני נטע רבעי והרמב"ם פסק בפרק יו"ד ממ"א הל' ט"ז וי"ז שלא חולק כלל וסתם וכתב כיצד פודין פירות נטע רבעי וכן בסוף הל' ט"ו דחה דברי הגאונים המחלקים בין כרם לשאר נטע וכן בפרק יו"ד מהל' מעשר שני ונטע רבעי הל' א' כללא כייל דכל שחייב בערלה יש לו רבעי יעו"ש והדבר תמוה אצלי כיון דזה פלוגתא דר' חי"א ור"ש ברבי וחד מינייהו סובר נטע רבעי ורבי עצמו בפירוש קאמר גז"ש מה להלן כרם אף כאן כרם וא"כ גם רבי סובר כרם רבעי והוה לי האי דתני נטע רבעי יחיד ואין הלכה כיחיד במקום שנים ועוד כיון דרבי קאמר כרם רבעי הרי קיי"ל הלכה כרבי מחבירו וק"ו נגד תלמידו ואין הלכה בתלמיד במקום הרב והרי בין ר' חייא ובין ר"ש ברבי תלמידיו של רבי הם וגם בדברי הגמרא יש לתמוה דקאמר ולמאן דתני כרם רבעי הניחא אי יליף גז"ש דרבי וכו' מהי תיתי להסתפק כלל כיון דאשכחן דרבי יליף גז"ש וס"ל כרם רבעי למה לן לאפושי במחלוקת בהאי דיעה דכרם רבעי למעבד פלוגתא בינייהו בטעם הדבר והנלע"ד בזה דמדברי רבי אין הכרע כלל אי ס"ל כמאן דתני כרם אי כמאן דתני נטע דבאמת כיון דכתיב קרא ברבעי יהי' כל פריו קודש וגו' הרי הכתוב קידשו לשמים והי' ראוי' להיות אסור בהנאה להדיוט וגלי רחמנא הילולים למדרש אחלי' שמועיל בו חילול דהיינו פדיון ואכתי הוה אמינא שדינו כהקדש בדק הבית שנפדה שיש בו חילוק שעכ"פ מה שראוי למזבח אינו יוצא מדי מזבח כמו המקדיש תמימים לברק הבית שיש להם פדיון ואעפ"כ אינן נפדין אלא על מנת להקריבן על גבי המזבח כדתניא במס' תמורה דף ל"ג ע"ב המתפיס תמימין לב"ה כשהם נפדין אינן נפדין אלא ע"ג המזבח שכל הראוי למזבח אינו מוציא מדי מזבח לעולם וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מערכין וחרמין הלכה ה' ולכך קמ"ל גז"ש דרבי מה להלן כרם אף כאן כרם וגם כרם הוא בכלל דאמר רחמנא הילולים למדרש אחלי וכו' והרי השוהו לשאר אילנות שנאכלים ע"י פדיון ה"נ כרם ומעתה בין ר"ש ברבי ובין ר' חייא אית להו גז"ש דרבי ומאן דתני כרם הוא מפרש דברי רבי כפשטן דדוקא כרם נוהג בו דין רבעי ולא שאר אילנות ומאן דתני נטע רבעי ס"ל דגז"ש אתי דאפילו כרם שהוא דבר הראוי לנסכים אפ"ה הרי הוא כשאר אילנות ונאכל ע"י חילול ומעתה מסתפק הגמרא במאן דתני כרם אי נפקא לי' מגז"ש דרבי לחוד או דלמא מגז"ש לחוד לא הוה יליף למימר דוקא כרם דאיכא למימר דאתי להתיר גם כרם ע"י חילול ולכך איצטרך גם דרשה דדבר הטעון הילול וכו' למעוטי שאר נטע שאין צריך חילול כלל וע"פי מ"ש דגז"ש דרבי אתיא שפיר גם למאן דתני נטע רבעי ניחא מה שלכאורה יש לדקדק שהתוס' השוו דבריהם ולמאן דתני וכו' שכן הוא התחלת הדביר והי' להם לרשום לעיל חד תני כרם רבעי ועתה קיי"ל וכו' ולפי מ"ש ניחא דבל"ז הי' הפשוט דגז"ש דרבי ודאי מורה דרק בכרם נוהג רבעי וא"כ פשיטא שאין מקום לפלפל הלכה כמי דודאי הלכה כרבים וא"כ בין בארץ ובין בח"ל רבעי אינו נוהג אלא בכרם אבל כיון דחזינן דהתלמוד קאמר ולמאן דתני וכו' הניחא שמסתפק בזה וקשה כנ"ל דמהי תיתי לעשות שלש מחלוקת בדבר וצ"ל כמו שכתבנו דגז"ש דרבי אתיא נמי למאן דתני נטע רבעי הוצרכו התוס' לחלק בין ארץ לחוץ לארץ מטעם כל המיקל בארץ כנ"ל:

ד"ה ואתי נמי זית וכו' וא"ת איכא למפרך מה להצד השוה שבהם שכן חייבים בלקט. ובשטה מקובצת במס' ב"מ דף פ"ז ע"ב כתב בשם הרא"ש דכיון דיש בזית צד השוה של צד מזבח אהני שוב מה דאקרי כרם זית אף דלא אקרי כרם סתמא מ"מ מועיל לדחות הפרכא דלקט ופרט ולפי זה יש לתרץ מה שהקשיתי דלדברי הרמב"ם דמעשר פירות הם מן התורה ממילא יש בכל פרט צד מזבח וא"כ למה דוקא זית אתי בצד השוה של צד מזבח וכן מה שהקשיתי אפילו לשטת הראב"ד הרי עכ"פ בכל פירות של שבעת המינין יש צד מזבח בביכורים ולמה פירט ואתי נמי זית דוקא יתר מכל שאר שבעת המינין ולפי דברי הרא"ש הכל ניחא דנגד כל שאר אילנות יש פירכא דמה להצד השוה שכן חייבים בלקט ופרט:

ד"ה תינח לאחריו דעקר ברכה לאחריו כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת דברי התוס' תמוהים דמה זה שכתבו דעקר ברכה וכאלו יש עוד מקום דכתיב ברכה אלא שאינו עקר. ועוד מדוע המתינו התוס' עד כה ולא רשמו לעיל בדברי הגמרא דאמר אשכחן לאחריו ורש"י באמת פירש כן לעיל וגם כל דברי התוס' כאן הם ללא צורך כי מה חדשו בזה יותר מרש"י וזכרון דברי רש"י לעיל עולים גם כאן. ונראה דלפי מה שביארתי לעיל בדברי הגמרא כאן שהקשה תינח לאחריו וכו' אף שכבר השיב לו לעיל דק"ו הוא וכתבתי שעקר קושיית הגמרא דכאן הוא דאם תמצא לומר דשפיר ילפינן משבעת המינין א"כ אייתר הלולים לברכה שלפניו ומוכח דליתא להאי ק"ו עיין בדברינו לעיל ונמצא מצינן עתה ברכה לפני' דהיינו הילולים וברכה לאחריו דכאן גבי שבעת המינין וממילא קשה מאי אולמא דברכה לאחריו מברכה לפניו דקאמר תינח לאחריו ולזה פירשו דעקר ברכה וכו' דהילולים אף דמוקמינן לי' על ברכה מ"מ אינו מפורש לשון ברכה בקרא ועוד דמה מוקמינן לי' על ברכה לפניו אינו מפורש דאיירי לפניו אלא מכח ייתורא דלאחריו דילפינן משבעת המינין אבל ברכה דלאחריו היא עקר ומפורש בקרא ואכלת וגו' וברכת וע"פי זה אפשר ליישב גם שינוי לשון הגמרא דלעיל קאמר אשכחן וכאן קאמר תינח משום דלעיל קיימינן דואכלת ושבעת קאי רק אלחם ואיצטרך הילולי' בכרם לגופי' קאמר אשכחן לאחריו דלאחריו אשכחן בקרא אבל לפניו לא אשכחן כלל אבל כאן הוכרחנו דהילולים היינו לפניו א"כ אשכחן גם לפניו לכך לא קאמר אשכחן לאחריו רק קאמר תינח ומטעם שכתבו התוס' שזה עקר יותר:

ד"ה לפניו וכו' לאו ק"ו הוא דא"כ וכו' ובפרק מ"ש וכו' עיין בדברינו לעיל בדבור הקדום וכאן בדבור זה ג"כ קשה למה איחרו התוס' ולא כתבו כן לעיל דכבד שני לי' גם לעיל בהאי ק"ו ואמנם לפי מ"ש בריש הסוגיא בארנו יישוב להך דמי שמתו אפילו לפי הס"ד בשמעתין דברכה שלפניה ג"כ דאוריתא מ"מ שעורא בעי וא"כ ב"ק יבול לצמצם אכילתו פחות פחות מכשיעור ודע שודאי כן הוא שאם הי' ברכה שלפניה דאורייתא הוה בעי שיעורא דכיון דמק"ו אתיא דיו לבוא מן הדין להיות כנדון ובברכה אחרונה בעי שיעור דואכלת ושבעת כתיב ולכך לא רשמו התוס' דבור זה בתחלת הסוגיא דשם שפיר איכא למימר שק"ו גמור הוא אבל כאן שזכינו לדין דכל שבעת המינין בעו ברכה אחרונה מן התורה דעל כלם קאי וברכת ולפי זה קשה דאייתר הילולים דכרם דהרי גפן כתיב בפירוש בשבעת המינין וכבר כתבתי לעיל מה שנלע"ד בזה אבל התוס' ס"ל דהילולים אתי להורות דעל כל שהו יברך ברכה אחרונה לפי שבפסוק ארץ חטה וכו' כתיב ואכלת ושבעת ובעינן או כדי שביעה או עכ"פ כביצה או כזית במחלוקת ר"מ ור"י לקמן דף מ"ט ע"ב לכל אחד מהפוסקים כדאי' לי' אבל עכ"פ שעורא בעי וגלי רחמנא בכרם הילולים להורות דמה דקבעתי לך שעור היינו לשלש ברכות או עכ"פ מעין שלש לזה בעינן שיעור אבל אף לכל שהו הילולים בעינן שיברך ברכה אחרונה וא"כ לפי שמה זו גם ברכה אחרונה היא בכל שהו ואם ק"ו זה ק"ו גמור הוא שפיר קשה ממשנה דבעל קרי למה על המזון אינו מברך לפניו וכאן לא שייך תירוץ שלי שיכול לאכול פחות פחות מכשעור שהרי גם על כל שהוא חייב לברך מן התורה אלא על כרחך דלאו ק"ו הוא:

ואמנם כל זה לפי הס"ד דהילולים דרשה גמורה היא אבל במסקנא דברכה שלפני' היא דרבנן וסברה היא וא"כ ברייתא דהילולים אסמכתא היא ואין לנו שום ברכה מפורשת בתורה אפילו לאחרי' רק קרא דואכלת ושבעת ולפי שטת הרבה פוסקים דוקא בפת ושטת הרשב"א וסייעתו בכל שבעת המינין ואמנם עכ"פ שעורא בעי וא"כ שם במה שחייבה התורה ברכה אחריה איכא למימר ק"ו לפני' ולמימר ק"ו גמור הוא ומשנה דבעל קרי מתוקמא כפי מה שכתבתי שלפני' לכך אינו מברך לפי שיכול לאכול מעט מעט אך אף שיש מקום לומר כן אבל אין לנו הכרח לומר כן ואולי לחלוטין החליטו התוספת שאין זה ק"ו ולכאורה אני תמה על התוספת למה לא הכריחו שעל כרחך אין זה ק"ו דאל"כ נילף ק"ו שעל הפת יברך מתחלה שלש ברכות או עכ"פ מעין שלש כמו שצריך בברכה שאחר הפת ובמשנתינו שכינו שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ ולא חילקה משנתינו בין אוכל רק מעט או אם אוכל לשובע ואולי לא שייך ק"ו זה אלא על ברכת המזון בזה שייך כשהוא שובע מברך כשהוא רעב לא כל שכן אבל ברכת הארץ וברכת בונה ירושלים לא שייכא לענין רעב ושבע באופן שמדברי הגמרא אין לנו בסוגיא זו ראי' לשום צד ומה שכתב הגאון בעל פ"י דכיון דמסיק דסברה הוא ממילא הוא מן התורה דהרי אשכחן שאמרו הא למה לי קרא סברה הוא ש"מ שסברה מועיל כמו קרא אומר אני שזה שייך רק בדין מן הדינים כמו בכתובות דף ך"ב מנין שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ובב"ק דף מ"ו ע"ב מנין להממע"ה וכו' שבאלו המקומות מקשה הגמרא קרא ל"ל סברה הוא אבל לומר על דבר שהוא מסברה שהוא חשוב מצוה דאורייתא זה לא שמענו ואם הדבר כן לחנם נכתבו כל המצות שהם שכליות ועוד שסברה זו שאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה סברה זו שייכא בכל באי עולם וא"כ יהי' ברכת הנהנין חובה גם על בני נח אתמהה אלא ודאי הכוונה הוא שכיון שהוא סברה לכך תקנו חכמים ברכות הנהנין וזהו בכל שאר ברכות הפירות אבל על הפת יש מקום לדון אם זהו הק"ו הוא ק"ו גמור ויהי' חייב מן התורה או לא ונחזי אנן לאיזה צד נוטין דברי הגמרא ואומר אני דזה עכ"פ פשוט כיון דאין לברכה שלפני' מקום לומר שיהי' מן התורה רק מכח קיו א"כ אמרינן דיו לבוא מן הדין וכו' ובעי עכ"פ שיעור כדי שביעה או כזית וכביצה אבל בפחות משעור הזה ודאי שאינו מן התורה וכיון ששנינו לקמן במשנה דף מ"ב ע"א הסבו אחד מברך לכולם ועיין שם בתוס' ובתר"י וברא"ש דמתניתין מיירי בין בברכת המזון ובין בברכת המוציא והיא גופא קשיא בברכת המוציא איך אחד מברך ומוציא את כולם ואולי זה המברך לא יאכל פת כדי שבעו ונמצא אינו חיוב בברכת המוציא מן התורה והאחרים יאכלו כדי שבעם וחייבים מן התורה ולא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא וכאן לא שייך מה שכתבו התוס' לקמן דף מ"ח ע"א בד"ה עד שיאכל כזית וכו' דיכול להוציא אף מי שאכל כל שבעו מטעם ערבות דכל ישראל ערבים זה בזה וכן כתב הרא"ש שם דזה שייך לענין בהמ"ז שכיון שכבר נתחייב מן התורה הרי חבירו ערב עבורו אבל בברכת המוציא שהיא ברכת הנהנין אין כאן עדיין ערבות דלא לתהני ולא יתחייב וא"כ איך אחד מברך לכולם אלא ודאי שאי שים חיוב בברכה שלפני' אפילו בפת מן התורה כלל וכל הברכות כלם מדברי סופרים נינהו חוץ מברכת המזון והאי ק"ו אינו ק"ו גמור רק כעין אסמכתא שעל זה סמכו חכמים לקבוע חיוב ברכה לכל דבר ולא תאמר שבמסקנא הוא דאמרינן שהק"ו אינו ק"ו גמור אבל מתחלה הי' סלקא דעתך שהוא ק"ו גמור אומר אני לא כן הוא וגם מתחלה לא לענין ק"ו במור אמרוהו ואף דקאי על קושיית מנה"מ כבר כתבתי בתחלת הסוגיא שעקר קושיית מנה"מ הוא מדתנן כיצד מברכין וקשה קושיית התוס' בריש סוגין תנא היכי קאי דתני כיצד ועל כרחך אקרא קאי ולכן קאמר מנה"מ והנה התוספת כתבו דלמסקנא דסברה הוא שייך למתני כיצד מברכין א"כ פשיטא היכי דאיכא ק"ו אף שאינו ק"ו גמור שוב עכ"פ לא גרע מסברה בעלמא ושייך לומר כיצד מברכין ומעתה שטחיות הסוגיא כך היא שמתחלה לא ידע משום סברה ולא משום קרא המורה על איזה ברכה חוץ ברכת המזון ולכן שאל מנה"מ דכיון שהתנא מתחיל לשאול על אופן נוסח הברכה מכלל שגוף חיוב הברכה כבר כאמר בתורה והשיב לו המתרץ מהילולים ושאל אשכחן לאחריו וכו' והשיב דק"ו הוא ואין רצונו לומר שק"ו גמור של תורה הוא אלא כעין ק"ו ושוב שייך עכ"פ לשון כיצד מברכין ולקמן דף מ"ח ע"ב יבואר עוד בדברינו שהק"ו הזה אינו ק"ו גמור של תורה:

ודעת הפוסקים מבואר בדבריהם באר היטב שאין בכל ברכת הנהנין שהיא מן התורה חוץ מברכת המזון ולשין הרמב"ם ריש הלכות ברכות מ"ע מן התורה לברך אחר אכילת מזין שנאמר ואכלת ושבעת וברכת וכו' ומד"ס לברך על כל מאכל תחלה ואח"כ יהנה ממנו. ולשון רש"י לעיל דף ט"ז ע"א הפועלין וכו' ואוכלין פתין ואינן מברכין לפניו אבל מברכין לאחריו ופירש רש"י ואין מברכין לפני' לפי שאינה מן התורה ולשון הרא"ש כאן בפרקין ת"ר קודש הילולים וכו' מסקינן דמסברה ידעינן שאסור לו לאדם שיהנה מעוה"ז בלא ברכה וקרא אסמכתא בעלמא הוא וכן לקמן דף ל"ח ע"ב גבי ד' יוחנן שאכל זית מלוח כתב הרא"ש וזה לשונו תדע דברכה לפני' לאו דאורייתא היא וכו'. והרי"ף הביא ברייתא דהילולים והא ודאי דברכה לפני' ולאחרי' אי אפשר לדרוש מקרא זה דלכ"ע עכ"פ חד בענן לגופי' למדרש אחלי' והדר אכלי' וא"כ אם הי' כוונת הרי"ף לדרשה גמורה הי' צריך להביא הק"ו שאמרו כאן כשהוא שבע מברך וכו' ומדהשמיט הרי"ף כל זה ש"מ שס"ל אסמכתא בעלמא הוא:

ד"ה דבר שאין גדולו מן הארץ וכו' וא"ת מאי ארי' בשר וכו' ולפירש רש"י ניחא דגרס וכו' ונלע"ד דהני חלופי גרסאות מחולקים בעקר דין פיאה הר"ש בפ"א ממס' פיאה משנה ד' הביא מחלוקת בדין פיאה והדעה הראשונה שהביא הוא שמן התורה אין חיוב פיאה רק בדגן תירוש ויצהר וזהו דעת רבינו תם במס' שבת דף ס"ח ע"א בתוס' בד"ה ואלו פיאה עיין שם ושוב הביא הר"ש דעת היש מפרשים שפסקו שפאה נוהגת בכל המינין מן התורה חוץ מן המינין המפורשים לפטור שם במשנה וזהו דעת התורת כהנים ע"ש בר"ש ולדעת רבינו תם ליכא למפרך כאן מה להנך שכן חייבים בפיאה שהרי כל שאר אילנות חוץ מגפן וזית אינן חייבים בפיאה מן התורה וא"כ גרסינן כאן דבר שאין גידולו מן הקרקע כגון בשר וכו' וגרסת רש"י דגריס דלאו בר נטיעה הוא כדעת היש מפרשים שכל דבר החייב בפיאה הוא מן התורה וא"כ שפיר גרסינן דלאו בר נטיעה מנין דליכא למילף מהנך משום דאיכא למפרך שכן חייבים בפיאה. והנה כל הימים נתקשיתי בדברי התוספת הללו שכתבו דאיכא למפרך מה להנך שכן חייבים בפיאה והרי בכלל נטע רבעי גם תאנה בכלל ותאנה פטורה מן הפיאה והדבר מפורש במס' שבת דף ס"ח ע"א ולקיטתו כאחת למעוטי תאנה ולא עוד אלא דאפילו רוב האילנות פטורים מפיאה דדוקא שמונה מיני אילנות דחשיב במשנה ה' פ"א דמס' פיאה חייבים בפיאה אבל שאר כל האילנות פטורים משום שאין לקיטתן כאחת ואיך אמרו התוס' כאן דרך כלל על כל בר נטיעה שחייב בפיאה וכמה פעמים שלמדתי מס' ברכות בישיבה ולא עלה בידי שום ישוב ליישב דברי התוס' ועתה כאשר אני עוסק לסדר חידושיי על מס' ברכות נתתי לבי ליישב דברי התוס' ונראה שמה שאמרו שתאנה פטורה מן הפיאה הוא לפי שכן דרכה שאינה נלקטת כאחת ומסתמא הוא כן שהרי אם משהין אותה באילן אחר שנגמרה היא מתקלקלת וכמו שאמרו בירושלמי במכילתין פרק ב' יודע בעל התאנה עונתה של תאנה אבל אם ימצא אחד שלא ליקט מהתאנה כלום עד שניתבשלו באילן הזה כל התאנים שבו חייב ליתן פיאה וראי' לדבר שהרי שזה דרכה להקצר כאחד ואפ"ה במנמר את שדהו בפ"ג מפאה משנה ב' הוצרך התוי"ט ליתן טעם דכל קלח וקלח לקיטתו כאחת ומביא ראי' מהירושלמי דלאו בתר שדה אזלינן אלא בתר קלחים יעו"ש וכל זה באילנות באותן שפטורים מפאה שהפטור שלהם מחמת שאינם מתלקטים כאחד בזה אמרינן שאם אחד מזדמין שאינו רוצה ללקטם קמא קמא דמטי וממתין עד סוף בישול כל האילן חייב באמת להפריש פיאה נמצא דשייך חיוב פיאה בכל האילנות אבל הפטור בירקות מפאה הוא מטעם שאינן המתקיימים שהם מתעפשים בזה לא תלו ביד בעל הירק לגרום להם חיוב שאין העיפוש שלהם תלוי ביד בעל הירק ואם רוצה לקיימם ע"י דבר אחר אינו מועיל לפיאה וזה הי' דעתן של אנשי יריחו בשלהי פרק מקום שנהגו ומיחו בידם חכמים ואותן מיני ירקות שדרכם להתקיים באמת חייבים בפיאה אבל עכ"פ אותן מיני ירקות הפטורים לא משכחת בהו חיוב ושפיר כתבו התוס' דאיכא למפרך מה להנך שכן חייבים בפיאה שמצד עצמם הם חייבים והפטור שלהם בא מצד המלקט שאינו לוקטים בבת אחת זהו הנלע"ד לקיים דברי התוס':

וע"פי מה שכתבתי דגרסת רש"י וגרסת התוס' תליא בפלוגתא של שני דיעות שהביא הר"ש בפ"ק דפאה משנה ד' נלע"ד שבזה נחלקו המקשה כאן שהקשה התינח לאחריו וכו' ולא ניחא לי' בהק"ו אשר כבר שני לי' והתרצן שחזר וישיב לו הק"ו והנה כבר כתבנו בדברינו לעיל בסוגיית הגמרא דעכשיו קאמר דיליף משבעת המינין חידש דוברכת דכתיב שם קאי על כל שבעת המינין ואייתר הילולים דכרם רבעי שהרי כרם היינו גפן וגפן כתיב בשבעת המינין וצ"ל דהילולים אתי לברכה לפני' וחזינן שהתורה לא רצתה לסמוך על ק"ו הזה עיין לעיל בדברינו ואמנם אכתי איכא למימר דהילולים גופי' ג"כ לאו לברכה שלפני' אתי אלא לברכת שלאחרי' בכרם רבעי דליכא למילפי' מגפן שבשבעת המינין ולא מכל שבעת המינין דשאני הם דחייבים בפיאה משא"כ כרם רבעי פטור מכל מתנות עניים דקיי"ל כב"ה דכולי לגת אלא שהמקשה הי' סבור כשטת רבינו תם דליכא חיוב פיאה מן התירה רק בדגן תירוש ויצהר וא"כ שאר אילנות של שבעת המינין יוכיחו שאין בהם חיוב פיאה ואפ"ה כתיב וברכת והה"ד לכרם רבעי ועל כרחך הילולים לברכה לפני' ונסתר הק"ו וא"כ קשה תינח לאחריו וכו' והתרצן חידש לו כהיש מפרשים שהביא הר"ש דכולהו חייבים בפיאה מן התורה ונשאר הק"ו כשהוא שבע מברך וכו':

ובזה יש לתרץ מה שאיחר המקשה בקושיית ולמ"ד נטע רבעי תינח דבר נטיעה וכו' שהי' לו להקשות קושיא זו תיכף בתחלת הסוגיא באמרו הניחא למאן דתני כ"ר הוה לאסוקי ואי במי תני נ"ר תינח דבר נטיעה וכו' ולפי מ"ש ניחא דהמקשה הי' סבור כשטת ר"ת דליכא שום חיוב פיאה דאורייתא רק בדגן תירוש ויצהר וא"כ איך יאמר דלא בר נטיעה מכלן והרי נוכל למילף מכל בר נטיעה שהם חוץ מזית וגפן שאין להם שום עילוי יותר מירקות משא"כ עתה במסקנא שהתרצן המציא לן לפי מה שכתבנו שטת היש מפרשים דכולהו חייבים בפיאה מן התורה וליכא למילף ירקות מאילנות הקשה לו שגם למאן דתני נטע רבעי קשה תינח דבר נטיעה דלאו בר נטיעה מנין:

ואמנם כל זה לפי מה שנדחקנו ונכנסנו בפרצה דחוקה לקיים דברי התוס' למפרך מה להנך שכן חייבים בפיאה ולמימר שגם בתאינה שייך חיוב לומר שחייבת בפיאה אבל באמת לשטת הרמב"ם אין אנו צריכין לזה ובלא"ה ניחא הגרסא דלאו בר נטיעה מנין דמהני ליכא למילף להרמב"ם כל מעשר פירות האילן הם מן התורה ומעשר ירק ודאי הוא מדרבנן וא"כ איכא למפרך מה להנך שכן חייבים בתרומות ומעשרות וגם בזה יש לתרץ מה שנחלקו המקשה שהקשה התינח לפניו וכו' עם התרצן שהמקשה הי' סבור כדעת הראב"ד דמעשר פירות הם רק מדרבנן ושפיר ילפינן כ"ר משבעת המינין ואייתר הילולים וכו' הכל כמו שלמעלה והתרצן חידש לו כדעת הרמב"ם וגם בזה נקשר קושיית הגמרא ולמאן דתני נטע רבעי תינח דבר נטיעה וכו' לדברי התרצן שחידש לו כדעת הרמב"ם הכל על דרך שכתבתי לשטת ר"ת ושטת היש מפרשים של הר"ש:

ולענ"ד נראה דלכל השטת יש לקיים הגרסא דלאו בר נטיעה מנין ומהנך ליכא למילף דמה להנך שכן טעונין חילול או הבאת מקום לירושלים כשהם רבעי ואם תאמר קמה יוכיח מה לקמה שחייבת בחלה ואם תאמר תיתי במה הצד אמרינן מה להצד השוה שכן יש בהם צד חילול והבאת מקום אילנות בשנה הרביעית לנטיעתם וקמה בשנת מעשר שני משא"כ ירקות שאין בהם שום צד חילול או הבאת מקום ונראה דלגרסא דלאו גידולי קרקע וכו' צריך לומר דפרכת צד חילול נקרא פרכא כל דהו כיון דאין צד חילול שבהם ענין אחד שבאילנות החילול הוא בשנה הרביעית לנטיעתם ובקמה הוא בשנות מעשר שני ואף דעל חדא מתרתי פרכינן כל דהו לא רצה להאריך בסוף הסוגיא ולמפרך תחלה על חדא מחדא ולמימר צד השוה ושוב למפרך צד חילול בחר בקצור להקשות עכ"פ דלאו גידולי קרקע מנין ואמנם לפום רהיטא גם גידולי קרקע אינו בו פרכא כל דהו דמה עלוי יש בגדולי קרקע לענין דינא ולפרש כוונת הגמרא שיש בהם דין שמיטה בשנת השביעית א"כ עקר חסר מן הספר והוה לי' למימר תינח דבר שנהגו בו שביעית ונראה דגידולי קרקע הוא פרכא גמורה השייך לענין ברכה לפי שעקר ברכה שמצינו בפירוש בתורה הוא קרא דואכלת ושבעת וברכת וגומר וסם כתיב וברכת על הארץ הטובה אשר נתן לך א"כ עקר הברכה היא הודאה על הארץ ובברכת פרי העץ ופרי האדמה שהמה ברכות המפורשת במשנה בכלם שייך הודאה על הארץ שהיא המציאה את האילנות ואת הפירות וכמו"ש לקמן דף מ"ט ע"א על הארץ ועל הפירות ארץ דמפקא פירות ואף שבברכה אחרונה של פירות שאינו משבעת המינין שהוא בורא נפשות וכו' אין בה זכר להארץ הרי לא נזכר במשנה ברכת בנ"ר ועוד שעכ"פ הדבר שמברך אחריו בא מן הארץ אבל דבר שאין גידולי מן הארץ לא שייך להודות בזה על הארץ ולכן מנלן שמברך עליו והנה עד כה דברתי מגרסת רש"י וגרסת התוס' ועתה פקחתי עיני על הגרסא שלפנינו בגמרא והיא נוסחא אחרת וכך היא ולמאן דתני נ"ר הא תינח כל דבר נטיעה דלאו נטיעה כגון בשר ביצים ודגים מנ"ל וגרסא זו תמוה דהתחיל דלאו בר נטיעה וא"כ שואל גם על ירקות וסיים כגון בשר ביצים ודגים דמשמע שאינו שואל רק על דבר שאין גידולי קרקע והנלע"ד בזה ע"פי מה שביארתי בסוגיית הגמרא דהך פרכא מה לשבעת המינין שכן חייבים בביכורים לאו פרכא חלוטה היא רק פרכא זו ופרכא שנ' התינח לאחריו וכו' הם בדרך את"ל כמבואר בדברינו לעיל וא"כ כדמשני ק"ו וכו' שפיר מצינן למילף משבעת המינין אלא דאעפ"כ מצי למפרך תינח דבר נטיעה וכו' כדמקשה למאן דתני נ"ר ובאמת כוונת המקשה שאמר ולמאן דתני נ"ר היינו גם למאן דתני נ"ר ולשניהם הקשה ואומר אני דלמאן דתני כרם רבעי מצינן למילף אפילו ירקות דמכוסמין ותאנה ילפינן דאי פרכינן מה לכוסמין שכן חייבים בחלה ופאה ומעשרות תאנה יוכיח שאינו בכל אלו לשטת הראב"ד דמעשר פירות הם דרבנן ואם פרכינן מה לתאנה שחייבים בביכורים כוסמין יוכיח הצד השוה שהן גידולי קרקע אף אני אביא ירקות וליכא למפרך מה להצד השוה שכן יש בהם צד חילול דהרי תאנה אין בה צד חילול דאינה חייבת במעשר ולא ברבעי למאן דתני כרם רבעי וא"כ לא קשה לי' רק מבשר ובצים דבר שאין גידולו מן הארץ אבל למאן דתני נטע רבעי ויש בכל האילנות צד חילול כשהם רבעי ושפיר פרכינן שכן יש בהם צד חילול א"כ אפילו ירקות לא אתיין במה הצד ולכן למאן דתני נטע רבעי הקשה תינח דבר נטיעה ומה שסיים כגון בשר וכו' היינו דאלו אפילו למאן דתני כרם רבעי לא אתיין אמנם לפי מה שכתבתי לעיל דבמעשר שני יש צד מזבח א"כ אפילו למאן דתני כרם רבעי לא אתיין ירקות דפרכינן מה לצד השוה שיש בהם צד מזבח שגם בביכורים יש צד מזבח:

ועל פירות הארץ אומר בורא פרי האדמה. מקשים אמאי לא תקון רבנן בורא פרי הארץ. ובקונטריס שיורי ברכה סימן ר"ג כתבתי בעניותי בזה. ועוד אפשר לומר במ"ש רז"ל בילקוט משלי סימן תתקמ"ג דאדמה נקראת על שם שממנה נברא אדם וארץ נקראת על שם שרצין בה בני אדם ע"ש א"כ נמצא דשם אדמה קודם לשם ארץ דאדמה על שם שממנה נברא אדם והא הוה ברישא ואח"ך צודק שם ארץ בהיות בני אדם בעולם שרצין בה ומשו"ה תקנו בורא פרי אדמה:

רבי יהודה אומר בורא מיני דשאים. ובגמרא אמרו דבזרעים נמי מצריך רבי יהודה לומר בורא מיני זרעים. אבל בפירות לרבי יהודה אינו אומר בורא מיני פירות דבדשאים וזרעים איכא שאינן ראוים למאכל אדם אבל הפירות כולם ראויות למאכל אדם. תוספות ישנים כ"י:

מנין שאין אומרים שירה אלא על היין וכו' כתבו התוס' פי' אין אומרים שירה על שום אכילת מזבח וכו' אבל ודאי מצינו שירה בלא יין כגון הלל דבשחיטת פסחים עכ"ל וכן כתבו בפסחים דף ס"ד וכן כתב רש"י בסוגיין שאין אומרים הלויים שיר של קרבן במקדש אלא על היין כשמנסכין נסכי מזבח עכ"ל וכ"כ בפירוש המקרא על פסוק המשמח אלהים ואנשים ע"ש.
וזה לי רבות בשנים ששמעתי מקשים דכפי דבריהם דרשב"ן לא איירי אלא באכילת מזבח מאי פריך הש"ס בערכין דף י"א ע"א על מאי דאמר רב מתנה דבכורים טעונים שירה ומותיב ליה מרשב"ן דאין השירה אלא על היין הלא רשב"נ לא איירי אלא באכילת מזבח אבל משכחת לה שירה בלא יין. ואפשר לומר דמאי דפריך הש"ס בערכין היינו לרב מתנה דאיהו יליף עיקר שירה מן התורה מקרא דאשר לא עבדת בשמחה ואיהו ניהו דיליף לבכורים דטעונים שירה אתיא טוב טוב מאשר לא עבדת בשמחה ובטוב וא"כ לרב מתנה רחמנא אמר ושמחת בכל הטוב לומר דטעונים שירה כעיקר שירה הרמוזה בקרא דאשר לא עבדת ומאחר שכן נילף מבכורים דאינן על היין ואמרי שירה מעיקר קרא דשירה מן התורה. ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' בערכין עמ"ש רש"י שם בדברי רב מתנא שאמר מנין לבכורים שטעונים שירה שאומרים ארוממך כדתנן פ"ג דבכורים. דאמאי לא פריך לרשב"ן ממשנת פ"ג דבכורים. ולפי האמור ניחא דלא פריך על רשב"נ ממתני' דאשכחן כמה שירות שלא על היין כהלל דשחיטת פסחים ושיר דשתי תודות ושיר דמלחמה כמ"ש התוס' ישנים בכ"י ובתוס' דידן בפסחים וגם הא דבכורים כאינך ומאי דקאמר רשב"ן הוא שיר דאכילת מזבח וכו'. אמנם קושית הש"ס על רב מתנה דיליף עיקר שירה מאשר לא עבדת ומיניה בג"ש יליף שירה לבכורים לדידיה קשה דנילף מבכורים דאתו מקרא דעיקר שירה:
וראיתי בלקוטי מהר"ר בצלאל ז"ל כ"י למס' ערכין שכתב בסוגיא הנזכר משם הרא"ש בתוספותיו וז"ל פירש"י דתנן החליל מכה וכו' וליתא אלא שיר דהכא בשעת תנופה שהיא עבודה כבכורים ודהתם מיד כשהגיעו לעזרה עכ"ל ואפשר לומר דהכי שיטת הש"ס אליבא דהרא"ש דרשב"נ סבר דאין אומרים שירה בשעת עבודה אלא על היין אבל שלא בשעת עבודה מצו למימר שירה בלא יין ופריך לרב מתנה דאמר דבכורים טעונים שירה בשעת עבודה דידהו שהוא שעת תנופה דהא ארשב"נ אמר רבי יונתן דבשעת עבודה אין אומרים שירה אלא על היין. ודברי התוס' דהתם בערכין יש לדקדק בהם אין כאן מקומו ואחר זמן רב שכתבתי זה לי עשרים שנה נדפס ספר חקרי לב לעמית בתורה הרב כמהר"י חזן נר"ו ושם ראיתי מידי עוברי שהביא קושיא הנזכר משם הרב מהר"י אלבעלי זלה"ה והפליא עצה הגדיל תושיה וכמדתו לכל רוח חכמה. ולעת כזאת לא פניתי להתבסם מתורתו:

כרם זית אקרי כרם סתמא לא איקרי. פשטיה דקרא ועד כרם וזית וכן לשון המקרא שמחסר וא"ו כמו שמש ירח עמד זבולה וכן ראובן שמעון וכן תרגם יונתן עד כרמיא ועד זתיא. תוספות ישנים כ"י. ועיין ברד"ק:
ודע דהא דאמרינן הכא כרם זית אקרי וכו' הכי אמרינן כיוצא בזה בכמה דוכתי והקשה רבינו מהר"י רוזאניס מפרק כיסוי הדם דלכאורה הוא סברת ב"ש גבי כסוי וב"ה פליג ומינה הביא ראיה מהר"י קולון שרש ך' והאריך הרב בזה בספר מוצל מאש סי' ז' ובסי' ח' שקיל וטרי על דבריו הרב מהר"י אלפאנדארי ע"ש ובמקום אחר כתבתי קצת בזה בס"ד:

כיצד מברכין וכו' חוץ מן היין. שמתוך חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו וכן הפת: בורא מיני דשאים. לפי שיש בכלל פרי האדמה דשאים וזרעים כגון קטניות ורבי יהודה בעי היכר ברכה לכל מין ומין: גמ' קדש הלולים. בנטע רבעי כתיב ומשמע שני הלולים טעון באכילתו כשתאכלנו בשנה הרביעית שהוא מותר באכילה: האי מיבעי ליה. הלולים לשון חלולים חד מינייהו אתא לאורויי אחליה והדר אכליה הוציאהו לחולין ע''י פדיון אם באת לאוכלו חוץ לירושלים וחד ללמדך שלא נאמרה תורת רבעי אלא בכרם שנא' קדש הלולים דבר שמהללין בו טעון חלול וזהו יין: שאין אומרים. הלוים שיר של קרבן במקדש אלא על היין כשמנסכין נסכי מזבח: הניחא למ''ד כו'. כולה סיומא דפרכא הוא וה''ק הניחא הא דילפת ברכה מהכא למאן דתני נטע רבעי דאית ליה כל פירות האילן בתורת רבעי ולא דריש מהכא דבר דטעון הלול טעון חלול אייתר ליה חד הלול לברכה: מאי איכא למימר. הא מיבעי ליה למדרש שאין חלול אלא במקום הלול: חד תני כרם רבעי. בכל מקום שיש במשנה נטע רבעי תני איהו כרם: הניחא אי יליף בג''ש. דריש למלתיה בג''ש ואייתר ליה חד הלול לברכה: אשכחן לאחריו. כדאשכחן בברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת (דברים ח): חייב בעוללות. וכרמך לא תעולל (ויקרא יט) איזהו עוללות כל שאין להן פסיגין לא כתף ולא נטף אלא שורה יחידית של ענבים: קמה תוכיח. דאשכחן דאצרכה רחמנא ברכה דכתיב תאכל בה לחם וגו' (דברים ח) וסמיך ליה ואכלת ושבעת וברכת: צד מזבח. יין לנסכים וסלת למנחות: שבעה מינין. האמורים בארץ חטה ושעורה וגו' (שם ח) ובתרייהו כתיב ואכלת ושבעת וברכת: שכן טעונים בכורים. דהכי אמרינן במנחות (פ''ט ד' פד:): נאמר כאן ארץ כי באתי אל הארץ (דברים כו) ונאמר להלן ארץ חטה ושעורה מה להלן שבח הארץ אף כאן שבח הארץ: אלא סברא הוא. דלתרווייהו אית להו פירכא למאן דתני כרם ויליף ברכה מז' המינים איכא פירכא שכן טעונים בכורים ולמאן דתני נטע רבעי איכא למפרך התינח מידי דבר נטיעה דלאו בר נטיעה מנלן אלא סברא הוא דכיון דנהנה צריך להודות למי שבראם: מעל. כנהנה מן ההקדש דכתיב לה' הארץ ומלואה כדאמרינן לקמן: לאחר ברכה. הרי היא לבני אדם:

כיצד מברכין. לא שייך להקשות תנא היכא קאי דקתני כיצד כדפריך בריש מכילתין (ד' ב.) משום דהכא סברא הוא לברך כדמסיק בגמרא דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה אי נמי י''ל דקאי אמתני' דמי שמתו (ד' כ:) דקתני בעל קרי מברך לאחריו ואינו מברך לפניו והכי נמי שייך הכא לברך על כל דבר ודבר ע''כ קאמר הכא כיצד מברכין: אחליה והדר אכליה. תימה למה לי קרא הא בפ''ב דקדושין (ד' נד:) גמרינן קדש קדש ממעשר שני א''כ נילף ממעשר שני וי''ל אי לאו קרא דהלולים הוה אמינא דאדרבה נילף לחומרא קדש קדש משביעית ואין לו פדיון. עוד פי' רבינו חיים כהן אי מהתם הוה אמינא כי מעשר שני ממש ודוקא בזמן שמעשר שני נוהג כמו בשנה ראשונה ושניה ורביעית וחמישית לשמטה נוהג חלול אבל שלישית וששית שמעשר עני דוקא אימא לא קמ''ל חלולים: שאין אומרים שירה אלא על היין. פירוש אין אומרים שירה על שום אכילת מזבח כגון זריקת דמים ונסוך המים כי אם על היין אבל ודאי מצינו שירה בלא יין כגון הלל שבשחיטת פסחים (תמיד נשחט ד' סד.) [ע''ש בתוספות]: ולמאן דתני כרם רבעי וכו'. ועתה קיימא לן דרבעי נוהג אף בח''ל מיהו בכרם נוהג ולא בשאר אילנות דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח''ל וכרם רבעי בזמן הזה מחללין על שוה פרוט' ושוחקו ומטילו לנהר וכן מפורש בשאלתות דרב אחאי [פרשת קדושים סימן ק]: ואתי נמי זית במה הצד. וא''ת איכא למפרך מה להצד השוה שכן חייבים בלקט דפרט בכרם היינו לקט משא''כ בזית דאין בו לקט וי''ל דניחא ליה למפרך פירכא אפי' יהא הצד השוה חשוב למיתי זית מיניה מ''מ קאמר דשאר מינים לא ידע מיניה: תינח לאחריו. דעיקר ברכה לאחריו כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת: לפניו לכ''ש. לאו ק''ו הוא דאם כן תהא ברכה דלפניו מדאורייתא ולעיל פרק מי שמתו (דף כא.) משמע גבי בעל קרי דלאו דאורייתא הוא ואפי' רבי יהודה לא פליג אלא משום דעשאן כהלכות דרך ארץ (שם ד' כב.): דבר שאין גדולו מן הקרקע. כגון בשר וחלב. וא''ת מאי איריא בשר אפילו ירקות נמי לא אתיא ליה וי''ל דאיכא למימר קמה תוכיח ולפי' רש''י ניחא דגריס דלאו בר נטיעה מנין וליכא למימר דאתא משאר אילנות דאיכא למפרך מה להנך שכן חייבים בפיאה: אלא סברא הוא אסור לאדם שיהנה כו'. וקרא דנסיב לעיל אסמכתא בעלמא והגמרא היה סבור מתחלה דלמוד גמור הוא: