ברכות לד ע"א

חַבְרוּתָא כְּלַפֵּי שְׁמַיָּא מִי אִיכָּא אִי לָא כַּוֵּון דַּעְתֵּיהּ מֵעִיקָּרָא מָחֵינַן לֵיהּ בְּמַרְזַפְתָּא דְנַפָּחָא עַד דִּמְכַוֵּין דַּעְתֵּיהּ
מַתְנִי'
(הָאוֹמֵר יְבָרְכוּךָ טוֹבִים הֲרֵי זֶה דַּרְכֵי מִינוּת) הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה וְטָעָה יַעֲבוֹר אַחֵר תַּחְתָּיו וְלֹא יְהֵא סָרְבָן בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מֵהֵיכָן הוּא מַתְחִיל מִתְּחִלַּת הַבְּרָכָה שֶׁטָּעָה זֶה הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה לֹא יַעֲנֶה אָמֵן אַחַר הַכֹּהֲנִים מִפְּנֵי הַטֵּרוּף וְאִם אֵין שָׁם כֹּהֵן אֶלָּא הוּא לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו וְאִם הַבְטָחָתוֹ שֶׁהוּא נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו וְחוֹזֵר לִתְפִלָּתוֹ רַשַּׁאי
גְּמָ'
תָּנוּ רַבָּנַן הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה צָרִיךְ לְסָרֵב וְאִם אֵינוֹ מְסָרֵב דּוֹמֶה לְתַבְשִׁיל שֶׁאֵין בּוֹ מֶלַח וְאִם מְסָרֵב יוֹתֵר מִדַּאי דּוֹמֶה לְתַבְשִׁיל שֶׁהִקְדִּיחַתּוּ מֶלַח כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה פַּעַם רִאשׁוֹנָה יְסָרֵב שְׁנִיָּה מְהַבְהֵב שְׁלִישִׁית פּוֹשֵׁט אֶת רַגְלָיו וְיוֹרֵד תָּנוּ רַבָּנַן שְׁלֹשָׁה רוּבָּן קָשֶׁה וּמִיעוּטָן יָפֶה וְאֵלּוּ הֵן שְׂאוֹר וּמֶלַח וְסָרְבָנוּת
אָמַר רַב הוּנָא טָעָה בְּשָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת חוֹזֵר לָרֹאשׁ בְּאֶמְצָעִיּוֹת חוֹזֵר לְאַתָּה חוֹנֵן בְּאַחֲרוֹנוֹת חוֹזֵר לָעֲבוֹדָה וְרַב אַסִּי אָמַר אֶמְצָעִיּוֹת אֵין לָהֶן סֵדֶר מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת מֵהֵיכָן הוּא חוֹזֵר מִתְּחִלַּת הַבְּרָכָה שֶׁטָּעָה זֶה תְּיוּבְתָּא דְרַב הוּנָא אָמַר לְךָ רַב הוּנָא אֶמְצָעִיּוֹת כּוּלְּהוּ חֲדָא בִּרְכְתָא נִינְהוּ אָמַר רַב יְהוּדָה לְעוֹלָם אַל יִשְׁאַל אָדָם צְרָכָיו לֹא בְּשָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת וְלֹא בְּשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת אֶלָּא בְּאֶמְצָעִיּוֹת דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא רִאשׁוֹנוֹת דּוֹמֶה לְעֶבֶד שֶׁמְּסַדֵּר שֶׁבַח לִפְנֵי רַבּוֹ אֶמְצָעִיּוֹת דּוֹמֶה לְעֶבֶד שֶׁמְּבַקֵּשׁ פְּרָס מֵרַבּוֹ אַחֲרוֹנוֹת דּוֹמֶה לְעֶבֶד שֶׁקִּבֵּל פְּרָס מֵרַבּוֹ וְנִפְטָר וְהוֹלֵךְ לוֹ
תָּנוּ רַבָּנַן מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁיָּרַד לִפְנֵי הַתֵּיבָה בִּפְנֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְהָיָה מַאֲרִיךְ יוֹתֵר מִדַּאי אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו כַּמָּה אָרְכָן הוּא זֶה אָמַר לָהֶם כְּלוּם מַאֲרִיךְ יוֹתֵר מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ דִּכְתִיב בֵּיהּ אֵת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה וְגוֹ' שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁיָּרַד לִפְנֵי הַתֵּיבָה בִּפְנֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְהָיָה מְקַצֵּר יוֹתֵר מִדַּאי אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו כַּמָּה קַצְרָן הוּא זֶה אָמַר לָהֶם כְּלוּם מְקַצֵּר יוֹתֵר מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ דִּכְתִיב אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַב חִסְדָּא כׇּל הַמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲבֵירוֹ אֵין צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ וְלָא קָמַדְכַּר שְׁמַהּ דְּמִרְיָם
תָּנוּ רַבָּנַן אֵלּוּ בְּרָכוֹת שֶׁאָדָם שׁוֹחֶה בָּהֶן בְּאָבוֹת תְּחִלָּה וָסוֹף בַּהוֹדָאָה תְּחִלָּה וָסוֹף וְאִם בָּא לָשׁוּחַ בְּסוֹף כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה וּבִתְחִלַּת כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה מְלַמְּדִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁחֶה אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא הֶדְיוֹט כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לד - א

הרי בקריאתו השניה הוא מגלה שקודם לכן דבר כאיש אל חברו, ^[1] ולכן לא כיוון, וכי חברותא כלפי שמיא מי איכא?! - הרי מלמדים אותו לכוון, ואי דרכו שלא לכוון דעתיה מעיקרא, ^[2] מחינן ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוין דעתיה. ^[3]

מתניתין:

(האומר "יברכוך טובים", הרי זה דרכי מינות, כי משמע כאילו רק הטובים ראויים לברך את ה', אך באמת צריך לצרף גם את הרשעים ולהתפלל עמם). ^[4] שליח צבור העובר לפני התיבה וטעה באמצע תפלת שמונה עשרה, ^[5] ואינו יודע כיצד לתקן ולהמשיך תפלתו, יעבור אחר וימשיך את התפלה תחתיו, ואף שבכל תפלה ראוי לסרב מעט כאשר מבקשים ממנו לרדת לפני התיבה, באופן זה, כיון שגנאי הוא שתנא התפלה מופסקת זמן רב, לא יהא השני סרבן באותה שעה, אלא יסכים מיד לרדת לפני התיבה.

מהיכן הוא השני מתחיל? - מתחלת הברכה שטעה זה הראשון. ^[6]

שליח צבור העובר לפני התיבה, לא יענה אמן אחר ברכת הכהנים, מפני חשש הטרוף [שיתבלבל בהקראת תיבות ברכת כהנים]. ומפני חשש זה, אפילו אם אין שם כהן אלא הוא, לא ישא את כפיו, ^[7] שמא יטעה ולא יתחיל כראוי בברכת שים שלום, ואולם אם הבטחתו [בטוח בעצמו] שיכול הוא להיות נושא את כפיו וחוזר לתפלתו בלא טעות, רשאי ^[8] לשאת את כפיו. ^[9]

גמרא:

תנו רבנן: כאשר מבקשים מאדם להיות העובר לפני התיבה, צריך לסרב בתחילה, ולעשות עצמו כאינו רוצה, כאומר שאינו ראוי לכך, ואם אינו מסרב, אין בו דרך ארץ, והוא דומה לתבשיל שאין בו מלח, ואם מסרב יותר מדאי, דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח, כי נראה כמתייהר ^[10].

כיצד הוא עושה? - פעם ראשונה יסרב, שניה, מהבהב - מראה שמתכונן לקום, ^[11] שלישית, פושט את רגליו ויורד לפני התיבה.

תנו רבנן: שלשה רובן קשה ומיעוטן יפה, ואלו הן: שאור שראוי ליתן ממנו קצת בעיסה להחמיצה, אך אם יתן יותר מדאי, תחמיץ. ומלח שמיעוטו נותן טעם טוב בתבשיל, אך ריבויו מקלקל, וסרבנות כגון של ש"ץ, וכדלעיל.

אמר רב הונא: שליח צבור שטעה באחת משלש ברכות הראשונות, ^[12] העומד תחתיו חוזר לראש התפלה, ^[13] כי שלשתן עוסקות בשבח הקב"ה, ונחשבות כברכה אחת.

ואם טעה באחת מהברכות האמצעיות חוזר ל"אתה חונן" שהיא תחילת האמצעיות, וכלן כברכה אחת של בקשת צרכיו.

ואם טעה באחת משלשת הברכות האחרונות חוזר ל"עבודה", כי שלשתן עוסקות בהודאה לה', ונחשבות כברכה אחת.

ורב אסי אמר: ברכות האמצעיות אין להן סדר, ולפיכך אם טעה ודלג ברכה אחת, אומרה במקום שנזכר, ^[14] ואינו חוזר לראש התפלה.

מתיב רב ששת: הרי שנינו במשנתנו ^[15] "מהיכן הוא חוזר? - מתחלת הברכה שטעה זה", והיינו אפילו בברכות האמצעיות, תיובתא דרב הונא שאמר שצריך לחזור ל"חונן הדעת". ^[16]

אמר לך רב הונא: אמצעיות כלהו חדא ברכתא נינהו, ומה ששנינו שחוזר "מתחלת הברכה שטעה זה" ביאורו שחוזר ל"חונן הדעת" שהיא תחילת האמצעיות.

אמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו הפרטיים, לא בשלש ראשונות, ולא בשלש אחרונות, אלא באמצעיות, ^[17] כיון דאמר רבי חנינא: בברכות ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו, ובאמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, ואז מבקש צרכיו הפרטיים, ^[18] ואילו באחרונות דומה לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו. ^[19]

תנו רבנן: מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר, והיה מאריך בתפלתו יותר מדאי. אמרו לו תלמידיו, רבינו, כמה ארכן הוא זה! אמר להם, כלום מאריך יותר ממשה רבינו, דכתיב ביה אחר מעשה העגל [דברים ט כה] "את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה וגו'".

שוב היה מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר, והיה מקצר בתפלתו יותר מדאי, אמרו לו תלמידיו, כמה קצרן הוא זה! אמר להם, כלום מקצר יותר ממשה רבינו, דכתיב [במדבר יב יג] שבתפלתו על מרים אחותו, כשלקתה בצרעת, אמר רק "אל נא רפא נא לה". ^[20]

אמר ^[21] רבי יעקב אמר רב חסדא: כל המבקש רחמים על חבירו, אין צריך להזכיר את שמו, ^[22] כי הקב"ה יודע למי כוונתו, שנאמר "אל נא רפא נא לה", ולא קמדכר שמה דמרים. תנו רבנן [בתוספתא, א יא]: אלו ברכות שאדם שוחה בהן: ב"אבות" ישחה בתחלה וסוף, ב"הודאה" תחלה וסוף. ^[23]

ואם בא לשוח בסוף כל ברכה ^[24] וברכה ובתחלת כל ברכה וברכה, מלמדין אותו שלא ישחה. ^[25]

אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: הדיוט שוחה כמו שאמרנו.

הערות

^[1] ע"פ רש"י במגילה [כה א ד"ה חברותא], ובעיון יעקב פירש שנראה שכופל דבריו כאילו לא הבין השומע היטב בפעם הראשונה.

^[2] ע"פ רש"י [ד"ה מחינן].

^[3] תוס' [ד"ה אמר] העלו מסוגיין שאנשים האומרים ב' או ג' פעמים "שמע ישראל" משקין אותם, והב"ח [סא] תמה, שהנידון בסוגיין הוא כשיחיד אומר בפני רבים, אבל הרבים יכןלים לחזור כמה פעמים כדי לעורר כל ישראל ולהראות שאנו מוחזקין על יחוד שמו, והמג"א [שם ט] דחה סברא זו מהסוגיא במגילה [נג ב, עי"ש].

^[4] הגירסא ע"פ רי"ף ורא"ש, והביאור ע"פ רש"י ותוס' במגילה [כה א], שהביאו לכך מקור מכריתות [ו ב] שלמדו מהקטרת שהיה מעורב בה לבונה שריחה רע, בצירוף שאר הסממנים. ורבינו יונה ביאר ש"טובים" הם אלו שהשפעת עליהם טובה, והם שבעים, ודרך מינות היא לפרש "ואכלת ושבעת וברכת" שרק השבעים יברכו, וראה טור [קפז].

^[5] רש"י [ד"ה מתחילת] פירש שדלג ברכה, ותמה הצל"ח א"כ למה שנינו שיחזור לתחילת אותה ברכה שטעה, ולכן פירש שנבהל והתבלבל באמצע ברכה, וראה הערה הבאה.

^[6] הצל"ח ביאר שאין מצרפין ברכה אחת משני שליחי צבור. ויש לעיין אם הטעם לכך משום שהשני אינו יכול לומר חצי ברכה, או שאין שומע כעונה לחצי ברכה, ומפני הציבור יתחיל מתחילתה [וראה שו"ת רע"א ז, וקהילות יעקב יא]. ובביאור הגר"א [קד ה] משמע שצריך לחזור לתחילת הברכה משום שהיה בה הפסק, עי"ש. ובדרכי משה [קכו א] כתב שעדיף שיעמוד תחתיו מי שכוון לצאת בתפילת הש"ץ [וראה הערה 9]. ובבה"ל [ד"ה ואם] צידד שאם העומד תחתיו שמע תפלת הש"ץ וכוון לצאת, אפילו טעה הש"ץ באמצע ברכה, חוזר רק למקום שפסק, וכיון שבאופן זה אין חסרון של חילוק ברכה, משמע שאינו משום שומע כעונה לחצי ברכה, וראה שעה"צ [קכד מז], ושמירת שבת כהלכתה [ח"ב מז הערה קע] ולהלן הערה 13.

^[7] חסר טקסט

^[8] הט"ז [קכח יד] נקט שההיתר רק לשאת כפיו, כי החשש שמא מחמת אימת הציבור יתבלבל בברכת שים שלום [רש"י ד"ה אם], ועל כך יכול להיות מובטח כפי הכרת טבע עצמו, אך בעניית אמן אחר הכהנים, החשש שיתבלבל מחמת כוונתו באמן, ועל כך אינו יכול להיות מובטח, כי אין בידו להפוך מחשבתו כרצונו, ואינו רשאי לענות. אולם במדרש רבה [ריש כי תבא] אמרו שאם יכול לחזור לתפלתו, יענה גם אמן. וביאר בתוס' יו"ט שהמשנה נקטה חידוש שאפילו נושא כפיו, אף שהוא הפסק גדול. וכל שכן שיענה אמן. אך מסקנתו, שאין למדין הלכה ממדרש. וכתב הפרי חדש, שלא דייק, כי בדבר שלא התפרש בש"ס סומכים על מדרש. ובאליהו רבה כתב שאם מתפלל מתוך הסידור ומובטח לו שלא יתבלבל, מותר, ובחיי אדם [לב] נקט שכל המתפלל מתוך הסידור, מותר. וכתבו שההיתר לענות רק על הברכת כהנים, שאינה הפסק כי הברכה היא צורך התפלה, והאמן מורה על קבלת הברכה, אך על מה שמברכים "אשר קדשנו בקדושתו" לא יענה, וראה אגרות משה [או"ח ח"ד כא ב]

^[9] המג"א [קכח לא] דייק מלשון המשנה [והשו"ע] שההיתר לישא כפיו כשמובטח, הוא רק כשאין כהן אחר, אבל אם יש כהנים אחרים לא יעקור רגליו לצורך כך, [אלא יאמר או"א ברכנו, וראה פמ"ג]. והגרעק"א דקדק כן מלשון המשנה, אם אין כהן", שלא אמרה "ואפילו אם אין" כי כאשר מובטח אינו נושא כפיו אלא רק אם אין כהן. אך הפרי חדש הקל אף במקום כהנים אחרים, [ומה שנקטה המשנה "אם אין שם כהן אחר" הוא לחדש שמי שאינו מובטח לא ישא כפיו אפילו באופן זה]. ובהגהות מיימוניות [תפלה טו אות ו] כתוב שהמקרא לכהנים ישמע את תפלת הש"ץ מתחילתה, והוא יאמר "שים שלום" ולא הש"ץ שנשא כפיו וצריך להמתין שיחזור מהדוכן, וכתב הב"י שרק לצורך מקרא תקנו כן, כי אפשר לייחד מראש אדם שישמע, אך בש"ץ שארע שטעה ולא יכלו לדעת מראש, כל אדם יכול להשלימו.

^[10] התבאר ע"פ מאירי.

^[11] רש"י, והערוך פירש שמנענע בראשו להסכמה. ובירושלמי גרסו "מעמעם", והיינו שמראה כרוצה ואינו רוצה.

^[12] לדעת רש"י מדובר באופן שדלג את אחת הברכות הראשונות. והרא"ה והריטב"א והמאירי נקטו שטעה באמצע הברכה, ואם לא נזכר עד שסיים את הברכה שטעה בה, חוזר לראש. אך בארחות חיים [תפלה צח] כתב בשם הרשב"א שבג' ראשונות אם עבר את מקום הטעות חוזר לראש, אף שלא חתם הברכה, וראה בה"ל [קיד ד"ה ובכל] שטעות בהזכרה אינה נחשבת טעות גמורה עד שסיים הברכה, ויש אומרים עד שיתחיל ברכה שאחריה. והטור ושו"ע [קיד ז] חילקו באמצעיות, שאם טעה בשוגג שחוזר לברכה שטעה בה, ואילו במזיד חוזר לראש.

^[13] במ"ב [קכו יא] ביאר כי כיון שנחשבות ברכה אחת, אין לחלק ברכה לשני אנשים. ובבה"ל [ד"ה ואם] כתב שאם העומד תחתיו שמע תפלת הש"ץ וכוון לצאת, אינו חוזר לראש, אלא לברכה שפסק.

^[14] כך פירש רש"י, ובעל המאור הקשה שהרי לעיל מצינו ששמעון הפקולי הסדיר י"ח ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. וביאר שסידר את ג' ראשונות בתחילה וג' אחרונות בסוף, ושיהיו האמצעיות ביניהן, אבל באמצעיות עצמן אין סדר. ותוס' [ד"ה אמצעיות] הקשו ממה שאמרו במגילה [יז א] המתפלל למפרע לא יצא, [ובמלא הרועים יישב שהכוונה רק על ג' ברכות ראשונות ואחרונות, כי רק משום שהן כ"ברכה אחת", שייך בהם "למפרע"]. ודעת הרי"ף ותוס' שאף לרב אסי ממשיך מאותה ברכה ואילך לפי הסדר, רק שאין כל האמצעיות כברכה אחת, ולכן אינו חוזר לחונן הדעת, אלא מאותה ברכה שטעה בה ואילך בלבד.

^[15] רש"י [ד"ה חדא] והרשב"א נקטו שהגמרא מקשה ממשנתנו, וכן משמע מהרי"ף שגרס "מהיכן הוא מתחיל", אך הצל"ח כתב ששינוי הלשון "מהיכן הוא חוזר" מוכיח שהקושיא מברייתא.

^[16] בקרבן נתנאל כתב שמצא גירסא שונה "תיובתא דרב אסי, לימא תהוי תיובתא דרב הונא וכו", ועליה נסוב פירוש רש"י [ד"ה מתחלת] שמשמע מהברייתא שמתחיל מהברכה שדלגה הראשון, ואומר מכאן ואילך, ונמצא שיש להן סדר, וראה צל"ח.

^[17] תוס' [ד"ה אל] כתבו כי אף שגם בהם יש בקשות, כגון "זכרנו" בראשונות, ו"ותחזנה עינינו" ו"שים שלום" באחרונות, אין אלו בקשות פרטיות אלא לצורך הציבור, וביאר הרא"ש שלכן אומרם בברכות שבח והודאה, כי שבח וכבוד לרב שרבים צריכים לו.

^[18] כתב רבינו יונה שבכל ברכה מבקש על צרכיו מעין ברכה זו, אך רק בסוף הברכה אחר שכבר אמר את המטבע שתקנו לה חכמים, ורק בלשון רבים, כי אם אינו מבקש עבור כלל ישראל נחשב הפסקה. אולם צורך שיש לו באותו זמן, יכול לבקשו באמצע הברכה, ודוקא בלשון יחיד, שלא יראה כמוסיף על מטבע הברכה. ורק "שמע קולנו" היא ברכה כללית לבקש כל בקשה שירצה בכל לשון, ומקורו מהסוגיא בע"ז [ח א]. והב"י [קיט] הבין מדבריו שבכל הברכות אסור לשאול בסופם לצורך הכלל בלשון יחיד, ובשמע קולנו יכול לבקש באמצע אפילו בלשון רבים, אך הב"ח נקט שלצורך רבים אסור לומר בלשון יחיד, ולכן בסוף הברכה יאמר רק בלשון רבים, ובאמצעה רק בלשון יחיד. והרא"ש לא הזכיר חילוקים אלו, ודייק הב"י כי לדעתו יכול לשאול בכל ברכה מעין הברכה בכל לשון, בין לצורך עצמו ובין לרבים, ובשמע קולנו שואל בכל ענין שירצה, והדרישה [שם ב] בירר השיטות.

^[19] רש"י ביאר שנוטל רשות ללכת, והרמב"ם [תפלה א ב] כתב שנפרד מרבו ומודה לו על מה שהטיב עמו, וכ"כ מהרש"א.

^[20] המהרש"א העיר שהרי לעיל [לב ב] למדו ממשה שיש להאריך בתפלה. וכתב שהכל תלוי בגודל הענין, ולכן אחר מעשה העגל וחטא המרגלים הוצרך להאריך, ולהזכיר כמה שמות וכינויים, ואילו בתפלתו על מרים, ולא הזכיר אלא "אל", כי היה חטא של יחיד, וראה הערה הבאה.

^[21] המהרש"א נטה לגרוס "דאמר", כי דברי רבי יעקב הובאו כאן רק כדי לסייע שקיצר כל כך, שאפילו לא הזכיר את שם החולה. ובקול אליהו [בלק, בהערה] הקשה שהרי משה קיצר רק כדי שלא יאמרו אחותו עומדת בצרה והוא עומד בתפלה, [רש"י במדבר יב יג] ואין ראיה לקצר בתפלה ושאין מזכירין את שם החולה. וביאר שהכוונה להוכיח כי גם קיצור תפלה נחשבת תפלה.

^[22] והפרי חדש [קיט] דייק כי אם רוצה מותר להזכיר שמו, אלא שאינו צריך, ומג"א [שם א] הביא בשם מהרי"ל שרק מתפלל בפני חברו אינו צריך להזכיר, כמו שהיה אצל מרים, [אך כדי לברכו צריך להזכיר את שמו אפילו בפניו, ראה משך חכמה בראשית לב כט], והחתם סופר [נדרים מ א] כתב על מה שאמרו שם "המבקר את החולה גורם לו שיחיה, ושאינו מבקר גורם שימות" כי כשמתפלל שלא בפניו, בהזכרת שמו גורם שיתעוררו עליו דינים, ואם מבקרו יכול להתפלל בלא להזכיר שמו, וראה הגהות יעב"ץ ואגרות משה [יו"ד ח"א רכג].

^[23] הב"ח [קא] נתן טעם לכך, משום ש"אבות" היא תחילת ג' ראשונות שבהם מסדר שבח, וכן "הודאה" היא תחילת ג' אחרונות שבהם מודה לרבו.

^[24] באליהו רבה [קיג ה] נקט שרק כשאומר "ברוך אתה" אסור לשחות, אבל בסופה ממש מותר, והפמ"ג [א"א ד] נחלק עליו, שהרי האיסור בתחילת הברכות, קיים גם באלו שאינן פותחות ב"ברוך". ובבה"ל [ד"ה ואם] הוכיח מדברי רש"י [ד"ה תחלה] שהאיסור גם בסופה ממש, שהרי נקט שהנידון על "מודים" ו"הטוב שמך" ומשמע שהאיסור בתיבות החתימה.

^[25] תוס' [ד"ה מלמדין] ביארו שאם כל אדם ישחה כמו שהוא רוצה, יעקרו דברי חכמים. ועוד, דחיישינן ליוהרא, [רבינו יונה והב"י נקטו שהם ב' תירוצים], וביאר הט"ז [קיג א] שאם יוסיף לכרוע כרצונו יסברו שהכריעות לא תקנום חכמים אלא חומרא של יחיד, ויבואו להקל בהן. ואת החשש ליוהרא ביאר מעדני יו"ט כדלהלן, שכל שגדול יותר צריך לשחות יותר, ומראה בכך את עצמו שהוא גדול, וכתב הט"ז [שם ב] שלכן לא חששו באמצעיות, כי חיובי מלך וכה"ג הם רק בתחילה וסוף. אך הפמ"ג [קיג משב"ז א] הביא מנחלת צבי שתירוץ אחד הוא, וביאורו שתקנו לכל דרגה דיני שחיה שונים, ואם ישחה בסוף כל ברכה הרי מתייהר בשחיה ככהן גדול ועוקר התקנה. ומה שיכול כל אדם לשחות באמצע ברכה, אף שרק מלך שוחה באמצע, הוא משום שאינה דומה שחיית המלך ששוב אינו זוקף, לשחיית כל אדם שחייב לזקוף בסוף הברכה.

חברותא כלפי שמיא מי איכא [האם יש חברות כלפי שמים ]?! שיכול אדם לזלזל בדבריו ולאומרם בכל אופן שירצה?! אי [אם ] לא כוון דעתיה מעיקרא [דעתו מתחילה] — מחינן ליה במרזפתא דנפחא [מכים אותו בקורנס של נפחים] עד דמכוין דעתיה [שמכוון דעתו]. שכה בלתי נכונה היא דרך התנהגות כזו.

א משנה משנה זו והבאה אחריה עניינן שליח הציבור. (האומר: "יברכוך טובים" — הרי זה דרכי מינות). העובר לפני התיבה, וטעה — יעבור אחר תחתיו מיד, ולא יהא השני סרבן באותה שעה מטעמי נימוס, כי מאחר שהופסקה התפילה באמצעה ראוי לו להזדרז ככל האפשר. מהיכן הוא מתחיל? מתחלת הברכה שטעה זה.

על מנת למנוע מן הכהנים לטעות בתפילתם אמרו כי העובר לפני התיבה לא יענה "אמן" אחר הכהנים המברכים את העם, מפני הטרוף (הבלבול), כי מאחר שלא היה בידו סידור תפילה תנתק אמירת ה"אמן" את סדר התפילה ויתחיל בברכה אחרת. ומטעם זה אף אם אין שם כהן אלא הוא — לא ישא את כפיו לברך את העם, שמא יתבלבל. ואולם אם הבטחתו (מובטח לו) שהוא נושא את כפיו, וחוזר לתפלתו בלא להתבלבל — רשאי לברך.

ב גמרא במשנה נאמר שהבא למלא את מקומו של מי שטעה באמצע התפילה אין לו לסרב. ועל כן מובאת תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: כשמציעים לאדם שיהא עובר לפני התיבה — צריך לסרב בתחילה, מפני הנימוס, שלא יראה כלהוט אחר הדבר. ואם אינו מסרב ונענה מייד לכך — הריהו דומה לתבשיל שאין בו מלח, כלומר שהתנהגותו חסרת טעם. ואולם אם מסרב יותר מדי — אף זה אינו ראוי, שכן דומה הוא בכך לתבשיל שהקדיחתו מלח (שהוסיפו בו מלח יותר מדי). אלא כיצד הוא עושה, מהי הדרך הראויה: כאשר מבקשים ממנו פעם ראשונה — יסרב, בפעם שניה — מהבהב (רוצה ואינו רוצה), כפתיל זה שהתחילה האש לאחוז בו ועדיין אינו בוער. וכשמבקשים פעם שלישית — פושט את רגליו, ויורד לפני התיבה.

אגב כך מובא מה שתנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: שלשה דברים הם שרובן (אם מרבה בהם) — הרי זה קשה (מזיק), ואילו מיעוטן (אם משתמש בהם במעט) — הרי זה יפה (מועיל), ואלו הם: שאור בבצק, ומלח בתבשיל, וסרבנות שמתוך נימוס.

ג במשנה נאמר כי הטועה בתפילתו, זה הבא במקומו מתחיל מתחילת אותה ברכה שבה אירעה הטעות. אולם דבר זה יש להבינו לא בדיוק כלשונו, שכך אמר רב הונא: טעה המתפלל בשלש ראשונות, ואפילו בשלישית — חוזר לראש (ראשית) התפילה, כי שלוש ברכות אלה הן יחידה אחת. כמו כן אם טעה באמצעיות — חוזר ל"אתה חונן" שהיא הראשונה בברכות אלו. ואם טעה באחת משלוש הברכות האחרונות — חוזר ל"עבודה" ("רצה") שהיא תחילתן.

ורב אסי חולק על רב הונא בנקודה אחת, שכן אמר: אמצעיות אין להן סדר, ולכן אם טעה באחת מהן יכול הוא להשלימה במקום בו נזכר.

מתיב [הקשה] רב ששת מן הברייתא. שנאמר בה: מהיכן הוא חוזר — מתחלת הברכה שטעה זה. ואם כן הוא תיובתא [קושיה חמורה] על רב הונא שאמר שאף בברכות האמצעיות חוזר לתחילתן.

על כך אמר [יכול היה לומר] לך רב הונא שהאמצעיות כולהו חדא ברכתא נינהו [כולן ברכה אחת הן], וחזרה מתחילת הברכה משמעה — הברכה הראשונה.

חלוקה דומה של תפילת שמונה עשרה אמר רב יהודה: לעולם (הנכון והרצוי תמיד) הוא שאל ישאל אדם צרכיו בתפילתו לא בשלש ראשונות, ולא בשלש אחרונות, אלא באמצעיות. שכן אמר ר' חנינא שבברכות ראשונות — דומה המתפלל לעבד שמסדר שבח לפני רבו (אדונו). בברכות האמצעיות — הריהו דומה לעבד שמבקש פרס (הספקת צרכיו) מרבו. ואילו בברכות האחרונות — הריהו דומה לעבד שכבר קבל פרס מרבו, והריהו עתה נפטר (נפרד) והולך לו.

ד ועוד בעניני התפילה תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה כשליח ציבור בפני ר' אליעזר, והיה מאריך יותר מדאי. אמרו לו תלמידיו בתלונה: כמה ארכן הוא זה! אמר להם: כלום מאריך תלמיד זה בתפילתו יותר ממשה רבינו בתפילתו, דכתיב ביה [שנאמר בו]: "ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי"?! (דברים ט, כה), הרי שאין קיצבה לאריכות תפילה.

ושוב (ועוד) מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני ר' אליעזר, והיה מקצר יותר מדאי. אמרו לו תלמידיו בתרעומת: כמה קצרן הוא זה! אמר להם: כלום מקצר הוא בתפילתו יותר ממשה רבינו, דכתיב [שנאמר] בו, בתפילתו על רפואת מרים אחותו מצרעתה: "ויצעק משה אל ה' לאמר אל נא רפא נא לה" (במדבר יב, יג). שודאי לא קיצר תלמיד זה בתפילתו יותר ממילים ספורות אלו.

ואגב הזכרת פסוק זה, מביאים מה שאמר ר' יעקב אמר רב חסדא: כל המבקש רחמים (המתפלל) על חבירו — אין צריך להזכיר שמו בתפילה, וראיה לדבר שכן נאמר בתפילתו של משה על מרים אחותו "אל נא רפא נא לה", ולא קמדכר [ואין הוא מזכיר] את שמה של מרים.

ה תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: אלו הן הברכות בתפילת שמונה עשרה שאדם שוחה (משתחווה) בהן: ב"אבות" (ברכה ראשונה), תחלה וסוף. ב"הודאה" ("מודים") תחלה וסוף. ואם בא (ברצונו) לשוח בסוף כל ברכה וברכה מברכות שמונה עשרה, ובתחלת כל ברכה וברכה — מלמדין אותו שלא ישחה. שלא יוסיף על תקנת חכמים.

אמר ר' שמעון בן פזי שכך אמר ר' יהושע בן לוי משום [בשם] התנא בר קפרא: דברים אלה שאמרנו בענין ההשתחוואה בסוף כל ברכה וברכה נוהגים רק בהדיוט (סתם אדם), וכמו שאמרנו, שמלמדים אותו שלא יעשה כן.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Can one have that degree of familiarity with Heaven, to the extent that he can take his words lightly and say them however he likes? If he did not focus his attention initially, we beat him with a blacksmith’s hammer until he focuses his attention, as conduct of that sort is unacceptable.

MISHNA: This mishna and the next one deal with the communal prayer leader. (If one says: “May the good bless You,” this is a path of heresy.) One who is passing before the ark, as prayer leader, and erred, another should immediately pass in his place, and at that moment, this replacement should not refuse in the interest of courtesy. The Amida prayer was interrupted and he should replace him as quickly as possible. From where does the replacement commence? From the beginning of the blessing in which the former had erred.

In order to prevent the prayer leader from erring in his prayer, it was said that one who passes before the ark should not respond amen after the blessing of the priests, because of potential confusion. Since the mishna is describing a situation in which he was praying without a prayer book, responding amen would interrupt the order of the prayer and potentially lead him to begin a different blessing. For this reason, even if there is no priest other than the communal prayer leader, he does not lift his hands to bless the people, lest he become confused. And, however, if he is certain that he can lift his hands and resume his prayer without becoming confused, he is permitted to recite the blessing.

GEMARA: The mishna teaches that one who replaces a communal prayer leader who erred in the middle of the Amida prayer should not refuse when approached. The Gemara cites the general halakha with regard to proper conduct when one is approached to serve as prayer leader. The Sages taught in a baraita: One who is approached to pass before the ark to serve as prayer leader, for the sake of propriety should refuse, to avoid creating the impression that he is too eager. And if he does not refuse, but jumps at the opportunity, he is like cooked food without salt, which is to say that he acts in bad taste. However, if he refuses too much this is similarly inappropriate, as he is like cooked food that was ruined by too much salt. So how should he act? The appropriate conduct when approached to serve as communal prayer leader is as follows: When approached the first time, one should refuse; the second time, one should vacillate like a wick that has just begun to catch a flame but is not yet burning; and the third time, he should stretch his legs and descend before the ark.

On this note, the Gemara cites that which the Sages taught in a baraita: There are three things that are harmful in excess but are beneficial when used sparingly. They are: Leavening in dough, salt in a cooked dish and refusal for the sake of propriety.

The mishna states that when one replaces the communal prayer leader, he commences from the beginning of the blessing in which the former had erred. However that is not universally true, as Rav Huna said: One who erred in any of the first three blessings he must return to the beginning of the Amida prayer because the first three blessing comprise a single entity. Likewise, if one erred in any of the thirteen middle blessings, he returns to the blessing of: You grace humanity, the first of the middle blessings. If one erred in any of the three final blessings, he must return to the blessing of Temple service, which is the first of the final blessings.

And Rav Asi disputes one aspect of Rav Huna’s opinion, as he said: The middle blessings have no set order. If one erred in any of them he may insert it at whatever point he becomes aware of his error.

Rav Sheshet raised an objection based on a baraita: From where does he commence repetition of the Amida prayer? He commences from the beginning of the blessing in which the former had erred. If so, this is a conclusive refutation of Rav Huna’s opinion, as Rav Huna said that if one erred in one of the middle blessings, he returns to the beginning of the middle blessings, not to the beginning of that particular blessing.

Rav Huna could have said to you: The middle blessings are all considered one blessing; commencing from the beginning of the blessing means returning to the beginning of the middle blessings.

Rav Yehuda said: There is an additional distinction between the various sections of the Amida prayer: One must never request his own needs in the first three or in the last three blessings; rather, he should do so in the middle blessings. As Rabbi Ḥanina said: During the first three blessings, he is like a servant who arranges praise before his master; during the middle blessings, he is like a servant who requests a reward from his master; during the final three blessings, one is like a servant who already received a reward from his master and is taking his leave and departing.

Continuing on the subject of prayer, the Sages taught: There was an incident where one student descended to serve as prayer leader before the ark in the presence of Rabbi Eliezer, and he was excessively prolonging his prayer. His students complained and said to him: How long-winded he is. He said to them: Is this student prolonging his prayer any more than Moses our teacher did? As about Moses it is written: “And I prostrated myself before the Lord for the forty days and forty nights that I prostrated myself” (Deuteronomy 9:25). There is no limit to the duration of a prayer.

There was again an incident where one student descended to serve as prayer leader before the ark in the presence of Rabbi Eliezer, and he was excessively abbreviating his prayer. His students protested and said to him: How brief is his prayer. He said to them: Is he abbreviating his prayer any more than Moses our teacher did? As it is written with regard to the prayer Moses recited imploring God to cure Miriam of her leprosy: “And Moses cried out to the Lord, saying: ‘Please, God, heal her, please’” (Numbers 12:13). This student’s prayer was certainly no briefer than the few words recited by Moses.

Having mentioned Moses’ prayer for Miriam, the Gemara cites what Rabbi Ya’akov said that Rav Ḥisda said: Anyone who requests mercy on behalf of another need not mention his name, as it is stated: “Please, God, heal her, please,” and he did not mention Miriam’s name.

The Sages taught in a Tosefta: These are the blessings in the Amida prayer in which a person bows: In the first blessing, the blessing of the Patriarchs, one bows at the beginning and the end; in the blessing of thanksgiving, one bows at the beginning and the end; and if one seeks to bow at the end of each and every blessing and at the beginning of each and every blessing, they teach him not to bow so as not to go beyond the ordinance instituted by the Sages.

Rabbi Shimon ben Pazi said that Rabbi Yehoshua ben Levi said in the name of the tanna bar Kappara: An ordinary person [hedyot], conducts himself as we said; he bows at the beginning and the end of the blessings of Patriarchs and thanksgiving and is admonished if he seeks to bow at the beginning and end of the other blessings.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תנו רבנן אלו ברכות שאדם שוחה בהן כו'. פי' בתלמוד ארץ ישראל בפ' מאימתי קורין הכל שוחין בהודאה עם שליח צבור ר' זעירא אמר ובלבד במודים כו' תני ובלבד שלא ישוח יותר מדאי ובגמ' דד' אבות נזיקין (בבא קמא דף טז) איתא שדרו של אדם לסוף (ע') [שבע] שנה נעשה נחש והני מילי הוא דלא כרע במודים ובגמ' דסוטה בפ' אלו נאמרים בכל לשון (סוטה דף מ) אמרי בזמן ששליח צבור אומר מודים העם מה הם אומרים:

רב אסי אמר אמצעיות אין להם סדר. יש מן הגאונים ז"ל שפירשו: שאין להם סדר כלל, אלא בכל מקום שזוכר שדלג אחת מן הברכות שם הוא חוזר ואומר אותה ברכה שדלג, וחוזר לאחר מכן לברכה שהיה עומד בה, כגון שדלג ברכת רופא ואמר ברכת השנים ואחר כך נזכר אומר ברכת רופא ואומר אחריה קבוץ גליות. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל. וכתבו בתוספות דלפי דבריהם ענינו ששליח צבור קובעה ברכה בפני עצמה אם דלג אותה בכל מקום שהוא נזכר קודם שסיים את האמצעיות חוזר ואומרה ואף על גב דאמרינן דאם טעה אין מחזירין אותו, הני מילי שלא נזכר עד שסיים כל האמצעיות אבל כל זמן שהוא עומד באמצעיות כל מקום ומקום מקומה היא שהרי אין להם סדר כלל. ולפי דברי המפרשים האלו הא דאמרינן לעיל בפרק תפלת השחר (ברכות כח, ב) שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות על הסדר, הכי קאמר סדרן על הסדר הזה שיקדים שלשה של שבח, ושל הודאה בסוף, ושאלת צרכים באמצע, אבל שיהא לאמצעיות עצמן סדר, לא.
ולפי דברי המפרשים האלו קשיא לי לישנא דמתניתין דקתני מהיכן הוא מתחיל מתחלת ברכה שטעה בה זה. ואם כדבריהם היה לו לשנות להיכן הוא חוזר לברכה שטעה זה, אבל השתא משמע דמשם הוא מתחיל וחוזר לכסדרו, וכן נמי משמע מדקתני מהיכן ולא קתני היכן. אלא שיש לדחות דקתני הכי משום זמנין דקא טעי באמצע ברכה והוה אמינא דאינו צריך להתחיל אלא מן המקום הברור לו ואפילו באמצע הברכה, קא משמע לן דמתחלתה צריך להתחיל. והא דקתני בתוספתא (מגילה פרק ב, הלכה א) הקורא למפרע לא יצא וכן בהלל וכן במגילה וכן בתפלה. לא שנו אלא בששנה הסדר שאמר אמצעיות קודם לראשונות או אחרונות קודם לאמצעיות. ואי נמי בראשונות ובאחרונות ממש ובשהקדים ברכה לחברתה.
אבל רבנו אלפסי ורובן של גאונים וכן הראב"ד ז"ל כולן הסכימו שיש לאמצעיות סדר שלא יקדים ברכה לחברתה, וכדמפרש בהו טעמא בגמרין דמגילה (יז, ב) וכן בירושלמי דמכלתין (פ"ב, ה"ד) מפני מה נסדרו זו אחר זו על זה הסדר וכו'. וכן נראה כדבריהם. והא דקא מותיב רב ששת ממתניתין, סתמא דמתניתין ופשיטותא אפילו לרב אסי קשיא, דהא קא פסיק ותני מהיכן הוא מתחיל מתחלת ברכה שטעה זה לא שנא בראשונות ואחרונות ולא שנא באמצעיות, אלא דלרב הונא לית ליה אוקימתא, ולרב אסי איכא לאוקומה באמצעיות, ואי נמי דקים להו דבאמצעיות מיירי. ואפשר נמי דהוה ליה לרב הונא לתרץ דמתניתין בשליח צבור שטעה ומשום טירחא דציבורא, וכמו שהקילו בו בכמה דברים אחרים, כגון בטועה בראש חודש ובשאר דברים, אבל ביחיד שטעה לא, אלא חוזר לאתה חונן, אלא מדלא משני הכי שמע מינה דרב הונא אפילו בשליח צבור קאמר. וכן כתב רב האי גאון ז"ל. ושמעינן נמי מיהא דלרב הונא לא שנא ידע באי זו ברכה טעה ולא שנא טעה ולא ידע היכן טעה לעולם חוזר לאתה חונן, דאי לא לישני ליה מתניתין ביודע היכן טעה. וכן כתב הראב"ד ז"ל.

הא דאמר רב הונא לעולם אל ישאל אדם צרכיו בשלש אחרונות. כתב רב האי גאון ז"ל דהני מילי צרכי יחיד אבל צרכי רבים שואלין, דהא כל שלש אחרונות שאלת צרכי רבים נינהו, ואפילו תרצה לפניך עבודתינו דהוו אמרי במקדש צורך הוא, ושים שלום נמי תביעת ציבור הוא. אלא מיהו אף על גב דהכין, שלש ברכות ראשונות לשבח הן אמורות ואין בהם מקום תביעת צורך לא ליחיד ולא לצבור ולא מהוגן לרבנן אפילו מאן דאמר זכרנו לחיים באבות ומאן דאמר זכור רחמיך בהודאה, ואפילו מאן דאמר בחנוכה ופורים כמו שעשית נסים לראשונים כן תעשה נסים לאחרונים. והני מילי לאו רגילי במתיבתא למימרינהו ע"כ.
ובהלכות גדולות [כתב]: לעולם לא ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות ומהכא לא שבקין רבנן למימרא אפילו זכרנו לחיים במגן, וזכור רחמיך וכבוש את כעסך במודים, אבל בספר חיים אמרין בשים שלום דסליקו להו שמונה עשרה והוי ליה כתחנונים.
ויש מן הגאונים האחרונים ז"ל שהתירו בו צרכי צבור. וכן ודאי נראה, דמאי שנא מיעלה ויבא דאמרינן בעבודה וכן כל דבר שהוא להבא שאומרים בעבודה, וזכרנו לחיים איתיה נמי במסכת סופרים (פי"ט, ה"ח) שהיא ממסכתות קטנות המקובלות מן הראשונים. וגדולה מזו אמרו בכמה מקומות בתוספות לרבותינו הצרפתים ז"ל (ד"ה אמצעיות ולעיל (ברכות יב, ב) ד"ה והלכתא) שאלו טעה ולא הזכיר זכרנו ומי כמוך בשלש ראשונות חוזר לראש כאילו טעה בגופן של ברכות. וכן בוכתוב לחיים ובספר חיים שבאחרונות, כעין שחייבו לחזור בראשי חדשים, וזה ודאי דבר של תימה שלא הצריכו לחזור אלא במאורע היום והוא שיש לו קרבן מוסף.

העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו. פירוש לשעה. ולא יהא סרבן. פירוש השני באותה שעה אע"פ שצריך לסרב במקום אחר כדאיתא בגמרא כדי שלא יפסיק התפלה כל כך:

מהבהב. פירושו מתעורר לעמוד:

טעה בג' ראשונו' חוזר לראש. פי' לאבו' ודוקא שגמר אותה ברכה וחתם אבל אם לא גמרה חוזר למקום שטעה:

העובר תחתיו חוזר לראש. ובאמצעות חוזר לאתה חונן שהוא ראשון של אמצעיות:

המשנה הרביעית העובר לפני התיבה וטעה כלומר ואינו יכול לחזור לא מעצמו ולא על ידי הזכרה יעבור אחר תחתיו ולא יהא אותו השני מסרב לעבור באותה שעה מפני שהשעה צריכה לכך, ומהיכן הוא מתחיל מתחלת ברכה שטעה זה ולא באמצע ברכה שאין ברכה אחת נחלקת לשנים, ומכל מקום בתלמוד המערב אמרו שקדושה שבברכת יוצר אור עושה את הברכה כשנים לענין זה ואם טעה אחריה קודם שיסיים יוצר אור זה שהוא עובר תחתיו מתחיל לאל ברוך וכו', ונסח דבריהם הוא יתיב בחדא כנישא וכו' אתא חזנא אשתתק באופניא ר"ל בברכת אופנים אמר לן ר' בון זה שהוא עובר תחתיו יתחיל ממקום שפסק והא תני מתחלת ברכה שטעה זה אמר לו מכיון דעניתון קדושה כתחלת הברכה הוא:

זהו פי' המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן, אע"פ שאמרנו שלא יהא סרבן באותה שעה אחרת מיהא ראוי לכל מי שיבקשו ממנו לעבור לפני התיבה שלא ימציא לאלתר כמי שמראה עצמו רעבתן בכך וכן שלא יסרב יותר מדאי שזו היא מדת יוהרא, ובתלמוד המערב אמרו שלשה רובן ומעוטן קשה ובינוניותן יפה השאור והמלח והסירוב כיצד הוא עושה בראשונה מסרב בשניה מעמעם בשלישית רץ ובא ויורד לפני התיבה:

מי שטעה בתפלה כגון שדלג ברכה או חתם בברכה אחת בחתימה ברכה אחרת או שלא הזכיר בקצת ברכות מה שראוי להזכיר בהם אם טעה בג' ראשונות חוזר לראש ואם באחרונות חוזר לעבודה ואם באמצעיות חוזר לתחלת הברכה שטעה ואומר משם ואילך על הסדר, ויש מקילים לומר שאותה ברכה שטעה חוזר ואומרה במקום שמזכיר את טעותו אע"פ שכבר אמר קודם שיזכיר טעותו ג' ברכות אומר ד' ואינו צריך לחזור משם ואילך על הסדר, ומחלקתם תלויה בביאור השמועה והוא שרב הונא אמר טעה בג' ראשונות חוזר לראש באחרונות לעבודה באמצעיות לאתה חונן, ורב אסי אמר אמצעיות אין להם סדא והקשה לרב הונא ממה שאמרו במשנתינו מתחלת ברכה שטעה זה, ואע"פ שמשנתנו סתם נאמרה אף בראשונות ואחרונות ואם כן אף לרב אסי קשיא, מכל מקום רב אסי יכול לפרשה באמצעיות אבל לרב הונא קשיא שאף באמצעיות חוזר לאתה חונן לדעתנו, ותירץ דכלהו כחדא ברכה נינהו והוא הוא מתחלת הברכה, ונמצא שהברכות שמו שלשה ראשים ראש התפלה לראשונות ואתה חונן לאמצעיות ועבודה לאחרונות וכלן כעין ג' ברכות להתחיל מתחלתן, ומכל מקום הלכה כרב אסי אלא שבעלי שיטה ראשונה פירשו אין להם סדר לחזור לאתה חונן כראשונות לראש וכאחרונות לעבודה אלא כל שנזכר בטעות שבהן חוזר לתחלת הברכה שטעה ומשם ואילך על הסדר ואם דלג דרך הצעה ברכת רפאנו ואמר ד' ברכות או ה' אחריה ונזכר חוזר לרפאנו וחוזר אחריה אותן ד' או ה' שכבר אמרן, אבל האחרים מפרשים אין להם סדר אלא בכל מקום שנזכר חוזר אותה ברכה שדלג או שטעה בה ואחר כך חוזר למקום שנזכר בטעותו ואף דברי גדולי הרבנים מוכיחים כך.
ולדבריהם כתבו בתוספות בשליח צבור שדלג ברכת עננו כל שנזכר קודם סיום האמצעיות אומרה במקום שנזכר שמקומה אתל כל ברכה ואע"פ שאין מחזירין אותו אין זו חזרה שכל שבאמצעיות מקומה הוא.
וראשון עקר שהרי שמעון הפקולי הסדירן וכן שטעם סדורן מפורש במסכת מגילה ואף לשון משנתנו מוכיח כן שאמר מהיכן הוא מתחיל ולשון התחלה מורה שמשם ואילך הוא אומרן על הסדא וכן שבתוספתא אמרו הקורא למפרע לא יצא וכן בהלל וכן במגילה וכן בתפלה וזו ודאי קריאת מפרע הוא ואע"פ שהם נדחקים לפרשה בהקדם אמצעיות לראשונות או אחרונות לאמצעיות או ברכה אחת קודם חברתה בראשונות ובאחרונות הא מפרע סתם אמרו בברייתא, אלא ודאי כדעת ראשון עיקר, ושליח צבור בעננו מכיון שעבר מקומו אין מחזירין אותו אבל אם טעה באחרות דינו כיחיד ויש חולקין בזו מדין טורח צבור, וכן ממה שהקילו בו בשל ראש חדש ובקצת דברים אינו כלום שאם כן כשהקשו לרב הונא ממשנתנו יפרשוה בראשונות ובאחרונות ומשום טורח צבור שהרי משנתנו בצבור היא אלא שאין חלוק בזו בין יחיד לצבור, וכן אתה למד שכל שטעה בראשונות ואחרונות שחוזר לראש ולעבודה ולא סוף דבר שאינו יודע באיזה מקום טעה דאי הכי מאי למימרא אלא אף בבירור לו היכן טעה שאם לא כן היה לו לרב הונא לתרץ מתניתין ביודע היכן טעה וכן כתבוה גדולי המפרשים, ויראה לי שאם טעה אף באחרונות וראשונות ונזכר קודם שיגמור את הברכה שאינו חוזר אלא לראש הברכה, יש מי שאומר שאם טעה שליח צבור בתפלה שניה שלו באתה קדוש ודלגה או שחתמה כחתימה אחרת אינו חוזר לראש שלא יהא צבור צריכין לענות קדושה פעם אחרת אלא חוזר לאתה קדוש, ויש סעד לדעתי לדבר זה ממה שהזכרנו במשנה בשם תלמוד המערב:

יחיד המתפלל ומאריך בתפלתו או מקצר, רשאי ואין לנו באריכותו או בקצורו כלל אחר שמתפלל תפלה הקבועה אם האריך הרבה הרי במשה רבינו נאמר ואתפלל לפני ה' ארבעים יום ואם הוא מקצר הרי במשה רבינו נאמר בתפלה על מרים אל נא רפא נא לה, אלא שמכל מקום ראוי לו למצע את הדרכים עד שלא ירננו את הבריות עליו לומר כמה ארכן הוא זה או כמה מקצרן, וכשהוא מתפלל ביחיד על חברו אינו צריך להזכיר את שמו וסומך על מה שבלבו רחמנא לבא בעי וכדכתיב אל נא רפא נא לה ולא הזכיר את שמה, וכל שהוא בינו לבין עצמו ומרבה בתפלות ובתחנונים אף בקידה וכריעה והשתחואה הרי זה משובח וקידה הוא על אפים וכריעה על ברכים והשתחואה בפשוט ידים ורגלים:

לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות, וראשוני הגאונים כתבו שלא נאמר כן אלא ביחיד אבל בצבור מותר מיהא בג' אחרונות שהרי ברכת עבודה ושים שלום תביעת צורך רבים היא, אבל ראשונות מיהא אינם אלא שבח ואין ראוי לשאול בהם אף לצרכי רבים ומכן היו מוחין אף בזכרנו לחיים ואף באחרונות אין לומר בעל הנסים כשם שעשית להם נס וכו' שזו הודאה וזו תפלה, ובמחילה מהם אין הדברים נראים שהרי זכרנו לחיים במסכת סופרים היא שנויה שהיא מסכתא קבועה וכן נסח כשם שעשית וכו' הואיל ועקרה הודאה כל שמסיים מעט בתפלה לא הפסיד, אלא עיקר הדברים שכל שהוא תפלה לצרה המתרגשת בצבור או איזה ענין שאירע אין כוללין אותו לא בראשונות ולא באחרונות, אבל תוספות שהן לכלל האומה הן מענין גאולה כגון יעלה ויבא שבעבודה וזכרנו לחיים שהוא על כלל הדין וכיוצא בדברים אלו אין בהם חשש, ואף בקצת תוספות כתבו בזכרנו לחיים שאם שכח מחזירים אותו הואיל ובמסכת סופרים הוזכר ודאי תפלה קבועה היא, ואין נראה כן שלא אמרוה אלא בהזכרת מאורע:

המשנה החמשית [הג"ה המ"ל בכל הגמרות שלנו אין זה משנה רק ברייתא וגם שנויה בתוספתא פ"א וצ"ע] אלו ברכות וכו' בא להודיע שצריך אדם לעורר עצמו בכונה יתרה במקומות, והוא שאמרו שצריך לו לשחות בברכה ראשונה תחלה וסוף ובברכת הודאה תחלה וסוף ואם היה בא לשחות בכל הברכות מלמדים אותו שלא לעשות כן כמי שמתחסד ביותר, ובגמ' פרשו על כהן גדול שהוא שוחה בכל הברכות תחלה וסוף ןמלך כיון ששחה אינו זוקף עד שיסיים תפלתו שכל שמעלתו גדולה משאר בני אדם מדת הדין מתוחה כנגדו ומפשפשת במעשיו יותר לפיכך צריך להשפיל עצמו יותר משאר בני אדם:

בר"ה ויום הכיפורים נהגו כל העם לעשות עצמן מלכים ושוחין בתחלת התפלה ואין זוקפים עד שיסיימו כל תפלתן מתוך שהם ימי הדין וזמן היראה הכל צריכים להשפיל עצמן ולכוין ביותר:

בתלמוד המערב שבפרק א' פירשו שהכל שוחין עם שליח צבור במודים ואומרים מודים דרבנן האמור במסכת סוטה [ל"ט ע"ב] ואם היה מכוין שישלים הוא מודים דרבנן בשעה שישלים שליח צבור ברכת מודים שבתפלה כורע עמו אף בסוף, והוא שאמרו שם הכל שוחין עם הצבור בהודאה, זעירא הוה סמוך לקרובא כדי שיהא כורע עמו תחלה וסוף, וקרובא פי' חזן כלומר שהיא סומך דבריו עמו ומתכוין שישלים הוא מודים דרבנן עם אותה מלה שהוא משלים בה ברכת הודאה וכורע עמו אף בסוף, ומכל מקום הזהירו שם שלא לשוח יותר מדאי לא בשחייא זו ולא בשאר השחיות, והוא שאמרו שם ובלבד שלא ישוח יותר מדאי אלא כל עצמותי תאמרנה מי כמוך ר' שמואל בר נתן בשם ר' חמא מעשה באחד ששחה יותר מדאי והעבירו ר' אמר ר' אמי ר' יוחנן הוה מעבר אמר ליה ר' חייא בר בר לא הוה אלא גמר, ולענין זה ר"ל שהוא כורע תחלה וסוף במודים דרבנן נראה מה שכתבו בתלמוד המערב בפרק א' שחותם בא"י אל ההודאות ואע"פ שאין בה פתיחה נגררת היא אחר ההודאה של שליח צבור שסמוכה לברכת עבודה, ומכל מקום בתלמוד שלנו במסכת סוטה לא הוזכרה בה חתימה:

ולענין ביאור זה שאמרו רבא כרע תחלה וסוף פירושו במודים דרבנן שאם במודים של תפלה היאך הקשו עליו בכך והרי משנתינו היא וכן כתבוה גדולי המפרשים:

מהיכן מתחיל מתחלת הברכה שטעה זה. ירושלמי בטיטיי אשתתק באופניא אתון ושיילין לר' אבון אמר לון ר' אבון בשם ריב"ל זה שעבר תחתיו יתחיל ממקום שפסק [אמרו ליה] והא תנינן מתחיל מתחלת הברכה שטעה זה אמר לון מכיון דעניתון קדושתא (דמי) [כמי] שהוא תחלת הברכה:

העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף. אבל אם לא מפני הטירוף לא הוה חשיב לי' הפסקה מה שעונה אמן דצורך תפל' חשיב לי', והכי נמי אמרינן [במדרש] טעמי חסירות ויתירות אמור להם מלא וא"ו מלמד שש"ץ אומר לכהנים (על) כל דבור ודבור, ור"ת ז"ל היה אומר דאין ש"צ יכול להפסיק ולומר כהנים שיעלו לדוכן דהפסקה היא ואפילו ליהא שמיה רבא מברך אסור להפסיק ואפילו המלך שואל בשלומו ואפילו נחש כרוך על עקבו, והא דאמרינן בסוטה פ' אלו נאמרין [דף ל"ח] דלשנים קורא כהנים אחזן קאי ולא אש"ץ וכן תניא בסיפרי אמור להם מלמד שהחזן אומר להם אמרו ובירושלמי דפירקין קאמר ובלבד שיהא החזן ישראל, וכן כתוב בפי' ר"ח לשנים קורא החזן כהנים אבל ש"ץ המפסיק עברה היא בידו, ובערוך פי' חזן ש"ץ וטעות הוא כי חזן הוא המתעסק בצרכי בהכ"נ וש"ץ [הוא] המתפלל להוציא הצבור ידי חובתן, ועוד אמרינן בסוטה [דף ל"ט] אין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדבור מפי הקורא ובסיפא קאמר אין ש"ץ רשאי להתחיל שים שלום עד שיכלה אמן מפי הקהל אלמא דש"ץ לאו היינו חזן:

אמצעיות אין להם סדר. פרש"י אם דילג ברכה ואח"כ נזכר בה אומרה ואף שלא במקומה, ולא נהירא דהא אמרי' לעיל פרק תפלת השחר [דף כ"ח] שמעון הפקולי תקן י"ח ברכות על הסדר לפני ר"ג ביבנה, ובפ"ב דמגלה [דף י"ז] מפרש טעמא דכולהו למה נסדרו בסדר הזה. ועוד תנן במגלה הקורא את המגלה למפרע לא יצא ותניא וכן בהלל וק"ש ותפלה, ופרשב"ם אין להם סדר שאם טעה ודילג ברכה אחת ולבסוף נזכר ששכח יתחיל מאותה ברכה שטעה בה ואומר מכאן ואילך הכל על הסדר ואין צריך לחזור לאתה חונן כמו שחוזר בראשונות לראש ובשלש אחרונות לעבודה, וראיה לדבר מדתניא בתוספתא דמכילתין פרק שני הקורא את שמע וטעה והשמיט בה פסוק אחד לא יתחיל ויקרא אותו פסוק בפני עצמו אלא מתחיל מאותו פסוק וגומר עד סופה וכן בהלל וכן במגלה וכן בתפלה, ותניא נמי בפרק ב' דמגלה [דף י"ח] שאם השמיט פסוק א' במגלה חוזר וקור' (על) [כל] הסדר מאותו פסוק ואילך והתם משוה יחד סדר תפלה ומגילה וק"ש, ונפקא מינה להך פירושא בתענית צבור שש"ץ קובע ברכה לעצמו ואומר עננו בין גואל לרופא אם שכחה ולא אמרה במקומה אין מחזירין אותו כי היה צריך לומר אח"כ כל הברכות על הסדר והוה ברכה לבטלה אבל לפי' רש"י יאמר (אותה ברכה) במקום שהוא נזכר ואין כאן ברכה לבטלה, וכן אם שכח ולא אמר המלך המשפט בין ר"ה לי"ה דאמרינן לעיל דמחזירין לפי' רש"י יאמר אותה ברכה במקום שנזכר ולפרשב"ם יתחיל בברכת השיבה ויאמר מכאן ואילך על הסדר, ופסק בה"ג כרב אסי דאמר אין להם סדר חדא דרב הונא הוא כמו תלמיד חבר לגבי רב אסי ועוד דפרכינן לרב הונא ממתני' ודחיק לשנויי אליביה דכולהו אמצעיות כחדא ברכה דמיין ועוד דבשל סופרים הלך אחר המיקל וכן פסק ר"ח:

לא ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות. פי' בה"ג וכן ר"ת וכן ר"ח דהיינו דוקא בצרכי יחיד אבל בצרכי רבים שרי דהא כולהו שלש אחרונות צרכי צבור נינהו, ועם מה שהעבד מסדר שבח לפני רבו יכול לשאול צרכי צבור שהם רבים דהיינו שבח וכבוד לרב דרבים צריכין לו, ומטעם זה (נמי) נהגו לומר קרובות בג' ראשונות, וגם ר' אליעזר הקלירי שהיה מארץ ישראל מקרית ספר ובימיו היו מקדשין על פי הראיה שהרי לא תקן שום קרובה ליום שני וי"א שתנא היה כדאמר בפסיקתא כד דמיך ר' אלעזר ב"ר שמעון קראו עליו דורו מכל אבקת רוכל דהוא תנא (קרובן) [קרוב"ץ] דרשן ופייטן, והוא תקן קרובות לאומרן בשלש ראשונות, ועוד שאנו אומרים יעלה ויבא ועל הנסים בג' אחרונות אלמא צרכי צבור שאני:

באבות תחלה וסוף. שכן דרך בני אדם כשבאין שמשתחוין ורמז מן הפסוק ואקוד ואשתחוה לה' ואברך:

מלמדין אותו שלא ישחה. שלא יבוא לעקור תקנת חכמים ואהאי נמי חיישינן ליוהרא.

בד"ה אמר פסוקא כו' אך לשון התלמוד לא משמע כפי' כו' עכ"ל לא ידענא משמעו וק"ל:

חברותא כלפי שמיא כו'. עיין פירש"י ועי"ל כלפי שאמרו לעיל דמחזי כב' רשויות קאמר נמי הכא חברותא כלפי שמיא שעושה שיתוף וחבור כלפי שמיא וק"ל:

ג' רובן קשה ומיעוטן יפה ואלו כו'. ובירושלמי לא קאמר הכי אלא דרובן ומיעוטן רע ובינוניתן יפה כו' והוי דומיא דקחשיב ג' חלוקות בסירוב וק"ל ע"ש:

ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו כו'. והיינו כדדריש רבי שמלאי לעיל דלעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל כו' כמבואר שם ובפ"ק דמסכת ע"ז (ו:) ע"ש. ואמר

דאחרונים דומה לעבד שקבל פרס כו'. דהיינו דמחזיק טובה ומשבחו על הפרס שקבל ממנו וק"ל:

כלום מאריך יותר ממשה כו'. דלפי הענין וגודל החטא כמו במעשה עגל שהיה חטא הרבים ודאי צריך להאריך עד שיהיה נענה בתפלתו כדאמרינן לעיל (ברכות לב:) כל המאריך בתפלתו אין חוזרת ריקם מנלן ממשה כו' ע"ש ובהיפך קאמר ר"א כלום מקצר יותר ממשה כו' דהיינו בחטא יחיד של מרים שלא היה קשה כל כך ואין צריך להאריך ומייתי אל נא רפא נא לה דאפילו בשם לא היה מאריך רק באל משא"כ במעשה עגל דבכמה שמות וכינויין שהיה מתפלל וכן במרגלים ומייתי ע"ז א"ר יעקב כל המבקש רחמים על חברו א"צ להזכיר שמו כו' נ"ל להגיה דא"ר יעקב כו' וגופא דהך מימרא הוא [שייך] לקמן בסוף פירקין ולא מייתי ליה הכא אלא דכ"כ היה מקצר דאפילו שמה דמרים לא היה מדכר והוא שהקב"ה יראה ללבב וידע כוונתו לרפא את מרים וא"צ להזכיר שמה בפירוש וק"ל:

גמרא ברכה שטעה זה כו' נ"ב פירוש קאי על ש"צ שנשתתק באמצע ברכה עד שצריכים להעמיד אחר תחתיו:

תוספות בדבור המתחיל אמצעיות כו' הך מלתא כדפרישית וכה"ג כו' כצ"ל:

בא"ד בספר חיים טובים נ"ב פירוש מכאן משמע שחוזר בעבור זכרנו וכתוב ואין דעת הרא"ש כן מאחר שלא הוזכר בתלמוד וכן עיקר:

תד"ה אמר פסוקא. אך לשון הגמרא למ"כ. עי' רש"א ושמעתי בשם הגר"א ז"ל כוונה נאותה בדבריהם והוא דגבי מילתא נקיט הגמ' ל"נ ותני לה וגבי פסוקא נקיט בל"ז ותני ליה וברייתא נקיט ג"כ ל"נ וכופלה אמנם ברא"ש הגי' וכופלו בל"ז:

שם במשנה ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא א"כ. עי' בתור"ע דנקיט כן משום סיפא דואם הבטחתו ודוחק ולענ"ד הנל"פ דאם יש עמו אחר אין לו אימתא דצבורא כ"כ ואין כאן חששא דטירוף הדעת ומותר או מצוה אפי' בסתם אדם לישא א"כ אך בטלה דעתי נגד דעת הפוסקים אבל יל"פ האי ואם בלשון אפילו כמו ואם יהיה היובל (בסוף מסעי) כדפירש"י שם ובעלי הגיון השתמשו בו הרבה על כוונה זו וכיוצא בזה בתוי"ט פ"ב דכלאים מ"ג וכה"ג פירשתי במ"ה בפ"ה דמעשרות [וז"ל הרמב"ם בפי' בפי"ב מ"ג אם יש באיזוב ישנה הפי' הנכון שאע"פ שיש מים באיזוב כו' ועי' מש"כ בפכ"ט דכלים מ"ג] :

תוס' ד"ה אמצעיות. ועוד דבשל סופרים הלך אחרי המיקל. ולכאורה קשה דהא בספק התפלל אדרבה קי"ל כר"י לעיל בפ' מ"ש דלואי שיתפלל כה"י כולו ויש לחלק וע"ע בדבריהם לעיל ס"פ תה"ש:

בא"ד או שלא הזכיר כו' זכרנו כו'. עי' לעיל י"ב ב' תד"ה והלכתא ובדבריהם בס"פ תה"ש:

גמ' כל המבקש רחמים על חבירו א"צ להזכיר שמו. נ"ב דקמי שמיא גליא (עמ"א ר"ס קי"ט בשם מהרי"ל) וצ״ע ממ"ש בספר הזוהר על פסוק מיד אחי מיד עשו:

אִי לָא כִּוֵּן דַּעְתֵּיהּ מֵעִיקָרָא, מַחִינָן לֵיהּ בְּמַרְזַפְתָּא דְּנַפְחָא עַד דִּמְכַוֵּין דַּעְתֵּיהּ. פירוש קורנס ונראה לי בס"ד הא דנקיט קורנס ולא דבר אחר, כי הכונה באה בלב אם יהיה הלב מלא יראה, וידוע שהיראה היא אש שנמשכת מיסוד האש, והקורנס אינו יכול לשלוט בברזל לפשטו ולהרחיבו אלא אם כן הברזל חם ונעשה אש יוקדת, וכן הענין בלב אם הוא קשה כברזל, אינו מתרכך אלא על ידי האש שהוא היראה.

כֹּל הַמְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲבֵרוֹ אֵין צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ. יש להקשות ממה שאמרו בתענית (דף כג) גבי רַבִּי מָנִי שֶׁבִּקֵשּ מִרַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְיָשִׁיב שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּעַד אִשְׁתּוֹ שֶׁתִּתְיַפֶּה, ושאלו מַה שְּׁמָהּ? ואמר לו חַנָּה, והתפלל תִּתְיַפֶּה חַנָּה. ואם תאמר שאני התם שלא היתה לפניו ולא היתה מכירה, הנה מצינו עוד שם (בדף כה) בְּשִׁיבְבַתָּא דְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא דְקָא בָּנְיָא בֵּיתָא וְלָא מָטוּ כִּשׁוּרִי, ושאל לה מַה שְּׁמֵךְ? אמרה לו אִיכּוּ והתפלל אִיכּוּ לִימְטוּ כְּשׁוּרִיךְ! נמצא דקפיד לזכור את השם בתפילה, וכן משמע בילקוט פרשת חוקת בפסוק (במדבר כא, ב) אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי, שאם לא היו רואין בהם ב' דברים הפכיים שבזה נסתפקו מי הם, היו מזכירים שמם להדיה בתפילה ואף על פי שהיו לפניהם, נמצא טוב שיזכיר שם האדם בתפילתו עליו? ונראה לי בס"ד דאם האדם מתפלל להמשיך לחבירו שפע טובה, אז טוב שיזכיר שמו כדי שיהיו אותיות שמו צינורות להמשיך בהם שפע הטובה ההיא, לכן ר' חנינא בן דוסא ורבי יצחק בן אלישיב שאלו על השם והזכירו בתפלתם, אך אם התפילה היא על חולה להסיר החולי ממנו וכיוצא בזה, טוב שלא יזכיר שמו, יען כי כל חולי ויסורין של צרה הבאה על האדם הוא מכח הקליפה הדבוקה באדם, שהוסיף בה כח על ידי עונותיו, וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בפרשת תזריע בענין הצרעת, ואם יתפלל על חולה ובעל יסורין שעומד בצרה ויזכיר שמו, אז המקטרגים ומשטינים יתקנאו, ובפרט כי רוע מזליה, ואז ימצאו לו עלילות קטרוגים מצד עונותיו לעכב רפואתו והצלתו, ולכן כל כהא המתפלל לא יזכר את השם, כדי שלא ירגישו המקטרגים ולא ידעו על מי מתפלל, ועל זה קאמר ר' חנינא הַמְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲבֵרוֹ אֵין צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ, ויליף זה מתפלה שהתפלל משה רבינו ע"ה על מרים, ולא הוצרך לפרש שמה, ובזה ניחא לישב דקדוק אחר דאמר הש"ס ולא קא מדכר שמה דמרים, וקשא דדי לומר ולא קמדכר שמה, אך פירש דמרים, לומר אף על פי שהיא מרים הצדקת הידועה שאין עליה פחד מצד המקטרגים שהיא צדקת גדולה, עם כל זה נזהר שלא לזכור שמה.

שְׁלֹשָׁה, רֻבָּן קָשֶׁה וּמִעוּטָן יָפֶה, וְאֵלּוּ הֵן: שְׂאוֹר, מֶלַח וְסַרְבָּנוּת. קשה, הו"ל להקדים סַרְבָּנוּת שהיא בגוף האדם על שְׂאוֹר וּמֶלַח שהם במזון האדם, וגם הו"ל להקדים מֶלַח על שְׂאוֹר, כי ענין המלח שייך בלחם ובתבשיל ובכל מאכל, אך השאור הוא רק בלחם? ונ"ל בס"ד, הזכירם כפי גודל איכותם, כי שְׂאוֹר הוא מילתא פסיקתא בכל אופן שיהיה, רובו קשה ומיעוטו יפה, ולא משכחת לה שיהיה להיפך מיעוטו קשה ורובו יפה.
אך הַמֶּלַח לאו בכל מילי הוא כך, דשפיר משכחת לה מיעוטו קשה ורובו יפה, כהיכא דמולח בשר לאורתא, שאם יניח מעט מלח יתקלקל ויסריח ואם ירבה בו המלח יפה הוא לו, וכן כובש כבשין כגון זתים, ושאר פירות מרים, שאם יניח בהם מעט מלח לא הועיל כלום, ואם ירבה מלח יפה להם, וכן בגבינה וכיוצא, לכך הקדים שאור למלח בענין זה דרובו קשה ומעוטו יפה.
והקדים שאור ומלח לְסַרְבָּנוּת, כי בשאור ומלח רובן קשה שיהיה מזה קלקול והפסד, דאם ירבה השאור בעיסה תתקלקל ולא תאכל, ואם ירבה המלח בתבשיל יתקלקל ואינו נאכל, אך הסרבנות הן אמת דרובה קשה, אין קושי שלה יהיה בסוג רע, אלא הקושי הוא דאינו נקרא טוב ואינו גורם רע בעין.

רש"י ד"ה מתחלת הברכה וכו' וממילא כו'. עיין בקרבן נתנאל שמצא גירסא בקלף. תיובתא דרב אסי לימא תהוי תיובתא דר"ה אמר לך ר"ה:

גמ' אר"ש בן פזי אריב"ל. במדרש רבה בראשית פרשה לט איתא ריב"נ בשם ריב"ל אמר ר"ג תחלת כל ברכה שוחה והמלך בתחלת כל ברכה ובסוף כל ברכה שוחה. רבי סימון בשם ריב"ל אמר המלך משהיה כורע לא היה נזקף:

רש"י ד"ה מתחלת הברכה וכו' וממילא כו'. עיין בקרבן נתנאל שמצא גירסא בקלף. תיובתא דרב אסי לימא תהוי חיובתא דר"ה אמר לך ר"ה:

במשנה העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו כו' מהיכן מתחיל מתחילת הברכה שטעה ופרש"י דהאי טעה דהכא היינו כגון שדילג א' מן הברכות ואמר אחרת ואינו יודע לשוב. הא דמפרש רש"י האי טעה בדלוג ולא מפרש ליה כפשטיה דלישנא דאיירי בטעה ממש בענין הברכה עצמה כמו שנראה מלשון הרמב"ם ז"ל אלא דלרש"י לא ניחא ליה לפרש כן דא"כ לא שייך לומר מהיכן הוא מתחיל דמלתא דפשיטא היא שצריך לחזור לתחלת אותה הברכה דמקצת הברכה שאמר הראשון אינה עולה מן המנין כלל דחדא ברכה בתרתי גברי לא מפסקינן וכה"ג כ' הטוא"ח בסי' רפ"א בשם אביו הרא"ש ז"ל שהיה תמה על שנהגו בשבת שהקהל אומר מקצת הברכה והש"ץ גומרה ע"ש לכך הוצרך רש"י לפרש דמתני' איירי ע"י דילוג ובהא שפיר שייך לומר מהיכן הוא מתחיל והיינו כיון דאיפלגו בה רב הונא ור"א בסמוך אם יש להם סדר ומקרי קורא למפרע או לא וכמו שיבואר:

ועוד נ"ל דרש"י סובר דכשטעה באמצע ברכה לא שייך לומר דיעבור אחר תחתיו דהא אמרינן לעיל דף כ"ט דאמר ר"י אמר רב טעה בכל הברכות כולן אין מעלין אותו ואף דנראה שהרמב"ם ז"ל הרגיש בזה ומש"ה מחלק בין אם שהה שיעור שעה או לא מ"מ לרש"י ז"ל לא נראה לפרש כן שבאמת נתקשו המפרשים בדברי הרמב"ם ז"ל מהיכן למד כן ונדחקו ליישב דבריו לכך הוצרך רש"י לפרש דבמתניתין איירי ע"י דילוג כדמשמע בשמעתין כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

בפרש"י בד"ה מתחלת הברכה כו' יתחיל העובר תחתיו כו' ואומר משם ולהלן עכ"ל. נראה שזה סותר למה שכתב רש"י בסמוך בד"ה אין להם סדר שאם דלג ברכה א' כו' אומרה אף שלא במקומה ואם כן לפ"ז פירושו כאן במתניתין דלא כמאן דאי כר"ה לעולם צריך לחזור לראש ואי לרבי אסי אומר אותה ברכה לבד במקום שנזכר אף שלא במקומה וא"כ היאך כ' כאן דאומר משם ולהלן ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך:

בתוס' בד"ה מהיכן מתחיל כו' ירושלמי בטיטי אשתתק באופנים כו' יתחיל למקום שפסק עד סוף הדבור. וכדבריהם כן הוא בטור ובשלחן ערוך א"ח סימן נ"ט אלא שהב"י שם בסוף הסי' כתב שמצא בתשובה לרשב"א דלא משגחינן על ירושלמי אי אתיא דלא כגמרא ופירש הב"י דבריו דאי איתא דהוי ס"ל לגמרא דידן הכי לא הוי שתיק מיניה עכ"ל הב"י ע"ש שכתב כה"ג בשיטת הרמב"ם ז"ל. ולע"ד דבריו דחוקין בזה דא"כ כל היכא שמצינו דבר מבואר בירושלמי ולא נמצא בגמ' דידן נימא הכי ובכמה וכמה דוכתי אשכחן להיפך בכל הפוסקים שבכ"מ שלא נמצא בפי' שגמ' דידן פליג אירושלמי פסקינן כירושלמי לכך נראה לפע"ד דהרשב"א ז"ל משמע ליה דגמרא דידן פליג אירושלמי והיינו משום דאמרינן בסמוך דלכ"ע אם טעה בג' ראשונות או בג' אחרונות חוזר לראש וא"כ נראין הדברים ק"ו דאטו מי גריע הנך ג' ראשונות שכל אחת ברכה לעצמה וענין מיוחד ומסיים בברכה ואפ"ה חוזר לראש ולא למקום שטעה אם כן כ"ש בקדושת השם שאומר בברכת יוצר דאע"ג דכמי שהיא תחלת הברכה דמי אפ"ה לא עדיפא מטעה בג' ראשונות וג"א דחוזר לראש כן נ"ל ונראה דלהרמב"ם שהשמיט הירושלמי נמי מה"ט ולדעתי שיטת הטור והש"ע צ"ע:

בתוס' בד"ה לא יענה אמן כו' וכן משמע בסוטה נמי דלאו אש"ץ קאי דמעיקרא קאמר כו' עד סוף הענין. וזה דלא כפרש"י כאן שהש"ץ הוא המקריא ונראה דלרש"י וסייעתו מהאי דסוטה לא מוכח מידי דהא דאמר מעיקרא מפי הקורא ולא קאמר מפי הש"ץ היינו משום דלא פסיקא ליה דזימנין שהש"ץ כהן וצריך לשתוק ואדם אחר קורא כהנים משא"כ לענין שים שלום ושאר מילי שייך שפיר לומר הש"צ ואף שהר"ם מרוטנבורג ר"ל דהקורא כהנים יכול להתחיל בשים שלום כשנתכוון בכל ברכות הש"ץ מרישא לסיפא מ"מ מילתא דלא שכיחא הוא כנ"ל ועיין בב"י א"ח סימן קכ"ח וק"ל:

בפרש"י בד"ה אין להם סדר ואם דילג ברכה א' ואח"כ נזכר בה אומרה אף שלא במקומה עכ"ל. והתוס' בד"ה אמצעיות כתבו פרש"י בלשון אחר שאם נזכר בה שלא במקומה אומרה במקום שנזכר. נראה דמשמע להו דאותה ברכה לבדה שדילג הוא שאומרה במקום שנזכר ושוב אין צריך לחזור ולהתפלל אותן הברכות שהתפלל כבר קודם שנזכר ולכך הקשו על פרש"י מסוגיא דמגלה וכבר כתבתי דמלשון רש"י במשנתינו בד"ה מתחלת הברכה שסיים בא"ד ואומר משם ולהלן א"כ מבואר להדיא דשיטת רש"י היא כשיטת רב אלפס ורשב"ם שהביאו התוס' ודלא כמו שהעתיקו תוס' בשם רש"י וכן משמע עוד להדיא בפרש"י בדיבור הסמוך המתחיל מתחלת הברכה שכתב ממילא משתמע דגומר ממנו והלאה וא"כ לפמ"ש התוס' בשם רש"י סותר רש"י דברי עצמו זה פעמים וגם הרשב"א ז"ל בחידושיו כ' שנראה מדברי רש"י ז"ל כמ"ש התוס' כאן משמו ולפי דבריהם משמע שיש איזה טעות סופר בלשונות רש"י בשמעתין ומי ששנה זו לא שנה זו:

מיהו לולי דברי תוס' והרשב"א היה נ"ל לפרש שיטת רש"י לפי הגירסא שלפנינו שלא יהיו כסותרים זה את זה אלא שכל דבריו עולין בקנה א' דמה שכ' רש"י כאן אומרה אף שלא במקומה אין כוונתו שאין צריך לחזור להתפלל אותן ברכות שבינתיים דודאי צריך לאומרו דבזה סומך על מה שפי' במשנה דאומר אותה ברכה שדילג זה ואומר משם ולהלן כמ"ש עוד בדיבור הסמוך דגומר ממנו והלאה אלא דמ"ש כאן אומרה אף שלא במקומה היינו דהוי שלא במקומה לגבי ברכות הראשונות שקדמו לאותה שדילג ובהא איירי עיקר מילתא דרבי אסי לאפוקי מדרב הונא דאמר טעה באמצעיות חוזר לאתה חונן והיינו שסובר דצריך שיתפלל כל הברכות אמצעיות רצופים וסמוכות זו לזו ממש כמו שתיקנו אנשי כה"ג כדאיתא במגילה רפ"ב שצריך לומר תשובה אחר בינה וסליחה סמוך לתשובה וגאולה בשביעית ורפואה בשמינית וכה"ג בכולם נמצא דלפ"ז לא סגי במה שאומר אח"כ הך ברכה שדילג וגומר משם ולהלן דאכתי הך ברכה ושלאחריה הוי שלא במקומן כיון שכבר הפסיק ותו לא סמוכה למה שקודם להם ולא הוי נמי גאולה בשביעית ורפואה בשמינית ומש"ה סובר רב הונא שצריך לחזור לאתה חונן כדי שיהיו כל הברכות אמצעיות כסדרן ובמקומן ממש ובהא ודאי פליג רבי אסי עליה ואמר שאין להם סדר והיינו לענין שאין צריך לחזור לראש דאע"ג דהוי שלא במקומה לגבי הקודמת אפ"ה בדיעבד אין צריך לחזור משום דבכה"ג לא מיקרי כקורא הברכות למפרע דאע"ג שהפסיק בינתיים אפ"ה למפרע לא מיקרי כמ"ש התוס' להדיא לעיל פרק היה קורא (ברכות דף י"ז) בד"ה הקורא שמע ואינו יודע להיכן טעה ומסיימו שם בדבריהם וכן בהלל ומגילה א"כ ממילא משמע דה"ה לתפלה דע"י הפסקה באותן פסוקים וברכות עצמן לא מיקרי למפרע אבל לעולם מודה רב אסי דלאחר שאמר אותה ברכה שדילג צריך לחזור ג"כ כל הברכות שלאחריה דאל"כ הרי קורא אותן הברכות למפרע ממש כן נ"ל נכון וברור בכוונת רש"י ז"ל וכמ"ש מבואר להדיא בהגהת אשר"י בר"פ שני דמגלה שכן כ' האור זרוע בשם רש"י ע"ש ותמצא כדברי ממש ובשם ר"ת כ' שם כמ"ש התוס' כאן בשם רש"י ודוק היטב שנראה לענ"ד ברור כשמש בישוב לשונות רש"י ז"ל שכל דבריו א' הן ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה אמצעיות כו' ולא נהירא דהא תנן במגילה וכן בהלל וכן בק"ש וכן בתפלה עכ"ל. ואף שכתבתי בסמוך ליישב שיטת רש"י דלא תיקשה הך קושיא דתוספות מ"מ כבר כתבתי שהרשב"א ז"ל בחידושיו כתב ויש מן הגאונים שפסקו כמ"ש התוספות כאן בשם רש"י וכן הא"ז כ' דשיטת ר"ת כמ"ש התוספות כאן בשם רש"י וא"כ צריך ליישב סוגיא דמגילה לשיטתם והרשב"א ז"ל בחידושיו תירץ דהא דאמרינן במגילה וכן בתפלה דלמפרע לא יצא היינו לענין אם הקדים האמצעיות לראשונות או אחרונות לאמצעיות אבל באמצעיות גופייהו לא איכפת לן בדיעבד אם הקדים אחד לחברתה כו' ע"ש. ולכאורה נראין דבריו דחוקים דהא בברייתא דהתם סתמא קתני וכן בתפלה ואמרינן נמי בגמרא שם תפלה מנ"ל דתניא שמעון הפקולי הסדיר סדר תפלת י"ח לפני ר"ג ביבנה א"כ סתמא דלישנא משמע דאיירי בכולהו י"ח ברכות שהרי לא נזכר שם מענין ראשונות ואמצעיות ואחרונות ומ"מ נ"ל ליישב דברי הרשב"א משום דבלא"ה יש לדקדק בסוגיא דמגילה בטעמא דמילתא מנ"ל דלא יצא אם אמרן למפרע דנהי דשמעון הפקולי הסדיר אותם לפני ר"ג ביבנה מ"מ מצ"ל דהאי סדרא היינו לכתחלה אבל בדיעבד יצא ותדע שכן הוא בק"ש ומגילה והלל אע"ג דנאמרו בתורה ובכתובים כל א' על הסדר אפ"ה בעינן התם למילף מקרא דבדיעבד לא יצא דבק"ש כתיב והיו ובהלל ממזרח שמש עד מבואו ומאינך קראי דמייתי התם ובמגילה ככתבם וכלשונם אם כן משמע דאי לאו הנך קראי הוי משמע דאף שנאמרו על הסדר אפ"ה אם שינה וקרי למפרע יצא וא"כ אמאי פשיטא לן בתפלה דלא יצא אם שינה הסדר וע"כ צ"ל דכיון דתפלה ונוסח התפלה לכ"ע הוי מדרבנן לא שייך למילף מקרא אלא מסברא שמעינן לה ולפ"ז שפיר מצ"ל דעיקר הסברא היינו בג' ראשונות דכל אחת מהן רמיזא במזמור הבו לה' שלמדנו ממזמור זה י"ח ברכות כנגד י"ח אזכרות כדדרשינן התם הבו לה' בני אלים זו ברכת אבות וכבוד ועוז זו ברכת אתה גבור וכבוד שמו זו אתה קדוש מש"ה שפיר יש לומר דאם שינה א' מן חברתה לא יצא וכה"ג בג' אחרונות שהן עבודה והודאה וברכת כהנים דשייכי בחדא מלתא כדמסקינן התם וכ"ש ברכת שלום שיש לומר בסוף דוקא כדמצינו בהאי מזמור הבו לה' גופא שמסיים ה' יברך את עמו בשלום מש"ה אם שינה לא יצא. ועוד טעם אחר דכיון דג"ר אע"ג דברכות חלוקות הן מ"מ מענין א' הן שענינם בשבח המקום ומש"ה אם שינה הסדר באותו ענין גופא לא יצא כדאשכחן בק"ש אם קרא למפרע שהקדים בפרשה א' פסוק המאוחר למוקדם מקרי למפרע וכה"ג בג' אחרונות שהם ענין א' כדאמרינן הכא בסמוך שדומה בהן לעבד שקיבל פרס והוו נמי מענין א' עבודה והודאה וברכת כהנים כדפרי' מסוגיא דמגילה ומש"ה אם שינה לא יצא וכ"ש אם הקדים אמצעיות לראשונות או אחרונות לאמצעיות משא"כ באמצעיות גופייהו שהן שאלות צרכיו וכל א' ענין שאלת צורך בפני עצמו ועוד דלא מצינן שכולם סדורות זו אחר זו לא במזמור הבו לה' ולא בשום מקום ומש"ה אין סברא לומר שאם שינה ואמרן למפרע לא יצא שהרי אף בק"ש אם הקדים פרשה א' לחברתה יצא כיון שכל א' ענין בפני עצמו אם כן כ"ש וה"ה לאמצעיות דתפלה שכל אחד ענין בפני עצמו דאע"ג דאנשי כה"ג ושמעון הפקולי תיקנו על הסדר אפשר דהיינו לכתחלה כן נ"ל ליישב שיטת הגאונים וסייעתם דלר"א אמצעיות אין להם סדר כלל בדיעבד. ועוד יש לומר דאף על גב דבמגילה סתמא תניא וכן בתפלה מ"מ מצ"ל דלא איירי אלא בג"ר וג"א דשייכי בין בחול ובין בשבתות וי"ט בכל התפלות משא"כ באמצעיות שאינן בשבתות וי"ט ובמוספי ר"ח מש"ה לא הוו בסתם לשון תפלה דאיירי במגלה מיהו שיטת הפוסקים באמצעיות נמי בדיעבד לא יצא אפשר דאתיא לן בק"ו מק"ש והלל ומגילה דשואלין ומפסיקין בהן מפני היראה ומפני הכבוד אפ"ה אם אמרן למפרע לא יצא מכ"ש בתפלה דחמיר לענין הפסקה ולא שני לן בין ראשונות ואחרונות לאמצעיות כ"ש דלמפרע לא יצא כן נ"ל נכון ליישב שיטת הפוסקים כל אחד לפי שיטתו ודוק היטב:

בגמ' מתיב רבי ששת כו' תיובתא דר"ה. ויש לתמוה דהא ודאי לרבי אסי נמי שייך הך תיובתא גופא לענין ג"ר וג"א דמודה בהו רבי אסי דחוזר לראש ולעבודה ומה שכתב הרשב"א ז"ל דר"א מוקי לה מתניתין באמצעיות דוקא נראה דוחק דהא העובר לפני התיבה סתמא קתני ואפילו ברכות דקודם ק"ש בכלל שכן נראה מלשון הירושלמי שהביאו התוס' בד"ה מהיכן הוא מתחיל ונלע"ד בזה דלענין ראשונות ואחרונות שפיר ס"ד דמקשה דשייך בהו לשון מתחילת ברכה שטעה דכולהו חדא ברכתא נינהו כיון ששלשתן מענין אחד כדפרי' משא"כ באמצעיות שכל א' מהן הוא שאלת צורך בפני עצמו משמע ליה דלא שייך בכה"ג לומר מתחילת ברכה אלא מתחלת ברכות כן נ"ל נכון:

סליק פרק חמישי

כיצד מברכין פרק ששי

במשנה מהיכן הוא מתחיל מתחלת הברכה שטעה זה וכו'. לפי פירש"י דהאי שטעה היינו שדילג ברכה אחת ואמר אחרת וכו' ה"ל לתנא למתני מהיכן הוא מתחיל מהברכה שטעה זה ולמה הלכתא תני מתחלת הברכה דמהי תיתי יתחיל באמצעה כיון שזה לא אמר עדיין כלום מאותה ברכה וכי ס"ד שיהי' סגי בחצי ברכה ולכן יותר מוכחת כוונת המשנה שטעה באמצע הברכה ונבהל ואינו יודע מהיכן יתחיל ויעמוד אחר תחתיו ובזה הי' מקום לומר שהשני יתחיל באמצע הברכה מאותו מקום שטעה הראשון ויצטרף אמירת הראשון חצי הראשון של הברכה שאמר כהוגן עם אמירת השני חצי השני' קמ"ל מתניתין דצרופי אמירת שני בני אדם בברכה אחת לא מצרפינן וצריך להתחיל מתחלתה ועיין בתר"י. ועוד יל"ד על פירש"י מה ענין דין זה בעמד אחר תחתיו הלא גם בנזכר הוא עצמו ג"כ הדין כן שצריך להתחיל מהברכה שדילג בשלמא אם מיירי בטעה באמצע הברכה ועדיין הוא עומד ושותק באותה הברכה שאינו יודע לגמור אז בודאי שאם הוא נתיישב בדעתו שא"צ להתחיל מראש הברכה שלא מצינו שתהי' שתיקה הפסק באמצע הברכה ובפרט אם לא שהה כדי לגמור כלה ופשיטא ששהי' זה אינה מחמת אונס ולא גברא דחוי. וצ"ל לפירש"י קמ"ל מתני' דאפי' בעמד אחר תחתיו א"צ להתחיל בראש התפלה שלא תאמר שאין לצרף שני אנשים בתפלה אחת קמ"ל מתני' דמצטרפין. אלא דלפי"ז קשה מה שסיים רש"י בפירושו במשנתינו בסוף ד"ה מתחלת הברכה וכו' יתחיל העובר תחתיו אותה ברכה שדילג זה ואומר משם ולהלן עכ"ל רש"י. וקשה מנ"ל לרש"י זה ממשנתינו ודלמא סגי באומר הברכה ואח"כ גומר התפלה במקום שסיים הראשון דלפי פשטן של דברים הי' נראה שרש"י הוכיח זה ממשנתינו דלפי פירושו שהראשון דלג ברכה שלימה א"כ מאי קמ"ל פשיטא דהשני צריך לומר אותה דלא לחנם העמידו אותו כי אם להשלים מה שדלג הראשון א"ו היא גופה קמ"ל שמאותה ברכה והלאה צריך לגמור כסדר. אבל לפמ"ש דהיא גופה צריך התנא להשמיענו שתפלת שני אנשים מצטרפת שלא תימא שאחד צריך לומר כל ח"י ברכות א"כ הדק"ל מנ"ל לרש"י שצריך שיאמר משם ולהלן וצריך לומר שרש"י לא כתב זה מחמת שהמשנה מוכחת כן אלא רש"י כתב כן לעצמו שהדין הוא כן. ובדברינו בהגמרא יבואר יותר:

אמר רב הונא וכו' חוזר לאתה חונן. במסקנא מסיק טעמי' דר"ה משום דסבר אמצעיות כולהו חדא ברכתא נינהו. ואמנם ר"ש דאותיב תיובתא לר"ה ולא אסיק אדעתי' טעם זה א"כ ודאי שצריך להבין מאי טעמי' דר"ה והי' צריך לומר טעמו משום דבמגילה דף י"ז ע"ב יהיב טעמי' על כל סידור שמונה עשרה כל אחת על מקומה ואם הפסיק ביניהם דרך משל שהי' לו לומר ברכת השיבנו וטעה ודלגה ואמר ברכת סלח לנו אף שיחזור ויתחיל השיבנו ויאמר משם והלאה על הסדר מ"מ כבר הפסיק בין חונן הדעת להשיבנו בברכת סלח שאמר בראשונה ואף שיחזור ויאמר ברכת סלח עוד הפעם אחר השיבנו מ"מ השיבנו איננה סמוכה בתפלתו לח"ה לכן צריך להתחיל אתה חונן ומשם על הסדר. ואף דלפי"ז הרי יהיב שם טעם לסמיכת אתה חונן לקדושה וא"כ מה בכך שיתחיל א"ח הרי הפסיק בברכות שאמר בטעות בין קדושה לא"ח שאמר מחדש. צריך לומר דשלש ראשונות הואיל והם ענין לגמרי בפני עצמם שהם שבח ואמצעיות הם בקשות לכן לא חייש נן לסמיכתן כל כך. ועדיין הי' צריך טעם בגאולה ורפואה וברכת השנים דקבע להם שם מקום ע"פי המספר שביעית ושמינית ותשיעית וא"כ מה בכך שיתחיל אתה חונן כבר ירבה המספר. צ"ל דמ"מ דכיון דמא"ח מתחיל ענין חדש דהיינו בקשות חשבינן א"ח להתחלת של אמצעיות ומונין אותה רביעית. או יהי' איזה טעם אחר לר"ה עכ"פ צריך שיהי' הטעם שמן אתה חונן ומעלה צריכים להיות סמוכים על הסדר. ודע שיש הפרש לדינא אליבא דר"ה גופי' אם נימא טעמו כפי הס"ד של ר"ש אליבא דר"ה א"כ לא אמר ר"ה גופי' שצריך לחזור לא"ח אלא בדולג והקדים המאוחר שבזה הפסיק הסדר אבל אם לא דילג אלא שטעה כגון בעי"ת ואמר במקום המלך המשפט האל המשפט שמחזירין אותו אם עדיין לא אמר ברכת המינין חוזר רק להשיבה שהרי אין כאן שינוי הסדר רק שכופל ברכת השיבה וכן אם העובר לפני התיבה נבהל באמצע ברכה אחת מהאמצעית ונשאר עומד ותוהה או נשתתק זה שעומד תחתיו מתחיל רק מתחלת הברכה שטעה בה זה. וכ"ז לפי הה"א. אבל למסקנא דטעמי' דר"ה דכולהו אמצעיות חדא ברכתא נינהו בכל ענין לרב הינא חוזר לא"ח. וזה שרצינו לבאר כאן להקדמה למה שנבאר בסמוך:

מתיב רב ששת מהיכן הוא חוזר וכו'. לפי הנראה ברייתא היא דמותיב ר"ש ממנה דבמשנתינו אין הלשון מהיכן הוא חוזר רק מהיכן הוא מתחיל וא"כ כיון שזה הוא ברייתא היא גופה קשיא למה שביק ר"ש משנתינו לאתובי ממשנתינו. ונראה לתרץ ע"פי שהקדמנו דלפי דעתי' דר"ש בדברי ר"ה דלא אסיק אדעתא דכולהו חדא ברכתא נינהו א"כ ר"ה גופי' לא אמר שחוזר לאתה חונן אלא בדילג ברכה אחת והתחיל בשל אחרות. ולפי"ז אין מקום להקשות מן משנתינו דהרי משנתינו איכא לפרש דלא דילג כלל אלא שטעה ונשתבש באמצע אחת מהברכות ולא ידע לאדכורי נפשי' לגמרה וצריך לעמוד אחר תחתיו ועקר הרבותא שקמ"ל משנתינו היא כמו"ש תר"י דלא תימא שיתחיל באמצע הברכה במקום שטעה הראשון קמ"ל משנתינו שצריך להתחיל מתחלת הברכה. אבל בברייתא דתני מהיכן הוא חוזר א"כ על כרחך כבר ידע שצריך לחזור שנית מה שכבר אמר שבן הוא הפירוש של חוזר ונמצא לא הי' שאלתו אם צריך לחזור מה שכבר אמר הראשון שהרי זה כבר החליט שצריך לחזור רק ששואל מהיכן חוזר וע"ז קתני מתחלת הברכה שטעה בה ועקר הרבותא דקמ"ל הוא דסגי מתחלת הברכה וא"כ ע"כ מיירי בדילג דאל"כ פשיטא דסגי בהכי לפי הס"ד דר"ש דלא אסיק אדעתא למימר דכולהו חדא ברכתא נינהו ותיובתא דרב הונא. אך לפ"מ שביארתי במשנתינו לתרץ דברי רש"י דהיא גופה רבותא היא דתפלה אחת מצטרפת משני אנשים וקמ"ל שא"צ לחזור לראש התפלה א"כ גם מברייתא לא מותיב דגם ברייתא איכא לאוקמי בלא דילג וקמ"ל שאין השני צריך להתחיל מראש התפלה. ונראה דמברייתא שפיר מותיב דכיון דתני לשון חוזר כבר שמענו שצריך עכ"פ לומר שנית איזה דברים שכבר אמר הראשון וכנ"ל וא"כ למה הוצרך שוב לומר מתחלת ברכה וכו' ה"ל למיתני מברכה שטעה וכו' אי להשמיענו שצריך להתחיל תחלת הברכה ולא די שיתחיל במקום שטפה וכמו"ש תר"י במשנתינו הלא זה כבר שמענו מלשון חוזר. א"ו שברייתא מיירי בדילג כגון שבאמצע ברכת השיבנו אבינו וכו' כשאמר וקרבנו מלכנו לעבודתיך טעה והתחיל כי מוחל וסולח אתה וסיים ברכת הסליחה ואי הוה תני מברכה שטעה ה"א שדיו שיתחיל והחזירנו בתשובה וכו' ומשם והלאה יאמר כסדר ושייך שפיר לשון חוזר שהרי סיום ברכת סלח כבר אמר הראשון קמ"ל מתחלת הברכה שטעה שצריך להתחיל השיבנו אבינו וכו' ועכ"פ מוכח שמיירי בדילג ושפיר מותיב לרב הונא:

רש"י ד"ה אין להם סדר ואם דילג וכו' אומרה אף שלא במקומה ועיין מ"ש התוס' בד"ה אין להם סדר. והנה לפי פרושו של רש"י נחלקו רב הונא ור' אסי מחלוקת גדולה של רב הונא צריך להתחיל אתה חונן ולר"א א"צ לחזור מה שכבר אמר כלל ואינו אומר רק מה שדילג ואף שלא במקומו ולפי"ז רש"י שפירש במשנה בד"ה מתחלת הברכה ואומר משם ולהלן פירוש זה הוא דלא כמאן לא כר"ה ולא כר"א. ונראה משום דתמוה עוד רש"י כאן בגמרא בדבור שאח"ז שהוא ד"ה מתחלת הברכה וכו' אלמא על סדר צריך לחזור ולאומרה הוא תמוה מאד דא"כ למה קאמר תיובתא דרב הונא והלא גם לר"א הוא תיובתא. ולא עוד אלא דלר"א אלימא התיובתא יותר דליכא לשנויי מידי. וכבר תמהו על דברי רש"י הללו כל אנשי חיל לא מצאו ידיהם. ואפריון נמטי להגאון בעל קרבן נתנאל בסוף ספרו הביא לן מרגניתא טבא נוסחא בש"ס ישן נושן כתוב על קלף וכך היא הנוסחא מתיב רב ששת וכו' תיובתא דר"א לימא תהוי תיובתא דר"ה אמר לך ר"ה וכו' ובלי ספק שזו היא נוסחת רש"י. ואמנם אמינא דלא בשביל זה שרב אסי קם בתיובתא ורב הונא שני שינוייא תהי' הלכה כר"ה דבאמת שינוייא דר"ה שינוייא דחיקא היא וכמו"ש התוס' בשם בה"ג דדחה דברי ר"ה מהלכה בשביל זה אלא דבה"ג לפי נוסחתו פסק כרב אסי דלפי פירושו בדברי ר"א ליכא על ר"א שום תיובתא אבל רש"י לפי פירושו ר"ש מותיב לתרוייהו בין לר"ה ובין לר"א וסובר רב ששת דמשם ואילך עכ"פ צריך לומר שוב על הסדר וכיון דר"א איתותב לגמרי ור"ה נדחק באוקימתא של הברייתא הכריע רש"י להלכה כר"ש. ולכך פירש"י במשנה כדברי רב ששת. ואין שום סתירה בדברי רש"י כלל:

תוס' ד"ה אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות וכו' פר"ת ורבינו האי דוקא ליחיד וכו'. ולכך אנו אומרים זכרינו וקרוב"ץ וכו'. והרא"ש חיזק דבריהם והביא ראי' מר"א הקליר שתיקן קרוב"ץ בשלש ראשונות. והביא הרא"ש ראי' שיש לסמוך ביותר על הקליר שהרי קדמון הי' בימי התנאים וזה לשון הרא"ש וכן ר"א הקליר שהי' מא"י מקרית ספר ובימיו הי' מקדשין ע"פי הראי' שהרי לא תיקן שום קרוב"ץ ליום שני וכו'. ודברי הרא"ש הללו לקוחים מדברי התוספת בחגיגה דף י"ג ע"א בד"ה ורגלי החיות וכו' שכתבו על הקליר שהי' תנא ובימיו מקדשי' ע"פי הראי' שמעולם לא יסד רק קרוב"ץ מיום אחד עכ"ל התוס'. וזה איזה שנים נשאלתי מכבוד הגאון המובהק מוהר"ר ישעי' ברלין מברעסלא בעל החבור שאילת שלום דאיך הביאו ראי' שבימיו מקדשים ע"פי הראי' ממה שלא תיקן קרוב"ץ רק ליום אחד והרי הרא"ש עצמו כתב שהי' מא"י וכן הוא חתום בפיוטיו מקרית ספר וא"כ אף אם הי' אחרון וקרוב לזמנינו הרי גם בזמנינו אינם עושים בא"י רק יום אחד ואם הכוונה שאם הי' אחרון אז אף אם היא בא"י אכתי הוה לי' לתקן קרוב"ץ ליושבי ח"ל א"כ גם אם הי' בזמן שמקדשים ע"פי הראי' הי' לו לתקן לאיים הרחוקים וליושבי בבל שאין השלוחים מגיעים שם והשבתי אז להגאון הנ"ל שהתוס' והרא"ש דייקו בלשונם הרא"ש כתב שלא תיקן שום קרוב"ץ ליום שני והתוס' כתבו שמעולם לא יסד רק קרוב"ץ ליום אחד וכוונתם שאפי' לראש השנה לא תיקן קרוב"ץ ליום שני והרי בר"ה אפי' בירושלים עושי' עתה שני ימים דקיי"ל כדעת הרי"ף ולא כבעה"מ כמבואר בא"ח סימן תר"א וא"כ למה לא תיקן קרוב"ץ ביו"ט שני של ר"ה. אלא ודאי שהי' בזמן שמקדשים ע"פי הראי' והי' מקומו קרית ספר רחוק רק מהלך לילה אחת או איזה שעות מועטים יותר באופן שתיכף שנתקדש תשרי ביום שלשים של אלול תיכף בלילה שאחריו יצאו השלוחים והגיעו לקרית ספר בהשכמה או שעה ושתים אחר עלות השחר ולא עשו י"ט שני כלל אפילו בר"ה. ואף שלפעמים אפילו בזמן המחדש היו עושים שני ימים אפילו בב"ד הגדול כגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה מ"מ לא הי' שכיח ומימות עזרא לא מצינו אלול מעובר רק באותו הפעם שנתקלקלו הלוים וגם אז לא עשו רק ביום הראשון ואח"כ לא נזדמן כך והיו מקדשים תמיד ביום שלשים ובפרט אחר תקנת ריב"ז ולכך לא היו בימי הקליר במקומו ר"ה שני ימים כלל לכך לא תיקן שום קרוב"ץ ליום שני. ואמנם מה שאנו מוצאים בי"ט שני של פסח פיוט אז כל חיתו יער נשאת שור שחתום בו הקליר וכן בי"ט שני של סוכות פיוט אלים כהשעין אב וחתום בו הקליר. והתוס' והרא"ש העידו שלא יסד שום קרוב"ץ לי"ט שני שורש הדבר כך. פיוט אז כל חיתו יער פייט הקליר בימיו ליום ראשון והוא מיוסד על פרשת שור או כשב שבימיו היו קורין פרשה זו ביו"ט ראשין של פסח כמבואר במשנה שלהי מגילה בפסח קורין במועדות של תורת כהנים. ואצלינו שאנו עושים שני ימים וקורין פרשה ביום שני של פסח כדאמר אביי שם דהאידנא נהג עלמא משך תורא וכו'. לכך הנהיגו מייסדי המנהגי' לומר פיוט זה ביום שני מעין הפרשה. ובסוכות גם הקליר יסד הך פיוט אלים כהשעין אב ליום ראשון של סוכות ואף שביום ראשון של סוכות יש פיוט אקחה פרי עץ הדר שג"כ חתום בו הקליר. אומר אני שניהם יסד ליום ראשון לפי שפיוט אקחה כל יסודו על ארבע מינין שבלולב ופיוט אלים כהשעין עקרו למצות סוכה ולכן יסד שני פיוטים שאם חל ראשון בימי בג"ה ויש מצות ארבע מינין בו ביום יאמרו פיוט אקחה פ"ע הדר ואם חל יום ראשון בשבת יסד פיוט אלים כהשעין אב שהוא מיוסד על מצות סוכה. ואנו שעושים שני י"ט קבעו מייסדי המנהגים שניהם אחד ליום ראשון ואחד ליום שני. ואגב אני מזכיר מה שתמיד אני מתמי' על מהר"א טירנא ושאר מייסדי המנהגי' ועל הלבוש שלא תיקנו בשני ימים של סוכות שאם חל יום ראשון שבת להפך הסדר ולומר קדושת של יום שני בראשון שהוא מיוסד על הסוכה וקדושת יום ראשון בשני שהוא מיוסד על ארבע מינין:

ודע שבקרוב"ץ לתשעה באב שנוהגין באשכנז והקליר יסדו כמו"ש מהרי"ל וסיים בבונה ירושלים באות נון אנה אנחנו וכו' ולכן התחיל הקינה שאחר התפלה שבת סורו מני שמתחלת באות סמ"ך וחתום בסוף הקינה אלעזר והנה בקרוב"ץ ההוא בתחלתו בברכת מגן אברהם אאנין תשע מאות ועוד כי לא דש בן גרני יע"ש ונמצא זה הוא עכ"פ אחר שנת תשכ"ח לאלף החמישי לבריאת עולם זה הוסיף אחד מחכמי דורות האחרונים להגדיל כאב החורבן ולהוסיף יגון בזמנו שכבר עבר יותר מתשע מאות להחורבן אבל בזמן הקליר אם הוא ר"א ב"ש כמו"ש התוס' שם בחגיגה והוא הי' בזמן רבינו הקדוש ומת קודם רבינו הקדוש שהרי רבי שלח לדבר באשתו כמבואר בהשוכר את הפועלים דף פ"ד ע"ב ורבינו הקדוש חתם חיבור המשנה ערך מאתים שנה אחר החורבן. והסמ"ע בהקדמתו כתב שנשלם חבור המשנה קכ"א שנים אחר חורבן הבית אבל לפי מ"ש הרמב"ם בהקדמתו לחבורו יד החזקה שר' יוחנן חבר הירושלמי בקרוב שלש מאות שנה אחר החורבן ור' יוחנן מב"ד של רבינו הקדוש הי' כמבואר שם ואיך יהי' מזמן חבור המשנה עד חבור הירושלמי קרוב לק"פ שנה לפי חשבונו של הסמ"ע ואפילו אם הקליר אינו ר"א ב"ש עכ"פ כיון שהי' בזמן שמקדשים ע"פי הראי' לא הי' אחר אבי ורבא שבימיהם פסקו מלקדש ע"פי ראי' כמבואר ברמב"ם פ"ה מהל' קידוש החודש והרי מהחורבן עד חתימת התלמוד בימי מר בר ר"א לא עברו אפי' ת' שנים כפי מ"ש הרמב"ם שם בהקדמתו שרב אשי חיבר תלמוד בבלי כמו מאה שנים אחר שחיבר ר' יוחנן הירושלמי ואיך אמר הקליר אאנין תשע מאות ועוד א"ו שזהו המספר הוסיף אחד מהאחרונים בזמנו:

תוס' אמר פסוקא פסוקא פי' בקונט' וכו' עמ"ש בעניותי בביאור דבריהם ובפשטא דשמעתא בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סי' ס"א בס"ד:

אמצעיות אין להם סדר פירש"י דאם דלג ברכה ונזכר אומרה שלא במקומה. וכן הוא בתשובות הגאונים כ"י סימן צ"ז כפירש"י. ועמ"ש בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סי' קי"ט ובקונטרס שיורי ברכה שם:

חברותא כלפי שמיא. מנהג שנוהג אדם בחברו ינהג אצל המקום ולא יזהר בתפלתו: מחינן ליה. כלומר מלמדין אותו שיכוין ומכין אותו אם ירגיל בכך: מרזפתא. קורנס ותשם את המקבת בידה מתרגמינן מרזפתא (שופטים ד): מתני' ולא יהא סרבן באותה שעה. לפי ששאר יורדין לפני התיבה כשאומרים לו לך רד צריך לסרב פעם אחת כלומר איני כדאי לכך כדאמרי' לקמן בשמעתין אבל זה לא יסרב מפני שגנאי הוא שתהא התפלה מופסקת כל כך: מתחלת הברכה שטעה זה. אם דלג אחת מן הברכות ואמר אחרת ואינו יודע לשוב ולאחוז סדרו יתחיל העובר תחתיו אותה ברכה שדלג זה ואומר משם ולהלן: לא יענה אמן אחר הכהנים. הש''צ בסוף כל ברכה וברכה: מפני הטירוף. שלא תטרף דעתו ויטעה לפי שש''צ הוא צריך להתחיל ברכה שניה ולומר לפני הכהנים כל תיבה ותיבה כדאמרינן במס' סוטה (דף לט:) ובענותו אמן לא יוכל לכוין מהר ולהתחיל בברכה שלאחריו: אם אין שם כהן אלא הוא. החזן: לא ישא את כפיו. שמא לא יוכל לחזור לתפלתו לדעת לכוין להתחיל בשים שלום שדעתו מטורפת מאימת הצבור: ואם הבטחתו. כלומר אם בטוח הוא שאין דעתו מטורפת מאימת הצבור: גמ' יסרב. כשאומרים לו לך יעשה עצמו כלא רוצה כלומר איני כדאי: שהקדיחתו. לשון שריפה כמו כי אש קדחה באפי (דברים לב): מהבהב. כלומר מזמין עצמו כמו ננער לעמוד: אין להן סדר. ואם דלג ברכה אחת ואח''כ נזכר בה אומרה אף שלא במקומה: מתחלת הברכה שטעה זה. וממילא משתמע דגומר ממנה והלאה אלמא על סדרה צריך לחזור ולאומרה: חדא ברכתא נינהו. ודקתני מתני' מתחלת הברכה שטעה זה היינו אתה חונן: ונפטר. נוטל רשות: א''צ להזכיר שמו. של חולה: תחלה וסוף. במודים ולך נאה להודות:

אמר מודים מודים משתקין אותו. ירושלמי הדא דתימא בצבור אבל ביחיד תחנונים הם: אמר פסוקא פסוקא וכפליה. פי' בקונטרס משתקין אותו דמחזי כעושה ב' רשויות ובה''ג ובפר''ח מפרש איפכא פסוקא אין משתקין אותו מיהו מגונה הוי אך לשון הגמרא לא משמע כפי' ואותן בני אדם שאומרים ב' או ג' פעמים שמע ישראל ביוה''כ משתקין אותם לפירש''י ולפר''ח מגונה מיהא הוי או שמא אין לחוש רק כשקורא ק''ש בעונתה ומקבל עליו עול מלכות שמים ומ''מ טוב שלא לומר אך מה שאומרים ה' הוא האלהים ז' פעמים ביוה''כ ויום ערבה כנגד ז' רקיעים משבחים לבורא שהוא דר למעלה מז' מנהג כשר הוא וגם מצינו בקרא שתי פעמים ה' הוא האלהים גבי אליהו (מלכים א יח): מהיכן הוא מתחיל מתחלת הברכה שטעה בה. ירושלמי בטיטי אשתתק באופנים אתון שיילון לר' בון אמר להו בשם ריב''ל זה שעבר תחתיו יתחיל ממקום שפסק ופריך והתנן מתחיל מתחלת הברכה שטעה בה אמר להו מכיון דעניתון קדושת השם כמי שהוא תחלת הברכה דמי: לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטרוף. תימה תיפוק ליה דמפסיק תפלה אם עונה אמן וי''ל מאחר שלא אמר האי טעמא ש''מ דעניית אמן לא חשיב ליה הפסקה מאחר שצורך תפלה הוא אבל לקרות כהנים לדוכן אומר ר''ת שאין ש''צ יכול לקוראם דחשיב הפסקה לתפלה אם קוראם אלא אחד מבני הקהל קוראם והא דאמרינן בסוטה פ' אלו נאמרים (ד' לח.) לשנים קורא כהנים וכו' לאו אשליח צבור קאי אלא אחזן כדתניא בספרי (פרשת נשא) אמור להם מלמד שהחזן אומר להם אמרו וחזן לאו היינו שליח צבור דחזן היינו המתעסק בצרכי צבור וכן משמע נמי בסוטה (ד' לט.) דלאו אשליח צבור קאי דמעיקרא קאמר אין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדבור מפי הקורא פי' הקורא כהנים ואח''כ אומר אין שליח צבור רשאי וכו' משמע דשנים הם ויש שהיו רוצים לומר דכמו כן אין ש''צ רשאי להקרות יברכך לכהנים דכמו כן הוי הפסקה אמנם רבינו יהודה פי' דבהדיא יש במדרש טעמי יתרות וחסרות אמור להם מלמד ששליח צבור אומר להם על כל דבור ודבור וכן יש שרוצים להתיר לשליח צבור עצמו לקרות כהנים אפילו לפי' ר''ת דמה דפי' דהויא הפסקה היינו דוקא בימיהם מיד כשסיימו ברכת הודאה לא היו אומרים או''א ברכנו בברכה כדמשמע בסוטה (שם) דקאמר אין הקורא רשאי לקרות כהנים עד שיכלה אמן מפי הצבור פי' אמן שעונין בסיום ברכת הודאה אלמא משמע שלא היו אומרים אלא כהנים מיד אבל עכשיו שהורגלו לומר אלהינו בלשון ברכה ותפלה אין זו הפסק דלא גרע מעניית אמן דהכא דלא חשיבא הפסק כדפרישית: אמצעיות אין להן סדר. פי' בקונטרס ואם דלג ברכה אחת ואחר כך נזכר בה שלא במקומה אומרה במקום שנזכר. ולא נהירא דהא תנן במגילה (פ''ב ד' יז.) הקורא את המגילה למפרע לא יצא ותניא (שם) וכן בהלל וכן בק''ש וכן בתפלה לכך נראה כפירוש רשב''ם ורב אלפס דאין להן סדר דקאמר היינו שיתחיל במקום שדלג הברכה ומשם ואילך יאמר הכל על הסדר אבל ודאי לא יתחיל באתה חונן כמו בג' ראשונות וג' אחרונות שחוזר לראש וראיה מדתניא בתוספתא דמכילתין הקורא את שמע והשמיט בה פסוק אחד לא יקרא אותו פסוק בפני עצמו אלא מתחיל מאותו פסוק ואילך וגומר עד סופה ותניא נמי בפ''ב דמגילה (ד' יח.) שאם השמיט פסוק א' במגילה שקורא על הסדר מאותו פסוק ואילך והתם משוי. תפלה למגילה לענין הך מילתא כדפרישית ובה''ג פסק כרב אסי דאמר אמצעיות אין להן סדר חדא דרב הונא כתלמיד לגבי רב אסי כדאמרינן בכמה מקומות אמר רב הונא אמר רב אסי ועוד דלרב הונא צריך לדחוק ולשנויי מתני' דכולהו חדא ברכתא נינהו ואשנויי דחיקי לא ניקום ונסמוך ועוד דרב אסי ורב ששת קיימי בחד שיטתא ועוד דבשל סופרים הלך אחר המיקל וא''כ אדם שטעה ודלג ברכה אחת באמצעיות או שלא אמר המלך המשפט בין ר''ה ליוה''כ דקי''ל בפ''ק (דף יב:) דמחזירין אותו לא יחזור לאתה חונן אלא לאותה ברכה שדלג ומשם ואילך יאמר על הסדר כדפי' רשב''ם והיכא שטעה בג' ראשונות כגון שטעה בחתימתן או לא הזכיר בין ר''ה ליוה''כ בברכת אבות זכרנו או בתחיית המתים מי כמוך או שלא אמר המלך הקדוש חוזר לראשונה והיכא שטעה בשלש אחרונות כגון שטעה כמו כן בחתימתן או שלא הזכיר בין ראש השנה ליוה''כ בשים שלום בספר חיים טובים או וכתוב לחיים טובים בהודאה חוזר לעבודה וטעמא דכיון שכולה שבח הוי כברכה א'. ותענית צבור שש''צ קובע ברכה לעצמו שאומר עננו בין גואל לרופא אם שכחה ונזכר בה קודם סיום תפלה אין מחזירין אותו כיון שהיה צריך לחזור ולומר על הסדר כפי' רשב''ם א''כ הויא ברכה לבטלה אם מחזירין אותו אבל לפי' הקונטרס היה אומרה במקום שנזכר ואין כאן ברכה לבטלה: אל ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות. פי' ר''ח ורבינו האי דוקא ליחיד אבל צרכי צבור שואלין ולכך אנו אומרים זכרנו וקרובץ ויעלה ויבא בהם ותדע דדוקא יחיד קאמר שהרי עיקר ברכות אחרונות צרכי צבור הם: מלמדין אותו שלא ישחה. וא''ת וישחה ומה בכך וי''ל שלא יבא לעקור דברי חכמים שלא יאמרו כל אחד מחמיר כמו שהוא רוצה ואין כאן תקנת חכמי' וחיישינן ליוהרא: